שולחן ערוך, יורה דעה ק״צ: דיני כתמים ובדיקת האשה. ובו נ"ד סעיפים: – עם 17 מפרשים

א

דיני כתמים ובדיקת האשה. ובו נ"ד סעיפים:
דבר תורה אין האשה מטמאה ולא אסורה לבעלה עד שתרגיש שיצא דם מבשרה וחכמים גזרו על כתם שנמצא בגופה או בבגדיה שהיא טמאה ואסורה לבעלה אפילו לא הרגישה ואפי' בדקה עצמה ומצאה טהורה וצריכה הפסק טהרה שתבדוק עצמה ותמצא טהורה ואח"כ תמנה שבעה נקיים חוץ מיום המציאה (כאלו ראתה ודאי וכמו שיתבאר לקמן סימן קצ"ו) ואם הרגישה שנפתח מקורה להוציא דם ובדקה אח"כ ולא מצאה כלום יש מי שאומר שהיא טמאה:

ב

לא גזרו בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות דהיינו שהיא פחותה מי"ב אפילו הביאה שתי שערות וכן אפי' היתה יתירה מי"ב אם בדקוה ולא הביאה ב' שערות בין שהיא בתולה בין שהיא בעולה ואפילו אם ראתה כבר ב"פ אבל לאחר שראתה שלש פעמים חוששת לכתם:

ג

היתה שופעת כמה ימים או שהית' מזלפת טיף אחר טיף בלא הפסק אינו אלא כראיה אחת עד שתפסיק אבל אם פסקה מעט וחזרה וראתה שלש פעמים אפילו ביום א' הרי זו מוחזקת בדמים וכתמה טמא ויש מי שאומר שאין כתמה טמא אלא א"כ ראתה דם שלשה וסתות (ויש להחמיר כסברא הראשונה) (היא סברת רש"י ורשב"א והטור):

ד

תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וראתה ג"פ ופסקה מלראות שיעור שלש עונות שהם צ' יום חוזרת לקדמותה וכתמה טהור עד שתחזור ותראה שלש פעמים:

ה

לא גזרו על הכתם אלא אם כן יש בו כגריס ועוד ושיעור הגריס הוא כט' עדשים (ג' על ג') (טור) ושיעור עדשה כ"ד שערות (אגור בשם מהרי"ל שהוא ל"ו שערות כמו שהן קבועות בגופו של אדם) (תשובת מהרי"ו סימן כ"ב) וכל זמן שאין בו כזה השיעור אנו תולין לומר דם כנה הוא אף על פי שלא הרגה כנה אבל כשיש בו כזה השיעור אין תולין בכנה בין אם הוא מרובע או אם הוא ארוך ואם נזדמן לה גריס יותר גדול מזה השיעור משערין בו:

ו

הא דבעינן שיעורא בין בכתם הנמצא על חלוקה בין בכתם הנמצא על בשרה וי"א שלא אמרו אלא בכתם הנמצא על חלוקה אבל כתם הנמצא על בשרה בלבד במקומות שחוששין להם אין לו שיעור:

ז

אם הרגה פשפש או הריחה ריחו תולה בו עד כתורמוס (פירוש מין ממיני הקטניות שהוא מר ובלע"ז לופינ"ו):

ח

אם אין בכתם במקום אחד כגריס ועוד אע"פ שיש שם טיפין הרבה סמוכין זה לזה עד שאם נצרפם יש בהם יותר מכגריס טהורה שאנו תולין כל טיפה וטיפה בכנה עד שיהא בו כגריס ועוד במקום אחד וי"א דהני מילי כשנמצאו על חלוקה אבל אם נמצאו על בשרה מצטרפין לכגריס ועוד:

ט

כתם הנמצא על בשרה שהוא ארוך כרצועה או עגול או שהיו טיפין טיפין או שהיה אורך הכתם על רוחב יריכה או שהיה נראה כאילו הוא ממטה למעלה הואיל והוא כנגד בית תורפה (פי' גנאי הוא והוא כנוי לערוה) טמאה ואין אומרים אילו נטף מן הגוף לא היה כזה:

י

כתם שנמצא על דבר שאינו מקבל טומאה לא גזרו כיצד בדקה קרקע עולם (או בית הכסא שאינו מקבל טומאה) (מרדכי הלכות נדה בשם סמ"ג וסמ"ק) או כל דבר שאינו מקבל טומאה וישבה עליו ומצאה בו כתם וכן כתם שנמצא על בגד צבוע טהורה. (לפיכך תלבש האשה בגדי צבעונין כדי להצילה מכתמים) (הרמב"ם ובגמ' פרק האשה):

יא

לא בכ"מ שימצא שם כתם טמאה אלא במקום שאפשר שבא שם מן המקור כיצד נמצא על עקבה טמאה וכן אם נמצא על כל אורך שוקה ופרסותיה מבפנים והם המקומות הנדבקים זה בזה בעת שתעמוד ותדבק רגל ברגל ושוק בשוק וכן אם נמצא על ראש גודל רגליה (וכ"ש על רגליה ממש) (ב"י בשם רשב"א) וכן אם נמצא על ידיה אפילו על קשרי אצבעותיה שהידים עסקניות הן ושמא נגעו באותו מקום אבל אם נמצא על שוקיה ועל פרסותיה מצד חוץ או אפילו מהצדדין ואצ"ל למעלה מאותו מקום טהורה ואם יודעת שנזדקרה והגביהה רגליה למעלה טמאה בכ"מ שתמצאנו אפי' למעלה מהחגור בין מלפניה בין מלאחריה אפילו עברה בשוק של טבחים או נתעסקה בכתמים ודוקא כשנמצא על בשרה לבד אבל אם נמצא על בשרה וגם על חלוקה אם עברה בשוק של טבחים או נתעסקה בכתמים תולה בו בין שנמצא למטה מהחגור או שהגביהה רגליה ונמצא למעלה מהחגור (הרמב"ן ורשב"א) בד"א שכשנמצא הכתם על בשרה בלבד אינה תולה כשאין לה לתלות אלא בעסק הכתמים או בשוק של טבחים אבל אם יש מכה בגופה שיכולה לתלות בה שאפשר שיבא הדם ממנה תולה בה וטהור' ואם המכה בכתפה והכתם על יריכה במקום שאי אפשר לבא מהמכה טמאה:

יב

נמצא הכתם על חלוקה למטה מהחגור או במקום החגור עצמו טמאה אפי' נמצא לצד חוץ (ואין חילוק בין נמצא בחלוק לפניה או מאחריה או מן הצדדין מפני שהבגדים חוזרין הנה והנה) (ב"י בשם הראב"ד בס' בע"הנ ורשב"א בת"ה) ואם עברה בשוק של טבחים טהורה אפילו נמצא לצד פנים ועל בשרה ואם נמצא על חלוקה בלבד מהחגור ולמעלה טהורה אפילו נזדקרה והגביהה רגליה ואפילו לא עברה בשוק של טבחים שאילו בא מן המקור היה נמצא על בשרה:

יג

נמצא על בית יד של חלוקה אם המקום שנמצא בו הדם בבית יד מגיע עד בית תורפה טמאה אפי' אינה יכולה להגיע שם אא"כ תשחה הרבה ואם אינה יכולה ליגע שם כלל טהורה:

יד

היתה פושטתו ומתכסה בו בלילה בכל מקום שימצא בו טמאה מפני שהוא (חוזר) הילך והילך וכן הדין אם נמצא במעפורת שמכסה ראשה או שחוגרת בו (רמב"ם) ואם קשרה בו ראשה היטב וכשנעורה גם כן מצאתו קשור יפה אינה חוששת:

טו

שתי נשים שכיסו ראשן בחלוק א' שתיהן טמאות ואם אחת כיסתה והאחרת לא כיסתה אף על פי ששתיהן לבשו החלוק ונמצא הכתם למעלה מהחגור אותה שכיסתה טמאה והאחרת טהורה:

טז

אם יש לה מכה בצוארה ונמצא הכתם בחלוק אפילו למטה מהחגור שאי אפשר ליגע שם מהמכה אם פושטתו ומתכסה בו תולה במכתה שאני אומר נתהפך ובא לו שם:

יז

מצאה כתם למעלה מהחגור וכתם למטה ממנו ויודעת שלא נזדקרה טהורה שאני אומר כמו שהעליון בא מעלמא כך בא התחתון בד"א כשיש בעליון כגריס ועוד או יותר שודאי מעלמא בא שהרי אין לתלותו בכנה אבל אם אין בו כגריס ועוד אין תולין אותו מעלמא דשמא דם כנה הוא ואם יש בתחתון כגריס ועוד שאין לתלות בכנה טמאה:

יח

כיון שכתמים דרבנן מקילין בהם ותולה בכל דבר שיכולה לתלות כיצד שחטה בהמה חיה או עוף או נתעסקה בכתמים או ישבה בצד המתעסקים בהם או שעברה בשוק של טבחים ונמצא דם בבגדיה תולה בה וטהורה אפילו לובשת ג' חלוקים זה על זה ונמצא אפילו בתחתון טהורה אבל אם נמצא על בשרה אינה תולה אלא א"כ יש לה מכה בגופה אז תולה בה אפילו על בשרה אם הוא במקום שאפשר לדם לנטף משם ואפילו נתרפאת אם אפשר לה להתגלע ולהוציא דם ע"י חיכוך תולה בה ואע"פ שעכשיו עלה עליה קרום ואינה מטפטפת (רשב"א ומרדכי וסה"ת וסמ"ג):

יט

כשם שתולה בה כך תולה בבנה ובבעל' אם נתעסקו בכתמים או אם יש בהם מכה לפי שדרכם ליגע בה אבל אם היו עסוקים בדם ולא נמצא בהם דם אינו תולה בהם אא"כ היו עסוקי' בדבר שדרכו לינתז כגון שחיט' וכיוצא בה: הגה וה"ה אם שכבה במטה עם נשים שיש להם מכות בגופן תולה בהן כמו בבנה ובבעלה (מרדכי הלכות נדה ובש"ד):

כ

מי שרגיל לצאת ממנו דם דרך פי האמה ובשעת תשמיש נמצא בעד האשה דם תולה בבעלה:

כא

היכא דאשתכח כתם בשיפולה ומאחורה ומכה איכא מקמא תליא בה דאפשר אדיתבה הך דבתרא אתא לקמה ונטפה בה מההיא מכה:

כב

ספק אם עברה בשוק של טבחים או אם ישבה בצד המתעסקים בכתמים אינה תולה בהם במה דברים אמורים בעיר שהטבחים או המתעסקים בכתמים יושבים במקום ידוע אבל אם דרכם להתעסק כאן וכאן תולין אפילו מספק שמא נתעסקו במקום שעברה ולא הרגישה:

כג

נתעסקה בדבר אדום ונמצא עליה כתם שחור או איפכא אין תולין בו במה דברים אמורים אדום בשחור ושחור באדום אבל אדום באדום ושחור בשחור אפילו אם אינו ניכר ממש שדומה לו תולה בו כגון שנתעסקה במי תלתן או במי בשר או בקילור אדום קצת תולה בו האדום:

כד

נתעסקה בתרנגולת תולה בו אדום ושחור וכרכומי לפי שדם שחיטה אדום ודם איבריה שחור ודם בני מעיה כרכומי:

כה

שתי נשים שנתעסקו בצפור אחד שאין בו דם אלא כסלע ונמצא על כל אחת כסלע שתיהן טמאות:

כו

נתעסקה בדם שאי אפשר שיהיה ממנו כתם אלא כגריס ונמצא עליה כשני גריסין הרי זה תולה כגריס בדם שנתעסקה בו וכגריס במאכולת אבל אם נמצא הכתם יותר מכשני גריסין טמאה. (רמב"ם פ"ט ורשב"א ורא"ה בב"ה וה"ה) ויש מחמירין ומטמאין בכל זה (הרא"ש והטור) ומכל מקום נראה דיש לסמוך אמקילין דבכתמים שומעין להקל:

כז

נתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה כגריס ועוד טהורה שאני אומר כתם זה מעסק הכתמים הוא וכבר היה שם דם מאכולת (פירוש דם כינה) שנצטרף אליו עד שחזר ליותר מכגריס וכן אם נתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה כשני גריסין טהורה: הגה ויש מחמירין ומטמאין ומכל מקום אם נתעסקה בדם ואינה יודעת בכמה אזלינן לקולא ואמרינן שהיה בדם כשיעור הכתם (בית יוסף וכן כתב הרשב"א ורא"ש וטור ובל"ח כתב דדעת הרב דהכא מחמירין כ"ע וכמ"ש בס"ק ל"ז):

כח

האשה שמצא' על חלוקה כשני גריסין וכינה מעוכה בו טהורה שהגריס הא' ודאי מכינה המעוכה בו והגריס השני אנו תולין אותו בכינה אחרת כיון שאין בו כגריס ועוד:

כט

הרגה פשפש שאנו תולין בו עד כתורמס חזר כתורמס לשיעור הגריס לכל הדינים שאמרנו:

ל

אינה צריכה להקיף (פי' ענין הקפה הוא לדמות דבר לדבר) הכתם לדבר שהיא תולה בו אלא תולה מן הסתם עד שתדע שזה שחור וזה אדום:

לא

מצאה כתם ואין לה במה לתלות והדבר מסופק אם הוא דם או צבע מעברת עליו ז' סמנים אם עמד בעיניו הרי זה צבע וטהורה ואם אינה מעברת עליו טמאה מספק ועכשיו אין לנו העברת ז' סמנים מפני שאין אנו בקיאים בקצת משמותם:

לב

האשה שהיתה עוסקת במלאכתה ונמצא דם במקום שעברה על דבר שהיה בדוק לה מתחילה (והוא מקבל טומאה) (ד"ע בד"מ וכ"ה ברא"ש פרק האשה ורשב"א סוף שער ד' ותוספות ריש דף נ"ח) תחזור להתעסק כמו שעשתה אם יזדמן שתעבור על המקום שנמצא בו הדם טמאה ואם לאו טהורה:

לג

האשה שבדקה עצמה בעד (פי' סמרטוט מענין וכבגד עדים כל צדקותינו [ישעיהו סד:ה] ) הבדוק לה ונמצא עליו אפי' טיפה כחרדל בין עגול בין משוך טמאה ולא עוד אלא אפילו נמצא על הכתם מאכולת מעוכה טמאה וכן הדין כשבדקה בו והניחתו בקופסא ואחר שעה בדקה אותו ומצאה עליו דם כל שהוא בין משוך בין עגול טמאה:

לד

בדקה עצמה בעד הבדוק לה והניחתו תחת הכר או תחת הכסת ולמחר נמצא עליו דם אם משוך טמאה שחזקתו מהקינוח ואם עגול ואין בו כגריס ועוד טהורה שאין זה אלא דם מאכולת שנהרגה תחת הכר: הגה וה"ה אם הוא יותר מכגריס ויש מקום לתלות בו (ב"י כמו שנתבאר לעיל באיזה דבר תלינן כתם):

לה

בדקה עצמה בעד הבדוק לה וטחתו בירכה ולמחר נמצא עליו דם אם משוך טמאה אפילו בכל שהוא ואם עגול טהורה אם אין בו כגריס ועוד ויש אומרים שאף עגול טמא בכל שהוא הגה וכן עיקר:

לו

בדקה עצמה בעד שאינו בדוק לה אפילו הניחתו שמור בתיבתה ומצאה עליו דם (אינה) טמאה (אלא) אם יש בו כגריס ועוד (טור בשם הרא"ש וע"פ): הגה ודוקא בעד בינוני דהיינו שאין חזקתו בדוק ולא מלוכלך (ד"ע) אבל אם בדקה עצמה בעד שחזקתו מלוכלך כגון שלקחה עד ממקום שדמים מצויין שם שחזקתו שכבר היו בו כתמים ובדקה עצמה בו ונמצא עליו כתם טהורה אפילו יותר מכגריס (כן משמע מהריטב"א שהביא ב"י):

לז

בדקה עצמה בעד שאינו בדוק לה וטחתו בירכה ואח"כ נמצא עליו דם אפילו כגריס ועוד טהורה: הגה וכל שכן אם הניחתו אחר הבדיקה במקום שיש לתלות הכתם דטהור אפילו ביותר מכגריס (ד"ע וב"י) אבל הניחתו במקום שאין דם שכיח טמאה אם הוא יותר מכגריס:

לח

איזהו עד הבדוק כל שבדקתו בין היא בין חברתה ולא נודע שנכנס בו כתם ולא העבירתו בשוק של טבחים ולא בצד המתעסקים בכתמים הרי זה בחזקת בדוק:

לט

אין האשה טמאה משום כתם שמצאה בחלוקה אלא אם כן היה בדוק לה קודם שלבשתו אבל אם אינו בדוק קודם שלבשתו ולבשתו בלא בדיקה ומצאה בו כתם טהורה:

מ

בדקה חלוקה ופשטתו ומצאה טהורה והשאילה לחברתה ולבשה ומצאה בו כתם הראשונה טהורה והשניה טמאה:

מא

לבשה חלוקה הבדוק לה ופשטתו והשאילתו לישראלית נדה או לעובדת כוכבים שהגיע זמנה לראות וראת' פעם א' אע"פ שאינה רואה בימי השאלת החלוק ואחר כך נמצא בו כתם תולה בהן וטהורה והוא הדין אם בדקתו והשאילתו להן ואח"כ לבשתו היא ומצאה בו כתם שתולה בהן (זהו פי' רש"י ורמב"ם וטור) ואפילו היא בספירת שבעה נקיים (וע"ל סי' קצ"ו דבג' ימים הראשונים של ז' נקיים אין מקילין בכתמים לתלות בדבר אחר):

מב

השאילתו לקטנה שלא ראתה מעולם ולבשתו קטנה זו לאחר שנבעלה קודם שחיתה המכה או שהשאילתו לנערה שלא ראתה ולבשתו תוך ארבעה לילות לבעילתה או שהשאילתו ליושבת על דם טוהר תולה בהן ואפילו בזמן הזה (ראב"ד וטור בשם י"א וה"ה ור' ירוחם לדעת רמב"ם ורא"ה בב"ה) וכן אם השאילתו לסופרת ז' שלא טבלה תולה בה ובעלת החלוק טהורה וחברתה ששאלתו מקולקלת:

מג

השאילתו לבעלת הכתם בין שהיתה יושבת כבר על הכתם קודם שאלה בין שראתה כתם בחלוק אחר לאחר ששאלה את זה אין תולות זו בזו ולא זו בזו ושתיהן צריכות לחוש וכל שכן אם השאילתו לטהורה וחזרה ולבשתו ששתיהן צריכות לחוש (טור וכן מורים בפשיטות בש"ס ופוסקים טובי זימני):

מד

לבשה חלוק בימי נדתה ולא בדקתו ולבשתו בימי טהרתה ונמצא בו כתם תולה שמימי נדותה הוא:

מה

לבשה חלוק קודם שהיתה מעוברת ואחר שנתעברה לבשתו בלא בדיקה ומצאה עליו כתם תולה בלבישת הימים שלא היתה מעוברת וכן המניקה תולה בעצמה כמו שתולה בחברתה (וכן זקנה תולה בעצמה בימים שלא היתה זקנה) (ב"י בשם הרשב"א):

מו

חלוק שלבשתה בימי נדתה ונתכבס וחזרה ולבשתו בזמן שהיא טהורה בלא בדיקה אם נתכבס על ידי ישראלית ואינה בפנינו לשאול חזקה בדקתו בשעת כיבוס ואינה תולה בה ואם היא בפנינו ואומרת שלא בדקתו תולה לומר שמתחילה היה ולא עבר על ידי הכיבוס ואם נתכבס ע"י שפחה או עובדת כוכבים אפילו אינה לפנינו תולה לומר שמתחילה היה ואם אפשר לעמוד על הברור כגון שמכרת במראיתו אם מקדיר דהיינו שנכנס לתוך הבגד בידוע שקודם כיבוס היה ואם מגליד דהיינו שאינו נכנס לתוך הבגד בידוע שאחר כיבוס היה ואם אינה בקיאה בכך חוששת להחמיר (דעת הראב"ד):

מז

לבשה חלוק הבדוק לה ופשטתו וכבסתו והשאילתו לחבירתה ונמצא עליו כתם אם מגליד בידוע שמהשניה היא והיא טמאה והראשונה טהורה ואם הוא מקדיר בידוע שמהראשונה היא והיא טמאה והשניה טהורה:

מח

ב' נשים שלבשו חלוק אחד בדוק ונמצא בו כתם אם הוא מהחגור ולמטה לשתיהן שתיהן טמאות ואם הוא למעלה מהחגור לשתיהן שתיהן טהורות היתה אחת ארוכה ואחת קצרה אם הוא מהחגור ולמטה לארוכה כשם שהוא לקצרה שתיהן טמאות ואם הוא מהחגור ולמטה לקצרה ולמעלה מהחגור לארוכה קצרה טמאה וארוכה טהורה במה דברים אמורים כשלא פשטו אותו בלילה לכסות בו את ראשן אבל אם כיסו בו את ראשן שתיהן טמאות כיסתה אחת מהן את ראשה ולא השניה אותה שכיסתה את ראשה טמאה וחבירתה טהורה:

מט

שלש נשים שלבשו חלוק אחד או שישבו על ספסל אחד זו אחר זו ואח"כ נמצא עליו כתם כולן טמאות והוא שיהא הספסל מדבר המקבל טומאה במה דברים אמורים בזמן שכולן שוות אבל אם היתה אחת מהן ראויה לראות יותר מחברתה כגון שהיא זקנה או מעוברת או מניקה או שלא ראתה דם מימיה אע"פ שנשואה אותה שאינה ראויה לראות תולה בראויה:

נ

שלש נשים שישנות במטה אחת ומשולבות (פי' תכופות ודבוקות יחד כשליבות הסולם) שרגליהן מעורות זו בזו ונמצא דם תחת אחת מהן כולן טמאות ואם אינן משולבות זו בזו ונמצא דם תחת האמצעית כולן טמאות נמצא תחת הפנימית היא והאמצעית טמאה והחיצונה טהורה. נמצא תחת החיצונה היא והאמצעית טמאה והפנימית טהורה במה דברים אמורים כשעלו דרך מרגלות המטה אבל אם עלו דרך החיצונה כולן טמאות שאולי דרך עברתה נטף ממנה והני מילי כשלא נמצא על סדין העליון (טור בשם הרא"ש) אבל אם נמצא בו בין כך ובין כך כולן טמאות מפני שהוא עשוי להתהפך אילך ואילך:

נא

כל זה מיירי שלא בדקה שום אחת מהן או שבדקו שלשתן ומצאו טהורות אבל אם בדקה אחת או שתים ומצאו טהורות הן טהורות והאחרת שלא בדקה טמאה ואם בדקה גם השלישית ומצאה טהורה כולן טמאות ואם בדקה אחת ומצאה טמאה האחרות שלא בדקו תולות בה והן טהורות בדקו שתים ומצאו טמאות הן טמאות והג' טהורה מפני שתולה בהן והא דתלינן באותה שמצא טמאה לטהר האחרת וכן הא דמטהרינן לאותה שמצאה טהורה דוקא שקנחה עצמה בעד שבידה מיד תיכף למציאת הדם אבל אם שהתה כדי שיעור בדיקה דהיינו כדי שתקנח בחורין ובסדקים אין הבדיקה מועלת לטמאה לטהר האחרת ולא לטהורה לטהר עצמה:

נב

במה דברים אמורים כשכולן שוות אבל אם אחת ראויה לראות יותר מחבירתה שאינה ראויה תולה בראויה כיצד אחת זקנה שעברו עליה שלשה עונות ולא ראתה ואחת ילדה זקנה טהורה וילדה טמאה אחת מעוברת שהוכר עוברה ואחת שאינה מעוברת מעוברת טהורה ושאינה מעוברת טמאה אחת בתולת דמים שלא ראתה מעולם ואחת שראתה שלא ראתה טהורה ושראתה טמאה אחת מניקה ואחת שאינה מניקה מניקה טהורה ושאינה מניקה טמאה. וכשם שתולה בחברתה כך תולה בעצמה שאם לבשה חלוק בזמן שאינה מעוברת ואח"כ לבשתו בזמן שהיא מעוברת ונמצא עליו דם תולה בימים הראשונים שלא היתה מעוברת וכן מניקה וזקנה וטהורה ואם היו כולן שוות מניקות או זקנות או אחת זקנה ואחת מניקה אין תולות זו בזו היו שלשתן (ערומות) [ערות] ושוכבות על המטה או יושבות על הספסל כאחת ונמצא דם תחת אחת מהן אפילו תחת האמצעית כיון שכל אחת מכרת מקומה אותה שתאמר ברי לי שלא באתי למקום שנמצא הדם טהורה ואם נמצא ביניהן השתים שנמצא ביניהן טמאות והאחרת טהורה ואם עלו דרך החיצונה ונמצא תחת החיצונה כולן טמאות תחת האמצעי' אמצעית ופנימית טמאות והחיצונות טהורה תחת הפנימית היא לבדה טמאה ושתים החיצונות טהורות ואם היו להן עסק לצד פנים שדרכן לקרב לצד הפנימי כגון שהן טוחנות ברחיים ונמצא דם תחת הפנימית שתים הפנימיות טמאות ואם נמצא תחת החיצונה היא טמאה ופנימית טהורה שאין פנימית דוחקת לבא לצד החיצונה:

נג

הא דאמרינן נמצא דם בחלוק או מטה או ספסל כולן טמאות אם נתעסקה אחת בכתמים כולן טהורות שכולן תולות בה והיא תולה בכתמים:

נד

אין בכתמים משום וסת כיצד מצאה כתם בר"ח אפילו שלש פעמים לא קבעתו ולא עוקרתו חוץ מכתמי עד הבדוק לה שהם מטמאים בכל שהן והרי הן כראיות לכל דבר:

א

גזרו. כתב הט"ז א"ל הא הוי ס"ס ספק אם יצא ממנה או מעלמא ואת"ל ממנה אימור לאו מן המקור אתי וכמ"ש בסי' קפ"ז ס"ה י"ל כיון דרוב דם שיוצא מהאשה שאין לה מכה אתי ממקור לאו נחשב זה לספק כלל ובסי' קפ"ז מיירי ביש לה מכה:

ב

מי"ב. שנה ויום א' וכתב רש"ל והאידנא כל אשה שיש לה בעל חוששת לכתחלה לכתמיה אפילו היא קטנה (דהא אפילו לדם בתולים מונין ז' נקיים) ואין להקל מן המנהג וכ"כ הב"ח אבל הש"ך חולק ע"ז וכתב דדבר שאינו מצוי אין שייך בו מנהג לכך פסק דכתמיה טהורין ע"ש:

ג

פסקה. זה לא קאי אלא אמזלפת אבל בשופעת אפילו פסקה מעט וחזרה וראתה והפסיקה כך הרבה פעמים כיון שהיא שופעת אינה אלא ראיה אחת דא"א לאשה שתהא שופעת כמעין כמה ימים ותחיה וצ"ע כ"כ הב"ח אבל הט"ז כ' דודאי ב' או ג' ימים אפשר שתחיה ונמצא שכל שיש הפסק בין הראיות הן בין שופעות הן בין מזלפות טיפין נחשב לשתי ראיות (ובנה"כ הסכים לדברי הב"ח וכתב שדברי הט"ז דחוקים דהא הט"ז כתב סתמא כמה ימים ועוד דהחוש מעיד ע"ז דא"א שתהא שופעת אפילו ב' ימים ותחיה):

ד

לקדמותה. אפילו חזרה לראות בעונות שהיתה למודה וכדלעיל סימן קנ"ט סכ"ז עד שתראה שלש פעמים. ש"ך:

ה

קבועות. ר"ל עם החלל שביניהם ולא כמה שהן דבוקין זה אצל זה ממש. ש"ך:

ו

אלא. והב"ח פסק כהי"א דלקמן ס"ח ולפע"ד אין להקל כלל דבש"ס משמע כדיעה הראשונה שם וכאן עכ"ל הש"ך:

ז

פשפש. הוא וואנ"ץ בל"א. ודעת הרשב"א דבמקומות שהפשפש והרחש מצויים תולין בהם כתורמוס אע"פ שלא הרגה והב"ח פסק דלא כותיה ואינו מוכרח וכבר נתבאר דבכתמים שומעין להקל עכ"ל הש"ך וכ"פ הט"ז ופירוש תורמוס הוא מין קטנית עגולה ורחב כמעה קטנה ומבואר בב"י דבמקום דתלינן בפשפש אין חילוק בין ארכו כרחבו או לא:

ח

מצטרפין. כתב הש"ך זהו לסברא הראשונה בס"ו אבל לסברא אחרונה בלי צירוף טמאה בכל שהוא:

ט

טומאה. עיין ברמב"ם הלכות כלים מה הן הדברים שאין מקבלין טומאה:

י

מקבל. וכן אפילו מין שהוא מקבל טומאה אלא ששיעורו גרם לו כמו מטלית שאין בו ג' על ג'. ומבואר בדברי התוס' דכלי שמקבל טומאת נגעים אע"פ שאין מקבל שאר טומאה מקבל כתמים וטמאה עכ"ל הש"ך:

יא

עקבה. שמא נגעה באותו מקום בישיבתה ופירש בפרישה דהיינו כשישיבתה כדרך הישמעאלים שמשימין רגליהם תחת עגבותיהם. ט"ז:

יב

רגליה. והב"ח כתב דדוקא גב הרגל שכנגד הרגל אבל בשאר גב הרגל לצד חוץ וכ"ש בנמצא אשאר ראשי ד' אצבעותיה טהורה וכתב הש"ך שאין דבריו מוכרחים גם הדרישה כתב שצ"ע בשאר ראשי אצבעות הרגלים כו' ע"ש והט"ז כתב דבגב הרגל אין להקל כיון שכבר הורה זקן ב"י ורמ"א הביאו אבל זה נראה להקל באם נמצא על שאר אצבעות הרגל חוץ מן הגודל ואפשר שגם הרב ב"י מודה בו כיון שהוא רחוק מצד פנים עכ"ל:

יג

ושמא. משמע להדיא מדברי הט"ו דאפילו בסתם חיישינן שמא נגעו. ש"ך:

יד

טהורה. כתב הש"ך אפילו לא עברה בשוק של טבחים שאין לה במה לתלות ולא חיישינן שנגעה בידיה במקור ומידה בא למקום זה אח"כ בנגיעתה דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום. כ"מ מש"ס ופוסקים:

טו

מהחגור. הוא סינר שחוגרות בו הנשים לצניעות. הרשב"א:

טז

חלוקה. דלית כאן הוכחה דמגופא אתא כיון דלא אשתכח על הבשר לחוד. ט"ז:

יז

מכה. ותוך ג' ימים ראשונים של ספירת ז' נקיים לא תלינן אפילו במכה כדלקמן סי' קצ"ו. ש"ך. וכן אם נמצא על ידיה ממש אם נתעסקה בידיה ממש בכתמים תולה. טור בשם רשב"א:

יח

בכתפה. כ' הט"ז אבל בצוארה איתא בש"ס דלפעמים תולה בה כגון בצד שמקום התורפה מכוין נגדה ולפעמים שוחה צוארה ונופל דם המכה שם:

יט

חלוקה. כתב רבינו ירוחם אהא דנמצא על חלוקה פי' חלוק הבדוק לה ופשוט הוא. ב"י וד"מ:

כ

בית יד. שקורין בל"א ארבי"ל. הגהת פרישה:

כא

בצוארה. כתב הש"ך היינו בצדדי הצואר שאז א"א ליגע שם מהמכה אם לא ע"י שפושטתו ומתכסה בו אבל בצואר ממש בלא"ה תולה בה כדאיתא בש"ס ופוסקים:

כב

נזדקרה. ואע"ג דלעיל סי"א אמרינן שאינה חוששת שמא נזדקרה שאני הכא שיש עוד ריעותא אחרת בכתם התחתון ואם היינו תולין לומר לא נזדקרה וגם לתלות גם כתם התחתון דמעלמא אתא הוי ב' תליות לקולא וכולי האי לא מקלינן כ"כ הלבוש:

כג

נמצא. אבל אם היה נודע שהיה נמצא בהם דם אע"פ שעכשיו אין בהם דם תלינן דבשעה שנגעו היה בהם דם. ב"ח:

כד

להתעסק. דאז הוי כולה מתא כשוק של טבחים. ט"ז:

כה

נשים. כתב הב"ח הואיל שבאין לשאול כאחת שתיהן טמאות והט"ז חולק עליו וס"ל דאפילו בזו אחר זו ג"כ שתיהן טמאות (ובנה"כ מסכים לדעת הב"ח ע"ש באריכות):

כו

מחמירין. ולדידהו אפילו נתעסקה בכגריס ונמצא עליה כגריס ועוד טמאה כדאיתא בדבריהם מן הש"ס להדיא. ש"ך:

כז

טהורה. הט"ז והש"ך השיגו ע"ז ופסקו דאם נתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה כב' גריסים טמאה (דאף דאמרינן דהעסק בא לכאן נשאר עדיין שיעור כתם) ואף הרמב"ן עצמו לא טיהר אלא בנתעסקה בכגריס ונמצא עליה ב' גריסין עכ"ל:

כח

מעוכה. אע"ג דלעיל סכ"ו טהורה אפילו אינה מעוכה בו שאני התם דנתעסקה בכגריס משא"כ הכא. ש"ך:

כט

יזדמן. פי' שמקום בין רגליה יזדמן שם במקום הכתם. ט"ז:

ל

בקופסא. כתב הש"ך אעד הבדוק לה דלעיל קאי ובפרישה כתב דקאי אפילו אעד שאינו בדוק לה וקשה דבכה"ג לכ"ע בכל שהוא טהורה דבעינן כגריס ועוד וכ"כ כל הפוסקים עכ"ל וכ"פ הט"ז וכתב דלא בא המחבר למעט אם הניחתו במקום מגולה דטהור אם נמצא לאחר זמן עליו דם דזה אינו דפשוט במתני' בנמצא על עד שלה לאחר זמן דטמא מספק אלא היפוכו דסיפא קאמר דהיינו אם הניחתו תחת כר או כסת או טחתו בירכה וביאור דבריו דבנמצא תיכף על העד הבדוק פשיטא דטמאה אלא אפילו לא נמצא הדם עד למחר נמי טמאה אם היה מונח בנתיים בקופסא ולא הוטח בירכה משא"כ אם הוטח בירכה דסיפא עכ"ל:

לא

הכר. דאיכא למימר שמאכולת נתמעכה שם. ט"ז:

לב

משוך. כתב הש"ך דוקא הכא כשבדקה עצמה אמרינן הכי אבל בכל שאר כתמים לא מחלקינן בין משוך לעגול דלעולם פחות מכגריס טהורה:

לג

לתלות. (משמע כאן דאף בספק מהני בו לתלות בשום דבר) כתב הט"ז נ"ל באשה שרגילה שיוצא דם מבית הרעי שלה ע"י איזה סבה ובדקה עצמה אפילו בעד הבדוק ובשעת בדיקה נגעה גם שם דתולה בה שלא בשעת וסתה דאין כאן ספק דאורייתא כיון שלא הרגישה בדם מן המקור וכתבתי זאת לפי שראיתי מורה אחד שהורה להחמיר בזה ונ"ל דטעה בדבר פשוט עכ"ל:

לד

בירכה. דגם כאן י"ל שמאכולת היתה על ירכה ונתמעכה בהטחה שהטיחה על הירך ופסק הב"ח כהי"א דאף עגול טמאה בכ"ש (דס"ל דל"ד למניחתו תחת הכר דשם מאכולת מצויה משא"כ בירכה):

לה

טהורה. דהוי תרי ספיקי ולקולא חדא דילמא לא מן העד הוטח על ירכה ואפילו אם ת"ל מן העד כיון שאינו בדוק לה אימר מקמי הכי הוי שם. רש"י. והש"ך השיג על דין זה דאין זה ס"ס כלל דמיד איכא למימר שמא מהמקור בא על העד וכה"ג לא מקרי ס"ס כמ"ש בדיני ס"ס בדין י"ג ע"ש שמאריך בזה והניח הדבר בצ"ע:

לו

בדוק. וע"ל סל"ו מה נקרא אינו בדוק:

לז

בדיקה. אפילו יודעת ממי לקחתו כיון שלא היה בדוק אני אומר כתם זה כבר היה שהכתמים מדבריהם והולכים בהם להקל. ש"ך:

לח

בדקה. כתב הש"ך פי' שבדקה אותו בתחלה ואח"כ לבשתו ואח"כ פשטתו ומצאו טהור והשאילתו לחברתה אבל בלא בדקה חלוקה אלא כשפשטתו זו לא אצטריך לאשמעינן דהראשונה טהורה משום שמצאה אותו טהור והשאילתו לחברתה הא בלא"ה טהורה כיון שלא בדקה אותו קודם הלבישה וכ"כ הט"ז דלא כדרישה וב"ח שנכנסו בדוחקים:

לט

זמנה. היינו בת י"ב שנים ויום א' ודוקא בנדה או עובדת כוכבים הדין כן משום שתולין הקלקלה במקולקלת משא"כ בהשאילתו לטהורה שתיהן טמאות והאי אם בדקתו ר"ל כשפשטתו. ש"ך:

מ

לתלות. ודוקא כשהם יותר מכגריס ועוד אבל בפחות מכן תולין בכנה אפי' תוך ג' עכ"ל הש"ך:

מא

הזה. דאין נותנין לשום בתולה שנבעלה אלא בעילת מצוה אפ"ה תולה בה וכן יושבת על דם טוהר אע"ג דבזה"ז ה"ה ככל הנשים אפ"ה תולה בה שאין כאן קלקול שלא החמירו שלא לבעול על דם טוהר אלא לענין עצמן אבל לא לענין הצלת חברתה. טור ופוסקים:

מב

מקולקלת. וסתרה כל מה שלפניה:

מג

לחוש. לפי שאינו ידוע בבירור לבעלת הכתם שיצא ממנה הכתם:

מד

ששתיהן. אע"ג דהוי ספק דרבנן מ"מ כיון דאי תליא בהא מקלקלת מאי חזית דתקלקל להך טפי מהך. רש"י והרשב"א. וה"ה כשלא חזרה ולבשתו נמי כשלא בדקה הראשונה קודם שפשטתו אלא קמ"ל דאף על גב שחזרה ולבשתו והחלוק הוא אצל הראשונה אפ"ה השניה ג"כ טמאה א"נ מיירי שהראשונה בדקתו קודם שפשטתו דהשתא אינה טמאה עד שתחזור ותלבשנו:

מה

טהרתה. אבל בג' ימים הראשונים של ז' נקיים אינה תולה בימי נידותה. ש"ך:

מו

בפנינו. כתב ש"ך נראה דגם החלוק אינו בפנינו דאם הוא בפנינו תבדוק במקדיר או מגליד ואם אינה בקיאה תחמיר כדבסמוך אלא מיירי שנאבד החלוק דבכה"ג אין להחמיר:

מז

כיבוס. דחזקת בנות ישראל בודקות חלוקיהן ושל חברותיה בשעת כבוס ואם תמצא כתם מגדת לחברתה ובזה"ז לא חזינן דדרך בנות ישראל בכך ונראה להחמיר. ש"ך:

מח

אפילו. משמע דה"ה אם היא לפנינו ואומרת שבדקתו ולא היה בו כתם לא סמכינן על דבריה לא לאיסור ולא להיתר ודנין אותה כאלו אינה לפנינו. ב"ח וש"ך:

מט

להחמיר. שאין זה הספק דרבנן דספק הבא ממיעוט הכרה אינו ספק דאם אין זה בקי ומכיר אחר יכיר. הרשב"א וע"ל סי' צ"ט ס"ג:

נ

ונמצא. וא"א לידע הדבר ע"י שאלה כדלעיל ואם אין יכולין לעמוד על הדבר אם מקדיר וכו' שתיהן טמאות. טור והרשב"א. וה"ט כיון דשתיהן טהורות ואין לתלות באחת יותר מחברתה מאי חזית וכו' ולפ"ז אפילו נאבד דבכה"ג הוי ספק מעליא כמ"ש לעיל אפ"ה שתיהן טמאות כיון שאין לתלות בא' יותר מהשניה דלא כלבוש שכתב טמאות מספק עכ"ל הש"ך:

נא

כולן. בת"ה הארוך מסיק בזה דאפילו אם אינן באין לשאול בבת אחת אלא בזה אח"ז (וכן בסעיף כ"ה נמי דין כן):

נב

העליון. כתב הש"ך ר"ל למנהג שמניחין ב' סדינין זה על גב זה והיא שוכבת ביניהם כדי שלא יתלכלך המטה העליונה משום זיעה ומהרש"ל וב"ח כתבו שעכשיו שעינינו רואות שהתחתון ג"כ מתהפך כולן טמאות וכתב הט"ז ונ"ל דמ"מ הכסת שתחת הסדין אין מתהפך כלל:

נג

כיצד. דוקא בהך עניינא אבל יש לה וסת אינה תולה באין לה וסת וכן יש לה וסת ולא הגיע שעת וסתה אינה תולה בהגיע שעת וסתה הגהת מיי' ומביאו ב"י:

נד

דמים. אפי' היא נשואה. רש"י וכ' הש"ך בשם הפרישה דבילדה וזקנה אפילו הילדה יש לה וסת קבוע ומציאת כתם היא שלא בשעת וסתה תלינן בילדה עכ"ל:

נה

אחת. וה"ה לכל שאר אינך ששתיהם אין ראוין לראות אין תולות זו בזו ושתיהן טמאות. ש"ך:

נו

ברי. כתב הט"ז נראה דדוקא אם נמצא הדם סמוך לשכיבתן דבזמן קצר כזה שפיר יודעת אם נכנסה למקום חברתה כיון דהוא דבר שאינו רגיל קצת אבל אם יש זמן רב אחר שכיבתן למציאות הדם נ"ל דגם החיצונה טמאה מטעם דאמרינן מילתא דלא רמיא עליה דאינש אמר ולאו אדעתיה כמ"ש בח"מ סימן ע"ט סי"א (ובנה"כ השיג עליו וכתב דלא קרב זא"ז מכמה טעמים ע"ש) וכתב עוד הט"ז בשם רש"ל שהעתיק תשובת מהר"ם ז"ל ועל אשה מוכת שחין דבר פשוט שכתמיה טהורין אפילו אם בשעת וסתה לא בדקה עצמה ושוב בדקה ומצאה כתמים על סדינה או על חלוקה טהורה וכ"ש בימי ליבונה דתולין להקל וע"ל סימן קצ"ו ס"י וכתב עוד בשם רמ"א בתשובה סימן צ"ו באשה שמצאה כתם על חלוקה והיא בעלת חטטין ומכות המגועלים בדם והיתה רגילה לראות בעת מציאת הכתם מראה לבן וירוק הכשרים וכל חלוקה היה מלא ממראות הללו רק שבראש כתם א' היה נמצא מראה אודם סביב הכתם הלבן כדמות דבר לח המתפשט בבגד והיה נדמה לעין שהכל כתם א' והשיב אע"ג דקי"ל בכתמים להקל מ"מ בכה"ג טמאה מאחר דאיכא הוכחה שהכתם בא ממנה דהא מראה לבן וירוק נמי מן המקור באים א"כ בידוע שנפתח המקור אמרינן ודאי גם מראה האודם יצא משם מאחר שנראה הכל כתם א' ואפילו היה ספק אם הכל כתם א' ג"כ אזלינן לחומרא והביא ראיות לדבריו אבל הט"ז חולק עליו וס"ל דטהורה אם לא שנראה לעין שהאודם הוא קץ של מראה הטהור דהיינו שהוא הולך ומתפשט סביב המראה טהור כעין קו אז ודאי טמאה אבל בלא"ה אלא שהמראה הטהור הוא הולך על מראה האודם ואפשר לתלות האודם במידי ודאי לא יצא מדין שאר כתם ואמרינן דהאודם היה כבר ממידי אחרינא וטהורה עכ"ל (אשה שהיה לה שברון ומאותו זמן שבא לה השברון כשבודקת עצמה מוצאת תמיד כתמים ומראיהן ירוק רק כשיתייבשו יתאדמו קצות הכתם סביביו ולפעמים נשאר ירוק כבתחלה ויש לה וסת קבוע ובלא שעת וסתה נוהגת זה הסדר גם כשהיא מעוברת או מניקה והאשה מרגשת כאב בתוך גופה ותולה את כל אלה מחמת השבירה תולין במכתה. אבל אם אין לה וסת קבוע וג"כ אינה מעוברת ואינה מניקה אז אין תולין במכתה. ת' ב"ח סי' פ"ד ע"ש):

א

מימרא דשמואל נדה דף נ"ז ע"ב:

ב

מסקנת הגמרא שם ומשנה דף נ"ח ע"ב ודף נ"ט ע"א:

ג

טור וכ"כ ה"ה בפ"ט מהא"ב שדעת הרמב"ן והרשב"א לפרש כן הא דפשט רב אסי לרבי זירא דכתמים צריכין הפסק טהרה שם דף נ"ג ע"ב:
(°) פירוש שצריכה להמתין חמשה ימים:

ד

ת"ה סי' רמ"ו דודאי יצא טפת דם כחרדל ונתקנח או נימוק מהא דמקשה אי דארגישה לאחר זמן אמאי פטורים וכו' שם דף נ"ז ע"ב:

ה

מימרא דרב יהודה וכו' שם דף ה' ע"א:

ו

טור בשם הרשב"א:

ז

מדתנן לענין דיין שעתן איזו בתולה כל שלא ראתה וכו' שם דף ז' ע"ב ה"ה לענין כתמים:

ח

מימרא דעולא א"ר יוחנן וכו' שם דף י' ע"ב:

ט

טור בשם אביו הרא"ש וכדעת ר"ח (והר"ן) [והרמב"ם] והרשב"א:

י

מימרא דרב חלקיה בר טוביה שם:

יא

טור וכ"נ מדברי רש"י וכ"כ הרשב"א בפי' בת"ה ממימרא דרב שימי בר חייא שם:

יב

הרמב"ם בפ"ט מהלכות א"ב דלדעתו כל ראיה דוסת אחת מקרי מזלפת:

יג

טור וכ"כ הרשב"א בת"ה מבריית' דתינוקת שלא הגיע זמנה לראות וכו' שם דף ט' ע"ב אע"ג דנשנית לענין דיה שעתה ה"ה לכתמים:

יד

כרבי חנינא בן אנטיגנוס שם במשנה וכדמפרש רב חסדא שם דף נ"ח ע"ב הסכמת הפוס':

טו

ממשנה ריש פ"ו דנגעים:

טז

שם במשנה:

יז

ברייתא שם דף נ"ט ע"ב:

