שני לוחות הברית, שער האותיות, קדושת האכילה, עמק ברכה ד׳

א

שלא יאכל אדם לחם עצבים, ישמח בהשי"ת המשביע רעבים:

ב

סעיף ד' צריך האדם לשמוח בחלקו ויבטח בקונו ויזמין לו פרנסתו, ולא יצמצם בדקדוקי עניות, וינהיג עצמו בסעודתו מנהג נאה:

ג

וכך אמרו במדרש כל ימי עני רעים (משלי טו, טו), רצה לומר מי שהוא עני באמונתו ויקוץ בהוצאה, ואם יקנה פרנסה לנפשו יראה לו שהוא ירד מנכסיו ויצטרך לבריות, נמצא כל ימיו בעצב ובדאגה. אבל מי ששמח בחלקו, ומאמין בהקב"ה שהוא מזמין לו פרנסתו בכל עת שיצטרך לה, הרי זה לעולם לבו שמח וטוב לב, וכאלו שלחן ערוך ומשתה תמיד לפניו:

ד

ועוד גרסינן במדרש טוב פת חריבה ושלוה בה וכו' (שם יז, א), זה השמח בחלקו, ולעולם הוא שליו ושאנן, הואיל והוא שמח במה שהזמין לו הקב"ה, לעולם לא יגנוב ולא יגזול, נמצא שוקט ובוטח. מבית מלא זבחי ריב (שם), זה שאינו שמח בחלקו אלא רודף אחר המאכלות הגסות, ויגנוב ויגזול כדי להשביע כל ימיו תאותו, ונמצא כל ימיו במריבה ובקטטה ונרדף מבני אדם. האוכל מעט לשובע נפשו ואינו מתכוין להנאת גופו, הרי זה מכיר את בוראו, עכ"ל:

ה

וכתב בספר אבן שועיב בדרשות סוכות על פסוק (קהלת ט, ז) לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך וגו' זה לשונו, אין המקרא יוצא מידי פשוטו, והזהיר שלמה לאדם שישמח במה שחננו השם, שיאכל לחמו בשמחה, וישתה יינו בשמחה, ויש בזה תקון הגוף והנפש. תיקון הגוף, כי ידוע הוא בדרך הרפואה כשאוכל האדם בשמחה מתעכל המזון בטוב, ואם בדאגה בהיפך וכו'. ותקון הנפש, הוא לשמוח האדם במה שחננו הש"י, כמו שאמרו (אבות ד, א) איזהו עשיר השמח בחלקו, וזהו דרך החכמים שמסתפקים בהכרח ומודים ומשבחים למי שנתנו להם. והרשעים בהיפך, שהם כזאבי ערב שהם רעבים ואינם מסתפקין בהכרחי לבד, ומבקשים יתרונות, וזה דרכם כסל למו. ואמר לחמך ויינך, כלומר משלו מיגיע כפיו מן ההיתר ולא מן הגזל. ולא יקבע סעודתו בכל מקום, כמנהג החסידים כרבי פנחס בן יאיר וחביריו. והעושה זה, רוצה השם במעשיו. וזה כבר רצה האלהים את מעשיך (קהלת ט, ז), עכ"ל:

ו

וכתבתי זה להיות הערה לבני האדם, גם בני איש יחד עשיר ואביון הנכנס לסעודה ישמח בחלקו, אם מעט ואם הרבה, יאכל בשמחה על דרך (תהלים יט, ט) פקודי ה' ישרים משמחי לב. ואפי' אין לו אלא מועט לאכול, יסדר שלחנו כאלו היה לו לאכול כמה מטעמים וכמה מעדנים: