——–
כדי להשלים כל הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום הצגנו תשלום כל הסדרה ותרגום והפטרה:
(כט) וְכִֽי-תִזְבְּח֥וּ זֶֽבַח-תּוֹדָ֖ה לַֽיהוָֹ֑ה לִֽרְצֹֽנְכֶ֖ם תִּזְבָּֽחוּ: וַאֲרֵי תִּכְּסוּן נִכְסַת תּוֹדְתָא קֳדָםיְיָ לְרַעֲוָא לְכוֹן תִּכְּסֻנֵהּ:
לרצנכם תזבחו. תחלת זביחתכם הזהרו שתהא לרצון לכם. ומהו הרצון, ביום ההוא יאכל. לא בא להזהיר אלא שתהא שחיטה על מנת כן, אל תשחטוהו על מנת לאכלו למחר, שאם תחשבו בו מחשבת פסול לא יהא לכם לרצון. דבר אחר לרצונכם, לדעתכם, מכאן למתעסק שפסול בשחיטת קדשים. ואף על פי שפרט בנאכלים לשני ימים, חזר ופרט בנאכלין ליום אחד שתהא זביחתן על מנת לאכלן בזמנן:
(ל) בַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ יֵֽאָכֵ֔ל לֹֽא-תוֹתִ֥ירוּ מִמֶּ֖נּוּ עַד-בֹּ֑קֶר אֲנִ֖י יְהוָֹֽה: בְּיוֹמָא הַהוּא יִתְאֲכֵל לָא תַשְׁאֲרוּןמִנֵהּ עַד צַפְרָא אֲנָא יְיָ:
ביום ההוא יאכל. לא בא להזהיר אלא שתהא שחיטה על מנת כן, שאם לקבוע לו זמן אכילה, כבר כתוב (ויקרא ז טו) ובשר זבח תודת שלמיו וגו' : אני ה'. דע מי גזר על הדבר ואל יקל בעיניך:
(לא) וּשְׁמַרְתֶּם֙ מִצְוֹתַ֔י וַֽעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם אֲנִ֖י יְהוָֹֽה: וְתִטְרוּן פִּקוּדַי וְתַעֲבְּדוּן יָתְהוֹן אֲנָאיְיָ:
ושמרתם. זו המשנה: ועשיתם. זה המעשה:
(לב) וְלֹ֤א תְחַלְּלוּ֙ אֶת-שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֔י וְנִ֨קְדַּשְׁתִּ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֲנִ֥י יְהוָֹ֖ה מְקַדִּשְׁכֶֽם: וְלָא תְחַלְלוּן יָת שְׁמָא דְקוּדְשַׁיוְאִתְקַדַשׁ בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנָאיְיָ מְקַדִשְּׁכוֹן:
ולא תחללו. לעבור על דברי מזידין. ממשמע שנאמר ולא תחללו, מה תלמוד לומר ונקדשתי, מסור עצמך וקדש שמי. יכול ביחיד, תלמוד לומר בתוך בני ישראל, וכשהוא מוסר עצמו, ימסור עצמו על מנת למות, שכל המוסר עצמו על מנת הנס, אין עושין לו נס, שכן מצינו בחנניה מישאל ועזריה שלא מסרו עצמן על מנת הנס, שנאמר (דניאל ג יח) והן לא, ידיע להוא לך מלכא די לאלהך לא איתנא פלחין וגו' , מציל ולא מציל, ידיע להוא לך וגו' :
(לג) הַמּוֹצִ֤יא אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים אֲנִ֖י יְהוָֹֽה: (פ) דְאַפִּיק יָתְכוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם לְמֶהֱוֵילְכוֹן לֵאלָהָא אֲנָא יְיָ:
המוציא אתכם. על מנת כן: אני ה'. נאמן לשלם שכר:
כג (א)  רביעי  וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר:(ב) דַּבֵּ֞ר אֶל-בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם מֽוֹעֲדֵ֣י יְהֹוָ֔ה אֲשֶׁר-תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם מִקְרָאֵ֣י קֹ֑דֶשׁ אֵ֥לֶּה הֵ֖ם מֽוֹעֲדָֽי: מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַרלְהוֹן מוֹעֲדַיָא דַיְיָ דִי תְעָרְעוּןיָתְהוֹן מְעָרְעֵי קַדִישׁ אִלֵין אִנוּןמוֹעֲדָי:
דבר אל בני ישראל וגו' מועדי ה'. עשה מועדות שיהיו ישראל מלמדין בהם, שמעברים את השנה על גליות שנעקרו ממקומם לעלות לרגל ועדין לא הגיעו לירושלים:
(ג) שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֘ תֵּֽעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י שַׁבַּ֤ת שַׁבָּתוֹן֙ מִקְרָא-קֹ֔דֶשׁ כָּל-מְלָאכָ֖ה לֹ֣א תַֽעֲשׂ֑וּ שַׁבָּ֥ת הִוא֙ לַֽיהֹוָ֔ה בְּכֹ֖ל מֽוֹשְׁבֹֽתֵיכֶֽם: (פ) שִׁתָּא יוֹמִין תִּתְעֲבֵד עִבִידָא וּבְיוֹמָאשְׁבִיעָאָה שְׁבַת שְׁבָתָא מְעָרַע קַדִישׁכָּל עִבִידָא לָא תַעֲבְּדוּן שַׁבְּתָאהִיא קֳדָם יְיָ בְּכֹל מוֹתְבָנֵיכוֹן:
ששת ימים. מה ענין שבת אצל מועדות, ללמדך שכל המחלל את המועדות מעלין עליו כאלו חלל את השבתות. וכל המקים את המועדות, מעלין עליו כאלו קים את השבתות:
(ד) אֵ֚לֶּה מֽוֹעֲדֵ֣י יְהֹוָ֔ה מִקְרָאֵ֖י קֹ֑דֶשׁ אֲשֶׁר-תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם בְּמֽוֹעֲדָֽם: אִלֵין מוֹעֲדַיָא דַיְיָ מְעָרְעֵי קַדִישׁדִי תְעָרְעוּן יָתְהוֹן בְּזִמְנֵיהוֹן:
אלה מועדי ה'. למעלה מדבר בעבור שנה, וכאן מדבר בקדוש החדש:
(ה) בַּחֹ֣דֶשׁ הָֽרִאשׁ֗וֹן בְּאַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר לַחֹ֖דֶשׁ בֵּ֣ין הָֽעַרְבָּ֑יִם פֶּ֖סַח לַֽיהוָֹֽה: בְּיַרְחָא קַדְמָאָה בְּאַרְבְּעַת עַשְׂרָא לְיַרְחָאבֵּין שִׁמְשַׁיָא פִּסְחָא קֳדָם יְיָ:
בין הערבים. משש שעות ולמעלה: פסח לה'. הקרבת קרבן ששמו פסח:
(ו) וּבַֽחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֔ה חַ֥ג הַמַּצּ֖וֹת לַֽיהוָֹ֑ה שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים מַצּ֥וֹת תֹּאכֵֽלוּ: וּבְחַמְשַׁת עַשְׂרָא יוֹמָא לְיַרְחָא הָדֵיןחַגָא דְפַטִירַיָא קֳדָם יְיָ שִׁבְעָאיוֹמִין פַּטִיר תֵּיכְלוּן:(ז) בַּיּוֹם֙ הָֽרִאשׁ֔וֹן מִקְרָא-קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם כָּל-מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַֽעֲשֽׂוּ: בְּיוֹמָא קַדְמָאָה מְעָרַע קַדִישׁ יְהֵילְכוֹן כָּל עִבִידַת פָּלְחַן לָאתַעֲבְּדוּן:(ח) וְהִקְרַבְתֶּ֥ם אִשֶּׁ֛ה לַֽיהוָֹ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים בַּיּ֤וֹם הַשְּׁבִיעִי֙ מִקְרָא-קֹ֔דֶשׁ כָּל-מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַֽעֲשֽׂוּ: (פ) וּתְקָרְבוּן קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ שִׁבְעָאיוֹמִין בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה מְעָרַע קַדִישׁכָּל עִבִידַת פָּלְחָן לָא תַעֲבְּדוּן:
והקרבתם אשה וגו' . הם המוספין האמורים בפרשת פנחס ולמה נאמרו כאן, לומר לך שאין המוספין מעכבין זה את זה: והקרבתם אשה לה'. מכל מקום, אם אין פרים הבא אילים, ואם אין פרים ואילים, הבא כבשים: שבעת ימים. כל מקום שנאמר שבעת שם דבר הוא, שבוע של ימים, שטיינ"א בלע"ז [קבוצה של שבעה ימים רצופים] , וכן כל לשון שמונת, ששת, חמשת, שלשת: מלאכת עבדה. אפלו מלאכות החשובות לכם עבודה וצורך, שיש חסרון כיס בבטלה שלהן, כגון דבר האבד. כך הבנתי מתורת כהנים, דקתני יכול אף חלו של מועד יהא אסור במלאכת עבודה וכו' :
(ט) וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר:(י) דַּבֵּ֞ר אֶל-בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּֽי-תָבֹ֣אוּ אֶל-הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אֲנִי֙ נֹתֵ֣ן לָכֶ֔ם וּקְצַרְתֶּ֖ם אֶת-קְצִירָ֑הּ וַֽהֲבֵאתֶ֥ם אֶת-עֹ֛מֶר רֵאשִׁ֥ית קְצִֽירְכֶ֖ם אֶל-הַכֹּהֵֽן: מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַרלְהוֹן אֲרֵי תֵעֲלוּן לְאַרְעָא דִיאֲנָא יָהֵב לְכוֹן וְתַחְצְדוּן יָתחֲצָדַהּ וְתַיְתוּן יָת עוּמְרָא רֵישׁחֲצָדְכוֹן לְוָת כַּהֲנָא:
ראשית קצירכם. שתהא ראשונה לקציר: עמר. עשירית האיפה, כך היתה שמה, כמו (שמות טז יח) וימדו בעמר:
(יא) וְהֵנִ֧יף אֶת-הָעֹ֛מֶר לִפְנֵ֥י יְהוָֹ֖ה לִֽרְצֹֽנְכֶ֑ם מִֽמָּֽחֳרַת֙ הַשַּׁבָּ֔ת יְנִיפֶ֖נּוּ הַכֹּהֵֽן: וִירִים יָת עוּמְרָא קֳדָם יְיָלְרַעֲוָא לְכוֹן מִבָּתַר יוֹמָא טָבָאיְרִימִנֵהּ כַּהֲנָא:
והניף. כל תנופה מוליך ומביא, מעלה ומוריד. מוליך ומביא לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד לעצור טללים רעים: לרצנכם. אם תקריבו כמשפט זה, יהיו לרצון לכם: ממחרת השבת. ממחרת יום טוב הראשון של פסח, שאם אתה אומר שבת בראשית, אי אתה יודע איזהו:
(יב) וַֽעֲשִׂיתֶ֕ם בְּי֥וֹם הֲנִֽיפְכֶ֖ם אֶת-הָעֹ֑מֶר כֶּ֣בֶשׂ תָּמִ֧ים בֶּן-שְׁנָת֛וֹ לְעֹלָ֖ה לַֽיהוָֹֽה: וְתַעֲבְּדוּן בְּיוֹמָא דַאֲרָמוּתְכוֹן יָת עוּמְרָאאִמַר שְׁלִים בַּר שַׁתֵּהּ לַעֲלָתָאקֳדָם יְיָ:
ועשיתם. כבש. חובה לעמר הוא בא:
(יג) וּמִנְחָתוֹ֩ שְׁנֵ֨י עֶשְׂרֹנִ֜ים סֹ֣לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֛מֶן אִשֶּׁ֥ה לַֽיהוָֹ֖ה רֵ֣יחַ נִיחֹ֑חַ וְנִסְכֹּ֥ה יַ֖יִן רְבִיעִ֥ת הַהִֽין: וּמִנְחָתֵהּ תְּרֵין עֶשְׂרוֹנִין סֻלְתָּא דְפִילָאבִמְשַׁח קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ לְאִתְקַבָּלָאבְרַעֲוָא וְנִסְכֵּהּ חַמְרָא רַבְעוּת הִינָא:
ומנחתו. מנחת נסכיו: שני עשרנים. כפולה היתה: ונסכה יין רביעית ההין. אף על פי שמנחתו כפולה, אין נסכיו כפולים:
(יד) וְלֶחֶם֩ וְקָלִ֨י וְכַרְמֶ֜ל לֹ֣א תֹֽאכְל֗וּ עַד-עֶ֨צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה עַ֚ד הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת-קָרְבַּ֖ן אֱלֹֽהֵיכֶ֑ם חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בְּכֹ֖ל מֽשְׁבֹֽתֵיכֶֽם: (ס) וּלְחֵם וּקְלִי וּפֵרוּכָן לָא תֵיכְלוּןעַד כְּרַן יוֹמָא הָדֵין עַדאַיְתוֹאֵיכוֹן יָת קֻרְבָּן אֱלָהָכוֹן קְיַםעָלָם לְדָרֵיכוֹן בְּכֹל מוֹתְבָנֵיכוֹן:
וקלי. קמח עשוי מכרמל רך שמיבשין אותו בתנור: וכרמל. הן קליות שקורין גרניד"ש [שבלים] : בכל משבתיכם. נחלקו בו חכמי ישראל, יש שלמדו מכאן שהחדש נוהג בחוצה לארץ, ויש אומרים לא בא אלא ללמד שלא נצטוו על החדש אלא לאחר ירשה וישיבה, משכבשו וחלקו:
(טו) וּסְפַרְתֶּ֤ם לָכֶם֙ מִמָּֽחֳרַ֣ת הַשַּׁבָּ֔ת מִיּוֹם֙ הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת-עֹ֖מֶר הַתְּנוּפָ֑ה שֶׁ֥בַע שַׁבָּת֖וֹת תְּמִימֹ֥ת תִּֽהְיֶֽינָה: וְתִמְנוּן לְכוֹן מִבָּתַר יוֹמָא טָּבָאמִיוֹם אַיְתוֹאֵיכוֹן יָת עוּמְרָא דַאֲרָמוּתָאשִׁבְעָא שָׁבוּעִין שַּׁלְמִין יְהֶוְיָן (נ"אתְּהֶוְיָן):
ממחרת השבת. ממחרת יום טוב: תמימת תהיינה. מלמד שמתחיל ומונה מבערב, שאם לא כן אינן תמימות:
(טז) עַ֣ד מִמָּֽחֳרַ֤ת הַשַּׁבָּת֙ הַשְּׁבִיעִ֔ת תִּסְפְּר֖וּ חֲמִשִּׁ֣ים י֑וֹם וְהִקְרַבְתֶּ֛ם מִנְחָ֥ה חֲדָשָׁ֖ה לַֽיהוָֹֽה: עַד מִבָּתַר שְׁבוּעֲתָא שְׁבִיעֵתָא תִּמְנוּןחַמְשִׁין יוֹמִין וּתְקַרְבוּן מִנְחָתָא חֲדַתָּאקֳדָם יְיָ:
השבת השביעת. כתרגומו שבועתא שביעתא: עד ממחרת השבת השביעת תספרו. ולא עד בכלל, והן ארבעים ותשעה יום: חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'. ביום החמשים תקריבוה. ואומר אני זהו מדרשו, אבל פשוטו עד ממחרת השבת השביעית, שהוא יום חמשים, תספרו. ומקרא מסורס הוא: מנחה חדשה. היא המנחה הראשונה שהובאה מן החדש. ואם תאמר, הרי קרבה מנחת העומר, אינה כשאר כל המנחות, שהיא באה מן השעורים:
(יז) מִמּֽוֹשְׁבֹ֨תֵיכֶ֜ם תָּבִ֣יאִוּ | לֶ֣חֶם תְּנוּפָ֗ה שְׁתַּ֨יִם֙ שְׁנֵ֣י עֶשְׂרֹנִ֔ים סֹ֣לֶת תִּֽהְיֶ֔ינָה חָמֵ֖ץ תֵּֽאָפֶ֑ינָה בִּכּוּרִ֖ים לַֽיהוָֹֽה: מִמוֹתְבָנֵיכוֹן תַּיְתוּן לְחֵם אֲרָמוּתָא תַּרְתֵּין(גְרִיצַן) תְּרֵין עֶשְׂרוֹנִין סֻלְתָּא יְהֶוְיָןחֲמִיעַ יִתְאַפְיָן בִּכּוּרִין קֳדָם יְיָ:
ממושבתיכם. ולא מחוצה לארץ: לחם תנופה. לחם תרומה המורם לשם גבוה, וזו היא המנחה החדשה האמורה למעלה: בכורים. ראשונה לכל המנחות, אף למנחת קנאות הבאה מן השעורים, לא תקרב מן החדש קודם לשתי הלחם:
(יח) וְהִקְרַבְתֶּ֣ם עַל-הַלֶּ֗חֶם שִׁבְעַ֨ת כְּבָשִׂ֤ים תְּמִימִם֙ בְּנֵ֣י שָׁנָ֔ה וּפַ֧ר בֶּן-בָּקָ֛ר אֶחָ֖ד וְאֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם יִהְי֤וּ עֹלָה֙ לַֽיהֹוָ֔ה וּמִנְחָתָם֙ וְנִסְכֵּיהֶ֔ם אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ-נִיחֹ֖חַ לַֽיהוָֹֽה: וּתְקָרְבוּן עַל לַחְמָא שִׁבְעָא אִמְרִיןשַׁלְמִין בְּנֵי שְׁנָא וְתוֹר בַּרתּוֹרֵי חַד וְדִכְרִין תְּרֵין יְהוֹןעֲלָתָא קֳדָם יְיָ וּמִנְחָתְהוֹן וְנִסְכֵּיהוֹןקֻרְבַּן דְמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ:
על הלחם. בגלל הלחם, חובה ללחם: ומנחתם ונסכיהם. כמשפט מנחה ונסכים המפורשים בכל בהמה בפרשת נסכים (במדבר טו ד. י) שלשה עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל ועשרון לכבש, זו היא המנחה. והנסכים חצי ההין לפר ושלישית ההין לאיל ורביעית ההין לכבש:
(יט) וַֽעֲשִׂיתֶ֛ם שְׂעִיר-עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּ֑את וּשְׁנֵ֧י כְבָשִׂ֛ים בְּנֵ֥י שָׁנָ֖ה לְזֶ֥בַח שְׁלָמִֽים: וְתַעְבְּדוּן צְפִיר בַּר עִזֵי חַדלְחַטָאתָא וּתְרֵין אִמְרִין בְּנֵי שְׁנָאלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא:
ועשיתם שעיר עזים. יכול שבעת הכבשים והשעיר האמורים כאן הם שבעת הכבשים והשעיר האמורים בחומש הפקודים, כשאתה מגיע אצל פרים ואילים אינן הם, אמור מעתה אלו לעצמן ואלו לעצמן, אלו קרבו בגלל הלחם ואלו למוספין:
(כ) וְהֵנִ֣יף הַכֹּהֵ֣ן | אֹתָ֡ם עַל֩ לֶ֨חֶם הַבִּכֻּרִ֤ים תְּנוּפָה֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה עַל-שְׁנֵ֖י כְּבָשִׂ֑ים קֹ֛דֶשׁ יִהְי֥וּ לַֽיהוָֹ֖ה לַכֹּהֵֽן: וִירִים כַּהֲנָא יָתְהוֹן עַל לְחֵםבִּכּוּרַיָא אֲרָמוּתָא קֳדָם יְיָ עַלתְּרֵין אִמְרִין קוּדְשָׁא יְהוֹן קֳדָםיְיָ לְכַהֲנָא:
והניף הכהן אתם תנופה. מלמד שטעונין תנופה מחיים, יכול כלם, תלמוד לומר על שני כבשים: קדש יהיו. לפי ששלמי יחיד קדשים קלים, הזקק לומר בשלמי צבור שהם קדשי קדשים:
(כא) וּקְרָאתֶ֞ם בְּעֶ֣צֶם | הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה מִֽקְרָא-קֹ֨דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כָּל-מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַֽעֲשֹׂ֑וּ חֻקַּ֥ת עוֹלָ֛ם בְּכָל-מֽוֹשְׁבֹ֥תֵיכֶ֖ם לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם: וּתְעָרְעוּן בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין מְעָרַעקַדִישׁ יְהֵי לְכוֹן כָּל עִבִידַתפָּלְחָן לָא תַעֲבְּדוּן קְיַם עָלָםבְּכָל מוֹתְבָנֵיכוֹן לְדָרֵיכוֹן:(כב) וּֽבְקֻצְרְכֶ֞ם אֶת-קְצִ֣יר אַרְצְכֶ֗ם לֹֽא-תְכַלֶּ֞ה פְּאַ֤ת שָֽׂדְךָ֙ בְּקֻצְרֶ֔ךָ וְלֶ֥קֶט קְצִֽירְךָ֖ לֹ֣א תְלַקֵּ֑ט לֶֽעָנִ֤י וְלַגֵּר֙ תַּֽעֲזֹ֣ב אֹתָ֔ם אֲנִ֖י יְהוָֹ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם: (פ) וּבְמֶחֱצָדְכוֹן יָת חֲצָדָא דְאַרְעֲכוֹן לָאתְשֵׁיצֵי פָּאתָא דְחַקְלָךְ בְּמֶחֱצָדָךְ וּלְקָטָאדַחֲצָדָךְ לָא תְלַקֵט לְעַנְיֵי וּלְגִיוֹרֵיתִּשְׁבּוֹק יָתְהוֹן אֲנָא יְיָ אֱלָהֲכוֹן:
ובקצרכם. חזר ושנה לעבור עליהם בשני לאוין. אמר רבי אבדימי ברבי יוסף מה ראה הכתוב לתנה באמצע הרגלים, פסח ועצרת מכאן וראש השנה ויום הכפורים והחג מכאן, ללמדך שכל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי, מעלין עליו כאלו בנה בית המקדש והקריב קרבנותיו בתוכו: תעזב. הנח לפניהם והם ילקטו, ואין לך לסיע לאחד מהם: אני ה' אלהיכם. נאמן לשלם שכר:
(כג)  חמישי  וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר:(כד) דַּבֵּ֛ר אֶל-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר בַּחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֗דֶשׁ יִהְיֶ֤ה לָכֶם֙ שַׁבָּת֔וֹן זִכְר֥וֹן תְּרוּעָ֖ה מִקְרָא-קֹֽדֶשׁ: מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימָרבְּיַרְחָא שְׁבִיעָאָה בְּחַד לְיַרְחָא יְהֵילְכוֹן נְיָחָא דוּכְרָן יַבָּבָא מְעָרַעקַדִישׁ:
זכרון תרועה. זכרון פסוקי זכרונות ופסוקי שופרות, לזכור לכם עקידת יצחק שקרב תחתיו איל:
(כה) כָּל-מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַֽעֲשׂ֑וּ וְהִקְרַבְתֶּ֥ם אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָֹֽה: (ס) כָּל עִבִידַת פָלְחָנָא לָא תַעֲבְּדוּןוּתְקָרְבוּן קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ:
והקרבתם אשה. המוספים האמורים בחומש הפקודים:
(כו) וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר:(כז) אַ֡ךְ בֶּֽעָשׂ֣וֹר לַחֹדֶשׁ֩ הַשְּׁבִיעִ֨י הַזֶּ֜ה י֧וֹם הַכִּפֻּרִ֣ים ה֗וּא מִֽקְרָא-קֹ֨דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת-נַפְשֹֽׁתֵיכֶ֑ם וְהִקְרַבְתֶּ֥ם אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָֹֽה: בְּרַם בְּעַשְׂרָא לְיַרְחָא שְׁבִיעָאָה הָדֵיןיוֹמָא דְכִפּוּרַיָא הוּא מְעָרַע קַדִישׁיְהֵי לְכוֹן וּתְעַנוּן יָת נַפְשָׁתֵיכוֹןוּתְקָרְבוּן קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ:
אך. כל אכין ורקין שבתורה מיעוטין, מכפר הוא לשבים ואינו מכפר על שאינם שבים:
(כח) וְכָל-מְלָאכָה֙ לֹ֣א תַֽעֲשׂ֔וּ בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה כִּ֣י י֤וֹם כִּפֻּרִים֙ ה֔וּא לְכַפֵּ֣ר עֲלֵיכֶ֔ם לִפְנֵ֖י יְהוָֹ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם: וְכָל עִבִידָא לָא תַעֲבְּדוּן בִּכְרַןיוֹמָא הָדֵין אֲרֵי יוֹמָא דְכִפּוּרַיָאהוּא לְכַפָּרָא עֲלֵיכוֹן קֳדָם יְיָאֱלָהֲכוֹן:(כט) כִּ֤י כָל-הַנֶּ֨פֶשׁ֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא-תְעֻנֶּ֔ה בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וְנִכְרְתָ֖ה מֵֽעַמֶּֽיהָ: אֲרֵי כָל אֲנָשָׁא דִי לָאמִתְעַנֵי בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין וְיִשְׁתֵּיצֵימֵעַמָהָא:(ל) וְכָל-הַנֶּ֗פֶשׁ אֲשֶׁ֤ר תַּֽעֲשֶׂה֙ כָּל-מְלָאכָ֔ה בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וְהַֽאֲבַדְתִּ֛י אֶת-הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽהּ: וְכָל אֱנַשׁ דִי תַעְבֵּד כָּלעִבִידָא בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין וְאוֹבֵדיָת אֲנָשָׁא הַהִיא מִגוֹ עַמָהּ:
והאבדתי. לפי שהוא אומר כרת בכל מקום ואיני יודע מה הוא, כשהוא אומר והאבדתי, למד על הכרת שאינו אלא אבדן:
(לא) כָּל-מְלָאכָ֖ה לֹ֣א תַֽעֲשׂ֑וּ חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בְּכֹ֖ל מֽשְׁבֹֽתֵיכֶֽם: כָּל עִבִידָא לָא תַעֲבְּדוּן קְיַםעָלָם לְדָרֵיכוֹן בְּכֹל מוֹתְבָנֵיכוֹן:
כל מלאכה וגו' . לעבור עליו בלאוין הרבה, או להזהיר על מלאכת לילה כמלאכת יום:
(לב) שַׁבַּ֨ת שַׁבָּת֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת-נַפְשֹֽׁתֵיכֶ֑ם בְּתִשְׁעָ֤ה לַחֹ֨דֶשׁ֙ בָּעֶ֔רֶב מֵעֶ֣רֶב עַד-עֶ֔רֶב תִּשְׁבְּת֖וּ שַֽׁבַּתְּכֶֽם: (פ) שְׁבַת שְׁבָתָא הוּא לְכוֹן וּתְעַנוּןיָת נַפְשָׁתֵיכוֹן בְּתִשְׁעָה לְיַרְחָא בְּרַמְשָׁאמֵרַמְשָׁא עַד רַמְשָׁא תְּנוּחוּן נְיַחֲכוֹן:(לג)  שישי  וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר:(לד) דַּבֵּ֛ר אֶל-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר בַּֽחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֜ר י֗וֹם לַחֹ֤דֶשׁ הַשְּׁבִיעִי֙ הַזֶּ֔ה חַ֧ג הַסֻּכּ֛וֹת שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים לַֽיהוָֹֽה: מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימָרבְּחַמְשָׁא עַשְׂרָא יוֹמָא לְיַרְחָא שְׁבִיעָאָההָדֵין חַגָא דִמְטַלַיָא שִׁבְעַת יוֹמִיןקֳדָם יְיָ:(לה) בַּיּ֥וֹם הָֽרִאשׁ֖וֹן מִקְרָא-קֹ֑דֶשׁ כָּל-מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַֽעֲשֽׂוּ: בְּיּוֹמָא קַדְמָאָה מְעָרַע קַדִישׁ כָּלעִבִידַת פָּלְחָן לָא תַעֲבְּדוּן:
מקרא קדש. קדשהו בכסות נקיה ובתפלה, ובשאר ימים טובים במאכל ובמשתה ובכסות נקיה ובתפלה:
(לו) שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים תַּקְרִ֥יבוּ אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָֹ֑ה בַּיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֡י מִקְרָא-קֹ֩דֶשׁ֩ יִהְיֶ֨ה לָכֶ֜ם וְהִקְרַבְתֶּ֨ם אִשֶּׁ֤ה לַֽיהוָֹה֙ עֲצֶ֣רֶת הִ֔וא כָּל-מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַֽעֲשֽׂוּ: שִׁבְעָא יוֹמִין תְּקָרְבוּן קֻרְבָּנָא קֳדָםיְיָ בְּיוֹמָא תְמִינָאָה מְעָרַע קַדִישׁיְהֵי לְכוֹן וּתְקָרְבוּן קֻרְבָּנָא קֳדָםיְיָ כְּנֵשׁ תְּהוֹן כָּל עִבִידַתפָּלְחַן לָא תַעֲבְּדוּן:
עצרת הוא. עצרתי אתכם אצלי כמלך שזמן את בניו לסעודה לכך וכך ימים, כיון שהגיע זמנן להפטר אמר בני בבקשה מכם, עכבו עמי עוד יום אחד, קשה עלי פרידתכם: כל מלאכת עבדה. אפלו מלאכה שהיא עבודה לכם, שאם לא תעשוה יש חסרון כיס בדבר: לא תעשו. יכול אף חלו של מועד יהא אסור במלאכת עבודה, תלמוד לומר היא:
(לז) אֵ֚לֶּה מֽוֹעֲדֵ֣י יְהֹוָ֔ה אֲשֶׁר-תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם מִקְרָאֵ֣י קֹ֑דֶשׁ לְהַקְרִ֨יב אִשֶּׁ֜ה לַֽיהֹוָ֗ה עֹלָ֧ה וּמִנְחָ֛ה זֶ֥בַח וּנְסָכִ֖ים דְּבַר-י֥וֹם בְּיוֹמֽוֹ: אִלֵין מוֹעֲדַיָא דַיְיָ דִי תְעָרְעוּןיָתְהוֹן מְעָרְעֵי קַדִישׁ לְקָרָבָא קֻרְבָּנָאקֳדָם יְיָ עֲלָתָא וּמִנְחָתָא נִכְסַתקוּדְשִׁין וְנִסוּכִין פִּתְגַם יוֹם בְּיוֹמֵהּ:
עלה ומנחה. מנחת נסכים הקרבה עם העולה: דבר יום ביומו. חק הקצוב בחומש הפקודים: דבר יום ביומו. הא אם עבר יומו בטל קרבנו:
(לח) מִלְּבַ֖ד שַׁבְּתֹ֣ת יְהוָֹ֑ה וּמִלְּבַ֣ד מַתְּנֽוֹתֵיכֶ֗ם וּמִלְּבַ֤ד כָּל-נִדְרֵיכֶם֙ וּמִלְּבַד֙ כָּל-נִדְבֹ֣תֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר תִּתְּנ֖וּ לַֽיהוָֹֽה: בַּר שַׁבַּיָא דַיְיָ וּבַר מַתְּנָתֵיכוֹןוּבַר כָּל נִדְרֵיכוֹן וּבַר כָּלנִדְבָתֵיכוֹן דִי תִתְּנוּן קֳדָם יְיָ:(לט) אַ֡ךְ בַּֽחֲמִשָּׁה֩ עָשָׂ֨ר י֜וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֗י בְּאָסְפְּכֶם֙ אֶת-תְּבוּאַ֣ת הָאָ֔רֶץ תָּחֹ֥גּוּ אֶת-חַג-יְהוָֹ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים בַּיּ֤וֹם הָֽרִאשׁוֹן֙ שַׁבָּת֔וֹן וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁמִינִ֖י שַׁבָּתֽוֹן: בְּרַם בְּחַמְשָׁא עֲשַׂר יוֹמָא לְיַרְחָאשְׁבִיעָאָה בְּמִכְנְשֵׁיכוֹן יָת עֲלַלַת אַרְעָאתְּחַגוּן יָת חַגָא קֳדָם יְיָשִׁבְעָא יוֹמִין בְּיוֹמָא קַדְמָאָה נְיָחָאוּבְיוֹמָא תְמִינָאָה נְיָחָא:
אך בחמשה עשר יום. תחגו. קרבן שלמים לחגיגה. יכול תדחה את השבת, תלמוד לומר אך, הואיל ויש לה תשלומין כל שבעה: באספכם את תבואת הארץ. שיהא חדש שביעי זה בא בזמן אסיפה, מכאן שנצטוו לעבר את השנים, שאם אין העבור, פעמים שהוא בא באמצע הקיץ או החורף: תחגו. שלמי חגיגה: שבעת ימים. אם לא הביא בזה יביא בזה. יכול יהא מביאן כל שבעה, תלמוד לומר וחגתם אתו, יום אחד במשמע, ולא יותר. ולמה נאמר שבעה, לתשלומין:
(מ) וּלְקַחְתֶּ֨ם לָכֶ֜ם בַּיּ֣וֹם הָֽרִאשׁ֗וֹן פְּרִ֨י עֵ֤ץ הָדָר֙ כַּפֹּ֣ת תְּמָרִ֔ים וַֽעֲנַ֥ף עֵץ-עָבֹ֖ת וְעַרְבֵי-נָ֑חַל וּשְׂמַחְתֶּ֗ם לִפְנֵ֛י יְהוָֹ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶ֖ם שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים: וְתִסְבוּן לְכוֹן בְּיוֹמָא קַדְמָאָה פֵּרֵיאִילָנָא אֶתְרוֹגִין וְלֻלָבִין וַהֲדַסִין וְעַרְבִיןדִנְחָל וְתֶחֱדוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהֲכוֹןשַׁבְעַת יוֹמִין:
פרי עץ הדר. עץ שטעם עצו ופריו שוה: הדר. הדר באילנו משנה לשנה, וזהו אתרוג: כפת תמרים. חסר וי"ו, למד שאינה אלא אחת: וענף עץ עבת. שענפיו קלועים כעבותות וכחבלים, וזהו הדס העשוי כמין קליעה:
(מא) וְחַגֹּתֶ֤ם אֹתוֹ֙ חַ֣ג לַֽיהֹוָ֔ה שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים בַּשָּׁנָ֑ה חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בַּחֹ֥דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֖י תָּחֹ֥גּוּ אֹתֽוֹ: וּתְחַגוּן יָתֵהּ חַגָא קֳדָם יְיָשַׁבְעַת יוֹמִין בְּשַׁתָּא קְיַם עָלָםלְדָרֵיכוֹן בְּיַרְחָא שְׁבִיעָאָה תְּחַגוּן יָתֵהּ:(מב) בַּסֻּכֹּ֥ת תֵּֽשְׁב֖וּ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים כָּל-הָֽאֶזְרָח֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל יֵֽשְׁב֖וּ בַּסֻּכֹּֽת: בִּמְטַלַיָא תֵיתְבוּן שַׁבְעַת יוֹמִין כָּליַצִיבָא בְּיִשְׂרָאֵל יֵתְבוּן בִּמְטַלַיָא:
האזרח. זה אזרח: בישראל. לרבות את הגרים:
(מג) לְמַעַן֘ יֵֽדְע֣וּ דֹרֹֽתֵיכֶם֒ כִּ֣י בַסֻּכּ֗וֹת הוֹשַׁ֨בְתִּי֙ אֶת-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּהֽוֹצִיאִ֥י אוֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲנִ֖י יְהוָֹ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם: בְּדִיל דְיִדְעוּן דָרֵיכוֹן אֲרֵי בִמְטַלָיוּתעֲנָנֵי אוֹתֵבִית יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵלבְּאַפָּקוּתִי יָתְהוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם אֲנָאיְיָ אֱלָהֲכוֹן:
כי בסכות הושבתי. ענני כבוד:
(מד) וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה אֶת-מֹֽעֲדֵ֖י יְהוָֹ֑ה אֶל-בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל: (פ) וּמַלִיל מֹשֶׁה יָת סְדַר מוֹעֲדַיָאדַיְיָ וְאַלֵפִנוּן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:כד (א)  שביעי  וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר:(ב) צַ֞ו אֶת-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִקְח֨וּ אֵלֶ֜יךָ שֶׁ֣מֶן זַ֥יִת זָ֛ךְ כָּתִ֖ית לַמָּא֑וֹר לְהַֽעֲלֹ֥ת נֵ֖ר תָּמִֽיד: פַּקֵד יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסְבוּןלָךְ מְשַׁח זֵיתָא דַכְיָא כָּתִישָׁאלְאַנְהָרָא לְאַדְלָקָא בוֹצִינַיָא תְּדִירָא:
צו את בני ישראל. זו פרשת מצות הנרות. ופרשת ואתה תצוה לא נאמרה אלא על סדר מלאכת המשכן לפרש צורך המנורה. וכן משמע, ואתה סופך לצוות את בני ישראל על כך: שמן זית זך. שלשה שמנים יוצאים מן הזית, הראשון קרוי זך, והן מפורשים במנחות (פט א) ובתורת כהנים: תמיד. מלילה ללילה, כמו עולת תמיד שאינה אלא מיום ליום:
(ג) מִחוּץ֩ לְפָרֹ֨כֶת הָֽעֵדֻ֜ת בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֗ד יַֽעֲרֹךְ֩ אֹת֨וֹ אַֽהֲרֹ֜ן מֵעֶ֧רֶב עַד-בֹּ֛קֶר לִפְנֵ֥י יְהוָֹ֖ה תָּמִ֑יד חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם: מִבָּרָא לְפָרֻכְתָּא דְסַהֲדוּתָא בְּמַשְׁכַּן זִמְנָאיַסְדַר יָתֵהּ אַהֲרֹן מֵרַמְשָׁא עַדצַפְרָא קֳדָם יְיָ תְּדִירָא קְיָםעָלָם לְדָרֵיכוֹן:
לפרכת העדת. שלפני הארון, שהוא קרוי עדות. ורבותינו דרשו על נר מערבי, שהוא עדות לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל, שנותן בה שמן כמדת חברותיה וממנה היה מתחיל ובה היה מסים: יערך אתו אהרן מערב עד בקר. יערוך אותו עריכה הראויה למדת כל הלילה, ושערו חכמים חצי לוג לכל נר ונר, והן כדאי אף ללילי תקופת טבת, ומדה זו הקבעה להם:
(ד) עַ֚ל הַמְּנֹרָ֣ה הַטְּהֹרָ֔ה יַֽעֲרֹ֖ךְ אֶת-הַנֵּר֑וֹת לִפְנֵ֥י יְהוָֹ֖ה תָּמִֽיד: (פ) עַל מְנַרְתָּא דָכִיתָא יַסְדַר יָתבּוֹצִינַיָא קֳדָם יְיָ תְּדִירָא:
המנרה הטהרה. שהיא זהב טהור. דבר אחר על טהרה של מנורה, שמטהרה ומדשנה תחלה מן האפר:
(ה) וְלָֽקַחְתָּ֣ סֹ֔לֶת וְאָֽפִיתָ֣ אֹתָ֔הּ שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵ֖ה חַלּ֑וֹת שְׁנֵי֙ עֶשְׂרֹנִ֔ים יִֽהְיֶ֖ה הַֽחַלָּ֥ה הָֽאֶחָֽת: וְתִסַב סֻלְתָּא וְתֵיפֵי יָתַהּ תַּרְתָּאעַשְׂרֵי גְרִיצָן תְּרֵין עֶשְׂרוֹנִין תְּהֵיגְרִצְתָּא חֲדָא:(ו) וְשַׂמְתָּ֥ אוֹתָ֛ם שְׁתַּ֥יִם מַֽעֲרָכ֖וֹת שֵׁ֣שׁ הַֽמַּֽעֲרָ֑כֶת עַ֛ל הַשֻּׁלְחָ֥ן הַטָּהֹ֖ר לִפְנֵ֥י יְהוָֹֽה: וּתְשַׁוִי יָתְהוֹן תַּרְתֵּי סִדְרִין שִׁיתסִדְרָא עַל פָּתוֹרָא דַכְיָא קֳדָםיְיָ:
שש המערכת. שש חלות המערכה האחת: השלחן הטהר. של זהב טהור. דבר אחר על טהרו של שלחן, שלא יהיו הסניפין מגביהין את הלחם מעל גבי השלחן:
(ז) וְנָֽתַתָּ֥ עַל-הַֽמַּֽעֲרֶ֖כֶת לְבֹנָ֣ה זַכָּ֑ה וְהָֽיְתָ֤ה לַלֶּ֨חֶם֙ לְאַזְכָּרָ֔ה אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָֹֽה: וְתִתֵּן עַל סִדְרָא לְבֹנְתָּא דָכִיתָאוּתְהֵי לִלְחֵם לְאִדְכַּרְתָּא קֻ:רבָּנָא:קָדָם יְיָ:
ונתת על המערכת. על כל אחת משתי המערכות היו שני בזכי לבונה, מלא קומץ לכל אחת: והיתה. הלבונה הזאת: ללחם לאזכרה. שאין מן הלחם לגבוה כלום, אלא הלבונה נקטרת כשמסלקין אותו בכל שבת ושבת. והיא לזכרון ללחם, שעל ידה הוא נזכר למעלה, כקומץ שהוא אזכרה למנחה:
(ח) בְּי֨וֹם הַשַּׁבָּ֜ת בְּי֣וֹם הַשַּׁבָּ֗ת יַֽעַרְכֶ֛נּוּ לִפְנֵ֥י יְהוָֹ֖ה תָּמִ֑יד מֵאֵ֥ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל בְּרִ֥ית עוֹלָֽם: בְּיוֹמָא דְשַׁבְּתָא בְּיוֹמָא דְשַׁבְּתָא יַסְדְרִנֵהּקֳדָם יְיָ תְּדִירָא מִן קֳדָםבְּנֵי יִשְׂרָאֵל קְיַם עָלָם:(ט) וְהָֽיְתָה֙ לְאַֽהֲרֹ֣ן וּלְבָנָ֔יו וַֽאֲכָלֻ֖הוּ בְּמָק֣וֹם קָדֹ֑שׁ כִּ֡י קֹ֩דֶשׁ֩ קָֽדָשִׁ֨ים ה֥וּא ל֛וֹ מֵֽאִשֵּׁ֥י יְהוָֹ֖ה חָק-עוֹלָֽם: (ס) וּתְהֵי לְאַהֲרֹן וְלִבְנוֹהִי וְיֵכְלֻנֵהּ בַּאֲתַרקַדִישׁ אֲרֵי קֹדֶשׁ קוּדְשִׁין הוּאלֵהּ מִקֻרְבָּנַיָא דַיְיָ קְיַם עָלָם:
והיתה. המנחה הזאת, שכל דבר הבא מן התבואה בכלל מנחה הוא: ואכלהו. מוסב על הלחם, שהוא לשון זכר:
(י) וַיֵּצֵא֙ בֶּן-אִשָּׁ֣ה יִשְׂרְאֵלִ֔ית וְהוּא֙ בֶּן-אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּנָּצוּ֙ בַּֽמַּֽחֲנֶ֔ה בֶּ֚ן הַיִּשְׂרְאֵלִ֔ית וְאִ֖ישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִֽי: וּנְפַק בַּר אִתְּתָא בַת יִשְׂרָאֵלוְהוּא בַּר גְבַר מִצְרָאָה בְּגוֹבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּנְצוֹ בְּמַשְׁרִיתָא בַּראִתְּתָא בַת יִשְׂרָאֵל וְגַבְרָא בַּריִשְׂרָאֵל:
ויצא בן אשה ישראלית. מהיכן יצא, רבי לוי אומר מעולמו יצא. רבי ברכיה אומר מפרשה שלמעלה יצא. לגלג ואמר ביום השבת יערכנו, דרך המלך לאכול פת חמה בכל יום, או שמא פת צוננת של תשעה ימים, בתמיהה. ומתניתא אמרה מבית דינו של משה יצא מחיב. בא לטע אהלו בתוך מחנה דן, אמרו לו מה טיבך לכאן, אמר להם מבני דן אני. אמרו לו (במדבר ב) איש על דגלו באתת לבית אבותם כתיב. נכנס לבית דינו של משה ויצא מחיב, עמד וגדף: בן איש מצרי. הוא המצרי שהרגו משה: בתוך בני ישראל. מלמד שנתגיר: וינצו במחנה. על עסקי המחנה: ואיש הישראלי. זה שכנגדו, שמחה בו מטע אהלו:
(יא) וַ֠יִּקֹּב בֶּן-הָֽאִשָּׁ֨ה הַיִּשְׂרְאֵלִ֤ית אֶת-הַשֵּׁם֙ וַיְקַלֵּ֔ל וַיָּבִ֥יאוּ אֹת֖וֹ אֶל-מֹשֶׁ֑ה וְשֵׁ֥ם אִמּ֛וֹ שְׁלֹמִ֥ית בַּת-דִּבְרִ֖י לְמַטֵּה-דָֽן: וּפָרֵשׁ בַּר אִתְּתָא בַת יִשְׂרָאֵליָת שְׁמָא וְאַרְגֵז וְאַיְתִיאוּ יָתֵהּלְוָת מֹשֶׁה וְשׁוּם אִמֵהּ שְׁלֹמִיתבַּת דִבְרִי לְשִׁבְטָא דְדָן:
ויקב. כתרגומו ופרש, שנקב שם המיוחד וגדף, והוא שם המפורש ששמע מסיני: ושם אמו שלמית בת דברי. שבחן של ישראל שפרסמה הכתוב לזו, לומר, שהיא לבדה היתה זונה: שלמית. דהות פטפטה שלם עלך, שלם עלך, שלם עליכון, מפטפטת בדברים שואלת בשלום הכל: בת דברי. דברנית היתה מדברת עם כל אדם, לפיכך קלקלה: למטה דן. מגיד שהרשע גורם גנאי לו גנאי לאביו גנאי לשבטו, כיוצא בו (שמות לא ו) אהליאב בן אחיסמך למטה דן, שבח לו שבח לאביו שבח לשבטו:
(יב) וַיַּנִּיחֻ֖הוּ בַּמִּשְׁמָ֑ר לִפְרֹ֥שׁ לָהֶ֖ם עַל-פִּ֥י יְהוָֹֽה: (פ) וְאַסְרוֹהִי בְּבֵית מַטְרָא עַד דְיִתְפָּרַשׁלְהוֹן עַל גְזֵרַת מֵימְרָא דַיְיָ:
ויניחהו. לבדו, ולא הניחו מקושש עמו, ששניהם היו בפרק אחד. ויודעים היו שהמקושש במיתה, שנאמר (שמות לא יד) מחלליה מות יומת אבל לא פרש להם באיזו מיתה, לכך נאמר (במדבר טו לד) כי לא פרש מה יעשה לו. אבל במקלל הוא אומר לפרוש להם, שלא היו יודעים אם חיב מיתה אם לאו:
(יג) וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר:(יד) הוֹצֵ֣א אֶת-הַֽמְקַלֵּ֗ל אֶל-מִחוּץ֙ לַֽמַּֽחֲנֶ֔ה וְסָמְכ֧וּ כָל-הַשֹּֽׁמְעִ֛ים אֶת-יְדֵיהֶ֖ם עַל-רֹאשׁ֑וֹ וְרָֽגְמ֥וּ אֹת֖וֹ כָּל-הָֽעֵדָֽה: אַפֵּק יָת דְאַרְגֵז לְמִבָּרָא לְמַשְּׁרִיתָאוְיִסְמְכוּן כָּל דִי שְׁמָעוּ יָתיְדֵיהוֹן עַל רֵישֵׁהּ וְיִרְגְמוּן יָתֵהּכָּל כְּנִשְּׁתָּא:
השמעים. אלו העדים: כל. להביא את הדינים: את ידיהם. אומרים לו דמך בראשך ואין אנו נענשים במיתתך שאתה גרמת לך: כל העדה. במעמד כל העדה. מכאן ששלוחו שלאדם כמותו:
(טו) וְאֶל-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל תְּדַבֵּ֣ר לֵאמֹ֑ר אִ֥ישׁ אִ֛ישׁ כִּֽי-יְקַלֵּ֥ל אֱלֹהָ֖יו וְנָשָׂ֥א חֶטְאֽוֹ: וְעִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּמַלֵל לְמֵימָרגְבַר גְבַר דִי יַרְגֵז קֳדָםאֱלָהֵהּ וִיקַבֵּל חוֹבֵהּ:
ונשא חטאו. בכרת, כשאין התראה:
(טז) וְנֹקֵ֤ב שֵׁם-יְהוָֹה֙ מ֣וֹת יוּמָ֔ת רָג֥וֹם יִרְגְּמוּ-ב֖וֹ כָּל-הָֽעֵדָ֑ה כַּגֵּר֙ כָּֽאֶזְרָ֔ח בְּנָקְבוֹ-שֵׁ֖ם יוּמָֽת: וְדִי פָרֵשׁ שְׁמָא דַיְיָ אִתְקְטָּלָאיִתְקְטֵל מִרְגַם יִרְגְמוּן בֵּהּ כָּלכְּנִשְׁתָּא כְּגִיוֹרָא כְּיַצִיבָא בְּפָרָשׁוּתֵהּ שְׁמָאיִתְקְטֵל:
ונקב שם. אינו חיב עד שיפרש את השם, ולא המקלל בכנוי: ונקב. לשון קללה, כמו (במדבר כג ח) מה אקב:
(יז) וְאִ֕ישׁ כִּ֥י יַכֶּ֖ה כָּל-נֶ֣פֶשׁ אָדָ֑ם מ֖וֹת יוּמָֽת: וּגְבַר אֲרֵי יִקְטוֹל כָּל נַפְשָׁאדַאֲנָשָׁא אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל:
ואיש כי יכה. לפי שנאמר (שמות כא יב) מכה איש ומת, אין לי אלא שהרג את האיש, אשה וקטן מנין, תלמוד לומר כל נפש אדם:
(יח) וּמַכֵּ֥ה נֶֽפֶשׁ-בְּהֵמָ֖ה יְשַׁלְּמֶ֑נָּה נֶ֖פֶשׁ תַּ֥חַת נָֽפֶשׁ: וּדְיִקְטוֹל נְפַשׁ בְּעִירָא יְשַׁלְמִנַהּ נַפְשָׁאחֳלַף נַפְשָׁא:(יט) וְאִ֕ישׁ כִּֽי-יִתֵּ֥ן מ֖וּם בַּֽעֲמִית֑וֹ כַּֽאֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה כֵּ֖ן יֵעָ֥שֶׂה לּֽוֹ: וּגְבַר אֲרֵי יִתֵּן מוּמָא בְּחַבְרֵהּכְּמָא דִי עֲבַד כֵּן יִתְעֲבֵדלֵיהּ:(כ) שֶׁ֚בֶר תַּ֣חַת שֶׁ֔בֶר עַ֚יִן תַּ֣חַת עַ֔יִן שֵׁ֖ן תַּ֣חַת שֵׁ֑ן כַּֽאֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֥ן מוּם֙ בָּֽאָדָ֔ם כֵּ֖ן יִנָּ֥תֶן בּֽוֹ: תַּבְרָא חֳלַף תַּבְרָא עֵינָא חֳלַףעֵינָא שִׁנָא חֳלַף שִׁנָא כְּמָאדִי יִתֵּן מוּמָא בַּאֲנָשָׁא כֵּןיִתְיְהֵב בֵּהּ:
כן ינתן בו. פרשו רבותינו, שאינו נתינת מום ממש אלא תשלומי ממון, שמין אותו כעבד, לכך כתוב בו לשון נתינה, דבר הנתון מיד ליד:
(כא)  מפטיר  וּמַכֵּ֥ה בְהֵמָ֖ה יְשַׁלְּמֶ֑נָּה וּמַכֵּ֥ה אָדָ֖ם יוּמָֽת: וּדְיִקְטוֹל בְּעִירָא יְשַׁלְמִנַהּ וּדְיִקְטוֹל אֲנָשָׁאיִתְקְטֵל:
ומכה בהמה ישלמנה. למעלה דבר בהורג בהמה, וכאן דבר בעושה בה חבורה: ומכה אדם יומת. אפלו לא הרגו אלא עשה בו חבורה, שלא נאמר כאן נפש ובמכה אביו ואמו דבר הכתוב, ובא להקישו למכה בהמה מה מכה בהמה מחיים, אף מכה אביו ואמו מחיים, פרט למכה לאחר מיתה, לפי שמצינו שהמקללו לאחר מיתה חיב, הצרך לומר במכה שפטור. ומה בבהמה בחבלה, שאם אין חבלה אין תשלומין, אף מכה אביו ואמו אינו חיב עד שיעשה בהם חבורה:
(כב) מִשְׁפַּ֤ט אֶחָד֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כַּגֵּ֥ר כָּֽאֶזְרָ֖ח יִֽהְיֶ֑ה כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָֹ֖ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם: דִינָא חֲדָא יְהֵי לְכוֹן כְּגִיוֹרָאכְּיַצִיבָא יְהֵי אֲרֵי אֲנָא יְיָאֱלָהֲכוֹן:
אני ה' אלהיכם. אלהי כלכם, כשם שאני מיחד שמי עליכם כך אני מיחד שמי על הגרים:
(כג) וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁה֘ אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וַיּוֹצִ֣יאוּ אֶת-הַֽמְקַלֵּ֗ל אֶל-מִחוּץ֙ לַֽמַּֽחֲנֶ֔ה וַיִּרְגְּמ֥וּ אֹת֖וֹ אָ֑בֶן וּבְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֣ל עָשׂ֔וּ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה אֶת-מֹשֶֽׁה: (פפפ) וּמַלִיל מֹשֶׁה עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵלוְאַפִּיקוּ יָת דְאַרְגֵז לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָאוּרְגָמוּ יָתֵהּ אַבְנָא וּבְנֵי יִשְׂרָאֵלעֲבָדוּ כְּמָא דִי פַּקֵיד יְיָיָת מֹשֶׁה: פפפ:
ובני ישראל עשו. כל המצוה האמורה בסקילה במקום אחר דחיה, רגימה ותליה:
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א ול ר' שגיב מחפוד שליט"א
ול- J. Alan Groves Center – תחת תנאי רשיון CC-2.5
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5
ו א שָׁנוּ חֲכָמִים בִּלְשׁוֹן הַמִּשְׁנָה, בָּרוּךְ שֶׁבָּחַר בָּהֶם וּבְמִשְׁנָתָם: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כָּל הָעוֹסֵק…
ה א בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם. וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר, וַהֲלֹא בְמַאֲמָר אֶחָד יָכוֹל לְהִבָּרְאוֹת, אֶלָּא…
ד א בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר, אֵיזֶהוּ חָכָם, הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיט) מִכָּל מְלַמְּדַי…
ג א עֲקַבְיָא בֶן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר, הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאִי אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה. דַּע…
ב א רַבִּי אוֹמֵר, אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבֹר לוֹ הָאָדָם, כֹּל שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְתִפְאֶרֶת…
א א משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי…