סוד ישרים, יום א' דפסח כ״ג

א

משכו וקחו לכם צאן וגו'. ואיתא על זה במדרש משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה והוא כי ע"ז של מצרים הי' צאן שיש בהם המשכה כמו שביאר אאמו"ר הגה"ק זללה"ה הגמ' (ב"ק נ"ב.) בענין משכוכות ובעי שם מאי משכוכות עזי דמסגי ברישא ובגמ' (שבת ע"ז.) למה עיזי מסגי ברישא כברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא וכו':

ב

והענין הוא כי כוונת הרצון הקדום ית' בבריאת עולם נקרא מצד הבריאה חושך כענין שכתיב וחושך על פני תהום ולגבי מי הי' אז חושך אלא לגבי זה הרצון ית' שעלה לבריאת עולם נקרא חושך מפאת מניעות השגה בגודל האור שהאיר אז טרם שצמצם השי"ת את הבהירות מזה האור וכדאיתא בתקוני זוה"ק (תיקן ע' קל"ה:) אפילו כתרא עלאה אוכם הוא לגבי עילות העילות וזה הרצון הקדום הנקרא מצד הבריאה חושך הי' בלי שום אתערותא דלתתא הבא מצד בחירת אדם אלא רק מחסדו ית' כדכתיב כי לעולם חסדו:

ג

וזהו הענין ע"ז של מצרים שעובדים לצאן להורות שהם נמשכין אחר זה הרצון הקדום הנקרא חושך וכמו שזה הרצון הי' בלתי בחירת אדם ודעתו כך הוא כל מעשיהם במחשוך בלי בחירה ובלא דעת והגם שישראל אומרים ג"כ בתפילתם זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה היינו שיתעורר עליהם זה הרצון הקדום ית' שעליו נאמר כי לעולם חסדו שהי' בלתי אתערותא מבחירת דעת אדם אמנם כל מגמת נפשם של ישראל הוא בזאת התפילה רק כדי לעורר זה הרצון הקדום ית' אחר כל עבודתם למען שיהי' אצלם כד' לדעת כי אני ה' מקדשכם אבל מצרים הוא כל חפצם להתמשך אחר זה הרצון הקדום למען שיהי' בכוחם יותר להתפשט בלי דעת כלל וזהו באמת הבדל דק מאד כי מצרים אומרים שעובדים נמי לאתר דלא אתידע וכן איתא בזוה"ק (בא ל"ט:) בדא אתקשרו ישראל ארבע מאות שנין וכו' היינו שהי' צריכין לברר זה החילוק וההבדל דק שבניהם ובאלו ארבע מאות שנין נתבררו ישראל שהם מקושרים בשורש רצונו ית' גם בלא דעתם כי ד' מאות רומז על למעלה מהתפיסה כי ג' מאות מורה על רזא דתלת קוין שמהם מתחיל תפיסת הבריאה עד גמר תכליתה כידוע וארבע מאות מורה על למעלה מהתפיסה ואח"כ האיר להם השי"ת מבעשור וכמבואר שם מאי בעשור בזמנא דאנהיר מיובלא לסיהרא וכו' ממילא נתבררו ישראל כענין שמצינו בגמ' (שבת ל:) כל שתחילתו דברי תורה וסופו ד"ת באמצע נמי דברי תורה היינו כי מתחילה נאמר ויאמן העם וגו' ובגמר תפיסה האחרונה שהוא בשעת פעולת המצוה של הקרבן פסח הי' עושין ישראל באמונה שלימה רק לקיים רצונו ית' אף שלא הי' יודעין האור של המצוה עדיין כלל ועל אמונה איתא בתקוני זוה"ק (תיקן כ"א נז:) איהו אומן ואיהי אמונה דילי' היינו שישראל נקשרים ע"י אמונתם בשורש הרצון ית' הנקרא אומן דכר וזהו משכו ידיכם מעבירה וקחו לכם צאן של מצוה היינו שיקחו זה הכח בעצמו הנמצא בצאן להתמשך עם זה הכח גם בלי בחירת דעתם אחר רצונו ית' ועל זה מרמז צליית הקרבן פסח שהי' ראשו על קרבו ועל כרעיו להורות שישראל נמשכים אחר רצונו ית' גם בלי בחירת דעתם אך זאת ההמשכה הוא אחר כל עבודתם שבתפיסת דעתם כדכתיב לדעת כי אני ה' מקדשכם. אזי נמשכים ישראל אחר רצונו ית' גם למעלה מתפיסת דעתם וזהו שאיתא (שם לט:) ובגין כך מעכבין לי' ארבע יומין קטירא ברשותייהו דישראל ולבתר שחטו אותו כל קהל עדת ישראל וכו' ואלו ארבעה ימים רומזין על השתלשלות האור מהמקור עליון ית' עד הגמר תפיסה אחרונה של ישראל שמנהיר משורש הרצון ית' עד התפיסה אחרונה של ישראל באור ישר והגם שנאמר ופסח ה' על הפסח וזה רומז על אור הדילוג שיש בו לפי הנראה הפסקות אמנם ע"י דם מילה ודם פסח נתברר האור ביושר לתפיסתם כי ע"י הצמצומים של ישראל מאיר להם השי"ת שכל הפסקות הנראה באור הוא רק מצד ההסתר אבל מצד השורש ית' מנהיר להם האור ביושר ואינו כלל באורח דילוג: