שולחן ערוך, יורה דעה קכ״ז: אם נאמן האדם לאסור יינו של חבירו. ובו ד' סעיפים: – עם 17 מפרשים

א

אם נאמן האדם לאסור יינו של חבירו. ובו ד' סעיפים:
האומר לחבירו נתנסך יינך אם הוא בידו נאמן ואפילו אם אינו עתה בידו שכבר הוחזר לבעלים אם בפעם ראשון שמצאו אמר לו נתנסך יינך נאמן אפי' אם הבעל מכחישו אבל אם אינו בידו ולא אמר כן לבעל בפעם ראשון שראהו וא"ל אחר כך אינו נאמן אם הבעל מכחישו (תוך כדי דבור) (מרדכי פרק האומר) או אומר איני יודע אבל אם שתק שתיקה כהודאה דמיא: הגה ומלמדי' אותו לכתחלה שיאמר איני מאמינך ואז לכ"ע שרי דבעלים נאמנים על שלהם (טור) ואם אין הבעלים מכחישין אותו אף על פי שמכחישו אחר לא מהני (הגהת מיימוני פי"א) מאחר שהבעלים שם ושותקין אבל אם אין הבעלים שם מהני (ארוך) ויש מי שכתב דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא (רשב"א סי' תקמ"ה) ואם הבעלים אומרים איני מאמינך אע"ג דבלבו מאמין לו כבי תרי אין להחמיר (ב"י בשם מרדכי) ודוקא ביין נסך שאין לדקדק בו כל כך אבל בשאר איסורים לא מהני אם אמר איני מאמינך אם מאמין בלבו: (ארוך כלל י"ג): והוא שיאמר לו נתנסך יינך בפניך או שאמר ליה ידעת דרגלים לדבר ואם שתק ואח"כ הכחישו ואמר מה ששתקתי תחילה לא בשביל שהודיתי אלא להתיישב ולחשוב בלבי לזכור אם הוא אמת נאמן: הגה ואם לא הגיד לו בפעם ראשון שמצאו ואומר לו אח"כ ואמר אמתלא למה לא אמר לו בראשונה יש לחוש לדבריו (הגהות מרדכי פ' האומר) וכל מי שנאמן על דבר ועדים מכחישין אותו אף על פי שיש לו מגו שהיה נאמן לאסרו בענין שלא היו העדים מכחישין אותו מ"מ מאחר שמכחיש העדים הוה ליה מגו במקום עדים ואינו נאמן אפילו בדבר איסור מ"מ לדידיה אסור משום דשוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא. (כן משמע מב"י בשם תשובת הרשב"א) טבח שעשה סימן בבהמה כדרך שעושין בבהמות טריפות ואומר עליה שהיא טריפה וחוזר ואומר שכשירה היא ולא אמר כן תחלה רק שתשאר לו ליקח ממנה בשר יש מי שאומר מאחר שנותן אמתלא לדבריו נאמן ועיין לעיל סימן א' מדין עד אחד נאמן באיסורין ב' אחים אינם אלא כעד אחד לענין איסורים (תשובת הרשב"א סימן תקמ"ד) וכל הפסולי עדות כשרים לענין איסורים אם לא שחשוד לאותם דברים (ר"ן) אחד שאומר לשני שותפים נתנסך יינכם ואחד שותק והשני מכחישו לזה ששותק אסור ולשני ולכל העולם שרי. (הגהות אלפסי):

ב

במה דברים אמורים כשעושה עמו בחנם או אפי' בשכר והוא בענין שלא יפסיד שכירותו כגון שאומר שנתנסך באונס או ששכרו דבר מועט אבל אם שכרו הרבה והוא בענין שמפסיד כל שכרו כגון שאומר שנתנסך בפשיעתו נאמן אפילו אינו עתה בידו וגם לא אמר ליה בפעם ראשון שמצאו: הגה ודוקא שאומר שנאסר היין בדרך שהוא גלוי וידוע לכל שמפסיד שכרו כגון בפשיעה שנזכר אבל אם אמר בדרך שאפשר לומר שטעה הפועל שאינו מפסיד שכרו אע"פ שמפסידו על פי הדין אינו נאמן (רבינו ירוחם):

ג

עד אחד נאמן באיסורים להתיר אבל לא להחמיר: הגה מיהו יש אומרים דבדבר דאיכא לברורי כגון שאומר לו אחד בא ואראך עובד כוכבים מנסך יינך צריך לחוש לדבריו (ב"י בשם התוספות) וכל דבר שלא אתחזק לא להיתר ולא לאיסור עד אחד נאמן עליו אפילו לאסרו (אשיר"י פרק הניזקין ומרדכי פ' האשה רבה) וכל היכא דאתחזק דבר באיסור כגון טבל או חתיכת בשר שאינה מנוקרת אין העד נאמן עליו להתירו אלא א"כ בידו לתקנו (ג"ז שם) ואם היו בכאן ב' חתיכות אחת של איסור ואחת של היתר נאמן העד לומר זה היתר וזה איסור (הר"ן שם) ואדם נאמן על שלו אפי' היכא דאתחזק איסורא (שם באשיר"י) ועי' לעיל סי' קי"ט דין החשוד על הדבר אם מעיד עליו. ועי' לקמן סימן קפ"ה מי שאומר פלוני חכם הכשיר לי זה והחכם כופר. ועי' באבן העזר סימן קנ"ב אם אמרינן לגבי עדות שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואשה נאמנת בדבר איסור לומר תקנתיו (ר"ן פרק האומר וריש חולין) ודוקא בודאי איסור כגון ניקור בשר וכדומה לו אבל בספק שמא אין כאן איסור כגון שצריכה לברר דגים טמאים מטהורים (א"ו הארוך) או איסור שיש בו צדדים להקל (שם בר"ן) אין אשה נאמנת דאשה דעתה קלה להקל קטן אין לו דין עד להיות נאמן באיסורין (ריב"ש סימן רמ"ה) מ"מ בקטן חריף ובקי בדבר ואיכא רגלים לדבריו יש להחמיר אם מעיד על דבר איסור (רשב"א סי' כ"ד) ואם מעיד על איסור דרבנן להקל ולא אתחזק איסורא כגון בדיקת חמץ נאמן דהמנוהו רבנן בדרבנן (שם בריב"ש) אבל אם אתחזק איסורא אינו נאמן כלל:

ד

דברים שאין בהם חזקת איסו' אלא חששא שמא יחליפנו עובד כוכבים או יגע בו יש מי שאומר שסומכין על הקטן מכיון שבא לכלל דעת שמירה:

א

נאמן. כתב הש"ך ואפילו לא אמר לו בפעם הראשון שמצאו והטעם דנאמן משום מגו דבידו לנסכו וע"פ זה יש לדון במי שאומר לחבירו על (*) [אבל ז"א דע"כ מיירי כאן בגוונא דלא מקרי הפ"מ דאם לא כן למה צריך ס' נגד הקילוח]. יין מבושל שלו שנתנסך קודם הבשול אינו נאמן אפילו הוא בידו כיון דלית ליה מגו עד כאן לשונו:

ב

מכחישו. והש"ך חולק על זה וס"ל דדוקא אם הבעלים שותקים הוא נאמן אבל אם הבעלים מכחישים אותו אינו נאמן כדאי' בח"מ סי' ק"ח סי"ד וכ' הר"ב בתשובה סי' ס"ו דאם הבעל מכחישו בזה שלא א"ל בפעם הראשון שמצאו ודאי הבעל נאמן ע"ש:

ג

אינו. ואז מותר לכל העולם דאפילו אמר איני יודע מותר לכל העולם כ"כ בד"מ וכ' המרדכי דאם א"ל שמא לא דקדקת חשוב כאילו הכחישו:

ד

כהודאה. פי' אפילו אמר שלא היה בידו מעולם ולא א"ל בפעם הא' לעולם כיון דשתיקה כהודאה דמיא ואין חילוק בין פועל לשומר בין א"ל מיד או לא הוי שתיקה כהודאה ולאו כהודאה ממש אלא כיון ששותק נראה שיודע רגלים לדבר וסומך על העד כ"כ התוס' עכ"ל הש"ך:

ה

ומלמדים. פי' מלמדים אותו קודם שא"ל העד שכשיבא העד ויאמר לו יאמר לו מיד תוך כדי דיבור איני מאמינך ואין מלמדים אותו להכחישו דהיאך ילמדוהו לשקר (ובנה"כ פי' דמלמדין אותו לומר איני יודע ע"ש):

ו

אחר. והש"ך חולק ע"ז ופסק דמ"מ איסורא איכא לכתחלה אבל בדיעבד אין להחמיר להעד עצמו:

ז

מהני. כתב הש"ך הל' קשה דמאי מהני הא אפילו לא יכחיש אין עדותו כלום כיון דאין הבע"ד לפנינו דהא צ"ל בפניך או ידעת כו' וי"ל דמהני הכחשתו דאפי' אומר אחר כך גם כן בפני הבע"ד ושותק אינו נאמן דכיון דטעמא דשתיקה וכו' דסומך על דברי העד כמ"ש לעיל הילכך אי איתכחיש כבר תו לא סמיך עליה וצ"ע לדינא עד כאן לשונו (ובנה"כ מתרץ דהא דכתב המחבר דצריך לומר בפניך וכו' מיירי דוקא כשהבעלים בכאן רק לענין שתיקה כהודאה בזה קאמר דצ"ל בפניך משא"כ אם הבעלים מתו או הלכו למה"י ועד א' אומר שיין זה נתנסך ולית מאן דמכחיש ליה פשיטא דנאמן לזה כתב דאם אחר מכחישו האחר נאמן ע"ש):

ח

תרי. כתב הש"ך דזה תמוה אם נאמן לו כבי תרי היאך יוצא ידי שמים ויאמר איני מאמינך אלא ה"ק דאפילו אי מהימן ליה כתרי יכול לומר איני מאמינך כלומר לדבר זה לא מהימנת לי כבי תרי ואי א"ל הבע"ד הכי אמרינן ודאי קושטא קאמר דבלבו אינו מאמין לו כב' ולא נימא כיון דעד השתא מהימן ליה כב' שוב אין הבע"ד יכול לומר איני מאמינך דה"ל כאלו באו ב' עדים וא"ל נתנסך יינך אלא כיון דא"ל איני מאמינך בטליה לנאמנותיה אע"פ שהוא דוחק קצת בלשון ניחא לי טפי בהכי כדי שלא נאמר דס"ל לר"ת דאע"ג דמאמין ליה בלבו כב' יבדה לומר איני מאמינך ולא נמצא שום מחבר שכ"כ בשם ר"ת או שיסבור כן אלא שצ"ע דמשמע דלדעה זו אפי' אין הבע"ד שם עד זה המכחיש ואומר לא נתנסך לאו כלום הוא וכן פי' העט"ז ודין זה הוא תמוה וחולק הש"ך ע"ז ופסק כשאין הבע"ד לפנינו אפי' בלא עד המכחיש אין העד שאומר נתנסך נאמן כלל ומכ"ש אם האחר מכחישו דשרי לכ"ע (וכבר כתבתי לעיל בס"ק ז' דבנה"ך חזר בו ולכך פי' דהאי ויש מי שכתב קאי אם הבעלים לפנינו ושתקו ויש כאן עד א' המכחיש עד הנכחש לאו כלום הוא) מיהו כל זה כשבאו הב' עדים בבת אחת אבל בזה אחר זה כיון שכבר נתקבל עדות הא' בב"ד ונפסק הדין על פי עדותו הוה ליה כב' עדים וכשבא אח"כ עד אחד להכחישו אין דבריו של א' במקום שנים וע"ל סי' א' מה שפסק המחבר גבי שוחט ששחט שלא כהוגן והשוחט מכחיש שהשחיטה כשרה וכו' מיהו היכא דבאו בבת א' לא אמרינן דראשון ה"ל כב' ואע"ג דבעובדא דהשוחט הוי בבת אחת שאני התם כיון דהאמינוהו להשוחט משום דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם ה"ל כאלו נתקבל עדותו כבר וכן בכ"מ היכא דגלי לן קרא דעד אחד נאמן ה"ל כב' דהא התורה האמינתו כב' אבל היכא דלא גלי קרא אלא דמסברא או מתקנת חכמים הוא נאמן כגון חתיכה ספק שומן ספק חלב וע"א אמר דהוא שומן או היכא דאמר ליה עד א' נתנסך יינך והוא שותק וכה"ג ובכל דוכתא דאמרינן עד א' נאמן באיסורים כיון דלא גלי לן קרא לא חשיב כב' אלא דבעדות אשה הקילו והאמינו לחד כב' ואין דבריו של א' במקום שנים עכ"ל:

ט

ידעת. כתב הש"ך דאל"ה לא הוי שתיקה כהודאה דהא דשותק משום שאינו יודע בירור הדבר מיהו תימא שהרי כמה פוסקים פסקו דאף ששותק מחמת שאינו יודע בירור הדבר אפ"ה העד נאמן ומאריך עוד בכמה ראיות מש"ס ותוס' המוכיחין כך וסיים מיהו ודאי בפועל אף הרשב"א וסייעתו מודים דאם אינו בידו ולא אמר ליה בפעם הא' שמצאו אינו נאמן אם אין הבע"ד שותק מחמת הודאה וטעמא דפועל כיון שקיבל לעשותה בהכשר חזקה מיזהר זהיר ולכך אינו נאמן:

י

הכחישו. נ"ל דוקא אם מכחישו אחר כך אבל אם אמר ליה אחר כך איני יודע ומה ששתקתי תחלה לא מפני שהודיתי וכו' העד נאמן לכ"ע ש"ך וכתב רבינו ירוחם ואם אמר ליה בפניך נתנסך ושותק ואח"כ חזר ואמר לא שתקתי אלא מפני שלא חששתי לדברי העד לא מהני כיון דע"א נאמן באיסורים אבל בדבר שבערוה דאין פחות מב' אם אמר שתקתי מפני שלא חששתי לדברי העד מהני וכתב הט"ז וז"ל משמע לי אם אמר שתקתי שהייתי סבור כיון שאני איני יודע ואתה יודע בבירור ועכשיו שמעתי מאחרים שאינך נאמן ומברר זה מאותן אחרים שהגידו לו כן דנאמן הוא בכך וכאלו אמר מתחלה איני יודע וראיה לזה ממ"ש רמ"א בח"מ סי' כ' שאם הביא ראיה שלא ידע תחלה מאלו עדים וכו' וה"נ דכוותיה אבל אם אמר מה ששתקתי תחלה שלא חששתי להשיבך אינו נאמן ואפילו לא אמר ליה העד בפעם הא' ואין הבע"ד יכול לומר כיון שכבר ראית אותי ולא אמרת לי דבר לאפרושי מאיסורא ועכשיו אתה אומר לי אין זה אלא דרך שחוק והיתול וע"כ לא חששתי להשיבך דאין אדם עשוי שלא לחוש אם אומרים שהוא שותה איסור עכ"ל:

יא

שאומר. כתב הש"ך ולעיל בס"ס א' סי"ג כ' המחבר בסתם שהוא נאמן וסתם הר"ב כוותיה וכאן כתב הר"ב בשם יש מי שאומר משום שכתב ע"ז בד"מ וצריך לדקדק בסי' קפ"ה מנדה דלובשת בגדי נדה דלא מהני אמתלא ואולי יש לחלק וצ"ע וגם הט"ז כ' בסי' א' דאין לפסוק כן ע"ש:

יב

שחשוד. כ' הש"ך דוקא אם הוא מומר לאותו דבר אבל אם הוא רק חשוד כתב לעיל סי' קי"ט ס"ז דנאמן ואע"ג דקאמר התם מי שהוא מפורסם בעבירה היינו שהוא מפורסם שעשה העבירה פעם א' דהוי חשוד ואינו מועד להיות מומר מיהו בסימן קכ"ד ס"ט באנוסים ודאי מועדים הם ואפשר כיון דמתוך אונס ודחק עושים כן כחשודים דיינינן להו ולענין עדות העובד כוכבים כתבו הפוסקים דאינו נאמן לא לאיסור ולא להיתר ונראה דאפילו אין לו הנאה בעדותו אינו נאמן להעיד בשל אחרים מיהו היכא דמסל"ת כבר נתבאר דינו בסי' צ"ח ס"א וסי' שי"ג ס"ב בהג"ה עכ"ל:

יג

ראשון. רבינו ירוחם כתב ואפילו הבעלים מכחישים ופי' הש"ך דר"ל לאפוקי שותק דוקא ומכחישו דנקט ר"ל שא"ל איני מאמינך וכה"ג אבל אם מכחישו בבירור אינו נאמן וע"ל סי' רפ"א ומיהו היכא דאתחזק איסורא כגון טבל וכה"ג אין הבעלים נאמנים אלא היכא דבידו לתקנו:

יד

שטעה. ולאו דוקא שטעה בכל שכרו אלא ה"ה אם הטעות שסובר שמקצת שכרו יפסיד והוא סך מועט ג"כ דינא הכי. ט"ז:

טו

להתיר. כלומר תמצא דעד אחר נאמן באיסורים להתיר אפילו בלא שתיקת הבע"ד דתהוי כהודאה אבל להחמיר לא תמצא דהעד נאמן בלא שתיקת הבע"ד דממ"נ היכא דלא אתחזק לא איסור ולא היתר אסור מספק בלא העד והיכא דאתחזק היתירא אין העד נאמן לאסור כדלעיל ס"א עכ"ל הש"ך:

טז

ואראך. כתב הט"ז פי' שצריך לילך עמו אבל אם הלך עמו ולא מצאו אין כאן איסור כנ"ל פשוט והש"ך כתב דאפילו הבע"ד או אף עד א' מכחישו נאמן בדבר דאיכא לברורי כן מוכח בש"ס ותוס':

יז

לאסרו. באשר"י ומרדכי איתא אפילו להתירו ודאי להתיר איכא רבותא (ולא לאסרו) דהא אפילו בלא העדאתו אסור מספק מ"מ חשיב עדותו לודאי איסור ונ"מ לענין ס"ס גם נאמן אפילו בלא שתיקת הבע"ד כגון שאינו לפנינו או שאומר אינו יודע עכ"ל הש"ך:

יח

מנוקרת. כתב הט"ז זה מיירי שהבשר כבר נחתך לחתיכות קטנות אבל כל שניכר בו ניקור ודאי נאמן ואין לחוש שמא נקרו מי שאינו בקי בניקור דכל המצויים אצל ניקור בקיאין הם כמ"ש בסי' ס"ה ומ"מ גם לזה יש תקנה שיתננה או ימכרנה לזה המעיד עליה שאז נאמן כיון שהוא שלו ואח"כ יחזור ויתננה לו ולא חיישינן בזה אח"כ וכל זה כתבתי לדעת רמ"א אבל תמהתי על פה קדוש שיאמר כן דדוקא בטבל וכיוצא בו שהיה אסור בודאי כולו בזה אמרינן כיון דאתחזק איסורא אין ע"א נאמן להתיר אבל בשר שאינו מנוקר הא לא אתחזק הבשר לאיסור כלל אלא משום גידים או חלב שיש בו וא"כ לא אתחזק לאיסור מצד עצמו אלא מכח תערובות איסור שבו מחובר פשיטא דנאמן ע"א לומר שזהו ההיתר והאיסור אין בו כיון שהאיסור לא היה ודאי והביא כמה ראיות לדבריו וסיים וכן מעשה בכל יום שמאמינים לכל אדם לומר שזהו בשר מנוקר ואוכלין על פיו ואע"פ שאותו שהבשר בידו אינו יכול לנקר עכ"ל (ובנה"כ השיג עליו וכ' שדברי רמ"א עיקר ודחה כל ראיותיו ומה שהביא ראיה ממעשה בכל יום כבר ידוע דבדבר שאינו מצוי לא שייך בו מנהג וגם אפשר דאם אירע לפעמים שהאמינו לאדם כך ולא היה שלו היינו פשוט שהיה המנקר בעיר והיה אפשר לשואלו ע"ש):

יט

היתר. דאף ע"ג דאתחזק איסורא במקום הזה מ"מ בהאי חתיכא לא אתחזק איסורא ש"ך ועל שלו נאמן אפילו אתחזק הואיל ובידו לתקנו הרא"ש וכתב הט"ז בשם הד"מ וז"ל מעשה בא לפנינו בראובן שתיקן חמאה לשמעון ושמעון מכר חמאה הרבה בחזקת כשרות ואמר שראובן תקנה ונתנה לו כולה בחזקת כשרות וראובן אמר שלא נתן לו כולה בחזקת כשרות רק מקצת והשאר אמר בפירוש שהיא אסורה ושמעון מכחישו והקלנו בדבר הואיל וחמאה של עובד כוכבים רבים מתירים בה ובקצת מקומות נוהגים בה היתר אבל בשאר איסורים נ"ל שהוא אסור עד כאן לשון ד"מ ולע"ד נראה דאין להקל בזה וכו' ונראה דחשבינן לשמעון כאן לפושע שעירב איסור בהיתר ויש להחמיר עליו לאסור כל החמאה שלו דה"ל כנמצא ביד מי שאינו נאמן לסמוך עליו עכ"ל הט"ז (ובנה"כ חולק על הט"ז ופוסק כדברי הד"מ ע"ש) וכ' עוד הט"ז בשם אחיו הגאון על חמאה שנשלחה ע"י עובד כוכבים בלא חותם שמותר בדיעבד ולא חיישינן שמא החליפם בשלו:

כ

נאמנת. אפילו בדבר איסור דאורייתא והיינו היכא דבידה לתקנו או שהוא שלה [דאל"כ לא עדיפא מע"א דאין נאמן הואיל ואתחזק איסורא] ש"ך:

כא

צדדים. וכן דבר שיש בו טרחא אין הנשים נאמנות דנשים עצלניות הם וכן קבלתי שאין הנשים נאמנות על ניקור האחורים ומה שכתב המחבר שהנשים נאמנות בניקור בסתם ניקור קאמרי' דהיינו הפנים וע"ל סי' פ"ד סי"א עכ"ל הש"ך:

כב

קטן. כתב הש"ך ונ"מ להיכא דאומר ידעת רגלים לדבר או אם אחד מכחישו ואין הבעלים שם או בדבר דאיכא לברורי וכשאומר בא ואראך עובד כוכבים מנסך יינך או בדבר דלא אתחזק לא איסור ולא היתר או בב' חתיכות א' של איסור וא' של היתר וכל כה"ג דהעד נאמן בלא שתיקת הבע"ד דהוי כהודאה אין הקטן נאמן מיהו היכא דהוא בידו הקטן נאמן אפי' להוציא דבר מחזקתו להתיר או לאסור ועיין בא"ח ס"ס תל"ו ולעיל ס"ס מ"ח:

א

תוס' גיטין דף נ"ד ע"ב אאוקימתא דאביי שם:

ב

כאוקימתא דרבא שם:

ג

כן הוכיחו התוס' שם בשם ר"ת מהא דקידושין פלוגתא דאביי ורבא דף נ"ד ע"ב מהא דיבמות דף פ"ח ע"א וכ"כ הרא"ש שם:

ד

שם בשם ריצב"א:

ה

רבינו ירוחם סוף נט"ז וכ"כ במרדכי מעובדא דההוא ס"ת דאתא לקמיה דרבי אמי ועובדא דס"ת דאתיא לקמיה דר' אבהו שם בגיטין וכפי' הרא"ש שם דשפיר אתא כרבא:

ו

ב"י בשם מ"כ היכא דלא איתחזק איסור' והרא"ש בפ"ג דמ"ק דף ל"ה דגמרינן מוספרה לה לעצמה ורבינו ירוחם:

ז

שם דבר שבחזקת היתר דלאו כל כמיניה כיון דמכחשי ליה:

ח

א"ת בשם הריטב"א:

א

אם הוא כו'. כתי' דאביי דרבא ל"פ עליה וכהנך עובדי רשם. ורש"י פי' שבידו לטמאו ולהפסידו ונאמן מחמת מינו. והרא"ש שם ומרדכי ר"פ האשה רבה כתבו משום שהוא כבעליו וראיה ממש"ש אזכרות שבו כו' אע"ג שכבר נכתבו ואין בידו וכן בטהרות ג"כ ל"ל מינו דהא חייב לשלם וביבמות שם אלא דאחר כו' משום דבידו לתקנו אטו בשופטני עסקינן שיתרום על של חבירו וע' מרדכי שם:

ב

ואפילו כו'. דקי"ל הלכה כרבא ואע"ג דהנך עובדי שם כאביי כבר תירץ הרא"ש שם ע"ש:

ג

אפילו כו'. דבשותק אפילו לא היה בידו מעולם נאמן כמ"ש בקדושין ס"ה ב' אכלת חלב כו' ועתוס' שם ד"ה נטמאו כו' ובגטין שם ר"ה אמר כו' והביאו ראיה ממש"ש וצריכא כו' אי לאו דקים כו' וביבמות שם במסקנא אלא לאו משום דאשתיק כו':

ד

אבל אם כו'. אם היה בידו פ"א דבלא"ה בכ"ע אינו נאמן:

ה

תוך כדי דיבור. דאל"כ הרי כבר הודה ועבפ"ק דב"מ ו' א' ובב"ב קל"ח א':

ו

או אומר כו'. ממש"ש וא"ל זבחים כו' והתם אינו יכול להכחישו מדדכי בקדושין שם:

ז

אבל אם שתק כו'. אפילו לא היה בידו מעולם כמו בקדושין שם:

ח

ומלמדין כו'. טור וע"ל בהג"ה ואם הבעלים כו' אע"ג דבלבו כו' וע"ש בהגמ"ר שהקשה דא"כ הל"ל לשמואל לומר לסמיא אמור איני מאמינך וכ"כ תוס' בקדושין שם דאי מהימן כבי תרי אפילו מכחישו נאמן מכה ההיא ראיה ועש"ך ס"ק ט"ו:

ט

ואז לכ"ע כו'. הוא ענין בפ"ע וכמו בשורך נרבע דמותר לגבוה וכיוצא:

י

ויש מי כו'. כמש"ש בקדושין ע"א בהכחשה כו' וער"ן בפ"ב דכתובות גבי ע"א אומר נתקדשה כו' ועח"מ סי' פ"ב סי"ב וסי' מ"ו סל"ז ועבה"ג שם ס"ק כ' בשם הריטב"א. וסברא הראשוגה ס"ל מאחר שהבעלים שם ושותקין הוי כהודאה ועש"ך:

יא

והוא שיאמר כו'. תוס' שם וש"פ וראיה מב"מ ל"ז ב' וע' במרדכי דקדושין שם:

יב

ואם שתק כו'. ג"כ מגמ' דב"מ הנ"ל. שם ושם. וכ"ז שיטת התוס' ורא"ש ומרדכי וש"פ הנמשכין אחריהם אבל הרמב"ן והרשב"א והריטב"א בקדושין שם הקשו על שיטתם חדא דלא הל"ל בקדושין שם ע"א כו' נאמן דהא לאו משום נאמנותו אלא משום שהבעלים שותקים והל"ל א"ל ע"א אכלת חלב חייב נטמאו טהרותיך כו' טמאות כלישנא דמתני' וכמ"ש ביבמות שם ממאי דנאמן דלמא כו' ועוד דכולה שמעתא דקדושין איפכא משמע דהא אשתו זינתה דפליג רבא ואמר הוי דבר כו' ואי משום הודאתו ל"ל שנים הא שויה עלי' חתיכה דאיסורא והא רבא מודה בהנך לאביי ועוד ההוא סמיא לא ידע אי קושטא קאמר ופירשה אביי אי מהימן לך דלאו גזלנא כו' ועובדא דינאי הא צווח וקטיל. אלא דכל אדם נאמן לעולם אפי' לא היה בידו מעולם בשותק אפילו לא היה לו לידע או שאומר איני יודע ובכה"ג ההיא דקדושין וההיא דגטין איירי בפועל דעליה רמיא לאודועיה ולכן אינו נאמן אלא דוקא בידו או בפעם ראשון אבל במכחישו לעולם אינו נאמן בכ"ע וכ"כ הר"ן בגטין שם בקיצור וכ' הרשב"א וא"ת מנ"ל לאביי דקאמר ותנא תונא כו' דלמא משום דשתיקה כהודאה כמ"ש ביבמות שם י"ל דה"ק טעמא כו' דוקא לא הא אמר א"י (מהימן) דאל"כ ליתני א"י ומ"ש ביבמות שם וממאי דמשום דמהימן כו' קאי אמש"ש מדאורייתא מנ"ל כו' ואכתי מדאורייתא מנ"ל ומש"ש תדע דקתני כו' סוגיא דשם כההוא סברא שאמרו בכריתות י"ב א' טעמא דרבנן משום דאדם נאמן כו' אבל אביי סבר דטעמא משום מיגו מתרצינן לדיבוריה ולההוא לישנא רישא משום דנאמן הוא דכי קפטרי רבנן משום דלא מהימני במכחישין משום מיגו א"נ כההיא לישנא דמוקים שם מתני' כר"מ. והא דקאמר וצריכא כו' ה"ק דסד"א דטעמא לאו משום נאמנות אלא משום דשתיקה כהודאה דמיא ע"ש שהאריך והר"ן הביאו אבל כ' דשיטת תוס' עיקר כי כן מוכיחין סוגיות הנ"ל אלא דטעם שתיקה כהודאה הוא משום העדאת העד דגזירת הכתוב הוא דכל דשתיק העד נאמן ולכן כל שאין העד נאמן דהיינו גזלן וכיוצא אינו נאמן. ובזה מתורץ מה שהקשה דלמה קאמר נאמן וכן מה שהקשה ממש"ש דלאו גזלנא כו' וז"ש רבא אין דבר שבערוה כו' ר"ל בערוה ע"א אין נאמן כלל והוי כגזלן או פסול ומ"ש ביבמות שם וממאי משום כו' ה"ק ממאי דנאמן אפילו באומר אני יודע דלמא אינו יודע כמכחישו אלא דוקא היכא דאשתיק ועובדא דינאי דלמא פ"א שתק וכנ"ל דודאי תוך כ"ד ע"ש:

יג

ואם לא כו'. כמ"ש בכתובות כ"ב א' ועבא"ע סי' קנ"ב ס"ו:

יד

וכל מי שנאמן כו'. כמ"ש מנו במקום עדים לא אמרינן בפ"ו דב"מ (פ"א ב') ופ"ג דב"ב וש"מ:

טו

מ"מ לדידיה כו'. כמ"ש בכתובות כ"ג ב' ועתוס' דיבמות מ"ז א' ד"ה נאמן כו' וד"ה ואין כו':

טז

טבח כו'. עמ"ש בס"ס א':

יז

וכל הפסולי כו'. אבל הר"ן כתב דאינן נאמנין דלה"ק אי מהימן לך דלאו גזלנא הוא כו' כנ"ל וצ"ע וכן מ"ש אם לא שחשוד כו' הא אמרינן לעיל סי' קי"ט ס"ז ובשל אחרים כו' דקי"ל בפ"ח דיומא ובבכורות ל"ה ב' כרשב"ג דאמר נאמן על של חבירו כו' אלא דלהתיר נאמן אף החשוד אבל לאסור דנאמן מכח עדותו כל הפסולין אינן נאמנין כנ"ל וכן הקשה בש"ך וצ"ע:
(ליקוט) וכל הפסולי עדות כו'. דקי"ל החשוד לדבר אחד אינו חשוד כו' [ועתוס' דבכורות ל"ו א' ד"ה אימור כו'] כמ"ש בסי' קי"ט ס"ד וס"ז:
אם לא כו'. ע"ש ס"ז דלא כ"כ שכ' ובשל אחרים כו' אבל כדברי הרב כן עיקר כמש"ש (בס"ק י"ח) (ע"כ):

יח

שנתנסך באונס. כמש"ש במתני' נ"ב ב':

יט

ודוקא כו'. שם נ"ד ב':

כ

ע"א כו'. שם ב' ב' יבמות שם:

כא

אבל לא כו'. כמש"ש בגטין שם דדוקא שהוא בידו או ששותק כמ"ש בקדושין שם וכנ"ל והיינו בדבר דאתחזק להיתירא כמ"ש למטה. ועברא"ש שם ומרדכי שם:
(ליקוט) ע"א כו' אבל כו'. כ"כ הרא"ש בפ"ג דמ"ק סע"ט ור' מאיר גמגם כו' והא דע"א נאמן באיסורין ה"מ כו' וכ"כ רי"ו והביאו ב"י וכ"כ תוס' בקידושין ס"ה ב' בד"ה נטמאו. וצ"ל דהא דאמר בכל דוכתין כו' אבל צ"ע (עש"ך) דהיכא דלא אתחזק נאמן על שניהם כמ"ש בהג"ה וכ"ה ברא"ש דגטין שם א' כ"ד שהוא ספק ולא אתחזק לא איסור ולא היתר ע"א נאמן לומר שהוא מותר כו' וכ"ש אם אומר שהוא חלב כו' ואם אתחזק לצד אחד אינו נאמן להיפך בין לאיסור בין להיתר כמ"ש הרא"ש שם ב' היכא דאתחזק התירא כו' ג' היכא דאתחזק איסורא כו' וכמ"ש בהג"ה וכל היכא דאתחזק כו' (ע"כ):

כב

מיהו י"א כו'. תוס' בקדושין שם ממש"ש ב' שלח ואחוי:

כג

וכ"ד שלא כו'. כמ"ש ביבמות וגטין שם דע"א נאמן בכה"ג אף להתיר וכ"ש לאסור. הרא"ש ומרדכי:

כד

וכל היכא כו'. גמ' שם ושם:

כה

אא"כ כו' ואם היו כו' ואדם נאמן כו'. יבמות שם:
(ליקוט) אא"כ בידו לתקנו. אפילו אין עכשיו בידו לתקנו. תוס' דגטין ב' ב' ד"ה ע"א כו' ובעירובין נ"ט א' ד"ה ותחומין כו' דלא כרא"מ שכתב דוקא שעתה בידו והביאו המרדכי ריש חולין סי' תתמ"ד ושיטה אחרת לו ע"ש (ע"כ):

כו

וע"ל סי' קפ"ה. כמ"ש בכתובות ע"ב א':

כז

ועבא"ה כו'. שם במתני' י"ח ב':

כח

ואשה נאמנת כו'. עתוס' דפסחים ד' ב' ד"ה הימנוהו כו' וז"ש ודוקא כו' ור"ל באיסור דאורייתא דבדרבנן מהימנא אף כה"ג כמש"ש וכן בקטן כמ"ש למטה:
(ליקוט) ואשה נאמנת בדבר כו'. בירושלמי פ"ק דפסחים אההיא דהכל נאמנים כו' לית כאן נשים מתוך שהן עצלניות בדקות כל שהן ופי' בת"ה דה"ק לית כאן נשים דאפילו בדאורייתא מהימני ומשני מתוך שהן כו' ולכן כה"ג לא מהימני בדאורייתא ודוקא בדרבנן ועברא"ש שם שמפרש לית כאן כו' שאינן נאמנות אפילו בדרבנן ע"ש (ע"כ):
(ליקוט) ואשה נאמנת כו'. ר"ל במה שבידה לתקנו כמו באיש וראיה משחיטה דמהימנא ובכתובות ע"ב א' מאכילתו שאינו מעושר משמע דסומך עליה. תוס' בגטין ב' ב' ד"ה ע"א כו' ופסחים ד' ב' ד"ה הימנוהו כו'. ודוקא כו' אבל כו'. ר"ל בדאורייתא אבל בדרבנן נאמנת וכמ"ש בפסחים שם [דלא כאית דאמרי בירושלמי שם (ר"ל לפי' הבא"ב וכנ"ל בליקוט א') והביאו הרא"ש וכמ"ש בא"ח סי' תל"ז ס"ד] וראיה דאינה נאמנת ממש"ש מ"ד כו' קמ"ל כו' ועתוס' שם ד"ה הנ"ל (ע"כ):
(ליקוט) ודוקא כו'. עתוס' דפסחים הנ"ל שכ' דבר שיש בו טורח אבל במרדכי כ' שם בשם תוס' משום ספק כמ"ש כאן וכ"כ בסמ"ג וכ"כ בהג"א שם ד"ה אע"ג כו':
כגון שצריכה כו'. הג"א שם (ע"כ):

כט

קטן כו'. בספ"ג דסוכה וריש חולין והוא שגדול עע"ג אבל הוא אינו נאמן לומר ששחט כראוי. ריטב"א בסוכה שם. והא דאמרינן שם היודע לשמור ידיו כו' תי' בריב"ש סי' רמ"ה דכל שבידו נאמן אבל הריטב"א שם תי' דדוקא מה שכבר אתחזק איסורא אינו נאמן כמו בשחיטה דבהמה בחייה בחזקת כו' אבל לשמור כו' וכ' וממנה יש ללמוד דברים שאין כו' וכמ"ש בס"ד:

ל

מ"מ כו'. יש ללמוד מהנ"ל:

לא

ואם כו'. פסחים שם:

לב

אבל אם כו'. כמו בשחיטה כנ"ל:
(ליקוט) קטן כו' ואם מעיד כו'. אבל בתוס' (דפסחים) הנ"ל כ' דטעמא דהימנוהו שם משום דבידו לתקנו ולכן לא הימנוהו בספ"ב דכתובות בתחומין דדבנן אלא דוקא בגודלן אבל בקוטנן לא משום דאין בידו וכ"כ בעירובין נ"ט א' ד"ה ותחומין כו' ומשם מוכח דאשה נאמנת בדרבנן אף בדבר שאינו בידה. הכלל כי בדבר שבידם לתקנו אפילו אשה וקטן נאמנים אפילו בדאורייתא כמו שחיטה באשה וקטן היודע לשמור גופו כו' ודוקא שאין טורח כמ"ש תוס' שם או ספק וצד להקל מהא דפסחים שם דאמרינן שם דוקא בדרבנן ובדרבנן אשה נאמנת אפילו אין בידה כמו תחומין וכן עבד אבל קטן לא כנ"ל ואין בידם ודאורייתא אפילו אשה אינה נאמנת ממ"ש בעירובין משום דתחומין דרבנן אבל יש בידם ובדרבנן אפילו טורח וספק בין אשה בין קטן נאמנים כמ"ש בחמץ כנ"ל. והכלל בקיצור בידם ואין ספק בין אשה בין קטן נאמנים אפי' בדאורייתא (ע"ל סי' ק"כ ס"ק ל"ו) ואם חסר אחד מאלו ב' תנאים שניהם אינן נאמנים בדאוריי'. ובדרבנן בספק שניהם נאמנים ואין בידם אשה נאמנת ולא קטן. ועבד כאשה:

לג

דברים כו'. כנ"ל:
(ליקוט) דברים שאין כו'. בע"ז ל"ח א' מניח ישראל בשר ע"ג גחלים כו' וכתב המרדכי שם סי' אלף רע"ג פי' ראבי"ה דמיירי כדמפרש בירושלמי שהתינוק יושב ומשמר דל"ל לאחלופי וכמש"ל סי' קט"ו ס"א בהג"ה (ע"כ):

א

נאמן. עבה"ט מ"ש ועפ"ז כו' אפילו הוא בידו כיון דלית ליה מגו. ועי' בדגמ"ר שכתב אם כונתו שגם קודם הבישול היה בידו אך עתה לא מקרי בידו שכבר נתבשל א"כ מיירי דלא א"ל כן בפעם ראשון אבל אין דין זה מוכרח שכיון שלא הוציאו מת"י עדיין וא"א לבא לידי מכשול לא נחוץ להגיד לו בפעם ראשון ולכן נראה דכוונתו שקודם הבישול לא היה בידו כלל רק עתה מסרו לידו אחר הבישול עכ"ד ובזה מתורץ הקושיא שהביא הבה"ט של מהרי"ט ז"ל בשם אא"ז הגאון מהר"ם א"ש ז"ל ע"ש ודו"ק:

ב

הבעל מכחישו. עיין בתשובת בית יעקב סו"ס ק"נ שכתב דאם אמר ע"א לקטן נתנסך יינך והקטן שותק או מכחישו דינו כמו גדול אף שאינו נאמן להעיד באיסורין מ"מ כה"ג נאמן וה"ה באשה כה"ג ואפילו בדבר שיש לו חזקת איסור נאמן הקטן או האשה להכחיש העד ע"ש: [ומ"ש הבה"ט סק"ג ואז מותר לכל העולם כו' עי' בתשובת חתם סופר סי' קכ"א מ"ש בזה]:

ג

אבל אם שתק. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל ומ"ש בשם בי"ע סי' ק"נ באחד שאמר לשנים נתנסך יינו של א' מכם ואיני יודע איזהו והם שותקים יש להקל כו'. ע' בבי"ע שם דנהפוך הוא דמתחלה רצה לומר כן מצד הסברא דשתיקתן לא הוי כהודאה ושוב הביא ראיה מדברי התוספות ר"פ שני נזירים דאף בכה"ג שתיקתן כהודאה (אלא דשם הקשה על התוס' צ"ע מנ"ל הא דלמא מתני' מיירי במאמינים לדבריו ע"ש ומ"מ אינו חולק מחמת זה על התוס' ועי' בתשובת שבו"י מה שהקשה על קושייתו זאת ועי' בס' מצמיח ישועה על המרדכי בח"ב הנקרא ישועות יעקב אות ז' מה שנדחק ליישב דעת זקנו הרב בי"ע בזה) וכ"כ שם בסימנים. וכתב עוד דאם אמר לאחד כמדומה שראיתי שנתנסך יינך ושכחתי והוא שותק נמי הוי שתיקתו כהודאה אף דמשמעות הפוסקים אינו כן מ"מ כן מוכח בש"ס ר"פ שני נזירים וגם מוכח דאפילו אומר שלא היה אצל הניסוך אלא עמד מרחוק הדין כן ע"ש:

ד

שמכחישו אחר ל"מ. עש"ך מה שהקשה ע"ז ועיין בתשובת בי"ע סי' ק"נ מ"ש בזה:

ה

ויש מי שכתב. עש"ך ס"ק י"ד ועיין בס' עצי ארזים באה"ע סי' מ"ב ס"ק יו"ד. [ועיין בתשובת חתם סופר סימן קי"ט מ"ש בביאור דברי הש"ך הנ"ל. ושם נשאל בעובדא דנכנס גנב למרתף של יין כשר ופתח חביתא באופן שאם היה הגנב עובד כוכבים נאסר בלי פקפוק. ואמנם ב' ישראלים הסמוכים למרתף הרגישו ונכנסו להציל וברח הגנב. ועתה הני תרי סהדי מכחישים זא"ז זה אומר שהכיר את הגנב שישראל היה וזה אומר בבטח שהגנב היה עובד כוכבים. מה דין היין. והשיב באריכות והעלה דאם הדבר ידוע בלא העדאתן של עדים שנפתחו החביות א"כ דל הני סהדי מהכא ונידון היין כאילו לוכא סהדי כלל ואי רוב גנבי ישראל מותר ואי רוב גנבי עובדי כוכבים אסור. ואי לא נודע פתיחתו כ"א עפ"י הני סהדי כגון שהחביות והמרתף סתומים עתה לפנינו אזי אם רוב ישראל א"כ העד המעיד להכשיר מהימן במגו דאי בעי שתיק אך אם רוב עובדי כוכבים ותרוייהו בפתיחת החבית קמסהדי אי ליכא למיתלי בטעות הדמיון שטעו בין ישראל לעובד כוכבים א"כ הני סהדי לאו סהדי שקרי נינהו ותרוויהו במרתף וחביות פתוחות במקום שרוב עובדי כוכבים קמסהדי ואידך אוקי גברא להדי גברא והיין אסור וכל זה פשוט ומתבאר מדברי הר"ן בכתובות כ"ג ע"ש]:

ו

ואמר אמתלא. עי' בת' חו"י סי' ע"ז בראובן שהיה לו משרת נאמן והגיד לרבו בימי התשובה דרך וידוי איך יום א' בתחלת החודש כשהיה במרתף היין עם אומן עובד כוכבים שמע קול צעקה ברחוב משריפה ויצא והלך לו לראות והניח את העובד כוכבים שם וכשבא מצאו שכור וכעס על העובד כוכבים וכחש שלא נגע אך כשבדק החביות מצא ב' מהגדולות חסרות כמו שיעור מדה ומה שלא הגיד עד עתה היה מחמת פחד ומורא שלא יכעוס עליו אך עתה כי קרוב יום הדין לא רצה להכשיל את הרבים והנה חבית א' מב' חביות הנ"ל מכר בעה"ב לאיש אחד מקהלה רחוקה והשני עדיין במרתף מה דינם. וכתב שאותו חבית אשר עדיין במרתף ודאי אסור שהרי היין היה גם בשעה שאמר שנתנסך היין ברשותו ובידו ונאמן. ובאשר הדברים ניכרים מאד שהאמת אתו והבעלים מאמינים לו נראה דכ"ע מודים שאין מלמדים לבעל היין לומר איני מאמינך או שיאמר איני מאמינך אע"פ דבלבו מאמין לו. ואע"פ שלא הגיד לו כמה ימים אחר המעשה הלא נתן אמתלא נכונה ומקובלת על בלי הגיד לו תיכף. וכ"ז באותו חבית שעדיין במרתף שהוא ביד המשרת ואי בעי היה מרשה להעובד כוכבים לשתות ממנו אבל אותו חבית שכבר מכר לפי שהגיד המשרת ודאי אינו נאמן לאוסרו על בעליו שאיננו בידו ושפיר פלגינן דבוריה. וכ' עוד דאף אם המעשה היה בחבית א' ומכר חציו והניח חציו אע"ג דלא שייך בכה"ג פלגינן דבוריה שהרי א"א לתת אפשרי לחלק דממ"נ או נגע ונאסר הכל או לא נגע והכל שרי מ"מ היין שכבר מכר שרי דהשני יכול לומר אינו מאמינו ואין זה ענין כלל לפלגינן דבוריה אלא דאם בעל נפש הוא יחמיר עכת"ד. ודבריו צריכין ביאור והנה מ"ש ובאשר הדברים ניכרים כו' נראה דר"ל דאף אם לא היה עתה בידו כגון שעתה אינו משרת עוד לראובן מ"מ אסור מאחר דמאמין לו והדברים ניכרים. ומ"ש ואע"פ שלא הגיד לו כו' הלא נתן אמתלא לדבריו ר"ל דלפ"ז אפילו לא היה מאמין לו וגם לא היה בידו מ"מ אסור כמ"ש הרמ"א כאן וא"כ יש בזה תלתא לריעותא שהוא בידו. וגם הבעל מאמין. והדברים ניכרים וגם נתן אמתלא ודמי כמו שאמר בפעם ראשון דנאמן. אך מה שכתב דהחבית שכבר מכר שרי שאינו בידו. צל"ע דמה בכך מאחר שנתן אמתלא ודמי כמו שאמר בפעם ראשון דנאמן. אפילו הבעל מכחישו [לדעת הש"ע והרבה פוסקים ולדעת הש"ך סק"ג עכ"פ בששתק] וצ"ע כעת:

ז

דשויה אנפשיה חד"א. עי' בס' בכור שור בחידושיו למס' יבמות ד' פ"ז ע"ב שנסתפק בשנים שאמרו על דבר א' שאסור הוא ויש אחד שיודע בבירור שהוא מותר ושקר העידו מהו שיאכל מאותו דבר בצנעה בל יודע איש אע"ג דבפרהסיא ודאי אסור ולאוכל כמיניה וב"ד מצוים עליו להפרישו מ"מ בצנעה י"ל דשרי וכתב דמדברי הראב"ד פי"א מהל' שגגות נראה להתיר אבל דעת הרמב"ם שם לאסור וצ"ל הטעם כיון דאנן אסרינן עליו בפרהסיא אסור אפילו בצנעה ע"ד שאמרו חז"ל כ"מ שאסרו חכמים מפני מ"ע אפילו בח"ת אחור. ולכן אין להתיר כ"א לצורך גדול. ומינה נמי בדין האומר דבר זה אסור הוא ועדים הכחישוהו דקי"ל דשויא אנפשיה חד"א כמ"ש ביו"ד סימן א' וקכ"ז לא יאכל אפי' בינו לבין עצמו כ"א לצורך גדול עכ"ד (ועמ"ש בזה לעיל סי' ב' סק"ד בשם תשובת חות יאיר) ונראה לי דדוקא אם העדים אמרו על הדבר שאסור מן התורה וכן בדין דשויא חד"א מיירי שאמר שאסור מה"ת אבל אם אמרו שאסור מדרבנן אפשר להתיר אף בלא צורך גדול לפי הטעם שכתב הוא ז"ל דכ"מ שאסרו חכמים כו' וא"כ הרי כתבו התוס' בכתובות ד' ס' ד"ה ממעכן וכן הוא בפסקי תוס' פ"ק דעבודת כוכבים סי' י"ד דלא אמרינן דאפילו בח"ח אסור רק במידי דאיכא חשדא שעובר אדאורייתא אבל אם לא יחשדוהו רק שעובר על איסור דרבנן שרי בחדרי חדרים ע"ש ועיין מה שכתבתי לעיל סימן פ"ז:

ח

אבל אם שכרו הרבה. עיין בתשו' שבות יעקב ח"ב סימן ע"א שנשאל ראובן שהניח לעשות ע"י פועל אחד יינו בהכשר ונתן לו שכירתו ואח"כ מכר היין לשמעון ביוקר והרויח בו הרבה ועכשיו הפועל אומר שאותו יין נתנסך בפשיעתו ומודה על חטאיו ורוצה להשיב שכירתו שהוא סך רב עד עשרים ר"ט אי נאמן לאסור היין והשיב דאף דפשוט בש"ע דאם שכרו הרבה כו' מ"מ דוקא אם היה עדיין ביד לוקח הראשון אז היה נאמן משא"כ עכשיו שכבר מכרו והרויח בה הרבה אם אתה מאמין לפועל אתה מוציא ממון מבעל הבית שמכרו עפ"י עד אחד והתורה אמרה לא יקום עד אחד באיש להוציא ממון על פיו והביא ראיה לזה מהש"ס וסיים לכן נ"ל בנדון שלפנינו אע"פ שנאמן להפסיד שכרו אינו נאמן להפסיד היין שכבר מכרהו ואם יאמר האומר כיון שלא נמצא חילוק זה בפוסקים ראשונים ואחרונים ראוי להחמיר ולאסור היין אמור לו יין נסך בזה"ז אין להחמיר כולי האי ע"ש ועמש"ל סי' רפ"א ס"ק י"ב:[

ט

שאפשר לומר שטעה. עט"ז סק"ד מה שהקשה מפ' האומר כו' ועי' בתשובת חמדת שלמה חא"ח סי' י"ח מ"ש בזה]:

י

לא להחמיר. ע' בתשו' חות יאיר סי' ק"ט שכתב דדוקא במעיד על דבר השייך לחברו ואין לו נגיעה בדבר משא"כ אם ההיזק מגיע גם לו כגון שיש לו חלק בדבר ההוא אפי' שמיני שבשמינית מתוך שנאמן על שלו נאמן גם על של חבירו עי' שם:

יא

מיהו י"א. עש"ך מה שהקשה על הרמ"א ועי' בתשובת שיבת ציון סי' ל"ח מה שתמה בזה:

יב

דאיתהזק. ע' בתשובת נו"ב סי"ד היכא דאיתרע חזקה ע"א נאמן ושכ"כ בס' פני יהושע ע"ש וע' בס' חומות ירושלים סוס"י ע"א שכתב דה"ה בדבר העשוי להשתנות י"א דע"א נאמן דהוי כאין לו חזקה ע"ש:

יג

ב' חתיכות כו'. ע' בתשובת נו"ב חלק אה"ע סוס"י ס"ט שכתב דזה דוקא אם נתערב חד בחד אבל אם נתערב חד של היתר בתרי דאיסור ובא ע"א להעיד שמכיר איזה מהם של היתר הדבר צריך תלמוד אם נאמן דהרי עד אחד אינו נאמן באיתחזק איסורא ורובא עדיף מחזקה ואף דמעשים בכל יום לקנות בשר מקצב ששחטו לו כמה בהמות ורובם נטרפו היינו משום דהרי אף באיתחזק איסורא במה שבידו נאמן והרי ביד הקצב לשמור שלא יתערבו זו בזו אבל בנ"ד כיון שכבר נתערבו הו"ל אין בידו ע"ש:

יד

פלוני חכם. עט"ז ועיין בשו"ת אא"ז פנים מאירות חלק ב' סי' קט"ז:

טו

הכשיר לי. ע' בתשובת תפארת צבי ח' יו"ד סימן ע"ב באשה שאמרה שהשוחט שחט לה עוף והשוחט מכחיש מי נאמן:

טז

כגון בדיקת חמץ. ע' במגן אברהם סי' תל"ז סק"ס שהניח דברי רמ"א אלו בצ"ע ע"ש:

א

(סימן קכ"ז ש"ך ס"ק כ') כשר לדבר אחר שלא הוא. וקשה לי הא ממ"ש הרשב"א שם ראיה דמומר נאמן בשל אחרים דכמו דמומר אוכל נבילות נותנים לו סכין בדוק לשחוט. וכן בלוקח מן המקוליס שמוכרין שם נבילות ושחיטות דנאמן לומר שלקח מהכשר. ואפי' מן הסתם בלא אמירתו משום לא שביק היתירא וכ"ש במה שאינו בידו שנאמן לומר בשל מותר דכל שאין בו טורח כבדיקת סכין מותר עכ"ל והא מזה ראיה נשמע דגם במומר לאותו דבר נאמן בשל אחרים דהא במומר אוכל נבילות הוי מומר לאותו דבר וצע"ג:

א

אם הוא בידו. ל' הטור כגון שנתנו בידו לשומרו ור"ל דל"ת דבידו היינו בידו לנסכו אלא דהיינו שנתנו בידו לשומרו והוי כבעליו עליו ולא מטעם מיגו וכ"פ הרא"ש פ' הנזקין בחילוק י"א והמרדכי ר"פ האשה רבה אבל הב"י לא הביא דברי הרא"ש ומרדכי אלו ואדרבה הביא בסתם דברי רש"י ור"ת והרשב"א שפירשו כל שבידו לטמא ואולי לזה השמיט כאן ל' הטור וכן בעט"ז פי' הטעם משום שישנו בידו לחסרו וכן הוכיח הרשב"א בחידושיו פרק הנזקין ריש דף ע"ט בראיות וכן משמע בתו' בקדושין פרק האומר (דף ס"ה ע"ב) דמהימן משום מגו ועפ"ז יש לדון במי שאומר לחבירו על יין מבושל שלו שנתנסך קודם הבישול אינו נאמן) אפי' הוא בידו כיון דלית ליה מגו:

א

נאמן. אפילו לא אמר ליה בפעם הראשון שמצאו:

א

אם בפעם כו' אפילו הבעל דין מכחישו. באמת זאת היא דעת התוספות והרא"ש ומרדכי ושאר הרבה פוסקים אבל קשה דהא כללא הוא לא יקום עד אחד באיש וגו' דעד א' אינו קם רק לשבועה ונהי דקי"ל עד א' נאמן באיסורים היינו היכא דאין הבע"ד מכחישו או במקום דאיכא מגו אבל במקום דליכא לא הא ולא הא לא מיסתבר כלל דעד א' יהא נאמן להכחיש הבע"ד ולהפסיד ממונו ואף בדאיכא מגו ק"ק דהא כתבו הרא"ש והט"ו בח"מ סימן ק"ח סי"ד דאינו נאמן (וכה"ג הקשו התוס' בעשרה יוחסין והרא"ש פ"ק דמציעא ושאר פוסקים אמ"ש רש"י דהיכא דאין מקחו בידו נאמן לומר לזה מכרתי אי נקט זוזי מחד דאמאי יהא נאמן טפי מעובד כוכבים דעלמא עכ"ד אע"ג דהיה בידו מתחלה) אלא דיש לחלק קצת ע"ש והשטה המחוורת בש"ס היא שטת הראב"ד והרשב"א דמפרשים הך דאמרינן בהנזקין דאי אשכחי' וא"ל מיד נאמן בשותק ומחלקין בין פועל דגרע מעד דעלמא ע"ש וכ"כ הר"ן בהנזקין והיא שטת האחרונים שהביא הר"ן פרק האומר וזהו דעת הרמב"ם סוף הלכות פסולי המוקדשין וסוף ה' מטמאי משכב ומושב דדוקא בשותק נאמן ע"ש ודו"ק:

א

נאמן. כתב הרב בתשוב' סי' ס"ו דאם הבעל מכחישו ואמר שלא א"ל בפעם הראשון ודאי הבעל נאמן ועיין עוד שם מדינים אלו:

א

אבל אם אינו בידו. פי' אפי' היה בידו מתחלה מ"מ כיון שאינו עתה בידו ולא א"ל בפעם הא' אינו נאמן אבל כשלא היה בידו מעולם אפי' א"ל בפעם הא' אינו נאמן כשהבע"ד מכחישו אלא בששותק כן מבואר בתוספות והרא"ש ומרדכי וסייעתו והמחבר קיצר בדבר:

א

אם הבעל מכחישו. ואז מותר לכל העולם וכן כתב הרב בסוף הסעיף ואפילו אמר איני יודע מותר לכל העולם כמ"ש כאו"ה כלל י"ג די"ג בשם ר"ח וכ"פ בד"מ:

א

או אומר כו'. כתוב במרדכי פ' האומר דאם א"ל שמא לא דקדקת חשיב כאלו מכחישו ומביאו בד"מ:

א

אינו יודע. ע"ל ס"ק ט"ו:

א

אבל אם שתק כו'. פי' אפי' אחר שלא היה בידו מעולם ולא א"ל בפעם הא' לעולם כיון דשתק כהודאה דמיא וז"ל הטור אבל אחר שאינו בידו או שלא אמ"ל השומר לבעליו בפעם הא' וא"ל אח"כ אינו נאמן ודוקא שהבעלים מכחישין אותו או אומר אינו יודע אבל אם שותק שתיקה כהודאה דמיא עכ"ל וכתב הב"ח ונראה לי מלשון הטור מדכתב אבל אחר שאינו בידו או שלא אמר השומר כו' ולא כתב או שלא אמר בפעם הא' אלמא משמע דבאחר שאינו שומר שלא היה בידו אין חילוק בין בפעם הא' לפעם הב' לעולם אם שותק כהודאה דמיא וכ"כ ב"י ע"ש הרשב"א בחידושיו כו' עכ"ל ותימא גדולה דהא גבי הכחשה הוא דכתב הטור או שלא אמר השומר כו' אבל בסיפא גבי שתיקה לא חילק ועוד שהרי עומד בשטת התוס' והרא"ש וסייעתם והם הקשו מהא דאביי דאמר עד אחד נאמן כששותק אע"ג שלא היה בידו מעולם אהך דהנזקין דאמר אביי גבי שומר דאם אינו בידו אינו נאמן ויישבו בדוחק ואם איתא הא אין התחלה לקושיא זו אלא אדרבה סברת התוס' והרא"ש היא להדיא הפוכה מסברת הרשב"א וס"ל דשומר עדיף מעד דעלמא כיון שהיה פעם אחד בידו והכי משמע נמי להדיא ממ"ש הרא"ש ואדרבה נמי קשה דאע"ג דמהימן ליה כו' ע"ש והכי מוכח נמי להדיא במרדכי פ' האומר גבי מ"ש שם וכתב ראבי"ה רבא נמי מודה באין בידו ושותק כדמשמע הכא כו' דגבי שומר שהיה בידו נמי אמרינן דשתיקה הוי הודאה אפי' בפעם ב' וע"ק דכיון דאמרינן שתיקה כהודאה דמיא מה חילוק בין שומר או עד דעלמא הא כל שא"ל בפניך נתנסך או ידעת רגלים לדבר ה"ל להשיבו ומדשתק הודה וא"כ אין חילוק וכך הקשה בד"מ על הרשב"א ומביאו הדרישה אלא דהד"מ לא הקשה כלום אהרשב"א דאיהו אזיל לטעמיה דס"ל בתשובה סימן שע"ו דהא דקאמר אביי שותק נאמן לאו משום דשתיקה כהודאה היא ואצ"ל בפניך וכה"ג אלא אפי' שותק מפני שאינו יודע בירור הדבר נאמן וכמ"ש בס"ק ט"ו בשמו ולכך מחלק בין שומר לאחר דשומר לא מהימן כולי האי דחזקת מיזהר זהיר כיון דעליה רמיא מילתא כו' אבל להטור דס"ל שתיקה כהודאה דמיא ודאי דאין חילוק אלא ודאי כך הוי פשט הטור אבל אחר שאינו בידו כלומר שלא היה בידו מעולם אפילו אמר ליה מיד אינו נאמן כל שהבעל מכחישו או אפי' שומר שהיה בידו אם לא א"ל בפעם הא' אינו נאמן כשמכחישו או אומר איני יודע אבל אם שותק אין חילוק בין אחר לשומר בין א"ל מיד או לא לעולם שתיקה כהודאה דמיא וכך הם דברי המחבר וכן מבואר בתוס' והרא"ש וסייעתם ונראה דהוי שותק בענין דודאי שתיקתו הודאה כגון דא"ל בפניך וכה"ג גם הרשב"א מודה דאין חילוק בין שומר לאחר בין א"ל מיד או לא לעולם נאמן וכל זה ברור:

א

שתיקה כהודאה דמיא. לאו כהודאה ממש דא"כ פשיטא וגם לא היינו צריכים לנאמנות העד ועוד דמוכח בפרק האומר (דף ס"ו ע"א) דאם היה העד גזלן אפילו שותק אינו נאמן אלא כיון ששותק נראה שיודע רגלים לדבר וסומך על העד כ"כ התוס' ר"פ האשה רבה וכ"כ התוס' פרק האומר שם ד"ה רבא והמרדכי לשם וצ"ע אהר"ן שדחק ליישב דברי התו' במ"ש דשתיקה כהודאה דמיא ונעלם ממנו דברי התוס' אלו ע"ש:

א

ומלמדין אותו כו'. פי' מלמדים אותו קודם שא"ל העד שכשיבא העד ויאמר לו יאמר לו מיד תוך כדי דיבור איני מאמינך ואין מלמדין אותו להכחישו דהיאך ילמדוהו לשקר:

א

אע"פ שמכחישו אחר לא מהני. מה שהוציא זה בד"מ מהגמי"י פי"א ונרשם כן בש"ע לא מצאתי בהגהמי"י שלפני אבל האו"ה כלל י"ג דין י"ג כ"כ בשם הסמ"ג (והוא בס"ס רכ"ג) אבל צל"ע בדין זה דהא אביי דקאמר בש"ס א"ל עד א' והלה שותק נאמן יליף ליה ממאי דתנן בכריתות ר"פ אמרו לו א"ל עד א' אכלת חלב והלה אומר לא אכלתי פטור טעמא דאמר הא אישתיק מהימן ובריש ההיא מתני' תנן א"ל עד א' אכל ועד א' אמר לא אכל מביא אשם תלוי וע"כ בששותק (מחמת הודאה כגון שא"ל היה לך לידע וכמ"ש בספרי ע"ש) דאי מכחישו פשיטא וכ"ש מסיפא דפטור דאפ"ה מהני הכחשת העד דאמר לא אכל לפוטרו מוודאי קרבן אלמא אע"ג דשתיק לא אמרינן דהודה להאי דאמר אכל דאע"ג דלשטה זו דהתוס' והרא"ש והטור וסייעתם טעמא דשותק מהימן משום דכיון ששותק נראה שיודע קצת רגלים לדבר ומודה קצת לדברי העד וסומך עליו מכל מקום כיון דע"א מכחישו י"ל דסומך אהמכחיש א"נ דיודע קצת רגלים לזה ולזה ואע"ג דהיכא דשותק מפני שאינו יודע בירור הדבר אינו נאמן שאני התם דלא הוי עדות העד כלל דבעינן שיודה לו הבע"ד קצת א"נ שאני חלבים שכן אפי' אמר לבו נוקפו מביא אשם תלוי וכמ"ש בס"ק י"ג בשם הירושלמי ע"ש מ"מ מוכח דאע"ג דהבעלים שם ושותקים מהני הכחשת העד ודוחק לומר דהא דקאמר לא מהני היינו לענין שיהא היין מותר בודאי אלא מידי ספיקא לא נפקא אבל אין ה"נ דאינו אסור בודאי דהא אית' בסמ"ק ס"ס רכ"ג ובאו"ה שם ובד"מ בשם הגהמי"י דהכחשת העד דאומר לא נתנסך לא מהני אפילו להתירו לעצמו ואם איתא דספיקא הוא אמאי לא יהא מותר להעד עצמו והא אפי' באשת איש קי"ל דאם עד אחד אומר מת בעלה ועד אחד אומר לא מת אם נישאת לאותו שאומר מת אע"ג דכל פעם שבא עליה באשם תלוי קאי לא תצא כמ"ש הרמב"ם פי"ב מהלכות גירושין דין י"ט וכמו שהוכיח ה' המגיד לשם בראיה ברורה מן הירושלמי וראיות אחרות ג"כ ואף להרמב"ן והרא"ש בתשובה דפליגי התם היינו מטעמא כיון דהיא בחזקת א"א אוקי גברא להדי גברא ואוקי אתתא בחזקת א"א כדמוכח לשם משא"כ הכא ודוק וצ"ל לסמ"ק ואו"ה דמ"מ איסורא איכא לכתחלה ולפ"ז בדיעבד אין להחמיר להעד עצמו:

א

מהני. הל' קשה דמאי מהני הא אפי' לא יכחישו אין עדותו כלום כיון דאין הבע"ד לפנינו דהא צ"ל בפניך או ידעת כו' וכדמסיק וי"ל דמהני הכחשתו דאפי' אומר אח"כ ג"כ בפני הבע"ד ושותק אינו נאמן דכיון דאין שתיקתו הודאה גמורה אלא שיודע קצת רגלים לדבר וסומך אדברי העד וכמ"ש בס"ק ט' הלכך אי איתכחיש כבר תו לא סמיך עליה וצ"ע לדינא:

א

ויש מי שכתב כו'. דברי הרב אלו צ"ע גדול דמשמע דלהיש מי שכתב (והוא הרשב"א בתשו' סי' תקמ"ה) אפי' אין הבעלים שם עד זה המכחיש ואומר לא נתנסך לאו כלום הוא וכן פי' העט"ז ופי' הטעם דכיון דאמרו חז"ל העד שאומר נתנסך נאמן ה"ל כבי תרי ואין דבריו של העד אחד האומר לא נתנסך כלום נגד שנים עכ"ד וזה אינו דז"ל הרשב"א שם ומה שאמר עד אחד באיסורים בהכחשת בע"ד שלא בפניו מהו תשובה עד אחד בהכחשה אינו כלום כדאיתא בקדושין שלהי פ' האומר (דף ס"ה ע"ב) בשנים שבאו ממדינת הים ואשה עמהם וחבילה עמהם והכא אפי' שלא בפניו כיון שבע"ד מכחישו אין זה יכול לאסור את שלו כו' עכ"ל ואין ר"ל עד אחד בהכחשה אינו כלום כלומר עד המכחיש אינו כלום דהא התם בשלהי פרק האומר מוכח להדיא דעד הנכחש אינו כלום ועוד דהא השואל לא הזכיר כלום מעד המכחיש ולאיזה צורך יקדים הרשב"א לומר דעד אחד המכחיש אינו כלום ועוד דא"כ מ"ש והכא אפי' שלא בפניו כו' אין לו קשר אלמעלה אלא הדבר ברור דכך הם הצעת דבריו תשוב' עד אחד בהכחשת בעל דין אינו כלום כדאיתא בשלהי פרק האומר דפריך התם ותסברא עד אחד בהכחשה מי מהימן כלומר היכא דמכחיש ליה בעל דין דהא אינו קם רק לשבועה (וכן משמע להדיא בהר"ן פ"ב דכתובות ד"ה תרוייהו בפנויה קא מסהדי ובתשובת מהרי"ק ר"ס ל"ג ובתרומת הדשן סימן רי"ב ושאר פוסקים דהכי פירושו וכן הוכחתי בחידושי בקידושין דלא כמ"ש בפירש רש"י ותסברא עד אחד בהכחשה דמכחיש ליה חד סהדא מי מהימן הנכחש. שוב מצאתי בתשובת מהר"ם פדוו"א סי' ל"ב שכתב שיש נוסחאות שונות בלשון רש"י בזה ע"ש) והכא אפי' שלא בפניו כו' כלומר כיון דמצינו דעד אחד בהכחשת בעל דין לאו כלום הוא משום דעד אחד אינו קם רק לשבועה א"כ הכא אפי' שלא בפניו כיון דהבע"ד מכחישו אין זה יכול לאסור את שלו דאין עד אחד קם רק לשבועה אבל היכא דאין הבע"ד לפנינו ועד אחד מכחישו מזה לא מיירי הרשב"א כלל ואדרבה משמע קצת לשם דס"ל כל שהעד מכחיש ואומר לא נטמא אין העד שאומר נטמא נאמן ע"ש במ"ש ואע"פ שיש תשובה על דבריו הא מכחיש עד אחד אינו כלום ודוק אם לא נאמר שיש ט"ס בתשובה וכדמוכח קצת ע"ש ודוק ועוד תימה רבה דאפי' תימא דהרשב"א ס"ל דעד אחד המכחיש אינו כלום אין זה אלא לסברתו שהבאתי בס"ק ט"ו דס"ל דאצ"ל בפניך דאפי' באינו יודע נאמן אבל למאי דפסק הרב דלעולם אין העד שאומר נתנסך נאמן אלא מכח שתיקת הבע"ד דהוי כהודאה וצ"ל בפניך או אתה ידעת רגלים לדבר א"כ כשהבע"ד אינו בפנינו אפי' בלא העד המכחיש אין העד שאומר נתנסך נאמן כלל וזה ברור וכן מוכח באו"ה כלל י"ג דין י"ג בהדיא שכתב שם אבל אם בעל היין לא היה שם כו' כל אדם יכול להכחישו כו' כדאיתא לקמן עכ"ל וע"כ ר"ל במ"ש כדאיתא לקמן במ"ש שם דצ"ל דוקא בפניך וצ"ע וגם תימה לפי' העט"ז דפי' הטעם משום דאין דבריו של א' במקום ב' למה לא יחשב העד שאומר לא נתנסך ג"כ כב' דהא כיון שהאמינו חז"ל לזה שאומר נתנסך דמוציא מחזקת היתר כ"ש שהאמינו לזה שאומר לא נתנסך ובכל דוכתי לא אמרינן אין דבריו של אחד במקום ב' אלא כשהוא נאמן כב' ולא האחר כגון גבי עד אחד אומר מת ועד אחד אומר לא מת בפ"ב דכתובות דהאמינו לזה שאומר מת כב' דהא אין דבר שבערוה פחות מב' והאמינו לזה שאומר מת משום חומרא שהחמרת עליה בסופה וכדאיתא בר"פ האשה רבה וכן בכמה דוכתי משא"כ הכא לכך צ"ל דמ"ש הרב ויש מי שכתב דעד אחד בהכחשה לאו כלום קאי ארישא דאפילו הבעלים שם ושותקים כיון שעד אחד מכחישו ואומר לא נתנסך ה"ל האי דאומר נתנסך עד אחד בהכחשה ולאו כלום הוא ומשמע ליה להרב הכי מדסתם הרשב"א וכתב עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא משמע דכללא כייל דלעולם אין עד אחד נאמן אלא בסתם אבל בהכחשה לעולם אינו כלום אפילו הבעלים שותקים ולישנא דעד אחד בהכחשה הכי דייק דעד הנכחש לאו כלום הוא וכן בל' הר"ן פ"ב דכתובות ד"ה תרוייהו כו' ובלשון הרמב"ן שהביא ה"ה פי"ב מה' גירושין דין י"ט ושאר פוסקים איתא נמי האי לישנא דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא ופירושו התם דעד אחד הנכחש לאו כלום הוא ע"ש והיינו דהאריך הרב וכתב ויש מי שכתב דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא ולא כתב בקיצור ויש חולקין או וי"א דעד אחד כו' או וי"א דלא מהני אלא ה"ק ויש מי שכתב סתם דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא ויש במשמע בלשונו דלעולם לאו כלום הוא אפי' הבע"ד שותק וכן ממ"ש הר"ן פ"ב דכתובות שם אעד א' אומר נתקדשה וא' אומר לא נתקדשה והיא שותקת ואין שעה זו נכונה כו' ועוד כיון דעד אחד בהכחשה הוא אמאי לא תינשא הא עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא עכ"ל מוכח דעד אחד הנכחש לעולם לאו כלום הוא אפילו הבע"ד שותק ודוק ואין להקשות דא"כ בכריתות בעד אחד אומר אכל ועד אחד אומר לא אכל דמביא אשם תלוי לפטור לגמרי י"ל שאני חלבים שאפי' לבו נוקפו מביא אשם תלוי והכי איתא בירושלמי בפרק האשה רבה הלכה ד' שנים אומרים נתקדשה וב' אומרים לא נתקדשה ר' יונה מדמי לה לחלבים אלו ב' אומרים פלוני אכל חלב וב' אומרים לא אכל מביא אשם תלוי מספק והכא יתן גט מספק א"ל ר' יוסי לא תדמיניה לחלבים שכן אפי' אמר לבי נוקרני (פי' נוקפני) מביא אשם תלוי ע"כ:

ב

העולה מזה דהיכא דעד אחד אומר נתנסך יינך ועד אחד מכחישו והבע"ד שם ושותק להסמ"ק והאו"ה היין אסור מספק וגם להעד המכחיש אסור לכתחלה ולהר"ן דעד אחד בהכחשה לאו כלום היין כשר וכן נראה קצת דעת הרשב"א והיכא דאין הבעלים שם לשיטת הטור וסייעתו דבעינן שיאמר דוקא נתנסך בפניך או ידעת רגלים לדבר פשיטא דאפילו בלא העד שמכחישו אינו נאמן לומר נתנסך כיון דאין הבע"ד לפנינו דליהוי שתיקה כהודאה ואפשר דהכא לכ"ע שרי כיון שעד אחד מכחישו ומ"מ האי דינא בין להסמ"ק ואו"ה בין להרשב"א והר"ן שרי ודוק ועוד יש כאן סברא גדולה להתיר משום די"ל אוקי גברא להדי גברא ואוקי חמרא בחזקת היתירא דמעיקרא וכן דעת התוספות פ' ב' דכתובות (דף כ"ג ע"א) ד"ה תרוייהו דעד אחד אומר נתקדשה ועד אחד אומר לא נתקדשה דתינשא אפילו לכתחלה מטעם דאוקי גברא להדי גברא ואוקי איתתא בחזקת פנויה כ"ש הכא גבי יי"נ מיהו כל זה כשבאו הב' עדים בבת אחת אבל בזא"ז כיון שכבר נתקבל עדות הא' (בב"ד ונפסק הדין ע"פ עדותו וכמ"ש לקמן) ה"ל כב' עדים וכשבא אח"כ עד אחד להכחישו אין דבריו של א' במקום ב' כ"כ התוס' פ"ב דכתובות (דף כ"ב ע"ב ד"ה א"ה) ובפרק האשה שלום (יבמות דף קי"ז) וכ"כ נ"י פ' האשה שלום והכי מוכח להדיא בש"ס שם אלא דהנ"י ר"פ האשה רבה כתב בשם הריטב"א שכתב בשם רבו ז"ל דוקא בעדות דבר שבערוה דבעינן ב' והאמינו לזה שאומר מת כשנים אבל באיסור דעלמא דסגי בחד כיון שלא האמינוהו אלא כחד כי אתא אחרינא ומכחשי' הוי הכחשה כחד לגבי חד עכ"ל ואחריו נמשך מהרש"ל פ' קמא דחולין סימן ט' והב"ח בסוף סי' א' ופסקו דלא כמהרי"ק שורש ל"ג שפסק על א' שאמר על השוחט ששחט שלא כהוגן והשוחט מכחישו שהשחיטה כשירה מטעם דכיון דהאמינו להשוחט הוה לי כשנים ואין דבריו של אחד במקום שנים אבל המחבר בסוף סי' א' פסק כמהרי"ק וכן נראה להדיא מדברי הרא"ש פרק הניזקין ומרדכי פ' האשה רבה בביאור י"ד חילוקים בחילוק ו'. וכן משמע בתוספות בכריתות ריש פרק אמרו לו וכן דעת הרמ"א שהביא הטור ח"מ סוף סי' מ"ו דאפי' במילתא דלא הוה דבר שבערוה אמרינן הכי ונ"ל ראיה לדבריהם מסוף סוטה גבי עד אחד אומר ראיתי ההורג ואחד אומר לא ראית דאמרינן נמי התם כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי הוא כשנים כו' ואפשר לומר דדעת הריטב"א וסייעתו דודאי היכא דגלי לן קרא דעד אחד נאמן ה"ל כב' דהא התורה האמינתו כב' אבל היכא דלא גלי לן קרא אלא דמסתברא או מתקנת חכמים הוא נאמן כגון חתיכה ספק שומן ספק חלב ואמר עד אחד דהוא שומן או היכא דא"ל עד אחד נתנסך יינך והוא שותק וכה"ג ובכל דוכתא דאמרינן עד אחד נאמן באיסורים כיון דלא גלי לן קרא אינו חשוב כב' אלא דבעדות אשה דמדינא בעי ב' וחז"ל האמינוהו לחד כב' אין דבריו של א' במקום ב' והתם גבי עגלה ערופה ילפינן מקרא דלא נודע דעד אחד נאמן וכדאיתא התם ולפ"ז י"ל דהרמ"ה מודה להריטב"א דאיהו בשבועה קמיירי דגלי לן קרא דקם לשבועה:

ג

מיהו בהא לא פליגי מהרי"ק וסייעתו דבבת אחת לא אמרי' דה"ל כב' ואע"ג דבעובדא דשוחט הוי בבת א' שאני התם כיון דהאמינוהו לשוחט מטעם דחזקת רוב מצויים אצל שחיטה מומחים הם מסייע ליה וכדאיתא במהרי"ק שם א"כ ה"ל כאלו נתקבל עדותו בב"ד כבר תדע דאל"כ תקשי על הרב דכתב כאן דעות חלוקות ובסוף סימן א' סתם כהמחבר וכמהרי"ק ודוק והיינו נמי טעמא דכל מקום דעד אחד נאמן מן התורה אפי' הא' מכחישו מיד בבת אחת אין דבריו כלום וכמ"ש התוס' בפ"ב דכתובות ובפ' האשה שלום שם משום דכיון דהאמינה תורה עד אחד ה"ל כאלו נתקבל עדותו כבר בב"ד. ובזה נ"ל ברור לישב מה שתמהו התוס' פרק מי שקינא מהא דמשמע התם בש"ס גבי עד אחר אומר נטמאה דה"ל כב' ואין דבריו של א' האומר לא נטמאה כלום במקום ב' ממאי דאמרינ' בהאשה שלום גבי עד אחד אומר מת דווקא התירוה ע"פ ב"ד ונכנסו בדוחק גדול ועם כל זה לא יישבו פרש"י וכנראה מדבריהם שם ע"ש ולמאי שכתבתי ניחא דשאני הך דהאשה שלום דאין העד אחד שאומר מת נאמן אלא מדרבנן דוקא כשאומר בפני ב"ד דהא קי"ל נישאת בעד אחד שלא ע"פ ב"ד תצא והלכך כל כמה דלא התירוה ב"ד לא חשיב עדותו כשנים אבל גבי סוטה דרחמנא הימניה לעד אחד וכדילפינן מועד אין בה אם כן מיד שהעיד ה"ל כשנים כך נראה לי ברור ודוק היטב בדינים אלו:

א

אע"ג דבלבו מאמין לו כבי תרי כו'. משמע דר"ל אע"ג שלבו נוקפו וברור לו שהעד אם לא היה יודע בירור הדבר לא היה אומר שנתנסך ומהימן לו בלבו כבי תרי מ"מ כיון שמוציא בשפתיו לומר איני מאמינך אין להחמיר וכן משמע בעט"ז ובאמת מוכח לכאורא במרדכי שהבין כן דברי ר"ת ע"ש אבל באמת נלפע"ד דלא עלה זה על דעת ר"ת דאם מאמינו בלבו כשנים שיאמר לו בפה איני מאמינך דודאי אם מאמינו בלבו כבי תרי ודמי ליה כאלו היה ב' אומרים נתנסך יינך איך יצא ידי שמים ויאמר איני מאמינך כב' אלא ר"ת ה"ק דאפילו אי מהימן ליה כב' יכול לומר איני מאמינך כלומר לדבר זה לא מהימנת לי כב' ואי א"ל הבע"ד הכי אמרינן ודאי קושטא קאמר דבלבו אינו מאמין לו כב' ולא נימא כיון דעד השתא מהימן ליה כב' שוב אין הבע"ד יכול לומר איני מאמינך דה"ל כאלו באו ב' עדים וא"ל נתנסך יינך אלא כיון דאמר איני מאמינך בטליה לנאמנותיה גם במרדכי יש לפרש כן ע"ש ודוק אע"פ שהוא דוחק קצת בל' ניחא לי טפי בהכי כדי שלא נאמר דס"ל לר"ת דאע"ג דמאמין לו בלבו כב' יבדה לומר איני מאמינך ולא נמצא שום מחבר שכ"כ בשם ר"ת או שיסבור כן ואף אם נאמר דס"ל לר"ת הכי מ"מ הא ר"מ בר"ק וראבי"ה חולקים והביאם המרדכי במסקנתו וכן נראה דעת התוס' בקדושין (דף ס"ה ע"ב) ד"ה נטמאו וכ"פ בהגהת מרדכי פ' המפקיד בשם ר' יעקב מקינו"ן ואע"ג דבסמ"ק ס"ס רנ"ג וכן באו"ה סוף כלל י"ג פסק כר"ת היינו משום שהבינו דעת ר"ת כמו שכתבתי דלא נמצא שם לישנא דמאמין לו בלבו ודוק גם הב"ח פסק לחומרא אף ביי"נ אם מאמין לו בלבו וע"ש:

א

והוא שיאמר לו נתנסך בפניך או שא"ל ידעת כו'. דאי לאו הכי לא הוי שתיקה כהודאה דהא דשותק משום שאינו יודע בירור הדבר זו היא שטת התוס' והרא"ש והמרדכי ומביאם ב"י אבל תימא דהרי דעת הרשב"א בתשובת סי' שע"ו והר"ן פרק האומר והריטב"א והנ"י ר"פ האשה דאפילו לא א"ל בפניך או ידעת כו' אלא אפי' שותק מחמת שאינו יודע בירור הדבר נאמן (ולא הביאם ב"י) וכן דעת ראב"ן סי' ס"ד וכן נראה דעת הראב"ד שהביא הרשב"א בחדושיו פ' הנזקין ריש ד' ע"ט ע"ש וגם ר' ירוחם סוף נתיב ט"ו והריב"ש סי' רמ"ה כתבו דיש חולקי' על התו' בזה והיא שטת האחרונים שהביא הר"ן פ' האומר וכן הסכימו התוס' רי"ד בקדושין דף ס"ה ע"ב ע"ש וכן נ"ל שהוא דעת הרמב"ם שכתב בספ"ט דנזירות אם שתק או נסתפק לו ה"ז מביא קרבן אפילו ע"פ עד אחד ובספרי כתבתי שכן נ"ל עיקר מש"ס פ' האומר (דף ס"ו ע"א) מההוא סמיא ומינאי מלכא ועוד מר"פ האשה רבה דבעי ש"ס לומר דעד אחד נאמן באיסורים אפילו להוציא דבר איסור מחזקתו להיתר בלא שתיקה כהודאה אלא דבעי התם מנ"ל ובעי למילף מטבל ודכותיה ודאי התם שאני משום דהוי בידו וא"כ נהי דלא איפשט מ"מ מנ"ל לאידך גיסא דאינו נאמן וא"כ נהי דלהיתר קי"ל לחומרא מ"מ לאיסור דלמא נאמן דהא ודאי אי נאמן להתיר כ"ש דנאמן לאיסור וכמ"ש הרא"ש פ' הנזקין והמרדכי פ' האשה רבה בי"ד חלוקים דכ"ש הוא לאיסור מלהתיר ועוד ראיה מרפ"ק דגיטין (דף ב' ע"ב) ור"פ האשה רבה דקאמר התם אימור דאמרינן עד אחד נאמן באיסורים כגון חתיכה ספק חלב ספק שומן דלא אתחזק איסורא אבל הכא דאיתחזק איסורא דא"א הוה דבר שבערוה דאין פחות מב' ע"כ ומדנקט הוי דבר שבערוה כו' ולא נקט בקצור אבל הכא דאיתחזק איסורא לא ותו לא ע"כ צ"ל כמ"ש התוס' לשם בשם ר"י והרשב"א בחידושיו שם דהיינו משום דבהאשה רבה בשאר איסורים מספקא לן אי מהימן אפי' איתחזק איסורא ולאו בידו וקאמר דהוי דבר שבערוה דאפ"ת דמהימן בעלמא הכא לא מהימן אלמא אפי' להתיר קיימא בספיקא כ"ש לאיסור ועוד דלקמן סי' ר"א הביא הב"י דף רמ"ג סוף ע"ג הרשב"ץ על מקוה שנתמלאה ולא ידענו אם נתמלאה בהכשר או לאו שאם ידענו מי מלאה נשאל את פיו דעד אחד נאמן באיסורין אפי' היכא דאיתחזק איסורא ואפי' אין בידו לתקן כדאיתא בחולין ובגיטין וכמה דוכתי עכ"ל אלמא דס"ל דנאמן להתיר וכ"ש לאסור ואע"ג דהרב שם סוף ס"ד כ' דאינו נאמן אלא היכא דבידו לתקנו והוא מדברי מהרי"ק שורש קט"ו י"ל דהיינו כיון דמספקא לן אזלינן לחומרא וא"כ הכא נאמן מספיקא לחומרא ועוד נ"ל ראיה ממאי דאמרינן בכריתות ר"פ אמרו לו קתני א"ל אכלת חלב מביא חטאת אמרו כמה הוין תרין והוא מה אמר להון אילימא דשתק ולא קמכחיש להו אלא על שתיקה דתרין הוא דמביא חטאת על שתיקה דחד לא אימא מציעתא עד אומר אכל והוא אומר לא אכלתי פטור טעמא דמכחיש ליה אבל שתיק מחייב כו' ואם איתא מאי פריך ושני התם) בשנויא דחיקא לימא רישא דפטור היינו בשלא א"ל היה לך לידע ועוד דמאי פריך ממציעתא ליקשי מרישא עד אמר אכל ועד אמר לא אכל מביא אשם תלוי טעמא דאמר עד אחד לא אכל הא לאו הכי חייב דע"כ מיירי בשתק דאי מכחיש פשיטא פטור ומ"ש התוס' לשם דה"ה דהוי מצי למיפרך מרישא לא מחוור כולי האי דאין זה סוגיא דליפרוך רישא למציעתא ולא פריך מרישא גופא אלא ודאי מרישא לק"מ די"ל דהא דשתק חייב היינו כשא"ל היה לך לידע וכדכתבו התוס' פרק האומר אבל ממציעתא דייק טעמא דאמר לא דמכחיש בהדיא הא אישתיק לא אפי' לא הוי משום דאודי מ"מ כיון דלא מכחיש ליה מהימן ע"ש ודוק מיהו דעת הסמ"ק ס"ס רכ"ג וס"ה והגהמי"י פי"א דמ"א ורבי' ירוחם סוף נתיב ט"ו ובאגודה והאו"ה סוף כלל כ"ג כהט"ו מיהו ודאי בפועל אף הרשב"א וסייעתו מודים דאם אינו בידו ולא אמר ליה בפעם הא' שמצאו אינו נאמן אם אין הבע"ד שותק מחמת הודאה וכדמוכח בהנזקין וכתבו טעמא דפועל כיון שקיבל לעשותה בהכשר חזקה מיזהר זהיר ולכך אינו נאמן וע' בס"ק ג' וס"ק ח':

א

ואח"כ הכחישו. נ"ל דוקא אם מכחישו אח"כ אבל אם אמר ליה אח"כ איני יודע ומה ששתקתי תחלה לא מפני שהודיתי כו' העד נאמן לכ"ע והכי מוכח להדיא מן הש"ס) מעובדא דינאי מלכא בקידושין (דף ס"ו ע"א) ע"ש ודוק:

א

מה ששתקתי כו' אלא להתיישב כו'. כ"כ ג"כ רבינו ירוחם סוף נט"ו מיהו בנכ"ג חלק ב' כ' דאם א"ל בפניך נתנסך ושותק ואח"כ חזר ואמר לא שתקתי אלא מפני שלא חששתי לדברי העד לא מהני כיון דעד אחד נאמן באיסורים אבל בדבר שבערוה דאין פחות מב' אם אמר שתקתי מפני שלא חששתי לדברי העד מהני ע"כ דבריו בתוספת ביאור:

א

יש מי שאומר כו' נאמן. ולעיל בסוף סי' א' סי"ג כתב המחבר בסתם שהוא נאמן וסתם הרב כותיה וכאן כתבו הרב בלשון יש מי שאומר משום שכתב ע"ז בד"מ וצריך לדקדק בסי' קפ"ה מנדה דלובשת בגדי נדה דלא מהני אמתלא ואולי יש לחלק וצ"ט עכ"ל וע"ל סימן קפ"ה ס"ק ה' דלדברי הב"ח והרב בתשובה מיושב זה שפיר עיין שם:

א

וכל הפסולי עדות כו'. דין זה כתוב בד"מ בשם הר"ן וכן נרשם בש"ע וצ"ע דהר"ן בקדושין פרק האומר כתב בהדיא דפסולי עדות אינן נאמנין באיסורין ובתשובה סימן כ"ה פסק דאפילו חשוד לאותו דבר כשר להעיד בשל אחרים כגון לומר בשר זה שחוטה וכה"ג ונראה לחלק דלהתיר ודאי נאמן להעיד דהא קי"ל החשוד בדבר דנו ומעידו כדלעיל סי' קי"ט ס"ק י"ח אבל בפרק האומר מיירי בהדיא בבא לאסור של חבירו כגון לומר נתנסך יינך דאז אינו נאמן אלא גם מכח שתיקת הבעל דין שסומך על דברי העד הכשר וכמ"ש הר"ן שם והלכך כל שהוא פסול אינו סומך עליו ולאו כל כמיניה לאסור של חבירו מ"מ להרב קשיא דהא בנתנסך יינך קאי השתא ובכה"ג הא ס"ל להר"ן דפסולי עדות אינן נאמנים ואפילו תימא דמיירי היכא דמעיד להתיר קשיא דהא בכה"ג ס"ל להר"ן דאפי' חשוד נאמן והכי קי"ל לעיל סי' קי"ט ס"ז וסי' קכ"ד ס"ט וצ"ע שוב חזרתי ועיינתי בד"מ וז"ל כתב הרשב"א בתשובה סי' תקמ"ד שני אחין לא הוי אלא כעד אחד לענין איסורין בין לקיים דבר בין לענין הכחשה עוד כתב הר"ן סימן ת"ל דאף הפסול לעדות ממון נאמן להעיד באיסורין אם אינו חשוד באותו דבר עכ"ל ונראה דהאי עוד כתב הר"ן ט"ס הוא דא"כ לא שייך לומר סימן ת"ל ועוד דא"כ הל"ל כתב הר"ן מאי עוד כתב אלא צ"ל עוד כתב הרשב"א שכ"כ הרשב"א בתשו' סי' ת"ל דכל הפסולי עדות כשרים באיסורים ואפילו מומר לדבר אחד כשר לדבר אחר שלא הוא עד כאן לשונו ע"ש ולא כנרשם בש"ע ר"ן (וברשב"א משמע נמי התם דמיירי במעיד להתיר אבל במעיד לאסור נראה דמודה להר"ן דפסולי עדות אינם נאמנים וכדמשמע בש"ס פרק האומר (דף ס"ו ע"א) וכמ"ש בס"ק ט' בשם התו' והמרדכי וכן משמע בתשו' הרשב"א ס"ס שע"ו) ומ"מ צ"ע דנראה דהרשב"א בתשובה סי' ת"ל דוקא במומר דהיינו שהוא מועד מיירי אבל בחשוד הא כתב בתשו' סי' ס"ד דאפילו חשוד לאותו דבר נאמן להעיד בשל אחרים וכ"כ לעיל סי' ב' ס"ק כ' בשם התורת חיים והכ"מ לחלק בין מומר לחשוד ע"ש ויש ליישב דהרב נמי דקאמר אם לא שחשוד לאותו דבר במומר לאותו דבר קאמר ובסי' קי"ט ס"ז מיירי בחשוד ולא במומר ואע"ג דקאמר התם מי שהוא מפורסם בעבירה היינו שהוא מפורסם שעשה העבירה פעם א' דהוי חשוד ואינו מועד להיות מומר מיהו בסי' קכ"ד ס"ט באנוסים ודאי מועדים הם ואפשר כיון דמתוך אונס ודחק עושים כן כחשודים דיינינן להו ודוק:

ב

ולענין עדות העובדי כוכבים כתבו הפוסקים בכמה דוכתי דאין העובדי כוכבים נאמן לא לאיסור ולא להיתר וע"ל סי' קי"ח ס"ק ל"ז וסי' קכ"ב ס"ק ג' וס"ס קכ"ט וסי' ק"ל ס"ס ח' בהג"ה ונראה דאפילו אין לו הנאה בעדותו אינו נאמן להעיד בשל אחרים ואע"ג דהסמ"ג לאוין קל"ז דף מ"א סוף ע"ב כתב בשם רב האי גאון שאין סומכין על דבריו של עובד כוכבים לא לאיסור ולא להיתר לאיסור מדאמרינן פרק אחרון דיבמות עובד כוכבים שהיה מוכר פירות בשוק ואמר פירות אלו של ערלה הן של עזקה הן לא אמר כלום לא נתכוין זה אלא להשביח מקחו כו' עכ"ל לאו למימרא דדוקא היכא דיש לו הנאה בעדותו כגון התם דמתכוין להשביח מקחו הא בעלמא נאמן לאסור דהא כללא כייל דלעולם אין סומכין על עובדי כוכבים אלא היינו טעמא דלא נתכוין אלא להשביח מקחו הוא לאו דוקא אלא ה"ה בכל מקום שיש למצא שום אמתלא וכן משמע בתשו' מהרי"ל ר"ס ל"ח וכן משמע בש"ס פרק בתרא דיבמות אי נמי דוקא התם צריך להאי טעמא כיון דהפירות שלו הן וכן משמע בת"ח כלל ל"ב ד"ט שוב מצאתי כן בתשו' הרשב"א סי' קי"ח להדיא ע"ש והשתא א"ש הא דמייתי ראיה מהך דיבמות דהם דברי רשב"ג ורבי הא פליג עליה בתוספתא דנאמן להחמיר ולא להקל וקי"ל הלכה כר' מחבירו (מיהו במרדכי פ' אלו מגלחין ובהגמ"י פ"ו מהל' אבל הביאו התוספתא דברי ר' רשב"ג אומר נאמן העובד כוכבים להחמיר כו' מיהו מבואר שם בדבריהם דקי"ל כרשב"ג דנאמן העובד כוכבים כו' ע"ש. וע"ל סי' ט"ז ס"ק כ"ג) אלא ודאי כדכתב הרא"ש פרק אלו מגלחין בשם מהר"מ דע"כ לא פליג ר' אלא כיון דפירות שלו הן אבל בעלמא מודה לרשב"ג וכן מוכח התם בהרא"ש דלרשב"ג ס"ל דבעלמא אינו נאמן אפילו בלא טעמא דלא נתכוין אלא להשביח מקחו דלא כדעת מהרש"ל שהבאתי לעיל סי' קכ"ב בס"ק (ג') [ד'] ונקוט האי כללא בידך דלעולם סלק עדותו של עובד כוכבים כמאן דליתיה ואין דבריו מעלין או מורידין בשל אחרים והכי אמרינן לקמן סי' ק"ץ ס"ק (נ"ו) [ס"ג] ומיהו היכא דמסיח לפי תומו כבר נתבאר דינו בסימן צ"ח ס"ק ב' וסימן שי"ג ס"ק ד':

א

וגם לא א"ל בפעם ראשון שמצאו. ר' ירוחם סוף נט"ו סיים ואפילו מכחישו ומביאו ב"י ואין זה מוכרח דבש"ס גבי ס"ת דאמרינן מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן לומר שלא עיבד הגווילין לשמן היינו משום שאין הלה מכחישו אבל במכחישו י"ל דהבעלים נאמנים על שלהם (ואע"ג דבר"פ האשה רבה משמע דלא אמרינן הבעלים נאמנים על שלהם אלא היכא דבידו לתקנו היינו היכא דאיתחזק איסורא כגון טבל וכה"ג משא"כ הכא תדע דהא גבי חלב ושורך נרבע וגבי קדושין איתא בפרק האומר דאם הבעלים מכחישו נאמנים וכן בטהרות ויי"נ גופיה אע"ג דאינו בידו א"כ צ"ל דהך דהאשה רבה היינו משום דאיתחזק איסורא ודוק) וע"א בהכחשת בע"ד לאו כלום וכן משמע קצת בהשגת הראב"ד סוף הלכות מטמאי משכב ומושב ע"ש ודוק ואפשר לזה השמיט ג"כ המחבר האי רבותא מיהו ראב"ן בסי' צ"ב כתב כדברי ר' ירוחם שוב מצאתי בר' ירוחם נתיב ב' א"ב גבי ס"ת שכתב ואין הפרש בין שבעל הספר שותק בין שמכחישו כי הוא אינו יכול לדעת בזה אמתת הענין עכ"ל ומביאו ב"י לקמן סי' רפ"א אלמא דאם מכחישו בבירור אינו נאמן לכך נ"ל דמ"ש בסוף נט"ז גבי יי"נ מיירי ג"כ לאפוקי שותק דוקא ומכחישו דנקט ר"ל שא"ל איני מאמינך וכה"ג:

א

ודוקא כו'. כ"כ ר' ירוחם והוא נלמד מדין ס"ת דאיתא בש"ס שם וכתבוהו הט"ו בס"ס רפ"א:

א

עד א' נאמן באיסורים כו'. כלומר תמצא דעד א' נאמן באיסורים להתיר אפי' בלא שתיקת הבע"ד דתהוי כהודאה אבל להחמיר לא תמצא דהעד נאמן בלא שתיקת הבע"ד דממ"נ היכא דלא איתחזק לא איסור ולא היתר אסור מספק בלא העד והיכא דאיתחזק היתרא אין העד נאמן לאסור וכדלעיל ס"א (וע"ש ס"ק ט"ו):

א

מיהו י"א כו'. לא ה"ל להרב לכתוב כן בלשון י"א דש"ס ערוך הוא בקדושין פ' האומר (דף ס"ו ע"ב) גבי בעל מום ומקוה ע"ש רק התוס' (שם ריש דף ס"ו) למדו משם ליי"נ וכה"ג וגם מוכח בש"ס שם דאפילו הבע"ד מכחישו נאמן בדבר דאיכא לברורי והתו' שם ע"ב הוסיפו דאפילו עד אחד מכחישו וע"ש:

א

עד אחד נאמן עליו כו'. כלומר אפי' בלא שתיקת הבע"ד כגון שאינו לפנינו או שאומר איני יודע:

א

אפי' לאסרו. באשיר"י ומרדכי איתא אפי' להתירו וודאי דלהתיר איכא רבותא דהא אפי' בלא העדאתו אסור מספק ול' הרב כך פרשהו אע"ג דבעלמא לא משכחת לה דנאמן לאסרו הכא משכחת לה דנאמן אפי' לאסרו ואע"ג דבלאו הכי אסור מספק מכל מקום חשיב בעדותו ודאי איסור ונ"מ לענין ס"ס ודוק:

א

זה היתר וזה איסור. דאע"ג דאיתחזק איסורא במקום הזה מ"מ בהאי חתיכה לא אתחזק איסורא שם:

א

אפילו היכא דאיתחזק איסורא. הואיל ובידו לתקנו הרא"ש פרק הנזקין חילוק ד' והכי מוכח בש"ס ר"פ האשה רבה:

א

ואשה כו' בדבר איסור. אפילו איסור דאורייתא לומר תקנתיו והיינו היכא דבידה לתקנו או שהוא שלה דאל"כ לא עדיפא מעד אחד דאינו נאמן הואיל ואיתחזק איסורא וכמו שנתבאר וכן הוא בר"ן שם ובתו' פ"ק דפסחים (דף ד' ע"ב) ועיין בתשובת מהרי"ו ס"ס כ"ה:

א

או איסור. וכן דבר שיש בו טרחא אין הנשים נאמנות דנשים עצלניות הן כדכתבו התוספות (שם) וכן קבלתי שאין הנשים נאמנות על ניקור האחוריים כי אין לך מילתא דטריחא יותר ממנו ומפני עצלותם לא יפשפשו כ"כ ומ"ש המחברים שהנשים נאמנות בניקור בסתם ניקור קאמרינן דהיינו הפנים כ"כ מהרש"ל פ"ק דחולין סי' ב' וע"ל סי' פ"ד ס"ק ל"ד:

א

קטן אין לו דין עד כו'. בתשובת ריב"ש סימן רמ"ה משמע דמיירי כשאין הבע"ד שותק ומודה אלא שאינו יודע אבל בשותק מחמת הודאה משמע דנאמן והריב"ש קאי בשטת הרשב"א וסייעתו דלעיל ס"ק ט"ו דע"א נאמן אפי' אומר הבע"ד איני יודע ולפי זה הרב דס"ל דע"א א"נ כשאומר הבע"ד איני יודע אתא לאשמועינן דקטן אין לו דין ע"א כלל ונ"מ להיכא דאומר ידעת רגלים לדבר או להיכא דאחר מכחישו ואין הבעלים שם או בדבר דאיכא לברורי וכשאומר בא ואראך עובד כוכבים מנסך יינך או בדבר דלא איתחזק לא איסור ולא היתר או בב' חתיכות א' של איסור ואחד של היתר וכל כה"ג דהעד נאמן בלא שתיקת הבע"ד דהוי כהודאה אין הקטן נאמן מיהו היכא דהוא בידו הקטן נאמן אפילו להוציא דבר מחזקתו להתיר או לאסור כן משמע בתשובת ריב"ש שם וז"ל והא דאמרינן במסכת סוכה קטן היודע לשמור את ידיו אוכלים ע"י טהרות זה בטהרות שבידו אבל במה שאין בידו אין הקטן נאמן להוציא דבר מחזקתו להיתר או לאיסור ע"כ ועיין בא"ח ס"ס תנ"ז:

א

מ"מ בקטן חריף כו'. ע"ל ס"ס מ"ח:

א

אבל בשאר איסורים לא מהני כו'. כי יש חולקין וס"ל דכל שהוא מאמין בלבו שאומר אמת אין מועיל מה שמכחישו ועל זה נאמר ויראת מאלהיך:

ב

אלא להתיישב ולחשוב בלבי כו'. משמע לי באם לא אמר כך אלא אמר שתקתי שהייתי סבור כיון שאני איני יודע ואתה יודע בבירור ועכשיו שמעתי מאחרים שאינך נאמן ומברר זה מאותן אחרים שהגידו לו כן דנאמן הוא בכך וכאלו אמר מתחלה איני יודע וראייה לזה מח"מ סימן כ' שהביא רמ"א שאם הביא ראיה שלא ידע תחילה מאלו עדים כו' וה"נ דכוותיה אבל אם אמר תחלה שתקתי שלא חשתי להשיבך אינו נאמן אע"פ שבח"מ סי' פ"א מצינו שיכול לומר כן לענין הודאות ממון שאני התם דיכול לומר אני ידעתי האמת שלא יזיק לי דבריך שאתה אומר שיש לך מנה בידי כיון שאין אני מוציא מפי שום דבר אבל כאן אין אדם עשוי שלא לחוש אם אומרים שהוא שותה איסור וע"פ דרך זה נ"ל ליישב מה שכתב ב"י בשם הרשב"א הא דמחלקינן כאן בין פעם הא' או לא דוקא בפועל או שומר אבל עד דעלמא נאמן אפילו לא אמר ליה בפעם הראשון שמצאו שמא לא נזכר בפעם הראשון דלאו עליה רמיא או שלא רצה להעיד לו ולבתר כן נמלך ואמר ליה עכ"ל. והקשה עליו בד"מ דע"כ הא דעד דעלמא נאמן היינו כשבעלים שותקין ואם כן פשיטא שאין לחלק בין פעם הראשון לפעם השני דמ"מ שתיקתו כהודאה בשלמא בשומר יש לחלק שפיר דפעם הראשון הוי שומר שלא במקצת ולא בפעם השני אבל במקום שהאיסור משום שתיקת הבעלים מה לי פעם הראשון ומה לי פעם שני עכ"ל ולי נראה דלא קשה מידי דהוי אמינא שיכול הבעל לומר כיון שכבר ראית אותי ולא אמרת לי דבר לאפרושי מאיסורא ועכשיו אתה אומר לי אין זה אלא דרך שחוק והיתול ועל כן לא חששתי להשיבך קמ"ל דלא אמרינן כן אלא נאמן אף בזה כיון שהוא אינו שומר שלו ובאמת רבותא גדולה היא:

ג

טבח שעשה סי' בו'. בסי' א' סעיף י"ג כתבתי שאין לפסוק כן וכאן מצאתי בד"מ שגם הוא הקשה כן וכתב בסוף ואולי יש לחלק וצ"ע עכ"ל:

ד

שטעה הפועל שאינו מפסיד שכרו. לאו כל שכרו אלא ה"ה אם הטעות שסובר שמקצת שכרו יפסיד והוא סך מועט ג"כ דינא הכי והוא מוכח מהגמרא פרק הניזקין בההוא סופר שטעה וסבר שדמי כל השמות שכתב בס"ת לא ישלמו לו ולא איכפת ליה בזה דאפ"ה אומר שקר ועיין סימן רפ"א מה שכתבתי שם. וקשה לי ממה דאמרינן כאן מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן לפסול ס"ת מאי שנא מפרק האומר בקידושין (דף ס"ה) אבל איהי אי לאו דקים לה לא הוי אמרה ומתסר נפשה וליתסר איהו בקרובותיה קמ"ל ולמה לא אמרינן באמת גם שם מתוך שהיא אוסרת נפשה תהא נאמנת ג"כ על אחרים דהיינו קרובותיה כי הכא ואין לומר דהתם שאני שהוא מכחישה ואמר לא קדשתיך משא"כ כאן שאומר איני יודע דהא קי"ל בזה דאומר איני יודע הוה כמו הכחשה ונראה לתרץ דשאני התם דאע"פ שיש ספק לקרובותיה אם נתקדשה זו אם לאו הן מותרות כיון שיש לזו חזקת פנויה דמעיקרא ע"כ מוקמינן לה אחזקתה דלא נתקדשה מה שאין כן בס"ת שאין לה חזקה תחילה להתיר בבירור כן נראה לי נכון לחלק בזה דיש חילוק בין אם יש חזקה מעיקרא או לאו:

ה

בא ואראך כו'. פירוש שצריך לילך עמו אבל אם הלך עמו ולא מצאו אין כאן איסור כן נראה לי פשוט:

ו

או חתיכת בשר שאינה מנוקדת. זה מיירי שהבשר כבר נחתך לחתיכות קטנות אבל כל שניכר בו ניקור ודאי נאמן דהא חזינן ליה שהוא מנוקר ואין לחוש שמא נקרו מי שאינו בקי בניקור דכל המצויין אצל ניקור בקיאין הם וכמו שכתב רמ"א סי' ס"ה ואע"ג דכתב שם שטוב להחמיר היינו לכתחלה וג"כ א"ל שמא לא השלים הניקור דדוקא כשהלך לו ואפשר שהיה בדעתו לחזור ולהשלים הניקור חיישינן לזה בסימן ס"ה אבל כאן אין כאן ריעותא לומר שמא היה כך אלא כדפרישית ומ"מ גם לזה יש תקנה שיתננה או ימכרנה לזה המעיד עליה שאז נאמן עליה כיון שהיא שלו כמ"ש בסמוך ואח"כ יחזור ויתננה לו ולא חיישינן בזה אח"כ כל זה כתבתי לדעת רמ"א שהגיה כך מילתא דחתיכת בשר שאינה מנוקרת אבל באמת ליתא במרדכי פרק האשה רבה ובאשר"י פרק הניזקין אלא טבל לחוד איתא בריש פרק האשה רבה רק בר"ן פרק האשה רבה איתא. ותמהתי על פה קדוש שאמר כן דדוקא בטבל וכיוצא בו שהיה אסור בודאי כולו לאכול קודם התיקון ולא היה שום היתר התיקון בכל הכרי בזה אמרינן כיון דאתחזק איסורא בודאי אין עד אחד נאמן להוציאו מחזקתו להתירא אבל בשר שאינו מנוקר הא לא אתחזק הבשר לאיסור כלל אלא משום גידים או חלב שיש בו דבר זה ואסור מחמת ספק ודאי דומה למ"ש אח"כ דאם היו כאן שתי חתיכות א' של היתר וא' של איסור עד אחד נאמן לומר זהו של היתר וזהו פשוט דאפילו היו ההיתר והאיסור מחוברים שייך דין זה והיינו ממש הדין שזכרתי בבשר שאינו מנוקר דאסור מכח ספק שמא יפגע באיסור ומה שהוא מותר אחר התיקון היה מותר גם קודם התיקון אלא שלא היה מבורר ואין שייך כאן לומר דאיתחזק האיסור בודאי בהאי חתיכה. ועוד ראייה מדברי הרא"ש פ' גיד הנשה שכ' וז"ל אבל ירך כולה בחזקת היתר קיימא חוץ מן הגיד כו' עכ"ל וכן מבואר עוד מדברי הר"ן פרק הניזקין דאם היו במקולין טרפה וכשרה ואמר עד אחד חתיכה זו כשרה נאמן אע"ג דאתחזק איסורא כאן מ"מ כיון דלא אתחזק בחתיכה זו נאמן עכ"ל ה"נ הא הבשר לא אתחזק לאיסור מצד עצמו אלא מכח תערובת איסור שבו מחובר ועל זה פשיטא נאמן עד אחד לומר שזהו ההיתר והאיסור אין בו כיון שהאיסור לא היה ודאי. וכן יראה מדברי התוספות פרק ג' דקידושין (דף ס"ה) דיבור המתחיל נטמאו כו' וז"ל עד אחד נאמן היינו דוקא להתיר כגון בשר זו מנוקרת או חתיכה זו של שומן כו' וזהו ע"כ אפי' אין בידו לתקן כמו גבי שומן וע"כ לומר דאלו נקראו בכלל שלא היתה חזקה לא להיתר ולא לאיסור מתחלה מ"ה נאמן בכל גווני להיתר בזה.) וכן מעשה בכל יום שמאמינים לכל אדם לומר שזהו בשר מנוקר ואוכלין על פיו ואע"פ שאותו שהבשר בידו אינו יכול לנקר ולפי הג"ה זו היה לן לאסור דכיון שאין בידו אינו נאמן אלא ודאי כדפרישית:

ז

פלוני החכם הכשיר לי. בד"מ כתב וז"ל מעשה בא לפנינו בראובן שתיקן חמאה לשמעון ושמעון מכר חמאה הרבה בחזקת כשרות ואמר שראובן תקנה ונתנה לו כולה בחזקת כשרות וראובן אמר שלא נתן לו כולה בחזקת כשרות רק מקצתה והשאר אמר בפירוש שהיא אסורה ושמעון מכחישו והקלנו בדבר הואיל וחמאה של עובד כוכבים רבים המתירים בה ובקצת מקומות נוהגים בה היתר אבל בשאר איסורים נראה לי שהוא אסור דדמי להא דפלוני תיקן לי את הכרי שאם אמר לא תקנתיו דאסור ואין לחלק דוקא בדאתחזק איסורא כזה דאם כן היה לו למנות ט"ו דינים ולא י"ד אלא דאין לחלק בזה עכ"ל של ד"מ. ובדרישה העתיק לשון ד"מ שסידר י"ד דינים עפ"י המרדכי ואשר"י והעתיק גם מעשה זה כאלו הוא מן המרדכי ואשר"י ובאמת הוא דברי ד"מ. ולע"ד נראה דאין להקל בזה דהא אמרינן בסעיף א' בדבר שהיה כבר בידו שוב אינו יכול להכחיש אם אמר בפעם הראשון והרי זה פעם הראשון וכל שכן בזה דהאי ודאי שיקרא אמר כיון שתולה התיקון בראובן וראובן מכחישו וכמ"ש הרא"ש בפרק הניזקין דכאן אין שייך שהאמינה התורה עד אחד כשנים כיון שמודה בעצמו שפלוני תיקנו והוא מכחישו אם כן אין כאן אלא תערובת חמאה של עובד כוכבים בחמאה של ישראל ואף על גב דבסימן קט"ו סעיף א' כתב רמ"א דתערובת חמאה מותר היינו ברוב היתר דוקא כמו שהוכחנו שם וכאן לא מיירי ברוב היתר בבירור דאם כן אפילו היה שמעון מודה לראובן היה לו להתיר כאן ומכל מקום נראה דחשבינן לשמעון כאן לפושע שעירב איסור בהיתר והוא משקר בדבריו על כן יש להחמיר עליו לאסור כל החמאה שלו דזה גרע ממבטל איסור לכתחלה שמוזכר סי' צ"ט סעיף ה' כן נראה לע"ד. אחר זה נדפסו תשובת רמ"א וכתב שם בסימן ס"ו דין דחמאה והרגיש בקושיא זאת מדברי הרא"ש פרק הניזקין וכתב על זה דשאני התם דהכרי בחזקת איסור טבל אבל היכא דלא אתחזק איסורא מהימן והוא תמוה מאד כיון דאין נאמנות לזה כיון שאותו פלוני מכחישו מה יועיל כאן לא אתחזק איסורא סוף סוף אזיל ליה נאמנות של זה בעל החמאה והוי ליה כחמאה של מי שאין לו נאמנות ותו דהרי הרא"ש זכר שם שאר דינים וחילק בם בין אתחזק איסורא או לא ובזה לא זכר כלום ועוד כתב שם רמ"א ראייה מפרק החולץ נתגיירתי ביני לבין עצמי כו' עד אמר ליה לדבריך עובד כוכבים אתה ואין אתה נאמן לפסול בניך הרי קמן אע"ג דאין לבנים חזקת כשרות אלא מצד אביהם מכל מקום הואיל ולדבריו עובד כוכבים הוא אינו נאמן לפסול בניו הכי נמי בחמאה זאת הואיל ולדבריו אינו אלא כאחר ולא כשומר חמאה זאת אינו נאמן הואיל ובעלים מכחישים אותו עכ"ל ותמה אני אם יצאה זה מפה קדוש דהא בהדיא פרש"י פרק החולץ (יבמות דף מ"ו) וז"ל ואין עדות לעובד כוכבים הואיל ובניך מוחזקין בכשרו' אין אתה נאמן לפוסלן עכ"ל. ש"מ שבלאו אבוהון היה להם חזקת כשרות ע"כ נ"ל דכאן בחמאה הוי ליה כנמצא ביד מי שאינו נאמן לסמוך עליו. אחי הגאון מוהר"ר יצחק הלוי ז"ל השיב בתשובה על חמאה שנשלחה על ידי עובד כוכבים בלא חותם שמותר בדיעבד ולא חיישינן שמא החליפה בשלו:

א

(סימן קכ"ז סעיף א') והוא שיאמר לו נתנסך יינן בפניך או שא"ל ידעת כו'. ועיין בש"ך שפי' דאי לאו הכי לא הוי שתיקה כהודאה דהא דשותק מפני שאינו יודע בירור הדבר. וכן מפרש דברי הרמב"ם בפ"ט מהלכות נזירות שפסק אם שתק או נסתפק לו ה"ז מביא קרבן אפילו ע"פ ע"א. היינו שנסתפק לו ושותק מחמת כן ותרי גווני שתיקה קתני או מחמת הודאה או מחמת ספק שא"י הדבר ברור ואפ"ה העד נאמן. וגם הלח"מ בפ"ח דשגגות פי' כן דעת רבינו דבאינו יודע מביא קרבן. דהיינו ששותק מחמת שאינו ברור לו ולא באומר בפירוש אינו יודע אך בתשובת ש"י סי' מ"ג פי' כוונת הרמב"ם דאיירי שהעד אמר לו אתה ידעת שנולד לך ספק והוא שותק ולכך הוי כהודאה אבל בלא"ה לא הוי כהודאה ולכאורה נראה כוונת הרמב"ם דלא כהש"ך והלח"מ שפסק בספי"ב מהלכות מעשר המוכר פירות לחבירו ואחר שיצא מת"י אמר ללוקח טבל הן שורת הדין דאינו נאמן ומשמע דאינו מחויב להאמינו כשאינו יודע. וצ"ל דהיינו שמלמדין אותו שיאמר בפירוש שאינו מאמינו כמ"ש בהג"ה שם דאל"כ אלא שישתוק מחמת שאינו יודע נאמן העד לאסור. וכן צ"ל בכוונת הרמב"ם פ"ד מהל' ק"פ: שנולד לך ספק והוא שותק ולכך הוי כהודאה אבל בלא"ה לא הוי כהודאה ולכאורה נראה כוונת הרמב"ם דלא כהש"ך והלח"מ שפסק בספי"ב מהל' מעשר המוכר פירות לחבירו ואחר שיצא מת"י אמר ללוקח טבל הן שורת הדין דאינו נאמן ומשמע דאינו מחוייב להאמינו כשאינו יודע וצ"ל דהיינו שמלמדין אותו שיאמר בפירוש שאינו מאמינו כמ"ש בהג"ה שם דאל"כ אלא שישתוק מתמת שאינו יודע נאמן העד לאסור וכן צ"ל בכוונת הרמב"ם פ"ד מהל' ק"פ:

א

אם הוא בידו נאמן. עבה"ט ושו"ת ח"צ סי' ע"ט ליישב דברי הש"ך סימן קכ"ז שכתב דהב"י ס"ל דפועל נאמנותו משום מיגו ונ"מ לענין מפקיד יין מבושל לחבירו ואומר שנתנסך קודם שבא לידו דאי טעמא משום מיגו לא מהימן דביין מבושל לא היה לו מיגו מעולם ע"ש ועיין בספר בית אפרים על טריפות בקונ' הראיות שהארכתי בדברי הפמ"א והח"צ בזה:

ב

בפעם ראשון. עבה"ט ושו"ת שבו"י ח"ב סי' ע"א בפועל לעשות יין והכשר ולקח שכירותו ובעל היין מכרו בחזקת כשר והרויח הרבה ועכשיו הפועל אומר שאותו יין נתנסך בפשיעתו ומודה על חטאיו ורוצה להחזיר השכירות העולה סך רב עד ך' ר"ט נראה דאע"פ שאם היה ביד הראשון היה נאמן כמבואר בסי' קכ"ז משא"כ שכבר מכרו והרויח ממון הרבה אם אתה מאמין להפועל אתה מוצא ממנו ע"פ ע"א. וראיה מגיטין ששאל ס"ת ביד מי כו' וכיון דיי"נ בזה"ז דרבנן אין להחמיר כולי האי ע"ש:

א

(סימן קכ"ז בש"ע סעיף א') אם הוא בידו. עיין ש"ך שהביא מחלוקת הרא"ש ורש"י בפי' אם הוא בידו רש"י פירש מטעם מגו ופי' בידו בידו לנסכו והרא"ש פי' דנתן בידו לשמרו ומטעם שנעשה בבעלים אפילו אין בידו לנסכו ונ"ל דאין כאן מחלוקת דהרשב"א בחידושיו מקשה לשיטת הסוברים דאביי ס"ל דנאמן בלא מגו רק אם הוא בידו היאך קא מייתי רב אסי ראיה מעבודת יוה"כ ומאי קאמר הגמ' דאי לאו דמהימן אע"ג דשמעינן ליה לא דדילמא בתר הכי קאמר דהא לכ"ע כי האי גוונא מהימן דכל שישנו תחת ידו אע"ג דסיים עבוד' מהימן עכ"ל הרשב"א ז"ל שם ולכן י"ל דודאי בפירוש דברי אביי מפרש הרא"ש כרש"י דר"ל דבידו לנסכו ודלא כהראב"ד ז"ל מחמת קושיית הרשב"א ז"ל ולרש"י שפיר מוכיח הגמ' מכה"ג ביוה"כ אמנם לדידן דקיי"ל כרבא שפיר י"ל אם הוא בידו אפילו פעם ב' או ג' נאמן דהא כל הטעם דאינו נאמן בפעם ב' הוא משום דאי הוי אמת כמו שאמר מיד בפעם א' הל"ל וכ"ז שייך רק אם כבר החזירו לו א"כ בשעה שהחזירו הנ"ל נתנסך היין אך כשעדיין הוא בידו מימר אמר אודיע לו כשאחזירנו לפ"ז אין כאן מחלוקת כלל דרש"י דמפרש הטעם משום מגו מפרש כך אליביה דאביי והרא"ש כתב זה לדידן דקי"ל כרבא וכן י"ל בדברי המחבר וק"ל.
[הג"ה וכסברא זו כתב הדגמ"ר כאן בגליון הש"ך ולפי פי' שם בדברי הש"ך גם הש"ך מודה לזה]:

ב

(שם בהגה"ה) ואם אין הבעלים מכחישין אותו אע"פ שמכחישו אחר לא מהני כו'. עי' ש"ך ס"ק י"ג מה שמקשה ממתני' דכריתות בע"א אומר אכל זה חלב וע"א אומר לא אכל שמביא אשם תלוי אלמא דמהני העד האחד לפוטרו מקרבן וודאי ע"ש וי"ל לפי מה שפסק הש"ע לעיל בס"א כמהרי"ק דכ"מ שהאמינו תורה לע"א היינו אף כשלא דבר שבערוה נמי הוי כשנים וא"כ י"ל דרמ"א איירי שבאו זא"ז דהיינו שבא ע"א ואמר נתנסך יינך ושתק וא"כ הוי זה כשנים ושוב אין א' יכול להכחישו משום דאין דבריו של א' במקום ב' משא"כ אם באו בבת אחת אף ששתק י"ל דאינו נאסר דהא דנאסר בשתיקתו לאו משום דשוייה חתיכא דאסורא בשתיקתו אלא אמרי' כיון דשתק קיבל עליו אמירתו כשנים וכ"ז הוא כשלא הוכחשתו מה שאין כן בהוכחשתו ליכא בשתיקתו כלום כיון דאין אמירתו כלום ואין כאן עדות כלל. ולפ"ז הא דכתב הרמ"א ויש מי שכתב דע"א בהכחשה כו' היינו אפילו דבאו זה אחר זה והיינו דס"ל דלא האמינו תורה כשנים רק כאחד וכיון שהוא שתק וקיבל עדותו עליו נאמן אמנם דוקא היכא דליכא אחר המכחישו אבל אם איכא כאן ע"א המכחיש אותו ליכא כאן עדות כלל ומותר:

ג

(שם בש"ע סעיף א') ואם שתק ואח"כ הכחישו כו'. וכתב הש"ך בס"ק י"ז נ"ל דדוקא אם מכחישו כו' והכי מוכח בקדושין מעובדא דינאי מלכא ע"ש ונראה דכוונתו מהא דאמרי' התם ה"ד אלימא דבי תרי וכו' אלא בע"א ע"ש וא"כ מוכח דאם שתק ואח"כ אמר איני יודע דהעד נאמן דאל"כ קשה ממ"נ אם לא שתק מתחלה הא בלא"ה אין ע"א נאמן ואי שתק תחלה והודה שהוא אמת שאמו נשבית א"כ אפי' באו עדים אח"כ מאי הוי הא האמין לראשון כבי תרי ולא גרע מתרי לתרי וגם אין לומר דמיירי שאמר איני יודע מתחלה דקשה איך העד אחד היה נאמן מתחלה כיון שאמר איני יודע א"ו מיירי ששתק מתחלה ואח"כ אמר איני יודע אם כן שפיר שייך לומר שבאו אח"כ ב' והכחישו לעד הראשון ואם כן שמענו דאלו לא באו עדים אח"כ היה נאמן הע"א כן הוא כוונת הש"ך ז"ל בלי ספק אמנם באמת אין ראי' זו מוכרחת כלל דהא שנאמן כששותק היינו משום דשתיקה כהודאה דמיא וזה שייך בעלמ' אבל גבי ינאי מלכא הא חזו דלא האמינו ולא קיבל עליו כבי תרי והלכך כשבאו אח"כ עדים ומכחישים לע"א בוודאי נאמנים ולא שייך בכה"ג שתיקה כהודאה דמיא ודו"ק:

ד

(שם סעיף ג' בהגה"ה) מיהו יש אומרים דבדבר דאיכא לברורי כו'. ע"ש ש"ך ס"ק כ"ד דלא הי' לו לרמ"א לכתוב בלשון וי"א דש"ס ערוך הוא בקדושין גבי ב"מ והיינו דקאמר התם ואביי אמר לעולם דקא מכחיש ליה ודקאמרת אמאי מהימן דא"ל שלח אחוא כו' ומזה למדו תוס' ליי"נ וז"ל אבל בדבר שיוכל להתברר כו' בא ואראך אסור בהא ודאי יש לחוש לדבריו ולבדוק כדאמרי' לקמן ב"מ שמצי אמר שלח אחוא ואיכא לברורי לכן מהימן ולפום ריהטא אינו מובן כלל הדמיון בין יין נסך לבעל מום דבשלמא התם א"ל אתה ב"מ וכיון דיכול להראות ולברר תיכף ומיד בשעה שא"ל אתה ב"מ ואם אינו מברר נראה קצת שמאמין לדבריו לכן צריך לברר משא"כ גבי יי"נ דא"ל בא ואראך שאינו יכול לברר בשעת אמירה וא"כ אם אינו מברר ליכא חשש האמנה כלל דמצי אמר שאינו רוצ' להטריח ולברר הדבר אך מ"מ תוס' מדמי להדדי ולפ"ז לכך כתבו רמ"א בלשון וי"א דלאו ש"ס ערוך הוא דשפיר איכא לחלק בין יי"נ לב"מ כנ"ל וק"ל: