שולחן ערוך, יורה דעה שמ״ה: דין המאבד עצמו לדעת ומנודה והרוגי ב"ד והפורשין מן הצבור. ובו ח' סעיפים: – עם 17 מפרשים

דין המאבד עצמו לדעת ומנודה והרוגי ב"ד והפורשין מן הצבור. ובו ח' סעיפים:
המאבד עצמו לדעת אין מתעסקים עמו לכל דבר ואין מתאבלין עליו ואין מספידין אותו ולא קורעין ולא חולצין אבל עומדין עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים וכל דבר שהוא כבוד לחיים:

איזהו מאבד עצמו לדעת כגון שאמר הרי הוא עולה לראש הגג וראוהו שעלה מיד דרך כעס או שהיה מיצר ונפל ומת הרי זה בחזקת שאיבד עצמו לדעת אבל אם ראוהו חנוק ותלוי באילן או הרוג ומושלך על גבי סייפו הרי הוא בחזקת כל המתים ומתעסקים עמו ואין מונעין ממנו דבר: הגה מי שגנב וגזל ועל ידי זה נהרג בדין מלכות מתאבלים עליו אם אין בו סכנה מפני אימת המלכות ולא מקרי מאבד לדעת (מהרי"ו סימן קי"ד) :

קטן המאבד עצמו לדעת חשוב כשלא לדעת וכן גדול המאבד עצמו לדעת והוא אנוס כשאול המלך אין מונעין ממנו כל דבר:

מנודה שמת דינו כמאבד עצמו לדעת אין קורעין ולא חולצין ולא מספידין עליו ומניחין אבן על ארונו והני מילי באפקירותא כשעובר על ד"ת אבל בממונא כיון שמת פטור מגזירתם ואין מניחין אבן על ארונו ומספידין אותו כראוי:

כל הפורשים מדרכי צבור והם האנשים שפרקו עול המצות מעל צוארם ואין נכללים בכלל ישראל בעשייתם ובכבוד המועדות וישיבת בתי כנסיות ובתי מדרשות אלא הרי הם כבני חורין לעצמן כשאר האומות וכן המומרים והמוסרים כל אלו אין אוננים ואין מתאבלים עליהם אלא אחיהם ושאר קרוביהם לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ואוכלים ושותים ושמחים: הגה הפורש מן הצבור ולא רצה לשאת עמהם במסים וארנוניות מתאבלים עליו (תשו' רשב"א סי' תשס"ג) אבל אין שאר בני העיר צריכים לבטל ממלאכתן בשבילו לעסוק עמו (כן משמע בנ"י סוף מ"ק):

קטן בן שנה או שנתיים שהמיר עם אמו ומת אין מתאבלין עליו. (ועיין לעיל סימן ש"מ סעיף ה'):

מי שנפל בים או טבע בנהר או אכלתו חיה אין מונעין ממנו דבר:

ארון העובר ממקום למקום אם שלדו (פירוש השדרה וצלעותיה) קיימת עומדין עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים אם יש אבלים שמתאבלין עליו ואם אין שלדו קיימת אין עומדין עליו בשורה ואין אומרים עליו ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים:

קורעין. משמע שאין קורעין עליו כלל אפי' האבלים אבל דעת הרמב"ן והטור שהאבלים קורעין עליו והאי אין קורעין פי' לרחוקים עכ"ל הש"ך. וכ' בתשובת הרשב"א דבכל מקום שאמרו אין מתעסקין עמו לכל דבר מ"מ לא לענין קבורה ותכריכים אמרו וכו':

שאמר. וכ' מהרש"ל דאם לא ראוהו עולה אדיבוריה לא סמכינן ואינו בחזקת מאבד עצמו לדעת וכ' הב"ח שדבריו נכונים:

שגנב. כ' הש"ך משמע דמשום עבירה דגנבה וגזלה לא חשיב כפורש מדרכי הצבור ומתאבלים עליו ולפ"ז בגנב וגזלן שמתו על מטתן יש להתאבל עליהן וכתב הב"ח שכן נוהגין והיינו כשהתודה קודם מיתתו ומ"ש הרב בסימן ש"מ ס"ה דברגיל לעשות עבירה אין מתאבלין עליו נראה דהיינו כשלא התודה קודם מיתתו. עכ"ל:

כשאול. שהרג את עצמו לפי שראה שהפלשתים יעשו בו כרצונם ויהרגוהו:

ושמחים. על שאבדו שונאיו של מקום דכתיב באבוד רשעים רנה:

אמו. או אם אביו כדלעיל סימן ש"מ ס"ה בהג"ה:

ברייתא באבל רבתי פ"ב:

כדעת הרמב"ם בפ"א מהלכות אבל שאין קורעין עליו כלל:

לשון הרמב"ם שם מברייתא דלעיל:
(°) וסיים שם משום דהוה ליה כפרה בהריגתו כאוקימתא דרבא בסנהדין דף מ"ז ע"א דשאני הרוגי מלכות וכן כ' הרמב"ם בפ"א מהלכות אבל ועיין במ"ש בסי' שע"ה סעיף ה':

שם בברייתא דאבל רבתי:

הרמב"ן בסת"ה ונתן טעם לפי שאיבוד היה מותר לו כדאי' בב"ר וכ"כ הרא"ש בסוף מ"ק:

רמב"ן בסת"ה:

מ"ק דף ט"ו ע"א:

לשון הרמב"ם שם פ' א' מברייתא דאבל רבתי פרק ב' ובמקום המומרים כת' שם האפיקורסים:

מרדכי ור"ת והביא ראיה מהתוספתא דסנהדרין וכתבו הגה' אשיר"י שר"ג נתאבל על בנו שהמיר דתו י"ד יום ק"ו לשכינה י"ד יום וכתבו הגהות מיימוני בפרק א' אמנם אין ללמוד מזה דלאפושי צערא הוא דעבד שלא זכה לתשובה:

ברייתא באבל רבתי:

ברייתות מ"ק דף כ"ה ע"א וכדמוקי להו שם בגמרא:

(ליקוט) שמ"ה ערא"ש פ"ג דמ"ק סי' קמ"א (ע"כ):
(ליקוט) המאבד כו' איזהו כו'. א"ר פ"ב (ע"כ):

מי שגנב כו'. כמ"ש בפ"ו דסנהדרין (מ"ז) בהרוגי מלכות דדוקא בהרוגי ב"ד שהתיר עצמו למיתה כו' דלא כמרדכי שהביא ראיה ממ"ש שאין מתאבלין עליו ועב"י ומהרי"ו כ' שט"ס במ"ש ועד"מ (וע"ל סי' שע"ה ס"ק יו"ד):

אם אין בו סכנה. כמ"ש בפ"ק דסנהדרין (י"א א') בר"י בן בבא ופ' בתרא דסוטה:

(ליקוט) קטן כו'. שם מעשה בבנו כו' מעשה בתינוק כו': ס"ה וס"ז כל הפורשים כו' מי שנפל כו'. שם (ע"כ):

וכן גדול כו'. ממ"ש בפ' הערל (ע"ח ב') שנענשו על שלא הספידו על שאול כמ"ש בב"ר פ' נח יכול אפילו נרדף כשאול ת"ל אך:

(ליקוט) מנודה שמת כו'. דהא סוקלין אותו משום בזיון כ"ש שאין מתעסקים בכבודו. תה"א (ע"כ):

הפורש מן כו'. ע"ל סי' של"ד ס"ג אבל לממונא כו':

אבל אין כו'. לגדר בעלמא ועד"מ:

קטן כו'. ממ"ש בתוספתא פרק בתרא דסנהדרין קטני בני עיר הנדחת רא"א נהרגין וחכ"א אין נהרגין משמע אבל באבלות דכ"ע מודי וע"ל סי' ש"מ שי"ח עליו וכ"כ במרדכי שם בשם ר"י וע"ש סי' אלף תקל"ח:

ולא קורעין. עבה"ט [מ"ש אבל דעת הרמב"ן והטור שהאבלים קורעין כו' ולפ"ז ה"ה דמתאבלין עליו אלא שאין מספידין עליו עיין ב"י ועי' בתשובת ח"ס סי' שכ"ו שהראה פנים שדעת הרמב"ן הלכתא היא ודחה ראיית הלח"מ ספ"א מאבל אך להלכה למעשה מי ירים ראש נגד הסכמת הרב"י בש"ע שסתם כהרמב"ם ובשגם שהלכה כדברי המיקל באבל אמנם מ"מ אומר אני היכא דאיכא כבוד משפחה נכבדת אשר יהיה להם לבוז ולכלימה עולמית שאחד מהם קלקל מעשיו אבל אם יתיר להם המורה להתאבל אז יאמרו הבריות קמו ביה רבנן במילתא ונתבאר שלא היה לו דין מאבד עצמו אזי יכול המורה להורות לכתחלה להתאבל אפילו אם באמת נתברר לו שהיה לו כל דין מאעל"ד וראיה מסנהדרין מ"ז כו' ועוד דהעיקר כהרמב"ן ונהי דלענין אבל הלכה כדברי המיקל אבל לענין פגם משפחה אין הלכה כהמיקל בכבוד בני אברהם יצחק ויעקב עי' בא"ח סי' קל"ט ס"ג בהגה"ה עכ"ד ע"ש] ועי' בשו"ת לחמי תודה ממהר"י באסאן ז"ל סי' י"ח מ"ש בזה [וכתב עוד בתשו' ח"ס שם דאף שמורגל דא"א קדיש אחר המאעל"ד לא ידעתי טעם הגון וכי מפני שלא עשה מעשה עמיו לא נצילהו מרדת שחת ומי לנו אינו עושה מעשה עמיו כאבשלום כו' אך נשתרבב המנהג לפי דשאר אבלים לא יניחוהו לחלוק עמהם בקדישים כי יטענו לאו כל כמיניה להאביד עצמו ולהשליך תיקון נשמתו עלינו אולי היה חי כמה שנים והיה מת בזמן אחר או במקום אחר ולפ"ז נ"ל פשוט דאם הבן מקבץ עשרה בביתו באופן שאין הפסד לאבלים יכול לומר קדיש ויאמר כל י"ב חודש דטעמא מאי א"א רק יא"ח דלא לשוויה לאביו רשע האי גברא שויה נפשיה רשיעא וניחא ליה דתהוי ליה כפרה. אך לומר קדיש בבהכ"נ במקום שיש שאר אבלים אם הבנים יודעים בעצמם באמת שאביהם אע"ל אפילו אין האבלים אחרים יודעים מזה אם אומרים קדיש הרי הם גוזלים המתים הכשירים וק"ו ממ"ש המג"א סי' קנ"ב בב' אונסים כו' ואין כאן לחוש על כבוד משפחה במקום גזילת מתים האחרים. אמנם אם יש נדנוד ספק בדבר אי היה דינו כמאע"ל אי לא אפילו אם החמירו עליו בקבורתו וזלזלו ביה מ"מ לענין אמירת קדיש הדין עם בניו שיאמרו קדיש שהרי בני העיר שותפים זע"ז בענין זה ומיד כשמת אביהם זכו בחלקם והשותפים שבאו לדחותם לומר שמת אביהם באופן שהפסידו חלקם עליהם להביא ראיה וזה ברור עכ"ד ע"ש]:

מאע"ל. עי' בתשו' אבן שהם סי' מ"ד שנשאל באיש אחד שהלך בדרך הישר וסיגף עצמו בתענית ובטבילה ואח"כ האביד עצמו לדעת וגופא דעובדא הוי ביום א' הלך לטבול והגיד להאשה שדרה שמה אם יבקשוני תמצאוני בבית הטבילה והלך ושהה שם וחזר לביתו ולמחר מצאוהו בביתו שוכב מגואל בדם וסכין בידו ופרע ביה"ש ומקודם באיזה ימים השחיז הסכין ואמר שרוצה לעשותו סכין של שחיטה ועל הכותל נמצא כתוב בכ"י שתלמידיו יגידו אחריו קדיש אם נקרא מאע"ל והשיב שלא ימנעו ממנו דבר. חדא דאין זה מאע"ל כיון שלא ראוהו מאבד עצמו (וכמ"ש הבה"ט סק"ב) ולא סמכינן כאן אהוכחה ומה שצוה שיגידו קדיש י"ל שעלה חולשה בלבו והתיירא שימות ועוד די"ל רוח בלבלתו שעשה מתוך שגעון ולא נקרא מאבד אלא כשעושה בדעת צלולה ועוד דשמא עשה כן מחמת תשובה ע"ש עוד טעמים [עי' בתשו' ח"ס סי' שכ"ו שהאריך לפרש לשון הברייתא בזה פ"ב דשמחות והיוצא מדבריו דזה פשוט ומבואר דאפילו אמר אעלה על הגג ואפיל עצמי וגם ראינוהו עולה ואחר זמן מצאנוהו שם נפל ומת אמרינן שע"י סבה אחרת נפל אבל ראינו שנפל אע"פ שא"א לברר שהפיל עצמו מ"מ כיון שראינו נופל מאותה העליה שהבטיח להפיל בה אמרינן חזקה מדעת עשה אבל אי לא ראינו גם ההפלה אע"פ שמצאנוהו מת באותו המקום פשיטא דלא הוי מאע"ל ולפ"ז מ"ש מהרש"ל (הובא בבה"ט סק"ב) דאם לא ראוהו עולה כו' זהו משנה שאינה צריכה דאפילו ראינוהו עולה כל שלא ראינוהו נופל לא מיחשב מאע"ל. עוד מבואר שם דמ"ש בש"ע אבל אם ראוהו חנוק כו' הכוונה שהוא באופן שנראה בודאי שהוא בעצמו תלה א"ע כגון שנמצא תלוי בחדר והחדר סגור מבפנים וכן מושלך ע"ג סייפו הוא ג"כ שנראה מהענין שהוא שלט בעצמו אף דודאי איבד עצמו בידו מ"מ אמרינן שלא מדעת היה דתלינן רוח רעה ביעתתו או נתיירא מפני דבר אחד וכה"ג סבות המתהפכות. עד שנשמע מפיו מתוך ישוב הדעת שהוא עולה מחמת כעס כו' אמנם הא ודאי אף אם לא אמר בהדיא ה"ה עולה כו' אך היה ניכר מתוך מעשיו וכעסו וצערו וההכנות שהוא עושה כמכין עצמו למיתה ואח"כ אנו מוצאין אותו חנוק באופן שנראה שהוא בעצמו עשה זהו אומדנא דמוכח טובא והוי כאומר בהדיא וראיה מדברי הרא"ש ס"פ א"מ סי' קמ"א ע"ש] ועי' בתשו' בשמים ראש סי' שמ"ה שכתב באחד חסר לחם וחשוף שת שהלך בפני שנים ואמר מאסתי חיי ואבד עצמו דאינו בקרא מאע"ל כל שעשה כן מריבוי צרותיו דאגות ויסורים או עוני גמור ע"ש ועיין בספר הר אבל ענף אחד עשר שפקפק עליו בזה וכתב דלאו גושפנקא דהרא"ש חתים עלה ע"ש [גם בתשו' ח"ס שם כתב דמוכח מר"ח בן תרדיון פ"ק דע"א דאפי' המיצר ביותר מ"מ מאע"ל הוא ובזה נזדייף ס' בשמים ראש סי' שמ"ה עכ"ל] ועי' בתשובת בית אפרים חלק י"ד סי' ע"ו מ"ש בענין זה:

ואין מתאבלים. [עי' בתשו' חתם סופר סי' שמ"א דמ"מ מחויבים לקברם ע"ש ועמש"ל סי' שע"ד ס"ג בד"ה מת הנמצא]:

אין מתאבלין עליו. עי' בדגמ"ר שתמה על הש"ע בזה שהכריע להקל וכתב ואולי כיון שאבילות דרבנן מקילינן וא"כ אם נודע ביום ראשון שהוא להרבה פוסקים דאורייתא יש להחמיר ע"ש. עוד כתב דע"כ לא היקל הש"ע אלא בשאר קרוביו אבל אביו של הקטן אם המיר עם אמו או אם המיר עם אביו ודאי יש להתאבל ובפרט אם נודע ביום ראשון וכיון שמתחיל ביום א' שוב עבדינן כר"י ואינו פוסק כל ז' ע"ש:

שנפל בים. עי' בתשו' בית יעקב סי' קמ"ח:

(סימן שמ"ה סעיף א') המאבד עצמו לדעת. עי' ת' בשמים ראש (סי' שמ"ה) ואם רשאי לאבד עצמו היכא שיתקפהו יצרו ולא יעמוד בנסיון עי' בב"י בבד"ה (יו"ד סימן קנ"ז) והגאון בעל ברכי יוסף בספרו שם הגדולים (אות י' סימן כ"ז) כתב דהריטב"א כ' ע"ז בחי' דרשאי לעשות כן וא"כ עכ"פ לאו בכלל מאבד עצמו לדעת הוא ואם עושה כן מחמת תשובה עי' תשובת שבות יעקב (ח"ב סימן קי"א):

(סעיף ד') מנודה שמת. עי' בת' מהר"י לבית לוי (כלל מ"ה סימן מ"ט):

(סימן שמ"ה סעיף א' שו"ע) המאבד עצמו לדעת כו'. עי' בבאה"ט ס"ס שס"ב מ"ש בשם ס' ערך לחם:

(שם ס"ב) איזהו מאבד עצמו לדעת. בס' ברכי יוסף כתב קטן או שוטה אין להם דין מאבד עצמו לדעת וכן אם ימית עצמו לכפר חטאיו. וכן אם ממית עצמו מחמת שירא מענוים גדולים: