בנין כל כח בנפרד ובנין כלליות הכוחות

——–

נמצא אם כן, שסדר העבודה צריך להיות כך: ראשית, עוד לפני שאדם מתחיל לעבוד בנקודה המעשית, עליו להוריד את הדברים מנקודת ההכרה השכלית ללבוש של הדיבור. וכפי שביארנו, הוא מתבונן בדברים, ומדבר את ההתבוננות שלו עם הבורא.

לאחר תקופה, הוא מתחיל להוריד את הדברים לנקודת העשיה. אבל גם אז, אין דילוג מהכרת השכל ישירות לנקודת העשיה, אלא יש לחבר את שלושת לבושי הנפש ביחד. להתחיל מהכרת השכל, לחבר לזה את הדיבור, ולאחר מכן להוסיף לזה את נקודת המעשה. כלומר, האדם עובד עם שלושת כוחות הנפש בבת אחת, אבל בהדרגה.

אדם הרוצה מיד להתחיל עם הכרת השכל, הדיבור והמעשה בבת אחת – אפילו אחד מהם לא יזכה לקנות!

זוהי בעצם הקדמה כללית לכל ענין העולם הפנימי, וממילא גם לגופו של ענין כאן: כל עולם פנימי הוא מורכב והוא נפרד.

מה כוונת הדברים?

הכוחות הנמצאים בנפש האדם, כל כח הוא כח לעצמו, אבל הוא גם חלק מהמרכיב הכללי של הכוחות. עבודת האדם היא, לבנות כל כח וכח לעצמו, ולאחר מכן לבנות אותו בצירוף, שיצטרף לשאר כל הכוחות. אם עבודת האדם נעשית אך ורק בכל כח לעצמו, והוא משאיר את הדברים בצורה כזו – הוא נמצא בעולם הפירוד, כיון שכל כח נפרד לעצמו, וכיון שכך – הגם שהכוחות מצד הנקודה הפרטית שלהם בנויים, אבל נקודת ההכללות שלהם נחסרת.

וכן להיפך: אם אדם מחפש איך כל כח מהוה מרכיב לכח שני, והוא מדלג על השלב של בנין כל כח ככח עצמי, נמצא שהוא מנסה להרכיב דברים לפני שהדברים קיימים. הוא לוקח כוחות שנמצאים בהעלם בנפשו, ומוציא אותם מיד מנקודת העלם לנקודת של ערבוב והתכללות, בלי שיבנה בהם בנין של התגלות קודם.

למושג "עירוב" מצינו שתי משמעויות: יש עירוב שהוא מלשון ערבוב, כלומר בלבול, ויש עירוב שהוא מלשון בלול, מעורב, שהחלקים המעורבים הופכים ליציקה אחת. ההבדל בין שתי האפשרויות הינו יסודי עד מאוד, והוא יובן על פי דוגמא מהחיים:

אדם לוקח חמשה סוגי משקאות ומערבם יחד. מעירוב זה יכול לצאת משקה מעולה, וכן להיפך. אם העירוב נעשה בצורה של בנין, כלומר כל משקה ומשקה מורכב לפי החלקים הנצרכים, ויש התאמה בין המשקים – מעירוב חמשת המשקאות אכן יצא משקה מעולה. אבל אם שפיכת המשקאות נעשית על דרך מיקרה, בלי שום ידיעה – הרי שבעצם, השופך נטל כל משקה ומשקה, והרס אותו! כי לפני שערבב את המשקאות, כל משקה היה ראוי לשתיה בפני עצמו, ועל ידי העירוב התבטל כל משקה גם מהתוכן העצמי שקדם לנקודת העירוב.

הנקודה הזו היא נקודה שיכולה מאוד להטעות. התכלית היא להגיע ל'עירוב' של המידות מלשון בלול, כמו עיסה שבללו אותה ויצרו אותה לנקודה אחת. אבל הרצון לכלול את המידות אחת בשניה לפני שכל מידה ומידה בנויה לעצמה, גורמת לחוסר הכרת תוכנן של המידות, והעושה כך דומה לאותו אדם ששופך את חמשת המשקאות בבת אחת, והורס בזה כל משקה ומשקה לעצמו.

על מנת שאדם יוכל להכיר כל מידה ומידה, הוא חייב ראשית כל להתעסק עם המידה כשלעצמה, לפני נקודת העירוב שלה. אילו העסק במידה הוא רק כהיכי תימצי לנקודה הבאה, ממילא זו אינה נקודה עצמית. האדם אינו מכיר את המידה מצד עצמה, ואינו יודע איך להשתמש בה לצורך האחרים, וכמו כן לא ברור לו כיצד מידה זו מתכללת בשאר המידות.

ניתן דוגמא פשוטה. באדם יש עצלות וכבוד. עצלות היא מיסוד העפר, וכבוד מיסוד האש. עבודת האדם היא ראשית להכיר מהו כבוד ומהי עצלות, ולאחר מכן להבין את נקודת ההתנגשות ביניהן, ואיך עובדים עם שתיהן ביחד. אבל להכיר את המושג כבוד זו הכרה אחת לעצמה, ולהכיר את המושג עצלות זו הכרה נוספת.

לדוגמא: ישנם רבים שבאופן טבעי רוצים להתחיל מיד לעבוד על המידה הנקראת "כבוד" [והרי כל בר דעת מרגיש שקיימת בו אותה מידה שלילית, ומי שלא מרגיש – הריהו בבחינת "אין בשר המת מרגיש"].

וזו טעות! אדם ראשית כל צריך להרגיש מהו באמת כבוד. אחרי הכרת הדבר, שייך לבנות אותו או לסתור אותו, אבל ראשית כל צריך הכרה ברורה בדבר. להתבונן: האם אני רוצה כבוד או לא. ואם כן, מהו אותו כבוד שאני רוצה? מה הוא נותן לי, מה אני מרגיש מכך? אלו דברים נותנים לי כבוד?

לאדם נראה שבדברים הללו אין צורך להתבונן. ברור שכבוד היא מידה שלילית, וברור שצריך לעקור אותה, ורק צריך להתחיל לעבוד. אבל האמת היא שחסרה לו כל קומת הבנין הנקרא כבוד!

ובאמת, באופן כללי ישנן שלוש סיבות מדוע אדם צריך להכיר את הכבוד: א. כי בכדי לכבד אחרים, אדם צריך לדעת מהו כבוד. ב. כדי לשבור דבר צריך לדעת איך להילחם איתו. כל זמן שלא מכירים את המידה א"א להילחם בה. ג. כידוע הנשמה נקראת "כבוד" ["למען יזמרך כבוד" וכדומה הרבה]. אם אדם רוצה להכיר את המושג שנקרא "כבוד", עליו להכיר את המשל של ההשתלשלות איך שהוא מתראה בגוף, ומכח זה להכיר את השורש.

נקטנו כאן דוגמא בעלמא, אבל הנקודה הפנימית אחת היא: אין מידה ומידה שאדם אינו צריך להכיר אותה. בודאי שהמידה החיובית פשוט שהיא צריכה הכרה, וגם את המידה שנראית לאדם כשלילית, הרי אין מידה שלילית. בשורש הדבר הכל הוא בנין, אלא שבצורת הלבוש של הדברים זה נחרב. ממילא, עבודת האדם בכל דבר היא לבנות אותו.

היסוד הזה הוא יסוד כללי, לא משנה במה עובדים: הן בבנין דקדושה, והן בסתירת בנין דקליפה. תמיד העבודה היא אחת, שכל דבר צריך בנין.

הן הן הדברים בענין המידה הנקראת רצון. צריך לבנות קומה לנקודה אחת בלבד, ולאחר מכן לבנות את נקודת ההמשך. א"א לרוץ מנקודה לנקודה. צריך לבנות קומה של מוחין, קומה של מחשבה בלבד. לאחר מכן לבנות את קומת הדיבור. קומת הדיבור היא קומה המשתלשלת מהמחשבה, וממילא העבודה של הדיבור היא עם המחשבה. לאחר שאדם בונה את הקומה של הדיבור עם המחשבה, הוא יורד לבנות את קומת המעשה המצורפת גם היא לדיבור ולמחשבה.

הקב"ה יהיה בעזרנו שצורת המהלך הפנימי של העבודה תהיה מוצקת ובנויה, וממילא תושפע עלינו סיעתא דשמיא בכל מעשינו, ונזכה להתקרב אליו כל הימים.

——–

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב המחבר שליט"א
בלבבי משכן אבנה – א

ספר זה בא להראות וללמד דעת כיצד יזכה האדם לדברי המס"י (פ"א) שכתב כי השלמות האמתי הוא רק הדבקות בו ית"ש
לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5