שולחן ערוך, יורה דעה של״א: דין נתינתם באיזה מקום וכיצד הכהן מקבלם ואם הם דאורייתא או דרבנן. ובו קמ"ו סעיפים: – עם 17 מפרשים

א

דין נתינתם באיזה מקום וכיצד הכהן מקבלם ואם הם דאורייתא או דרבנן. ובו קמ"ו סעיפים:
התרומות ומעשרות אינם נוהגים מן התורה אלא בארץ ישראל בין בפני הבית בין שלא בפני הבית ונביאים התקינו שיהיו נוהגים אפי' בארץ שנער מפני שהיא סמוכה לארץ ישראל ורוב ישראל הולכים ושבים שם וחכמים הראשונים התקינו שיהיו נוהגות אף בארץ מצרים ובארץ עמון ומואב מפני שהם סביבות לארץ ישראל סוריא הקונה בה שדה חייבת בתרומות ומעשרות מדברי סופרים ושאר הארצות אין תרומות ומעשרות נוהגות בהן:

ב

בזמן הזה אפילו במקום שהחזיקו בו עולי בבל ואפי' בימי עזרא אין חיוב תרומות ומעשרות מן התורה אלא מדבריהם מפני שנאמר כי תבואו משמע ביאת כולכם ולא ביאת מקצתן כמו שהיתה בימי עזרא: הגה ויש חולקין וסבירא להו דחייבין עכשיו בארץ ישראל בתרומות ומעשרות מדאורייתא אך לא נהגו כן (טור בשם ר"י):

ג

עובד כוכבים שקנה קרקע בארץ ישראל וחזר ישראל ולקחה ממנו מפריש תרומות ומעשרות מה שאין כן בסוריא:

ד

פירות העובד כוכבים שגדלו בקרקע שקנה בארץ ישראל אם נגמרה מלאכתן ביד העובד כוכבים ומרחן העובד כוכבים פטורין מכולם ואם לקחן ישראל אחר שנתלשו קודם שתגמר מלאכתן וגמרן ישראל חייבים ומפריש תרומה ומעשר ראשון ותרומת מעשר ומשייר לעצמו מעשר ראשון והוא שלו מפני שהוא אומר ללוי אני באתי מכח איש שאין אתה יכול ליטול ממנו (והתרומת מעשר מוכר לכהן ונוטל דמיה) (טור):

ה

מכר העובד כוכבים הפירות שלו לישראל כשהן מחוברים לקרקע אם עד שלא באו לעונת המעשרות ונגמרו ביד ישראל חייב בכל ונותן כל מעשר ראשון ללוי ואם מכרן אחר שבאו לעונת המעשרות מפריש תרומות ומעשרות ונותן המעשר ללוי לפי חשבון כיצד לקח תבואה זרועה מעובד כוכבים אחר שהביאה שליש ונגמרה ביד ישראל מפריש תרומות ומעשרות ונותן ללוי שני שלישי המעשר הראשון:

ו

ישראל שמכר פירותיו לעובד כוכבים קודם שיבואו לעונת המעשרות וגמרן העובד כוכבים פטורין מן התרומה ומן המעשרות ואם אחר שבאו לעונת המעשרות אע"פ שגמרן העובד כוכבים חייב בכל:

ז

מכר עובד כוכבים לישראל פירות מחוברים אחר שבאו לעונת המעשרות ומרחן העובד כוכבים ברשות ישראל אינם חייבים בתרומה ומעשרות הואיל ובאו לעונת המעשרות ברשות עובד כוכבים ומרחן העובד כוכבים אע"פ שהם ברשות ישראל הקונה פירות מעובד כוכבים בסוריא בין תלושים בין מחוברים אפילו קודם שבאו לעונת המעשרות אע"פ שמרחן ישראל פטורים ואם עדיין לא הגיעו לעונת המעשרות הואיל וקנה אותם עם הקרקע חייב לעשר:

ח

ישראל שהיה אריס לעובד כוכבים בסוריא פירותיו פטורים לפי שאין לו בגוף הקרקע כלום וכן החוכר והמקבל והשוכר שדה מהעובד כוכבים בסוריא פירותיו פטורין:

ט

ישראל שלקח בסוריא שדה מהעובד כוכבים עד שלא הביאה שליש וחזר ומכרה לעובד כוכבים אחר שהביאה שליש אם חזר ישראל ולקחה פעם שניה חייב שהרי נתחייב ביד ישראל:

י

ישראל שהיה לו קרקע בסוריא והוריד לה אריס ושלח לו האריס פירות הרי אלו פטורים שאני אומר מהשוק לקחן והוא שיהיה אותו המין מצוי בשוק:

יא

שותפות העובד כוכבים חייבת בתרומה ומעשרות כיצד ישראל ועובד כוכבים שלקחו שדה בשותפות אפילו חלקו שדה בקמתה ואין צריך לומר אם חלקו גדיש הרי זה טבל וחולין מעורבים בכל קלח וקלח מחלקו של עובד כוכבים אע"פ שמרחן העובד כוכבים וחייבים מדבריהם בד"א בא"י שהמעשרות של תורה ובשל תורה אין ברירה אבל אם לקחו שדה בסוריא הואיל והמעשרות שם מדבריהם אפילו חלקו הגדיש חלקו של עובד כוכבים פטור מכלום ונראה לי דהאידנא שאין חיוב תרומות ומעשרות בא"י אלא מדבריהם גם בא"י חלקו של עובד כוכבים פטור מכלום:

יב

פירות א"י שיצאו חוצה לארץ פטורים מתרומות ומעשרות ואם יצאו לסוריא חייבים ופירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ חייבים אם נקבעו למעשר [ביד ישראל] אחר שנכנסו לארץ:

יג

כל אוכל אדם הנשמר שגידוליו מן הארץ חייב בתרומה:

יד

אין מפרישין תרומות ומעשרות מהירק בח"ל אפילו במקומות שאמרנו שחייבום חכמים וכן ירק הבא מחוצה לארץ לארץ אף על פי שיש עפר בעיקריהן הרי זה פטור:

טו

התבואה והזיתים שלא הביאו שליש פטורים מתרומה ומעשרות ומנין יודע כל שזורעה ומצמחת בידוע שהביאה שליש:

טז

ההפקר פטור מתרומה ומעשרות אבל הזורע שדה הפקר חייב בתרומה ומעשרות:

יז

דברים שאין דרך רוב בני אדם לזרעם בגנות ובשדות אלא חזקתן מן ההפקר פטורין מתרומה ומעשרות:

יח

נתערבו פירות החייבים בתרומה ומעשר בפירות הפטורים אם יש לו פירות אחרים החייבים מוציא מהם לפי חשבון פירות חייבים שבתערובות ואם לאו מוציא תרומה ותרומת מעשר על הכל ומפריש מעשר ראשון ושני לפי חשבון פירות חייבים שבתערובות:

יט

תרומה גדולה בזמן הזה שהיא עומדת לשריפה מפני הטומאה שיעורה כל שהוא: הגה ונותנה בזמן הזה לכל כהן שירצה בין חבר בין עם הארץ ואפילו אינו מיוחס רק שמוחזק בכהן והוא שורפה ויכול להניחה ולשרפה [עד] שיכול ליהנות ממנה בשעת שריפה אבל זר אסור ליהנות ממנה בשעת שריפתה אם לא שכהן נהנה עמו אבל שאר הנאות שאינה מכלה אותה מותרת אפי' לזרים (טור) כהן שאוכל אצל ישראל נותן בנר שמן של תרומה ואע"פ שעומד הכהן והולך לו אין צריך לכבותו עד שיכבה מעצמו (מרדכי פ' אלמנה לכ"ג) וכל זה מיירי בתרומה שהוכשרה דאז נטמאת ומותר לשרפה אבל אם לא הוכשרה שלא נטמאה אסור לשרפה וטוב להכשיר אותה קודם מירוח כדי שתקבל טומאה ויהא מותר לשריפה (טור) : ואחר כך מפריש מן השאר אחד מעשרה והוא נקרא מעשר ראשון ונותנו ללוי (וי"א אף לכהן) (טור) ועל זה נאמר בתורה כי את מעשר בני ישראל וגו' ולבני לוי הנה נתתי את כל מעשר בישראל וגו' ואח"כ מפריש מהשאר אחד מעשרה והוא נקרא מעשר שני והוא לבעליו ובסימן זה יתבארו משפטיו ועליו נאמר עשר תעשר ועל הסדר הזה מפרישין בשנה ראשונה מהשבוע ובשניה וברביעית ובחמישית אבל בשלישית ובששית מהשבוע אחר שמפרישין מעשר ראשון מפרישין מהשאר מעשר א' ונותנו לעניים והוא נקרא מעשר עני ואין בשתי שנים אלו מעשר שני אלא מעשר עני ועליו נאמר מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך וגו' ובא הלוי וגו' שנת השמטה כולה הפקר ואין בה לא תרומה ולא מעשרות כלל ובחוצה לארץ שאין בה שמטת קרקע מפרישין בשנת השמטה בארץ מצרים ובעמון ומואב מעשר ראשון ומעשר עני ובארץ שנער מפרישין בה מעשר שני כמו ברוב השנים ושנת השמטה האמיתית היתה שנת השי"ג (וי"א אם עובד כוכבים מכר פירות בשביעית לישראל וגמר מלאכתו ביד ישראל חייבים בתרומה ומעשר ומפריש מעשר עני כדין עמון ומואב) (ב"י וכן כתב כפתור ופרח):

כ

מעשר ראשון שלוקח הלוי מפריש ממנו א' מעשרה ונותנו לכהן והוא נקרא תרומת מעשר ועליו נאמר ואל הלוים תדבר וגו': (ודין תרומת מעשר כדין תרומה גדולה מיהו אפילו האידנא בעינן ליתן כשיעור) (ב"י בשם הרמב"ם):

כא

המרבה בתרומה הואיל ושייר מקצת חולין הרי זה תרומה אבל אם אמר כל הפירות האלו תרומה לא אמר כלום:

כב

האומר תרומת הכרי לתוכו אם אמר בצפונו או בדרומו קרא שם וחייב להפריש ממנו תרומתו ואם לא ציין המקום לא אמר כלום:

כג

אמר תרומת הכרי הזה בזה והכרי הזה בזה מקום שנסתיימה תרומתו של הראשון שם נסתיימה תרומתו של שני:

כד

תרומת מעשר אין מפרישין אותה באומד אלא מדקדק בשיעורה ואפי' בזמן הזה דבר שדרכו למדוד מודד ודבר הנשקל שוקל ודבר שאפשר למנותו מונה היה אפשר למנותו ולשקלו ולמדדו המונה משובח והמודד משובח ממנו והשוקל משובח משניהם: (וניטלת שלא מן המוקף ותלמידי חכמים אין תורמין אלא מן המוקף) (הרמב"ם פ"ג):

כה

אין תורמין תרומה גדולה אלא מן המוקף כיצד היו לו חמשים סאה בבית זה וחמשים סאה בבית אחר לא יפריש מא' מהם על שניהם ואם הפריש שלא מן המוקף תרומתו תרומה והוא שיהיה המופרש שמור אבל אם היה טעון כדי יין או שמן וראה שמשתברין ואמר הרי הם תרומה על פירות שבביתי לא אמר כלום ונ"ל דבזמן הזה דלאיבוד אזלא מפני הטומאה תרומתו תרומה:

כו

פירות המפוזרים בתוך הבית או שתי מגורות (פי' מקומות שמכניסים בהן פירות מענין יגירהו בחרמו) שבבית אחד תורם מאחד על הכל (שקי תבואה ועיגולי דבילה וחביות של גרוגרות אם היו בהקיפה אחת תורם מאחד על הכל) חביות [*צ"ל של יין וכ"ה ברמב"ם פ"ג הי"ח וכמ"ש בירושלמי במסכת מ"ש דדוקא של יין ולא של שמן ע"ש. (מראה כהן)] שלא סתם את פיהם תורם מאחד על הכל משיסתם תורם מכל אחד ואחד:

כז

המקדים מעשר שני לראשון או מעשר ראשון לתרומה אע"פ שעבר בלא תעשה מה שעשה עשוי:

כח

הרוצה להפריש תרומה ותרומת מעשר כאחד מפריש א' ממאה ומעט יותר ואומר אחד ממאה שיש כאן הרי הוא בצד זה שהפרשתי והרי הוא חולין והנשאר מזה שהפרשתי שהוא המעט היתר על א' ממאה הוא תרומה על הכל והמעשר שראוי להיות למאה חולין אלו הרי הוא בצד זה שהפרשתי וזה הנשאר יותר על התרומה ממה שהפרשתי הרי הוא תרומת מעשר על הכל:

כט

עושה אדם שליח להפריש תרומות ומעשרות:

ל

חמשה אם תרמו אין תרומתן תרומה חרש שוטה וקטן ועובד כוכבים שתרם של ישראל אפי' ברשותו והתורם שאינו שלו שלא ברשות הבעלים אבל התורם משלו על של אחרים הרי זה תרומה ותיקן פירותיהם וטובת הנאה שלו שנותנה לכל כהן שירצה:

לא

התורם שלא ברשות או שירד לתוך שדה חבירו וליקט פירות שלא ברשות כדי שיקחם ותרם אם בא בעל הבית ואמר ליה כלך אצל יפות אם היו שם יפות ממה שתרם תרומתו תרומה ואם לאו אין תרומתו תרומה ואם לקט בעל הבית והוסיף בין כך ובין כך תרומתו תרומה:

לב

המדבר ואינו שומע או ששומע ואינו מדבר והערום והשכור והסומא לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה ובזמן הזה דלשריפה אזלא מפני הטומאה תורמים שכור וסומא אפילו לכתחלה תרומה אבל לא מעשר לוי:

לג

קטן שהגיע לעונת נדרים אע"פ שלא הביא שתי שערות ולא נעשה גדול אם תרם תרומתו תרומה:

לד

האומר לשלוחו צא ותרום לי והלך לתרום ואינו יודע אם תרם ובא ומצא כרי תרום אין חזקתו תרום חוששין שמא אחר תרם בלא רשות: הגה וי"א דבכה"ג חזקתו תרום דאמרינן חזקה שליח עושה שליחותו אפי' באיסור דאורייתא אבל אם אינו יודע אם כרי תרום או לא אסור לאכול ממנו דהשליח אומר ודאי לא יגע בו עד שידע שהוא תרום (טור בשם הרא"ש והר"ש):

לה

פירות השותפים חייבים בתרומה ומעשרות ואינם צריכים ליטול רשות זה מזה אלא כל התורם מהם תרומתו תרומה תרם א' מהם ולא ידע חבירו ובא הוא ותרם אם היו ממחין זה על זה אין תרומת השני תרומה ואם לאו אם תרם הראשון כשיעור אין תרומת השני תרומה ואם לא תרם הראשון כשיעור תרומת שניהם תרומה ונראה לי שבזמן הזה ה"ה במעשר אבל לתרומה כיון שאין לתרומה שיעור בין כך ובין כך אין תרומת השני תרומה:

לו

האומר לאחד לתרום והלך לתרום וביטל שליחותו קודם שיתרום אם שינה השליח שליחותו כגון שא"ל תרום מן הצפון ותרם מן הדרום אין תרומתו תרומה ואם לאו תרומתו תרומה (ויש חולקין וס"ל דכל שבטל השליחות אפי' לא שינה לא הוי תרומתו תרומה) . (טור):

לז

אריס שתרם ובא בעל הבית ועיכב אם עד שלא תרם עיכב אין תרומתו תרומה ואם משתרם עיכב תרומתו תרומה:

לח

אפוטרופסין תורמין נכסי יתומים:

לט

הגנב והגזלן והאנס תרומתן תרומה ואם היו הבעלים רודפין אחריהם אין תרומתן תרומה:

מ

הבן והשכיר והעבד והאשה תורמין על מה שהם אוכלין אבל לא על השאר:

מא

הבן כשאוכל עם אביו והאשה בעיסתה תורמין מפני שהן ברשות:

מב

הפועלים אין להם רשות לתרום שלא מדעת בעל הבית:

מג

פועל שאמר ליה בעל הבית כנוס לי גרני ותרום ותרם ואחר כך כנס תרומתו תרומה:

מד

עובד כוכבים שהפריש תרומה משלו גזרו חכמים שתהא תרומתו תרומה אם הוא בארץ ישראל: הגה ובודקין אותו אם אמר בדעת ישראל הפרשתי תנתן לכהן ואם לאו טעונה גניזה. (טור):

מה

המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר מעשר ואמר תרומה לא אמר כלום עד שיהיו פיו ולבו שוים:

מו

הפריש תרומה במחשבתו ולא הוציא בשפתיו כלום הרי זה תרומה שנאמר ונחשב לכם תרומתכם:

מז

המפריש תרומה על תנאי אם נתקיים התנאי הרי זה תרומה:

מח

המפריש תרומות ומעשרות וניחם עליהם הרי זה נשאל לחכם ומתיר לו כדרך שמתירין שאר נדרים ותחזור חולין כמו שהיתה:

מט

האומר של מעלה תרומה ושל מטה חולין או בהפך דבריו קיימים:

נ

התורם את הגורן צריך שיכוין את לבו שתהיה תרומה על הכרי ועל מה שבקוטעין (פי' שבלים קטועים שלא נידושו) ועל מה שבצדדים ועל מה שבתוך התבן התורם את היקב צריך שיכוין את לבו לתרום על מה שבחרצנים ועל מה שבזגים התורם את הבור של שמן צריך שיכוין את לבו על מה שבגפת (פירוש פסולת של זיתים) ואם לא נתכוין אלא תרם סתם נפטר הכל שתנאי ב"ד הוא שתרומה על הכל:

נא

התורם כלכלה של תאנים ונמצאו תאנים בצד הכלכלה הרי אלו פטורים מפני שבלבו לתרום על הכל:

נב

אין תורמין אלא מן היפה ונראה לי דהשתא דלאיבוד אזלא מפני הטומאה אין להקפיד בכך ומיהו במעשר הניתן ללוי ולעני יש להקפיד בכך:

נג

אין תורמין ממין על שאינו מינו ואם תרם אין תרומתו תרומה הקישות והמלפפות מין אחד כל מין חטים מין אחד כל מין תאנים וגרוגרות ודבילה מין א' ותורם מזה על זה וכל שהוא כלאים בחבירו לא יתרום מזה על זה אפילו מן היפה על הרעה ואם תרם אין תרומתו תרומה וכל שאינו כלאים בחבירו תורם מן היפה על הרע אבל לא מן הרע על היפה ואם תרם תרומתו תרומה חוץ מן הזונין (פי' זרעונים שחורים הנמצא בין החטים) על החטים מפני שאינם אוכל אדם:

נד

אין תורמין מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו ולא מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שנגמרה מלאכתו ואם תרם תרומתו תרומה:

נה

אין תורמין מהמחובר על התלוש ולא מן התלוש על המחובר ואם תרם אין תרומתו תרומה אבל אם אמר פירות ערוגה זה תלושים יהיו תרומה על פירות ערוגה זו לכשיתלשו ונתלשו דבריו קיימין והוא שהביאו שניהם שליש בעת שאמר:

נו

אין תורמין מן הלח על היבש ולא מן היבש על הלח ואם תרם תרומתו תרומה:

נז

אין תורמין מפירות שנה זו על פירות שנה שעברה ולא מפירות שנה שעברה על פירות שנה זו ואם תרם אינה תרומה שנאמר שנה שנה ליקט ירק ערב ר"ה עד שלא בא השמש וחזר וליקט אחר שבא השמש אין תורמין מזה על זה שזה חדש וזה ישן וכן אם ליקט אתרוג בערב ט"ו בשבט עד שלא בא השמש וחזר וליקט אתרוג אחר משבא השמש אין תורמין מזה על זה מפני שאחד בתשרי ראש השנה למעשרות תבואה וקטניות וירקות וט"ו בשבט ר"ה למעשרות האילן:

נח

אין תורמין מפירות הארץ על פירות חוצה לארץ ולא מפירות ח"ל על פירות הארץ ולא מפירות הפטורים על החייבים ולא מהחייבים על הפטורים ואם תרמו אין תרומתן תרומה:

נט

תרם מדמאי (פי' דא מאי כלומר פירות או תבואה שנלקחה מעם הארץ שאין ידוע אם הרים המעשר כראוי וחייב במעשרות מדרבנן) על דמאי או על ודאי תרומתו תרומה ויחזור ויתרום מכל אחד בפני עצמו:

ס

תרם מודאי על דמאי תרומתו תרומה ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ומעשרות:

סא

אין תורמין מן הלקוח על מה שגדל בתוך שדהו ולא הלקוח מעובד כוכבים על הלקוח מישראל או בהפך:

סב

אין תורמין שבלים על חטים וזיתים על שמן וענבים על יין אבל תורמים שמן על זיתים הנכבשים ויין על ענבים לעשות צמוקים:

סג

תורמים זיתי שמן על זיתי כבש אבל לא מזיתי כבש על זיתי שמן מיין שאינו מבושל על המבושל אבל לא מן המבושל על שאינו מבושל מן הצלול על שאינו צלול אבל לא משאינו צלול על הצלול מתאנים על גרוגרות במנין מגרוגרות על תאנים במדה אבל לא תאנים על גרוגרות במדה ולא גרוגרות על תאנים במנין כדי שיתרום לעולם בעין יפה ותורמים חטים על הפת אבל לא מן הפת על החטים לפי חשבון ובכל אלו אם תרם תרומתו תרומה ונראה לי דהאידנא דתרומה לאיבוד אזלא אין להקפיד בכך וכן בשאר דברים כיוצא בהם ומיהו במעשר הניתן ללוי ולעני יש להקפיד בכך:

סד

אין תורמין חומץ על יין אבל תורמין יין על חומץ:

סה

התורם חבית של יין על היין ונמצאת חומץ אם ידוע שהיתה של חומץ עד שלא תרמה אינה תרומה ואם אחר שתרמה החמיצה הרי זו תרומה אם ספק תרומה ויחזור ויתרום וכן התורם קישות ונמצאת מרה אבטיח ונמצא סרוח:

סו

אחר שמפרישין תרומה גדולה מפריש אחד מעשרה מהנשאר והוא הנקרא מעשר ראשון:

סז

מעשר ראשון מותר באכילה לישראל ומותר לאכלו בטומאה לפיכך בת לוי שנבעלה בעילת זנות נותנין לה מעשר ואוכלת אבל מי ששמעה שמת בעלה או העיד לה עד אחד ונשאת ואחר כך בא בעלה קנסו אותה חכמים שתהיה אסורה במעשר:

סח

לוים וכהנים מפרישין מעשר ראשון כדי להפריש ממנו תרומת מעשר וכן הכהנים מפרישין שאר תרומות ומעשרות והם לעצמם:

סט

אין מוציאין מעשר מיד הכהנים וכן כל מתנות כהונה אין מוציאין אותם מכהן לכהן:

ע

האוכל פירותיו טבלים וכן לוי שאכל המעשר בטבלו אע"פ שהם חייבים מיתה בידי שמים אין משלמין המתנות לבעליהם שנא' אשר ירימו לה' אין לך בהם כלום עד שירימו אותם ובח"ל מותר לאדם להיות אוכל והולך תחלה ואחר כך מפריש תרומה ומעשרות:

עא

מעשרין ממקום זה על מקום אחר ואינו צריך לעשר מן המוקף אבל אין מעשרין ממין על שאינו מינו ולא מן החיוב על הפטור ולא מן הפטור על החיוב ואם עישר אינו מעשר:

עב

כל שאמרנו בתרומה אין תורמין מזה על זה כך במעשר אין מעשרין מזה על זה וכל שאמרנו בתרומה אם תרם תרומתו תרומה כך במעשר אם הפריש מעשרותיו מעשרות וכל שהוא פטור מן התרומה פטור מן המעשר וכל התורם מעשר:

עג

כל שאמרנו בהם לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה כך אם עשרו מעשרותיהם מעשרות וכל שאין תרומתן תרומה כך אין מעשרותיהן מעשרות:

עד

השקדים המרים בין בגדלן בין בקטנן פטורים לפי שאינן אוכל:

עה

אין מעשרין אלא מן המובחר:

עו

אין מעשרין באומד אלא במדה או במשקל או במנין וכל המדקדק בשיעור משובח והמרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלין שהרי הטבל מעורב בהן ופירותיו מתוקנין:

עז

המפריש מקצת מעשר אינו מעשר אלא כמו שחלק את הערימה אבל צריך מזה החלק שיוציא מעשר שלו כיצד היו לו מאה סאה הפריש מהם חמשה לשם מעשר אינו מעשר ואינו יכול להפריש על החמש סאין מעשר במקום אחר אלא מהם חצי סאה שהיא המעשר שלהם:

עח

המפריש תרומה גדולה או תרומת מעשר מברך קודם שיפריש אקב"ו להפריש תרומה וכן המפריש מעשר ראשון מברך קודם להפריש מעשר וכן מברך על מעשר שני ואם הפריש הכל זה אחר זה מיד ולא סח ביניהם כוללן בברכה אחת ומברך להפריש תרומות ומעשרות:

עט

כל פרי שמקטנותו הוא ראוי לאכילה ואינו מניח אותו אלא כדי להוסיף בגופו מיד הוא חייב במעשרות וכל פרי שאינו ראוי לאכילה בקטנו אינו חייב במעשרות עד שיגיע לעונת המעשרות:

פ

אשכול שהגיע בו אפילו גרגיר יחידי כולו חיבור למעשרות וכאילו הגיע כולו ולא אותו אשכול בלבד אלא כל הרוח שיש בה אותה הגפן שיש בה האשכול וכן רמון שהגיע בה אפילו פרידה אחת כולה חיבור:

פא

שמרי יין שנתן עליהם מים וסננן אם נתן ג' ומצא ד' מוציא מעשר מזה היתר ממקום אחר ואינו מפריש עליו תרומה שהתורם מתחלה בלבו על הכל ואם מצא פחות מארבע אע"פ שמצא יתר על מדתו ואע"פ שיש בהם טעם יין פטור:

פב

פירות שהגיעו לעונת המעשרות ונתלשו ועדיין לא נגמרה מלאכתן כגון תבואה שקצרה ודשה ועדיין לא זרה אותה ולא מרחה מותר לאכול מהם אכילת עראי עד שתגמר מלאכתן ומשתגמר מלאכתן אסור לאכול מהם עראי בד"א בגומר פירותיו למכרן בשוק אבל אם היתה כוונתו להוליכן לבית הרי זה מותר לאכול מהם עראי אחר שנגמרה מלאכתן עד שיקבעו למעשר:

פג

א' מו' דברים קובע הפירות למעשרות החצר והמקח והאש והמלח והתרומה והשבת וכולם אין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתו כיצד פירות שדעתו להוליכן לבית אע"פ שנגמרה מלאכתן אוכל מהם אכילת עראי עד שיכנסו לבית שלו נכנסו לבית שלו נקבעו למעשרות ואסור לאכול מהם עד שיעשר וכשם שהבית קובע למעשר כך החצר קובע למעשר שאם נכנסו הפירות לחצר דרך השער נקבעו אע"פ שלא נכנסו לתוך הבית וכן אם מכרן או בשלם באור או כבשן במלח או הפריש מהם תרומה או נכנסה שבת עליהם לא יאכל עד שיעשר אף ע"פ שלא הגיעו לבית הכניסן לבית קודם שתגמור מלאכתן ה"ז אוכל מהם עראי התחיל [לגמור] מלאכתן מאחר שנכנסו לבית חייב לעשר הכל כיצד הכניס קישואין ודילועין קודם שישפשף משיתחיל לשפשף אחת נקבעו הכל למעשר וכן כל כיוצא בזה וכן התורם פירות שלא נגמרה מלאכתן מותר לאכול מהם עראי חוץ מכלכלת תאנים שאם תרמה קודם שתגמר מלאכתה נקבעה למעשר:

פד

מותר להערים על התבואה להכניסה במוץ כדי שתהיה בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר וזורה מעט מעט אחר שהכניס לבית ופטור לעולם מן התרומה ומן המעשרות שהרי אינו מתחיל לגמור הכל:

פה

הגומר פירותיו של חבירו שלא מדעתו הרי אלו טבלו למעשר:

פו

איזהו גמר מלאכת היין משיניחנו בחבית וישלה החרצנין והזגין מעל פי החבית אבל כשהוא בתוך הבור כשיגביהנו להעמידו בחבית שותה עראי וקולט מן הגת העליונה ומן הצנור ומ"מ ושותה:

פז

כיצד היא אכילת עראי כגון שהיה מקלף שעורים ואוכל מקלף אחת אחת ואם קלף וכנס לתוך ידו חייב לעשר היה מולל מלילות של חטים מנפה מיד ליד ואוכל ואם נפה לתוך חיקו חייב לעשר וכן נוטל מן היין ונותן לקערה לתוך תבשיל צונן ואוכל אבל לא לתוך הקדרה אף ע"פ שהיא צוננת מפני שהיא כבור קטן וכן סוחט זיתים על בשרו אבל לא לתוך ידו וכן כל כיוצא בזה:

פח

כשם שמותר לאכול עראי מפירות שלא נגמרה מלאכתן כך מותר להאכיל מהם לחיה לבהמה ולעופות כל מה שירצה ומפקיר מהם כל מה שירצה קודם שיעשר ואם גמרו אע"פ שלא נקבעו למעשר לא יפקיר ולא יאכיל לבהמה ולחיה ולעופות אכילת קבע עד שיעשר ומותר להאכיל לבהמה עראי מן הטבל ואפי' בתוך הבית ומאכילה פקיעי (פירוש עומרים של תבואה המונחים בקש) עמיר עד שיעשם חבילות:

פט

תאנה העומדת בחצר אוכל ממנה אחת אחת ופטור ואם צירף חייב במעשר בד"א כשהיה עומד בקרקע אבל אם עלה לראש התאנה ממלא חיקו ואוכל שם שאין אויר חצר קובע למעשר:

צ

היתה עומדת בחצר ונוטה לגנה ה"ז אוכל ממנה בגנה כדרכו כאילו היתה נטועה בגנה היתה נטועה בגנה ונוטה לחצר הרי זה כנטועה בחצר שאינו אוכל שם אלא אחת אחת:

צא

גפן שנטועה בחצר לא יטול את כל האשכול כאחד ויאכל אלא מגרגר אחת אחת וכן ברמון לא יטול את כל הרמון אלא פורט את הרמון באילן ואוכל הפרט משם וכן באבטיח סופתו (פי' חותכו) בקרקע ואוכלו שם:

צב

היה אוכל באשכול בגנה ונכנס מן הגנה לחצר אף על פי שיצא מן החצר לא יגמור עד שיעשר:

צג

כסבר הזרוע בחצר מקרסם עלה עלה ואוכלו ואם צירף חייב לעשר וכן כל כיוצא בזה:

צד

הלוקח פירות תלושין לאכלן נקבעו למעשר כמו שנתבאר ומאימתי יקבעו משיתן דמים אע"פ שלא משך:

צה

הרי שלא נתן דמים והיה בורר ומניח בורר ומניח אפילו כל היום כולו ואע"פ שגמר בלבו ליקח לא נתחייב לעשר ואם היה ירא שמים משגמר בלבו מעשר ואחר כך יחזיר למוכר אם רצה להחזיר:

צו

הלוקח במחובר לקרקע או שלקח תלוש לשלוח לחבירו לא נקבעו ויש לו לאכול מהם עראי:

צז

האומר לחבירו הא לך איסר זה ותן לי בו ה' תאנים הרי זה אוכל אחת אחת ופטור ואם צירף חייב לעשר הא לך איסר זה בעשרים תאנים שאבור לי בורר אחת אחת ואוכל באשכול שאבור לי מגרגר ממנו באילן ואוכל ברמון שאבור לי פורטו באילן ואוכל באבטיח שאבור לי סופת בקרקע ואוכל ואם קצץ את התאנים וצרפם או שקצץ האשכול או האבטיח חייב לעשר שהרי לא קנה אלא הנתלש אבל אם אמר ליה הא לך איסר בעשרים תאנים אלו בשני אשכולות אלו בשני רמונים אלו בשני אבטיחים אלו קוצץ כדרכו ואוכל עראי ופטור שלא נקבעו במקח שהרי לקחן במחובר:

צח

המחליף עם חבירו זה לאכול וזה לאכול שניהם נקבעו למעשרות שהרי לקחו בתלוש זה לקצות וזה לקצות שניהם לא נקבעו שאין המכר קובע דבר שלא נגמרה מלאכתו לקח האחד פירות שהחליף לאכילה ולקח האחד חלופיהן להקצותן זה שלקח לאכילה חייב לעשר וזה שלקח להקצות לא נקבע למעשר:

צט

עם הארץ שהיה עובר בשוק ואמר טלו לכם תאנים אוכלים ופטורים שאין המתנה קובעת:

ק

השוכר את הפועלים לעשות עמו בפירות בין בתלושין בין במחוברין הואיל ויש להם לאכול מן התורה במה שהם עושים הרי אלו אוכלים ופטורין מן המעשר ואם התנה עמהם שיאכלו מה שלא זיכתה להם תורה כגון שהתנה הפועל שיאכלו בניו עמו או שיאכל בנו בשכרו או שיאכל אחר גמר מלאכתו בתלוש הרי זה אסור לאכול עד שיעשר הואיל ואוכל מפני התנאי הרי זה כלוקח:

קא

המוציא פועלים לעשות לו מלאכה בשדה בזמן שאין להם עליו מזונות אוכלים מפירות שבשדה ופטורים מן המעשר והוא שלא נגמרה מלאכתן אבל אם יש להם עליו מזונות לא יאכלו ואע"פ שלא נגמרה מלאכתן שאין פורעין חוב מן הטבל [אבל] אוכלים אחת אחת מהתאנה אבל לא מן הסל ולא מן הקופה ולא מן המוקצה:

קב

אחד המבשל ואחד השולק ואחד הכובש קובע למעשר אבל המעשן את הפירות עד שהכשירן הרי זה ספק:

קג

הטומן פירות באדמה או בזבל או בתבן עד שהכשירם לאכילה לא נקבעו למעשר:

קד

הנותן יין לתבשיל חם או שנתן שמן לקדרה באלפס כשהן מרותחין נקבעו למעשר:

קה

מזג יין במים חמים נקבע וא"צ לומר אם בישל היין ואפי' בגת אסור לשתות ממנו עד שיעשר:

קו

הסוחט אשכול לתוך הכוס נקבע לתוך התמחוי אינו נקבע:

קז

המולח פירות בשדה נקבעו טבל הזיתים אחת אחת במלח ואכל פטור:

קח

הפוצע זיתים כדי שיצא השרף מהם פטור:

קט

הנוטל זיתים מהמעטן טובל אחת אחת במלח ואוכל ואם מלח ונתן לפניו חייב וכן כל כיוצא בזה:

קי

התורם פירותיו תרומה שצריך לתרום אחריה שניה נקבע למעשר ולא יאכל מהם עראי עד שיוציא התרומה שניה ויעשר:

קיא

פירות שנגמרה מלאכתן וחשכה עליהם ליל שבת נקבעו ולא יאכל מהם אפי' לאחר השבת עד שיעשר:

קיב

תינוקות שטמנו תאנים לשבת ושכחו לעשרן לא יאכלו למוצאי שבת עד שיעשרו:

קיג

תאנה שהיתה מיוחדת לו לאכול פירותיה בשבת וליקט ממנה כלכלה לא יאכל עד שיעשר הואיל ופירות אלו מיוחדים לשבת והשבת קובעת:

קיד

היה אוכל באשכול וחשכה עליו לילי שבת לא יגמור אכילתו בשבת עד שיעשר ואם הניחן לאחר השבת הרי זה גומרו:

קטו

כל שאסור לזרים לאכול בתרומה כגון הגרעינין וכיוצא בהן כך אסור לאכלו מהטבל והמעשר שלא ניטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא נפדו וכל שמותר לזרים לאכלו בתרומה מדברים אלו כך מותר בטבל ומעשר שלא ניטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא נפדו:

קטז

אין מדליקין בטבל טמא אין מחפין בטבל ואין זורעין את הטבל ואפי' פירות שלא נגמרה מלאכתן אסור לזרוע מהם עד שיעשר בד"א בתבואה וקטניות וכיוצא בהן אבל העוקר שתלים שיש בהם פירות ממקום למקום בתוך שדהו הרי זה מותר ואינו כזורע טבל שהרי לא אסף הפירות וכן העוקר לפת וצנונות ושתלם במקום אחר אם נתכוון להוסיף בגופם מותר ואם שתלם כדי שיקשו ויקח הזרע שלהם אסור מפני שהוא כזורע חטים או שעורים של טבל:

קיז

אין מוכרין טבל אלא לצורך ולחבר ואסור לשלוח טבל ואפי' חבר לחבר שמא יסמכו זה על זה ויאכל טבל:

קיח

המוכר פירות לחבירו מוכר אומר על מנת שהם טבל מכרתי ולוקח אומר לא לקחתי ממך אלא מעושרות כופין את המוכר לתקן קנס הוא לו מפני שמכר טבל:

קיט

אין פורעין חוב מהטבל מפני שהוא כמוכרו:

קכ

הלוקח טבל משני מקומות מעשר מזה על זה:

קכא

החוכר שדה מהעובד כוכבים מעשר ונותן לו המקבל שדה אבותיו מהעובד כוכבים מעשר ונותן לו:

קכב

כהן או לוי שלקחו פירות מישראל אחר שנגמרה מלאכתן מוציאין התרומה והמעשרות מידיהם ונותנים אותם לכהנים וללוים אחרים:

קכג

כהן או לוי שמכרו פירות תלושים קודם שתגמר מלאכתן ואין צריך לומר אם מכר במחובר הרי התרומה והמעשר שלהם:

קכד

הנותן שדהו בקבלה לעובד כוכבים או למי שאינו נאמן על המעשרות אע"פ שלא באו לעונת המעשרות צריך לעשר על ידם נתנה לעם הארץ עד שלא באו לעונת המעשרות אינו צריך לעשר על ידם ומשבאו לעונת המעשרות צריך לעשר על ידם כיצד הוא עושה עומד על הגורן ונוטל ואינו חושש למה שאכלו שאין אנו אחראים להם:

קכה

באחד בתשרי הוא ראש השנה למעשר תבואה וקטניות וירקות ובט"ו בשבט הוא ראש השנה למעשר האילנות כיצד תבואה וקטניות שהגיעו לעונת המעשרות לפני ראש השנה של שלישית אע"פ שנגמרו ונאספו בשלישית מפרישין מהן מעשר שני וכן פירות האילן שבאו לעונת המעשרות קודם ט"ו בשבט של שלישית אע"פ שנגמרו ונאספו אח"כ בסוף שנה שלישית מתעשרין לשעבר ומפרישין מהם מעשר שני וכן אם באו לעונת המעשרות קודם ט"ו בשבט של רביעית אע"פ שנגמרו ונאספו ברביעית מפרישין מהם מעשר עני ואם באו לעונת המעשרות אחר ט"ו בשבט מתעשרין להבא:

קכו

הירק בשעת לקיטתו עישורו כיצד אם נלקט ביום ר"ה של שלישית אע"פ שבא לעונת המעשרות ונגמר בשניה מפרישין ממנו מעשר עני ואם נלקט ברביעית מעשר שני וכן האתרוג בלבד משאר פירות האילן הרי הוא כירק והולכין אחר לקיטתו בין למעשר בין לשביעית כיצד אם נלקט בשלישית אחר ט"ו בשבט מפרישין ממנו מעשר עני אע"פ שנגמרה בשניה וכן אם נלקט ברביעית קודם ט"ו בשבט מפרישין ממנו מעשר עני נלקט בחמישית אחר ט"ו בשבט מפרישין ממנו מעשר שני ואע"פ שהולכין אחר לקיטתו אתרוג בת ששית שנכנסה לשביעית אפי' היתה כזית ונעשית כככר חייבת במעשרות:

קכז

האביונות של צלף נותנין עליהם חומרי האילן וחומרי זרעים שאם היו משנה שניה שנכנסה לשלישית ונלקטו קודם ט"ו בשבט מפרישין מעשר ראשון ואחר כך מפריש מעשר אחר ופודהו ואחר שפודהו נותנו לעניים:

קכח

פירות שנה שניה שנתערבו בפירות שלישית או של שלישית ברביעית הולכים אחר הרוב מחצה למחצה מפרישין מעשר שני מן הכל אבל לא מעשר עני שמעשר שני חמור שהרי הוא קדש ומעשר עני חול וכן פירות שהן ספק אם פירות שניה הם או פירות שלישית מפריש מהם מעשר שני:

קכט

כל הפטור ממעשר ראשון פטור ממעשר שני ומן העני וכל שחייב בראשון חייב בשניהם וכל התורם מוציא מעשר וכל שאינו תורם אינו מוציא מעשר וכל מי שאם תרם תרומתו תרומה כך אם עשר הרי הוא מעשר וכל מי שאין תרומתו תרומה כך אם הוציא מעשר אינו מעשר:

קל

פירות שהוציא מהם מעשר ראשון קודם שיקבעו למעשר הרי זה אוכל מהם עראי קודם שיוציא מעשר שני שאין הראשון קובע לשני אבל משנקבעו למעשר אע"פ שהוציא את הראשון אסור לאכול מהם עראי עד שיוציא את השני או את מעשר עני:

קלא

לא חייבו להפריש מעשר שני בסוריא:

קלב

מעשר שני נאכל לבעליו לפנים מחומת ירושלים שנאמר ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר וגו' ונוהג בפני הבית ושלא בפני הבית אבל אינו נאכל בירושלים אלא בפני הבית שנאמר מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך מפי השמועה למדו מה בכור אינו נאכל אלא בפני הבית אף מעשר שני לא יאכל אלא בפני הבית:

קלג

בזמן הזה אם רצה לפדות מעשר שני שוה מנה בפרוטה לכתחלה פודה ומשליך הפרוטה לים הגדול אבל לשאר נהרות צריך לשחקה תחלה וכן אם חילל (פירוש אם עשאו חולין על ידי פדיון) מעשר שוה מנה על שוה פרוטה מפירות אחרות הרי זה מחולל ושורף את הפירות שחילל עליהם כדי שלא יהיו תקלה לאחרים:

קלד

ושיעור פרוטה כחצי שעורה כסף מזוקק שהיא חלק מל"ב במעה כסף שהוא אשפיר"ו עוטימאני שמשקלו רביע דרה"ם נמצא שהפרוטה חלק ממ"ח בקטעא ויותר מעט וצריך לדקדק שהפירות שמחלל עליהם מעשר שני שישוו כך לפחות. (וע"ל סימן רצ"ד סעיף ו'):

קלה

כשם שאין אוכלים מעשר שני בזמן הזה בירושלים כך אין פודין אותו שם ואין מחללים אותו ואין מוכרים אותו ואם נכנס בירושלים אף בזמן הזה אין מוציאין אותו משם ומניחים אותו שם עד שירקב [וכן אם עבר והוציאו משם מניחין אותו עד שירקב] לפיכך אין מפרישין מעשר שני בירושלים בזמן הזה אלא מוציאין את הפירות בטבלן חוץ לעיר ומפרישין אותו שם ופודהו ואם הפרישן שם בזמן הזה ירקב בד"א במעשר שני שלא נטמא אבל אם נטמא פודין אותו בירושלים. (ויש להכשירו כדי שיקבל טומאה ויהא לו היתר בפדיון) (טור):

קלו

הפודה מעשר שני אומר הפירות האלו מחוללות על מעות אלו ואם לא פירש אלא הפריש מעות בלבד כנגד הפירות דיו ואינו צריך לפרש ויצאו הפירות לחולין:

קלז

הפודה מעשר שני מברך אקב"ו על פדיון מעשר שני ואם חיללן על פירות אחרות מברך על חילול מעשר שני והפודה או מחלל מעשר שני של דמאי אינו צריך ברכה:

קלח

אין פודין מעשר שני אלא בכסף וכן אם פדה מעשר שני שלו שהוא מוסיף חומש לא יהיה החומש אלא כסף כקרן ואינו פודה בכסף שאינו מטבע אלא בכסף מפותח שיש עליו צורה או כתב ואם פדה בלשון של כסף וכיוצא בו והוא הנקרא אסימון לא עשה כלום ואין פודין בפחות מפרוטה מפני שהוא כפודה באסימון ואין פודין במטבע שאינו יוצא באותו זמן ובאותו מקום ואינו פודה במעות שאינם ברשותו ואפשר שאין דברים אלו אמורים אלא בזמן שבהמ"ק קיים אבל עכשיו שאין מעשר שני נאכל אין להקפיד בכך ומ"מ יש לחוש בדבר ואף בזמן הזה לא יפדה מעשר שני אלא על כסף שיש בו מטבע היוצא והוא ברשותו או יחלל על פירות אחרים:

קלט

הפודה מעשר שני קודם שיפרישנו כגון שאמר מעשר שני של פירות פדוי במעות אלו לא אמר כלום ולא קבע מעשר אבל אם קבע ואמר מעשר שהוא בצפון או בדרום מחולל על מעות אלו הרי זה פדוי:

קמ

מצות עשה להתודות לפני ה' אחר שמוציאין כל המתנות שבזרע הארץ וזהו הנקרא וידוי מעשר ואין מתודין וידוי זה אלא אחר השנה שמפרישין בה מעשר עני:

קמא

אימתי מתודין במנחה ביו"ט האחרון של פסח של רביעית ושביעית:

קמב

אין מתודין אלא ביום וכל היום כשר לוידוי המעשר ובין בפני הבית בין שלא בפני הבית חייב לבער ולהתודות:

קמג

וידוי זה נאמר בכל לשון ואם רצו רבים להתודות כאחד מתודים:

קמד

אינו מתודה עד שלא ישאר אצלו אחת מהמתנות וערב יו"ט האחרון היה הביעור ולמחר מתודין ופירות שלא הגיעו לעונת המעשרות בשעת הביעור אין מעכבין אותו להתודות ואינו חייב לבערן:

קמה

מי שהיו פירותיו רחוקים ממנו והגיע יום הביעור הרי זה קורא שם למתנות ומזכה להן לבעליהן ע"ג קרקע או למי שזוכה להן לבעליהן ומתודה למחר:

קמו

אם הפריש המתנות שלא על הסדר או אם נשרף טבלו או אם הפריש מעשר בטומאה אינו מתודה: הגה הרב המחבר הזה השמיט כל דיני מעשר עני שכתב הטור שיש ללמוד מהם הרבה דיני צדקה הנוהגים האידנא ואפשר שסמך עצמו על מה שנתבאר בדיני צדקה אך גם בדיני תרומות ומעשרות השמיט כמה דינים שכתב הטור והכניס אחרים תחתיהם וכל זה גרם לו שהעתיק דברי הרמב"ם הלכות תרומות ומעשרות ככתבם וכלשונם ולא שת לבו לדברים אחרים והרוצה לעמוד על עקרי הדינים יעיין בפנים:

א

לכהן. משום דיש בה קדושה ואסורה לזרים לכך מוכרה לכהן:

ב

הראשון. ושני שלישי תרומת מעשר נותן לכהן ומותר השליש של מעשר ראשון הוא שלו ותרומת מעשר מאותו השליש מוכר לכהן מטעם הנ"ל. ש"ך:

ג

בכל. היינו מדרבנן אם העובד כוכבים שומר פירות הישראל מה דינו עיין בהרמב"ם ובכסף משנה באריכות עכ"ל הש"ך:

ד

הגיעו. כתב הש"ך כלומר אם קנה קרקע מהעובד כוכבים בסוריא ופירות מחוברים אז יש חילוק בין הגיעו לעונת המעשרות ביד עובד כוכבים או לא:

ה

בגוף. ויש קנין לעובד כוכבים בסוריא להפקיע מן המעשרות כמו שנתבאר:

ו

נקבעו. וכתב הכ"מ דפירות ח"ל כשנכנסו לארץ קודם שנקבעו למעשר חייבים בתרומות ומעשרות מן התורה ואם בשעת קביעותם למעשרות היו בח"ל פרח מהן חיוב תרומות ומעשרות ואין חייבים אלא מדבריהם וכ"כ הלבוש:

ז

חייב. ומשמע מדברי הרמב"ם שמן התורה חייב אבל רש"י פי' בפ"ק דקידושין דמעשר אילן הוא מדרבנן (דדוקא דגן תירוש ויצהר חייבין מדאורייתא) והכי אמרינן להדיא בפ' כיצד מברכין דמעשר אילן בארץ גופיה הוא מדרבנן וכ"כ הראב"ד עכ"ל הט"ז:

ח

מהירק. לפי שגם בא"י אינו אלא מדבריהם שנאמר תבואת זרעך וירק לאו תבואה היא וה"ה שאין חייבין בתרומה שהרי נאמר בה דגנך וגו' והתבואה והקטנית שזרעם לירק בטלה דעתו אצל כל אדם והירק שלהם פטור והזרע חייב בתרומה ומעשרות:

ט

שליש. שעדיין אינו נקרא תבואה:

י

ההפקר פטור. כיון דאין לו בעלים אבל שדה הפקר מ"מ הדגן אינו הפקר דהא יש לו בעלים לכך חייב:

יא

מהם. ולא יפריש מיניה וביה מן העירוב שמא יפריש מן הפטור על החיוב:

יב

חשבון. פי' שבתחלה מפריש כל המעשרות על הכל כאלו כולן חייבים אבל א"צ ליתן ללוי ולעני אלא לפי חשבון והשאר חוזר ומערב עם פירותיו אבל תרומה ותרומת מעשר דאסור לזרים נותן הכל לכהן או מוכר לו המותר לפי חשבון. ש"ך:

יג

שהוא. לפי שגם מן התורה אין לה שיעור ואפי' חטה א' פוטרת כל הכרי וחכמים נתנו שיעור עין יפה א' ממ' ועין רעה א' מס' ובינונית א' מנ' ודוקא בתרומה הנאכלת לכהנים אבל לא בתרומה טמאה העומדת לשריפה דאוקמוה אדאורייתא ושיעורה בכל שהוא:

יד

להניחה. ואפי' הניחה בכלי שאינו מאוס דאין חשש תקלה עכשיו כיון שאין שום תרומה נאכלת לא חיישינן שמא יסבור שהיא טהורה. ט"ז:

טו

בנר. שנהנה הוא עם הכהן:

טז

שהוכשרה. לקבל טומאה שבאו עליה מים שעכשיו ודאי טמאה היא ומותר לשרפה:

יז

קודם. אבל אחר מירוח שכבר נתחייב בתרומה אסור לגרום טומאה לתרומה טהורה:

יח

לכהן. שקנסו הלוים בימי עזרא על שלא עלו:

יט

וגו'. והגר והיתום והאלמנה דסתמן עניים הם:

כ

ומואב. לפי שהם סמוכים לא"י תקנו במקום מע"ש מעשר עני כדי שיבואו עניי א"י ויתפרנסו ממנו (ובארץ שנער שהיא רחוקה מא"י ואין עניי א"י יכולין לבא לשם מפרישין מע"ש כמו ברוב שנים):

כא

השי"ג. וכן ימנה לעולם ז' שנים אחר ז' דקי"ל שנת חמשים עולה לכאן ולכאן. ש"ך:

כב

כלום. דכתיב ראשית דגנך בעינן ראשית ששיריה ניכרים:

כג

ציין. שלא פירש הראשית:

כד

המוקף. דכיון שמפרישין אותה לא יוכל לכוין השיעור ולמוד אלא במוקף יחד. ש"ך:

כה

שמשתברין. שהרי אינו יכול לקיים מתנות כהונה:

כו

הכל. חשוב כמוקף וכן חביות שלא סתם פיהם חשיבי כמוקפים אבל משסתמן אינן כמוקפין ואפי' הן בבית א' תורם מכל א' וא'. ש"ך:

כז

חולין. כלומר עכשיו עד שיפריש התרומה:

כח

בצד. פי' בכרי הגדול שהנחתי:

כט

שליח. שנאמר כן תרימו גם אתם לרבות שלוחכם:

ל

תרומה. דגילה דעתו דניחא ליה במה שזה עושה ואינו מקפיד והרי זה כשלוחו אבל אם אין שם יפות והוא אומר כלך אצל יפות משמעות לשונו הוא הקפדה כאלו מוחה בו ולא ניחא ליה ואינו שלוחו:

לא

לוי. שצריך שיעור ומדידה ואלו אינם יכולין לכוין המדידה:

לב

הזה. כתב הש"ך תמיהני דבשלמא בתרומה טהורה איכא למימר עין רעה ועין יפה ושייך לומר אם תרם הראשון כשיעור שתרם חבירו אבל במעשר מאי כשיעור שתרם חבירו כו' הלא לעולם צריך להפריש המעשר במדה לכך נ"ל דבזה"ז בין במעשר בין בתרומה תרומת השני אינה תרומה עכ"ל:

לג

תורמין. ודוקא להאכיל אבל לא להניח שלא נעשו אפוטרופסים לעשות שליחות היתומים אלא לפרנסה הכי אמרי' בש"ס דגיטין:

לד

והאנס. לפי שקנאו בייאוש הבעלים כל שאין מרדפין אחריהם:

לה

כנס. דאין בזה שינוי דגם בעה"ב נתכוין לכך שהרי אין דרך להכניס אא"כ תרם תחלה:

לו

גזרו. משום בעלי כיסים שיתלו פירותיהם בעובדי כוכבים כדי לפטרם מתרומה:

לז

גניזה. שמא בלבו לשמים וכתב הרמב"ם בד"א בא"י אבל עובד כוכבים שהפריש תרומה בח"ל לא גזרו עליהן ומודיעין אותו שא"צ לתרום ואינה תרומה כלל:

לח

נתקיים. ואם לאו אינה תרומה. ש"ך:

לט

קיימים. שהדבר תלוי בדעת התורם:

מ

ונתלשו. דהואיל ובידו לתלוש אין מחוסר מעשה:

מא

תרומה. מספק ולא תאכל תרומה זו עד שיוציא כו' דשמא הדמאי כבר נתרם וה"ל תרומה זו עדיין טבל:

מב

הלקוח. מפני שהלקוח אפי' מישראל אינו חייב מן התורה אלא מדרבנן והגדל בתוך שדהו חייב מן התורה (שנאמר תבואת זרעך ולא הלקוח) וה"ל כמו מהפטור על החיוב או איפכא (וכן הלקוח מעובד כוכבים אין חיובו כמו הלקוח מישראל):

מג

תרומה. שאסור לזרים והתורם חבית של חומץ על חומץ ונמצא החומץ שתרם יין תרומתו תרומה אף ע"ג דתרומה בטעות הוי כיון דהטעות הוא לעלויה שעלה בידו מן היפה על הרע הוי תרומה. ש"ך:

מד

מעשרה. והמעשר הזה הוא ללוים זכרים ונקבות שנאמר ולבני לוי הנה נתתי וגו' וע"ל ריש הסימן:

מה

בטומאה. וכ"מ שנאמר במעשר קודש או פדיה אינו אלא מעשר שני:

מו

מפרישין. מתבואה שלהם ונותנין התרומת מעשר של הלוים לכהנים והכהנים מפרישין תרומות ומעשרות כדי שלא יאכלו בטבלים:

מז

אינו. שיחול על נ' סאה שבכרי אלא הכל עודנו בטבלו כיון שלא הוציא ממנו מעשרותיו:

מח

לעונת. דהיינו שיגדלו ויעשו פרי שנאמר מזרע הארץ מפרי העץ עד שיהיה פרי וכן התבואה והקטניות שנאמר את כל תבואת זרעך עד שתעשה תבואה וקודם שתגיע התבואה לעונה זו מותר לאכול מהן כל מה שירצה ובכל דרך שירצה עכ"ל הש"ך:

מט

ממקום. ולא מיניה ובי' שמא יפריש מים ולא יין:

נ

הכל. וממילא נפטרו גם השמרים:

נא

פטור. דבטל הוא במים:

נב

החצר. ובית קובע מן התורה והשאר מדרבנן ואסור לאכול אפי' עראי עד שיעשר:

נג

במוץ. שאין הבית קובע מן התורה אלא משנגמרה בכרי אבל לפני מירוח אין ראיית הבית קובעתו דגבי תרומה ומעשר כתיב דגן והוא המירוח ורבנן הוא דאסרו באכילת קבע אבל אכילת עראי לא אסרו מ"מ אסור להערים להכניס במוץ כדי שיאכל הרבה פעמים מעט מעט כדי שתפטר תבואה זו לעולם מן התרומה ומעשרות אבל להאכיל לבהמתו עראי אפי' כמה פעמים לא גזרו עכ"ל הש"ך:

נד

הגומר. וכן הקובע פירותיו של חבירו בא' מן הששה דברים שקובע למעשר שלא מדעתו הרי אלו טבלו למעשר:

נה

יפקיר. להפקיע מהם תרומות ומעשרות שגוזל השבט:

נו

דמים. שהרי דמים קונות מן התורה:

נז

במחובר. ואין המקח קובע אלא בתלושים כמ"ש בסצ"ד:

נח

לקצות. פירוש ששניהם אינם מחליפין לאכול אלא לעשות מהם קציעות:

נט

ופטורים. ולא חיישינן שמא הע"ה כבר הכניסם לביתו ונתחייבו בידו דכיון שנמצאו בשוק מחזקינן להו שלא ראו פני הבית מעולם:

ס

מזונות. כגון שאינו שוכרן ללקט תאנים אלא לחרישה וכה"ג:

סא

ספק. דמספקינן בש"ס אי הוי בכלל מבשל שאמרו חכמים שקובע למעשר:

סב

גומרו. באכילת עראי ואינו מעשר דכיון שהניחו מידו ופסק מן האכילה כדי שלא לאכלו בשבת היאך יקבענו שבת שהרי גילה דעתו שלא לאכול ממנו בשבת ש"ך:

סג

מדליקין. בחול ואצ"ל בשבת:

סד

מותר. שהרי יעשר מהם לכשיגדלו:

סה

כזורע. שהרי מפקיעין מידי מעשר מכל וכל:

סו

ולחבר. שמא יבא הלוקחו לידי מכשול שלא ידע שטבל הוא:

סז

המוכר. וישלם ללוקח החולין:

סח

מוציאין. אבל אם קנו אותם קודם שתגמר מלאכתן אין מוציאין מידם:

סט

שלהם. אבל אם מכרוהו אחר גמר מלאכתן הרשות ביד הישראל ליתנם לכל כהן שירצה:

ע

בקבלה. שקבל עליו העובדי כוכבי' לעבדה וליתן לישראל ממה שתעשה תבואה חצי או שליש או מה שיתנו ביניהם:

עא

לעשר. דהא הם ודאי לא עשרו:

עב

לקיטתו. שהוא גדל על כל מים ויונק לחות בכל עת עד שלוקטין אותו:

עג

האתרוג. שהרי הוא דר באילן משנה לשנה ויונק בכל עת:

עד

האביונות. הם דומין קצת לאילן וקצת לירק:

עה

ופודהו. ואוכל פדיונו בתורת מעשר שני ונמצא כמי שהפריש מעשר שני ומעשר עני:

עו

בסוריא. לפי שמעשר שני טעון הבאת מקום ואין מביאין אותו מח"ל שאינו נוהג שם ואינו קדוש אם הפריש הלכך לא חייבו להפרישו בסוריא:

עז

רצ"ד. שם נתבאר כמה היא הפרוטה:

עח

לפרש. דהא אנו רואין שעוסק בפדיון:

עט

לבערן. כיון שלא הגיע זמנם:

פ

צדקה. וכתב הט"ז נראה דיש לדמות מעשר שמפרישין מן הריוח ממון לדין מעשר עני של תבואה ופירות והב"ח כתב שהמעשר של ממון שלנו אין בו חיוב לא מן התורה ולא מדרבנן ותמהתי שהרי ר"ס רמ"ט מבואר שחיוב גמור הוא כמ"ש כל הפוסקים. ונעתיק דברי הטור בקיצור לענין מעשר עני וז"ל באו איש ואשה לשאול כו' (כמ"ש בסי' רנ"א ס"ט) וכשהוא מחלקו בשדה אין בו טובת הנאה לבעלים אבל המתחלק בבית יש לו טובת הנאה לבעלים ונותנו לכל עני שירצה. ומזה נ"ל סמך למה שנוהגין לכוף החתן בשעת קבלת הנדוניא שלו ליתן מעשר כדאשכחן כן גבי מעשר עני שמוציאין מידו בע"כ אלא שמחלקין את המעשר לקרובי החתן והכלה דהם קודמין לשאר עניים בזה. וראיתי קצת אומרים דדוקא מהנדן שהכלה נותנת להחתן מפריש מעשר אבל לא ממה שאבי החתן נותן לבנו ותמהתי מהיכא תיתי לחלק דאטו יש חיוב על הממון והלא חובת גברא הוא ומה לי שנותן לו אביו או חותנו ודאי דעת משובש הוא מי שאומר כן. ואם אב ובנו או שני אחים ושותפים שא' מהן עני נותן לו השני מעשר עני שלו ושני עניים שקבלו שדה באריסות זה מפריש מעשר עני על חלקו ונותן לחבירו וכן להיפך. ואין פורעין בו המלוה ולא משלמין בו את תגמולין כגון שחבירו עשה לו טובה של דבר הרשות אסור לשלם גמולו במעשר עני אבל משלמין ממנו דבר של גמילות חסדים כגון סעודת הבראה של אבל וצריך להודיעו שהוא מעשר עני ואין פודין בו את השבויים והיינו שיש בלא"ה חיוב עליו כגון שפסקו עליו לפדותו אבל אם אינו חייב לפדותו בלא"ה ודאי יכול לתת מעשר עני שלו לזה דאין לך צדקה גדולה מזו דשבי כולהו איתנהו ביה ואין נותנין ממנו צדקה שפסקו עליו בני העיר שכבר נתחייב בה דה"ל פורע חובו ונותנין אותו לחבר עיר המתעסק בצרכי הצבור ומפרנסין אותו ושולחים לו המעשר עני דרך כבוד ודורון אע"ג דאין שולחין לו צדקה מן הכיס של צדקה היינו משום דגנאי הוא לבני העיר לפרנס חכם שלהם מן הצדקה אבל מעשר עני ששולחין לו מהגורן לא מינכר דמ"ע הוא אלא מיחזי כמנחה ודורון דרך כבוד. וכל זה נראה ששייך ג"כ במעשר שמפרישין מן הריוח שנתן הש"י לבני האדם: ולעיל סי' רנ"א כתב הב"י בשם המרדכי דמ"ע דומה למפריש צדקה עכ"ל הט"ז והש"ך:

א

מכאן עד סעיף י"ג הוא ל' הרמב"ם בפ"א מהל' תרומות:

ב

ממשנה ג' פרק ד' דידים:

ג

ממשנה ג' פ"ב דביכורים וספרי סוף פרשת קרח:

ד

שם במשנה דמס' ידים:

ה

ג"ז שם:

ו

ממשמעות משנה י"א פ"ו דדמאי ומשנה סוף חלה:

ז

שם וכריש לקיש יבמות דף פ"ב ע"א וכתב ה"ה בפרק כ' מהא"ב אע"ג דקי"ל ר"ל ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן ה"מ במאי דפליגי אליבא דנפשייהו אבל במאי דפסקו הלכתא בפלוגתא דתנאי כיון דר"ל ס"ל כרבנן דקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים וכו' ושכן הסכים הרשב"א וגם הכ"מ הביא ראיו' לזה והאריך בזה ומה שכתב לעיל סעיף א' שנוהג בא"י מן התורה בין בפני הבית וכו' פי' הכ"מ דאיירי אם היו כל יושביה עליה:

ח

שם ואף ע"ג דבכמה משניות מסדר זרעים ומקומות אחרים משמע דיש קנין לעובד כוכבים בא"י הכא שאני כיון שחזר ולקחה ממנו:

ט

כן הוא ברמב"ם וכן צריך להגיה דלא תקשי אמה שכתב לעיל דהקונה בסוריא חייבת:

י

שם מימרא דרב שמואל בר נתן וכו' בכורות דף י"א ע"ב וכפי' התוספות שם:

יא

וכ"כ הרמב"ם שם ממסקנת הגמרא שם:

יב

שם ממשנה ה' פ"ה דמעשרו' וכרבי דקיימי חכמי' כוותיה ועוד דע"כ לא פליגי אלא בסוריא אבל בא"י לכ"ע הכל לפי חשבון:

יג

ברייתא גיטין דף מ"ז ע"א:

יד

שם ולמדו מסוגיא דבכורו' שהקשו אילימא דמרחן עובד כוכבים וכו' וציינתיו לעיל סעיף ד':

טו

כן משמע במשנה י"א פ"ו דדמאי ובירושלמי שם ובמשנה ה' פ"ה דמעשרות וכרשב"ג:

טז

משנה ז' פ"ד דחלה וכרבן גמליאל דמסיק במתניתין שנהגו כמותו:

יז

תוספתא פרק ב' דתרומות:

יח

בריי' גיטין דמ"ז ע"א וכאוקימתא דגמרא שם:

יט

כן פירש רבינו דאל"כ ה"ל דגן עובד כוכבים ופטור וכ"כ בתשובה:

כ

ירושלמי פ"ו דדמאי וכפי נוסחת רבינו שם:

כא

בריי' חולין דף קל"ה ע"ב וכרבי וכפירוש רש"י שם:

כב

ירושלמי פרק ו' דדמאי:

כג

מסקנת הגמרא ביצה דל"ח ע"א:

כד

דעת המחבר בכ"מ שם:

כה

משנה ריש פ"ב דחלה וכר"ע ויליף לה בירושלמי דכתיב אשר אני מביא אתכם שמה:

כו

משנה י"א פ"ו דדמאי:

כז

שם בריש פי' בחלה:

כח

כן הוא ברמב"ם וסיים שם מדבריהם ונסתפק הכ"מ שם אם כוונת רבינו שאם נקבעו למעשר ביד ישראל בעודן בח"ל חייבין מדבריהם:

כט

(°) מכאן עד סעיף י"ט לשון הרמב"ם שם בפרק ב':
ממשנה ריש מעשרות:

ל

ירושלמי בסוף חלה:

לא

שם בירושלמי:

לב

ממשנה ג' פרק קמא דמעשרות:

לג

ירושלמי שם ובפ"ק דחלה הלכה ד':

לד

משנה ג' פ"ק דחלה וירושלמי שם ופ"ק דמעשרות:

לה

משנה סוף מעשרות:

לו

משנה ט' פ"ג דחלה:

לז

לשון רמב"ם בריש פ"ג מהלכות תרומות:

לח

כצ"ל וכן הוא בטור:

לט

לשון הרמב"ם ריש פ"א מהלכות מעשר ממשנה פ"ג דתרומה:

מ

(°) מכאן עד סעיף כ"א הוא לשון הרמב"ם שם פ"ו מהל' מתנות עניים:
ממשנה ריש פ"א ופ"ב דמעשר שני:

מא

ברייתא ר"ה דף י"ב ע"ב:

מב

ספרי פרשת ראה:

מג

משנה ג' בפ"ד דידים וכרבי אלעזר בן עזריה:
(°) ויהיה שנת השמטה שנת תכ"ה וכמ"ש רמב"ם בפ"י מהלכות שמטה ויובל שקבלה ביד הגאונים איש מפי איש שאין מונים בחורבן הבית אלא שמיטין ולא יובלות ושכן עולה בגמרא דעבודת כוכבים דף ט' ע"ב השי"ת יזכנו למנות שמיטין ויובלות:

מד

שם ממשנה ט' פ"ה דמעשר שני וספרי סוף פרשת קרח:

מה

(°) מכאן עד סעיף כ"ט הוא לשון הרמב"ם בפ"ז מהלכות תרומות:
משנה ה' פ"ד דתרומות כרבי טרפון ור"ע:

מו

שם וספ"ק דחלה:

מז

משנה ה' פ"ג דתרומות ואיתא בעירובין דף ל"ז ע"ב:

מח

ירושלמי ס"ג דתרומות פירו' שסיים בו מקום לתרומה בצפונו או בדרומו ואמר על הכרי השני הזה כזה:

מט

ירושל' בפרק קמא דתרומה וכסתם משנה ו' פ"ד דתרומות:

נ

שם במשנה:

נא

משנה ה' פ"ב דביכורים:

נב

גיטין דף ל' ע"ב:

נג

משנה ספ"ק דחלה ובמשנה ה' פ"ב דביכורים:

נד

נלמד מדין היה טעון כדי יין וכו' דבסמוך טעמא שהיו מסתברין הא לאו הכי תרומתו תרומה:

נה

ברייתא ב"ק דף קט"ו ע"ב:

נו

תוספתא פ"ג דתרומות כפי גירסתו שם:

נז

כן הוא שם ברמב"ם והוא מהתוספתא שם:

נח

משנה י"ב פ"ג דמעשר שני:

נט

משנה ו' פ"ג דתרומות:

ס

משנה ב' פ"ה דדמאי אך מה ששינה המחבר ממ"ש שם במשנה וכן ברמב"ם וכתב אחד ממאה ומעט יותר הוא לפי מ"ש לעיל בסעיף י"ט שתרומה גדולה בזמן הזה שיעורה כל שהוא ואומ' על האחד ממא' שהפריש עם המעט יותר שהוא חולין כדי לקרוא שם התרומה תחלה על המעט שהפריש יות' ולקרוא אח"כ שם מעשר על ט' הסמוכין לה א' ממאה ולקרוא אח"כ שם תרומת מעשר על הא' מהק' כדי להפריש הכל כסדרן:

סא

(°) מכאן עד סעיף נ"ב הוא ל' הרמב"ם בפ"ד מהלכות תרומות:
קידושין דף נ"ט ע"א:

סב

משנה ריש תרומות:

סג

מימרא דרבי אבהו א"ר יוחנן וכו' נדרים דף ל"ו ע"ב דמשמע דנפשטא גם הבעיא הראשונה:

סד

ברייתא קידושין דף נ"ב ע"ב:

סה

ממשמעות עובדא דההוא (גברא) [סרסיא] דקדיש בפרוזמא וכו' שם ועובדא דמרי בר איסק וכו' בב"מ כ"ב ע"א וכפי פירושו שם במאי דאיתא שם ה"נ מסתברא:

סו

משנה ו' דפ"א דתרומות:
(°) מפני שאינו שומע הברכה ושאינו מדבר וכן הערום אינן יכולין לברך ושכור וסומא שאינן יכולין לכוין להפריש מן היפה:

סז

ד"ע:

סח

משנה ג' שם וכרבי יוסי:

סט

חולין דף י"ב ע"א וכרב נחמן וסיים שם שאין אומרין באיסורין חזקה שליח עושה שליחותו מהא דגיטין דף ס"ד ע"ב וכן פסק ר"ת בתוספות עירובין דף ל"ב ע"א:

ע

כרב ששת דפליג ארב נחמן שם בגמ':

עא

חולין דף קל"ה ע"ב:

עב

ממשמעות המשנה בדין הסמוך שם בכ"מ בשם הר"י קורקוס:

עג

משנה ג' פ"ג דתרומות:

עד

מהירושלמי שם אליבא דכ"ע ופי' ממחין פירש הכ"מ שם מלשון המחהו אצל החנוני כלומר שכל אחד סומך על מה שעושה חבירו ואילו ידע זה שחבירו תרם לא היה תורם:

עה

פי' הר"י קורקוס שאין ידוע אם הם ממחין וכרבי יוסי שם במשנה:
(°) פי' הכ"מ כשיעור תורה אחד מנ' ואצ"ל כשיעור שתרם חבירו:

עו

כרבי יוסי דמפרש דברי חכמים ותרומת השני תרומה דקאמר היינו אף תרומת השני תרומה כ"מ שם:

עז

משנה ד' פרק ג' דתרומות:

עח

כ' הכ"מ בשם ר"י קורקוס דס"ל דאפילו ר' יוחנן דפליג אריש לקיש בקדושין דף נ"ט ע"א דאתי דבור ומבטל דבור מודה הכא וע"ש:

עט

וכ"כ הראב"ד שם בהשגה וכרבי יוחנן בענין קדושין שם:

פ

תוספתא פ"ק דתרומות ודוקא בדיעבד ולא לכתחלה מהא דקדושין דף מ"א ע"ב שם בשם הר"י קורקוס:

פא

שם בתוספתא ועיין בח"מ סי' ר"ץ סעיף י"ד:

פב

שם בתוספתא ורישא בידוע שנתייאשו הבעלים והא דפליגי ת"ק ור"ש במשנה ח' פרק כ"ו דכלים איירי בסתמא:

פג

שם בתוספתא:

פד

שם בתוספתא:

פה

ממשנה ד' פ"ג דתרומות:

פו

שם בתוספתא וסיים שם שאין הגורן נכנס אא"כ נתרם:

פז

משנה ספ"ג דתרומו' ומנחו' דס"ז ע"א:

פח

וכ"כ הרמב"ם שם ממימרא דרב יהודה אמר רב ערכין דף ו' ע"א והטעם דטעונין גניזה דחיישינן דלשם הקדש לשמים הפרישה והוא אסור בהנאה בזמן הזה רש"י:

פט

משנה ח' פ"ג דתרומות:

צ

ברייתא גטין דף ל"א ע"א כפי' רש"י והתוספות שם:

צא

ממשנה דסוף טבול יום:

צב

פשוט בנדרים דף נ"ט ע"א:

צג

ירושל' סוף פ"ד דתרומות:

צד

תוספתא פ"ג דתרומות וקצתו איתא במשנה ד' פ"ה דמעשרות:

צה

שם בתוספתא:

צו

(°) מכאן עד סעיף ס"ו הוא לשון הרמב"ם שם בפרק ה' דתרומה:
משנה ד' פ"ב דתרומות:

צז

שם במשנה:

צח

משנה ב' פ"ק דכלאים וכת"ק:

צט

משנה ד' פ"ב דתרומות:

ק

שם במשנה פי' תאנים הם הלחים והגרוגרות הם היבשים ודבילה הם אחר שנתחברו יחד בעיגול:

קא

שם משנה ו':

קב

משנה שם ספ"ק:

קג

שם משנה ה':

קד

כרבי יוחנן קידושין דף ס"ב ע"א דתניא כוותיה בברייתא שם ע"ב:

קה

מהירושלמי פ"ק דתרומות:

קו

תוספתא דתרומות פ"ד:

קז

משנה ה' פ"ק דתרומות:

קח

ברייתא ר"ה די"ב ע"א:

קט

משנה ה' פ"ק דתרומות:

קי

משנה ספ"ה דדמאי:

קיא

שם במשנה (ב'):

קיב

טור בשם ס' התרומות והב"י בשם התוספו' בפרק הפועלים ובסוף פ"ק דבכורות:

קיג

משנה ח' פ"ק דתרומות:

קיד

שם משנה ט':

קטו

שם פ"ב משנה ז':
(°) פי' עומדין לכבישה בחומץ והם רעים:

קטז

שם במשנה משום שהוא יפה לשתיה מן המבושל:

קיז

תוספתא פ"ד דתרומות:

קיח

ירושלמי פ"ב דתרומו' ותוספתא פ"ד ומייתי לה במנחות דף נ"ד ע"ב פי' תאנים לחים גרוגרות תאנים יבשים וכלי המחזיק מאה גרוגרות' לא מחזיק טפי מכ' תאנים:

קיט

תוספתא דתרומות פ"ד ופי' בכ"מ שהחטים נקראי' יפה מפני שהם מתקיימי' יותר מהפת ועוד שמהחטין יכול לעשות פת והפת אינו יכול להחזירו לחטין:

קכ

שם בתוספתא וכחכמים דסברי דמין אחד הם אלא שאין תורמים מן הרע שהוא חומץ על היפה והוא היין:

קכא

משנה ריש פ"ג דתרומות:
(°) פירוש אף ע"פ שיין וחומץ מין אחד כיון שהוא נתכוון לתרום מן היפה אם עלה בידו מן הרע הוה ליה תרומה בטעות ואינה תרומה:

קכב

(°) מכאן עד סעיף ע"א הוא לשון הרמב"ם בפ"א מהלכות מעשר:
פשיטותא דגמ' יבמות דף פ"ה ע"ב וכרבנן שם דף פ"ו ע"א:

קכג

ברייתא שם דף צ"א ע"א:

קכד

משנה שם דף פ"ז ע"ב:

קכה

כדמפרש רב ששת שם בדף צ"א:

קכו

ספרי פרשת קרח:

קכז

ממשנה ספ"ק דפאה שאף בלוקחים אם לקחו קודם שימרחו אין מוציאין מידם:

קכח

ברייתא חולין דף ק"ל ע"ב:

קכט

בכורות דף כ"ז ע"א:

קל

משנה ה' פ"ב דביכורים שנינו כן בתרומת מעשר ומשמע דכ"ש למעשר עצמו:

קלא

מימרא בכורות דף כ"ד ע"ב וירושלמי פ"ב דתרומות:

קלב

נלמד מהדין שבסמוך וחולין דכ"ו ע"א:

קלג

ברייתא חולין דף כ"ה ע"ב וכרבי ישמעאל ברבי יוסי וכן הורה רבי חנינא שם דמרים בין גדולים בין קטנים לפיטור:

קלד

פרשת קרח ומשנה ד' פ"ב דתרומות לענין תרומה:

קלה

משנה ט"ז פ"ק דאבות:

קלו

משנה ו' פ"ד דתרומות:

קלז

ברייתא עירובין דף נ' ע"א:

קלח

משנה ריש פ"ד (דמעשרות) [דתרומות] וכפי פירושו:

קלט

תוספתא דברכות פ"ו:

קמ

(°) מכאן עד סעיף פ"ה הוא מדברי הרמב"ם שם בפ"ב מהלכות מעשר:
משנה ריש מעשרות:

קמא

ירושלמי שם:
(°) פי' גרגר אחד וכל הרוח נמי הוי חבור:

קמב

משנה ו' פ"ה דמעשרות:
(°) פי' מיין גמור ולא מבעיא מיניה וביה אבל לא ממנו על יין גמור דאין תורמין אלא מן היפה:

קמג

ל' הרמב"ם ריש פ"ג מהלכות מעשר ממשנה ה' ו' פרק קמא דמעשרות:

קמד

ג"ז שם:

קמה

ממשוה ריש פ"ג:

קמו

סוף פ"ב:

קמז

משנה ריש פ"ד:

קמח

משנה ד' פ"ב:

קמט

משנה ב' פ"ד:

קנ

מימרא דכי אתא רבין א"ר יוחנן ביצה דף ל"ה ע"ב:

קנא

משנה ה' פ"ק דמעשרות:
(°) מכאן ועד סעיף פ"ט לשון הרמב"ם בפ"ד:

קנב

משנה ה' פ"ג דמעשרות:

קנג

ב"מ דף פ"ח ע"א:

קנד

שם בפ"ג מהלכות מעשר וציינתיו בריש הסעיף:

קנה

מסקנת הגמ' שם בב"מ ע"ב וכתירוצא בתרא:

קנו

כצ"ל וכן הוא ברמב"ם:

קנז

משנה ה' פ"ק דמעשרות ושם בב"מ והשפשוף הוא שמשיר את השיער הצומח בהם כשהם קטנים:

קנח

[קנח] משנה ד' פ"ב וכחכמים:
מימרא דרב הושעיא ברכות ל"א ע"א וכפי' רש"י שם:

קנט

[קנח] משנה ד' פ"ב וכחכמים:
מימרא דרב הושעיא ברכות ל"א ע"א וכפי' רש"י שם:

קס

ירושלמי ריש פ"ד דמעשרות וכרבי יוחנן:

קסא

משנה ז' פ"ק דמעשרות:

קסב

כר"ע עבודת כוכבים דף נ"ו ע"א וכן משמע בב"מ דף צ"ב ע"א דהלכה כר"ע:

קסג

משנה ה' פ"ד דמעשרות:

קסד

כן הוא שם במשנה וברמב"ם:

קסה

משנה ריש פ"ד דמעשרות:

קסו

שם במשנה:

קסז

משנה סוף פ"ק דפאה:

קסח

ממשנה ג' פ"ק דדמאי הלוקח לזרע ולבהמה וכו' משמע דוקא דמאי אבל ודאי חייב לעשר:

קסט

(°) מכאן עד סעיף צ"ד ל' הרמב"ם שם בפ"ד:
משנה ח' פ"ג דמעשרות וכת"ק:

קע

שם במשנה:

קעא

שם משנה י':

קעב

שם משנה ט' וכר"ע:
(°) פי' שובר ואוכל הגרגרים שבתוכה:

קעג

משנה ג' פ"ח דתרומות וכרבי יהושע:

קעד

משנה ט' פ"ג דמעשרות ופי' כסבר הוא זרע גלאיינדרי בלע"ז:

קעה

(°) מכאן עד סעיף קט"ו ל' הרמב"ם שם בפ"ה:
ירושל' פ"ג דמעשרות:

קעו

בריו' ב"ב דף פ"ח ע"א:

קעז

משנה ריש פ"ה דמעשרות:

קעח

משנה ה' פ"ב דמעשרות וכרבי יהודה:

קעט

שם משנה ו'.

קפ

שם בסוף הפרק ופי' לאכול הוא בתאנים הלחים ולקצות הם התאנים השטוחים לייבש ולעשות אותם גרוגרות:

קפא

שם וכרבי יהודה:

קפב

משנ' שם בריש פ"ב ואיכא שם במשנה שאם הכניסו לבתיהם מעשרים ודאי וכו' וכמו שפירש בירושלמי וכמה חילוקי דינים בזה וכתבם הרמב"ם שם יעויין שם:

קפג

שם משנה ז':

קפד

משנה ב' פ"ג דמעשרו':

קפה

ציינתיו לעיל בסעיף פ"ב:

קפו

משנה שם ריש פרק ד':

קפז

לעד"נ שלמדו ממה שהאיר עונינו ה"ה בפ"ט מהלכות מ"א שהמעושן הוא בעיא בירושלמי בפ' הנודר מן המבושל ולא איפשטא והביאו המחבר בב"י בי"ד בסי' פ"ז ועיין שם בכ"מ:

קפח

שם במשנה:

קפט

משנה ז' פ"ק דמעשרות:

קצ

שם משנה ד' פ"ד:

קצא

ירושלמי שם:

קצב

מפורש שם בתבשיל צונן:

קצג

שם במשנה:

קצד

מסקנת הגמ' ב"מ דף פ"ט ע"ב:

קצה

שם במשנה ריש פ"ד דמעשרות:

קצו

שם במשנה ג':

קצז

ממשנה ד' שם ומהירושל' שם:
(°) עיין פירושו בסעיף ק"ל:

קצח

ביצה דף ל"ה ע"א וירושלמי פ"ב דתרומות אפילו ליקטן שלא לצורך שבת:

קצט

משנה ב' פ"ד דמעשרות

ר

שם בירושלמי:

רא

משנה ג' פ"ח דתרומות וכר' יהושע וכפי פירושו דר"א ס"ל דיגמו' בשבת ומינה נשמע לר' יהושע דלא יגמור היינו בשבת:

רב

שם וכפי גירסתו ועיין בכ"מ:

רג

(°) מכאן ועד סעיף קכ"ה הוא לשון רמב"ם שם פ"ו:
ברייתא שבת דף כ"ו ע"א ופי' רש"י ואין צ"ל בטבל טהור:

רד

תוספתא פ"ק דדמאי:

רה

מדתנן בספ"ק (דדמאי) [דפאה] ונוטל מן הגורן וזורע וכו' דברי ר"ע משמע דרבנן פליגי עליה והלכה כרבים:

רו

משנה ריש פ"ה דמעשרות:

רז

שם במשנה ב'

רח

משנה ת' פ"ה דדמאי:

רט

שם בירושלמי:

רי

שם משנה ג' פ"ג:

ריא

עובדא שם בירושלמי:

ריב

תוספתא פ"ג דמעשר שני וירושלמי פרק ז' דדמאי:

ריג

מברייתא הרי שאנסו וכו' חולין דף קל"א ע"ב:

ריד

משנה ת' פרק ה' דדמאי:

רטו

שם משנה ב' פ"ו:

רטז

שם במשנה וכר' יהודה:

ריז

ירושלמי מדיוקא דמתניתין ספ"ק דפאה דתנן עד שימרח וכו' הא אם מירחו אינה שלהם ומשום קנסא:

ריח

תוספתא פ"ו דדמאי:

ריט

ג"ז שם:
(°) מאכן ועד סעיף קל"ב הוא לשון הרמב"ם בפ"ת מהל' מעשר שני:

רכ

משנה ריש ר"ה:

רכא

שם במשנה וכב"ה:

רכב

משנה ו' פ"ב דביכורים וכרבן גמליאל מייתי לה בר"ה דף י"ד ע"ב:

רכג

שם במשנה:

רכד

מימרא דכי אתא רבין אמר רבי יוחנן כו' ראש השנה דף ט"ו ע"ב:

רכה

ירושלמי ספ"ד דמעשרות וכמ"ש הכ"מ שם שאמרו אליבא דב"ה דאע"ג דסברי דאילן גמור הוא לענין כלאים וערלה (בברכות דף ל"ו ע"א) לענין מעשר שני ומעשר עני החמירו בו:

רכו

משנה סוף פ"ב דמכשירין:

רכז

שם וכפי פירושו במאי דתנן להחמיר וכמ"ש הכ"מ בשם הר"י קורקוס:

רכח

נלמד ממה שקדם בסמוך:

רכט

ירושלמי דמעשרו' פ"ב:

רל

מברייתא בכורות דנ"ג ע"א וכמ"ש הכ"מ בשם הר"י קורקוס:

רלא

(°) מכאן עד סעיף קל"ו הוא לשון הרמב"ם בפ"ב מהלכות מעשר שני:
משנה זבחים דף קי"ב ע"ב ומכות דף י"ז ע"א:

רלב

בריי' שם דף י"ט ע"א:

רלג

שם בשם הגאונים:

רלד

סמ"ג מהא דפסחים דף כ"ח ע"א:

רלה

הרמב"ם שם וטעמו דמחללין אף על פירות עיין בכ"מ שם ריש פ"ד:

רלו

ד"ע:

רלז

תוספתא פ"ג דמע"ש:

רלח

כן הוא ברמב"ם שם מהתוספתא:

רלט

כ"מ שם

רמ

וכתב בכ"מ דהכי אמרי בירושלמי פ"ג הלכה ו':

רמא

(°) מכאן עד סעיף ק"מ הוא לשון הרמב"ם שם (בפ"ד):
משנה ז' פ"ד דמעשר שני וכר' יוסי:

רמב

ירושלמי סוף פ"ק דדמאי:

רמג

לטעמיה אזיל דרשאי לעשות כן כדלעיל בסעיף קל"ג:

רמד

משנה סוף פ"ק דדמאי מפרישין אותו ערום ופירש בירושלמי לומר שאינו צריך ברכה:

רמה

משנה ב' פ"ק דמע"ש וב"מ דף נ"ד ע"א:

רמו

ירושלמי פ"ד וכ' הכ"מ דר"ל דאפילו חילל על הרבה מטבעות שיש בכל אחת חצי פרוטה אינו מחולל כדין אסימון:

רמז

שם במשנה ב':

רמח

שם:

רמט

ד"ע:

רנ

תוספתא בסוף פ"ג ואיתא ביומא דף נ"ה ע"ב ושם בתוספות:

רנא

(°) מכאן עד סוף הסימן הוא לשון הרמב"ם בפי"א:
משנה ו' פ"ה דמע"ש וירושלמי שם:

רנב

שם משנה י':

רנג

משנה מגילה כ' ע"ב:

רנד

טעמו כ' הכ"מ כיון שהוא חייב לבער אפי' שלא בפני הבית למה ימנע מלהתודות:

רנה

משנה סוטה דף ל"ב ע"א.

רנו

משנה ו' פ"ה דמ"ש:

רנז

כגירסת רבינו במשנה והוכיח הכ"מ כן מהירושלמי:

רנח

שם במשנה ח' וכרבי עקיבא:

רנט

שם משנה ט':

רס

שם משנה י"א:

רסא

ירושלמי שם:

רסב

שם משנה י"ב:
(°) קצתם העתיק כפי שהיה נראה להמחבר יותר הכרחי:

א

התרומות כו'. מתני' פ"ק דקדושין כל מצוה שהיא כו' וגמ' בהרבה מקומות:
(ליקוט) התרומות כו'. עפי"א דחולין קל"ו א' ובכורות כ"ז א' (ע"כ):

ב

(ליקוט) בארץ שנער כו' סוריא כו'. ואפי' בזה"ז כמ"ש בבכורות (כ"ז א') רבה מבטל לה כו' ודלא כמ"ש תוס' בחולין (ז' א') ועבודת כוכבים (נ"ט א') וש"מ לחד תי' דבח"ל אין עכשיו נוהג תרומה (ע"כ).

ג

סוריא הקונה כו'. דוקא הקונה אבל לא משל עובד כוכבים כמ"ש במתני' פ"ו דדמאי מתני' י"א וער"מ שם ואלו הארצות ר"ל סוריא כו' וער"ש שם בירושלמי אמר כו' ופ' בתרא דמעשרות הלוקח כו' ופ' בתרא דחלה וע"ל מס"ז עד סי"א:

ד

מד"ס. גטין מ"ז א' הב"ע בסוריא וקסבר כו' וערש"י שם ד"ה בסוריא כו' וקי"ל כמ"ד לא שמיה כיבוש כמ"ש בעבודת כוכבים כ"א א' אר"י א"ש הלכה כר"י וכמ"ש בסי' קנ"א ס"ח וכמש"ל בס"ט ובפ"ק דגטין ח' קאמר חייבת במעשרות כו' משמע אף מדאורייתא (כא"י) לכך הוצרך לומר קסבר כו'. וע' תוספתא פ"ב דתרומות. וטעם דלא שמיה כיבוש עבתוס' גטין ח' א' ד"ה כיבוש. אבל בספרי כו' וכ"כ הרמב"ם ורמב"ן וש"פ:

ה

ושאר הארצות כו'. עתוס' דקדושין ל"ו ב' ד"ה כל כו' וי"ל דלהכי בעי כו' וכ"כ תוס' בעבודת כוכבים נ"ט א' בשם ר"י בסד"ה בצר. אבל ר"י אמר כי לא נתחייבו כו' וכמ"ש בגמ' שם אדמקטורך עלך כו' ובפ"ק דחולין (ו' ב') דר' התיר בית שאן ובירושלמי פ"ג דדמאי דר' התיר קסרין ומ"ש בברכות ל"ו א' דמעשרות נוהג בח"ל וביו"ט י"ב ב' רב טובי כו' ובבכורות כ"ז א' תרומת ח"ל כו'. ושיטה אחרת לר"ת דדוקא בדמאי פטור בח"ל אבל ודאי חייבין בכ"מ ולדבריו אין חילוק בין קרובין לרחוקים דדמאי פטור בכ"מ אלא במקומות שכבשו עולי בבל כמ"ש בספ"א דדמאי מכזיב כו' [ועוד פי' דדוקא בירק פטור וכמ"ש בסי"ד ע"ש] ועתוס' בקדושין שם ובעבודת כוכבים שם ובחולין שם וכתבו שם דמ"מ עכשיו פטורין בח"ל כמ"ש בפ"ד דחלה בירושלמי רבותינו שבח"ל היו מפרישין תרומות ומעשרות עד שבאו הרובין ובטלום כו' ע"ש:

ו

בזה"ז כו'. דר"י ור"ל ל"פ ביבמות פ"א א' אלא אליבא דר"י אבל אליבא דרבנן מודה ר' יוחנן כמש"ש פ"ב ועתוס' שם פ"א א' ד"ה א"ל ר"י כו' ושם פ"ב ב' ד"ה ירושה כו' והשיב ר"י דלמעשרות כו' והשיב ר"י דאיכא למימר כו' ובירושלמי רפ"ו דשביעית פליגי בזה דגרסינן שם מעתה משגלו יהו פטורין כתיב ויעשו כל הקהל כו' כי לא עשו מימי יושע בן נון כו' הקיש ביאתן בימי עזרא לביאתן בימי יהושע מה ביאתן בימי יהושע פטורין היו ונתחייבו אף ביאתן בימי עזרא פטורין היו ונתחייבו ממה נתחייבו ריב"ח אמר מד"ת נתחייבו הדא הוא דכתיב והביאך ה' אלקיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה הקיש ירושתך לירושת אבותיך מה ירושת אבותיך מד"ת כו' אר"א מאליהן קבלו עליהן את המעשרות כו' וכן ס"ל לאמוראי בפ' בתרא דתרומות שם כר"א שהוא מדרבנן דגרסינן שם תני ר' חלפתא בן שאול קדירה שבשל בה תרומה כו' כמ"ד מאליהן קבלו את המעשרות והביאו הר"ש שם במתני' ח' וכן בכמה מקומות בירושלמי. ובגמ' פ"ג דפסחים מ"ד א' הנח לתרומה בזה"ז דרבנן ושם ט' י' אימור כו' בתרומה כו'. ועל הירושלמי הנ"ל סמך הרמב"ם וש"ע שאף בימי עזרא התרומה והמעשרות מדרבנן ומ"ש ביבמות פ"ב ב' ואנא דאמרי כר"י משמע דרבנן פליגי עליה דר"י וס"ל דרבנן משום דקדושה שניה ג"כ בטלה אבל בימי עזרא לד"ה חייב וכמ"ש רש"י שם. אבל ליתא דהא קי"ל בפ"ק דחולין (ז' א') וש"מ דקדושה שניה לא בטלה אלא ה"ק דר"י ס"ל דבימי עזרא נתחייבו מדאורייתא ממ"ש ירושה ראשונה ושניה כמ"ש בירושלמי הנ"ל אבל רבנן ס"ל דבירושה שניה לא נתחייבו כלל כנ"ל רק מדרבנן ולא בטלה ג"כ אף שהוא מדרבנן וכתב הרמב"ם בספ"ו מה' בית הבחירה דבהמ"ק וירושלים קדושה בקדושה ראשונה וכמ"ש בספ"ק דמגילה (יו"ד א') ובסוף זבחים ובשבועות ט"ז א' וכר"ה דמתני' כוותיה דתנן בכל אלו וברייתא דאבא שאול כוותיה כמש"ש ושם בפלוגתא דר"א ור"י דכ"ע כו' ועתוס' שם ד"ה תני כו' אבל קדושת הארץ לא קדשה אלא מקדושה שניה וכמ"ש בפ"ק דחולין וש"מ ועתוס' דשבועות שם בד"ה דכ"ע כו' ובתוס' יבמות פ"ב ב' ד"ה ירושה בו' ובזה מתורץ קושית תוס' דמגילה שם ד"ה דכ"ע כו' ואע"ג דבמסקנא שם תלי להו אהדדי כמש"ש ובשבועות שם אלא כהני תנאי כו' זהו שדחקו למצוא תנאי אבל באמת לא קי"ל כן וכרב מרי שם ואף ר' יצחק הדר ביה וליכא למ"ד דלא קדשה לע"ל ודלא כרב נחמן ולכן בתחלה רצה להביא תנאי מבהמ"ק ודחי דכ"ע כו':
(ליקוט) בזה"ז כו'. בסה"ת ג"כ מביא ראיה ממ"ר פ' ויחי וממדרש רות וירושלמי דמאליהן קבלו את המעשרות וכן בגמ' סוף מכות כ"ג ב' דלא כפירש"י שם אלא שכתב כיון שקבלו חייבין מדאורייתא שם וכדברי תוס' דיבמות אבל מ"מ תרומה בזה"ז דרבנן דקדושת עזרא ג"כ בטלה דלא כר' יוסי דאמר קדושה ראשונה ושניה כו' ממ"ש בפ"ג דפסחים ופ"ו דנזיר הנח לתרומה בזה"ז דרבנן ול"ק קסבר תרומה כו' משמע דהכי הלכתא וכן ר' יוחנן אליבא דרבנן וכ"ש דקדושת יהושע בטלה שהרי ר' התיר בית שאן וכמש"ש וכתב ומ"מ קדושת הבית וירושלים לא בטלה קדושה ראשונה כמ"ש בסוף זבחים וספ"ק דמגילה וכן ס"ל לר' יוחנן בזבחים ק"ז וכן ברפ"ב דשבועות בעי ר' ירמיה בן בבל כו' וכן בפ"ג דמכות (י"ט א') וזבחים ותמורה וש"מ ר' יוסי משום ר"י יכול יעלה אדם מ"ש כו' ומסיק דקדשה לע"ל ואע"ג דבפ"ד דב"מ (נ"ג ב') וסוף סנהדרין משני דנפול מחיצות וס"ל דאפי' מחיצות לא קדשה לע"ל אין הלכה כן והכריח החילוק בין בית וירושלים לארץ דאל"כ קשיא ר' יוחנן אר"י וכן ר' יוסי לר"ל דס"ל דרבנן אר' יוסי וכן ר' יהושע אר"י וכמש"ש בתוס' וע"ש שהאריך. ומ"מ צ"ע לדחות הסוגיא דפ"ק דחולין ודפ"ק דחגיגה וש"מ דאמרינן אשתמיטתיה כו' דקדושה שניה קדשה לע"ל ומהנ"ל מוכח שהוא מדרבנן וא"כ דברי רמב"ם מוכרחים ועוד כתב דבזה"ז יש קנין לעובד כוכבים בא"י כיון שהוא מדרבנן וכמו שכתבתי שם ) לקמן בס"ק כ"ח) וכן בשביעית בזה"ז וכתב ובזה מתורץ קושית תוס' דסנהדרין כ"ו א' ד"ה אגיסטון כו' ומש"ש פוקו כו' משום ארנונא היינו אפי' בקרקע ישראל (ע"כ):

ז

וי"ח כו'. כר' יוחנן אליבא דר' יוסי מדשקל וטרי אליביה ש"מ כוותיה ס"ל וכמ"ש בפ' ואלו קשרים (קי"ב) . סמ"ג וכתירוצים האחרונים בתוס' דיבמות הנ"ל עוד אר"י כו' עוד אר"י כו':

ח

עובד כוכבים כו' משא"כ כו'. דבריו תמוהין מאד דאפי' לקחה מהעובד כוכבים עם פירותיו שגדלו ברשות העובד כוכבים אם לא הגיע לעונת המעשרות חייב אף בסוריא כמ"ש בס"ז וכ"ש כאן אבל טעה בלשון הרמב"ם וז"ל עובד כוכבים שקנה קרקע בא"י לא הפקיעוה מן המצוות אלא ה"ה בקדושתה לפיכך אם חזר ישראל ולקחה ממנו אינה ככיבוש יחיד אלא מפריש תרומה ומעשרות ומביא בכורים והכל מן התורה כאלו לא נמכרה מעולם ויש קנין לעובד כוכבים בסוריא להפקיע מן המעשרות ומן השביעית כמו שיתבאר ור"ל מפריש כו' מן התורה משא"כ למ"ד יש קנין נפקעה מקדושת א"י ואף שלקחה אח"כ ממנו הוי כיבוש יחיד ואינו חייב אלא מדרבנן כסוריא כנ"ל בס"א [ולמד זה ממתני' דגטין שם המוכר כו' וכגירסת ר"ח בתוס' שם סד"ה לוקח דגרסי הלוקח ואמרינן בגמ' ארחב"א ת"ש המוכר כו' מדאורייתא לא כו' אלמא למ"ד אין קנין חייב מדאורייתא וה"ה למעשר והלוקח ר"ל הלוקח השדה וכמ"ש הרמב"ם בפ"ב מה"ב המוכר שדהו לעובד כוככים וחזר ולקחה ממנו ה"ז מביא ממנה בכורים מן התורה שאינה נפקעת מן המצוה בקנין העובד כוכבים כמו שביארנו]. ומ"ש ויש קנין בסוריא כו' לא לענין זה אלא למה שביאר אח"כ ומתחיל לבאר בהלכה י"א פירות העובד כוכבים כו' עד הלכה ט"ו זהו בא"י ואח"כ מהלכה ט"ו כתב דיני סוריא אבל בכה"ג דכאן אין חילוק אף למ"ד יש קנין חייב וכן בסוריא וערש"י בגטין מ"ז א' ד"ה שאין קנין כו' וישראל הקונה ממנו כו' דוקא בכה"ג ואמרינן שם ת"ש ישראל שלקח כו' הב"ע בסוריא אלמא אף בכה"ג חייב. ובעיקר דינא פסק כמ"ד אין קנין דר' חנינא וריב"ל ס"ל כוותיה בבכורות י"א ב' וכמש"ל בס"ד ואע"ג דבכמה מקומות משמע דיש קנין י"ל בסוריא כמ"ש בגטין שם הב"ע כו' ה"נ כו' ועתוס' שם ד"ה א"ר כו' ועי"ל דכ"ז ר"מ היא דס"ל יש קנין בספ"ק דע"ז וכמ"ש תוס' ומיהו אשכחן כו' וכי פריך הכא כו' [אבל בירושלמי פ"ה דדמאי אמרינן להיפך והביאו הר"ש שם מתני' ט' ירושלמי מתני' דר"מ היא כו' אבל גמ' דידן ס"ל דבמירוח פליגי כמ"ש במנחות ס"ו ב' והירושלמי אזיל לשיטתו דמוקי להא דפ"ק דע"ז משום טעם אחר בית אינו מצוי להתברך שדה מצויה כו' תוס' במנחות שם סד"ה מירוח ור"ש שם אבל הרמב"ם בפי' שם כתב כדברי הירושלמי וזה דעת ר"מ וכתב ואינה הלכה וכ"כ בפ"ד דפאה מתני' ט' אבל בחיבורו חזר בו וכמ"ש כאן אלא דמצד אחר אינה הלכה הא דפ"ה דדמאי משום דקי"ל כר"י ור"ש דפליגי במנחות שם וכמ"ש בס"ד וגם מתני' דפאה אוקמינהו בגטין שם ככ"ע אלא שדרכו לאחוז בכ"מ דברי הירושלמי ואין נ"מ בזה לדינא דקי"ל אין קנין כנ"ל]. ועבה"ג ס"ק ח' והוא מדברי כ"מ והוא שגגה גדולה דבלא לקחה ממנו ודאי הישראל פטור לכ"ע וערש"י שם בגטין ב' ד"ה מדאורייתא לא כו' ולא דמי למעשר כו' ובלקח מהעובד כוכבים אפי' פירות פסק הרמב"ם כמ"ד אין קנין כמש"ל. אבל בסוריא לד"ה יש קנין כמ"ש בגטין שם הב"ע כו' ונ"מ למ"ש בסעיף ז' ח' ט' י' אכל כאן אין נ"מ כיון דאף בשל ישראל בא"י אינו אלא מדרבנן כמ"ש בס"ב:

ט

פירות כו' אם כו'. כר"י ור"ש במנחות שם דהלכה כר"י מחביריו ועוד דקי"ל כמ"ד אין קנין בגטין שם ולדידיה דגנך ולא דיגון עובד כוכבים כמש"ש ובבכורות י"א ב' דמרחינהו מאן כו' ואע"ג דמתני' דפ"ה דדמאי כר"מ דמחייב דלא כהלכתא היא דסוגיא דגטין הנ"ל למ"ד אין קנין דמירוח פוטר וממ"נ פטור ועתוס' שם ושם ושם שהאריכו בזה אבל הרמב"ם נקט פשטא דגמ' וכן משניות דחלה דפוטר גלגול עובד כוכבים וכמש"ש במנחות מאן כו' ואף דבמנחות ס"ז אמרינן דמ"מ מדרבנן חייב מפרש הרמב"ם שזהו בפירות שגדלו בקרקע ישראל ומירחן עובד כוככים ועמ"ש בס"ו:

י

ואם לקחן כו'. בכורות שם:

יא

אחר כו'. עתוס' שם ד"ה דמרחינהו כו':

יב

ומפריש כו'. דמש"ש מעשרן כולל בזה הכל ומש"ש בתרומת מעשר ל"ד אלא אף בת"מ דהא מעשרן קאמר:

יג

והתרומת כו'. שם וערש"י שם ד"ה והן שלו כו':

יד

מכר עובד כוכבים כו'. ירושלמי פ' בתרא דמעשרות תני שדה שהביאה שליש לפני העובד כוכבים ולקחה ממנו ישראל רע"א התוספת פטור וחכמים מחייבין ודוקא בהביאה שליש שהוא עונת המעשרות כמ"ש בפ"ק דמעשרות וש"מ אבל קודם לכן כולו חייב וכמו שחילק במתני' שם בסוריא אלא דמתני' אף בתרומה אבל כאן אינן אלא למעשרות וכשגמרינהו ישראל וכמ"ש בבכורות שם וכמ"ש בסעיף שקדם ופסק כרבנן ואף דבמתני' הנ"ל לענין סוריא פסק דלא כרבי וכמ"ש בס"ז סובר הרמב"ם דלא תליא זה בזה דאפשר דבסוריא אף רבנן מודי לר"ע [ומפרש הרמב"ם דברייתא בא"י אבל בחולין קל"ו א' תניא בהדיא בסוריא] (ושם איתא דר"ע מחייב וחכמים פוטרין. ובתוספתא פ"ג דמעשרות אין להעמיד עליה ע"ש) אבל הר"ש במתני' שם כתב דסתם מתני' הנ"ל ר"ע היא:

טו

ונותן המעשר ללוי לפי חשבון כו'. וה"ה בתרומת מעשר וכמ"ש ברמב"ם שם:

טז

ישראל שמכר כו'. גטין מ"ז א' ת"ש ישראל שלקח כו' וערש"י שם ד"ה שכבר כו' וד"ה לא כו' וכמ"ש למ"ד יש קנין ה"ה למ"ד אין קנין ובמירוח עובד כוכבים והא דלא שני גמ' כה"ג משום דלישנא וחזר כו' חייבת כו' משמע שלקח במחובר וכמ"ש בס"ט ע"ש וכתב הרמב"ם דאף אחר שבאו לעונת המעשרות אינו חייב אלא מדרבנן וכן העובד כוכבים שגמר פירות ישראל הואיל ודיגונן ביד עובד כוכבים אינן חייבין בתרומה ומעשרות אלא מדבריהן. ומפרש דמ"ש במנחות ס"ז א' מדרבנן גזירה משום כו' היינו בפירות ישראל שישכור לעובר כוכבים למרחן אבל פירות של עובד כוכבים אף מדרבנן פטור ובזה מתורץ קושית תוס' שם ד"ה גזירה כו' ותימה דאמרינן כו' ועוד הקשו שם וא"ת הא דאמרינן כו' ומש"ש בבכורות הא ודאי חלפינהו חייב היינו במירחן ישראל כמו שאוקמו שם למעלה. ובש"ע השמיטו כ"ז דאין נ"מ בזה"ז כמ"ש בס"ב:

יז

מכר עובד כוכבים כו'. בכורות י"א ב' אלא דמרחינהו ישראל ברשות עובד כוכבים. ומפרש הרמב"ם דר"ל ברשות עובד כוכבים שבאו לעונת המעשרות ברשות עובד כוכבים ולאפוקי שבאו ברשות ישראל דחייב בכל כמ"ש בס"ה ומ"ש בס"ד ואם כו' אחר שנתלשו ה"ה בכה"ג שבאו לע"ה ברשות עובד כוכבים ואפילו מחוברין אלא משום דמ"מ התוספת חייב וכתבן בס"ה. וקאמר שם דמרחינהו ישראל הא עובד כוכבים פטור:

יח

הואיל ובאו כו'. דבלא"ה חייב מדרבנן ובמ"ש בס"ו:

יט

הקונה כו'. מתני' פ' בתרא דמעשרות הלוקח שדה ופסק כרשב"ג דקי"ל כוותיה היכא דמסתבר טעמיה (עברי"ף ורא"ש פרק ג"פ) ועוד דאמרינן בירושלמי מילתיה דרשב"ג כשיטת ר"ג כו' והביאו הר"ש שם וקי"ל כר"ג כמ"ש בס"ח ופסק דלא כרבי אלא כת"ק והשמיט מש"ש ולוקט כדרכו והולך משמע דפסק כר' יהודה וכתב לח"מ במתני' שם דסובר דרשב"ג ס"ל הא דר"י ומיקל יותר ולפי דקי"ל (כרשב"ג) כ"ש כר"י. וכ"ז במחוברין וכ"ש בתלושין וכמ"ש בגטין מ"ז א' דיש קנין לעובד כוכבים בסוריא וערש"י שם ד"ה שאין קנין כו':

כ

ישראל כו'. פסק כר"ג כמש"ש וחזרו לנהוג כר"ג כו'.

