ג. חיוב הכרת הטוב

——–

וניתן יותר לבאר ענין זה, שהרי מצינו שישנם ב' אופנים להגיע לאהבת ה', האחת המבוארת ברמב"ם הלכות יסודי התורה (פ"ב ה"ב), שיתבונן בחכמתו וגבורתו ויכולתו – "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך", ואז מיד הוא אוהב וחומד לבורא כמבואר שם בדבריו. עבודת אהבה באופן זה היא קשה להשגה, דקשה הוא לחדש ההתפעלות בכל פעם, אולם ישנו אופן שני להגיע לאהבה, והוא כמבואר, מתוך הכרת הטוב, והיא קלה יותר, שהרי האדם קרוב לעצמו, אוהב הוא את עצמו, ובכן כשמתבונן בטובות ה' עליו ועל אשר לו בפרטיות האישיות שלו, בנקל יבוא להודות לה'. ובהתבוננות בהכרת הטוב מחדד האדם לעצמו ב' נקודות חשובות:

א. אמונת אין עוד מלבדו.

ב. אהבת ה' הבאה מתוך הכרת הטוב לה'.

וב' נקודות אלו רואים אנו במצות הביכורים שבפרשתנו.

מיוחדת היא מצות הבאת הביכורים באופן קיומה, אשר כל הרואה סדר קיומה תמוה יתמה מה נשתנתה מצוה זו להעשות באופן כזה.

וכך סדר קיומה, המבואר במשנה ביכורים פ"ג:

כיצד מפרישין את הביכורים? יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שהתחילה להבשיל או אשכול שביכר, רימון שביכר – קושרו בחוט לסימן שביכר ראשון לכל הפירות, ואומר: הרי אלו ביכורים.

וכיצד מעלין אותן לירושלים?

כל העיירות מתכנסים לעיר הראשית של אותן עיירות, ולנין לילה קודם עלייתן לירושלים ברחובה של עיר, ובבוקר השכם אומר ראש המעמד: "קומו ונעלה ציון אל ה' אלקינו".

השור – הנושא את סלסילי הביכורים עליו – היה הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב, ועטרה של זית על ראשו, המנגן בחליל – הולך כמו כן בראש השיירה עד שמגיעים לירושלים, הגיעו קרוב לירושלים, שולחים לאנשי ירושלים שליחים להודיעם שהנה מתקרבים מביאי הביכורים מהעיירות הסמוכות, ותיכף הסגני כהונה סגני לויה והגזברים, דהיינו חשובי ירושלים, יוצאים לקראתם, וכשנכנסים לירושלים – כל בעלי אומנויות שבירושלים מפסיקים עבודתם כשרואים אותם, ועומדים בפניהם, על אף שאין צריכין לעמוד אפילו בפני תלמיד חכם. והחליל מכה עד שמגיעים להר הבית. הגיעו להר הבית, נוטלים בעלי הסלים את סלי ביכוריהם על כתפיהם, ואפילו מלך כאגריפס נוטל סלסלת הביכורים שלו על כתפיו, ונכנסים עד שמגיעים לעזרה, ואז פותחים הלויים בשיר: "ארוממך ה' כי דיליתני".

העשירים, היו מביאים ביכורים בסלים מחושקים בזהב או בכסף, והעניים בסלי ערבה קלופה.

ויש להבין, מדוע דוקא בביכורים נצטווינו בהבאתם באופן זה ולא בייתר הפרשות שמפרישים לכהן, כתרומות ומעשרות בכורות בקר וצאן?

וכן מדוע דוקא במצות ביכורים ישנה הדגשה "שאיני כפוי טובה" כמבואר ברש"י על הפסוק "ואמרת אליו וכו"', והלא זה "שאיני כפוי טובה" בא לידי ביטוי כמו כן בהבאת כל תרומות ומעשרות, ומדוע נתייחדה הדגשה זו דוקא בביכורים?

ועוד יש להבין, דמה ענין הגדת "וענית ואמרת ארמי אובד אבי וכו"' בזמן הבאת הביכורים, ולצורך מה מזכירים אנו את ההיסטוריה שלנו מלפני מאות שנים כיצד והיאך התחילה היווצרותנו לעם?

ונראה דהבדל גדול ישנו בין מצות מתן ביכורים לייתר מתנות כהונה, דבכל מתנות כהונה לאחר שהושלמו בבישולם פירות התבואה והאילן, וכן בהמת בכור לאחר שנולד שאז שלם הוא – אז המצוה להקדישם, מה שאין כן בביכורים מיד שהחלה התאנה לבכר, ועדיין הפרי פג ובוסר, מיד כורך עליו גמי ושומרו לכהן למתן ביכורים, שכן זוהי מצוה שאינה באה מאליה אלא ע"י האדם המקדישה (כמבואר בגמ' חולין ק"כ ע"ב), ואומר עליו: הרי אלו ביכורים, הרי שקורא להם שם מיד שביכרו, קודם שנראו להיות פרי, כמבואר במשנה ביכורים (פ"ג מ"א).

הרי שבביכורים מקדים האדם להכיר טובה להקב"ה על הארץ אשר נתן לו ה' עוד בטרם הצמיחה האדמה יבולה, והוא עצמו שחרש וזרע עוד בטרם ראה מתבואתה של ארצו לעצמו, מיד שביכרו פירותיו הקדישם לה' מתוך הכרת הטוב על הארץ אשר נתן לו ה', ומקדים להודות על עצם התקווה שנתן ה' בלבו להיות בעל יבול, וכבר על האפשרות שמזומנת לו מודה הוא לה', הרי שבכאן הכרת הטוב הינה בעלת משמעות עמוקה יותר מאשר זה שנתן לה' מתרומותיו ומעשרותיו, שזמן נתינתם לאחר שראה בעיניו את חלקו השמן והטוב המגיע לחלקו, ורק אז מביא הוא את מתנתו – שהיא הודאתו לה', דהיינו עד לבסוף לאחר שראה את חלקו. מה שאין כן במצות ביכורים, שעוד טרם ראה את חלקו ואינו יודע בכלל אם יזכה בחלקו חלק הראוי להתכבד אם לאו, עם כל זה מיד שביכרו פירותיו מקדישם לביכורים מתוך הכרת הטוב על הארץ אשר נתן לו ה', שהיא האפשרות לתקווה טובה, וכבר על תקווה זו מקדים הוא להודות, הרי שבכאן מגלה הוא טוב עין ביותר, להיות מקדים לקבוע חלק ה' קודם שידע מה יעלה בגורלו. וכבר מודה הוא לה' על האפשרות שניתנה לו שיהא לו פירות, דהיינו שניתנה לו אדמה – "על האדמה אשר נתת לי", ואף שעדיין לא צמחו כבר מודה על האדמה שניתנה לו כאפשרות להצמיח ממנה פירות, מה שא"כ בשאר הפרשות של תרומות ומעשרות, כביכול ממשכן הוא את ה' קודם הודאתו, דהיינו שלאחר שיקבל את חלקו אז רק יתן שבח והודיה לה'.

מדריגות מדריגות ישנם בהכרת הטוב, וככל שיודה האדם מתוך המעט שיש לו, תגדל מעלת הכרת הטוב אצלו יותר מהמודה ומכיר טובה מרוב השפע שיש לו, דאין רבותא להכיר טובה מתוך שפע ורוב טוב, עיקר המעלה להודות לה' ולמצוא את טובותיו וחסדיו גם במועט, ועל אחת כמה וכמה כשמודה אדם לה' ומוצא טובות ה' עליו גם כשהוא מיוסר וחסר. דברור הוא שלא ישווה ולא ידמה אדם הבריא והעשיר שמודה לה' על בריאותו ועושרו, כמו החולה והעני שעם כל סבלו מוצא עדיין טובות ה' עליו בתוך חוליו ויסוריו, ובנוסף לכך מתבונן בתקוות טובות שהשאיר לו ה' לצפות לטוב ולא להתייאש, מודה עליהם לה' ומשבח לה' על היותו מתחסד אתו בתוך חוליו וסבלו.

והכל לפי אמונתו של האדם, ככל שהאדם מאמין יותר באפסיותו ומייחס את מקריו לבורא, הרי שהכרת הטוב אצלו חדה יותר בכך שרואה הוא את הזוקף כפופים והמתיר אסורים והפוקח עיוורים גם בתוך יסוריו ומכאוביו, ועדיין עינו בוחנת לראות חסדי ה' בדברים הטובים עליו.

מה שאין כן מי שאמונתו אינה חזקה – הכרת הטוב אצלו כהה יותר, אכן יתכן ומודה הוא לה' בטובות וההשפעות הגלויות, אולם בבא היסורים עליו שאין לו כביכול מה לראות במצבו של עתה ניסי וחסדי ה' עליו, מאבד הוא את אמונתו, וקשה עליו אז לפקוח עינים על יתר חסדי ה' שעדיין חופפים עליו.

ובמצות הביכורים לימדה אותנו התורה היאך מפתחים את תכונת הכרת הטוב, והוא לראות את ההתחלה, דהיינו מאיזה אשפות הרים ה' אותנו, ואף שזו הסטוריה של מאות ואלפי שנים, עלינו לשחזר את העבר שלנו, ולהתבונן מאיזה "אפס" התחלנו, והיינו ארמי אובד אבי, שביקש לעקור את הכל, והצילנו ה' ממנו. וכן גאולת מצרים כמבואר בתורה בהגדת "וענית ואמרת", כי בכאן טמון פיתוח תכונת הכרת הטוב.

דאם לא כן, הרבה פעמים האדם חש באכזבה ובקיפוח מתוך שאיפתו ליותר, וקשה לו להכיר טובה, והעצה לכך להחזיר עצמו הרבה אחורה, ולהתבונן היאך הגיע למה שהגיע מכלום ממש. ושכן מצינו בביכורים שההודאה היא כבר על האדמה אשר נתת לי, כמבואר לעיל, שיש להודות על ההתחלה כיצד החלה, לומר דגם אם פרי היבול לא יצא מוצלח כפי שציפה בעל השדה, עליו לראות את ההתחלה, והיא שיש לו לפחות אדמה, והרי יש כאלה שגם אדמה אין להם, וכיוצא.

——–

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בים דרך – בראשית

אמונה ובטחון
הרה"ג יעקב ישראל לוגאסי שליט"א

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5