שפת אמת, דברים, עקב כ״ג

א

תרנ"ח

ב

לפרשת עקב

ג

מה כתיב מקודם וידעת כי כו' הוא כו' הא' הנאמן שומר כו'. א"כ שכרן של צדיקים אינו בעוה"ז כמ"ש שכר מצות בהאי עלמא ליכא. אך עקב תשמעון הגם כי ושמר ה"א לך לעתיד לבא. מ"מ ע"י המצות ואהבך וברכך כי הברכה אינו קיבול שכר רק ע"י אהבתו ימשך לך הברכה. וכמ"ש חז"ל הקרן קיימת לעוה"ב והפירות בעוה"ז וע"י המצות מתקשרין בשורש שבעוה"ב וממשיכין תולדות ופירות לעוה"ז ג"כ. וזהו הברכה שכ' בש"ק לפי שבש"ק יש עלי' לכל המעשים עד השורש לכן אמרו חז"ל שהוא מעין עוה"ב ממילא נמשך הברכה גם לעוה"ז. הגם כי בהאי עלמא ליכא בעצם. מ"מ נמשך פירות מעוה"ב לעוה"ז. וכן הוא בכל המצות כמ"ש במ"א פי' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ותרגום אונקלוס בחיי עלמא ע"ש. כי ע"ש זה נקרא מצות שמחברין האדם אל השורש שבעוה"ב:

ד

ובמדרש מביא על הפסוק האל הנאמן כו' עובדא דרפב"י ע"ש נראה דפי' שומר הברית והחסד שאוהבי' הצדיקים המה בידם לפתוח הברית והחסד בשמים כי הוא שמור וגנוז להם:

ה

בפסוק וברכת את ה"א על הארץ הטובה כו'. אחז"ל מרע"ה תיקן ברכת הזן כשירד המן וכשנכנסו לארץ תיקן יהושע ברכת על הארץ והמזון וברכה זו חביבה ביותר ע"ש. והענין הוא מה שעיקר ברכת המזון תלוי' בארץ. דכ' ארורה האדמה ולכן אין ארור מדבק בברוך וא"א לברך עד שיצא המזון מכלל ארור לברוך ובכניסת בנ"י לא"י הוציאו הארץ מכלל ארור. ולכן כ' מביאך אל ארץ טובה כו' אשר לא במסכנות תאכל בה לחם שעד עתה הי' הארץ במוסכניתא עד שביררו בנ"י טוב מרע היפוך ממ"ש בעצבון תאכלנה. ומקודם הי' א"י תחת כנען הארור וכשנעשית נחלה לב"י נתבררה ואז יכול לחול ברכת ה'. ולכן מקודם לא הי' מצות בהמ"ז רק על המן שהוא לחם מן השמים ואח"כ נתקן ונברר גם לחם מן הארץ. ובאמת הברכה נמסר לבנ"י וצריכין לשמור הברכה שלא יתערב בה סט"א כדאיתא שבהמ"ז צריך שמירה מסט"א ובכח ברית ותורה וא"י נתברר הברכה. גם לא במסכנות כפשוטו כדאיתא בספרים כי באכילה יש סכנה לנפש שלא יתדבק בגשמיות יותר מדאי לכן שעת אכילה שעת קרבא. אבל א"י לא במסכנות תאכל. ומ"מ גם עתה מברכין על הארץ דאיתא דבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל ללמד על כלל כולו יצא. לכן א"י שיצא מכלל ארור לברוך הי' הכנה לברר המזון אפי' בח"ל. כמ"ש חז"ל ה"א דורש אותה ובשבילה דורש כל הארצות:

ו

בפרשת והי' א"ש כו' לאהבה כו' ולעבדו בכל לבבכם. פירש"י שלא תלמוד בשביל להיות עשיר רבי רק מאהבה כו'. פי' הפסוק כי תכלית המצות הם כדי לבא לאהבת ה' כי איך אפשר לב"י לבא לאהבת הבורא וכן הקשו הפלוסופים כי איך שייך ציוי באהבה אם אין הנפש אוהב בעצם. ולא מחכמה שאלו זאת רק מחסרון המצות שלהם. אבל בנ"י ע"י המצות מתעורר בהם האהבה. ובס' הישר לר"ת איתא כי שורש אהבה התדמות האוהב אל הנאהב ע"ש. ולכן כאשר קדשנו הקב"ה במצותיו ומדותיו ומתדמין במעשינו ומדותינו אל מידות הבורא ית"ש ולמעשיו. בזה יש לנו דביקות בו ית' כמ"ש הדבק במדותיו. ולכן נק' מצוה על שם החיבור ודביקות וכמ"ש לוית חן הם. והיא בחי' אהבת חסד מה שזיכה אותנו הקב"ה במצותיו כמ"ש רצה הקב"ה לזכות את בנ"י הרבה להם תורה ומצות שעי"ז מזדככין מעשיהם להתדמות אל הבורא. ותרי"ג מצות מזככין רמ"ח ושס"ה שבאדם ובזה זוכין לאהבת ה'. והנה בפרשה ראשונה בק"ש כ' סתם ואהבת והיא מדרגה גדולה כמו שהי' לבנ"י בשעת קבלת התורה אמרתי אלקים אתם. והי' להם אהבה בעצם בלי שום פעולה. ופרשה שני' בחי' קבלת עול מצות הוא מדרגה קטנה מזה כמ"ש בגמ' ואספת דגנך כשאין עושין רצונו של מקום. כי עושין רצונו של מקום היינו שאין לו עשי' אחרת בעולם כמלאך שאין בו רק השליחות. וכשאין זוכין למדרגה זו צריכין לעורר את האהבה בכח המצות כנ"ל. גם ולעבדו אחז"ל זה תפלה עבודה שבלב. ואיתא בגמ' אין עומדין להתפלל רק מתוך שמחה של מצוה. זה הרמז והי' א"ש כי והי' לשון שמחה שע"י שמחת המצות ולעבדו בכל לבבכם כנ"ל: