דבר תורה על פרשת בשלח – מרן החיד"א

——–

ויְהִי, בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת-הָעָם, וְלֹא-נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא: כִּי אָמַר אֱלֹהִים, פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה–וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה.

פן ינחם העם וכו' וחמושים עלו וכו'. אפשר לומר במ"ש בשבועות דף ל"ה ע"ב כל מלכותא דקטלא חד משיתא בעלמא לא מענשא דכתיב האלף לך שלמה ופירש הרמ"ה והביאוהו הרשב"א והריטב"א בחידושיה' דהאלף דהיינו ה' חולקי עלמא מתים כדרך כל הארץ או ע"פ סנהדרין ששכינה עליהם ואין רשות למלך לדונם להרגם בדיני המלכות וכדכתיב האלף לך שלמה שהוא קדש ומאתים לנוטרים את פריו מלכותא דארעא שיכול לדונם בדיני המלכות והוא חלק חד משיתא עכ"ד וז"ש ולא נחם וכו' פן ינחם וכו' וכי תימא אמאי לא הרג לרשעי ישראל וישארו הצדיקים לבד אשר הוא ית' יודע שלבם נכון ואז בתבונו' כפיו ינחם דרך ארץ פלשתי' והצדיקים הן בצדקן ולא היו כל כך תקלות. לז"א וחמושים עלו כלומר חומש מלבר דהיינו אחד משיתא וה' חלקים מתו בחשך וא"כ זהו הדרך האלף לך שלמה דה' חלקים מתים בגזרת עילאה וכבר ה' חלקים מתו דהם ה' חולקי עלמא כי ישראל הן עיקר וטפי מהכי הוא חוץ מן הדרך ואעפ"י שרש"י לא פירש כן וחמושים הדרשא תדרש. וזהו הטעם שלא מתו יותר דכך היא המדה האלף לך שלמה ולא יותר. ונשארו רשעים ומשו"ה ולא נחם וכו'

ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם וכו'. רבותינו זכרונם לברכה אמרו ויהי לשון ווי פרעה אמר ווי וכו' ואפשר לשיטה זו דפרעה אמר ווי לתת טעם לפרעה שאמר וויי מלבד מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. והוא במה ששמעתי אומרים מהמפרשים דאמרו רבותינו זכרונם לברכה ויהי בשלח לשון לויה דפרעה ליוה אותם ודעת פרעה דידע דבשכר מה שליוה פרעה הראשון לאברהם אבינו עליו השלום זכה לשעבד בבניו ועל כן ליוה אותם פרעה עתה דבשכר לויה זו יזכה לשעבדם פעם אחרת. אך צריך שהמלוה להולך לדרכו צריך שידע להיכן הולך ובאיזה מקום ויהיה דעתו בלויה עד המקום ההוא. ולכך יען פרעה הי"ל כונה רעה זו ומסתמא כיוון שילכו דרך ארץ פלשתים לכן ולא נחם אלהים וכו' ויסב אלהים וכו' וא"כ לא עשה כלום פרעה בלויה דלא מיקריא לויה שהוא ליום ע"ד שילכו דרך ארץ פלשתים והם פנו לדרך המדבר ע"כ שמעתי ואחז"ר מצאתיו בדרוש שמואל בסגנון אחר. ומעתה שפיר צעק פרעה ווי דלא הועיל בלויה כי לא נחם אלהים וכו':

ואפשר לומר עוד דצווח פרעה ווי בלויה זו כי ידע דפרעה הראשון הוא היה גורם לזה וכל ענין שרה והנגעים ולקחיתה כסף וזהב ומתנות והלויה שליוהו פרעה לאברהם אבינו עליו השלום הכל היה רמז עניני ישראל ועד אחרן שהוצרך ללוותם ראה מעשה כי כך עשה פרעה הראשון לאברה' אבינו עליו השלום ודין גרמ"א כי גם הוצרך ללוותם ועל זה אמר ווי. ויש להבין דפ' ויקח משה את עצמות יוסף עמו אין כאן מקומו אלא בסוף פ' בא ואפשר בהקדים חקירת המפרשים דמשה רבינו אמר דרך שלשת ימים וכו' ואיך אח"ך היה הליכ' בלי חזרה והמפרשים נדחקו בזה אך י"ל בפשיטות דאיברא דמשה רבינו ע"ה אמר דרך שלשת ימים וכו' אמנם אחר כך בפרק הנסיעה פרעה שחררם וא"ל אתם לעצמכם הרי אתם בני חורין כמשז"ל וא"כ פרעה מדעתו הוציאם לחירות ומשו"ה הלכו לגמרי והיינו טעמא דמשה רבינו ע"ה בפרהסיא לקח ארונו של יוסף ואם היה דרך ג' ימים למה לקח הארון אלא מוכרח שכבר נתפרסם לעיני הכל דפרעה פטרם ועשאן בני חורין ומשו"ה לעיני כל מצרים לקח ארונו של יוסף לילך לגמרי. ובזה בא קשרן של דברי' של פסוקים אלו בקשר אמיץ ויהי בשלח פרעה את העם כלו' שפטרם כמו אחר שלוחיה דהיינו שפטרה כמשז"ל וכיון שפטרם ועשאן ב"ח והלכו הליכה גמורה לכן ולא נחם אלהים וכו' וזה טעם ויקח משה את עצמות יוסף כי הוברר שהיו נוסעים לגמרי ודוק:

וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-עַצְמוֹת יוֹסֵף, עִמּוֹ: כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר, פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם, וְהַעֲלִיתֶם אֶת-עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם.

ראיתי בס' אמרי נועם שהוא מחידושי הראשונים ורבותינו בעלי התוספות בסדר היום שכתב וז"ל וא"ת איך לא היו מטמאין וי"ל שצדיקים אינם מטמאין במיתתן אי נמי שמשה לא לקחם אלא כל המסייע חבירו לדבר מצוה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה בעצמו עכ"ל. ולכאורה יש להשיב על תירוצים אלו. דמה שתירץ ראשונה דצדיקים אינם מטמאין במיתתן. איברא דהכי אתמר במדרשא באשכבתיה דר"ע דאמר אליהו דהצדיקים אינם מטמאין והובא בילקוט משלי סי' תתק"מד דאין טומאה בת"ח וכו' וכ"כ בס' שפתי כהן ריש פ' אמור. וכן הוא מנהג הכהנים להשתטח על קברי הצדיקים כמו שאמר הרב בתי כהונה ח"א ונמצא להם סמך ע"ש. אמנם קשה על כל האמור ממ"ש בפסחים דף ס"ז ובשאר דוכתי מת עצמו מותר במחנה לויה דכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו עמו במחיצתו. אלמא דיוסף הצדיק מטמא כשאר מתים וחלף הלך האי שינויא דמשני בס' אמרי נועם. גם קשה על המנהג הנז' ואין עתה ס' בתי כהונה בידי לראות אם העיר מכח האי סוגיא. גם התירוץ השני דמשה רבינו לא לקחם וכו'. הרואה יראה דמסוגיי' סוף פ"ק דסוטה גבי מי לנו גדול מיוסף וכו' ומפירש"י מוכח דתדיר משה נתעסק ביוסף וכל ימי חייו לא נתעסק בו אחר ע"ש:

וראיתי להרב פנים מאירות בחיבורו על התורה הנדפס מחדש פ' חקת וזה שמו כתנות אור שכתב בביאור מאמרם ז"ל ששאל משה רבינו אם נטמא במה טהרתו ולא השיבו ונתכרכמו פניו כיון שהגיע לפ' פרה וכו' ופי' הרב ז"ל דמשה היה טמא מת שנשא ארון יוסף על כתפו ובז' ימי המילואים שמש בכהונה אף דלא נאמרה פ' פרה דח' פרשיות נאמרו בו ביום וחדא פ' פרה משום דלא היה כהן אלא הוא וקי"ל דאם הצבור טהורים והכהנים טמאין נעשה בטומאה אבל לאחר זה דהיו אהרן ובניו כהנים והיו טהורים לא הותר למשה לשמש ולזה נתכרכמו פניו דכל מ' שנה היה משמש כמו שאמר בזבחים דף ק"ב וסבר דנדחה וכשא"ל פ' פרה נח דעתיה עכ"ד. ולא נחה דעתי הקצרה בדבריו לומר דמשה בז' ימי המלואים שמש בטומאה. וגם דבכל מסע היה נטמא והיה ז' ימים טמא בחנייתם ונטהר באפר פרה. וזה דבר זר על אדון הנביאים שיטמא עצמו כל כך פעמים בכל מסע. ועוד דלא זזה ממנו שכינה תדיר. ואיך היה כל כך זמן בטומאה אף שהיו הפסקות משמשות:

ונראה לקיים תירוצי אמרי נועם הנז'. דהתירוץ הראשון שריר וקיים דאין טומאה בת"ח וצדיקים וכמו שאמר אליהו הנביא ז"ל וגם יוסף הצדיק לא נופל הוא ח"ו ומנהג ישראל שהכהנים הולכין להשתטח על קברות הצדיקים תורה היא. והא דדרשינן דמת מותר במחנה לויה מדכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו לאו למימרא דיוסף היה מטמא כשאר מתים ח"ו רק כונתם דכתיב עמו כלומר במחיצתו ללמד דמת דעלמא מותר במחנה לויה אף דלא שייך ביוסף. וכי האי גוונא אשכחן לרבותינו זכרונם לברכה דדרשי כיוצא בזה וכמו שאמר בס' בירך יצחק ריש פ' מקץ עמ"ש בטרם תבא שנת הרעב דדרשו מיניה דאסור לשמש בשני רעבון אף דלא שייך ביוסף דהוא היה מותר דעדיין לא קיים פו"ר דלא היה לו בת אלא דהכתוב אתא להשמיענו לעלמא והביא ראיות לזה ע"ש ואף אנו נאמר במאי דקמן דדרשא זו למתים דעלמא ויוסף הצדיק אינו מטמא ח"ו. ועל כן משה רבינו אף דהוא היה טהור וקדוש תדיר לא חש לטעון טעון עצמות יוסף כי אינם מטמאים. ואפשר דיוסף עצמו רמזה באומרו והעליתם את עצמותי מזה אתכם ולא תחושו לטומאה כלל וזהו אתכם בכלל שכלם אף הטהורים החלו מעלין עצמותיו. ובזה אפשר לפרש שיעור הכתוב ויקח משה את עצמות יוסף וכו' וכ"ת איך משה על כתף ישא ארון של יוסף ומטמא עצמו. לז"א הלא תראה מאמר יוסף שאמר אתכם ורצונו עמכם במחיצתכם ולכלם מדבר לו' שאינו טמא. וזהו שאמר כי השבע השביע וכו' נתינת טעם ללקיחת משה העצמות באומרו אתכם כאמור:

וגם התירוץ השני הנז' שתירץ בס' אמרי נועם דמשה לא לקחם וכו' הנה מקום לאומרו לפום מ"ש בסוכה דף כ"ה והוא בריתא דספרי על ויהי אנשים אשר היו טמאין דאיכא מ"ד נושאי ארונו של יוסף היו ואף תנאי דפליגי התם משמע קצת דמודו במקצת שהיו אנשים נושאי ארונו של יוסף רק דסברי דהני אנשים לא הוו נושאי ארונו של יוסף ומסוגיא זו יקשה על תירוץ ראשון הנז'. הראת לדעת דהגם דמסוגיא פ"ק דסוטה משמע דמשה רבינו נתעסק בהם הוא ולא אחר כל ימי חייו וכמו שפירש"י ומהרש"א באגדתיה שם. מ"מ לאו מילתא פסיקתא ואיכא מ"ד שהיו איזה אנשים נושאי ארונו של יוסף ולא משה רבינו. איברא דבסגנון שכתבה בס' אמרי נועם דמשה לא לקחם וכו' אינו מתישב אב"א קרא דקרא בפירושא אתמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו. ואב"א גמר' כמה מאמרי רבותינו זכרונם לברכה שמשה נטלם על כתפו. וכלן נתעסקו בביזה ומשה לקח עצמות יוסף. אמנם אפשר לומר דבפרק הנסיעה משה רבינו לקחם והם נתעסקו בביזה. ולימים עוד מעט נטהר ע"פ הדיבור בסדר טהרה שציוהו ה'. ומעת שנטהר שוב לא לקחם בעצמו ונתמנו על זה אנשים ידועים. ולפ"ז א"ש אותה שאמרו אין המצוה נקראת אלא על שם גומרה דכתיב ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל וכו'. ויקשה על זה דהאמרינן חשב לעשות מצוה ונאנס מעלה עה"כ כאלו עשאה ולמאי דמשמע מפשט הדברים דמשה רבינו תמיד נתעסק בהם עד אשר עלה אל אלהים והיתה מנוחתו אמאי לא כתיב אשר העלה משה כיון שהוא נתעסק מ' שנה ולא גמרה מפני האונס ואל על יקראוהו. אבל לשיטה הנז' ניחא דמשה רבינו התחיל בה ואחריו נטפלו כמה בני אדם וחילופיהן וחילופי חילופיהן עד שנקבר בשכם. ובסוף כל ישראל העלום וקברום. והשתא הו"א דהמצוה תקרא ע"ש המתחיל בה לז"א אין המצוה נקראת אלא על שם גומרה לאפוקי המתחילה ודוק:

ומה שכתבתי לעיל מילקוט משלי דהצדיקים אינם מטמאין וכמדומה לי שהרב בתי כהונה מייתי מינה או ראיתי ראיה זו בתשובה כתב יד לאחד מרבני דורנו זלה"ה עתה ראיתי להרשב"א ז"ל בחידושי יבמות דף ס"א שכתב בההיא דאמר אליהו זכור לטוב במציעא דף קיד דקברי גוים אינם מטמאים באהל משם ר"ת דדחויי קא מדחה ליה וכו' וסיים וז"ל וכן מצינו כשקברו לר' עקיבא א"ל צדיקים אינן מטמאין ולא היא אלא דיחוי בעלמא שהוא היה סומך על שר' עקיבא מעשרה הרוגי מלכות היה ומת מצוה היה וכו' עכ"ל הרי דר"ת סבר דצדיקין מטמאין ואליהו ז"ל דחויא בעלמא הוה קא מדחה להו. אמנם הרשב"א ז"ל שם כתב דיש חולקין עליו בההיא דקברי גוים ואחד מן הטעמים שהיה ח"ו נותן מכשול לומר שאין קברי גוים מטמאין והן מטמאין ע"ש ולפ"ז יש לומר נמי דגם מ"ש דאין צדיקים מטמאין הוא אמת שאם אין אתה אומר כן ח"ו היה נותן מכשול לכהנים שיטמאו לצדיקים. ומיהו בזה י"ל דאין חשש שיבואו ליטמא כי לא ידעו הכהנים גדר הצדיקים והאדם יראה לעינים וכו'. והתוס' שם ביבמות משם ר"י כתבו נמי דהא דקאמר אין צדיקים וכו' דחויא הוה ע"ש ד"ה ממגע. אחר זמן רב כרגע נראה לי ס' בתי כהונה ח"א ושם ראיתי שהאריך בזה שכתבו התוס' דאליהו זכור לטוב דחויא בעלמא דחי להו והעמיק הרחיב בצדדין וצדי צדדין ואין הפנאי מסכים לעמוד בדבריו וע"ש סי' כ"ג:

וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-עַצְמוֹת יוֹסֵף, עִמּוֹ:

אפשר לדקדק במה ששמעתי שחקרו המפרשים דכיון דגדול ליהודים צריך ליקח עצמות יוסף כמו שאמר פ"ק דסוטה ואי לא איעסק ביה משה בניה לא מתעסקו ביה אלא אמרו הניחו לו כבודו בגדולים א"כ משה עניו מכל האדם היכי שבקיה לענותנותיה והי"ל לכבד לאהרן שיקחם ותירצו דמ"ד דמשה לוי ניחא דלא כיבד לאהרן שהיה כהן עכ"ד ואמרו בפסחים דף ס"ז דטמא מת ומת עצמו מותר במחנה לויה דכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו במחיצתו ופירש"י ומשה לוי היה. ואפשר לפרש הכתוב בסגנון זה ויקח משה את עצמות יוסף וכי תימא שבקיה לענותנותיה דידוע דצריך הגדול ליקחם והו"ל לכבד לאהרן אחיו הגדול לז"א עמו דע שהמת דוקא עמו במחנה לויה הותר ולכך לא כיבד לאהרן דלא שרי אלא עמו במחיצתו:

ולחקירת המפרשים הנז' אפשר לומר במ"ש הרב שיירי כנה"ג א"ח סי' תר"ס במי שהעלה בדמים לולב הקנוי לרב ואמרו לו דלא הי"ל להעלותו משום כבוד הרב והשיב הרב גדול כבודו אבל במצוה אשר ציונו ה' אין חולקין כבוד לרב דיותר קרוב אדם אצל עצמו לעשות המצוה ושבחוהו רבנן עכ"ד ועל דרך זה אפשר לומר בזה דאע"ג דמשה רבינו היה עניו מאד מ"מ לבטל מצוה לא היה משגיח בענוה ואפשר דזהו כונת מאמרם ז"ל בש"ר שאמרו ויקח משה את עצמות יוסף עליו הכתוב אומר חכם לב יקח מצות שכל ישראל היו עסוקים בכסף וזהב ומשה היה עסוק בעצמות יוסף וכיוצא בזה אמרו פ"ק דסוטה כלומר אל תתמה על החפץ דמשה רבינו ע"ה עניו מאד איך לקח עצמות יוסף והחזיק עצמו לגדול דמשו"ה בניו וגם ישראל שהם רבים לא נתעסקו דאמרו כבודו בגדולים ומשה רבינו בקחתו עצמות יוסף הורה שהוא גדול מכל ישראל ועדיף טפי מרבים על כן בא דברו בעל המאמר עליו הכתוב אומר חכם לב יקח מצות כלומר הגם דמצד העבירה לא הי"ל למשה רבינו לקחת עצמות יוסף מ"מ בהיות שענוה בזה היתה גורמת לבטל מצות לכן גדלה והכריעה חיבת הקדש לעשות מצוה לענוה ועליו הכתוב אומר חכם לב יקח מצות דקשה בכתוב מאי למימרא אלא שהכונה דהיה מקום להניח המצוה מאיזה טענה ועכ"ז חכם לב יקח מצות כי הכא גבי משה רבינו. ולא תימא מצוה א' אלא מצות כי בא ללמד שאין ערך למצות וכל הון יקר כאין נגד המצות שכולן נתעסקו בביזה והוא נתעסק במצות. ואפשר עוד לומר לחקירה הנז' דהכא משה רבינו טרח לבקש איה מקום ארונו ופגעה בו סגולה סר"ח העודף בחכמה והודיעתו ואחר כך טרח להעלותו כמשז"ל ונמצא שהוא התחיל במצוה ולכן גמרה וז"ש ויקח משה דהול"ל ומשה לקח אלא רמז באומרו ויקח שכבר נתעסק ולקחו ממקום שהיה וז"ש ויקח דהוי כאומרו יקח ויקח כמשז"ל גבי ויתן לך ואפשר דזשז"ל עליו הכתוב אומר חכם לב וכו' הכונה דהחכם מבקש אופן לזכות במצות כמשה רבינו ע"ה דבתחי' שהיה טורח בדבר יגע ומצא ונמשך למצוה אחר' וז"ש מצות תרתי ודוק כי קצרתי ועוד יש לתרץ לחקירה הנז' במ"ש בעניותי בקונט' זה לעיל פרשת בראשית דף ד' סוף ע"ב בס"ד:

[ומז"ה בחסד לאברהם דף ד' ע"ג כתב דבזכות משה רבינו ע"ה הי' מאיר בשכינה אור הדעת והיתה מאירה מצד יחוד יוסף עמו וכמש"ה ויקח משה את עצמות יוסף עמו להמשיך אור יחודו לשכינה ממדרגת מרכבתו אל הדעת העליון ע"ש באורך].

וראיתי להרב החסיד המקובל כמהר"ן שפירא ז"ל בעל מצת שמורים בדרשותיו (כתב יד) שפי' דמשה רבינו ע"ה קבל לתקן כל מה שחטאו השבטים עם יוסף ובזה יצאו ממצרים דאי לאו היה מקטרג חטא יוסף ולא יצאו ממצרים לעולם וז"ש ויקח משה את עצמות יוסף פי' עוצם ותקף ענין יוסף עמו שהוא יתקן הכל וז"ש וחמשים עלו וכו' לפי שויקח משה את עצמות יוסף וכו' עכ"ד הרב ז"ל ובזה אפשר שהוא טעם מאמרם ז"ל שאמר הקב"ה למשה אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם כי עון יוסף מקטרג. ואתה כלול מיוסף כי נח נתגלגל במשה ויוסף כמו שאמר גורי האר"י ז"ל ויכול' לקבל עליך אשר חטאו ליוסף ולכן דוקא על ידך יכולים ליגאל ואין אחר יכול לגואלם. והגם דיוסף הצדיק ע"ה מחל לאחיו אכתי פש חלק גבוה כמו שאמר בס' חסידים דאב שמחל על כבודו אף דכבודו מחל הוא נענש בדיני שמים. ומשה בכח קדושתו להיות שיש בו בחי' יוסף והוא בעלה דמטרוניתא יכול לתקן הפגם למעלה ועי"ז יצאו ממצרים. ונמצא דע"י יוסף שמחל חלקו ומשה רבינו ע"ה שתקן למעלה יצאנו ממצרים ובזה יכון מאד אשר הוצאתיך אשר גימטרי' משה יוסף כמו שאמר במ"א וז"ש פקוד יפקוד וכו' והעליתם את עצמותי מזה רמז למשה רבינו ע"ה דכתיב זה משה האיש דוק והארך:

[וענין עשרה הרוגי מלוכה מסיק מהרח"ו זלה"ה דאינון עשרה טפין דאזדריקו כמש"ל פ' מקץ אות יוד. ויש כמה שיטות וכמה צדדין בזה ודוק היטב].

ב"ר פ' וישב פ' פ"ד סימן ד'.

הים לא נקרע אלא בזכותו של יוסף והקשה הרב יפ"ת דאם לא היה בזכות יוסף היה מניחם שיפלו ביד המצריים ותירץ כי היה מעבירם על פני המים כההיא דאליהו ויגלום אדרתו אבל נס גדול שיקרע הים ויעברו ביבשה לא היה אלא בשביל יוסף עכ"ד ועטרת ראשי אבא מארי זלה"ה תמה עליו דהרי גבי אליהו (מלכים ב' סי' ב') כתוב ויגלום אדרתו ויכה את המים ויחצו הנה והנה ויעברו שניהם בחרבה הרי דגבי אליהו היה נמי כקי"ס עכ"ל אבא מארי זלה"ה:

וכזאת וכזאת ק"ל על הרב מהר"י אלגאזי זלה"ה בס' נאות יעקב בפירוש ההגדה דף ן' ע"ד במ"ש המגיד אלו נתן לנו את ממונם ולא קרע לנו את הים שחקר דזו היא שקשה דמה יועיל הון ביום עברה ותירץ שהיה יכול לעשות הדבר בנקל והיה מעבירם על גבי המים כענין אליהו באדרתו וכו' וכ"כ עוד לקמיה ע"ש והדבר קשה דגבי אליהו נמי היה כקי"ס ויש להרגיש על הרב נזר הקדש שם בב"ר שתירץ לחקירת היפ"ת ולא הרגיש בדברי הרב יפ"ת הנז':

אָז יָשִׁיר-מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לַיהוָה, וַיֹּאמְרוּ, לֵאמֹר

ש"ר אז ישיר הה"ד ויאמינו לדברו ישירו תהלתו ואין אז אלא אמנה וכו' מקשים אמאי צריך לדרוש אין אז אלא אמנה הא כתיב בהדיא ויאמינו. ואפשר דאי מגופיה דקרא דהכא הו"א דבעי תרתי דהכא איכא תרתי ויראו ויאמינו וכפ"ז מורה דזכו לשירה בשביל שתים זו וקשה על פסוק ויאמינו לדברו ישירו דמוכח דאמנה לחוד סגי לומר שירה לז"א ואין אז אלא לשון אמנה כלומר דבאומרו אז ישיר גילה דלא בעי תרתי המפורשים ויראו ויאמינו אלא באמנה לחוד סגי וז"ש אז ישיר כי אז לשון אמנה להשמיענו דבה לחוד סגי וז"ש הה"ד ויאמינו לדברו:

א"נ אפשר לומר דברישא היו גוי מקרב גוי ואחר כך ויאמן העם ואחר כך פקפקו ואחר כך ויאמינו וא"כ הוחזקו כפרנים ואין מופת שיעמדו באמונתם לז"א אז ישיר דבזכות האמנה זכו באשר הוא שם אף שאחר כך יפקפקו כאשר עשו זאת לפנים:

ואפשר עוד לומר במ"ש רבותינו זכרונם לברכה ויאמינו בה' ובמשה אם במשה האמינו ק"ו בה' ומת"ל במשה שכל המאמין בנביאים מאמין בה' ונמצא דהיו ג' אמונות ויאמינו בה' וב' במשה וג' תוספת באמונת ה' דכל המאמין בנביאים מאמין בו והוה ס"ד דבעי האמנה בה' ובנביאים שזהו ג' אמונות כדי לומר שירה לז"א אז לשון אמנה דחדא סגי לומר שירה וז"ש הה"ד ויאמינו לדברו ודוק:

ויאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר: מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ, לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם.

מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים וכו' כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר. אפשר לומר במ"ש בזהר דכשהיו במצרים היו עע"ז ואחר כך נתן לנו מצה בחינת השכינה לבד ואחר צאתנו נתן לנו מצוה שיהא לנו חלק בדכורא. וידוע מ"ש רבינו האר"י זצ"ל בכונת זכור ה' מ"ה היה לנ"ו דשם מ"ה שהוא רחמים נעשה לנ"ו גימט' אלהים דין. וז"ש מ"ה שהוא שם מ"ה רחמים זא"ת שהיא השכינה הכל עשית לנ"ו גי' אלהים דין כלומר אשר הבטחתנו דבצאתנו ממצרים נעלה להיות חלקנו בדכורא מדת רחמים עתה ראינו כי הכל דין חזק מ"ה זא"ת הכל אלהי"ם דין גימט' לנו. והוא דין חזק. וכלפי זה מדת הדין שהיה לנו במצרים לא היתה קשה שאף שהיינו עבדים לא היה תקיף כדין זה למות במדבר וז"ש כי טוב לנ"ו עבוד את מצרים כלומר טוב מזה מדת הדין שקדם והיינו טוב לנ"ו גימט' אלהים עבוד יותר טוב ממותנו במדבר. ויאמר משה אל העם אל תיראו התיצבו וראו את ישועת ה' שתזכו לרחמים גדולים ואין כאן סרך דין כלל:

וּמַטְּךָ, אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת-הַיְאֹר–קַח בְּיָדְךָ, וְהָלָכְתָּ.

יש לדקדק אמאי הזכיר אשר הכית בו את היאור וכבר רבותינו זכרונם לברכה דרשו ועוד בידך יתר. ויראה במשז"ל שמשה רבינו ע"ה לא הכה היאור שהגין עליו ואהרן הכהו. ובסנה הנה היד מצורעת על אשר לא טוב דיבר על ישראל כמשז"ל וכל גדולתו של אדונינו משה רבינו ע"ה היה בעבור ישראל כאשר חכמים הגידו אמימרא דרחמנא לך רד כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל. והכא משה רבינו ע"ה אמר עוד מעט וסקלוני ודיבר ח"ו בגנות ישראל. על כן בא האלהים ואל משה אמר עבור לפני העם הזה כלומר עבור על מדותיך אף שהם עם שהוא כינוי ללא טובים והוא אומרו עבור לפני תעביר לפנים משורת הדין על מדותיך אף כי הם העם הזה. ורמז לו באומרו ומטך אשר הכית בו את היאור לעוררו שהוא לא הכה רק ע"י שליח לפי שהגין עליו היאור אף שהוא ציווי ה' להכותו. וק"ו לישראל שכל גדולתו בעבורם לא נאה לדבר גנותם. הלא תראה כי עם דנחשב שאתה הכית היאור דשלוחו של אדם כמותו והיא תפארתך שקיימת ציוויי מ"מ לא הנחתי' בהדי' ופרסו' שאתה תכהו לפי שהגין עליך ואיך תדבר רע על ישראל שכל גדולתך בשבילם. ועוד קח ביד"ך זכור יד"ך שנצטרעה על אשר דברת עליהם. ולחכימיא ברמיזא:

וּיַרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם, אֶת-יְהוָה; וַיַּאֲמִינוּ, בַּיהוָה, וּבְמֹשֶׁה, עַבְדּוֹ.

ויאמינו בה' ובמשה עבדו. אם במשה האמינו ק"ו בה' ומת"ל במשה ללמדך שכל המאמין ברועה ישראל כאלו מאמין במי שאמר והיה העולם. פירש מהר"י ווילנא ז"ל במ"ש בעירובין דף ז"ך בן בג בג אומר בבקר מלמד שלוקחין בשר על גב עורו ובצאן מלמד שלוקחין צאן על גב גיזת' וכו' וכתבו התו' דביתי"ן דריש ע"ש ולמדנו דאות בית יתירה לדרשא אתיא וז"ש ויאמינו בה' ובמשה אם במשה האמינו ק"ו בה' וכי תימא מילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא לז"א מת"ל במשה דהול"ל בלי בי"ת ויאמינו בה' ומשה ותירץ דבית אתיא לומר שכל המאמין וכו'

וַיִּקַּח, שֵׁשׁ-מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר, וְכֹל, רֶכֶב מִצְרָיִם; וְשָׁלִשִׁם, עַל-כֻּלּוֹ.

ויקח שש מאות רכב בחור. שמעתי שפירשו המקובלים שפרעה שהיה קומוזקוטור והי"ל ידיעה בסט"א כמו שאמר רבינו האר"י זצ"ל רצה להגביר דינא קשיא גבורה חזקה וזה רמז ויקח שש מאות רכב כלו' שאם מרכ"ב תסיר ששה ישארו רי"ו שהוא גי' בחו"ר והוא גימטריא גבורה וז"ש ויקח שש מתיבת רכב כלומר שמסך רכב הוציא שש ונשאר בחו"ר גי' גבורה:

אָז יָשִׁיר-מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לַיהוָה, וַיֹּאמְרוּ, לֵאמֹר: אָשִׁירָה לַיהוָה כִּי-גָאֹה גָּאָה,

אשירה לה' כי גאה גאה וכו'. אפשר במ"ש הפוס' בההיא דסיימתינהו לשבחי דמארך כי לא נאמר זה אלא בתוארים כההוא דאמר האמיץ העזוז וכו' ועלה קאמר סיימתינהו וכו' אבל להזכיר את הנס ונפלאות שעשה הוא ית' שרי וז"ש אשירה לה' כי גאה גאה ולגדולתו אין חקר ואין הפה יכולה לדבר בשבחיו (כתב יד) דאיכ' משום סיימתינהו וכו' אבל השירה הזאת הוא להזכיר הנס סוס ורוכבו רמה בים ואגב שאני מזכי' הנס אני יכול לומר סוס ורוכבו שאינם חשובים כלם לפניו ית' כי אם סוס א' כמשז"ל ולא שבאתי להזכי' שבחיו רק עזי וזמרת יה השירה שאני אומר הוא ויהי לי לישועה לפרט ולהזכיר הנס דבהא שרי אף דאגב שבח יתנו לו כמו שאמרתי סוס ורוכבו וכו' וכיוצא:

ושמעתי משם הרב פרי חדש זלה"ה שהיה מפרש פ' עזי וזמרת וכו' במ"ש פ"ק דסוטה דף י"ב אמר ר' חנינא בר פפא אותו היום שהושלך משה רבינו ע"ה ליאור כ"א בניסן היה אמרו מה"ש לפני הקב"ה רבש"ע מי שעתיד לומר לפניך שירה על הים ביום זה ילקה ביום זה ר' אחא בר' חנינא אמר יום הששי בסיון היה אמרו מה"ש לפני הקב"ה רבש"ע מי שעתיד לקבל תורה בה"ס ביום זה ילקה ביום זה. ולכל הדברות בין אם היה כ"א בניסן או יום הששי בסיון הני תרי מילי שירת הים ומתן תורה היו למגן למשה רבינו דאם מה שהוטל בים היה כ"א בניסן עיקר ההצלה השירה שיאמר ביום הזה ונטפל זכות תורה שיקבל ואם היה יום הששי בסיון עיקר ההצלה משום קבלת התורה בו ביום ונלוה זכות השירה אלא דכל אחד נקט מה שהיה עיקר לדעתו. והיינו דקאמר משה רבינו עזי שהיא התורה כמשז"ל אין עז אלא תורה וזמרת יה שהיא השירה שתים זו היו לחומה ויהי לי לישועה שניצולתי מן היאור עכ"ד.

ויש לפרש כלפי ישראל בפשיטות במשז"ל והמים להם חומה שבזכות התורה ניצולו ישראל וגם אז"ל שהשירה שאמרו בזכותה נמחלו עונותיהם כמו שאמר בזהר וידוע דמדת רחמיו ית' לראות הטובה שעתידין ישראל לעשות וא"כ לפניו נגלה שיאמרו שירה וימחלו עונותיהם וכדאים הם לינצל וז"ש עזי בזכות התורה וזמרת יה השירה הזאת ויהי לי לישועה שנמחלו עונותי וזכות תורה בעבורם האל למושעות ויהי לי לישועה:

א"נ אפשר לומר בסגנון אחר במ"ש פרק אין צדין עז באומות ישראל וניתנה תורה לישראל מפני שהן עזין ואמרו שכל התורה נקראת שירה כמש"ה ועתה כתבו את השירה. ובשביל התורה ניצולו כמשז"ל שהיה מכריז גבריאל לים שיזהר דישראל עתידין לקבל התורה וז"ש עזי תוקפי אהניא לי שניתן לי התורה וזמרת יה שהיא התורה ויהי לי לישועה:

ועוד אפשר דרך רמז במ"ש הש"ך דאלהים פ"ו וא' יתר גימט' אני ה' גי' פ"ז בזה היתה יצ"מ. גם בזכות תרי"ג מצות שעתידין לקבל בהר סיני. גם לפי שהיו גדורי' בעריות ושם י"ה מעיד עליהם החנוכי הפלואי בזכות זה יצאו ממצרים כמו שאמר במדבר רבה פ"ג על שהרחיקו מזנות יצאו ממצרים וזה פשט הכתוב ויוציאם בכסף וזהב והטעם ואין בשבטיו כושל שהיו קדושים ולא היה זנות. וזה הרמז עזי גי' אני ה'. ועוד וזמרת גי' תרי"ג ועוד מ' שניתנו למ' ואחז"ר ראיתי שכ"כ רבינו אפרים ב(כתב יד) ועוד י"ה המעיד שלא היה זנות ויהי לי לישועה:

מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ, יָרָה בַיָּם; וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו, טֻבְּעוּ בְיַם-סוּף.

ומבחר שלישיו טובעו בים סוף. אפשר במ"ש בספר דרוש שמואל משם רבינו בחיי שהעולם שליש ים שליש מדבר שליש ישוב ועשה ה' לישראל נסים ונפלאות בים ובמדבר ובישוב וז"ש ושלישי' על כלו לרמוז ושליש ים הוא גדול הנס על כלו עכ"ד. וזה רמז ומבחר שלישיו המובחר שבנסים שנעשו בשלישי' הוא אשר טובעו בים סוף כי זה נס גדול על הכל כי היה הקטרוג גדול ושעת סכנה:

וַיֹּאמֶר אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה, וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְו?ֹתָיו, וְשָׁמַרְתָּ כָּל-חֻקָּיו–כָּל-הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם, לֹא-אָשִׂים עָלֶיךָ, כִּי אֲנִי יְהוָה, רֹפְאֶךָ.

יש לדקדק כפל הדברים וישובן. ואפשר במשז"ל לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה והקשו התוס' דאמרינן כל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות ותירץ מהר"ש פרימו דמאי דשרי הוא שתהי' כונתו שמתוך שלא לשמה בא לשמה. ועוד תי' דמ"ש העוסק בתורה שלא לשמה נח לו שלא נברא איירי בעוסק בתורה לחוד וטב ליה דלא אתברי אבל מ"ש דיעסוק בתורה אפילו שלא לשמה בתורה ובמצות אמרו דאיכא מצות בהדי תורה ואיכא מעשה טוב ומזכך החומר אז מתוך שלא לשמה בא לשמה זהו תורף דבריו ז"ל. ואפשר להרכיב השני תירוצים ולומר דתרוייהו איתנהו דבעינן מצות בהדי תורה וגם שיהיה כונתו שיבא לשמה לבסוף וז"ש ויאמר אם שמוע בכל אופן אפי' שלא לשמה ותהיה כונתך שבזה תשמע לקול ה' אלהיך שתבא לשמה. אז יספיק בידך והישר בעיניו תעשה ותלמוד לשמה דזהו הישר בעיניו. ולא תסבור דסגי בתורה לחוד אלא צריך והאזנת למצותיו דתמיד יהיה מצות בהדי תורה בין השכליית בין השמעיות ושמרת את כל חקיו את כל המחלה וכו':

יְהוָה יִמְלֹךְ, לְעֹלָם וָעֶד.

מכילתא ה' ימלוך לעולם ועד. מפני מה כי בא סוס פרעה וכו' מאמר זה תמוה ודשו ביה רבים ואפ' במ"ש פ"ק דסוטה נתחכם במושיען של ישראל שכבר נשבע שלא יביא מבול לעולם אבל אינם יודעים שעל כל העולם כלו אינו מביא אבל על אומה אחת מביא א"נ באים ונופלים לתוכו. והשתא קשיא ליה דלמה אמרו ה' ימלוך לעתיד הול"ל ה' מלך ואז יאבדו גויים כלם והיה ה' למלך וכו' לז"א הלא תראה שהוכרח לבא סוס פרעה בים שאם לאו כביכול לא מצי להביא מבול לולי שכאן אשתני דהיו אומ' אחת והם באו לתוך הים והיינו מפני שבוע' המבול וא"כ עתה אינו יכול לאבד כל הגוים עד עת קץ ואז ימלוך וכו':

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה–שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת-קֹדֶשׁ לַיהוָה, מָחָר: אֵת אֲשֶׁר-תֹּאפוּ אֵפוּ, וְאֵת אֲשֶׁר-תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ, וְאֵת כָּל-הָעֹדֵף, הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד-הַבֹּקֶר.

את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו. פירש"י מה שאתם רוצים לאפות בתנור אפו היום וכו' ומקשים דרש"י כתב פ' בהעלותך על פ' שטו העם ולקטו וטחנו בריחים וכו' לא ירד בריחים ולא בקדירה ולא במדוכה אלא משתנה טעמו לנטחנין ולנידוכין ולמבושלין והכי דרוש פ' בתרא דיומא ע"פ כטעם לשד השמן דמשתנה היה לכמה טעמים. ולפ"ז מאי קאמר הכתוב פה את אשר תאפו אפו והלא הכל היה במחשבה ואין כאן אפיה ובישול. והרב החסיד כמהר"ר יעקב מולכו זלה"ה תירץ בספר דרשותיו (כתב יד) וז"ל ולדעתי היה נ"ל ע"פ מ"ש ביה"כ ויד תהיה לך על אזנך וכו' דברים שתגרי א"ה מוכרין להם כי המן לחם שנבלע באברים ומאחר שכבר היו מוכרין להם תגרי א"ה דברים הראויים לאכילה על זה נאמר את אשר תאפו אפו על מה שהיו קונין מתגרי א"ה וכיוצא בזה נאמר בפ"ק דקידושין בסוגיא דמושבות עכ"ד. ועטרת ראשי אבא מארי זלה"ה הקשה עליו דקרא דאמר ואת כל העודף הניחו לכם למשמרת וכו' מוכח דעל המן קאמר והכי משמע מהמשך הכתובים:

ומהר"ש פרימו זלה"ה תירץ דלעולם במן קאי והיה משתנה הכל במחשבה ועם כל זה דוקא בע"ש שרי לחשוב מה שהיה רוצה ולא בשבת ואתיא כי הא דכתבו התוס' בגיטין דף ל"א ע"א בההיא דאמרו כשם שתרומה גדולה נטלת באומד ומחשבה וכו' דהוכיחו דבשתיקה שרי להפריש תרומות בלא דיבור והקשו לפ"ז אמאי אין מגביהין תרומות בשבת דכיון דאפשר במחשבה מ"ש ממדומע דר"י אומר אף מעלין את המדומע בא' וק' ותירצו דשאני מדומע שכבר הוא מתוקן אבל תחלת תקונו של טבל לא שרי אף במחשבה הרי דלתקן דבר אף במחשבה אסור בשבת והשתא א"ש דאמר את אשר תאפו וכו' דהגם דהוי במחשבה אסור בשבת עכ"ד:

וזה חזיתי במכילתא בהך קרא דאת אשר תאפו רבי יהושע אומר מי שהוא רוצה אפוי היה מתאפה לו והרוצה מבושל היה מתבשל לו ר' אליעזר המודעי אומר הרוצה דבר אפוי היה טועם כל אפוים שבעולם והרוצה לבשל היה טועם כל בשולים שבעולם. וא"כ צדק הרב מהר"ש פרימו בדבריו והתימה על הרב מהר"י מולכו דנראה דאשתמיטיתיה ברייתא דמכילתא דבפירושא אתמר בהך קרא דהכל במחשבה. וראיתי בפי' מכילתא הנקרא זה ינחמנו שהעיר בזה ותירץ על דרך שתירץ מהר"ש פרימו מסברא. ועוד תי' שם שינויי דחיקי. גם ראיתי להרב נחלת יעקב שנתעורר בזה פ' בהעלותך ותירץ דלמ"ד טעמן ולא ממשן היו אופין ומבשלין לטעום ממשן. א"נ שהיה בשבת ראשונה ועדיין לא ידעו וכו' ע"ש ותירוץ ראשון אינו נח לי דא"ה אמאי רש"י כתב לא ירד בריחיי' וכו' לימא דעבוד הכי לטעום ממשו וקרא כפשטיה גם את השני לא נהירא דמשה רבינו ע"ה הוא היה אומר את אשר תאפו וכו' והול"ל דא"צ אפיה ובישול רק במחשבה. ותו ק"ק עליו דלא זכר מהמכילתא הנז'. ואפילו תימא דמשמע ליה להרב נחלת יעקב דלשון רש"י דפרשתנו כפשוטו דהיו אופים ומבשלים ומשו"ה אצטריך להאי שינויי מ"מ הו"ל להזכיר המכילתא:

וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי, וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר-יָבִיאוּ; וְהָיָה מִשְׁנֶה, עַל אֲשֶׁר-יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם.

אפשר לרמוז כי יום הששי מכין לשבת היא השכינה ליחדה עם דודה וידוע דאת כינוי לשכינה בסוד אתין וגמין רבויין וז"ש והיה ביום הששי והכינו את שיכינו כביכול לשכינה אשר יביאו בשבת פב"פ. ועמ"ש גורי האר"י זצ"ל מפלאות תמים דעים:

וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, אִישׁ כְּפִי אָכְלוֹ; וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ, וְנָמָס.

וחם השמש ונמס וחם אבי כנען אם ישכבו שנים וחם להם. פירש מז"ה בעל חס"ל ז"ל ב(כתב יד) במ"ש פ' יום הכפורים דהמן היה מגיד אם נחלקו בעבד זה אומר עבדי גנבת וזה אומר אתה מכרתו לי וכו' אם נמצא העומר בבית רבו הראשון בידוע שזה גנבו נמצא עומר בבית רבו השני בידוע שמכרו וכן איש ואשה שבאו לפני משה לדין הוא אומר היא סרחה עלי והיא אומרת הוא סרח עלי וכו' אם נמצא בבית בעלה בידוע שהיא סרחה עליו וכו' וזה רמז המסרה וחם השמש ונמס שהוא המן ומינה נודע בענין העבד וחם הוא אבי כנען דזה אומר גנבתו וזה אומר מכרתו לי והעומר שכנגדו מוכיח. וכן אשה כי תסרי"ח והיא אומרת כי בעלה סרח העומר מוכיח וזה רמז אם ישכבו שנים וכו' דקאי באיש ואשה זהת"ד מז"ה ז"ל:

ודע שהרב מהר"ם ן' חביב בשיטתו ס' תוספת יה"כ הוקשה לו על זה ועמ"ש שם כזרע גד שהיה מגיד לישראל אם בן ט' לראשון אם בן ז' לאחרון דאיך משה רבינו היה דן ע"י עומר מן הנמצא והלא אפי' נביא גמור שיאמר אני יודע בנבואה כך וכך אין עושים על פיו דע"פ שנים עדים אמרה תורה ואם הנביא אמר בנבואה שכך הלכה יחנק כמו שאמר הרמב"ם דלא בשמים היא והאריך בזה ומסיק דמשה רבינו ע"ה מוכרח דמכח ההלכות וההוכחות היה פוסק הדין אם בן ט' לראשון אם בן ז' לאחרון או אם העבד היה לראובן או לשמעון או אם היא סרחה או אם הוא סרח ולשלא יפקפקו עשה להם אות ומופת של עומר מן זהת"ד ע"ש באריכות:

ודבריו קשים בעיני שהרב ז"ל הביא ממ"ש הרמב"ם דאם הנביא יאמר הלכה כפ' יחנק וגם הביא דאין משגיחין בבת קול וכיוצא בזה וכל זה אינו ענין לסוגיין דעסיק בה דמיירי במשה רבינו דכל הנך מילי הם אחר משה רבינו דכתיב אלה המצות אשר ציוה ה' את משה שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה אבל משה רבינו שנא ושנא. ותו אעיקרא דדינא פירכא דשומעין לנביא שאמר המציאות היה כך ובענין ס' בן ט' וכו' עצמו כתבו התוס' בפירוש דאם יבא אליהו ויאמר המציאות שומעין לו ונעלם מהרב ז"ל כמה סוגיות ודברי הראשונים כאשר כתבתי בעניותי בברכי יוסף א"ח סי' ל"ב ע"ש ויותר ממה שכתבתי שם כתוב אצלי במ"א:

והוי יודע שהרב הגדול מהר"ם ן' חביב לא זכר גם כן דברי הזהר הקדוש פ' יתרו דף ע"ח ע"א דקאמר דמשה רבינו ע"ה דן בלא עדים עפ"י רוה"ק וא"כ תנתק ותמוש חקירת הרב הנז' אך לכל הדברות צ"ל דאע"ג דמשה רבינו ידע תכף להפיס דעתם עשה המופת בעומר מן. ושם בזהר אמרו דשלמה דן בלא עדים ומ"כ דהוי הפך מ"ש ספ"ק דר"ה דשלמה בקש לדון בלא עדים יצאת ב"ק וכו' ולי ההדיוט אין זה סותר וחולק על מ"ש בגמרין דבקש שלמה וכו' דמפורש בזהר דמאימת הכסא אשר לשלמה חיל אחז לבעל דין והיה החייב מודה ונמצא לא היה צריך לעדים ודן בלא עדים קרינן ביה אך הוא בקש לדון ברוה"ק בלי הודאת בע"ד והיה קודם בנין הכסא וא"ש הכל. ועדיין צריך להרחיב הביאור בכל מ"ש ודוק היטב כי קצרתי:

וְטָעֲמוּ כְּצַפִּיחִית בִּדְבַשׁ.

אמרו רבותינו זכרונם לברכה שהדבש א' מס' במן. וצריך לדעת מנא להו לרבותינו זכרונם לברכה הכי ולכאורה הכתוב אומר שהיא כצפיחית בדבש. ושמעתי משם הגאון מהר"ר העשל ז"ל דרבותינו זכרונם לברכה נימוקם עמם דקי"ל דהטעם בטל בס'. ואם מעט מהמן נתערב בתבשיל אחר אפי' שיהיה אחד מששים ניכר שהוא כדבש וז"ש הכתוב וטעמו כצפיחית בדבש כלומר טעמו שהוא אחד מס' אם נתערב במאכל אחר זה הטעם הוא כצפיחית בדבש. וא"כ למדנו דדבש א' מס' במן שהרי טעמו שהוא א' מס' הוא כדבש ודוק:

יָּסַר, אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו, וַיְנַהֲגֵהוּ, בִּכְבֵדֻת; וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם, אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל–כִּי יְהוָה, נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם

ויאמר מצרים אנוסה מפני ישראל כי ה' נלחם להם במצרי'. תיבת במצרים יתר ואין לה ענין ואפשר במשז"ל דשר של מצרים קטרג על ישראל דמה אלו עע"ז אף אלו עע"ז ולא זכה בטענתו כי יש להם דין ישראל ועע"ז בשוגג פטור וזה צד אחד ממ"ש הרב פרשת דרכים דף ג'. ואפשר לומר כפי צד זה דז"ש ויאמר מצרים אנוסה מפני ישראל דייקא שיש להם דין ישראל ועע"ז בשוגג פטור כי ה' נלחם להם בשבילם בשר שקטרג עליהם וז"ש במצרים הוא השר על דרך שאמרו רבותינו זכרונם לברכה והנה מצרים נוסע אחריהם שהוא השר:

