שולחן ערוך, יורה דעה שצ״ט: דיני אבלות ברגל בראש השנה וי"ט שני של גליות. ובו י"ד סעיפים: – עם 17 מפרשים

דיני אבלות ברגל בראש השנה וי"ט שני של גליות. ובו י"ד סעיפים:
הקובר מתו קודם הרגל בענין שחל עליו אבילות ונהג בו אפילו שעה אחת קודם הרגל הרגל מפסיק האבלות ומבטל ממנו גזרת שבעה וימי הרגל עולים לו למנין שלשים הרי שבעה לפני הרגל וימי הרגל ומשלים עליהם השלשים ודוקא שנהג אבלות באותה שעה אפילו לא נהג אלא דברים שבצינעא כגון ששמע שמועה קרובה ביום שבת שחל להיות בערב הרגל שאע"פ שאינו נוהג אלא דברים שבצינעא הרגל מפסיק אבל אם שגג (או) הזיד ולא נהג אבלות או שהיה קרוב לחשכה ולא היה יכול לנהוג אין הרגל מבטל האבלות וכ"ש אם לא ידע במיתת המת קודם הרגל שאין הרגל מבטלו אלא נוהג ברגל דברים שבצינעא ומונה שבעה אחר הרגל ובאותם השבעה מלאכתו נעשית ע"י אחרים ועבדיו ושפחותיו עושים בצינעה בתוך ביתו דכיון דכבר נתבטל בשבעת ימי הרגל ממלאכה אע"פ שלא נתבטל מחמת האבל אלא מחמת הרגל סוף סוף נהג בדין אבילות בענין מלאכה הילכך אין להחמיר בו כמו בשאר אבילות ומלאכתו נעשית ע"י אחרים וכל ימי הרגל רבים מתעסקים בו לנחמו הילכך אין מתעסקין בו לנחמו אחר הרגל ורגל עולה למנין שלשים שהרי דין שלשים דהיינו גיהוץ ותספורת נוהגים ברגל ולא מתורת רגל בלבד אסור בהם אלא אף מתורת אבל שהרי מתורת הרגל מותר ללבוש כלים מגוהצים חדשים ולבנים ונוטל צפרניו במספרים ושמח שמחת מריעות והבא ממדינת הים ומבית השביה והשאר שמנו חכמים מותרין לספר ולכבס. ומדין אבילות אסור בכלם כמו בחול:

הקובר מתו ברגל בחול המועד נוהג דין אנינות כ"ז שלא נקבר ולאחר שנקבר נוהג דברים שבצינעא (ומ"מ מותר לייחד עם אשתו (ב"י בשם הראב"ד והרא"ש) וע"ל סימן שפ"ג ובא"ח סימן תקמ"ח) והרגל עולה למנין שלשים שמשלים עליו שלשים אפילו קברו בחג הסכות לא אמרינן דשמיני עצרת מבטל ומתעסקים ברגל לנחמו: הגה וכל מלאכה המותרת לעשות לו במועד בדבר האבד מותר לעשות בעצמו ואם אין דבר האבד נעשית ע"י אחרים בבתיהם ועבדיו ושפחותיו עושין בצינעה תוך ביתו (ב"י בשם רבינו ירוחם) : ולאחר הרגל מתחיל למנות שבעה ולכשיכלו שבעה למיתת המת אע"פ שעדיין לא כלו שבעת ימי האבלות מלאכתו נעשית על ידי אחרים בבתיהם ועבדיו עושין לו בצינעא בתוך ביתו ואין רבים מתעסקים בו לנחמו אחר הרגל מנין הימים שנחמוהו ברגל אבל מראים לו פנים כגון אם קברו בשלשה ימים האחרונים של רגל מלאכתו נעשית ע"י אחרים בשלשה ימים אחרונים של אבל ובמקומות שעושים שני ימים מונה השבעה מיום טוב שני האחרון הואיל ומדבריהם הוא עולה מהמנין ומונה מאחריו ששה ימים בלבד:

אם קבר את מתו שבעה ימים קודם הרגל ונהג בהם גזירת שבעה הרגל מבטל ממנו גזירת שלשים אפי' חל יום שביעי בערב הרגל דמקצת היום ככולו ועולה לכאן ולכאן ומותר לכבס ולרחוץ ולספר בערב הרגל: הגה סמוך לחשיכה (טור) ובערב פסח מותר בכל אחר חצות דהיינו מזמן שחיטת הפסח ואילך ועדיף שיגלח קודם חצות הואיל ואחרים אסורים לגלח אחר חצות (תשובת ר"י מינץ ס"ד) : וכן אם חל שמיני בשבת שבערב הרגל מותר לכבס ולרחוץ ולספר בערב שבת ואם לא גילח בערב יום טוב או בערב שבת מותר לגלח אחר הרגל שכבר נתבטל ממנו גזירת שלשים אבל בחול המועד לא יגלח כיון שהיה אפשר לו לגלח קודם הרגל ואם חל שביעי שלו בשבת ערב הרגל אסור לגלח בערב שבת ומותר לגלח אחר הרגל וכן בחול המועד כיון שלא היה יכול לגלח קודם הרגל:

הא דרגל מבטל גזירת שלשים בשאר מתים אבל באביו ואמו שאסור (לספר) עד שיגערו בו חביריו אפילו פגע בו הרגל לאחר ל' יום אינו מבטל:

אם חל א' מימי האבלות חוץ מהשביעי בערב הרגל מותר לכבס ולא ילבשנו עד הלילה וטוב ליזהר מלכבס עד אחר חצות כדי שיהא ניכר שמפני הרגל הוא מכבס אבל לרחוץ אסור עד הלילה ויש מתירין לרחוץ אחר תפלת המנחה סמוך לחשיכה (וכן נוהגין):

ראש השנה ויום כפורים חשובים כרגלים לבטל האבלות:

נהג שעה אחת לפני הפסח אותה שעה חשובה כז' וח' ימי הפסח הרי ט"ו ומשלים עליהם ט"ו אחרים:

שעה אחת לפני עצרת חשובה כשבעה ועצרת כיון שאם לא הקריב קרבנות עצרת בעצרת יש לו תשלומין כל שבעה חשוב כשבעה הרי י"ד ומשלים עליהם ט"ז אחרים ויום שני של עצרת עולה למנין הט"ז:

שעה אחת לפני ר"ה בטלה ממנו גזירת שבעה מפני ר"ה וגזירת ל' מבטל ממנו יום כפורים ומגלח ערב יום כפורים וה"ה לקובר מתו בשלשה בתשרי שמגלח בערב יוה"כ:

שעה אחת לפני יום הכפורים בטלה ממנו גזירת ז' מפני יום כפורים וגזירת ל' מבטל ממנו החג ומגלח בערב החג:

שעה אחת לפני החג והחג הרי י"ד ושמיני עצרת שבעה הרי כ"א ויום שני של שמיני עצרת הרי כ"ב ומשלים עליהם ח' אחרים:

הקובר את מתו שעה אחת לפני הרגל אותה שעה והרגל חשובים כי"ד ומיד אחר הרגל יש לו דין שבוע שלישי לענין שיושב במקומו ואינו מדבר:

במקומות שעושין שני י"ט מי שמת לו מת ביום טוב שני שהוא י"ט האחרון של פסח או של חג או ביום טוב שני של עצרת וקברו בו ביום נוהג בו אבילות הואיל ויום טוב שני מדבריהם ואבילות יום ראשון שהוא יום מיתה וקבורה של תורה ידחה עשה של דבריהם מפני עשה של תורה אבל אם מת בי"ט שני של ר"ה וקברו בו ביום אינו נוהג בו אבלות שב' הימים כיום ארוך הם במה דברים אמורים בשבעה מתים המפורשים בתורה שכהן מטמא להם אבל אותם שהוסיפו עליהם כדאיתא בסימן שע"ד אין אבלותם אלא מדרבנן לפיכך אינו נוהג עליהם אבלות בשום יום טוב ואפי' באותם שאמרנו שנוהג אבילות ביום טוב שני אינו קורע והעולם נוהגין שלא להתאבל בי"ט שני של גליות על שום מת אפי' הוא יום מיתה וקבורה: הגה דסוברין כדעת האומרים שאין שום אבלות דאורייתא וכן המנהג פשוט ואין לשנות (ר"ת ור"י ורא"ש):

מת לו מת בערב יו"ט ונתיירא שמא לא יספיק לקברו מבעוד יום ומסרו לעובדי כוכבים שיוליכוהו לקברו כיון שהוציאוהו מהעיר ונתכסה מעיני הקרובים חלה עליו אבלות ואם הוא שעה אחת קודם הרגל ונהג בה אבלות בטלה לה גזירת שבעה אע"פ שנקבר ביום טוב:

שעה. פי' כל שהוא ולא בעינן שעה זמנית ואפילו חליצת מנעל לחוד שנהג מעט די בכך. וכ"כ בתשו' מ"ב. ט"ז וש"ך:

ללבוש. כ' בתשו' מ"ב שמעשה היה בחתן שנשא ערב הרגל ובתוך הרגל מת לו מת ופסק דאע"ג דחתן דעלמא שאירע לו אבילות בתוך ז' ימי המשתה אינו מונה שלשים אלא אחר ימי המשתה מטעם דהוא עדיף מרגל דאיהו מותר בגיהוץ ותספורת משא"כ חתן זה דימי משתה שלו הם ברגל ממילא אסור בגיהוץ וכו' מחמת הרגל הלכך עולה לו למנין שלשים וכתב הט"ז דבעיניו יפלא מאד דברים הללו דע"כ לא אמרו דעולה אלא כשיש איסור מחמת אבילותו אלא שאותו האיסור הוא גם כן מחמת הרגל בזה שייך שפיר דעולה כיון דעכ"פ הוא נוהג איסור ויכול לומר אני נוהג האיסור מחמת האבילות. משא"כ בחתן זה שאין בו חיוב אבילות כלל וזה שנוהג איסור הוא מחמת הרגל לחוד היאך יעלה על הדעת לומר שיהיה זה נחשב לימי השלשים. ע"כ נראה דליתא להאי דינא אלא דימי הרגל אינם עולים לו כלל כמו בשאר חתן וכו' ע"ש. והאי דימי הרגל עולים למנין שלשים שכתב המחבר כתב הש"ך דהיינו אף בנודע לו מיתת המת ברגל אע"פ שלא נודע לו קודם הרגל ודלא כמ"ש בב"י דבנודע לו קודם הרגל דוקא הוא דעולה ואולי גם הב"י לאו דוקא קאמר או ט"ס הוא וצ"ל ברגל עכ"ל:

צפרניו. היינו לדעת המחבר בא"ח סי' תקל"ב אבל אנן קי"ל להחמיר כמ"ש הר"ב שם וסתם כאן הדברים לפי שאין כאן מקום דיני מועד. ש"ך:

המועד. ה"ה ביו"ט שני או בי"ט ראשון כשרוצה לקברו ע"י עממים חל עליו אנינות כדלעיל סי' שמ"א ס"א ולאחר שיקבר כל אלו הדינים נוהגים בו עכ"ל הש"ך:

עצרת. כתב הש"ך ואין ש"ע עולה רק ליום א' כשקברו ברגל ודוקא כשקברו קודם חג הסכות הוא דעולה ש"ע ג"כ לז' ימים (ועי' לקמן סעיף י"א) משא"כ הכא. ודלא כמהרש"ל בתשו' שכ' דמבטל הוא דאינו מבטל אבל למנין ז' לענין הל' עולה ש"ע אפילו קברו ברגל. מיהו בתשובת משאת בנימין פסק כמהרש"ל וכן נראה דעת הדרישה עכ"ל. גם הט"ז מאריך בראיות לסתור דברי מהרש"ל ותשובת מ"ב הנ"ל ע"ש:

שני. כ' הב"ח וה"ה אם מת ביו"ט ראשון של ר"ה מונה השבעה מיו"ט הב' דהוי ג"כ מדבריהם. ע"ש בס"ס זה (וכ"כ בתשו' גינת ורדים כלל ה' וכ"כ בתשו' תורת חיים סי' י"א):

פסח. כתב הש"ך דדין זה הוציא הרב מתשו' מהר"י מינץ וצ"ע דאדרבה משם משמע דלענין כבוס ורחיצה ע"פ שוה לשאר עיו"ט דלא הותר רק סמוך לחשכה אך שכתב שם דבע"פ יש לגלח קודם חצות הואיל ואחרים ג"כ אסורים לגלח אחר חצות מפני שהוא זמן שחיטת הפסח וכמ"ש בא"ח סי' תקמ"ח ע"ש וצ"ע. עכ"ל:

לכבס. דכבר בטל ממנו גזירת ז' אבל לספר אסור דלא נתבטל ממנו גזירת ל' כיון דאין כאן ז' ימים קודם הרגל. ש"ך:

נוהגין. וכתב בת"ה דאפילו מת לו מת בע"ש ואותו שבת הוא ערב הרגל מותר לרחוץ בע"ש לפי מנהגינו. וא"ל היאך כתב הרב וכן נוהגין הא לעיל ר"ס שפ"א כ' דאנן נהגינן איסור רחיצה כל ל' וכן בר"ס שפ"ט כתב דנהגינן איסור כביסה כל ל' י"ל דאינו אלא חומרא ומדינא שרי והכא משום כבוד הרגל לא נהגו להחמיר וכ"כ הלבוש ואע"ג דבא"ח סי' תקמ"ח ס"ח וס"י כתב הרב דלדידן דנוהגים איסור רחיצה כל ל' אסור לרחוץ דהא הרגל לא בטל ממנו רק גזירת ז' וה"ה לענין כבוס במקום דנוהגין איסור כבוס כל ל' ע"כ היינו משום דכך ראוי להורות אי הוי איסור רחיצה וכבוס כל ל' מן הדין אבל כאן כתב דמ"מ המנהג אינו כן וכ"כ הב"ח אלא דצריך ליישב לאיזה צורך כתב הרב שם כן כיון דס"ס המנהג אינו כך. ונ"ל דס"ל דהא דמנהג אינו כן היינו משום כבוד הרגל והלכך היכא דליכא משום כבוד הרגל אסור ונ"מ דלאחר הרגל אסור רחיצה וכביסה עד ל' דהרגל לא ביטל ממנו רק גזרת ז' ודוק עכ"ל הש"ך:

כ"ב. כתב הט"ז קשה ליחשב ש"ע כרגל בפני עצמו גם לענין ביטול שלשים כיון דנתבטל השבעה קודם החג והחג נחשב לשבעה הרי י"ד כמו דאמרי' בי"כ בס"י. תירץ הרא"ש דשאני הכא שלא נהג דין ל' כלל ואע"ג שנהג גיהוץ ותספורת מ"מ הרי בלאו אבילות נמי אסור באלו מחמת הרגל וצ"ע לתרץ זה אליבא דהרמב"ן דס"ל דיש באבלות איסור נוסף על איסור הרגל א"כ קשה למה לא יבטל ש"ע גזרת ל' כיון שכבר נהג בדין ל' בתוספת האיסור. ונראה דמ"מ יש שינוי משאר ל' בחול דהתם יש היכר בעיקר דין גיהוץ ותספורת משא"כ כאן שאין היכר אלא בתוספת וזה אין הוכחה כ"כ לכך די בזה שנאמר הרגל עולה למנין הל' אבל לא להיות כנהג מקצת שלשים ממש לענין שש"ע יבטל לגמרי שאר הל' עכ"ל:

ומסרו. כתב הט"ז ראיתי להזכיר פה מה שראיתי בקצת מקומות כשקוברין מת ביו"ט ראשון ע"י עממים באים ישראלים ומחזירים העפר לתוך הקבר על המת עד זיבולא בתרייתא והוא איסור גמור בעיני דהרי מלאכה גמורה היא ויש בזה משום בונה ופשיטא דאסור ע"י ישראל. ע"כ יש ליזהר בזה לעשות ע"י עובדי כוכבים על כל צרה שלא תבוא עכ"ל:

לשון הטור ממשנה מ"ק דף י"ט ע"א וברייתא שם דף כ' ע"א וכחכמים:

בעיא שם דף י"ט ע"ב ונפשטא דעולין בדף כ' ע"א ומימרא דאמוראי שם:

כן דקדק הראב"ד מדקתני קיים כפיית המטה וכו' וציינתיו ג"כ לעיל סימן שצ"ו:

מהא דאמר רבי יוחנן דברים שבצנעא נוהג כתובות דף ד' ע"א וכדעת הרמב"ן וכ"פ התוס' והרא"ש שם בכתובות וכתבו שכן פסק בה"ג:

שם בברייתא במ"ק דף כ' ע"א:

שם בשם הרמב"ן בסת"ה מדקאמר בגמ' כי קא מבעיא ליה למנין ל' דקא נהגא וכו' שם די"ט ע"ב:
(°) עיין בא"ח סימן תקל"ב בהג"ה שיש נוהגין להחמיר וכן נוהגין:

שם:

עיין בסי' שמ"א בסוף סעיף א' דאם רוצה לקברו בי"ט נוהג בו ג"כ דין אנינות וכ"ש ביום טוב ב':

כמימרא דרבי יוחנן וציינתיו בסעיף דלעיל:

ציינתיו לעיל סעיף קטן ב':

כמימרא דרבינא מ"ק דף כ"ד ע"ב:

ברייתא שם דף כ' ע"א:
(°) פי' שמבקרין אותו כל ימי אבלו והוא מירושלמי:

שם מדברי אביו הרא"ש שם בפסקיו וכ"כ רבינו ירוחם:

ברייתא שם דף י"ט ע"ב:

שם וכאבא שאול דאיפסקא הלכתא שם בגמ' כוותיה:

שם גם אליבא דחכמים:

ברייתא וכדמפרש לה בגמרא שם דף י"ז ע"ב:

לשון הטור מדברי אביו הרא"ש מהא דתניא דעל אביו ואמו אינו נכנס וכו' שם דף כ"ב ע"א וכ"כ בירושלמי וכ"כ הרמב"ם בפרק י"א:

ציינתיו בא"ח סימן תקמ"ח סעיף י':
(°) עיין שם בהג"ה ששם פסק שהוא אסור לדידן דנוהגים איסור רחיצה כל ל':

משנה מ"ק דף י"ט ע"ב וכרשב"ג דאיפסקא הלכתא כוותיה דף כ"ד ע"א:

ממימרא דאמוראי שם ע"ב:

שם:

ציינתיו לעיל סוף סעיף ב':

שם בגמ' אדבריה רב פפא לרב אויא סבא וכו':

רא"ש בשם הרז"ה והרמב"ן ז"ל וכ"כ הגהמי"י שלזה הסכים הר"מ וכ"כ הגה"א בשם א"ז:

שם ושם:

מימרא דרבינא שם דף כ"ד ע"ב:

מדברי הרא"ש ורבינו ירוחם וכמ"ש לעיל:

טור בשם ה"ר שמשון וכ"כ אביו הרא"ש והגמ"יי בפרק י' בשמו:

שם בשם בה"ג הלכה למעשה:

שם בשם הרמב"ן בשם י"א ושזו היא דעת הרמב"ם בס"פ עשירי מהלכות אבל ודעת הגאונים:

שם בשם הרמב"ן לדעת הגאונים:

כדעת הרא"ש בפסקיו בשם חכמים אחרונים וכ' שראיותיהן ברורות וחזקות ולא תזוז מינה:

נתבאר במ"ש בסימן שע"ה סעיף ב' (בשם רמב"ן בשם ב"ה):

הקובר כו'. עבא"ח סי' תקמ"ח ומש"ש:

אפי' לא נהג כו'. טור. דהא עולה לו למנין ז' כמש"ל סי' ת"ב ס"ז ובא"ח שם:

אלא נוהג ברגל כו'. דהוי כמו קברו ברגל וכמ"ש בא"ח שם וכמש"ש בגמרא הקובר את מתו ב' ימים קודם הרגל כו' לת"ק:
(ליקוט) אלא נוהג ברגל כו'. כמ"ש בכתובות ד' א' ודלא כהרמב"ם פ"י שכתב דאינו נוהג כלל ברגל ונראה שגרס שם שבת במקום מועד וכמ"ש במ"ק כ"ד א' הכי אר"י כו' אבל ממקומו הוא מוכרע דהא חופה מדמינן לרגל ועתוס' שם ד"ה מסייע כו' וכ"ה בתוספתא (פ"ב) אין אבל רשאי להתאבל בתוך המועד אבל נוהג בצנעה בתוך ביתו וכן בא"ר (פ"ז) אבל במועד כאלו שאינו אבל ונוהג בצנעה ובירושלמי על מתני' שבת עולה כו' רגלים מפסיקים כו' ואמר שם הטעם א"ר סימון בשם ר"י שהוא מותר בתשמיש המטה ר"ל ברגל משא"כ בשבת כו' ופריך והלא אמרו אין אבל ברגל אלא שהוא נוהג בצנעא מהו בצנעא שהוא אסור בתשמיש המטה כו' אלא אר"א אפשר לשבעה בלא רגל ואי אפשר לשבעה בלא שבת ועבתה"א (ובמלחמות סוף מ"ק. ועבריטב"א דמ"ק כ"ג ב') (ע"כ):

ולא מתורת כו'. עבה"ג ודלא כרש"י שם ד"ה דהא נהגא כו' דאם כדברי רש"י מצות ז' נמי תעלה שהרי נוהג דברים שבצנעה ורבים מתעסקים בו אלא ע"כ צ"ל דנהגא כו' כל מצות ל' קאמר דאינו אסור דברים שבפרהסיא אלא דוקא דברים שבתוך ז' וכ"כ מהרי"ו וע"ל ר"ס ת' בהג"ה מש"ש ובש"ך שם ס"ק ב' (ובתה"א ובמלחמות כתב וטעמא דמילתא מפני שהן מצות לא תעשה ומדין הרגל נמי נוהג בהן במקצתן הלכך כשנוהג בכולן באבלותו אין אבלותו מתפרסמת עליו. משמע דוקא דבר שהוא בשב ואל תעשה דלא כמהרי"ו):
(ליקוט) ולא מתורת כו'. ותדע שהרי אף מקצת שבעה נוהגת בו שאינו מכבס כסותו והרבים מתעסקים עמו אלא כיון דלא נהיג כדינו אינו עולה. ע"ש (בתה"א וכ"כ במלחמות סוף מ"ק) (ע"כ):

אפילו קברו בחג הסוכות כו'. דאפילו קודם לרגל אינו מבטל ש"ע כמש"ל סי"א וכ"ש זה שלא נהג כלל קודם וכנ"ל ס"א וע"ל סי' ת"ב ס"ח ועברא"ש סי' ע"ה והר"ז הלוי כו' והרמב"ן כו' וא"ת א"כ בחג נמי כו' ובתוס' כ"ד ב' ד"ה דר"א כו' ובסמוך פי' בענין זה כו':

(ליקוט) מלאכתו נעשית כו'. תוס' שם ד"ה שלשה כו':

בבתיהם. דלא כתוס' שם (י"ט ב') ד"ה ומלאכתו כו' (ע"כ):

(ליקוט) אבל מדאין לו פנים כו'. ירושלמי פ"ג הקובר את מתו ג' ימים בתוך הרגל מונה ז' לאחר הרגל ג' ימים הראשונים הרבים מתעסקין עמו ד' ימים האחרונים אין הרבים מתעסקים עמו מהו להראות לו פנים ר' יעקב ב"ר אידי בשם ר' חנינא והלא אמרו אין אבל בשבת מפני מה אמרו להראות לו פנים לא מפני הכבוד וה"נ מפני הכבוד. ב"י (ע"כ):

ובע"ש כו'. נראה דחשיב כמו מועד דקרא חשבו בתוך המועדים וכן מדמי בגמרא פ"ד דפסחים (נ"ה ב') ובפ"ב דמ"ק:

(ליקוט) הא דרגל כו'. תוס' כ"ב ב' ד"ה עד כו' (ע"כ):

(ליקוט) ויש מתירין כו'. עתוס' י"ט ב' ד"ה שאסור. והרי"ט כו' וע"ש כ"ג א' ד"ה ואמר. וריב"א כו' ומיהו כו' (ע"כ):

הקובר כו'. כן תי' ר"ש מש"ש כ"ד ב' יום א' לפני ר"ה כו' ועתוס' שם ד"ה דר"א כו' ויותר היה י"ל לענין כו' ורא"ש סי' ע"ה ע"ש:

(ליקוט) במקומות כו'. עתוס' דמ"ק כ"ד ב' סד"ה דר"א כו' (ע"כ):

אבל אם מת בי"ט שני של ר"ה כו'. כמ"ש בפ"א די"ט (ה' ו'):

(ליקוט) בד"א בז' כו'. דלא כהרמב"ם שכתב דאשתו אינה אלא מד"ס והא שמטמא לה דעשאוה כמת מצוה דביבמות פ"ט ב' לא אמרו כן אלא באשתו קטנה. תה"א והמחלוקת של גאונים ותוס' ע"ש באריכות שיישב כל הקושיות של תוס' ע"ש (ע"כ):

ואפילו כו'. וכנ"ל סימן ש"מ סל"א וכמש"ש דלא אמרינן י"ט שני כחול אלא לענין צרכיו של מת דוקא:

דברים שבצניעא. עי' בשו"ת דת אש סי' ז' שכתב דהך דבר שבצנעא אינו אלא תשמיש דוקא משא"כ בת"ת דאינו אסור לאבל אלא משום שמחה דכתיב פקודי ה' ישרים משמחי לב וברגל לא נאסר לאבל ששמחת הרגל הוא דאורייתא ואבילות הוא דרבנן ולכן התיר לקרות לאבל תוך ז' שיעלה לתורה בשמיני עצרת ועוד כי מנהג קדמונים שקורים כל בני הקהלה לס"ת בש"ע ואם יהיה זה בב"ה ולא יעלה לתורה הוי פרסום עיין שם:

שבצנעא. עי' בתשו' שער אפרים סי' נ"ב דאסור לישא כפיו ע"ש וכ"כ המג"א בסי' קכ"ט ס"ק ס"ו:

ולאחר הרגל. עבה"ט של מהרי"ט ז"ל בשם המג"א דמניח תפילין ביום ראשון ועי' בתשו' שבו"י ח"ב סי' כ"ה שחולק על המג"א וס"ל שאין מניח תפילין ביום ראשון וגם ביום השני עד אחר נץ החמה כמו בשאר ימות השנה כו' ע"ש ועי' בש"ת בא"ח שם שכתב דביום השני קודם נץ החמה נראה להתיר ע"ש:

מתחיל למנות שבעה. עי' בשו"ת שיבת ציון סי' נ"ט דמי שקבר מתו ברגל ונוהג שבעה אחר הרגל מחוייבים גם הקרובים להתאבל עמו ולשנות בגדיהם בשבת ראשונה שאחר הרגל דלא כמורה א' שרצה לומר דבכה"ג אין חייבים ע"ש:

מיו"ט שני האחרון. עבה"ט ועי' בתשו' ב"ח החדשות סי' ט' שהאריך להחזיק דעה זו דיום שני של ר"ה עולה לו וכן יו"ט שני ש"ג שחל בשבת אע"ג דאפילו בא"י לא היה יכול לנהוג אבילות באותו יום אעפ"כ עולה לו ומשלים עליו ששה ע"ש וכן פסק בתשובת רדב"ז ח"א סי' ס"א דיום שני של ר"ה עולה ע"ש וכ"כ בסוף ס' משאת בנימין אכן בתשו' פרח מטה אהרן ח"א סי' צ"ח לא פסק כן ומחלק דהיכא דהוי יום שני יום מיתה וקבורה עולה אבל אם מת ביום הראשון דאין ביום ב' אבילות דאורייתא אז אינו עולה ומפרש כן דברי רדב"ז הנ"ל שכתב דעולה היינו היכא דהוי יום מיתה וקבורה והסכים עמו הרב מהר"ר מיכאל הכהן ז"ל ע"ש:

וכן אם חל. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל שכתב בשם שבו"י סי' צ' דמ"מ אסור בלבישת לבנים ובגדי שבת וחזרת מקומו ודלא כבה"י שמקיל בזה ע"ש ועי' בס' בית לחם יהודה שכתב כדעת הבה"י ולא כהשבו"י ועיין בתשו' תשואת חן סי' ל"ג שהעלה ג"כ הכי אך לא מטעמיה ע"ש ועי' בש"ת בא"ח שם שכתב ג"כ דהמורה להקל אינו שגגת הוראה כי יש לו על מה לסמוך כי גם הב"ח בתשובת החדשות סי' י"ב מתיר בזה ואפשר דאי חזי השבו"י דברי הב"ח היה מבטל דעתו והיה מורה הלכה כבית הלל ומ"מ לענין לבישת בגדי שבת נראה להחמיר אם הם חדשים ועדיין גיהוצין ניכר הרבה ואם אין לו אחרים אפשר שיש להקל גם בזה עכ"ד ע"ש:

וכן נוהגין. עבה"ט בשם תה"ד ועי' בס' אליהו רבה בא"ח סימן תקמ"ח ס"ק י"ב שתמה על האחרונים שהביאו דעת התה"ד ובד"מ כתב להדיא על דבריו דלדידן דנוהגין איסור רחיצה כל ל' דינו כדין תספורת ואין להתירו רק כשחל ח' שלו בשבת וכן נוהגין ע"ש שהעלה הלכה למעשה להחמיר כדעת הרמ"א בד"מ ועי' בתשובת תשואת חן סי' ל"ב שהאריך בזה והעלה ג"כ להחמיר בזה ע"ש. ועי' בתשו' נו"ב חי"ד ר"ס רצ"ו ועי' בתשו' אא"ז פמ"א ח"ב סי' מ' אם השמש מכריז לילך נגד האבל קודם ברכו:

לפני החג. עי' בתשו' נו"ב חא"ח סי' י"ד שכתב דלפמ"ש הרא"ש הטעם דאין ש"ע מבטל גזירת ל' לגמרי אף דכבר נהג גזירת ל' בחוה"מ דהיינו גיהוץ ותספורת זה אינו אסור מחמת אבילות דבלא"ה אסור משום הרגל לפ"ז יתחדש לנו דין חדש דלר"ת דס"ל דמי שגלח בערב הרגל מותר לגלח בחוה"מ א"כ מי שגילח ערב החג ואח"כ מת לו מת שעה אחת לפני החג שלזה איסור תספורת בחוה"מ הוא רק מטעם שלשים א"כ שמ"ע יבטל גזירת ל' לגמרי והניח בצ"ע משום דבגמרא לא חילקו בכך ועיין בתשובה הקודמת שם:

הרי כ"ב. עבה"ט ועי' בתשובת נחלת שבעה סימן י"ח:

שאין שום אבילות דאורייתא. [עיין בתשובת משכנות יעקב סימן ע"ב מ"ש בזה]:

(סי' שצ"ט סעיף ב' בהג"ה) מותר לעשות בעצמו. אף דמדין אבילות אסור בדבר האבד ע"י עצמו כדאיתא לעיל (סימן ש"פ) צ"ל הא באמת אבילות חמור בזה ממועד היינו דבאבילות כיון דאפשר ע"י אחרים ולהם היתר גמור מש"ה אין מקילין ע"י עצמו וא"כ הכא ברגל דגם על האחרים איכא איסורא מחמת רגל אין הפרש בין ע"י עצמו או ע"י אחרים ומ"ש אם אין דבר האבד וכו' צ"ל דקאי על אחר שכלו הז' ימים מיום הקבורה ואילך:

(ש"ע סעיף ג') ולרחוץ. וכן לילך על מקומו ב"ח בת' (ח"ב פי' י"ב):

(ט"ז סק"ו) אסור באלו מחמת הרגל. יש לעיין הא מצד הרגל היה מותר לגלח כיון דהיה אנוס ולא היה לו היתר לגלח קודם הרגל וכמו הל ז' שלו בשבת ערב הרגל דמותר לגלח ברגל ועי' ת' נוב"י (חא"ח סי' י"ד):

אפילו שעה אחת. פירוש כל שהוא ולא בעינן שעה זמניות וכ"כ בתשובת משאת בנימין סי' ע"ד:

וימי הרגל עולים כו' ומשלים כו'. היינו ע"פ שנתבאר לקמן מסעיף ז' ואילך:

אלא נוהג ברגל דברים שבצינעא. ולענין מלאכה במועד דינו כמ"ש הרב בסעיף ב':

הלכך אין מתעסקין בו לנחמו ורגל עולה למנין (ז') [שלשים]. היינו בנודע לו מיתת המת ברגל אע"פ שלא נודע לו קודם הרגל והיינו שכתב ר' ירוחם דרגל עולה למנין (ז') [שלשים] מדלא גרע מקובר מתו ברגל עכ"ל ולא כמ"ש בב"י דבנודע לו מיתת המת קודם הרגל מיירי ואולי ל"ד קאמר או ט"ס הוא וצ"ל ברגל:

ונוטל צפרניו במספרים. היינו לדעת המחבר בא"ח סי' תקל"ב אבל אנן קי"ל להחמיר כמ"ש הרב שם וסתם כאן הדברים לפי שאין כאן מקום דיני מועד:

בח"ה. ה"ה ביו"ט שני או ביום טוב ראשון כשרוצה לקברו ע"י עממים חל עליו אנינות כדלעיל סימן שמ"א סעיף א' ולאחר שיקבר כל אלו הדינים נוהגים בו:

לא אמרינן דשמיני עצרת מבטל. ואין ש"ע עולה רק ליום אחד כשקברו ברגל כ"כ הגהמי"י ומביאה ב"י ודוקא כשקברו קודם חג הסוכות הוא דעולה ש"ע ג"כ לז' לקמן סעיף י"א משא"כ הכא וכ"כ הב"ח בשם התוספות ומרדכי ופסק כן ודלא כמהרש"ל בתשובה סימן ה' שכתב דמבטל הוא דאינו מבטל הא למנין ז' לענין הל' עולה ש"ע אפי' קברו ברגל מיהו בתשובת משאת בנימין סימן ע"א פסק כמהרש"ל עיין שם וכן נראה דעת הדרישה:

ובמקומות שעושים ב' ימים כו'. כתב הב"ח ס"ס זה דה"ה בשני י"ט של ר"ה כגון שמת לו מת ביו"ט ראשון של ר"ה מונה הז' מיו"ט הב' דהוי ג"כ מדבריהם וע"ש:

ולספר. כלומר דאע"ג דתספורת נוהג כל ל' וכדלעיל ר"ס ש"ץ הכא בטל ממנו גזרת ל':

סמוך לחשיכה. מה שנרשם כאן טור הוא טעות דבטור לא כתב ע"ש ריב"א אלא דבחל יום א' דאבילות או יום (ז') [ו] בערב הרגל דמותר דוקא סמוך לחשכה אבל נ"ל שהוא מהגהת אשר"י שהביא הב"י בא"ח סי' תקמ"ח וז"ל אפי' חל יום ח' או יום ט' בערב הרגל צריך להמתין עד סמוך ללילה שאז ניכר שבשביל הרגל הותר כ"כ ראבי"ה ע"כ:

ובערב פסח כו'. זה הוציא הרב מתשובת מהר"י מינץ סי' ד' וצ"ע דאדרבה משמע שם דע"פ שוה לכל ערב יו"ט לענין כיבוס ורחיצה דלא הותר אלא סמוך לחשיכה דמסיים שם וא"כ יכול לספר קודם חצות ול"ד לרחיצה דאפשר מחשיכה כו' עיין שם רק דאיתא שם דבערב פסח יש לגלח קודם חצות הואיל ואחרים אסורים לגלח אחר חצות דאין עושין מלאכה בערב פסח אחר חצות מפני שהיה זמן שחיטת הפסח וכמו שנתבאר באורח חיים סי' תקמ"ח עיין שם וראיתי בב"ה שהעתיק דברי הרב והשמיט הא דבערב פסח מותר בכל וצריך עיון:

הואיל ואחרים אסורים לגלח לו. דאין עושין מלאכה בערב פסח אחר חצות ואם כן יצטרך לגלח על ידי עצמו להכי עדיף טפי קודם חצות וכן הוא בתשובת מהר"ם מינץ שם ודלא כהעט"ז שכתב הואיל ואחרים הרבה נהגו איסור לגלח אחר חצות גם הוא ינהוג איסור כו':

עד שיגערו בו חביריו. כדלעיל סימן ש"ץ ס"ד:

מותר לכבס. דכבר בטל ממנו גזרת ז' אבל לספר אסור דלא נתבטל ממנו גזרת ל' כיון דאין כאן ז' ימים קודם הרגל:

אסור עד הלילה. כיון דאפשר משחשכה:

וכן נוהגין. וכתוב בת"ה סימן רפ"ז דאפילו מת לו מת בע"ש ואותו שבת הוא ערב הרגל מותר לרחוץ בע"ש לפי מנהגינו ואין להקשות דהיאך כ' הרב וכן נוהגין דהא לעיל ר"ס שפ"א כתב הרב דאנן נהגינן איסור רחיצה כל ל' וכן לעיל ר"ס שפ"ט כתב דנהגינן איסור כביסה כל ל' י"ל דאינו אלא חומרא ומדינא שרי וכדמשמע מדברי הרב שם והכא משום כבוד הרגל לא נהגו להחמיר וכ"כ העט"ז ותדע דהא בת"ה שם כתוב בשם מהר"מ אפילו לא נהג אבילות אלא שעה א' לפני הרגל מותר ברחיצה בחמין סמוך לערב והרי מהר"מ ס"ל דאסרי' רחיצה כל שלשים וכמ"ש הגהמ"י על שמו ומביא ב"י סוף סי' ת' אלא ודאי כדאמרן ואע"ג דבא"ח סימן תקמ"ח ס"ח וס"י כתב הרב דלדידן דנוהגים איסור רחיצה כל ל' אסור לרחוץ דהא הרגל לא בטל ממנו רק גזרת ז' וה"ה לענין כיבוס במקום דנוהגין איסור כיבוס כל ל' עכ"ל היינו משום דכך הוא ראוי להורות אי הוי איסור רחיצה וכיבוס כל ל' מן הדין אבל כאן כתב דמ"מ המנהג אינו כן וכ"כ הב"ח אלא דצריך ליישב לאיזה צורך כ' הרב שם כן כיון דס"ס המנהג אינו כן ונ"ל דס"ל דהא דהמנהג אינו כן היינו משום כבוד הרגל והלכך היכא דליכא משום כבוד הרגל אסור ונ"מ דלאחר הרגל אסור רחיצה וכביסה עד ל' דהרגל לא בטל ממנו רק גזרת ז' כנ"ל ודוק:

ויום שני של עצרת עולה למנין. כיון דיום טוב שני אינו אלא מדבריהם:

לענין שיושב כו'. כדלעיל סימן שצ"ג סעיף ב' ואנן לא נהגינן הכי כמו שנתבאר שם:

חלה עליו אבילות. וכמו שנתבאר לעיל ר"ס שס"ה:

אפי' שעה אחת. פירוש אפי' חליצת מנעל לחוד שנהג מעט די בכך. כ"פ מהר"ר בנימין בתשובה:

ולא מתורת רגל לבד כו'. זהו סברת הרמב"ן והוכיחה מדמיבעיא לן אי רגל עולה למנין ל' או לאו ולענין ז' לא מבעיא ליה דודאי אינו עולה כיון דלא נהגא מצות ז' ברגל דהא אין איסור בנעילת סנדל וכפיית מטה כי קא מבעיא ליה לענין ל' דקא נהגא מצות ל' ברגל פירש"י דהא ברגל נמי אסור בגיהוץ ותספורת והקשה הרמב"ן הא מקצת דין ז' נמי נוהג ברגל דהא אינו מכבס כסותו אפילו במים לחוד ורבים מתעסקים לנחמו כדין אבל אלא ודאי במנין ל' צריך להיות דכל דין ל' אף מה שאין אסור מחמת הרגל נוהג בו משא"כ בדין ז' שאין נוהג בו אלא מעט והלכך כתב כאן שאף דין גיהוץ ותספורת נוהג באבל בלא דין הרגל וכמ"ש כאן. והטור כ' שמדברי הרא"ש נראה שאין איסורן מדין אבל יותר מאיסור דרגל והיינו דסבר אע"פ שאין נוהג איסור מחמת אבילות טפי מרגל אלא מה שאסור ברגל מ"מ עולה הרגל למנין ל' כיון דעכ"פ נוהג בו איסור ופסק ב"י כרמב"ן דמסתבר טעמיה וכן פסק בש"ע ובתשובת מהר"ר בנימין חולק על הש"ע דלא מסתבר לפסוק כרמב"ן דדבריו דחוים דאין קושיתו קושיא ממנין ז' דעיקר דין ז' הוא פח"ז נת"ר סי' של ז' דהיינו פריעת ראש חליצת סנדל) כו' ואע"ג שנוהג דין כיבוס במי' אין זה עיקר דין אבילות משא"כ דין ל' שעיקר הדין הוא גיהוץ ותספורת והוא נוהג גם ברגל ע"כ עולה ועוד מאן לימא לן שהקובר מתו ברגל אינו מכבס כסותו במים לבד דילמא אין ה"נ דמותר עכ"ד ואינם נראים כלל דמה שכ' דעיקר דין אבילות הוא פח"ז נת"ר מי הגיד לו שזה עיקר דלא הזכירו אלו בגמ' אלא לענין שבת דפח"ז חוב ונת"ר רשות אבל כיבוס במים אין שייך לענין שבת כלל ע"כ לא חשביה בכלל פח"ז נת"ר ובאמת אין חילוק בין אלו לכיבוס כלל וכיבוס הוא נזכר בירושל' ואי ס"ד דבמקצת דין ל' סגי ה"נ היה לנו לומר בדין ז' במקצת ומ"ש דילמא כיבוס במים ברגל אין אסור מחמת אבל לא דק כלל בזה דודאי איסור גמור הוא לכ"ע דהא דבר שבצינעא נוהג בו איסור וזה ודאי צינעא הוא דמי ירגיש בזה שאין מכבס כסותו במים. והרא"ש אין חולק אלא על תוספת דגיהוץ ותספורת דהויין מילי דפרהסיא ע"כ אין בהם איסור נוסף על הרגל והרמב"ן חשב גם זה לצינעא דהיינו מה שאין לובש בגד מגוהץ באותן ימים דמי יאמר שיש לו בגד מגוהץ ואינו לובשו גם מה שחשב עוד הרמב"ן לאיסור נוסף במה שאינו מגלח אף שבא ממדינת הים אין זה מפורסם כ"כ וכן שאר הדברים שחשבן כאן ובאמת דברים נכונים הם לומר כן ויפה דן הב"י כרמב"ן:
וראיתי עוד בתשו' הנ"ל שמעשה היה בחתן שנשא אשה בערב הרגל ובתוך הרגל מת לו מת פסק שם דאע"ג דחתן דעלמא שאירע לו אבילות בתוך ז' ימי משתה אין מונה ל' אלא אחר ימי המשתה מטעם דהוא עדיף מימי הרגל דאיהו מותר בגיהוץ ותספורת כמ"ש סי' שמ"ב משא"כ חתן זה דימי משתה שלו הם ברגל ממילא אסור בגיהוץ וכו' משום הכי להרמב"ן דלעיל דס"ל דהרגל עולה למנין ל' מטעם איסור נוסף ממילא זה החתן שמותר באותו תוספת ע"כ [אין] עולין לו ימי המשתה שלו ולהרא"ש (נמי) דעולה לו [נמי] אפי' אם ימי האבילות אין להם איסור יותר מן הרגל א"כ הכי נמי דנוהג איסור גיהוץ מחמת הרגל עולה לו ג"כ למנין שלשים וכ"פ שם למעשה ובעיני יפלא מאד דברים אלו דודאי גם להרא"ש אין עולה אלא כשיש איסור לאבל מחמת אבלותו אלא שאותו איסור הוא ג"כ מחמת הרגל בזה אמר דשפיר עולה כיון דמ"מ הוא נוהג באותו איסור דהוא יכול לומר אני עושה מחמת האבילות ואם יש איסור נוסף מה לי בכך משא"כ בחתן זה שאין בו חיוב אבילות כלל וזה שנוהג איסור הוא מחמת הרגל לחוד היאך מצאנו ידינו ורגלינו לומר שיהיה זה נחשב לימי השלשים הלא אנו רואין שזה נהג איסור דוקא מחמת הרגל לא מחמת אבילות הא למה זה דומה לחתן שהוא תוך שבעת ימי משתה שלו במקום שאי אפשר לו לגהץ או שהיתה שבועה עליו שלא לגהץ וכי נימא שיהיה זה נחשב לו למנין ל' הא ודאי ליתא. על כן נראה דהאי מילתא שכתב דעולה לחתן ימי משתה שלו למנין ל' חידושא הוא ולא ילפינן מיניה ואינו עולה לכולי עלמא כמו בשאר חתן ואין זה דומה למ"ש בסימן שמ"א דיכול החתן לדחות שבעת ימי משתה ולהקדים שבעת ימי אבילות לטובתו דהתם בימי אבילות תליא מילתא בקום עשה שצריך לעשות מעשה להראות האבילות דהיינו חליצת סנדל וכפיית מטה וכיוצא בו שפיר אמרינן דעל ידי מעשה ההוא מבטל שבעת ימי המשתה שלו מה שאין כן בדין ל' שאין תלוי במעשה אלא במה שאנו אוסרין לו גיהוץ ותספורת בזה ודאי אנו אומרים שאין בידו לבטל ואם הוא אומר שרוצה לבטל מחמת שבלא"ה יהיה אסור לו מחמת הרגל הרי אנו רואים בפירוש שהוא אינו רוצה לעשות שום אבילות רק מה שצריך לעשות מחמת הרגל ובזה ודאי אין עולה לו כן נראה לע"ד בדבר זה:

ברגל בחול המועד. דאילו ביו"ט עצמו יש חילוק ביו"ט הראשון אינו נוהג אנינות אא"כ רוצה לקברו ע"י עממים ובשני נוהג אנינות בכל גווני אבל בחול המועד נוהג לעולם אנינות:

לא אמרינן דשמיני עצרת מבטל. פי' דהוה אמינא דשמיני עצרת שהוא רגל בפני עצמו אתי ומבטל האבילות כדלעיל ריש סי' זה היכא דנהג שעה אחת אבילות לפני הרגל והכי נמי נהג ברגל עצמו קודם שמיני עצרת קצת אבילות דהיינו גיהוץ ותספורת כמ"ש בסוף סעיף א' קמ"ל דלא אמרינן כן דליכא חשיבות לשמיני עצרת אלא אם כבר נסתלק משבעת ימי אבלות קודם הרגל מה שאין כן בזה. וכ' ב"י בשם הגהת מיימונית דהוא הדין דאין חשיבות לשמיני עצרת להיות נחשב לשבעה ימים שנזכר בסעיף י"א אלא אם נקבר קודם הרגל משא"כ אם מת ברגל לא נחשב שמיני עצרת במנין ל' אלא ליום אחד וכן כתבו התוס' בפ' אלו מגלחין (מועד קטן דף כ"ד) וכן כ' המרדכי בשם ריב"ש דלא כדברי ה"ר יוסף שסבירא ליה דשמיני עצרת וכן עצרת ויו"כ הכל נחשב לשבעה ימים אם מת בו ביום ביום לענין ל' ורש"ל בתשובה סי' ה' חולק ואומר דגם במת ברגל נחשב שמ"ע למנין שבעה ימים לענין ל' ואין לו ראיה ברורה רק שמביא ראיה מדכתב הטור כאן שאין שמיני עצרת מבטל משמע דדוקא אינו מבטל לגמרי שבעת ימי אבילות אבל מ"מ נחשב לשבעה לענין מנין שלשים אם כן סבירא ליה כה"ר יוסף שזכרנו ואין מזה ראיה דהטור נקט ל' ביטול לאפוקי ממ"ש תחילה שהרגל מבטל כמו שכתבתי. וכן משמע לי מדברי הרמב"ם דלא כרש"ל בזה מדכתב הקובר מתו בתוך הרגל כו' והעתיק לשונו בשלחן ערוך באורח חיים סימן תקמ"ח וסיים שם ומונה שלשים מיום הקבורה משמע אפילו מת בסוף ימי הרגל מונה מיום הקבורה שלשים יום ולא אמרינן דאותן ימי הרגל יהיו נחשבים לשבעה ימים דמאי שנא ממת בעצרת או יום כפור לפי דעת ה"ר יוסף שזכרנו אלא ודאי דאין שום עילוי לרגל כלל להיות נחשב לשבעה אלא אם כן נקבר קודם הרגל שעה אחת. וכן יראה לי מסוגית הגמרא דבעי מיניה אביי מרבה קברו ברגל עולה לו למנין שלשים או לא למנין שבעה לא מבעיא כו' אמר ליה אינו עולה ואחר כך מותבינן עליה ומסקינן ליה בתיובתא אלא אמרינן עולה מדאמר אביי מי עולה למנין שלשים שמע מיניה שמספקא ליה אי יהיו נחשבים ימי הרגל למנין הימים של שלשים דהיינו דימי הרגל יהיו תחת שאר ימים של שלשים ולא עלה על דעתו שיהיה להם מעלה יתירה שיהיו נחשבים לשבעה ימים ועל זה אמר לו רבה דאינן עולים והיינו אפילו בעד ימים אחרים לא יעלו וכל שכן שלא יהיו נחשבים לשבעה ומסקינן זה בתיובתא דלמנין שלשים עולים ולענין שיהיו נחשבים לשבעה לא מסקינן בהדיא שיהיה להם מעלה זאת ומנא לן בזה לומר לאפוקי מדרבה. ועוד ראיה מדברי ה"ר זרחיה הלוי שכתבו בשמו בתשובת מיימון לספר שופטים סימן י"ז לענין אם לא ידע שמת לו מת קודם החג עד אחר החג שלא נאמר דימי החג ושמיני עצרת יהיו נחשבים כל אחד לשבעה וממילא נעשית שמועה רחוקה אלא לזה אין לימי הרגל מעלה אלא נחשבים כשאר ימים וכתב שם לשון זה וכל שכן זה שלא ידע ולא שמע במות המת קודם הרגל היאך יעלה לו רגל לעשות יום א' לפני החג והחג ושמיני עצרת לכ"א יום אם אמרו במי שהפסיק לו החג אבילותו יאמרו במי שלא ידע ושמע כו' עכ"ל הרי שלא נתן מעלה לרגל להיות נחשב כז' אלא במפסיק אבילות ולא סגי בשמע ולא הפסיק כגון שמע ברגל דאל"כ היה לו לומר אם אמרו במי ששמע יאמרו במי שלא שמע אלא כדפרישית ודרך כל שכן אמר כן דאם אמרו כן במי שהפסיק אבילות שבעה שלו פשיטא שלא יאמרו במלתא רחיקתא שלא ידע ולא שמע וה"ה ששמע ברגל דלא מהני ליה להחשב לשבעה אלא שדין שלו התם קאי אלא ידע ולא שמע ורש"ל בתשו' דלעיל כתב ועוד מאחר שהרב זרחיה הלוי כתב דכל אותן הרגלים לעולם נחשבים למנין שבעה ימים אפילו לענין שמועה רחוקה אף שלא נהג אבילות בעולם ויש מן החכמים שנסתפקו בזה כו' ואף דלא קי"ל כהר"ר זרחיה הלוי בזה היינו משום שלא מסתברא שיעלה למנין שבעה מי שלא שמע שמת משום הכי מסתבר להחמיר אבל במי שידע פשיטא שיעלה למנין שבעה עכ"ל ותמוה הוא שכתב בשם הר"ר זרחיה הלוי להקל ולא עיין בדברי ה"ר זרחיה הלוי גופיה שהוא פוסק להחמיר כמו שהעתקתי ויותר מזה תמהתי על תשובה למהר"ר בנימין שכתב שיש לפסוק כרש"ל בדין זה שיש לו ראיה מדברי ה"ר זרחיה הלוי ולא עיין אחר גוף דברי ה"ר זרחי' הלוי וכן לא יעשה וכבר זכרנו אמתת דברי ה"ר זרחיה הלוי שיש להוכיח איפכא וכמ"ש וגם מו"ח ז"ל כתב דלא כרש"ל בדין זה:

וכן נוהגין. יש לתמוה שבא"ח סי' תקמ"ח כתב רמ"א בסעיף י' דלדידן אסור רחיצה אפילו סמוך לחשיכה ואפשר דהתם קאמר שראוי לפסוק כן אבל באמת אין נוהגין כן אלא מתירין סמוך לחשיכה. כן נראה לע"ד ליישב דבריו:

הרי כ"ב. קשה ליחשב שמיני עצרת כרגל בפ"ע גם לענין ביטול ל' כיון דנתבטל ז' קודם החג והחג נחשב לשבעה הרי י"ד כמו דאמרינן בי"כ בסעיף י' תירץ הרא"ש דשאני הכא שלא נהג דין ל' כלל ואע"ג שנהג גיהוץ ותספורת מ"מ הרי בלאו אבילות נמי אסור באלו מחמת הרגל וצ"ע לתרץ זה אליבא דרמב"ן דסבירא ליה דיש באבילות איסור נוסף על איסור הרגל כמוזכר לעיל סימן זה סעיף א' א"כ קשה למה לא יבטל שמיני עצרת את שלשים כיון שכבר נהג בדין שלשים בתוספת האיסור ונראה דמ"מ יש כאן שינוי משאר שלשים בחול דהתם יש היכר בעיקר הדין גיהוץ ותספורת משא"כ כאן שאין היכר אלא בתוספת וזה אין הוכחה כל כך ודי בזה שנאמר שהרגל עולה למנין השלשים אבל לא לענין דליהוי כנהג מקצת שלשים ממש לענין שיבא שמיני עצרת ויבטל לגמרי שאר הל'. כנ"ל:

וקברו בו ביום נוהג בו כו'. ברמב"ם כאן לפני זה בבא אחרת דהיינו הקובר את מתו ברגל כו' המקומות שעושין ב' י"ט מונה השבעה מיו"ט שני האחרון אע"ג שאין נוהג בו אבילות לפי שהוא מדבריהם ע"כ עולה למנין ז' ומונה אחריו ששה בלבד והשלחן ערוך לא הזכירו כאן לפי שבאורח חיים סימן תקמ"ח הזכירו:
וכתוב במהרי"ל וז"ל יום שני של ראש השנה איני מורה שיעלה למנין שבעה ואמר שכן הוא במיימוני אבל בשאר יו"ט מודה שעולה אע"פ שלא מצא בהדיא היכא שקברו תוך המועד דלא הוה יו"ט האחרון יום הקבורה שיעלה למנין ז' עכ"ל וכ' רש"ל ע"ז ותימה לי הלא בהגה' מיי' חולק בזה החילוק ע"ש עכ"ל דהיינו מבואר שם בהגה' מיימוני בשם רב יהוד' הלכה למעשה באמו שנפטרה ביו"ט א' של סוכות ונקברה ביו"ט שני ולאחר סוכות נהג אבילות ו' ימים לבד ורא"ה פסק גם הוא היכא שקברו ביו"ט אחרון אבל קברו ברגל קודם לכן לא וזה לשונו הקובר מתו ביו"ט אחרון או ביו"ט שני דעצרת מונה ששה אחר הרגל דיום מיתה עולה לו מן המנין אע"ג דלא נהיג ביה אבילות דדאורייתא היא כו' עכ"ל ומ"מ אין לנו אלא כפסק הש"ע בא"ח די"ט ב' של גליות עולה אפילו מת ונקבר בראשון על ידי עממים וטעם שהחמיר מהרי"ל בר"ה לפי שהוא כיומא אריכתא עם היום הראשון וע"כ אין סברא למנות מיום שני כל שמת ונקבר ביום הראשון דכשם שהראשון אינו עולה למנין ז' כך השני כחד יומא הם אבל אם נקבר ביום שני של ר"ה נראה פשוט דמונה ממנו דהא עכ"פ מדבריהם הוא כמ"ש הטור לדעת הרמב"ן והגאונים אין בזה עיכוב לומר דהא שייך ליום הראשון דזה ודאי דהא בכל דצריך מנין ימים ודאי מנינן ר"ה לשני ימים רק באם הוה הקבורה ביו"ט ראשון של ר"ה ואז לא מנינן אותו הראשון אז גריר אבתריה גם יום השני מחמת דיומא אריכתא חשבינן ליה משא"כ בנקבר ביום שני. כן נראה לי ברור:
ראיתי להזכיר פה מה שראיתי במקצת מקומות כשקוברין מת ביום טוב ראשון ע"י עממים באין ישראלים ומחזירים העפר לתוך הקבר על המת עד זיבולא בתרייתא והוא איסור גמור בעיני דהרי מלאכה גמורה היא ויש בזה משום בונה ופשיטא דאסור על ידי ישראל ע"כ יש ליזהר בזה לעשות ע"י עממים על כל צרה שלא תבוא:

(סימן שצ"ט סעיף ב') מונה השבעה מי"ט שני האחרון. עיין בש"ך ס"ק ח' ועיין בט"ז סוף ס"ק ז':