דבר תורה על פרשת וישב - מרן החיד''א

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר פני דוד - על התורה למרן החיד''א דבר תורה על פרשת וישב - מרן החיד''א
תוכן עניינים

--------

וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב, בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו--בְּאֶרֶץ, כְּנָעַן.

וישב יעקב. פירש רש"י בקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף ואפשר לרמוז כי וישב יעקב הוא ר"ת ויבקש יעקב שבת בשלוה קפץ עליו בלבול יוסף ומזקני' אתבונן רבינו הרקח ורבינו אפרי' ורבינו בעה"ט שרומזים דברי רבותינו זכרונם לברכה בר"ת וגימט' והשבח השביח מילתא כדנא הרב מהר"ש ן' אלקבץ ז"ל בס' מנות הלוי ע"ש:

וישב יעקב וכו'. אפשר בהקדים מאמרם ז"ל דיצחק אבינו עליו השלום היה ישחק בשי"ן ונתרצה לכפר על ישראל ונתן אות שין משמו ולקח אות צד"י. ויש בין צדי לשי"ן רדו לכפר הגלות של מצרים. והוינן בה דלכאורה היה נראה דהיו צריכים לישב קץ שנים בגלות וינוכו רד"ו בעבור שיצחק נתרצה לנכות רד"ו ממספר שמו כמו הפרש שיש מאות שי"ן לאות צד"י. וכל קבל דנא עין רואה דישבו רד"ו בגלות ונוכו ק"ץ. וזאת לפנים האר"ש יסדתי לבא לכלל ישוב בספרי הקטן ראש דוד פ' שלח. והן עתה רחש לבי כי הנה רחמנא אמר כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ת' שנה ואנחנו לא נדע כמה שנים יהיה גרות וכמה שנים יהיה עבדות ועינוי. והיה בעבור כבודו של יצחק אבינו עליו השלום אשר נתרצה ונכה לו ינכה מספר רד"ו מחשבון שמו. רצה ה' דרד"ו שנה יהיה גרות וק"ץ שנה שעבוד והיינו דאהניא שין שנתן יצחק. אמנם עתה כי יעקב אבינו עליו השלום בקש ליישב שלוה מורה כי אינו רוצה שהגרות יהיה רד"ו לכן קפץ עליו רוגזו של יוסף שעי"ז ילכו למצרים ויהיה השעבוד רד"ו וזהו משפט לשון קפץ שלא בזמנו וז"ש יעקב בקש לישב בשלוה אלה תולדות יעקב יוסף וכו' אשר מזה דרצה לישב בשלוה יצאו תולדות יוסף וכו' שהיה סב"ת עשויה לרדת לשעבוד מצרים. וזה רמזו מה שדרשו רבותינו זכרונם לברכה לא נחתי ולא שקטתי וכו' ויבא רגז זה יוסף כי רגז גימט' רד"ו שגרם שהשעבוד יהיה רד"ו כמספר רגז:

ובזה ניחא מ"ש רבותינו זכרונם לברכה על פסוק ויוסף הורד מצרימה ראוי היה יעקב אבינו עליו השלום לירד למצרים בשלשלאות של ברזל וכו' וצריך לדעת אמאי ראוי היה לירד בשלשלאות וכו' אמנם על פי האמור יתישב דכיון דלא רצה בגרות ובקש ליישב בשלוה א"כ צריך שעבוד רד"ו שנה ומתחיל בו בפרק ולכך היה ראוי לירד בשלשלאות של ברזל כי הוא תחלת השעבוד. אך הנה אלהינו מרחם ברגז רחם יזכור לכבוד יעקב אבינו עליו השלום וכל השעבוד היה קי"ו שנה כמו שאמר רבינו אפרים והוא מרבותינו זכרונם לברכה ומוכח מקראי. אבל ישיבת מצרים מעת שבא יעקב אבינו עליו השלום ובניו היה רד"ו שנה:

וְיִשְׂרָאֵל, אָהַב אֶת-יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו--כִּי-בֶן-זְקֻנִים הוּא, לוֹ; וְעָשָׂה לוֹ, כְּתֹנֶת פַּסִּים.

(א) שמעתי מי שפירש במ"ש פ"ק דתעניות חכמה מפוארה בכלי מכוער כי החכמה דומה ליין המתקיים בכלי חרס. וכאשר המצא ימצא גבר חכם בעז והוא יפה אף נעים זהו חידוש ורשומו ניכר שיהא נזכר. והנה רבותינו זכרונם לברכה דרשו זקנים שהיה זיו איקונין שלו דומה לו ושכל מה שקבל משם ועבר מסר לו והני בי תרי חכים ונהי"ר לא משכח' לה על הרוב דהחכמים אינם יפים וכך היא המדה חכמה מפוארה בכלי מכוער וז"ש וישראל אהב את יוסף מכל בניו ונ"ט כי בן זקונים זיו איקונין שלו דומה לו ושופריה דיעקב אבינו עליו השלום מעין שופריה דאדם הראשון ושמסר לו כל קבלתו בשתים ועלתה לו הוא לו דומה לו שיעקב אבינו עליו השלום מעין שופריה דאדם הראשון ואב בחכמה ועל כן חיבה יתירה נודעת לו:

(ב) ואפשר עוד לומר כי הנה יעקב אבינו עליו השלום היה גלגול אדם הראשון ובא לתקן מה שחטא אדם הראשון בג"ע כמו שאמר רבינו האר"י זצ"ל והיינו דקאמרו שופריה דיעקב אבינו עליו השלום שופריה דאדם הראשון וכמו שאמר בזהר הקדוש ח"א דף קמ"ב ע"ב ודייק הרב אספקלריא מאירה דלא קאמר מעין שהיה גלגולו כמפורש בתקונים. ובס' קרבן שבת להמופלא הר' המחבר עמודיה שבעה כתב משם האר"י ז"ל דיוסף הצדיק היה בו ניצוץ מאדם הראשון ע"ש וז"ש וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו שהיה זיו איקונין שלו דומה לו דכשם שהוא גלגול אדם הראשון כן יוסף היה בו ניצוץ אדם הראשון ומתיחס לו ועל כן אהבו מכל בניו. ור"ת בן זקונים הוא לו וסופי תיבות זקונים הוא לו גימט' אדם שני פעמים רמז כי לו אד"ם הוא כמוהו ניצוץ אדם הראשון:

(ג) א"נ יש לרמוז זקנים גימט' רז שמסר לו רזי תורה והוא בכלל מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה כל מה שלמד משם ועבר מסר לו שדרשו ז"ל זקנים כמו השערה אל הזקנים ומסתמא ודאי שם ועבר גילו ליעקב אבינו עליו השלום רזי תורה והוא מסרם לבר חכים כמו שתרגם אנקלוס ומזקנים יתבונן:

(ד) עוד אפשר לרמוז כי בן זקונים (מלא) הוא גימט' רחל בלאה עם הכולל והענין הוא כי בתרגו' המיוחס ליונתן בן עוזיאל מפורש כי רחל היתה מעוברת מדינה ולאה מיוסף ועל ידי תפלת לאה נתחלפו עובריא וע"פ הנס יוסף הלך לרחל ודינה ללאה ומהרש"א בחידושי אגדות פ' המפלת הביא זה מדברי הפייט ע"ש. ומזה הפלא היה ליעקב אבינו עליו השלום שמחה שלימה דזה מופת כי הן אחיו' מקודשות קדש הם לו למנה ושייכי אהדדי וכחד חשיבי וראשם מגיע השמימה לפי רוב הענו"ה ירא"ת ה'. ונמצא שכח רחל ולאה גם שתיהם ביוסף שהיה נוצר ועובר בבטן לאה ורחל ילדתו וז"ש וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא שבו שרש רחל בלאה כחדא שריין בחדא מחתא ואשתני למעליותא ורבו יתירתא מכל שבטי ישראל:

(ה) והואיל דעסיקנא דרך רמז הגיעני כפו"ל והיד כותב"ת דמיתבא דעתא כי זקני' גימט' יצחק עם הכולל שם רמז מ"ש הרב עיר בנימין משם האר"י ז"ל דנתעברה נשמת יצחק ביוסף. ולכן אהבו מכל בניו כי יוסף הוא אביו ובנו וכבר בעניותנו כתבנו זה לעיל ראש הסדר. ואוסיף מעט והפעם ילוה דלכך חסר אחד מחשבון יצחק לרמוז עוד כי בן זקנים גימ' רז גם כן כי סוד זה לא גילה לפניו השבטים שאם היה מגלה להם לא היו מקפידים על אהבתו אותו יותר מהם כי כדין היה עושה מאחר שהיה בו נשמת אביו אמנם היה סוד כמוס אצלו כי הם מפלאות תמים דעים:

(ו) ויש לרמוז עוד כי יוסף בחי' דכורא ואחיו בחינת נוקבא וז"ש וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקנים בסוד הדרת פנים הוא לו דייקא מתיחס אליו בחינת דכורא ומה גם דגוף וברית חשבינן חד על כן המו מעיו לו זכור יזכרנו רח"ם ירחמנ"ו

(ז) ורבינו אלעזר מגרמיזא בעל הרקח ז"ל כתב וז"ל אהב את יוסף שלמדו תורה נולד מהול מילה שניתנה לשמנה כמנין אהב וזוכים בה לעולם הבא. כתנת פסים רמז לתורה שקבל משה על פס ידו ומסרה ליהושע כשם שעשה יעקב ליוסף. זקנים חסר רמז ז' קנים של מנורה שעתידים צדיקים להאיר כמותה ז' כתות של צדיקים ז' קנים עכ"ל ולפי דרכו אפשר אהב את יוסף שלמדו תורה כי בן רמז תורה שבעל פה המתיחסת למ' שבה שם בן ז' קנים של המנורה שרומזים לז' ספרים תורה שבכתב כמו שאמר הרב זרע ברך ח"א פ' בהעלותך משם גדול אחד וכתב שם משם רבינו האר"י זצ"ל שהמנורה בכללה ובפרטה הכל רמז לתורה ע"ש הוא לו ועשה לו כתנת פסים רמז למשה רבינו שמסרה ליהושע כמו שאמר הרב ז"ל ודוק:

וּבְנֵי יְהוּדָה, עֵר וְאוֹנָן וְשֵׁלָה--וָפֶרֶץ וָזָרַח; וַיָּמָת עֵר וְאוֹנָן בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, וַיִּהְיוּ בְנֵי-פֶרֶץ חֶצְרֹן וְחָמוּל.

הרב מהרא"י בכתבים שלו סי' קי"ד נשאל למה נכתבו ער ואונן בפרשת פנחס (פרק כו' פסוק יט') בני יהודה ער ואונן וימת ער ואונן לשתוק וכו' וע"ש מה שיישב ורבינו בחיי בפרשתנו גלה סודו דער ואונן נתגלגלו בפרץ וזרח וז"ש ער ואונן בארץ כנען ויהיו בני יהודה וזה מרמזי התורה ע"ש וזוהי תשובה נצחת את כל ונוכחת. ובתשובות מהר"לנח סי' ח' הביא מליצת הרמב"ן בפי' איוב על זה ופירוש דבריו ובמקום אחר כתבתי בזה ועיין מה שכתב בקונטריס זה בפ' פנחס בס"ד:

וַתֹּסֶף עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן, וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ שֵׁלָה; וְהָיָה בִכְזִיב, בְּלִדְתָּהּ אֹתוֹ.

והיה בכזיב בלדתה אותו. כתב רבינו בחיי כזיב הוא מספר המתחלף בשם הגדול המיוחד והוא טוב לתפלה וכו' ע"ש ופירוש דבריו כזיב גימטריה כוזו פנים דהוי"ה (הגהה: פירוש פנים, הם האותיות שבאות לפני אותיות שם יהוה, הם אותיות כוזו. י.א.) וזהו שכתב עוד רבינו בחיי כי תיבת בכזיב ר"ת בכח כוזו זכה יהודה בתאומים ע"ש לשונו ודוק היטב. [ואחר זמן רב בא לידי ס' נפתולי וראיתי שפירש כן ושם האריך קצת, ויש איזה ט"ס ע"ש ודוק]:

והיה בכזיב בלדתה אותו. בזהר הקדוש דף קפ"ח ע"ב בהגהה למטה בגליון כתוב שנדוהו אחיו ליהודה על מכירת יוסף ומשו"ה לא הוליד בנים הגונים עד שהלך לכזיב לפייס אחיו שיתירוהו ומשום הכי נתקיים שלה עכ"ל ומכאן יש להכריע כדעת הרי"ף פ"ג דמ"ק שפסק דמנודה מותר בתשמיש. ואין להקשות כי בעי הש"ס התם דף ט"ו מנודה מהו בת"ה אמאי לא פשיט מהא דיהודה די"ל דהגם דיהיה אגדה לא ניחא ליה למפשט מאגדה ע"ד שכתבו הראשונים דלא בעי למפשט אלא ממתני' ובריתא ולא ממימרא דאמורא. ועי"ל דאין ראיה מיהודה דהרשות ביד ב"ד להקל ואימא דמנודה סתם אסור בת"ה והשבטים הקלו ליהודה. וזו סברת הראב"ד דרשאין להקל על המנודה לומר חוץ מדבר פ' כמו שאמר רבינו ירוחם בשמו נתיב י"ד ח"א ומרן בב"י בשם הקונדרסין. ומעין דוגמא תרצתי לקושית ראבי"ה דבעי התם מנודה מהו בתפילין וקאי בתיקו ואמאי לא פשיט מר' אליעזר כמו שכתבתי בעניותי בס' הקטן פתח עינים ריש נדה ע"ש וברכי יוסף א"ח סי' ר"ם:

ואפשר' לרמוז כי ר"ת ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו גימטריא נדוי בדקדוק. ובשמות רבה פ' מ"ב מפורש וירד יהודה שנדוהו ע"ש:

וַיָּקֻמוּ כָל-בָּנָיו וְכָל-בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ, וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם, וַיֹּאמֶר, כִּי-אֵרֵד אֶל-בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה; וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ, אָבִיו.

ויבך אותו אביו. אז"ל דהוא כלפי יצחק אבינו עליו השלום אשר לו ידע את יוסף כי חי הוא אך בוכה היה על צער יעקב אבינו עליו השלום. ואפשר כי התעורר לבכות יען שיעקב היה סובל עונש כ"ב שנה שביטל מכבוד או"א ונמצא כי בסבתו באה אליו הצרה הזו והוא אומר ויבך אותו אביו מצד היותו אביו כי בעבור זה היה מצר. ורמוז בתיבת ויבך נוטריקון ויב"ך כלומר ישראל אמר ווי על ב"ך שנה שלא קיים כבוד או"א:

ויש לחקור דהלכה רווחת האב שמחל על כבודו כבודו מחול ואמרינן דרב הונא קרע שיראי דרבה בריה וליכא משום ולפני עיור דמחיל ליקריה א"כ אפוא מדוע יצחק אבינו עליו השלום לא מחל ליעקב אבינו עליו השלום ותו לא איעניש. ונהירנא שכתוב בס' חסידים דהא דאב דמחל כבודו מחול היינו בדיני אדם אבל בדיני שמים חייב. וכעת אין הס' הנז' אתי ורואה אני דטעמו ונימוקו עמו כי הן האדם הנמנע מכבוד או"א חטא בכפלים כלפי האב וכלפי שמיא כי ה' לו ציוה על כבוד או"א והשוהו לכבודו כביכול ונמצא פוגם לצד עילאה ח"ו. והאב מצי מחיל חלקו אשר חטא אליו. אבל כבוד שמים אין בידו ואמטול הכין מן שמים נלחמו ונענש בדיני שמים. איכו השתא נחה שקטה חקירתנו כי האף אמנם יצחק אבינו עליו השלום זריז קדים האב שמחל כדת מה לעשות ונסלח לו אכתי פש חלק גבוה וכבוד שמים המתרב' בכבוד או"א ומ"ה נענש במספר שנים אשר לא קיים כבוד או"א בדיני שמים. ועוד יש לחלק קצת דהא דאמרי' האב שמחל על כבודו מחול היינו בבן אצל אביו כי הוא מקיי' תדיר כבוד ומורא או"א אך זימנין דמשכח' מקל בכבודו ומוראו ובכה"ג כבודו מחול לא כן כשהרחיק נדוד ולא נמצא אתו ונתבטלה המצוה מכל וכל. ושוב ראיתי להרדב"ז סי' תקכ"ד דמוכח מדבריו להפך אך בדברי הרדב"ז ז"ל עמדתי קצת בתשו' בס' הקטן חיים שאל סי' ה' ע"ש ודוק:

א"נ אפשר במ"ש הרב עיר בנימין בסוטה סי' קפ"ו משם האר"י ז"ל דיוסף נתעברה בו נשמת יצחק אבינו ע"ה ולזה אהב את יוסף כי בן זקונים הוא יעקב לו ליצחק שנתעבר ביוסף זהו תורף דבריו עיין שם באורך ובזה אפשר שז"ש ויבך אותו אביו דקאי על יצחק כנז"ל דהיה בוכה על שהוא עצמו כלומר נשמתו היה בצער. והשתא א"ש מאי דנענש יעקב אבינו עליו השלום על ביטול כבוד או"א ביוסף והוא מכוון דהוי ע"י יצחק עצמו וסיבתו. ואפ' לרמוז כי בן זקנים תיבת זקנים גימט' יצחק עם הכו' וז"ש כי בן זקנים כי הוא בן ונלוה אליו נשמת יצחק אביו ולזה ישראל אהב את יוסף מכל בניו ועיין לקמן אות ז"ך. וזה טעם שהושלך יוסף בו"ר ועלה על ידי בו"ר בית הסהר באמצעות החלומו' וכמו שאמר בזהר דירד בבור ועלה מן הבור ע"ש כי היה יוסף נשמת יצחק גימט' בו"ר והיה מתקן ר"ח דינים גימטריה בו"ר וגימטריה יצחק כמו שאמר הרב עיר בנימין בפירוש כי שמו אותי בבור ולכן ירד לתקן בו"ר ר"ח דינים ובגמר התיקון עלה מן הבו"ר בזכות יצחק:

וַיַּכֵּר יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי, כִּי-עַל-כֵּן לֹא-נְתַתִּיהָ, לְשֵׁלָה בְנִי; וְלֹא-יָסַף עוֹד, לְדַעְתָּהּ.

צדקה ממני אפשר לפרש צדקה דלא עבדא איסורא והיא מעוברת מאתי והראיה הוא ממני שלא רצתה להלבין פני אף שהיא מסוכנת לישרף וזה חסידות גדול ואי עבדא איסורא או אפי' כיונה לאיסור עמי לא נזהרה בזה ותכף אמרה בפירוש ממך נתעברתי ודוק:

וַיֹּאמֶר לוֹ, לֶךְ-נָא רְאֵה אֶת-שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת-שְׁלוֹם הַצֹּאן, וַהֲשִׁבֵנִי, דָּבָר; וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן, וַיָּבֹא שְׁכֶמָה.

מעמק חברון.אפשר לרמוז כי ר"ת מעמק הוא מעצה עמוקה מצדיק קבור. חברון כמשז"ל וקרי ליה עצה עמוקה כי אברהם אבינו עליו השלום היה משתאה מחריש אם יברר גליות או גהנם ולבסוף הסכים ובירר גליות כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בבראשית רבה פ' לך לך ע"ש:

וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ, וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת, וְאָמַרְנוּ, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ; וְנִרְאֶה, מַה-יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו.

ונראה מה יהיו חלומותיו. אפשר לרמוז כי ר"ת ונראה הוא ורוח הקדש אומרת נראה. מה יהיו חלומותיו כמה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה והביאו רש"י. ורבינו אפרי' בפרישתו (כתב יד) פירש ע"ד הפשט ונראה מה כמו ונחנו מה שהוא הבל כלומר ונראה הבל יהיו חלומותיו ועוד האריך ופירש ונראה ברע אשר ימצא את אבינו וכל זה לא נחוש רק מה הבל יהיו חלומותיו וכו' ע"ש:

וַיִּקָּחֻהוּ--וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ, הַבֹּרָה; וְהַבּוֹר רֵק, אֵין בּוֹ מָיִם.

והבור רק אין בו מים. פירש"י מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו וכבר כתבנו לעיל הגהת נמוקי רבינו ישעיא שהקשה דהדיוק אינו מחויב שיהיו נחשים ועקרבים דדילמא עצים ואבנים יש. ולק"מ דדרך הבור הוא להיות בו מים או נחשים ועקרבים ואין רגילות שיהיה בו דבר אחר ולכן כאשר שלל שלא יש בו מים. ממילא אנו מדייקים בדבר הרגיל דהם נחשים ועקרבים המצויים בבורות. ואפשר לרמוז כי ר"ת אי"ן ב"ו הוא אבל נחשים ועקרבים יש בו:

וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל-הַבּוֹר, וְהִנֵּה אֵין-יוֹסֵף בַּבּוֹר; וַיִּקְרַע, אֶת-בְּגָדָיו.

וישב ראובן אל הבור. אז"ל היכן היה שהיה יושב בשקו ותעניתו ואפשר לרמוז כי תיב' וישב הר"ת נוטריקון שהיה יושב בשקו ותעניתו. וטעם ראובן כי הוא בלבל יצועי אביו בטענת כי השבטים י"ב ולמה רוצה להוליד עוד ועתה שנמכר יוסף והוא סבר שנאבד גדול צערו והכיר חטאו דחסרו להו השבטים ואם לא בלבל הוא יצועי אביו היה משלים אותו הילד הנולד מבלהה ולכן אמר הילד איננו ואני אנה אני בא על חטאי:

וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, אֶל-אֶחָיו: מַה-בֶּצַע, כִּי נַהֲרֹג אֶת-אָחִינוּ, וְכִסִּינוּ, אֶת-דָּמוֹ.

מה בצע כי נהרוג את אחינו. הרב כתנות אור הביא מאמר רבותינו זכרונם לברכה שאמרו על פסוק זה הורגין אנו את אחינו ומברכין ברכת המוציא ופירש הרב ז"ל במשז"ל דהשבטי' רצו להרוג יוסף דעתיד ירבע' לצאת ממנו והעובדי' ע"ז אומרים עזב ה' את הארץ והניח הכל ביד השרים וביד המזלות וסילק השגחתו מהתחתונים ואמרו בזהר דה' דהמוצי' רומזת לשכינה המשפעת מזון ומחיה וממנה השפע לתחתוני' וא"כ מברכת המוציא מוכח שהקב"ה משגיח ומשפיע בתחתונים הפך סברת עע"ז האומרים שסילק השגחתו ח"ו וז"ש הורגין אנו את אחינו בשביל שעתיד ירבעם לצאת ממנו ולהטעות ישראל באמור עזב ה' את הארץ ואינו משגיח בתחתונים ולכך אמרו נברך המוציא שם רמז בה"א שהקב"ה משפיע ובדין אנו הורגין אותו זהו תורף דברי הרב ז"ל:

ואינו מתישב לפי לשון המאמר שהביא דקאי אקרא דמה בצע כי נהרוג את אחינו דנראה דמברכת המוציא נבין שלא להורגו ולפי דרך הרב ז"ל ברכת המוציא מכרעת להורגו. והיה נראה לומר דברכ' המוציא היא טענה שלא להורגו דהרי ירבעם עתיד להטעות ולומר דח"ו לא יש השגחה וכשיאמר זה נכיר מברכת המוציא שהה"א רומז שמשפעת ומשגחת כי דבריו לעז ולא נשמע אליו ולמה נהרוג אותו כיון דיש לנו ברכת המוציא ברכה תדירית המבטל' דברי ירבעם וזהו התמיה הורגין את אחינו ומברכין המוציא כלומר הוו תרתי דסתרן דכיון דמברכין המוציא אין לחוש לשקריו של ירבעם דמברכת המוציא מוכרע כי שקר ענה. אבל יש לדחות כי בבא ירבעם תחילת שקריו יהיה שלא לברך המוציא כי אין השגחה ח"ו ומה תמיה היא זו. אטו ירבעם שעושה התורה כלה פלסתר ח"ו לא יטעון גם על ברכת המוציא שלא לברך:

ואפשר לפרש במה שידוע דבעון אדם הראשון נתקללה האדמה וגם בעון הריגת הבל כתיב ארור אתה מן האדמה אשר פצתה וכו' כי תעבוד את האדמה לא תוסיף תת כחה לך ואמרו במכילתא פ' בשלח פ' ט' ע"פ נטית ימינך וז"ל מגיד שהיה זורקן ליבשה והיבשה זורקן לים אמרה יבשה ומה בשעה שלא קבלתי אלא דם הבל שהוא יחידי נא' לי ארור אתה וכו' עתה איך אוכל לקבל דמן של אוכלוסין הללו עד שנשבע לה הקב"ה שאיני מעמידך בדין שנא' נטית ימינך ואין ימין אלא שבועה עכ"ל. ואח"כ בזכות נח חזרה האדמה להוציא חיטים בתערובו' מוץ ותבן וצריך כמה בירורין ולזה אנו מברכין המוציא לחם מן הארץ כי ה' רחם עלינו והוציא הארץ מקללתה ועושה לחם אף שהוא בטורח וא"כ אם האדמה נתקללה בהריגת הבל עתה בהרגנו ליוסף זרע קדש ב"ר מיניה דמר יעקב אבינו בחיר שבאבו' ובן רחל האהובה ממ"נ אם תקבל דמו תתקלל האדמה ולא נאכל לחם. ואם הארץ תתירא ולא תקבל דמו כל עובר עליו ישום ומשפה לאלפא יודע הדבר ונהיה לבוז והוא מה שדרש בעל המאמר מה בצע מלשון בצע אכוליה שרותא וכיוצא שהוא המברך המוציא דמשם אנו למדין דברוכי מברכינן לה' המוציא הארץ מקללתה וא"כ עתה תשוב להתקלל ואם לא תקבל וכסינו את דמו יש לנו מקום לכסות בתמיה הרי האדמה לא תקבלנו וז"ש הורגין את אחינו ומברכין ברכת המוציא הלא מברכת המוצי' נבין ונדון שלא להרגו ודוק:

וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל-הַדֶּרֶךְ, וַיֹּאמֶר הָבָה-נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ, כִּי לֹא יָדַע, כִּי כַלָּתוֹ הִוא; וַתֹּאמֶר, מַה-תִּתֶּן-לִי, כִּי תָבוֹא, אֵלָי. וַיֹּאמֶר, אָנֹכִי אֲשַׁלַּח גְּדִי-עִזִּים מִן-הַצֹּאן; וַתֹּאמֶר, אִם-תִּתֵּן עֵרָבוֹן עַד שָׁלְחֶךָ.

אפשר לפרש במ"ש הרב שבות יעקב ח"ב סי' קו"ל דאף דטועני' לאיש שלא נתן אתננה חייב שבועה היינו דוק' כשאינה מופקרת אבל אם היא מופקרת חזקה שלקחה קודם או שכרתו ואין נזקקין לה לבייש בני אדם ע"ש וכיון שהיא נעשית כמו קדשה מופקרת כיונה לדבר דבריה כמו שהיא מופקרת וז"ש מה תתן ל"י שאני מופקרת בידי כי תבא אלי שאני אינה נאמנת אחר כך לומר שלא נתת אתנני. ויאמר אנכי אשלח כלומר אנכי נאמן אשלח גדי. ותאמר אם תתן ערבון עד שלחך כלומר אדרבא להיותך אדם חשוב איני נאמנת. ועוד שתשכח כמו שאמר פ' איזהו נשך כ"ש מר דטריד בגירסיה וישכח ואני איני נאמנ' לזה אם תתן ערבון עד שלחך מעצמך הגדי שאני לא אשאלך כלל לפי שהמופקרת אינה נאמנת וכל זה עשתה להטעותו שיסבור שהיא מופקרת. ומשו"ה אמר איה הקדשה היא בעיני' על הדרך כלומר מופקרת היושבת בפרשת דרכים. ואחר כך אמרה לאיש אשר אלה לו אנכי הרה כלומר אין אני מופקרת ולא לקחתי הערבון אלא להודיע כי ממך אני הרה. ויאמר צדקה בדבריה ואינה מופקרת רק ממני היא הרה:

ואפשר עוד לפרש צדקה ממני ונבין פסוק כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו דידוע מ"ש רש"י דיהודה היה מחזיקה לקטלנית שאמר מוחזקת היא זו שימותו אנשיה. והנה כתבו הרא"ם ח"א סי' כ"ב ומהרלנ"ח סי' ל"ו דיבמה לית בה משום קטלנית דשומר מצוה לא ידע דבר רע. אמנם יהודה היה מסתפק אם יש להם דין ב"נ אף ששומרים התורה או יש להם דין ישראל. וז"ש פן ימות גם הוא כאחיו הכונה דילמא יש לנו דין ישראל וביבמה לית בה משום קטלני' וקורא אני שומר מצוה לא ידע דבר רע. או דילמא אין לנו דין ישראל והרי היא כקטלנית דעלמא וזהו פן ימות. אמנם תמר הכריעה בדעתה שיש להם דין ישראל דמעת שנימול אברהם אבינו עליו השלום יש להם דין ישראל כמו שכתב הרמב"ן ז"ל וז"ש ותשב בפתח עינים ואז"ל פתחו של אברהם אבינו עליו השלום רמז לפתח האהל שנימול אברהם אבינו עליו השלום ומאותה שעה יש להם דין ישראל וליכא ביבמה קטלנית דשומר מצוה לא ידע דבר רע. והחזיקה בשיטתה עד לבסוף שמסרה עצמה על קדוש' ה' שלא להלבין פניו והוא אביזרא דש"ד וב"נ אסור למסור נפשו על קדושת ה' אבל היא מוצאת ונזדמנה לישרף שלא להלבין פניו דהוא רק אביזרא דש"ד כהלכת גוברין יהודאין המתקדשים והמטהרים וז"ש יאודה צדקה ממני שהיא כיונה להלכה דיש לנו דין ישראל ומשו"ה לא חשה לקטלנית ומסרה עצמה על קדושת ה' וז"ש ותשב בפתח עינים וכו' כי ראתה כי גדל שלה והי"א לא נתנה לו לאשה היא דייקא שהיא יבמה ולית בה קטלנית על זה אירע לה דסברה דיש להם דין ישראל ושומר מצוה לא ידע דבר רע:

אמנם יש לחקור מה שאמר יהודה שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שלה בני כי אמר פן ימות וכו' דהוו תרתי דסתרן דמאומרו עד יגדל שלה מוכח דכאשר יגדל מהר ימהרנה לו ומאמר פן ימות שהיא קטלנית ומוחזקת שימותו אנשיה טעם זה מונעה אף כי יגדל דקטלנית אסורה בין לקטן בין לגדול. ותו דהרי כל העם רואים דהשיא ער ואונן בקטנותם ומה נשתנה שלה להשיאו כשיהיה גדול. ותו דאיך שקר לה עד יגדל שלה ואחר כך גם כי גדל לא נתנה לו. וראיתי בשו"ת נודע ביהודה הנדפס מחדש בא"ה סי' יו"ד דגם דהוא כתב מסברא דביבמה ליכא איסור קטלנית ונעלמו ממנו כל הפוסקים ראשונים ואחרונים המדברים בדין זה. ושם ראיתי שפירש פ' זה עד יגדל שלה וכו' דיבם קטן יש ספק אם יהיה סריס ופוגע באשת אח אך לא חייש' למיעוט' ואזלי' אחר הרוב בספק איסור וקטן מיבם אבל בקטלנית יבם קטן שהוא ספק סריס לא ייבם דאם הוא סריס היא קטלנית כיון שאינו מקיים מצוה ואף דהוי מיעוט בסכנה חיישינן למיעוטא וז"ש עד יגדל שלה ויצא מספק סריס דעתה הוא קטן ואפשר שהוא סריס ופוגע באשת אח וכי תימא הלא אזלי' בתר רובא לז"א כי אמר פן ימות שהיא קטלני' והוא סכנה ובסכנה חיישי' למיעוטא ובזה ניחא דאם הוא מטעם קטלנית וכי היה בוש ליהודה לומר הדין עכ"ד ועל פי זה נתישבו חקירותנו. אמנם על אשר חקרנו איך יהודה הצדיק דיבר שקר עד יגדל שלה ולא היה בדעתו לתתה לו אף כי יגדל. אפשר לומר דברישא חש להיותו קטן וכו' כדתרגמה הרב הנז'. וביני ביני נסתפק אעיקרא דאפשר דהא דביבמות לית בה דין קטלנית היינו בישראל אך אפשר דהם יש להם דין ב"נ ולגבי דידהו אסורה היבמה כמש"ל. ועל כן תמר ותשב בפתח עינים פתחו של אברהם אבינו עליו השלום דמשנימול יש להם דין ישראל כי ראתה כי גדל שלה והיא יבמה לא נתנה אז הבינה דמסתפק עתה ספק חדש אם יש להם דין ישראל:

ובפסוק צדקה ממני יש לרמוז דתיבת ממני שהם דברי בת קול כמשז"ל ר"ת ממנה מלכים נביאים יוצאים כמשז"ל:

וַיְהִי, כְּדַבְּרָהּ אֶל-יוֹסֵף יוֹם יוֹם; וְלֹא-שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ, לִהְיוֹת עִמָּהּ.

ולא שמע אליה לשכב אצלה. פירש"י אפי' בלא תשמיש. ואפשר לפרש במ"ש מהר"ם ן' חביב בתוספת יה"כ על מה שהביא הר"ן ראיה דיהרג ואל יעבור אף באביזרא דג"ע דליכא אלא לאו מההיא דאמרינן ימות ואל ידבר עמה דשאני התם דעיקרה עבירה גמורה ומסיק להלכה דאם אין עיקרה עבירה גמורה אף דאיכא לאו שרי ושמעתי מקשים על הרב דאשתמיטיה דברי הרמב"ן בתורת האדם דשם פירש דה"ד לאו דשייך לערוה עצמה אבל לאו נפרד דג"ע כגון אלמנה לכ"ג לא. והכא אמרו רבותינו זכרונם לברכה דהיא היתה רוצה להורגו ולאונסו וז"ש ויהי כדברה אל יוסף יום יום דהיינו שהיתה מגזמת להורגו עם כ"ז לא שמע אליה לשכב אצלה אפי' בלא תשמיש דליכא אלא לאו אפ"ה באביזרא דג"ע יהרג ואל יעבור. ולא תימא דכל לאו דג"ע יהרג ואל יעבור אפי' לאו דלא שייך לערוה עצמה כגון אלמנה דכ"ג. לא היא אלא דוקא הכא לאו זה דהוא בערוה עצמה יהרג ואל יעבור. וז"ש ולא שמע אליה לשכב אצלה דהוא לאו לחוד ואביזרא דג"ע להיות עמה כלומר להיות הלאו עמה דהיא הערוה עצמה משא"כ אם היה לאו נפרד כאלמנה לכ"ג אז ליתיה בכלל אביזרא דיהרג. ואפשר שז"ש שכבה עמי אפילו בלי תשמיש דליכא אלא לאו בעלמא והשיב ואיך אעשה הרעה הגדולה כלומר שהוא לאו דערוה עצמה מכלל דאיכא קטנה לאו נפרד כאלמנה לכה"ג דאינו בכלל אביזרא ויעבור ואל יהרג:

או אפשר במ"ש הרמב"ם פ"ך דסנהדרין הנאנס ועבר ולא נהרג וכו' אינו חייב מיתה דאנוס רחמנא פטריה וה"ד בע"ז וש"ד אבל בג"ע אם אנסוהו לבא על הערוה חייב דאין קשוי אלא לדעת ומהרח"א בעץ החיים סדר היום הק' עמ"ש פ"י דמלכים ב"נ שאנסו אנס לעבור א' ממצותיו וכו' דבג"ע איך יפטר בטענת אונס דאין קשוי אלא לדעת ולק"מ דמשכח' לה שנתקשה לבא על אשתו ואנסוהו לבא על הערוה כמו שאמר הראב"ד פ"א דאיסורי ביאה וכתב הה"מ שזה דעת רבינו וא"כ הרי משכחת אונס בג"ע. והכא אשת פוטיפר אונסתו לבא עליה ובזה דינא הוא לישראל דיהרג ואל יעבור וז"ש איך אעשה דבזה לא שייך אונס דהיא רעה גדולה דהיינו שיהיה מתקשה וזהו איך אעשה דהוי מעשה ולאו אונס מיקרי מכלל דאיכ' קטנה כגון שהיה מוקשה והדביקוהו לערוה ובין כך ובין כך וחטאתי לאלהים דאף בקטנה דהוי אונס ואינו חייב מיתה חטא איכא שלא נהרג ועבר וק"ל:

אמרו רבותינו זכרונם לברכה

שאמר יוסף ליעקב אבינו עליו השלום חשודין הן בניך על אבר מן החי. ופירש בתרגום המיוחס ליונתן בן עוזיאל דהוו תלשין מן אודניא ומן דנביא. ופירש הרב עץ החיים משם הרב מהר"ם ן' חביב במ"ש הרמב"ם פ"ה דמאכלות אסורות דאבר שאין בו עצם כיון דפירש כזית חייב משום אבר מן החי והרמב"ן ס"ל דגם בזה צריך האבר שלם והשבטים היו תולשין מן אודניא ודנביא אברים שאין בהם עצם וסברי דלא שייך אבר מן החי במקצתו עד שיפרוש אבר כבריתו כדעת הרמב"ן ויוסף הצדיק סבר כהרמב"ם דחייב בכזית עכ"ד ושמעתי מהרב כמהר"ר מאיר בן מרגי זלה"ה שהקשה על הרבנים הנז' דממ"נ דין השבטי' בו בפרק כמאן אי כישראל הרי הם חייבים משום טריפה כמו שאמר הרמב"ם שם. ואי כבן נח הרי הם חייבים משום בשר מן החי אפילו בכל שהוא כמו שאמר הרמב"ם פ"ט דמלכים:

וַיֹּאמֶר, אֲלֵיהֶם: שִׁמְעוּ-נָא, הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי. וַיֹּאמְרוּ לוֹ, אֶחָיו, הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ, אִם-מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ; וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ, עַל-חֲלֹמֹתָיו וְעַל-דְּבָרָיו.

שמעתי אומרים במשז"ל דמי שחושדין אותו אי אפשר שלא יהיה בו קצת ואי אית ליה אויבים לית לן בה דאויבים אפקוה לקלא והכא יוסף הצדיק הביא דבת אחיו וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום ולא יכלו דייקא דאם ידברו לו מקיימין החשד ולכן מוכרחים להראות שהוא שונא ובכן אין לחושדם כלל דאיהו שונא ואמרינן אויבים אפקוה לקלא וכל הענין שקר. ויוסף הצדיק נתחכם לספר להם חלומו דבזה מראה במופת דהוא אוהבם ומחזיקם לאוהבים כי כן אין מספרים חלום כי אם לאוהבים ובזה מתקיימת הדיבה כיון שהוא אהוב וז"ש ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו שהביא דבתם וכתב עלייהו הנפק בספרו חלומו להם להודיע שהם אוהבים והדיבה אמת עד כאן שמעתי ואחר כך מצאתי בספרי המפרשים:

וַיִּגְעַר-בּוֹ אָבִיו, וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ: הֲבוֹא נָבוֹא, אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ, לְהִשְׁתַּחֲו?ֹת לְךָ, אָרְצָה. יא וַיְקַנְאוּ-בוֹ, אֶחָיו; וְאָבִיו, שָׁמַר אֶת-הַדָּבָר.

אפשר במשז"ל חלמא טבא חדוותיה מסתייה לכן גער בו להפיג שמחתו כדי שיתקיים החלום ולכן ואביו שמר את הדבר. ולפ"ז עיקר קיום החלום היתה גערה זו ובזה אפ' לפרש מסרה הביאה רבינו בעה"ט ויגער בו אביו ויגער בי"ס ויחרב כי ע"י גערת אביו מלך יוסף ובעבור יוסף נקרע י"ס כמשז"ל ודוק כי קצרתי ועיין מה שכתבנו בעניותנו לקמן אות כ"ד בס"ד:

וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל-הַדֶּרֶךְ, וַיֹּאמֶר הָבָה-נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ, כִּי לֹא יָדַע, כִּי כַלָּתוֹ הִוא; וַתֹּאמֶר, מַה-תִּתֶּן-לִי, כִּי תָבוֹא, אֵלָי.

הבה נא אבא אליך. שמעתי במ"ש הרב ט"ז י"ד סי' קצ"ב שחקר דיהודה לא נזהר שתשמור ז' נקיים משום חימוד ותירץ דהיא גזרה דרבנן ועוד דלא שייך זה בנתרצו לבא באותה שעה שתבעה וז"ש הבה נא עתה דליכא גזרת חימוד ועוד אבא אליך ולא שייך חימוד בתבעה ובא עליה תכף כמו שאמר הרב ט"ז עד כאן שמעתי:

וְיוֹסֵף, הוּרַד מִצְרָיְמָה;

אמרו בסוטה דף י"ג ע"ב א"ר אלעזר אל תקרי הורד אלא הוריד שהוריד אצטגניני פרעה מגדולתן וכתב הרב כתנות אור שלפי דרך רבותינו זכרונם לברכה שדרשו אל תקרי הורד אלא הוריד יש לומר שהוריד ישראל לגלות מצרים שהוא היה סיבה שירדו יעקב אבינו עליו השלום ובניו עכ"ד ואשתמיטיתיה שכך אמרו רבותינו זכרונם לברכה בילקו' הורד שהוריד יעקב למצרים:

ואפשר לפרש המאמר הנז' דקשיא ליה לר' אלעזר דיוסף בחינת יסוד קדוש הכולל ואיך יתכן שהורד מצרימה ערו"ת הארץ ונמצא ח"ו דערות הארץ שלטה ביסוד קדוש. לז"א אל תקרי הורד שזה פגם גדול עד אשר תקרא הוריד שאדרבא הוא כבש ערות הארץ והוריד גדוליה ואז נוכל לקרוא הורד והכי קאמר ויוסף הורד כלומר הוריד למצרימה ערות הארץ. ועל דרך זה ירדו יעקב אבינו עליו השלום ובניו להוציא כל ניצוצי הקדושה וכמו שאמר עת אשר שלט האדם באדם לרע לו. ואפשר לומר עוד כלפי מ"ש בזהר דאלמלא השבטים שלטו ביוסף ויוסף אדון לכל מצרים והם עבדיו וא"כ ישראל עבדי מצרים הם עבדי יוסף דמה שקנה עבד קנה רבו לא היה תקומה לישראל לצאת משם עיין שם באורך וז"ש ויוסף הורד אבל הוא רד ששלט במצרים וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה בילקוט ומאחר שהוא רד והיו מצרים עבדיו הוריד ליעקב אבינו עליו השלום ובניו דעי"ז יוכלו לצאת. ואתהלכה ברחבה כי עתה ארחיב הענין עוד וז"ל הילקוט. הורד משל כד"א וירד מים עד ים הורד שלט כד"א אשר הוא רודה הורד ענין העתקה כד"א וירדהו שהעביר העם לערי' הורד הוריד ליעקב עיין שם באורך וידוע דאמרו בזהר על פסוק עת אשר שלט האדם באדם לרע לו שהקליפה שולטת בנשמות הקדושה לרע לו וז"ש ויוסף הורד כפשוטו ולמראה עינים שלט בו הקליפה הורד ירידה היתה לו והוא לרע לו לסט"א שעמד בנסיון וזכה למשול כמו שאמר בזהר דהשומר אות ברית זוכה למלכו' ולזה זכה יוסף ולכן דריש הורד משל שנעשה מלך אדיר וזהו ויוסף הורד שנראה כאלו ירידה היתה לו אבל הורד משל. וגם לרע לו לסט"א וזהו הורד שלט. ולא די ששלט עליהם אלא שהעתיקם מעיר לעיר וזהו הורד כד"א וירדהו וכו' וזה הכנה לגלות שתהיה מצרים ארץ לא להם כמו שאמר רבינו האר"י זצ"ל דארץ לא להם קאי למשעבדים שמצרים לא היה כמות שהיה אלא בארץ לא להם שיוסף העביר אותם לעיר אחרת. ואח"ז ויוסף הוריד ליעקב שכבר היה הכל מוכן לתיקון הגלות ונמצא כל הדרשות עולות בקנה אחד:

ואומרו ויוסף הורד מצרימה בוי"ו אפשר במ"ש רבינו האר"י זצ"ל דכל ניצוצו' קדושה של אדם הראשון באו בדור אנוש ודור המבול ודור הפלגה ואחר כך באו מצרים והוצרך לגלות קשה לברר הניצוצות ע"ש באורך והשתא רמז הכתוב בוי"ו של ויוסף הורד מצרימה וי"ו מוסיף על ניצוצו' קרי דאדם הראשון שירדו למצרים כי הכל בחינת יסוד וסופי תיבות פדה דשם במצרים היה פדיון לניצוצות להוציאם לאור ור"ת ויוסף הורד מצרימה גימטריה ב"ן לרמוז ששכינה כביכול ירדה עמו:

וַיְהִי יְהוָה אֶת-יוֹסֵף, וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ; וַיְהִי, בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי.

יש לדקדק דהו"לל ויהי בבית אדוניו המצרי ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח. ואפשר במשז"ל דפוטיפר קנה יוסף לדבר עבירה ונסתרס. ובמציאות כזה דרך העולם דהקונה אל ישמח ויהיה יוסף כקוץ בין עיניו ויתמלא עברה כי לא נתמלאת תאותו ואודני דהוו ליה גזיין מיניה ומן הראוי היה שימכרנו ולא יהיה לו למזכר' צרתו ומה הגיע אליו. אך מן השמים הצליחו ליוסף הצלחה נפלאת עד שאדוניו מכח זה לא פנה למחשבתו הרעה רק בעיניו יביט אל הצלחתו וישאירנו בביתו וז"ש ויהי ה' את יוסף דנסתרס פוטיפר. וכי תימא א"כ חיים של צער נזדמנו ליוסף אם ישאר בביתו ירבה שנאתו של פוטיפר כאמור לז"א ויהי איש מצליח ובעבור ההצלחה ויהי בבית אדוניו המצרי:

ואפשר לפרש המשך הפסוקים במשז"ל פרק אחד דיני ממונות דא"ל אחאב לעובדיה כתיב נחשתי ויברכני ואיהו לאו ירא שמים יצאת ב"ק ואמרה ועובדיה היה ירא את ה' וביתו של אחאב אינו מזומן לברכה ודקדק הרב מופת הדור מהרח"א בס' עץ החיי' בסדר היום דהו"ל לאחאב לאתויי מבית פוטיפר המצרי שהוא ארור ואפ"ה נתברך בגלל יוסף. ואפשר לישב דהא דיוסף שנא ושנא דיוסף כשבא אצל המצרי היה ה' עמו והיה מוצלח מאד עד שהיה נראה לעין כמו שאמר בזהר הקדוש על פסוק וירא אדוניו כי ה' אתו דהוה חמי ממש בעינוי ובראות פוטיפר זה נשאו לבו להפקידו על כל אשר לו כדי שיתברך ומחמת זה נתברך כדי שלא יתחלל יוסף ומשו"ה לא מצי אחאב לאתויי מפוטיפר כי האמנם הוא ארור ואינו ראוי לברכה מ"מ בראותו הצלחת יוסף נתן בידו כל אשר לו כדי שיתברך וכיון שפוטיפר כיון לזה לכבוד יוסף נעשה לו נס ורבו יתירה ולא דמי ללבן ויעקב. ועוד אפשר לומר דגם דהמצרי הוא ארור מה שהיה בביתו ראוי לברכה ובו עצמו דוקא לא חלה הברכה. אך בבית אחאב הבית בכללו מלא ביתו ע"ז של ישראל ותשמישי ע"ז שאין להם ביטול וכל הבית אינו ראוי לברכה. ובזה נבא אל הביאור שזהו מה שרמזה לו הבת קול לאחאב ועובדיה ירא ה' וביתיה דההוא גברא אינו מזומן לברכה כלומר דאף דהוא אינו ארור ואעפ"י שחטא ישראל הוא מ"מ ביתו אינו כלי מחזיק ברכה לאפוקי לבן דהוא וביתו מזומני' לברכה וז"ש ויברכני לי דייקא בגללך וכיון שלבן נתברך ממילא נתברך כל אשר לו וביתו מזומן לברכה מה גם דהיו שם אמותנו הקדושות ושבטי ישורון ואין ראיה מפוטיפר דביתו מיהא מזומן לברכה ובפרט שהיתה שם אסנת העתידה להיות אם בישראל וז"ש הכתוב ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח כשהיה הוא לבדו ה' עמו מוצלח ומצליח ויהי בבית אדוניו המצרי ועם כל זה לא נתברך הבית משום דפוטיפר ארור ואחר זה וירא אדוניו כי ה' אתו וימצ' חן בעיניו וישרת אותו אף דאירע לו שנסתרס והיה לו לשונאו. ועדיין לא נתברך הבית. ויהי מאז הפקיד אותו וכו' מאז הפקיד דייקא לאפוקי קודם שהפקיד שלא נתברך אבל כיון שהוא הפקידו במחשבה זו להתברך ויברך ה' את בית המצרי אף שהיה ארור בגלל יוסף משום כבודו וזה תוספת טובה שלא אמרו תכף לת"ח ברכה אלא כשאינו ארור אבל בגלל יוסף שהפקידו במחשבה זו נתברך. ומאי דמייתי פ' כיצד מברכין ראיה לתכף לת"ח ברכה מקרא דיוסף. אפשר לומר דיליף בהדרגות ודוק:

וַיַּעֲזֹב כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ, בְּיַד-יוֹסֵף, וְלֹא-יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה, כִּי אִם-הַלֶּחֶם אֲשֶׁר-הוּא אוֹכֵל;

ולא ידע אתו מאומה כי אם הלחם וכו'. פי' הרב הקדוש מהרח"ו זצ"ל בדרשותיו (כתב יד) ולא ידע אתו מלשון וידע אדם שהוא קנאו לעבירה ולא יד"ע אתו כי אם הלחם היא אשתו לאפוקי יוסף שלא ידע אתו זהו תורף דברי הרב זלה"ה. ואפשר להרחיב הענין במשז"ל דנסתרס פוטיפר. ומ"ש אשתו כדברים האלה עשה לי עבדך היינו עניני תשמיש ותו לא וז"ש ולא יד"ע אתו מלשון וידע אתו עמו מאומה דייקא אפי' עניני עבירה כי אם הלחם באשתו אמרו שהיה עושה עניני תשמיש אך לא נתנו אלהים לעשות ליוסף מאומה שום סרך מעניני עבירה:

וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר, שִׁכְבָה עִמִּי; וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ, וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה.

אפשר לפרש במשז"ל דראתה באצטגנינו' דיש לה בנים ממנו ולא ידעה שהוא מבתה וז"ש לאמר שכבה עמי כלומר נאמר לי שכבה עמי כלומר שראתה באצטגנינו' דצריך שישכב עמה כי ראתה דיש לה בנים ממנו והוי כאלו אליה היה הדיבור בזה. ועוד אפשר לומר במשז"ל בפ' ויצו ה' אלהים על האדם לאמר דדרשו על ז' מצות ודרשו זה ג"ע והכא רצתה לומר לו שלא יחוש למעול באדוניו בשכבו עמה כי היא כבר פקרה עצמה אצל אחרים וכבר נטמאת פעמים רבות ומאי דהוה הוה ומה יתן ומה יוסיף יוסף אם ישכב עמה וז"ש לאמ"ר כבר עברה על לאמר שהוא ג"ע ונטמאה עם אחרים וא"כ שכבה עמי. ולא שמע אליה לשכב אצלה אף להיות עמה שכבר נטמאה כי כל הבא לא ינקה. א"נ אפשר שרצתה לו' לו שיבטיחנה לשכב עמה והיא תתגייר ותתעטף בלבושו שתתנהג בדתו וז"ש ותתפשהו בבגדו כלומר שהיא תפסתו שאם יחוש שלא לשכב עם גויה היא תלבש לבוש יהדו' ויבטיחנה לשכב עמה וזהו ותתפשהו בבגדו שתלבש בגדו מנהגו ודתו כבגד תעטה אך בזאת שיבטיחנה וזהו לאמר שכבה עמי שיאמר לה שישכב עמה ולא שמע אליה לשכב אצלה בגיותה להיות עמה בגרותה כי הגרות אינו לשם שמים רק לשם זנות:

וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת-אֲדֹנָיו אֶת-עֵינֶיהָ, אֶל-יוֹסֵף; וַתֹּאמֶר, שִׁכְבָה עִמִּי.

רבותינו זכרונם לברכה אמרו כמה כרכורים כרכרה אשת פוטיפר לרדוף אחר יוסף הצדיק וכמה המצאו' ואיומים וגזומי' כמו שנתבאר במדרשי רבותינו זכרונם לברכה הקדושים ואפשר לתת טעם לזה ולהסביר גדול' יוסף הצדיק ע"ה. כי הנה נודע מיסוד תורת רבינו האר"י זצ"ל דגלות מצרים היה דניצוצו' אדם הראשון באו במבול סדום ופלגה והם נשמות עליונות ולזה היה השעבוד בחמר ולבנים וכו' לברר והוצרך הגלות להיות במצרים כי כשיש ח"ו פגם למעלה הסט"א יונקת השפע והיו פרעה ומצרים יונקים ח"ו מאחרי הדעת ובאו הנשמות הנז' בישראל ונשתעבדו מאד להוציא לאור הניצוצו' קרי של אדם הראשון אשר כבר באו בדורות מבול פלגה סדום כי הנפשות כזהב וצריך התחכמו' להפריד הסיגים וכן היתה מצרים כור לזהב הנשמו' וכמש"ה מכור הברזל ממצרים ועוד האריך הרב ז"ל ע"ש בתחילת דרושי הפסח. והכנה לזה היה יוסף שהוא בחינת יסוד קדוש ונמכר בערו' הארץ ואם ח"ו היה חוטא היה נחרב העולם ששלטה הסט"א ערות מצרים ביסוד הקדוש ולא היה אפשר אחר כך לברר הניצוצו' על ידי הגלות. ולזה נתלבשה הסט"א באשת פוטיפר והפליאה לעשות כמה אופני פיתויים והבטחות והגזמות אולי יפותה ויגרום רעה גדולה. ולכן גדלה מאד מאד מעל' יוסף הצדיק ע"ה כי לא כנשים המצריו' המפתות את בני אדם לעבירה זאת היתה לו כי היא בעצם הסט"א הנלחמת עמו בכל אופן שבעולם להרויח ריוח גדול להוריד היסוד קדוש בערות הארץ וכבא זרע יעקב דוחו ולא יכלו קום. ויוסף בצדק"ו עמד בנסיון מופלא אשר לא ישוער על כן מלך והשכיל ושלט במצריים אביזרא דג"ע ערות הארץ ושעבדם ומלם וטלטלם להכניעם והיא היתם אם התחלתא דגאולה ישועת ישראל. ואפשר שזה כונת הכתוב פ' ויחי וימררוהו ורבו וישטמוהו בעלי חיצים הכל רמז לסט"א וכחותיה עלמא דפרודא הן רבים וזהו בעלי חצים בעלי פלוגתא כמו שתרגם אונקלוס אשר מררו חייו ורבה משטמה להחטיאו. ותשב באיתן קשתו וכו' מידי אביר יעקב בזכות יעקב אשר נדמה לו כמשז"ל על פ' ואין איש מאנשי הבית שם לרמוז שיעקב אבינו עליו השלום שלא היה מאנשי הבית שם נמצא. ואפשר לרמוז כי ר"ת ואין איש הם תיבות ודמות אביו יעקב נראה אל יוסף שם. משם רועה אבן ישראל שזכה ליכתב באבני אפוד כמשז"ל:

ויומתק הדרוש הזה בהקדמה שכתבנו בעניותנו פ' ויגש בקונטריסנו פני דוד הלז אות א' משם הרב קרבן שבת דיוסף הצדיק היה מעין שופריה דאדם הראשון ומשום הכי ויתר ל"ז שנה לדוד הע"ה שהיה בחינת אדם הראשון ומשום הכי עשה לו כתנת פסים שהיה אור שאדם הראשון לבוש בו וכו' ע"ש באורך. ומעתה מה טוב ומה נעים כי הכנה לגלו' מצרים שהיה לברר ניצוצי קרי של אדם הראשון היה יוסף הצדיק מעין שופריה דאדם הראשון ובחינתו ומי יחוש חוץ ממנו. ועל כן הנה אלה רשעי' סט"א וכחותיה נתגברו מאד להחטיאו ולאבדו ח"ו. ואביו יעקב שופריה דאדם הראשון נראית לו דמותו להעירו פקח עיניך וראה כי הסט"א פערה פיה לבלע ולהשחית לך שאתה בחינת אדם הראשון ולא יהיה תקומה ח"ו. ויוסף ידע מאי דמחוי ליה במחוג ועמד בנסיון.

וזה רמז ותש"א אשת אדוניו כלומר תקומה היתה לה מסטרא דילה שנתלבשה בה הסט"א וכחותיה עמדה ונשאת למעלה בבחינתה. את עיניה אל יוסף כלומר נתנה עיניה בכח הסט"א אל יוסף שהוא בחי' יסוד הקדוש להחטיאו וימאן ויאמר אל אשת אדוניו הן אדוני וכו' ואמרו רבותינו זכרונם לברכה בילקוט הן אדוני מתירא אני מאדם הראשון על ידי שעבר עבירה קלה נטרד מג"ע וזו גלוי עריות שהיא עבירה חמורה עאכ"ו הן אדוני מתירא אני מאבא שבארץ כנען וכו' עכ"ל וצריך להבין דתיבת וימאן יתירה ועוד להבין בנותן טעם שלשלת בתיבת וימאן להאריך בה בקול רעדה הלא דבר הוא. ועוד להבין דרשת רבותינו זכרונם לברכה מתירא אני מאדם הראשון ואף שהפשט מובן ובפרט דבב"ר גרסינן מתירא אני ומה אדם הראשון וכו'. אמנם עפ"י הקדמתנו יבא על נכון כי יוסף הצדיק הרגיש ברעה הגדולה אשר הסט"א צודה את נפשו נפש אדם הראשון לכן כתיב וימאן כלומר לתקן אשר חטא אדם הראשון לשמוע בקול אשה ע"י פתוי הנחש סט"א וחטא זה היה משלשל את כל באי עלמא הדין לילכד ולמות. איכו השתא דהסט"א נתלבשה באשה עוד הפעם להחטיאו לא שמע אליה וימאן ונתן טעם השלשלת כי זוכר השלשלת שנעשה בחטא אדם הראשון ששמע לקול אשה שנשתלשלו בו כל בני עולם. ויאמר אל אשת אדוניו מתירא אני מאדם הראשון כלומר הלא במקומו ומעין שופריה אני ובאתי לתקן ניצוצי קריו ואיך אעשה הרעה הגדולה ואעיקר' אדם הראשון ע"י עבירה קלה נטרד מג"ע ובא לקרי בק"ל שנה ועתה כבואי לתקן אקלקל קלקול גדול. ועוד דרשו מתירא אני מאבא דא ודא חדא היא כי הוא גם כן מעין שופריה דאדם הראשון והוא תקן ג"ע דאדם הראשון ועתה אני שיש בי בחינתו מעין שופריה דאדם הראשון ובחינת יסוד במקום לעשות הכנה לתקן הקרי של אדם הראשון אקלקל מה שתקן אבי ג"ע דאדם הראשון וחטאתי לאלהים כלומר איני כמותכם האומות שאין אתם פוגמים אלא בשר שלכם מדור הפלגה ואילך כמו שאמר מז"ה בחסד לאברהם דף ג' אלא אני וחטאתי לאלהים ח"ו:

ובאופן אחר אפשר לומר כונת רבותינו זכרונם לברכה לפי גירסת ב"ד מתירא אני ומה אדם הראשון וכו' בהקדים מה שחקרו המפרשים דהרי אמרו מעביר ראשון ראשון פעמים שלש עם גבר ואיך אדם הראשון על מצוה ראשונה נענש הוא וכל הדורות. ויש כמה תשובות בדבר והרמ"ע זלה"ה תירץ דמדקדק עם חסידיו כחוט השערה ולכך נענש על מצוה ראשונה אדם הראשון. ועוד כתבנו בעניותנו במקומו דהא דמעביר ראשון הוא במצות שבין אדם למקום אבל במצות שבין אדם לחבירו כגזל וניאוף אשת איש ורציחה וכיוצא לא נאמר מעביר ראשון ונענש על חטא ראשון. ועל זה פקח עיניו יוסף הצדיק ע"ה שלא תאמר אשת פוטיפר הלא איש צדיק וטהור אתה ולא חטאת מימיך א"כ חטוא הפעם זה יצא ראשונה ושביק לך דהוא מעביר ראשון לז"א הן אדוני מתירא אני מהקב"ה שהוא אדוני ואני דבוק בו ואפי' בחטא ראשון מעניש מטעם וסביביו נשערה מאד והראיה הרי אדם הראשון שעבר עבירה קלה וכו' ואיך נענש אלא מוכרח דלא נאמר מעביר ראשון לצדיקי וחסידי. ועוד הן אדוני כפשטו לא ידע אתי וכו' ונמצא שג' עונות בידי איך אעשה הרעה הגדולה הזאת מכלל דאיכא אחריתי דהיינו עון ג"ע ועון לבגוד באדוני וחטאתי לאלהים עון חילול ה'. ונמצא דבמותב תלתא כחדא שלשה פשעי בהצמדם יחד נגמרים ונעשים בפעם אחת. ומכללא שבמה שאני חוטא עם אדוני ליכא מעביר ראשון ותחת שלש ליכא מעביר ראשון אי משום וסביביו ואי משום עבירה שביני לבין אדוני ואי משום שלפי האמת יש ג' עונות כמדובר ולזה וימאן בצעקה גדולה ומרה עמד טעמו שלשלת דמשתלשלין עונות אחרים בזה. ויהי כדברה אל יוסף יום יום בין יום שהיתה מפתה אותו בפיתויים ודברים טובים בין יום שהיתה מגזמת לעוור עיניו ולהורגו ולא שמע אליה ומסר עצמו על קדושת ה' כדין ישראל שמחוייב למסור עצמו על קדושת ה' ובג"ע יהרג ואל יעבור. וזהו לשיטת מאן דדריש ויבא הביתה לעשות מלאכתו מלאכתו ממש וכמו שנבאר בס"ד:

והן קדם אדברה וירוח לי במאמר זה פ' אלו נאמרין ויבא הביתה לעשות מלאכתו רב ושמואל חד אמר לעשות מלאכתו ממש נכנס וחד אמר לעשות צרכיו נכנס. והנה אמרו רבותינו זכרונם לברכה דזה היה יום שבת וק' דהאמרו בב"ר פי"ד דיוסף שמר השבת דכתיב וטבוח טבח והכן. ואפשר דפלוגתיהו כי הנה יוסף הביא דיבת אחיו דאוכלין אבר מן החי ומזלזלין בבני השפחות לקרותם עבדים ותולין עיניהם בבנות הארץ שהם ראשי גופי עבירות מע"ל מאכלות עריות לשון וזה רמז נפש כי תמעול מע"ל ר"ת מאכלות עריות לשון כי הם אבות הטומאות ומאבות יצאו תולדות ולדעת יוסף הצדיק הנה אחיו נלכדו בשחיתותם אוכלין אבר מן החי ופגמו במאכלות אסורות. ותולין עיניהם וכו' אביזרא דעריות. ואומרים לאחיהם עבדים וזה פגם בלשון לזלזל באחיו ונמשך הזלזול לאביהם ח"ו ששכב עם שפחות ולאמות' יאמרו דלא נשתחררו. אמנם כבר כתבנו בכמה מקומות שיטת המפרשים דיוסף ואחיו פליגי בהך פלוגתא אם האבות יצאו מכלל ב"נ אפי' להקל דיוסף הצדיק סבר דאיסורא דב"נ רביע עילוייהו ומזה נמשך מחלקתם בשלש אלה. וכתבנו דויסף הצדיק בראותו דבשלשתן לקה הדר משמעתיה ויש לצדד דמ"ד לעשו' צרכיו סבר דתכף ראותו הנה אשה לקראתו מפתה אותו הרגיש דבשלשתן לקה וחזר ושמר השבת ומשום הכי לא רצה לדרוש מלאכתו ממש דהיה שבת. ודריש צרכיו. ואידך סבר דאנחת לן חדא דלא חילל שבת ואקשת לן דחשב ובא לעשות צרכיו. והלא טוב לדרוש מלאכתו ממש דהיה סובר דחומרת בן נח עליו וגוי ששבת ח"מ ולכך לעשות מלאכתו ממש נכנס. ועדין הנה עומד בשמועתו. ואחר היום ההוא דנסתכן מאד וסוף נמלט בחסד אל פשפש ומצא שטעה במה שהיה סובר והדין עם אחיו:

אמנם מעיקרא קושיא ליתא דהגם שנאמר דמדרש זה שהיה יום שבת הוא מוסכ' וגם מדרש דיוסף שומר שבת מוסכם מ"מ מלאכתו היינו למבדק בכתבי חושבניה כמו שתרגם אנקלוס ומדאוריתא זה מותר והגם דבקבלה הוא אומר ממצוא חפצך ודבר דבר. הא אמרו דיבור אסור הרהור מותר והכא זו היא שימת עין בכתבי חושבניה שרי מדאוריתא ודברי קבלה:

אמור מעתה מאי דבעי רב יוסף פ' במה טומנין אי ויבא הביתה לעשות מלאכתו ממנינא דט"ל מלאכות הכתובות בתורה או לא. לא תיקשי דזהו פלוגתא דרב ושמואל דמר סבר מלאכתו ממש ומר סבר צרכיו. דאיכ' למימר דרב יוסף בעי אליבא דתרוייהו למ"ד לעשות צרכיו אפ' דחשיב מיהא מלאכה דהאמרי' בעבד עברי דעובד ביום ובלילה רבו מוסר לו שפחה כנענית וכיון דהוי עבודת עבד מלאכה היא הנה באה ונהיתה בחשבון ט"ל מלאכות או דילמא מלאכה האסורה בשבת בעינן וכל דלא אסיר בשבת משום מלאכה תפוק ולא תעול בכלל ט"ל מלאכות. ולמ"ד לעשות מלאכתו ממש הבעיא היא אי מלאכה ממש הוא דיוסף רצה לעשות מטעם גוי ששבת ח"מ וא"כ ניעיילה בחשבון או"ד דיוסף שמר את השבת ועיוני בעלמא בראי' עין והרהור בכתבי חושבניה דלא אסיר מדאוריתא ודברי קבלה וא"כ אינה מלאכה ממש ואין להכניסה בחשבון ט"ל מלאכו' ונמצא דבעיית רב יוסף איתא לתרוייהו:

ועוד אפשר לפרש בהאי פלוגתא דרב ושמואל דאעיקר' פליגי בפלוגתא העיקרי' אם האבות יצאו מכלל בני נח או לאו. ונמשך לזה כתבנו דהיינו פלוגתייהו פ"ק דסוטה דרב ושמואל בקרא ויבן ערי מסכנות כמו שאמר בעניותנו בס' הקטן ראש דוד פ' בא דף מ"ח. וכיוצא בזה כתבנו בעניותנו בפלוגתא דרב ושמואל עצמם פרק ה' דעירובין אי אמרפל שמו או נמרוד שמו בס' הקטן פתח עינים שם. ובמאי דקמן נאמר דמ"ד לעשות צרכיו סבר דלא יצאו מכלל ב"נ ועד שלא גיזמה עליו להורגו לא שמע אליה אבל כיון שסבר לפי אמדן דעתו דהיה בסכנת מות א"כ ב"נ אי מסר עצמו להריגה מתחייב בנפשו ועל זה לעשות צרכיו נכנס ואיהו הוא מאן דדריש דשניהם עלו למטה. אלא שנראית לו דיוקנו של אביו ופלאי פלאות נעשו לו ונמלט ואידך סבר דהאבות יצאו מכלל בן נח ויוסף מסר עצמו על ק"ה כדין ישראל ויבא הביתה לעשות מלאכתו ממש למבדק בכתבי חושבניה. ולשיטה זו יש לפרש כדאמרן ויהי בדברה אל יוסף יום יום בין יום שהיתה מפתה אותו בדברים בעלמא בין יום שאיימה בחימה שפוכה להורגו לא שמע אליה ומסר עצמו על קדושת השם:

וַיַּחַלְמוּ חֲלוֹם שְׁנֵיהֶם אִישׁ חֲלֹמוֹ, בְּלַיְלָה אֶחָד--אִישׁ, כְּפִתְרוֹן חֲלֹמוֹ: הַמַּשְׁקֶה וְהָאֹפֶה, אֲשֶׁר לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם, אֲשֶׁר אֲסוּרִים, בְּבֵית הַסֹּהַר.

כפתרון שר האופים. שמעתי אומרים במעשה שני ציירים שבחנו מי גדול מחבירו והאחד צייר תינוק ובידו אשכול וכל כך היתה הצורה מתוקנת עד שבא צפור לאכול מענבי האשכול שחשב שהיו ממש ענבי' ובא השני וצייר וילון על הלוח ובא הצייר הראשון לבית זה ודימה שהיה וילון ממש ושלח ידו לפותחו. ושבחו לצייר הב' כי הראשון הטעה לצפור. והשני הטעה לאדם וגם הוא צייר גדול והוא פלא. ועוד שהראשון לא הטעה לצפור כי אם בענבים שאלו היה טועה בתינוק לא שלח ידו בענבים שתינוק חי ירא הצפור לגשת ליקח ממה שהוא בידו וזהו חכמת יוסף שחלם שהעוף אוכל מעל ראשו מוכרח שהוא מת שאם היה חי היה מתירא ע"כ שמעתי. ואין דמיונו עולה יפה דהמשל דהתינוק היה בידו אשכול והצפור לא יקח מיד החי אבל בסל מעל ראשו אפשר לפעמים שיקח. אבל אפשר לקיים זה במקצ' כמו שיתבאר דיש לדקדק אומרו מעל ראשי יתר דכבר אמר והנה ג' סלי חורי על ראשי. אך אפשר דשר האופים מזליה חזי וגם בעיניו יפלא דהעוף יאכל מדבר שהחי נושא ומפחד זה דקדק בלשונו ופירש יותר ואמר מעל ראשי כלומר דמאחר דהסל היה על ראשו עוף יעופף הסר משם שאין היד שולטת בו שאם ירים ידו ברוח יברח. וזה היה אות ליוסף הצדיק ע"ה כי הוא מת ומזליה חזי מדהוצרך לפרש פעם אחרת מעל ראשי. ואמר לו זה פתרונו ג' הסלים ג' ימים כלומר אף לפי דבריך אם היו סלים על ראשך היה מקום לדמיונך אבל ג' סלים ג' ימים וא"כ אין כאן על הראש והדרן עלך כי מת אתה והעוף יאכל מבשר המת וכן הות ליה והוא עומק חכמת יוסף הצדיק ע"ה:

וַיֹּאמְרוּ לוֹ, אֶחָיו, הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ, אִם-מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ; וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ, עַל-חֲלֹמֹתָיו וְעַל-דְּבָרָיו.

המלך תמלך עלינו אם משול תמשול בנו. ר"ת אמ"ת בע"תו עם הכולל שנזרק בפיהם לשון זה לרמוז דיציבא חלמא ומהימן פשריה. ומה שאמר יעקב אבינו עליו השלום בחלום שני מה החלום הזה אשר חלמת הבא נבא וכו' אפשר שבחכמה כיוון יעקב אבינו עליו השלום בדברים אלו דאף דאמרם בתנועת גערה וכמו שמתמיה על הדבר הדברים עצמם מפורשים לפתרון שלם באר היטב וזהו אומרו מה החלום הזה על דרך מה רב טובך כלומר גדול מאד החלום הזה שזה פתרונו הבא נבא וכו' אך מפני מראית העין אמרו בדרך גערה כמי שמהביל הדבר. ויקנאו בו אחיו שהכירו דעת הזקן בנוסח לשון זה. ואביו שמר את הדבר כלומר הדיבור שפתר ולא התנועה:

וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ; טָרֹף טֹרַף, יוֹסֵף.

יש להעיר דודאי החיה נשלחה מן השמים להעניש וכמו שאמר בפ' דנדרים על פסוק למשפטיך עמדו היום. וכתיב אם ישוך הנחש וכו'. ומה גם דכתוב בס' הישר שציוה יעקב אבינו עליו השלום להביא לו חיה שימצאו להורגה וכו' ובהמה מה חטאה ואפשר לומר במעשה שכתוב בזהר חדש דף פ"ו שנחש היה הולך לדרכו וא"ל ר' אלעזר כבר חזר בתשובה ולא היה רוצה לשמוע עד שא"ל תלך ותמית גוי פ' אז שמח הנחש והלך להמית הגוי ומבואר שם דכיון שניתן רשות להזיק אינו חוזר עד בא חליפתו. הנה כי כן אפשר דיעקב אבינו עליו השלום חשב שמא חטא יוסף איזה חטא ולפי ערך גדולת נשמתו ניתן רשות לחיה אך ודאי גם יוסף שב בתשובה ויצא ב"ק לחיה שתחזור החיה כמו שהיה בעובדא דר' אלעזר הנ'. והחיה לא רצתה לשמוע אחר שניתן לה רשות וז"ש חיה רעה שהיא רעה שלא שמעה בחזרה וזהו טרוף בתחילה כשחטא נגזר ובשגם שב בתשו' טורף מהחיה רעה שלא שמעה בחזרה ודוק:

וַיְהִי בְלִדְתָּהּ, וַיִּתֶּן-יָד; וַתִּקַּח הַמְיַלֶּדֶת, וַתִּקְשֹׁר עַל-יָדוֹ שָׁנִי לֵאמֹר, זֶה, יָצָא רִאשֹׁנָה.

כתב בס' פענח רזא וא"ת ומאי נ"מ והלא לא היה בכור לאביו וכו' ועי"ל נפקותא לענין פדיון בכור דבפטר רחם תלי רחמנ' עכ"ל וראיתי בס' לחם הפנים ח"ב (שנדפס עם פי' תוספתא להרב מגן אברהם) סי' ש"ה סעיף י"ח שכתב עליו קשה לי הלא קי"ל דתמר בתו של שם היתה ובת כהן היתה ולכך דנוה לשריפה וא"כ הדק"ל ומה נ"מ א"ל בשביל פטר רחם הלא כהנת ונשאת לישראל הוי ופטורה בנה מפדיון וצ"ע עכ"ל ותימה על תמיהתו הלא עדין לא היה פדיון כי אם אחר שחטאו בעגל ונפסלו הבכורות לקח את הלוים תמורתם ואז נצטוו בפדיון. אמנם קודם העגל היו הבכורות מקריבים קרבנות ככהנים ומשו"ה קנה יעקב אבינו עליו השלום הבכורה כמשז"ל ולכן היו נותנים לב מי הבכור שהוא כהן ובפטר רחם תלי רחמנא קדושת הבכורה. ונמצא דנ"מ טובא לענין קדושת בכור. וגם הרב פענח רזא כן היא כונתו אלא אגב ריהטיה נקט פדיון אבל עוצם כונתו דפטר רחם קדוש בקדושת בכור בו בפרק להקריב ולעבוד סדר העבודה וכך היתה העבודה בבכורות עד שלא הוקם המשכן כמשז"ל וזה תלוי בפטר רחם ודוק:

ויְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת-אֲדֹנָיו אֶת-עֵינֶיהָ, אֶל-יוֹסֵף; וַתֹּאמֶר, שִׁכְבָה עִמִּי.

אמרו רבותינו זכרונם לברכה אמר לה מתירא אני מאדוני אמרה לו אהרגהו אמר לה א"כ ליכי במותר ליכי. פירש הרב כמהר"א ברודו במ"ש ניטל טעם ביאה וניתן ביד עוברי עבירה וז"ש לה כיון שתהרגהו א"כ את פנויה וליכא איסורא ונטל הטעם ומאחר שכן ליכי במותר ליכי דאני אחר שתהרגהו והוא עתה שקולים מאחר דכשתהרגהו אין כאן ביאה אסורה ועבירה עכ"ד:

ועטרת ראשי אבא מארי זלה"ה היה מגמגם בדרך זה דהא דניטל טעם ביאה וניתן ביד עוברי עבירה היינו מיום שנחרב בה"מ וכדתרגמה הרב הגדול מהר"ר ברוך ברזילי זלה"ה קרא דכתיב מים גנובים יומתקו דלא קאמר מתוקים רק יומתקו לעתיד אחר החורבן אז מים גנובים יומתקו דניטל טעם ביאה וניתן ביד עוברי עבירה. וסיפיה דקרא ולחם סתרים ינעם הוה מפרשה תלמידו הרב הגדול הרב המג"ן במ"ש שילהי קדושין דאחד קדוש כמה שני דפריש ודביתהו שמעה דאמר רחמנא ליצלן מיצה"ר ונעשית דמות חרותא וכו' וז"ש ולחם היא אשתו כשהיא סתרי' שמשתנה ינעם. וא"כ השתא דקיימינן ביוסף הצדיק לא מצית לפרש ליכי במותר ליכי דליכא טעמא אם תהרגהו עכ"ד עט"ר אמ"ן עדן:

ואבא לגבי אבא נשיקנא עפרא דתותיה כרעיה ויהי כחו"ל זרעו ואמינא דיש לקיים דרך הרב מהר"א ברודו זלה"ה דודאי מעת אשר שלט היצה"ר באדם הראשון יצרא דעבירה מתקף תקיפא אחז שמורות עיני האדם ועשה אינו ישנו ויצר זונה גדל מאד. אמנם עד שלא נחרב הבית ישנו בנותן טעם מידי דהתרא אלא דאיסורא נפיש טעמיה טובא. ומהחרבן ניטל מההתר וניתן לעוברי עבירה דגם בעבירה לא נפיש כדמעיקרא ומיהו ניטל מהתרא ואזיל לאיסורא. ושפיר דריש הרב מהר"ב ברזילי דשלמה המלך ע"ה קאמר מים גנובים יומתקו ומשמע דאינם גנובים לא ולכן פי' יומתקו לעתיד אחר החרבן דאז שאינם גנובים ליכא טעמא אבל בימי שלמה הע"ה גם בהתר איכא טעמא. ומעתה תמיד העבירה היצה"ר באיסור אישו"ר מוסיף ונתקיי' דרך הרב הנז' דאם תהרוג לפוטיפר אזל ליה האי תוספ' דאיכא בעבירה וא"כ אפה לכי במותר ליכי:

ואחר זמן ראיתי מ"ש מהרש"א באגדתיה סוף פ' בן סורר וז"ל האי קרא ודאי דלא אמרו שלמה אחר שחרב בה"מ אלא ה"ק מתוך שהיצה"ר תוקף יותר בעוברי עבירה ומרבה תאותן כמו שאמר מים גנובי' ימתקו לא ניטל מהם הטעם עכ"ל ולפי דבריו הנה נכון דרך הרב מהר"א ברודו בפשיטות:

זֶה מנימוקי רַבֵּינוּ יְשַׁעְיָה הָרִאשׁוֹן זלה"ה.

הגהה. ויאמר האיש נסעו מזה הסיעו עצמן מן האחוה להיות במנין שנים עשר. ז"ה בגימ' י"ב. כך שמעתי מפי מהר"ר צדקיה שיחיה במוהר"ר אברהם הרופא זצוק"ל (הוא הרב שבלי הלקט):

הגהה. והבור רק אין בו מים פירש המורה מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו. וכי מדוקיא פירש דמים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו ואני אומר מים אין בו אבל עצים ואבנים יש בו. אלא מוישבו לאכול נמצא אל תקרי וישבו לאכול אלא ויש בו לאכול פי' נחשים ועקרבים שאוכלים:

אין בו מים פי' המורה מים אין בו וכו' אי קשיא והתניא פ' בתרא דיבמו' נפל לחפירה מלא נחשי' ועקרבים מעידין עליו שמת י"ל דוקא מלאה דאגב אציצה מזקי ליה והכא בחורין הוו דליכא אציצה:

הגהה. השליכו אותו אל הבור הזה האיך היה אומר ראובן להשליך אותו בבור מלא נחשי' ועקרבי' והלא אנו רואים כי רצה להצילו מצא ר' צדקיה בר' אברהם תירוץ זה שכך א"ל ראובן השליכו אותו אל הבור הזה בור זה שהוא נקי ולא היה בו שום דבר והם לא השליכוהו באותו הבור:

ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה' ואי קשיא והא אין ב"ד של מעלה עונשין פחות מבן ך' שנה ולמה נענשו ער ואונן שלא היו אלא בני ח' שנה שהרי בעת מכירת יוסף כתיב וירד יהודה מאת אחיו וכו' והוליד ער ואונן ונשא ער תמר ומת וכן אונן ואחר כך שכב עמה יהודה והוליד פרץ וזרח וביורדי מצרים כתיב ויהיו בני פרץ חצרון וחמול תן לפרץ לכל הפחות י"ג שנה כשהוליד ובן שנה היו חצרון וחמול הרי י"ד שנה נמצ' שעד כ"ב אתה צריך לתת ח' שנה לער ואונן א"כ למה נענשו י"ל כי על שם העתיד המיתם שהיו עתידין לחטוא וגם בדור המבול אותן שלא היו בני ך' שנים ענש על העתיד:

ושחת ארצה פירש המורה דש מבפנים וזורה מבחוץ ואינו נ"ל דביבמות פ' ד' אחין אמרו ער ואונן שלא כדרכה שמשו ותמר באצבע מיעכה ולכך נתעבר' מיהודה מביאה ראשונה:

הגהה. צדקה ממני וק' מ"מ כיון שיודע שהיתה כלתו האיך נשא אותה דכתיב ולא יסף עוד לדעתה וי"ל שבאו עליה שלא כדרכה ועדין היתה בתולה וכשהרגיש שהיתה בתולה אמר א"כ לא היתה קנויה להם דאמר פ"ק דקדושין נבעלה יש להם נכנסה לחופה ולא נבעלה אין להם אבל אם היתה נבעלת מאחר היתה חייבת שריפה שגזרו על העריות. ע"כ מנימוקי רי"ר זלה"ה):

--------

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר - רבינו חיים יוסף דוד אזולאי זלה"ה

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל ר' יובל איבגי שליט''א
פני דוד - על התורה

פנים לתורה רמזים פירושים הערות על התורה כסדר הפרשיות
מרן החיד''א - רבינו חיים יוסף דוד אזולאי זלה"ה

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

דילוג לתוכן