——–
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן; וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו.
תנחומא סדר היום אמר ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי מלמד שהראה לו הקב"ה למשה דוד דור ודורשיו וכו' והראהו את שאול ובניו נופלים בחרב אמר לפניו רבש"ע מלך ראשון שיעמוד על בניך ידקר בחרב א"ל הקב"ה ולי אתה אומר אמור אל הכהנים שהרג שמקטרגין על שאול על שהרג נוב עיר הכהנים וז"ש ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים ומאמר זה כלו מקשה ודשו ביה רבים ואפשר במ"ש הרב המאירי ז"ל בפסקי הוריות בטע' מ"ש שאול באחת ועלתה לו דוד בשתים ולא עלתה לו דבעת ששאלו מלך בו בפרק לא היה איש ראוי למלך משבט יהודה והקב"ה גזר שהמלכות יהיה לשבט יהודה ועל כן נתמנה שאול לפי שעה כמו אפוטרופוס ופקיד על הדבר לא מלך בעצם ולכן בדבר קל מלכותא העדיו מיניה כי לא לו היתה המלוכה אך דוד הע"ה שהוא ראוי והגון מפרץ קאתי והוא מלך אמיתי ראוי למחול לו אחת ושתים זהו תורף דברי הרב ז"ל. איכו השתא אשר נסתלק שאול מהמלוכה לא ארע לו למשה רבינו כי ידע שכך היא המדה למי שאינו מלך בעצם רק לשעה אך דרוש דרש משה שהי"ל למות בעונו על מטתו ולא לידקר בחרב וז"ש מלך ראשון שיעמוד על בניך לרמוז שהיה שלא בעונתו ומשו"ה הוא דנסתלק אבל קשה למה ידקר בחרב והשיבו אמור אל הכהנים וכו' דמעון אגג נסתלק והריגתו על נוב:
וזכורני שראיתי בספר אחד מרבני אשכנז שנזדמן לי לפי שעה זה שמו ברית שלום שפירש במשז"ל שקיים שאול לא תאכלו על הדם ואמר לישראל ושחטתם בזה ומשו"ה נזדמנה לו חרב במלחמה ואמר בקמא דף ן' גבי נחוניא חופר שיחין אפשר דבר שנצטער בו אותו צדיק יכשל בו זרעו וז"ש מלך ראשון ידקר בחרב כיון שהוא נצטער וקיים לא תאכלו על הדם וזמנת לו חרב ידקר בחרב והשיבו אמור וכו' זה הנשאר רשום אצלי מדברי הרב הנז' והוא ז"ל האריך. ואפשר לומר לפי זה דשם אמרו בקמא ואעפ"כ מת בנו בצמא לפי שהקב"ה מדקדק עם חסידיו וכתבו התוס' שם עמ"ש דבר שנצטער וא"ת הא מת בנו בצמא וי"ל דמ"מ באותו דבר עצמו לא היה ראוי ליכשל ע"ש ועוד אפשר לומר דיש הפרש בין מה שנפלה בתו בבור ונכשלה בידי' למה שאח"ך מת בנו בצמא דאם המיתה בידי שמים בלי אמצעות האדם עצמו ודאי יש לומר שהקב"ה מדקדק עם חסידיו אבל שהאדם עצמו יכשל בידיו וימות הא לא אפשר ואני אומר דבר שנצטער יכשל זרעו. ועוד תירץ רבינו ישעיה הביאו בשיטה מקובצת דכשנפלה בתו לבור על ידי אמירת ר' חנינא הקב"ה הסכים ונצולה אך כשאירע בנו בצמא לא היה מי שיאמר שום דבר ע"ש. ועתה נבא למאמרינו ונדקדק עוד מ"ש הראהו שאול ובניו נופלים בחרב ואמאי הזכיר בניו ומשה רבינו למה לא נקט מלך ראשון ובניו ידקרו בחרב. ותו מה ראה משה רבינו לדבר על ענין שאול ובודאי ראה באספקלריא של קדש חטאותיו של שאול. אכן מפורש בכתוב ששאול עצמו נפל על החרב ומ"ש גר העמלקי לדוד הע"ה שקר ענה. והנה משה רבינו ע"ה ידע דהקב"ה מדקדק עם חסידיו וכו' וכשיש צדיק שיליץ עליו בטענת דבר שנצטער יכשל ניצול דהקב"ה מסכים לדברי הצדיק וכמו שאמר רבינו ישעיה ולכן משה רבינו ע"ה דיבר כך להציל לשאול כמו שעשה ר' חנינא וז"ש מלמד שהראה לו הקב"ה וכו' ויש לדקדק מה הלשון אומרת מלמד הול"ל אמר ר' יהושע וכו' הראה לו וכו' אמנם הכונה דמזה יצא לימוד דכשיקרה מקרה כזה לומר דבר שנצטער יכשל וינצל וז"ש משה רבינו ע"ה מלך ראשון שלא הי"ל חרב כי הוא היה ראשון שהיו תחת פלשתים ובזכות השתדלותו ושחטתם בזה נזדמן לו חרב ודבר שהשתדל בו עצמו כתירוץ התוס' ידקר הוא עצמו באמצעותו שנפל על החרב כתירוצנו ועוד שכבר מתו בניו וגבי נחוניא הוה סגי במיתת בנו ועתה מלבד בניו הוא ידקר בחרב וראוי להצילו ואמר משה רבינו ע"ה כן להיות לו מליץ ושהקב"ה יסכים כמו שהסכים לר' חנינא כמו שאמר רבינו ישעיה והשיבו הקב"ה ודאי היה ראוי שאני אסכים על ידך אמנם שאני הכא שיש מקטרגים וכשיש מקטרגים מבני אדם שהרג שהן עצמן מקטרגים לא יועיל המלצתך וז"ש ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים ללמד דדוקא הכא שהרג והן מקטרגים לא יועיל המליץ אבל בלא"ה יועיל כמו ר' חנינא:
ובאופן אחר יראה במ"ש בס' אגדת אליהו דף צ"ח משם הגאון הרמ"ע מפאנו זצ"ל דמה שזכה שאול למלכות היינו משום דבנימין לא השתחוה לעשו ע"ש וז"ש מלך ראשון שיעמוד על בניך ראשון דייקא דלמה היה שאול ראשונה במלכות אף דעל שבט יהודה נגזר שממנו יהיה במלכות ה"ט שלא השתחוה בנימין לעשו וא"כ איך ידקר בחרב אומנות עשו האי דישנא להאי פרדישנא א"ל אמור אל הכהנים שהרגם בחרב ותפס אומנות עשו ודוק:
א"נ אפשר בפלוגתא דרבינא ורב סמא לענין שליח לדבר עבירה פ"ק דמציעא דף יו"ד דלרב סמא חצר חייב דבע"כ מותיב ביה וכתב הרב מופת הדור מהרח"א בעץ החיים פ' שמות משם הרב מהר"ר דוד גרשון דמלך כחצר דמי. ועל זה קשיא לי מקדושין דף מ"ג [ובקונטרס עין זוכר עמדתי עוד על זה בדף יו"ד ע"ד ועמ"ש שם ויש לפרש דרך זה כפי איזה צד וסברות הפוסקים שכתבתי שם ודוק היטב] דמייתי שמאי מקרא ואותו הרגת ומאי ראיה שאני מלך. ותו הש"ס דקאמר שאני התם דגלי קרא א"נ בחרב בני עמון דפטור ולימא דהתם מלך. ונראה לישב דכל זה לרבינא אבל רב סמא יאמר דה"ט דת"ק דשאני התם דהיה מלך ושמאי אינו מחלק והשתא לרב סמא מקרא דאותו הרגת חייב שאול בנוב. אך מאחר די"ל דהדבר תלוי כרבינא אם הוא בר חיובא יש צד לומר דשאול שוגג וגם אם חייב בדיני שמים לא הי"ל לידקר בחרב. וז"ש מלך ראשון כלומר דאכתי לא הוה ענין דוד דכתיב ביה ואותו הרגת וס"ל כרבינא והוא שוגג ידקר בחרב כאלו הוא מזיד. א"ל אמור אל הכהנים שיש מקטרג וקי"ל כרב סמא והי"ל ללמוד דשגגת תלמוד עולה זדון. ובס' אספקלריא המאירה דף ע"ח פירש דרך חריף:
ומה שהקשה שם למ"ש דשאול מכלל חסידיו דמדקדק בחוט השערה מההיא דמי שנתחייב ד' מיתות וכו' ומשמע דשוים דיני שמים לדיני אדם ותירץ היכא דנדון ומלך לא דן והקשה דשאול קודם ונדון וכו' ע"ש באורך. יש להשיב דאעיקרא ל"ק דמ"ש מי שנתחייב ד"מ היינו אם היה נדון אף שלא נדון ואף אחר הגזרה חייב בדיני אדם מיקרי לפי דבריו. אבל האמת דחייב בדיני שמים אינו בכלל. ומ"ש אם נתחייב ד"מ היינו שאם היה נדון היה חייב בדיני אדם אז עתה דבטלו ד"מ נדון בד"ש כאלו היו סנהדרין אבל לא מיירי במי שאינו חייב בדיני אדם וזה ברור ודוק הטב כי קצרתי:
כִּי, אִם-לִשְׁאֵרוֹ, הַקָּרֹב, אֵלָיו: לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו, וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו.
וצריך טעם למה מטמא לה ועוד הקרובה אליו מיבעי ליה כי הקרוב לשון זכר ובאשתו בגווה משתעי קרא. ואפשר במשז"ל דבביאה ראשונה שדי רוחא בגווה ונמצא דכשמתה אשתו גם רוחו שנתן בה חלף הלך הנה נגע זה אליו ממש מקוצר רוח וה"ט דמטמא לה ולזה כתיב בלשון זכר כי אם לשארו הקרוב אליו לרמוז לההוא רוחא דיליה אשר השאיר בה והוא לשארו בעצם כי קרוב הוא ממש זה חלק אדם רוח היא באנוש והיינו טעמא דאקדמיה קרא לאביו ואמו כי אשתו כגופו ממש מצד רוחא דשביק בגווה:
ובזה יתבאר פסוק מלאכי סי' ב' ולא אחד עשה ושאר רוח לו ומה האחד מבקש זרע אלהים ונשמרתם ברוחכם ובאשת נעוריך אל יבגוד. וצריך ביאור. וכבר רש"י זצ"ל פירש לדרכו עיין שם באורך ולדרכנו הכי פירושו ולא אחד עשה פירוש הקב"ה עשה זיווג שלהם. ואם תתרצה בזיווג זה הנשאר מהרוח שלא נתן לאשתו לו יהיה אך אם אחרת יקח לו צריך לתת עוד מרוחו לאחרת וז"ש ושאר רוח לו. ונשמרתם ברוח"כם שהיא אצלה ולא יבגוד באשת נעורים:
אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ, וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ:
שמעתי מקשים לבית שמאי דסברי שילהי גיטין לא יגרש אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר א"כ אמאי אצטריך הכתוב להזהיר לכהן מגרושה הרי היא בכלל זונה דהרי נתגרשה על ערות דבר. ולק"מ דאצטריך קרא לארוסה דכתב מהרשד"ם א"ה סי' רל"א דלא פליגי אלא בנשואה אבל בארוסה כ"ע מודו דאפי' מצא אחרת נאה הימנה יכול לגרשה משו"ה אצטריך להזהיר לכהן מגרושה דאף אם הוא מאירוסין דליכא ערות דבר אסירא. א"נ אצטריך להנהו דכופין להוציא מסיבה דאין לו גבורת אנשים או יש להם חולאים רעים כמבואר סימן קנ"ד. א"נ אפשר דגם לב"ש האי דלא יגרש אא"כ מצא בה ערות דבר לאו איסורא דאוריתא הוא והרי מהר"ם מלובלין בתשובה כתב דאפי' לב"ש איסורא ליכא אלא עצה טובה קמ"ל ע"ש ואם נאמר דאף דאיכא איסורא לאו מדאוריית' דמדאוריית' יכול לגרש קרא מדאורית' קאמר להזהיר לכהן מגרושה דאינה זונה ומיהו בזה יש לעמוד אין כאן מקומו. א"נ אצטריך קרא לעבר וגרשה אף דליכא ערות דבר דודאי מגורשת גם לב"ש ומיהו בזה יש לדחות דקרא לא אתא לעבר עבירה וגרשה אשר לא כדת כדאמרינן בעלמא. א"נ אצטריך היכא דנתרצו שניהם בגירושין ברצון נפשם הגמור דאז אף לב"ש ליכא איסורא ויכול לגרש בלי סיבה כל שהיא מרוצית ברצון נפשה והיא כשרה וצנועה ועל זה הזהיר הכהן שלא ליקח גרושה. א"נ כל היוצא למלחמה כותב גט כריתות לאשתו הגם שהיא חביבה לו וצנועה אפי' לב"ש כדי שלא תשאר עגונה ואתא קרא לאוסרה לכהן:
וְקִדַּשְׁתּוֹ–כִּי-אֶת-לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ, הוּא מַקְרִיב; קָדֹשׁ, יִהְיֶה-לָּךְ–כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם.
פירש"י וקדשתו על כרחו שאם לא רצה לגרש הלקהו וכו' קדוש יהיה לך נהוג בו קדושה לפתוח ראשון בכל דבר ולברך ראשון בסעודה. אפשר דלהכי פלגינהו קרא דמשום כבודו מצי מחיל כמו שאמר מהר"ם בתשובותיו דפוס פראג סי' ק"ז והובא במרדכי פרק הניזקין דדוקא בנושא נשים בעבירה אמרינן וקדשתו בעל כרחו אבל דבר שהוא משום כבוד מצי מחיל. ובהכי מדוקדק הפסוק דלגבי נשים בעבירה כתיב וקדשתו ודרשינן בעל כרחו אבל לגבי כבוד כתיב קדוש יהיה לך יהיה לך דייקא ר"ל מצד שלך יהיה קדוש בי לא יבצר ממך אבל אם הוא מרצונו מוחל יכול למחול ולא כתיב קדוש יהיה על דרך דכתיב בסמוך קדושים יהיו ופירש"י על כורחם. אמנם הכא כתיב יהיה לך לומר דמסבתך לא יחסר ברם אם הוא מוחל כבודו מחול כסברת מהר"ם:
וּבַת אִישׁ כֹּהֵן, כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת–אֶת-אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת, בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף.
מקשים אמאי הזכיר לאביה לחוד והרי אמה בשתוף זה. ואשכחן במשלי דכתיב ובן כסיל תוגת אמו ואמאי התם כתיב אמו ולא כתיב אביו. ופירש בס' זרע בירך ח"ג על ברכות דף כ"ג ע"ב במ"ש אשה מזרעת תחילה יולדת זכר איש מזריע תחילה יולדת נקבה. ולכך בבת כהן כי תחל לזנות שהיא נוצרת מטפת אביה כתיב את אביה היא מחללת דמכחו באה ונהייתה והיה שם בך לעד דהוא הרהר ח"ו הרהור שאינו טוב ומזה נמשכה הטפה ויצא העגל הזה. אבל בבן הנוצר מטפת אמו מורה שאם הוא כסיל אמו הרהרה ולכן בן כסיל תוגת אמו כי היא הגורמת עכ"ד:
עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם; וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה, לַיהוָה.
והקרבתם מנחה חדשה לה'. פירש הרב כלי יקר דהוא רמז לתורה שהיא מנחה חדשה שבכל יום יהיו בעיניך כחדשים כי בכל יום הוא נתינת התורה שמתגלים טעמיה ודיניה מחדש. ושתי הלחם חמץ רומז ליצה"ר שהתורה תבלין ומטענת שיש בנו יצה"ר זכינו לתורה כמו שאמר משה רבינו ע"ה למלאכים כלום יצה"ר יש ביניכם כמו שאמר פ' ר' עקיבא והאריך הרב בזה ע"ש ואפשר להרחיב הדברים כי אמרו רבותינו זכרונם לברכה שהאדם חייב לפרות ולרבות בתורה וכתב בהקדמת ס' לב אריה כשהאדם מחדש בתורה וכותבו הוא כמקריב קרבן וכתב כן משם הזהר ובזה פי' כמה פסוקים בדרכים נאים ע"ש וזהו הרמז והקרבתם מנחה חדשה לה' שתחדשו בתורה ותכתבו כי עולה במקום קרבן לכפר וזהו והקרבתם וזה רמז ר"ת יום והקרבתם מנחה חדשה לה' מחילה עם הכו' שהוא כקרבן שמכפר ויהיה לכם מחילה. נמשך לזה אפשר לפרש ברכת התורה אשר נתן לנו תורת אמת במעמד הר סיני וכן ברכת אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו בה"ס. בא"י נותן התורה נותן התורה בלשון הווה כי בכל יום נתינת התורה שמתגלים טעמיה ודיניה וזהו נותן בהווה:
וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן, אִשֶּׁה לַיהוָה–רֵיחַ נִיחֹחַ; וְנִסְכֹּה יַיִן, רְבִיעִת הַהִין.
ומנחתו שני עשרונים סלת. כבש העומר הוכפל מנחתו בסלת הטעם כי העומר בא כדי שיתברכו התבואות והוא בא משעורים והחיטים צריכים ברכה לכן נצטוינו להקריב עם כבש העומר שני עשרונים סלת חיטים אחד מנחת הכבש כמשפטו ואחד כדי שיתברכו החיטים כי החיטים והשעורים כוללים כל מיני תבואה וזה לפי הפשט אבל יש טעם נכון על דרך האמת. הרדב"ז בתשובותיו כתיבת יד סי' שני אלפים ש"י:
לְמַעַן, יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם, כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.
כי בסוכות הושבתי את בני ישראל כי ברחוב נלין כי נר מצוה ותורה אור. כן הוא במסרה וכד הוינא טליא שמעתי ששאלו לחכם פירוש מסרה זו. שרטט וכתב. יכלמנסע"פ ופירש שיחותיו דיש ג' מצות נר חנוכה סוכה עירוב דמצותן בעשרה כשר למעלה מעשרים פסול וזה רמז כי בסוכות סוכה כי ברחוב נלין עירוב כי נר מצוה חנוכה והוא אשר ציין אותיות הנז' והם ר"ת י' כשר למעלה מעשרים נר סוכה ערוב פסול. ע"כ שמעתי. ויש להוסיף כי בג' פסוקים כתוב כי שרמז עשרים עשרה שהוא דין הנז' שוה בשלשתן ועיין בס' תורת חיים ריש עירובין:
ודרך מוסר יש להסמיך במסרה זו כי עיקר האדם שיהיו עניני העה"ז אצלו עראי בכל ענין ולא יטריד דעתו בהבלי העולם הכלים מאיליהם ויהיה לבבו פנוי לתורה ומצות אז יזכה לעה"ב וזהו כי בסוכות הושבתי את בני ישראל למען עשה כל עניניהם עראי בעלמא דשקרא כסוכה כי נר מצוה ותורה אור עיקרן ומאויין הי"קבע אדם אז כי ברחוב נלין נפשו בטוב תלין ברחובות הנה"ר ודוק:
זֶה מנימוקי רַבֵּינוּ יְשַׁעְיָה הָרִאשׁוֹן זלה"ה.
מנימוקי רי"ד זלה"ה. לא יטמא בעל בעמיו להחלו. ואי קשיא תרי קראי באשה למה לי לכתוב לא יטמא בעל וכו' דמשמע בפסולה שהיא להחלו לא יטמא אבל לכשרה יטמא ומאי אצטריך כי אם לשארו. תשובה. אי לאו כי אם לשארו לא הוה דרישנא בעל ממש מיניה דהוו קשו קראי אהדדי דברישא כתיב לנפש לא יטמא בעמיו והדר כתיב לא יטמא בעל דמשמע דמטמא לכשרה אלא הוה מפרשינן האי בעל כהן וקרי ליה בלשון כבוד וה"ק לא יטמא כהן למת כשהוא בתוך עמיו מפני שהוא מתחלל בכך אבל השתא דכתיב לשארו וילפינן מיניה דהוא מטמא לאשתו מצינן למדרש לא יטמא בעל בעמיו נמי על אשתו ואתא למימר דלא יטמא לאשתו פסולה:
ובת איש כהן כי תחל לזנות פירש המורה כשיש בו זיקת בעל או מן הארוסין או מן הנשואין דבפנויה ליכא מיתה וק' ממאי דאמרו בתמר בתו של שם היתה לפיכך דנוה בשריפה והא שומרת יבם היתה ואין בה אלא לאו דלא תהיה אשת המת החוצה ולא היה בה זיקת בעל כלל. ותירץ רבינו יצחק בעל החוטם (אח"י הוא רבינו בעל הסמ"ק זלה"ה) דב"ד של שם גזרו על בת ישראל הנבעלת לגוי תשרף ובני נח אזהרתן זו היא מיתתן ולא היה שם ישראל אחר כי אם יהודה לפיכך סבר יהודה כי לגוי נבעלה וציוה לשרפה וכשאמרה לו הכר נא למי החותמת והרגיש כי לו נבעלה אמר צדקה ממני שעדיין לא גזרו על הכלה והכי אמרינן פ' אין מעמידין דב"ד של שם גזרו:
הגהה. אלמנה וגרושה לא יקח. הקשה רבינו יהודה החסיד מ"ט כהן גדול אסור באלמנה וכהן הדיוט מותר בה ותירץ דאמרינן פ' עשרה יוחסין דאין מוסרין שם המפורש אלא לצנועי' שבהם וכ"ג אומר אותו ביה"כ כדאמרינן ביומא ושמא ישא עיניו באשת איש שיראה אותה יפה ויזכיר ה' על בעלה ויהרוג אותו (אח"י ק"ק דהא אסור בבוגרת והפשוט הוא דכמה מעלות יש לכהן גדול על כהן הדיוט וזו כאחד מהן):
ויניחוהו במשמר פיר' המורה ולא הניחו מקושש עמו דשניהם היו בפרק אחד ותימה שהרי פירש לעיל בא ליטע אהלו בתוך בני דן ואהלים ודגלים לא היו עד שנה שניה ומקושש היה בשבת שניה שנצטוו ישראל כדאמרינן בשני' בא זה וחללה (אח"י ויש מרבותינו זכרונם לברכה חולקין דהיה אחר מרגלים כמו שאמר התוספות ממדרש בבתרא דף ק"ך ע"ש) לפרוש להם ע"פ ה' תימה במה התרו במקושש ומגדף אליבא דמ"ד מותרה לדבר חמור מותרה לדבר הקל לא תיבעי לך כי תיבעי לך אליבא דמ"ד עד שיתרו בו באיזה מיתה נהרג וי"ל שהתרו בו בארבעתן. ע"כ מנימוקי רי"ד זלה"ה:
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר – רבינו חיים יוסף דוד אזולאי זלה"ה
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' יובל איבגי שליט"א
פני דוד – על התורה
פנים לתורה רמזים פירושים הערות על התורה כסדר הפרשיות
מרן החיד"א – רבינו חיים יוסף דוד אזולאי זלה"ה
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5