יח

טור בשם הרמב"ן וכן כתב הרשב"א מדברי הראב"ד בספר בעלי הנפש מדלא הזכירו פול של מקום פלוני וכרבי אבהו כל שיעורי חכמים להחמיר חוץ מכגריס של כתמים להקל שם דף נ"ח ע"ב:

יט

הרשב"א בת"ה וכן כתב ה"ה בפ"ט מהל' א"ב שכן דעת הראב"ד והרמב"ן:

כ

רמב"ם שם (והגה"מ בשם רבי שמחה):

כא

הרא"ש שם בפסקיו (לדעת ב"י) משום דהוי כנתעסקה בכתמים וכ"כ הרשב"א:

כב

ברייתא שם דף נ"ט:

כג

טור וכ"כ הרשב"א בסברא ראשונה מפשיטותא דאבעיא דרב ירמיה מברייתא דעל בשרה וכו' אף ע"ג דדחי לה דחויא לאו מילתא היא (בשם ראב"ד):

כד

ל' הרמב"ם שם דין ט' וכדעת הי"א דלעיל:

כה

כמימרא דשמואל שם דף נ"ז ע"א וכרבי נחמיה במשנה שם דף נ"ט ע"ב ר"ח והרמב"ם והרשב"א והרא"ש:

כו

טור בשם הרמב"ם שם בפ"ט מברייתא שם דף ס"א ע"ב וכרבי נתן ולזה הסכימו הרשב"א והרא"ש דבכתמים שומעים להקל (דלא כרמב"ן):

כז

משנה שם דף נ"ז ע"ב ומפרש שם בגמ' דף נ"ח עקבה עביד דנגע באותו מקום וראש גודלה זמנין כשפוסעת עביד דמתרמי תחת אותו מקום ודם נוטף עליו:

כח

ברייתא שם:

כט

שם בגמ' דף נ"ז ע"א:

ל

טור וכ"כ הרשב"א בת"ה וה"ה בפ"ט כשינויא בתרא מחגור ולמעלה וכגון דאיזדקרה שם בגמ':

לא

שם בגמ':

לב

טור וכ"כ הרשב"א דכיון דלא תלינן במידי דאתי מעלמא אלא בדבר שבגופה אפשר שבא הדם משם ולא נגע בחלוקה:

לג

שם במשנה:

לד

הראב"ד בסב"ה דכשהיא שוחה באה לה מקום החגורה כנגד בית התורפה:

לה

טור מפני שעשוי להקפל:

לו

כשינויא קמא שם בגמ' מחגור ולמטה:

לז

טור בשם הרמב"ן:

לח

כשינויא בתרא שם מחגור ולמעלה:

לט

שם במשנה:

מ

טור והרשב"א בת"ה:
(°) וכ' הרשב"א ואין חוששין שמא נגעה בבית התורפה ולאחר כך הביאתו שם דלא מחזקינן טומאה ממקום למקום שם בגמ' דף נ"ח ע"א:

מא

שם במשנה:

מב

בית יוסף לדברי הרשב"א:

מג

רבינו ירוחם:

מד

טור וכ"כ הרשב"א וכ"ש הוא כיון דכתמים דרבנן ותולין בהן להקל:

מה

ברייתא שם דף נ"ט ע"א וכפירוש התוספות והרא"ש שם:

מו

שם בתוס':
(°) ואם כתם העליון אדום והתחתון שחור או איפכא עיין לקמן סעיף כ"ג:

מז

משנה שם דף נ"ח ע"ב:

מח

ברייתא שם:

מט

שם דאמרינן שמא ניתז מלמטה מבין רגליה או שנקפלו בגדיה וניתז על התחתון:

נ

ציינתיו לעיל בסעיף י"א:

נא

שם במשנה:

נב

שם במשנה וכפי' הרמב"ם בפ"ט מהלכות א"ב וכן פירש הרשב"א וכ"כ הטור:

נג

טור בשם הרמב"ן וכ"כ ה"ה שם בשמו:

נד

בית יוסף:

נה

הרשב"א בתשובותיו:

נו

הראב"ד בספר בעלי הנפש:

נז

ברייתא שם דף נ"ח ע"ב:

נח

טור בשם הרמב"ן מהא דרב אשי עיר שיש בה חזירים וכו' שם:

נט

ברייתא שם דף נ"ט ע"א:

ס

ברייתא שם דף נ"ח ע"ב מעשה דר"מ ור':

סא

מסקנת הגמ' שם דף נ"ט ע"א אליבא דרבא:

סב

ברייתא שם דף נ"ח ע"ב:

סג

הרשב"א בת"ה מבעיא דרבי ירמיה שם דף נ"ט ע"א ולא נפשטא ופסקוה הרמב"ן והרשב"א לקולא מטעם שכתב הרמ"א בהג"ה:

סד

שם בברייתא:

סה

טור בשם הרשב"א מהא דציינתי בסעיף דלעיל:

סו

שם בשם הרמב"ן (לדעת ב"י) מהא דציינתי לעיל מטעמא דאמרינן שקול דם העסק שדי בי מצעי זיל הכא ליכא שיעורא וזיל הכא ליכא שיעורא וכו':

סז

ברייתא שם דף נ"ט ע"א וכרבי ינאי הרמב"ן והרשב"א והרא"ש אף על גב דבברייתא איתא נמצא עליה כגריס ועוד וכו' כ' הרא"ש דה"ה ב' גריסין:

סח

טור וכ"כ הרשב"א בת"ה ופשוט הוא:

סט

שם בשם הרמב"ן וכן כ' הרשב"א בת"ה ממשנה דא"ל ר"ע שמא יכולה להגלע וכו' וטהרה שם דף נ"ח ע"ב ולא הצריכה להביא הכתם לפניו ולגלע המכה ולהוציא דם:

ע

משנה דף ס"א וס"ב:

עא

לדעת הרמב"ם שם בסוף פרק ט' והרשב"א וה"ה שהוזכרו בדיקות הסימנים במשנה להתירה אפילו לבעלה:

עב

עובדא בההיא איתתא דאתיא לקמיה דרבי ינאי שם דף נ"ח ע"א הרשב"א בת"ה:

עג

משנה שם דף י"ד ע"א וברייתא שם:

עד

ציינתיו לעיל בסי' קפ"ג:

עה

כשינויא דרבי זירא בלישנא קמא:

עו

מברייתא שם:

עז

ממשנה שם דף נ"ח וכרב אלעזר בר ר' צדוק:

עח

הרא"ש שם:

עט

מימרא דרב ומימרא דשמואל שם דף י"ד ע"א וכגירסת ר"ח שם בתוספות:

פ

הרשב"א והרמב"ן וכ"כ ה"ה בשמם בפרק ד' מהא"ב:

פא

הרמב"ם שם וכתב ה"ה שכדברי רבינו ראוי להחמיר וכן כתב הטור בשם הרא"ש (ורבינו ירוחם ורא"ה בב"ה דף תפ"ח):

פב

ברייתא שם דף י"ד ע"א וע"ב וכרבי הרמב"ם שם וכן כתב הטור בשם אביו הרא"ש:

פג

מדברי רש"י שם דף י"ד ע"א אמימרא דרבי משום דהוי ספק ספיקא ולקולא חדא דלמא מדם שהיה על ירכה ואפילו את"ל מן העד כיון שאינו בדוק מקמי הכי הוה (ועיין ס"ק מ"ה):

פד

טור בשם הרשב"א בשם רבותיו בת"ה:

פה

מהא דלקמן בסעיף מ':

פו

שם וכ"כ הרשב"א:

פז

שם והרמב"ם בפ"ט מהא דרב ששת אברייתא בדקה חלוקה והשאילתו לחבירתה וכו' שם דף נ"ח ע"א דלענין טומאת חברתה נאמנת שבדקה:

פח

שם ממשנה שם דף נ"ט ע"ב:

פט

כדמפרש רב שם כפי פי' רש"י שם דף ס' ע"א:

צ

הרשב"א שם משום דבחזקת טהורה היא:

צא

ברייתא שם ושוין שתולה וכו' וכפי' הרשב"א שאם תתלה בזו לא תקלקלנה ואם תתלה בזו תקלקלנה מדין ב' קופות אחת של חולין ואחת של תרומה וכו' ציינתיו לעיל בסי' קי"א:

צב

שם בברייתא וכרשב"ג דתולין הקלקלה במקולקל וכ"פ הר"א והרמב"ן והרא"ש כיון דכתמים דרבנן:

צג

בעיא דר' יוחנן וכו' שם ונפשטא:

צד

הרשב"א בתה"ק ותוספות דף ס':

צה

הרא"ש שם והרשב"א בת"ה וש"פ:

צו

הרשב"א שם בת"ה וכ"כ רבינו ירוחם:

צז

טור בשם הרשב"א בת"ה ממשנה שם דף נ"ו ע"א וכרבי מאיר בברייתא שם ע"ב:

צח

כרבי שם בברייתא:

צט

שם וכרבי:

ק

שם בברייתא דף נ"ח ע"א:

קא

הרשב"א שם בת"ה מהא דציינתי לעיל:

קב

משנה שם דף נ"ט ע"ב:

קג

שם במשנה וכרבי נחמיה וציינתיו לעיל בסעיף י"ט:

קד

ב"י מהא דלקמן בסעיף נ"ב (וראב"ד בספר ב"ה) ועיין במה שציינתי שם:

קה

משנה שם דף ס' ע"ב:

קו

כדמפרש רב אמי שם בגמרא דף ס"א ע"א:

קז

משנה שם:

קח

שם במשנה:

קט

טור בשם הראב"ד:

קי

שם במשנה:

קיא

משנה שם דף ס' ע"ב:

קיב

טור והרשב"א בת"ה ואתי במכ"ש השתא ב' תולות באחת שהיא טמאה ומכ"ש אחת בשתים שנמצאו טמאות:

קיג

טור בשם הרמב"ן ממימרא דרב יהודה אמר רב שם וכפי' התוס' שם וכ"כ הרשב"א ור' ירוחם וכ"נ מדברי הרמב"ם בפ"ט:

קיד

שם במשנה וכדמפרש שם בברייתא:

קטו

נתבאר דינה לעיל בסימן קפ"ט וציינתיו שם:

קטז

כפי' רש"י שם ואפילו היא נשואה קרי לה בתולה:

קיז

הרשב"א בת"ה וכ"כ רבי' ירוחם:

קיח

שם במשנה וכדמפרש שם בגמרא:

קיט

טור וכ"כ הרשב"א בת"ה הארוך בשם הר"א דהא דלעיל בסעיף נ' היא וחברותיה הסמוכות לה טמאות דוקא ישנות דמתוך השינה הם דוחקות זו את זו משא"כ בנעורות ויודעות את מקומן:

קכ

מברייתא שציינתי בסוף זה הסעיף:

קכא

שם ממשנה ציינתיו לעיל סעיף ג':

קכב

מברייתא דב' נשים שהיו טוחנות וכו' שם דף ס' ע"ב ומסיים שם בברייתא בינתים שתיהן טמאות וכן העתיק הטור:

קכג

בת"ה בשם הר"א מדברי הראב"ד בספר בעל הנפש וכ"כ ה"ה בפ"ט מהא"ב:

קכד

טור וכ"כ הראב"ד שם בספרו:
(°) (כתוב בספר שני לוחות הברית בשם שלטי גבורים סימני כתמים קצתם כשרקקה על הכתם חלף והלך לו מיד זהו סימן טהרה וגם כשאין לובן סביבו כנהוג בכתמים האסורים (וצ"ע בזה) עוד שמע המחבר שאם הכתם עגול ואף שאין לו מראה טריפה אם כעין חוט אדמימות מקיפו סביב מטריפין אותו):

א

ד"ת כו'. עתוס' שם נ"ח א' ד"ה מודה כו' ורב אשי כו' וכן שם במתני' ב' שלא אמרו כו' ובגמ' נ"ט א' וכתמים עצמן כו':

ב

בגופה או כו'. שם במתני' נ"ז ב' וש"מ:

ג

ואפי' בדקה כו'. כמש"ש במתני' ס"א א':

ד

וצריכה כו'. נ"ג ב':

ה

כאלו ראתה כו'. עבה"ג וכמש"ל סי' קצ"ו סי"א כהג"ה:

ו

דהיינו כו'. ע"ל סי' קפ"ט סכ"ז:

ז

ואפילו אם ראתה כו'. כמש"ש כי אתא רבין כו' וה"ל חזקיה יחידאה:

ח

אבל לאחר כו'. ממ"ש בין שניה לשלישית וכן בר"ש בן יהוצדק דוקא אחר שניה וכשיטת הרשב"א וכמש"ל סי' קפ"ט סכ"ז ודלא כתוס' שם ד"ה ור' יוחנן כו' וד"ה למיהוי כו':
(ליקוט) אבל לאחר כו'. ואף בווסת של הפלגות דלא קבעה אלא בד"פ היינו משום דא"א לשלש בהפלגות כ"א בד"פ אבל ברואה הוחזקה בג"פ וכמ"ש בפ"ד דב"ק (ל"ז א') ראה שור נגח שור לא נגח כו'. ת"ה ועסי' קפ"ט ס"ט (ע"כ):

ט

אבל אם כו'. ממש"ש כפוסקת וערש"י ד"ה אלא כפוסקת אבל הרמב"ם מפרש פוסקת היינו בווסתות הרבה וז"ש וי"מ כו':

י

עד שתחזור כו'. כמש"ל סי' קפ"ט סכ"ז:

יא

לא כו'. כמש"ש בגמ' אבל נראין כו' וכל הסוגיא כוותיה:

יב

כגריס ועוד. כר"ח דר"א וכל הסוגיא כוותיה:

יג

ג' כו' ושיעור כו'. שם במתני' דנגעים:

יד

(ליקוט) כמו שהן כו'. ממ"ש בת"כ פ' תזריע שער לבן ומחית מה שער לבן מקום כ' שערות אף מחיה מקום ב' שערות כו' הא כיצד כו' (ע"כ):

טו

בין אם כו'. כמש"ש נ"ט א' לא לעולם כו' ומשמע דמסקנא הכי דלא קאמר דלמא:
(ליקוט) בין אם הוא כו'. דאינו מחלק בין עגול למשוך אלא משום דמשוך דם קינוח הוא כמ"ש בתוספתא והביאה הרא"ש שם וכמ"ש שם בגמ' לא לעולם כו' וערא"ש סוף פרק ח' ובכתם כו' (ע"כ):

טז

וי"א כו'. טעמו ממש"ש נ"ח א' טפין כו' ומפרש דבטפין קטנים דומיא דשם נ"ט א' וכן פי' כל המפרשים כמ"ש בת"ה בשמם ומפרש הרמב"ם הבעיא אם צורתן מוכחת שאינן מן הגוף וכמ"ש בס"ט הא בלא"ה טמאה אבל המפרשים פי' הבעיא לענין צירוף אם שוה לחלוקה דאין מצטרפין וז"ש בס"ח וי"מ דה"מ כו' והרשב"א כ' דבכ"ע שוה לחלוקה אלא בטיפין גדולים כגריס קמיבעיא ליה ומפרש כרברי הרמב"ם אם צורתן מוכחת כנ"ל וזהו סברא ראשונה דס"ח שלא חילק ומ"מ מסכים הרשב"א שם לסברא שניה דס"ח למעשה:

יז

אם הרגה כו'. עתוס' שם ד"ה כדבריו כו':

יח

או כו' עד כו'. גמ' שם:

יט

וי"א כו'. כנ"ל ס"ו ופסקו הפוסקים הבעיא לחומרא דפשטא דברייתא משמע כל ספק ועוד דבדלמא דחינן לה וכ"כ בס"ט:

כ

או שהיו כו'. לשון הרמב"ם וכמש"ו וא"א אילו כו' וכמש"ל ס"ו:

כא

כתם כו'. כר"נ דהורו חכמים כוותיה וכל אמוראי כוותיה שם:

כב

והם המקומות כו'. כן פי' הרמב"ם:

כג

ואצ"ל כו'. מתני' וגמ' שם ואי מחגור ולמעלה כו' וחגור הוא סינר שהוא נגד בהתו"ר. ת"ה:

כד

אפילו עברה כו' ודוקא כו'. שם אב"א כו' אב"א כו' ומפרש הרשב"א דאב"א השני בלא עברה בשש"ט ול"ד תי' הראשון לשני דבראשון על חלוקה ועל בשרה דמיא לעל חלוקה לבד ובתי' השני דמיא לעל בשרה לבד דבתי' הראשון על בשרה הטעם משום דכל ספק שעל בשרה טמא כנ"ל ולא כדברי תוס' שם ד"ה על בשרה כו' דא"א דודאי אפשר להיות ניתז מבין רגליה אלא משום דספיקו טמא ובסיפא הטעם דבאזדקרותה א"א שתגיע על חלוקה לבד וזה בלא עברה אבל בעברה דינה כמו למטה מחגור וז"ש בסי"ב ואם כו' ואם כו' וכ' ב"י דלהכי חלקינהו בגמ' אב"א כו' על בשרה כו' אב"א כו' ולא כללינהו כחדא משום דברישא נמצא על שניהם להקל ובסיפא להחמיר:

כה

ואם המכה כו'. שם נ"ח א':

כו

שמכסה ראשה. כן פי' הרשב"א:

כז

או כו'. כן פי' הרמב"ם:

כח

שתי נשים כו'. ע"ל סמ"ח:

כט

אם יש כו'. עתוס' נ"ח א' ד"ה ומי כו' וי"ל כיון כו' וכ"כ בת"ה וכ' וכ"ש הוא להקל דתולין:

ל

מצאה כו'. עתוס' נ"ט א' ד"ה היו כו' וכ"כ בתוספתא הביאו הרא"ש שם:

לא

(ליקוט) מי שרגיל כו'. כמש"ש ס"ו א' הרואה דם כו' ואם י"ל מכה כו' ואין לך מכה גדולה מזו לתלות בה. רשב"א. ובתוספתא פ"ב דזבים ש"ז אדומה טהורה והאשה תולה בה. בד"ה (ע"כ):

לב

בד"א כו'. ממש"ש ארנב"י והא דדרוקרת כו' ופי' כה"ג:

לג

במי תלתן כו'. מדפליגי ב"ש וב"ה בספ"ב אלמא אדום הוא ותולין כמו בקילור. ראב"ד ורשב"א:

לד

לפי שדם כו'. הרא"ש שם בשם ר"ח:

לה

נתעסקה כו'. בעיא דר' ירמיה שם וה"ה בכה"ג וכמש"ש לא כגון דנתעסקה כו' משמע דוקא כה"ג וכמש"ו אבל אם כו' ופסקו הבעיא לקולא דכתמים הולכין בהן להקל וערא"ש שם שפסק לחומרא כפשטא דברייתא במועט כו' ושינויא דהויא כו' ע"ש וז"ש ויש כו':

לו

נתעסקה כו'. תוס' שם ד"ה נתעסקה כו' וש"פ וכנ"ל:

לז

וכן אם כו'. טעות הוא דזה לכ"ע טמאה כמש"ש בגמ' ועש"ך:

לח

האשה כו'. עבה"ג וכנ"ל סכ"ו:

לט

ואם כו'. שם ס"ב א' אלא העביר כו' שאם כו':

מ

ועכשיו כו'. ערש"י בשבת צ' א' ד"ה שלוף כו' (לא איתפרש והרי שלוף דוץ אחד מהשבעה סמנין הוא):

מא

והוא כו'. תוס' נ"ח א' ד"ה כרבי כו' וכנ"ל:

מב

בין כו'. דהא לא תלינן במאכולת כמש"ש ולא מחלקינן בין עגול למשוך אלא בהא דסל"ד דעגול תלינן במאכולת כמש"ש:

מג

וכן הדין כו'. דל"פ ר' ור"ח אלא בעד שאינו בדוק ועתוס' שם ד"ה ולמהר כו':

מד

וי"א כו'. מדקאמר טמאה נדה. והרמב"ם מדמי לה להא דסל"ד וע"ש ב' וד' סבר בעינן כו':

מה

אם יש כו'. שם אי אתה כו':

מו

בדקה כו'. רש"י ד"ה ולמהר כו' ותוס' ד"ה הנ"ל:

מז

וכ"ש כו'. עסמ"א:

מח

לבשה כו'. כן פי' בת"ה:

מט

וה"ה כו'. כן פי' רש"י במתני' והרמב"ם:

נ

לקטנה לנערה כו'. כמ"ש ברפ"י:

נא

ואפי' בזה"ז. עש"ך והן דברי ת"ה:

נב

בין כו'. כפי' הנ"ל בסמ"א להא דהשאילה:

נג

וכ"ש כו'. כמ"ש בסמ"ח ובגמ' שם:

נד

לבשה כו'. כמו שתולה בחבירתה כנ"ל:

נה

ואם אינה בקיאה כו'. עש"ך:

נו

בד"א כו'. כנ"ל פט"ו:

נז

וה"מ כו'. כמש"ל סי"ד:

נח

דוקא כו'. עתוס' שם ד"ה והוא כו':

נט

היו שלשתן ערו' כו'. כמו ברחיים בנמצא תחת חיצונה כמ"ש למטה וז"ש ואם נמצא ביניהן השתים כו':

ס

הא דאמרינן כו'. כנ"ל סמ"ב וערש"י ס' א' ד"ה וביושבת כו':

סא

חוץ כו'. כנ"ל סל"ג:

א

שתרגיש. עמ"ש לעיל ר"ס קפ"ג דג' מיני הרגשות יש לענין שתהא טמאה מדאורייתא ע"ש ועי' בס"ט שהביא דברי מורו בתשובת שב יעקב שכתב באשה שראתה טיפות דמים ע"י ליחה לבנה מרובה דזה מקרי שלא ע"י הרגשה דתלינן הרגשה ברובא בליחה לבנה וכ"כ בתשובת בית יעקב והוא ז"ל השיג ע"ז ע"ש:

ב

בבגדיה. עמ"ש לעיל סי' קפ"ז סק"ג בשם תשובת אא"ז פנים מאירות דדוקא בבגד האשה גזרו על הכתמים אבל אם נמצא כתם בבגד האיש ואפילו על חלוקו לאחר התשמיש אין לו דין כתם (וכבוד ידידי הרב הגאון מוה' יחיאל העליר זצ"ל אב"ד דק"ק וואלקאווישק הראני שנעלם מהגאון בעל פנים מאירות ז"ל בזה תוספתא ערוכה בנדה פ"י נמצאת על חלוק בנה השוכב בצדה ה"ז טמאה ולא על בנה בלבד אמרו אלא על כל אדם אלא שדברו חכמים בהוה ע"כ ולכאורה הוא פליאה נשגבה על אא"ז ז"ל) אם לא שקנח עצמו בו דאז האשה טמאה ע"ש:

ג

הרגישה. עי' בתשובת שב יעקב סי' מ"ה באשה שהיה מתעטשת בחוזק וכח וע"י כח גדול של העיטוש ניתז ממנה למטה מי רגלים לפי דעתה כי היתה בעת הזאת בעזרת נשים בבהכ"נ ולא יכלה לבדוק עצמה ולאו אדעתה כלל עד הלילה בשכבה ראתה למטה בכתונת כתם קטן פחות מכשיעור גריס ושאלה אם יש לחוש אפילו פחות מכשיעור הואיל שהרגישה בבוקר שניתז ממנה אפשר שזה הדם ניתז ממנה והשיב כיון שהוא פחות מכגריס אין לחוש כלל אף דמבואר בסי' קפ"ח וק"צ אם הרגישה שנפתח מקורה ובדקה ולא מצאה כלום דטמאה שאני התם דמיירי שבדקה מיד ולא מצאה כלום ועל כרחך צ"ל דלא לחנם נפתח מקורה והואיל דלא מצאה כלום ע"כ שיצא ממנה דבר מה ונאבד הואיל שהרגשה דאורייתא חיישינן שמא יצא טפת דם משא"כ באשה זו דלא בדקה מבקר עד ערב וזה שכיח הרבה בין הנשים שע"י עטוש בכח נתזין ממנה מ"ר ואי הוי בדקה מיד היתה רואה לחלוחית של מ"ר ואחזוקי איסורא לא מחזקינן עכ"ד ע"ש ועי' בספר תפארת צבי שחיבר תלמידו על הלכות נדה בסי' קפ"ג סק"א שכתב דדוקא בכה"ג שיצא ממנה כמה טיפין לדעתה והואיל דלא מצאה אלא חד כתם קטן מוכח שמי רגלים היה דאי היה דם היה נמצא הרבה אבל אם הרגישה כאילו יצא ממנה מעט ואינה יודעת מה הוא אם דם או מי רגלים ואח"כ מצאה כתם אפילו פחות מכגריס תלינן כתם זו בהרגשה וטמאה ע"ש אכן דעת הס"ט לא נראה כן אלא דאפילו בכה"ג תלינן להקל דדוקא בפתיחת המקור החמיר בתה"ד כו' משא"כ בהרגשה שניתז ממנה דבר מה תולין במצוי במ"ר ע"ש והביאו ג"כ החכ"א כלל קי"ג דין ג' וכתב עוד דה"ה נשים שרגיל בהם ליחה לבנה ומוחזקת בזה אפילו הרגישה זיבת דבר לח ולא בדקה טהורה כיון שמוחזקת ורגילה בכך תלינן במצוי ע"ש [ועמש"ל ס"ק ו']:

ד

שנפתח מקורה. וכתב בחכמת אדם שם דין א' אבל בהרגשה שנזדעזעו אבריה אם בדקה ולא מצאה כלום טהורה שתלינן זו בשאר מקרים ע"ש [ועמש"ל ס"ק ו' בשם תשו' חתם סופר]:

ה

ובדקה אח"כ. עח"ד שכתב דאפילו בדקה עצמה בתוך שיעור וסת ולא מצאה כלום טמאה ע"ש אכן דעת הכו"פ בס"ק ג' אינו כן אלא דדוקא אם לא בדקה תיכף כשיעור וסת אמרי' חזקה דראתה משא"כ אם בדקה בתוך שיעור וסת ע"ש וכ"נ דעת הס"ט כמו שאכתוב בס"ק שאח"ז ועמש"ל ס"ק ז' בשם נודע ביהודה. [ועי' בתשובת חתם סופר סי' קס"ח שמסופק בדין זה]:

ו

ולא מצאה כלום. אבל אם מצאה מראות כשרות כגון ליחה לבנה או ירוקה או כמראה גע"ל טהורה ותולה הרגשתה בזו כמבואר לעיל ר"ס קפ"ח. ועמ"ש שם בשם תשו' ג"ש באם בדקה בעד שאינו בדוק ומצאה מראה טהור ובתוכו מראה טמא פחות מגריס דטהורה ע"ש אכן דעת הח"ד בס"ס זה בדין זה דטמאה וכתב הטעם משום דרוב פתיחות המקור למראות טמאות הן תדע דהא טמאה בלא מצאה כלום ולא תלינן במראות טהורות ולכן נראה ג"כ דאפילו ראתה מראות טהורות על עד שהוא בודאי מלוכלך בדם טמאה כשהרגישה וכן אפילו נאבד מקצת העד טמאה ואינה טהורה כשהרגישה רק כשיודעת בבירור שלא ראתה על העד רק מראות טהורות ע"ש [וכן הוא דעת תשו' חתם סופר סי' ק"נ אך כתב דדוקא בהרגשת פתיחת פה"מ או זעזוע הגוף או עקיצה כמו עקיצת מ"ר שהם הרגשות גמורות מה"ת. בזה יש להחמיר אפילו בדקה בכתונת מכ"ש בעד שאינו בדוק דעדיף מכתונת והטעם דמיד שהרגישה אבדה לה חזקת טהרה שלה עד שתבדוק ואם בדקה ונאבד העד בטמאה מחזקינן לה אבל בהרגשה דזיבת דבר לח אפילו יהיבנא ליה להגאון נו"ב ז"ל (בסי' נ"ה ועמש"ל סי' קס"ג סק"א) שהוא הרגשה דאורייתא מ"מ היינו שאם ראתה דם ע"י הרגשה כזו חייבים עליה כרת אבל שיהיה הרגשה כזו מוציאה מחזקת טהרה שלה עד שנאמר שאם נאבד העד או שאינו בדוק תהיה בספק טומאה זה לא אמרינן וא"א לאמרו כלל ולכן אשה שהרגישה זיבת דבר לח ובדקה עצמה בעד שאינו בדוק ומכ"ש בכתונת המלוכלך בכמה טיפי דמים אם מצאה עליו ליחה לבנה ובתוכה טיפה או טיפות דמים פחות מכגריס ועוד טהורה אפילו אם לא מצאה עליו כלל מראות טהורות רק אלו הטיפי דמים אינה טמאה יותר רק כשאר בדיקות עד שאינו בדוק דאינו מטמא אלא בשיעור כתם. רק בענין אחד חמור מכתם דעלמא דאין לטהר אלא בשיעור מאכולת קטן שבזמנינו או פשפש אם מצויים שם. (ועמ"ש בזה לקמן סעיף ל"ו בד"ה כגריס) וע"ש בסי' קס"ד דשם מבואר כל הדברים האמורים כאן יותר באריכות ותוספות ראיות ושם בסי' קס"ח כתב דצריך קצת מיתון בדין זה (ר"ל כשהרגישה שנפתח מקורה ומצאה מראה טהורה לבד) מהו מראה הטהורה כי לעולם תוציא לפנינו הבדיקה מלוכלכות בשלוי"ם מלחלוחי הגוף ונפל פיסא בבירא וע"ש בסי' ק"פ ג"כ שאלה כזו באשה שהרגישה שנפתח מקורה ובדקה עצמה בכתונת שלה או בעד שאינו בדוק ומצאה מראה טהורה וגם טיפי דם פחות מכגריס ועוד. ושם מחלק בין כתונת לעד שאינו בדוק דבעד שאינו בדוק המלוכלך בכמה לכלוכים הוה כלא בדקה כלל ותלינן שדם יצא מהמקור והאי מראה טהורה לאו מגופה אלא מעלמא ואפילו אין על העד שום דם רק מראה טהור צ"ע להקל אך בכתונת דמראות כשרות אין מצויים בו לומר דהוא מעלמא טוב יותר לתלות מגופה שבא ע"י הרגשה זו ע"כ המקיל לא הפסיד והמחמיר תע"ב ע"ש] ועי' בס"ט שנסתפק באם מצאה מראה טהורה דתולה הרגשה בזה עד כמה זמן יכולה לתלות בהא כו' ע"ש. ומזה מוכח דס"ל להס"ט ג"כ כדעת הכו"פ הנ"ל בס"ק הקודם ולא כהח"ד דאל"כ אמאי לא מוקי לה כשבדקה בתוך שיעור וסת וכמ"ש הח"ד בסי' קפ"ח שם א"ו בכה"ג אף אם לא מצאה כלום טהורה:

ז

שהיא טמאה. עי' בתוה"ש שכתב דבהני נשים שהם בחזקת מסולקות דמים כגון מעוברת ומניקה אפילו נפתח מקורה טהורה אם לא מצאה כלום ע"ש וכן הסכים הס"ט לדינא וכתב הטעם דתלינן דמה שנפתח מקורה היה להוציא ליחה לבנה או ירוקה שגם אלו באים מן המקור דכיון דהן בחזקת מסולקות דמים יותר מסתבר לתלות בהם שכן דרך אפילו במעוברת ומניקה ממה שנאמר שיצא דם ע"ש והביאו ג"כ החכמת אדם שם דין ב' [ובתשובת חתם סופר סי' קס"ח נראה דעתו להחמיר בזה אך לא ראה בזה דברי הס"ט דג"כ נחית לסברתו ואעפ"כ מקיל מטעם הנ"ל]. ועי' בשאילת יעב"ץ ח"ב ס"ה נשאל שם אם לסמוך על תוה"ש בזה מאחר שבסוף ס' בל"י השיג עליו. והאריך להקשות על עיקר דין של התה"ד ולכן העלה דלא מיבעיא במסולקת דמים דלא חיישינן לה אלא אפילו במוחזקת דמים המקיל נשכר ואין כאן חשש ועי' בתשובות רדב"ז החדשות סי' קמ"ט שחולק ג"כ על דין זה של התה"ד ע"ש אכן הס"ט כתב לתרץ קושייתו והביא ראיות לדעת התה"ד ע"ש). ועי' בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ג סי' י"ג שכתב באשה שהרגישה שנפתח מקורה ובדקה עצמה בעד שאינו בדוק ומצאה טיפת דם כחרדל טמאה אף אם ניקל באם לא מצאה כלום מ"מ הכא שמצאה טיפת דם גרע טפי ולא תלינן לקולא ע"ש. ונראה דאם מצאה ג"כ מראות טהורות דיכולה לתלות הרגשתה בזו והדם במאכולת טהורה לדעת המקיל באם לא מצאה כלום דאף הח"ד לעיל סק"ו לא כתב בדין זה דטמאה אלא דוקא לדעת המחמיר באם לא מצאה כלום וכמ"ש שם תדע כו' וצל"ע לדעת הפמ"א דזה גרע טפי מאם לא מצאה כלום. אולי אף במעוברת ומניקה טמאה בכה"ג לדעת המחמיר באם לא מצאה כלום. ועי' בתשובת נו"ב תניינא חיו"ד סי' קי"ט שכתב באשה שהרגישה שנפתח מקורה ובדקה מיד בתוך שיעור וסת והניחה העד עד הבוקר ובבוקר לא מצאה כלום יש לטהרה ותלינן שהיה מראה טהור ונתייבש על העד ואינו ניכר דזה קרוב יותר מלומר שהיה אדום ונמוק קודם שבדקה כרגע דזה אינו שכיח (ומבואר שם דאם לא הניחה עד הבוקר אלא ראתה מיד ולא מצאה כלום טמאה אף שבדקה בתוך שיעור וסת והיינו כדעת הח"ד הנ"ל בס"ק ה') ואמנם אם לא בדקה רק אחר שיעור וסת חיישינן שמא נמוק או נאבד ואפילו אם בדקה בתוך שיעור וסת דוקא אם למחר לא מצאה כלום אבל אם מצאה דם כל שהוא אפילו פחות מגריס אף שהעד אינו בדוק טמאה. וע"ש בהג"ה מבן המחבר שכתב דמ"ש בשו"ע אם הרגישה שנפתח מקורה להוציא דם היינו שהרגישה שנפתח מקורה וגם הרגישה זיבת דבר לח ותרתי דוקא בעינן ובזה מסולק מה שמתמיהים על דין זה ע"ש שהאריך בזה. ועי' בתשובות הקודמות שם באשה שנדמה לה בשעת שינה כאילו היא מרגשת שנפתח מקורה ומתוך כך הקיצה ותיכף בדקה עצמה ולא מצאה מאומה והיא מסופקת אם זה היה רק חלום או באמת נפתח מקורה והאריך שם לסתור דברי התה"ד (שהוא מקור דין זה שכתב השו"ע אם הרגישה כו') והחליט שגם התה"ד לא קאמר הרגשה דאורייתא שהוא ודאי אלא כוונתו ספק דאורייתא והוא לחומרא ומעתה היכא שהאשה מסופקת על ההרגשה עצמה הוי ס"ס אמנם כ"ז אם היא עומדת בימי טהרתה אבל בימי ספירה אי מהני ס"ס מבואר בחיבורי נו"ב עכ"ד ועמש"ל סי' קפ"ז ס"ק כ"ג וכ"ז:

ח

מי"ב. עבה"ט בשם ש"ך ועי' בש"ך דמשמע מדבריו דאפילו אתי ודאי מגופה כל שהוא שלא בהרגשה טהורה מאחר דאינו רק מדרבנן ולא גזרו בקטנה ע"ש וכן דעת הל"ח והמנ"י בסק"ג. אכן הח"ד חולק ע"ז וס"ל דאין מטהרין כתמים רק במקום דאיכא למימר עברה בשוק של טבחים ולאו אדעתה אבל אי ודאי אתי מגופה אפילו לא הרגישה טמאה ע"ש ועי' בס"ט מ"ש בזה:

ט

ושיעור הגריס. עי' בספר יראים סי' קצ"ב שכתב דאנן לא בקיאין בשיעור הגריס הילכך צריך ליזהר בכתמים לפי שקול הדעת שאין דם מאכולת רבה ובענין שהוא רואה שאינו ראוי לתלות ע"ש ותימא על הפוסקים שלא הביאו כלל דבריו ומצאתי בתשובת בשמים ראש סי' קל"ה שכתב וע"ד הכתם פחות מכגריס הרב ר"א ממיץ כתב שא"א בקיאין בשיעור זה וכל דלא מוכחא מלתא שהוא דם מאכולת לא סמכינן עליה וטעמו נ"ל דלא איתפריש עביו של הדם המונח על הסדין ואם יש בו ממשות דם אתה משערו כן ואם אין כאן רק צביעת הסדין אתה משער כן בכגריס ובדם גדול כגריס אתה יכול לצבוע כל החלוק ומ"מ ראיתי רבותי כולם משערי' ואינם חשים בדבר ועי' בהגהת כסא דהרסנא שם מ"ש בזה באורך. ועי' בס"ט סוף ס"ק ס"א שגם הוא ז"ל חקר בזה אם הדם נצרר במקום אחד איך משערין אם כמו שהוא עתה שהוא פחות מכגריס או צריכין להחמיר לשער כמו שהיה מתפשט כצבע בעלמא והיה יותר מכגריס וטמאה וכ' דנ"ל דאין אנו צריכים לשער רק כמות שבא לפנינו וה"ה איפכא היכא שבא לפנינו כתם וראינו שגוף הכתם פחות מכגריס רק סביבו הוא התפשטות לכלוכו של גוף הכתם שנצטבע מגוף הכתם אפ"ה טמאה וכך הוא מדות חכמים בלא פלוג מיהו י"ל דהכל לפי ראות עיני המורה אם הדם צבור במקום אחד הרבה דיינינן ליה כאילו נתפשט ע"ש:

י

הגריס. עי' בתשובת ח"צ סי' ס"ז שכתב הוא המין שקורין (באנין) ומהם שני עינין האחד נקרא (טערקישי באהנען) והם אותם שאין מגדלין תולעים במחובר ועוד מין ב' נקרא (גרוישע באהנען) ובהם הרחש מצוי וזה המין גריס שלו דהיינו מחציתו לאחר שחלק לשנים כמו שהוא דרך גידולו שני חלקים וכל חלק לעצמו במקום שהוא מחובר לחבירו דומה למרובע ובו יש לשער להלכה למעשה עכ"ד ע"ש ובכו"פ כתב עליו אם קבלה נקבל. ועי' בשאילת יעב"ץ ח"א סי' ס"ט שהביא סמך גדול לדעת אביו ז"ל ע"ש ועי' בתשובת מאיר נתיבים סי' ט' שכתב דמ"ש הח"צ דומה למרובע סימנא קא יהיב ולאו קפידא הוא וטעם הכרעתו לשער באותן גרוישי באהנען לאו משום דס"ל דחז"ל נתכוונו לזה הגריס רק הוא כמ"ש בש"ע ואם נזדמן גריס יותר גדול משערים בו. ולכן כתב דעתה שנמצאים עוד פולין יותר גדולים מאלה והם מן המין הראשון שזכר הח"צ דהיינו שאין התולעים מצויים בהם ואינם מרובעים כלל והם הנקראים פאסולי יש לשער בהם ע"ש באריכות. ועי' בחכמת אדם שם דין ו' שכתב הנהוג בינינו שהוא בערך כמו דיטקע פריישעס החדשה. ועי' עוד בס"ט מזה [שהביא דבס' כו"פ השיב על שיעורו של בעל מעיל צדקה דהוא שיעור גדול ועי' בתשובת ח"ס סי' ק"נ וקפ"ב שכתב דשיעור כתם הנכון כפי שהעלה בתשובת מ"צ דשם מציינין השיעור בצמצום ובדקדוק גדול וכמה טרחות ויגיעות יגעתי עד שבדקתי אחריו ומצאתי שיעורו נאמן וכבר סלקתי מעליו כל תלונות הכרתי ופלתי ואף דהוא שיעור גדול הרבה ולא נמצא כן דם מאכולת בזמנינו נ"ל הטעם משום דתחלת גזירת כתם היה משום חומרא דטהרות ולא פלוג רבנן וטמאו אותה גם לבעלה שלא תהיה חוכא האשה טמאה נדה לטהרות וטהורה לבעלה וכיון שנאסר במנין אע"פ שבטל טעם טהרות מ"מ הגזירה לא בטלה ועדיין אסורה לבעלה וכיון שכל עצמה לא נאסרה לבעלה אלא מתקנת חכמים הראשונים אין לנו לטמא אותה אלא בשיעור כתם שבזמניהם שהיה מאכולת גדולה מצויה אע"פ שבזמנינו אין נמצא וכתב עוד אך כ"ז בכתם הנמצא כו' (ועי' לקמן סי' ל"ו בד"ה כגריס) ע"ש]:

יא

בגופו של אדם. עי' בתשובת מאיר נתיבים ח"א סי' ט' שכתב דהכוונה לשער בשערות שבגוף ולא בשערות שבראש ואף שבד"מ כתב כמו שהן קבועות בראש. העיקר כדבריו כאן בהגה"ה וכתב שהוא רגיל לשער אם אין לו גריס של פול בשערות הקבועים בפרק היד הוא הזרוע שבין כף היד ובין הפרק שם ישוער היטב ששה שערות על ששה הן ואוירן ועוד מסביב סביב שיעור חצי אוירן ע"ש:

יב

דם כנה הוא. עי' בתשובת מעיל צדקה סוף סי' כ' שכתב וכן שמעתי מן החברים דהיה מן הראוי לטמא כתם שחור שקטן מגריס מטעם הזה עצמו שא"א לתלות במאכולת שהוא אדום ואילו כן לא ימלט שיזכרהו הפוסקים עכ"ל ועי' בס"ט שתמה עליו דנעלם ממנו דברי הראב"ד בס' בעה"נ שכתב כן בהדיא דאינה תולה במאכולת אלא כתם אדום. וכתב ומ"מ במקומות שמצוין פרעושים שלכלוך שלהם שחור ואין לך סדין וסדין שלא נמצא בו טיפות שחורות מאלו בודאי יש לתלות בהם והכל כפי ראות עיני המורה ע"ש:

יג

שלא אמרו. עי' בתשובת שב יעקב חלק יו"ד סי' מ"ג באיזה דעה יש לפסוק ושם בסופו כתב בשם הגאון מהר"א ברודא ז"ל דיש להחמיר כהרמב"ם ע"ש ועי' בס"ט שכתב עליו דהסומך להקל כדעה ראשונה כפי דעת הב"ח לא הפסיד וכן דעת בעל מנ"י ע"ש:

יד

על בשרה בלבד. עי' בס"ט שכתב דוקא על בשרה לבד אבל אם נמצא גם על בגדיה אז לכ"ע תולה במאכולת אם אינה כגריס וכ"כ בב"י ואפילו הכתם שבבגדיה שלא כנגד הכתם שעל בשרה שכן דרך החלוק להתהפך הנה והנה וכ"מ בספר תפל"מ ע"ש ועי' בח"ד שהוא ז"ל לא כתב כן אלא דגם על בשרה ועל חלוקה טמאה בכ"ש להרמב"ם ע"ש:

טו

עד כתורמוס. עי' בס"ט שכתב דצ"ע לדידן דקיי"ל לקולא לקמן סעיף כ"ו בהא דנתעסקה בכגריס דתולה בנמצה עליה כשני גריסין וא"כ בהרגה פשפש דהוי כמו כנתעסקה בכתמים אם יש לתלות בזה אם היה כתורמס ועוד ולומר דאותו עוד הוא ממאכולת:

טז

טיפין הרבה. עי' בס' בינת אדם שער ב"ה סי' ט"ו לענין כתם הנמצא על בית יד של נשים על מקום הקמטים אי הוי כטיפין טיפין או נאמר שמצרף וכתב דאם אינו תפור פשוט דאינו מצטרף כי כל קמט עומד לעצמו ואפי' אם תפורים צ"ע דעכ"פ יש אויר ביניהם ע"ש:

יז

שאינו מקבל טומאה. עי' בס"ט סוף ס"ק צ"ג שכתב דיצא לו דין חדש בהא דקי"ל בנמצא כתם ע"ד שאינו מקבל טומאה לא גזרו וטהורה מ"מ אם אותו דבר שנמצא עליו מונח ע"ג דבר המקבל טומאה כיון דנטמא משום משא לכך גם האשה טמאה כו' ע"ש ועי' במ"י שרוצה להחמיר בנמצא על בנין מחובר כיון שהוא מקבל טומאת נגעים לשיטת התוס' והרא"ש ע"ש ובכו"פ חולק ע"ז וכן הסכים הס"ט ע"ש ועי' בנו"ב תניינא סי' ק"ט דמה שמקבל טומאה מדרבנן מקבל כתמים ע"ש:

יח

לא גזרו עליו. עי' בתשובת נו"ב חיו"ד סי' נ"ב טעם לזה ועי' ח"ד שהשיג עליו (ועי' מזה בתשו' חתם סופר סי' קפ"ב) ועי' בנודע ביהודה תניינא סי' ק"ה שכתב דנייר שלנו מקבל כתמים דלא גרע מלבדים דמקבל טומאה ע"ש ועי' בשו"ת שיבת ציון סי' ל"ט שגדול אחד הקשה על דברי הנודע ביהודה הנ"ל ממה שכתב הרמב"ם בהדיא פרק ב' מהל' כלים דהנייר אינו מקבל טומאה והיינו טעמא דלא דמי ללבדים דבנייר פנים חדשות בא לכאן והשיב לו דיש חילוק בין נייר שלנו שנעשה מבלויי סחבות או מעשבים כתושים שהוא מעשה לבדים זה בודאי מקבל טומאה והביא ע"ז ראיה גדולה אבל נייר שהיה להם בדורות הקודמים ועדיין עושים כן במדינות הודו מעלי אילנות וירקות או על קליפת עצים שהחליקו והתקינו אותם לקבל הדין זה אינו מקבל טומאה ומזה מיירי הרמב"ם והשיג על אותו הגדול במ"ש דלא דמו ללבדים כיון דפ"ח בא לכאן. דז"א שהרי אין אנו דנין שיקבל טומאה מפני שהיה ארוג בתחלה אלא ממה שנעשה עתה מעשה לבדים ע"ש. ועי' בס"ט שכתב אם נמצא על נייר שלא ע"י בדיקה וקינוח אלא שעברה עליו או ישבה עליו כתב בתוי"ט פ"ב דכלים דאין טומאה שייך בנייר הגם דאיהו מיירי בנייר שהיה בזמן הש"ס שהיה מעשבים מה שאין כן בנייר דידן שהוא נעשה מבגדי פשתן מ"מ נראה דאין חילוק שהב"פ נטחן ופנים חדשות בא לכאן עכ"ל וכ"כ בחכמת אדם כלל קי"ג דין ח' ואילו ראו דברי הנו"ב ודברי בנו הגאון נר"ו בתשובה הנ"ל לא כתבו כן [עתה נדפס שו"ת ח"ס חלק ששי ושם בסי' פ"א כתב דאפילו נייר דידן אינו מקבל טומאה ולא כתמים דכיון שנכתשו הדק היטב ונמסו במים ונהפכו לפנים אחרות פרחה דין צמר ופשתים מנייהו ועוד נ"ל דלא מקרי צו"פ אלא העומדים לבגד ואריג וחבלים ולבדים וכדומה אבל הני ניירות שמיוחדים לצרכים אחרים א"כ אפילו צו"פ בעינא נימא מעשה עץ שימש כמבואר בחולין קכ"ט ע"א כו' ומסיים ע"כ בכתמים הנמצאים הולכין להקל אך בבדיקת עד שאינו בדוק אם הוא נייר אע"פ שלענין שיעור כגריס ועוד יש לו דין כתם מ"מ לענין זה לא אומר להקל בנייר ע"ש] ועי' בס"ט לקמן סעיף ט"ו סס"ק ל"ו שכ' דצ"ע היכא דשמשה מטתה ואח"כ מצאה כתם ע"ד ראינו מקבל טומאה או על בגד צבוע דבעלמא קי"ל דטהורה אע"ג דודאי מגופה כיון דשלא בהרגשה חזיא אבל כאן דספק דאורייתא הוא די"ל הרגישה וסברה הרגשת שמש הוא טמאה ע"ש. ואם מצאה כתם זה סמוך להטלת מי רגלים יש ג"כ ספק זה עמש"ל ר"ס קפ"ג (ועי' בתשו' חמדת שלמה סי' כ' בד"ה עכ"פ שהביא ראיה דגם בכה"ג טהורה ע"ש) ועי' עוד בס"ט לענין אם גם בשוטה תלינן בנמצא על דבר שאינו מקבל טומאה או ע"ג בגד צבוע ע"ש:

יט

בהכ"ס שאינו מקבל טומאה. עי' בתשו' נו"ב תניינא סי' ק"ט באשה שישבה בבהכ"ס הקבוע בקרקע והדף שיושבים עליו נעשה מן דף שהיו עורכין עליו והיה עליו תורת כלי בתלוש אח"כ קבעוהו שם וישבה עליו האשה ומצאה כתם וכתב שהיא טהורה דכיון שקבעוהו אינו מקבל טומאה ואף אם לא חיברו בקרקע משפתח בו נקב גדול כזה אפילו הוא עדיין רחב מכל צד ויכול לערוך עליו מ"מ כבר נטהר וע"ש בסוף התשובה ארבע חלוקים בתורת קבלת טומאה בכלים המחוברים לקרקע ע"ש:

כ

בגד צבוע. ועי' בתשובת מעיל צדקה סי' ס"ב בדין כתם שנמצא על בגד מנומר גוונים הרבה לבנים ושאר צבעים ולא היה כשיעור כתם על נימור לבן אחד אלא שהיה מחובר ועבר ע"ג חלק הצבוע צבע תכלת ויוצא על גב הלבן שבצדו באופן שבין שני חלקים שע"ג פספס שני הלבנים היה בין שניהם כשיעור ונסתפק השואל אם מצטרפין לטמא הואיל והפסיק ביניהם הצבע וגם אם כל הצבעים מצילין על הכתמים והעלה דגם כל הצבעים מצילין. ואין הכתם שעל הצבע מצטרף. אבל שני הלבנים מצטרפים כיון שהכל הוא כתם אחד ומתחבר ע"י הכתם שעל הצבע דעושה חבור לצרף שני הלבנים אהדדי שאם יש בין שניהם כגריס טמאה ובאם לאו טהורה אע"ג שעם חלק הצבע הוא כגריס דחלק הצבע אינו מצטרף להשלים השיעור ע"ש והעתיקו ג"כ הס"ט ס"ק כ"א ובחכמת אדם שם דין יו"ד (ובבה"ט של הרב מהרי"ט ס"ק ת' לא העתיק יפה) אכן הח"ד כתב דגם מקום הצבוע מצטרף לכשיעור ע"ש ועי' בזה בתשו' תפארת צבי חי"ד סי' כ"ד דעתו ג"כ להחמיר דמצטרף ע"ש גם בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סו"ס קס"ג מחמיר בזה וכמ"ש בס"ק שאחר זה:

כא

טהורה. עי' בדגמ"ר שתמה על שלא הביאו שום חולק בזה ובהג"מ פ"ט מהא"ב כתב בשם רבינו שמחה וראב"ן שלא אמרו בגמרא דבר זה אלא לטהר הבגד אבל האשה טמאה וכיון שגם הרמב"ן מחמיר כמבואר בב"י קשה להקל נגד שלשה חמורי עולם עכ"ד ע"ש ועי' בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' קס"ג שהאריך בזה והעלה אחרי שרוב הפוסקים ראשונים ואחרונים כולם עונים כאחד שאין חוששין משום כתם בהם ודאי אין להחמיר אכן אם הכתם חציו על הלבן וחציו על הצבוע יש להחמיר אחרי שאין המטהרים מטהרים באופן זה גם הביא ראיה ממשנה ד' פ' י"א דנגעים ע"ש [ועי' בתשו' חתם סופר סי' קס"א שהאריך גם כן בזה להבין סברת רבינו שמחה הנ"ל דהלא בכל דוכתא מצינן דמקילין לבעלה טפי מטהרות וגם להבין מדוע שינה הרמ"א ז"ל לשון הרמב"ם וכתב לפיכך תלבש האשה כו' ולא כתב תיקונו. והעלה לדינא דקיי"ל כרמ"א דאשה הלובשת בגדי צבעונים מצלת על כתמים שלא לחוש לדברי רבינו שמחה נהי דתקוני לא מתקנינן כהרמב"ם מ"מ אין מוחין בידם ג"כ אך זה דוקא בבגד שעל החלוק אבל בגד הסמוך לבשר כחלוק וכתונת לא שמענו ע"ש]:

כב

תלבש האשה בגדי צבעונין. בספר עמודי כסף כ"י כתב בזה נראה דווקא תלבש תמיד אבל כדי להציל בימי נדתה ובימי ליבונה לא. ויש לומר דבג"י ראשונים אין תולין עש"ך סי' קנ"ו ס"ק י"ג עכ"ל [ועמש"ל סי' קצ"ו ס"י בד"ה אין תולין] ועיין בתשובת אדני פז סי' ך':

כג

ושמא נגעו. וכ' הס"ט דדוקא מן הסתם חיישינן שמא נגעה בידה במקום דאפשר ליפול דם מן המקור אבל אם אמרה ברי לי שלא נגעתי באותן המקומות שאפשר ליפול שם דם מן המקור נאמנת ולא אמרינן דהוי מלתא דלא רמיא. גם נראה דאף לדברי המחמירים כהרמב"ם (לעיל ס"ו) דכתם שעל בשרה א"צ שיעור מ"מ בנמצא על ידיה יש לסמוך על הפוסקים דאף על בשרה צריך שיעור דהא בלא"ה דעת הרשב"א בשם רבו דדוקא כשבדקה עצמה ולא נטלה ידיה אח"כ ואף דאנן מחמירין כדעת המ"מ כו' ע"ש והביאו גם כן החכמת אדם שם דין י"ב וכתב עוד דנראה לו דאם מצאה על גב ידה למעלה מן קשרי האצבעות במקום שיש עוד צד להקל יש לצדד לומר דדוקא עד קשרי אצבעות טמא אבל שאר גב היד כיון דאפילו ע"י שחיה הרבה א"א לה ליגע בא"מ אינו מטמא כלל בכתמים ומכ"ש כשלא בדקה סמוך לזה או אפילו בדקה אלא שנטלה ידיה כו' ע"ש:

כד

וגם על חלוקה. עי' בס"ט סוף ס"ק ל"ה שכתב דאפילו אם החלוק היה אינו בדוק לא אמרי' שהכתם היה על החלוק מקודם וזה שעל בשרה הוא מגופה אלא תלינן שגם על החלוק בא לה עתה ממה שנתעסקה בכתמים ומזה בא גם על גופה ע"ש. ועמש"ל ס"ק י"ד בשמו דאפילו שהכתם שעל חלוקה אינו נגד זה שעל בשרה מ"מ טהורה לפי שדרך החלוק להתהפך:

כה

מכה בגופה. עבה"ט מ"ש וכן אם נמצא על ידיה כו' והוא לשון הט"ז. ומשמע דדוקא בנמצא על ידיה אבל בנמצא על שאר גופה לא תלינן אע"ג שנמצא נמי על ידיה ועי' בס"ט שהביא בשם הפרישה שדעתו דאף אם נמצא גם על גופה תולה הדם שבגופה בדם העסק ואמרינן דמן הידים נתלכלכו וכתב דאע"ג דקיי"ל דלא מחזקינן לא טומאה ולא טהרה ממל"מ דוקא בענין שלא ידעה אם נגעה או אפילו נגעה ולא ידעה אם נתלכלך ידיה מדם שבמכה דהוי ס"ס להחמיר שמא לא נגעה במכה ואם ת"ל נגעה שמא לא נתלכלכו ידיה ואת"ל שנתלכלך שמא לא הכניסה ידה לירכה וכיוצא בו אבל אם נגעה בודאי במכה או בשאר דברים ויודעת שנתלכלך ידיה מאותן הדברים וגם נמצא עכשיו דם על ידיה וגם על גופה ודאי תלינן כיון דידיה ודאי נתלכלכו וידים עסקניות הם שמא הכניסה ידיה לשאר מקומות שבגוף וטהורה ויש לסמוך על הפרישה בזה עכ"ד והביאו ג"כ החכמת אדם שם דין ט"ו וכתב דנראה לו שאם המכה ודאי מוציאה דם וידעה שנגעה בודאי במכה וכן אם נתעסקה בידיה בבשר ודגים שהיו מלוכלכים בודאי בדם אע"פ שלא ידעה בודאי שהיה ידיה מלוכלכות בדם מ"מ טהורה שדבר ידוע שהנוגע בדם ודאי נדבק בידים ע"ש:

כו

על חלוקה. עי' בסדרי טהרה ס"ק מ"ה שכ' דהא דאיתא בש"ס לבשה שלשה חלוקים זה על זה אם אינה יכולה לתלות אינה תולה אפי' בעליון דוקא ג' חלוקים שהם כתונות התחתונות ובהני איכא למימר שנתקפלו התחתונות אבל במלבושים גמורים ובפרט מלבושים שלנו נראה דאינה חוששת בעליון דליכא למימר במלבושים כאלו שנתקפלו ושוב הביא בשם אא"ז בתשובת פנים מאירות ח"ב סי' קפ"ג שכתב כן אלא שמחלק בענין אחר דשאני בגדים שלהם שהיו כולם פתוחים מבית הצואר עד למטה אבל במלבושי נשים שלנו שכולם אפודים והיא לובשת ממתניה ולמטה א"א בשום ענין שיבא בגד העליון נגד התורפה ולא מטמאינן אם נמצא בבגד העליון וכן בכרים שנותנים במטה שלנו העשויה כתיבה מוקף בנסרים והכרים עשויים כמדת המטה א"א שיתהפך התחתון לעליון ואם נמצא הכתם על הכר השני יש לטהר ומעולם לא שמענו שטימאו משום כתם בבגד עליון עכ"ד:

כז

מהחגור ולמעלה טהורה. עי' בחכמת אדם שם דין י"ז שכתב בשם הס"ט ס"ק ל"א דאפי' מגיע לשם כששוחה הרבה טהורה מסתם כשלא ידעה ששחתה הרבה ע"ש. ובאמת כן הוא בס"ט שם. אמנם לא עיין בס"ט ס"ק ל"ה דשם הקשה ע"ז ממ"ש בש"ע שם סעיף י"ג אפילו אינה יכולה להגיע שם אא"כ תשחה הרבה כו' ולכן כתב דצ"ל דמתניתין והפוסקים מיירי כשהיא חוגרת בחגורה דאז אפילו ע"י שחיה מרובה א"א להגיע מה שהוא למעלה מן החגור נגד התורפה לפי שהחגור מפסיק למה שלמעלה מן החגור אבל כשאינה חוגרת חגורה י"ל באמת חיישינן אף אם נמצא למעלה ממקום החגורה והניח בצ"ע. דברים אלו נאמרו ונשנו שם סעיף מ"ח ס"ק פ"ח ע"ש:

כח

ואם אינה יכולה. כתב בחכמת אדם שם דין י"ט נ"ל לפי מה שנוהגין נשים שלנו לקשור הבית יד אם נמצא למעלה כתם טהורה ומ"מ נ"ל שתשער האשה בעצמה שתשחה הרבה עד שתגע לפי הטבעת שכן דרכם לפעמים למשמש שם לקנח ועד המקום שמגיע מבית ידה לשם חוששין ולא יותר ע"ש:

כט

שאני אומר. כתב הס"ט דצ"ע אם למעלה מהחגור מצאה הכתם על חלוקה ולמטה מן החגור מצאה על בשרה אם זה הוא כמו בנמצא על בשרה וחלוקה שתולה אם עברה או לא כיון דלא ראתה הכל במקום אחד וגם בלא עברה אם תולה התחתון שעל בשרה בעליון שעל חלוקה דכיון שנמצא למעלה מהחגור על חלוקה ודאי עברה ולאו אדעתה או לא ע"ש:

ל

כמו שהעליון. כתב הס"ט דוקא אדום באדום תולה למטה בלמעלה אבל שחור באדום לא ע"ש:

לא

שיכולה. כתב בספר חמודי דניאל ע"י אשה שיוצא דם מחוטמה לפעמים ורוצה לתלות בזה נראה אם דרכה בכך דבהכאה מועטת נוטף דם מחוטמה יכולה לתלות. וכתב עוד אם אפשר לה לתלות בצואת תרנגולים לכאורה נראה דתלינן שלפעמים הם אדומים ועי' בס"ט ס"ק נ"ב שכתב דהאידנא שכיחי נשים טובא ששואפים אבק הטאב"ק בחוטמיהן וכשנופלת הליחה מחוטמיהן ע"ג בגד פשתן נעשה כתם אדום דיש לתלות בו. ועוד בא לידו שכמה פעמים מלפפים התינוקות בבגד אדום וע"י שהתינוק מטיל מים מפליט הצבע אדומה מהבגד ונצטבע חלוקה והסדין שלה דודאי יש לתלות בו ולכן אם לפעמים היא לובשת בתי שוקיים מבגד אדום וכשהיא מזיעה נתלכלך חלוקה מהצבע שהבגד מפליט יש ג"כ לתלות בו והכל לפי ראות עין המורה עכ"ד וכתב עוד בספר חמ"ד שם מ"ש בש"ע כיצד שחטה כו' נראה דלא בעינן שיכול הדם או הכתם לבוא לשם אלא שידיה שנתלכלכו תלינן שבא על הבגד מידיה שידים עסקניות הם לכן נשי הקצבים יכולים לתלות כל כתמיהם בדם שנתלכלכה בידיהם ע"כ. ועמש"ל ס"ק כ"ה מענין זה:

לב

כך תולה בבנה ובבעלה. עי' בס"ט שכתב בשם הפרישה דאפילו נמצא על בשרה לבד תולה בבנה ובבעלה אבל בסיפא כשלא נמצא בהם דם אלא שהיו עסוקים בדבר שדרכו לינתז ודאי דאין תולין אלא כשנמצא גם על חלוקה אבל בנמצא על בשרה לבד לא דלא עדיף מעברה בשוק של טבחים ע"ש והביאו ג"כ החכמת אדם שם דין ט"ז. [ועי' בתשובת חתם סופר סי' קפ"ו שרב אחד פקפק על לשון הש"ע דמשמע שיש לבנה ובעלה כל דין מכה שבגופה שאפילו היתה רק יכולה להתגלע נמי תולה בהם והוקשה לו דמנ"ל להרב"י זה דבמתני' פרק הרואה כתם משמע דבה דוקא תלינן אפילו חיתה ויכולה להתגלע אבל בבנה ובבעלה די לתלות במכה שמוציאה דם וגם מלשון הרמב"ם משמע כן והוא ז"ל השיב הגם דלכאורה משמע ג"כ הכי בספר בעה"נ להראב"ד ומהלכות הרמב"ן ז"ל אעפ"כ דברי הש"ע צודקים לדינא כי כן מבואר בדברי רוב הפוסקים הרשב"א וסמ"ג וס' התרומות והמרדכי וסמ"ק ורבינו ירוחם וגם מדברי הש"ס יש הכרח לזה וקרוב לפרש דברי הרמב"ם וראב"ד ורמב"ן הסתומים שיסכימו עם דברי רוב הפוסקים המפורשים להקל בכתמים דרבנן ע"ש]:

לג

שרגיל לצאת. עי' בתשובת נודע ביהודה תניינא סי' פ"ז שכתב דאם לא היה דרכו להוציא דם כי אם בשעת הטלת מי רגלים לא מהני לטהר האשה ולתלות בבעלה ודוקא אם רגיל שיוצא ממנו דם אף שלא בשעת מ"ר ע"ש:

לד

ובשעת תשמיש. עיין בתשובת מהרי"ט ח"ב סימן למ"ד דה"ה אם אחר ב' או ג' ימים בעת שרגילה לפלוט מצאה דם ג"כ תולה בו:

לה

בעד הבדוק. ראיתי בכתבי הרב הגדול מהר"ר דניאל ז"ל שנסתפק אם בדקה קצת מן העד וקצת העד לא בדקה ובדקה א"ע ממקום הבדוק וכעת נסתפקה שמא נתז מעל ידה ממקום שאינו בידוק ומצאה פחות מכגריס מה דינה ודעתו נוטה להקל אך אם לא בדקה היטב רק דרך העברה בזה מותרת בודאי עמש"ל ר"ס קפ"ג:

לו

אפילו טיפה. [עי' בתשובת נו"ב תניינא סי' ק"א ובתשובת חמדת שלמה סי' כ"ד מ"ש בזה]:

לז

ולמחר נמצא עליו. עי' בשו"ת מאיר נתיבים סי' נ"ז דלמחר לאו דוקא אלא אורחא דמלתא קתני וה"ה אם מצאה מיד סמוך לבדיקה ע"ש:

לח

טהורה. עי' בדגמ"ר שכתב דבג' ימים ראשונים של שבעה נקיים טמאה דהא דכתם פחות מכגריס טהור אף בג"י ראשונים (עי' לקמן סי' קצ"ו סעיף י' בהגה"ה) הוא משום דאל"כ אין שום אשה יכולה להטהר אבל כאן שהוא בעד שבודקת ואפשר לה להזהר אין להתיר בג"י ראשונים ע"ש ועי' בתשו' מעיל צדקה סי' נ"ט שאין דעתו כן אלא דאפילו בעד שבודקת טהורה פחות מכגריס אף בג"י ראשונים ע"ש אכן בס"ט ס"ק ס"א כתב דכל ראיותיו יש לדחות ודעתו להחמיר ע"ש:

לט

לתלות בו. עבה"ט מ"ש בשם הט"ז באשה שרגילה כו' עד דתולה בה בשעת וסתה ועי' בח"ד שחולק עליו שיש לתלות אפילו בשעת וסתה ע"ש ועי' בשו"ת מאיר נתיבים סי' נ"ז שרב אחד רצה לפסוק דדוקא כשהיתה בימי טהרתה שאז יש לה חזקת טהרה תולה בזה משא"כ בימי ליבונה שהיא בחזקת טמאה אינה תולה והוא ז"ל האריך לחלוק והביא ראיות דגם בימי ליבונה תולה ע"ש [וכבר כתבתי מזה לעיל סי' קפ"ז ס"ק כ"ג] ונ"ל פשוט דבג"י ראשונים אינה תולה בזה לפי דעת הש"ך בסי' קצ"ו מובא בבה"ט שם ס"ק ט' דאפילו במכה ידוע שמוציאה דם אינה תולה מכ"ש כאן (ועמש"ל סי' קצ"ו ס"ק י"א מזה]:

מ

אם יש כגריס ועוד. [עי' בתשובת חתם סופר סי' ק"נ דבזמנינו יש להחמיר בו מכתם דעלמא דבכתם הנמצא שיעורו בכגריס ועוד שהוא שיעור דם מאכולת גדולה שלא נמצא כן בזמנינו וכמו שמצוין בספר מעיל צדקה (עמש"ל סק"י) אבל בדקה עצמה בעד שאינו בדוק ומכ"ש ע"י הרגשת זיבת דבר לח נהי דדין כתם יש לו מ"מ מידי ספיקא לא נפיק ואין לטהר אלא בשיעור קטן כדם מאכולת שנמצא בזמנינו או פשפש אם מצוים שם ע"ש]:

מא

טהורה אפילו כו'. עי' בתשובת בית אפרים חי"ד סי' מ"ה שכתב דר"ל דוקא שלא בשעת וסתה אבל בשעת וסתה חוששין וכמו במכה שבגופה ע"ש:

מב

שלא ראתה מעולם. עי' בדגמ"ר שתמה ע"ז דדוקא בנערה בעינן שלא ראתה מעולם אבל בקטנה לא איכפת לן אם ראתה בבית אביה ע"ש:

מג

לסופרת שבעה שלא טבלה. עי' מל"מ פ"ט מהא"ב דין כ"ט שכתב דנראה מדברי כל הפוסקים דדוקא זבה תוך ימי זיבה ונדה תוך ימי נדותה הוא דתולין בהן אבל אם עברו ימי זיבה אף שעדיין לא טבלה אינה תולה בה מאחר שטומאתה הראשונה כבר פקעה אלא דגזה"כ הוא דבעינן טבילה ואם אנו תולין בה אנו מביאין לה טומאה מחודשת ומאי חזית דנטמא לזו מחדש ולא לזו משום הכי שתיהן מקולקלות ע"ש עוד והביאו בס"ט ס"ק ע"ח. ועי' בתשו' רבינו עקיבא איגר סי' ס"ג באשה נשואה טהורה ששכבה במטה עם פנויה גדולה שכבר ראתה כמה פעמים. ונמצא כתם בסדין המטה וכתב דנ"ל להקל ולתלות בפנויה לא מיבעיא לדעת הלבוש שכתב בפשיטות דאף בשלמו ימי ספירתה כ"ז שלא טבלה תולה בה היינו ממש נ"ד אף לדעת המל"מ דאחר שבעה אף שלא טבלה פנים חדשות באו לכאן ואינה תולה בה מ"מ בנ"ד אף דהך פנויה אפשר שלא ראתה זה כמה שבועות מ"מ לא הוי כמו זבה אחר ששלמו ימי ספירתה מאחר דקיי"ל דבעי ספורים או בתחלה או בסוף אבל בלא ספירה כלל אף אי קמי שמיא גליא דלא ראתה כל ז' מ"מ לא מהני בלא ספירה א"כ ממילא בפנויות שלנו דאין דעתן לטבול ואין סופרות לכוונת שבעה נקיים מקרי זבה שלא ספרה ותולין בה ע"ש [ועי' בס"ט ובח"ד מענין זה]:

מד

תולה שמימי נדותה היא. עי' ש"ך ס"ק נ"א ועי' בתשובת ב"א חי"ד סי' מ"ה מ"ש בזה:

א

(סימן ק"צ סעיף א') וחכמים גזרו על כתם. אפילו אם לא ראתה מעולם דכל שהגיעה לימי הנערות כתמה טמא:

ב

(שם) יש מי שאומר שהיא טמאה. ובמעוברת כ' המנ"י דטהורה ומדמי לי' כמו דאינה חוששת אף למ"ד וסתות דאורייתא ע"ש ולענ"ד יש לחלק ומדברי התפל"מ גבי מעוברת שמרגישה שנפתח מקורה להוציא הולד מבואר דל"ס כהמנ"י וכ"כ בפשיטות בת' נו"ב מ"ת סק"כ:

ג

(סעיף ה') אא"כ יש בו כגריס. ואם הדם נצרר ועב במק"א ואם היינו מרדדים הדק הי' בו שיעור גריס ע' בס"ט (סקס"א) ד"ה מיהו יש לעיין:

ד

(ש"ע ס"ה) אנו תולין לומר. במראה שחור טמאה אף פחות מגריס. בעל הנפש:

ה

(ס"ו) הנמצא על בשרה בלבד. בתפל"מ כ' דבהרגשה גם להרמב"ם בוודאי בעי' שיעור כגריס ועוד דדמי למכה שבגופה ע"ש ולענ"ד צ"ע לדינא:

ו

(ש"ך ססקי"א) שומעין להקל. ויש בזה צד חומרא באם מצאה למעלה מהחגור כתורמוס ולמטה מהחגור יותר מתורמוס עי' סעיף י"ז:

ז

(ש"ע סעיף י') על בגד צבוע טהורה. אם הוא מנומר צבע על לבן והכתם על הצבע ויוצא על קצותי' על הלבן אם במה שיש על הלבן יש בו כשיעור הצבע מצרפן לכתם א' אבל אם אין בו כשיעור רק בהצטרפות שעל הצבע טהורה. ת' מעיל צדקה (סס"ב) וכן אם ראתה כתם לבן ובשני קצותיו מראה אדום הלבן מצרפן להאדום שיהיה כתם א' ואם יש באדום יחד שיעור כתם טמאה ע"ש:

ח

(ט"ז ס"ק י"ד) אם נמצא על ידיה. מזה משמע דבעברה ונמצא דם על ידיה דאין תולין. וקשה לי הא הטעם דבבשר לחוד דאין תולין משום הוכחה דהוא מגופה דאלו מעלמא גם על חלוקה היה משתכח וזה שייך בבשר שמכוסה בחלוקה אבל על היד לא שייך כן. אבל באמת במקור הדין בטור בשם רשב"א ליתא כן אלא ונמצאו על ידיה תולין בהן עכ"ל היינו דכיון דנתעסקת בכתמים ונמצא גם על ידיה שידוע שהלכלוך הזה הוא מהעסק בזה מה שנמצא גם על גופה תולין בידיה שנגעה שם דזה לא מקרי ממקום למקום דהא ידוע שעל ידיה לכלוך דם דמעלמא. וכן פירש בפרישה. וא"כ י"ל דבעבדה ונמצא על ידיה תולין אלא דבזה אם נמצא דם גם על גופה אין תולין כיון דהלכלוך שעל ידיה אין בודאי דמעלמא אין תולין בהם מה שעל גופה וג"ז צ"ע קצת דמ"מ נימא דמה שעל גופה הוא מהלכלוך שלפנינו על הידים וכיון דדנין דהלכלוך ההוא מעלמא כיון דעברה ממילא הך דם שעל גופה טהור דדינו כדין הדם שעל ידים:

ט

(ש"ע סעיף י"ב) שאילו בא מן המקור. ואם עברו ימים בין האזדקרות למציאת כתם י"ל דטמאה דדלמא באמת היה גם כן על בשרה אלא דנתייבש ונתפרך עי' תוס' ר"פ הרואה כתם וצ"ע לדינא:

י

(סעיף י"ז) אבל אם אין בו כגריס ועוד. ואף לדעת הי"א לעיל ס"ו מ"מ כיון דנאמר דלאו מגופה הוא שוב י"ל דדם כנה הוא ואין ראיה דנתעסקה. אח"ז ראיתי שכך כתכ בתפל"מ וכ' עוד דאם שלמעלה מהחגור בבשרה לחוד ושלמטה ג"כ בבשרה לחוד דתולים זולת אם שלמעלה על חלוקה ובשרה ושלמטה על בשרה לבד. וכ"כ בעבה"ג (ספ"ג). ונ"ל דאף תוך ג"י לספירתה תולה תחתון בעליון כיון דהעליון ודאי אינו מגופה ידעי' דבא מעלמא הוי כאלו ידענו שנשפך דם על החלוק ולא ידעינן כמה דפשיטא דגם תוך ג"י ותלינן. ועדיין צ"ע לדינא:

יא

(ציון מ"ו באר הגולה) עי' לקמן סכ"ג. במחכ"ת הגדול דינא דהתם אינו דומה לזה. דהתם דידעי' דנתעסקה באדום בזה אין תולין בו שחור אבל הכא דלא ידעה משום עסק אלא דמוכח דנתעסקה ולאו אדעתה י"ל דתלי' כי היכי דנתעסקה באדום ולאו אדעתה ה"נ נתעסקה בשחור ולאו אדעתה. והכי   איתא להדיא בסוגיא לחד שנוייא והכי פסקו הרבה פוסקים. אבל הר"ח והרא"ש פסקו דגם הכא אין תולין שחור באדום והובא מחלוקתם בטור. אבל ההיא דלקמן סכ"ג היא ברייתא ערוכה ואין בזה חולק. ועי' בלבוש דפסק כהר"ח והרא"ש:

יב

(ש"ע סעיף כ') דרך פי האמה. פי' שלא בשעת הטלת מי רגלים כך הוא במקור הדין בת' הרשב"א שהביא הב"י:

יג

(סעיף כ"ג) נתעסקה בדבר אדום. ואם נתעסקה בצבע אדום יש לעיין דלכאורה אסור דאפשר לברר ע"י העברת ד' סמנים. ואף דא"א בקיאים הוי ס' מחמת חסרון ידיעה. ועי' מנחת יעקב (סי' זה ס"ק כ"ח) ואף בנאבד יש מקום לאסור כמ"ש כיוצא בזה בתפל"מ העתקתיו לקמן (ש"ך ס"ק ס"א) וצ"ע.

יד

(סעיף כ"ו) וכגריס במאכולת. בת' מ"צ (ס"כ) כתב דדוקא במאכולת דשכיח טובא וגם רגיל להיות במקום זוהמא תלינן דנזדמן לדם שנתעסקה ונדמה לכתם א'. אבל בנתעסקה בב' זמנים בכל פעם ופעם כסלע ומצאה כתם ב' סלעים אפשר דאין תולין להקל לומר דאתרמי זה בצד זה:

טו

(ט"ז סקכ"א) דזה אינו דפשוט במתני'. כבר תמה בזה בס' ס"ט דהתם מיירי דבדיקת עצמה בעד היה אח"ז דתשמיש אבל מציאת הדם על העד היה מיד אחר שבדקה בו:

טז

(סעיף ל"ה) טמא בכל שהוא. ובנמצא בו מאכולת רצופה בזה ודאי תליא במאכולת:

יז

(ט"ז סקכ"ד) דכל שנמצא על בשרה. קשה לי הא התם על בשרה לבד הוא דאין תולין אבל בעל בשרה וחלוקה תולין וא"כ הכא בעל ?עד וירך נתלה:

יח

(ט"ז סקכ"ט) ואינו כלשון אינו בדוק. כל דברי הט"ז הם תמוהים בזה דאיך אפשר לומר דכל שלקחתם ממקום מוצנע מקרי בדוק וטמא הא הרשב"א מיקל אף בעד שבדקו בה אם לקחתו ממקום מוצנע ולא בדקתו מעולם דטהורה. אף ביתר מכגריס. אלא העיקר כהב"ח דלא בדקתו מעולם מקרי אינו בדוק וטהור ביתר מכגריס ואף להרא"ש (סל"ו) דמחמיר היינו בעד שקנחה בה אבל לא בכתם ומכ"ש לדעת הרשב"א דגם בעד טהור ולזה הסכים בתפל"מ:

יט

(סעיף מ"ב) וכן אם השאילתו לסופרת. משמע דוקא בתוך ספירתה אבל בשלמו ספירת הז"נ אף דלא טבלה אין תולין בה וע' מ"ל ובתפל"מ ובלבוש סתם בפשיטות דאף בשלמו ימי ספירתה תולין בה כ"ז שלא טבלה:

כ

(סעיף מ"ג) לאחר ששאלה את זה. לכאורה נראה דמיירי דוקא דלאחר ששאלה ומצאה בו כתם לבשה החלוק אחר ומצאה בו ג"כ כתם דאלו נמצאו שני הכתמים ביחד אמאי לא תלי' זו בזו הא י"ל דמהיכן שבא הכתם שבחלוקה אם מגופה אם שעברה ולאו אדעתה אז גם הכתם שבחלוק השאול ג"כ בא מאותו מקום עצמו וגם אם תחלה נמצא הכתם שבחלוק השאול ואח"כ נמצא בחלוק שלה מ"מ נימא דאם הכתם אחר אינו מגופה ועברה ולאו אדעתה דלמא עברה מקודם שנמצא הכתם בחלוק השאול וכשעברה נכתם הכל אע"כ דמיירי דכשנמצא בחלוק השאול ידעה שבחלוקה האחר עדיין אין בו כתם (ואם כתם א' אדום וא' שחור לכאורה תליא במחלוקת הפוסקים שכתבתי לעיל סט"ז דלמעלה ולמטה מן החגור אם תולין מין א' במין אחר) ואולם קשה לי הא ע"כ דנמצא הכתם אותיום אחר מציאת הכתם שבחלוק השאול דאל"כ למה לי דהיא בעלת כתם ומטעם דלאו מגופה הא אף בראתה ממש לא מהני כדלקמן סנ"א וא"כ איך שייך לומר דמיירי דברגע שמצאה הכתם בחלוק השאול ידוע שעדיין לא נכתם חלוק דידה ומיד ממש מצאה שנכתם ג"כ חלוק שלה לומר דלא תליא דלא ידעי' בבירור שהכתם יצא מגופה הא א"א שיהיה מעלמא כיון דידוע דבאותו רגע לא עברה וצ"ע:

כא

(ש"ך ס"ק ס"א) תבדוק במקדיר או מגליד. ואינו תולה באמר שלא בדקתו או בנתכבסה ע"י כותית אבל בנתכבס ע"י ישראלית דחזקתו דבדקתו בשעת כיבוס לא מהני בדיקה זו כ"כ בתפל"מ בכוונת הש"ך ועי' מנ"י ובתפל"מ כתב והאידנא דא"א בקיאים בין מקדיר למגליד אף נאבד אסור דמיד כשנמצא הכתם נאסרה מ' דהוי ספק דהוי חסרון ידיעה וע"י שנאבד אח"כ לא הותרה ועי' בפמ"ג בש"ד (סנ"ג סקט"ו) ובלבושי שרד בפתיחה (אות מ"ד):

כב

(סעיף נ"א) ודוקא שקנחה עצמה בעד. נראה דזהו רק במצאה טמאה אם בדקה דלמא לא בא הדם מיד ממש ומש"ה בעי' דוקא קנחה אבל לענין בדקה ומצאה טהורה גם בדקה מהני כיון דמצאה טהורה ידוע דמתחלת הבדיקה שהיה מיד היא טהורה ובאמת קשה לי מנ"ל דלענין מצאה טהורה סגי בקנחה דלמא בעי' בדיקה ממש כמו כל בדיקות שהם לברר שהיא טהורה דצריכים בדיקה גמורה וצ"ע:

כג

(ש"ע סעיף נ"ד) ולא עוקרתו. היינו לענין דהיה לה וסת קבוע בר"ח ואח"כ ג"פ לא ראתה בר"ח וג"פ מצאה בה' בחודש לא אמרינן דנעקר לגמרי הוסת דר"ח אלא הוי כלא קבעה וסת אחר דאם אח"כ ראתה פ"א בר"ח חזרה לוסתה הראשון. פרישה:

א

ואם הרגישה שנפתח מקורה כו'. עיין לעיל סימן קפ"ח סעיף א' ומה שכתבתי שם:

א

מי"ב שנה ויום אחד. כן הוא במקצת ספרי הטור וכן הוא בש"ס ופוסקים ופשוט הוא:

א

בין שהיא כו'. כתב מהרש"ל והאידנא כל אשה שיש לה בעל חוששת לכתמיה ואפילו היא קטנה שהרי אפילו לדם בתולים מונים ז' נקיים ואין להקל מן המנהג עכ"ל והב"ח כ' דודאי אין להקל מן המנהג אבל ראייתו מדם בתולים אינה ראייה דהתם כיון דהדם היא בגופה יש להחמיר טפי מבכתמים ולפעד"נ מדקאמר ש"ס בקטנה שאפי' סדינים שלה מלוכלכי' בדם ולא קאמר רבותא שאפי' גופה מלוכלך בדם אלמא דוקא בסדינין תלינן להקל אבל לא בנמצא על גופה עכ"ל וקשה דהא טעמא דשריותא הוא בקטנה שחכמים לא גזרו בה וכדכתב רש"י והרשב"א בת"ה ושאר פוסקים וא"כ אוקמוה אדין תורה דאינה טמאה כיון שלא הרגישה וכן משמע ממ"ש הט"ו דבר תורה אין האשה טמאה עד שתרגיש כו' וחכמי' גזרו על כתם שנמצא בגופ' או בבגדיה כו' ולא גזרו בתינוקת כו' משמע דלא גזרו בתינוקת כלל אפילו בנמצא על גופה והא דקאמר בש"ס סדינים שלה מלוכלכים נראה דה"ה גופה אלא אורחא דמלתא נקט וע"ק דהא קי"ל לקמן סי' קצ"ג דהבועל קטנה אפי' לא ראתה דם כלל טמאה אבל נ"ל דאין ראיה כלל מדם בתולים וכמ"ש הרא"ש ר"פ תינוקת גבי דם בתולים וז"ל ונ"ל דטעם חומרא זו לא בשביל שנחוש שמא יצא דם מן המקור כו' אלא הטעם משום דבעילת מצוה לכל היא מסורה ואין הכל בקיאין בין קטנה לגדולה ובין ראתה ללא ראתה ועוד משום דהחתן יצרו תקפו הלכך הסכימו רבותינו להשוות כולן עכ"ל ומביאו ב"י והב"ח והדרישה לקמן סי' קצ"ג מה שאין כן הכא וק"ל וגם מ"ש הב"ח דודאי אין להקל מן המנהג כו' אומר אני שאין בזה מנהג וגם מדברי מהרש"ל גופו נראה שאין מנהג בזה רק בדם בתולים ומשם למד לכאן ועוד דהדבר ידוע דדבר שאינו מצוי אין שייך בו מנהג וכמו שכתבו הרמב"ם והכ"מ סוף פי"א מהלכות מאכלות אסורות ע"ש וגם אילו היה המנהג כן היה הרב כותבו בהג"ה וכ"נ דעת הט"ו ושאר אחרונים שאע"פ שכתבו לקמן סימן קצ"ג דאפי' הבועל הקטנה טמאה (וגם הרא"ש ורוב הפוסקים כ"כ ע"פ הש"ס וכדלקמן סימן קצ"ג בבית יוסף ע"ש) כתבו כאן דכתמיה טהורים:

א

אבל אם פסקה כו'. לא קאי אלא אמזלפת אבל בשופעת אפי' פסקה מעט וחזרה וראתה והפסיקה כך הרבה פעמים כיון שהיא שופעת אינה אלא ראי' אחת דאי אפשר לאשה שופעת כמעין כמה ימים ותחיה וצ"ע. ב"ח:

א

וכתמה טהור. אפילו חזרה לראות בעונות שהיתה למודה וכדלעיל סימן קפ"ט סכ"ז עד שתראה ג"פ:

א

ושיעור עדשה כד' שערות כו'. כצ"ל דלא כמו שנדפס בספרים ושיעור עדשים כ"ד שערות והטעות נפל שהיה כתב בראשונה כד שערות וסבר המדפיס שהוא כ"ד ואינו אלא כד':

א

שהוא ל"ו. כלומר שהגריס הוא ל"ו שערות דהיינו ו' על ו' לאורך ולרוחב:

א

כמו שהם קבועים כו'. ר"ל עם החלל שביניהם ולא כמו שהן דבוקים זה אצל זה ממש ועד"ר:

א

וכל זמן שאין בו כזה השיעור. ר"ל שאין בו גריס ועוד:

א

וי"א כו'. והב"ח ס"ס י"ב פסק כהי"א דלקמן ס"ח ולפע"ד אין להקל כלל דבש"ס (דף נ"ח ע"א) גבי לא דילמא עביד כרצועה משמע כהרמב"ם דאל"כ תקשה מאי איריא התם על בשרו ספק טמא על חלוקו ספק טהור הא על חלוקו נמי כתם ארוך מצטרף כדאיתא בברייתא ובט"ו לעיל סעיף ה' ודוק וכ"נ דעת התוס' והרא"ש וכ"פ בהג"מ בשם רבי שמחה:

א

אם הרגה כו'. ודעת הרשב"א דבמקומות שהפשפש והרחש מצויין תולין. בה כתורמוס אע"פ שלא הרגה והב"ח פסק דלא כוותיה משום דרא"ש וט"ו לא ס"ל הכי ואינו מוכרח דאפי' יהיה פי' דברי הרא"ש כפי' השני שכ' ב"י מ"מ אפשר דלענין הסברא מודי' דהיכא שהוא מצוי תולין בו ולא דבר מזה וכ"כ ר' ירוחם נכ"ו ח"ב דאם נתעסקה בפשפש כו' או במקומות שנמצאים הרבה מהם שיש עיירות ומקומות שמצויים לרוב תולים בו עד כתורמוס עכ"ל. וכבר נודע דרבינו ירוחם כתב ספרו ע"פ דברי הרא"ש [ועוד] דבכתמים שומעין להקל:

א

פשפש. בל"א וואנץ. פרישה:

א

דהני מילי כו'. כתב בעט"ז וצ"ל אפילו לסברא ראשונה דלעיל ס"ו כו' וזה פשוט וכדאיתא ברשב"א וטור ובית יוסף ע"ש אלא נ"ל דוקא לסברא הראשונה אבל לסברא האחרונה בלי צירוף טמאה בכל שהוא וכדאיתא בב"י ע"ש:

א

כתם הנמצא כו'. כתב הב"ח קשה ממ"נ דאם נפרש לשון זה כפי' הב"י כאן דבבשרה אפילו פחות מגריס טמאה דלא תלינן בכנה קשה על פסק הש"ע דכתב בס"ח די"א כשנמצא על בשרה מצטרפין ואח"כ כ' ל' הרמב"ם בסתם דמחמיר טפי בבשרה דאפילו בטפה אחת טמאה בלי צירוף ואם נפרש ל' הרמב"ם בזה כדמשמע להדיא מדברי הרשב"א במשמרת הבית דלא אמר הרמב"ם שהיא טמאה בכל אלו אלא בדאיכא כגריס ועוד אבל טיפין קטנים אין מצטרפין אפילו נמצא בבשרה א"כ הוא מיקל טפי מי"א דלי"א אם יש בכל הטיפין שבבשרה כגריס ועוד טמאה ולהרמב"ם אין הפרש בין חלוקה לבשרה וכאן וכאן טיפין קטנים אין מצטרפים וטהורה אפילו יש בכולן יותר מכגריס ועוד וגדולים אם יש באחת מהם כגריס ועוד טמאה עכ"ל ודבריו תמוהין דהיאך אפשר לומר דהרשב"א הבין בדעת הרמב"ם כן הרי הרמב"ם כתב בפירוש בפ' ההוא לעיל מיניה בדין ו' מה בין כתם הנמצא על בשרה לכתם הנמצא בבגדיה שהכתם הנמצא על בשרה אין לו שיעור כו' (והשיגו הראב"ד שם וכן ר"י והרב המגיד יישב דבריו שם על נכון) וגם היאך אפשר להוציא שום משמעות מל' הרמב"ם זה דאפי' פחות מכגריס טמאה הלא לא העתיק אלא לשון הש"ס וכמו שאפשר לפרש לשון הש"ס כן יש לפרש לשון זה ומה שכתב הב"ח דאם נפרש לשון זה כפי פי' בית יוסף כאן דבבשרה אפילו פחות מכגריס טמאה כו' הנה הבית יוסף כאן אחר שהביא לשון הרמב"ם שבסעיף זה הביא ל' הרא"ש וכתב וז"ל ומשמע מלשון הרא"ש דס"ל דכתם שעל בשרה אפילו פחות מכגריס טמאה וכדברי הרמב"ם שכתבתי לעיל כו' והבין הוא דר"ל דהרמב"ם דבסעיף זה וז"א דא"כ מהו שכתבתי לעיל הל"ל שכתבתי בסמוך ועוד מאי וכדברי הרמב"ם כו' דמשמע שדברי הרמב"ם מבוארים יותר מדברי הרא"ש אדרבה דברי הרא"ש מבוארים יותר שכתב דלא תלינן בדם מאכולת והרמב"ם לא העתיק אלא הש"ס אלא מ"ש וכדברי הרמב"ם שכתבתי לעיל ר"ל שהביא לעיל דברי הרמב"ם הנ"ל שכתב בדין ו' דכתם שעל בשרה אין לו שיעור ואם כן אדרבה משמע מדברי הב"י דבדברי הרמב"ם אלו שבסעיף זה אין הכרע וכן הרשב"א במ"ה שם לא כתב דס"ל להרמב"ם דאינה טמאה אלא בכגריס ועוד וכמ"ש הב"ח דהא ודאי ליתא וכמ"ש רק כתב שם שהרמב"ם מפרש גם כן בעיא דבש"ס לא לענין צירוף אלא לענין אי אמרינן אילו נטף מן הגוף היה כזה או לא אלא שהרשב"א עצמו סבירא ליה שם דאינה טמאה אלא כגריס ועוד ע"ש מבואר כך בהדיא אבל בענין השיעור אין בדברי הרמב"ם אלו הכרע כלל ומעתה דברי המחבר ברור ואין בהם קושיא כלל:

א

שאינו מקבל טומאה כו'. עיין ברמב"ם הל' כלים מה הן הדברים שאין מקבלין טומאה:

א

או כל דבר כו'. וכן אפי' מין שהוא מקבל טומאה אלא ששיעורו גרם לו כגון מטלית שאין בו ג' על ג' כדאיתא בש"ס ומביאו ב"י וכ"כ הפוסקים ומבואר מדברי התוס' ריש דף נ"ח ומדברי הרא"ש פרק האשה שכתבו משתיתא נהי דלא מקבל טומאה מ"מ מקבל טומאת נגעים דכלי שמקבל טומא' נגעים אע"פ שאין מקבל שאר טומאה מקבל כתמים וטמאה:

א

וכל שכן על רגליה ממש. והב"ח כתב דדוקא גב הרגל שכנגד הרגל אבל בשאר גב הרגל לצד חוץ וכ"ש בנמצא אשאר ראשי ד' אצבעותי' טהורה כו' ואין דבריו מוכרחים גם בדרישה כ' שצ"ע בשאר ראשי אצבעות הרגלים כו' עיין שם:

א

וכן אם נמצא על ידיה כו' ושמא נגעו כו'. משמע להדיא מדברי הט"ו דאפילו בסתם חיישינן שמא נגעו וכן דעת ה"ה:

א

אבל כו' טהורה. אפי' לא עברה בשוק של טבחים שאין במה לתלות כן מוכח מן הש"ס ופוסקים ופשוט הוא ולא חיישי' שמא הביאתו שם בידים דלא מחזקינן טומאה ממקום למקום כדאיתא בש"ס ופוסקים:

א

שנזדקרה. לשון הטור כגדי ור"ל דהיינו דוקא כשנתהפכה ראשה למטה ורגליה למעלה וכמ"ש הרמב"ם ורש"י והרשב"ם ושאר פוסקים:

א

מהחגור. הוא סינר שחוגרות בו הנשים לצניעות ורש"י והברטנורה כתבו בריש פרק הרואה כתם שהחגור כנגד בית התורפה:

א

בד"א כו'. כלומר בד"א שאינה תולה כשנמצא על בשרה לבד כגון למטה מהחגור היינו כשאין לה לתלות אלא בעסקי הכתמי' או בשוק של טבחים הוא דלא תלינן אבל אם יש מכה כו':

א

אבל אם יש מכה כו'. ותוך ג' ימי' ראשונים של ספירת ז' נקיים לא תלינן אפילו במכה כדלקמן סי' קצ"ו ס"ק י"ב:

א

ועל בשרה. דכיון שנמצא על חלוקה גם כן טהורה:

א

מהחגור ולמעלה טהורה. וגם בבשר לבד מהחגור ולמעלה טהורה כשלא נזדקרה אפילו לא עברה בשוק של טבחים כדלעיל אלא דאשמעי' הכא בחלוק לבד דאפילו נזדקרה טהורה:

א

ואפילו לא עברה כו'. כתב הב"ח ס"ח ותימה בעיני למה פסק להקל כסברת הרשב"א שהוא יחיד בהוראה זו ע"כ ותימה לתמיהתו דהלא דעת הרמב"ן כהרשב"א וכ"נ דעת ה"ה ודעת ר' ירוחם נכ"ו ח"ב ואם כן אדרבה הרשב"א וסייעתו רובא נינהו ועוד דבכתמים שומעים להקל:

א

שאילו בא מן המקור כו'. ואף על גב דלמטה מהחגור ולא נזדקרה אפילו על חלוקה לבד טמאה כשלא עברה בשוק של טבחים נזדקרה שאני שא"א לדם לטפטף אלא שותת ויורד ונוגע פעמים אף בחלוק ושלא יגע בבשרה א"א הרשב"א כתב ר' ירוחם אהא דנמצא על חלוקה פי' חלוק הבדוק לה כדלקמן ופשוט הוא. ב"י וד"מ:

א

בית יד. שקורין בל"א ארבי"ל. הגהת פרישה סכ"ה:

א

בצוארה. היינו בצדדי הצואר שאז א"א ליגע שם מהמכה אם לא על ידי שפושטתו ומתכסה בו אבל בצואר ממש בלאו הכי תולה בו כדאיתא בש"ס ופוסקים וכ"כ ב"י בד"ה אין מחזיקים כו':

א

ויודעת שלא נזדקרה כו'. ואע"ג דלעיל סעיף י"א אמרינן שאינה חוששת שמא נזדקרה שאני הכא שיש עוד ריעותא אחרת בכתם התחתון ואם היינו תולין לומר לא נזדקרה ומעלמא אתי ואח"כ נתלה גם הכתם התחתון בזה לומר כשם שזה מעלמא אתי כן האחר מעלמא אתי ובבת אחת נתלכלכו הוי ב' תליות לקולא וכולי האי לא מקילינן כ"כ העט"ז:

א

אבל אם אין כו'. דשמא דם כנה הוא והלכך אם יש בתחתון כגריס ועוד טמאה:

א

אלא אם כן יש לה מכה כו'. עיין בתשובת הרב סי' צ"ז מדינים אלו:

א

אבל אם היו כו'. נראה דה"ק ולא נודע שנמצא בהן בודאי דם לאחר שהיו עסוקים בדם אבל אם היה נודע שהיה נמצא בהם דם אע"פ שעכשיו אין בהם דם תלינן שבשעה שנגעו בהם היה בהם דם. ב"ח:

א

וה"ה כו'. והא דנקט בש"ס ופוסקים בנה ובעלה היינו משום דאלו מסתמא דרכן ליגע בה וכ"כ דרישה:

א

ויש מחמירין כו'. ולדידהו אפילו נתעסקה בכגריס ונמצא עליה כגריס ועוד טמאה כדאיתא בדבריהם מן הש"ס להדיא:

א

טהורה. היינו כשהעסק שנתעסקה בו שהוא פחות מכגריס הוא כל כך כמו הועוד כגון שהועוד הוא חצי גריס צריך להיות שנתעסקה בחצי גריס. נ"ל פשוט:

א

וכן אם נתעסקה כו'. והמעדני מלך דף רפ"ו ע"ב והדרישה והב"ח השיגו ע"ז דליכא מאן דמטהר בהא כיון דאיכא ביתרון מהעסק שיעור כתם דמ"ש זו מנתעסקה בכגריס ונמצא עליה כב' גריסים ועוד דאמרינן בש"ס דלא אמרינן שדי דם העסק בי מצעי וזיל הכא ליכא שיעורא וזיל הכא ליכא שיעורא אלא הוא טמאה וכן כתבו כל הפוסקים והט"ו בסעיף שלפני זה והכא אמאי נימא שדי העסק בי מצעי ומה שיצא לו להב"י כן מהרמב"ן שהביא הטור נוסחא מוטעא נזדמנה לו ומה שלמד כן מהרשב"א אינו נכון עכ"ד ודברי' ברורי' הם:

א

האשה שנמצאת כו'. אע"ג דלעיל סעיף כ"ו טהורה אפי' אינה מעוכה בו שאני התם דנתעסקה בכגריס מה שאין כן הכא וה"ה בש"ס:

א

והוא מקבל טומאה. אבל אם אינו מקבל טומאה טהור' כדלעיל ס"י דאין לחלק בין כתם לדם דכיון דלא הרגישה שיצא מבשרה טהורה מדאורייתא ורבנן הוא דגזרו ובדבר שאינו מקבל טומאה לא גזרו וכן כתב בדרישה סמ"ה:

א

אם יזדמן שתעבור כו'. ר"ל שיבא מקום בין רגליה נגד אותו מקום וכן כתב בפרישה:

א

וכן הדין כשבדקה בו והניחתו בקופסא כו'. אעד הבדוק לה דלעיל מיניה קאי ובפרישה סמ"ז [סמ"ח] כתב דקאי אפילו אעד שאינו בדוק לה כו' ע"ש וקשה דבכה"ג לכ"ע בכל שהוא טהורה וכדאיתא בש"ס דף י"ד ע"א להדיא דבעינן כגריס ועוד וכן כתבו כל הפוסקים והט"ו בסל"ו וזה פשוט:

א

אם משוך טמאה. דוקא הכא כשבדקה עצמה אמרינן הכי אבל בכל שאר כתמים לא מחלקינן בין משוך לעגול דלעולם פחות מכגריס טהורה וכן הוא בפוסקים:

א

וי"א שאף עגול כו'. ול"ד להניחתו תחת הכר וכסת דשם המאכולת מצויה מה שאין כן בירכה ופסק הב"ח כהי"א:

א

טמאה כו'. בב"י הביא מחלוקת הפוסקים בזה שקצתם הורו להקל ומ"מ חששו להחמיר לענין מעשה ובספרי כתבתי שנראה עיקר בש"ס דלכ"ע (ר"ל אפילו לרבי יוסי) טמאה משום כתם ושכן מוכח להדיא בירושל' ר"פ כל היד דאיתא התם א"ל אבא (כלומר רבי יוסי) אמר כתם כו' ע"ש:

א

בדקה כו'. דין זה צל"ע ומה שהוציא המחבר כן מרש"י גם כן צ"ע כמו שאבאר דגרסינן בש"ס (פרק כל היד דף י"ד ע"א) בדקה עצמה בעד הבדוק לה וטחתו על ירכה ולמחר מצאה עליו דם טמאה נדה בדקה בעד שאינו בדוק לה והניחתו בקופסא ולמחר מצאה עליו דם רבי אומר טמאה משום נדה ורבי חייא אומר טמאה משום כתם (ואמרינן בש"ס דאף לרבי אינה טמאה אלא בכגריס ועוד) ופירש רש"י ולמחר מצאה עליו דם על הירך טמאה נדה טומאה ודאית דכיון דהעד בדוק לה שלא היה בו דם קודם בדיקה ודאי מגופה אתי על העד ומשם הוטח על ירכה ולא אמרי' דלמא מעלמא אתי על ירכה וספק טומאה היא. (ועל עד שאינו בדוק פירש"י) ולמחר מצאה עליו דם על העד ואיכא לספוקי דלמא מקמי הכי הוה בי' ולהכי לא נקט הכא טחתו בירכה דא"כ הוי להו תרי ספיקי לקולא חדא דלמא לאו מן העד וטח על ירכה ואפי' את"ל מן העד אתי דילמא כיון דאינו בדוק מקמי הכי הוה עכ"ל. והביא ב"י דברי רש"י אלו דתרי ספיקי הוה ולקולא ועל פי זה כתב דבריו כאן אבל אין מדברי רש"י ראיה כלל מכמה טעמי' חדא דרש"י לא בא לומר אלא דלהכי לא נקיט הכא טחתו בירכה משום דה"ל תרי ספיקי וא"כ אפילו רבי מודה דטמא' משום כתם ולא משום נדה אבל שתהא טהורה לגמרי א"א כמו שאבאר ועוד דאפ"ת דדעת רש"י דטהורה לגמרי אפשר דס"ל כרשב"א דלקמן בסמוך וכן משמע בת"ה ע"ש ודוק ועוד נ"ל דהיינו לפי מה שפי' הוא דטחתו על ירכה ונמצא דם על ירכה דבכה"ג אפשר דטהורה לגמרי משום דהוי תרי ספיקי ר"ל ס"ס וכמ"ש התוס' וז"ל ודוקא בעד הבדוק לה אבל שאינו בדוק לא הוי ס"ס כדפרש"י עכ"ל דליכ' למימר מיד שמא מהמקור בא על ירכה דהא מצאה על הירך במקום שאין דם המקור יכול לפול שם וכדכתבו התוס' שם א"כ אני אומר ספק בא מן העד על הירך ספק מעלמא אתי על הירך ואת"ל מן העד בא על הירך דלמא על העד נמי מקמי הכי הוה א"כ הוי ס"ס גמור אבל במצאה על העד לא הוי ס"ס כלל דליכא למימר כמ"ש העט"ז שמא מן הירך שמא אינו מן הירך ואת"ל אינו מן הירך שמא מקודם לכן היה עליו הדם עכ"ל וכ"כ המע"מ סוף דף ער"ה דעל העד נמי איכא ס"ס דדלמא מן ירכה שהיה בה דם מאכולת הוטח על העד ואת"ל כו' ומ"ה אפילו כגריס ועוד טהורה כמ"ש הש"ע עכ"ל דזה אינו ס"ס כלל דהכל א' הוא ומיד איכ' למימר שמא מהמקור בא על העד וכה"ג לא מקרי ס"ס כלל וכמ"ש בדיני ס"ס בדין י"ג ע"ש ודוק ומכ"ש כשטחתו בירכה ונמצא עליה יותר מכגריס דכה"ג ליכא חשש מאכולת כלל וכדאיתא בתוס' שם וברשב"א בת"ה וא"כ תימה היאך תהא טהורה בכה"ג דהא כיון דהוא כגריס ועוד ליכא למימר דמן המאכולת שבירכה הוא וכדאיתא בפוסקים להדיא אם כן ליכא הכא אלא חדא ספיקא שמא מקמי הכי הוי על העד או שמא מן הקינוח הוא אם כן ה"ל ספק דאורייתא וטמאה ודמי לבדקה עצמה בעד שאינו בדוק והניחתו בקופסא בסעיף ל"ו דטמאה בכגריס ועוד וה"ה הכא וכל שכן להי"א בסעיף ל"ה דאפילו בכ"ש טמאה בירכה דלא תלינן כלל בירכה אם כן באינו בדוק נמי לא עדיף מהניחתו בקופסא ואף שמדברי הרשב"א בת"ה משמע דלכאורה דבטחתו בירכה אף בכגריס ועוד אינה טמאה אלא בעד הבדוק דוקא היינו דאזיל לשיטתו דסבירא ליה דקי"ל כרבי יוסי דבעד שאינו בדוק והניחתו בקופסא טהורה לגמרי אפילו בכגריס ועוד דתולין מספק להקל דמקמי הכי הוה אבל לדידן דקי"ל בקופסא טמאה ה"ה הכא וכל זה ברור והיה נ"ל ליישב דברי המחבר דמיירי ג"כ בשנמצא הדם על ירכה אך העט"ז והמ"מ לא כ"כ וכ"נ מדברי הרב והב"ח דמיירי כשנמצא על העד וצ"ע:

א

טהורה. אפי' יודעה ממי לקחתו כיון שלא היה בדוק אני אומר כתם זה כבר היה שהכתמים מדבריהם והולכים בהם להקל:

א

בדקה חלוקה כו'. פירוש שבדקה אותו בתחל' ואח"כ לבשתו ואח"כ פשטתו ומצאו טהור והשאילתה לחברתה וכן משמע בטור אבל בלא בדקה חלוקה אלא כשפשטתו לא אצטריך לאשמעינן דהראשונה טהורה משום שמצאה אותו טהורה והשאילתו לחברתה הא בלאו הכי טהורה כיון שלא בדקה אותו קודם הלבישה וכמ"ש בסעיף שלפני זה וכ"כ הרשב"א בתה"ק בהדיא שבדקה חלוקה קודם הלבישה ודעתו כדפי' והדרישה הניח דבריו בצ"ע גם הב"ח פירש הא דנקט בדיקה קודם הלביש' לדיוקא דדוקא כשבדקה פעם ב' טהורה אבל לא בדקתו פעם ב' אף על פי שבדקתו כשלבשתו שתיהן טמאות עכ"ל ולפעד"נ כמ"ש גם מ"ש הב"ח אע"פ שבדקה אותו כשלבשתו כו' אינו מכוון דמשמע כ"ש לא בדקתו כלל וז"א דבלא בדקתו כלל שתיהן טהורות דאינה טמאה משום כתם אלא בחלוק הבדוק וכמ"ש בסעיף שלפני זה גם מ"ש בפרישה דמיירי שלא בדקה פעם שנית החלוק אלא שבדקה את עצמה ונמצא טהורה אע"ג שהשניה בדקה נפשה ומצאה טהור' אפ"ה תולין בשני' ולא בראשונה דכאן נמצא כאן היה עכ"ד אינו מכוון ובכה"ג דשתיהן שוות שתיהן טמאות ולא אמרי' הכא כאן נמצא כאן הי' כדמשמע בש"ס (ד' ס' ע"א) גבי מהו דתימא ההיא דאשתכח כתם תקלקל אידך לא קמ"ל והכי משמע מהפוסקים והט"ו לקמן סמ"ג גבי שתיהן טמאות שאפילו נמצא הכתם בשניה הראשונה טמאה ולא אמרינן כאן נמצא כאן היה. נ"ל:

א

נדה. דוקא נדה ועובדת כוכבים משום שתולין הקלקלה במקולקלת מה שאין כן השאילתו לטהורה דשתיהן טמאות כדלקמן סמ"ג וכן פירש"י במשנה ופשוט הוא:

א

שהגיע זמנה לראות. היינו שהגיעה לימי הנעורים לי"ב שנה ויום א' כדלעיל ס"ב:

א

אם בדקתו. כשפשטתו והשאילתו כו':

א

ואפילו היא בספירת כו'. ז"ל ב"י ל"ש היא טהורה לגמרי או בספירת ז' נקיים וכ"כ הרשב"א בת"ה אצל מ"ש פעמים שהיא תולה בעצמה עכ"ל ולפ"ז למ"ש הרב דבג' ימים הראשונים אין תולין ה"ה לקמן סמ"ד בעצמה אינו תולה אלא שא"כ היה לו להגיה ג"כ הכי בסמ"ד אלא נראה דהרב אזיל לטעמיה לקמן סימן קצ"ו ס"י דכתב דדוקא בדבר אחר אינה תולה ג' ימים הראשונים אבל במכה שבגופה שמוציאה דם תולה בה א"כ ימי נדתה של עצמה ודאי כמכה שבגופה שמוציאה דם דמי אבל לפי מ"ש דאפילו במכה שבגופה אינה תולה א"כ בסמ"ד אינה תולה בימים שבנדתה אלא אחר ג' ימים הראשונים של ז' נקיים ודוק:

א

אין מקילין בכתמים כו'. דוקא כשהם יותר מכגריס ועוד אבל בפחות מכן תולין בכינה אפילו תוך ג' כמבואר שם:

א

תולה בהן. לפי שכל אלו אין מקלקלן כשתתלה הכתם בהן וכשתתלה בהראשונה הרי אתה מקלקל וכענין שאמרו בב' קופות א' של חולין וא' של תרומה שאני אומר חולין לתוך חולין נפלה ותרומה לתוך תרומה (ונתבאר לעיל סי' קי"א) . הרשב"א בת"ה:

א

ואפילו בזמן הזה. שאין נותנין לשום בתולה שנבעלה אלא בעילת מצוה וכדלקמן סימן קצ"ג אפ"ה תולה בה לפי שדמים מצויים בה וכן היושבת על דם טוהר אע"ג דבזמן הזה היא ככל הנשים כדלקמן סי' קצ"ד אפ"ה תולה בה לפי שמן הדין היא טהורה ואם תתלה בה אין כאן קלקול ומה שהחמירו שלא לבעול על דם טוהר לעצמן החמירו אבל לענין שלא תציל חברתה לא החמירו. טור ופוסקים:

א

וחברתה מקולקלת. וסתרה כל מה שלפניה:

א

בין שהיתה כו'. זו ואצ"ל זו כלומר אפילו יושבת כבר על הכתם לא אמרינן כיון שאח"כ נולד הספק דניתלי בה ואצ"ל אם ראתה כתם בחלוק אחר השאלה שבשעה שנולד בה הספק לא הכירה עדיין כתמה וכ"ה בתה"א סוף ד' קע"ט ובתוס' דף ס' ריש ע"ב:

א

וחזרה ולבשתו. [וה"ה כשלא חזרה ולבשתו] נמי כשלא בדקה הראשונה קודם שפשטתו אלא קמ"ל דאע"ג שחזרה ולבשתו והחלוק הוא אצל הראשונה אפ"ה השניה ג"כ טמאה א"נ מיירי שהראשונה בדקתו קודם שפשטתו דהשתא אינה טמאה עד שתחזור ותלבשנו וק"ל:

א

ששתיהן צריכות לחוש. אע"ג דהוי ספק דרבנן מ"מ כיון דאי תליא בהא מקלקלת מאי חזית דתקלקל להך טפי מהך. רש"י והרשב"א ושאר פוסקים:

א

לבשה כו'. עד ס"ס מ"ה כפול לקמן סנ"ב:

א

ולא בדקתו. כשפשטתו ולבשתו בימי טהרתה ג"כ בלא בדיקה אבל בדקתה קודם ימי נדותה ואפ"ה טהור' דתולה בימי נדותה וכן במעוברת ומניקה דבסעיף שאח"ז מיירי שבדקה בשעה שלבשה אותה קודם ימי עבורה ומניקתה ואחר שנתעברה ולבשה אותו לא בדקה אותו דאי לא בדקה כלל פשיטא דבלאו הכי טהורה כדלעיל סל"ט וק"ל:

א

ואינה בפנינו כו'. נראה דגם החלוק אינו בפנינו דאם הוא בפנינו תבדוק במקדיר או מגליד ואם אינה בקיאה תחמיר כדלקמן בסמוך אלא מיירי שנאבד החלוק דבכה"ג אין להחמיר כדכתב בפרישה ס"ע וכ"כ הרא"ה בב"ה דף קע"ט ע"ב וכן משמע ברשב"א בת"ה שכתב ואפשר שגם הרב לא אמר אלא בדאפשר למיקם עלה דמלתא ע"כ ומביאו ב"י משמע אבל בנאבד דלא אפשר למיקם עלה דמלתא טהורה מספק דרבנן לקולא והכי אמרינן לעיל סימן צ"ח ס"ג דכשהוא לפנינו ואפשר למיקם עלה דמלתא אלא שאינו בקי בשיעורו לא הוי ספק אבל כשנשפך ואי אפשר למיקם עלה דמלתא הוי ספק דרבנן ולקולא ע"ש:

א

חזקה בדקתו כו'. דחזקת בנות ישראל בודקות חלוקיהן ושל חברותיהן בשעת כבוס כלומר ואם תמצא כתם מגדת לחברתה ובזמן הזה לא חזינן דדרך בנות ישראל בכך ונראה להחמיר:

א

אפילו אינה לפנינו כו'. משמע דה"ה אם היא לפנינו ואומרת שבדקתו ולא היה בו כתם לא סמכינן על דבריה לא לאיסור ולא להיתר ודנין אותה כאלו אינה לפנינו וכ"כ הב"ח וע"ל סי' קכ"ז סס"ק י"ט:

א

חוששת להחמיר שאין זה כספק דרבנן דספק הבא ממיעוט הכרה אינו ספק דאם אין זה בקי ומכיר אחר יכיר. הרשב"א:

א

ונמצא עליו כתם. וא"א לידע הדבר על ידי שאלה כדבסעיף הקודם:

א

ואם הוא כו'. ואם אין יכולין לעמוד על הדבר שתיהן טמאות. טור והרשב"א בתה"ק וכתב העט"ז דהיינו טעמא דטמאות מספק דלא שייך כאן למיזל לקולא מטעמ' דלעיל עכ"ל משמע דס"ל דלא הוי ספק כיון דהוא בא ממיעוט הכרה וקשה דבטור ובתה"ק משמע אפילו מאן דחשיב הא דלעיל ספק מודה בהכי אלא נראה דהכא ה"ט דכיון דשתיהן טהורות ואין לתלות בא' יותר מחברתה מאי חזית דמקלקלת להך טפי מהך וכדלעיל ס"ק נ"ח וכן כתב בפרישה סע"א ולפ"ז אפילו נאבד דבכה"ג הוי ספק מעליא כדלעיל ס"ק ס"א אפ"ה הכא שתיהן טמאות כיון שאין לתלות בא' יותר מבחברתה וק"ל:

א

סדין העליון כו'. ר"ל למנהג שמניחין ב' סדינין זה על גב זה והוא שוכב ביניהם כדי שלא יתלכלך המטה העליונה משום זיעה. פרישה. וכתב בשם מהרש"ל דלא נהירא כלל דהא עינינו רואות דהתחתון ג"כ נמשך וכ"כ הב"ח שעכשיו שעינינו הרוחות שהתחתון ג"כ מתהפך כולן טמאות:

א

מפני שהוא עשוי להתהפך. אבל לגופן אין חוששין שמא תתהפכנה מתוך שינה להיות משולבות והעיקר לזה מפני שכתמים דרבנן אבל אשה א' שאין לה מונע בכל מקום שימצא דם במטה טמאה שהמטה כולה מקומה ועוד דם זה מהיכן. עכ"ל רשב"א בת"ה ומביאו ב"י:

א

כיצד אחת כו'. דוקא בהך ענינא אבל יש לה וסת אינה תולה באין לה וסת וכן יש לה וסת ולא הגיע שעת וסתה אינה תולה בהגיע שעת וסתה. פוסקים והגמי"י ומביאם ב"י:

א

זקנה שעברו כו'. לעיל סי' קפ"ט סכ"ט נתבאר איזו זקנה:

א

ואחת ילדה כו'. אפילו הילדה יש לה וסת קבוע ומציאת כתם היא שלא בשעת וסתה תלינן בילדה. פרישה:

א

אחת בתולת דמים. אפי' היא נשואה. רש"י:

א

אחת זקנה וא' מניקה. או א' זקנה ואחת בתולת דמים אין תולות זו בזו כדאיתא ברשב"א ומביאו ב"י וכתב ופשוט הוא וה"ה לאחת זקנה וא' מעוברת ולכל שאר אינך ששתיהן אינם ראוים לראות אין תולות זו בזו ושתיהן טמאות:

א

בכ"ש. אפילו בפחות מכגריס כדלעיל סל"ג:

א

עד שתרגיש שיצא דם מבשרה. לפי שנאמר בבשרה עד שתרגיש בבשרה פירושו אפילו אם היא רואה טהורה כיון שלא הרגישה כ"כ הרב המגיד העתקתיו סימן קצ"ב סעיף א':

ב

וחכמים גזרו כו'. א"ל הא הוה ספק ספיקא ספק אם יצא ממנה או מעלמא ואת"ל ממנה אימור לאו מן המקור אתי וכמו שמצינו בסימן קפ"ז סעיף ה' י"ל דכיון דרוב דם שיוצא מהאשה שאין לה מכה אתי ממקור לא נחשב זה לספק כלל וכיוצא בזה כתבו התוס' פ"ק דכתובות דף ט' בפשט דספק ספיקא שם וא"ל ממ"ש רמ"א ספק ספיקא בסימן קפ"ז סעיף ה' דהתם יש מכה ואפשר שהיא מן הצדדים ועל זה קאי הספק ספיקא ובכסף משנה נתן תירוצים:

ג

שהיא טמאה. שאני אומר דם יצא כחרדל ונתקנח או נימוק דהרגשה דאורייתא היא היכא דליכא למתלי במידי אחרינא. ת"ה מביאו ב"י:

ד

לא גזרו בתינוקת. כ' רש"ל והאידנא כל אשה שיש לה בעל חוששת לכתחילה לכתמיה אפילו היא קטנה דהא אפילו לדם בתולים מונין שבעה נקיים ואין להקל מן המנהג עכ"ל:

ה

היתה שופעת כו'. בגמ' דנדה איתא תינוקת שלא הגיע זמנה לראות ושופעת כל שבעה אינה אלא כראיה אחת פוסקת הוה לה כשתי ראיות אמר רב שימי מזלפת אינה כרואה והא קא חזיא אימא אינה כשופעת אלא כפוסקת ופרכינן מכלל דשופעת כי נהרא פרש"י מכלל דשופעת דאמר לעיל אינה אלא ראיה אחת היינו דשפעה כי נהרא בתמיה כיון דמזלפת אינה חשובה שופעת וא"א להיות כמעין כל שבעה וחיה ומשנינן אלא אימא אינה אלא כשופעת. והנה לפי המסקנא הא דאמר תחילה שופעת כל שבעה היינו מזלפת דהא א"א בשופעת כי נהרא וא"כ לכאורה קשה על הטור והש"ע שכתבו היתה שופעת או מזלפת דהא שופעת נמי ע"כ מזלפת ומו"ח ז"ל פירש דשופעת היינו ששופעת בהפסק בין זו לזו ואפ"ה חשבינן לה לראיה אחת וכן מזלפת טיפין טיפין בלא הפסק ומ"ש אחר כך אבל אם פסקה מעט כו' לא קאי רק אמזלפת אבל בשופעת אפי' פסקה מעט וחזרה וראתה והפסיקה כך הרבה פעמים כיון שהיא שופעת הוי ראיה אחת וצ"ע עכ"ל וקשה דהא בהדיא אמר בגמרא דשופעת מותר ופוסקת אסור ש"מ דפוסקת קאי אשופעת ומלבד זה קשה לחלק בהפסקה בין מזלפת טיפין טיפין מהפסקה בין שופעת. ודברי הטור והש"ע הם מתוקנים דודאי שופעת שזכרו הם הוא שופעת ממש כי נהרא בלי הפסק ואע"פ שאמרו בגמ' שהוא א"א היינו כל ז' דלא בחנם כתב רש"י כל ז' אבל הטור והש"ע כתבו כמה ימים דהיינו ב' או ג' ימים וזה ודאי אפשר שתחיה ונמצא שכל שיש הפסק בין הראיות הן בין שופעת הן בין מזלפת טיפין נחשב לשתי ראיות. כן נ"ל פשוט:

ו

דם ג' וסתות. פי' ג"פ בכל פעם וסת בפני עצמו:

ז

גריס יותר גדול. דאמרינן דאפשר דיש כינה יותר גדולה:

ח

אם הרגה פשפש. הוא וואנ"ץ בל"א:

ט

או הריחה ריחו כו'. אבל בלאו הכי לא תלינן בפשפש וז"ל הרא"ש שהביא בית יוסף אבל מסתמא לא תלינן ביה משום דלא שכיח משמע דבמקומות השכיחים תלי' בהו כמו במאכולת וכ"כ הרשב"א בהדיא הביאו ב"י דאז תולה בפשפש עד כתורמוס אלא שהרב ב"י שיכל את ידיו וכ' שיש לפרש דברי הרא"ש מה דכתב הרא"ש לא שכיח היינו לא שכיח שיהיה סמוך לגוף כ"כ ולא תריח ריחו וכתב אח"כ שיש לדחות לומר כן והביא עוד דברי הרב המגיד שהביא דברי רשב"א וכתב עליהם שהרמב"ן ורמב"ם לא חילקו בין שכיח או לא אפשר דס"ל אפי' בשכיח אין תולין כיון דמריח ולא אמרי' אפשר שהריחה ולאו אדעתא כו' ולענין הלכה נראה כיון שהרשב"א מפרש כן בהדיא להקל ודברי הרא"ש מבוארים כן לפי פשוטן ומשמעותן וכ"כ בד"מ בשם רבינו ירוחם דבשכיחי פשפשים תלינן בהו ובכתמים שומעין להקל ע"כ נראה דבמקום דשכיחי טובא פשפשים יש להקל ולתלות בהן הכתמים עד כתורמוס כנ"ל. ופירוש תורמוס הוא מין קטנית עגולה ורחב כמעה קטנה. ומבואר בב"י דבמקום דתלינן בפשפש אין חילוק בין ארכו כרחבו או לא:

י

על עקבה טמאה. שמא נגעה באותו מקום בישיבתה ופירש בפרישה דהיינו כשישיבתה כדרך הישמעאלים שמשימין רגליהם תחת עגבותיהם:

יא

וכ"ש על רגליה ממש. כ"כ ב"י דמשמע לו כן מלשון אפילו ראש גודל אבל אין בזה הכרח דאפשר דהאי לשון אפילו קאי אגודל עצמו דפשיטא הוא דטמאה אבל גב הרגל לא גרע מצד חוץ דשוקיה ופרסותיה וכן פי' מו"ח ז"ל אלא שאין להקל למעשה כיון שכבר הורה זקן ב"י ורמ"א הביאו אבל זה נראה להקל באם נמצא על שאר האצבעות של הרגל חוץ מן הגודל ואפשר שגם הב"י מודה בו כיון שהוא רחוק מצד פנים:

יב

למעלה מאותו מקום כו'. ולא אמרי' שנגעה בידיה במקור ומידה בא למקום זה אח"כ בנגיעה דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום וכן בסוף הסעי' לענין שאם א"א לבוא מהמכה כו' לא מחזקינן טהרה ממקום למקום:

יג

על בשרה וגם על חלוקה. כ"כ בטור בשם רמב"ן דבנמצא על בשרה וחלוקה תלינן במה שיכולה לתלות וכתוב בב"י בשם הרשב"א בזה דאי מגופה אתא על בשרה לחוד איבעי ליה לאשתכוחי. וקשה לכאורה דהא כתוב בסמוך לעיל שאלו בא מן המקור היה נמצא גם על בשרה ולא קשה מידי דכבר הביא ב"י לעיל בשמו דהאי על בשרה לחוד איבעי ליה לאשתכוחי ולא כתבו דרך הוכחה דהא אפשר גם לדבר שמגוף להמצא על חלוקה אלא ה"ק לית כאן הוכחה דמגופה אתי כיון דלא אשתכח על הבשר לחוד:

יד

אבל אם יש מכה בגופה כו'. וכן אם נתעסקה ממש בידיה בכתמי' תולה אף אם נמצא על ידיה. טור בשם רשב"א:

טו

ואם המכה בכתפה כו'. אבל בצוארה איתא בגמ' דלפעמי' תולה בה כגון בצד שמקו' התורפה מכוין נגדו ולפעמי' שוח' צוארה ונופל דם המכה שם:

טז

אבל אם דרכם להתעסק כו'. דאז הוה כולה מתא כשוק של טבחים:

יז

שתי נשים שנתעסקו כו'. בתוס' פרק הרואה (ברכות דף נ"ח) כתבו בשם רבינו תם דאיירי שנתעסקו זו אחר זו ואם היתה נשאלת הראשונה היינו מטהרין אותה הואיל ונתעסקה ובשביל חברתה אנו מטמאין הראשונה שהיא טהורה גמורה כו' עכ"ל ומו"ח ז"ל העתיק בזה הואיל שבאין לשאול כאחת שתיהן טמאות והכי משמע בתוספות עכ"ל משמע אם באו לשאול זו אחר זו טהורות ולא נראה לע"ד כן דא"כ הוי ליה לתלמוד או לפוסקי' לחלק בזה בהדיא כמו שמצינו שחילקו כן פרק קמא דפסחים לענין עכבר וחמץ בפיו כו' והביאו בא"ח הלכות פסח. ותו דע"כ לא כתבו התוס' שאחת מהן טהורה אלא הראשונה והיינו אילו היתה באה קודם שנודע כלום מן השניה אבל אחר שנודע ודאי שתיהן טמאות אפילו בזה אחר זה וכן ראיתי בת"ה הארוך לענין שלש נשים כמו שהבאתי לקמן סעיף מ"ט וטעמא דמילתא נראה לי דהכא שאני מההיא דחמץ דבחמץ ספק על העכבר בבית אחר או לא על הוי היתר כמו שפירש רש"י שם בגמרא אח"כ בסמוך רק בשני בתים החמירו שע"כ אחד מהן יש בו חמץ בזה מ"מ הקילו בזה אחר זה כיון דבספק אזלינן לקולא וכן בשני שבילין דאם יש אחד שספק לו אם הלך בטמא או לא אזלינן לקולא דמוקמינן ליה אחזקה קמייתא מש"ה מקילינן גם בשני בני אדם בזה אחר זה אבל כאן בכתמים שכל שאין בו לתלות בשום דבר הוי ספיקא טמא ואין לך היתר רק אם יש בשום דבר לתלות שמסתבר שמשם בא הכתם ומש"ה כאן שיש ב' נשים ויש כאן סלע יתירא ואין סברא לתלות הטומאה באחת יותר מבחברתה נשאר הדבר כאילו לא היה במה לתלות כלל וגם בדרישה כתב שאין כאן חילוק בין זה אחר זה או בבת אחת אלא שנתן טעם לזה דדוקא במידי דרבנן אמרינן כן וכאן הוי ראיית דם גמור מן התורה ולא דק בזה בתרתי חדא דאף במידי דאורייתא אמרינן כן בפ"ק דפסחים לענין שני שבילין והלך באחד מהן כו' וכן בפרק שני דכתובות לענין היתר אשה לבעלה אמרינן סברא זאת והטעם דאוקמא אחזקת היתר שהיתה לפני זה ועוד דכתב דכאן הוי דם גמור מן התורה הא כאן הוי כתם לחוד ואין בו אלא מדרבנן ועוד נתן בדרישה טעם להחמיר כאן אפילו בזו אחר זו דאיכא למימר דמהצפור בא על כל אחת כחצי סלע והחצי השניה היא דם מקורה דכל אחת וגם זה אינו דא"כ אמאי אמרינן בגמרא הטעם בשתי נשים משום דאיכא סלע יתירא ומאי חזית לתלות באחת יותר מבחברתה היה לו לומר דתרווייהו טמאות מטעם שכל אחד יש בה חצי מהצפור אלא דבר ברור הוא כל שיש לפנינו לתלות בו תלינן לקולא שנתעסקה בכל הסלע כמו בכל מידי שתולין בו לא אמרינן שמא לא בא מדבר שתולין בו רק מקצת ממנו והשאר מן האשה הכי נמי כן הוא בכל אחת מהנהו שתי נשים אלא דכאן האחת מקלקלת לחברתה ואם כן הדרא קשיא לדוכתא מאי שנא מחמץ והעיקר כמ"ש בסמוך דהוה כאן כאילו אין במה לתלות כלל וע"כ אפילו בזו אחר זו שתיהן טמאות:

יח

נתעסקה בפחות כו'. זהו דברי רשב"א בטור שפוסק לקולא בגמרא דהוה זה בעיא ולא איפשטא ומ"ש אח"כ וכן אם נתעסקה בפחות מכגריס כו' הוא על פי גירסת ב"י בטור בשם רמב"ן כן ונתן טעם להיתר זה דאמרינן שדי הפחות מכגריס של העסק בי מצעי וזיל הכא ליכא שיעורא כו' אע"ג דבגמרא דחינו האי סברא היינו בנתעסקה בכגריס ונמצא ב' גריסין ועוד ואין זה נראה דמה לי כגריס ונמצא ב' גריסין ועוד או פחות מגריס ונמצא ב' גריסין גם מ"ש ב"י דמדברי הרשב"א נראה כן אינ' נראה כן דהא לא טיהר הרשב"א אלא פחו' מגריס ונמצא גריס ועוד. והעיקר כגירסא בספרים מדוייקים והרמב"ן טיהר בנתעסקה כגריס ונמצא עליה שני גריסין ודבר זה הוצרך הטור לכתוב אע"פ שכתב כבר שהרשב"א טיהר בנתעסקה בפחות מגריס ונמצא כגריס ועוד משום דאפשר לומר דלהרשב"א אפשר דנתעסקה כגריס ונמצא ב' גריסין טמאה דאין לך לטהר אלא אחר שתאמר שכל העסק שנתעסקה נדבק בה ולא נשתייר שום דם באותו ענין שנתעסקה אלא הכל בא לכאן ומ"ה לא נשתייר רק כגריס (וכגריס) ועוד בעינן וזה אינו סברא טובה כל כך דיותר יש צד לומר דנשתייר באותו עסק גם כן קצת ולא נדבק בה רק גריס פחות משהו ואם כן יש על חלוקה כגריס ועוד אבל הרמב"ן טיהר גם בזה דס"ל דכל העסק דהיינו כגריס נדבק בה ואין כאן רק כגריס מצומצם ע"כ טהורה אבל בנתעסקה בפחות מגריס ונמצא שני גריסין ודאי טמאה היא ולא אמרינן כלל שדי בי מצעי כן נראה לע"ד:
בטור כתוב בשם הרמב"ן שאין לסמוך על בדיקת הסימנים אלא לטהרות אבל לא לבעלה וקשה ממ"ש ריש סימן קפ"ז דטהרת' חמירי מבעלה ולא קשה מידי לפי מ"ש ב"י בסי' קצ"א ד"ה כתבו הגהות מיימון כו' עיין שם:

יט

אם יזדמן שתעבור על המקום. פי' שמקום בין רגליה יזדמן שם במקום הכתם:

כ

מאכולת מעוכה כו'. הטעם שאותו מקום בדוק הוא אצל מאכולת וע"כ חמור העד מחלוקה דבחלוקה תנינן במאכולת כל שאין בו כגריס ועוד אבל עד זה שהיה בדוק לה קודם הקינוח וקים להו לרבנן דאין שם מאכולת ודאי דם זה מגופה היא ומאכולת מעלמא אתא בעוד שהוא בגופה:

כא

וכן הדין כשבדקה והניחתו בקופסא כו'. זה דברי רשב"א לא בא למעט אם הניחתו במקום מגולה דטהור אם נמצא לאחר זמן עליו דם דזה אינו דפשוט במתניתין (נדה י״ד.) בנמצא על עד שלה לאחר זמן דטמא מספק אלא היפוכו דסיפא קאמר דהיינו אם הניחתו תחת כר או כסת או טחתו ביריכה וביאור דבריו דבנמצא תכף על העד הבדוק פשיטא דטמא ואפילו אם לא נמצא הדם עד למחר ה"נ דטמא אם היה מונח בנתיים בקופסא ולא הוטח בירכה משא"כ אם הוטח בירכה דסיפא ובטור כתוב כאן ולמחר מצאה עליו דם אפילו כל שהוא או שהניחתו בקופסא כו' והוא דבר שאין לו ביאור לפי ע"ד דרישא במה מיירי היכן היה מונח העד ואף לפי מה שתיקנו ב"י דמיירי שהיה מונח במקו' מגולה ולא זו אף זו קאמר מכל מקום אינו מיושב דהא ברישא לא הוזכר כלל באיזה מקום הוא מונח שיהא שייך עליו בסיפא לשון או שהניחתו בקופסא ובפרישה כתב דהך או אפי' שהניחתו בקופסא מיירי בעד שאינו בדוק ודבר זה לא ניתן להכתב דבגמרא (נדה י״ד:) איתא להדיא דאפילו רבי דמחמיר ביותר באינו בדוק ומטמא משום נדה מודה דבעי' כגריס ועוד דוקא ואי לא דמסתפינא להגיה נ"ל דהאי ולמחר דרישא הוא טעות סופר וצריך להיות ומצאה עליו דם אפי' כל שהוא או שהניחתו בקופסא ולמחר כו' ויהיו דבריו מכוונים כדברי הרשב"א שזכרנו ובזה מיושב לי מה שקשה על הטור במ"ש בעד שאין בדוק ולמחר נמצא עליו ולא כתב אפילו במונח בקופסא כדאיתא בגמ' (נדה י״ד.) הביאה ב"י לדידי ניחא דאדרישא סמיך כלומר דברישא בעד הבדוק כתב שאם נמצא למחר ובנתיים היה בקופסא טמא אבל אם אירע כן באינו בדוק טהור לרשב"א דאילו לגירסא שלפנינו קשה כיון שברישא נקט למחר לענין עד בדוק ויש מזה שני חלוקות היה לו לומר בסיפא היפך ג"כ שני חלוקות לענין למחר ולענין בקופסא:

כב

תחת הכר כו'. דאיכא למימר שמאכולת נתמעכה שם:

כג

ויש מקום לתלות בו. משמע כאן דאף בספק שהוא על ידי בדיקה מהני בו לתלות בשום דבר ע"כ נ"ל באשה שרגילה להוציא דם מבית הרעי שלה ע"י איזה סבה ובדקה עצמה אפי' בעד הבדוק ובשעת הבדיקה נגעה גם שם דתולה בה שלא בשעת וסתה דאין כאן ספק דאורייתא כיון שלא הרגישה בדם מן המקור וכמ"ש ב"י כאן בד"ה ומ"מ כו' וז"ל ונ"ל דהיכא דאיכא למיחש שמא בא הדם בעד זה מחמת שנתעסקה סמוך למקום שהעד שם במיני דמים תולין בהם אפילו יותר מכגריס ועוד דמפני שקנחה לא נניח מלתלות במה שאפשר כיון שלא הרגישה ביציאת הדם מגופה והיינו כל שאינה משוך כו' עכ"ל והכי נמי בהאי דינא שזכרנו הוה ממש כן אלא דכאן אפילו משוך טהור כיון שנעשה בקינוח ממקום טהור וכ"ש הוא דזה הוה כמו מכה באותו מקום דלעיל סימן קפ"ז סעיף ה' ואפילו להי"א דסעיף ל"ה מודה בזה דהתם שאני כמו שיתבאר שם ועיין מה שכתבתי בסעיף ל"ט וכתבתי זאת לפי שראיתי מורה אחד שהורה להחמיר בזה ונראה לי דטעה בדבר פשוט:

כד

וטחתו בירכה כו'. דגם כאן י"ל שמאכולת היתה על ירכה ונתמעכה בהטחה שהטיחה על הירך והי"א הוא הרמב"ם מחמיר בירכה וס"ל דדוקא בכר וכסת שבסעיף הקודם לזה הקילו בעגול ואין בו כגריס ועוד וכדאיתא במתני' פרק כל היד אבל בירכה לא ונ"ל טעמו דס"ל ממה נפשך יש להחמיר אם נמצא דם על הירך איהו לטעמיה אזיל דכל שנמצא על בשרה לא תלינן במאכולת אפילו בפחות מגריס כמ"ש לעיל סימן זה סעיף ח' בשם י"א דהוא ג"כ הרמב"ם ואם לא נמצא כאן דם על הירך הרי הוכחה לפנינו דהדם שעל העד הוא מגופה דאי מהמאכולת שטחתה על ירכה היה לה להמצא גם על הירך כיון ששם נתמעכה משא"כ אם בא מגופה אפשר שלא נגע בירך באותו חלק שעליו הדם כן נ"ל טעמו והוא נכון מאד. והטור כתב בשם הרא"ש שגם הוא ס"ל בטחתו בירכה אפילו בכל שהוא מדכתב שטמאה משום נדה ותמה הב"י דהא גם בגמרא איתא לשון זה ונ"ל דדייק הטור מדהוצרך הרא"ש לכתוב שטמאה משום נדה והוא דבר שאינו צריך דבשלמא בזמן התלמוד היה נפקא מינה מזה לענין טומאה וטהרה שיש חומרא בטמאה משום נדה לטמאה משום כתם אבל הרא"ש שאין דרכו להביא אלא דברים הנוהגים עכשיו ומאי נפקא מיניה שטמאה משום נדה או משום כתם אלא ודאי לכוונה זאת שטמאה אפילו בכל שהוא. כן נ"ל:

כה

ודוקא בעד בינוני כו'. בת"ה הארוך הביאו ב"י מבואר אותו שנקרא אינו בדוק היינו שהיא נוטלתו ממקום מוצנע שדרכן של נשים להצניע ולהכין להם עדים ואין מוליכות בשוק ולא מתעסקים בהם בכתמים אבל כשלקחה חלוק מן השוק ואינה יודעת ממי לקחתו אי מעובדת כוכבים או מישראלית נדה או טהורה או שקנחה בעד המזדמן לה בבית בכי הא ודאי ליכא מאן דמטמא אפי' משום כתם עכ"ל ובהאי אינו בדוק שזכרנו פליגי הרשב"א והטור בשם הרא"ש דלהרשב"א טהור ולהרא"ש טמא כשאר כתם וכ"פ כאן בש"ע כהרא"ש אבל כשלקחה מן השוק מודה הרא"ש דטהורה דזה עדיף מעד שאינו בדוק ועיין מה שאכתוב בסמוך סעיף ל"ט:

כו

וטחתו בירכה. והוי תרי ספיקי ולקולא חדא דילמא לא מן העד הוטח על ירכה ואפילו אם תמצי לומר מן העד כיון שאינו בדוק לה מקמי הכי הוה שם. רש"י:

כז

וכ"ש אם הניחתו כו'. פי' ולא טחתו בירכה וכן מ"ש אח"כ אבל אם לא הניחתו כו' קאי ג"כ אלא טחתו אבל טחתו טהור בכל גווני משום ס"ס כדלעיל:

כח

הרי זה בחזקת בדוק. זה דעת הרשב"א וכבר זכרתי בסעיף ל"ו בשמו מה נקרא אינו בדוק:

כט

אבל אם אינו בדוק כו'. ברשב"א ובטור כ' בלשון זה אבל אם לקחה חלוק מן השוק ולבשתו בלא בדיקה כו' וכן נמי כוונת הש"ע כאן במה שכ' אבל אם אינו בדוק כו' ואינו כלשון אינו בדוק שנז' בסעי' ל"ו דטמאה ביש בה כגריס ועוד דהתם מיירי שהצניעתו בחזקת נקי וכמו שזכרתי שם בשם הרשב"א דבזה איירי בגמ' בעד שאינו בדוק ונגררו הפוסקים אחר לשון הגמרא אבל כאן נקט הש"ע לישנא דעלמא אינו בדוק כלומר אין לה שום ידיעה ממנו ולכאורה קשה הדיוק אהדדי כאן דברישא אמר דוקא אם היה בדוק טמאה אבל בדוק ואינו בדוק דהיינו אותו שנזכר בסעיף ל"ו טהורה ובסיפא אמר דוקא אם לקחה מן השוק טהורה וזהו צד היותר טוב דוקא ונראה דמ"ה כתבו כאן ברישא אא"כ היה בדוק לה ולא כתבו אלא א"כ בדקה אותו אלא להורות שאף אם לא בדקה אותו בבירור רק שהיה לה בחזק' בדוק דהיינו באופן שזכרתי בשם הרשב"א והוא אותו שנקרא בסעיף ל"ו אינו בדוק בלשון התלמוד נמצא דלענין דינא הוי הך דין דסעיף זה מכוון ממש עם סעיף ל"ו ומו"ח ז"ל הבין דהאי אינו בדוק הוא דומיא דסעיף ל"ו וע"כ הוקשה לו מדברי הרא"ש דהיינו סעיף ל"ו אהך דהכא וניחא ליה דשם בדעת הרא"ש דמיירי שקנחה עצמה גרע טפי מהך דהכא דלא קנחה עצמה כלל רק שמצאה כתם. וקשה דהא סעיף זה הוא מדברי הרשב"א ואיהו ס"ל אפילו בעד שאינו בדוק דסעיף ל"ו דטהורה ושם מיירי בקנחה עצמה ואף הרא"ש דמחמיר שם מכל מקום כאן דמיירי בלקחה מן השוק שהוא יותר קל כמו שזכרנו ודאי גם הרא"ש מודה כיון שלא מצינו שחולק למה נבדה מלבנו פלוגתא ותו דמה טעם יש לחלק בין קינחה ולא הרגישה דם למצאה כתם בלא קינחה דהא תרוייהו לאו דאורייתא דמן התורה אין האשה טמאה אפילו ראתה עד שתרגיש שיצא דם מבשרה כמ"ש ר"ס זה וכל שלא הרגישה וקינחה ולא ראתה על העד ואחר כך מצאה על העד הוה ע"ז דין כתם וטומאתו מדרבנן ואע"ג דס"ל לר' בפ' כל היד בעד שאינו בדוק ומצאה אח"כ דם עליו דטמאה משום נדה היינו משום דכיון דהיה בחזקת בדוק קצת תחלה כמ"ש שם התוספות ורמב"ן בת"ה הארוך הוה לר' כאלו ראתה בבירור דם על העד אחר הבדיקה והיא טמאה מן התורה אבל אנן לא קי"ל כרבי אלא כר' חייא דלא מטמא אלא משום כתם וא"כ היאך נחלוק בינו לכתם גם הטור בשם הרא"ש כתב בהדיא בעד שאינו בדוק דסעי' ל"ו שטמאה כשאר כתם וא"כ ברור הוא שדין קינחה בעד שאינו בדוק ודין מצאה כתם שוין ששניהם טהורים בלקחה מן השוק וכמו שזכרנו בסעיף ל"ז בשם הרשב"א וזה ראיה ברורה ודין דסעיף ל"ו דהיינו שהוא קצת בחזקת בדוק טמאה אפילו במצאה כתם ועוד ראיה מסוף סי' זה סעיף נ"ד דאינו בדוק לא הוה רק כמו כתם וכמו שכתבתי שם זהו ברור ופשוט לפע"ד:

ל

בדקה חלוקה כו'. קשה בדיקה הראשונה למה לי כיון שמצאה טהורה אחר ההפשטה ובדרישה הניחו בצ"ע. ומו"ח ז"ל תירץ דנתכוין לדיוקא דאם לא מצאה טהורה אחר הבדיקה לא מהני לה הבדיקה שקודם ללבישה ואם נתכוין הטור לזה מה לו לטורח הזה הא כתב בהדיא אח"כ כל היכא ששניהם שוין שניהם טמאים. ובפרישה פירש שמצאה טהורה קאי על האשה ולא על החלוק ואמרינן כיון שבתחלה בדקה החלוק ואח"כ מצאה היא עצמה טהורה מוקמינן לה אחזקתה ואע"פ שגם השניה מצאתה עצמה טהורה אחר הפשטתה מ"מ אמרינן כאן נמצא כאן היה ודברים תמוהים כתב דדבר פשוט בכל סימן זה דאם שניהם שוים לא אמרינן כאן נמצא כאן היה. והנראה לע"ד דברים כהוייתן דהכרח הוא לבדיק' שלפני הלביש' דזה פשוט דהבדיקה שלאחר ההפשטה אינה מועלת אלא אם תבדוק בכוונה מכוונת לידע הבירור משא"כ אם בדקה דרך העברה בעלמא דכל מילתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה מ"ה אם לא בדקה החלוק תחילה קודם ללבישה אין לה שום צורך לבדוק אחר ההפשטה דדוקא אם בדקה חלוקה תחילה יש לה צורך בבדיקה שאחר ההפשטה לידע אם יש שם כתם תהיה טמאה נמצא שתבדוק בכונה אבל אם לא בדקה תחלה אין לה היזק אף אם תמצא אחר ההפשטה כתם כמו שפסק בסעיף שקודם לזה ממילא מה שבודקת אח"כ הוא דרך מקרה בעלמא ואין זה מועיל שנאמר השנייה טמאה וא"ל שהיא עושה בשביל שרוצ' היא להשאילו לאחרת ותמצא אח"כ כתם שתהיה היא טהור' זה אינו דא"כ יהיו שניהם טהורות כיון שלא נבדק תחילה אימור מתחילה היה עליו וא"כ אין לה צורך לבדיקה שאחר ההפשטה וע"כ כתב הרשב"א והטור אחריו שבדק' תחילה שנמצא שהבדיקה שאחר ההפשט' היא בכוונה מכוונת. כן נלע"ד ברור:

לא

שהגיע זמנה לראות. היינו בת י"ב שנים והטעם דנדה וכותית אין בהו קלקול וע"כ תולין בהם ולא לקלקל אשה טהורה וכההיא דסי' קי"ב של איסור באיסור במידי דרבנן דתולין הקלקלה במקולקל:

לב

קודם שחיתה המכ'. שבימי חכמי המשנה היתה מותרת עד שתחיה המכה של בתולים ובנערה עד ארבעה לילות אחר בעילת מצוה ממילא לא נתקלקלה אם תתלה בה ואפילו בזמן שבועל בעילת מצוה ופורש אפ"ה תולה בה לפי שדמים מצויים בה:

לג

על דם טוהר. פירוש יולדת:

לד

אין תולות זו בזו. לפי שאין ידוע בבירור לבעלת הכתם שהכתם יצא ממנה:

לה

חוששת להחמיר. ואע"ג דכתמים דרבנן וספיקא לקולא מ"מ כאן הוא בא ממעוט ידיעה שאינו יודע להכיר וכיון דאיכא אינשי טובא דמתירין בזה אין הולכין בספיקא להקל. כן כתב רשב"א ודכוותיה מצינן בסימן צ"ח סעיף ג' מה שכתבתי שם בשם המרדכי:

לו

שלש נשים כו'.) בת"ה הארוך דף קס"ח ע"ב מסיק בזה דאפילו אם אינן באין לשאול בבת אחת אלא בזה אחר זה והטעם נראה לי כמו שכתבתי בסימן זה סעיף כ"ה:

לז

סדין העליון. אבל בסדין התחתון אין חילוק כיון דאין מתהפך כ"כ הטור ורש"ל חלק על זה וכתב דעינינו רואות שגם התחתון דרכו להתהפך עכ"ל ונראה לי דמכל מקום בכסת שתחת הסדין אין מתהפך כלל:

לח

שלא בדקה. פי' אחר מציאת הכתם:

לט

שאינ' ראויה תולה בראויה. אין בכלל זה יש לה וסת ולא הגיע וסתה והשניה הגיע וסתה. כ"כ ב"י:

מ

היו שלשתן ערו' כו'. בת"ה הארוך כתב דין זה בשם הראב"ד וז"ל מה ששנינו נמצא דם תחת אחת מהן היא וחברתה הסמוכה לה טמאות דוקא ישינות דמתוך השינה הם דוחקות זו את זו ונכנסת למקום חברתה וה"ה אם הם נעורות בכ"מ שהן נודדות ממקום מעמדן ודרכן ליכנס לפנים ממחיצתן כגון נשים שטוחנות כו' אבל יושבות או שוכבות במטה והן נעורות אין לחוש להם להשמטה שאפשר לכל אחת מהן שתדע את מקומה וא"ת ברי לי שלא באתי לכאן טהורה כו' עכ"ל ולא ירדתי לסוף דעתו דמשמע מדבריו דוקא א"ת ברי לי כו' אז טהורה והלא אמירה זו אינ' מועילה כלל דהא איתא בח"מ סי' ע"ט סעיף י"א אמר לו מנה הלויתיך בצד עמוד פלוני השיבו לא עברתי בצד עמוד פלוני מעולם ובאו עדים שעבר בצדו אבל לא ראו שהלוהו לא הוחזק כפרן דמלתא דלא רמיא עליה דאינש אמר ולאו אדעתיה והכי נמי נימא כאן בהאי אשה שאומרת לא נכנסתי למקום הפנימית אימא דנכנסה ולאו אדעתה דהא לא רמיא על דעתה בזה כמו ההוא שעבר בצד עמוד פלוני ואין לומר דשאני הכא שאין דרך אשה ערה ליכנס למקום חברתה א"כ אמירתה ברי לי שלא באתי כו' למה לי אפילו אם אינה יודעת מזה לישתרי אלא על כרחך דאמירתה היא היתרה א"כ קשה מההיא שזכרנו. ונראה לתרץ דשאני הכא כיון דסמוך לשכיבתן נמצא הדם ובזמן קצר כזה שפיר יודעת אם נכנסה למקום חברתה כיון דהוא דבר שאינו רגיל קצת אבל אם יש זמן רב אחר שכיבתן למציאת הדם נ"ל דגם החיצונה טמאה מטעם שאמרנו כן נ"ל:

מא

חוץ מכתמי עד הבדוק כו'. הוא דעת הראב"ד ומשמע דדוקא בעד הבדוק דאמרינן עלה בגמרא טמאה משום נדה בזה אמרינן דהוה כראייתה לכל דבר אבל בעד שאינו בדוק אע"ג דגם בו יש איסור כמ"ש בסעיף ל"ו והיא דעת הראב"ד שהביא ת"ה הארוך בשמו מ"מ אין בו משום נדה רק משום ספק טמאה כמו בכתם ע"כ לא הוה כראיה ממש גם לענין וסת ומזה ג"כ ראיה למ"ש בסעיף ל"ח דאינו בדוק לא הוי טומאה דאורייתא אע"פ שקנחה עצמה. רש"ל העתיק תשובת מהר"ם וז"ל ועל אשה מוכת שחין דבר פשוט שכתמיה טהורין אפי' אם בשעת וסתה לא בדקה עצמה ושוב בדקה ומצאה כתמים על סדינה או על חלוקה טהורה וכ"ש בימי ליבונה דתלינן להקל עכ"ל ויתבאר בסי' קצ"ו אי"ה בסעיף י' מה דינה בשלשה ימים הראשונים:
כתב רמ"א בתשובה סי' צ"ו שנשאל על הכתם שמצאה בחלוקה והיה בו יותר מכגריס ועוד אך שהיה לאשה מקום לתלות בו שהיתה בעלת חטטין ומכות המגועלים בדם והנה זאת האשה היתה רגילה בשעת מציאת הכתם לראות מראה לבן וירוק הכשרים וכל חלוקה היה מלוכלך מכתמים הירוקים והלבנים ההם ובראש כתם א' מן הכתמים ההם היה נמצא המראה האודם הנ"ל סביב הכתם הלבן כדמות דבר לח המתפשט בבגד וע"כ היה נדמה לעין שהמראה האודם הנ"ל היה קצוות הכתם הלבן ושהכל כתם אחד והשיב אע"פ דקי"ל בכתמים להקל מ"מ בכה"ג נראה דטמאה מאחר שאיכא הוכחה שבא ממנה עם הכתם הלבן דהא כתב בת"ה סימן רמ"ז דמראה לבן וירוק נמי ממקור באים וא"כ בידוע שנפתח המקור שיצא ממנו הלבן א"כ ודאי גם מראה האדום יצא משם מאחר שנדמה הכל לכתם אחד ואפילו לא יהא אלא ספק אם הכל כתם א' או לא נראה דאזלינן לחומרא וראיה מפ' הרואה כתם אמר רבא נמצא עליו מין א' תולה עליה כמה מינים פירש"י אם נמצא עליה דבר הדומה לכתם כגון קילור או שרף ואח"כ מצאה על חלוקה כתם אפילו אין מראיתו דומה לאותו המין תולה בו. מיתיבי נתעסקה באדום אין תולה בו שחור נתעסקה שאני פירש"י כיון דנתעסקה במין אדום היכי תלינן ביה כתם שחור אבל נמצא עליה מין אדום תולה בה כתם שחור דאמרי' כי היכי דניתי עליה האי מין בדלא ידעה ה"נ הוי עליה מין אחר ולא ידעה. איכא דאמרי נתעסקה במין אחד תולה בו כמה מינים. מיתיבי נתעסקה באדום אין תולה בו שחור כי קאמר רבא דאיתעסקה בתרנגולת דאית בה כמה מיני דמים. הרי קמן דנתעסקה במין א' תולה בו כמה מיני דמים דאמרינן כמו שזה בא מעלמא ה"ה מינים אחרים ואזלינן לקולא אע"ג שאין זה המין בעצמו כ"ש שניזל לחומרא לתלות מין אחד בחבירו לומר שכמו שבא מראה הלבן מהמקור ה"ה מראה אדום כדאיתא באותו פרק כי אמרינן אין שונין לקולא אבל לחומרא שונין והשתא מבואר שאלתנו דאזלינן לחומרא לא מבעיא ללישנא קמא דרבא דתלינן מין בשאינו מינו לקולא כ"ש שתלינן לחומרא אלא אפילו ללישנא בתרא דלא תלינן רק בנתעסקה בתרנגולת מכל מקום בנדון דידן כמו נתעסקה בתרנגולת דמיא דבמקור נמי נמצאים דמים הרבה עכ"ל בקיצור והנה אף כי חביבים עלינו דברי רמ"א ושותין אנו בצמא את דבריו ברוב המקומות מ"מ דבריו אלו אינם מתקבלים עלינו כאשר נבאר דמ"ש להחמיר כאן לומר כשם שמראה הלובן בא מן המקור כך בא מראה האודם וסברתו דמן המקור באים הרבה דמים כמו בתרנגול' א"כ היה לנו לומר אף אם נמצא מראה האודם רחוק מן זה המראה לובן שמה שאנו אומרים בנתעסקה בתרנגולת שבכל מקום שתמצא בחלוקה תולה בדם התרנגולת ה"ה בזה לפי סברא זאת והא ודאי ליתי' דא"כ כל אשה שיצא ממנה מראה טהור נימא דכל כתם שלה טמא אפי' ביש במה לתלות ובגמרא ופוסקים לא חילקו בדבר זה וראיה מפורשת מפרק האשה שהיתה עושה צרכיה מתני' ג' נשים שהיו ישנות במטה א' ונמצא דם תחת א' מהן כולן טמאות בדקה א' מהן ונמצאת טמאה היא טמאה וכולן טהורות ואמרי' עלה אמר רב והיא שבדקה עצמה כשיעור וסת של מציאת הדם הלכך מחזקינן האי דם בדידה ואינך טהורות הרי לפנינו דעיקר טעם טהרות שאר נשים מכח חזקה דזו שבדקה עצמה ומצאה טמאה אבל בלאו הכי לא הוה חזקה ולפי דברי רמ"א אפי' לא מצאה עצמה טמאה אלא שמצאה מראה לבן וירוק נמי נימא זו הוחזקה מקורה פתוח וכשם שהלובן ממנה ה"נ הדם שנמצא במטה משא"כ נשים האחרות שאין מקורן פתוח כלל. ומזה קשה נמי אפילו אם תרצה לומר שלא החמיר אלא באם נמצא מראה אודם ולובן דוקא במקום א' אבל בנמצא במקום אחר אין כאן חזקה כיון שהוא ממקום למקום דהא בכאן במתניתין אזלינן בתר חזקה מדמצאה עצמה טמאה חזקה שגם הדם שנמצא במטה ממנה הוא ואלו בלא מצאה אלא מראה טהור אין אומרים חזקה זו אלא ודאי שאין במראה טהור שום חזקה לומר כשם שזה הוא ממנה כך מראה הטמא. ועוד ראי' ממתני' פרק הרואה כתם מעשה באשה אחת שבאתה לפני ר"ע אמרה לו ראיתי כתם א"ל שמא מכה היתה ביך א"ל הן וחייתה א"ל שמא יכולה להתגלע ולהוציא דם טהרה ר"ע כו' ואם איתא דרגילה במראה לובן אין תולים כתם שלה במכה או בשחין היה לו לר"ע לשאול את האשה שמא ראתה מראה לובן או שאר מראה טהור וכ"ת שא"צ לחקור אחר דבר זה זה ודאי סותר דברי רמ"א שסובר מה שאנו מוצאים להקל בכתם כ"ש שאמרי' כן להחמיר וא"כ ה"נ נימי כי היכי ששאל ר"ע אחר דבר שמביא לידי קולא כ"ש שהיה לו לחקור אחר דבר שמביא לידי חומרא אלא ע"כ שאין כאן חומרא לגמרי כיון שיש לתלות הכתם במכה או בשחין דכל שיש לתלות אזלינן לקולא אפילו ברואה ממש כל שיש לה מכה באותו מקום ולא מטמאינן מספק כ"ש בכתם שעל חלוקה ולא אמרו בגמרא שונין לחומרא והיינו הדין הנזכר לעיל סימן זה סעיף ל"ב אלא בדבר שא"א לתלות הדם בשום דבר רק בה אלא שעיקר ההיתר מכח שלא היתה שם בזה אמרינן שתחזור להתעסק אם יזדמן וכו' שזהו עיקר גזירת הכתם שהחמירו שכל שאין דבר לתלות בו מטמאינן אותה כיון שגם זאת מן האפשר שהלכה שם למה תנצל מחומרת חכמים וזה מפורש בגמ' ס"פ הרואה כתם אמר רבינא לא להקל על ד"ת אלא להחמיר על ד"ת וכתמים עצמן דרבנן פרש"י דגזור רבנן בכתמים להחמיר על ד"ת שלא להקל בנדה גמורה ומיהו כתמים עצמן דרבנן ואזלינן בהו לקולא ותלי' בכל מידי עכ"ל ומזה הטעם אין להחמיר גם לפי לישנא קמא דרבא דאמר נמצא עליה מין א' תולה בה מינים אחרים שמשם למד רמ"א דכ"ש דנימא כן לחומרא שלא לתלות הכתם בשחין רק במקור הנפתח למראות הטהורות שודאי אין זה דומה לזה דלענין לתלות ודאי אזלינן לקולא ולא לחומרא כי כן היתה תקנת חכמים להקל לענין תליה בכל מה שאפשר לתלות אבל בלא לתלות ודאי אזלינן לחומרא שלא יבוא להקל בד"ת. ועוד נ"ל תמוה מה שדימה רמ"א נתעסקה במראות טהורות למיתלי בהו מראות טמאות כמו בתרנגולת שתולה בו שחור ואדום וכרכומי לפי שדם שחיטתו אדום ודם אברים שחור ודם בני מעיים כרכומי כמ"ש הטור סימן זה וזה עיקר הרבותא קמ"ל רבא דיש ג' מיני דמים בתרנגולת וכיון שאשה זאת נתעסקה בתרנגולת יכולה לתלות כולהו בה אבל זה פשוט שאם לא נתעסקה אלא בדם בני מעיים שהוא כרכומי אינה יכולה לתלות בו מראה אודם והכא אמאי נימא כיון שהוחזקה במראה טהור הוחזקה נמי במראה טמא אמאי נימא הכי ותו דאם כן אשה שהיא רואה מראה טהור נימא שתהיה טמאה דאימר ראתה ג"כ מראה טמא וחיפהו מראה הטהור כמו דחיישינן גבי בעילת מצוה של בתולה שמא ראתה טיפה וחיפהו ש"ז כמ"ש סימן קצ"ג וביאר שם בב"י הטעם כיון דרוב נשים יש להם דם בתולים כו' וא"כ ה"נ נימא כיון שהוחזקה זאת שמקורה נפתח לטהור ה"נ נפתח לטמא והוא חזקה דהכא כמו רוב דהתם אלא ע"כ דאין פתיחת המקור למראה טהור כלל חזקה למראה אודם שניחוש בשבילו וא"כ אין כאן רק כתם בעלמא ואזלינן ביה לקולא אם יש מידי לתלות בו. אם לא באותו ענין שנשאל רמ"א עליו שהיה נראה לראות עין שהאודם הוא קץ של מראה הטהור דהיינו שהוא הולך ומתפשט סביב המראה הטהור כעין קו אז ודאי טמאה אבל בלאו הכי אלא שהמראה הטהור הוא הולך על מראה האודם והולך עליו ואפשר לתלות האודם במידי ודאי לא יצא מדין שאר כתם ואמרינן דהאודם היה כבר ממידי אחרינא וטהורה כן נראה לע"ד:

א

(סימן ק"צ סעיף א') אם הרגישה שנפתח מקורה כו' ולא מצאה כלום י"א שהיא טמאה. עיין ברדב"ז ח"א סי' קע"ט שחלק על זה:

ב

(שו"ע סעיף כ"ה) שתי נשים שנתעסקו בצפור א' שאין בו דם אלא כסלע ונמצא על כל א' כסלע שתיהן טמאות. מ"ש הט"ז לחלק בין כתמים לחמץ דהתם בספק נכנס דבית א' מקילין ליתא לדעת הרמב"ם דמחמיר בבית א' וע"כ טעמו של הרמב"ם דמיקל בב' בתים אע"ג דגבי ב' שבילין ברה"י אליבא דכ"ע אפילו בזא"ז שניהם טמאים דשאני התם בב' שבילין דבצד א' הוי ספק טומאה ברה"י דמדאורייתא טמא ע"כ יש לטמאות גם בשני שבילין ושני ב"א אבל גבי חמץ צד א' שהוא ספק נכנס דבית א' אינו אלא מדרבנן משום ספיקא דבדיקת חמץ דרבנן ע"כ לא מחמירין בב' בתים. וכן בכל מילי שהחמירו בספיקו בא' מדרבנן מקילין בשנים בזא"ז ועוד י"ל דטעמו דהרמב"ם דמיקל בב' בתים הוא כמ"ש ה"ה פ"ב מה' חמץ דין י"ב דודאי א' מהן בדוק וע"כ דשבויה נמי ה"ט דמקילין במחבואה א' אע"ג דבלא"ה מחמירין בספיקה וא"כ ליתא לה"ט שכתב להחמיר בכתמים כיון דבלא תלייה ספיקא אסור דלא גרע מחמץ ושבויה אלא כמ"ש הדרישה דאפשר דשניהם טמאים וע"כ צ"ל כן לדעת הרמב"ם שמיקל בחמץ אפילו בב"א ואי אי' דכתמים שוה לחמץ וכמ"ש הנה"כ לא הוה לן לטמאות שניהם אפי' בב"א אלא ע"כ דכתמים גריעי ודלא כנה"כ ועיין בס' ס"ט:

ג

(בש"ע סעיף ל"א) מצאה כתם. וא"י אם הוא דם או צבע יש לצדד ולהקל כיון דעכשיו א"א בבדיקה ולא מקרי ספק חסרון ידיעה בכה"ג כמו שמבואר מדברי האחרונים והוי ס' דרבנן ועיין במ"י:

ד

(סעיף מ"ו בשו"ע) חלוק שלבשתו בימי נדת' ונתכבס כו'. בס' כרו"פ כתב דכ"ז דתיכף כשבא החלוק מהכובס סגרתו בארגז עד שלא אפשר לבוא עליו כתם כלל וחזקתו מהאשה וא"י לתלות רק בימי נדתה וכמבואר אבל אם לא היה מוסגר עד שלא יפול בו ספק אולי מעלמא אתא ליכא כאן חלוק בדוק ואינה מטמאה משום כתם וא"כ מצינו לב"י תקנה שרוב נשים אינן בודקות חלוקן וסדינן טרם לבישה רק כמו שבאו:

א

(בשו"ע סעיף ה') נדפס טעות בספרים כ"ד שערות וגם בספרו נדפס בטעות ולא השגיח לתקן המעוות ובש"ך תקנתיו:

א

מטמאה וכו' עד שתרגיש וכו' עמש"ל סי' קפ"ג:

ב

גזרו על כתם כו' והקשה הכ"מ הא הוי ס"ס ספק מגופי' ספק מעלמא ואת"ל מגופי' דלמא מן העלי' ותי' דאעפ"כ החמירו חכמים ויש לפקפק על הרמ"א קפ"ז שכ' ס"ס ואולי יש לחלק דשם ריעות' לפניך דהרי מכה כאן וא"י אם מוציאה דם ובלא"ה דעת רשב"א להתיר אפי' באינו מוציאה דם כנ"ל. אבל תי' ב' מהכ"מ דכיון דליכא לתלות ודאי מגופי' אתי' הוא הנכון כי כך אמרו בגמ' לב"ש דס"ל דיה שעתה משום דאשה מרגשת א"כ לא יהי' כתמים טמאים כלל ומשני הגמ' כיון בצפור לא נתעסקה בשוק של טבחים לא עברה האי דם מהיכי אתי' וא"כ הדבר לב"ש מכ"ש לדידן דקיי"ל כב"ה ופשוט ולק"מ מהך דברי רמ"א דלעיל דהרי מכה לפניך ומ"ש הט"ז דרוב דמים מגופה קאתי' יפה השיגו המ"י דהא רוב נשים רואה בהרגשה והדין עמו דהא מהך טעמא פרכינן אב"ש לטהר כתמים ופשוט: אך קשה להכ"מ הא הכל ספק א' אי מגופי' או מעלמא או מן עלי' דמ"ש מעלמ' או מעלי' הכל ספק א' אי דם נדה או דם טהור ומה לי דם חוטמה או דם עלי' ועמש"ל ברמ"א בסי' קפ"ז וזה לא שייך כאן וגם מתהפך לא הוי ולכן ברור כמש"ל בסי' קפ"ז דכאן חזקת אשה דהעמיד אשה בחזקתה חזקת טהרה מסייע עד שבעבור זה היא טהורה מהתורה א"כ בכל ס"ס דעלמא אפי' ס"ס כל דהוא מתירין דהא חזקה מסייע לה:

ג

ואם הרגישה וכו' ובדקה אח"כ ולא מצאה כלום וכו' היינו כשיעור וסת המבואר לעיל סי' קפ"ז סעיף א' ע"ש. ודין זה יליף לי' מהרא"י מהא דפרכינן ריש הרואה כתם אי דארגישה לאחר זמן אמאי פטורה מקרבן והיינו חטאת דאשם תלוי אינו חייב דבעי חתיכה א' מב"ח והואיל מחייב קרבן על הרגשה ש"מ דזה חזקה דרואה בהרגשה דאל"כ איך נחייב בהרגש' אולי מ"מ ראתה אחר תשמיש וא"כ דהיא חזקה דאורייתא כמו דאמרינן למ"ד וסתות דאורייתא אי לא בדקה כשיעור וסת טמאה דחזקה אורח בזמנה ה"ה בהרגשה אי לא בדקה תיכף אמרינן חזקה דראתה. והגאון מהר"ל הובא בשב יעקב הקשה מנלן לגמ' לפרש כן בדברי שמואל אדמקשה ממנו ולק"מ דזה ידע הגמ' זולת דברי שמואל דבכל הרגשה הוא בחזקת רואה רק לולי דברי שמואל ה"א דמשנה מיירי בלי הרגשה ומ"מ בנמצא על שלו ודאי חזי בעת תשמיש חייב' בקרבן אבל לשמואל דאמר עד שתרגיש בבשרה א"כ קשה על המשנה בממ"נ וכו' ולק"מ ולכאורה יש ראיה לדברי ת"ה בהא דקמבעי לי' לגמ' בדף נ"ט ע"ב בהאשה שעושה צרכי' וראתה דם איש ואשה מה לי אר"מ כי קאמר ר"מ בחד ספקא אבל בס"ס לא מטמא ר"מ וכו' וקשה הא באשה לחוד איכא נמי ס"ס דהא בדף נ"ז מוקמינן להן דעושה צרכי' בארגישה ואימא הרגשת מי רגלי' (ועיין ריש סי' קפ"ג מה הפי' בהך דארגיש' וע"ש) וא"כ יש כאן ספק ממי רגלי' ספק ממקור ואת"ל מהמקור דלמא היא בלי הרגשה והך הרגשה הוא ממי רגלים וא"כ טהורה ומכ"ש להך פי' דאמרי' דמיירי דלא הרגישה רק אנן אמרינן באמת הרגישה רק להיות כי סברה מי רגלי' הן לא נתנה דעתה בכך וא"כ פשיטא דיש כאן ס"ס ול"ל דהא אסקינן לעיל דאף בלי הרגשה מ"מ טמא משום כתם חדא דרש"י פי' לעיל הטעם דלמא ארגשה ולאו אדעתי' טמאה היא מדרבנן וא"כ חזר הדבר לסתם בכלל הספק ועוד דהא אסקינן בדף י"ד ע"ב דר"מ משום נדה ולא משום כתם מטמא וצ"ל דלא יוכל הס"ס להתהפך ולומר ספק בהרגשה או לא בהרגשה ואת"ל שלא בהרגשה דלמא ממי רגלים דכיון דארגשה ודאי דממקור קחזי' דחזקה כשהיא מרגישה דדם בא ממקור ולא שייך עוד ספק שני אלא להפוסקי' דלא ס"ל מתהפך קשה ול"ל דהא בלא"ה אין כאן ספק דרוב דמים באי' מהמקור ולא דרך השתן רק אתרע לי' רובא הואיל וחזית שלא בהרגשה אבל כאן שיש לספק דבאמת הרגישה א"כ חזר הרוב למקומו ואין כאן ספק ממי רגלי' כלל. דא"כ באיש ואשה שהטילה מים נמי ודאי יותר שכיח רוב דמים באשה יותר מבאיש וצ"ל דמ"מ ע"י שתן לא שכיח וצ"ל דחזקה כל דמים שבאים מהמקור באים בהרגשה אם לא שנודע לה שלא הרגישה אבל מהסתם אמרינן כל דם שבא מהמקור הי' בהרגשה וא"כ אם אתה אומר בספק ראשון דלמא ממקור א"א לספק ולומר דלמא שלא בהרגשה דחזקה אלימת' יש כאן ומבטל החזקה בכל אופן: והנה הג' שב יעקב הקשה הא דאמר שמואל דט"ז הגיע וסתה ולא בדקה דטמאה הואיל וסת דאורייתא חזקה אורח בזמנה בא בממ"נ אי ארגישה כיון שלא בדקה בשעת הרגשה תיכף הא אפי' שלא בעת וסתה טמאה ואי לא ארגישה מה בכך דוסת דאורייתא מ"מ מהתורה בעי הרגשה וזו לית לה הרגשה. ויש ליישב דקמ"ל אפי' דבדקה אח"כ ומצאה דם לבן וירוק וכהנה דמים טהורים ובזו מחמת וסת טמאה דחזקה אורח נשים ד"נ בזמנו בא משא"כ מחמת הרגשה הא ישנו כאן דם טהור דבא ג"כ מהמקור וכמבואר בת"ה ובש"ע כאן ובדקה ולא מצאה כלום דייקא אך באמת אין אנו צריכן לזו דגוף הדם אסור מדרבנן בעלמא מ"מ כיון דהך חזקה דאורח בא בזמנו הוא חזקה אלימת' ודבר תורה א"כ אף במילת' דרבנן חושש לטמא אבל למ"ד וסת דרבנן א"כ חזקה לא אלים א"כ אין לסמוך עלי' לטמא ואין לדמות דאורייתא ודרבנן לחזקה דאורייתא ודרבנן:

ד

לא גזרו וכו' עיין ש"ך סק"ג הביא בשם המהרש"ל דלא נהוג כן דהא אפי' בבתולה קטנה מונה ז' נקים וע"ש מה שהשיג ונראה דתלי' בדעת הפוסקים לקמן קצ"ג דלמ"ד דמדינא דגמ' לא אמרו בקטנה בועל בעילת מצוה ופורש רק אח"כ ממנהגא החמירו א"כ יש מקום לומר אם החמירו בדם בתולים דודאי מותר איך לא יחמירו בכתמים אמנם לשיטת הפוסקים דמדינא דגמ' אסיקו בכל נשים אפי' בקטנה בועל בעילת מצוה ופורש ובגמרא נאמר דקטנה כתמה טהור ולדברי מהרש"ל קשי' אהדדי וכמו דאסיקו שם בבעילות מצוה גם גבי כתם הל"ל כן אלא ודאי דיש חילוק כמ"ש הש"ך בשם הרא"ש שלא לחלק בין גדולה לקטנה הואיל ובעילה לכל מסור משא"כ בכתם ופשוט:

ה

אבל אם פסקה מעט וכו' הב"ח הוכיח מגמ' דקאמר אטו שפעה כי נהרא ופי' רש"י כי א"א ומשני דלא איירי משופעת אלא מזלפת הרי היא כשופעת וא"כ הטור והש"ע דכתבו שופעת או מדלפת מיירי בהפסק והט"ז בסק"ג השיגו ומחלק בין שופעת ימים ז' בלי הפסק או לפחות ודברים אלו דברי נביאות וחקרי סתרי טבע לומר שג' ימים תוכל להיות שופעת וז' ימים לא ובאמת דבריו פשוטים כי ודאי להיות שופעת תמיד ברבוי דמי' א"א להחיות אבל בשביל זה לא יחויב שתצריך להפסיק לגמרי רק ד"מ שופעת שעה שתי' בשפע ואח"כ נפסק הקלוח ומזלפת מעט מעט ובעבור שעה ב' חוזרים הדמים לצאת בשפע וכן תמיד כל הימים אבל לא שיהי' פוסקת לגמרי וא"כ קו' הגמ' שפיר לס"ד דמזלפת הוי כפוסקת וא"כ צ"ל דשופעת כנהר בלי הפסק וע"ז שפיר הקשה הא זה א"א ולכן משני דמדלפת אין כפוסקת וא"כ שפיר יש במציאות דשופעת שעה שניי' ומזלפת אח"כ וחזרה להיות שופעת וא"ש: והן הן דברי ש"ע היתה שופע' כמה ימים והיינו כהנ"ל דלפעמים פסקה להשפי' כי אם טיף להדי טיף וכמעט שעה חוזרת להשפיע או שמתחילה ועד סוף רואה רק טיף להדי טיף אינו אלא ראי' אחת אבל אם הפסיקה אפי' הי' שופעת והפסיקה ולא הי' מזלפת בין הפסקות כלל ודאי דמוני' לשתי ראי':

ו

ושיעור עדשה כמו ארבע שערות הרצון שתי שערות רוחב ושתי שערות אורך ופירושו אם ד"מ השערות כזה א ב ג ד אין אומרים כיון שיש כאן ד' שערות מא' עד ד' הרי כאן מקום שני עדשה אלא שיעור יניק' וצמיחות שער הוא מן א' עד ב' וא"כ הרצון בעדשה שני שערות רוחב שני יניקת וא"כ מא' עד ג' הוא יניקה ב' שערות והוא עדשה ומג' עד ה' הוא שיעור יניקה עדשה שני וא"כ מה' עד ו' הוא רק חצי עדשה וצריך אתה לומר דבאמת ו' שערות לאו דוקא רק חצי יניקה מצד זה וחצי יניקה מצד זה אשר באמת אם תצרפם לאחד הרי כאן ז' שערות הוא שיעור ג' עדשים כי שיעור שתי יניקת שער הוא מקום עדשה ואי אתה מוצא רק בז' שערות ג' עדשים או שתאמר ו' שערות וחצי מקום שער בצד ימין וחצי מקום שער בשמאל וכ"כ הפרישה והמ"י האריך בציורי' ולא חידש דבר כי הכל אמורה בפרישה אפס שינה הלשון ומזה קשה הבנת הדברים לבל יאמר כלשון פריש' אבל מ"מ הדבר דחוק וצ"ע:

ז

משערין בו ברור דוקא בגריס אמרינן כן הואיל בנגעי' אמרינן גריס הקלקלי ובכתמי' אמרי' גריס סתם אלמא דאיכא גריס אחר וא"כ אם יזדמן יותר גדול אמרינן היינו הך גריס שדברי בו חכז"ל בכתמים אבל אם יזדמן עדשים יותר גדולים אין כאן ראי' שיש במציאות גריס כט' עדשים כאלה כן ט' עדשים שאמרו חכז"ל גבי גרים קלקלי דברו בעדשים בינוני ומנ"ל שיש גריס כזה בעולם שיהי' כט' עדשים גדולים עד שנשער בו שיעורו של כתם ובפרט כי רמב"ם גם גבי כתמים העתיק בסתם כגריס הקנקלי ולדבריו אין להשער אפי' בהזדמן גריס יותר גדול כי סתמא יליף ממפורש חז"ל דברו פה סתם גריס וסמכו עצמן אגריס שדברו בנגעין וא"כ ודאי דאין להקל בעדשים ודלא כמו שראיתי שהרבה טועים בזה ולפ"ז כמעט נפל שיעור גריס בבירא דמי יודע איזה עדשים המה גדולים או בינוני' או קטנים והגאון מהר"ץ נתן שיעור בתשובתו כפי המקובל בידו ואם קבלה נקבל ועמש"ל בזה:

ח

אין לו שיעור הש"ך בס"ק י' הכריע בדעת זו שהוא דעת הרמב"ם מדקאמרינן לא דעביד כרצועה ואי ס"ד דמיירי בדאית בי' כגריס מה אריא על בשרה אפי' על חלוק' ספיקא טמאה שפיר דחו אותו המ"י דהא עיקר ברייתא איירי כדאמרינן בריש פרק הרואה מחגור למטה וחגור למעלה וכו' רק קושיית הגמ' מכח יתר לשון איברא מה שסיים המ"י וע"ז משני דלמא לאתויי דעביד כרצועה היא שגגה דהא דעביד כרצועה ויש בו כגריס אין כאן לאתויי פשיטא רק דאין צורך לזה דכך דרך וסוגית הגמ' דמקשין ס"ל לדיוקא והתרצין דחהו דאין כאן דיוק ויתור לשון וזיל הכא קמדחי' וכו' אך מה שהקשה המ"י לשיטת הרמב"ם מה פריך הגמ' אי מהחגור ולמטה על חלוקה אמאי טהור הא י"ל דמיירי בפחות מכגריס וא"כ על בשרה ספק טמא ועל חלוקה טהור והמ"י כתב דלדעת ההגה"ת דס"ל דלכך בפחות כגריס על בשרה טמאה דבשרה בדוק אצל מאכולת לק"מ דלא שייך בי' ספק ולא הועיל בזה דא"כ כי מוקי ביתר מכגריס פשיטא קשה מ"ט קרי' לי' ספק וא"כ אדפריך מחלוקה אמאי ספיקא טהור דהא בזה יש לדחות דמיירי בפחות מכגריס ה"ל להקשות אמאי קאמרי ספק ודאי הוא דהא על זה סובב והולך כל קושיא שלו לדעתו אך קושיא זו אינו לדעת הרמב"ם לבד אלא גם לדעת הרא"ש וראב"ד בבעל נפש דס"ל דהא דמשנינן לא דעביד כרצועה הוא רק שנויא בעלמא אבל העיקר כס"ד דמיירי כעשוי טיפין ובבשרה הן מצטרפין ולא בחלוקה א"כ לוקי לעיל בכך דמיירי בטיפין ולכך בספק בשרה טמא וספק חלוקה טהור ודוחק לומר דא"כ יקשה ותפשוט הך דלקמן דלפ"ז השתא דקי"ל כס"ד כל שינויא דגמ' דמשני בנזדקרה ועברה בשוק של טבחים אינו מוכרח כלל דהא יש לנו בכך ברייתא אוקמתא מרווחת אלא ודאי כמ"ש הרא"ש דהגמ' דייק לי' מדקתני ספק טמא ספק טהור טמא ולא קתני על בשרה ספק טמא משמע דאתא לאתוי' דבר חדוש עכ"ל והיינו דיש מקום לומר ספיקא טהור ומ"מ ספיקא טמא והיינו בהך דעשוי טיפין וא"כ אף להיפך דייק הגמ' דקתני על חלוקה ספק טמא ספק טהור טהור ולא קאמר סתמא ספיקא טהור אלא ודאי לרבותא נקטי' ולכך מוקי לי' הגמ' דמיירי דיש בו גריס ועוד וא"כ הסברא נותנת לכאורה דאפי' על חלוקה ספיקא טמא דהא אין כאן דם מאכולת ומ"מ בעברה בשוק של טבחים טהור ומכ"ש להך אוקמתא בלמעלה מחגורה ונזדקר' דרבותא קמ"ל אפי' לא עברה כלל וליכא כאן מקום לתלות מ"מ טהור בחלוק לבד אבל באין בו כגריס ועוד אין כאן מקום ספק לטמא כדאמרינן אין לך סדין שאין עלי' כמה טיפי דם מאכולת וא"ש ולק"מ: והנה הש"ך כתב דדעת הרא"ש כהרמב"ם ולדבריו הטור סותם שלא כדברי אביו אבל באמת דברי הרא"ש נראין לכאורה כסותרין דבריש דבריו כתב הא דאמרינן טיפי טיפי אין מצטרפין היינו על הבגד דאיכא לספוקי בכל טיפי וטיפי בדם מאכולת אבל על בשרה לא תלינן בדם מאכולת אלא דמספקינן בכשיר וכשורה וטיפי טיפי משום דאי נפל מאותו מקום לא עביד דנפיל בכה"ג וכו' ואי אין דעתו כדעת הרמב"ם וכונתו כמ"ש אבל על בשרה לא תלינן בדם מאכולת היינו כשיש בצירוף כל הטיפין כגריס כדעת הטור א"כ לאיזה צורך כתב הרא"ש דלכך וספיקא בטיפין טיפין משום דלאו אורח אף דהוי אורחא מ"מ הרי כאן ספק עצום כיון דאין בשום טיפה כגריס וטיפה לבד תלינן במאכולת אם נצריפן ולא נתלה במאכולת או דלמא כמו בחלוק לא מצטרפין אף גם בבשר וא"צ לומר דלאו אורחא ומזה נראה לכאורה ברור דדעתו כרמב"ם וכמ"ש הש"ך ולכך אצטריך הרא"ש לבאר ספק דטיפי משום דלאו אורחא אך לבסוף כתב הרא"ש דמסתבר להחמיר דדחוי' בעלמא לומר כרצועה היינו כי אורח' ואריכות לשון הבריית' משמע דאתא לאתויי דבר חדש עכ"ל ואלו הפי' כרמב"ם הא טובא קמ"ל דאפי' בפחות מכגריס מ"מ על בשרה טמא ולא תלינן במאכול' וכמ"ש הש"ך בהוכחתן לדברי רמב"ם ועכצ"ל דס"ל דבעי אף על בשרה כגריס וא"כ פשיטא דכרצועה אין כאן דבר חדש כלל וא"כ נראה כמעט דברי הרא"ש סותרין ואפשר לומר דהא דהוצרך הרא"ש לומר דיש בטיפין טיפין ספק משום דלאו אורחא דנפל בכה"ג הוא משום דאל"כ קשיא תפשוט דעל בשרה מצטרפין דאל"כ למה קתני הך דטיפין טיפין גבי חלוקה כדקתני כתם ארוך מצטרף דאיירי בחלוקה וגבי קתני טיפין טיפין אינו מצטרף לאשמעינן דאפי' בבשרה דלא שכיח מאכולת ומ"מ אינו מצטרף וע"ז כתב הרא"ש דלכך מספקא לי' הואיל ואין דרך נפילה ממקור בכך א"כ י"ל לעולם ה"ה טיפין על בשרה נמי אין מצטרפין והא דקתני גבי על חלוקה משום דלא מבעי קאמר לא מבעי' בבשרה דלאו אורח' כה"ג לבוא מהמקור אלא אפי' בחלוקה דאורחא ה"א דמצטרף קמ"ל דלא מצטרף וא"כ שפיר קמבעי לן וא"כ דברי הרא"ש מכוונים כדעת התוס' וטור בנו מבלי הבדל ודו"ק:

ט

מקבל טומאה עי' ש"ך ס"ק ט"ז שהביא בשם תוס' ורא"ש דדבר המקבל טומאה בנגעים יש בו מכלל כתמים ואמר שתוספת ורא"ש כתבו אבל הרז"ה בהשגתו פי' האי משתיתא אין הפי' שתי כמ"ש התוס' רק כלי אורג וא"כ הוי דבר מקבל טומאה וכן הר"ן בפ' אשה צרכי' דהוי כלי אורג וכן הרשב"א בת"ה סוף שער הכתמים כתב דהוי כלי אורג ובאמת דברי התוס' אינן מובנים דנתנו טעם דלכך מטהר ר"נ כתם בדבר שאינו מקבל טומאה הואיל דהבגד שהכתם עלי טהור אף על אשה לא גזרו טומאה ומה שייך זה טעם אם הבגד טהור בטומאת כתם ומטמא בנגעין ואפשר כיון דמראה אדום בתכלית אדמי' מטמא בנגעי בגדים וא"כ צריך להיות נראה בבגד שלא יהא מקום ספק שנפל עליה איזה מראה אדום משום צד וגלל כן אמרו דבגד צבוע אינו מטמא בנגעים כמו שאין מטמא כתמים וא"כ אם אשה ישבה על בגד לבן ואח"כ נמצא עליה מראה נגע אדמדם ודאי טהורה משום נגע דאמרינן מאשה בא על הבגד ואין כאן נגע וא"כ כיון שתולה בה לטהר הבגד אף אנו מצריכין לטמא אשה משום נדה דהרי אנו אומרין ממנה יצא הדם ואיך נטהר אותם וזה דוחק ולכן נראה דמטעם זה השמיטו המחבר והרמ"א ויהי' איך שיהי' דוקא בנגעי בגדים אבל לא בנגעו בתים דמלבד דאין לו טעם בשום צד ומה ענין זה לזה ואפי' בתים צבועין יש בהן משום נגעי' אף גם דזה לא שייך רק בארץ ישראל ולא בחוץ לארץ וכמה אופנים בה וזה אין לו לכתם כלל ולכך יפה פסק דכתם שעל הבנין אינו מטמא אף דמטמא בנגעי בתים ודלא כהמ"י ודו"ק:

י

כדי להציל' מכתמים הרמב"ם כתב לפיכך תקנו חכמים בגדים צבועין והקשה הכ"מ וב"י דהא בגמ' אסיקו דלא תקנו רק התירה לה בגדים מצבעים ואפשר לומר דקשיא להרמב"ם למה התירו בפולמס בגדי צבעונים כדי לטהר אשה לבעלה הא אמרינן בגמ' מיום שחרב בהמ"ק ראוי הי' שלא לישא כלל נשים אלא שאין גוזרין על הציבור גזרה אלא כשרוב ציבור יכולין לעמוד בה א"כ משמע לולי זאת לא הי' משגיחין על ביטול פ"ו וא"כ למה בטלה גזרה הראוי לגזור בשביל קצת חשש מיעוט פ"ו ועכצ"ל דקודם לזה הי' תקנה קדומה להיות לה לאשה בגדי צבעונין ולכך אף בפולמס של אספיאנס לא ביקשו לעקור תקנה קדומה בכל ודי שהניחו הדבר על הרצון דרשות בידה מבלי ללבוש בגדי צבעונין ומקדם הי' תקנה דוקא על בגדי צבעונין והם הניחו על רצון אשה אבל לבטל לגמרי תקנתם ולאסור מה שהם תקנו כולי האי לא רצו לבטלה ולכך פריך הגמ' תקנו מאן תקנו הרצון דהא מעשה בכל יום דלובשת אפי' בגדים שאינן צבעונים ומשני הגמ' דלא כך מתחלה הי' תקנה אבל אח"כ לא אסרהו מפני כתמים אבל תקנה קדומה הי' ללבוש בגדי צבעונין דוקא וא"ש ועיין במרדכי ליבמות דדייק מהגמ' דלעיל דאין לגרש אשה בזה"ז שאין לו בנים אפי' שהה עשר שנים:

יא

לא בכל מקום וכו' אפי' למעלה מחגור עיין בספר בעל נפש שער כתמי מבואר דמקום החגור כלמטה מהחגור ע"ש:

יב

אפילו לא עברה וכו' זו דעת רשב"א וצ"ל לדבריו דעל חלוקה ספק טהור ספק טמא טהור הנאמר בברייתא אי אמרינן מחגור ולמטה וכגון דעברה א"כ יש לו פי' על חלוקה היינו על חלוקה ג"כ ונמצא על בשרו מ"מ טהור דהא עברה בשוק טבחים ואי לא עברה אפי' על חלוקה לבד טמא משא"כ אי מפרשי בדאזדקרה ומחגור ולמעלה יהי' פי' על חלוקה לבד משא"כ אם נמצא על בשרה נמי טמא דהא כל ההיתר הוא דעל בשרה נמי איבעי' לי' לאשכוחי וזהו דוחק משא"כ הרמב"ם מפרש דשוה חלוקה למעלה בדאזדקרה כמו למטה מבלי הבדל ותמיד בעי עברה בשוק של טבחים ותמהני מהמחבר שהשמיט דעת הרמב"ם לגמרי כי מסתבר דבריו והמ"מ כתב שכן דעת הרבה מפורשים וכן הר"ן הביא ב' דעות בחידושין ולא הכריע ולענ"ד נרא' דאזיל הרשב"א והרמב"ם לשיטתם דכבר כתבנו. לעיל בשם הרא"ש דדיוקא מדתנן ספק טהור ספק טמא ולא ספקו טמא סתם ש"מ לאורויי מילתא קתני וכן הוא הדבר במה דקתני בחלוקה ספק טהור ספק טמא טהור ולא קתני סתם ספקו טהור ע"כ לאורויי קאתא ולפ"ז אלו מיירי בעבר' בשוק של טבחי' פשיט' דתולה בו הלא בכל דבר שיש לתלות תולין ול"ל דלעולם בעבר' בשוק של טבחים הוא דטהור והא דקתני ספק טהור וכו' לאוריי היכי דליכא בי' גריס דטהור אפי' לא עברה דתולין במאכול' וקמ"ל בבריית' דלא בעינין הרגה כרשב"ג וכסתמ' דמשנה לקמן דבעי דווקא הרגה דמה אריא בחלוק הא אפילו על בשרה בכה"ג טהור דתלינן במאכולת ועכצ"ל דקמ"ל למעלה מחגור ולא עברה ומ"מ טהור וזהו רבות' גדולה ומזה יליף הרשב"א דינו משא"כ לרמב"ם שפיר י"ל דלעולם בעינן עברה וקמ"ל באין בו גריס דטהור אפי' לא עברה ואפי' לא הרגה מאכול' ובבשר' בכה"ג טמא דלא תלינן במאכול' לדעתו וא"כ אין כאן ראי' להתיר בחלוק אם לא עברה אפי' למעלה מחגור וכל אחד אזיל לשיטתו וא"כ כיון דמחבר הביא לעיל דעת רמב"ם גם בזה יש לחוש לדבריו לטמא למעלה מחגור אם לא עברה וצ"ע וכן הב"ח חושש לדברי רמב"ם ומסתבר' דבריו. ועוד לדברי הרמב"ם מוכרח פרושו דהוא ס"ל דהא דתנן ספקא טהור ספק טמא בבשרה ספק טמא לאוריי טיפין טיפין כמ"ש הרא"ש ומחברי' והיינו טיפה בפחות מכגריס וא"כ ליכא למימר בחלוקה טהור למעלה מחגור בלא עברה א"כ צ"ל כך פי' על חלוקה לבד ספק טהור ועל בשרה פי' אף על בשרה ספקו טמא א"כ תו ל"ל דמיירי בפחות מגריס דאם נמצא על בשר וחלוק מודה הרמב"ם דתלינן במאכולת כמבואר בדבריו להדי' וא"כ עדיין קשה מה קמ"ל וכי נעשה על בשרה פירושים שונים ועכצ"ל דאפי' למעלה מחגור אפי' על בשרה בשרה לבד ועל חלוקה היינו אף על חלוקה דהרי עברה בשוק של טבחים וזה ברור משא"כ לרשב"א דס"ל לאורויי קאתא בטיפין טיפין בכגריס וקס"ד דאין אורח' בכך וא"כ שפיר י"ל אפי' נמצא על בשרה וחלוקה רק דבחלוקה לולי בשרה הי' טהור' וה"א דבשרה ודאי מעלמא קאתא דהא אין דרך ראי' בכך וקמ"ל דמ"מ טמא וכל א' הולך לשיטתו וזה ברור:

יג

שתי נשים שנתעסקו עיין ט"ז ס"ק י"ז דוחק דברי הב"ח דדעתו דוקא בבא לשאול כאחד אבל בבאו לשאול בזא"ז ב' טהורים כהך דב' שבילין והביא ראי' מתוס' והט"ז דחה ראי' שלו והש"ך בנה"כ מודה לט"ז דמתו' אין ראי' אבל מ"מ כתב דינו של ב"ח אמת דהא דמי' לשני שבילין ודע כי הרשב"א בת"ה גבי בדקה בעד שאינה בדוק הביא בשם רמב"ן ודעתו כדעת התו' דפירשו שהזמינה מוכין לבנים ונקי' רק קינחה בו אחר זמן הוא נקרא אינו בדוק והקשו א"כ הא דתנן ג' נשים שלבשו חלוק אחד ונמצא דם כולן טמאות אמאי הא הוי כעד שאינו בדוק ותי' דבאמת ראוי לטהר כולן רק דהוי כמו ב' שבילין דאם באו לשאול כאחד שניהם טמאים בזא"ז כולן טהורים והרשב"א השיג עליהן דא"כ השאילה חלוקה לנכרים וכדומ' דאין חברת' באה לשאול יהי ב' טהורת ולכך פי' רשב"א עד שאינו בדוק דלא בדקה מעולם רק נוטלת ממקום מוצנע ולכך נקרא עד שאינו בדוק אבל כל שהי' לו בדיקה פ"א הרי זו לעולם בחזקתו עד שתדע שיצא מחזקתן וכו' ע"ש ולפ"ז הרי מבואר דהדבר במחלוקת שנוי' אך הש"ך בנה"כ כ' דהרשב"א לטעמי' דגם לעיל בסי' קי"א לא ס"ל כהך דב' שבילין אבל לפי דהעלה שם דיש לדמותו לב' שבילין ה"ה הכא ע"ש ודבריו נגד הש"ע דהא מחלוקת זה תליא אם פי' עד שאינו בדוק היינו שבדקתו מתחילה וכמ"ש הרמב"ן או שלא הי' לו מעולם בדיקה רק לקחתו ממקום מוצנע וכיון שהטור והמחבר לקמן סל"ח והרמ"א סעיף ל"ו סתמו כדברי הרשב"א והש"ך גופ' לא דיבר עליו א"כ פשיטא דדינא דרשב"א גם בזה אמת ויציב דאין דינו כב' שבילין דזב"ז תלי' אמנם נרא' דאף הב"ח לא אמרה אלא כאן בב' נשים שנתעסקו בצפור אבל לא בג' נשים שלבשו חלוק א' כמו שחשב הש"ך בנה"כ לטהר בכל דוכת' בבאי' לשאול זא"ז והחילוק מבואר דבשלמא כאן אם נתעסקו בצפור היא אומרת אני נתעסק בצפור ומצאתי דם ומה איכפת לי בחברת' אני אין יודע אם חברת' ראתה ג"כ בחלוק שלה או לא אין שאלתי נוגע לחברתה א"כ הוי כב' שבילין דזה אומר אני הלכתי מה ענין הליכת חברתי להליכתי וא"כ בבאי' לשאול זא"ז ב' טהורים כב' שבילין אבל בלובשי' ג' נשים בחלוק א' בדוק ואשה אחת אומרת אני מצאתי כתם לולי שתתלה בחברת' אין לה טענה להטהר כלל רק היא אומרת לא ממני בא הכתם רק מחברתה הרי שבשאלת' תולה בחברת' וזהו הוי כבאין לשאול בב"א דהא א"א לטהר עד שתתל' בחברת' ומה לי שחברת' פה לפנינו לשאול או לא סוף כל סוף לא נוכל לטהרה רק בתלית' בחברת' ומה חזית וזה ברור ונכון: וראיה לזו מהא דפריך בסוף פרק הרואה על דאמרינן דאם לאחר שפשטה חלוקה השאיל' לחברת' היא טהור' ושני' טמאה ופריך מ"ש מב' שנתעסקו בצפור וכו' דב' טמאות ופי' התוס' והר"ן דס"ד הואיל אלו הי' ראשונ' בא היינו מטהרן אותו הואיל ונתעסק' רק בשביל חברת' אנו מטמאין אותו דמי' להך דהכא וק' למה הקשה מברייתא דב' נשים שנתעסקו בצפור ולא הקשה ממשנה שלימ' ג' נשים שלבשו חלוק א' וכו' דהא לפי שיטת הש"ך אף התם בבאין כ"א בפ"ע היינו מטהרין וקושית הגמ' יותר חזקה א"ו הדבר כמ"ש דוקא גבי ב' נשים שנתעסקו אמרינן כן אבל לא באינך דשם לא שייך שבאו לשאול בזא"ז וחילוק הנ"ל נכון וע"ל סי' קי"א מ"ש שם:

יד

הרי זה תולה כגריס בדם שנתעסקה בו וגריס במאכולת וכו' ולפ"ז צ"ל דחצי סלע הוא יותר גדול מכגריס דאל"כ בשני נשים בדם צפור בסעיף שלפני זה נימא חצי סלע מדם צפור וחצי סלע ממאכולת וע"כ דחצי סלע היא יותר מכגריס וסלע היא שליש טפח וש"מ דחצי סלע הוא חצי שליש טפח. וכבר נודע כי ארבע אגודלים המה בטפח וממנו תקיש שיעור גריס כמותו דקטן ואני ראיתי להרב החסיד השלם במדע כמהו' יונה מפראג ז"ל במחברתו ששיער עפ"י הנדסה מט' עדשים עפ"ו למודי אקלידוס והוא שיעור כמות רוחב ואורך ומכאן תיובתא כי אין שיעור גריס יותר גדול באורך וברוחב כי אם חצי אגודל לערך:

טו

בכל זה זו דעת הרא"ש דס"ל דנקטינן בהך אבעי' לחומר' בכל אופן אלא שיש לדקדק לכאור' בדברי הרא"ש דהוכיח בראי' הא דמספק' לן בגמ' בנתעסק' בכגריס ונמצא עלי' גריס ועוד ה"ה בנתעסק' בפחות מכגריס ונמצא עלי' כגריס ועוד ג"כ דמספקא לן דל"ל דהא פשיטא לי' דאינו תולה דא"כ הך ברייתא אין תולין מרובה במועט לוקי בכה"ג ע"ש ויש להבין מה נ"מ בפלפול הזה דכיון דדעתו דהך איבעי' לחומר' ובכולן אמרינן ספיקא להחמיר ומה נ"מ אי מספקא ל' או פשיטא לי' ולכן נראה לומר דאמרינן בסעיף טוב מצא כתם למעלה מחגור וכתם למטה מחגור ולא נזדקר' והוא בעליון יותר מכגרי' שא"א לתלות במאכול' אזי אמרינן מדעליון מעלמא אתא אף התחתון כן ולפ"ז אם נתעסק' בפחות מגריס ונמצ' יותר מגריס למעלה מחגור אם אמרינן דלא מספקא לי' רק ס"ל דאינו תולה בפחות מגריס א"כ למעלה מחגור ודאי מעלמא אתא וא"כ אף למטה מחגור טהור משא"כ אם גם בהא מספקא לי' אף דמטמאין אותו הוא משום ספק אבל מ"מ להקל לא אמרינן וא"כ בנמצא בכה"ג למעל' מחגור אין כאן הוכחה דמעלמא אתא רק מן העסק בפחות מכגריס הוא דאתא כספיקא דגמ' ולכך אין לתלות בו למטה מחגו' ולומר דזה מוכיח על זה וא"ש דברי הרא"ש דהביא ראי' דגם זה בכלל הספק כדי שלא נסמוך להקל וכן ברור לדינא:

טז

אם אם נתעסקה בפחות מגריס ונמצא שני גריסין מאוד נבוכו בו הב"י והאחרונים בטעמו של דבר דהא אסיקנן בגמ' דלא אמרינן שקול דם צפור ושדיא ביני מציעתא ומה שנרא' לומר הוא דהך גריס ועוד הך ועוד אין לו שיעור כמה ואפי' הוא נקוד' קטנה שבקטנות' כמו נקוד' הנדסה לפי רוב מחברי' שאמרו שהוא כחודו האחרון של מחט טריפה דעכ"פ יש בו יותר מגריס וכל מדות חכמים כך היא וא"כ לפ"ז בנתעסק' בכגריס ונמצא עלי' שני גריסין ועוד אין כאן ספק רק אולי הך בכגריס שדי' ביני מציעת' אבל ליכא לספוקי דלמא שני מאכול' רצופים זה גבי זה נתמעכו כדאמרי' אין לך סדין שאין עליו כמה טיפי דמי' דהא יש כאן שני גריסין ועוד ואלו הוא שני מאכולת שני גריסי' בעלמא ה"ל לאשכוח' משא"כ בעסק' בפחות מגריס ועלי' ב' גריסין הרי כאן שני ספיקות חדא דלמא שדי ביני מיצעת' ועוד דלמא שני מאכולת תכופים זא"ז והוי שני גריסי' מכוון וא"כ דיש כאן ב' ספיקות אף דכל א' לא שכיחי והוא ספק דחוק מ"מ בהצטרף א) שניהם יחד הרי כאן ספק א' ובדרבנן ספיקא להקל זהו מה שנ"ל בישוב הנ"ל אף כי הוא דחוק מכל מקום הוא מה שנ"ל יותר מכל מה שדברו בו המחברים:

יז

עליו ז' סמנים וכו' הט"ז בס"ק י"ח הביא מ"ש הטור בשם רמב"ן דאין לסמוך על ז' סמנים אלא לטהרות והקשה דהא החמירו בטהרות יותר מבעלה ע"ש וכן הקשה בפרישה ודבריהם שלא בעיון כי דברי רמב"ן כדעת הראב"ד ועיין בת"ה וברא"ה שחושבי' דאין ז' סמני' מעידים שאינם דם דאף דאינו עובר ע"י הוא היותו בלוע בתוך הבגד אך לענין טהרת הבגד מעבירין ז' סימנים דבממ"נ אי צבע הוא פשיטא טהור ואי דם רק שהוא בלוע בתוך הבגד א"כ הוי טומאה בלוע ואין מטמא ופשוט וכן משמע בתוס' דס"ב:

יח

אם יש בו כגריס ועוד כאן פסק המחבר כשיטת ר"ח דמחמיר לטמאה אבל ר"ח לשיטתו אזיל דאף במשתנת וראתה דם פוסק כר"י ומטמא משום כתם ודינהם שווים כמשמעות הגמ' דתלי' זה בזה אבל המחבר דלקמן בריש סי' קצ"א סתם מבלי זכר לשיטת ר"ח דטהורה לגמרי וא"כ אף בהא יש לטהר לגמרי דהא בגמ' אמרי' כשטימ' רבי כשיטת ר"מ טימא דס"ל במשתנת ג"כ טמא וכשטיהר ר"י לעצמו טהור דגם במשתנת מטהר ודבריו נראי' לכאורה כסותרי' זא"ז ואין לומר דס"ל למחבר דודאי יש לחלק דינם כמ"ש הראב"ד דבשלמא במשתנת תלינן במי רגלים אבל התם שבדקה ויותר דמים מצוי' באשה מבעלמא מטמאינן אף שהעד אינו בדוק דמהיכי אתי' הדם שע"ג העד דמעלמא לא שכיח רק דנחית חד דרגא אם שם בהשתנה מטהרינין לגמרי ואינו נכנס בגדר הספק כלל והיינו משום דמעמידין אשה בחזקת טהרה אף בזו אין לטמא רק משום כתם אבל למאן דמטמא בהשתנה בספק יש לטמא כאן בתורת נדה וטומא' ודאי וזהו המשך הגמ' דר"ח דמטהר כאן היינו משום נדה כמבואר בגמ' ואצ"ל דלבסוף חזר בו הגמ' רק הואיל ור"י מטהר שם נגמרי מטמא כאן משום כתם ורבי ס"ל כר"מ דמטמא שם אף כאן משום נדה מטמא דא"כ מה פריך הגמ' הא כשטימא ר"מ משום כתם מטמא הא כך ראוי להיות דהואיל דמטמא שם משום כתם שורת הדין דכאן יהי' טמא משום נדה ולכאורה צ"ע. אמנם נ"ל דבלא"ה גם ברמב"ם יש מקום עיון דגבי השתנה פסק משום כתם ואלו כאן פסק משום נדה וכבר תמה המ"מ דהא בגמ' מדמינן עד שהוצרך הגמ' לומר דגם בהשתנה מטמא ר"מ משום נדה ולכן צ"ל דודאי ס"ל לרמב"ם סברת הראב"ד לחלק בין בדיקה בעד לרואה בהשתנה (ויהי' לעד אינו בדוק יותר חומר' ממי רגלים אמנם י"ל דס"ל כסברת המרדכי) דאם רואה שלא בשעת וסתה דיש להחזיקה בטהור דהא איכא חזקה אלימת' דאורח בזמנו בא וא"כ ודאי דהדם שעל העד מעלמא ולא מגופי' הואיל בתוך וסתה משא"כ ברואה בהשתנ' דלא שיוך אורח בזמנו בא דאמרינן ע"י חימום מי רגלים דהדרו למקור כמ"ש המפורשים קרה זה דראתה ואין זה ענין לאורח בזמנו (א"כ יש חומר' גבי השתנה יותר מן עד בדוק א"כ שפיר הוי כאהדדי) אך עד כאן ס"ל להרמב"ם סברת מרדכי היינו למ"ד וסת דאורייתא וא"כ חזקה זו דאורח בזמנו בא חזקה גמורה היא אבל לפי דקי"ל וסת דרבנן ש"מ דהך חזקה אורח בזמנו בא לאו חזקה גמור' היא רק דרבנן החמירו א"כ פשיטא דליתא לסברת מרדכי וכמש"ל בסי' קפ"ז ע"ש וא"כ ס"ל לרמב"ם הא דאמרינן בגמ' דזב"ז תלי' היינו ר"ז דקאמר הכי ור"ז ס"ל בדף ט"ז דכ"ע ס"ל וסת דאוריית' וגם מוקמי התם דר"מ וגם רבי להדי' דברייתא דוסת דאוריית' וא"כ שפיר מדמי זל"ז (דאף דיש חומר' גבי עד כנ"ל מ"מ לסברת המרדכי איכא קולא א"כ יש לדמ' זל"ז) אבל לפי דקיי"ל וסת דרבנן א"כ ליתא לסברת מרדכי ושפיר יש לחלק (בין מ"ר לעד דעד חמור כסברת הראב"ד) ולק"מ ודברי רמב"ם נכוני' ובזה גם דברי הש"ע י"ל כן דודאי אין דומין זה לזה כמש"ל לדידן דקיי"ל וסת דרבנן רק כל סוגי' דגמ' למ"ד וסת דאורייתא מסתמ' איירי באשה שיש לה וסת נמי וא"כ שפיר צ"ל דאזלו לשיטתו ובפרט לר"מ ע"כ איירי ביש לה וסת דבאין לה אסור' כלל לשמש וא"ש ולק"מ ודו"ק (עבק"א):

יט

טהורה דאיכא ס"ס הש"ך בס"ק מ"ה האריך להשיג על המחבר דאף דנרא' כן מדברי רש"י לא אמר' אלא לרבי דס"ל משום נדה וב' ספיקות לא חשבינן לי' לודאי וגם רש"י מפרש דמיירי בנמצא על ירכה אבל כשנמצא על העד ס"ס אינו רק ספק א' ובאמת לא ידעתי מה חרי האף הזה דהא בלא"ה רוב פוסקי' ס"ל לדינא דבעד שאינו בדוק אפי' בקופסא מטהרי לגמרי רק להחמיר אמרי' דטמא' כמ"ש הרשב"א ועי' ב"י וא"כ הבו דלא לוסף עלה ע"כ אמרי' להחמי' היינו בהניח' בקופסא כמבואר בגמ' אבל בטחתו בירכ' דלא מבואר כן בגמ' מהכ"ת להחמיר איברא אף לפי דעת הש"ך דמודה לר' בטחתו בירכ' ליכא כאן נדה וא"כ עכצ"ל דקיל מהשתנה וראתה דהא התם מסקינן דרבי כר"מ ומטמא משום נידה וא"כ לפ"ז הדבר נלמוד להמחבר במכ"ש ומה ברואה מהשתנ' דס"ל לרבי טמאה נידה מודה הכא דטהור מכ"ש בטחתו בירכ' דאף לרבי אינו רק משום כתם מכ"ש דלדידן טהור ומ"ש דרש"י ס"ל דמיירי בנמצא על ירכה הא כתבו התוס' לפירש"י דנמצא על עד נמי וכ"כ הרשב"א בת"ה להדיא וא"כ לדברי הש"ך דלדם דירכ' הא ישנו דם על העד נמי וליכא כאן אלא ספק אחד כמ"ש הש"ך ועוד קשה לומר דיהי' לרבי דס"ל ודאי טמא ש"מ דלא ס"ל שום ספק דמעלמא אתא אף שהוא עד בלתי בדוק ש"מ דחזקה מגופי' דאשה קאתי דוחה כל ספק וכי בשביל דנימא עוד ספק א' יהי' נדחה חזקה ממנ"פ אם אתה אומר דאין כאן חזק' ברורה אף בספק א' תהי' הטומא' בספק ואם אתה מחשבי' לודאי אף בשני ספיקות לא יועיל ואף דיש לדחות זה וכה"ג מצינו בכמה דוכת' מ"מ מי דחקינן לומר כן ברש"י ובפרט כי מדברי הרשב"א בת"ה נמי מוכח כן דכתב להוכיח דבעד הבדוק וטחתה בירכה בעינן כגריס דהא מחלקינן בין עד בדוק לאינו בדוק בטחתו בירכה והניח' בקופס' ולא מחלקין בין כגריס לאינו כגריס ואלו אמרינן הא דבעד אינו בדוק בעינן הניח' בקופס' לטמא משום נידה אבל משום כתם נימא אף דהוה ס"ס קשה מנלן לרשב"א לטהר לגמרי בפחות מכגריס בעד הבדוק דלמא אם אינו גריס יש כאן ספק מאכולת וטמא משום כתם ולכך הך דבדקה בעד בדוק דאיירי הכל לענין טומאת ודאי דעל משנה קאי כמ"ש מדברי רשב"א א"א לחלק דבתרווהו בעי גריס א"ו ס"ל דהך גבי עד אינו בדוק וטחתו בירכ' לא בשביל רבי דס"ל נידה לחוד נישני' רק אף לר"ח נשני' ואלביהו שפיר קשה למה נקט והניחו בקופסא לחלק בין הך דבדו' ה"ל למתני נמי דבעי כגריס ועוד דלולי כן טהור אפי' מכתם אלא ש"מ דהך א"צ למתני דבהא אפי' בבדוק טהור ודברי רשב"א מוכרחים ולפ"ז אף הך דינא מוכרח דבירכו אפי' לר"ח משום כתם טהור ומ"ש הש"ך דרשב"א אזיל לשיטתו דס"ל כר' יוסי דבריו לא הבנתי דלר"י פשיטא דטהור דאפי' בקופס' טהור ומכ"ש בירכו רק כל ענין הנ"ל הוא לר"ח דס"ל טמא משום כתם וצ"ל דהש"ך נתכון בזה לדבר א' אף שאין לשונו משמע ומורה כן דלר"ח דס"ל משום כתם אמרינן נחית חד דרג' וטהור בטחתו בירכ' אבל למ"ד משום נדה בטחתו בירכ' משום כתם עכ"פ טמא. ואף בזו אין תפיסה על הש"ע דכבר כתבתי דהא דמטמ' הש"ע אין דעתו כרמב"ם לטמא משום נדה רק משום כתם ובגוף הדבר דכ' הש"ך דלא הוי ס"ס אם טעמו משום דלא תתהפך כב' כ' אחרונים וביחוד הפ"ח דאין זה מוחלט אמנם אם הקו' דהוי שם אונס חד אם הוא דם ממקור או מעלמא ומה לי דבא על העד ממקום אחר או דבא מן יריכו לכאור' קו' עצומה היא אם לא שנא' ל"ד ס"ס היא רק ב' ספיקות נינהו אבל יותר נראה. א) דאין ספיקות דומי' דאם הספק הוא רק מן יריכו א"כ במשוך לא שייך כן דחזקתו מן המקור כמו דאמרי' בעד הבדוק אבל אם אמרי' מעלמ' אתא אף במשוך טהור דבעד שאינו בדוק ליכא לחלק וא"כ אין ב' ספיקות דומה דיש נ"מ בניהם טובא ולק"מ ולפ"ז הא דמטהר מחבר בטחתו בירכו היינו בעגול אבל לא במשוך דבמשוך אין ענין ירכו נוגע כלל לספק הוא משום דהוי אינו בדוק ודמי' להניח' בקופסא וא"ש ודוק וכן נכון דהא דעת הש"ך להחמיר בכל ענין ודי דנקל בעגול אבל לא במשוך עבק"א:

כ

עד הבדוק וכו' יש לכאור' לתמוה דהא זה הוא מדברי רשב"א דחולק אתו' ורמב"ן והיינו דקשי' לי' אם אינו בדוק קרוי אף דבדקה בפ"א רק עכשיו בשעת בדיק' לא בדק' א"כ הא דתנן ג' נשים שלבשו חלוק א' דכולן טמאות קשי' לי' ותי' דהוי ב' שבילין לא ס"ל לי' ולכך ס"ל לרשב"א דכל כה"ג עד בדוק מיקרי הואיל והי' לו בדיקה אך זהו לשיטתו דס"ל כר"י דמטהר לגמרי וא"כ קשי' לי' מהך דחלוק אבל למה דקיי"ל כר"ח דמטמא משום כתם שפיר י"ל כשיטת תו' ורמב"ן דהא הך דחלוק לק"מ דבאמת טמא משום כתם ול"ל דלהחמיר חושש מחבר כרשב"א דהא בממנ"פ בעד כזה שלא בדקתו כלל רק נטלו ממקום מוצנע מותר דלשיטת רמב"ן אין זה בגדר עד אינו בדוק כל שלא הי' לו מעולם בדיקה ולשיט' רשב"א היינו משום דפסק דטהור לגמרי כר"י ולא כר"ח וא"כ אפי' דהוי אינו בדוק הא טהור הוא אף משום כתם וצ"ל דס"ל למחבר דאף לשיטת ר"ח דקיי"ל בעד אינו בדוק טמא משום כתם מ"מ מוכח דעת רשב"א דעד שאינו בדוק היינו שלא הי' לו מעולם בדיקה דהא בס"ד מספקא לן בהך דר"ח דטיהר אי טיהר משום נידה או טיהר לגמרי וקשה לפשוט דלאו טיהר לגמרי מהך משנה ג' שלבשו חלוק א' כקו' רשב"א ועכצ"ל דהך עד אינו בדוק מיירי דלא הי' לו בדיקה כלל מעולם ושפיר י"ל דטיהר לגמרי ול"ק מהך דג' נשים וכו' כתי' רשב"א וא"כ אף דפשטינן וקיי"ל דטימא משום כתם מ"מ פירושא דהך עד שאינו בדוק לא זז ממקומו וכפי' רשב"א זהו מה שי"ל בדעת המחבר אבל מ"מ דוחק דהא בהא תלי' אם אמרינן טהור לגמרי ע"כ מיירי בהך אינו בדוק שלא הי' לו בדיקה כלל דאל"כ מכ"פ יטמא משום כתם כהנ"ל אבל אי אמרינן דטימא משום כתם אמרינן מסתמ' בכה"ג איירי דמהכ"ת בעד שלא הי' לו בדיק' מעולם יטמא ר' משום נידה וכשאין לו הכרח לכך מדברי ר"ח ל"א כן: ויהי' אך שיהי' עכ"פ ה"מ בבדיק' אבל בכתם ודאי דצריך החלוק להיות לו בדיקה תחלה דהא רוב פוסקים ס"ל כר"י ואפי' בעד אינו בדוק טהור לגמרי רק הרא"ש וסייעתו חוששי' להחמיר כשיטת ר"ח והיינו בבדיקה אבל בכתם דהיא גופי' דרבנן מהכ"ת להחמיר נגד רוב פוסקים דס"ל כר"י טהור לגמרי ומכ"ש בכתם ומכ"ש לפמש"ל דמחבר גופי' פוסק כר"י דלא כר"ח ומטהר לגמרי ועכצ"ל לחלק כמ"ש הראב"ד והרשב"א בת"ה לס"ד דרגלי' לדבר הואיל ובדקה בו ע"ש ועמש"ל וא"כ בכתם לא שייך כן ודאי דטהור לגמרי כמו במי רגלי' דהיא רואה גמורה וא"כ עד שאינו בדוק טהור בכתם רק דאמרינן כרשב"א דוקא אינו בדוק לגמרי אבל כל שבדקתו פ"א הוי עד בדוק וטמאה אפי' בכתם ולפ"ז הא דכתב המחבר סל"ט דאין אשה מטמאה משום כתם בחלוקה אא"כ הי' בדוק לה היינו בדיקה ממש דהי' לה בדיקה פ"א אבל אם נוטלתו ממקום מוצנע טהור בכתם וכמש"ל ונכון וכן דעת הב"ח דלא כט"ז דדעת. בס"ק כ"ט דהך אינו בדוק ובדוק אין פירושו כמו בדוק ואינו בדוק בעד דכאן מיירי בדוק שהוא בחזקת מוצנע ואינו בדוק בחזקת שאינו מוצנע כלל ודברים אלו אין לו שחר דמלבד ח' על מחבר דיסתו' כולי האי ויכתוב ב' סעיפים זא"ז במילת שווי' והטעמים והפירושים מתחלפים אף גם הוא מחבר העתיק דברי אלו מהרשב"א וברשב"א ודאי הפי' בדוק דהי' לו בדיקה מתחינה דאם נוטלתו ממקום מוצנע הא אפילו בבדיקה טהורה לרשב"א ומכ"ש בכתם ותמהני מהט"ז דהוא גופי' הרגיש בזה דהך מילתא לקוח מרשב"א ואיית' חובת' לנפשי' דע"כ הך בדוק היינו בדוק לגמרי ולכך טמא דעד שאינו בדוק איירי לרשב"א דלא הי' לו מעולם בדיקה ס"ל ובכתמים הדין כהרשב"א לכ"ע וא"ש ודברי ב"ח ברורי' ומעת' מצינו לאחותינו בנות ישראל תקנה גדולה בעסקי כתמהן שרוב נשים אינו בודקת חלוק וסדין טרם לבישה רק לובשי' כשבא מכובס וא"כ כל כתמהן אף בגריס טהור דליכא כאן חלוק הבדוק כלל:

כא

בדקה חלוקה וכו' האחרונים הרגישו דבדיקה ראשונ' ל"ל כיון דבדקתו לאחד פשטות' והש"ך תי' בס"ק מ"ז דרבות' קמ"ל דאע"פ שבדקתו מ"מ הראשונ' טהורה משא"כ אי לא הי' לה בדיקה בלא"ה ראשונ' טהורה כיון שלא בדקה קודם ראי' כמ"ש סי' ל"ט ומזו שגם הש"ך מפרש הך בדוק בסי' ל"ט היינו בדיק' גמור' ודלא כט"ז דפי' דנטלתו ממקום מוצנע והיינו כמש"ל אמנם תי' אינו מספיק פה דסוף כל סוף אף בהא דבדקה מה רבות' יש דראשונ' טהור' דכיון דבודקתו לאחר פשיטת' ולא מצאה בו דבר ומי' מה שתי' הט"ז ודעתו לל"ע ולענ"ד נראה דיש בזה צע"ג כיון דקיי"ל דע"א בדבר שאינו בידו אין נאמן לאסור של חבירו דלא כל כמיני' דיוכל לומר איני מאמינך ואם אמר לו טהרות שעשיתי עמך טמאי' אם אין חבירו שותק או במקום דלא שייך שתיקה כהודאה שהוא במקום דלא ה"ל למדע אינו נאמן ועי' בהרא"ש פ' ניזקין וי"ד סי' קכ"ז ע"ש וא"כ לפ"ז כאן שפשט' חלוקה ובדקתו והשאיל' לחברת' ולא אמרה לה שבדקתה כמבואר בגמ' בנידה דף נ"ח דלענין כיבוס יכולה לומר איני מאמינך ע"ש וע"כ דלא אמרה כן בשעת שאלה וא"כ כמו דנוכל לומר לענין כיבוס אף לענין איסורה נוכל לומר איני מאמינך ולא בדקתי וטהורה אני ואת משא"כ כשבדקתו תחילה א"כ לא תרוויח השני דאף דלא בדקתו לאחר פשיטתה מ"מ שניהם טמאים והראשונה נאמנות על עצמה שבדקתה ואח"כ רק לענין כיבוס תוכל לטעון כן והא דלא נטעון אף על בדיקה ראשונה איני מאמינך חדא י"ל דמיירי דהי' ידוע שבדקתו תחיל' או שאמר' לה כן בשעת שאלה ועוד על בדיקה ראשונ' עי"כ טמאה נאמנות דהואיל ונאמנות לעצמה נאמנות לחברת' דהי מניהו מפקת כנודע ואע"פ שהיא טהורה במה שאמר' שבדק' נאחר פשיטה עכ"פ בהך אמירה דבדקתה תחיל' מכניס' עצמה לידי חיוב וגם אז הי' שלה והוי כבעל על החלוק ונאמנות אך זהו צ"ע ויותר נראה דמיירי דאמרה תיכף דבדקתו בשעה שלבשה וליכא כאן חשש אינה נאמנות אבל עכ"פ דין הנ"ל לענ"ד ברור דאינו נאמנות לטמא חברת' באמירה די"ל שבדקתו בשעת פשיט' ותוכל לומר איני מאמינך וצ"ע:

כב

בש"ע סעיף מ"א לבשה חלוקה וכו' ואפי' היא בספירות ז' נקים במשנה למלך כ' דתוס' נדה דף ס' ד"ה תולה משמע דמספקא לר"י בזה מיהו יש לדחות דתוס' מיירי כגון טמא דפסק לראות כגון שומרת יום כנגד יום ולא ספר' ואשה אחת כבר ספרה רק לא טבלה בזו תוס' מסופק כיון דבזה מעינ' סתום ובזה מעינ' סתום רק לתלות במקולקל בזו שפיר נסתפקו כיון דשניהן עכ"פ טמאין רק זה כבר ספר וזה לא ספרה בזו י"ל לא שייך תלינן הקלקלה וכו' וזה שדייק התו' בלשונם דיש לספק בסופרת מקצת או כולו ולא טבלה יש לתלות בלא ספרה כלל הרי דמיירי דפסקה מלראות ומעיינה סתום רק דלא התחיל' עדיין לספור אבל בש"ע מיירי בנדה דעדיין מעיינ' פתוח וא"כ הא דתלינן בה לא מטעם דתולה במקולקל כ"א הטעם דתלינן בדבר המצוי ושכיח ואשה זו מוחזקת כי ממנה הדמים ובזה כ"ע מודה כי פשיטא דתלינן מי שמעיינ' סתום במי שמעיינ' פתוח ופשוט:

כג

בש"ע סעיף מ"ב השאילתו וכו' וכן אם השאלתו וכו' שלא טבלה עי' במ"ל הנ"ל דנסתפק והביא פוסקים לכאן ולכאן אם עבר ז' ימי ספירה ולא טבלה בערב וכעת הוא ביום ח' אי ג"כ תלינן בי' דסוף סוף לא טבלה והיא טמא' או כיון דכבר עברו ז' נקים לא שייך לתלות בי' כלל דאין בחזקת טומא' כלל וכל רגע זימנא הוא לטבול וע"ש שהאריך והנה מדברי המחבר דכתב לסופרת ז' שלא טבלה ולא כתב סתם לסופרת שלא טבלה דהא תמיד כ"ז שלא טבלה תולה בה לכאורה משמע דוקא בסופרת ז' שלא טבל' תולה אבל לא ביום ח' אך יש לדחות דהש"ע דין אחר קמ"ל בטבל' ביום ז' מ"מ אסורה לשמש כל היום שמא תראה ותסתור ודעת ב"י סי' קפ"ג דחששא זו דאוריית' ע"ש וא"כ יש כאן מקום ספק ביום ז' שטבלה ביום אם יכול' לתלות בה דהא יש מקום לומר כיון דעדיין עלולה לראות ומחשש זה אסורה לבעל' כל היום א"כ אף בה תלינן דמסתמ' ממנה אתיא ולכן קאמר הש"ע דתולה בסופרת ז' שלא טבלה הא טבלה אף דעדיין ביום ז' היא מ"מ אין לתלות בה וגם מהך דקאמרינן בגמ' דהשאילה לנכרית תולה אין ראי' דמה אריא נכרית אפי' ישראלית דומיא דנכרית דלא טבלה כל ימים תולה בה א"ו דבישראלית אינה תולה בכה"ג דגם בזה יש לדחות דקמ"ל אם אשה בתוך ז' השאילה לנכריות תולה בה דבנכריות בחזקת מטונפת בדמים אבל בישראלית בכה"ג אינו תולה דמה בכך דלא טבלה הא גם היא לא טבלה והרי היא בתוך ז' ומה חזית לתלות בהך יותר מבהך משא"כ בנכריות דתמיד בלתי מקונח מדמי' תולה בה אפי' בכה"ג וא"כ הדבר ספק: אמנם נרא' דתליא בפלוגתא דרמב"ם ורא"ש באשה קודם חומרת דר"ז דלא טבל' בז' וביום ח' ראתה אם סותרין כל ז' או לא דדעת הרמב"ם דסותרת הואיל ולא טבלה עדיין ולדבריו גם לתלות י"ל דתלינן בי' דהא היא בכל אופן כמו בתוך ז' אבל להרא"ש דס"ל בעבר' ז' אע"פ שלא טבלה וראת' דאינו סותרת ז' נקים ש"מ דאין הטבילה מעכב והך ז' נקים כבר חלפו עברו וראי' זו שראתה ראי' חדשה היא וא"כ פשיטא דאין לתלות ביום ח' דהרי אין כאן נדנוד תו מהנך ז' נקים שעברו ודבר זו לענ"ד ברור ונכון וארוח לן במה דקשיא לכאור' דנחלק הרא"ש עם הרמב"ם בדבר שאין בו נ"מ לדידן לדינא דבתר חומרא דר"ז מה נ"מ אי סותרת או לא סותרת בראי' א' צריכה לישב ז' נקים ולפי הנ"ל ניחא דנ"מ לדינא אי יכולה לתלות ביום ח' שלא טבלה אי מישך שייכי בהך ז' נקים או לא ודו"ק:

כד

בש"ע סמ"ו חלוק וכו' ואינו בפנינו לשאול וכו' כתב הש"ך בס"ק ס"א ואינו בפנינו וכו' נראה דגם החלוק אינו בפנינו דאם היא בפנינו תבדוק אם מקדיר או מגליד ומי שאינו בקי יאסר וכו' ואין כאן מקומו דבישראלית ואינו בפנינו חשבינן לודאי טמאה דחזקה דהי' נתכבס ובזה לא סמכינן אקידור וגילוד כלל רק דברי הש"ך קאי על אם היא ישראלית בפנינו ואמרה שלא בדקה או גוי אפי' בפנינו הוה כשלא בפנינו ומשמע מדברי הש"ע דטהור' וע"ז קאמר הש"ך דהיינו דנאבד החלוק וא"א לבדוק ולולי כן אסורה ופשוט וכן משמע בתורת הבית להדיא ע"ש אך לכאורה יש לדקדק הא איירי שלבשתו אחר כביסה קודם בדיקה דאל"כ איך ס"ד לתלותו בקודם כביסה וא"כ הא הוי לשיטת רשב"א ומכ"ש לרמב"ן ותוש' כל שנטלתו ממקום מוצנע ולא בדקתו מקדם עד שאינו בדוק ומטהר רשב"א אפי' בבדיקה ומכ"ש בכתם ואיך נטמאה כאן באינו ידוע אם מקדיר או מגליד וצ"ל דלעיל מיירי במקום מוצנע היינו שלא הי' יד הכל משמשין בו אבל מ"מ אינו מוסגר בארגז עד שלא יפול בו ספק אולי מעלמא אתא עליו הכתם ולכך ס"ל לרשב"א הואיל ולא הי' לו חזקת בדוק מעולם תלינן דמעלמא אתא ולא מהאשה משא"כ כאן מיירי תיכף בבואו החלוק מהכובס סגרתו בארגז עד שלא אפשר לבוא עליו כתם כלל וא"כ ודאי מהאשה אתיא רק ספק הוא אולי הי' עליו קודם כביסה ובזו שפיר תלה במקדיר או מגליד ונכון:

כה

בש"ע סנ"ב בד"א וכו' הי' ג' ערומות הט"ז סק"מ הקשה נימא מילתא דלא רמיא עלי' לאו אדעת' וכו' ולדבריו בטלת כל עדות שאם עד יאמר כזה ראיתי ולא נתייחדתי לעד נימא דשקר קאמר דלא רמיא עלי' ולאו אדעת' א"ו דלענין להשוות לאינש להוחזק כפרן אמרינן כל טצדקות ואמתלא שבעולם אפס לא יהי' שארית ישראל בחזקת פסלנים אבל מסתמא אם הוא עומד ואמר לא עברתי מהיכי תיתי לומר דלאו אדעתא וכן הדבר פה ולא קשה מידי ואין צריך לחלק בין זמן קצר לזמן מרובה ופשוט:

א

סעיף א' בש"ע ס"א וחכמים גזרו וכו' עיין בט"ז סק"א דתי' על קו' הכ"מ דבכתם הוי ס"ס ספק מעלמא וכו' ואת"ל מגופ' דלמא מהצדדין וז"ל כיון דרוב דמנם ממקור אינו נכנס בכלל ס"ס כמ"ש תוס' בכתובות ד"ט עכ"ל והק' המ"י אף דרוב דמים באין ממקור מ"מ רובם בהרגשה ע"ש ולכאורה אמרתי לדחות דס"ל באמת דאין זה רוב גמור רק רוב דרבנן אבל זה ליתא דא"כ אדרבא קושייתו במ"ע הרי מצטרף לס"ס כמ"ש תוס' בכתובות ד"ט הנ"ל. והנה הוכחת' לכאורה מהש"ך בסקפ"ז כהמ"י דהנה ס"ל בדברי המרדכי דרואה דם מחמת תשמיש שלא בשעת וסתה דתולה בדם צדדין משום חזקת אורח בזמנה בא וכ' דאנן לא סמכי' על דברי המרדכי להתיר וכונתו כיון דלא אלים הך חזקת אב"ב דקי"ל וסתות דרבנן וק' לשיטת הט"ז דזה רוב מעליא דאתא מהמקור לו יהי' וסתות דאורייתא האיך סמכינן על הך חזקת הא רוב דמים ממקור מתנגד להך חזק' ורובא וחזק' רובא עדיף ופשיטא ק' על דברי המרדכי דודאי גם הוא מודה דוסתות דרבנן כמבואר כמה פעמים במרדכי רק ס"ל דאלים הך חזק' וסמכינן עליו (ובאמת לשיטתו אזיל דס"ל אף דוסתות דרבנן מ"מ אם לא בדק' בשיעור וסת מחזיקינן לודאי ראתה דסמכינן בזה כוסתות דאורייתא ולעיל סוף סקפ"ז הבאתי לשונו באריכות) וק' הא רוב דמים ממקור מתנגד ואף דיש לדחוק ולומר דרוב רק דרבנן ובמקום חזקת אלימת' וגם איכא למיתלא במיעוך תשמיש דזהו הוי קצת כמכה כנראה מדברי הש"ך לא עשה כרוב זה ליתא כנ"ל וא"ל דחשיב זה גם כן רוב דאין רואין בשעת תשמיש דם מקור הא גם זה רוב דאינם רואים מחמת מיעוך תשמיש וצ"ע. אך גם ק' הא כנראה מדברי הש"ך לעיל יוכל לסמוך על המרדכי להקל לענין רואה דם מחמת תשמיש ולא לז' נקים כי הוא רק דרבנן וק' האיך סמכינן על הך חזקה כלל הא רוב דמים ממקור מתנגד ורובא עדיף מחזקה אך זה יש לדחות כדברינו הנ"ל דרוב רק דרבנן וחששו הרבה לעגן בנות ישראל והקילו והן אמרו והן אמרו אמנם אליבי' דש"ך המרדכי מתיר לגמרי כדמוכח מדבריו קו' הנ"ל במ"ע אע"כ צ"ל כהמ"י אך לכאורה ליתא לזה כי ודאי גבי תשמיש ליתא לסברת המ"י דהא הגמ' אוקי ארגישא ואימא הרגשת שמש הוא וקו' במ"ע (ובאמת על הט"ז אין כאן תימא דס"ל בסקפ"ז באמת כדעת הב"ח וד"מ דהמרדכי אינו מתיר כ"א בצירוף המכה וגבי מכה ליתא להך רובא דרוב באיך ממקור) אך י"ל כך דהנה באמת בגמ' די"ח הוכיח דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב דהא עלי' קרוב ומ"מ אמרינן דם הנמצא בפרוזדר ספיקא טמא ונלך בתר קורבא דעליה אע"כ דהולכין אחר הרוב ורוב דמים ממקור אך אי איכא רוב גם גבי קורבא פשיטא דנלך אחר קורבא דהוא ג"כ דאורייתא כדכתיב והיה העיר הקרוב' וכו' וא"כ לפ"ז י"ל דהכא שפיר איכא רוב ג"כ דמהצדדין דהא איכא חזקת אורח בזמנה בא דרוב דמים באין ממקור מ"מ מיעוט הוא עכ"פ מצדדין ובסמוך מיעוט לחזק' אורח בזמנו בא איתרע לרוב' א"כ אוקי רובא לגבי רוב ופשיטא דנלך בתר קורב' דמוכח ושפיר פסק המרדכי להתיר האשה ולק"מ וא"ל דלא אזלינן בתר מיעוט וחזקת לחומר' כמ"ש תוס' בבכורות ויבמות וכן הרא"ש בסוף יבמות י"ל הכא מודה כיון דאיכא קורבא דמוכח דהיא ג"כ בהדי' ויש לדחות ועיין תוס' דף י"ח ע"ש. אך לכאורה ליתא להנ"ל דא"כ ק' על המשנה למה דם הנמצא בפרוזדר טמא דרוב דמים באין ממקור הא איכא גבי קורבא ג"כ רוב דמיעוט הוא מעלי' עכ"פ וסמוך מיעוט לחזקה חזקת טהרה או חזקת דאורח בא בזמנו ואיתא לרוב' (ואף דנימא דהוא רק פלגא ופלגא מ"מ ק' ונלך בתר קורבא) והנה ודאי א"א דלא כש"ך דגם המרדכי אינו מתיר רק לבעלה ולא לגמרי כמ"ש בזה אמו"ז לעיל י"ל כך דהנה המהרש"א חולין בתוס' דף י"א הק' הא איכא חזקה ומיעוט מתנגד נגד הרוב ניזל בתר המיעוט וחזקה ותי' דזהו רק מדרבנן אבל מדאורייתא אזלינן בתר רובא אפי' נגד חזקה ומיעוט ועוד תי' גבי מיעוט' דל"ש ל"א בתר מיעוט וכ"כ הרא"ש שם א"כ י"ל דהגמ' רוצה להוכיח דמדאורייתא אזלינן בת"ר ומדאורייתא לא אזלינן בתר מיעוט אפי' במקום שחזק' מסייעו אך המרדכי איירי להתיר מחמת תשמיש וזו רק דרבנן א"כ שפיר ניזל בתר קורב' דמוכח כיון דאיכא מיעוט וחזקה בהדי' ושפיר התיר המרדכי דסמך אפי' להקל על הך סמוך מעוט' לחזקה כיון דאיכא קורב' דאורייתא כנ"ל. אך לשיטת הש"ך דס"ל דמרדכי מתיר אפי' לענין ז' נקים הקו' הנ"ל במ"ע אך י"ל כך דודאי המשנה איירי סתם ובכל גווני אפי' באשה שאין לה וסת כלל (וא"ל הא סתם משנה ר"מ ואליבי' ודאי ביש לה וסת איירי דלולי זה אסור' לשמש י"ל דיש לה וסת רק אינו קבוע פעם כה ופעם כה) או דיש לה רק אינו קבוע ועלולה תמיד לראות עד שהרמב"ם מצריך בדיק' לפני כל תשמיש וכו' ובזה אין כאן חזקה אורח בזמנו בא (וא"ל דחזקת טהרה יש לה כמבואר במשנה כל הנשים בחזקת טהרה אפי' אין לה וסת כלל י"ל הכא איתרע להך חזקה דהרי דם לפנינו) וא"כ שפיר הוכיח דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב משא"כ המרדכי דמתיר הכל מטעם חזקת אורח בזמנו בא וא"כ איכא חזקה מעליא אורח בזמנו בא ומיעוט דשכיח מצדדין דאין זמנה לראות דם מקור ושפיר ניזל בתר קורב' כיון דחזקה ומיעוט בהדי' ואפי' מדאורייתא כתי' ב' של המהרש"א ולק"מ וד"ל. והנה לכאורה מצאתי ראיה לדברי המרדכי וכדעת הש"ך דהתיר לגמרי ובלא צירוף מכה כלל מהא דאי' במשנה הנ"ל דף י"ד לאח"ז פטורין מקרבן וטמאין מספק ובאמת לשון טמאין היינו דקאי גם אהאשה וק' הא האשה טמאה נדה ודאי דהא ראתה דם אע"כ דאיכא מ"מ ספק כיון דראתה מיד אחר תשמיש אולי מצדדין מחמת מיעוך תשמיש וא"כ דינא של המרדכי מוכרח ואף דנאמר במשנה דטמאה עכ"פ מספק ולשיטת המרדכי טהורה לגמרי ז"א הא מוקי להך משנה בשבועת בסמוך לוסתה ובזה מודה המרדכי כמ"ש אמו"ז הגז"ל לתרץ יתר קו' על המרדכי מהך משנה ע"ש וא"כ יהי' דברי המרדכי מוכרחים להתיר אפי' בלי צירוף מכה. אך ממשנה אין כל כך ראי' די"ל דטמאין מספק קאי על שעת תשמיש ולענין לטמאה משכב ומישב אף שהוא דוחק אמנם מרש"י מוכח בבירור דהנה רש"י כתב שם בד"ה לאחר זמן וז"ל לאח"ז לאחר אותו יום טמאין מספק שניהם שבעת ימים ומיהו טומאת ספק היא לתלות ולא לשרוף וקשה למאוד בשלמא גבי בעל איכא ספק אולי לאחר תשמיש אבל גבי האשה למה לא יהי' טמאה שבעת ימים טומאת ודאי הא ודאי ראתה וצ"ל דס"ל כמרדכי דיוכל לתלות בדם צדדין ואף דהיא טמאה מ"מ אין שורפין עלי' קדשים והפי' טמאין מדוקדק וא"כ יש ראי' ברורה לכאורה לדעת המרדכי דודאי כיון דמצינו במשנה בסמוך לוסת' כדמוקי לי' בשבועת מ"מ אין שורפין עליו קדשים דאולי דם צדדים הוא א"כ היכא דיש לאשה וסת קבוע ושלא בסמוך לוסתה דאיכא חזקה שפיר סמך להתיר ודבריו מוכרחין וצ"ע אמנם לאחר העיון הטיב ראי' דליתא להנ"ל דקו' מעיקרא ליתא רק הטעם במשנה וברש"י דהיא ג"כ רק ספק נדה דהא הגמ' אוקי להך מתני' לקמן דף נ"ז ארגישה ואימר הרגשת מי רגלים היא א"כ איירי בלי הרגשה ואין טמאה מדאורייתא ובודאי לחד פי' לעיל סי' קפ"ג דלא הי' לה כלל הרגשה פשיטא לק"מ דשפיר היא טמאה רק מדרבנן אף גם לאידך פי' דהי' לה מ"מ רק ספק הרגשה ואין מחזיקנן לודאי הרגשה ולזאת פטורה מקרבן א"כ גם לענין שריפת קדשים אין מחזיקינן לודאי הרגשה ולא אסורה רק מדרבנן ולק"מ ואף שיש לפקפק קצת ע"ז מרש"י לקמן דף נ"ז דס"ל דטמאה מדרבנן דחייש דלמא ארגישה ול"א לולי זה ודאי טהורה קשה הא ע"כ אחר זמן בלי הרגשה כלל ואי דתולה בהרגשה מקדם ה"ל ספק הרגשה דאורייתא ועיין בתוס' יו"ט בפר"כ וכדומה שי"ל מ"מ האמת יורה דרכו שזה הטעם שהיא טמאה רק דרבנן ואין כאן ראי':
אמנם המרדכי ס"ל אפשר דלא כשמואל דצריך דוקא הרגשה וכאשר באמת הרא"ש והרי"ף השמיט הך דשמואל ואי שאין נ"מ לדידן דלעולם טמאה מ"מ איכא נפקא מיניה גבי ס"ס ואם כן תוכיח דינא שפיר כדברינו הנ"ל מהמשנה וכדומה וצ"ע:
שוב מצאתי לכאורה ראי' לדברי הט"ז וליתא לכאורה לדברי המ"י מהא דאי' בגמ' נדה דף י"ד והובא בש"ע לקמן בדקה בעד הבדוק לה וטחתה בירכה טמאה משום נדה וק' הא הוי ס"ס דלמא מעלמא בא על יריכה ואת"ל מאשה דלמא מצדדין וביותר ק' הא מבואר שם בדקה בעד שאינו בדוק והניח בקופס' טמא לרבי משום נדה והא ודאי ס"ס דלמא מקמאי ואת"ל ממנה דלמא מהצדדין וא"ל דספק אונס חד הא חזקה חזקת טהרה מסייע והיכא דחזקה מסייע אמרינן ספק אונס חד כמ"ש תוס' בכתובות ד"ט הנ"ל אלא עכצ"ל כדברי הט"ז כיון דממנה איכא רוב דמים באין ממקור ודברי הט"ז מוכרחין ודלא כהמ"י ואפשר דז"א דשם מודה המ"י דהא איירי בבדיקה ואיכא ספק הרגשה אימר הרגשת עד הוא (וע"ל מ"ש) וכמ"ש רש"י דף ג' בנפק העד יצא משא"כ הט"ז כ' על כתם והשיג שפיר:

ב

סעיף ב והנה לכאורה ק' לי קו' עצומה הן על תי' של הכ"מ דראה חכמים להחמיר בכתמים וכה"ג תי' של הט"ז הנ"ל כיון דרוב דמים באין ממקור אין נכנס זה בכלל ס"ס הא דאי' בגמ' דף ס' אשה שעשתה צרכיה ונמצא דם בספל ר"מ אומר אם יושבת וכו' עומדת טמאה דהדר מי רגלים למקום וכו' אבעי' להו איש ואשה עומדין מה לי אר"מ כי אמר ר"מ בחד ספיקא אבל בס"ס לא מטמא או דלמא ל"ש וכו' (ופרש"י ס"ס ספק דלמא מאיש ואת"ל מאשה דלא לאו ממקור ר"ל אומר היא היא ממאי מדלא קתני ר"מ ור"י מטהרין ור' יוחנן אמר בס"ס מודה ר"מ והא דלא קתני ר"מ ור"י איידי דסליק מר' יוסי פתח ר"י ע"ש הגמ' באריכות ולשיטת הט"ז דהאי ספק דלמא לאו מהמקור אינו נכנס בגדר ס"ס כיון דרוב דמים באים ממקור ק' א"כ מאי פריך הגמ' בס"ס מה לי אמר ר"מ הא אין כאן ס"ס כלל ופשיטא ק' אליבי' דר"י דקאמר מודה ר"מ דטהורה הא א"כ ס"ס כלל וכה"ג קשה אליבי' דר"ל דדייק מדלא קאמר ר"מ ור"י הא אין כאן ס"ס כלל (ובזה ל"ש תי' המ"י דרוב רואים בהרגשה הא מוקי לה בפ' הרואה כתם הך מתני' ארגישה ואימר הרגשת מי רגלים היא) וכה"ג קשה על תי' הכ"מ דחכמים ראה להחמיר גבי כתמים וקשה לר' יוחנן היאך קאמר דר"מ מודה לר"י גבי איש ואשה משום ס"ס וא"ל דס"ל רק משום נדה אבל משום כתם מודה א"כ א"צ לדוחק איידי דסליק מר"י פתח וכו' הא לר"מ יהי' טמאה עכ"פ משום כתם ור"י מטהר לגמרי ויהי' למטהר שני פרושים לר"י לגמרי ולר"מ רק משום נדה וכה"ג ק' לשיטתם על הברייתא דקתני בפירוש ר"י ור"מ מטהרין באיש ואשה וא"ל דאיכא רוב כנגדה דאין רוב נשים רואה דרך מי רגלים מ"מ קשה חדא הא גבי שארי ס"ס שמדאוריית' וודאי מותרין שאין כאן הרגשה כלל גבי כתמים מטמאים א"כ הכא דהי' ספק הרגשה דאוריית' כדמוקי לי' הך מתני' בפ' ה"כ ה"ל להחמיר ועוד הא באמת מצינן דר"מ מטמא בעומדת אף דהוא נגד הרוב כנ"ל אך מ"מ יש לדחות וצ"ע. אך לכאורה קשה בלא"ה לשיטת הש"ך דהקשה לעיל על הרמ"א בס"ק פ"ז ובס"ז ס"ק מ"ה דהוי כספק אונס חד דמה לי אי דם טהור או דם טמא הוא ומה לי אם מעלמא דטהורה או מצדדים וטהורה א"כ אף כאן ק' מה לי אם בא מהצדדים או מהאיש הא איכא עכ"פ ספק א אי דם מקור הוא או לא וא"כ מ"פ הגמ' בס"ס מה לי אמר ר"מ וכה"ג על ר"י וכה"ג על ר"ל כהנ"ל ומה שנ"ל בישובו הוא כך דבלא"ה צריך להבין מה פריך הגמ' בס"ס מה לי אר"מ הא זה כללא בכל הש"ס דס"ס מותר ובאמת זה לכאורה יהי' ראי' קצת לדעת הרשב"א בב"ה דס"ס מותר הוא מכח רוב ופריך הגמ' שפיר לר"מ דלשיטתו דלא אזלינן בתר רוב רק חייש למעוטא אך לשיטת הרמב"ם דס"ל כיון דהספק מהתורה מותר גבי ס"ס לא החמירו חכמים ועיין בפר"ח בכללי ס"ס הקו' במ"ע) אך י"ל כך המשך הגמ' וודאי ס"ל להגמ' כדברינו הנ"ל על הש"ך דלא הוי ס"ס מעליא דהוא כספק אונס חד רק קו' הגמ' מ"מ שפיר דהא ע"כ המתני' איירי באשה שיש לה וסת דאי באין לה וסת אסורה לשמש אליבי' דר"מ א"כ ה"ל לאשה חזקת טהרה כמבואר במשנה כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן והיכא דאיכא חזקה בהדי' ואין חזקת מתנגד אמרינן ספק אונס חד כדמוכח מתו' בכתובות הנ"ל רק י"ל כיון דרוב דמים מאשה באי' ממקור מבטל לי' לחזקה ובפרט הכא דאיכא ספק הרגשה ורוב מעלי' הוא ועדיף מחזקה וא"כ נשאר רק הס"ס וזהו ספק אונס חד אך הקו' הגמ' לר"מ דלשיטתו אזיל דס"ל דלא אזלינן בתר רובא דחייש למעוטא וא"כ הרוב כמאן דליתא דמיא ונשאר החזקה וטהורה מכח ס"ס אף דהוי כספק חד כנ"ל או דלמא דר"מ בעינן ס"ס מעליא וקאמר ר"ל היא אף דחזקה מסייע מ"מ ס"ס מעלי' בעינן ור"י סבר דר"מ מודה לר"י דטהורה אף דהוי כספק אונס חד מ"מ כיון דחזקה מסייע ורוב כמאן דליתא לשיטתו ועיין בבכורת דר"י ס"ל כר"מ דחייש למעוטא ולפ"ז לק"מ על הכ"מ ועל ט"ז ועל הש"ך דכ"ז לר"מ לשיטתו דחייש למעוטא והרוב כמאן דליתא אבל לדידן דקיי"ל אזלינן בתר רובא באמת אין כאן ס"ס כלל או משום דהוא כספק אונס חד או כתי' הט"ז דהרוב מבטלים לי' לחזקה או כתי' הכ"מ דמ"מ ראהו חכמים להחמיר ולק"מ וק"ל. וא"ל דא"כ מאי פריך הגמ' לר"ש בס"ס הא ר"ש אזלינן בתר רובא וצ"ל דקו' הגמ' אי לאמר דחזקת דמים וכו' עדיף ואין נכנס בגדר ספק וכדמסיק א"כ כן האבעי' הש"ס דלמא ר"מ ס"ל בעומדת איכא חזקת דמים ויושבת טהורה משום דיש חזקה להיפך על שפת ספל ה"ל לאשכוחי ז"א דא"כ קשה ליתני ר"ש ור"מ מטמאי כקו' התוס' על ר"ל וא"ל התי' התוס' שם דא"א למיתני כן דיוכל למטעי בר"ש דמודה ביושבת כמש"ל ז"א הא בה"א מסופק' אליבי' דר"ש ג"כ אי מודה לר"מ ביושב' כאשר מקשה בתר הכא וד"ל דב' מקשני' הן:
אך עדיין צריך להבין אליבי' דר"ל דס"ל אליבי' דר"מ דס"ס ג"כ אסור ואי דהוי כספק אונס חד הא אליבי' דר"מ דחייש למעוטא חזקה מסייע ונראה דבלא"ה ק' הא דאי' בגמ' לעיל דף י"ד בדקה בעד שאינו בדוק והניח בקופס' ולמחר מצא עליו דם רבי מטמא כר"מ משום נדה והכא קאי שם למסקנא דר"מ מטמא הכא משום נדה א"כ קשה מנ"ל אליבי' דר"מ דהיא היא דגם גבי ס"ס מטמא ר"מ משום נדה דלמא גבי ספק א' מטמא באמת משום נדה וגבי ס"ס מטמא רק משום כתם וא"כ ליתא לראייתו מדלא קתני בסיפא ר"י ור"מ מטהרן דלא יוכל ללמוד כן דיהי' בהאי מטהר שני פרושים אליבי' דר"י לגמרי ואליבי' דר"מ רק משום נדה אבל טמאה מ"מ משום כתם (וד"ל דס"ל אליבי' דר"מ אם חשב ס"ס לטהר משום נדה אף טומאה כתם ל"ש גבי ז"א חדא י"ל דלאו ס"ס מעלי' הוא וכנ"ל או באמת אף דהוא ס"ס ראו חכמים להחמיר וכדעת הכ"מ באמת) וצ"ע. וארוויח לן בזה קו' התוס' בד"ה מדלא קתני וכו' וא"ת אדרבה מדלא קתני ר"מ ור"ש מטמא וכו' ותי' של תוס' אינם מובנים לי דתי' מדקא מסיק דחזקת דמים מאשה בא ומהא מסיק לקמן אפי' באיש ואשה יושבי' ור"מ מטהר ביושבת ע"ש וצ"ע דהא הגמ' לא דייק מזה דגבי יושבת מטמא ר"ש רק הביא ברייתא דכך ס"ל ר"ש אבל מהך דחזקת דמים מאשה לא יוכל לדייק רק הא דקאמר כיון דר"ש קאמר חזקת וכו' ל"ש יושבת וכו' היינו כיון דלר"ש זה הספק דלמא מאיש בא אין כאן ספק ויושבת אליבי' דר"ש ג"כ טמאה כמבואר להדי' בבריית' א"כ ה"ה איש ואשה אבל לר"מ כבר שמעינן מרישא דביושבת טהורה רק בעומדת מטמא וקו' התוס' במ"ע ליתני ר"ש ור"מ מטמא וידעינן דר"מ מטמאי' רק גבי עומדת מרישא. וד"ל דתי' תו' כך דעכ"פ א"א למיתני ר"מ ור"ש מטמאין דא"כ אתי למטעי ביושבת מודה לר"מ היכא דטהור' באיכא ס"ס דאין המשנה סומך על הברייתא ז"א דא"כ מאי פריך הגמ' לקמן ר"ש בס"ס מה לי אמר קשה ותפשט אליבי' דר"ל דע"כ מטמא דאל"כ קשה קו' התוס' ליתני ר"ש ור"מ מטמאי' וכדומה שיש לדחות אך לפ"ד הנ"ל דר"מ מטהר משום נדה ניחא דלא יוכל למיתני ר"מ ור"ש מטמאים דלר"ש טמא משום נדה ולר"מ טהורה משום נדה רק משום כתם ויהיה בהאי מטמאי ב' פרושים לר"ש משום נדה ולר"מ משום כתם לכן ק' ביותר (וד"ל דס"ל לר"ל כמ"ש תוס' ומהרש"א לעיל לשיטת ר"ח דהכא לענין כתם איתמר חדא זה דוחק ועוד א"כ קשה מנ"ל לר"ל להחמיר אליבי' דר"מ בס"ס אפילו א"א דהוי כספק אונס חד דאף לר"מ חזקת טהרה מסייע וכנ"ל היכא דבחד ספק מודה דטהור' מדאוריית' ואף דר"מ ס"ל כן גבי שארי כתמים דחכמים ראו להחמיר היינו היכא דליכא חזקה בהדי' דרוב דמים בהרגשה מבטל לי' להך חזקת טהר' אבל לר"מ קשה ובלא"ה ק' אי יהי' אליבי' דר"מ טמאה ? משום כתם א"כ מאי פריך הגמ' בפ' הרואה כתם משמואל דאמר עד שתרגיש מהך ר"מ דלמא טמאה משום כתם מודה שמואל כאשר באמת מתרץ בסוף מכח קו' אחרת וא"ל דהמקשין לא נחית לחלק קשה למה לא מתרץ כן ויש לדחות דהתם קאי אי אמרינן דהכא קאי לנדה) ומה שיש לי ליישב בדוחק גדול דר"ל הוכיח ע"כ ר"מ מטמא גבי ס"ס מחמת נדה דקאמר לעיל דרבי מטמא גבי עד שאינו בדוק כר"מ בהשתנה וק' גבי השתנה איכא רק חד ספק דלמא מהצדדים משא"כ גבי עד שאינו בדוק דאיכא ס"ס ספק מעלמא ואת"ל מגופא אולי מהצדדי' וא"ל דהוי ספק אונס חד הא חזקת טהרה מסייע אע"כ דס"ל רמ"א אפי' בס"ס מטמא מחמת נדה דס"ס מעלי' בעינן ולק"מ:
סעיף ב שם בש"ע ואם הרגישה וכו' ובדקה וכו' טמאה דין זה הביא הב"י בשם תה"ד וז"ל נראה באשה שהרגישה שנפתח מקורה להוציא דם ובדקה אח"כ ולא מצאה כלום יש לטמאה דוודאי יצא טיפת דם דהרגשה סברא דאורייתא היא היכא דליכא למיתלא הרגשה במ"א וכדמוכח בפ' הר"כ דפריך אנמצא לאח"ז וכו' אי ארגישה אמאי פטורים מקרבן אלמא דסברא דאורייתא היא מדחייב עלי' קרבן וכיון דסברא דאורייתא היא הוי כלמ"ד וסתות דאוריית' דאפי' בדקה ומצאה טהורה טמאה עכ"ל והרמ"א בד"מ סי' קפ"ח כתב עליו וז"ל וצ"ע בגמ' לא קאמר דהרגשה דאורייתא אלא במצא כתם עם הרגשה אי דם במי רגלים אבל בלא מצא כלום לא מצינן שם דטמאה וגם לא נמצא בשום פוסק דס"ל כן עכ"ל:
והנה לפענ"ד א"ל דראית הת"ה על נכון מהא דפריך הגמ' אי דארגישה לאח"ז אמאי פטורי מקרבן והיינו חטאות דאשם תלוי אין כאן דתנ' דידן ס"ל בעינן שתי חתיכות כמבואר לעיל דף י"ד וכה"ג מבואר שם דלאח"ז איכא ספק אולי אח"כ ראתה וכיון דאיכא ספק היאך שייך חיוב קרבן הא א"ת אין כאן וא"כ מאי פריך הגמ' אמאי פטורים מקרבן וע"כ צ"ל דקו' הגמ' כך כיון דחזקה דאין הרגשה בלא דם א"כ כיון דארגישה בשעת תשמיש אמאי פטורין מקרבן הא ודאי הי' דם דאין הרגשה בלא דם וסוקלין על חזקה ושורפין קדשים על חזקה (ועיין בתוס' דף ס' ד"ה אימא וכו') ולפ"ז דם הנמצא אח"ז לא מעלה ולא מוריד דע"ז לא יוכל לחייב קרבן כלל כנ"ל רק על החזקה ולק"מ וק"ל:
אמנם אי קשי' הא קשי' דלמא לעולם יש הרגשה בלא דם רק קושי' הגמ' כך כיון דהשתא מצא דם ורוב רואים בהרגשה א"כ לאח"ז אמאי פטורים מקרבן היינו דאמרינן אחר תשמיש ראתה איך נתלה דראתה דם בלא הרגשה אחר תשמיש נגד הרוב הנ"ל וא"א דחייב קרבן על חזקה דאין הרגשה בלא דם פשיטא דמחייב על רוב הא רוב עדיף מחזקה ואין כאן ראיה לתה"ד דזה חזקה דאין הרגשה בלא דם מכח קו' הגמ' הנ"ל וצ"ע ואפשר דזה באמת כוונת הרמ"א אך לשונו לא משמע כן:
והנה לכאורה מוכח דקו' הגמ' סובב והולך מכח רוב כנ"ל דאי קו' הגמ' כאשר הבין התה"ד מכח חזקה דאין הרגשה בלא דם קשה הא הך מתני' דאותיום מוקי לי' בגמ' דשבועת דף י"ח בשמוך לוסתה והכא הקו' אליבי' דשמואל ושמואל ס"ל בדף ט"ז וסתו' דאורייתא ואם כן לשיטתו אלים הך חזקה דאורח בזמנה בא עד דאמרינן אפי' בדקה ומצא טהורה טמא ואפילו ר"ז מודה אם לא בדקה בשיעור וסת רק אח"כ לעולם טמאה א"כ כל כמה דנוכל לתלות הראי' יותר סמוך לוסתה ודאי תולה דהא חזקה דאורייתא דיבא האורח בזמנה וסתה קבוע ממש ואין מקדים וא"כ הבעל יוכל להיות שהוא טהור וכ"ש דאין כאן חיוב קרבן דאמרינן ודאי ראתה לאחר תשמיש יותר סמוך לוסתה והשתא הוא דאתרע דהיא יותר סמוך לוסתה וזמנה לראות ואיכא הוכחה לזה ביותר כיון דלא מצא דם גם על עד שלו וכמ"ש תוס' לעיל דף י"ד סברא זו להיפך לפי' ר"ח ע"ש אע"כ דאף דזה חזקה אורח בזמנה בא מ"מ כיון דרוב רואים בהרגשה ורובא וחזקה רובא עדיף ופריך הגמ' שפיר כנ"ל מהכ"ת אמרינן דראתה אחר תשמיש נגד הרוב הנ"ל ואחר תשמיש בוודאי לא הרגישה דאל"כ פשיטא דאין תולה הדם לבשעת תשמיש ומשני אימר הרגשת שמש הוא ואין כאן רוב ומוקמינן על חזקה כנ"ל (ואף דבתוס' דיבמות משמע דסמוך לוסתה למ"ד וסתות דאוריית' אסור מדאוריית' ולפ"ד אדרבה אין מקדים כלל ז"א דאפשר מ"מ אסורה דחושש אולי מ"מ יקדם ובאמת אזהרה בעלמא הוא אבל לחייב עליו קרבן מהכ"ת ובזה אפשר מתורץ הרא"ש מיבמות לנדה כאשר הארכתי בו בסי' קפ"ד ע"ש ויש לדחות) ולפ"ז ליתא לראי' תה"ד וצ"ע. אך לכאורה ליתא להנ"ל דעדיין קשה מאי משני הגמ' אימר הרגשת שמש הוא מ"מ קשה הא עכ"פ איכא ספק הרגשה וכמ"ש התה"ד דהוי ספק הרגשה דאורייתא וקשה כיון דזה רוב דרואים בהרגשה וע"כ לאחר תשמיש לא הרגישה כלל כנ"ל א"כ איך לא נתלה דדם בא בשעת תשמיש והי' הרגשה מעליא ויהי' מחייב קרבן דאם מחייב קרבן על חזקה מכ"ש על רוב. אך באמת קו' זו ק' גם בלתי דברינו הנ"ל למה לא נתלה אותו ראי' להך ספק הרגשה ואמרינן דהוי הרגשה מעליא ואדרבה בלתי דרבינו הנ"ל אין כאן אפי' חזקה חזקת טהרה כנגדו דהא מוקי להך מתני' בסמוך לוסת' וזה יותר גרוע מאשה אין לה וסת כלל דהיא אסורה לשמש ואין כאן חזקת טהרה כלל. וד"ל על ספק הרגשה מ"מ לא מחייבין חטאות אף דרוב רואים בהרגשה מ"מ כיון דאיכ' חזקה כמש"ל כיון דלא נמצא גם על עד שלו משא"כ בוודאי הרגשה ז"א חדא מהכ"ת יפטור מקרבן על הך סברה ועוד דאף דאמרינן דמ"מ פטור מקרבן משום חבע"ז קשה למה היא יהי' טמאה רק מספק ובלא"ה יש לדחות וצ"ע:
אך בלתי דברי התה"ד דג"כ קשה לכאורה קושי' הנ"ל הא הרמב"ם כתב בפ"ט מא"ב ואם לא הרגשה ובדקה ומצאה דם בפרוזדר הרי זה שבא בחזקת הרגשה א"כ היאך משני אימר הרגשת שמש היא הא זה חזקה דדם בא בהרגשה ואחר תשמיש לא הרגישה ולמה לא אמרינן דהך הרגשה בשעת תשמיש היה הרגשת דם דהוא חזקה דבא בהרגשה וקו' הגמ' במ"ע אמאי פטורה מקרבן דהא סוקלין על החזקה וא"ל דכבר פי' אמו"ז הגז"ל בסי' קפ"ג דרמב"ם כתב ובדקה ומצא היינו ע"י הכנסת עד דהוי ספק הרגשה וכאשר משני הגמ' הנ"ל אימר הרגשת עד הוא וא"כ י"ל דכבר ידע הגמ' דהכנסת עד הוי ספק הרגשה דהא כבר משני לי' כן אבל דיהיה הכנסת שמש ג"כ ספק לא אסיק המקשין וא"כ פריך הגמ' שפיר אמאי פטורה מקרבן למה לא נחזיק הדם בהרגשה מעליא בשעת תשמיש ומשני הגמ' אימר הרגשת שמש א"כ האי הרגשה בשעת תשמיש הוי ג"כ ספק הרגשה ומאי חזית דנתלה הראי' בהך ספק הרגשה בשעת תשמיש אי הרגשה מעליא או הרגשת שמש או דנתלה בספק הרגשה בבדיקות העד דג"כ ספק הרגשה אך ז"א עיין בהרמב"ם פ"ה מה' שגגות דהעתיק הך משנה כל השיעורים רק לקינוח ולא לבדיקה והקו' לכאורה במ"ע מאי משני הגמ' אימר הרגשת שמש הוא וכנ"ל וא"ל דרוב רואים בהרגשה אינו רוב גמור רק רוב לאפוקי מדברי ר"י כדאמר הגמ' לעיל דף י"ח זה דוחק ולפענ"ד יותר י"ל רוב זה מן רוב מ"ש תוס' דף ס' לחייב קרבן על ספק ע"ש. ומה נ"ל ליישב קצת בדוחק וזהו ראי' שקו' הגמ' קאי לשמואל לשיטתו דס"ל ו"ד א"כ הוא חזקה דהדם בא אחר תשמיש כיון דהוא יותר סמוך לוסתה כנ"ל דהנה כבר הבאתי ס"ק הקודם לחד תי' המהרש"א בחולין היכא דאיכא מיעוט' דשכיח אזלינן בתר מיעוט וחזקה נגד רוב וכן ס"ל הרא"ש שם ולפ"ז הא הכא איכא חזקה כנ"ל ומיעוט דרואי' בלא הרגשה איכא עכ"פ מעוטא דשכיח א"כ מתרץ הגמ' שפיר ולק"מ. וא"כ מוכח דהגמ' לשמואל פריך מכח רוב אבל א"א כת"ה דקו' הגמ' מכח חזקה וצ"ל דאין זה חזקה כלל שראתה אח"ז דעל שיעור וזמן מועט כזה לא אמרינן חזקה ואדרבה סמוך לוסת' כוסתה יחשב וכן משמע קצת בתוס' דיבמות הנ"ל הקו' במ"ע למה לא נתלה אותה ראי' לרוב דרואי' בהרגשה והי' הרגשת דם בשעת תשמיש ואין כאן חזקה דהא בסמוך לוסתה איירי ועוד הרי איתרע לחזקה דהרי דם לפניך וצ"ע. ומה שנ"ל בישובו בדוחק דס"ל לת"ה דסמוך לוסתה הוי כוסתות ממש כנ"ל א"כ א"צ כלל להרגשה דאמרינן ארגישה ולאו אדעתי' והיינו לאח"ז וכמש"ל אליבי' דב"ה בריש מכילתן כסבורה הרגשת מ"ר היא ועיין בתוס' הר"כ אף דלא הטילה מים ולק"מ (ובזה אפשר לתרץ גם קו' הש"י דהביא אמו"ז הגז"ל על שמואל לשיטת הת"ה דס"ל וסתות דאוריית' בממנ"פ אי ארגישה אפי' וסתות ל"ד הא לעולם טמא ואי דלא ארגישה אינו טמאה ע"ש ולפי הנ"ל ניח' ובאמת זה ממש כדברי אמו"ז הגז"ל בחד תי' ע"ש). אך ז"א דכל סברת תוס' כסבור' הרגשת מי רגלים הא הכא ארגישה ודאי רק אנו תולין בהרגשת שמש והיאך אמרינן ב' קולת דהרגשה בשעת תשמיש הי' מחמת שמש ואחר תשמיש ארגישה ולאו אדעתי' ועוד הא תוס' כתבו דבין תשמיש למציאות דם לא תלינן במ"ר ולאו אדעת' ועוד יהי' קשה היאך לומר דינו מהך קו' הגמ' הא הך מתני' אוקי הגמ' סמוך לוסתה ולפי דעתו יהי' כוסתה ממש ואז טמאה אפי' בלא הרגשה כלל ואפי' לא נמצא דם אליבי' דשמואל דס"ל וסתות דאוריית' משא"כ לדידן דקיי"ל וסתות דרבנן נכן הקו' במ"ע וצע"ג (ובלא"ה זה קשה בעיני הא הך מתני' מוקי בגמ' סמוך לוסת' ושמואל ס"ל וסתות דאוריית' ולשיטת תוס' ביבמות דאם ו"ד אסור בסמוך לוסתה ד"ת א"כ פשיטא פריך הגמ' שפיר אמאי פטורה מקרבן הא ראינו דראתה דם וסמוך לוסתה הוא והוא לשיטתו אזיל וס"ל ו"ד משא"כ לדידן דוסתות דרבנן ודעתו אפי' שלא בסמוך לוסתה אם לא בדוחק י"ל דאף דסמוך לוסתה אסור ד"ת מ"מ אין ע"ז חזקה אורח בזמנו בא וצ"ע:
והנה עוד רצוני להוכיח מהך סוגי' דלא כת"ה במחילת כבוד תורתו הקדושה דאי כדברו דאם מרגישה ולא מצא כלום ודאי טמאה דזה חזקה דאוריית' דאין הרגשה בלא דם א"כ למסקנא דאיירי דארגישה ואימר הרגשת שמש היא עכ"פ איכא ספק הרגשה ויהי' הפי' איך שיהי' וכמ"ש בעצמו בפסקיו מ"ז דהוי ספק הרגשה דאוריית' א"כ אם וודאי הרגישה טמאה ודאי דחזקה אלימת' דהי' דם ונאבד א"כ גבי ספק הרגשה יהי' ג"כ טמאה מספק דהא ספק דאורייתא לחומר' א"כ למה קתני בסיפא נמצא לאח"ז טמאה מספק ה"ל לאשמועינן אם הרגשה בשעת תשמיש אפי' לא נמצא כלל טמאה מספק דספק הרגשה טמאה וא"ל דבאמת א"צ למצוא דם אם ימצא דם אח"כ נזכרת שהי' מרגיש בשעת תשמיש א"כ לא הניח בת לא"א כי תמיד יהי' חושש אולי מרגישה בשעת תשמיש ואין לך לבו נוקפו ופורש יותר מזה וצ"ע. וא"ל דלכך קתני במשנה לאח"ז דלא תימא הואיל דריעות' דדם לפנינו דיהי' כוודאי מחייבין בקרבן קמ"ל דאפ"ה לא הוי רק ספק ז"א דבלא"ה כבר אשמועינן מריש' דמצריך דווק' לענין חיוב קרבן וטומאה בתוך השיעור ויש ליישב בדוחק כיון דזה אם הרגישה טמאה רק מכח חזקה אין הרגשה בלא דם וא"כ בספק הרגשה לאו כלום היא אך מת"ה משמע דהוי ספק הרגשה דאורייתא אפילו בלא דם וכן הוכחתו לדינא אמנם באמת יפה עלה ברוח אמו"ז הגז"ל בסקפ"ג לפרש אליבי' דת"ה הפי' אימר הרגשת שמש היא דאמת לא הרגישה כלל רק היא חושבת שהרגישה ולק"מ. אך הא קשה הא דמשני אימר הרגשה שמש למה התני במתני' וטמאים מספק הא אי' לעיל די"ד בדקה בעד הבדוק לה וטחתה בירכה ולמחר מצא עליו דם אמר שמואל טמאה נדה ופירש"י טומאה ודאי וכבר הק' בסקפ"ג ממנ"פ אי בהרגשה בלא"ה טמאה לת"ה אי שלא בהרגשה טהורה אליבי' דשמואל ותרצתי דהכנסת עד או שמש הוי ספק הרגשה וכו' אך קשה היכא דמצא דם ואיכא אפי' ספק דלמא מעלמ' בא בירכה כמו שמבואר שם ברש"י אמרינן דמגופו והא הוי רק ספק הרגשה עד או שמש וטמאה ודאי א"כ קשה הכא דמצא דם לאח"ז ברור הוא דמגופ' והי' ג"כ ספק הרגשה למה יהי' האשה טמאה רק מספק כמ"ש רש"י במתני' דשניהם רק לתלות ולא ודאי כמ"ש שמואל לעיל ואדרבה כאן הוא סמוך לוסתה אעכצ"ל דהכא כיון דאי אמרינן דראתה לאחר תשמיש מסייע לחזקה ביותר סמוך לוסתה וחזקה אורח ב"ב והשתא הוא דאתרע משא"כ לעיל אף דהוא שלא בסמוך לוסתה ובחזקת טהרה עומדת מ"מ כיון דדם לפנינו איתרע להך חזקה משא"כ הכא אדרבה החזקה מתנגד דאמרינן לאח"ז ראתה דהוא יותר סמוך לוסתה וקו' והפי' מבואר וצ"ע:

ג

סעיף ג עיין בדברי אמו"ז הגז"ל בסק"ז וי"ב על הרא"ש דכתב על הבריית' שאמרה על בשרה ספק טמא ספק טהור וכו' ול"ק ספיק' טמא משמע לאורוי דבר חדש והק' למה ל"ק על חלוקה ספיק' טהור ותי' שם ובנו יסודת רבי' ע"ז וצריך להבין דלכאורה י"ל לשיטת רשב"א דס"ל עד שאינו בדוק היינו דלא הי' לו מעולם בדיקה אבל אם בדקה והניח במקום מוצנע ה"ל כעד הבדוק והרמב"ן חולק וס"ל אף שהיה בדיקה פ"א ל"מ א"כ י"ל דברייתא איירי שהי' פ"א בדיקה והניח במקום מוצנע והיינו שכבס ישראלית וליתא קמן לשאלוהו ה"א דהיא טמאה דהוי כמו בדוק אשמועינן דזהו מיקרי אינו בדוק וטהור' ואין ראיה מהך קו' כלל להוכחתו שם ז"א דודאי גבי כתם כ"ע מודה לדברי הרשב"א וכמ"ש הגאון המחבר ז"ל לקמן ועוד בלא"ה ליתא דהרא"ש כתב דלפי מה דאוקמינן בגמ' בעברה בשש"ט קמ"ל יתירה דאפי' בתרתי לריעות' דאפי' עברה בשוק ש"ט וגם מצא רק טיפין טיפין קמ"ל אפ"ה ס' טמא משא"כ בחלוקה צ"ל רבות' דאפי' בתרתי לריעותא אפ"ה טהור ולפ"ד הנ"ל אדרבה אי חלוקה הוי בדוק שפיר ואפ"ה טהור הוי רבות' טפי:

ד

סעיף ד עמ"ש אמו"ז הגז"ל סקי"ח דה"ק כאן חוכך המחבר להחמיר כשיטת ר"ח ובסקצ"א סתם בהשתנה דטהורה לגמרי ובגמ' מדמי זל"ז וצ"ע וא"ל דס"ל כהראב"ד דגבי עד ש"ב יותר חמור מהשתנה דא"כ ק' מאי פריך הגמ' לעיל כשטימ' ר"מ משום כתם טימא הא עד שאינו בדוק חמור וראוי הכא לטמא משום נדה ע"ש ובאמת הוא קו' התוס' על ר"ח דף י"ד ד"ה ור"י ע"ש ולפענ"ד הקלושה אפשר לתרץ דלכאורה ק' למה יהי' כאן גבי עד שאינו בדוק חמור הא כאן איכא ס"ס ספק מעלמא אף דל"ש מ"מ עכ"פ נכנס בגדר ספק ואת"ל מגופ' דלמא מצדדים אך י"ל או כתי' הט"ז כיון דרוב דמים ממקור אינו נכנס בגדר ס"ס הך ספק מצדדים או כתי' הכ"מ דמ"מ ראה להחמיר ולפ"ז לר"י שפיר י"ל כסברת הראב"ד דחמיר גבי עד כמ"ש התוס' אך מ"מ פריך שפיר אליבי' דר"מ אי ס"ל גבי השתנה דטימא רק משום כתם א"כ הכא גבי עד די לנו שמחמירין לטמאה ג"כ משום כתם דהא איכא ס"ס כנ"ל וא"ל דספק מצדדין אינו נכנס בגדר הספק דרוב דמים ממקור הא ר"מ לשיטתו אזיל וס"ל דחייש למעוט' ולא אזלינן בתר רובא א"כ הוי ס"ס מעלי' ודאי שאמרינן דדמים להשתנ' והיינו בצירוף סברת הראב"ד דמעלמ' לא שכיח אמנם אם ר"מ מטמא שם משום נדה ה"ה הכא והיינו הכל בצירוף סברת הראב"ד אמנם לדידן ואליבי' דר"י דלא חייש למעוט' א"כ בלי סברת הראב"ד ג"כ דמים העד להשתנה דאין כאן ס"ס כיון דרוב דמים ממקור מבטל להאי ספק ובצירוף סברת הראב"ד (כאשר מוכרח לומר כן אליבי' דר"מ דלולי כן ק' אליבי' למה עד דמי' להשתנה הא גבי עד איכא ס"ס וגבי ס"ס מודה ר"מ לר"י שם כדאמר רבי יוחנן שם וכאשר מפורש כך בבריית' אע"כ כדברי הראב"ד כיון דל"ש חמור ומדר"מ נשמע לדידן א"כ חמור גבי עד שאינו בדוק ולק"מ קו' אמו"ז הגז"ל על הראב"ד ועיין בהר"ן פ' רא"ד בשבת ובכ"מ פ"ג מה' מילה דהבי' עוד הרבה מקומות דס"ל לברור דרבי יוסי לא חייש למעוטי והתוס' דהקשה כקו' אמו"ז הגז"ל דף י"ד הנ"ל לפענ"ד לשיטתו אזיל כי עיין בתוס' ביבמות ס"ז נסתפק אליבי' דר"י אי ס"ל חייש למעוט' או לא ובנדה ל"ב ד"ה ר"מ מחלט דר"י ס"ל דחייש למעוט' ולית' לתירוצינו הנ"ל. עכ"פ אנן ודאי דקיי"ל דלא חיישינן למעוט' שפיר העתיק המחבר כאן לחומר' דס"ל כן כסברת הראב"ד כדמוכח אליבי' דר"מ ומדר"מ נשמע לדידן ולק"מ וא"ל דר"מ חייש למעוט' רק לחומר' ולא לקול' ז"א עיין בהרא"ש פי' בתר' דיבמות ובתוס' חולין דף פ"ו ובתוס' נדה דף י"ח דר"מ ס"ל בין לקולא ובין לחומר' ובפרט א"א דר"מ חייש למעוט' מדאוריית' ע"ש. ודע כי תמצא בדברי אמו"ז הגז"ל בהך ס"ק הנ"ל לפעמים איזה תיבות בתוך חצי לבנה זה היתי מוסף בדברי קדשו כי הי' מקצר עד שהי' קשה בהבנה לפענ"ד:

ה

סעיף ה עמ"ש אמו"ז הגז"ל בסקי"ט על הש"ך ס"ק מ"ה בדברי של טעם ובאיזה דברים צריך להתבונן דמ"ש וז"ל וע"ק לרבי דס"ל ודאי טמא ש"מ דמעלמ' אתא אף שהוא עד בלתי בדוק דחזקה מגופ' קאתא דוח' כל ספק וכו' ע"ש ולפענ"ד לכאורה קשה לדבריו הא רבי מטמא כר"מ בהשתנה ואלו ר"מ גופא ס"ל במ"ר דעומדת טמא' דחזקה הוא ממקור מ"מ בס"ס מודה לר"י כמבואר בבריית' להדי' וא"ל דס"ל רק מטהר משום נדה בבריית' אבל מ"מ מטמא משום כתם הא קתני ר"מ ור"י מטהרין ויהי' בהאי מטהר שני פירושים וכה"ג מוכח מר"י דס"ל כהך בריית' דר"מ מודה לר"י בס"ס והיינו ע"כ לגמרי דאל"כ מאי צריך לדחוק איידי דסליק מר"י פתח וכו' הא בלא"ה א"א למתני ר"מ ור"י מטהרין דלר"י יהיה טהורה לגמרי ולר"מ רק משום כתם וצ"ע לכאורה. אך י"ל דהקשה על הש"ך מכח ממנ"פ דהוא דוחק דברי הב"י דמרש"י אין ראיה דאף דהוא ס"ס האי דיהי' טהור לרבי משום נדה אבל מ"מ משום כתם עכ"פ טמאה וקשה הא רבי ס"ל כר"מ בהשתנה ור"מ מטהר גבי ס"ס ע"כ לגמרי דהא קתני בבריית' ר"מ ור"י מטהרין וע"כ ר"י מטהר לגמרי וה"ה ר"מ דלא יהי' בהך מטהר ב' פרושים וכן ר"י דמשני' איידי דפתח ע"כ ס"ל כן כנ"ל וצ"ל דהש"ך לא ס"ל כן והקשה שפיר וא"ל דגבי עד מ"מ חמיר כסברת הראב"ד ז"א חדא הא רש"י ותוס' לא ס"ל כן כדדחי תוס' ועוד כבר כתבתי לעיל אליבי' דר"מ צ"ל כסברת הראב"ד דלהיות דמי' עד שא"ב להשתנה אבל לא להחמיר כנ"ל:

ו

סעיף ו עמ"ש אמוז"ל הגז"ל סקכ"א לתרץ קו' האחרונים בדיקה ראשונה ל"ל ותוכן דבריו דק' כאן לפי דקיי"ל דאין נאמן כשאין בידו במקום דל"ש שתיקה כהודאה דמי' או במקום דלא ה"ל למידע ע"ש ולכאורה צריך להבין הא מקור הדין דש"ע נובע מרמב"ם ורשב"א כנרשם ועיין בתשובת הרשב"א סי' שע"ו שכתב בפירוש אם חבירו שותק משום דלא נודע בירור הדבר הוי כהודאה ונאמנות וכ"פ הרמב"ם בפ"ט דנזירות אם נסתפק הרי זה מביא קרבן א"כ כאן דנסתפק' בדבר אם הי' חלוק נקי ולא נודעת לה א"כ פשיט' היא טמא ולק"מ אך ז"א דעיין בב"י שהבי' דברי הרשב"א אין הלשון כמו שהבי' בש"ע ובכיון שינ' הלשון ע"ש וכה"ג לא קשה דלמא היא מאמין לחברת' בלבה א"כ שפיר טמאה כמ"ש הרמ"א סי' קכ"ז ז"א דוודאי כתם לא יהי' חמור מיי"נ ולק"מ. אך לכאורה קשה הא נשים פסולי עדות ז"א כיון דהתורה האמינת' לאשה ואפי' על חברתה נאמנות דחרשת ושוטה וסומא בודקת ומראה לחברת' א"כ פשיט' נאמנות גם לזה וכבר כתב הש"ך לעיל היכא דהתורה המנהו לעד נאמן כב' וה"ה אשה הרי היא כשני' ולק"מ:

א

שהיא טמאה. וכתב הרמב"ם בפרק ט' מהא"ב וטומאה זו מספק שמא כתם זה מן החדר הוא בא וכתב הכ"מ קשה לי הא ספק ספיקא הוא והו"ל למשרי ספק מגופה ספק שלא מגופה ואת"ל מן גופה ספק מן החדר ספק מן העליה וטהור וי"ל דאע"פ כן החמירו בו חכמים משום דאיסור חמור הוא (וכן משמע בש"ס דנדה דף י"ט ע"א להחמיר על דברי תורה פירש"י שלא להקל בנדה גמורה) ועי"ל שמאחר שאין לה דבר לתלות בו החמירו כאלו הוא מגופה ודאי ואין כאן אלא ספק אחד עכ"ל והט"ז כתב די"ל דכיון דרוב דם שיוצא מן האשה בא מן המקור לא נחשב זה לספק כלל ואין להקשות ממ"ש רמ"א ספק ספיקא בסימן קפ"ז סעיף ה' דהתם יש מכה ואפשר שהוא מן הצדדים ועל זה קאי הספק ספיקא עכ"ל דבאמת מדברי רמ"א לעיל סימן קפ"ז משמע דספק ראשון הוא שמא בא מן הצדדים ולא מחמת מכה דאל"כ הכל שם חדא ספיקא הוא אי מחמת המכה או לא ואין כאן תרי ספיקות להקל כלל אבל לענ"ד נראה דה"ט דהוי ספק ספיקא משום דאיתרע לן רובא כיון דרוב נשים אינן רואות מחמת תשמיש ממקור לכן הוה ספק ספיקא גמור (וכה"ג מבואר בש"ס דכתובות דף ט"ז ובב"ב דף צ"ט) ומהאי טעמא חשיב הכא ג"כ ספק ספיקא כיון דרוב נשים מרגישין בעצמן אם רואות דם איתרע לה רובא והוי ס"ס גמור אי לאו מטעמים שכתב הכ"מ וק"ל:

ב

יש מי שאומר שהיא טמאה. אף שבב"י לא נמצא מי שחולק בזה מ"מ כ' בלשון ויש מי שאומר לפי שלא מצא הדבר בשום פוסק רק בת"ה לכן כתב בשם יש מי שאומר וכן הוא דרכו בש"ע כמ"ש הסמ"ע כמה פעמים ונראה דבהני נשים שהן בחזקת מסולקת דמים כגון מעוברת ומניקה דאפילו נפתח מקורה טהורה אף אם לא מצאה כלום וכן יש להוכיח מדברי מהרא"י שהביא בת"ה שם סימן רמ"ז כיון דהרגשה סברא דאורייתא הוה כלמ"ד וסתות דאורייתא דאפילו בדקה ומצאה טהורה טמאה כדאיתא בפרק כל היד עכ"ל ומבואר להדיא בש"ס דנדה דף ט' דאפילו למ"ד וסתות דאורייתא לא בעי בדיקה בימי עיבורן וא"כ ה"ה הכא ודוק היטב וכל זה אם לא מצאה כלום אבל אם מצאה מראה לבן וכיוצא בו משאר מראות הטהורין אף שהרגישה טהורה בכל ענין כמבואר לעיל ריש סי' קפ"ח:

ג

לא גזרו בתינוקת. משמע אפילו א"א לתלות בדבר אחר וכ"כ הל"ח ודלא כמשמע קצת מלשון רש"י שם בתחלת פירושו ע"ש:

ד

מי"ב שנה ויום אחד. ש"ס ופוסקים ועיין בא"ה סימן קנ"ה:

ה

בין שהיא בעולה. וכתב מהרש"ל והאידנא כל אשה שיש לה בעל חוששת לכתמיה ואפילו היא קטנה שהרי אפילו לדם בתולים מונה ז' נקיים ואין להקל מן המנהג ועיין בש"ך שהשיג עליו דאין להחמיר אף בזמן הזה בשום ענין בקטנה בכתם שלה אפילו נמצא על בשרה כמשמעות הפוסקים:

ו

אבל אם פסקה מעט. בין שהיא מזלפת או שופעת מ"מ כיון שיש הפסק מקרי שתי ראיות וכן משמעות הש"ס וכתב הט"ז ודלא כב"ח ואחריו נמשך הש"ך ואף שבנה"כ השיג על הט"ז בזה מ"מ אין דבריו מוכרחים וברורים כלל וע"ש:

ז

כד' שערות. דהיינו ארכה כצמיחות שתי שערות רחבה כצמיחות שתי שערות דהיינו צמיתחות (עיין פרישה דגם יניקת השערות שבצדדים קאמר) המקומות של שערות עצמן נמצא דט' עדשים שבכל עדשה ד' שערות הם ביחד ל"ו שערות דהיינו ששה שערות על ששה במרובע נמצא שבכל עדשה יש מקום לצמיחות ד' שערות וכן משמע להדיא מלשון הברייתא דתורת כהנים פ' תזריע והוא פי' המשנה פ"ו דנגעים וכמ"ש הרמב"ם שם בפי' המשניות שלו ובפ"א מהלכות טומאת צרעת וכן מבורר שם בכ"מ והדרישה בסימן זה וזה הוא כוונת הש"ע כאן ושאר כל הפוסקים והארכתי בכל זה לפי שראיתי שבסוף ספר תוט השני סימן צ"ז שכתב וז"ל תמן תנינן בריש פ"ו דמסכת נגעים גופה של בהרת כגריס הקלקלי מרובע מקום הגריס ט' עדשות מקום עדשה ד' שערות נמצא שלשים ושש שערות ע"כ ונ"ל דעל כרחך לא בא לומר כמו שיעור המקום שעומדים יחד בגוף אדם דהא אם עומדין במרובע וי"ו שערות באורך ו' שערות יהיה המקום שסובלין ה' על ה' עדשות שהוא כ"ה עדשות אלא על כרחך ה"ק נמצא אם תחשוב לכל עדשה ד' שערות הם יחד ל"ו אף כי באמת לא יותר הם מי"ו שערות ד' על ד' והרמב"ם פ"ק דטומאת צרעת כתב נגעי צרעת כגריס וכו' ל"ו שערות שש שערות אורך ושש שערות רוחב וכו' ודוקא מרובע כמבואר שם ברפ"ד ז"ל צרעת הבתים וכו' ובפי"ט מהא"ב גבי כתמי נדה וכו' אבל לא זכר מספר השערות רק הב"י כתב לה בספרו ביו"ד סי' ק"ץ ולא הרגיש שום פוסק מאחרונים בדבר זה ולע"ד נ' דצריך לפנים ולפני ולפנים עכ"ל חוט השני מבואר מדבריו שהבין דהא אמרינן דעדשה הוא ד' שערות היינו רק בריוח שבין ד' שערות בלא צמיחת ויניקת השערות עצמם לכן כתב דהם לא יותר מי"ו שערות ד' על ד' לכן מתמיה על רמב"ם וכל האחרונים שלא הרגישו בזה אבל באמת שגג בכל זה וגם לשון המשנה אינו מפורש כדבריו וגם התורת כהנים אלא כמ"ש והוא פשוט ויתיישב הכל על נכון וזו אין צריך לפנים:

ח

וכל זמן שאין בו כזה השיעור. דהיינו כגריס ועוד:

ט

בין בכתם הנמצא על בשרה. מדהביא הב"י דעה זו בסתם משמע שכן עיקר כדרכו בש"ע וכן מבואר בדבריו בסעיף ח' וכן הכריע הב"ח דאף על בשרה צריך שיעור אך דטיפין טיפין מצטרפין כדבסמוך סעיף ל"ח והוא דעת הרמב"ן והרשב"א והראב"ד והטור ותוספות והש"ך כ' וז"ל ולפענ"ד אין להקל כלל דבש"ס דף נ"ח ע"א גבי דלמא עביד כרצועה משמע כהרמב"ם דאל"כ תקשה מאי ארי' התם על בשרו ספק טמא על חלוקה ספק טהור הא על חלוקה נמי כתם ארוך מצטרף כדאיתא בברייתא ובטור לעיל סעיף ה' ודוק וכ"כ התוספות והרא"ש עכ"ל ואין דבריו ברורים ומוכרחים כלל הנה מ"ש שמשמעות הש"ס כהרמב"ם דאל"כ תקשה מאי אריא וכו' אלא לא ידעתי מאי קושיא הא עיקר ברייתא זו קאי בעברה בשוק של טבחים או מחגור ולמעלה ולכך דוקא על בשרה טמא משא"כ על חלוקה וכדאיתא להדיא שם בש"ס דף נ"ז ע"ב רק דמל' הברייתא דקתני יתור לשון קאמר דאתא לאתויי טיפין טיפין ועל זה שפיר משני דלמא לאתויי דעביד כרצועה וכן מבואר בספר בעל הנפש להראב"ד והמ"מ פ"ט מהא"ב שהגירסא שלפניהם היה להדיא מאי לאו לאתויי וכן מוכרח כמ"ש וכן משמעות הרא"ש ובלא"ה לא קשה מידי דהא הרא"ש שהוא כדעת הרמב"ם (לדעת הש"ך) כתב ג"כ דהאי שינויא דיחוי בעלמא הוא דברצועה אין בו שום דבר חידוש ע"ש. ואדרבה משמעות הש"ס לכאורה דלא כרמב"ם ותמיהא לי טובא לפי מ"ש המ"מ בפ"ט מהא"ב דטעם הרמב"ם משום דפחות מגריס ועוד ספק הוא ועל בשרה ספק טמא וא"כ מאי מקשה הש"ס שם בדף נ"ז ע"ב על בשרה ספק טמא היכי דמי וכו' הלא יכולין לאוקמי בפשיטות בפחות מכגריס וצ"ע (אכן לפי טעם ההגהות שכתבו הטעם משום דגוף בדוק הוא אצל דם מאכולת לק"מ דמשום דא"כ לא מקרי ספק כלל אלא ודאי טמא הוא) גם מ"ש הש"ך שכן משמעות התוספות והרא"ש הנה באמת משמעות התוספות והרא"ש להיפך וכמ"ש ג"כ הב"י והב"ח וגם דברי הרא"ש אפשר לפרש כדעת התוס' וכמ"ש הב"ח וכן נ"ל עיקר כדי להשוות דעת הטור עם דבריו שנמשך אחריו בכל מקום ואין לזוז מפסק הב"ח כי בכתמים שומעים להקל:

י

אם הרגה פשפש. (שקורין בל"א וואנץ) או הריחה לריחו תולה בו עד כתורמס ופי' של תורמס מבואר בביצה דף כ"ה בפי' רש"י מין קטנית עגול כמין עדשה ורחב כמעה קטנה ושמעתי מלועז א' שהוא מה שקורין טורמיזין בלע"ז והוא רחב כמו מטבע שקורין במדינתנו בל"א הלבין פצין וכתב הט"ז והש"ך דבמקומות שהפשפש והרחש מצוי תולין בה עד כתורמס אע"פ שלא הרגה כי בכתמים שומעין להקל ועיין עוד דבריהם באורך:

יא

וי"א דה"מ. עיין מ"ש ס"ק ט':

יב

הנמצא על בשרה. עיין בב"ח מה שהאריך להתמיה על המחבר בזה וכל דבריו אינם אלא דברי שגגה כמ"ש הש"ך ודברי הש"ע פשוטים ונכונים עיין בו:

יג

דבר שאינו מקבל טומאה. אפילו אם השיעור גורם להם כגון שהוא פחות מג' על ג' כמבוארים הדינים אלו בהרמב"ם הלכות כלים וכתבו התוספות והרא"ש דאם הוא דבר שמקבל טומאת נגעים מקבל ג"כ כתמים אע"פ שאינו מקבל שאר טומאה ועיין בש"ך וא"כ לפ"ז אפשר דבבית מקום שמקבל הטומאה דנגעי בתים ג"כ מקבל כתמים ועיין ברמב"ם פ"ה מטומאת צרעת:

יד

לפיכך תלבש האשה בגדי צבעונין. הרמב"ם כתב לפיכך תקנו חכמים שתלבש צבעונין ולפי שהב"י מתמיה על דבריו שכתב לשון תקון והוא לכאורה נגד משמעות הש"ס ואף שהב"י חוזר ומתרץ דבריו מ"מ אין דבריו מוכרחים לכן השמיט הרב הלשון תקנו וכו' ורק דרך עצה טובה קאמר שתעשה האשה כדי להצילה מכתמים:

טו

ותחבק רגל ברגל. וזו פירוש של מקום חבק שבש"ס ר"פ הרואה כתם כמ"ש הטור והרמב"ם ואיתא עוד שם בש"ס וחבק עצמו כלפנים וכ' הב"י דנראה דמקום חבק קרי למקום המדובק ממש וחבק עצמו היינו מקום גבול סוף מקום חבק מצד זה ומצד זה שהוא נראה מבפנים ומבתחוץ וקאמר דהוי כלפנים ומ"מ יש לתמוה למה לא הזכירו הרמב"ם ורבינו הטור וחבק עצמו כלפנים עכ"ל והוא עצמו השמיטו כאן בש"ע וכתב כלשון הרמב"ם והטור:

טז

וכ"ש על רגליה ממש. הב"ח השיג בזה על הב"י ועיין ש"ך וט"ז שדעתם מסכימים לדעת הב"י אך בנמצא על שאר ראשי אצבעות של רגל כ' הט"ז דיש להקל ואפשר שגם הב"י מודה לזה ואף שבש"ך בשם הדרישה כ' דיש להסתפק בדבר מ"מ אין להחמיר בכתמים כ"כ:

יז

ואם יודעת שנזדקרה. דהיינו כגדי רגליה למעלה וראשה למטה לכן טמאה בכל מקום שתמצאנו ממשמעות לשון המחבר והטור שכתבו בכל מקום משמע דאף אם נמצא על שוקה ועל פרסותיה לצד חוץ ג"כ טמאה ובאמת הוא נגד הסברא דמה בכך שנזדקרה מ"מ איך אפשר לדם לבא לצד חוץ ודרך הדם להיות שותת ויורד כשנזדקרה כמ"ש הרשב"א עצמו כמבואר בב"י ובש"ס פ' הרואה כתם לא קאמר אלא שאף למעלה מהחגורה טמאה שוב ראיתי במקור הדין בל' הרשב"א בתה"ק בית שביעי ושער רביעי כתב וז"ל בד"א בשלא נזדקרה אבל אם ברי לה שנזדקרה והגביה רגליה למעלה וראשה למטה הרי חזר למעלה כלמטה והרי חוששת לכתם שנמצא על בשרה בין בגבה בין בכריסה בין בחלוקה עכ"ל הרי להדיא מבואר מדבריו דלמעלה כלמטה ואינה חוששת רק שכנגד המקור בגבה ובכריסה משא"כ מן הצדדים לצד חוץ ליכא למיחש ועל דרך זה יתפרשו דברי המחבר והטור ומ"ש אפילו למעלה מהחגור וכו' הוא פי' של וכל מקום וק"ל וכן מבואר מל' הראב"ד בספר בעל הנפש דף נ"ט ע"ש:

יח

אבל אם יש מכה בגופה. וע"ל סימן קצ"ו סעיף י':

יט

ואם המכה בכתפה. וכן אם המכה בצוארה במקום שאי אפשר לנטף משם על ירכה אף אם היא שוחה כגון מן הצדדים וכיוצא בו ג"כ דינא הכי אלא דנקט כתפה שהוא מילתא דפסיקתא וכן מבואר מדברי הב"י והב"ח ד"ה אין מחזיקין וכו' ועיין בסמוך סעיף ט"ז ס"ק ך':

כ

שתיהן טמאות. הלבוש כתב הטעם וז"ל דהא ודאי ממקור של א' מהן בא וכל אחת עומדת בספק דאורייתא עכ"ל ולא ירדתי לסוף דעתו כלל דהא כתמים דרבנן כמ"ש הוא עצמו בסימן זה כמה פעמים אבל באמת דכל כי האי גוונא שאי אפשר לתלות באחת יותר מחברתה אפילו באיסור דרבנן לא מתירינן מטעם ספיקא דרבנן וכה"ג מבואר בש"ס דפסחים דף י' ובי"ד סי' קי"א לענין שני קדרות של היתר שנפל איסור לתוך א' מהן וכ"כ הוא עצמו בסעיף ל"א (וע"ש בש"ך ס"ק י"ט) ואם יש לחלק בין אם באות לשאול בבת אתת או לא עיין בס"ק כ"ד:

כא

אם יש לה מכה בצוארה. כתב הש"ך היינו בצדדי צואר שאז אי אפשר ליגע שם מהמכה אם לא ע"י שפושטת ומתכסה בו אבל בצואר ממש בלאו הכי תולה בה (עיין מ"ש ס"ק י"ח) כדאיתא בש"ס ופוסקים וכ"כ ב"י בד"ה אין מחזיקין כו' עכ"ל ובחנם כתב כן דאפשר לומר דהכא מיירי אפילו באמצע צואר מ"מ כיון שמיירי בלילה שהיא ישנה ולא היתה שוחה אם כן אי לאו שפושטת ומתכסה לא היה שייך למתלי בצוארה כמו בכתפה וכה"ג כתב הב"ח ס"ק כ"א וזה ג"כ כוונת הב"י שלא כתב כן גבי דין זה רק אח"כ בד"ה אין מחזיקין וק"ל:

כב

ויודעת שלא נזדקרה. אבל מסתמא אמרינן שנזדקרה ולא דמי לדלעיל סעיף י"א דבעינן דוקא שיודעת שנזדקרה אבל מסתמא אין חוששין שמא נזדקרה דשאני הכא שיש בה עוד ריעותא אחרת בכתם התחתון אם רצונו לומר לא נזדקרה ומעלמא אתא ואא"כ נתלה גם בכתם התחתון בזה לומר שזה בא מעלמא ובבת אחת נתלכלכו הוי להו שתי תלויות לקולא וכולי האי לא מקילינן עכ"ל הלבוש:

כג

אלא אם כן יש לה מכה בגופה. וכתב הרב בתשובה סי' צ"ז דאשה שיש לה מכה אך שנמצא עם הכתם מראה לבן או ירוק כיון דמראה לבן וירוק מגופה אתי גם האדום תלינן דמגופה אתא ולא תלינן בדם מכתה ע"ש התשובה באורך והט"ז ס"ס זה השיג עליו ודעתו להקל בכיוצא בזה וכן הסכמת הש"ך בס' נה"כ וע"ש:

כד

ולא נמצא בהם דם. ולא נודע שנמצא בהם דם לאחר התעסקם בדם אבל אם היה נודע שהיה נמצא בהם דם אע"פ שעכשיו אין בהם דם תלינן שבשעת שנגעה בהם היה בהם דם. ב"ח וש"ך:

כה

שתיהן טמאות. אפילו נתעסקו בזה אחר זה והטעם כמו שכתבתי לעיל ס"ק י"ט וכתב הב"ח דדוקא בבא לישאל בבת אחת אבל בזה אחר זה מטהרין שניהם וכמו בשני שבילין כמבואר בפסחים דף י' והט"ז האריך להשיג על הב"ח בדין זה ופסק דבכל ענין שתיהן טמאות והש"ך בנה"כ תופס עיקר כדברי הב"ח ודוחה כל דברי הט"ז וכן נראה עיקר דבכתמים שומעין להקל. ועיין מ"ש הש"ך בסימן קי"א ס"ק י"ט:

כו

ומ"מ נראה דיש לסמוך אמקילין. וכן בנתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה כגריס ועוד ג"כ יש לסמוך אמקילין בזה דחד טעמא הוא דמאי לי בנמצא כגריס ועוד ולא נתעסקה אלא בפחות מכגריס או נתעסקה בכגריס ונמצא עליה כשני גריסין דבתרווייהו יוכל לצרף אליו דם מאכולת ואף דכ' הרב סתם בסמוך דין כ"ז דיש מחמירין לא קאי רק אאם נתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה כשני גריסין אבל בנמצא עליו כגריס ועוד ודאי דדעתו להקל כמו בדין זה וכ"כ המעדני מלך דף רפ"ו ע"ב והוא פשוט:

כז

ויש מחמירין ומממאין. המע"מ והדרישה והב"ח והש"ך והט"ז השיגו על הב"י בזה וכתבו דליכא מאן דמטהר בהא ובטור יש נוסחא מוטעת עיין דבריהם באורך:

כח

האשה שמצאה על חלוקה. מ"ש הש"ך בזה ס"ק ל"ח וז"ל אע"ג דלעיל ס"ט כו' הוא טעות סופר דלא נמצא כלל בסעיף ט' מזה וצ"ל סעיף כ"ו וכ"ז וכל דברי הש"ך בזה הם פשוטים ואך למותר:

כט

ואם אינה מעברת עליו טמאה מספק. כ"כ הרשב"א והראב"ד והשיגו על הרמב"ם שמשמע מדבריו דטהורה מספיקא והמ"מ בפ"ט מהא"ב כתב דגם דעת הרמב"ם להחמיר מספק דכיון דאפשר לברור אם הוא דם או צבע אין זה נקרא ספק עכ"ל משמע דהיכא דא"א בבדיקה כ"ע מודו דהוי ספק דרבנן ולקולא וכן הוא דעת הרשב"א והראב"ד וכל זה פשוט להמעיין בדבריהם (ודלא כב"ח ס"ק ל"א) והא דבסעיף ל' א"צ להקיף הכתם היינו כיון שיש בדבר לתלות בה עדיף מספיקא ועיין בקונטרס הספיקות ס"ק מ"ה ובחלק ראשון כלל נ"ח ס"ק ח':

ל

מפני שאין אנו בקיאין בקצת משמותם. לפי מ"ש בס"ק כ"ח א"כ נראה דעכשיו כיון שאי אפשר בבדיקה יש להקל בספק אם הוא צבע או דם אכן הלבוש כתב דיש להחמיר מספק וצ"ל דהוי כספק חסרון ידיעה ועיין בח"ר כלל פ"ה ס"ק מ"ח ובקונטרס הספיקות ס"ק מ"ג:

לא

אם יזדמן שתעביר על מקום שנמצא בו הדם. פירוש שמכוון מקורה נגד אותו מקום:

לב

מאכולת מעוכה טמאה. שאותו מקום בדוק הוא אצל מאכולת ובודאי המאכולת לאחר שנתמעכה נפלה על העד:

לג

שנהרגה תחת הכר. ודוקא הכא בבדיקה אמרינן הכי משא"כ בכתם אך במשוך תלינן במאכולת כמבואר לעיל:

לד

ויש מקום לתלות בו. ומש"ה פסק הט"ז באשה שרגילה להוציא דם מבית הרעי שלה ע"י איזה סיבה ובדקה עצמה אפילו בעד הבדוק לה ובשעת בדיקה נוגעת גם שם דתולה בה שלא בשעת וסתה עכ"ל:

לה

ולמחר נמצא עליו דם. היינו על העד אכן מפי' רש"י בפרק כל היד מבואר דאף בנמצא גם על ירכה ג"כ טמאה ולא אמרינן דמירכה נתלכלך ונדבק בהעד וכן אפילו נאבד העד לגמרי כמ"ש התוספות והרשב"א ועיין בב"י והמחבר נמשך אחר לשון הרמב"ם:

לו

וי"א שאף עגול טמא. ופסק הב"ח כי"א ועיין בלבוש:

לז

אפילו כגריס ועוד טהורה. הטעם דהוי ס"ס ספק שמא כבר נתלכלך העד ואת"ל שהעד היה נקי כשלקחה האשה מ"מ שמא בירכה נתלכלכה. והש"ך האריך להשיג על דין זה וכתב דרש"י לא קאמר אלא בנמצא על ירכה אבל באמת ממ"ש התוספות בנדה דף י"ד ד"ה ולמחר משמע דאף בנמצא על העד דינא הכי ומ"ש הש"ך דזה אינו ס"ס כלל דהכל אחד הוא ומיד איכא למימר שמא מהמקור הוא עכ"ל וכה"ג לא מקרי ס"ס כלל וכמ"ש בדיני ס"ס בדין י"ג עכ"ל ולפי מ"ש בקונטרס הספיקות ס"ק כ' נראה דחשיב כה"ג שפיר ס"ס כיון דיש שני צדדים להקל ואף לפי מה שהעתיק הש"ך בדיני ספיקות דין י"ג בשם האגור וז"ל מצא הסכין פגום לאחר שחיטה דיש ס"ס שמא בעצם המפרקת נפגם ואת"ל שלא נפגם במפרקת שמא במיעוט בתרא דסימן נפגם לא הוי ספק ספיקא כיון שלא תוכל להתהפך ולומר שמא במיעוט בתרא נפגם ואת"ל שלא נפגם במיעוט בתרא אלא במיעוט קמא א"כ ודאי נבלה ולא תוכל לומר שמא במיעוט בתרא ואת"ל שלא נפגם במיעוט בתרא אימא בעצם נפגם דתרווייהו אין חשש איסור והכל אחד הוא א"ת בעצם נפגם או א"ת במיעוט בתרא נפגם לכן לא תוכל לומר כך כי לא יקרא ס"ס ולכן לא תוכל להפכו עכ"ל מ"מ אין סתירה מדברי האגור אלו דדוקא כה"ג כתב דתרוייהו אין חשש איסור והכל א' הוא משום דאם אמרינן ואת"ל שלא נפגם במיעוט בתרא א"כ על כרחך כונתו לומר דיש חשש איסור שקודם לכן נפגם וא"כ איך תחזור לומר שמא בעצם המפרקת נפגם א"כ אנו חוזרין לחשש וספק הראשון. אבל בלאו הכי הוי ספק ספיקא. אף דיוכל לומר מיד שמא בעור נפגמה מ"מ יש שני צדדים לקולא וכדמשמע מדברי האגור שכתב דהוי ס"ס להיפך אך כיון שאין יכולין להפכו כתב דלא הוי ס"ס ולא כמשמעות הש"ך שם ודוק וא"כ הכא איכא ס"ס ספק מהירך נתלכלך ואת"ל שלא נתלכלך מהירך מ"מ שמא ממקום אחר נתלכלך העד כיון שהעד לא היה בדוק ונ"ל דכאן אין צריכין להתהפך הספק ספיקא כלל דמתחלה אנו דנין אם נתלכלך העד קודם שנטלתה האשה ואחר כך אנו דנין דדלמא אח"כ נתלכלך בירך האשה וק"ל לכן נ"ל פשוט דאין לזוז מפסק הש"ע ושאר גדולי האחרונים:

לח

לח אא"כ היה בדוק לה. ואפי' עד בינוני שמבואר לעיל בסעיף ל"ו ג"כ מקרי בדוק לענין כתם אם יש בו כגריס ועוד ואינו בדוק היינו שאינו בדוק כלל רק שלקחתו מן השוק ונמצא בו שהוא בחזקת מלוכלך. ט"ז ודלא כב"ח:
בדקה חלוקה. כן הוא לשון הטור והא דנקט בדקה ליכא למימר דמ"ה אצטריך לומר בדקה דאל"כ פשיטא שהיא טהורה אף בלא השאילתו לחברתה. דמ"מ קשה למה לי למתני בדקה אף אם לא בדקה מ"מ כיון שלקחתו מן השוק ושלא היה בחזקת מלוכלך ג"כ הוי כבדוק לענין כתם אם יש בו כגריס ועוד וכמ"ש לעיל ס"ק ל"ז (ואף דעת הב"ח כן הוא דודאי לא יחלוק על הטור והרשב"א שכתבו כן להדיא רק שדעתו דאף בחזקתו מלוכלך ממש מ"מ בקנוח ובדיקה טמאה מיותר כגריס ועוד אבל באמת זה אינו וכמ"ש הט"ז בס"ק כ"ט) וצ"ל דוקא נקט בדקתו להראות דדוקא כשבדקו פעם שנית כשפשטתו טהורה אבל לא בדקתו פעם ב' אע"פ שבדקתו כשלבשתו (פי' כ"ש כשלא בדקתו ממש אבל מ"מ היה בחזקת בדוק דאל"כ שתיהן טהורות וק"ל) שתיהן טמאות כל זה נ"ל פשוט שזה תמיהות הפרישה והב"ח על הטור וכוונת הב"ח בישוב דברי הטור כמ"ש ונסתלק בזה דברי הט"ז והש"ך מה שתירצו בזה ומתמיהים על הב"ח ולפי מה שכתבתי הכל נכון אכן דברי הב"ח בסעיף ל"ח צע"ק לפ"ז:

לט

לח אא"כ היה בדוק לה. ואפי' עד בינוני שמבואר לעיל בסעיף ל"ו ג"כ מקרי בדוק לענין כתם אם יש בו כגריס ועוד ואינו בדוק היינו שאינו בדוק כלל רק שלקחתו מן השוק ונמצא בו שהוא בחזקת מלוכלך. ט"ז ודלא כב"ח:
בדקה חלוקה. כן הוא לשון הטור והא דנקט בדקה ליכא למימר דמ"ה אצטריך לומר בדקה דאל"כ פשיטא שהיא טהורה אף בלא השאילתו לחברתה. דמ"מ קשה למה לי למתני בדקה אף אם לא בדקה מ"מ כיון שלקחתו מן השוק ושלא היה בחזקת מלוכלך ג"כ הוי כבדוק לענין כתם אם יש בו כגריס ועוד וכמ"ש לעיל ס"ק ל"ז (ואף דעת הב"ח כן הוא דודאי לא יחלוק על הטור והרשב"א שכתבו כן להדיא רק שדעתו דאף בחזקתו מלוכלך ממש מ"מ בקנוח ובדיקה טמאה מיותר כגריס ועוד אבל באמת זה אינו וכמ"ש הט"ז בס"ק כ"ט) וצ"ל דוקא נקט בדקתו להראות דדוקא כשבדקו פעם שנית כשפשטתו טהורה אבל לא בדקתו פעם ב' אע"פ שבדקתו כשלבשתו (פי' כ"ש כשלא בדקתו ממש אבל מ"מ היה בחזקת בדוק דאל"כ שתיהן טהורות וק"ל) שתיהן טמאות כל זה נ"ל פשוט שזה תמיהות הפרישה והב"ח על הטור וכוונת הב"ח בישוב דברי הטור כמ"ש ונסתלק בזה דברי הט"ז והש"ך מה שתירצו בזה ומתמיהים על הב"ח ולפי מה שכתבתי הכל נכון אכן דברי הב"ח בסעיף ל"ח צע"ק לפ"ז:

מ

וה"ה אם בדקתו. כ"כ הטור וכן פירש"י וכ"כ הרמב"ם והוא רבותא יותר מבבא ראשונה דאע"ג דאשתכח הכתם גבי בעלת החלוק שלבשתו אח"כ אעפ"כ תולה בהן ועיין בש"ך שכתב בזה אם בדקתו כשפשטתו והשאילתו וכו' עכ"ל משמע מדבריו דבעינן שלבשתו ופשטתו קודם בדיקה ואת"כ השאילתו וחזרה ולבשתו ולא ידעתי לאיזה ענין צריכין לבישת ופשיטת פעם הראשון לבבא זו וגם הוא נגד משמעות הטור ורש"י והרמב"ם שלא כתבו מזה כלום ואף דהרמב"ם בפ"ט מהא"ב כתב הלשון וחזרה ולבשה כוונתו שאחר שהשאילה להם חלוקה חזרה ולקחה מהם ולבשתו אבל ודאי דאין לומר שבעינן שכבר לבשתו שזה אין לה סברא וטעם כלל ואפשר לומר דלכך אצטריך למינקט ופשטתו דאל"כ למה לה בדיקה כיון שהשאילתו לנדה או לעובדת כוכבי' אלא שכבר לבשתו ופשטתו ובדקה חלוקה כדי לראות שטהורה היא (ואפשר שזה הטעם של הרשב"א שכ' על המתני' דפרק האשה בהא דהשאילה חלוקה לעובדת כוכבי' או לנדה וכו' וז"ל פי' כשלבשתו חלוק הבדוק לה ופשטתו והשאילה להן עכ"ל כוונתו דאי כפי' רש"י וסייעתו קשה למה לה בדיקה כיון שהשאילה להם ולא רצה לפרש בלבשתה שני פעמים לכן מוקי המתני' בקיצור בלבשתה פעם אתת וזו היא בבא ראשונה שכתב המחבר) אבל גם זה אינו מוכרת כלל דאפשר לומר דלכך בדקתה כדי ללבשתה בעצמה כאשר הוכיח סופה על תחלתה ואחר כך באתה האשה נדה או העובדת כוכבים להשאילה ולעולם שלא לבשתו קודם וצ"ע:

מא

אין מקילין בכתמים. שהם יותר מכגריס:

מב

השאילתו לקטנה. והיינו ג"כ באותן שני דרכים שנתבארו בסעיף מ"א שבדקתה תחלה ולבשתה קודם שהשאילתו או אח"כ:

מג

קודם שחית' המכה. משמע דלאחר שחיתה המכה לא תלינן בה ואף שצריכה ז' נקיים כדין נדה כמבואר לקמן סי' קצ"ג מ"מ אין תולין בה ולא אמרי' בכה"ג תולין הקלקלה במקולקל ועי' בסמוך ס"ק מ"ג:

מד

ואפילו בזמן הזה שאין יושבין על דם טוהר. מ"מ כיון שהוא רק חומרא ולעצמן החמירו אבל מ"מ חברתה תולה בה וכן גבי בתולה אע"ג דבזמן הזה אין נותנין אלא בעילת מצוה בלבד ואז אף אם תתלה בה גם היא תקלקל אפ"ה תולה בה שדמיה מצויין יותר בזמנים אלו כן מבואר בטור וב"י ושאר אחרונים אבל צ"ע דפשיטא דתולין בזמן הזה בבתולה שנבעלה בעילה ראשונה דהא בלא"ה קיי"ל דטמאה כנדה ממש וא"כ פשיטא דתולין הקלקלה במקולקל ובאמת בהגהת פרישה ראיתי שהרגיש בזה וכתב וז"ל ואע"ג דבלא"ה היא טמאה מ"מ יכולה לספור ז' נקיים ועכשיו תסתור מנינה עכ"ל ולא ירדתי לסוף דעתו דהא להדיא כתב הטור והמחבר בסעיף זה דאפילו השאילתו לסופרת ז' נקיים שלא טבלה תולה בה אף שסותרה מנינה תולין בה כיון שהיא עדיין לא טבלה מקרי מקולקלת ותולין בה הקלקלה. לכן נ"ל פשוט דהטעם הוא דאף דמטמאינן לה מ"מ לא מקרי מקולקלת לתלות בה כיון דאינה טמאה מדאורייתא רק מדרבנן והוא טומאת ספק להן אין תולין. (ועיין בב"י ס"ס קצ"ג) וכמו דאין תולין כתם בכתם בסעיף מ"ג ולכן אצטריך לטעם שדמיה מצויין בה יותר ומטעם זה לאחר שחיתה המכה אין תולין בה אף בזמן הזה אף שעדיין לא טבלה וק"ל:

מה

וחזרה ולבשתו. נראה דהאי וחזרה לאו אלבישה קאי דמשמע שני פעמים דא"כ תרתי למה לי בפעם אחת סגי אלא ותחזרה אחלוקה קאי שחזרה ולקחה ממנה החלוק אחר שהשאילתה לחברתה ולבשתו וה"ה לבשתו מתחלה ועמ"ש ס"ק ל"ט והש"ך מדחיק לפרש בזה ולפי מ"ש ניחא:

מו

תולה שמימי נדות הוא. וכתב הש"ך בס"ק נ"א דבג' ימים ראשונים של ספירת ז' נקיים אין תולין אף בימי נדתה וכן צ"ל עיקר אף שפסק הרב לקמן סימן קצ"ו סעיף י' דמכתה שבגופה תולה אף בג' ימים ראשונים שאני התם דעדיין המכה בגופה מה שאין כן הכא שכבר עברה ימי נדתה והא דלא הגיה הרב כאן כדלעיל סעיף מ"א משום דכאן לא כתב המחבר כלום מז' נקיים וגם סמך עצמו אלעיל כל זה נ"ל ברור דלא כהש"ך שכתב דדעת הרב דאף בג' ימים ראשונים תולין כמו מכה שבגופה ולענד"נ כמו שכתבתי:

מז

חזקתו בדקתו בשעת כבוס. משמע מדברי הטור והרשב"א שהוא כלשון המחבר דאפילו הכתם לפנינו והוא מקדיר מכל מקום כיון שחזקתו בדוק לא תלינן בלפני כבוס דהא דסמכינן אבדיקה דמקדיר או מגליד היינו אם לא בדקתו בשעת כבוס וכן מבואר להדיא מדברי הרשב"א במשמרת הבית דף ק"פ ע"א דרבי ור' אתא לא קאמרי אלא היכי דלא בדקתו ע"ש אכן הש"ך כתב דגם בזה סומכין אבדיקה דמקדיר או מגליד אלא דהכא מיירי בנאבד ונראה דנמשך בזה אחר דעת הרא"ה בב"ה דף קע"ט ע"ב שסובר כן אבל לע"ד דעת הטור כהרשב"א ואחריהם נמשך המחבר כמ"ש:

מח

ואם אפשר לעמוד על הבירור. לאפוקי נאבד או נתכבס החלוק אח"כ דאז כל היכא שאין חזקתו בדוק ע"י הכבוס תולין בלפני כיבוס דדוקא אם אינה בקיאה מחמירין מספק משום דהוי ספק חסרון ידיעה ועיין בש"ך דכתב דבזמן הזה לא חזינן דדרך בנות ישראל בכך לבדוק הכתמים בשעת כיבוס וכתב דה"ה אם העובד כוכבים לפנינו ואומרת שבודקתו לא סמכינן על דבריה וכ"כ הב"ח וע"ל מ"ש במ"י כלל ל"ב:

מט

ונמצא עליו. וכתב הש"ך וז"ל וא"א לידע הדבר ע"י שאלה כדבסעיף הקודם ובאמת פשט הלשון לא משמע כן דמשמע שהיא לפנינו ושואלת על כתמה מה דינה וגם לא ידעתי מי דוחקו לכל זה הלא אפשר לפרש כפשוטו שהיא לפנינו ואומרת שלא בדקתו בשעת כיבוס ע"כ צריכין בדיקה ע"י מקדיר או מגליד וכדלעיל ולפי מ"ש בס"ק מ"ז על כרחך צריכין כאן לפרש כן וק"ל:

נ

ואם הוא מקדיר. ואם נאבד או נתכבס החלוק שתיהן טמאות כיון דאין לתלות באחת יותר מחברתה כדלעיל סעיף מ"ג כ"כ הש"כ והוא נכון דלא כעט"ז:

נא

בד"א כשלא פשטו אותו בלילה. האי בד"א קאי אם הוא למעלה מהחגור לשתיהן דשתיהן טהורות ועל זה קאמר בד"א שלא פשטו וכו' משא"כ אם כיסתה ראשה דאז בכל מקום שימצא טמאה משום דחוזר הילך והילך כמבואר לעיל סעיף י"ד וט"ו לכן אם שניהם כיסו ראשן שתיהן טמאות ואם אחת כיסתה ראשה אותה שכיסתה טמאה וכל זה פשוט וכן מבואר להדיא בדברי הרשב"א בת"ה הקצר דף ס"ו ע"א ע"ש אכן ראיתי בעט"ז שכתב ז"ל כיסתה אחת מהן בו את ראשה וכו' אותה שכיסתה טמאה אע"פ שהוא לשתיהן למטה מן החגור תלינן יותר בראיית הלילה מבראיית היום מפני שאם היתה רואה ביום היתה מרגשת לפיכך תלינן באותה שכסתה בו בלילה דאמרינן שהיא ראתה בשינה ולא הרגישה עכ"ל ולא ירדתי לסוף דעתו דא"כ מטמאינן אותה מכח נדה דאורייתא והא דלא הרגישה משום שראתה בשינה (וזה גרם לו שכתב לעיל בסעיף ט"ו דהוי ספק דאורייתא וע"ש ס"ק י"ט) בזה בודאי אינו דמבואר בש"ס ובסימן זה כמה פעמים דאף בישנה כתמה דרבנן ותולין להקל והטעם דאף בישנה היתה מרגשת וכדאיתא להדיא בריש פרק דנדה דף ג' ע"א ישנה נמי אגב צער מיתערה והאי דלא ארגשה לכן אין כאן רק טומאת כתם ולמטה מהתגורה לשתיהן שתיהן טמאות:

נב

שלש נשים. ודוקא בבאין לשאול בבת אחת אבל בזה אחר זה שתיהן טהורות וע"ל ס"ק כ"ד ודלא כט"ז:

נג

על סדין העליון. דעת הראב"ד הובא בטור וב"י דכל שנמצא על הסדין בין אם הוא עליון או תחתון חיישינן שמא נתהפך וכולן טמאות וכן פסקו האחרונים מהרש"ל והב"ח והש"ך והט"ז וכתב הט"ז דמ"מ בנמצא על הכסת שתחת הסדין לא חיישינן שמא נתהפך וכתב הרשב"א בת"ה וז"ל אבל לגופן אין חוששין שמא תתהפכנה מתוך שינה להיות משולבות והעיקר לזה מפני שכתמים דרבנן אבל אשה אחת שאין לה מונע בכ"מ שמצאה דם במטה טמאה שהמטה כולה מקומה ועוד דם זה מהיכן עכ"ל:

נד

בדקו שתים. וכ' הב"י ונראה דאתי' במכ"ש אם שתים תולות באחת שנמצאת טמאה כ"ש שתתלה אחת בשתים דמכ"מ אצטריך למימר דין זה דלא תימא איפכא דכיון דשתים ובדקו ומצאו טמאות דע"כ אחת מהן טמאה דאין הכתם ממנה דאל"כ שתי כתמים ה"ל לאשתכוחי וכיון דאין יכולין לתלות בשתיהן נימא דהכתם לא בא מהם כלל רק מהטהורה קמ"ל. ועיין פרישה ובל"ח דף רפ"ט ע"א ע"ש:

נה

כיצד אחת זקנה. ודוקא בהנך שהם בחזקת מסולקים הדם לגמרי לפיכך תולין בחברתה משא"כ באשה שיש לה וסת אינה תולה באין לה וסת וכן יש לה וסת ולא הגיע שעת וסתה אין תולין בהגיע שעת וסתה וכך כתבו התוס' בנדה דף ס' ע"ב בד"ה עוברה וכ"כ רש"י בשם הגהת מיימוני ועיין בתוספות ריש פרק קמא דנדה דף ה' ע"א ד"ה הא שאר כו':

נו

זקנה. ע"ל סימן קפ"ט סעיף כ"ט:

נז

ואחת ילדה. אפילו אם יש לה וסת והכתם מצאה שלא בשעת וסת תלינן בה. פרישה:

נח

שתאמר ברי לי שלא נגעתי בו. והא דלא אמרינן בכה"ג מלתא דלא רמיא עליה דאינש אמר ולאו אדעתי' היינו כיון שהוא זמן קרוב כזה לא חיישינן כולי האי כ"כ הט"ז ועי"ל דבכתמים הולכין להקל ועיין בנה"ך שתירץ דלא חשדינן שתעבד לאיסורה ובאמת בא"ח סי' תמ"ז מבואר דאף לענין איסור אמרינן הכי וע"ל כלל וסימן ס"א ס"ק ז' ויו"ד:

נט

אין בכתמים משום וסת. אפילו בישנה ואח"כ נמצא כתם ג"כ אין בו משום וסת כיון דלא הרגישה כמו שהוכחתי לעיל ס"ק נ' ועיין בתשובת חוט השני סימן כ"ד דמשמע מדבריו דאף כה"ג יש בה משום וסת ובאמת זה אינו:

ס

חוץ מכתמי עד הבדוק לה. אבל בעד שאינו בדוק לה לא הוה כראיה ממש לענין וסת וכתבו האחרונים בשם מהרש"ל ובתשובת מהר"ם ועל אשה מוכה שחין דבר פשוט שכתמיה טהורין אפילו אם בשעת וסתה לא בדקה עצמה ושוב בדקה ומצאה כתמיה על סדניה או על חלוקה טהורה עכ"ל ועיין בתשובת חוט השני סימן נ"ז: