——–
וְזֹאת הַבְּרָכָה, אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים–אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: לִפְנֵי, מוֹתוֹ.
אמרו במדרש רבה ישא ברכה מאת ה' זה משה א"ר תנחומא אל תהי קורא בו ישא אלא ישיא את אחרים. אפשר דק"ל דאת הוא כינוי לשכינה כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל ומשה הוא בעלה דמטרוניתא ולפ"ז לא א"ש שהוא יקבל ברכה מהשכינה כי כלת"ו היא ולכך דריש ישיא לאחרי' שהוא משפיע הברכה מהשכינה לישראל:
ולפי פשוטו אפשר לומר דשם דריש במדרש כל אלו הפסוקים מי יעלה בהר ה' זה משה וכו' עד ישא ברכה זה משה ולכך קשיא ליה דזה אין צריך לומר וכי העולה בהר ה' ועומד במקום קדשו צריכה למימר ישא ברכה פשיטא. לז"א אל תקרא ישא אלא ישיא כלומר דגם זאת מפעולות משה רבינו על דרך מה שמונה והולך נקי כפים וכו' עד כאן ור"ל ישיא ברכה לאחרים שבירך ישראל והוא שבח אחר ופעולה כמו הנך שהקדים. אלא דאפיקיה בלשון ישא ואגב ארחיה קמ"ל דכל המברך מתברך וז"ש אל תקרי ישא אלא ישיא כלומר לא תוכל לקרות ישא אם אין אתה קורא בעל פה ישיא אז תקרא ישא דכל המברך מתברך וק"ל:
עוד אמרו שם במדרש אחר סמוך לזה וזאת הברכה זש"ה רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה וכו'. ויש לדקדק מדוע המשיל למשה רבינו ע"ה לאשה ואפשר במ"ש ביומא פ' בא לו דף ע"א אליכם אישים אקרא א"ר ברכיה אלו ת"ח שיושבין ודומים כנשים ועושים גבורה כאנשים ופירש"י ודומים כנשים ענותנים ותשושי כח. ואפשר דלהיות כי משה רבינו היה עניו מאד מכל האדם לכך המשילו לאשה וז"ש רבות בנות הצדיקים ות"ח שהם דומים לנשים מצד ענותנותם כאלו הם נדכאים ולעבוד ה' עשו חיל גבורים כאנשים ואת משה רבינו עניו מאד עלית על כלנה שהיה עניו מכל האדם וכחו גדול יותר מהכל והראה גבורתו כדמפרש ואזיל שם במדרש:
וזאת הברכה אשר ברך. סופי תיבות כתר ה' אפשר לרמוז דהמשיך השפע מהכתר דהיינו מאריך עד ה' מלכות ואז ברבוי האורות והשפע נתרבה הרחמים ובו בפרק ברך ישראל:
שם במדרש
שם במדרש אמרו על גזרת ה' דבר זה היה קל בעיני משה אמר ישראל חטאו חטאות גדולות כמה פעמים וכיון שבקשתי עליהם רחמים מיד קבל ממני וכו' אני שלא חטאתי מנעורי עאכ"ו כשאתפלל על עצמי שיקבל ממני וכו' ע"ש אפשר לפרש במ"ש פעמים שלש עם גבר דמעביר ראשון ראשון וגם אז"ל יפה תפלת החולה על עצמו יותר מתפלת אחרים עליו. והשתא נשא ק"ו משה רבינו ע"ה כפול ומכופל שישראל חטאו חטאות גדולות ולא זו בלבד אלא שהיה כמה פעמים על רבעים וחמישים שהדין נותן אחר שנים או ג' שלא יקבל תפלתי ועכ"ז נתקבלה תפלתי וק"ו אני שלא חטאתי מנעורי וזה ראשון וגם תפלתי על עצמי הדין נותן שתתקבל יותר כמו תפלת החולה:
תּוֹרָה צִוָּה-לָנוּ, מֹשֶׁה: מוֹרָשָׁה, קְהִלַּת יַעֲקֹב.
אפשר במ"ש בספר מאירת עינים לרבינו יצחק דמן עכו זלה"ה (כתב יד) פ' וישלח שהאריך בענין הלימוד וכתב שהמתפלספים אומרים כי די לו לאדם שיעסוק במשנה תורה להרמב"ם לדעת הוראות בעיון קל וישתדל כל ימיו בחכמת הטבע כי מתוכם ידע את בוראו אבל בתלמוד הואיל והוא עמוק מאד ואם ישים אדם זמנו כלו הלואי שידע לדעת הוראות מתוכו על בורין ומאין ידע את בוראו. ואנשים אלו בחשכה יתהלכו כי לא ידעו שכר התלמוד שאין למעלה הימנו ואם כדבריהם רבינא ורב אשי שכתבו התלמוד מה ראו לכתבו על דרך משא ומתן וכי לא ראו כמו שראו האחרונים המחברים פסקי ההלכות והלא האחרונים כלפי ראשונים כקליפת השום מכלל שהם עשו בהשגחה פרטית ובא וראה כמה גדולה מעלת העוסק בתלמוד כל ימיו לשם שמים שהוא מקשט הכלה הכלולה מכל הבריות במשאו ומתנו בקושיות ותירוצים עד שידע ההלכה על בוריה הרי זה קישט הכלה בתכלית הראוי ושם האריך כמה דפים בגנות הפלוסופים ושבח העוסקים בתלמוד והביא דברי רבינו האיי גאון וכמה רבנים על זה עיין שם באורך:
ובזה אפשר לתת טעם למ"ש בנדרים דף ל"ח אמר ר' יוסי בר חנינא לא נתנה תורה אלא למשה ולזרעו שנאמר כתב לך פסל לך וכו' משה נהג טובת עין ונתנה לישראל ומסיק דהפלפול הוא שניתן למשה. דכיון דמשה רבינו ע"ה בעלה דמטרוניתא והוא כלול מכל ששים רבוא נשמות ישראל א"כ על ידי פלפולו מקשט הכלה בכל מיני תכשיט שכל בחינה צריך תכשיט המתיחס לה ובהיותו כולל כל נשמות ישראל תכף נעשים תכשיטין בשלימות מכל הבחינות ודוקא לו לבדו ניתן הפלפול כי הוא איש אלהים בעלה דמטרונית' ומי יחוש חוץ ממנו לקשט כלתו כדחזי. אך הוא מטובו נתנו בטוב עין לישראל כי כל ישראל בכלל יעשו תכשיטין. ואפשר דז"ש תורה ציוה לנו משה היינו פלפולא הניתן למשה והוא נהג טוב עין ונתנו לישראל. ופירש מורשה דהיינו מאורשה כמו שאמר רבותינו זכרונם לברכה רומז לכלה העליונה כי בזה נתקנת בפלפול ותכשיטין הן לה. וכי תימא מה דמות יערוך משה לאיש ישראל כי משה כלול ובלול מכל הבחינות לא כן אדם מישראל אין בו אלא בחינה אחת. לז"א קהלת יעקב כלומר הכלה נתקנת על ידי קהלת יעקב בכללות ישראל וזהו ויהי בישורון מלך מלכותא דרקיעא בהתאסף קישוטים מבחינת ראשי עם יחד שבטי ישראל:
ויראה עוד לומר במ"ש בירושלמי פ"ח דבתרא מורש' דאגה שנשכחת התורה ואמרו ז"ל שאם היינו שומעים מפי ה' לא היה שכחה וע"י שלא רצינו לשמוע מה' מפני היראה וכמו שאמר אם יוספים אנחנו וכו' לזה באה השכחה וז"ש תורה ציוה לנו משה כי לא יכולנו לשמוע מפי ה' כביכול. ומזה נולד מורשה קהלת יעקב דאגה על שכחת התורה כמו שאמר בירושלמי:
וירצה באופן אחר במה שנתנו טעם המפרשים למה שהקב"ה משהה שכר מצות לעתיד לעה"ב והלא איכא בל תלין וניחא להו דהשוכר ע"י שליח ליכא בל תלין ואנו קבלנו המצות ממשה רבינו שליחא דרחמנא וז"ש תורה ציוה לנו משה שהיה שליח דין גרמ"א מורשה קהלת יעקב ששכר מצות נשאר ירושה הבאה אחר זמן לעוה"ב:
תּוֹרָה צִוָּה-לָנוּ, מֹשֶׁה: מוֹרָשָׁה, קְהִלַּת יַעֲקֹב.
ודרשו בותינו זכרונם לברכה אל תקרי מורשה אלא מאורסה הרב זרע בירך ח"ג על ברכות דף כ"ג ע"ב פי' שאין הבנים ת"ח אא"כ האשה היא מיוחסת כשרה וצדקת אז בניו ת"ח והיא ירושה וזהו אל תקרי מורשה אלא מאורסה כלומר אין אתה יכול לומר שהיא ירושה אלא מאורסה כלומר לשים לב למאורסה היא אשתו של הת"ח שתהי' הוגנת אז בניו ת"ח וקרי ביה מורשה עכ"ד. ואפשר להוסיף נפך דנלמד זה ממשה רבינו אף שמשה רבינו שלקח צפורה היה על פי סודות עליונים וע"פ הדיבור. וכתב רבינו אפרים (כתב יד) דצפורה גי' למשה מ"מ לא ירשו בניו כתרו. ואף שגם בזה יש סודות וסתרי עליון. מ"מ למראה עינים עשה הקב"ה שיקחו ישראל מוסר השכל וידעו שהתורה אינה ירושה רק אם יקח הת"ח אשה מיוחסת וכשרה וז"ש תורה ציוה לנו משה והגם דכל עניני משה רבינו מאד עמקו מכל מקום לפי הנגלה ממנו נקח מורשה אינה ירושה אא"כ נתן לב במאורסה ולמדנו זה מהנגלה של משה רבינו ע"ה אף כי לפי האמת כל עניני משה רבינו ע"ה רזי דרזין עשוים באמת וישר עכ"ז למראית העין נילף מיניה ודוק:
וַיֹּאמַר, יְהוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ–הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן, וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ; מִימִינוֹ, אֵשׁ דָּת לָמוֹ.
אמרו ז"ל שפתח לבני עשו שיקבלו התורה וז"ש וזרח משעיר ולא רצה ופתח לישמעאל וזהו הופיע מהר פארן ולא רצו. ויש לדקדק אמאי בעשו נקט וזרח ובישמעאל הופיע. ובזהר בלק מישב היטב ע"ש באורך ואפ' במ"ש גורי האר"י דאדום דומה לחזיר שמפריס פרסה ולכך תחילתו רע שאינו מעלה גרה אך סופו טוב שגרים באים מהם שאפי' שהקליפה קשה נשברת כמו שהוא מפריס פרסה אך ישמעאל תחילתו טוב וסופו רע שאין גר בא מהם ובמקום אחר כתבנו בעניותנו ציצים ופרחים בהקדמה זו. ואפ' שלכך נקט וזרח גבי שעיר שהיא אורה בטוב לא כמו ישמעאל הופיע שהוא תחילת אור. והטעם שגרים באים מעשו ולכך האיר כבודו שם יותר. וז"ש וזרח משעיר לעשו אור פשוט הופיע קצת לישמעאל. ואח"ז אמר אף חובב זה היה לאף וחרון מה שחיבב עמים עשו וישמעאל שלא רצו לקבל התורה וכי תימא מאחר דעשו וישמעאל הושוו שלא רצו לקבל התורה וחרה אף ה' בם מדוע אמר זריחה בשעיר טפי מישמעאל לזה אומר כל קדושיו לשון יחיד כלומר מהעמי' שאמרתי לשון רבים כל קדושיו של אחד שהם נשמות הגרים מעשו שהוא אחד מהעמים הנז' בידך שמעשו באים גרים ותשתבר הקליפה הקשה וז"ש והם תוכו לרגלך שישתברו ויבואו לקבל התורה ישא מדברותיך כל אחד מהגרים ומשו"ה אמר וזרח לשון זריחה אך ישמעאל שאין ממנו גרים אמר הופיע קצת התחלת אור דתחילתו טוב אך אין הסוף טוב שאין בא גר מהם. ואפשר לרמוז וזרח עם ד' אותיות גימטריא חזיר שעשו אחוז בו ועתיד להחזירו כמו שכתבו גורי האר"י זצ"ל והראשונים משם רבותינו זכרונם לברכה:
וּלְאָשֵׁר אָמַר, בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר; יְהִי רְצוּי אֶחָיו, וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ.
יהי רצוי אחיו. פירש רש"י שהיו בנותיו נאות ביותר וכו' ע"ש ויש לדקדק דמהיכא תיתי שלא יהי רצוי. ואפשר במשז"ל בילקוט וכימיך דבאיך דבנות אשר לא היה להם דם נדה והזקינו כבתולה. ואמרו ז"ל דהנדה יפה לאשה שפורשת מבעלה ועי"ז מתאוה לה דאם היתה תדיר טהורה היה קץ בה ובהיות שבנדה גלמודה כשתטהר חביבה על בעלה ככלה אמור מעתה בנות אשר שלא היה להן דם נדה אפשר שיהיו נמנעים לישא אותן שהם קצין בהם. ועוד דאמרו ז"ל דעל הרוב אשה מתעברת בליל טבילה לרוב תאותם. וגם הוא קרוב דאשה מזרעת תחלה לתאותה ויהי' בן זכר. וכל זה ליתי' בבנות אשר. לזה התפלל משה עליהם ולאשר אמר ברוך מבנים אשר כלפי אשר דרך טבע הנשים בנות אשר שעל הרוב נשאות לבני אשר לשבטם וכשלא יש נדה לא יהיה להן תאוה דאשה מזרעת תחילה ולא יזכו כל כך לבנים לזה התפלל עליהן משה ברוך מבנים אשר שיהיה להם בנים אף שאין נשותיהן נדות ולא יהיה להן תאוה כ"כ דרך טבע. וכלפי דע"י הנדה חביבות לבעליהן שאם לאו קצים בהן לז"א יהי רצוי אחיו שתהינה הבנות נאות ביותר ומתעדנות בשמן אנפיקנון ועי"ז תהינה מרוצות לבעליהן ואדרבא יהיו נשאות למלכים וכהנים גדולים. ומפרש הכתוב מה טעם לתפלה זו שיהיה להם בנים ויהי רצוי אחיו לז"א וכימיך דבאיך שבנותיו מזקינות כבתולה שאין להם דם כמו שאמר ז"ל וזה דרך טבע גורס מיעוט בנים ולא תהיינה רצויות לזה באה ונהייתה תפלה למשה איש האלהים:
ובהכי יתישב לשון רבותינו זכרונם לברכה ברבה פ' זו שאמרו בענין משה רבינו כשהיה מבקש ארונו של יוסף פגעה בו סגולה והוא על סרח בת אשר. ובספר מתנות כהונה וידי משה פירשו דברים דחוקים ע"ש. ואפשר לומר דסרח ראשונה לבנות אשר ומסתמא לא היה לה דם נדה והיא נתברכה מיעקב אבינו עליו השלום שבשרה אותו על יוסף ובודאי שהיתה חביבה על בעלה ולזה נקראת סגולה דר"ל אוצר חביב כמו שפירש"י פ' יתרו על פ' והייתם לי סגולה. והנשים דומות לאוצר כמשז"ל וכלפי שהיה ראוי שלא תהיה חביבה על בעלה מטעם האמור לכך נקראת סגולה דאדרבא חיבה יתירה נודעת לה ובלשון כבוד נקראת סגולה:
אֵין כָּאֵל, יְשֻׁרוּן: רֹכֵב שָׁמַיִם בְּעֶזְרֶךָ, וּבְגַאֲוָתוֹ שְׁחָקִים.
אפשר לפרש במשז"ל דחלש מלמעלה וגבור מלמטה עילאה גבר וק"ו לגבור שבגבורים מלמעלה וחלש שבחלשים מלמטה ובזה פירש הרב הקדוש בראשית חכמה פסוק כי ה' עליון נורא מלך גדול על כל הארץ דמסיב' היותו עליון לבד הוא נורא וק"ו כי הוא מלך גדול ע"כ הארץ עיין שם באורך וז"ש אין כאל ישורון ונתן טעם כי מסיבת היותו רוכב שמים והוא מלמעלה יכול להיותו בעזרך בי אשר בשמים ממעל נוצח. עאכ"ו דאית ביה תרתי ובגאותו שהוא ממ"ה וגם שחקים שהוא למעלה ושפיר אמרתי אין כאל ישורון:
אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ, עַם נוֹשַׁע בַּיהוָה, מָגֵן עֶזְרֶךָ, וַאֲשֶׁר-חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ; וְיִכָּחֲשׁוּ אֹיְבֶיךָ לָךְ, וְאַתָּה עַל-בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ.
אפשר לפרש במ"ש בשבת דף ס"ג לא יצא האיש לא בסייף ולא בקשת וכו' ר' אליעזר אומר תכשיטין הן לו. ובש"ס איכא דאמרי א"ל לר"א וכי מאחר דתכשיטין הן לו מפני מה אין בטלין לימות המשיח אמר להם אף לימות המשיח אינן בטלים היינו דשמואל דאין בין העה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד. וכתב הרמב"ם פי"ב דמלכים אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם או יהיה שם חידוש במעשה בראשית אלא עולם כמנהגו נוהג וזה שנאמר בישעיה וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ וכו' משל וחידה שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי א"ה המושלים כזאב וכנמר וכו' ע"ש וכתב הרב לחם משנה סוף ה' תשובה דאף לשמואל דכל הנביאים נתנבאו לעה"ב הפרש' הזו מוכרח שהוא משל כמו שאמר הרמב"ם שהרי גבי ויצא חוטר מגזע ישי כתיבה עיין שם באורך וז"ש אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' לימות המשיח דהגאולה תהיה על ידו שאין אחריה שעבוד כמשז"ל ע"פ ישראל נושע בה' תשועת עולמים. ואז הוא יתברך מגן עזרך דוקא לאפוקי מגן אם יראה וחרב. אמנם החרב אף לימות המשיח יהיה לנוי כר' אליעזר לאיכא דאמרי וז"ש ואשר חרב גאותך וליכא למי' שרגא בטהרא מאי מהניא כי לימות המשיח לא יש הפרש אלא שעבוד מלכיות והוא אומרו ויכחשו אויביך לך ועולם כמנהגו נוהג. וכי תימא הרי רואה בפרשת ויצא חוטר וגר זאב וכו' כמו שכתב הלחם משנה לז"א ואתה על במותך תדרוך זהו משל שיהיו תחת ישראל כמו שכתב הרמב"ם. ועמ"ש מהרח"א ז"ל בענין זה באופן וסגנון אחר ודוק:
וּמֹשֶׁה, בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה–בְּמֹתוֹ; לֹא-כָהֲתָה עֵינוֹ, וְלֹא-נָס לֵחֹה.
אפשר דבא לאשמועינן דלא זו בלבד שאותו היום נולד אלא שהשלים השעות והרגעים וזהו במותו שבאותו הרגע השלים ק"ך שנה בדקדוק גמור וזהו מ"ש במדרש חסר לו שעה וכו' חסר לו רגע וכו'. ובזה אפשר לפרש מ"ש פ"ק דר"ה דף י"א בן ק"ך אנכי היום שאין ת"ל היום ומה תלמוד לומר היום היום מלאו ימי ושנותי ללמדך שהקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחדש לחדש וכו' וצריך להבין אומרו ומה תלמוד לומר היום יתר והיה די שיאמר שאין ת"ל היום אלא היום מלאו וכו'. וע"פ האמור יתפרש בסגנון זה הכונה שאין ת"ל היום שהוא יות"ר לרואי. וכי תימא שבא לומר שהיום מלאו ימיו. לזה אמר ומה תלמוד לומר היום והלא גדולה מזו למדנו מדכתיב במותו שאפי' הרגע משלים ותירץ היום מלאו וכו' ללמדך שיושב וממלא שנותיהם של צדיקים כלומר האי קרא אתא ללמד לשאר צדיקים שמשלימין היום. אבל למשה עצמו יתר ע"כ דאפי' הרגע כמדובר:
ויַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב, אֶל-הַר נְבוֹ, רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרֵחוֹ; וַיַּרְאֵהוּ יְהוָה אֶת-כָּל-הָאָרֶץ אֶת-הַגִּלְעָד, עַד-דָּן. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו, זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר
אמרו במדרש לך אמור לאבות שבועה שנשבעתי להם קיימתי לבניהם. מקשים העולם שעדיין לא קיים. ואפשר במ"ש הרמב"ן שהנביא כשיעשה סימן לנבואתו ודאי מתקיימ' והאריך בזה הרב דברי אמת בדרושיו עיין שם באורך. והכא משה רבינו ע"ה שראה כל הארץ וא"ל ה' שהוא נותנה לדור הזה ומשו"ה מסתלק משה לפי שהם תכף נכנסים לארץ ודאי מתקיימת והכא משה רבינו שראה כל הארץ אמר לו ה' לאמר לזרעך וכו' שתאמר להם שקיימתי ואם תאמר עדיין לא קיימתי הראיתיך בעיניך והוי סי' ובודאי מתקיים:
וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד-יְהוָה, בְּאֶרֶץ מוֹאָב–עַל-פִּי יְהוָה.
אפ' במה שאמרו בסנהדרין אי קבורה משום בזיוני או משום כפרה וז"ש עבד ה' ואין צריך כפרה. על פי ה' שלא שלט רמה וסרחון וליכא משום בזיוני ועם כל זה ויקבור אותו והטעם מול בית פעור לכפר על מעשה פעור ונמצא דהי' משום כפרה לישראל:
הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ, לֹא רְאִיתִיו, וְאֶת-אֶחָיו לֹא הִכִּיר, וְאֶת-בָּנָו לֹא יָדָע
פירש"י אבי אמו מישראל וכו' שהרגו בעגל וכו' ע"ש ואף דקי"ל דאין הבן נעשה שליח להכות לאביו אף אם הוא שליח ב"ד ואביו רשע. מ"מ הרי כתב הגאון מהר"י קולון והביאו מור"ם סוף סי' ר"מ דאינו חייב בכבוד אבי אביו. ואף לדברי מור"ם שסבר דחייב בכבודו אלא דחייב בכבוד אביו יותר ל"ק דהגם דחייב בכבודו אינו בשקל וגדר אביו דלא יהיה שליח ב"ד להכותו ולהורגו אם נתחייב בב"ד:
ואפשר לפרש פשטיה דקרא במשז"ל דאף דכבוד או"א מצוה שכלית ובגויים נשמע מה עשה דמא בן נתינה עם כל זה האיש ישראלי להבל דמ"ה לא יעשה מצות כבוד או"א מפני שהשכל מחייבה וכמעשה דמא רק מפני מצות ה' וכמו שאמר הראשונים בכונת פ' כבד את אביך ואמך כאשר ציוך ה' אלהיך כלומר לקיים מצותו לא זולת. והכא במונח שחייב בכבוד זקנו כמור"ם וגם חייב בכבוד אחיו הגדולים ממנו לדעת רבינו האר"י זצ"ל ולא דוקא אח הגדול שבכלן. וגם מטבע האב לאהוב בנו יותר ממנו כמו שאמר ראב"ן. לזה בא הכתוב לשבח לוי שכאשר היה מכבד לזקנו ולאחיו הגדולים ולבניו לא היה מצד דרך העולם והטבע רק לקיים מצותו יתברך אשר ציוה לכבדם ולגמול חסד עם הכל ולאהבם ובפרט עם בניו. ומאחר שזה היה מכוין תמיד. כשחטאו בעגל ונתחייבו מיתה תכף הרגום במצות משה רבינו דקאי במקום סנהדרי גדולה וז"ש האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו והיינו אבי אמו שהיה מכבדו ואת אחיו הגדולים לא הכיר ואת בניו שאהב יותר ממנו לא ידע והרגום בעגל והטעם כי שמרו אמרתך ר"ל דכשהיו מכבדים אותם היה לשמור אמרתך ולא מצד השכל. לכן עתה שנתחייבו ובריתך ינצורו:
והנה שפתי עוד הם מדברים ואני אשמע דאין צורך למה שכתבתי בתחילה דהרי רש"י לא פירש כי אם אביו ומוכח דאמו הוא כפשטיה אמו ממש שהיתה ישראלית ולשון ספרי הוא כדברי רש"י ואי ס"ד דאמו דכתיב בקרא לאו אמו ממש דאין הבן נעשה שליח להרגו הו"ל לספרי ולרש"י לפרש אמו אם אמו. אלא מוכרח דלהיות הנושא של העגל חמור מאד הוראת שעה היתה להרוג אפי' אמו ולהיות הדבר נחוץ כל כך שלא היה פנאי להבחין בזה והיה שעת הסכנה שלא יעמדו כל ישראל נגדם לזה היה צריך זריזות נפלא ואינו עת ליזהר בזה. שוב ראיתי בפסיקתא שכתוב בהדיא זה שהיה אביו מישראל או אמו מישראל וצ"ל אבי אמו מישראל או אמו מישראל. והשתא ניחא דנקט אביו אגב אמו:
יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל אפשר דהכתוב מדבר בשני סוגים האחד לדון בין איש ובין רעהו והשני לדון הוראות איסור והיתר ודיני המצות ולזה על הראשון שהוא לשפוט העם על עסקי תביעתם איש מרעהו אמר יורו משפטיך ליעקב וכינה אותם בשם יעקב דשנינו יהיו בעיניך כרשעים וכן שם יעקב מורה על עקבה כמשז"ל. ואח"כ אמר ותורתך לישראל דהיינו דיני המצות ואיסור והתר:
עַמִּים, הַר-יִקְרָאוּ–שָׁם, יִזְבְּחוּ זִבְחֵי-צֶדֶק: כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ, וּשְׂפֻנֵי טְמוּנֵי חוֹל.
רש"י והתרגום פירשוהו על שבטי ישראל כשהולכים לרגל ואפשר לרמוז שם יזבחו זבחי צדק ברגלים כי שפע ימים רומז האורות חכמה ובינה המתגלי' ברגלים וחכמה נקרא ימא רבה ובינה ים וז"ש וספוני טמוני חו"ל אורות הטמונים בימי החול עתה מתגלים ברגלים ומן השפע ההוא בהר הקדש המכוון כנגד בה"מ של מעלה יונקים ישראל ברגל ע"י הקרבנות המקרבים ומיחדים למעלה:
ועוד פירש"י עמים הר יקראו על האומות ע"ש ולפי זה אפשר לפרש במ"ש בעניותנו בכמה דוכתי דהירושלמי פריך איך נבנה בה"מ בהר והלא בכל הר יש ע"ז ותירץ מהר"א רוזאניס בהקדמת הזוהר דכשקדמה קדושה אין הסט"א יכולה לשרות ואמרו במדרש דכשנברא העולם התפלל הקב"ה כביכול על אבן השתיה וא"כ אין כח לסט"א לשרות שם עכ"ד וז"ש עמים הר יקראו הסט"א שהם עלמא דפירודא עמים הר יקראו כלם יודעים וקורין ומקרין שהוא הר מיוחד בכל ההרים לשם ה' דשרתה בו שכינה בעת בריאת העולם. ומטעם זה שם יזבחו זבחי צדק הותר לעשותו בית המקדש. ולאפוקי זבחי מתים שהם זבחי ע"ז אמר זבחי צדק ובזה אפשר לו' מז' מ"ח. גדול ה' ומהולל מאד בעיר אלהינו הר קדשו וכי תימא תרתי דסתרן הר קדשו דכל הר יש ע"ז ואיך קאמר הר קדשו לז"א קרית מלך רב נודע בגוים שהיא קרית מלך רב ושרתה שכינה בתחילה. וזה אפשר כונת הכתוב ויביאם אל גבול קדשו וכי תימא הוא הר ויש ע"ז לז"א הר זה קנתה ימינו מקודם ואין הסט"א יכולה לשרות שם. והרב שמע יעקב פ' תרומה דף ק"א פירש פסוקים אלו בהקדמה היא באת בגבולי ע"ש ויש לפקפק קצת על דבריו דאם אמרו לרחוץ במרחץ שיש בו ע"ז לא אמרו להשתמש בע"ז ובפרט לגבוה דמאיס ויש לישב אך על פי האמור ניחא:
מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם, וּמִתַּחַת זְרֹעֹת עוֹלָם; וַיְגָרֶשׁ מִפָּנֶיךָ אוֹיֵב, וַיֹּאמֶר הַשְׁמֵד.
רבינו בחיי זצ"ל פירש דאמר מעונה ולא מעון להורות בתוספת ה' שהוא דין ופירש לדרכו דרך הקדש. וממנו נקח לדרכנו והכונה מעונה אלהי קדם אף ביושב בדין. מ"מ ומתחת זרועות עולם שהם הצדיקים הנמשלים לזרועות וע"י תפלתם ויגרש מפניך אויב המקטרג אשר בשמים דמתרבה השפע ומדת רחמים ונדחה המקטרג ועי"ז ויאמר השמד לצרי ישראל אשר מתחת בעה"ז:
או ירצה במה שידוע שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שפתח בבראשית שאם יאמרו א"ה לסטים אתם וכו' והרב ווי העמודים תירץ דכל האמור פ' מלך מלך מותר בו. ועוד יש לתרץ דאמרו רבותינו זכרונם לברכה שבעת הפלגה כביכול הפיל גורלות ונפל ארץ ישראל לחלקו והוא מקום הקדושה מכוון כנגד הקדושה של מעלה ואין דבר חוצץ. וז"ש ברזל ונחשת מנעליך שהיתה ארצו מנעולה של ארץ ישראל כמו שפירש רש"י. וכי תימא על ארץ ישראל אעיקרא דדינא פירכא דיאמרו א"ה לסטים אתם וכו' לז"א אין כאל ישורון וכו' והוא ממ"ה הקב"ה וכל האמור בפ' מלך מלך מותר בו ואין כאן חשש דמשפט המלך לקחת הארץ שרוצה וכן הכא רוכב שמים בעזרך. ועוד טעם אחר שזה מעונה אלהי קדם ומדור הקב"ה שנפל לחלקו וגם מקום הקדש בשמים נגדו. ולכן ומתחת תחת רשות הגבוה זרועות עולם סיחון ועוג כמו שפי' רש"י ויגרש מפניך אויב הם סיחון ועוג ויאמר השמד לכלם. וציוה לא תחיה כל נשמה כי היא ארצו ונחלתו:
וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב אל ארץ דגן ותירוש אף שמיו יערפו טל. אפשר לפרש כי הנה אמרו ביבמות דף ק"ה דהמתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה ואפשר לפרש דרך דרש דהמתפלל על עסקי העה"ז כגון באמצעיות רפואה ומזונות וחיים וכיוצא צריך שלא יהיה כונתו לעסקי העה"ז רק כל תכליתו לשמים שיוכל באמצעות הפרנסה והבריאות לעבוד ה' וז"ש עינו למטה בעה"ז לשאול כל הנצרך ולבו עיקר כונתו ומחשבתו הכל למעלה לשם שמים וז"ש וישכון ישראל בטח. אימתי כאשר בדד עין יעקב אל ארץ דגן וכו' כלומר כשיהיה לבד העין אל ארץ דגן והלב למעלה שיהיו כל מעשיהם לשמים אז ישכון בטח. ודרך זה הוא מעין מה שפירש בס' זקן אהרן שהוא פירש שצריך שתי עינים אחת למעלה ואחת למטה ע"ש ולדידן רמז לעין למטה ולב למעלה כמדובר:
ואפשר לפרש אל ארץ דגן ותירוש וכו' כמו שכתבנו בעניותנו לעיל פ' עקב משם מז"ה ה' חסד לאברהם זלה"ה דהמטר היורד בארץ ישראל הוא בחינת זכר. וכל פרי העץ אינו גדל רק במים זכרים וגם החטה ע"ש וז"ש אל ארץ דגן ותירוש דהמטר הוא בחי' זכר וגדל דגן ותירוש כלו' החיטה והאילנות שצריכין למיין דכורין ונקט תירוש שהוא הראש לכל האילנות. אף שמיו יערפו טל לברכה ולא כשאר טל שאינו של ברכה:
וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב, שְׁלֹשִׁים יוֹם; וַיִּתְּמוּ, יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה.
אפשר לומר דג' לבכי וז' להספד ול' לתספורת והכא בכו ל' יום שהוא דין האבלות לתספורת לז"א ימי בכי אבל שבכל האבלות ל' יום היה בכי ולא כמו שהוא החיוב בכי ג' ימים והטעם לזה שהגבולים הנזכרים הם לאיניש דעלמא אבל לא לאלוף וגאון כמשז"ל והכא אבל משה רבן של נביאים:
ויהושע בן נון מלא וכו' וישמעו אליו בני ישראל ויעשו כאשר ציוה ה' את משה. אפשר לומר במה שאמרו אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה וכתב הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשנה שסברת יהושע בתורה שוה לסברת תנא או אמורא והוא אומרם אלו אמרה יהושע בן נון לא צייתנא ליה ע"ש באורך וז"ש וישמעו אליו בני ישראל ולא תסבור שהוא לחדש דבר מעתה בדת ודין רק ויעשו כאשר ציוה ה' את משה דדוקא לעשות תורת משה היו שומעים ליהושע:
וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל, כְּמֹשֶׁה, אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְהוָה, פָּנִים אֶל-פָּנִים.
יש לדקדק דלכאורה מאמר לכל האותות וכו' נראה מקושר עם הכתוב לעיל. וכיצד מובן הקשר הזה. ואם הוא חוזר למ"ש ולא קם נביא עוד וכו' ולזה מספר בנוראות שעשה הול"ל והאותות אשר עשה וכו':
ואפשר לומר דמקושר יפה עם הסמוך דכתיב אשר ידעו ה' פנים אל פנים ובא להגדיל גדולת משה רבינו ע"ה דלא נימא דזו המעלה אשר ידעו פא"פ זכה בעלותו לשמים לקבל תורה אך קודם כשהיה מדבר עמו בסנה והנמשך לא זכה לזה וכן כשעשו העגל ושבר הלוחות שנאמר לו לך רד ואז"ל רד מגדולתך לא זכה לזה שאמר אשר ידעו ה' פא"פ לז"א לכל האותות אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים דייק לומר אשר שלחו דהול"ל לכל האותות אשר עשה אמנם עם האמור ניחא דהכונה אשר ידעו ה' פא"פ גם כאשר שלחו לעשות האותות בארץ מצרים היה במדרגה זו. ולכל היד החזקה כשקבל התורה כמו שאמר רש"י ז"ל היה בחינה זו כלומר דבין בשלוחו לאותות מצרים בין בקבלת התורה היה בחינה זו. ולכל המורא הגדול נסים וגבורות שבמדבר אף שישראל חטאו הוא היה במדרגה זו ולא עוד אלא אשר עשה משה ששבר הלוחות כמו שפירש רש"י ובו בפרק נאמר לו לך רד שעשו העגל לא ירד ממדרגת אשר ידעו ה' פא"פ ונמצא שהוא מקושר יפה הכל עם מ"ש אשר ידעו ה' פנים אל פנים ודוק:
וְלִזְבוּלֻן אָמַר, שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ; וְיִשָּׂשכָר, בְּאֹהָלֶיךָ.
אפשר לפרש דהמשתתף עם ת"ח הן בעודנו חי ואף כי אחרי מותו הוא ציוה שיפרנסוהו מנכסיו גדול מאד שכרו כי כל התורה שלומד החכם אחר פטירתו הנה שכרו אתו ונמצא דאף אחרי פטירתו הוא מרויח כמה מצות ותלמוד תורה. ועל בחינה זו אפשר לפרש שמח זבולון בצאתך מהעה"ז כי אף שאתה בקבר שאין שם מצוות ולימוד אתה נתעלית כי יששכר באהליך הוא נשען עליך ובית המדרש שלו שלך יקרא כאלו אתה עוסק בתורה אחרי פטירתך והיא שמחה גדולה:
יְחִי רְאוּבֵן, וְאַל-יָמֹת; וִיהִי מְתָיו, מִסְפָּר.
אפשר לפרש עפ"י פשוטו דהתפלל על ראובן שהולך חלוץ למלחמה שלא יארע לו נזק ויחזור כל השבט כלו כמספרם וז"ש יחי ראובן שבט ראובן ואל ימות בהליכתו עם ישראל חלוץ צבא. ויהי מתיו מספר כלומר מספר אחד בהליכה ובחזרה ולא יפקד איש אלא יהיו שוים במספר הראשון אשר באו למלחמה כשעברו הירדן:
וַיְהִי בִישֻׁרוּן, מֶלֶךְ, בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם, יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל.
אפשר לרמוז דבמיתת הצדיקים מעלין מ"ן ויש זיווג וז"ש ויהי בישורון מל"ך יחוד קבה"ו בהתאסף ראשי עם כשימותו ראשי עם הצדיקים מלשון ויאסף אל עמיו. ואז צריך לשוב ישראל ולהרגיש בסילוקן והיו לאחדים לעבוד ה' וזהו יחד שבטי ישראל:
ולפי פשוטו אפשר במשז"ל והביאו הרב ס' החרדים דאין השכינה שורה בישראל אלא כשהם באחדות וזהו שאמר הכתוב והוא באחד. ואז"ל אי רישא דעמא זכאה כוליה עמא זכאה. וז"ש ויהי בישורון שהם ישראל מלך שתשרה עליהם שכינה מלכותא דרקיעא בהתאסף ראשי עם כשהראשים יהיו באגודה אחת ולב אחד שהם זכאין דכשהראשים זכאים גם כוליה עמא זכאים והיו לאחדים וז"ש יחד שבטי ישראל דאם הראשים אינם באחדות אז יחלק העם ואין השכינה שורה ח"ו:
וַיֹּאמַר, יְהוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ–הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן, וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ;
בא וזרח משעיר למו. סופי תיבות חרבו עם הכולל לרמוז כי לקח מעשו לקטולי בדינא למאן דאיהו חייב כמו שאמר בזהר בלק דף קצ"ב. הופיע מהר פארן ואתה סופי תיבות נערה לרמוז דלקח מישמעאל למחדי ב"נ עם אתתיה כמו שאמר שם בזהר וזהו הרמז נערה הנקראת כי קביל' דבר כמו שאמר בזהר:
אַף חֹבֵב עַמִּים, כָּל-קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ; וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ, יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ.
אפשר במ"ש רבותינו זכרונם לברכה דכפה עליהם ההר כגיגית וכ' המפרשים דא"כ כביכול הוא כדין אונס דכתיב לא יוכל שלחה כל ימיו. וכתבו עוד מרבותינו זכרונם לברכה דהלוחות היו קדושין. ואפשר דמשה רבינו ע"ה להזכיר זכות ישראל רמז זה באומרו והם תוכו לרגלך שכפה עליהם ההר. ואח"כ ישא מדברותיך הם הלוחות ואם כן יש לישראל דין לא יוכל לשלחה כל ימיו וזה זכות גדול לישראל. ואמר תורה ציוה לנו משה רמז כי התורה היא מבחינת בריאה שבו אל שדי גימטריא משה וזה רמז מורשה אותיות הרושם כלומר שלא זכינו לתורה דאצילות כי אם הרושם של התורה בהתלבשה בבריאה כמו שאמר ברעיא מהימנא ומפורש בכתבי הקדש לרבי' האר"י זצ"ל כמו שכתבנו במקומות אחרים:
וכן בקדש חזיתי לרבינו אפרים בפירושו (כתב יד) בנמוקי גדולי אשכנז הקדמונים ר"א מגרמיזא וסיעתו אשר בסוף כל פרשה שכתב וז"ל מנין אותיות של פסוקים שבסוף כל חומש יעלו ס"ז כמספר בינה כלומר אני בינה עכ"ל ולי הפעוט זה רמז מה שדברנו שהתורה היא מבריאה וכבר ידוע דאימא מקננ' בכרסיא ולכן חתימה מעין פתיחה שתחילת ראשי החומשים גימטריא אהיה שהוא באימא לרמוז שהתורה מבריאה כמו שכתבנו בעניותנו לעיל פ' דברים אות י"א בס"ד. וגם חתימת כל חומש במספר אותיות הפסוקים גימט' בינה לרמז זה כמדובר:
מנימוקי רבינו ישעיה מטראני זלה"ה. וזאת ליהודה. אמרו מי גרם לראובן שיודה במעשה בלהה יהודה. ותימא והרי זמן הרבה קודם מעשה יהודה מצינו ששב ראובן מחטאתו כדאמר במכירת יוסף שהיה עסוק בשקו ותעניתו וכל אחיו היו רואין אותו שהיה עסוק בתענית ואיך אמר שיהודה גרם לו שיודה. תשובה. ודאי קודם מעשה יהודה ראו שראובן שב מחטאתו ולא הודה לאביו עד שהודה יהודה והודאת אחיו לא שמה הודאה אבל הודאת אביו נקראת הודאה שנאמר אשר חכמים יגידו ולא כיחדו מאבותם ואותה נקראת הודאה:
האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו נראה לי לפי שהיו הולכין ללמוד מקטנותן והיו מתעכבין שם במדרשות שנים הרבה וכשהיו חוזרין לבתיהן לא היו מכירין אבותיהם ואמותיהם ואחיהם והיינו דכתיב האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו מי הוא זה וזאת אמי לא ראיתיה מעולם וזה אחי לא ראיתיו מעולם והכי מוכח בסיפיה דקרא כי שמרו אמרתך היינו תורה ובריתך ינצורו היינו נמי תורה כדכתיב אם לא בריתי יומם ולילה. עד כאן מנימוקי רי"ד זלה"ה:
וּלְאָשֵׁר אָמַר, בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר; יְהִי רְצוּי אֶחָיו, וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ.
אמרו בספרי כשעשה ראובן אותו מעשה הלך אשר וסיפר לאחיו ונזפו בו ואמרו לו כך אחינו אתה מדבר באחינו הגדול וכשהודה ראובן על מעשיו נתרצו לו אחיו לכך נאמר יהי רצוי אחיו. ד"א יהי רצוי אחיו כשהיו ישראל מתיחסים זה אומר שלי הוא לויה וזה אומר שלי הוא לויה אם מראובן הכתוב מיחס שלי הוא לויה ואם ממני הכתוב מיחס שלי הוא לויה ריצה את אחיו באותה שעה לכך נאמר יהי רצוי אחיו עכ"ל ספרי והדברים אינם מובנים:
ומצאתי לרבינו אליעזר מגרמיזא (כתב יד) שכתב וז"ל אמרינן בספרי שנזפו בו אחיו באשר לפי שהגיד על ראובן שבלבל יצועי אביו וכעסו ונזפו בו ואמרו מדוע אתה מדבר דופי על אחינו הגדול ונזיפה כמו נדוי ומנודה אסור בד' דברים ונתרצו לו אחיו כשעזר ללוי ואמר אם ממנו הוא מתחיל שלו היא לויה פי' כשתסיר כל הבכורות ותמנה מאחרי ראובן השאר וכשתגמור כלם תחזור להתחלה שלו היא לויה פירוש יהיה לוי חשבון עשירי והוא קדש. ואם ממני מתחיל פירוש שתמצא בדברי הימים אשר בסוף השבטים ואם תמנה מסופן לראשן זהו ממני שהוא מנוי אחרון שלו היא גם כן שיהיה לוי עשירי וכשראו שעזר אשר ללוי נתרצו לו והתירו לו נזיפתו וכשמשה רבינו ע"ה בירך אשר ברכו בד' דברים שמנודה אסור בהם. ברוך מבנים הרי שהותר בת"ה להעמיד בנים. יהי רצוי אחיו שהותר בשאלת שלום. וטובל בשמן שהותר בסיכה ורחיצה בכלל. ברזל ונחשת מנעלך הרי שהותר בנעילת סנדל עכ"ל:
הא למדת דנסחת הספרי שלפנינו היא מוטעת וצ"ל שלו הוא לויה ופירושן של דברים כמו שאמר הרב רבינו אליעזר מגרמיזא הנזכר וכן פירש ראב"ן בספרו סי' קי"ו. והרב מגן אברהם בס' זית רענן קיים נסחתנו ופירש דאשר הוא חומש ונדחק בזה ע"ש באורך ואין דבריו מחוורים ולא נמצא שמץ מנהו דאשר יהיה חומש ולא נמצא לאשר שום מעל' משאר שבטים. והדבר ברור דנסחתנו מוטעית. והנסחא האמיתית היא שלו הלויה כמו שאמר הגדולים הנז'. וכבר שם בס' זית רענן הורה גבר דברי ראב"ן ע"ש:
והנה בנסחת הספרים דקמן הם שתי דרשות דדריש יהי רצוי אחיו דרישא דריש לפי שבתחלה היה נזוף וכו' ושוב דריש שהליץ טוב בעד לוי. אבל רבי' מהר"א גרמיזה עשה משניהם דרשה אחת כמבואר בדבריו. ובענין זה נסחתנו מתישבת היטב דלדרשה קמא שהי' נזוף מאחיו הותר כשראובן הודה. והדרשא תדרש על דרך שכתב רבינו מהר"א מגרמיזא לשיטתו. והוא כי יען אשר נצטער כאשר נזפוהו וחשדוהו אחיו שלא היה אמת והמנודה אסור בד' דברים לכך משה רבינו ע"ה אף שכבר הותר מאז הימים ברכו בד' אלה שיהיה לו יתרון בהם מאחרים תמורת אשר נצטער יהי רצוי וכו' ה' אלהינו ירצנו ברחמיו המרובים לטוב לנו כל הימים ורוח הקדש אומרת יוסיפו לך שנות חיים:
חנני ה' כי אליך אקרא כל היום.
יי יגמור בעדי ה' חסדך לעולם
מעשי ידיך אל תרף.
יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם הללויה
תושלב"ע
לזכות לרפואה שלמה ובריאות איתנה
אוראל שמעון בן שרון וויקי איבגי
אורך ימים ושנות חיים תןרך בריאות איתנה
יצו ה' את הברכה
עם רמי בן חנה ורותי בת שרונה איבגי
יפקדם האל בזרע של קיימא
בעגלא ובזמן קריב.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר – רבינו חיים יוסף דוד אזולאי זלה"ה
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' יובל איבגי שליט"א
פני דוד – על התורה
פנים לתורה רמזים פירושים הערות על התורה כסדר הפרשיות
מרן החיד"א – רבינו חיים יוסף דוד אזולאי זלה"ה
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5