מגיד דבריו ליעקב י״ד

א

וזהו שארז"ל מה תולעת אין כחו אלא בפיו לעשות כלי מלת כך ישראל עושין כלי מלת בפיהם להלביש השכינה מחמת שהנשמה מלובשת גוף נראה להעולמות עליונים קטנים. ובאמת הם גדלים במאוד וכשיפשיט מהגשמיות של הגוף יראה בשכלו שהעולמות הם גדולים במאוד. יש שם אל"ד שהוא טוב היינו כשיודע הפנימית של אותיות (שהאלף מרמז חכמה ובינה וה"ל על ג' קווין והד' מרמז על השכינה) ויכוין להמשיך האור מלמעלה למטה אז יועיל.

ב

כתי' אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן וכו'. כשראה מעשה המשכן בעיניו אז הביא אותו במחשבתו, ובתחלה כשראה אותו ברוחנית שהראה לו הש"י בהר אז כח הזכרון תפס אותו הציור במחשבתו ועכשיו כשרואה אותו במעשה הביא אותו פעם ב' במחשבתו ואותו הארה רוחניות ממחשבה ראשונה שראה בהר נמשך על המשכן.

ג

כשמדבר יחשוב ברמז קול ודיבור וידבר ביראה ואהבה ויחשוב שזה מדבר עולם הדיבור מפיו אז מעלה דיבורים.

ד

ושב ה' אלהיך את שבותך ע"ד משל אב ואם אוהבים את הבן בשוה רק אם הבן אינו מתנהג בדרך הישר ח"ו אעפ"י שהאב אוהב אותו אינו מראה לו אהבתו ומכה אותו. והאם אעפי"כ מרחמתו ומנשקתו ומקרבתו אל אביו. כך עתה בגלות מדת הקב"ה כביכול אינם מגולים רק מדת השכינה מגולה כמו שהיתה אצל אסתר שאעפ"י שהיה נס גדול מ"מ נתלבש הנס במדריגה תחתונה דאסתר והנס נעשה ע"י שנשאת לאחשורוש. משא"כ אם היו זוכין היה נעשה הנס בפרסום בלי התלבשות במדריגה התחתונה והחיות ששוכן תמיד בעולמות נק' השכינה, והיא דוגמת האם שמגלית מדותיה. אעפ"י שהבן אינו מתנהג כשורה לפיכך אין רשאין לומר רק שם אדנ"י שמדת אדנ"י היא נגלית ולא שם הוי"ה כי שם הוי"ה הוא שם העצם ולא נתגלה היום.

ה

האדם כשידבק עצמו להדיבורים הדיבורים ימליצו בעדו והוא שלא יהיה כוונתו לשום דבר רק לדבק עולם הדיבור לעולם המחשבה.

ו

וזהו פי' ג' ספרים נפתחים בר"ה ספר הוא לשון דיבור לשון סיפור של צדיקים שכוונתם אינו כ"א לייחס עולם הדיבור לעולם המחשבה נכתבין לאלתר לחיים שהם מתדבקים לאלתר להיות חיים. בינונים שכוונתם לייחד וגם בשביל שיעשה הקב"ה רצונם תלוים ועומדים עד יום הכפורים שאז היא התגלות עולם המחשבה. ויש לכל המחשבה עליה ונעשה ג"כ מחשבתם. וזהו הכתיבה שמדבק האדם מחשבתו להקב"ה ונרשם במחשבתו מה שיארע לו. נחזור לענין ושב ה' אלהיך פי' הקב"ה ישיב את אלהיך פי' השכינה שהיא הדיבורים שלך את שבותך ר"ל עם שבותך כשאתה תשוב.