א לפ"י ה"א ב שיטת הרא"ם בספר יראים היא, שהשמטת חוב בשביעית היא רק מצוה על המלוה שישמיט, אבל כל זמן שלא אמר המלוה "משמט אני" חייב הלוה לפרוע החוב, וכ"ז שאינו מחזיר החוב הוא בכלל לוה רשע. אלא שכשהלוה תובע את המלוה לב"ד, שיקיים מצותו וישמט, אז כופין ב"ד את המלוה שיאמר: משמט אני, … להמשך קריאה
א לפה סוף הט"ז ב ומ"מ אין זה ברור שי"ל שהתורה אסרה מלוגמא כמו שאסרה הפסד, שאע"פ שהן נפסדין מאיליהן אסור להפסידן בידים, וה"נ י"ל שאסור לעשות מהן מלוגמא אע"פ שעבר ותלשן קודם שיהיו ראויים לשום אכילה. הסבר על זכויות יוצרים שבת הארץמקור: www.nli.org.il
א לפ"ה ה"ז ב ומ"מ י"ל, שאע"פ שאין לנו טהרות בזה"ז, מ"מ מפני כבוד קדושת שביעית אין לסוך גם עכשו את השמן של שביעית כ"א בידים טהורות ע"י נטילת ידים, כשם שתקנו נטילת ידים לסעודה וסמכו ג"כ על המקרא של "והתקדשתם אלו מים ראשונים" (ברכות נ"ג ב), וכש"כ שכשר הדבר לדון כן בשמן של שביעית, … להמשך קריאה
א לפ"ז ה"ה ב [דינו של אתרוג הוא כאילן העושה ב"פ המבואר בר"מ פ"ז ה"ה וה"ה אתרוגים, ודינם משכלך פירות הקיץ דאין סומכין על הסתווניות, וק"ו שאין סומכין על פירות שנה אחרת. וכיון שכלו אתרוגים של גידולי שביעית ה"ז זמן בעורם]. *) נדפס בהערות לקונט' הלכות שביעית להרב רי"מ טוקצינסקי שליט"א.. הסבר על זכויות יוצרים … להמשך קריאה
א לפרק ה' הלכה י"ג ב בדין הוצאת פירות שביעית לחו"ל, שנינו משנה שלמה (שביעית פ"ו מ"ה): "אין מוציאין שמן שרפה ופירות שביעית מהארץ לחו"ל". וכתב ע"ז הר"ש: "שמן שריפה" – שמן תרומה שנטמא ולשריפה עומד, כדאמר בפרק במה מדליקין (ד' כ"ג ע"ב), ואשאר שנים קאי דבעי' שריפתו בארץ, ומעלה בעלמא משום גבי קדשים דשרפתם … להמשך קריאה
א לפ"ה ה"ג ב [ראוי לעורר שאין למלא כוס ההבדלה (מיין של שביעית) יותר ממדתו לסימן ברכה, שנשפך ומאבד פ"ש, וכן בד' כוסות במנהג שפיכת היין בסימני דצ"ך, דמבואר בשקלים פ"ג ה"ג דיוצאין ביין ש"ש, ונראה דה"ה בכל מצוה הטעונה כוס דיוצאין, ואין כאן משום א"ע מצות חבילות חבילות. ולפי"ד משנה ראשונה פ"ח מ"ז דעיקר … להמשך קריאה
א לפ"ה ה"א ב [הדברים עתיקים אם יש מצוה באכילת פירות שביעית. עי' רמב"ן בסה"מ אחר העשין מצוה ג' ובמג"א שם. ומל' הירושלמי פ"ח ה"ב ותוספתא פ"ו ה"א "אין מחייבין אותו לאכול פת שעפשה" נראה אמנם שהיא מצוה בראוי לאכילה, אך י"ל שהוא אשגרתא דלישנא דפ"ט דתרומות הי"א, ושם מצוה ודאית ודמי לעבודת ביהמ"ק כפסחים … להמשך קריאה
א פרק ד' הלכה כ"ט ב בעיקר דין פירות שבקרקע של נכרים משמע פשטם של דברי הברייתא דת"כ (סי' י"א), שאין קדושת שביעית נוהגת בהם. דתנינן שם: "לכם ולא לאחרים", ומשמע פשט הלשון, דקאי על כל מאי דמפרש אח"כ מענין קדושת הפירות, דדייקינן מקרא דלאכלה, וגם אלקמי' מ"שבת הארץ", דאמר ע"ז (בסי' יו"ד): מן השבות … להמשך קריאה
א לפ"ד הי"ט ב [ביארתי ע"פ הר"ש, שדוקא בקרדומות מותר לעקרן, שאע"פ שהם של מתכת מ"מ יש כאן קצת שינוי, משום שדרך עבודת הארץ היא במרא וחצינא או במעדר, אלא שאין זה שינוי גדול כ"כ, כמו מארופות של עץ. ונראה לי שדוקא בזה האופן של השינוי מותר, דהיינו שינוי בצורתו של הכלי, שהוא פועל על … להמשך קריאה
א לפ"ד הי"ב ב [תפוה"ז והלימונים אע"פ שגם הם צריכים להשקאה כמו האתרוג בכ"ז הרבה הם חלוקים זמ"ז, א) תפוח־הזהב והלימון כשיתגדל בשעורו לא יוסיף עוד להתגדל משא"כ האתרוג שצומח וגדל בכל משך השנה וגם בשנה השני', ב) וגם בהחנטה נשתנה אילן אתרוג שחונט כמעט בכל השנה וגם בעת שיגדלו ויקצרו פירותיו. ולכן יש להקל … להמשך קריאה
א לפ"ד ה"ו ב [י"א, שאין שום זמן להיתר ספיחי שביעית אלא שהם אסורים לעולם, אלא שאם לא נעקרו ונתגדלו אח"כ בשמינית עד שרבו גידולי היתר על האיסור אז הן מותרין, ובעל דעה זו סובר שאין לנו גבול של היתר לאותן הספיחין עצמן שכבר נאסרו, אלא לתבן ולקש של שביעית, שלאחר שתרד רביעה שניה מותרין … להמשך קריאה
א לפ"ב ה"א ב [כל מה שהאריך הרהמ"ח בפאה"ש בביש"ר סי' כ"א סק"א, למצא מקור ללשון הרמב"ם, שהקדים לפרטי ההלכות, שמתבארים והולכים בפרק זה, בענין הוצאת זבלים ואופן האשפתות, את הכלל שלא יוציא אדם זבלים, אינו מחוור. והעיקר הוא כד' הכס"מ, שנלמד ממה שיבא, דהיינו שמתוך הפרטים של אופני ההיתר אנו למדים שיש איסור להוציא … להמשך קריאה
א לפ"א הי"ד, אות פ"ה ב [מה שמפרש הרהמ"ח בפאה"ש סי' כ' ס"ק ל"ח ל"ט, במעביר קוצים וסקל אבנים, לדעת הרמב"ם ג"כ, דמיירי דוקא בתלושים ולא במחוברים, אינו מוכרח, וכל כה"ג דרכו של רבינו לפרש. ובאמת החילוק שבין דאורייתא לרבנן, שנראה בדברי התוס' במו"ק ובבכורות ובגיטין שם, לא נראה לדעת הרמב"ם, דנקיט כרבא, דכל התולדות … להמשך קריאה
א לפ"א הי"ג, אות ע"ח ב [מה שכ' הרהמ"ח בפאה"ש, ביש"ר סי' כ' סקל"ד, ע"ד הרע"ב, שפירש שנתקווצה שנטלו קוציה, ושניטייבה היינו שחרש היטב, שכל העם חורשין פ"א והוא חרש שתי פעמים, ומיירי בשעה שהמלכות אונסת בשביל ארנונא, שהם דברי שגגה, ל"נ לע"ד. וכל מה שהרחיק את פירוש הרע"ב אינו מוכרח, דאע"ג דבירושלמי מביא שני … להמשך קריאה
א לפ"א ה"ז ב [ההיתר בעידור גפנים הוא בסתמא, דכל סתם הוא לאוקמי, וכשיודע שא"צ לעידור י"ל דמודה הרמב"ם להאוסרים אבל בסתם וק"ו כשיודע שהוא לאוקמי כדאי הוא הרמב"ם לסמוך עליו, ובפרט כי חפירה ודאי דרבנן, אף אם נאמר דחרישת מן התורה, ולפ"ז גם בשאר אילנות אם הוא יודע שאם לא יחפור סביבותם, שמותר לחפור, … להמשך קריאה
א לפ"א ה"ה, אות ל"ה ל"ו ב [כל מה שהוא בשביל הפירות אסור לעשות גם עבודה של לאוקמי, דהפירות של שנה זו רחמנא אפקרינהו, ולכן אין מעשנין את האילן להמית התולעים, דאיירי בתולעים המזיקים להפירות, וכמ"ש הר"מ בפירושו. והא דהתיר ר"ש הסרת עלה מהאשכול כבר פי' הגר"א בש"א ע"פ הירושלמי, שהסרת העלה היא פעולה שלא … להמשך קריאה
א לפ"א ה"ה, אות ל"א ל"ב ב הזמירה הנהוגה אצלנו, דהיינו שכורתין את כל הענפים ומשאירים רק את גוף הגפן, נראה שאינה הזמירה האסורה מה"ת אלא היא מהתולדות. ונראה שהיא ה"פיסול", כמבואר בפ"ב מ"ג: "מפסלין עד ר"ה, ופי' הרע"ב והר"ש בשם י"מ: לשון "פסל לך", שחותכים כל הענפים שבאילן, כדי שיתעבה", ופשוט, דכדי שיתעבה לאו … להמשך קריאה
א לפ"א ה"ה, אות י"ז ב [ולא יעשן. י"ל דתולעים הללו הם מזיקים רק שלא יתגדל האילן, והויא מניעת פעולתם בכלל אברויי אילנא, אבל אם הם מזיקים כ"כ עד שמגרעים את האילן, אז הוא בכלל לאוקמי אילנא דשרי, מיהו אם הם מפסידים רק את הפירות ולא את גוף האילן אז בכל אופן אסור. אמנם בפאה"ש … להמשך קריאה
א לפ"א ה"ה, אות י"ב י"ג ב הר"ש פירש מיבלין: שחותכין ענבים יבשים. והייתי סבור לומר, שהוא טעות סופר וצ"ל: ענפים יבשים, ולדעת הרמב"ם חתיכת מה שיבש מן האילן הוא בכלל "מפסלין", ולהר"ש יש שני פירושים ל"מפסלין": א' נטילת הפסולת, ב' קציצת כל הענפים כדי שיתעבה האילן, – וי"ל שחתיכת ענפים יבשים היינו "מיבלין". אבל … להמשך קריאה
א לפ"א ה"ה, אות י"א ב בירושלמי (פ"ד ה"ד): "אין מציתין את האור באישת של קנים, מפני שהיא עבודה. רשב"ג מתיר; וכן היה רשב"ג אומר: נוטעין אילן סרק בשביעית". מזה נראה דחכמים פליגי עלי' וס"ל דאין נוטעין אילן סרק, וכאן ברושלמי לא התנה באיזה אילן סרק מיירי רשב"ג המתיר. אמנם בתוספתא (פ"ג הי"א) איתא: "וכן … להמשך קריאה
א לפ"א ה"ד אות יו"ד ב לכאורה יש לומר, דהא דאין איסור לאו כ"א באבות ותולדות דאסר רחמנא בתורה, אבל שאר תולדות רק מדרבנן אסירי, וקרא אסמכתא בעלמא, כלשון הגמ' (מו"ק ג' א'): 'אבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא"; והא דתניא: "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור, אין לי אלא זירוע וזימור, מנין לניכוש … להמשך קריאה
א לפ"א ה"ד ב [במה שהק' ע"ד הרמב"ם, שאיסור נוטע הוא מדרבנן, מהא דגיטין (נ"ג ב') הנוטע בשבת כו' ובשביעית כו' מכדי הא דאורייתא, והא דאורייתא, כבר העירותי במבוא פ' ד', שעיקר החילוק בין זורע לנוטע הוא דוקא בנוטע יחור, שהוא חלוק בצורתו מזריעה שזורעין זרעים ותבואה, אבל אם הוא נוטע אילן ע"י זריעת גרעין, … להמשך קריאה
א לפ"א ה"ד ב החופר או החורש לצורך הקרקע. לא היה צריך לומר "החורש לצורך הקרקע", דסתם חורש לצורך הקרקע הוא, ולא הי' מקום להעלות על הדעת כלל דאיירי בחרישה שאינה לצורך הקרקע, דלא שכיחא כלל, כגון לצורך כיסוי־הדם וכיו"ב. אלא דבחופר צריך לבאר: דוקא לצורך הקרקע, לאפוקי בחופר לשם בנין או לבורות שיחין ומערות … להמשך קריאה
א לפ"א ה"ג, אות ח' ט' ב לשון הירושלמי (פ"ז דפאה ה"ז): "הנוטע כרם להקדש פטור מן הערלה, מן הרבעי, ומן העוללות, וחייב בשביעית, ר"ז בשם ר' יוחנן ושבתה הארץ שבת לד', דבר שהוא לד' שביעית חלה עליו". יש לבאר, דעיקר מה שצריך הדרשה דלד' הוא לענין שעובר ג"כ על הל"ת דשדך לא תזרע וגו', … להמשך קריאה
א לפ"א ה"ג אות ה' ו' ז' ב לשון הירושלמי (ערלה פ"א ה"ב): אילן שנטעו בתוך הבית חייב בערלה ופטור מן המעשרות, דכתיב: עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה. ובשביעית צריכה, דכתיב: ושבתה הארץ שבת לד' וכתיב שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור". והכונה היא, דלשון שדה משמע: ולא מה שבבית, אבל כאן, … להמשך קריאה
א לפ"א ה"ב אות ג' ד'. ב א. מדנקט הרמב"ם בהלכה א' לשון הפסוק: בחריש ובקציר תשבת, משמע דס"ל דחרישה אסורה מה"ת, עכ"פ בעשה, ומ"מ מדדייק אח"כ בה"ד וכתב: החופר או החורש לצורך הקרקע וכו' וסיים ע"ז: "מכין אותו מכת מרדות מדבריהם" ולא נקיט סתמא מכת מרדות, נראה דלאשמועינן אתי, דבכל הני דנקיט בכל ההלכה … להמשך קריאה