שני לוחות הברית, שער האותיות, קדושת האכילה, עמק ברכה ג׳

א

יזהר מריבוי שתיה, פן יבא לידי חורבה ושאייה:

ב

סעיף ג' כמו שצריך ליזהר מרבוי אכילה כדלעיל (סעיף ב'), כן צריך ליזהר מרבוי שתייה, כי השכרות מפסיד גופו של אדם ומאביד שכלו וגורם לו כל רעות שבעולם, כמו שמצינו בנח שגרם לו השכרות רעה וקלון, והיתה לו סבה לקלל זרעו. ואמרו רז"ל (במסכת סנהדרין (ע, א)) י"ג ווין נאמרו ביין, ויחל נח ויטע כרם וישת מן היין וישכר וכו' (בראשית ט, יט). הכוונה בי"ג ווי"ן אלו, כתב בספר ראשית חכמה בשער הקדושה מפני שכולם באו להורות אוי ווי, והם י"ג להורות שפגם באחדות שאחד עולה י"ג וכו':

ג

ובמדרש בפרשת נזיר (ב"ר י, ב), אל תירא יין כי יתאדם (משלי כג, לא), הזהירה רוח הקודש על היין שלא ישתכר אדם. למה, כי יתאדם, שאחריתו דם שעובר עבירה שיתחייב עליה מיתה. דבר אחר, כי יתאדם לדם נידה ודם זיבה, כי יתן בכוס עינו, בכיס כתיב, ע"י הכוס יתן עינו בכיס, לשון נקי דברה תורה, לומר שיבא על הערוה. יתהלך במישרים, סוף אשתו אומרת לו כשושנה אדומה ראיתי ואינו פורש. אמר ר' אסי, אם תלמיד חכם הוא, סוף שמטמא את הטהור ומטהר את הטמא. דבר אחר, יתהלך במישרים, סוף שהוא מתיר את העבירות ועושה אותן הפקר כמישור, משיח עם האשה בסוף מנבל את פיו בדברים רעים בשכרות ואינו מתבייש וכו':

ד

למדנו שאין טוב יוצא מהיין, והוא הדין שאר משקין שהאדם שותה דרך שכרות. ובפרט לומדי תורה צריכין ליזהר יותר מן השכרות, כי השכרות מביא לידי רבוי שינה ומתוך [זה] יבואו להתבטל מדברי תורה:

ה

וגם גנאי הוא לתלמיד חכם כשהוא שיכור, יותר משאר העם. ואמרו במדרש הנעלם ז"ל, אמר רב יצחק, מעולם אין היצר הרע מפתה אלא באכילה ושתייה, ומתוך שמחת היין, אז שולט באדם. בצדיק מה כתיב ביה, (משלי ג, כה) צדיק אוכל לשובע נפשו, ואינו משתכר לעולם, דא"ר יודא האי צורבא מדרבנן דמרוי קרינא עליה (שם יא, כב) נזם זהב באף חזיר. ולא עוד, אלא שמחלל שם שמים וכו', שאין היצה"ר מתעורר אלא מתוך היין שנאמר (בראשית יט, לג) ותשקנה את אביהן יין:

ו

וכבר הבאתי לעיל בסעיף שלפני זה (ד"ה וז"ל ספר חסידים) בשם ספר חסידים והוא מדברי הרמב"ם בספר המדע ז"ל (ה, א), כשם שהחכם ניכר בחכמתו ובדעותיו והוא מובדל מהם משאר העם, כך צריך שיהיה ניכר במעשיו במאכלו ובמשקהו וכו':

ז

וזה לשון הרמב"ם בהלכות דעות פ"ה (ג), כשהחכם שותה יין, אינו שותה אלא כדי לשרות אכילה שבמעיו, וכל המשתכר הרי הוא חוטא ומגונה ומפסיד חכמתו. ואם נשתכר בפני עם הארץ, הרי זה חילול השם. ובלאו הכי כל בר דעת ירחיק עצמו מן השכרות הרחק כמטחוי קשת, כדי שלא יבא מתוך כך לידי בזיון ובושת, כי לפעמים יעשה אדם דבר בשעת שכרות או ידבר דבר, אם יתן איש מלא ביתו כסף וזהב לא יעשה אותו דבר או לא ידבר דבר כזה כשאינו שכור, וכל העבירות הגדולות הם בעיניו למישור והוא חוטא בבלי דעת, ותם לריק כחו וכספו וזמנו, ויפסיד השכל, גם תפלתו תועבה. אשרי מי שלא היה שכור מימיו:

ח

ואני מלמד זכות לקדושים אשר בארץ המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם ומשרתיו, ששתו לפעמים הרבה יותר מדאי בסעודות גדולות, בפרט בסעודות מצוה, בודאי היתה כוונתם בזה לשם שמים, כי מתוך משתה היין הוו מבדחי טובא, ומתוך כך אומרים דברי תורה על השלחן הרבה מאוד וכפלים לתושיה:

ט

וההיא דאמרינן בפרק המוציא (שבת עז, ב) ר' זעירא אשכח לרבי יודא דהוה קאי אפיתחא דבי חמוה, וחזיתיה דהוה בדיחא דעתיה, ואי בעי מיניה כל חללי עלמא הוה א"ל כו'. שמע מינה דמתוך שמחה מגלה החכם רזי התורה, והטעם הוא כי ברבות השמחה יתחזק הכח השכלי שיש בנפש ואז הוא יותר מוכן לגלות תעלומות חכמה, וכההוא דאמרינן (בפ"א דיני ממונות (סנהדרין לח, א)) אגברי חמרא אדרדקי כי היכי דלימרי מילתא וכו', עד יין ניתן בע' אותיות, וסוד ניתן בע' אותיות, נכנס יין יצא סוד, עד כאן. רצו בזה שע"י משתה היין יצא דברי תורה הנקראת סוד, שנאמר (תהלים כה, יד) סוד ה' ליראיו. ועל כן אמרו ניתן בע' אותיות, ולא אמרו בגימטריא ע' (כי פירוש רש"י (ד"ה בשבעים) על מלת [סוד] ניתן, כך חשבונו בגימטריא) רמזו בזה על נתינת התורה שהיא נתונה במספר זה כי שבעים פנים לתורה וק"ל:

י

ונלע"ד דלזה כיון ג"כ רבי עקיבא במשתה בנו, כמו שאיתא בפרק במה אשה (שבת סז, ב) מעשה ברבי עקיבא שעשה משתה לבנו, ועל כל כוס וכוס שהביא, אמר חמרא וחיי לפום רבנן, חיי וחמרא לפום רבנן ולפום תלמידהון, ע"כ. קשה לי למה אמר זה על הכוס ולא על המאכל. עוד קשה למה אמר לפום רבנן, הלא כל ישראל צריכין חיים. אלא כוונת ר"ע היה במה שאמר חיי וחמרא כו' כדי להתעורר לבות רבנן ותלמידהון במשתה היין, שלא יכוונו בשתייתן להנאת השכרות למלוי בטן, רק עיקר כוונתם תהיה אל התכלית הטובה נמשך מזה, והוא שיפתח לבם מחמת שמחת משתה היין כי היכי דלימרו מילתא דברי תורה מכח הביסום כנזכר, ועל כן אמר לפום רבנן וכו', להורות להם כי אין זה ראוי לעשות כי אם כשיהיו רבנן ותלמידיהון במסיבה יחדיו, ולא כשמעורב ביניהם ג"כ ההמוניים שאינם בני תורה, כי שמא ילמדו לשכ"ר הבעלי בתים היושבים המסובים עמהם בסעודה, כי גם עליהם יעבור כוס השתיה, ישתו כוסם בבת אחת, הרי אלו גרגרין שכורים ולא מיין תורה כמו שישתו ושכרו דודים התלמידי חכמים, רק כל עיקר כוונתם בשתייה אל מלוי הגרון, ואז אל"ם בשיר שיר של פגעים ירון, חרש אינו שומע ואינו מדבר דברי תורה, שקו"ל ישק"ל או ירה יירה. וזה שאמרו רז"ל (בפרק זה בורר (סנהדרין כג, א)) נקיי הדעת שבירושלים לא היו מסובין בסעודה, אלא א"כ היו יודעים מי מיסב עמהן, וזה מבואר:

יא

ולכוונה זו יעשו ג"כ מקצת חכמי זמנינו י"ץ. כי לפעמים אירע ששותים ושכרו דודים הרבה יותר מדאי, כוונה אחת להם כדי שתחול השמחה בנפש, ומתוך שמחת הנפש תחול רוח הקודש, כאמרם ז"ל (בפרק ערבי פסחים (פסחים קיז, א)) אין השכינה שורה לא מתוך עצלות וכו', אלא מתוך שמחה:

יב

נמצא כוונת הגדולים, אפי' כששותים דרך שכרות היא רצויה, כי אין כוונתם בזה אל מלוי הבטן ולמשוך ביין את בשרם, רק אל הדבר הטוב הנמשך מזה כמו שכתבתי למעלה, שעיקר כוונתם בזה לדרוש ולתור בחכמה, כי בהתחזק הכחות הגופניות יתחזקו הכחות הנפשיות ויהי נא פי שנים ברוחניותם אליהם מבפעם אחר, כמו שכתב הבחיי בפרשת תולדות גבי מטעמים של יצחק, עיין שם (ע"ל סימן ע"ה (עי' לקמן מס' סוכה פרק נר מצוה ד"ה בענין ושמחת) ענין כוונת המועדים במה שנאמר ושמחת בחגך):

יג

ועל זה וכיוצא בזה אמרו רז"ל בפרק הרואה (ברכות סג, א), איזהו פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוים בה, בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך (משלי ג, ו), ואמר רבא אפילו לדבר עבירה. ופירש רש"י, בכל דרכיך, אפילו לעבור עבירה תן לב אם צורך מצוה הוא, ע"כ. אמרו עוד בפרק קמא דנזיר (כג, ב), גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה. ובכל זאת אני אומר שת"ו לימא, ישת"ו לא לימא: