במתבייש לעשות החסד

——–

ט. היתר נוסף במצות גמילות חסדים הוא באדם שבוש ונכלם לעשות את סוג מעשה חסד זה. כגון אדם שמצא אבידה ובוש לנוטלה ולהשיבה דרך רשות הרבים מחמת גודלה, או פחיתותה, וכדומה, הרי שיאמוד את עצמו אילו אבידתו היתה זו האם היה נוטלה מחמת הבושה, על אף הפסד ממונו, או שהיה דואג שאיש אחר ישיבנו לו, ואם לא היה נוטלה, הרי שבמצב זה פטור הוא מהשבת האבידה. אולם אם כן היה נוטלה, והיה מתגבר על בושתו משום הפסד ממונו, הרי שמחוייב להשיבה. וזאת על אף שמעולם לא נטל חפץ מסוג זה ברשות הרבים מפני הבושה. וכן על זה הדרך הוא בכל סוגי גמילות חסדים, אם מתבייש לעשות זאת, ולו עצמו לא היה עושה כן, הרי שפטור.

ואם מסופק הוא האם בשלו היה עושה או לא, הרי שספיקו לחומרא, וחייב לעשות את הגמילות חסדים.

{(((זקן ואינה לפי כבודו בכל גמ"ח)))

ט. א. שנינו במתני' בבא מציעא (דף כט ע"ב) מצא שק או קופה וכל דבר שאין דרכו ליטול, הרי זה לא יטול. ובגמרא (דף ל ע"ב) מנהני מילי, דת"ר, והתעלמת (דברים כב) פעמים שאתה מתעלם ופעמים שאי אתה מתעלם. הא כיצד, היה כהן והיא בבית הקברות, או שהיה זקן ואינה לפי כבודו. ע"כ. והרי שזקן ואינה לפי כבודו פטור. ולכאורה יש לומר שדין זה נאמר דוקא באבידה, דיש לכך דרשה מיוחדת, אבל בשאר מצוות גמ"ח אין היתר זה. אולם בהמשך הגמרא (דף ל ע"ב) שנינו, תני רב יוסף (שמות יח) והודעת להם, זה בית חייהם. את הדרך, זו גמילות חסדים. אשר ילכו, זה ביקור חולים. בה, זו קבורה. ואת המעשה, זה הדין. אשר יעשון, זו לפנים משורת הדין. אמר מר, אשר ילכו זה ביקור חולים, היינו גמילות חסדים. לא נצרכה אלא לבן גילו. דאמר מר בן גילו נוטל אחד מששים בחליו, ואפילו הכי מבעי ליה למיזל לגביה. בה, זו קבורה. היינו גמילות חסדים. לא נצרכה אלא לזקן ואינו לפי כבודו. עכ"ל הגמרא. והרי מפורש כאן בגמ' שאילולי הריבוי המיוחד שנאמר כאן לגבי ביקור חולים לרבות בן גילו, ולגבי קבורת מתים לרבות זקן ואינה לפי כבודו, היינו אומרים שבגמ"ח אין חיובים אלו, וא"כ מבואר שבגמ"ח רגיל אין חיוב לזקן ואינה לפי כבודו, ולמי שמחמת הגמ"ח יטול חלק מחולי או יקבל חלק ממחלה. וכהאי גמרא הכי הוא נמי בילקוט שמעוני (סי' רע ד"ה עתה), ופסקה השאילתות דרב אחאי גאון (שאילתא צג ד"ה שאילתא דמחייב'), ובסמ"ק (מצוה מז). והרי לנו כי יש פטור של זקן ואינה לפי כבודו בכל גמילות חסדים, חוץ מבקבורת המת, שלכך דרשה הגמרא כאן דרשה מיוחדת, "בה" זו קבורה, לחייב אף זקן ואינה לפי כבודו. [וכ"כ הח"ח באהבת חסד (ח"ג פ"ג בהגה) להלכה, ונשאר בצ"ע מדוע השמיטו הרי"ף והרמב"ם שאין פטור של זקן בקבורה.]

וכן מבואר לעיל מינה בגמרא (דף ל ע"ב) דלמדה הגמ' דין זקן ואינה לפי כבודו אף לדין טעינה ופריקה מדין השבת אבידה, דאמר רבא, כל שבשלו פורק וטוען בשל חבירו נמי פורק וטוען. ונפסק הכי בטוש"ע (חו"מ סי' רעב ס"ב) והב"י (שם) כתב שהמקור לטעינה מדין אבידה. וחזינן כאמור, דיש ללמוד דין זקן ואינה לפי כבודו מדין אבידה לכל דיני גמ"ח. וכן מבואר בתוס' (בב"מ דף ל ע"ב ד"ה אלא לזקן) דמכאן לומדים לכל מקום, ורק שיהיה בשב ואל ואל תעשה, ובממונא ולא באיסורא, כמו פסח, מילה, וגם באיסור כרת, שבכל אלו אין היתר של זקן ואינה לפי כבודו. וכן כתב להדיא בשו"ת הר"ן (סימן עה) דקבורה אף שהיא בכלל גמילות חסדים, נתנו לה יתרון על כל גמילות חסדים שמחוייב אף זקן ואינה לפי כבודו. ויוצא דשאר גמ"ח יש פטור של זקן ואינה לפי כבודו. ו"זל, וקבורה שהיא מכלל גמילות חסדים יש לה יתרון על גמילות חסדים הכולל, דהא אמרינן בפ' אלו מציאות (ב"מ דף ל ע"ב) בה זו קבורה, ופרכינן היינו גמילות חסדים, ומפרקינן לא נצרכה אלא לזקן ואינה לפי כבודו. הרי שנתנו יתרון לקבורה על שאר גמילות חסדים אע"פ שהוא גדול מצדקה, דזקן ואינה לפי כבודו אע"פ שאינו חייב בגמילות חסדים חייב בקבורה. עכ"ל. וכן משמע בדברי הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות (שורש א ד"ה התשובה הרביעית).

וכן מבואר בגמ' שבועות (דף ל ע"ב) שרצתה ללמוד פטור ת"ח מעדות בבית דין קטן ממנו, מדין זקן ואינה לפי כבודו. ודחתה שאין ללמוד היתר באיסורא מממונא. וכן הוא בברכות (דף יט ע"ב) גבי מצא כלאים בבגדו בשוק, שאין ללמוד היתר מזקן ואינה לפי כבודו, דהוי היתר בממונא, ואין ללמוד לאיסורא. וחזינן דבלאו הכי דהוי איסורא, שפיר ילפינן. וכ"כ בספר המאורות (ברכות דף יט ע"ב ד"ה המוצא כלאים) דמוכח מסוגית הגמ' הנ"ל ללמוד לכל זקן ואינה לפי כבודו שפטור. וכן מבואר ביראים (סימנים רכט, רל) בדין טעינה ו"זל, וכשם שפטרנו למעלה בעמוד רביעי והוא בבית הקברות, ומלאכה שלו מרובה משל חברו במציאה פטור, כך הוא פטור בפריקה וטעינה, דחדא טעמא נינהו. וכל שכן שפטר הכתוב זקן ואינה לפי כבודו כמציאה. ומשום דכתיב והתעלמת מהם פעמים שאתה מתעלם, ובפריקה כתיב וחדלת, דמשמע נמי פעמים שאתה חדל. והיכי דמי אינה לפי כבודו כדאמר רבא באלו מציאות (דף ל ע"ב) כל שבשלו מחזיר, בשל חברו נמי מחזיר, וכל שבשלו פורק וטוען, בשל חברו נמי פורק וטוען. עכ"ל. והרי שלומד מדין השבת אבידה לדין טעינה משום שהכל מטעם אחד בא, וא"כ ניזיל בתר טעמא לכל גמ"ח. וכן מבואר בשו"ת חות יאיר (סימן קה) ובשו"ת משפטי עוזיאל (ח"ג או"ח סימן ח). וע"ע בשו"ת מהר"ש הלוי (או"ח סי' ט ד"ה דגרסינן) דיליף מוהתעלמת לת"ח לוי שפטור מליטול ידי כהן עם הארץ לברכת כהנים. וע"ע שו"ת ציץ אליעזר (ח"ה רמת רחל פרק ב). והרי מכל זה מבואר שבכל גמ"ח אם הוא זקן ואינה לפי כבודו פטור, למעט בקבורת המת, שעליו למדה הגמרא הנ"ל דחייב אף זקן ואינה לפי כבודו וכאמור. וכן פסק דדין זקן ואינה לפי כבודו הרי הוא בכל גמ"ח בספר ארח מישרים (פי"ז סעיף ב) ו"זל, וכן זקן ואינו לפי כבודו פטור ממצות גמילות חסדים, אבל מכל מקום חייב גם הוא במצות קבורה. עכ"ל. וא"כ פירש כאמור, דדין זקן ואינה לפי כבודו, הרי הוא בכל גמ"ח.

(((במסופק)))

ומה שכתבנו שאם הוא מסופק האם בשלו היה מחזיר, ספיקו לחומרא. כן פשוט, כדקיי"ל ספיקא דאורייתא לחומרא. וכ"כ בשו"ת בן יהודה (סי' יב ד"ה והנה נסתפקתי) שהסתפק בכך, ותלה זאת בספק הגמ' (ב"מ דף ל ע"ב) בזקן שדרכו להחזיר בשדה ואין דרכו להחזיר בעיר, האם מחוייב להחזיר אף בעיר, בהגיעו לעיר, או רק בשדה, וסלקא בתיקו. והרא"ש (ב"מ פ"ב סי' כא) פסק להקל, כיון שפטרה תורה את הזקן, אסור לו לזלזל בכבוד התורה, במקום שאין חייב. ולטעמיה ה"ה הכא בת"ח. ואילו הרמב"ם (הלכות גזילה פי"א הי"ג) פסק, מצאן בשדה חייב להחזירן עד שיגיעו לרשות הבעלים, ואע"פ שהרי נכנס בהן לעיר ואין דרכו בכך. עכ"ל. והיינו דספקו לחומרא, ונפסק כן בש"ע וה"ה הכא.

(((זקן אם הוא זקן בתורה דוקא)))

ב. מבואר ברמב"ן (בב"מ דף לג ע"א ד"ה מבואר) דהיתר זקן ואינה לפי כבודו הוא דוקא בחכם בתורה. דהקשה ו"זל, וקשה לי, כיון דצער בעלי חיים דאורייתא, זקן ואינה לפי כבודו אמאי אינו פורק. ואיכא למימר עשה דכבוד תורה עדיף. עכ"ל. והרי להדיא דדוקא בת"ח אמור דין זה. וכן הרא"ש (בב"מ פ"ב סי' כא) כתב ו"זל, ויראה לי כיון שפטרה תורה את הזקן שאין לו לזלזל בכבודו, איסור הוא לגבי דידיה, שמזלזל לכבוד תורה במקום שאין חייב. עכ"ל. והרי שתלה הדבר בכבוד תורה דוקא. וכן הביאו הטור (חו"מ סוף סימן רסג וסי' ערב) דאין לזקן להחמיר ולטעון, כיון דהתורה פטרה לזקן אין לו לזלזל בכבוד תורתו. ע"כ. (אולם סותר עצמו לכאורה, ויובא בסמוך ע"ש). וכ"כ הריטב"א (ב"מ דף ל ע"א ד"ה זקן) בשם רבו ו"זל, פירש רבינו, זקן בחכמתו, ואינה לפי כבודו מפני חכמתו, ומשום כבוד תורתו דחי לה. אבל זקן או נכבד דעלמא, לא חשיב אינה לפי כבודו, אלא או יטפל בה, או יתן דמיה. עכ"ל.

אך לכאורה מלשון המשנה בב"מ (דף כט ע"ב) לא משמע כן. דאיתא התם, מצא שק או קופה וכל דבר שאין דרכו ליטול, הרי זה לא יטול. ע"כ. והרי שתלוי הכל אי אין דרכו, ולא אם הוא חכם או זקן וכדו'. ובאמת הכי הוא ברש"י (שם) ו"זל, שאין דרכו ליטול, דבר שגנאי הוא לו שאדם חשוב הוא, ואין דרכו ליטול קופה שלו להכניסה מן החוץ לבית שמור, לא יטול ופטור מהשבת אבידה, דילפינן מוהתעלמת. עכ"ל. והרי שתלה הדבר אי אדם חשוב הוא, ולא אי חכם הוא. והכי משמע נמי בלשון הרמב"ם (הלכות גזילה ואבידה פי"א ה"ג) ו"זל, מצא שק או קופה, אם היה חכם או זקן מכובד שאין דרכו ליטול כלים אלו בידו, אינו חייב להטפל בהן. ומרן בש"ע (חו"מ סי' רסג ס"א) העתיק את לשון הרמב"ם הנ"ל. והרי שסוברים בין חכם ובין זקן מכובד. וכ"כ גם הסמ"ג (עשין עד ד"ה מצא) ו"זל, אם היה חכם או זקן מכובד שאין דרכו ליטול וכו', וכ"כ הסמ"ק (מצוה רכב) אם היה זקן או מכובד וכו', וכ"כ הארחות חיים (הל' השבת אבידה אות ב) אם היה זקן או נכבד, וכ"כ הכל בו (סימן פג ד"ה מצא), וכן משמע בחינוך (מצוה פ) בדין פריקה דכתב ו"זל, ודין זקן או נכבד ואינה לפי כבודו, שהכל נידון לפי מה שיהא עושה בשלו. עכ"ל. וכן הוא לשון הטור (חו"מ ר"ס רסג) ו"זל, המוצא דבר שהוא מתבייש להחזירו, אם הוא בענין שאילו היה שלו מחזירו, חייב לטפל בו ולהחזירו לחבירו. ואם לא היה מחזירו בשלו, גם אינו חייב בשל חבירו. עכ"ל. והרי שלא תלה זאת כלל בזקן, אלא כל אחד לפי עצמו, אם הוא מתבייש או לאו. [ולכאורה הוי סתירה בדברי הטור, וכפי שהובאו דבריו לעיל, דס"ל דדוקא ת"ח. וכבר עמד על כך בשו"ת פרי יצחק (בלאזר ח"א סי' נב ד"ה ומזה) ונשאר בצ"ע. (ועע"ש בד"ה הן אמת, דהביא סתירה אף בדעת הרא"ש המובא בשיטה מקובצת ב"מ דף ל ע"א שפטר אשה מהשבת אבידה משום כל כבודה בת מלך פנימה). ועע"ש (ד"ה ולכן נלע"ד) בביאורו המחודש במחלוקת הראשונים הזו. ובפשיטות מכח הקושיא י"ל דמה שכתב שם הוא בדעת אביו הרא"ש וליה לא ס"ל. ועתה נלע"ד דהטור יליף ברא"ש דזקן לאו דוקא ת"ח, ודברי הרא"ש בפטור ת"ח שאסור לו לזלזל בעצמו, היינו כי דין זקן הוא גם בת"ח, ועליו אמר שאסור לו לזלזל בעצמו לפי כבוד תורתו. ויותר יפה יבואו הדברים יחד עם דברי המהרש"ל דלהלן בסמוך. ובשו"ת פרי יצחק (בלאזר ח"א סימן נד) מובאים דברי הגר"נ מאמסטרדם, דאיהו משני להיפך, שהטור ברישא סמך על דבריו בשם הרא"ש אשר יובאו בסיפא.]

וכן כתב בדעת הרמב"ם השיטה מקובצת (ב"מ דף ל ע"א ד"ה זקן) ושכן עומד בשיטתו הר"ן. ועע"ש. וכ"כ הנמקו"י (בב"מ דף יז סוע"ב מדפי הרי"ף ד"ה משום צער בעלי חיים) בדעת הרמב"ם, ושעמו עומד הרנב"ר (הוא הר"ן הנ"ל) ופליגי אריטב"א הנ"ל. וכן דעת המהרש"ל בים של שלמה (ב"מ דף ל ע"ב) והקשה דמאחר והכל תלוי באים הוא מתבייש, למה תלו זאת בזקן. ומשני, דסתם ת"ח לא נוטל אף אבידתו, משא"כ זקן דעלמא צריך לדעת שאינו מחזיר, ועל כן נקטו בסתם זקן שהוא ת"ח. וכן נוקט גם הדרישה (חו"מ סי' רעב ס"ק ח) אך לא ניחא ליה בישוב המהרש"ל, ועל כן משני איהו, דדוקא אדם חשוב באמת נפטר, כיון שאינו נוטל בשלו, ולא במי שדעתו גבוה, ולכן אינו נוטל בשלו. וכן משמע בשו"ת הרדב"ז (ח"ג סי' תקסו) דכתב שאי אפשר לכוף איש עני לעבוד כדי לזון את אשתו במלאכה בזויה. וביאר מה היא שאינה בזויה, אם הוא יודע ספר, להשכיר עצמו ללמד תורה. ואם הוא בעל מלאכה, לעשות מלאכה שהוא רגיל, או כיוצא בה. ואם אינו בעל מלאכה, להשכיר עצמו כפועל, אם הוא רגיל לעשות כן בשלו. והכל לפי מה שהוא אדם. תדע, שהרי חזרת אבידה מצות עשה מן התורה, ואם הוא זקן ואינה לפי כבודו פטור, וכ"ש שלא יבזה עצמו לזון את אשתו, וזה ברור מאוד. עכ"ל. והרי מבואר שלומד דזקן ואינה לפי כבודו היינו הכל לפי מה שהוא אדם, ולא חכם בתורה דוקא. דאל"כ מה ראיה הביא, ושאני התם שאמרו כן לגבי כבוד תורה. ושוב ראיתי שכן הוא מפורש לו בתשובה אחרת (ח"ה סימן קסח) דהביא את הר"ן שתמה על הרמב"ן בתירוצו הנ"ל לפי שזקן לאו דוקא שקנה חכמה, אלא ה"ה למכובד, ושכן דעת הרמב"ם (פי"ג מהלכות רוצח). וכתב עליו שגם הרמב"ן לא התכוון דוקא לזקן שקנה חכמה, אלא אפי' זקן מכובד, ומשום דגדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה, כ"ש שידחה צער בעלי חיים, אפי' שהוא מן התורה שהרי אין בו לאו ולא עשה. ע"כ. וכן נקט הכי בלשון הרמב"ם הנ"ל בשו"ת בית שערים (או"ח סי' שסט דף קצג ע"ב ד"ה אמנם) והוכיח כוותיה מדברי הגמרא ברכות (יט ע"ב) שרצתה ללמוד כבוד הבריות לכלאים מדין זקן באבידה. ודחתה הגמרא, דאיסורא מממונא לא ילפינן. ואי זקן דוקא שקנה חכמה, הוי לה למידחי, עשה דכבוד תורה דוהתעלמת עדיף. וסיים וצ"ע. וכן נקט בשו"ת בן יהודה (ר"ס יב) ועוד לו (סי' נד ד"ה שוב ראיתי). וכן כתב בפשיטות [ולא הראה שהיא מח' קדמונים] בשו"ת אבני ישפה (ח"ב חו"מ סימן קי ענף ג) דכל שבוש פטור, ולכן כתב שאם אין דרכו להתעסק עם אשה ברחוב, אינו צריך לעזור לאשה שרכבה נתקע. וע"ע בשו"ת אמרי שפר (קלצקין סי' לד אות יא).

וכיון שרוב הפוסקים נוקטים דלאו דוקא זקן בחכמה. ובפרט שכן דעת הרמב"ם ומרן. ואף בדעת הרמב"ן, הרדב"ז מבאר שמסכים עם כך. על כן כן עיקר, שהכל תלוי לפי האדם אם היה עושה כן בשלו, או לאו, וכבסמוך.

(((גדר זקן אם בשלו היה מחזיר)))

ג. איתא בב"מ (ל ע"ב) אמר רבא כל שבשלו מחזיר בשל חבירו נמי מחזיר. ע"כ. וקאי התם אזקן ואינה לפי כבודו. והרי לנו כי גדרו הוא האם בעת שהיתה אובדת לו אבידה זו היה נוטלה או לאו, ואף אם לכתחלה אינו נוטל בשום פנים חפץ כזה ברה"ר, מ"מ בעת הפסדו היה נוטלו חייב. והכי פסקו הרי"ף (ב"מ דף טז ע"ב מדפיו) והרא"ש (ב"מ פ"ב סי' כא) והסמ"ג (עשין עד ד"ה מצא) והסמ"ק (מצוה רכב) הארחות חיים (דיני השבת אבידה אות ב) והכל בו (סימן פג ד"ה מצא) וכ"כ היראים (סימן קעח ד"ה ואמר רב). וכן כתב רש"י (ב"מ דף כט ע"ב) ו"זל, שאין דרכו ליטול, דבר שגנאי הוא לו שאדם חשוב הוא, ואין דרכו ליטול קופה שלו להכניסה מן החוץ לבית שמור, לא יטול, ופטור מהשבת אבידה, דילפינן מוהתעלמת. עכ"ל. והרי לפנינו דגדר פטור של זקן ואינה לפי כבודו הוא אם בשלו היה נוטל כדי לשומרה חייב, ואם לא פטור. וכן כתב הרמב"ם (הלכות גזילה פי"א הי"ג,יד) מצא שק או קופה, אם היה חכם או זקן מכובד שאין דרכו ליטול כלים אלו בידו, אינו חייב להטפל בהן. ואומד את דעתו אילו היה שלו אם היה מחזירן לעצמו, כך חייב להחזיר של חבירו. ואם לא היה מוחל על כבודו, אפילו היו שלו, כך בשל חבירו אינו חייב להחזיר. היה דרכו להחזיר כלים כאלו בשדה ואין דרכו להחזירן בעיר ומצאן בעיר, אינו חייב להחזיר. עכ"ל. והרי שכאן הדברים באים ביתר ביאור, שאם לו היה נאבד, היה מחזיר לביתו, אף שאין דרכו ליטול חפצים כאלו ברחוב, אך במקום הפסד כן היה נוטל, הרי שמחוייב הוא בהשבת אבידה. וכ"כ עוד הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק יג ה"ג) ו"זל, וכן אם היה זקן שאין דרכו לטעון ולפרוק הואיל ואינה לפי כבודו פטור. (הלכה ד) זה הכלל, כל שאילו היתה שלו היה טוען ופורק, הרי זה חייב לטעון ולפרוק בשל חבירו. עכ"ל. וכ"כ שגדר פריקה הוא אם היה עושה בשלו הסמ"ג (עשין פ) וכ"כ היראים (סי' רכט) ו"זל, וכל שבשלו מחזיר, בשל חברו נמי מחזיר, וכל שבשלו פורק וטוען, בשל חברו נמי פורק וטוען. עכ"ל. וכ"כ בספר החינוך (עשה פ) וכ"כ הטור (חו"מ ר"ס רסג) ו"זל, המוצא דבר שהוא מתבייש להחזירו, אם הוא בענין שאילו היה שלו מחזירו, חייב לטפל בו ולהחזירו לחבירו. ואם לא היה מחזיר בשלו, גם אינו חייב בשל חבירו. עכ"ל. ולהדיא דאף שהוא מתבייש, דהיינו לכתחלה לא היה נוטל לעצמו, אך אם היה נאבד לו, היה מתגבר על הבושה, לצורך מניעת הפסד ממון, הרי שחייב להחזיר. ועוד כ"כ הטור (חו"מ סי' רעב) גבי פריקה וטעינה, וכן אם הוא זקן ואינו לפי כבודו שיפרוק ויטעון, ואם היה שלו היה מניחו, גם בשל חבירו אינו חייב.

והכי פסק מרן בש"ע (חו"מ סימן רסג ס"א) בהיתר זקן ואינה לפי כבודו ו"זל, ואומד דעתו אילו היו שלו אם היה מחזירן לעצמו, כך חייב להחזיר של חבירו. ואם לא היה מוחל על כבודו, אפילו שהוא שלו, כך בשל חבירו אינו חייב להחזיר. עכ"ל. והרי שתלה זאת באילו היה נאבד לו, ולא סגי בזה שאינו נוטל שק בעלמא. וכן הוא גם בש"ע (חו"מ סי' רעב סעיף ג) בדין פריקה וטעינה. וכך ביאר הב"י (בר"ס רסג) שזהו שבא רבא להשמיענו, ע"ש. וכמבואר בל' הרמב"ם הנ"ל. וכ"כ לבאר הפרישה (ס"ק א) ובסמ"ע (ס"ק ז) ושלכך כיון הטור שם. וכ"כ הב"ח (ס"ק א) וכ"כ בספר ארח מישרים (פי"ז בביאור אות ב) שכן פשוט בגמ' שם. וקמ"ל דאף אם לא עושה לעצמו, רק אם יארע לו הפסד עושה, חייב בשל חבירו. ובספר אברהם אזכור (מע' ז אות לב) ציין לעיין בספרים עדות ביהוסף (דף מז ע"ד) ופני מבין (דב"ן ע"ג) לענין זקן ואינה לפי כבודו, ואת"י.}

——–

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט"א
שלחן ערוך המדות – א

הלכה ומוסר
חלק ההלכה בו נידונו חקרי ההלכות, ברור דינים וגדרים הלכתיים בהלכות מדות
חלק המוסר בו באו דברי המוסר, ודרכי כבישת המדות הטובות, וההרחקה מן הרעות
מאשר חנני ה' יתברך – הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושים תובב"א – בשנת "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה" – התשס"ח לפ"ג
לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5