שולחן ערוך, חושן משפט ק״א: מגבין לבעל חוב מעות או מטלטלין ואם תלה מעותיו בעכו"ם ואם יש עליו חובות לעכו"ם ובו י"א סעיפים: – עם 18 מפרשים

א

מגבין לבעל חוב מעות או מטלטלין ואם תלה מעותיו בעכו"ם ואם יש עליו חובות לעכו"ם ובו י"א סעיפים:
בא לפרוע אם יש לו מעות צריך ליתנם לו ואינו יכול לדחותו אצל מקרקעי או מטלטלי ואם אינו ידוע לנו שיש לו מעות אין משביעין אותו ואפילו חזינן שיש לו מעות והוא אומר אינם שלי אלא של פלוני לא משביעינן ליה אבל מחרימים על כל מי שיודע שיש לו מעות והיכא דאמר אין לי מעות ונמצא שקרן תו לא מהימן בזה החוב אם אומר אין לי מעות אלא צריך למטרח ולמזבן ולהביא מעות: הגה וכן אם נראה לב"ד שהוא משקר ויש לו מעות ואינו רוצה לשלם כופין אותו שישלם מעות (טור) ועיין למטה סעיף ז' ח':

ב

אם אין לו מעות אינו צריך למכור כדי ליתן לו מעות אלא נותן לו ממה שיש לו ואם יש לו מטלטלים וקרקע וחפץ המלוה יותר במטלטלים מבקרקע צריך ליתן לו מטלטלים אלא שנותן לו מאיזה מטלטלים שירצה הוא ואין המלוה יכול לומר איני רוצה מטלטל זה אלא זה:

ג

אם יש לו מעות וקרקע או מעות ומטלטלין והלוה אומר לפרעו במעות אין המלוה יכול לומר איני רוצה מעות אלא קרקע או מטלטלין (וכן) אם אין שם מעות אלא קרקע ומטלטלין והלוה רוצה ליתן לו מטלטלין אין המלוה יכול לומר איני רוצה אלא קרקע:

ד

אם אין לו אלא קרקע ובא ליתנו לו ואמר המלוה איני רוצה אותו ואיני מבקש ממך עתה כלום אלא אמתין עד שיהיה לך מעות הדין עם המלוה: הגה וע"ל סימן ע"ד היו מעות הלוה מופקדות ביד אחר מוציאין אותם ונותנים למלוה אבל אם היו בידם בהלואה אין מוציאין מידם קודם הזמן (תשובת רשב"א אלף קכ"ב):

ה

אם יש ללוה שטרי חובות על אחרים יכול להגבותם לו וישומו אותם כפי מה שהוא הלוה אם הוא אלם וכפי מה שהם נכסיו עידית או זיבורית (פי' המשובח שבקרקע שראוי לקבוע עליו דירה תרגום נאות יעקב עידית דבית יעקב. ופי' זיבורית החלק הגרוע שבקרקע מלשון זבורא שהוא מין מהבעלי חיים העוקצים): הגה ואפי' יש לו שאר מטלטלים יכול להגבות לו שטרות בשווים (דייק מהתרומות שהביא הב"י שכתב למ"ד אין גובין מיירי שיש נכסים אחרים ממילא למ"ד דגובין מיירי נמי בכה"ג):

ו

י"א דבמוכר סחורה אינו מורידו לשומא כלל אלא שנותן לו מעות כמו שהתנה ומאותו מטבע שהתנה.

ז

אם יש מעות ללוה ותולה אותם בעכו"ם והמלוה חושש שהם שלו מחרימין על כל מי שיודע שיש לו מטלטלין או מעות וי"א שאם הלוה אמוד אין שומעין לו וכופין אותו ליתן מעות:

ח

אם נודע שהממון שלו ותלה אותו בעכו"ם ואינו יכול ליתן לו כי העכו"ם מעכב כופין למכור קרקע וליתן לבע"ח מעות וכן אם הדבר ידוע שיש לעכו"ם ערעור על נכסי הלוה וירא המלוה ליטול קרקע מיראת ערעורו של עכו"ם צריך הלוה לטרוח ולמכור וליתן המעות:

ט

כל מה שיתן לו מקרקעי או מטלטלין ישומו לו כפי מה שיוכל למכרם מיד אפי' בביתו לפי השעה ולפי הזמן ולא שיצטרך לחזור למוכרו בעיירות ובשוקים או לעכבו עד שימצאו לו קונים או שיתייקר דאם כן נעלת דלת בפני לווים:

י

מגבין למלוה כל המטלטלים שימצאו ללוה ואם לא הספיקו המטלטלים מגבים לו קרקע אחר שיחרימו על כל מי שיש לו מטלטלים או על כל מי שיודע שיש לו מטלטלים ואינו מביאם לב"ד (וכן עיקר ודלא כי"א שצריך לישבע על זה) (הרשב"א) וגובין כל הקרקע שיש לו אפילו הוא משועבד לכתובת אשה או לבע"ח שקדם מגבין לזה מיד ואם יבא ראשון ויטרוף יטרוף:

יא

היו לו מטלטלין או קרקע ויש עליו חובות לעכו"ם ואומר הרי כל נכסי משועבדים לעכו"ם ואם יטלו אותם ישראל יבואו העכו"ם ויאסרו אותי ואהיה בשביה אין שומעין לו אלא יגבה הישראל חובו ואם יאסרוהו העכו"ם הרי כל ישראל מצווים לפדותו:

א

צריך. כת' הש"ך דגם בכתובת אשה הדין כן ומביא לו כמה ראיות וכבר כתבתי בספרי מנורת זכריה שכל מה שכתב הש"ך פה הוא בטעות וע"ש באה"ע סי' ק' דאיתא שם מפורש דהרשות ביד היתומים לסלקה בקרקע. (וע' בבית שמואל שם ס"ק ד'):

ב

מחרימים. כת' הסמ"ע גם אם לא ראו בידו מעות מחרימין כמ"ש הט"ו בס"י אלא בא לומר דאפי' ראו בידו מעות לא משבעינן ליה אלא בחרם סגי וכן יש לפרש בס"ז ע"ש (וז"ל הט"ז כת' ב"י בשם הנ"י ומיהו יקבל בחרם שאין לו מעות כו' משמע דלא סגי בחרם סתם אלא הוא עצמו מקבל עליו בחרם ע"כ):

ג

בהלוא'. ז"ל הסמ"ע הטעם כת' שם דה"ל זה בכלל אומרם אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין וכ"כ הט"ו בסי' פ"ו ע"ש אבל הש"ך כת' דלשון הרב צריך ביאור דבתשובת הרשב"א שם לא הוזכר חילוק בין קודם הזמן כו' רק מיירי כשיש ללוה הראשון קרקע או מטלטלי ע"ש ונרא' דר"ל דבהלוא' אף שאין זמן קבוע ביניהם יכול הלו' לומר עדיין אני צריך המעות והלכך כשאין המלו' מקפיד בכך אין מוציאין מהלוה כיון דאית ליה פסידא ללו' הוי כנכסים משועבדים במקום שיש ב"ח וסגי בתשלומי מטלטלי ב"ח משא"כ במעות פקדון שאין הנפקד י"ל אני צריך הפקדון עוד לזמן ונרא' לפרש גם דברי הרב כאן כן וכן מ"ש הב"י וד"מ ר"ס פ"ו דלא הגיע ז"פ לא באו אלא לומר דבמקום פסידא אין מוציאין קודם הזמן וה"ה אם מרויח לו עתה זמן כו' וכל כה"ג וכבר הארכתי בזה בסי' פ"ו שם עכ"ל (וכעין זה כת' הט"ז והשיג על הסמ"ע ע"ש):

ד

להגבותם. ע' בש"ך שהרב' להשיב ולהשיג על המחבר והרב בדין זה ומסיק לדעתו בראי' מה שעולה לדינא ע"ש (והט"ז הקש' למה יכול להגבותו שט"ח אף אם יש לו שאר מטלטלים הא יש לחוש שימחול הלו' כמ"ש סי' ס"ו ותירץ דמיירי במעמד שלשתן דא"י למחול כמ"ש שם סכ"ט או ביש לו קרקע ואז אם ימחול יגבה קרקעותיו עכ"ל):

ה

שהתנ'. אינו ר"ל שהתנ' כן בשעת המקח בתנאי גמור דא"כ בהלוא' נמי דינא הכי אלא מיירי כדרך התגרים שמוכרין סחור' וקובעין זמן לנתינת המעות בעדה דבזה צריך דוקא להשתדל לו מעות מזומנים דכל סוחר מסתמא דעתו לכך משא"כ בסתם הלוא' שדעתו לא הי' אלא לגמול חסד עם הלו' ומה"ט פסק הע"ש דבשטר הלוא' שכתוב בו שנתן לו סך מה למחצית שכר כיון שהנותן הי' כונתו להנאתו להרויח צריך לשלם לו במעות כשמגיע הזמן כו' ע"ש. ונרא' דהיינו דוקא בזה שיודעים כוונת הנותן שהלוהו ע"מ שיחזיר לו מעות לזמן שקבע אבל הנותן לחבירו סך מעות בסתם לישא וליתן בו למחצית שכר כיון שדרך מו"מ להחליף סחור' בסחור' ומרויח בזה צריך הנותן להמתין עד שימכור המקבל סחורתו במזומנים או יקבלה הוא עם הריוח שעלה עליה ופשוט הוא עכ"ל הסמ"ע וע"ל סי' של"ו ס"ב:

ו

מיד. כת' הסמ"ע דל"ד מיד ממש קאמר דהא בסי' ק"ג כת' הט"ו דשמין מתחל' הקרקע ואח"כ מכריזין ל' יום ואם לא ימצא קונה שיתן דמי השומא צריך המלו' לקבלה כמה ששמאוה וה"נ גם משומת קרקע איירי אלא דר"ל דשמין כמו אם הי' לפנינו איש א' שצריך לו ורוצה לקנות ואין ראיה במה שאין עתה בני אדם שרוצים ליתן כ"כ. די"ל מפני שרואין שצריכים למכרו כדי לשלם סבורין שיוכרח ליתן בזול וכדרך בני אדם ולא בא אלא למעט שלא ישומו שיצטרך להוליכו למקום אחר או להמתין לעת היוקר וכדמסיק עכ"ל (והט"ז השיג על דברי הסמ"ע ע"ש ובמ"ש סי' ק"ט ס"ג):

ז

עיקר. והש"ך חולק ע"ז ע"ש ראייתו באורך ומסיק דנרא' עיקר דצריך לישבע ובפרט האידנ' דנפישו רמאי טובא יש להחמיר להשביע דאל"כ כל אחד ואחד יאמר אין לי מטלטלים ויתן קרקע כשעת היוקר עכ"ל:

ח

משועבדים. כתב הסמ"ע ואפי' יודעים ב"ד שכדבריו כן הוא מ"מ אין שומעין לו וכדמסיק דאם יאסרוהו כו' וז"ל הש"ך ע' ביש"ש פ"ק דב"ק סי' כ' שכתב דמיירי כשהגיע זמן היהודים לפרוע להם וע"ש עוד חלוקי דינים בזה וע' בתשובת מהרשד"ם סי' קפ"ד:

א

ל' הטור כך כתב הרי"ף בר"פ המוכר פירות וכ"כ בסה"ת שער ד'

ב

הגהת מיי' בפרק א' מהל' מלוה בשם הר"מ וכן כתב המרדכי בפ' המפקיד ובפרק הכותב ועיין בתשובת להרמב"ם סימן ס"ח

ג

שם מחס"א

ד

שם מחס"ב

ה

מהא דא"ר חמא לרב פפא וכו' כתובות דף פ"ו ע"א

ו

טור ס"ג בשם אביו הרא"ש כ"כ בפסקיו בריש ב"ק

ז

וביאר שם כיון דזוזי יהיב שקיל כל מאי דמקרב לזוזי טפי והיינו מטלטלי דאי לא מזדבן בהאי מתא מזדבן במתא אחריתי וכ"כ בה"ת בשער ד' שכ"כ הרי"ף בתשובות וכו' דהינון מקריין כסף ממש והקרקעות נקראין שוה כסף

ח

שם וכ"כ הרא"ש דבה"ת שם מהא דאמר עולא ד"ת ב"ח בזבורית שנאמר בחוץ תעמוד מה דרכו של אדם וכו' שם דף ח' ע"א

ט

שם כ"כ בה"ת שער ד'

י

שם ושם

יא

שם סעיף ו' בשם אביו הרא"ש וכך כתב הרשב"א בסוף סימן תתכ"ט אני רואה שאפילו בזמן גדולי המורים היו מגבין אפילו משטרי הלואות וכן כתב בתשוב' להרמב"ן סי' כ"ב שאני אומר שאין שטרות נגבין בב"ד דמילי נינהו אבל מה אעשה ואני רואה שפשט זה בכל המקומו' שב"ד שמין ומגבין אותם וכופף אני ראשי למנהג של ישראל

יב

הריטב"א בר"פ הזהב אהא דאמרי' דא"ל לישנן קא בעינן להו (שם דף מ"ה ע"ב) וה"נ אנן סהדי שאין זה מוכר מטלטלין וסחורתו ע"ד שיקבל קרקע או סובין ושכן אמר מורו הר' מס"ג

יג

טור ס"ז כ"כ בה"ת שם והרמב"ם ע"א מה' מלוה ד"ז שם בשם י"א

יד

שם בשם מעובדא לקמיה דרבא כתובו' דף ס"ו ע"א ומפרש שם הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשה בו שלא כהוגן

טו

טור ס"ח כ"כ בה"ת בשער ד' שכ"כ בס' המקח וכ"כ ר' ירוחם בב"י

טז

שם ס"ט כ"כ הרא"ש בפ"ק דב"ק ובתשו' כלל פ"א סי' ד'

יז

ל' הרמב"ם בפ"א מה' מלוה והביאו הטור וכתב ה"ה התחלת הגבייה במטלטלין מפורש בהרבה מקומות והחרם הוא מתקנת הגאונים

יח

כ' ה"ה זה מתבאר בפ' מי שהיה נשוי (ריש דף ל"ד)

יט

שם דין ו' בשם הורו רבותי וכתב ה"ה דין זה תשובה להרי"ף ודברי טעם הן

כ

וכתב הב"ח ☜אם יש לו מעות ומטלטלי ומקרקעי ויש עליו חובות לעכו"ם ואומר אם לא יתן המעות לעכו"ם יאסרו אותו ויהא בשבי' וגם יתחייב עוד בכפלים כי כן הוא בדיניהם שומעין לו ומגבין לישראל מטלטלי או מקרקעי ואע"ג דאית ליה מעות והביא ראיות לזה ושהכי נקטינן

א

אם יש. כתובות פ"ו א' ב"ק מ"ו ב' ב"ב צ"ב ב':

ב

ואם אינו. דאין נשבעין על טענת שמא אלא הנך דתנן פ' כל הנשבעין ואלו נשבעין כו' אלו בלבד וכמ"ש רש"י בב"מ כ"ו ב'. מרדכי פ' הכותב וראיה מדאמרי' בכתובות צ"ב א' אי פיקח כו' ואם איתא לימא ליה אני רוצה מעות אלא שטוען אין לי מעות שם פ' המפקיד אבל הוא תמוה שחכמים ילמדו לשקר וקושי' כבר תי' תוס' שם:

ג

ואפי' חזינן. כתובות פ"ו א' תולה מעותיו. ולא השביעוהו. שם:
(ליקוט) ואפי' חזינן כו'. מהא דכתובות צ"ב א' אי פקח כו' כמש"ש אבל הוא תמוה שחכמים ילמדוהו לשקר אבל כבר תי' תוס' קו' זאת דהיכא דאית ליה פסידא כו' (ע"כ):

ד

אבל מחרימין. כנ"ל:

ה

והיכא דאמר. מההוא דתולה הנ"ל:

ו

וכן. ג"ז כנ"ל:

ז

אם אין לו. כתובות שם ב"ב שם ב"ק שם וט' א':

ח

ואם יש לו. דמטלטלין הן כסף לגבי קרקע כמ"ש ב"ק י"ד ב':

ט

(ליקוט) ואין המלוה כו'. כמו בקרקע בסי' ק"ב ס"ב ועמ"ש הרא"ש בב"ק שם (ע"כ):

י

אם יש. פסחים ל"א א' כיון דאי כו':

יא

וכן אם. כנ"ל שהן כסף:

יב

אם אין לו. ב"ב שם וב"ק שם ושם דאמרי אינשי כו' דמ' שעצה טובה היא הלא"ה אין כופין ללוה כנ"ל אלא בכה"ג:

יג

היו מעות. דפקדון ברשותא דמרה איתא כמ"ש בקדושין מ"ז:

יד

אבל אם. כיון שיש קרקע דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בנ"ח כמ"ש בריש הנזקין וזה נק' משועבדים כמ"ש בב"ק מ' ב':

טו

קודם הזמן. ל' רמ"א. דס"ל לאחר הזמן ברשות המלוה היא וראיה מדאמרי' בפסחים ל"א א' שאני הכא כו' מדר' נתן ושם מיירי אפי' אית לו מעות לבד הקרקע מדקאמר ואם פקח הוא כו' וכ' בגטין פ' השולח אין לו קרקע מ' דמטלטלין יש לו:

טז

אם יש ללוה. דשטרא אקרי נכסי. בפ' מי שמת:
(ליקוט) אם יש כו'. עבהגו' בשם הרשב"א ות' להרמב"ן שהם של הרשב"א דס"ל דמדינא אין נגבין דמלי נינהו וכ"כ הרשב"א בב"ק פ"ט א' אלא משום דשמואל כו' וכ' ומכאן מ' שאין תקנה לקונה שט"ח שלא יהא יכול המוכר מלמחול דאל"כ הוי מוקמינן בהכי וכ"כ ר"ח ז"ל וכמש"ל בסי' ס"ו סך"ג והקשה ישומו ב"ד כתובתה ויגבה לו דע"כ יכול למחול משום דאינה מד"ת משא"כ בגוביינא שהיא דבר תורה ונ"ל מכאן דמילי נינהו ואין גוביינא לשט"ח לא לנזקין ולא לבע"ח ולא לאשה בכתובתה וכ"מ בכתובות ק"י א' דכ"ע עידית ועידית כו' כי פליגי כו' ל"צ כו' ואם איתא לימא מאן דאית ליה עדית ובינונית למאן דל"ל אני אגבה לך חוב שאתה חייב לי אלא שאין גוביינא להם אלא לכשיגיע זמנו מוציאין מזה ונותנין לזה מדר' נתן ע"ש (ע"כ):

יז

וישומו. כתובות פ"ו א' דמי שטרא וב"מ ז' ב' ויחלוקו לדמי ועתוס' שם:

יח

ואפי' יש. ב"ק י"ד ב' עבדים ושטרות נמי כו' והני כולהו כסף:

יט

כמו. ומאותו. ב"מ שם כמות שהוא כו' ואמר שם לקנה כסף כו':

כ

אם יש. כנ"ל ס"ד:

כא

וי"א שאם. שמפ' ההוא תולה מעותיו לא שידוע שהיו לו דא"כ כהוגן עשו לו כקושית תוס' שם אלא שהיה אמוד ותנה בנכרי:

כב

וכן אם הדבר. שמפ' תולה מעותיו כו' ורצה הלוה ליתן המעות לו אלא שירא המלוה לקחתם ומ"ש עשו בו שלא כהוגן אע"פ שלא היה ערער של נכרי ידוע אלא לפי שעשה שלא כהוגן:

כג

כל מה. מדאמרי' ב"ק ז' ב' כל מילי מיטב הוא דאי לא כו' ש"מ שמוכרו בכ"מ שירצה ובערכין כ"ד א' אין להקדש כו':

כד

בין קרקע בין מטלטלין. כנ"ל וכן ארעא מדקא' דלקפוץ כו' ואע"ג דאמרו בנזקין דגבי ממיטב אבל בע"ח מדאורייתא בזיבורית מ"מ לענין זה שוה כמ"ש שם א"כ נעלת כו' דא"ל מי הוי כו':

כה

מגבין כו' אחר כו'. כנ"ל:

כו

אפי' הוא כו' ואם. ירושלמי והביאו הרא"ש ר"פ מי שהיה נשוי ס"ה:

א

מופקדים ביד אחר עמ"ש בסי' פ"ו סק"ו:

א

ללוה שט"ח והרשב"א בתשו' סי' תתקכ"ט חולק וס"ל שטרות לאו בני גוביינא והביא ראי' מאשה שחבלה באחרים והיינו דפריך ותזבין כתובתה להאי דחבלה ביה ומשני כל לגבי בעלה ודאי מחלה ואטרוחי בי דינא בכדי ואי שטרות בני גוביינא ליגבי ליה ב"ד האי שטרא ותו ליתיה במחיל' דהא גוביינא דבי דינא מדאורייתא הוא ותו ליתיה במחיל' והובא בר"ן פ' שני דייני גזירות ע"ש וכן הוא נמי דעת הרמב"ן וירא' לי טעמא דידהו דלא משתעבדי משום דס"ל דחובות לאו כסף מיקרי ולא שוה כסף דהא אשכחן דהמקדש במלו' אינה מקודשת ומשמע דלא הוי כסף ולא שוה כסף והא דמקדש בשטר חוב דאחרים מקודשת כמבואר בש"ס פ' האיש מקדש כבר כת' הר"ן פרק האיש מקדש שם דהיכא דהוא מקדש במלו' דאחרים אין דעתה להתקדש בזוזי אלא בהנא' דאית ביה וע"ש ומשמע להדיא דלא הוי כסף כלל וא"כ ראוי לומר דחובות לא משתעבדי כיון דאינו כסף אלא הנא' אית בה ולבע"ח לא משתעבד אלא כסף או שוה כסף אבל שיטת תוס' שם טעמא דבמקדש במלו' דידה אינה מקודשת משום דאין נותן לה הנא' מחודשת דכבר אית לה הנא' זו אבל במלו' דאחרים הנא' מחודשת אצלה א"כ משמע דבתורת כסף מיקדשה וא"כ כיון דהוי כסף לבע"ח נמי משתעבד ועמ"ש בחידושי לא"ה סי' כ"ח סעיף י"ג ולפ"ז לאו ראי' מהא דחלוקין שטרות וכמ"ש הש"ך דהכא טעמ' אחרינ' משום דחובות לא הוי כסף כלל ודו"ק: אמנם שיטת הפוסקים בטעמ' דמקדש במלו' דידה אינה מקודשת היינו משום דכסף מלו' כבר הוא שלה וכן הוא שיטת הרמב"ם פ"ה מאישות וא"כ כיון דהוי כסף או שוה כסף לבע"ח נמי משתעבד ומה שהקש' הרשב"א מאשה שחבל' באחרים דאי שטרות בני גוביינ' ליגבו לי' ב"ד נרא' דאפי' לשיט' זו דשטרות בני גוביינ' היינו דוקא שעבוד נכסי דהוא מילי דמזבני בדינרי וכדפריך בפ' החובל אלמא לא מילי דמזבני בדינרי הוא ע"ש וא"כ כיון דשעבוד הגוף לא מזבין בדינרי דשעבוד הגוף אינו נמכר וכמ"ש ר"ת בטעמ' דמוכר שט"ח וחזר ומחלו מחול ומשום דהוא דבר שאין בו ממש וא"כ ה"ה לענין שעבוד אינו משועבד רק שעבוד נכסים ולא שעבוד גופו ואינו בר גוביינ' שעבוד הגוף א"כ איתי' נמי במחיל' ודו"ק וע' בש"ך שכ' דלשיט' זו דשטרות בני גוביינ' א"צ כתיב' ומסיר' וע"ש ותמהני דהא קרקע ודאי גוביינ' אפ"ה צריך אדרכתא וגם הורד' ואז אוכל הפירות ואם נתייקר קודם הורד' ואדרכת' שייך ללו' ועמ"ש בסי' צ"ט סק"ג וא"כ בשטרות כל זמן שלא נמסר לידו השטרות אין כאן הודא' ואפי' נמסר לו נמי כל שלא הי' כתיב' לאו כלום הוא דשעבוד שבתוך השטר אינו זוכה אלא ע"י כתיב' ומסיר'.) (ולכן נרא' דאפי' למ"ד אין צריך כתיב' ומסיר' היינו מן הלו' אבל מן הב"ד צריך כתיב' ומסיר' והיינו שהב"ד יכתבו לו קני לך איהו וכל שעבודו וימסרו לו השטרות בע"כ דלו' והיינו הורדה דיליה ולפ"ז במלו' ע"פ היכא דלא שייך מעמ"ש כגון בהלואת כותים וכן למ"ד דאין מעמ"ש בע"כ דלו' והלו' אינו רוצה לא שייך שומא כיון דליכ' הורד' וע' ש"ע סי' ק"ד סעיף ד' דלא מיקרי גביה אלא אם נתנו בידו כן ירא' לי:

א

דבמוכר סחורה. ואע"ג דלא התנ' תנאי מפורש אמדינן לדעתי' דכל מוכר סחור' לזוזי קא מכוין והרי כאלו התנ' וז"ל הריטב"א שצריך לשלם לו במעות דוקא וכדין פועל כמו שהתנ' וכן הדין וע' ש"ך שכת' וכן כת' לקמן בשם התוס' בסי' של"ו ופוסקים ע"ש ולא מצאתי לתוס' אלא בפועל דצריך ליתן מעות דוקא ובמוכר סחור' לא כתבו ומה זו ראי' מפועל למוכר סחור' ואדרב' מדברי תוס' משמע דאפי' במוכר סחור' מורידו לשומ' שהקש' בפ"ק דמציע' דף י"ז בהא דאמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות ויצאו עליו עסיקין משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו והקשו לימא ליה שקול ארעך בזוזך לפי' המפרשים דאפי' אית ליה זוזי מצי לסלק לבע"ח בשאר דברים וכדגרסינן בהמוכר דף צ"ב אי ליתנהו להני זוזי ע"ש הרי דאפי' במוכר סחור' מורידו לשומא מיהו לפמ"ש בסק"ה דבאותו סחור' ודאי מצי לסלק ליה וכמו בפועל דמצי מסלק ליה במה שעשה עמו ולומר לו טול מה שעשית עמי בשכרך וכמ"ש מוהר"מ מרוטנבורג ואע"ג דאינו יכול לסלק לפועל במה שעשה עמו אלא במידי דאכיל' היינו דוקא בפועל לפי שאליו הוא נושא נפשו ולהחיות נפשו הוא דקעביד מש"ה דוקא במידי דאכיל' אבל במוכר סחור' אין לחלק בזה אלא כיון שמסלק בסחור' דיליה יכול לסלקו וא"כ הקשו תוס' שפיר:

א

אינו מורידו לשומא. ע' סמ"ע שכתב בשם הע"ש שהוליד מזה בשטר הלוא' שכתוב בו במחצית שכר כיון שהנותן כוונתו להנאתו צריך ליתן מעות דוקא ע"ש ולא ידענא מנ"ל לחלק בין להנאתו או לא דהא עיקר הטעם בריטב"א משום דמוכר סחורה הוי כאלו התנ' מעות דוקא והיינו משום דאין מוכר סחור' שיקח בעדו סחור' ושומא אחרת ודעתו לזוזי אבל מעות אדרב' על סחור' ניתנה וגבי מוכר לחבירו ונמצא מקח טעות דהוי נמי דינו כבע"ח וכמבואר בתוס' ר"פ המוכר פירות והתם להנאתו נתכוין להקנות ולא לגמילות חסדים אפ"ה דינא דבע"ח אית ליה וכ"כ הרמ"א ס"ס רל"ב ואין לומר כיון דעכשיו נהגו להתפשר הלו' עם המלו' בעד העיסקא ליתן כך וכך ריוח לשבוע ה"ל מוכר סחור' ממש דא"כ לא הוי מוכר סחור' אלא בפלגא העיסקא דהוא פלגא פקדון ולא במחצית הלוא' אמנם גם בפלג' פקדון נרא' דלא הוי כמוכר סחור' כיון דעיקרו אינו אלא לאפקועי איסור' דריבית ולא למכור סחור' נתכוין וגם בהיתר זקוקים אינו כמוכר סחור' אלא לאפקועי איסור ריבית קא מכוין וא"כ דינו כמו שאר בע"ח וגם במוכר סחור' גופיה מפקפק ביה הט"ז וא"כ הבו דלא נוסיף עלה:

א

אם יש ללוה מעות. ע' בטור שכת' וז"ל ומיהו היכ' דאיכ' פסיד' ללו' אם יפרע מעות יכול לדחותו ליתן לו קרקע כיצד כו' והוא מדברי תוס' והרא"ש פ' מי שהי' נשוי וראוי לספק היכא דהתנ' ליתן לו מעות דוקא ואית ליה פסידא מי נימא דצריך ליתן לו דוקא מעות כיון דהתנ' וכל תנאי שבממון קיים אפי' אית ליה פסידא אמנם מהא דאמרינן שם פ' מי שהי' נשוי גבי ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפן עליו במלו' ומת ראובן ובא בע"ח כו' ואי פקח שמעון מגבה להו קרקע והדר גבי ליה מיניה ומזה הוכיחו בתוס' דבמקום פסיד' מסלק ליה במה דבעי וכיון דמוכר סחור' הוי כאלו התנ' במזומנים דוקא וכמ"ש הריטב"א וכמ"ש בסק"ג א"כ ממילא נשמע דאפי' בהתנ' נמי מצי מסלק ליה במה דבעי היכא דאית ליה פסיד') (ויותר נרא' דודאי כל תנאי שבממון קיים אפי' במקום פסידא אלא דבמוכר סחור' נמי מצי מסלק ליה בסחור' גופה שקנה ועל זה לא הי' התנאי דהא הריטב"א מדמה לה לפועל ובפועל גופיה נמי מצי אמר טול מה שעשית עמי בשכרך וכמ"ש מוהר"מ מרוטנבורג וע' בסי של"ו ואע"ג דהיינו דוקא בחיטין ושעורין דהוי מידי דאכיל' היינו משום דפועל להחיות נפשו קא עביד מש"ה צריך ליתן לו מידי דאכיל' אבל במוכר סחור' לא קאי התנאי אלא דלא יסלק לו במידי אחריני אבל בסחור' גופ' מצי לסלק ליה ואם כן התם נמי מסלק בהך קרקע גופה שקנה וכן משמע מלשון הרמב"ם פי"א ממלו' שכ' ז"ל לפיכך אם הי' שמעון פקח נותן להם הקרקע שלקח משמעון וע"ש. ובזה מיושב מה דקשיא ליה להב"ח בדברי הרמב"ם דמשמע דוקא בהך קרקע גופ' שקנה ואילו בפרק שני דייני גזירות (כתובות דף ק"י) אמרינן ליגבינהו ארעא ליתמי וליהדר וליגבו מיניה משמע דאפי' קרקע אחרת במקום פסידא מצי מסלק ע"ש ולפמ"ש ניחא דודאי במקום פסיד' דינו דבע"ח בכל מילי אלא במוכר סחור' דהוה כאלו התנה ותנאי שבממון קיים אפי' במקום פסיד' לזה צריך לסלק בסחור' גופה מש"ה כ' הרמב"ם דמסלק ליה בקרקע שלקח וע' לשון הטור שכת' לפיכך אם פקח הוא יתן להם הקרקע ולשון הקרקע משמע הידוע דהיינו מה שלקח וכדברי הרמב"ם ודו"ק וממה שכתבו במקום פסידא יכול לסלקו בכל מה דבעי נרא' דהא דדינו דבע"ח בזוזי לאו דינא דאורייתא הוא אלא חכמים תיקנוהו ומש"ה במקום פסידא הם אמרו והם אמרו ודינא דאורייתא בע"ח בזיבורית אפי' היכא דאית ליה זוזי (דאי) דלא הוי דינא שישלם בע"ח בזוזי היכא דאית ליה זוזי מנא לן לחלק במקום פסידא וכן הא דאמרינן בע"ח מסלק במטבע שהלוה אם כסף כסף אם זהב זהב נמי אינו אלא מדבריהם:

א

ודלא כי"א פשוט ומבואר בפוסקים דכל היכא דמסלק ליה בקרקע תו ליכא שבוע' אין לי מעות אלא מדברי הרא"ש בתשובה כלל ל"ט סי' ה' נרא' שחולק בזה ועיין ש"ך שכת' דכל הפוסקים מודים להרא"ש והג"מ ומרדכי מיירי מדינ' דש"ס וגם מדברי הטור וש"ע מיירי מדינא דש"ס אבל בתר תקנת הגאונים אפי' יהיב קרקע צריך לישבע שאין לו מעות ע"ש ולענ"ד דאין צריך לישבע דכיון דאפי' אית ליה זוזי יכול לסלקו בקרקע היכא דאית ליה פסידא וכמ"ש בסק"ה בשם התוס' והרא"ש וכיון דזה טוען אין לי ואינו רוצה לישבע אפי' באמת וכמה פעמים דאין אדם כשר רוצה לישבע אפי' שבועת אמת וכל אשר יש לו יתן ולא ישבע אם כן הוי כמו פסידא דאפשר ימכור נכסי בחצי שויו ובמקום פסידא אינו צריך לסלק בזוזי ואע"ג דאנן חשדינן ליה ביש לו מעות וא"כ לית ליה פסידא מ"מ בעילה מועטת רצו חכמים להפקיע דין מעות מבע"ח וכמ"ש בסק"ה וא"כ אינו צריך ליתן מעות אלא במקום שידוע שיש לו מעות אבל מספיקא לא משבעינן:

א

ואינו יכול לדחותו כו'. דהרי גם המלוה הלוה לו מעות רק כיון שההלואה להוצאה נתנה אמרינן דמתחל' ההלואה אייאש נפשו מזה דלעת שיבא זמן הפרעון לא יהיו בידו בודאי המעות ועיקר סמיכת דעתו היה על הקרקעות מ"ה אינו יכול להשביעו שאין מעות וכ"ש שאינו יכול להכריחו שימכר מטלטלי' או קרקעות שלו וישלם לו מעות וכמ"ש בס"ב אם לא שקיבל עליו זה בשטר בפירוש או לפני עדים שאז כל תנאי שבממון קיים:

ב

אבל מחרימין על כל מי שיודע כו'. גם אם לא ראו בידו מעות מחרימין כמ"ש הטור והמחבר בסמוך ס"י אלא בא לומר דאפי' ראו בידו מעות אין משביעין ליה אלא בחרם סגי וכן צריכין לפר' דברי המחבר בסמוך ס"ז ע"ש:

ג

וכן אם נראה לב"ד כך פי' אפי' לא נמצא שקרן דהיינו בעדים:

ד

צריך ליתן לו מטלטלים דמטלטלים נוחים למכור דאם לא ימצא קונים בעיר הזאת יוליכם לעיר אחרת וימכרם שם משא"כ בקרקע וכיון דהוא הלוה לו מעות צריך ליתן לו דבר היותר קרוב למציאת מעות:

ה

מאיזה מטלטלים שירצה הוא. כמו באם פרע לו מעות דמשלם באיזה מטבע שירצה וכן אם פרע לו בקרקע שדינו בבינונית שנותן לו מאיזה שירצה וכמ"ש הטור והמחבר בר"ס ק"ב ס"ב ומטעם שכתבתי שם:

ו

איני רוצה מעות כו'. דחכמים השוו דבריהן וכמו דאם רוצה המלוה מעות היה צריך ליתנם בע"כ של הלוה כיון שהם בידו וכנ"ל כן אם ירצה הלוה ליתן לו מעות צריך המלו' לקבלם ועוד שהרי אפי' בשני מיני מטלטלי' או בינונים שביד הלוה נתבאר דנותן לו הלוה מאיזה שירצה כ"ש דנותן לו מעות במקום מטלטלים ומטלטלים במקום קרקע וק"ל:

ז

וע"ל סי' ע"ד. שם בסעיף ו' כתב המחבר כן וכ"כ שם הטור בהדיא ע"ש:

ח

אבל אם היו בידם בהלואה כו' הטעם כתב שם דה"ל זה בכלל אמרם אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין וכ"כ הטור והמחבר בסי' פ"ו ע"ש ועד"ר:

ט

יכול להגבותם לו. לאפוקי ממאן דאמר כיון דאין גופן ממון אינו יכול להכריח להמלוה להפרע מהן במקום שיש לו שאר מטלטלים:

י

אינו מורידו לשומא כו'. ז"ל הריטב"א שם צריך לשלם לו במעות כמו שהתנה וכן הדין כי אנן סהדי שלא מכר לו זה מטלטלים וסחורתו ע"מ לקבל קרקעות וכופין ע"ז עכ"ל והאי כמו שהתנו שכתבו אינו ר"ל שהתנה כן בשעת המקח בתנאי גמור דא"כ בהלואה נמי הוה דינא הכי אלא מיירי כדרך התגרין שמוכרין סחורה שיתן לו בעדה כך וכך מעות ובזה אפי' קבע לו זמן לנתינת המעות והגיע הזמן ואין לו מעות צריך לשלם לו במעות דוקא כיון דכל סוחר דעתו לכך מסתמא משא"כ בסתם הלואה שדעתו לא היה אלא לגמול חסד עם הלוה ומה"ט פסק ר' מרדכי יפה ז"ל בע"ש שלו דבשטר הלואה שכתב בו שנתן לו מאה זהובים למחצית שכר כיון שהנותן היה כוונתו להנאתו להרויח צריך לשלם לו במעו' כשמגיע הזמן ע"ש ונראה דהיינו דוקא בשטר הלואה למחצית שכר ובהיות יודעים כוונת הנותן שהלוהו ע"מ שיחזיר ליתן לו מעות לזמנו שקבע עמו אבל הנותן לחבירו סך מעות בסתם לישא וליתן בו למחצית שכר כיון שדרך משא ומתן הוא להחליף סחורה בסחורה ומרויח בסחורה שלוקח במקום סחורתו וזה עשה ג"כ כן צריך הנותן להמתין להמקבל עד שימכר סחורתו בעד מזומנים או יקבלם בעינא עם הריוח שעלה על הסחורה ופשוט הוא:

יא

מחרימין על כל מי שיודע כו' עמ"ש בס"א סק"ב גם י"ל דבא לכתוב עליו דאם הוא אמוד דאין שומעין לו כו':

יב

למכרם מיד אפי' בביתו. עפ"ר שם הוכחתי דל"ד מיד ממש קאמר דהא בסי' ק"ג כתב הטור והמחבר דשמין מתחלה הקרקע ואח"כ מכריזין עליה ל' יום ואם לא ימצא קונים שיתנוהו דמי השומא ששמאוהו צריך המלוה לקבלם כפי מה ששמאוהו וה"נ גם משומת קרקע איירי ועוד כתבתי שאר הוכחות לזה אלא שמין אותו כפי מה שהי' שוה אם היה לפנינו קונה שצריך לו ורוצה לקנותו ואין ראייה במה שאין עתה בני אדם שרוצים לקנותו ואין רוצין ליתן כ"כ בהשומא די"ל דמשום שרואים שמכריזי' עליה ושצריכים למכרו כדי לשלם בדמיו סבורין לדחוק המוכר או להב"ד שיתן לו בזול וכדרך בני אדם ולא בא אלא למעט שישומו אותו כפי מה שהי' יכול למכרו עתה ולא אם היה מוליכו לעיירות אחרות או בשעה שנתיקרו וכדמסיק וק"ל:

יג

ולא שיצטרך לחזור כו'. נגד מ"ש ששמין כפי מה שיוכל למכרו בביתו כתב כאן ולא שיצטרך למכרו בעיירות ונגד מ"ש תחלה לפי הזמן כ' כאן או שיתיקר וכנגד מ"ש לפי השעה כ' כאן ולא שיצטרך להמתין לו עד שימצאו לו קונים ור"ל קונים הרבה שיוסיפו זה על זה אבל מ"מ ישומו אותו כפי מה שהי' נותן בעדו הקונה לו הצריך לו וכמ"ש ועפ"ר ודרישה:

יד

ודלא כי"א שצריך לישבע ע"ז עיין בד"מ בר"ש צ"ט שכ' שכ"כ בתשובת הרא"ש הביאה הטור בסי' ס"א ס"ה וגם בסי' צ"ו. ובסימן ס"א כתבתי בפריש' פירושו דמיירי דוקא בטוען שאין לו כלל במה לפרוע עוד כתב מור"ם שם שכן משמע מתשובת רשב"א סי' אלף כ"ו וע"ש וגם משם אין ראיה דשם אמי שהוא אמוד בעושר קאי ע"ש בהגהתי לד"מ גם מור"ם מסיק שם בהדיא דהמרדכי כתב דמחרימין ולא משביעין:

טו

ואומר הרי כל נכסי כו'. אפי' יודעים בית דין שכדבריו כן מ"מ אין שומעין לו וכדמסיק דאם יאסרוהו עכו"ם כו':

א

אם יש לו מעות עש"ך ס"ק א' עד וכן הדין לענין כתובה. ע' תומים שכתב דדוקא במקום שכותבין בכתובות מטלטלין בחיים ובמותו ואף בזה סיים בצ"ע:

ב

אם יש לו מעות עש"ך ס"ק א' עד וכן הדין לענין כתובה. ע' תומים שכתב דדוקא במקום שכותבין בכתובות מטלטלין בחיים ובמותו ואף בזה סיים בצ"ע:

ג

יכול להגבותם עש"ך ס"ק ג' שהוכיח דבמקום דלית לי' נכסי שטרות בני גוביינא נינהו וכשהב"ד מגבין א"צ כומ"ס ע"ש. ולפ"ז נראה דה"ה במלו' ע"פ דהא עיקר הוכח' הוא משעבודא דר"ן ושם אפי' במלו' על פה וכן הדין הוא בשותפין שיכולין לחלוק ע"פ ב"ד אפי' בחובות ע"פ דהא הש"ך מדמי להדדי ונרא' דאפי' בחובות עכו"ם הדין כן שיכולין לחלוק ומה שהב"ד מוסרין שטר חלוקה לכל אחד וא' קונה לכל או"א החובות שנפל על חלקו (ועש"ך ס"ק ג' ויש שם ט"ס וכצ"ל וא"צ כומ"ס ונפקא מיניה אם אין הלוה כאן וכו' עוד שם בע"ח מאוחר שקדם וגבה והניח שטרות וכו' עוד שם בלא ר"נ נמי הוי חוב דנהי דאין מוציאין וכו' עוד שם וכן בע"ח מאוחר שקדם וגבה והניח שטר וכו'):

א

אם יש לו מעות. ובכתובה דעת הש"ך דאם יש לו מעות צריך ליתן מעות ובאו"ת כתב דדוקא כשכתוב בכתובה ומטלטלי וכ"ע ואף בזה צ"ע:

ב

א"י לדחותו. ואם אומר שהוא של אחרים ויש לו מגו נאמן או"ת ובמקום דאיכא פסידא ללוה אף שיש לו מעות יכול לדחותו אצל קרקע:

ג

קודם הזמן. אבל לאחר זמן מוציאין במקום שאין פסידא ללוה אף שיש לו קרקע וע"ב לעיל סימן פ"ו דדוקא כשאין הלוה רוצה לשלם שהוא אלם מוציאין המעות אבל כשהלוה רוצה לשלם קרקע א"י להוציא המעות מדר"נ ע"ש:

ד

להגבות לו שטרות. הש"ך העלה לדינא דאם יש לו שאר נכסים א"י לכפותו להמלו' ליקח שטרות ואם אין לו או שהמלוה רוצה מגבין לו שטרות בשומא וא"צ כומ"ס ושוב הוי כשאר מכר והמלוה יכול למחול וע"ב דה"ה כשהשותפין חולקין שטרות ואפי' חובות בע"פ ואפי' חובות עכו"ם מהני החלוקה ונקנה לכ"א חלקו וכשנפסד שלו נפסד והוא הדין בגביית בע"פ אף חובות בע"פ וחובות עכו"ם נקנות בגוביינא דב"ד ולפיכך אם המלוה רוצה שטרות בגוביינא והלוה רוצה ליתן לו אפי' זיבורית א"י לכופו ומגביהו אפי' זבורית:

ה

כמו שהתנה. דעת הסמ"ע דאפי' בסתם דהמוכר סחורה ודאי לא היה דעתו רק כסף ולא שוה כסף ומזה למדנו דהנותן מעות לחבירו בעיסקא ואין בידו הסחורה שנסתעף מהעיסקא זה דכשיש עדיין הסחורה בידו ודאי מחויב להמתין עד שימכרנו וכשאין שוב סחורה בידו מחויב ליתן לו כסף ולא שוה כסף ובתומים פסק דהעיקר דבעינן דוקא התנה ליתן לו מעות אבל בסתם יכול ליתן לו שוה כסף:

ו

מיד. פי' שא"צ להמתין עד יום השוק אבל צריך להמתין ימי שומא והכרזה:

ז

אין שומעין לו. אבל אם רוצה ליתן לו קרקע ולגוי המעות שומעין לו דבמקום פסידא יכול ליתן קרקע אע"פ שיש לו מעות:

א

צריך ליתנם עבה"ט עד שכל מ"ש הש"ך הוא בטעות כו' ועמ"ש בזה בפ"ת לאה"ע סימן ק' סק"ב ע"ש ובמ"ש הש"ך סוף סק"א וז"ל וע"ל סימן תי"ט כתבתי דאפי' יש ליתומים קרקע מחויבים ליתן לו מטלטלים עכ"ל כתב עליו בדגמ"ר לא מצאתי שם דבר זה ואדרבה בסימן ק"ז בש"ך סק"ד מבואר דאפי' תפס מטלטלין יכולין היתומים לסלקו בקרקע עכ"ל.

ב

א"צ למכור. עיין בספר שער משפט שכתב בשם תשובת מהר"ם מלובלין סי' י' דאף באפטרופס שהלוה מעות יתומים דינא הכי דא"צ הלוה למכור כדי לשלם המעות כו' והוא ז"ל חולק עליו ע"ש:

ג

אין המלוה כו'. כ"כ לאפוקי מדעת י"א שהובא בטור וע' בתשובת נו"ב סי' ט' ובתשובת חות יאיר סי' ל' ובתשובת שבו"י ח"ג סימן קנ"ג מ"ש בזה:

ד

וע"ל סימן ע"ד. עמ"ש שם ס"ו ס"ק ד'. בענין היכא דזילי נכסי דלוה ע"י זה:

ה

ואפי' יש לו כו'. עש"ך סק"ג שהשיג על הרב ופסק דאם יש לו קרקע או מטלטלין אינו יכול להכריח את המלוה שיהא שטרות בשומא ע"ש וע' בתשו' שבו"י ח"ב סימן קפ"א שכתב שאין דברי הש"ך מוכרחים והיא נגד משמעות לשון הטור וגדולי המורים שהובא בתשובת הרשב"א ואין להוצי' מיד מוחזק נגד פסק הש"ע והסכמת גדולי אחרונים ע"ש:

ו

וכן עיקר. עבה"ט שכ' והש"ך חולק ע"ז כו' וע' בתומים שהעלה דהעיקר כהרמ"א ואפי' נודע לנו שהי"ל מתחלה מעות ועכשיו טוען שאין לו כי הפסיד' אין לנו להשביעו רק להחרים ומ"מ נראה באם טוען המלוה ודאי וברי לי שיש לך מעות א"כ ברור דיש הבדל בין גביית מעות לגביית קרקע בש"פ והרי כאן תביעה בש"פ מחויב לישבע היסת לכ"ע ע"ש ועמש"ל סי' פ"ב ס"ג סק"ד:

א

[שו"ע] אם יש לו מעות צריך ליתנם לו. נ"ב ואם מכר לו דבר ורוצה לשלם אח"כ אם מחויב ליתן לו מעות או לא עיין בב"י רס"י:

ב

[שו"ע] אין המלוה יכול לומר איני רוצה. נ"ב עי' תשו' חו"י סי' כ"ט ול' ובתשו' שבות יעקב ח"ג סי' קנ"ג:

ג

[ש"ך אות ג בתחלתו] אינם נראים לפענ"ד לדינא. נ"ב עי' בתשו' פרח שושן הא"מ כ"ג סי' ב':

א

בא לפרוע אם יש לו מעות כו'. וכן הדין לענין גביית כתובה שצריך ליתן לה מעות מזומנים אם יש ליתומים מעות בעין לפמ"ש בטור א"ע סי' ק' ע"ש וכן הוא בתשו' רשד"ם לטח"מ סי' קמ"ג להדיא בשם ר' דוד כהן ע"ש וכ"כ בפשיטות בתשוב' הנ"ל השייכים לא"ע והוא פשוט ודוק ועי' בתשובת ר"מ אלשיך סי' כ"ב וע"ל סי' תי"ט כתבתי דאפי' יש ליתומים קרקע מחויבים ליתן לו מטלטלים וע"ש:

א

אבל אם היו בידם בהלואה אין מוציאים מידם קודם הזמן. לשון הר"ב צריך ביאור דבתשובת הרשב"א שם לא הוזכר חילוק בין קודם הזמן רק מיירי כשיש ללוה הראשון קרקע או מטלטלי ע"ש ונראה דרצה לומר שם דבהלוא' אף שאין זמן קבוע ביניהם יכול הלוה לו' עדיין אני צריך המעות והלכך כשאין המלוה מקפיד בכך אין מוציאין מלוה כיון דאית ליה פסידא ללוה דהוי כנכסים משועבדים דאין גובין מהן במקום שיש בני חורין ולכך כשמשלם לו מטלטלים סגי משא"כ במעות פקדון שאין יכול הנפקד לומר אני צריך הפקדון עוד לזמן ונראה לפרש גם דברי הרב כאן כן וכן מ"ש הב"י וד"מ ר"ס פ"ו דבלא הגיע הזמ"פ לא באו אלא לו' דהיכא דאית ליה פסידא אין מוציאין קודם הזמן וה"ה אם מרויח לו עתה זמן והוא אומר אני צריך עוד המעות לאיזו זמן וכל כה"ג וכבר הארכתי בזה לעיל סי' פ"ו:

א

ואם יש ללוה שטרי חובות כו'. דברי המחבר והר"ב אינם נראה לפע"ד לדינא דנרא' דלטעמייהו אזלי שכתבו בב"י וד"מ דהרשב"א בתשוב' והטור בשם הרא"ש חולקים על הבעה"ת דכ' הרשב"א בסי' תתקכ"ט ובתשו' הרמב"ן סי' נ"ג שפשט המנהג כגדולי המורי' שמגבין משטרות אבל לפע"ד דברי בעה"ת ברורים בטעמן ואין חולק עליו כלל וכמו שאבאר דודאי לא מסתבר כלל שישלם בע"כ בשטרות ולא מטלטלי דהא לעולם אזלינן לטובת המלוה ועוד היאך נכוף אותו לגבות שטרות בחובו ושיתבע את הלוים והלא הוא אין לו עסק עמהם ואינו בעל דבר שלהם והאיך נכריחו שיהא בע"ד שלהם בע"כ ועוד דשמא יארע קלקול שלא ישלם לו זה הוא ודאי דבר שאין הדעת סובלתו שיחזיק זה תחת ידו מטלטלים ויסלקנו בשטרות והרשב"א בתשובה סי' תתקכ"ט מיירי שם להדיא כשאין ללוה לשלם כלל ממקום אחר דהא מתחלה רוצה לומר דשטרות לאו בני גוביינא נינהו והביא ראיה מאשה שחבלה באחרים ור"ל מפ' החובל (בבא קמא דף פ"ח) דפריך התם ותזבין כתובתה להאי דחבלה ביה ולא פריך ותיגבה ליה בדמי חבלתו. אח"כ כתב שכופף ראשו לגדולי המורים והתם בפ' החובל מיירי כדפי' ואין להקשות כשאין לו לשלם כלל ממקום אחר מהיכי תיתי לא יגבו מהן י"ל דהיינו ודאי דכפינן ללוה שימכרם לאחרים וישלם למלוה מהן וכדמוכח בש"ס פרק החובל שם וכן הוא בתשובה להרמב"ן סי' כ"ב ודהרשב"א היא וה"ה אם המלוה עצמו רוצה לקנותם כמו לוקח אחר כופים אותו שימכרם והיינו שיתן לו כתיבה ומסירה כדין כל שטרות אבל בלא כתיבה ומסירה אין מגבים ולבסוף הסכים לגדולי המורים שמגבים לו וא"צ כתיבה ומסירה וכן משמע נמי אם אין הלוה כאן כגון שהלך למד"ה או מת הלוה ולא הניח רק שטרות שמגבין למלוה משטרות בשומא אם ירצה (ואין צריך להמתין עד הזמן פרעון אבל אם לא היו מגבין משטרות רק כשהלוה מוכרם בכתיבה ומסירה לא היה מגבינן בכה"ג וק"ל) וכן הוא בתשו' הרמב"ן סי' נ"ג ודהרשב"א היא א"נ לענין שותף שהלך למ"ה אם ב"ד מחלקין בשטרות בלא חבירו כמו שהביא ב"י לקמן סי' קע"ו מחו' י"ו תשו' הרשב"א ע"ש. אי נמי נ"מ לענין ב"ח מאוחר שקדם והניח שטרות שיכול לומר למוקדם הנחתי לך מקום לגבות הימנו דהיינו שטרות וגובה אותם בשומא וכדאיתא בתשו' הרשב"א סי' תתקכ"ט ונראה דגם הט"ו אין ר"ל שהרא"ש חולק על בעה"ת וכמו שהבינו הב"י וד"מ וב"ח (גם בספר גי"ת שער ד' ח"ב כ' דתשו' הרשב"א והט"ו בשם הרא"ש חולקים על הבעה"ת וליתא וכמ"ש גם שאר דברי הגי"ת שם לא נהירין ע"ש ודוק) ושאר אחרונים מדבריו דא"כ לא ה"ל לכתוב דברי בעה"ת בשם י"א אלא הל"ל כתב בעה"ת כו' וא"א הרא"ש ז"ל כתב כו' ועוד דא"כ הל"ל עיקר הטעם שכ' הבעה"ת שיש לנו לילך לטובתו של מלוה דלגבייה מאי דחריף למיזבן כו' ועוד קשיא דא"כ היאך מצא שהרא"ש חולק בזה אלא נראה דהט"ו ג"כ מיירי שאין לו לשלם רק שטרות די"א שאין יכול להגבותם למלוה בע"כ אלא המלוה יכול לומר תטרח אתה ותוציא מן הלוים כי מוכרח אתה לשלם לי ואני לא אקחם בתורת גוביינ' לפי שאין גופם ממון ועוד שהקלקול מצוי בהן וא"א הרא"ש ז"ל כתב שיוכל להגבותם לו וישומו אותם כו' ויוצא ידי חובתו בזה וזה משמע להדיא בכלל צ"ח סי' ז' ומביאו הט"ו לעיל ס"ס ס"ו דכופין אותן לחלוק שטרות בשומא לפי נכסי הלוה אם הם עידית כו' ולפי אלמותו כו' ואם נתקלקל אח"כ שטרו של א' מהן מזל רע דידיה גרם ומ"מ מחמת חששא זו דשמא יתקלקל אחד מהן אין לבטל החלוקה מעיקרא ע"כ והא נמי דכוותיה היא דודאי לא מסתבר לחלוק בין חלוקה לפרעון דאם איתא דבפרעון לא היו מגבין בע"כ שטרות גם בחלוקה לא היו חולקים בע"כ ואם היה אירע קלקול בשטר היה על שניהם והרי מוכח בתשו' הרשב"א שהביא ב"י לקמן סי' קע"ו מחו' י"ו שכ' נראה שאין חולקין חוב נגד חוב לפי שהשטרות אין גופן ממון כו' ויותר מזה נראה לי שאין ב"ד שמין לב"ח מש"ח של לוה כו' (וכתב ב"י שם שהרשב"א עצמו מודה למעש' להרא"ש ע"ש) אלמא דטפי עדיף פרעון לב"ח מחלוקה א"כ לפי מה שפסק הרא"ש דחולקין בעל כרחו כ"ש דלענין ב"ח מגבין בע"כ ודוק (ואם לא תפרש דברי הט"ו כן ודאי דהעיקר כהי"א שבטור וכמ"ש):

ב

ולענין דינא נראה עיקר כגדולי המורים דשטרות בני גוביינא נינהו וכשהמלוה רוצה לגבותם מגבין לו מהן מיד בשומת ב"ד ששמין השטרות ואין צריך כתיבה ומסירה וא"כ ה"ה אם אין הלוה כאן או שמת מגבין לו וא"צ להמתין עד הז"פ ומ"ש הרשב"א והר"ן להוכיח דאין מגבין משטרות לפע"ד לאו הוכחה היא וז"ל הר"ן פ"ב דכתובות ואי תימא בלא ר' נתן נמי הוי חוב לאחרים דנהי דאין מוציאין מזה ונותנים לזה כל זמן שלא יתבענו ללוה מ"מ כשיתרעם המלוה בב"ד למה לא יגבו לו חוב זה כשם שהם מגבין לו שאר נכסיו יש לומר דשטרות לאו בני גוביינא נינהו שאין גופן ממון וכל שאין גופן ממון אין ב"ד מגבין לו ומהכא שמעינן לה והכי נמי מוכח בסוף מכילתין גבי שנים שהוציאו ש"ח זה על זה דאמרינן זה גובה וזה גובה הלכך בלאו דר' נתן לא הוי חב לאחרים אבל לר' נתן דס"ל שהמלוה יכול לתבוע בדין בעל חוב של לוה ולפרע ממנו הוי חב לאחרים ולא מהימן לומר אמנה עכ"ל וכן כתב עוד הר"ן בס"פ שני דייני גזירות בביאור יותר ע"ש וכ"כ הרשב"א בתשו' סי' תתקי"ד וסי' תתקכ"ט וסי' אלף קי"ב ולפע"ד העיקר כגדולי המורים ולא מוכח מכל זה מידי דנהי דהב"ד מגבין משטרות מ"מ לא עדיף גוביינ' דב"ד ממכירת הבע"ד עצמו וא"כ אי לאו דר' נתן כי היכא דבמוכר שט"ח לחבירו בדמי חובו שהיה חייב נאמן לו' לו אמנה או פרוע או יכול למחלו כיון דאחר המכירה כבר נתפרע חובו ותו ל"ש שעבודא דר' נתן וכמש"ל סי' פ"ו סעיף ה' ס"ק י"א א"כ ה"ה בגוביינא דב"ד וא"כ זה שאומר שטר אמנה הוא היה נאמן ולא יכול לגבות בו שהיה הלוה אומר לו את לאו בעל דברים דידי את אלא מכח מלוה שלי אתה באת עלי והרי הוא אומר שהוא אמנה. אבל השתא מדר' נתן ה"ל מלוה ראשון בע"ד דלוה שני וכדאי' בש"ס פ' האשה שנפלו (סוף כתובות דף פ"א) ואין צריך לבא בכח הלוה שלו והלכך לאו כל כמיניה לומר אמנה. גם הך דכתובות גבי שנים שהוציאו ש"ח זה על זה אינו הוכחה דהתם לא מיירי בתורת שומא שאינו רוצה להפחית מן השטר רק רוצ' להגבותו בכדי מה שכ' בו וכן דחה הבעה"ת שער ד' סוף ח"ב להדיא ראיה זו ע"ש. גם הראיה שהביאו הרשב"א בתשו' והר"ן פ' שני דייני גזרות מהך דפ' החובל לפע"ד לאו ראיה היא מכח מה שכתבתי דגוביינא דב"ד לא עדיף ממכירה ואמת מדברי הרשב"א שהביא ר' ירוחם במישרים סוף נתיב י"ד ומביאו ב"י לעיל ס"ס ס"ו נראה דגוביינ' עדיף ממכירה שכתב וז"ל והיכא שהגבו ב"ד השט"ח של ראובן שהיה לו על שמעון מדינא דר' נתן דאין יכול למחלו לראובן דדוקא מוכר יכול למחול כו' וכ"כ הרשב"א עכ"ל וכן נראה מבואר בתשר הרשב"א סי' תתקי"ד וז"ל ובענין גוביינא ששאלתם אם שייכת בשטרות הוו יודעים דאין שייכים הואיל ואין גופן ממון ואשה שחבלה באחרים דב"ק תוכיח שאלו היתה גוביינ' בשטרות היו ב"ד שמין ומגבין כתובתה לניזקין מעתה ושוב אינה יכולה למחול עכ"ל וכ"כ בתשובת הרשב"א סי' אלף כ"ז וא"כ למה שכפף ראשו בתשובות אחרונות לגדולי המורים דשייכים גוביינא בשטרות א"י למחול ועדיף ממוכר שט"ח. אבל לפעד"נ דנהי דס"ל לגדולי המורים דמגבין משטרות מ"מ לא עדיף ממכירה אלא דכיון דהשתא לית ליה לשלומי ונכסים דידיה משועבדים למלוה שלו בית דין מגבין לו והם עומדים במקום הלוה בע"כ והוי כאלו מכר לו הלוה ומ"מ יכול הלוה למחלו אח"כ אם גבה זה השטרות בשומא ונתפרע מחובו דתו ליכא שעבודא דר' נתן וא"כ שפיר משני בפ' החובל דלגבי בעלה ודאי מחלה והא דפריך ותזבין ליה ולא פריך וניגבה ליה אין בכך כלום מה לי גבייה מה לי מכירה ואדרבא גבייה דב"ד היא מכירה ופריך כפשוט' כן נ"ל ברור והכי משמע מל' בע"ת שער ד' סוף ח"ב שכתב שאם רוצה להגבות לו שטרות והמלוה רוצה מטלטלי או קרקע הרשות בידו כיון שיוכל למחלו וכדשמואל לא שקיל להו מלוה עכ"ל ומשמע דאף לבתר גוביינא יכול למחול והיינו כמו שכתבתי וכן עיקר:

ג

העולה מזה מי שאין לו לשלם רק שטרות ורוצה המלוה שימכרם וישלם לו צריך לעשות כן וכן אם רוצה שיגבו אותם לו בתורת שומת ב"ד מגבין לו ע"פ שומא ונותנים לו השטרות וא"צ כתיבה ומסירה דגבייה דב"ד הוי כמכיר' והלוה יכול למוחלם אחר שקבל אותם בחוב שלו וכן אם אין הלוה כאן כגון שהלך למ"ה או מת מגבין לו שטרות בשומא וכן ב"ח מאוחר והניח שטרות יכול לו' למוקדם הנחתי לך שטרות לגבות אע"פ שלא הגיע הז"פ תגבה אותם בשומא וכן שותף שהלך חברו (למ"ה) חולק שלא מדעתו ע"פ ב"ד השטרות בשומת ב"ד וכן אם הלוה אומר קח שטרות בשומא ואיננו רוצה לטרוח להוציא הדין עמו אבל אם אינו רוצה ליתן לו השטרות בשומא צריך לטרוח להוציא וא"י לומר תוציא אתה אף שהמלוה ג"כ אינו רוצה ליקח השטרות בשומא צריך הלוה לטרוח ולהוציא ולשלם לו אבל אם יש לו לשלם ממטלטלי או קרקע א"י להכריח את המלוה שיקח השטרות בשומא אלא צריך לשלם לו מטלטלי או קרקע:

א

אינו מורידו לשומא וכו'. זהו לשון הריטב"א שם צריך לשלם לו במעות וכדין פועל כמו שהתנה וכן הדין וכן הוא בב"י בשם הריטב"א וכ"כ לקמן סי' של"ו סעיף ב' בשם התוס' והפוסקים ע"ש:

א

וכן עיקר ודלא כי"א כו'. כ' הסמ"ע וז"ל עיין בד"מ ר"ס צ"ט שכ"כ בתשו' הרא"ש הביאה הט"ו בסי' ס"א ס"ה וגם בסי' צ"ו סכ"ב ובסי' ס"א כתבתי פירושו דמיירי דוקא בטוען שאין לו כלל במה לפרוע עוד כתב מור"ם שם שכן משמע מתשובת רשב"א סי' אלף כ"ו ע' שם וגם משם אין ראיה דשם אמי שהוא אמוד בעושר קאי ע"ש גם מור"ם מסיק שם בהדיא דהמרדכי כ' דמחרימין ולא משביעין עכ"ל ובאמת מסיק כן בד"מ ר"ס צ"ט וז"ל משמע מתשובה זו דאע"ג דרוצה לשלם אם אין לו לשלם מעות צריך לישבע מתקנת הגאונים אבל במרדכי ר"פ המפקיד פסק בשם מהר"מ ורבו דאין משביעין אותו על זה ומשלם במה שמודה בו וע"ש וכן איתא תשובת מהר"מ במרדכי פרק הכותב עכ"ל ובד"מ ר"ס ק"א כתב עוד שכ"כ ג"כ הגהת מיימוני פ"א מהלכות מלוה והביא לשונו אבל לפע"ד דברי הסמ"ע ודברי הד"מ אינם נכונים ונ"ל עיקר דאף שנותן לו קרקע צריך לישבע ע"פ תקנת הגאונים לכ"ע ומ"ש הסמ"ע בדעת הרא"ש ודאי ליתא למעיין בתשו' הרא"ש כלל ל"ט סי' ה' ובטור סי' ס"א ס"ה שהרי מסיים דאל"כ מאי הועילו הגאונים בתקנתן כל אדם יאמר איני רוצה ליתן מטלטלי או לישבע תגבו לבעל חובי קרקע עכ"ל ומ"ש הסמ"ע בדעת הרשב"א סי' אלף כ"ו ליתא דאע"ג דאיתא שם שפסק כן במי שהיה אמוד בעושר היינו מעשה שהיה כן היה וראיה שהרי כתב מתקנות הגאונים ז"ל שמשביעין אותו בנק"ח כמו שכ' הרמב"ם ז"ל כו' ורמב"ם לא חילק בין אם היה מוחזק בעושר או לא ובין רוצה לסלק בקרקע או לא וגם בתשובת הרשב"א שהביא ב"י סי' זה סעיף ז' לא הזכיר אמור בעשיר רק אמוד סתם הלכך העיקר בדעת הרא"ש כהד"מ ולא כהסמ"ע ואיפכא קשיא לי על הד"מ במה דס"ל דהמרדכי ר"פ המפקיד בשם מהר"מ ורבו ופרק הכותב ובהגה' מיי' (הוא בתשוב' מיי' לספר משפטים סי' נ"ג ע"ש) חולקים על הרא"ש דהמעיין בדבריהם שם יראה להדיא דקאי אש"ס ולדינא דש"ס פשיטא דאין נשבעין כלל כשטוען אין לי ואדרבא יש להוכיח מדברי המרדכי ר"פ המפקיד בשם מהר"ם להפך דמשמע שם דיליף ממתני' דנשבעין שאינם ברשותו דה"ה כשטוען אין לי שום דבר נשבעין אבל כשטוען אין לי מעות אלא שוה כסף אינו נשבע ומביא שם רבו הזקן ראיה לזה מש"ס פ' מי שהיה נשוי כו' ע"ש וא"כ קשיא על המרדכי בשם מהר"מ היאך אפשר דהיכא שטוען אין לי שום דבר ישבע מדינא דש"ס הא הגאונים דתקון הכי אלמא דמקמי תקנת הגאונים לא הוי דינא הכי א"ו תקנת הגאונים היה אפי' כשרוצה ליתן שוה כסף צריך לישבע ואפי' תרצה לדחוק זה בדוחק מכל מקום פשיטא דאין מוכרח מדברי המרדכי להפך ולומר דלתקנת הגאונים אין צריך לישבע דפשיטא דמרדכי קאי אש"ס וכן דברי המחבר שהם דברי הרמב"ם יש לפרש דמיירי התם לדינא דש"ס וברמב"ם משמע שם יותר כן שהם דבריו בר"פ א' ולא הזכיר שם עדיין כלום מתקנת הגאונים רק אח"כ בפ"ב הזכיר מתקנת הגאונים וכן יש לפרש דברי הטור והמחבר ושאר פוסקים שבכל הסימן זה דמיירי לדינא דש"ס (ובהכי ניחא מה שהניח בקושיא בספר ג"ת דף ז' ע"ב על מ"ש הב"י בסי' זה סעיף ז' וז"ל והרשב"א בתשו' יש לו קרקע כו' דה"ל לכתוב והרשב"א כתב בל' פלוגתא ולפמ"ש לק"מ מה שהקשה בספר ג"ת שם על הרשב"א וגם מ"ש עוד בספר ג"ת שם בריש שער ד' כ"ו ע"ג בשם הר"מ פ' המפקיד הכל אינו נכון וכמ"ש וק"ל) וגם הדין שכ' המחבר בריש הסי' שאפי' חזינן שיש לו מעות לא משביעי' ליה שהוא מהגמ"יי פ"א ממלוה (דהיינו תשובת מיי' שם סי' נ"ג) ובהגמ"יי שם קאי להדיא אדינא דש"ס ע"ש הלכך נלפע"ד כיון דאין חולק על הרא"ש והרשב"א יש להורות כותייהו ובפרט דמסתבר טעמי' דהרא"ש דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן כל אחד יבריח מטלטלים שלו ויסלק לב"ח שלו בקרקע וכן משמע פשט דברי המחבר לעיל סי' ס"א סעיף ג' ע"ש. ומצאתי בבעל העיטור סוף ד' ס"ג וז"ל בתשו' היכא דלא ידע אי אית ליה אלא ארעא אי אמיד הוא לאו כל כמיניה ואי לא אמיד לא משביעין ליה אלא חרם סתם דבתרי דינים לא דייני' ליה עכ"ל וכן כתב בעה"ת שער ד' בשם תשובה לקמאי ומשמע לכאורה מדבריהם דמיירי לאחר תקנת הגאונים דאל"כ למה הוצרכו לומר דבתרי דיני לא דייני ליה תיפוק ליה דאפי' בחד דינא דהיינו שאין לו לשלם בשום דבר אין משביעין מדינא דש"ס וא"כ הם חולקין על הרשב"א והרא"ש אבל יש לדחות דהתם מיירי שטוען המלוה ברי שיש לו מעות ומדינא דש"ס הוי משביעין ליה וס"ל להנהו קמאי כיון שרוצה לסלקו בקרקע תרי דיני לא דייני' ליה א"נ ס"ל להנהו קמאי כהמרדכי ר"פ המפקיד בשם מהר"מ דכשטוען אין לי שום דבר חייב לישבע מדינא דש"ס והלכך כשרוצה לשלם בקרקע בתרי דיני לא דיינינן ליה אבל אה"נ דלבתר תקנת הגאונים משביעינן ליה אפי' רוצה לשלם בקרקע ואע"ג דבבעה"ת כתב שם קודם לכן בסמוך תקנת הגאונים מ"מ י"ל כיון שהתחיל אח"כ ענין בפני עצמו קאי לדינא דש"ס א"נ שאני בהך דהבעל העיטור ובעה"ת דמיירי שאינו אמוד כלל ואפי' תימא דפליגי מ"מ נראה עיקר כהרא"ש והרשב"א וכמ"ש ובפרט האידנא דנפיש רמאי טובא יש להחמיר להשביע דאל"כ כל א' יאמר אין לי מטלטלים ויתן קרקע כשעת היוקר כן נלפע"ד:

א

אין שומעין לו כו'. עיין בש"ש פ"ק דב"ק סי' ך' שכ' דמיירי כשהגיע זמן היהודי' לפרוע להם וע"ש עוד חלוקי דינים בזה ועיין בתשובת מהרשד"ם סי' קפ"ד:

א

מחרימין כתב בשם ב"י ומיהו יקבל בחרם שאין לו מעות משמע דלא סגי בחרם סתם אלא הוא עצמו מקבל עליו בחרם:

ב

(סעיף ד) מופקדות ביד אחר פי' אע"פ שיש לו קרקעות ומטלטלין ב"ח:

ג

(בהלואה) הסמ"ע סק"ח כתב מכח אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש ב"ח משמע במקום שאין ב"ח היה יכול לגבות מן הלוה ותמוה הוא דהא מסיק הרמ"א קודם הזמן ובזה אין חילוק דאפי' בלא ימצא ביד הלוה כלום אינו יכול לטרוף מהלוה קודם זמן וזה פשוט בסימן פ"ו ס"ט ובת' הרשב"א סי' אלף קכ"ב ליתא שם להאי קודם זמן שזכר רמ"א ושם הוי שפיר טעם דאין נפרעין ממשעבדים כשיש בעל חוב דהיינו שיש ביד הלוה לשלם מקרקע והלוה דלוה יש לו מעות אין מוציאין מזה לזה מדרבי נתן כיון שעכ"פ אפשר להשלים מהלוה קרקע וזה פי' אחר הז"פ של לוה דלוה אבל בדברי הרמ"א שכתב קודם הזמן א"א לומר כן אבל צ"ע על הרמ"א ג"כ למה כתב קודם הזמן שהוא דין פשוט ואינו נזכר בדברי הרשב"א והי"ל לכתוב כדברי הרשב"א ושם אין חילוק בין קודם זמן אלא לחלק בין יש ב"ח או לא וצ"ע ומ"מ לדינא נראה פשוט כמ"ש:

ד

(סעיף ה) יכול להגבותם ק"ל דלמא ימחול ללוה כמ"ש סי' ס"ו ושמא לא יהיה לו אח"כ לשלם וג"כ א"ל דא"א לו למחול דמשועבד מדר"נ כמ"ש סימן ס"ו דהא כתב רמ"א אפי' יש לו שאר מטלטלין ובכה"ג לא הוי דינא דר' נתן ונרא' דמיירי במעמד שלשתן שאז אינו יכול למחול כמ"ש סי' צ"ו או ביש לו קרקע ואז אם ימחול יגבה קרקעותיו:

ה

(סעיף ו) דבמוכר סחורה לפי הטעם שכ' הריטב"א דאנן סהדי וכו' כמ"ש סמ"ע ס"י דמהני קשה דהא בהדיא כתבו התוס' בריש המוכר פירות ד' נ"ב בב"ח דאדעתיה דזוזי אוזפיה וא"כ מנ"ל לחלק בין מכר להלואה:

ו

(סעיף ט) למכרה מיד מ"ש הסמ"ע סקי"ב שעכשיו אין קונה מ"מ שמין אלו בא א' לקנותו כמה היה נותן לא עמדתי על דעתו דא"כ יהי' נעילת דלת בפני לוין דמה יעשה המלוה במידי דלית ביה קונה שצריך לזה ותו דהרא"ש כתב בכלל ח' ד"ח שלא יהא שום דיחוי בדמים דא"כ נעילת דלת בפני לוין ואפי' בהקדש אמרי' אין להקדש אלא מקומו ושעתו וזו היא שומא דב"ד שמין את הנכסים כמה הם שוין למכור מיד שברור שימצא המלוה קונה במעות ועוד ק"ל במ"ש רמ"א בסי' ק"ט ס"ב בשעת מגפה כו' ויש חולקין וכו' מטעם דאז אין שעת מכירה ולדברי הסמ"ע הא שמין כאלו בא א' לקנות גם לא הרגשתי בראייתו מסי' ק"ג דהתם בודאי עושים השומא בזול כפי הקונים הנמצאים שם מ"מ אפשר שאפי' באותו זול לא ימצא מי שיקנה אז יקבלנה המלוה ע' דברינו סי' ק"ט תמצא לענין הלכה הנלע"ד:

א

אם יש לו מעות וכו' וכ' הש"ך ס"ק א' דה"ה לענין כתובת אשה אם יש ליתומים מעות בעין כפי מה שכתב הטור א"ע סי' ק' וכן הוא בתשובה מהרשד"ם בשם מהו' דוד כהן סי' קמ"ג לח"מ ומה דפשיטא לי' לדידי מספקא טובי חדא דהא מבואר לקמן בסי' ק"ז דאם יש ליתומים מטלטלין וקרקעות א"י לומר תן לי מטלטלין ועיי' בב"י מ"ש בשם רבינו יונה דה"ה מעות וקרקע ואם כן כיון דיכול לדחותו מן מעות למקרקעי איך לא יכול לדחותו מן מעות למטלטלין הלא תמי' יפה כח מטלטלין מן קרקע ומקרי מיטב ועדי' נגד קרקע ובטו' א"ע חפשתי ולא מצאתי דבר כלל ובתשובת רשד"ם הוא טעות דכתב כן דכתב הר"ב דכ"ץ ומזה העתיק הש"ך ר"ד כהן ואינו כי לא כתב מעולם על ר"ד כ"ץ רק הוא הרשב"ץ וכן הוא להדיא ברשד"ם חלק א"ע סי' קל"א כפי מה שמצאתי בתשובה לרבינו שמעון בר צמח שאם הניח הבעל מעות בעין האשה גובה כתובה ותוספ' ונדוניא ממעות ואם כן צא ולמד בתשוב' רשב"ץ ח"ג סי' צ"ט דף כ"ה שכתב בפשיטות באלמנה שרוצה לגבות מעות מיתומים והם רוצים ליתן לה קרקע הואיל היא הקרקע שהכניסה לבעלה ופסק דהואיל דהיא הקרקע שהכניסה אין בידה לתבוע מעות עכ"ל הרי דלולי דהכניסה הך קרקע צריך לפרוע לה מן מעות וזה נגד כל הפוסקים הנ"ל. וצריך לומר דכל הכתובה בימי הרשב"ץ היה נהוגים לכתוב ביה מטלטלין וקרקע ואם כן מדינא משתעבדי מטלטלין דיתמי ולא מתקנת הגאונים כמבואר לקמן סי' ק"ז ע"ש ואם כן אזלא הטעמים מ"ש המחברים דלכך לא מצי לתבוע מעות או מטלטלין דהם לא משתעבדו רק מכח תקנת הגאונים וקרקע משתעבד ד"ת כי בנדון זה אף מטלטלין משתעבדים ד"ת. ואם כן אף הנ"ל א"ש דיש לה מעות וא"י לדחות לקרקע אבל בכתובה דלא כתב הכי דדינא לדחותו ממעות לקרקע נראה דכ"ש דיכול לדחותו למטלטלין דמיקרי מיטב. ובאמת עם כל זה אני מפקפק דכל דינו וטעמו של ר"ת דצריך ליתן מעות למלוה הוא מטעם דזוזי יהיב זוזי שקיל ואף בזה נחלק עליו רבינו חיים הכהן ואם כן הנ"מ בנדוני' שהכניסה לבעלה אבל כתובה הא לא יהבי זוזי כלל אלא שבזה בטלה דעתי נגד דעת הרשב"ץ. אבל ברור דלא מיירי רק במקום שכותבין מטלטלין וקרקע כמו שהוכחתי מדברים הנ"ל אבל במקום שאין כותבין ודאי דלית ליה במעות כלום:

ב

ואינו יכול לדחותו אצל קרקע וכו' אמרינן בגמ' דכתוב' דף צ"ב ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקף עליו הדמים במלוה ומת ראובן ואתא ב"ח דראובן וקטריף ליה משמעון ופייסי' בזוזי דינא הוא דקאמרי בני ראובן מטלטלין שביק אבוהון גבך ומטלטלי דיתמי לא משתעבד אמר רבא אי פקח הוא מגבי להו קרקע והדר גבי' מיני' דאמר ר"ן יתומים שגבו קרקע ב"ח חוזר וגובה מהן. והקשו התוס' שם דהא דינא דב"ח בזוזי ואיך יכול לסלקו בקרקע ותי' התוס' הואיל דאיכא פסידא ללוה שעי"כ יפסיד חובו מצי להגבהו קרקע אף דיש לו זוזי. והעתיקו הטור דבמקום פסידא יכול לסלקו בקרקע והב"י תמה עליו בבדק הבית דהא לא נ"מ הך דינא לדידן דתקנו הגאונים לגבות ממטלטלין דיתמי ואם כן אין נ"מ אי מגבהו מעות או קרקע ולכן השמיטו בש"ע. והב"ח בסי' ק"ז דחק ליישב לדעת הטור. ולפי מה שכתוב לקמן בסי' ק"ז בשם שערים דר"א ויתר המחברים בשני ב"ח דאחד יש לו בשטרו מא"ק ואחד לית ליה דיש לזה שיש לו קדימה לגבות משל יתומים דזה גובה מדינא וזה אינו גובה רק מכח תקנה ע"ש מ"ש באריכות ולפ"ז מיירי דהך שמעון שקנה שדה מראובן באחריות לא נכתב בשטרו מטלטלין והקרקע ויש כאן על ראובן ב"ח מאוחר דאיכא בשטרו מטלטלין וקרקע ואם כן אם יפרע שמעון זוזי יבא ב"ח מאוחר ויטרפנו כי יש לו שעבוד של ת רה ולכך פקח להגבות קרקע ושעבודו מוקדם וגובה קרקע ולק"מ וא"ש וכהנה רבי' הנ"מ:
אמנם הרא"ש דחה תי' זה דשם שאני דהחוב בא מחמת קרקע ועיי' בעה"ת שער ד' ח"א דין ד' דגם דעת הראב"ד לתרץ דאי פקח הוא ולית ליה זוזי לא להדר בתר זוזי רק יגבה קרקע וכן בתשוב' מהר"ם דפוס פראג תי' דיתחכם לפרוע ליתומים טרם יודע להם כי נטרף השדה וברצון יקחו קרקע לפרעון ע"ש ולדעת כולם הק' הב"ח מהא דאמריק סוף כתובות דף קי"א הא דקתני זה גובה וזה גובה ביתומי' דהם גובים והוא לא גובה ופריך הגמ' ולגבינהו קרקע וקשה מה קושי' הא ביש לו מעות א"י להגבו' קרקע אפילו במקום פסידא. ועיי' ב"ח מ"ש בדוחק ובאמת כבר קדמו הבעה"ת בשער הנ"ל להקשות כן על הראב"ד. ומה שנראה בישובו דהא משנה שם איירי דראובן הלוה לשמעון בניסן עד אייר ושמעון חזר והלוה לראובן באייר ועכשיו שבא ראוב בשטרו לגבות משמעון טען שטרך מזויף או פרוע דאלו הייתי חייב לך והגיע זמן פרעון איך לוית ממני ופסק אדמון הדין עם שמעון וחד אמר זה גובה וזה גובה ומוקמינן ביתמי דזה גובה וזה יכול לגבות בדין רק אין מקום לגבות כי לא משתעבדי מטלטלין דיתמי ועל זה פריך הגמרא ולגבינהו קרקע וכו' ולפי זה יש לומר דסבירא להו להנך רבוותא הא דאמרי' ביש לו מעות א"י לסלקו בקרקע אפילו במקום פסידא היינו בנודע דיש לו מעות אבל באומר שאין לו ומה שנראה בידו הוא של אחרים בפקדון של יהודי אוי גוי אין להוציא מידו כמ"ש בש"ע בשם הגמ"י דאף דחזינן מעות בידו נאמן לומר של אחרים ואע"ג דאיכא מרבוותא דס"ל דא"נ דכל מה שהוא בחזקת אדם הוא בחזקת שלו מלבד דכבר מבואר לעיל סימן צ"ט דהרבה חולקים בזה ובתיכם הרא"ש ובפרט דיש לו מגו דיהיב מעות במתנה והרי זה גובה מקרקע ועיין מש"ל בסימן צ"ט באריכות. אף גם נראה דבכהאי גונא דהמלוה נפרע ואין כאן מחלוקת רק אי מקרקע או מעות לכ"ע בזה נאמן דמעות אינן שלו ואין להוציא מאחר מחזקתו במה שמודה שהוא שלו כיון דהא סוף כל סוף המלוה נפרע וטענה ומגו כל דהו מועיל כיון דעכ"פ המלוה נפרע ובהכי ניחא קושית הג"ת סוף שער חמישי בהא דיליף הבעהת בשער רביעי בתחילתו מהא דאמרינן תולה מעותיו בגוי הוי כו' מכאן למדנו שאם נודע לכל שיש לו מעות ותולה אותו באחרים כופין אותו למכיר קרקעותיו ויביא המעות לב"ח ומוטל עליו טורח מכירה והקשה למה לנו כל חרדה זה ממעות אלו שתולה באחרים יש לפרוע דהא כל מה שהוא בחזקת אדם הוא בחזקת שלו והש"ך לעיל סימן צ"ט כתב דטעה דמיירי דהגוי אלם וא"א ליגע במעות הללו מחמת אלמותו של גוי ואמת כ"כ הריטב"א בכתובות לתי' על קושית הנ"ל אך אין זה מספיק בבעה"ת דכתב סתם שיש לו מעות ותולה אותו באחרים ולא כתב דהוא אלם רק סתם באחרים וע"ז נצבה קושית הג"ת אך לפי הנ"ל ניחא דס"ל לבעה"ת כמ"ש בש"ע סעיף זה כיון דסוף כל סוף נפרע לא אמרינן חזקה זו לגרוע כח האחר דנאמן לומר שהוא של אחרים ואין להוציא מיד חזקת אחרים כיון דאחרים יאמרו מה לך עכ"פ אתה נפרע וזה ברור לדינא כמ"ש הש"ע להדיא. וא"כ לק"מ דע"כ דראובן מת דאי שמעון המלוה באייר מת א"כ שמעון גובה וראובן אינו גובה א"כ היינו מילתא דאדמון דג"כ ס"ל שמעון נפרע ולא ראובן ומה בינייהו ועכצ"ל להיפוך דשמעון חי וראובן מת וס"ל לאדמון דשמעון פטור מתשלומין וח"א אדרבא שמעון חייב ויתמי דראובן פטורים וא"כ שפיר קשה למה יפסיד שמעון יגבי להן קרקע ואי דיש לו מעות יאמר של אחרים ואי דחי דאטו ברשיעי עסקינן דישקר בב"ד ואפשר דיצטרך לישבע ועכ"פ יקבל בחרם ב"ד וכי ישקר ח"ו זה אינו הא הוא טוען דאינו חייב כנ"ל רק דלא מהימן וא"כ נאמן בשבועה במגו דהיה אומר דאין לו מעות רק הם לאחרים רק אית ליה קרקע והיה חוזר וגובה חובו אף השתא דאמר דבאמת יש לו מעות רק אין חייב לראובן כלום דהא טען איני חייב כדאמרינן אלו הייתי חייב כו' נמי נאמן: וקושית הגמ' שפיר משא"כ לעי' אי פקח הוא שפיר הקשו הא יש לו מעות ואי דיתלהו באחרים אז חכמתו לשקר בב"ד ולעבור חרם או שבועה. וא"ש ומקום הניחו לי להתגדר ת"ל לישב דעת הקדמונים הנ"ל בלי פקפוק. ומיהו לדינא הנכון כמ"ש תוס' דבמקים פסידא מסלק בקרקע וא"צ לכל הנ"ל וכן נראה כי הראש לא אמרו רק דרך פלפול אבל לדינא מודה וכן כתב ברמזים וטור וברור:

ג

אין המלוה יכול לומר וכו' בסמ"ע נתן טעם דהא אלו הוא רוצה מעות היה הלוה צריך ליתן לו וא"כ ה"ה להיפוך וכן נתן טעם דהא אפילו בשרי מטלטלין הברירה ביד הלוה כו' ולא ידעתי מה צורך לאריכו' הלזה כי בלא"ה יש לתמוה על הנך רבוותא דס"ל בבעה"ת ובטור דיכול לומר דוקא קרקע אני רוצה והבעה"ת סתר דעתם מהך דכתובו' ומפסחים דאמר הואיל מצי יהיב לי זוזי והלא קי"ל שומא הדרא והשתא אילו כבר הקרקע ביד המלוה עידן ועדנים יכול הלוה לסלקו בזוזי וא"כ מכ"ש מתחילה דיכול ליתן זוזי ולא קרקע ודקארי ליה מה קארי ומה צורך לבעה"ת לראיה לסתור. ודוחק לומר דס"ל להנך רבוותא כי אמרינן שומא הדרא ה"מ דבעת גביה גילה המלוה דעתו דרוצה מעות רק הלוה לא היה לו אז וסלקו בקרקע בזו אמרינן כש זדמן אח"כ ללוה מעות שומא הדרא דהא מה שסלקו בקרקע היה באונס כי לא היה לו מעות משא"כ כשמגלה תחילה דעתו דרוצה בקרקע צריך ליתן לו ומכ"ש דלא הדרא השומא. כי מלבד דזה דוחק אף גם מ"מ קשה הא דאמרינן בב"ק וב"מ הניחא כו' אי אית ליה לוקח זוזי מצי מסלק ליה ואף דשם גילה המלוה דעתו דחפץ בקרקע וצריך לומר כמ"ש התו' דהך מחלוקת הוא בכתובות דף צ"א ע"ב וא"כ אסקוניה שם כרבא ואביי דמצי לסלק בזוזי וא"כ וכי יהיה כח לוקח יפה יותר מכח לוה גופיה דלא מצי לסלק בזוזי. וגם מהך שמעתא דאחים שחלקו ובא ב"ח וכו' דנוטל רביע בקרקע ורביע במעות מוכח לכל בפי' דמצי לסלק לב"ח בזוזי אף דרוצה בקרקע דאל"כ למה רביע בזוזי לא יהיה אלא ב"ח דעלמא. ולכן נראה דס"ל ודאי מתקנת חכמים דתקנו לסלק לטורף מכח עשית ישר וטוב פשיטא דמתחילה יכול לסלקו בזוזי וכמ"ש אך זהו מכח תקנת חכמים ועשית ישר וטוב אבל מדינא ודאי אם רוצה בקרקע דעליה שעבודא צריך לתתו לו וא"י לסלקו בזוזי וא"כ אין מכל הנ"ל ראיה דמתקנת חז"ל מודים דמסלקו בזוזי ונ"מ ביה אם יש כאן שני ב"ח מוקדס ומאוחר וללוה מעות לפרוע לאחד וקרקע לאחד והלוה רוצה ליתן להמוקדם מעות והוא רוצה קרקע א"כ נוטל בע"כ של לוה קרקע דהא עשית ישר וטוב לא שייך כאן דהא סוף כל סוף יטול הב"ח הקרקע ומה נ"מ בב"ח מוקדם או מאוחר ותו ליכא עשית ישר וטוב. ונוסף עוד אם לוה ראובן בניסן ושמעון באייר ואח"כ לוה ראובן שנית בסיון וא"כ אם יגבה ראובן קרקע ישאר ביד הלוה מעות ולית ביה דין קדימה ושניהם שוים בגביה משא"כ אם נוטל בחובו המוקדם מעות ישאר קרקע ושמעון בחובו מאייר קודם לראובן בחובו מסיון. וא"כ אף דקי"ל שומא הדרא היינו כמו קנין חדש כמ"ש הרבה רבוותא לקמן סימן ק"ג וא"כ ה"ל דאקני וג"כ משתעבד לשניהם וא"כ מה עשית ישר וטיב שייך כאן ודינו של מוקדם ליטול הקרקע דוקא. ואף הבעה"ת ס"ל כן דעתם ולכך הקשה מהא דאמרינן שם לב"ח יהיב זוזי כדינו משמע דדין תורה ליטול בזוזי וכן מהא דפסחים דאקדיש מלוה וס"ל לרבא דלא חל הקדשו דהואיל דלוה מצי לסלק בזוזי לא חל הקדשו וא"כ קושיתו אם ד"ת א"י לסלקו הרי הקדשו של מלוה חל דבר תורה ואיך הפקיעו חז"ל בתקנתם הקדש דאורייתא והעמידו דבריהם במקום איסור מעילה ודבר זה מחלוקת קדמון הוא אי הפקיעו חז"ל ד"ת בתקנתא לענין חומר האיסור וא"ש ונראה דאף הנך רבוותא לא אמרו רק בשט"ח דכתב ביה להדיא שעבוד קרקע א"כ הרי יכול לומר קרקע משועבד לי אבל במלוה ע"פ אע"ג דקי"ל ש"ד מ"מ הוא מתורת נכסים דבר נש ערבין ואם רוצה לסלקו בזוזי פקע ערבות. וא"כ י"ל דהנך רבוותא דס"ל כן יצא להם מכח קושית התוס' ופוסקים דאין נשבעין במלוה בשטר דה"ל שעבוד קרקעות וא"כ למ"ד ש"ד מ"מ דכתב רחמנא היכי משכחת ליה ולכך ס"ל ודאי אי הדין מצי הלוה לסלק למלוה בזוזי רק אי לית ליה הוא דניטל קרקע לא מיקרי ש"ק דהא עיקר שעבודו אף במטלטלין ועיין מש"ל סי' פ"ח בשם הרא"ש פ"ב דכתובות והמ"מ רק בשטר א"י לסלקו בזוזי וא"כ עיקר שעבודו ותביעתו בקרקע ולכך ה"ל ש"ק משא"כ במלוה ע"פ דליתא להך דינא לכ"ע לא מיקרי ש"ק ולק"מ ודוק:
ומכל הנ"ל נדחה דברי הב"ח דדעתו אם גילה הלוה דעתו שאם יקבל הקרקע כיוקרא דלקמי' דיתן לו דחייב ליתן לו דאל"כ הו"ל נעילת דלת. והיינו דס"ל הנך רבוותא דדמי דין זה להך דהב לי זיבורית טפי פורתא אבל לפמש"ל ליתא ולא זה הנדון כלל דהתם אמר אי ה"ל זוזי הוי לוקח כיוקרא דהשתא השתא דל"ל אשקול כיוקרא דלקמי' והוי נעילת דלת משא"כ בזו דיהיב ליה זוזי ויכול ללוקחו בכל מקום שימצא ואם כן מה נעילת דלת יש בזה הא מחזיר לו המעות כמו שקיבל הימנו. ואין שרש כלל לכל דבריו:

ד

ואפילו יש לו שאר מטלטלין כו' דע כי הרבה רבוותא דס"ל דבשטרות אין דין גוביינא כלל אפי' בדלית ליה נכסי כלל רק השטרות ואע"ג דא"כ משועבד מדר"ן. מ"מ ה"א דכופין ללוה למוכרן לאחרים וליתן המעות למלוה או שיתן עליהם כו"מ אבל שיהיו השטרות למלוה בדין גוביינא לא. ועל זה הסכים הרשב"א בגדולי המורים דמגבין וכן הסכים הש"ך בסברא ולענ"ד יש לגדולי מורים ראיה מהש"ס מהא דאמרינן בפרק קמא דבבא קמא דף י"ד ע"ב דבר השוה כל כסף דאין לו אונאה הוא דמגבינן לניזק במת מזיק דהיינו קרקע אבל במטלטלין לא דלא משתעבדי ופריך הגמ' עבדים ושטרות נמי אין להם אונאה וקשה מה קושי' משטרות המשנה לא מיירי אלא מדברים שיש בהם תורת גוביינא ואלו היה המזיק חי היה מגבינן מיניה רק במותו של יתומים לא משתעבדי משא"כ שטרות דאינם בגדר גוביינא כלל ואף בחיי המזיק לא משתעבד כלל בתורת גוביינא לא קתני ליה. ולא מיירי ביה ומהכ"ת יפה כחו במותו של המזיק מבחייו ומה קשיא משטרות ועוד דמשני בתר הכי אלא דבר הנקנה בכסף ופריך הגמרא עבדים נמי ניקנים בכסף וקשה מה דוחקא דברייתא לפרש המשנה דקתני שוה כסף ביתומים והוצרך לפרש בדוחק לימא דמשנה איירי בחיי המזיק כסתמא דמשנה ופי' שוה כסף היינו דבר הנקנה בכסף כתי' הגמ' ולאפוקי שטרו' קאתי דאינם ניקנים בכסף כמ"ש תוס' שם ד"ה עבדים וקמ"ל דשטרות לאו בני גוביינא הם לפרוע בהם דמי הניזק וא"ש המשנה שוה כסף דוקא מגבינן ולא שטרות דלא מיקני בכסף ולק"מ ועכצ"ל דגם שטרות בגדר גוביינא והוא ראיה מכרעת. ועוד ראיה מהא דאמרינן כתובות דף ק' ע"ב שטרות מזבנינן בלי אכרזתא וכתבו התוס' ד"ה אלו דברים דמיירי דהיה תופס מחיים דאל"כ מטלטלין לא משתעדי וקשה הא לית ביה דין גוביינא כלל וכי מחויבים היורשים ליתן לו או לאחר כומ"ס וא"כ מה מכירה שייך בהו וצריך להמתין עד שיגבה המעות ועכצ"ל דאית בהו דין גוביינא בשומת ב"ד וקאמר דא"צ הכרזה והדבר מוכרח וכ"כ הריטב"א בכתובות הנ"ל דמזה נלמוד דיש בשטרות דין גוביינא והוא ראיה נכונה. ולי נראה כיון דב"ד מגבין וא"צ כומ"ס אפילו מלוה בלי שטר חוב ג"כ מגבינן בתורת גוביינא דשמין כמה אותו חוב שוה ובכח ב"ד נותנים למלוה לגבותו דהא הך דכתובות דף פ"ד ביש לו מלוה ביד אחרים ב"ח גובה לדעת ר"ט ואף ר"ע לא חולק אלא מטעם שיורשים א"צ שבועה כו' וכתבו התוס' שם כתובות דף פ"ב ד"ה לא אשכחן אפילו דליתא דר"נ ואם כן אלו גבו יתומים אפילו קרקע לא היה לב"ח חלק וזכות בו רק מ"מ הואיל והוא ביד אחר ב"ח גובה וכ"כ הרא"ש ב"ב פרק י"נ ע"ש וקשה הא אין בכלל גוביינא כלל ומה זכות יש לו בחוב שביד אחרים ואם שיקנהו היורשים לו בכומ"ס לא יעשהו היורשים ומכ"ש אם יגבהו דלא יתנו לו כמ"ש התוס' והרא"ש ועכצ"ל דשטרות וחובות בכלל גוביינא ולכן מה שטרח הש"ך לומר דהא דכתב הטור דרא"ש חולק אבעה"ת וס"ל דיש בם דין גוביינא יליף ליה מהא דפסק הרא"ש בכלל צ"ח דיש דין חלוקה בשטרות והוא ראיה חלושה דאם אמרו לחלוק שלא יהיה בו קדירה דבי שותפא מ"מ מנלן דיש בו דין גוביינא נכוף ללוה להגבותו מן לוה שלו או למוכרו לאחר אין בו צורך דהא מדברי הרא"ש פרק יש נוחלין הנ"ל מוכח אפילו בסתם חוב יש בו דין גוביינא ומכ"ש בשטר חוב וכן כתב בתשובה כלל ל"ט דין ד' דמגבין משטרות דאקרי נכסי וכל מה שימצא מנכסי הב"ח הן קרקע הן מטלטלין ושטרות ינתן למלוה שלו אך כל זה בדלית ללוה נכסים אחרי' אבל בדאית ליה דעת הש"ך דאין מגבין שטרות כי יאמר מה לי בשטר תן לי חפצים ובאמת כבר קדמו הריטב"א בכתוב' הנ"ל דיש הבדל בין אית ליה או לית ליה שאר נכסים ואמת הריטב"א כ' כן לתרץ הך קושיא מכתובות דאמרינן אם ראובן הלוה לשמעון ולשמעון עדית בינונית וזבורית ושמעון הלוה לראובן ולראובן אין כי אם זבורית זה גובה זיבורית וזה גובה בינונית. והקשה לימא בעל הבינונית אני אגבה לך שטרי שיש לי עליך בכלל גוביינא והרי זה קודם לגבות קרקע ומזה הוכיח הריטב"א דאף דיש לשטרות גובי נא ביש לו נכסים אחרים לא אמרו. אבל באמת אף שדעת הריטב"א כן מ"מ מדברי בעה"ת דתי' על קושי' זו תי' אחר דשטר חוב שיש לו על הלוה שאין לו רק זיבורית אינו שוה מאה בשומת ב"ד וא"כ הוא שחובו מאה א"י לקבלו בפרעון חובו והשני אין רוצה להפסיד בשטרו ע"ש ש"מ דלא ס"ל לחלק בין אית ליה ללית ליה נכסי דאל"כ אין משם קושיא כמ"ש הריטב"א באמת וכן בתשובת מההי"ט בחדושיו למס' כתוב' הביא קישיא ותירוץ זו בשם הרא"ש ז"ל ש"מ דס"נ להרא"ש אפילו בדאית ליה נכסי יש בשטרות דין גוביינא דאל"כ אין מקום לכל הקושי' וא"כ הרב הש"ך שכתב דמה שכתב הטור דהרא"ש חולק אבעה"ת אין כוונתו ביש לו נכסים כי אי' מקומו דס"ל להרא"ש כן היה ממנו בהעלם עין מ"ש מהרי"ט בשם הרא"ש דהא שם מבואר דס"ל דאית ביה גוביינא אפילו ביש ללוה נכסים אחרים וכמ"ש: ותמהני מהש"ך הוא הכריע דבדאית ליה נכסים לא מגבינן משטרות ואח"כ כתב ג"כ על הך דשנים שהוציאו הך תי' דבשומא אין השטר של זיבורית שוה בגדר חוב וא"צ לזה דהא שם אית ליה נכסים ולכן ברור דס"ל לש"ך ודאי מ"ש יש לו נכסים או אין לו אם יש בהם גוביינא אף ביש לו נכסים הא מגביהו מאיזה מטלטלין שירצה ואי לית בהו דין גוביינא דהואיל ואין גופם ממון אינם נדונים כמטלטלין אף בלית ליה נכסים נמי. רק ס"ל להש"ך דאין ליתן למלוה ביש לו שאר נכסים דיצעק אולי יתייאשו החובות וכל אשראי ספק אתא הא במקום דליכא הך חשש ודאי דאין לחלק בין אית ליה ללית ליה נכסים וא"כ בהך עובדא דזה גובה וזה גובה הא מגבהו שט"ח שיש לו על המלוה בעצמו ואיך שייך חשש זה. ולכך שפיר קשיא ליה. אבל באמת אין לזה ממש כיון דמודה דיש לו דין גוביינא רק מחשש שמא יתיאשו הא ליתא דהא מגבין בשומת ב"ד וא"כ אף זה מהשומא לפי החשש דיאוש כן השומא לפחות מדמיו אומדין כמה שוה למכור בשוק וא"כ מה חשש יאוש יש בו הא זה נכנס בכלל השומא והוי כמו מכירת כתובה בטיבת הנאה דלפי חשש מיתת הבעל וגירושין אומדין בשומא השוויא וכן הדבר בב"ח וא"כ אין לזה הסברא ממש ולכן לא הרגישו בו מחברים לחלק רק התם ביש לו נכסי או אין לו כמ"ש הריטב"א הנ"ל וזה מופרך מדעת הרא"ש כמ"ש. ומכ"ש סברת הש"ך הנ"ל. וכן הביא בחדושי גרשוני בשם מהר"ם בר ברוך בכרך קטן וכן הוא שם סי' ק"כ באשה בגביות כתובה דמגבין לה כל מילי אפילו סובין דהכל מיקרי מיטב חוץ משט"ח אין דרך אשה לגבית מב"ח ומכ"ש מגוים ע"ש ומזה מבואר דב"ח דעלמא גובה משטרות אפילו דאית ליה נכסים דהא מיירי ביש להיתומים נכסים כמבואר שם בתשובה והרא"ש הלך בשיטת הר"ם רבו. ולמדנו מזה דאפילו בהגיע לשטרות זמנם אין לומר למה לנו גוביינא ושומא יתבע הלוה חובו ויפרע למלוה דהא הם טרחו בהך דזה גובה וזה גובה והא התם כבר הגיע זמן לגבית כמבואר בגמ' אלא ש"מ דאין חילוק כלל ולעולם אית בהו דין גוביינא:
אלא הא קשיא לי תינח בהך קושיא דנימא בעל הבינוני לבעל הזבורית אני אגבה לך תמורת בינונית שלי שטרך שיש לי עליך בזו שפיר תי' דאין שטר הניתן לגבות בזיבורי' שוה כ"כ אבל קשה להיפוך הא שטר שגובה בו בינונית אין שוה יותר מכפי הסך הנזכר בשטר דמהכ"ת יהיה שוה יותר הלא אין הב"ד שמין לו יותר קרקע רק כפי שווי ולעולם מעות כפי סך הנזכר עדיף ומצוי לקנות בינונית וזהו פשיט א"כ קשה קושית הגמ' שם מה חזית דבעל הזיבורית יבא תחילה לגבות מבעל הבינונית יבא תחילה בעל הבינונית לגבות בשטרו מבעל זיבורית ואם יאמר אין לי אלא זיבורית ישיב הלא יש בידך שטר חוב עלי מסך ההוא והוא מטלטלין וכ"כ דיש לו מטלטלין אין אתה יכול לדחות אותי לקרקע תן לי שטרי לגוביינא והרי הוא עומד בשלו כמקדם וקושיא הנ"ל במקומו. ודוחק לומר דזה אסיק אדעתיה מה שתירץ הגמ' לקמן ביתמי עסקינן ומ"מ גובה בינונית הואיל ותפס כדאמרינן בגמרא ואם כן י"ל בעל הזיבורית מת והוא בא לגבות מיתומים זיבורית וא"כ תו ל"ל תנו לי שטרי דהרי הוא מטלטלין ולא משתעבדי כלל כל כמה דלא הגבה הוא להם קרקע דגביה מדר"נ וא"ש אך להיפוך שפיר הקשו המחברים הנ"ל דע"כ בעל הבינונית חי דאל"כ איך אפשר לגבות מיתומים בינונית כל כמה דלא תפיס כלל וא"כ דחי יאמר ליתמי בעל זיבורית אני אגבה לכם שטרי שיש לי על מורישכם ואתם חייבים בתשלומיו וע"ז תי' כמ"ש דאין שטר שוה כ"כ כמש"ל. אך מלבד דזה דוחק בגמרא דבס"ד לא אסיק כלל מן יתמי אף גם הטור לעיל סימן פ"ה העתיק הך דינא דזה גובה בינונית וזה זיבורית ולא הזכיר כלל דמיירי ביתמי וגם לבתר תקנת גאונים אף ביתמי דגבינן מטלטלין אפשר דלא קאי. ולכן נראה ברור דעד כאן הורו המורים ליתן שטרות בגוביינא היינו היכי שהלוה מרוצה ליתן ואע"פ שאין רצון המלוה בכך לא משגיחין ביה דהרי זה בכל גוביינא ישיב אפילי סובין אבל אם אין הלוה רוצה לסלקו בשטרות רק בדברים אחרים אפילו דבורית אין ביד המלוה לתבוע שטרות. ולהכריח ללוה שיגבה לו שטרות בשוה כי יאמר ליה הלוה השני לאו בעל דין ודברים דידך והעיקר טעם דהא חוב ה"ל ראוי ואפילו יש עליו שטר כנודע וכמו שאין בכור נוטל פי שנים משטרות וכבר האריכו התוס' והרא"ש בפרק י"נ דאין למלוה שעבוד על שטרות וחובות דה"ל ראוי ועיין בתשובת מהרי"ו סי' מ' מבואר דאף בחיי הב"ח אין גובה מראוי וא"כ כיון דב"ח לית ליה בראוי אין לו שעבוד כלל על החובות רק מכח ר' נתן כמ"ש התום' והרא"ש והרמב"ן בחדושיו לב"ב להדיא וזהו בדליכא שאר נכסי ואז חל דר"ן ואז פשיטא דיכולהמלו' להכריח ללוה ליתן לו שטרות בתשלומין דמשועבד לו מדר"נ וגם בלא"ה פריעת ב"ח מצוה וכל אשר ימצא לו בשוה כסף מוציאין ממנו ונותנים למלוה אבל ביש לו מקום לגבות אפילו זיבורית תו לא חל שעבוד דר"ן והרי הן ראוי ובמה יכול המלוה להכריחו להגבות לו משא"כ הלוה יכול לשלם לו ממקום דלא חל שעבודו כלל כמו יתומים שיש להם רשות לסלק ב"ח דאביהם ממטלטלין שלהם אף שאין לו לב"ח שום שעבוד עליו. וא"כ א"ש דאין הקושיא כלל כנ"ל דנימא בעל הבינוני' לבעל הזיבורית הגבה לי שטרך שיש לך עלי דאין מהדין להכריחו רק הקושיא להיפוך דנימא בעל הבינונית לבעל זיבורית הבא לגבות אני אפרע לך בשטר שיש לי עליך ובזה אין המלוה יכול לעכב לפי דעת המורים ההמה וע"ז יפה תי' דאין שטר העומד לגבות מזיבורית שוה כ"כ וא"ש וזהו דלא כש"ך דדעתו להיפוך דאפילו להחולקים דס"ל דאין בשטרו' דין גוביינא מ"מ מודים דאם המלוה רוצה ליקח השטרות בשומת ב"ד דכופין ללוה ולענ"ד נראה ברור איפכא והראיה הנ"ל מכריע ובזה נראה נדחים דברי מהר"ם ב"ב הנ"ל דחילק בין ב"ח לכתובת אשה וס"ל דלא מגבינן לאשה בכתובתה שט"ח וק' לכאורה מנ"ל דין זה וגם תמהני מהרמ"א ומחבר שלא הביאו דעתו בא"ע דאין אשה נוטלת בשטרות. והיה נראה דקשיא ליה מה דאמרינן כתובות דף פ"א ע"ב במי שהיה נושה באחיו וכו' דאמרינן אינו מהמשנה דאיך תוכל האשה לגבות בכתובה החוב שחייב היבם לבעלה דיאמר לאו בעל דברים דידי את ממך לא לויתי כי אם מאחי ואי דר"נ וכו' לא אשכחן תנא דס"ל כר"מ דמטלטלין משתעבדו וכר"ן וקשה הא שטרות בכלל גוביינא וא"כ אשה נוטלת החוב ההוא בתורת גבי' לכתובתה והיא תובע ליבם לשלם וא"א לומר לאו בעל דברים דידי את כמבואר בש"ע כאן דמגבין שטרות והוא תובע ללוה ולא מצי מדחי ליה כלל ומה ענין זה לדר"ן ואם אמרינן ודאי אלו מגבינן לה כתובה פשיטא דצריך לשלם חובו בכח ב"ד שמגבין לה רק שם הא לא מטי זימנא לגבות דזקוקה ליבם רק שיעבוד בעלמא וא"כ לא שייך גביות ב"ד שיהיה כחם יפה לבל יוכל לומר לאו בע"ד דידי את דהא לית כאן גוביינא אך לפ"ז אין מקום לקושית התוס' בכתיבות שם מהא דיתן לכושל שבהם הא ל"א תרי חומרות בכתובה דשם הגיע זמן לגבות וה"ל גוביינא ולא צריך לדר"ן כלל וא"ש ולכך ס"ל למהר"ם דא"י לסלק לאשה בחובות דטריחא לה מילתא וא"כ אף להיפוך אינה יכולה לתבוע שטר חוב לגוביינא בדאית ליה נכסים אחרים דשם מיירי דאית ליה נכסים אחריני כדמוכח שם דיליף מהך משנה דאם כתובה במנה והנכסים מאה מנה א"י למכור כלום ואם מכר אינו כלום הואיל ואין היבם יכול לומר בחובו אני מוחזק בו ואלו איירי בדלית ליה שאר נכסים אין כאן ראיה דפשיטא דא"י להפקיע שעבודה רק כל הספק היה שם אי מהני זביניה ביש לה ממקום אחר לגבות וע"ש בתוס' ד"ה דלמא דטבא וכו' מבואר דיש יותר נכסים וא"כ אין כאן גביות ב"ד וא"ש. וביותר נראה דהך טעמא דכתב דטורח לאשה הוא רק סניף בעלמא ומנלן לחדש סברא זו מה דלא מצינו בש"ם ומה יאמר במלוה ת"ח הצנוע בביתו ואיך יטרח לגבות החוב אבל ס"ל בישוב הקושיא הנ"ל דכי הורו המורים להגבות בשטרות היינו ביש שעבודא דמלוה עליו והיינו מדר"ן דאף על גב דאית ליה שאר נכסים מ"מ גוף שעבוד תורה עליו כמו על קרקעות משועבדים וזהו רק תקנה אין נפרעין משעבדי במקום שיש ב"ח ועיין מש"ל סימן פ"ו באריכות ולכך מגבינן ליה אבל בדלית ליה שעבודא דר"ן ודאי א"י להגבותו ולא דמי למטלטלין דיכול להגבותו משלו כמש"ל ביתומים דשטרות אין גופן ממון ושעבודא לית ליה על הלוה השני כלל אם ליתא לדר"נ. ולכ"ע ליכא גביה בשטרות וא"כ להס"ד דלא ס"ל דר"נ שם לא קשה הא יש בו דין גוביינא דהא ר"ן לא ס"ל וא"ש ולפ"ז מהר"ם אזיל לשיטתו דס"ל כדעת האומרים אף לבתר תקנת גאונים לא עבדינן תרי חומרות בכתובה וליכא גבי' מדר"נ כמו שנראה מתשובתו שם סימן ע"ד להדיא דמלוה נקרא ראוי לגבה אשה ש"מ דלא ס"ל מדר"נ ולכך ס"ל דלא גבי חובות בכתובה וסניף בעלמא דקאמר דטריחא ליה. אבל עיקר הטעם כמ"ש ולפ"ז לדידן דקי"ל כמ"ש הרא"ש בפרק י"נ דאף באשה שייך דר"ן ומגבין ממלוה ולא קריא ראוי א"כ אף לה יכולים להכריח לקבל בחוב שט"ח וכמונה כמותם ולכך השמיטו המחבר ורמ"א אבל לפמ"ש א"צ לזה דהא להכריח הלוה לסלקו בשט"ח אינו מהדין ואינו בכלל גוביינא כלל וא"כ שם היבם יאמר אסלקך בקרקע ואין לך שום דין גוביינא בשטרות ושפיר קשה לימא לאו בע"ד דידי ודוק כי זה נראה ברור לדינא ואי יכול למחול מה שכבר הוגבה בב"ד הסכמת הש"ך דיכול למחול ודעת רשב"א ור"ן דהקשו בהך דהחובל באשה פגיעתה רעה דתזבן כתובה ומשני כל לגבי בעל ודאי מחלה והקשה הרשב"א בחדושיו דיגבהו לנחבל כתובה בגביות ב"ד וכיון דהוא דאורייתא תו לא מצית למחול וכן משמע בתשובה שלו סימן אלף קי"א דכתב הואיל וליכא בשטרות דין גוביינא מצי למחול ומיניה לפי דקיי"ל בגדולי המורים דיש בו דין גוביינא לא מצי למחול. וכן דעת הר"ן דהקשה בפ"ב דכתובות למה לי' דר"נ הא גובה מכח גביות ב"ד ומזה דעתו להוכיח דאין בשטרות גבי' ש"מ דס"ל דלא מצי למחול דאל"כ מה קושיא הא שם כתב דבדין לא מצי למחול מיהו זה יש לדחות דבלא"ה צ"ל קושית הר"ן למ"ד דאף בדר"ן יכול למחול דאל"כ אין מקום לקושיא שלו דאף דנימא דבגביות ב"ד א"י למחול היינו בשכבר הגבהו ב"ד דאלים כח ב"ד אבל קודם שבא לכלל גבי' מחל פשיטא דנמחל ואלו מדר"ן תיכף בשעת הלואה חל שעבודו ותו לא מצי למחול וע"כ דהקושיא הוא למ"ד דיכול למחול אף בדר"ן מ"מ מהא דהעתיק בפ' שני דייני קושי' הרשב"א הנ"ל בהך דחובל ש"מ דס"ל דלא מצי למחול וכן כ' הבעה"ת בשער נ"א ריש חלק ב' בשם חכמי צרפת דהלכך האומר שטר אמנה אינו נאמן במקום שחב לאחרי' ולא מהני מגו דמחיל דמיירי דאתא האי שטרא לבי דינא מקמי דאמר אמנה וכיון דמצוים ב"ד להוציא מזה לזה כמאן דגבוי דמי ולא מצי למחול עכ"ל הרי דכל שהוא ביד ב"ד והב"ד מגבים מזה לזה לא מצי למחול אף דס"ל לחכמי' ההם דבר"נ מצי מחיל מ"מ יד ב"ד אלים ולא מצא למחול ולא מצא הרב הש"ך עזר רק בדברי בעה"ת שער ד' דכ' דעת האומרים דאין בשטרו' דין גוביינא דאיך יגבהו במקו' שיש ללוה שאר נכסי' ולמחר ימחול החוב ויצא נקי וגם זה נראה רק בדאי' לי' נכסי' דלא שייך ביה מדר"נ כמבואר בבעה"ת אבל באין לו נכסים דשייך גבי' מדר"ן וקי"ל דלא מצי למחול א"כ אף בגביות ב"ד מ"מ לא פקע כח דר"ן כמש"ל בסי' פ"ו באריכות לקיים דברי הרמב"ן ור"ן דלא כש"ך דאף דמכרה לנחבל לא פקע כח דר"ן ומכ"ש בגביות ב"ד דא"צ כומ"ס א"כ שעבוד דר"ן במקומו וכ"כ בתשובת חות יאיר סי' פ' להדיא דבגביות ב"ד מ"מ לא פקע כח שעבוד דר"ן ובמקומו עומד וא"כ תו לא מצי מחיל וזה ברור אלא אפי' ביש לו נכסים דס"ל לבעה"ת דמצי מחיל מ"מ יחיד הוא הבעה"ת נגד חכמי צרפת ורשב"א ור"ן דס"ל דלא מצי מחיל ואולי הסוברים כן המה ס"ל כדעת ר"ת דאף דמכירת שטרות דאורייתא מ"מ מצי למחול דשעבוד הגוף נשאר למלוה וא"כ אף בגביות ב"ד כן אבל לפי דעת רוב מחברים דלכך מצי מחיל הואיל מכירה דרבנן וא"כ גביות ב"ד דהוא דאורייתא כמ"ש הרשב"א בב"ק וכמ"ש הש"ך גופיה דא"צ כומ"ס ש"מ דהוא קנין תורה א"כ תו לא מצי למחול וכן נכון וברור לדעת גדולי מורים דס"ל אפילו אית ליה נכסים מגבי' ליה שטרות וכי יגבהו ולמחר ימחול כמ"ש הבעה"ת א"ו דלא מצי למחול. ובגוף קושיא מהך דהחובל לדעת הך גדולי מורים (כי מהך דכתובות האומר שטר אמנה לפי דקי"ל בדר"ן לא מצי מחיל לק"מ כאשר כתבתי דנ"מ באומר אמנה קודם גבי' או מחיל קודם גבי' או די"ל כמש"ל דלכך מגבין שטרות הואיל ושעבוד המלוה עליו מדר"נ ד"ת אפילו ביש לו נכסים אבל לולי דר"נ אין מגבין שטרות ובזו ישבתי הך קושיא מכתובות דף פ"א וא"כ ל"ק קושית הר"ן מפרק שני דכתוב' וגם מהך דהחובל דהא כתב הר"ן דכתובה לא משתעבדי מדר"ן ואם כן אף גבי' ליכא גבה) . די"ל כמש"ל בכמה דוכתא עיין סימן ס"ו ופ"ו דכיון דמגבין בב"ד בלי כומ"ס וא"י למחול ש"מ דבכח ב"ד משתעבד הלוה השני למלוה הראשון ופקע כח המלוה האמצעי בלי שיור כלל והוי כגבה דמי וכ"כ הצרפתי' בבעה"ת שער נ"א הנ"ל דהוי כמאן דגבה דמי ולכך לא מצי למחול ואם הרי זה גרע יותר מאלו כתב שטר בשם הלוקח דאסור להשהות בלי כתובה אף דהוא ע"ת אם תתאלמן או יגרשנה דמ"מ לית לה כתובה ומכ"ש בזה דהוי כאלו כבר גבה ואם כן הרי היא בלי כתובה וזה נכון וברור ולק"מ.

ה

י"א דבמוכר סחורה אינו מורידו לשומא כלל וכו' דברים אלו הם דברי ריטב"א שהביא הב"י שכתב מכאן ראיה במוכר סחורה אינו מורידו לשומא כלל אלא נותן לו מעות כמו שהתנה ומאותו מטבע שהתנה וכדין פועל דאנן סהדי דלא מכר זה סחורתו ע"מ שמקבל קרקע או סובין וכו' עכ"ל וכתב הסמ"ע וכן משמע בע"ש דלא מיירי דהתנה להדיא שיתן לו מעות ולא סחורה ושוה כסף דאם כן בהלואה נמי אלא מיירי שמכרו סתם בכך וכך דמים לזמן והגיע הזמן וטוען דאין לו מעות רק שוה כסף צריך לטרוח ולזבין ולהביא מעות כמו פועל ולא דמי להלואה דהלואה מחמת חסד ואם כן לוקח שוה כסף נמי אבל המוכ' סחורה להרויח אין דעתו כי אם על מעות בעין ולא שוה כסף ומזו הולידו תולדה דנותן מעות בעסקא כיון דהיה דעתו להרויח גם כן אין נותן לו סחורה ושוה כסף אם לא דסחורה מסתעף מעסקא ההוא ועל תנאי זה נתנו לו להתעסק ואם כן צריך להמתין עד שיעשהו דמים:
והנה בתולדה ההוא יש לומר מ"ש בש"ג ריש ב"ק בשם ריא"ז המלוה בעסקא כשיצטרך לגבות קרקע חצי שהוא פקדון גובה מעדית דהוא בכלל כ"ד אבות נזיקין ש"ח וחצי השני שהוא מלוה גובה מבינונית ע"ל ולפי הנ"ל אין כאן מציאות לגבות קרקע דעליו לטרוח ולמיתב זוזי ומכ"ש דאי לא טרח דיהבינן ליה עדיות כדי דנקפוץ עליו זבינא דהא שורת הדין למכור הנכסי' אפילו בחצי דמיהן אפס לסלקו בזוזי ואיך יותן לו החצי בבינונית והרי ראיה לסתור דבריהם. איברא דגוף הדין לא נהיר' לומר דמיירי הריטב"א בדלא התנה חדא דלשון מאותו מטבע לא משמע כלל הפי' דלא התנה כלל. שנית הא הריטב"א יליף ליה מהך דאמרי' ב"מ דף מ"ה ע"ב כמות שהוא כמו דאמר לי' אי מארנקי חדשה לא מצי יהיב ליה מארנקי ישנה והא התם איירי שהתנה להדיא כמבואר בגמרא ואיך אפשר למילף מיניה בלא התנה ואי ס"ל מסברא אין כאן מקומו ללמד מהך גמרא דמיירי בהתנה. שלישי' רחוק מסברא דהנותן מעות בלי רווח כלל יצטרך לקבל סובין ולטרוח בו ולמוכרו והמוכר סחורה ברווח הרבה וראה שכר טוב בעמלו וכן הנותן עסקא לשכר ופרי מעותיו יאכל בשעת גבי' יצטרך הלוה לשלם לו מעות ולהקל מאתו העורח להתעסק במטלטלין ולקת' מדת הדין רביעית ר"ת והביאו כל מחברי' כתב שלשה דינים בגביות ב"ח מלוה צריך ליתן לו מזומנים בדאית ליה אבל לית ליה נותן שוים נזקין אפילו אית ליה מעות נותן שוה כסף שכיר אפילו לית ליה מוכר ויהיב ליה מעות ואי איתא ארבע איכא מוכר סחורה דדינו כשכי' ואיך השמיט ר"ת דבר המצוי בכל עת ורגע סחורה איש לאחיו חמישית מ"ש הלוקח שור ונותן מעותיו דלא נחית כלל לג"ח רק לקנות שור קמתכוון ונמצא מום באופן שמקח בטל מבואר בפ' הפרה ופ' מוכר פירות לכל הגירס' דאי לית ליה זוזי דא"צ לטרוח למכור ולשלם זוזי ומ"ש זה ממוכר סחורה הא שם דעתו היה לשור ולא לג"ח. ששית אף דנימא דזה עדיף דשם לא אסיק אדעתי' מתחילה שיהיה בשור מום משא"כ כאן דמכר סחורה דעתו מתחילה שישלם לו דוקא מעות ועדיף זה ממלוה מעות כמ"ש הסמ"ע אם כן אין זה תלוי בשינוי הגירסא שם במכר שור ונמצא נגחן דר"י גריס אי ליתנהו הך זוזי וס"ל דאם הנך זוזי דקיבל מהלוקח אינם בעין אף דיש לו מעות א"צ לתת לו דדמי לניזק ור"ת גריס אי דלית ליה זוזי דאי אית ליה אף זוזי אחריני חייב לתת לו כמו ב"ח. דהא אמרי' זה עדיף ממלוה מעות דלכ"ע צריך ליתן מעות ואם כן התוס' בריש המניח במוכר כדים והלוקח אמר לחביתא נתכוונתי דייקו ע"כ מיירי דהדמים שוים דאם לא כן הדמים מודיעים והקשו להך דגרסו ואי דליתנהו להנך זוזי דמשמע דאין מחויב ליתן זוזי אחריני אם כן בזה יאמר לוקח מה בכך דלקחתי כדים שקול כדך בזוזך ותי' בדוחק דמיירי דלוקח הקנה דמיהם אגב קרקע. ולפי הנ"ל הא כאן מוכר סחורה הכדי' הנ"ל וחייב לכולא עלמא לטרוח ולשלם זוזי דוקא ואין מקום לקושי' התוס' וזה ראיה ברורה דלא ס"ל לתוס' כן ואם כן אף דנימא דהריטב"א חולק מסתבר מלתא דתוס'. לכן ברור דאין למוכר סחורה שום תוספ' עילוי מן מלוה מעות בעין כפי שהשכל והסברא גומר. וכן מצאתי בד"מ שכתב על הך ריטב"א שהביא הבית יוסף וז"ל ונראה לי דדינו כשאר ב"ח להגבות לו מעות אם יש לו בעין כדין מלוה ולוה ולא כשארי תשלומין דמגבהו קרקע אע"פ שיש לו מעות עכ"ל ואין דעתו להשיג על ריטב"א כי אין זה לשונו ודרכו וגם לא הגיה בספר המפה אלא ברור דס"ל דפירוש הריטב"א בהתנה ואפילו לוקח סחורה דהוי אמינא פטומי מילי בעלמא כיון דלא יהיב זוזי (וכמ"ש באמת לדעת התוספ') וקמשמע לן דתנאי מהני כמו דחזינן דאין לשנות ממטבע למטבע וכמו בפועל דאמרינן דדעתו למעות וה"ל כהתנה וכן בזה וזה ברור דאין מוכר סחורה עדיף ממלוה מזומנים רק ה"א גרע הואיל ולא יהיב זוזי ואין עושה אלא להרויח קמשמע לן דלא ואמת כי גם זה צ"ע כי נראה דהתוספ' לא ס"ל כן דאם כן מה דוחקא לומר דהלוקח כדים הקנה דמיהם למוכר אגב קרקע לימא בפשוט כי התנה המוכר בשעת המקח ליתן לו מעות דוקא. וזהו פשוט ועכצ"ל דס"ל לתו' דכיון דהוא רק טרחא יתירה אין מועיל תנאי דזהו דוחק ובמה יחול הא אין כאן חוב כלל ומילתא דממון ליכא כלל וכן משמע בריטב"א גופי' מדטרח להביא ראיה מן הך דפרק הזהב ש"מ דיש כאן חולקים וס"ל דהוי פטומי מילי בעלמא והראי' מפ' הזהב יש לדחות כיון דד"ת מעות קונה גוף המטבע נקנה לו והוא שלו וא"י לשנות בשלו אבל כאן דמתנה בעלמא ס"ל לתוס' דברים בעלמא הם. וצ"ע ועכ"פ בזה נראים דברי ריטב"א ומסתבר דכל תנאי שבממון קיים. אבל זולת תנאי פשיטא דאין לו שום עילוי מב"ח דעלמא:

ו

ודלא כי"א וכו' הרב הש"ך האריך להסכים עם דעת האומרים דצריך לישבע ואין דבריו מוכרחים כי לו יהיה כן כמ"ש הש"ך דרישב"א ורא"ש בתשובה חולקים וסבירא להו דמשביעין מ"מ הא מודה הש"ך בסוף דבריו דבעל עיטור ובעה"ת בשם תשובה לקדמאי סבירא ליה דאין משביעין ונתנו טעם דהוי תקנתא לתקנתא פי' הא דיהבינן ליה מעות כשיש לו ולא קרקע אינו דין תורה דד"ת עיקר שעבודו על קרקע ולא משתעבדי כלל מעות רק תקנת חכמים דיהיב ליה זוזי הואיל וקיבל מיניה זוזי א"כ הא דמשביעין ליה הוא מתקנת הגאונים ותקנת' לתקנת' לא עבדינן והטיבו אשר דברו. וכן הר"ם במרדכי פ' המפקיד הסכים כן ואם כי הר"ם סבירא ליה דמדינא דגמרא משביעין שבועה שאין לו כאותו שאמרו משביעין אותו שבועה שאינו ברשותו מ"מ מ"ש וכי יהי' חומרא דגאונים עדיף מדברי חז"ל. ואי לדינא דש"ס אין להשביעו במקום שיש לו קרקע אם כן ה"ה לתקנת גאונים. וכן כתב הריטב"א להדיא בכתובות דף פ"ה דתקנת גאונים בכהאי גוונא להחרים ע"ש ואם כן במילתא דתקנת' ודאי הולכין אחר המיקל וב"ע ובעה"ת והר"ם והריטב"א בשיטה חדא קיימי מה בכך דהרא"ש והרשב"א חולקין ואף דיש לומר דהרא"ש ס"ל כשיטת הר"ם רבו דהך שבועה שאין לו הוא מדינא דש"ס כנ"ל וקשיא ליה אם כן מה תקנו הגאונים ולכך ס"ל דהם תקנו אפילו ביש לו קרקע אבל לפי דעת רוב מחברים דאין זהו כלל מדינא דש"ס רק מכח תקנת הגאונים אם כן הבו דלא לוסיף היינו במקום דאין לו מקום לגבות אבל במקום שיש לו קרקע לכולא עלמא לא משביעין ובהכי ניחא במ"ש הרא"ש בתשובה דלכך משביעין דאל"כ מה הועילו הגאונים ז"ל בתקנתם וקשה הא הועילו אם יבריח כל נכסיו וטוען דלית ליה מגרמי' כלום. ולפמ"ש ניחא דס"ל זהו א"צ לגאונים וזהו מדינא דש"ס וא"ש ודברי הכרעת רמ"א ברורים. וכן מצאתי ביש"ש ב"ק פ"ק סי' כ"ב דפוסק ג"כ דאין להשביעו רק להחרים ומי יבא אחרי הכרעת שניהם. ואמת כי בר"ם במרדכי משמע אם ראינו מתחילה ומוחזק שהי' לו מעות רק אח"כ טען שהפסידו ואין לו צריך לישבע מ"מ נראה הוא לדעתו דסבירא ליה דהוא שבועת המשנה אבל לפי דקיימא לן דהוא רק תקנת הגאונים אין לחלק וכ"נ בתשובת מיימוני לספר משפטים סי' נ"ג בהגה דשם משמע להדיא דאף בכהאי גונא אין משביעין וכ"נ מסתימת דברי הרמ"א ועיין אורים בטוען ברי שיש לו מעות יכול להשביעו היסת ע"ש:

א

אם יש לו מעות דזוזי יהיב וצריך לשלם לו זוזי ואף דעיקר סמיכת דעת על הקרקע ולכך א"י להכריחו למכור קרקעות לשלם לו דמיהן או להשביעו על טענתו שאין לו מעות מ"מ ביש לו מעות צריך לשלם סמ"ע וכתב הש"ך ה"ה לאשה בכתובה צריך לשלם מעות ועיין תומים דנראה ה"מ בשכתב ביה בכתובה מטלטלין וקרקע אבל בדלא כתוב א"י להכריח לשלם מעות עיין שם:

ב

לדחותו אצל קרקע ובמקום דאיכא פסידא ללוה אף דיש לו מעות יכול לדחותו בקרקע ועיין תומים מ"ש דנ"מ אף בזה"ז דתקנו גאונים לגבות מטלטלין מיתומים:

ג

אינם שלי וכו' עיין תומים במ"ש אף דלעיל סימן צ"ט אמרינן דכל מה שהוא בחזקתו הוא שלו היינו בלית ליה לפרוע אבל ביש לו רק דמחולקים אם לפרוע קרקע או מעות בזו ודאי נאמן:

ד

צריך ליתן לו מטלטלין דהואיל דהם נוחים למכור ולכך מיקרי מיטב אפילו סובין דאי לא מזדבני בהך מתא מזדבני במתא אחריתי ולכך הם כמו מעות ויכול המלוה לתובעם במקום שמגיע לו מעות:

ה

מאיזה מטלטלין שירצה דהברירה ביד הלוה כמו גבי קרקעות דיש ללוה הברירה ליתן מאיזה שדה בינונית שירצה ומכ"ש במטלטלין דכתב יוציא אליך העבוט והרי מסרה התורה הברירה ללוה:

ו

אינו רצה מעות אלא קרקע הסמ"ע נתן טעמים וכבר כתבתי בתומים דלא צריך דכיון דקי"ל שומא הדרא וא"כ השתא אם כבר בידו מסלקו בזוזי מכ"ש דיכול מתחילה לסלקו בזוזי וגם מ"ש הב"ח דאם גילה הלוה דעתו מתחילה שאם רוצה לשלם לו כיוקרא דלקמן הוא יתן לו קרקע צריך ליתן לו תיכף קרקע כתבתי בתומים דליתא וא"צ ליתן לו ומסלקו בדמים ואף הנך רבוותא החולקים מודים ע"ש:

ז

קודם הזמן הקשה הט"ז תוך זמן מאי איריא דיש ללוה קרקעות אפילו לית ליה ללוה מידי מ"מ תוך זמן א"י לב"ח להוציא מיד הלוה. ונראה דמיירי דהרחיב לו הזמן אח"כ וכיון דמשעבד מדר"ן אין יכול להרחיב לו הזמן כדלעיל סימן פ"ו אך ה"מ בדלית ליה קרקע אבל בדאית ליה תו לא שייך דר"ן ויכול להרחיב לו זמן:

ח

קודם הזמן אבל לאחר זמן יכול לתבוע אף דאית ללוה קרקע דלאחר זמן תו לא שייך אין מוציאין מנכסי' משועבדים במקום שיש ב"ח וכמש"ל בסימן פ"ו באריכו' והש"ך אין מסכים בזה ולשיטתו מש"ל סי' פ"ו הולך עיין מ"ש שם:

ט

ואפילו יש לו שאר מטלטלים כו' ולא אמרינן אולי יתייאשו השטרות דזהו בכלל השומא דאם יש חשש יאוש גבי' אף הב"ד מוזלים בשומא ותמיד השומא כפי שעומד למכור ועיין תומים דכך העליתי דלא כדברי הש"ך דהאריך ודעתו במקום דאית ליה נכסים אין להכריח למלוה לקבל שטרות והעיקר כמ"ש המחבר ורמ"א. מיהו כתבתי שם לאשה בכתובתה צ"ע אי יכולים להגבות לה שטרות וגם כתבתי אם המלוה רוצה שטרות בגוביינא והלוה אין רוצה ליתן לו א"י להכריח ללוה אפילו אין ללוה זולת השטרות רק זיבורית ע"ש ודלא כדעת הש"ך דס"ל להיפוך דהמלוה יכול להכריח ללוה על כל פנים ע"ש בראיה ברורה. ואי מצי מחיל אם הגבהו בב"ד דעת הש"ך דמצי מחיל ואני העליתי בתומים דלא מבעי' בדלית ליה נכסי אלא אפילו בדאית ליה נכסי אין למחול דה"ל דאורייתא וכגבוי דמי. ואשה שחייבת לאחר אי להגבות כתובתה לב"ח בשומת ב"ד גוף כתובה ודאי לא אבל נדוניא עיין תומים דגם זה בכלל ספק הואיל אפשר לא תבא לכלל גבי' כלל ולכך לא שייך גבי' דר"נ וא"כ י"ל גביות ב"ד ג"כ לא שייך גבי' ע"ש גם העליתי דאפילו כבר הגיע זמן השטרות לא אמרינן מה לנו לשומן יגבו המעות ויפרעו ממנו רק יושמו ב"ד כפי שומתן ע"ש. גם העליתי לאו דוקא שטרות אלא אפילו חוב גרידא ג"כ הב"ד שמין לפי שומתן ומגבי' לב"ח ואפילו ב"ח של גוים ע"ש כי כן משמע מתשובת מהר"ם ב"ב:

י

כמו שהתנה דעת הסמ"ע וכן הע"ש דהתנה לאו דוקא אלא המוכר סתם ליתן לזמן פלוני כך וכך מעות עבורו והגיע הזמן ואין לו מעות חייב למכור שוה כסף שיש לו וליתן להמוכר מעות ולא דמי למלוה מעות דגמלו חסד בחנם וא"כ דעתו ליקח כסף או שוה כסף אבל המוכר סחורה אין דעתו רק על כסף ולא שוי' ומזה למדנו הנותן מעות לחבירו בעסקא למחצית שכר אם יש בידו סחורה המסתעף מאותו עסקא שאז צריך להמתין עד שימכור הסחורה ההוא כי ע"ת כך קבלו אבל זולתו אין הנותן חייב לקבל שוה כסף כלל רק המקבל מחויב לטרוח ולמכור ולשלם מעות דוקא ועיין תומים דהעליתי דלא נראה כן אך לא עדיפי הני ממלוה לו מעות מזומנים דמ"מ באין לו מעות חייב לקבל שוה כסף ודברי הש"ע וריטב"א מיירי שהתנה עמו בפי' מעות ואז צריך ליתן לו כפי התנאי ולא אמרי' דהוא רק פטומי מילי בעלמ' ע"ש. וכ' הריטב"א בכתובו' דפ"ה במלו' מעו' והתנ' להדי' שיתן לו מעו' כדרך שכותבין בשטרו' תנאו קיי' וצרי' לטרו' למכו' קרק' וליתן לו אבל אם מת אין כופין יורשיו לקיים תנאו אע"פ שהתנה ע"ש:

יא

מחרימין וכו' פי' אע"פ שהמלוה חושש כו' ה"א דמשביעין לו דהוי כרגלים לדבר קמ"ל דלא דאין עליו אלא חרם ב"ד:

יב

מיד ר"ל וא"צ להמתין עד שיגיע מי שוק אבל ודאי צריך להמתין ימי שומא והכרזה ושמין כפי השווי אז סמ"ע:

יג

ולא שיצטרך וכו' עי' מש"ל בסי' ק"ט בזה:

יד

ודלא כי"א וכו' דהך דנפרעין מן מעות ולא מקרקע במקום דיש לו מעות הוא תקנת חכמים הואיל ויהיב לי' זוזי והך שבועת אין לי הוא ג"כ תקנתא דחז"ל ותקנתא לתקנתא לא עבדינן והרב הש"ך חולק על זה ודעתו דמשביעין כמ"ש הרא"ש בתשובה ועיין תומים דבררתי דהעיקר כרמ"א ואפילו נודע לנו שהיה לו מתחיל' מעות ועכשיו טוען שאין לו כי ספו תמו אין לנו להשביעו רק להחרימו. מ"מ נראה אם טען ודאי וברי לי דיש לך מעות א"כ ברור דהבדל בין גביית מעות לגביית קרקע שוה ש"פ והרי כאן תביעה בש"פ וחייב לישבע היסת לכ"ע ובלא"ה רבו המחברים דס"ל תמיד ישבע:

טו

אין שומעין לו וכתב הב"ח ה"מ דאין רוצה לשלם לישראל כלום אבל אם רוצה לשלם קרקעות לישראל ולגוי' מעות כי הגוי' אינם רוצים ליקח קרקעות שומעין לו כי במקום פסידא יוכל לסלקו בקרקע אף דאית ליה זוזי ואין לך מקום פסידא יותר מזה עכ"ל ונכון הוא והכל לפי ראות עיני ב"ד שלא יהיה ערמה בדבר וכתב מהרש"ל פ"ק דב"ק סי' כ' ה"מ שכבר הגיע זמן פרעון של ישראל אבל אם עדיין לא הגיע זמנו וזמן הגוים הגיע והוא פורע להם אע"ג שעי"כ כשיבא ישראל אח"כ לתבוע בזמנו לא ימצא כלום מ"מ אין לעכב הפרעון אם אין כאן ערמה בדבר. ומ"מ אם אפשר להציל ולשייר דבר לישראל כגון לתלות נכסיו באשתו וכדומה יש לדיין להטיל בח"ח על הלוה לעשותו למען הציל ממון ישראל ע"ש:

א

ש"ך ס"ק ב' שאין המלוה נ"ב ר"ל הלוה של הראשון שהוא המלוה של השני: