שולחן ערוך, יורה דעה שמ״ד: חיוב ההספד וגודל שכרו וכיצד ועל מי מספידין. ובו כ' סעיפים: – עם 17 מפרשים

חיוב ההספד וגודל שכרו וכיצד ועל מי מספידין. ובו כ' סעיפים:
מצוה גדולה להספיד על המת כראוי ומצותו שירים קולו לומר עליו דברים המשברים את הלב כדי להרבות בכיה ולהזכיר שבחו ואסור להפליג בשבחו יותר מדאי אלא מזכירין מדות טובות שבו ומוסיפין בהם קצת רק שלא יפליג ואם לא היו בו מדות טובות כלל לא יזכיר עליו וחכם וחסיד מזכירין להם חכמתם וחסידותם וכל המזכיר על מי שלא היה בו כלל או שמוסיף להפליג יותר מדאי על מה שהיה בו גורם רעה לעצמו ולמת:

כשם שמספידין על האנשים כך מספידין על הנשים כראוי להן. (ונספדות בין האנשים וחכמים) (טור):

במקום שרגילין להשכיר מקוננות להספיד חייב להשכיר מקוננות להספיד על אשתו ואם לא רצה בא אביה ומשכיר ומוציא ממנו בעל כרחו:

קטן בן כמה שנים יהיה כשמספידין עליו עניים בני חמשה עשירים בני ששה בני זקנים כבני עניים אבל צדוק הדין וקדיש אומרים על תינוק משעברו עליו שלשים יום: הגה ואין נוהגים כן אלא עד שיהיה בן י"ב חדש שיוצא במטה כדלקמן סימן שנ"ג סעיף ה':

בני עשירים ובני חכמים מוסיפין קצת על שבח מעשיהם:

תינוק שיודע לישא וליתן מספידין אותו במעשה עצמו ואם אין לו מעשים מספידין אותו במעשה אבותיו ואם אין להם מעשים מספידין להם במעשה קרוביו:

הכלה מספידין אותה בין במעשה אביה בין במעשה בעלה:

המחותך והמסורס והנפלים ובן ח' וכן בן ט' מת והעובד כוכבים והעבדים אין מתעסקין להספד וללוות:

יורשים שאינן רוצים לפרוע שכר הספדן מוציאין מהם בעל כרחם:

מי שצוה שלא יספדוהו שומעין לו. (אבל אם צוה שלא לנהוג עליו ז' וגזירת שלשים אין שומעין לו) (מהרי"ו סימן ד'):

איסור תלישת שיער וכן שריטה על מת בסימן ק"פ:

העם העוסקים בהספד כל זמן שהמת מוטל לפניהם נשמטים אחד אחד וקורין את שמע ומתפללין אין המת מוטל לפניהם הם יושבים וקורין והאונן יושב ודומם הם עומדים ומתפללין והוא מצדיק עליו את הדין ואומר יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתגדור פרצותינו ופרצות עמך בית ישראל:

לאחר קבורה מפסיקין ההספד בין לקריאת שמע בין לתפלה. (ועיין באורח חיים סימן ע"ב):

אין עושין שני הספדין בעיר אחת אלא א"כ יש שם רוב עם ליחלק לשנים ויהיה בכל הספד עם כדי צרכו:

אין עושים שני הספדים בעיר אחת אלא אם כן יש כדי לספר שבחיו של זה ושבחיו של זה:

אין אומרים בפני המת אלא דברים של מת כגון צרכי קבורתו והספד אבל שאר כל דבר אסור והני מילי בדברי תורה אבל במילי דעלמא לית לן בה:

מותר לומר פסוקים ודרשה לכבוד המת בתוך ארבע אמותיו או בבית הקברות (מהרא"י בביאור מא"ח לדעת רמ"ה):

חכם שמת בית מדרשו בטל שסופדין אותו כל שבעה אבל שאר מדרשות עוסקין בתורה אפי' בשעת הספד ואחר ההספד אין תלמידיו מתקבצים בבית מדרשו אלא מתחברים שנים שנים ולומדים בבתיהם. אב בית דין שמת כל מדרשות שבעיר בטלין והרגילין להתפלל בב"ה משנים מקומם. נשיא שמת כל בתי מדרשות שבכל מקום שמספידין אותו בטלים ואחר ההספד אין נכנסים לבית המדרש אלא מתחברי' שנים שנים ולומדין בבתיה' וכל בני העיר מתפללים בבית האבל בין בחול בין בשבת חוץ מקריאת התורה בשבת ושני וחמישי שקורין בב"ה ולא [יטיילו] בשוק אלא יושבים משפחות משפחות ודוים כל היום:

מספידין תלמידי חכמי' ונשותיהם בב"ה ובבית המדרש אבל לא שאר העם:

חכם ואלוף וגאון מכניסין אותו לבית המדרש ומניחין המטה במקום שהיה דורש וסופדין אותו שם וכשמוציאים המטה סופדים אותו עד בית הקברות וביום הז' עולים לבית הקברות ומבקרין אותו וכן ביום שלשים ותכלית י"ב חדש מבקרין ומשכיבין אותו:

קצת. כ' הט"ז ונראה לתת טעם לזה דדבר מסתבר הוא שכל מי שעושה איזה מצוה כגון צדקה וכיוצא בה באיזה שיעור בודאי אם היה בא לידו דבר הצורך קצת יותר לא היה מניח מלעשות גם אותו השיעור ולא היה משחית בעבור דבר מועט ע"כ נחשב לו כאלו עשאו ואין כאן עדות שקר עליו עכ"ל:

עניים. שהעני מצטער על בניו יותר מהעשיר לפי שאין לו שמחה אחרת:

נוהגים. כ' הש"ך ובכאן ק"ק לובלין נוהגין שעל בן ל' אומרים צדוק הדין וקדיש וכמדומה לי שגם בשאר קהלות נוהגים כן וכן ראוי לנהוג עכ"ל:

מוסיפין. משום כבוד אבותם וכ' הט"ז דיש בירושלמי שהמת יודע ושומע קילוסו כמתוך החלום וכל שאומרים בפניו יודע עד שיסתום הגולל:

בעלה. שעולה עמו ואינה יורדת עמו:

מוציאים. כ' הש"ך ודוקא אם ירשו ממון המת דאל"כ אפי' בניו אין מוציאים מהם בע"כ כדלקמן סימן שמ"ח ס"ב:

אבל. וכ' מהרי"ו דאם צוה האב או האם שלא לנהוג בהם י"ב חדש כיון דאינו שייך בשאר מתים אלא בכבוד אב ואם מצוה לקיים דבריהם:

תורה. והב"ח פסק דד"ת אסור אפי' חוץ לד' אמות ומילי דעלמא אינו אסור אלא תוך ד"א ודבריו של מת מותר אפי' בד"ת ואפי' תוך ד"א וכן נהגו לדרוש באגדות ופסוקים אפי' תוך ד' אמות של מת ויוצאין מענין לענין עד שמגיעין לספר שבחיו של מת מעסק תורתו וחסידותו ושאר מדות טובות שהיו בו. וכ' הט"ז ודלא כיש מכוונין להראות מעלתם בדרוש שעל המת מה שאינו לכבודו ולא שפיר קעבדי. ושמעתי הרבה גדולים שהיו מקפידין על זה. וכ' המרדכי דכל אותו החדר שהמת מונח בו חשוב כד"א וכ"פ הב"ח. וע"ל סימן שס"ו:

ותכלית. כ' הט"ז בשם ספר תורת האדם דאין מנהג ולא דרך ארץ להזכיר המת אחר י"ב חדש. וכל שאין מגעת השמועה אלא לאחר י"ב חדש פטורים מהספד ואין חדש העיבור בכלל כי לא הוזכר שנה רק י"ב חדש. עכ"ל:

ברייתא שבת דף ק"ה ע"ב:

מימרא דרב ששת ברכות דף ו' ע"ב וכפירוש רש"י שם:

ברייתא באבל רבתי:

ברייתא ברכות דף ס"ב ע"א:

כפי' הרא"ש בפ"ג דמ"ק כי הוא למת למזכרת עון:

רמב"ם בפ"ה מהלכות אבל וטור וכ"כ רמב"ן בסת"ה מהא דרפרם דספדיה לכלתיה וכו' מגילה דף כ"ח ע"ב:

משנה כתובות דף מ"ו ע"ב:

ברייתא (באבל רבתי וכתבה הרא"ש בסוף) מ"ק [כ"ד ע"ב] וכר' יהודה משום ר' ישמעאל:
(°) דזהו שמחתם שאין להם ממון לשמוח בהם:

טור בשם רב האי וכ"כ הרמב"ן בסת"ה:

שם מברייתא דאבל רבתי והרא"ש בסוף מ"ק:

ג"ז בברייתא שם פ"ג:

שם:

ברייתא שם בפ"ק ופי' הר"ן מחותך שהוציאוהו מחותך מן הבטן ומסורס שיצא הפוך:

וסיים שם הרמב"ן אלא הצריכין למטה ולקבורה ועיין בסימן שס"ז:

בעיא ונפשטה דיקרא דשכבי הוא סנהדרין דף מ"ו ע"ב:

ג"ז שם:

ברייתא ברכות דף י"ט ע"א:

טור בשם הרמב"ן בסת"ה:

ברייתא באבל רבתי פרק י"א וכפירוש הרמב"ן שם ששניהם למת אחד:

ג"ז שם בברייתא וכפירוש הרמב"ן דמיירי בשני מתים:

ברכות דף ג' ע"ב וכלישנא קמא הרי"ף והרא"ש והרמב"ן בשם רב האי גאון וכ"כ הרמב"ם פרק י"ג מהלכות אבל וכתב הרא"ש והטור בשם רב האי שאפילו חוץ לד' אמות אסור ואיתא במרדכי סוף מ"ק שאסור בכל אותו חדר שהמת מונח בו:

נ"י בשם הרמ"ה מהא דכבוד עשו לו במותו מלמד וכו' ב"ק דף ט"ז ע"ב:

ברייתא מ"ק דף כ"ב ע"ב:

טור מדברי אביו הרא"ש שם בשם הראב"ד:

כן הוא ברמב"ם בפ"ט והם דברי רבי יהושע בן קרחא בברייתא שם:

בברייתא מגילה דף כ"ח ע"ב:

טור בשם רב האי גאון:

וכתב הכל בו שאם חל יום ז' בר"ח אינו הולך לבית הקברות ולא לקטן:
(°) פי' אומרים הזכרה ותפלה בעבורו ויש נוסח תפלה בזה וקורין אותו השכבה:

ואסור כו' ומוסיפין כו' וחכם כו'. הכל במ"ש:
(ליקוט) וחכם וחסיד כו'. ספכ"ג דשבת ופ"ג דא"ר הלכה ו' בירושלים כו' וביהודה כו' ובפ"ק דסנהדרין (י"א א') וכשמת הלל כו' ובפי' בתרא דמגילה (כ"ח ב') ווי חסרא ארעא כו' ובפ' בתרא דמ"ק כמה עובדי:

כשם כו'. פ' בתרא דמגילה (כ"ח ב') ובספ"ב דר"ה ואותו היום מתה אמו כו' אבל אילו ראויה היה בלא"ה מספידה. תה"א (ע"כ):

(ליקוט) במקום כו' ואם כו'. א"ר פי"ד ועבה"ג:

בני כו'. א"ר פ"ג בני עשירים כבני חכמים בני חכמים כו':

תינוק כו' הכלה כו'. א"ר פ"ג:

המחותך כו'. א"ר פ"א (ע"כ):
(ליקוט) סעיף ד' וסעיף ה' וסעיף ו' וסעיף ז' ערא"ש פ"ג דמ"ק סי' קל"ה: סעיף ח'. ע"ש סי' קמ"א (ע"כ):

לאחר כו'. נלמד מסעיף שקדם ועב"י בא"ח סי' ע"ב:
(ליקוט) לאחר כו'. ירושלמי והביאו הרא"ש בפ"ג דמ"ק ובפ"ג דברכות סי"א וכ' הרמב"ן דהלכה כרבותינו וגירסתו שם בירושלמי מפסיקין לק"ש ואין כו' מעשה כו' ופי' ביום ראשון היינו השורה וכתב שמעינן מיניה דקודם קבורה בפני המת נשמטין וקורין ואין מתפללין אינו מוטל לפניהם קורין ומתפללין לאחר קבורה השורה אין מפסיקין לא לק"ש ולא לתפלה אבל ההספד מפסיקין בין לק"ש ובין לתפלה וזהו שלא כדברי הש"ע בסי"ב שכ' ומתפללין ועב"י:

בתוך ד"א. דחוץ לד"א בלא"ה מותר כמ"ש בירושלמי (פ"ג דברכות ופ"ז דנזיר) ר' יונה ור' יוסי גלילא בשם ר' יוסי בן חנניה אין שואלין הלכות לפני מטתו של מת האר' יוחנן שאל לר' ינאי קומי ערסיה דר"ש בן יהוצדק הקדיש עולתו לבדק הבית מהו והוא מגיב ליה נימא כד הוה רחיק או כד הוו מסקין ליה לסדרה והא ר' ירמיה שאל לר' עזריה קומי ערסיה דר"ש בר ר' יצחק נימא כד הוה רחיק הוה מגיב ליה כד הוה קריב לא הוה מגיב ליה והביאו בס' תה"א. ומ"ש ברא"ש בפ"ג דברכות סוף ס"ו וחוץ לד"א איירי צ"ל ותוך ד"א איירי (עיין בתוספת הרא"ש ברכות ג' ב' וצ"ע) דלא כרי"ו וע' בטור ובב"י ואמר ד"א כמ"ש ברפ"ג שם התם תוך ד"א כו' דאמר מר כו' (ע"כ):

שומעין לו. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל שכתב בשם תשו' בית יעקב סי' פ"ג דגדול הדור שמת וצוה שלא להספידו המיקל שלא לשמוע לחכם הלז לא הפסיד ע"ש. ועי' בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' קע"ד שהאריך בזה והביא בשם רבי הגאון בעל נודע ביהודה ז"ל שאמר בעת שהספיד להגאון בעל פני יהושע אף שצוה שלא להספידו אין שומעין בזה למי שהוא רבן שכבה"ג ושקיל וטרי בהא וסיים שאין לו היתר ברור לבטל דברי המת ולהספידו במקום שאמר אל תספידוני וע"ש בסי' ר"ז עוד מזה. עוד כתב בתשו' בי"ע שם בשני ת"ח בעיר אחת שהיו שונאים זה את זה ומת אחד מהם אסור למעט הספד מפני כבוד ת"ח שני ע"ש. ועי' בתשו' אבן שהם סי' ע"ב דמי שצוה שבנו לא יאמר קדיש עליו שומעין לו ע"ש:

אבל אם צוה. עי' בספר עיון יעקב שחבר הגאון בעל שבו"י במס' סנהדרין דף מ"ז שחולק על מהרי"ו ועל רמ"א ז"ל ודעתו דה"ה לענין אבילות שבעה וקריעה שומעין לו אחרי שהוא ג"כ לכבוד המתים דמה"ט המאבד ע"ל אין מתאבלין עליו וכתב שעשה כן הלכה למעשה שלא כדברי הרמ"א ז"ל ע"ש (ודבר זה נאמר ונשנה בספרו תשובת שבו"י ח"ב סי' ק"ב ע"ש) ועי' בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סוס"י ר"ז שהשיג עליו והעלה דאין לסמוך עליו בזה להקל ע"ש:

כגון צרכי קבורתו. עי' בתשו' רדב"ז החדשות סי' רכ"ד:

(סימן שד"מ סעיף י' בהג"ה) אבל אם צוה שלא לנהוג. מקור דין זה במהרי"ו (סי' ז') והעתיקו בד"מ שכתב וז"ל אבל תוך ל' כיון דאשאר מתים נמי מתאבלים עליהם ואסמכינהו אקרא לא נתברר לי אי יקרא דחיי או יקרא דשכבי דהא ודאי אבילות גופיה אינה יכולה למחול דא"כ בטלת כל דיני אבילות עכ"ל הנה בודאי עיקר טעמא דידיה לאו מכח סיומא דידיה דא"כ בטלת כל דיני אבילות דמה בכך אם יבוטל בכה"ג היכא דצוה שלא להתאבל וכמו אבילות י"ב חודש דמודה הרי"ו דשומעין לצוואתו אלא ודאי עיקר טעמא דידיה מחמת ספיקתו אם אבילות הוא יקרא דחיי או דשכבי וכהיות שכן תמה אני דהא דבר זה מחלוקת רבותינו הוא דבדין מאבד עצמו לדעת דאיתא בברייתא דאבל רבתא (רפ"ב) דכל שהוא כבוד לחיים מתעסקין בו וכל שאינו כבוד לחיים אין מתעסקין בו ובזה דעת הרמב"ם (פ"א מהל' אבילות) דאין מתאבלין עליו וע' בכ"מ שם דס"ל להרמב"ם דאבילות כבוד המתים הוא [ומשמעות הרמב"ם דאף אבילות יום א' דהוא דאורייתא לדעת הרמב"ם ג"כ אמרינן טעמא דקרא משום כבוד המתים וצ"ע] אך דעת הרמב"ן בת"א דמתאבלין עליו דכבוד החיים הוא הרי דהוא ספיקא דרבוותא וכיון שכן למה דפסקינן בפשיטות (רס"י שמ"ה) כדעת הרמב"ם דהמאבד עצמו לדעת אין מתאבלין עליו הרי דקי"ל בפשיטות דאבילות הוי כבוד המתים או דקיי"ל מספיקא להקל באבילות עכ"פ נפסוק דמצוה שלא להתאבל מהני ולא הו"ל להרמ"א להעתיק דברי הרי"ו לדינא וראיתי בת' הראנ"ח (סי' נ') שכתב לענין אחר בפשיטות ג"כ דהאבילות ז' ול' הוי כבוד לחיים ולא הרגיש דהוא מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן הנ"ל וצ"ע לדינא וע' בת' שבות יעקב (ח"ב סי' ק"ב):

(ש"ך סקי"א) וכ' המרדכי. עי' א"ר (או"ח סי' א' סק"ד):

ומוסיפין בהם קצת. קשה מה לי שקר מעט מה לי שקר הרבה ונראה לתת טעם לזה דדבר מסתבר הוא שכל מי שעושה איזה מצוה כגון צדקה וכיוצא בה באיזה שיעור בודאי אם היה בא לידו דבר הצורך קצת יותר ודאי לא היה מניח מלעשות גם אותו השיעור כי לא היה משחית בעבור דבר מעוט יותר וע"כ נחשב לו כאלו עשאו ואין כאן עדות שקר עליו:
יש בירושלמי המת יודע ושומע קילוסו כמתוך החלום וכל שאומרים בפניו יודע עד שיסתום הגולל):

עניים בני חמשה. דעניים מצטערים יותר מעשירים דעשירים יש להם שמחה בממון שלהם:

המחותך. פי' שהוציאוהו חתוך מן הבטן. מסורס שיצא הפוך. כן כ' נימוקי יוסף:

מוציאין מהם בעל כרחם. דהספדא יקרא דשיכבא הוא:

לכבוד המת. דכל שאין לכבוד המת ודאי אסור ולא כיש שמכוונים להראות מעלתם בדרוש שעל המת מה שאינו לכבודו ולאו שפיר קעבדי ושמעתי הרבה גדולים היו מקפידין על דבר זה. וכתב הטור בשם רב האי גאון דאפילו חוץ לארבע אמות אסור בד"ת:
בספר תורת האדם כתוב דאין מנהג ולא דרך ארץ להזכיר המת אחר שנים עשר חודש וכל שאין מגעת שמועה אלא לאחר שנים עשר חודש פטורים מהספד ואין חודש העיבור בכלל כי לא הוזכר שנה רק י"ב חדש:

(סימן שד"מ שו"ע סעיף ב') מספידין על הנשים. עיין כתובות (דף ע"ב):