——–
אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם.
י"ל הכפל ורבותינו זכרונם לברכה דרשו. ואפשר במ"ש מהר"ש אלקאביץ הלוי זלה"ה בס' שרש ישי בפ' וילך איש מבית לחם יאודה שהוכיח שם מרבותינו זכרונם לברכה בפרשת וילך איש מבית לוי שהלך בעצת בתו שהדברים הנעשים במתון ועצה יקראו בשם הליכה ע"ש באורך. ואפשר כי צריך עצה ומיתון להרגיש במרמות היצה"ר ולינצל ואז תכון עבודת ה' וז"ש אם בחוקותי תלכו במתון ועצה אז את מצותי תשמרו ועשיתם אותם כי פרי המהירות חרטה:
ולדעת רבותינו זכרונם לברכה שדרשו בת"כ שתהיו עמלים בתורה א"ש לפי הקדמה זו דמפיק עסק התורה בלשון הליכה דדברי תורה צריכים מיתון ועצה מהגדולים לכוין את ההלכה ואחר שתהיה הלכה ברורה ומסקנה דשמעתא אליבא דהלכתא אז ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם:
אם בחוקותי תלכו וכו'. מה כתיב למעלה לא תעשו לכם אלילים וכו' את שבתתי תשמורו ומקדשי תיראו אני ה' אם בחוקותי וכו' ונקדים לפרש פסוק וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר אז תתענג על ה' וכו' והוא במשז"ל לא נתתי שבתות לישראל אלא לעסוק בתורה וכתב מור"ם א"ח סימן ר"ץ דפועלים ובעלי בתים שכל השבוע עוסקים בסחורה ומלאכה יקראו יותר בשבת וז"ש וקראת לשבת כלומר וקראת שתקרא בתורה בשבת זהו עונג של שבת והנשמה יתירה תתענג בדשן אך אין זה כי אם להמון ישראל אשר בימי המעשה דעתייהו אפרוטה לאסו"ר איס"ר ולכלכל שיבתם שבתם וקימתם בי טוב סחרם. אבל לקדוש ה' הוא החכם בחכמתו וכמו שאמר ברעיא מהימנא דת"ח קדש איקרי אז בשבת יהיה מכובד במאכל ובמשתה. אבל לכללות ישראל הטרודים בששת ימים במשאם ומתנם הכבוד שלכם באופן אחר וכבדתו מעשות דרכיך שאתה נוהג בחול ממצוא חפצך למונעם בשבת ודבר דבר בדברי תורה דברים העומדים ברומו לילו כיומו וזהו העונג אז תתענג על ה':
או יראה במ"ש מור"ם סימן ש"ז דבני אדם שהסיפורים ושיחת חולין עונג להם שרי והגהה זו עיילוה למערתא דחסידי ולא קבלוה כי הרב של"ה והרב כבוד חכמים דחאוה להגהה זו ונדחה קראו לה והרב כבוד חכמים פ"י כתב משם מהר"ם אלשיך דדקדקו רבותינו זכרונם לברכה לומר כל המענג את השבת לא אמרו כל המענג עצמו בשבת דצריך לענג השבת לא שהוא יתענג רק עונג שבת ונשמה יתירה בתורה לשמה וכו' ע"ש ולמדנו דלא אזלינן בתריה אשר יאמר כי הוא זה ענג לו יקים לקול הספי"ר וישח"ו כל בנות השיר יצחק לשו"ח כאשר יפרש השוח"ה לשחו"ת כאחד הרקים הלכות מלכים בדין ערובא כהתל אנוש לרבות את השחקי"ם דכגון זו יבטל הוא ועונג שלו רק צריך שיהא עונג לשבת וז"ש וקרא' לשבת ענג שיהיה עונג לשבת לא שאתה תתענג והשבת יצטער כי העיקר שהשבת יהיה לו ענג ומאחר שכן וכבדתו לשבת שתמנע מעשות דרכיך דאף שהם ענג לך אסור כיון שאינו ענג לשבת וכן ודבר דבר כלומר לדבר דבר שהיה כבר שהם ספורים שהיו לימים שעברו ראה הפקדתיך למנוע ולפי שאז"ל דבור אסור הרהור מותר וה"ד בהרהור שאינו מצערו אבל אם הרהור זה עצ"ב מזריע יתאונן אדם חי אסור כמו שאמר רבינו יונה ז"ל ובספר החסידים לז"א ודבר דבר והרהור מותר ובתנאי שלא תצטער מההרהור וז"ש אז תתענג על ה' וכו'. וזה רמז עירוב פרשיות דידן את שבתותי תשמרו והשמירה היא אם בחוקותי תלכו שתהיו עמלים בתורה כמו שאמר בת"כ כי לא נתנו שבתות אלא לעסוק בתורה. וכי תימא והרי צריך לענג ביום השבת ויש לך אדם שתענוגו ביטול תורה ויהיה שעשועים בשיחה בטלה ועוזו בשחקי"ם לז"א ואת מצותי תשמרו דליכא ס"ד כי העונג של יצרך יהא מותר רק ענג של תורה ומצות:
או ירמוז למשז"ל אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות היו נגאלים ואז"ל שבזכות תלמוד תורה יגאלו כמו שאמר גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם וז"ש את שבתותי תשמורו שבתותי תרתי משמע תשמורו כלומר אם אפי' שתי שבתות תשמרו עי"ז ומקדשי תיראו שתגאלו ויבנה בית המקדש ותקיימו את מקדשי תיראו ועוד סגולה לסמוך גאולה אם בחוקותי תלכו שתהיו עמלין בתורה ועי"ז תפרה ישע ישועת ישראל:
או יאמר במאי דשאל ההוא מינא אם הקב"ה אינו חפץ בע"ז למה אינו מבטלה והנה שמענוה מפי סופרים וספרים כי א"ה סוברים מעשה שמים עדיף ואנן סברינן מעשה אדם עדיף ומשמירת שבת נפקא דמעשה אדם עדיף דהאיכא אותות בשמים ובארץ להבדיל בין החול ושבת בדברים מופלאים ועכ"ז נצטוינו לשמור השבת דמעשה אדם עדיף. וז"ש לא תעשו לכם אלילים וכו' וכ"ת אם אינו חפץ בע"ז למה אינו מבטלה. הא בורכא דמעשה אדם עדיף והראיה את שבתותי תשמרו ומזה תשכילו דמעשה אדם עדיף ודל מהכא טענת אם אינו חפץ בע"ז וכו'. ועוד אם בחוקותי תלכו ואת מצותי ר"ת אבות"ם שם רמז מ"ש בילקוט ואתחנן דאמר יעקב אבינו עליו השלום לבניו שמא תעבדו אלוהות הרבה כשם שיש לכם אמהות הרבה והשיבו הכתיב למשפחותם לבית אבותם כשם שאין לנו אלא אב אחד כך אין אנו עובדין אלא לאלוה אחד הה"ד אב אחד לכלנו אל אחד בראנו וזה רמז ר"ת אבותם דאזלינן אחר אב אחד ואין לנו אלא אלוה אחד:
ובאופן אחר אפשר ונקדים משז"ל בילקוט ישעיה סי' מ' אמרו ישראל הואיל ואנו בגלות בדין הוא שלא נשמור השבת. וצריך להבין איך מהגלות נמשך ביטול שבת. ואפשר במשז"ל דבגלות בבל היו איזה מישראל שאומרים עבד שמכרו רבו ואשה שגרשה בעלה יש להם כלום זה על זה. ושבת שרביטו של מלך דכביכול הוא נח בשבת והעבד אינו יכול להשתמש בשרביטו של מלך ולזה גוי ששבת חייב מיתה. והשתא שישראל בגלות עלה על דעת שאנו עבדים ומכרנו וז"ש לפי דעתם הואיל ואנו בגלות ועבדים אנו וכ"ש דעבדי נבוכדנצר אנן בדין הוא שלא נשמור השבת כי אסור להשתמש בשרביטו של ממ"ה הקב"ה. וזה אפשר כונת הפ' ושמרו בני ישראל את השבת לדורותם ברית עולם כלומר כל ימי עולם אף שהם בגלות. ועי"ז ביני ובין ישראל אות היא לעולם שהם בני ואני גואלם והראיה כי ששת וכו' וביום הז' שבת וינפש וא"כ שרביטו ש"מ הוא ואיך אנו שומרי שבת אלא ודאי שאנו בנים ויגאלנו וא"כ ביני ובין ב"י אות היא לעולם. וזה אפשר שז"ש את שבתותי שאני שובת תשמורו ומוכח בנים דאי לא"ה אסור להשתמש וכו' וא"כ אני גואל אתכם ויבנה בה"מ ומקדשי תיראו. ועוד ראיה שאתם בנים אם בחוקותי וכו' שתהיו עמלים בתורה וזה אות שאתם בנים שהעבד אסור לקרות בתורה. ואמרו בזהר דמאן דעסיק באורית' איקרי בן להקב"ה וכיון שאתם בנים גאולה קרובה כאב את בן ירצה:
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם–וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַיהוָה. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ;
הדקדוקים מבוארים. ואפשר במ"ש הרב כלי יקר דטעם השמיטה להחזיק האמונה כי הכל שלו יתברך והוא מושל בכל. ומזה ישכיל אנוש שלא יתעסק יום ולילה בסחורה ויניח התורה דכשיש אמונה בו יתברך יש בטחון ובהבטחה ימצא שמחת גוף ונפש וקורא בתורה ואינו מטריד עצמו כל כך בסחורה וז"ש וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר כלומר בעבור הנאמר בהר סיני היא התורה אמירה לגבוה כי עתה יכנסו לארץ ויטרדו טרדי"ן עלי אדמה ואדם בהול על הארץ ועל הפירות נחלת שדה וכרם ויאמר נא ישראל גם לי לבב לקרות ולשנות אבל מה אעשה וכל עמל אדם לפיהו והצאצאים והצפיעו' לפיהן ישיב אוכל למו לכן עתה צוה אותם על השמיטה להודיע ולפרסם האמונה והבטחון וכשהני תרין דאינון חד יקבע בלבם ימצאו מקום וזמן ללמד וז"ש דבר אל בני ישראל כי תבואו אל הארץ בה"א הידיעה הטובה והרחבה אשר אני נותן לכם נותן בהוה כי אני מברך אותה תוציא צמחה ופירותיה טעמן ונימוקן מרב כל. ושבתה הארץ שבת לה' להחזיק הבטחון והאמונה וכשיש לכם אמונה ובטחון תוכלו לעסוק בתורה. שש שנים תזרע שדך שהארץ חזקה שכל השנים תזרע זה אחר זה שהארץ חזקה ומבורכת ולא תסבור דבשנים אחרונים לא תהיה שפע התבואה כראשונים לא כי אלא ואספת את תבואתה הראויה העושה בשנה הראשונה כן תאסוף כל השנים:
ובזה יתבאר מ"ש פ' אחד דיני ממונות דא"ל ההוא מינא לר' אבהו אלהכון גחכן וכו' אדהכי אתא ההוא תלמידא א"ל מ"ט דשביעתא וכו' זרעו שש וכו' דהנה ימי יסורי יחזקאל בשביל השמיטה כמו שאמר רבותינו זכרונם לברכה והביאו רש"י פ' בחוקותי. והמין סבר דטעם השמיטה לתת נייחא לארעא וא"כ לא יש פשע כל כך במה שבטלו השמיטה ולא היה הדין נותן שיתחייבו גלות בעבור זה ואם גלו זהו כפלים בכל חטאתם ואין טעם ליסורי יחזקאל שיסבול לכפר עונם כי אעיקרא חטאתם קלה והגלות הוא משא כבד יתר שאת על עונם וזה היה דעת המין הרע הזה ופתח בעוקצין לומר אלהכון גחכן וכו'. והתלמיד אשר הבין מה היה טעות המין ומה הגיע אליו להיותו מסיח לפי טומ"או אלהכון גחכן ברם עיקר שרשוהי בארעא בטעם השמיטה ומרעה אל רעה יצא להטיח דברים על יסורי יחזקאל לכן אתא ההוא תלמידא ושאל מ"ט דשמיטתא משום גילוי מילתא דהמין טועה בזה דבר השמיטה. ורבי אבהו ידע מאי דמחוי ליה במחוג ואמר זרעו שש כלומר שש שנים רצופים דהארץ חזקה מאד רק הטעם למען תדעו שהארץ שלי והיינו להחזיק האמונה והבטחון כטעם הרב כלי יקר אשר מזה יקחו מוסר לעסוק בתורה והם לא עשו שמיטה ובטלו המסובב שביטלו התורה וראויים לעונש גדול ולכן יחזקאל סבל יסורין לכפר על עונם כי כבדה מאד על התורה ועל העבודה בשמיטה:
ובהכי ניחא דמפורש בכתוב שגלות בבל היה על השמיטה והרי כתיב ויאמר ה' על עזבם את תורתי ועל פי הקודם ניחא דדא ודא חדא היא דעיקר מצות השמיטה לעוררם על עסק התורה וכיון שבטלה הסיבה שלא קיימו מצות שמיטה בטל המסובב ולא עסקו בתורה והדברים מבוארים:
וְכִי-יָמוּךְ אָחִיךָ, וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ–וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ, גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ. אַל-תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית, וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ;
אפשר לפרש במ"ש הרמב"ם פ"ה דמלוה דין ו' גוי שלוה מישראל ברבית וזקפו אף אחר שנתגייר גובה קרן ורבית וכתב הה"מ די"א דאם לא זקפן לא וז"ש אל תקח מאתו כלומר מן הגר דסליק מיניה היכא דלא זקפן וזהו נשך ותרבית כשהם מבוררים ולא זקפן ודייק לומר אל תקח כלומר אף שנתת לו בהתר בגיותו עתה שהוא גר בעת הלקיחה אל תקח מאתו כיון שהוא מבורר נשך ומרבית שלא זקפן. אבל גבי ישראל כתיב בתריה לא תתן לו אף בעת ההלואה לא תתן לו המעות בהלואה כדי שתקח רבית ואף הנתינה על דעת רבית אסורה:
וְהָיָה עֶרְכְּךָ, הַזָּכָר, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה, וְעַד בֶּן-שִׁשִּׁים שָׁנָה:
והיה ערכך. פירש"י כפל הכפין לא ידעתי וכו' והרא"ם תמה עליו ע"ש באורך ולק"מ דאפי' כפי סוגית הש"ס ערכו וערכה הול"ל ותו בשדה אחוזה מאי איכא למימר אמנם יש לישב דכלהו קראי בכהן משתעו וקאי לכהן אם הוא דבר קצוב בתורה מצוה עליו שיעריכנו כך ואם אינו קצוב בתורה יעריכנו כפי שיוויו הרדב"ז בתשובה (כתב יד) סי' שני אלפים קפ"ו:
ורש"י כתב שהאשה בזקנותה בערכין היא חשובה יותר מאיש זקן ע"ש ואפשר דהטעם כי האשה בזקנתה חדל להיות לצר"ה ארח ופסקה הסט"א מקרבה ותתום חלאתה ופסקה זוהמתה ממנה אשר הן קדם היתה משכן לסט"א כמו שאמר רבינו מהרח"ו זצ"ל בדרשותיו (כתב יד) פרש' תזריע ולכן האשה שהזקינה אלהים חשב"ה. אכן האיש בזקנותו כשל כחו חלושי שיב"ה וכח אין לעבוד עבודה ולעסוק בתורה כמו כאשר היה כחו במתניו לכן לזקוניו יוצא בגרעון ומך מערכו ודוק:
כִּי-לִי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, עֲבָדִים–עֲבָדַי הֵם, אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.
אֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ: אֲנִי, יְהוָה.
אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם.
אפשר לפרש במשז"ל אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך ע"מ כן פדיתיך. ואמרו פ' השולח הפודה עבד אם לשום עבד ישתעבד. ומ"מ זה תלוי אם יצ"מ היתה לפני הזמן אז מהני תנאה אבל אם הגיע זמנם לצאת אין כאן תנאי דכביכול היה מחויב לקיים דברו ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. וכתבנו במקום אחר דטעם שהקב"ה בכבודו הוציאנו במכת בכורות שאמרו אני ולא מלאך ונכנס למצרים מלאה גלולים להראות שיש לנו דין בנים וכהן מטמא לבנו לפי שיצ"מ היתה קודם הזמן וצריך להעריך קושי השעבוד במספר שנים הנותרות וזהו דוקא אם יש לנו דין בנים דומה למשל רבי עקיבא פ"ק דבתרא כאשר כתבו המפרשים ואנחנו בשם ה' באורך בכמה דוכתי. ומעתה אני אפרש קראין בדרך פשוט ובדרך דרש. אי בעית אימא כפי פשטו כי לי בני ישראל עבדים ולא תימא עבדים ממש ושם בנים נפל בבירא ח"ו לא כי אשר הוצאתי מארץ מצרים קודם זמנם ומשם בארה דיש להם דין בנים דאי לאו לא היה זמנם. אלא אני מכנה אותם בשם עבדים שיעבדוני כי אני ה' אלהיכם וכו' ולפי מדרשו אפשר כי לי בני ישראל עבדים לי דייקא ולא לאחרים כי אני פדיתים לשם עבד וז"ש עבדי הם אשר הוצאתי כלומר דהוצאתים ופדיתים לשם עבד. וכי תימא הא כביכול בלאו הכי מחויב להוציאנו כאשר דיבר לאברהם אבינו עליו השלום ודיבורו מעשה והך תנאה לא מהני שפדאנו לשום עבד כי כבר אמר להוציאנו לז"א אשר הוצאתי כלומר הלא תראה שאמרתי לאברהם ואחרי כן יצאו ולא אמרתי ואחרי כן אוציאם ולמה זה הוצאת"י אני בעצמי אלא שהיה לפני זמנם והודעתי שהיו בני ובאתי לחש' קושי השעבוד וכל כי הא לא מיקרי שהייתי חייב להוציאם אלא שדלג על החשבון וקפץ על הקץ כמז"ל על פ' מדלג על ההרים וא"כ התנאי שריר וקיים ולשום עבד ישתעבד ודעו וראו ראיה אחרת שאתם בנים את שבתותי שלי תשמרו והמשתמש בשרביטו ש"מ ח"מ אלא שיש לכם דין בנים כמשז"ל:
ועוד אפשר לומר בטעם הרב המו' מהר"י הכהן זלה"ה למה שהקב"ה הוציאנו בכבודו במשז"ל פ' ע"פ כשהשליך נמרוד לאברהם אבינו עליו השלום לאש אמר גבריאל ארד ואצילנו אמר לו הקב"ה אני יחיד והוא יחיד באמונה נאה ליחיד להציל ליחיד. ועוד נקדים מ"ש בילקוט ואתחנן דאמר יעקב אבינו עליו השלום לשבטים שמא אתם מאמהות הרבה תעבדו לאלוהות הרבה א"ל למשפחותם לבית אבותם כתיב כשם שיש לנו אב אחד כך אין לנו אלא אלוה אחד שנאמר הלא אב אחד לכלנו הלא אל אחד בראנו ע"ש וז"ש כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אני בעצמי וטעמא דנאה ליחיד להציל ליחיד וא"כ אני ה' אלהיכם לא תעשו לכם אלילים וכו' כי אני יחיד ולזה הוצאתי אני בעצמי כאמור. וכי תימא ח"ו יש לאו' שתי רשויות לז"א אם בחוקותי וכו' וכתב רבינו בה"ט ר"ת אבותם הכונה דכתיב למשפחותם לבית אבותם וכשם דהיה אבינו אחד כך צריך לעבוד לאל אחד כמו שאמר השבטים ליעקב אבינו עליו השלום:
וְאִם-תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי, וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמֹעַ לִי–וְיָסַפְתִּי עֲלֵיכֶם מַכָּה, שֶׁבַע כְּחַטֹּאתֵיכֶם.
כתוב במסרה. אב"ה קרי. גדו"ז בקרי אן דאית את קרי אן דאית ואת בקרי ע"כ ושמעתי שהכונה דיש פסוק במלכים א' סימן ט' ביום קדש המלך את תוך החצר את העולה וכו' ובפ' זה יש שלשת את ראשון שני חמישי. וארבעה ואת שלישי רביעי הששי שביעי. וכן בפרשה יש קרי שלשה ראשון שני חמישי. וארבעה בקרי שלישי רביעי הששי שביעי. ונמצא דבא מכוון לפסוק הנז' דכי כתיב את כתיב הכא קרי והיכא דכתיב ואת כתיב הכא בקרי. אחר זמן אמרו לי שכבר כתוב בס' מנחת שי:
אֵלֶּה הַמִּצְוֹת, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה–אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: בְּהַר, סִינָי.
כתב רבינו יעקב בעל הטורים בפרפראותיו וז"ל מצות במילוי עולה תרי"ב והוא בגימטריא תלמידי חכמים על שם חכם לב יקח מצות עכ"ל וראיתי בספר כתונת יוסף ותולדות אברהם שהם חידושי הגאון מהר"א ברודא וחתנו הרב חק יוסף זלה"ה ובכתנת יוסף פ' במדבר פירש דתרי"ב מצות הם שנאמרו למשה לאפוקי החדש שנאמר למשה ואהרן שיאמרו לישראל וכי תימא גם מצות פסח שאני' דהיו חולקין כבוד ועוד האריך בסמיכות במדבר בדרך חורפ' דרש ע"ש ולפי דבריו דחשיב החדש שנאמרה לאהרן ולהכי אפקה מכלל תרי"ב מכ"ש דהו"ל לאפוקי פ' שתויי יין דכתיב וידבר ה' אל אהרן לאמר ולא זכר מינה וממ"ש רש"י והרא"ם פ' שמיני על פסוק וידום אהרן ע"ש:
ויראה במ"ש הגיע לפרשת דרכים נצול מכלם זה ת"ח דסלקא ליה שמעתא אליבא דהלכתא וכתבו התוס' דת"ח כזה ודאי דתמיד מהרהר בד"ת ולכך אינו שולט בו יצה"ר והא"ש פ' חכם לב יקח מצות דמי שהוא חכם לב דהגיע למדרגה שתמיד בלבו מהרהר בד"ת והיינו חכם ל"ב זה יקח מצות דאין כאן יצה"ר. וזה הרמז מצות במילוי גימטריא תלמידי חכמים שם רמז שהת"ח בכח תורתן הם מקיימי מצות במילוי כלומר מצות במילואת' כמאמרן וכמשפטן. ולפי מ"ש במקומות אחרים כי ס"מ ופ' גימטריא עם הכולל תרי"ב ניחא דמצות במילוי גי' תרי"ב שעיקרן לבטל פ' ופ'. ואפשר זה טעם מלוה ברבית שאינו קם בתחיית המתים כי ע"י רבי"ת נותן כח לפ' ופ' והו"ל כמבטל כל שאר המצות שהם תרי"ב ועם רבית תרי"ג ודוק:
וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד; וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה, מִן-הָאָרֶץ, וְחֶרֶב, לֹא-תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם.
וחרב לא תעבור בארצכם. תרגם אנקלוס ודקטלין בחרבא לא יעידון בארעכון. וכתב הרב קרבן נתנאל בסוף ספרו דזה קללה ח"ו וצ"ל לא יעירון בארעכון ברי"ש ושכן מצא בתרגום על קלף מכמה מאות שנה. ובספר עץ יוסף הנדפס מחדש השיג עליו בדף ט"ו דאין למחוק הספרים מפני אותו תרגום ופירש דהוא לשון משיסה ע"ש. והרב קרבן נתנאל עשה סניגרון לדבריו ונדפס בסוף ספר עץ יוסף הנזכר ודחה דבריו עיין בדבריהם באורך:
ואני ההדיוט מצאתי בתרגום על קלף הנכתב בש' ה' אלפים ס"ב שכ' כנסחתנו לא יעידון בדלי"ת ואיני יודע מה כל החרדה הזו שאם היה אומר לא יעידון מארעכון היה קללה דלא יסורו מארצם. אבל עתה שאומר לא יעידון בארעכון הפירוש שלא יסורו ממצב מערכתם לבא בארצם. ומ"ש הרב קרבן נתנאל לא יעירון ברי"ש אינו מיושב דמהיכן זה ההתעוררות ומה נתעורר אנקלוס לתרגם במקום לא תעבור לא יתעוררו. ומ"ש ס' עץ יוסף אינו מחוור כי הכתיב לא תעבור מי נתן למשיסה. והוא להפך דלא תעבור הוא אפי' העברה בעלמא כמפורש בענין יאשיהו המלך ע"ה בלי שום נזק. ואם הבטיחנו יוצרנו אפי' העברה אמאי תרגם דלא ליהוי נזיק והוא לשון משיסה. וזה מלבד מה שדחה הרב קרבן נתנאל:
ועוד דיונתן תרגם בנביאים לשון העברה יעדי כמו משפטי יעבור יעדי יעבור שלום יעדי וכהנה רבים מאד. וכן בש"ס אמרו כמה הרפתקי דעדו עליהו. האמת דאנקלוס דרכו לתרגם לשון העברה בלשון הכתוב. ומ"מ אין למחוק הספרים:
בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל, תִּקְנֶה מֵאֵת עֲמִיתֶךָ; בְּמִסְפַּר שְׁנֵי-תְבוּאֹת, יִמְכָּר-לָךְ.
יש לדקדק דהול"ל במספר שנים לפני היובל תקנה דהרי הוא מחשב לפי השנים הנשארו' עד היובל ואף דמינה נפקא דממה שעבר מהיובל שעבר נדע השנים הנשארות ליובל הבא מ"מ מן הראוי היה לומר במספר שנים לפני היובל כי זהו המכוון לבא חשבון השנים הנשארות ליובל הבא. וראיתי בנימוקי עטרת ראשי אבא מארי זלה"ה שפירש משם שני המאורות הגדולי' הרב המג"ן והרב מהר"י מולכו זלה"ה במ"ש הרמב"ם פי"א מה' שמיטה דאם מכר שדהו שנה אחת לפני היובל הרי הלוקח אוכל אותה שנה אחת אחר היובל גם כן שנאמר שני תבואות וזה רמז באומרו אחר היובל דזימנין דמשכחת דמוכר אחר היובל ואינו יוצא ביובל, כגון אם מכרה שנה אחת לפני היובל דהיא מכורה אפי' אחר היובל ונתן טעם במספר שני תבואות ימכור לך דבעינן שיאכל שתי שנים לפיכך מכורה אחר היובל שנה אחת:
ועוד פי' הרב מהר"י מולכו זלה"ה דאם מכרו לן' שנה ובא בתוכם היובל אינו חוזר ביובל אלא משלים מנין השנים שלקח דזה לא מכר אלא פירות השנים ולא גוף הקרקע וכמו שאמר הרמב"ם פ"ט דשמיטה דהמלוה את חבירו לעשר שנים אינו משמט וכן הדין ביובל כמו שאמר פי"א דשמיטה וז"ש במספר שנים אחר היובל תקנה מאת עמיתך כלומר כשתקנה כך וכך שנים וז"ש במספר שנים אף שיהיו אחר היובל תקנה מאת עמיתך ואינך חייב לחזור לו ביובל כי קנית במספר שנים כלומר לכך וכך שנים. ונתן טעם במספר שני תבואות ימכר לך כלומר דהוא מוכר לך תבואות ופירו' השנים לא גוף הקרקע ולזה במשלם שניא תפוק ארעא אחר היובל ודוק:
וְזָכַרְתִּי, אֶת-בְּרִיתִי יַעֲקוֹב; וְאַף אֶת-בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת-בְּרִיתִי אַבְרָהָם, אֶזְכֹּר–וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר.
ראיתי בנימוקי עטרת ראשי אבא מארי זלה"ה שפירש משם התייר הגדול מהר"ד ן' זמרא זלה"ה דאפשר דהיות האדם רע ימשך מסיבת אביו ואמו שהיו בלתי הגונים והדברים עתיקים כמו שאמר חכמי האמת דעיקר הולד היותו קדוש או להפך הוא ממחשבות אביו ואמו בעת הורתו וכבר שנינו האב זוכה לבן בחכמה וכו' וידיעת ההפכים אחת היא. ועוד אפשר דהמקום גורם על דרך מצרים ערות הארץ ונחל שיטים וכיוצא בהם וז"ש שמא תאמר דחטא ישראל והגרמא מהאבות ח"ו לז"א וזכרתי את בריתי יעקב וכו' דהן הן המרכבה רכב אלהים כביכול ואדרבא זה מוסיף תימה בעניני ישראל חוטר מגזע האתנים כלה זרע אמת ולא נדמו למקור שממנו חוצבו. וכי תימא דהמקום הוא גורם לז"א והארץ אזכור כי אדמת קדש היא ארץ אשר ה' דורש אותה וכו'. ואדרבא הני בי תרי האבות והמקום מחמירי' בדינם ומשפטם חרוץ והארץ תעזב מהם וכו'
והרב המופלא מהר"ר אפרים נבון ז"ל בעל מחנה אפרים היה מגמגם בדרך הרדב"ז זלה"ה הלז דלפי דרכו האי קרא בגנותן של ישראל מיירי ואיך תקנום בזמירות ובזכרונות לעורר הרחמים. ולכן פירש הוא ז"ל כי הכי רהיט האי קרא כי הנה יאמר האומר דהגם שחטאו ישראל הי"ל להקב"ה לזכור זכות אבות שהפליאו לעשות וקיימו כל התורה בדבקות נמרץ ועמדו בנסיון וכרת להם ברית וכל זה כדאי לכפר עון ישראל. לז"א וזכרתי את בריתי וכו' כלומר דישראל חטאו לו יתברך לעבור על התורה ועל המצות וגם חטאו עם הארץ שלא שמרו שמיטות ויובלות ומן הראוי היה לפי עונם להשמידם ח"ו אמנם הקב"ה עשה פשרה דבעבור חטאם לו יתברך זכר את חסדי אבות ומחל להם אך בעבור מה שחטאו עם הארץ נתחייבו גלות וז"ש וזכרתי את בריתי יעקב וכו' וכדאי הם האבות הקדושים לכפר עליהם אמנם כל קבל דנא והארץ אזכור מה שהשחיתו התעיבו עם ארץ חמדה. לכן והארץ תעזב מהם וכו' כנגד מה שחטאו עם הארץ. וכלפי מה שחטאו עמדי ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם כמו שהיה הדין מחייב אך לכבוד אבותם ארחמם כי אני ה' אלהיהם:
והנה רש"י פירש יעקב כדאי לעצמו ואם אינו כדאי ואף את בריתי יצחק ואם אינו כדאי ואף את בריתי אברהם כי הוא כדאי ולמה לא נאמרה זכירה ביצחק שאפרו צבור וכו' ויש להרגיש דמאי פשיטותיה דאברהם כדאי. ותו דאמאי לא פי' מתחילה דלא נאמרה זכירה ביצחק וכו'. ואפשר דיעקב אחוז בתפארת תתן אמת ליעקב. ואם ח"ו אינו כדאי הרי יצחק שהוא דין וגבורה והדינים מתמתקים בשרשם כידוע. ואם אינו מספיק לפי שהוא מדת הדין הרי אברהם שהוא חסד וסגי ודאי לעורר הרחמים. והשתא יקשה א"כ יצחק הול"ל ברישא שהוא מדה"ד ושוב יאמר יעקב שהוא בת"ת דיש בו נטיה ואחיזה לחסד. ועוד דלמה לא אמר זכירה ביצחק ומעין דוגמא נהיגי בעלי הפרשי"ם כשרש"י מפרש ההרגש והדקדוק לומר עוד הרגשה מבחוץ. ותירץ שאפרו צבור וכו' ובזה מתורץ אמאי לא נקטיה ברישא ליצחק דגם שהוא מדה"ד אהני טפי מיעקב אבינו עליו השלום כי אפרו זכות גדול לרחם ולכן אמר יעקב ברישא והדר יצחק דמכח שאפרו צבור הוא להדר עז"ר טפי מיעקב:
ויכולני לפתו"ר עפ"י מ"ש האר"י ז"ל בענין כניסת חסדי אימא הפנימיים במ' שנכנסים ממטה למעלה עד יום א' של חג הסוכות שנכנס בה חסד הראשון והגדול מכלם. והטעם שנכנסים שלא כסדרן דכיון שהמלכות מלאה גבורות כשנכנס חסד הא' תוך הגבורות הרבות והגדולות ודאי מתבטל ואם היה נכנס העליון מהחסדים וגדול שבכלן היה מתבטל וגם אם אח"ך יכנסו החסדים הקטנים ממנו יתבטלו כלן לכן נכנסים ממטה למעלה כי נכנס מתחילה הבחינה תחתונה ואף שמתבטלת תוך הגבורות עכ"ז איזה רושם הוא עושה וכן בכל יום עושה איזה רושם יותר וכאשר ביום אחרון יכנס החסד הגדול וברב גודלו עם הכנת החסדים שקדמו הם מתגברים החסדים ומתמתקות הגבורות עכ"ל וכיוצא בענין זה אפשר לומר דכאשר גבר אויב וישראל בגלו' ורבו הדינין והקטיגוריא אם היה זוכר זכות אברהם אבינו עליו השלום החסד הגדול היה מתבטל לפי רוב הדינין הקשים והגבורות החזקות לכן ברחמיו ית' בתחי' זוכר ברית יעקב אבינו עליו השלום ולפי רוב הדינין מצרה נחל"ש אך עושה רושם ואחר כך זכות יצחק ואחר כך זכות אברהם החסד הגדול ונכנעים הדינין ומתמתקים הגבורות כי גדול הוא ובאמצעות יצחק ויעקב תלת סמכי קשוט חלקם בחיים:
זֶה מנימוקי רַבֵּינוּ יְשַׁעְיָה הָרִאשׁוֹן זלה"ה.
מנימוקי רבינו ישעיה הראשון מטראני זלה"ה. ולבהמתך ולחיה אשר בארצך. פירש המורה משמע שאסור לאכול אחר הביעור ולא היא דבהדיא תנן דמותר דתנן אם פקח מפקיר לפני אוהביו וזוכה בהם:
וספרת לך שבע שבתות שנים ותימה למה אין אנו מונים אותם כשם שאנו מונים ז' שבועות וי"ל משום דכתיב לך ולא היה הצווי כי אם לב"ד אבל בשבועות כתיב וספרתם לכם לכל ישראל:
וכי תאמרו מה נאכל בשנה הז' ותימה מה שזרעו בששית יאכלו בז' כדרך העולם וי"ל דהכי פירושו:
וכי תאמרו מה נאכל בח' כשיצא הז' הן לא נזרע וכו' א"נ וכי תאמרו בשנה ז' מה נאכל בח' ומקרא מסורס הוא:
ויראת מאלהיך אין לפרש שמלוה אותם הוא ואומר כי הם של גוי דאפי' הם של גוי אסור להלוותם לישראל כדאמרינן באיזהו נשך אלא ה"פ התולה מעותיו ביד גוי שמוסרן ביד הגוי ומלוה אותם הגוי לישראל בשבילו:
ויסף חמישתו עליו הרי כאן שנים א' מוסיף חומש וא' אינו מוסיף ואיני יודע אם בעלים מוסיפים או כל אדם מוסיפים מה מצינו בגאולה האמורה למטה בעלים מוסיפים ולא כל אדם אף גאולה האמורה כאן וכו'. עד כאן מנימוקי רי"ד זלה"ה:
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר – רבינו חיים יוסף דוד אזולאי זלה"ה
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' יובל איבגי שליט"א
פני דוד – על התורה
פנים לתורה רמזים פירושים הערות על התורה כסדר הפרשיות
מרן החיד"א – רבינו חיים יוסף דוד אזולאי זלה"ה
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5