א"נ לפי פשוטו במ"ש בכמה דוכתי שהיה מקום לומר כי לא מאהבת ישראל עשה ה' מה שעשה במצרים רק מפני שפרעה התריס ואמר מי ה' אשר אשמע בקולו ושלא שלח לו דורון וכו' וזה היה בעוכרי פרעה ועמו. אך אם נכנע פרעה והיה משיב בשפל קול התחנ"ה עדיין היו ישראל בידו משועבדים. והמבחן לזה אם בצאת ישראל ממצרים יונחו למקרה ופגע ושוב לא יטפל בהם ה' הדבר מוכרע שהכל מפני פרעה שחירף וגידף. ואם אחר צאתם ה' עמם להטיב להם נודע כי כל אשר עשה ה' הוא בעבור ישראל וז"ש אנוסה מפני ישראל כי עתה ידענו כי ה' נלחם להם בעבורם ובאהבתם נלחם במצרים ולא בשביל פרעה:

עוד אפשר במ"ש בפי' הגדה (לעיל) בפסקת היא שעמדה הקדמה כולל' מהרב מהר"י קובו ז"ל והתכלית היוצא לכונתנו דכיון דהקב"ה הכה עשר מכות במצרים מוכרח להושיע ישראל בים שאם ח"ו לטבועין נתנו וכיוצא יהיה ח"ו חילול ה' כי מאחר שיודע סופם למה עשה משפטים במצרים עיין שם באורך. וז"ש אנוסה מפני ישראל כי ה' נלחם להם במצרים בכמה מכות ומוכרח להצילם עתה ולזה אנוסה מפני ישראל שודאי יושיעם:

וַיּוֹרֵהוּ יהוה' עֵץ

פירש רבינו אפרים ז"ל בפירושו (כתב יד) ויורהו כמו ויורו המורים השליך הקב"ה עץ מג"ע ומרוב מתיקות העץ השליכו במים ונמתקו שם שם לו חק כלומר בכל מקום שבאו למקום מים מרים זורקין אותו עץ במים ומתרפאים. ושם נסהו לאותו עץ כי מצאו בדוק ומנוסה וכל חולה שהיה שותה מאותם מים היה מתרפא לכך סמך להם מיד כי אני ה' רפאיך:

זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, לִקְטוּ מִמֶּנּוּ, אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ: עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת, מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם–אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ, תִּקָּחוּ.

שמעתי משם הרב ר' מרדכי ז"ל מעיר דרעא בערי המערב שנגלה לו אליהו ז"ל וגילה לו רזי תורה. שפי' איש לפי אכלו לימודו עמ"ר גימ' י"ש כמו שאמר עתיד להנחיל י"ש עולמות עכ"ד וגם ראיתי בפי' רבינו אפרים בסוף הפרשה בלקוטים מגאונים קדמונים וימודו בעמר עמר גימט' יש נגד יש עולמות לכל צדיק וצדיק וסוד המרבה והממעיט לרמוז לכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. משנה שני העמר עולה כתר שמשם בא תוספת קדושה בשבת וזהו סוד שבת שבתון קדש לה'. משנה שני העמר ר"ת משה לרמוז על ישמח משה במתנת חלקו והבן כל זה עכ"ל ויצדק רמז זה במה שפי' רבינו האר"י זצ"ל כי תוספת הנשמה הבאה לישראל בשבת הם מאורות שלקח משה מעדיי ישראל ומחזירם בשבת במ"ש במ"א. ובפסוק לקטו ממנו איש לפי אכלו וכו' על פי האמור אפשר לרמוז בחקירה שכתבנו בעניותינו בס' הקטן ראש דוד פ' קדושים דרבותינו זכרונם לברכה אמרו כי העשיר ות"ח המשתתפים כיששכר וזבולון חולקים ביניהם. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה כי נשי הת"ח פלגן בהדייהו וכיצד סדר חלוקה זו מאחר שבעלה כבר חלק עם העשיר. ושם הבאתי דמצאתי כי הקב"ה נותן לאשתו של הת"ח החצי משלו והת"ח והעשיר חולקין לחצאין ע"ש באורך וזה רמז לקטו ממנו איש לפי אכלו החכם בחכמתו והעשיר בעושרו עמ"ר לגלגולת יש עולמות לכל א' מספר נפשתכם ולא יסבור החכם כי הן נגרע חלק אשתו או חלקו לז"א איש לאשר באהלו זו אשתו תקחו כי בחסד אל הוא נותן מדיליה חלק לאשתו כדבר האמור ודוק הטב:

וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת-עֲמָלֵק וְאֶת-עַמּוֹ, לְפִי-חָרֶב.

פי' הרב הקדוש מהרח"ו זצ"ל (בכתב יד) כי הנה העמלקים היו מכשפים ומלחשים לחש וחוברים חבר כדי לנצח לישראל ולכן יהושע ג"כ הזכיר השמות הקדושים וביטל מה שהיו חוברים ולוחשים בפיהם וענין זה נקרא פ"י חר"ב הפך פ"י חב"ר שלהם לכן לא נאמר ויהרוג אלא ויחלוש שהוא מלשון וילחוש דאתווי דדין כאתוי דדין ולכן אמרו בספר הזהר שהוא מלשון חולש על גוים:

זֶה מנימוקי רַבֵּינוּ יְשַׁעְיָה הָרִאשׁוֹן זלה"ה.

(אות זה מנימוקי רבינו ישעיה המז"ל. ויוגד למלך מצרים כי ברח העם. פי' המורה איקטורין שלח עמהם וכו' עד ליל ז' ירדו לים ובשחרית אמרו שירה על כן אנו קורין השירה ביום ז' של פסח ותימא שהוא פירש בשלה לך שזה שאמרו שירה בז' לאו דוקא אלא שחשבו אבל בח' אמרו שירה. (אח"י נראה שחסר לשון וצ"ל שהוא פי' בשלח שאמרו בח' וי"ל שז"ש שאמרו שירה וכו' אמנם תירוץ זה דחוק מאד והעיקר כמו שאמר הרא"ם ע"ש):

ויקח שש מאות רכב בחור משל מי היו מן הירא את דבר ה' מכאן אמרו טוב שבגוים הרוג וכו' ותימא דהא אמרינן בע"ז הגוים ורועי בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין אלמא דאסור להורגן בידים ואי בשעת מלחמה אפי' ישראל נמי שרי דהא אמרינן הבא להורגך השכם להורגו:

שם שם לו חק ומשפט במרה נתן להם מקצת דינים פרה אדומה ושבת ודינין. ותימה דאמרינן לקמן ויגידו למשה ששאלו מה היום מיומים וכתב המורה מכאן שעדיין לא ניתן להם פ' שבת שנצטוה וי"ל כי דרש הוא:

וימודו בעומר פי' המורה לאחר שבאו לבתיהם מדדו העומר ותימה והכתי' לקטו ממנו עמר לגלגל' וכתיב ויעשו כן בני ישראל אלא בחוץ היו מודדים ולא העדיף המרבה מכדי צרכו והממעיט לא החסיר נמי מכדי צרכו והאי דכתיב וילקטו המרבה והממעיט ה"פ מי שהיה לו נפשות מרובות הרבה ואותו שהי"ל נפשות מועטות המעיט הכל לפי מה שהיו צריכים להם וכן מוכח לשון הפרשה. ע"ב מנימוקי רבינו ישעיה המז"ל):

——–

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר – רבינו חיים יוסף דוד אזולאי זלה"ה

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' יובל איבגי שליט"א
פני דוד – על התורה

פנים לתורה רמזים פירושים הערות על התורה כסדר הפרשיות
מרן החיד"א – רבינו חיים יוסף דוד אזולאי זלה"ה

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5