——–
וָאֶתְחַנַּן, אֶל-יְהוָה, בָּעֵת הַהִוא, לֵאמֹר.
אפשר לומר במה שנראה מהילקוט פרשת וילך שמפני שנתרשל ולא התפלל תכף לזה נשבע ה' וז"ש ואתחנן אל ה' בעת ההיא ומסיבה שהיה בעת ההיא ולא קודם לכן ויאמר ה' רב לך ולא נשמעה תפלתי. אך יש שיטה אחרת מרבותינו זכרונם לברכה והביאה רשב"ם דהי"ל נחת רוח לקבה"ו במה שהמתין להתפלל ומש"ה זכה לראות את הארץ ולפ"ז יתפרש הכתוב כך ואתחנן בעת ההיא ומשו"ה שאני נתעכבתי לאמר זכיתי שאמר אלי לראות הארץ:
אֲדֹנָי יְהוִה, אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת-עַבְדְּךָ, אֶת-גָּדְלְךָ, וְאֶת-יָדְךָ הַחֲזָקָה–אֲשֶׁר מִי-אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ.
את גדלך. אמרו רבותינו זכרונם לברכה זו מתן תורה הביאו בספר שתי ידות. ואפשר במה שכתבו משם הרב מגלה עמוקות דמשה ואהרן לא נכנסו לארץ ישראל לפי שהם נולדו מיוכבד שהיתה דודתו של עמרם ועתידה תורה לאסור. והרב עמודיה שבעה פי' במשז"ל פ' ר"ע בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת מה לילוד אשה בינינו כלומר אשה הידועה יוכבד שנתגרשה מעמרם ונשאת לאליצפן בן פרנך כמו שאמר בתרגום יב"ע והחזירה עמרם ונולד משה והו"ל מחזיר גרושתו משנשאת וז"ש מה לילוד אשה שהוא בא מאשה אסורה. וא"ל לקבל תורה בא וזה היה קודם מתן תורה ואין כאן איסור עכ"ד. ומשה רבינו בההוא פחדא יתיב שלא יהיה מעכב מה שהוא בא מיוכבד כמו שהיה לאמת וכדברי הרב מג"ע ולז"א אתה החילות להראות את עבדך את גודלך זו מתן תורה שאז אמרת למלאכים לקבל תורה בא ואין כאן איסור שבא מיוכבד וא"כ אעברה נא ואראה ולא יעצרני אשר באתי מיוכבד. ויאמר ה' רב לך מה שקבלת התורה ולא עיכב זה אבל גם לבא לארץ ישראל לא אפשר דהמצות משפט אלהי ארץ הלא ידעת אם לא שמעת שרחל מתה כדי שלא יהיה יעקב אבינו עליו השלום בשתי אחיות בארץ. ואפשר לומר רב לך שהוא יעקב אבינו עליו השלום יוכיח שמתה אשתו כדי שלא יהיה נשוי ב' אחיות בארץ וא"כ אל תוסף דבר וכו' ושמעתי דאיתא במדרש אתה החלות לבא אצלי בסנה. ופירשו במ"ש המפרשים בטעם יחזקאל שנתנבא בח"ל שהטעם היה שהנבואה היתה על נהר כבר ועל המים אין בו טומאת ח"ל. ויש שאמרו מפני שנבואתו היה לצורך ארץ ישראל וז"ש אתה החלות בסנה ששם אין מים וליכא למימר כטעם על נהר כבר שמפני שהיה על המים אף בח"ל יש נבואה שהרי היה בסנה. ומוכרח דה"ט משום שהיה לצורך ארץ ישראל וא"כ אעברה נא ואראה וכו'. עד כאן שמעתי. ואפשר לרמוז טעם אחר שאמרו ז"ל דטעם יחזקאל שנתנבא בח"ל לפי שכבר נתנבא בארץ ישראל ולא היתה ההתחלה בח"ל לז"א אתה החלות לבא אצלי בסנה דההתחלה היתה בח"ל בסנה שלא יש מים וא"כ לא שייך טעם אחר. ומוכרח שהטעם שהיה לצורך ארץ ישראל וא"כ אעברה וכו' במו שפירשו כנז'. ויאמר ה' אלי רב לך כלומר לגבי דידך ליכא ח"ל דאל המקום אשר אתה שרוי הוא כמו ארץ ישראל כמשז"ל על יעקב אבינו עליו השלום:
ואפשר לומר עוד במאמר את גודלך זו מתן תורה הנז' במ"ש הרב פרשת דרכים דף ל"ז בנותן טעם למה שהיה משה רבינו גוזר והקב"ה מקיים לפי שאמרו רבותינו זכרונם לברכה פ"ז דמציעא כל המלמד את בן חבירו תורה אפילו הקב"ה גוזר גזרה הוא מבטלה שנאמר אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה ואין בכל העולם מי שיצדק לומר עליו שהוציא יקר מזולל כמשה רבינו ע"ה שקבל תורה מסיני ולמדה לישראל עד כאן דברי הרב ז"ל:
ובמטו מיניה דמר אפשר לומר דהפרש יש בין כשהקב"ה גוזר והצדיק מבטל ובין משה רבינו ע"ה דלשון רבותינו זכרונם לברכה שהביא הרב ז"ל שם כך הוא איש האלהים אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו כשם שהאיש גוזר כך היה משה רבינו גוזר והקב"ה מקיים קומה ה' שובה ה' למה ה' יחרה אפך עכ"ל וזו מעלה יתירה מאד מאד על המלמד בן חבירו תורה שהקב"ה גוזר והוא מבטל. ומה דמות יערוך למעלת משה רבינו ע"ה וכבר אמרו דמשה רבינו עליו השלום בעלה דמטרוניתא כביכול. ובזה נבא אל הביאור אתה החילות להראות את עבדך את גודלך זו מתן תורה כלומר שאני קבלתיה ולמדתיה לכל ישראל והמלמד בן חבירו תורה הנה שכרו שהקב"ה גוזר והוא מבטל וז"ש ואת ידך החזקה שאתה גוזר גזרה ואני מבטלה אשר מי אל חסד אשר יעשה כמעשיך להשגיח בצדיק וכגבורותיך לגזור גזרות ובו בפרק אשר מי אל רב חסד וא"כ אעברה נא ואראה וכו' ותבטל גזרתך. ויאמר ה' רב לך כלומר עוד גדולה וכבוד יש לך שאתה בעלה דמטרוניתא גוזר כשם שהאיש גוזר וכביכול מקיים שזה גדול יותר מאד על מה שאמרת וז"ש רב לך. אמנם אל תוסף לדבר אלי עוד בדבר הזה דוקא וזה יצא מן הכלל שאין דבריך נשמעים וזה בעבור ישראל כאומרו ויתעבר בי למענכם. או יראה במה שהוכיח עוד הרב הנז' שם ממ"ש פ"ג דמ"ק שהעניו הקב"ה גוזר והוא מבטל ע"ש וז"ש רב לך כלומר יתר שאת יש לך על המלמד את בן חבירו תורה שאתה עניו וגם העניו לחוד יש בו מדה זו ואתה שתיהם בידך שתים כהלכתן וזהו רב לך. אבל אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה דייקא כדאמרן:
ולפי פשוטו מ"ש אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה היינו על מלחמת סיחון ועוג וכמו שאמר רש"י ז"ל בעת ההיא לאחר שכבשתי ארץ סיחון ועוג דמיתי שמא הותר הנדר. וראיתי בפירוש החומש (כתב יד) המיוחס לרבותינו בעלי התוספות פ' מטות שכתב וז"ל אמר משה רבינו בלבו שהקב"ה ישאל על שבועתו ונראין הדברים שהרי הכניסני לארץ סיחון ועוג שהיא מארץ ישראל וזה חשב כשא"ל פ' נדרי' דכתיב לא יחל דברו הוא אינו מיחל אבל אחרים מחלין לו אמר משה רבינו בלבו ודאי ישאל על נדרו לכך נסמכה פ' נקום נקמת המדיינים אחר וכו' שא"ל הקב"ה לא כמו שאתה סבור אלא נקום וכו' אחר וכו' וזה שאמרת שנכנסת לארץ סיחון ועוג הרי לא נשבעתי אלא שלא תעבור את הירדן עכ"ל ולמדנו מד"ק דסברי דארץ סיחון ועוג הוא בכלל ארץ ישראל וכמו שכתב הרב פרשת דרכים ריש דרוש ח' וחלק על הרב מהר"י אדרבי והוא ז"ל נתקשה בזה דאיך כבש משה רבינו ארץ סיחון ועוג שהם מארץ ישראל. ומ"ש בפי' התוס' הנז' שהקב"ה לא נשבע אלא שלא יעבור הירדן ק"ק דלשון הגזרה פ' חקת הוא לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם ולא נזכר הירדן. ותו יש להעיר במ"ש דאמר משה רבינו ע"ה שהקב"ה ישאל על שבועתו ובסוף כתבו ודאי ישאל על נדרו דכיון דהיה סבור שישאל א"כ כשראה שכבש סיחון ועוג ולא נשאל ליפשוט דלא היו בכלל השבועה דאם היו בכלל השבועה הי"ל לישאל קודם. ולזה י"ל דט"ס הוא בפירוש הנז' זצ"ל נשאל על שבועתו או נשאל על נדרו וז"ש רש"י דימיתי שמא הותר הנדר הותר דייקא שכבר הותר. אך מ"ש דזה חשב משה רבינו כשא"ל פ' נדרים ק"ק דמשה רבינו ע"ה כבר ידע זה והוא התיר לו כביכול את נדרו בעגל וכמשז"ל ויחל משה שהתיר לו נדרו. וי"ל דקיימי התוס' בפירוש הנז' אליבא דמאן דדריש דרשות אחרות בפ' ויחל כמו שאמר פ' אין עומדין. וכבר עמדנו בענינים אלו בדוכתי אחריני בס"ד ואחז"ר נדפס פי' התוס' הנז' עם ס' מנחת יהודה והושמט לשון זה שהעתקתי מפי' התוס' ונראה דהשמיטוהו להיות שבס' מנחת יהודה כ"כ משם הר"ם מקוצי ושם כתוב נשאל הקב"ה על נדרו בפמליא של מעלה וזה כמש"ל דט"ס הוא ויש שינוי מפי' התוס' הנז' למ"ש במנחת יהודה ואפשר דט"ס במנחת יהודה וצ"ל שנכנסתי לארץ סיחון ע"ש ודוק:
אָז יַבְדִּיל מֹשֶׁה שָׁלֹשׁ עָרִים, בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, מִזְרְחָה, שָׁמֶשׁ. וְזֹאת, הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר-שָׂם מֹשֶׁה, לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
אפשר לרמוז שסמך וזאת התורה לערי מקלט לומר שהתורה יש לה דין ערי מקלט בצד מה דכשם דהבורח לערי מקלט אינו יכול לצאת משם כן הת"ח אינו יכול לפרוש מן התורה. וכשם דכשיושב בערי מקלט רודפו אינו יכול לו כן התורה העוסק בה רודפו דהוא היצה"ר אין יכול לו. וגם כל זמן שקורא בתורה אין מלאך המות יכול לו וכמו שמצינו בדוד הע"ה פ' ב"מ ורבה ב"נ פ' הפועלים בשם שאין גואל הדם יכול להמיתו בעיר מקלטו. וכשם שבערי מקלט אם מכבדין אותו צ"ל רוצח אני כן אם מכבדין אותו שיודע שתי מסכתות צ"ל שאינו יודע אלא אחת כמו שאמר בירושלמי פ"ט דשביעית:
שָׁמוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ, כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. וְזָכַרְתָּ, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיֹּצִאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה; עַל-כֵּן, צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לַעֲשׂוֹת, אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת.
אפשר לפרש במה שביארנו מאז"ל אר"ש גדולה חיבתן של ישראל שנגלה הקב"ה במקום ע"ז במקום טנופת ובמקום טומאה בשביל לגאלם משל לכהן וכו' דלפי טעם שיצאו קודם זמנם בעבור תוקף השעבוד כתבו המפרשים דזה מורה שיש לנו דין בנים ולבן מלך ודאי יש לדקדק בחשבון השעבוד דקדוק עצום אבל בעבד כל המרבה לשעבדו עושה נחת רוח לרבו. וא"כ ענין יציאתם היה תלוי אם כבנים ואם כעבדים לכן להודיע לכל צבא המרום ולכל המקטרגים כי ישראל בנים כביכול הקב"ה שהוא כהן נטמא בשביל בנו. אלא דעדיין אינו מוכרע מזה דיש צד לומר דאינם בנים רק הא דכביכול נטמא בשביל ישראל היינו מדין מת מצוה שאין לו קוברין והכא דמי למת מצוה דלא סגי בלא"ה שמכת בכורות יהיה ע"י זולתו ולעולם דאין לישראל דין בנים. ויש להכריע דיש להם דין בנים מיום השבת שהוא שרביטו של מלך והכתיב כביכול מנוחה לעצמו ונתן לישראל השבת כי הבן משתמש בשרביטו וכמו שאמר המפרשים בטעם גוי ששבת חייב מיתה. ולמפרע נאמר דמה שנטמא כביכול במצרים היה משום דכהן מטמא לבנו וכ"כ חשוב בעיניו דכביכול שוייה אנפשיה כדין כהן הדיוט וכמו שאמר רבני אשכנז ז"ל. ובזה נבא אל הביאור דבפ' יתרו כתיב זכור את יום השבת וכו' כי ששת ימים וכו' ע"כ בירך ה' את יום השבת ויקדשהו וא"כ קרי בחיל שהשבת שרביטו של מלך כי ששת ימים וכו' וינח ביום השביעי וכו' וכדי שלא יקשה דמי הוא זה ואיזהו כדאי להשתמש בשרביטו של מלך ומי שלח ידו ונקה לז"א שמור את יום השבת וכו' וזכרת כי עבד היית לשעבר במצרים דוקא. ויוציאך ה' אלהיך בעצמו ה' אלהיך דייקא שירד כ"י למצרים מקום טומאה להורות שאתה בן וקושי השעבוד משלים וע"כ הוציאך בעצמו משם מקום טומאה ביד חזקה ובזרוע נטויה לפני הזמן להורות שיש לכם דין בנים וקושי השעבוד בא חשבון בדקדוק וכדי שלא יסברו שהוא מדין מת מצוה וענין בנים עדיין מפוקפק על כן ציוך ה"א לעשות את יום השבת כי זה ודאי מורה שאנו בנים ולמפרע נודע גודל חיבתו דירד למצרים כביכול מקום טומאה בעבור בנו ושוייה נפשיה לרוב הענוה כ"י כהדיוט:
וַיְצַוֵּנוּ יְהוָה, לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, לְיִרְאָה, אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵינוּ–לְטוֹב לָנוּ כָּל-הַיָּמִים, לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה. וּצְדָקָה, תִּהְיֶה-לָּנוּ: כִּי-נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-הַמִּצְוָה הַזֹּאת, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ–כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ.
אפשר במה שחקרו הראשונים דהמצות כנגד אבריו וגידיו של אדם ולא כל אדם זוכה לקיים הכל וניחא להו דע"י שמקבלם וממתין לקיים כשיבואו לידו ה' ברחמיו מעה"כ כאלו קיים וז"ש ויצונו ה' לעשות את כל החקים כל דייקא לטוב לנו דבתרי"ג מצות מתוקן האדם. וכי תימא זה נמנע לז"א וצדקה תהיה לנו כי נשמור וכו' כלומר זה חסדו וצדקתו ית' לצרף מחשבתנו כי נשמור לעשות את כל המצוה פי' נמתין לעשות הכל ובזה יצא י"ח. או יאמר במ"ש הר"מ שהטעם שלא נכתב שכר הרוחני האמיתי רק יעודי העה"ז דרצה לישב דעת ההמון בתחילת למודם אשר לא ישערו ענין העה"ב ע"ד התינוק וכו' וז"ש ויצונו לטוב לנו לחיותנו שהם יעודי העה"ז ונכתב זה לתועלת וצדקה תהיה לנו בזה כי נשמור לעשות כמו התינוק שאינו יודע השכר האמיתי. ועד"ז יש לפרש כמה פ' כי תעשה הישר וכו'. או יאמר דהשראת שכינה גורמת לקיים המצות כמו שאמר הראשונים וז"ש וצדקה שהיא כינוי לשכינה כנודע תהיה לנו תשרה בנו כי נשמור לעשות שבאמצעותה תתעורר נפשנו לשמור כל המצוה:
אֶעְבְּרָה-נָּא, וְאֶרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר, בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן: … וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי, רַב-לָךְ אַל-תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד, בַּדָּבָר הַזֶּה.
אפשר במ"ש סוף פ"ק דסוטה דמשה רבינו ע"ה היה רוצה לקיים המצות התלויות בארץ. והנה אז"ל כי העוסק בתורת חטאת כאלו הקריב חטאת וכו' וכן אם יעסוק בשאר מצות ודאי הלימוד כמעשה. ואמרו תלמוד גדול שמביא לידי מעשה ולכן הוא גדול יותר מן המעשה. וז"ש אעברה נא ואראה וכו' והכונה לקיים המצות דודאי לא לאכול מפריה. לז"א רב לך הגדול לך כלומר הרי לך הגדול שהוא תלמוד גדול ויכול אתה ללמוד והלימוד חשוב כמעשה. או יאמר רב לך אתה רבן של ישראל וממך למדו דיני מצות ארץ ישראל וא"כ כשמקיימים ישראל מצוות הארץ יש לך שכר כאלו עשיתם כיון שאתה הגורם שלמדת אותם:
ועוד אפשר במ"ש הרמב"ם פ"י דשגגות דין ו' הבעל מביא כל קרבנות שחייבת אשתו וכתבו התוספות פ' המקבל דדוקא קרבן כפרתה ולא נדרים ונדבות וטעמא דאם יקניטנה תלך ותדור אלף נדרים בכל יום עד שיעני. ואנן בדידן יש לנו עם הקב"ה כביכול דין אשה ובעלה. ולאו דוקא כללות ישראל אלא אף כל אדם מישראל כמובן מדברי המפרשים המשתמשים בהקדמה זו. וכיוצא בדבר ראיתי להרב המקובל חסידא קדישא כמהר"ר אהרן חייון ז"ל בחתימתו על פסק עיגונ' כתב שנטפל בזה לפי שהוא תיקון לשכינה באותו חלק פרטי של בחינת אשה זו וכו'. והנה לפי הדין של הרמב"ם הנזכר אפשר דכביכול עליו מוטל לתקן כפרתנו. ואף נדרים ונדבות שלנו כביכול עליו מוטלות דלא שייך טעם התוספות שמא יקניטנה וכו'. והנה כונת משה רבינו ע"ה באומרו אעברה נא וכו' היינו שרוצה לקיים המצות בארץ ישראל והו"ל נדר וכ"י איבעי ליה לקיומיה נדריה כדין בעל לאשה. לז"א רב לך כלומר אתה יש לך דין בעל כמו שאמר בזהר דאיהו בעלא דמטרוניתא וא"כ אין דין זה שייך לגבי דידך כמבואר:
לֹא תִרְצָח, וְלֹא תִנְאָף; וְלֹא תִגְנֹב, וְלֹא-תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁוְא.
בעשרת הדברות שניות יש ד' ווין נוספות ולא תרצח ולא תגנוב ולא תנאף ולא תענה ואמרו בפסיקתא זוטרתא שד' ווין אלו הם כנגד כ"ד ספרים שיהיו עתידין לעמוד לישראל. כך כתוב בפסיקתא ונראה שיש טעות סופר כי לא תרצח כתיב ואין בו וי"ו וצ"ל ולא תחמוד ולמחוק ולא תרצח. ואחר כך ראיתי שכן הביא הלשון בס' מנחת שי ע"ש ויש להבין דמאן דכר שם כ"ד ספרים השתא. ועוד אמאי נרמזו בווין. ועוד אמאי נרמזו בד' דברות הללו:
ויראה במ"ש בקמא דף נ"ה דמטבע זה של דברות ואתחנן היו כתובות בלוחות שניות ע"ש ובעגל חטאו בעריות כמשז"ל על פ' ויקומו לצחק ועל לא תגנוב שגנבו דעת העליונה ועל לא תענה נגד השי"ת כמו שאמר בזהר על פרשת בן סורר ובמדרש וספרי שדרשו פ' סוטה על כנסת ישראל והקב"ה דישראל נמשלו לאשה והלוחות היו קדושין כמשז"ל ועל לא תחמוד כיון דחטאו בעריות. ואמרו בנדרים דף כ"ב כי ברב חכמה רב כעס אלמלא חטאו ישראל לא היה ניתן להם אלא ה' חומשי תורה וס' יהושע שהוא ערכה של ארץ ישראל. אמור מעתה יבא על נכון דבדברות הללו דכתובות בלוחות שניות אחר העגל נרמז שעברו על לא תנאף לא תגנוב לא תענה לא תחמוד והרמז בד' ווין לשון וי והם כנגד ד' גוף נר"ן שפגמו בהם. וד' ווין גי' כ"ד ספרים דאחר שחטאו בעגל זה היה סיבה לתת כ"ד ספרים דאם לא חטאו לא היו אלא ו' דהם ה' חומשי תורה וס' יהושע הם ו' ועתה נתוספו ג' ווין לתשלום כ"ד ספרים ע"י החטא כמשז"ל כאמור. וזה טעם אחר לרמיזת כ"ד ספרים בווין דלא היו כי אם ו' ספרים ובחטאתם נתוספו ג' ווין אחרות ולכך נרמזו בווין דעיקרא היו ו' ספרי' כמדובר. וגם נרמז חטאם בד' ווין לרמוז שפגמו בארבעה עולמות אבי"ע:
אֲדֹנָי יְהוִה, אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת-עַבְדְּךָ, אֶת-גָּדְלְךָ, וְאֶת-יָדְךָ הַחֲזָקָה–אֲשֶׁר מִי-אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ.
אפשר לומר במ"ש הרמ"ז בהגהתו בס' שמן ששון בסוף הספר דף קמ"ז ע"ד משם האר"י זלה"ה וז"ל אהרן הכהן נתגלגל בעלי הכהן ובעון ע"ז היה חייב סקילה לכן ותשבר מפרקתו ויפול מן הכסא ואחר כך נתגלגל בעזרא הסופר שהיה גם כן כהן ושם נתקן עכ"ד האר"י זלה"ה ואני קבלתי שלכן לא התפלל ליכנס לארץ כי ידע שיכניס את ישראל אחרי כן עכ"ל הרמ"ז ז"ל:
ובזה אפשר לרמוז בפ' עקב ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא דייק לומר בעת ההיא שהתפלה הועילה לאותו זמן אך צריך לבא בגלגול עלי ואפשר ר"ת בעת ההיא הוא אהרן יבא בגלגול עלי הכהן תשבר המפרקת:
וזה ירמוז הכתוב בעזרא סי' ז' עזרא בן וכו' אהרן הכהן הראש הוא עזרא עלה סמך הוא עזרא למה שכתב אהרן הכהן הראש הוא עזרא לומר שנתגלגל אהרן בו ונקט הוא עזרא על"ה לרמוז ג"כ לעלי וזה טעם שכתוב אח"ך כי אחד לחדש החמישי בא ירושלם שהוא יום פטירת אהרן הכהן:
ועוד יש לרמוז כי תיבות אהרן עלי גימטריא שס"ו. כמספר תיבות עזרא הכהן עם ח' אותיות שהוא בגימטריא שס"ו שם רמז כי עזרא היה גלגול אהרן ועלי:
ועתה נבא לרמוז בקראין אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואמרו רבותינו זכרונם לברכה זה אהרן ואת ידך החזקה אשר היתה מדת הדין מתוחה עליו ולשע' רחמת אשר מי אל חסד אשר יעשה כמעשך וכו' ואני יודע שעתיד להתגלגל בעזרא ומפני זה הוא לא התפלל ליכנס לארץ וז"ש אעבר"ה גימטריא עזרא כמו שאמר בילקוט ראובני (לפי הרשום בזכרוני) וכמו שאמר הרמ"ז שקבל כנז' אבל אני אעברה נא ואראה את הארץ. ויאמר ה' אלי רב לך כלומר אתה אמרת שאהרן עתיד ליכנס לארץ ישראל כשיבא בגלגול עזרא. ואתה כל ת"ח יש לו ניצוץ ממך והם באי הארץ וזהו רב לך שלך גדול משלו שבכל ת"ח מופלא יש ניצוץ ממך ודוק:
במדרש ה"א אתה החלות וכו' א"ל הקב"ה והלא נשבעתי א"ל אתה החלות את השבועה לא נשבעת שאתה מכלה את בניך וחזרת בך שנאמר וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו וקרוב לזה איתא בספרי וצריך להבין תשובת המקום ב"ה רב לך שיהא מקביל לזה. ושמעתי זה שנים רבות מהחכם השלם הרב מהר"ר שלמה חייא מזרחי זלה"ה שהיה מפרש במה שהקשה הרב מש"ל פ"ז דנדרים למ"ד שמי שהוא נוגע בדבר אינו יכול להתיר כדמשמע בירושלמי וכמו שאמר הריב"ש והביאו מרן שם דין ט' מאותה שאמרו בויחל משה מלמד שהתיר לו שבועתו ומשה נוגע בדבר היה דאמרי' התם לך רד מגדולתך כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל כיון שאין ישראל בעולם אין לך גדולה נמצא שהיה תועלת למשה בהתיר שבועת המקום ולפי דברי הירוש' לא יכול משה להתיר שבועה זו ויש לישב עכ"ל הרב משנה למלך. והרב כהונת עולם בביאורו לסי' רכ"ח בריש הסימן כתב וז"ל ומה שהקש' עוד מההיא דויחל משה אני פרשתי דהיינו דכתיב התם וידבר ה' דיבור ק' דלך רד מגדולתך והוא נוגע ולכך שתק אך ויאמר ה' אמירה רכה דהיינו ואעשה אותך לגוי גדול וא"כ אינו נוגע ואז ויחל משה ולזה רמזו רבותינו זכרונם לברכה שפתח לו פתח עכ"ל ובזה פירש מהר"ש הנזכר דהיה משה רבינו רוצה להתיר לו שבועה שלא יכנס לארץ אף שהוא נוגע בדבר כשם שהתיר לו שבועה שנשבע שלא לכלות את ישראל וז"ש אתה החלות שנשבעת שלא לכלות ישראל ואני התרתי אף שהייתי נוגע בדבר וגם עתה אתיר מה שנשבעת שלא אכנס דלא חיישינן לנוגע. והשיב הקב"ה רב לך כלומר מה שהתרת היינו שאמרתי רב לך כלומר ואעשה אותך לגוי גדול ונמצא שאין אתה נוגע בדבר כמו שאמר הרב כהונת עולם לכן אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה שאתה נוגע בדבר עכ"ד מהר"ש הנזכר זלה"ה:
ואני עני אומר שאם נפרש כמו שפירש הרב כהונת עולם במש"ה פ' תשא וידבר ה' ויאמר ה' וכו' א"כ משה רבינו ע"ה ידע דהטעם שהתיר לו אז משום שלא היה נוגע בדבר שכבר א"ל ואעשה אותך לגוי גדול ומאי קאמר הכא ואם לא נפרש כפי' הנזכר בקראי דכתיב וידבר ויאמר וכו' ונאמר דמשה רבינו היה סבור שהיה נוגע א"כ נימא דתירוץ הרב כהונת עולם מעיקרו ליתא דהגם דמצד אחר אם יכלה ישראל יגיע טובה למשה רבינו כמו שאמר לו ואעשה אותך וכו' מ"מ אכתי מ"ש לו לך רד עדין הוא יורד מגדולתו דעד שיהיה זרעו גוי גדול צריך זמן דרך טבע וביני ביני יגיע זמן סילוקו דנגזר מראש מקדם בשג"ם הוא בשר והיו ימיו ק"ך שנה ואמרו רבותינו זכרונם לברכה בשגם זה משה וא"כ הוא נוגע בדבר ומאי קאמר לו רב לך. אמנם לכי תידוק פורתא בהערה זו נתחסם הדרך הנזכר כי חזק הוא כי הנה היה מקום להעיר מצד אחר כפי דברי הרב כהונת עולם דמשה רבינו ע"ה מאי קסבר להתיר שבועה שלא יכנס לארץ כמו שהתיר שבועה שיכלה ישראל והלא תירוץ הרב כ"ע פשוט דאינו נוגע. ברם אפשר לומר דמשה רבינו לא פירש פ' תשא כפירוש הרב כהונת עולם והוא סבר דאף בנוגע בדבר מצי להתיר מדהתיר להקב"ה שבועתו והוא נוגע בדבר דאמר לו לך רד ואף שאם יכלו ישראל יעשנו לגוי גדול מ"מ צריך לזה זמן והוא יהיה ירוד כל ימיו כי בימיו לא יהיו גוי גדול בניו ונמצא הוא נוגע ואפ"ה התיר ש"מ דנוגע בדבר שרי. וחידש לו הקב"ה רב לך כלומר מאחר שאמרתי רב לך שתהיה לגוי גדול לא חשיב נוגע דזו הנאה גדולה בהעדר ישראל ושקולה ומכרעת לרדתו מגדולתו ותו אעיקרא לכבוד זרעו יחזור למדרגתו וליכא שום צד נגיעה:
ולי יראה לפרש ונקדים מה שהק' עוד הרב מש"ל שם מאותה אגדה דפ' הספינה דף ע"ד דרבה בב"ח דאמרו ליה היל"ל מופר לך והלא לא היה יכול רבה בב"ח להתיר שבועת הגלות דהיה נוגע בדבר שיגאלנו והרב תורת חסד סוף סימן כ"ח הביא קושיא זו משם גדול אחד וכתב וז"ל ואני אמרתי דקים להו לרבנן דהוא היה מתמרמר על שאין לו מתיר דאם יש לו מתיר היה מותר דאדעתא דהכי נשבע וכן מורה לשון המאמר דאם יש לו מתיר יהיה מותר שאומר עכשיו שנשבעתי מי מפר וראיה לזה דנדר זה לא היה אלא גיזום מדקאמר מי מפר דאין הפר אלא בבעל וחכם מתיר ולא מפר אלא ודאי כונת ה' ית' להראות שאינו רוצה אלא מי שיגלה דעתו בחילול שבועתו או בלשון התרה או בלשון הפרה מעין ועתה הניחה לי שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שפתח פתח למשה רבינו ע"ה להתיר שבועתו כמו שדרשו מלשון ויחל שיבא חכם ויחלל בכל לשון שאמר ויתבטל השבועה וזהו מי מפר לי כלומר לפי דעתי שנשבעתי שאם יש מתיר או מפר יהיה מותר או מופר עכ"ל וכפ"ז אפשר דמשה רבינו הבין דאף נוגע בדבר שרי דמעשה חזא שהתיר לו כביכול לשבועה שנשבע לכלות ישר' וז"ש אתה החלות כבר חללת שבועתך על ידי וא"כ אעברה נא וכו' דגם עתה אתיא אח"ל אח"ל והשיבו רב לך כלומר הדין הוא דנוגע אסור אבל רב לך יש לך רב שלפניו נגלו תעלומות ועל דעת כן נשבע שתהיה אתה מתיר. ומאחר שהכל תלוי בי דאלמלא כך לא היית יכול להתיר לשעבר א"כ אל תוסף דבר אלי שבשבועה זו לא כיונתי שיהיה לה מתירין:
וכיוצא בזה יש לפרש במ"ש בס' בנין אריאל פרשת מטות שתירץ לקושיא זו דהא טעם דנוגע בדבר אינו יכול לדונו משום שמא יטה לבו וידמה בעיניו על חייב זכאי וכו' וכן בהתר הנדר אם יש לו הנאה בהתר זה יחשוב מחשבות ויבקש עילה להתיר את האסור מן הדין מה"ט קאמר הירושלמי דאינו נשאל לזקן מאותה העיר וטעם זה לא שייך אלא במי שסומך על החכם המורה לו התר וכו' ואין לסמוך כיון שהוא נוגע בדבר וכו' משא"כ גבי הקב"ה אי אפשר לומר כן דהוא יודע הדין לאמיתו אם יש פתח לנדר זה להתירו אלא שאינו יכול להתיר לעצמו ע"פ התורה לא יחל דברו אבל אחרים מוחלין לו וא"כ אפי' הנוגע בדבר יכול להתיר נדרו של הקב"ה אם רצונו ית' שיתירוהו עכ"ל והשתא אפ' דמשה רבינו ע"ה סבר דיכול נוגע בדבר להתיר ולמד זה ממה שהתיר הוא להקב"ה שבועתו שיכלה ישראל וז"ש אתה החילות התרת שבועתך על ידי אף שאני נוגע בדבר כמש"ל וא"כ אעברה וכו' דגם עתה אתיר. והשיבו רב לך כלומר הדין הוא דאינו יכול להתיר מי שהו' נוגע בדבר שמא יטעה אך רב לך מה שהתרת לשעבר הוא משום רב לך שאני רבך ויודע איזה נדר דינו להתיר וליכא למיחש שיטע' המתיר ומאחר שכן אל תוסף דבר אלי עוד שאין רצוני להתיר. והרב הנזכר אגב שיטפיה כתב כלפי מעלה פתח. והדבר פשוט דלגבי הקב"ה אין שייך פתח כמו שכתב מהרימ"ט בשו"ת י"ד סימן כ"ו ועמ"ש בספר הקטן ראש דוד דף קמ"ב ע"ד:
ואפשר לרמוז במ"ש ה' אלקים אתה החילות להראות והכתוב הוא אדני ידוד אתה החלות להראות ור"ת ידוד אתה החילות להראות הוא אליה אפשר שרמז דהרי אליהו לא מת ועלה בגוף ונפש ואף דאמרו ז"ל דגופו הניח בסערה ונפשו היא העולה מ"מ הרי גופו הגשמי לא נקבר ונעשה רוחני והונח בסערה. וא"כ למה יגרע הוא ממעלה זו בהיותו יותר גדול מאליהו. וגופו לא יקבר רק יעלה בסערה. והנה אמרו רבותינו זכרונם לברכה בטעם שנסתלק משה במדבר להביא דור המדבר לעת"ל. וברעיא מהימנא אמרו דנקבר בח"ל להועיל שישראל יצאו מהגלות וז"ש רב לך אתה רב ויש לך תלמידים ואם אין גוף נקבר לא יצאו ישראל תלמידך מהגלות גם דור המדבר תלמידיך ממש ישארו שם לעת"ל והיינו רב לך אתה רבן של ישראל ורבן של דור מדבר וצריך לחוס עליהם ומשו"ה שם תקבר וז"ש ויתעבר ה' בי למענכם וכו'
וְאֶתְכֶם לָקַח יְהוָה, וַיּוֹצִא אֶתְכֶם מִכּוּר הַבַּרְזֶל מִמִּצְרָיִם, לִהְיוֹת לוֹ לְעַם נַחֲלָה, כַּיּוֹם הַזֶּה.
ויוצא אתכם מכור הברזל ממצרים ויוצא עמו בששון ויוצא נוזלים מסלע ויוצא את בן המלך. כך היא המסרה הביאה רבינו ב"ה בפרפראותיו. ואפשר במ"ש בכמה דוכתי ומהם בקונטרס שמחת הרגל סוף דף ע"ג דיש ספק אם הוצאת ישראל ממצרי' בכל הנפלאו' הוא דוקא בשביל ישראל או עיקרו ותקפו של דבר היה בעבור שפרעה התריס ואמר מי ה' אשר אשמע בקולו וכו' וכיוצא מדברי קנטור שאמר כמשז"ל במדרשים. והמופ' לזה אם בצאת ישראל ממצרים יונחו ולא יושגחו מאת ה' לגדלם ולשמחם בעשותו עמם נוראות איגלאי מילתא שהכל היה בעבור פרעה הרשע אשר הרשיע ומילין לצד עילאה ימלל ע"כ הוכה הוא וכל עמו במכות גדולות מופלאות. ואם גם אחרי צאתם חסד ה' מעולם על ישראל לא זז מחבבם אז אות לטובה כי כביכול כל מעייניו למען רבות מופתיו במצרי' הכל לכבוד ישראל והוא משל למלך וכו' ככתוב שם. וז"ש ויוצא אתכם מכור הברזל וכו' וכי תימא לגרמיה הוא דעבד כביכול משום כבודו דפרעה זלזל ח"ו בו לז"א לא כי אלא ויוצא עמו בששון עיקר הדבר להוציא עמו. ואם נפשך לומר מאן מוכח דהעולם יסברו דלא פעל כל זאת אלא לנקום נקם מפרעה הרשע שהטיח דברים לז"א ויוצא נוזלים מסלע הביטה וראה דאחר צאתם הפליא לעשות נוראות לישראל ובכלל המוציא מים מצור החלמיש ומעתה הכל מודו דישראל בניו בני בחוניו וזהו ויוצא את בן המלך וכמו שאמר בני בכורי ישראל ובעבור אהבת ה' את עמו עשה כל אלה:
ועוד אפשר לרמוז כי הנה ישראל יצאו קודם זמנם ויש שני טעמים אם משום קבלת תורה ומצות ויקדשו והקדש מפקיע מידי שעבוד ויצאו מסטרא דיובלא כמו שאמר בזהר ולכך יצ"מ הוזכרו בתורה ן' פעמים רמז לן' שערי בינה. ועוד טעם אחר מטעם תוקף השעבוד כי יש לישראל דין בנים והמשעבד בנו של מלך יותר ממה שנגזר עליו אף דבר קטון יעלה לחשבון גדול כמו שאמר בכמה דוכתי וז"ש ויוצא אתכם מכור הברזל ממצרים לאחר שע"י השעבוד נשארתם בזהב מזוקק כמו הכור ולטובתכם היה להפריד הסיגים ובחינת הרע מנפשם. וכ"ת הרי יצאו בחצי זמנם. לז"א ויוצא עמו בששון ששון גימט' תרנ"ו הן' הם רמז לן' שערי בינה דמסטרא נפקא. ונשארו תר"ו הם תר"ו מצות עם ז' מצות בני נח הם תרי"ג כלומר בעבור המצות שעתידין לקבל לסוף ן' יום והרי המצות. ועוד ויוצא נוזלים מסלע דרומז לתורה שבעל פה כמו שאמר בתקונים דף מ"ד דפוס קושטנדינא סלע תורה שבעל פה על ס' מסכתות ע"ש וזהו שרמז ע"י תורה הרמוז בפ' נוזלים מסלע וע"י מצות הרמוז בששו"ן על כן יצאו צבאות ה' דבתורה ומצות נתקדשו והקדש מפקיע מידי שעבוד. ועוד טעם אחר ויוצא את בן המלך דיש לישראל דין בנים ובא חשבון תוקף השעבוד כמבואר:
וְאָהַבְתָּ, אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ, וּבְכָל-מְאֹדֶךָ.
ואהבת את ה' אלהיך וכו'. שמעתי במ"ש נחמיה העמסוני היה דורש כל אתין שבתורה. כיון שהגיע לאת ה' אלהיך תירא פירש עד שבא ר"ע ולימד לרבות ת"ח. וכפ"ז ודאי דגם ואהבת את ה' אלהיך מרבינן לת"ח ואמרו מאן דרחים רבנן הו"ל בנין רבנן וז"ש ואהבת את ה' לרבות ת"ח וע"י שתאהוב לת"ח ושננתם לבניך תזכה ללמד בניך ויהיו ת"ח עד כאן שמעתי. וארחיב הדברים כי מהרש"א בח"א הקשה דבכל מקום האהבה היא למעלה מיראה והכא אשכחן דשכר אהבה הוא גרוע משכר היראה דמאן דדחיל רבנן איהו גופי' צורבא מרבנן ומאן דרחים הוו ליה בנין רבנן ותירץ דמי שאוהב ת"ח ודאי הוא ת"ח דאי לא הוה ת"ח היה שונא לת"ח כמו שאמר ר' עקיבא בתחילה מי יתן לי ת"ח ואנשכנו זהת"ד ובזה נבא אל הביאור ואהבת את ה' אלהיך את לרבות ת"ח דגם נחמיה העמסוני הוה דריש ליה הכי ולא פירש כי אם אח"ך בפ' את ה' אלהיך תירא וכבר ביאר מהר"י סג"ל בריש תשובותיו טעמא ע"ש באורך וכיון שאתה אוהב ת"ח ודאי אתה ת"ח וא"כ והיו הדברים האלה על לבבך שתדיר תהא הוגה ומחשב בתורה. והנה שכרך ושננתם לבניך דרך חידוד לשון שנון כי כיון שאתה ת"ח תלמד לבניך בחריפות לרדת לעומקא של הלכה והוא שכר מאן דרחים רבנן דהו"ל בנין רבנן. ואם אהבתך היתה בגדר גדול בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך אל תקרי ושננתם אלא ושלשתם ע"ד שאמרו פ"ק דקדושין ולדרכנו תזכה דגם בן בנך ת"ח והוו עיניך רואות במותב תלתא קורין ומקרין בראש הקרואי"ם ואז אין תורה פוסקת והכל תלוי בגדר האהבה אשר תאהב לת"ח:
וְזָכַרְתָּ, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיֹּצִאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה; עַל-כֵּן, צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לַעֲשׂוֹת, אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת.
נראה מהכתוב דמשום שהוציאנו ממצרים ציונו השבת ולפום ריהטא לא נודע מי תלה זה בזה. וכבר כתבנו לעיל קצת בזה וגם במ"א ושם הבאתי דברי הרמב"ם באגרות:
והן עתה אפשר לומר במ"ש בזהר חדש פ' וישב דף מ"ז דבשביל מכירת יוסף היה גלות מצרים וכשבאו למרה קטרגה מדה"ד דהי"ל להיות שבע על חטאתם דישבו כ"ב שנין לכל חד על שציערוהו דכ"ב שנין לא ראה אביו וכ"ב פעמים עשרה הם ר"ך הסר עשרה על שנפטרו השבטים שם והיו רד"ו בגלות ומדה"ד היה רוצה שישתעבדו ז' זמנין במנין זה וא"ל הקב"ה שישמרו שבת והיא תכפר דשביעאה ההוא צדיקא בה אחיד וכדאי לכפרה ע"ש באורך. וז"ש וזכרת כי עבד היית פי' על עון יוסף והיינו דקאמר וזכרת שתזכור סיבת העבדות דהיה בעבור יוסף. ומדה"ד היא הנותנת שתשבו ז' פעמים חשבון זה ויוציאך וכו' והיה קטרוג ע"כ ציוך לעשות את יום השבת ושבת מכפרת א"כ הזהרו שלא תחובו חובת גלות:
ואפשר שזה טעם שטעו בני אפרים לצאת קודם גאולת ישראל דס"ד שהגלות הוא לזרע השבטים לא להם דאתו מיוסף שלא חטא ואדרבא הם חטאו עמו:
ויתכן שזה רמז יוסף הצדיק לאחיו שציוה לפניהם וטבוח טבח והכן לשבת כמשז"ל באשר הוא ש"ם טעם לאחיו לומר להם שע"י השבת יתכפר להם ויזהרו לשמור שבת. ובהכי ניחא מאמרם ז"ל שאמר הקב"ה אתה שמרת את השבת חייך שבן בנך עומד ומקריב בשבת וכו' ויש להבין דכמה מצות היה שומר יוסף ולא אשכחן דהקב"ה אמר אתה שמרת מצוה זו חייך וכו' אמנם יתרון הכשר עשה יוסף בזה מכל המצות שקיים דבזה רמז לאחיו דתיהוי להו כפרה על עונם בשמירת שבת והא מילתא אלהים חשב"ה דמבקש כפרת אחיו על חטא שחטאו עמו ורצה האלהים את מעשיו. וזה טוב טעם למשה רבינו ע"ה שהשתדל שבמצרים ינוחו בשבת כי ידע דהגלות בשביל יוסף ואם ישמרו שבת תהיה תקנת' ובהא כיפי תלינא למה שכתב רבעה"ט בפרפראותיו בפ' שמות בני ישראל הבאים ר"ת שביה. את יעקב איש סופי תיבות שבת ע"ש ולדרכנו הוא רמז נכון דגזרת השבי ישראל מוטלת חד על ז' והתיקון הוא שבת דשבת מכפרת:
ומן האמור יש לרמוז בפ' מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות. ובספר הלקוטים מגורי האר"י זצ"ל פי' להגיד בבקר חסדך בגאולת מצרים דכתיב לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר וכו' ע"ש וצריך טעם למה שיבח השבת על זה. והנה מזמור זה משה רבינו ע"ה אמרו והוא מכלל י"א מזמורים של משה רבינו ודרך אגב אומר שאפשר לתת טעם למה שדוד הע"ה קבע מזמורי משה רבינו ע"ה בספר רביעי. והענין כי ספר רביעי רומז למדת נצח שהיא בחינת משה רבינו ע"ה וג' ספרים ראשונים הם כנגד חג"ת ובחינת אבותנו הקדושים אברהם יצחק וישראל ע"ה וספר רביעי כנגד משה רבינו ע"ה ובחינת נצח. וא"כ יכון מאד לקבוע מזמורי משה רבינו ע"ה בספר ד' הרומז לו ולבחינתו:
ולפי האמור משה רבינו הוא היודע קטרוג מדה"ד לישב ז' פעמים רד"ו וניצולים בזכות שבת כי כה אמר ה' שישמרו שבת ויתכפר להם וז"ש מזמור שיר ליום השבת אשר בו נתן תשועת ישראל וז"ש טוב להודות לה' כי הפליא חסד ולזמר לשמ"ך היא השכינה בחינת שבת ונ"ט להגיד בבקר חסדך זו יצ"מ כמו שאמר גורי האר"י ז"ל ואלמלא שבת נזורו אחור לשעבוד. וע"י שחיללוהו הלכו שבי ואם מקיימין שתי שבתות נגאלים וזהו ואמונתך בלילות בגליות שיש לנו אמונה שאם נשמור שבת נגאל בעזרתו ית':
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר – רבינו חיים יוסף דוד אזולאי זלה"ה
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' יובל איבגי שליט"א
פני דוד – על התורה
פנים לתורה רמזים פירושים הערות על התורה כסדר הפרשיות
מרן החיד"א – רבינו חיים יוסף דוד אזולאי זלה"ה
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5