——–
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, בְּאֹהֶל מוֹעֵד:
מאמרם ז"ל במדבר סיני באהל מועד בטנך ערימת הימים מה הטבור באמצע אף ת"כ באמצע וכו'. והוא תמוה. שמעתי במ"ש רש"י פ' פסח שני דפ' זו היה צריך להתחיל בה בראש הספר אלא כדי שלא להתחיל הס' בגנות ישראל שלא עשו אלא פסח אחד במדבר והנה איכא פלוגתא אם התורה ה' ספרים או שבעה ולמ"ד ז' ויהי בנסוע הארון הוא ספר אחד. ויש להכריע כמ"ד ה' דאנו רואים דפ' פסח שני הי"ל לכתוב בראש הספר ולא כתבה כדי שלא להתחיל הספר בגנות והתינח אם הם ה' אבל אם הם ז' א"כ ויהי בנסוע הוא ספר ואחריו ספר אחר מתחיל במתאוננים והוא יותר גנות מפרשת פסח שני יתר מאד ואיך מתחיל הספר בגנות ישראל אלא מוכרח שהם חמשה ספרים. והשתא אם הם ה' ספרים הנה זה בא ספר ויקרא באמצע אבל אם הם ז' אין ויקרא באמצע. וז"ש במדבר סיני וכו' באחד לחדש השני וכו' קשה דהו"ל להתחיל בפרשת פסח שני דקדים ומוכרח לתרץ דלא רצה להתחיל הספר בגנותן של ישראל. ומזה תשכיל שהם ה' ספרים וזהו שאמר הכתוב בטנך ערימת חיטים מה הטבור באמצע אף ת"כ באמצע והם ה' ספרים דאי תימה הם ז' א"כ ויהי בנסוע הוא ספר. וספר אחר מתחיל במתאוננים שהוא גנות והדרא קושיא דלמה לא התחיל כאן בפרשת פסח ב' ואין לומר דהוא גנות דמתאוננים יוכיח אלא ודאי הם ה' ספרים ותורת כהנים הוא באמצע כטבור. אחז"ר ראיתיו בס' והשב לו הכהן שנדפס חדש משם אביו דף י"ז ע"ש ואני בעניי כתבתי בזה להבין הדבר היטב בספרי הקטן כסא דוד דרוש ט"ו בס"ד:
וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת-הַלְוִיִּם, מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, תַּחַת כָּל-בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם, מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְהָיוּ לִי, הַלְוִיִּם.
ראיתי בס' ילקוט דוד בסדר היום שכתב וז"ל מתוך בני ישראל סבא ר"ל שיעקב אמר עשר אעשרנו לך לפי המדרש ויצא שנתן מן השבטים מעשר עכ"ל. ואפשר לרמוז כי תיבות הנה לקחתי בגימט' עם ב' כוללים נגד השני תיבות עולה כמספר מעש"ר שם רמז שלקחם הוא יתברך מעשר מהשבטי' ויען שבט לוי הם מעשר על כן מדה כנגד מדה הקב"ה נתן להם מעשר מפרי הארץ דגן תירוש ויצהר. ואפשר דרך רמז לפרש הכתוב על פי זה במשז"ל ששאל מין א' דיעקב אבינו עליו השלום לא הוציא מעשר מהשני שבטים והשיב לו דהם י"ד שבטים עם אפרים ומנשה יצאו ד' בכורות מד' אמהות שהם קדושי' נשארו עשרה ולוי הוא המעשר עכ"ד. ואפשר כי האי קרא מלבד דאתא לגופיה כפי פשטו עוד ירמוז דהלויים הם מעשר מהשבטים כרמוז בתיבות הנה לקחתי שהם גימט' מעשר כדאמרן והיינו מתוך בני ישראל שהם השבטים בני ישראל סבא כמו שאמר בס' ילקוט דוד הנז'. וכי תימא הרי השבטים הם י"ב או י"ד עם מנשה ואפרים ואיך לוי הוא מעשר לז"א תחת כל בכור פטר רחם כלומר שהלוים הם מעשר אחר כל בכור פטר רחם בבני ישראל סבא שהם ד' בכורות והם קדושים ואינן בכלל החשבון. ואחר זה נשארו עשרה שבטים ולוי הוא מעשר. וז"ש והיו לי הלוים כלומר אחר שנוציא הבכורות ונשארו עשרה והיו לי הלוים מעשר. ותיבת לוים גי' אלהים כי הם מצד הגבורה. ותיבת הלוים גי' צ"א שילוב הויה אדני ועמ"ש בעניותנו פ' בהעלותך שצדדנו דלוי א' מחמשה:
פְּקֻדֵיהֶם, לְמַטֵּה רְאוּבֵן–שִׁשָּׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף, וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת.
תימא וכי אפשר שלא היה חסר א' או שנים מן הכללי' שאומר בכאן או יותר וי"ל שאין הכתוב מקפיד בזה כדכתיב תספרו ן' יום ואינם אלא מ"ט וכן מ' יכנו ואינם אלא ט"ל. רבינו ישעיה הראשון בנימוקיו (כתב יד):
שְׂאוּ, אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְמִשְׁפְּחֹתָם, לְבֵית אֲבֹתָם–בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת, כָּל-זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם.
צריך להבין במספר שמות מה פירושו. ואפשר בהקדמה ידועה דהשונא אינו יכול להזכיר שם שונאו ומכנה אותו על שם אביו או כינוי ועל כל פנים מתרחק להזכיר שמו וכן אמרו במדרש מדבר רבה פי"ח שהיה או' דוד הע"ה דואג ואחיתופל אין מזכירין שמי ע"ש. וזה אפשר שהוא כונת הכתוב ראו קרא ה' בשם בצלאל כלומר דחביב הוא לקרוא לו בשמו ושם אביו ושם זקנו וחיבה יתירה נודעת לו. וזה אפ' כונת הכתוב ואנכי ידעתיך בש"ם וגם מצאת חן בעיני. וזה אפשר שהיה ויכוח שאול ויהונתן כי שאול בהיותו שונא אמר מדוע לא בא בן ישי אל הלחם ומחמת שנאה אינו יכול להזכיר שמו. אבל יהונתן מתוך חיבתו השיבו נשאל נשאל דוד מעמדי והיה יכול לו' נשאל מעמדי דבו היו עסוקים והדברים מובנים אלא שלרוב אהבתו הזכיר שמו ועל כן השיבו אביו ידעתי כי בוחר אתה בבן ישי שהרי אני רואה שאף שאני בכעס ולא הי"ל צורך להזכיר שמו גודל אהבתך הכריחה אותך להזכיר שמו. וז"ש במספר שמות חביבין עלי שאני רוצה שתזכיר שמותם שיש לי נחת רוח בזכירת שמם. ואומרו כל זכר לגולגלותם אפשר במ"ש בעניותנו בראש דוד פ' תשא דף ס"ז ע"ב דישראל כל א' שקול באיכות בכמה אנשים ומשה רבינו נסתפק ואמר כיצד אמנם כי לא ידעתי לכוין כל א' כמה חשיב והשיבו ה' לגולגלותם תמנם בכמות ע"ש באורך. וז"ש לו כאן לגולגלותם כל גוף אחד אף שכל אחד שקול בכמה אנשים. ובילקוט ראובני כתב לגולגלותם רמז לגלגול ע"ש באורך ויומתק לפי רמז זה אומרו כל זכר לגולגלותם דהנשים על הרוב לא יבואו בגלגול כמו שאמר האר"י זצ"ל:
וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן, וּמֹשֶׁה: בְּיוֹם, דִּבֶּר יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה–בְּהַר סִינָי.
פירש"י שבני אהרן נקראים בני משה שלמדם תורה ויש לדקדק דמאי איריא בני אהרן כל ישראל נמי. ואפשר במאי דשנינו אביו ורבו בשבי פודה את רבו ואחר כך פודה אביו דאביו הביאו לעה"ז ורבו לעה"ב ואם היה אביו חכם פודה את אביו תחילה. וכתב מור"ם י"ד סי' רמ"ב דאף אם אביו גרוע מרבו בחכמה. ונראה דאם אביו תלמיד רבו גם כן אף שאביו חכם הרי הוא חייב בכבוד רבו ואם כן נאמר שהבן פודה את רבו לפי שהוא ואביו חייבין בכבודו דשניהם תלמידיו. ע"ד משז"ל שאתה ואביך חייבין בכבודי. והכא בני אהרן אביהם חכם וגם היה רבם שאינו מובהק כמו שאמר בעירובין דף נ"ד דאהרן היה מלמד אח"ך ההלכה לבניו וזקנים וכל ישראל. וא"כ הו"א דבני אהרן לא יהיו חייבין בכבוד משה רבינו כשיש לפניהם כבוד אביהם אהרן מאחר שהוא אב וחכם ורב שאינו מובהק. לזה בא הכתוב להודיענו דלא מיבעיא כל ישראל שהם תלמידי משה רבינו אלא החידוש לבני אהרן דיש ס"ד דבמקום אהרן לא יהיו חייבים לז"א תולדות אהרן ומשה דגם כשמשה ואהרן יחדיו נקראים תולדות משה וחייבים בכבוד רבם. וכי תימא הלא אהרן אביהם וחכם ורבם שאינו מובהק וכנגדו אינם חייבים בכבוד משה. לז"א ביום דיבר ה' אל משה בהר סיני דהדיבור היה למשה והוא מלמד לאביהם ונמצא שהם ואביהן אהרן תלמידיו ושניהם חייבים בכבודו ומשו"ה בני אהרן אין נגרע מחיובם מטעם שאביהם הוא חכם. ודין זה ימצא בכל בני ת"ח ונקטיה בבני אהרן שהם מסויימים וגם שהיה רבם שאינו מובהק ג"כ:
כָּל-פְּקוּדֵי הַלְוִיִּם אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, עַל-פִּי יְהוָה–לְמִשְׁפְּחֹתָם: כָּל-זָכָר מִבֶּן-חֹדֶשׁ וָמַעְלָה, שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אָלֶף.
כל פקודי הלוים וכו'. הרמב"ן זצ"ל חקר איך שבט לוי היו מועטים כל כך ותירץ. והרב המופלא ח"ק מהר"ח ן' עטר זלה"ה בס' אור החיים הקשה על דבריו ומסיק דכשגירש עמרם יוכבד כל שבט לוי גירשו נשותי' ואף כשחזר עמרם והחזירה הוא החזירה בנבואה אבל כל השבט לא החזירו נשיהן והיו בטלים מפו"ר ע"ש באורך:
ואנא זעירא דברי הרב קשים בעיני דלשון התלמוד בסוטה דף י"ב עמד והחזיר את אשתו עמדו כלן והחזירו נשותיהן ומשמע דעמרם גדול הדור היה ואותם שגירשו כשגירש החזירו כשהחזיר לפי שהסכים לדברי מרים שגזרתו קשה משל פרעה על הזכרים ונקבות ובעה"ז ובעה"ב והם דברי טעם. ותו דאמרינן התם כיון דשדיוהו למשה בטלו גזרתיהו ואמר משה לישראל בשבילי נצלתם כלכם. ואם כן טענת הרב ז"ל ששבט לוי לא יכלו לסבול גזיר' השלכת ילדיהם ליאור וללכת ללדת בשדה וכו' אזדא לה. כי בלדת משה רבינו נתבטלה הגזרה ואיך שבט לוי אשר לא עלה עליהם עול השעבוד בטלו מצות פו"ר דמה שהיו יולדות בשדה היה משום גזירת כל הבן הילוד וכמו שאמר מהרש"א באגדתיה וא"כ כשנתבטלה גזרת כל הבן הילוד בלדת משה רבינו אמאי לא החזירו נשותיהן. והנכון כמו שאמר הרמב"ן דהריבוי היה למי שהיו מענין אותו ובמקום פן ירבה כן ירבה ומה שטען על זה ממשז"ל שיעקב אבינו ראה ס' רבוא והאריך בזה. אפשר שרבותינו זכרונם לברכה בזה דבריהם יש להם פתרון נסתר ואינו כפשוטן של דברים ועוד יש לישב כאשר יראה הרואה. ותירוץ שני שתירץ הרמב"ן שהיה מפני כעס יעקב והקשה הרב ממנין דברי הימים אפשר דכעס יעקב לא עשה רושם כי אם עד שהופרשו הלוים לעבודת המלך בפועל כשהוקם המשכן ודוק:
בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת, כָּל-זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם.
מנחות דף ל"ז. בעא מיניה פלימו מרבי מי שיש לו שני ראשים באיזה מניח תפילין א"ל או קום גלי או קבל עלך שמתא אדהכי אתא ההוא גברא אמר אתיליד לי ינוקא דאית ליה תרי רישי כמה בעינן למיתב לכהן אתא ההוא סבא תנא ליה חייב ליתן עשר סלעים איני והתני רמי בר חמא מתוך שנאמר פדה תפדה שומע אני אפי' נטרף בתוך ל' ת"ל אך חלק ומשני שאני הכא דבגלגלת תלא רחמנא ופירשו התוספות משם ר"ת דנטרף היינו דנעשה טריפה ואף שחי יותר מל' ויש לו שני ראשים היינו טריפה דכל יתר כנטול דמי והקשה הרב פנים מאירות בחיבורו כתנות אור על התורה בסדר היום דגם נטרף יש לו גלגלת וכי היכי דמרבינן טרפות שני ראשים מדכתיב גלגלת הל"ל דנטרף טעון פדיון דיש לו גלגלת ואמאי מעיט ליה מאך. ותירץ דכתב הרשב"א דיתר חי יותר מי"ב חדש וטריפה דכל היתר כנטול והמכשירין יתר שחי יותר מיב"ח טעו דיתר אינו בכלל מ"ש טריפה אינה חיה ולפ"ז יש לחלק דטרפות יתר ראוי להתקיים אף שהוא טריפה ולהכי מרבינן מגלגלת דיש לו שני ראשים חייב עשר אבל נטרף משאר טרפיות דאינו חי מעיט מאך דאף דיש לו גלגלת כיון דאינו חי כנפל דמי ופלימו ששאל לפני רבי יש לו ב' ראשין באיזה מניח תפילין גילה שיכול להחיות יותר מיב"ח ורבי היה סבור דכל היתר ג"כ אינו חי י"ב חדש וא"כ מוציא לעז על חכמים שאמרו טריפה אינה חיה יב"ח וחייב נדוי כדין חולק על חכמים שחייב נדוי כמו שאמר סימן של"ד ולכך א"ל קום גלי וכו' וכי אתא גברא דהו"ל ינוקא בתרי רישי ותנא דחייב עשר. ואנן מעטינן טריפה מדכתיב אך א"כ מוכרח לחלק דטרפות יתר אינו בכלל טריפה אינה חיה כהרשב"א וביון שיכול לחיות מסתברא לחייב שתי ראשים אבל בכור טריפה שאינו יכול לחיות מעיט מאך וא"כ מי שסובר דיתר חי יותר מיב"ח מ"מ טריפה ואינו חולק על דברי חכמים ואינו חייב נדוי זהו תורף דברי הרב הנזכר עיין בספרו:
ואנא בריה קלה לבי מהסס בזה דלפי דברי הרב הנז' רבי' הקדוש היה סובר דטרפות יתר בכלל מ"ש טריפה אינה חיה וכן המקשן דפריך עלה מדתני רמי ב"ח דממעטינן טריפה כך היה סובר ואין זה נכון לומר דרבי ח"ו טעה כיש מכשירין ולא ידע להא דהרשב"א דיתר חי וכן המקשן. ותו דרבי ביקש לנדות לפלימו דמוציא לעז על ד"ח ולא אפשר שיחיה והלא לפי האמת יתר חי כמו שהיה מעשה בימי הרשב"א וטעו להכשירו ואיך נעלם זה המציאות מרבי דיתר חי. ותו דלפ"ז המקשן סבר כיש מכשירין והתרצן כהרשב"א וא"כ לא הול"ל לתרצן דבגלגלת תלא רחמנא סתם דכיון דהמקשן היה טועה דיתר אינו חי עיקר התירוץ היה להודיעו דיתר חי משום דלפי דעתו לא סגי דכתיב גלגל' דטרף נמי אית ליה גלגלת והעיקר חסר. ותו דלדבריו יתר אבר כיון שחי חייב בבכורה כאשר המעין יראה ויבין מדבריו ומהש"ס מוכח דסתם טריפה מעיט זולת ב' ראשין. לכן נראה לפרש במ"ש התוספות או קום גלי בעה"ז ליכא אבל יש במדרש אשמדאי הוציא מתחת קרקע אדם אחד שיש לו שני ראשים וכו' והוליד בנים כיוצא בו בשני ראשים וכו' שאל ב' חלקים ובא לדין לפני שלמה עכ"ל. ויש לדקדק אמאי הביאו התוספות זה. ונראה דלפרש הסוגיא כתבוהו דלמט' מארצנו בארץ אחרת אינן חייבים במצות וא"כ שאלת פלימו הוא כמלעיג דבעה"ז ליכא ולזה היה רוצה לנדותו. ומיהו דעת פלימו דכבר היה בימי שלמה ובא לדין על הירושה וא"כ שאל בתפילין מהו. ודעת רבי דמאי דהוה הות בימי שלמה ותו ליכא וא"כ הוא לעג. ואתא ההוא גברא וכו' ונתברר דיש מציאות בעה"ז ואינו חייב נדוי. ופריך בש"ס דאף דיתר חי דהכי הוה פשיטא נמי לרבי ולמקשן כהרשב"א מ"מ מעיט טריפה ובודאי דגם יתר אבר אימעיט אע"ג דחי וה"ה תרי ראשי ותירץ דשאני הכא דבגלגלת תלי רחמנא והוא דריש מ"ש חמשת שקלים לגלגלת כלומר ה' ה' לכל גלגלת דהם עשרה ויצא זה מכלל טרפות אחר וגם מטרפות דיתר אבר אחר דהכתוב הוציא מהכלל ב' ראשין שיתן עשרה כדכתיב חמשת חמשת דהוו עשרה לגלגלת כלומר לכל גלגלת ואף על גב דהכתוב בבכורות העודפים על הלוים מ"מ בא ללמד לעלמא. וזה אפשר לומר דרמז הכתוב באומרו אך פדה תפדה אך מעיט טריפה ועם כל זה פדה תפדה כלו' ב' פדיונות והיינו מי שיש לו ב' ראשים דחייב עשר ודוק היטב כי קצרתי:
בְּנֵי נַפְתָּלִי, תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם: בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה–כֹּל, יֹצֵא צָבָא.
בני נפתלי תולדותם למשפחותם. יש לדקדק למה בכל השבטים אמר לבני וזה האחרון חסר למד ואמר בני. ופירש א' מרבני פולוניא הגאון מהר"ר צבי הירש ז"ל דאמרו ז"ל דמנין הראשון לפני המשכן וזה שוי' אלא דבמנין הא' היו כל ישראל בכללות ועתה כל שבט בפ"ע. והיו נמנים ע"י שקלים. ולכן כל השבטים היו צריכים לימנות ע"י שקלים וז"ש לבני שמעון לבני גד וכו' כלומר מנין השקלים שעלו לבני שמעון וכיוצא כך וכך. וכשבאו לנפתלי האחרון לא הוצרכו לימנות דממנין ראשון נודע ומשו"ה כתי' לבני שמעון וכו' וכיוצא ובאחרון בני נפתלי כלומר דמסיבה שהוא אחרון וקדם מנין הראשון נודע כי בני נפתלי הם כך עכ"ד. ואין כונת הרב דבני נפתלי לא נמנו ע"י שקלים דודאי גם הם נמנו על ידי שקלים ככל ישראל רק דהכתוב מודיענו דתכף כשנגמר סכום שבט אשר הקודם ממילא נודע בני נפתלי שהם כך וכך. ובא הכתוב להודיענו דעם כל זה גם הם נמנו ע"י שקלים שלא לעשות הפרש בין השבטים ושגם הם יזכו בשקלים והיינו דכתיב בריש סדרא שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם במספר שמות כל זכר לגולגלותם הכונה שאו את ראש כל עדת כל אחד ואחד מישראל וכי תימא הגם דתכלית מנין זה לידע כל שבט ושבט מה מנינו מ"מ שבט נפתלי אינו צריך כי כבר נודע מהמנין הראשון לז"א במספר שמות כלומר דבחינ' מספר היא השכינה ועל ידי מספר שמות דגם שם הוא בחינת השכינה על ידי זה בכח משה רבינו ע"ה ודעמיה קראו בשמותם גורם להשרות שכינה עליהם וז"ש במספר שמות דמוכרח לכל אף לשבט נפתלי מטעם מספ"ר שמו"ת להשראת שכינה. ולהורות זה כתיב בסוף בני נפתלי להעירנו דעיקר המנין להשרות שכינה והראיה דבני נפתלי משבט אשר ניכרו אלא דעם כל זה ציוה ה' שאו את ראש כל עדת להשרות השכינה על השבטים בפרט וכלל ובאמצעות השלם משה רבינו ע"ה וסיעת"א דשמיא השמים מספרי"ם כבו"ד אל להשרות שכינה:
ומצאתי בספר לקוטי תורה הנדפס באשכנז להרב מהרח"ו שקבל מהאר"י זצ"ל שפירש קרוב לזה שבתחלה נכתבו כל ישראל בפנקס אחד. ואחר זה היו מוציאים משם כל שבט בפ"ע ונכתב בספר בפ"ע ועל כן בכלם כתיב לבני אבל באחרון אינו צריך להעלותו על ספר מיוחד כי מהספר הכולל כיון שהוא לבדו נשאר יכולים למנותו משם זהו תורף דבריו. ומ"ש שם בדפוס לבני ראובן ק' למה בכל השבטים נאמר לבני וכו' הוא ט"ס דבראובן לא כתיב לבני. וחיפשתי אחר שער הפסוקים (כתב יד) וראיתי כתוב שם וז"ל ויהיו בני ראובן וכו' לבני שמעון וכו' י"ל למה בכל השבטים נאמר לבני וכו':
וְאֵת כָּל-הָעֵדָה הִקְהִילוּ, בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, וַיִּתְיַלְדוּ עַל-מִשְׁפְּחֹתָם, לְבֵית אֲבֹתָם: בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה–לְגֻלְגְּלֹתָם.
בילקוט בסדר היום. בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו א"ה מה ראו אלו להתקרב מן האומות א"ל הביאו לי ספר יחוסין שלכם שנאמר הבו לה' משפחות עמים כשם שבני מביאין ויתילדו על משפחותם לכך מנאן בראש הספר הזה וכו' ע"ש אפשר לפרש במאי דקי"ל דכהן אסור בשבויה. וקי"ל דאפילו אמה מעיד עליה. וז"ש מה ראו אלו להתקרב לקבל התורה ונעשו כאשה ובעלה הלא ה' כביכול הוא כהן ואפילו משל לא יצדק דכהן לא ישא השבויה. וא"ל הביאו לי ספר יוחסין שלכם אתם שאינכם שבוים ועלה על דעתכם שאתם ראוים לקבל תורה הביאו יוחסין ונמצאו בני זנונים והם אסורים לכהן לא כן ישראל שמתיחסים ושם י"ה מעיד עליהם והוא כדין אמה מעיד עליה ואריך:
זֶה מנימוקי רַבֵּינוּ יְשַׁעְיָה הָרִאשׁוֹן זלה"ה.
וְנָתְנוּ עָלָיו אֶת-כָּל-כֵּלָיו אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ עָלָיו בָּהֶם, אֶת-הַמַּחְתֹּת אֶת-הַמִּזְלָגֹת וְאֶת-הַיָּעִים וְאֶת-הַמִּזְרָקֹת–כֹּל, כְּלֵי הַמִּזְבֵּחַ; וּפָרְשׂוּ עָלָיו, כְּסוּי עוֹר תַּחַשׁ–וְשָׂמוּ בַדָּיו.
ושמו את בדיו. מצאתי תשובה להרדב"ז (כתב יד) סימן שני אלפים ק"ץ וזה לשונו שאלת ממני על פסוק ושמו את בדיו האמור בארון בפ' במדבר סיני והרי הבדים בארון היו והמסירם משם לוקה דכתיב לא יסורו ממנו. איברא דקשיא טובא וליכא לתרוצי דאיירי בשימה הראשונה דהא כתיב במעשה המשכן ויבא את הבדים בטבעות וכתיב בהקמת המשכן וישם את הבדים על הארון ומאותה שעה המסיר עובר משעת הקמתו לא משעת עשייתו והכא כתיב בנסוע המחנות. וליכא לפרושי וכבר שמו את בדיו דהא כתיב למעלה וישם את הבדים לפיכך הנכון אצלי שאין המסיר לוקה עד שיסיר אותו מן הטבעות לגמרי אבל לפעמים היו נשמטים לצד זה או לצד זה אעפ"י שלא היו יוצאים מן הטבעו' ובשעה שהיו צריכים לשאת את הארון היו צריכין להביא את הבדים לאמצע כדרך כל נושאי משא ולתקון זה קורא הכתוב שימה כלומר תקנו את בדיו אם היו צריכין כדי לשאת אותו שוב ראיתי שכתב הרמב"ן ז"ל כאשר כתבתי וזה יותר נכון ממה שכתבו התוספות פ' בא לו כה"ג ע"ש עכ"ל ומהר"ר משה הביאו בס' פענח רזא סדר תרומה והרב המאירי ז"ל ביומא כתבו נמי כסברת הרמב"ן. והתוספות האריכו שם ביומא דף ע"ב ועמ"ש בס' שיח יצחק שם ועמ"ש פ' תרומה בשם רבינו ישעיה הראשון ז"ל ע"ש:
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר – רבינו חיים יוסף דוד אזולאי זלה"ה
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' יובל איבגי שליט"א
פני דוד – על התורה
פנים לתורה רמזים פירושים הערות על התורה כסדר הפרשיות
מרן החיד"א – רבינו חיים יוסף דוד אזולאי זלה"ה
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5