כא

וכן כו'. תוספתא פ"ב דתרומות והנה אעתיק התוספתא המצטרך לסי' זה. בפ"א דדמאי אין זורעין את הטבל ואין מחפין את הטבל ואין עושין עם העובד כוכבים בטבל: פ"ז כהן ולוי שמכרו פירות שדה לישראל במחובר לקרקע מעשרות שלהן בתלוש מן הקרקע עד שלא מירחו מעשרות שלהן משמירחו מעשרות שלו מפריש תרומה ותרומת מעשר ונותן לכהן והשאר שלו. מכר הוא להן פירות עד שלא מירחו מעשרות שלו משמירחו מעשרות שלהן מפריש תרומה ותרומת מעשר ונותנן לכל כהן שירצה. הנותן שדהו בקבלה לעובד כוכבים ולכותי ולמי שאינו נאמן על המעשרות אע"פ שלא בא לעונת המעשרות צריך לעשר על ידו הנותן שדהו בקבלה לע"ה עד שלא בא לעונת המעשרות אין צריך לעשר על ידו ומשבאו לעונת המעשרות צריך לעשר על ידו כיצד הוא עושה עומד על הגורן ונוטל ואינו חושש למה שאכלו שאין אחריות לרמאין. כ"ה גירסת הרמב"ם ובנוסחא שלנו כתוב בהיפך עד שלא כו' צריך כו' ומשבאו כו' א"צ כו': פ"ח כיוצא בו מי שהיו לו עשר חביות של מעשר טבל טמא ראה א' מהן שנשפכה או שנתגלתה אומר ה"ז עשויה תרומת מעשר על תשע אלו בשמן אסור מפני נכסי כהן: פ"א דתרומות הגנב והגזלן והאנס תרומתן תרומה ומעשרותן מעשר והקדישן הקדש אם היו בעלים מרדפין אחריהן אין תרומתן תרומה ואין מעשרותיהן מעשר ואין הקדישן הקדש סיקריקון תרומתן תרומה ומעשרותיהן מעשר והקדשן הקדש הבן והשכיר והעבד והאשה תורמין על מה שהן אוכלין אבל לא יתרמו על הכל שאין אדם תורם דבר שאינו שלו הבן בשל אביו והאשה בעיסתה הרי אלו תורמין מפני שתרמו ברשות אריס שתרם ובא בע"ה ועכב אם עד שלא תרם עיכב אין תרומתו תרומה ואם משתרם עיכב תרומתו תרומה אבל אין רשאי להוציא מעשר אלא על חלקו בלבד פועל שתרם את הגורן אין תרומתו תרומה אם א"ל בע"ה כנוס לי גרני תרומתו תרומה שאין הגורן נכנס אא"כ נתרם: אפוטרופין תורמין ומעשרין על נכסי יתומין מוכרין בתים שדות וכרמים בהמה עבדים ושפחות להאכיל ליתומין ולעשות כו': פ"ב אין תורמין מפירות א"י על פירות סוריא ולא מפירות סוריא על פירות א"י ישראל שקנה שדה בסוריא ה"ה כקונה בפרוזדור שבירושלים תורם ומעשר עליה ישראל ועובד כוכבים שקנו שדה בסוריא ה"ה כטבל וכמעשר שנתערבו זה בזה ד"ר רשבג"א חלקו של ישראל חייב חלקו של עובד כוכבים פטור ישראל שקנה שדה בסוריא אע"פ שחזר ומכרה לעובד כוכבים חייבת במעשרות ובשביעית שכבר נתחייבה אבל האריסין והחכורות ובתי אבות ועובד כוכבים שמשכן שדהו לישראל אע"פ שעשה ישראל נימוסית עליה פטורה מן המעשרות ופטורה מן השמטה כו' אבל ערלה וכלאי הכרם שוין לעובד כוכבים בא"י בסוריא ובח"ל אלא שרי"א אין לעובד כוכבים כרם רבעי בסוריא וחכ"א יש לו: אין תורמין מן התבואה שלא הביאה שליש כיצד יודע אם הביאה שליש אם לאו אם זורעה ומצמחת הדבר ידוע שהביאה שליש אם זורעה ואינה מצמחת הדבר ידוע שלא הביאה שליש: פ"ג מפני מה אמרו אלם לא יתרום מפני שא"י לברך מ"מ אמרו סומא לא יתרום מפני שא"י לבור את היפה מן הרע מ"מ אמרו שיכור לא יתרום מפני שאין בו דעת אע"פ שאמרו שיכור מקחו מקח כו' מ"מ אמרו בעל קרי לא יתרום מפני שא"י לברך מ"מ אמרו ערום לא יתרום מפני שא"י לברך אבל מכסה עצמו בתבן ובקש ובכ"ד ומברך היה הולך להפריש תרומה ומעשר ראשון ומעשר עני מאימתי מברך עליהן משהפרישן הפרישן אם עתיד לקרות להן שם אין בהן קדושה עד שיקרא להן שם ואם אין עתיד לקרות להן שם כיון שהפרישן נתקדשו: התורם את הכלכלה ונמצא פירות בצדי הכלכלה הרי אלו תרומה מפני שבלבו לתרום על הכל: התורם את הגורן צריך שיכוין את לבו על מה שבקשין על מה שבתבן על מה שבצדדין על מה שבגורן התורם את הגת צריך שיכוין את לבו על מה שבחרצנים ועל מה שבזגין התורם את הבור צריך שיכוין את לבו על מה שבגפת אם לא כיון תנאי ב"ד הוא שיתרום על הכל: הכניס פירותיו לתוך ביתו אע"פ שהן מפוזרין תורם מא' על הכל שתי מגורות בעליה א' תורם מכל א' וא' שקי תבואה ועיגולי דבילה ודוגיות של גרוגרת כולם בהקפה א' תורמין ומעשרין מזה על זה: פ"ד תורמין חטין על הפת אבל לא הפת על החטין אלא לפי חשבון תורמין תאנים על הגרוגרת במדה וגרוגרת על התאנים במנין אבל לא תאנים על הגרוגרת במנין ולא גרוגרת על תאנים במדה. וכ"ז ט"ס וצ"ל הכל להיפך (וכמש"ל בסעיף ס"ג) . אין תורמין מן הלח על היבש ולא מן היבש על הלח ואם תרם תרומתו תרומה כו' תורמין יין צלול על שאינו צלול ולא שאינו צלול על הצלול רי"א אף שאינו צלול על הצלול ובלבד שיתרום מן היפה ר"י ב"ר יוסי אומר משם אביו תורמין יין על חומץ ואין תורמין חומץ על יין אלא לפי חשבון (ע"ל ס"ק ק"ח) התורם הבית של יין ונמצאת של חומץ אם ידוע שהיתה של חומץ עד שלא תרם אין תרומתו תרומה ואם משתרמה החמיצה ה"ז תרומה ספק תרומה ויחזור ויתרום דברי רבי שרבי אומר [כצ"ל] יין וחומץ שני מינין וחכ"א מין אחד היה בלבו לתרום יין על יין מה שבידו חומץ אין תרומתו תרומה מה שבידו יין תורם ויחזור ויתרום את החומץ היה בודק את החבית להיות מפריש עליה והולך ונמצאת של חומץ עד שלשה ימים ודאי מכאן ואילך ספק: פ"ה תרומה טמאה ניטלת א' מששים אלו ניטלין א' מששים כו' ותרומה שנטמאה באונס ובשגגה: פ"י כמה יהא בתרומת מעשר של דמאי ויוליכנו לכהן א' משמנה לשמינית בד"א בשל דמאי אבל בשל ודאי אפי' כ"ש אסור בד"א בטמאה אבל בטהורה אפי' כ"ש. כצ"ל וכן אתה אומר בתרומת שבשאר כל הפירות אם יש בה כשיעור הזה נותנה לכהן ואם לאו משליכה באור ושורפה: בקרו של כהן שהיה עומד אצל בקרו של ישראל וכן כליו של כהן שהיה נארג אצל כליו של ישראל ה"ז מדליק עליהן שמן שריפה עולה לעליה ויורד לדות לעשות צרכיו של כהן ולא לעשות צרכיו של ישראל אם היה שותף עמו בחנות ה"ז מותר וכן כהן שהיה מיסב בתוך ביתו של ישראל ה"ז מדליק לו את הנר שמן שריפה אע"פ שעמד כהן והלך אין מחייבין אותו לכבותו עד שיתכבה מאליו: פ"ב דמעשרות היתה לו ערימה של בצלים ושל גרוגרת ושל חרובים בראש גגו בורר ואוכל בורר ומניח על השלחן בורר ומשליך לפני בהמתו כו' לעולם מאכיל פקיעי עמיר עד שיעשה חבילות: פ"ג דמ"ש המוכר פירות לחבירו המוכר אומר טבלים מכרתי לך והלוקח אומר מתוקנין מכרת לי כופין את המוכר לתקן את שלו הרי שלקחו בית המלך את גרנו אם כו': אין פודין מ"ש בירושלים בזה"ז ואין מפרישין מ"ש בירושלים בזה"ז ואין מחללין מ"ש בירושלים בזה"ז ואין מוכרין מ"ש בירושלים בזה"ז ואין מוציאין מ"ש מירושלים בזה"ז ואם הוציא הרי אלו ירקבו: האומר מ"ש שבחפץ זה מחולל על איסר זה ולא קבע לו מקום רש"א קרא שם וחכ"א עד שיאמר לצפונו או לדרומו כו': פ"ו דברכות היה מהלך להפריש תרומות ומעשרות אומר ברוך אשר קדשנו להפריש תרומה ומעשרות מאימתי מברך עליהן משעה שמפרישן. פ"ג דדמאי חבר שהיה יושב במשתאות של ע"ה ובסעודתו של ע"ה אפי' רואין אותו נוטל ואוכל מיד נוטל ושותה מיד אין לו חזקה למעשרות שמא עישר בלבו וכן בן חבר כו':
(ליקוט) וכן החוכר כו'. גטין מ"ג ב' ופי' תוס' בב"מ ק"א א' ד"ה סברוה כו' דבסוריא מיירי כנ"ל ע"ש וכ"ה בתוספתא להדיא (ע"כ):

כב

ישראל כו' אם חזר כו'. כן משמע פי' של הברייתא ולכן לא משני שם אחר מירוח וכמ"ש בס"ו:

כג

ישראל כו'. ירושלמי ספ"ו דדמאי ישראל שהיה לו אריס בסוריא ושילח לו פירות ואמר הרי אלו מעושרין אני אומר מן השוק לקח והוא שיהא אותו המין מצוי בשוק לא סוף דבר בשאין לו מאותו המין בשדהו אלא אפי' יש לו מאותו המין בשדהו מכיון שאותו המין מצוי בשוק מותר. ובאריס ע"ה משתעי דומיא דמתני' ונאמן משום הפה שאסר הפה שהתיר וכ"ש בשלח לו סתם ולא א"ל שמתוך שדהו הוא ולכן סתם הרמב"ם:

כד

שותפות העובד כוכבים כו'. חולין קל"ה ב' ואב"א שותפות עובד כוכבים כו':

כה

כיצד כו' אבל כו'. כמ"ש בסוף י"ט ועמ"ש בא"ח סי' תי"ג בדיני ברירה:

כו

אפי' חלקו כו'. ירושלמי פ"ו דדמאי תני ישראל ועובד כוכבים שקנו שדה בסוריא ה"ה כטבל וכמעשר מעורבין זה בזה ד"ר רשבג"א חלקו של ישראל חייב חלקו של עובד כוכבים פטור ר' יסא בשם ר' חנינא מה פליגין בשחלקו שדה בקמתה אבל אם חלקו גדיש אף רשב"ג מודה לרבי שכל קלח וקלח של שותפות הוא וקי"ל בא"י כרבי דאין ברירה וז"ש אפי' כו' ואצ"ל כו'. ומ"ש בירושלמי בסוריא משום דקי"ל אין קנין לעובד כוכבים בא"י אמר בסוריא וכמ"ש בגטין שם והרמב"ם כתב אף בא"י וכשמרחן העובד כוכבים דבשל העובד כוכבים פטור לגמרי ובשל ישראל חייב מדרבנן וכנ"ל וז"ש אע"פ כו' וחייבין מדבריהם. ואע"ג דבדרבנן יש ברירה מ"מ כבר נתחייב קודם מירוח:

כז

אפי' חלקוה גדיש כו'. אע"ג דשם בירושלמי קאמר דבכה"ג מודה רשב"ג לרבי אנן לא קי"ל כן דבדרבנן יש ברירה לגמרי:

כח

ונ"ל כו'. ונראה דה"ה לענין קנין עובד כוכבים בזה"ז דרבנן יש קנין בא"י כמו בסוריא וערש"י בגטין שם ד"ה בסוריא כו' (וע"ל סוף ס"ק ו') וז"ש בס"ב בהג"ה וי"ח כו' אך לא נהגו כן:

כט

חייבים אם נקבעו כו'. ירושלמי שם מ"ט דר"א לחם הארץ בכל מקום שהוא כו' מ"ט דר"ע אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה שמה אתם חייבין ואין אתם חייבין בח"ל ושם למעלה אמר תני זו דברי ר"מ רי"א פירות ח"ל שנכנסו לארץ ר"א פוטר ור"ע מחייב מ"ט דר"א לחם הארץ ולא לחם ח"ל מ"ט דר"ע אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה שמה אתם חייבין בין בפירות הארץ בין בפירות ח"ל כו' מה מקיים ר"ע טעמא דר"א להם הארץ בספינה שנכנסה לארץ אם קרמו פניה מן החוט ולפנים חייבת מן החוט ולחוץ פטורה ע"ד דר"ע כו' שהכל הולך אחרי קרימה בתנור. וה"ה למעשרות וז"ש נקבעו כי הגלגול לת"ק והקרימה לר"ע הוא כגורן למעשרות שאסור לאכול עראי כמ"ש ברפ"ג דחלה אבל עונת המעשרות הוי כנתינת המים בחלה כמ"ש בחלה שם. והרמב"ם כתב חייבין בחלה ואם נקבעו למעשר ביד ישראל חייבין במעשרות מדבריהם. וש"ע השמיטו תיבת מדבריהם דאין נ"מ בזה"ז כנ"ל ונראה שהרמב"ם למד דאינו אלא מדבריהם ממ"ש בגטין כ"ב א' אילן מקצתו בארץ כו' לא מקצת שרשין כו' ואי מדאורייתא חייב לר"ע אין נ"מ בזה דהא הכל תליא היכן הפירות בשעת קביעתן אבל דבריו צ"ע מ"ש בחלה דמחייב מדאורייתא ובמעשרות מדרבנן דהא מחד קרא נפקי וכן תמה בכ"מ וברייתא הנ"ל י"ל בפירות שא"צ גורן למעשרות:

ל

כל אוכל אדם. כמ"ש בשבת ס"ז א' ואלו מעשר כו' ובנדה נ"א א' א"ר מנא אמינא כו' אלא כו' ובירושלמי סוף חלה אימתי גזרו על הכרשינין ר' יוסי אומר בימי רעבון ר' חנניא בשם ר' בימי דוד אמרין היא הדא היא הדא:

לא

אין כו'. ירושלמי סוף חלה א"ר יוחנן רבותינו שבגולה היו מפרישין תרומות ומעשרות עד שבאו הרובין ובטלו אותן מאן אינון הרובין תרגמוניא ר"ז רב יהורה בשם שמואל חלת ח"ל ותרומת ח"ל אוכל ואח"כ מפריש ר' בא בשם שמואל לא חשו אלא לתרומת דגן תירוש ויצהר ר' הילא בשם שמואל לא חשו אלא לתרומה בלבד אבל לירקות אפי' לתרומה גדולה לא חשו כהדא דתני איסי בן עקביא אומר לירקות מדבריהן ועתוס' דחולין ז' א' ובע"ז נ"ט א':

לב

וכן ירק כו'. שם מפני מה לא גזרו על הבקיי' במנעליהן יצאת עמהן מאלכסנדריא:

לג

ומנין כו'. תוספתא פ"ב וירושלמי הביאו הר"ש פ"ק דמעשרות מתני' ג' עשר תעשר כו':
(ליקוט) ומנין כו'. וכ"מ בסנהדרין ס"ט א' וערש"י שם ד"ה שלא כו' (ע"כ):

לד

אבל הזורע כו'. ירושלמי ריש מעשרות ר"ז ר"י בשם ר"א הזורע שדה הפקר חייב במעשרות:

לה

תרומה גדולה בזה"ז כו'. דמראורייתא חטה אחת פוטרת הכרי כמ"ש בפ"ק דשבת (י"ז ב') ובפ' בתרא דע"ז ובפי"א דחולין ולכן בזה"ז אפי' לכתחלה במ"ש לענין הקדש בספ"ח דערכין וכמש"ל בסי' רצ"ד (ס"ק כ') ואע"פ שבתוספתא וירושלמי אמרו שתרומה טמאה א' מששים בנטמאה באונס כו' היינו בזמניהם שהיתה תרומה נאכלת משא"כ עכשיו שאין שום תרומה נאכלת וכן אמרינן בבכורות כ"ז א' הלכך כו' בריש מסא כו' ופי' תוס' שם והרא"ש לפי שהיא דבר מועט אבל צע"ג מ"ש מחלה מכזיב שחלת האור יש לה שיעור ודוקא בחלת ח"ל של אור אין לה שיעור וכן ההיא דבכורות וכמ"ש בסי' שכ"ב ס"ד ושאר א"י כו' ובזה"ז שאין כו':
(ליקוט) שיעורה כ"ש. ע"ש מה שהקשתי מהא דחלה וכ"מ בסה"ת שהקשה גם הוא כן ותירץ דשם שאני לפי שהן קרובים אל מקום טהרה ועוד דבזה"ז אין תרומה מן התורה כנ"ל ס"ב ובירושלמי מפרש דלכך יש לה שיעור משום שהיא מן התורה. וכ"ז אין מספיק לתרץ דברי הרמב"ם וש"ע דהא הם אמרו אפי' בא"י שיעורה כ"ש וכן חלה ס"ל שהיא ג"כ דרבנן ופסקו שאף בזה"ז יש לה שיעור ועשל"ה שדחקם (ע"כ):

לו

בזה"ז כו'. כמ"ש בבכורות שם וכי הזאה כו':

לז

שהיא עומדת כו'. בפ"ב דשבת (כ"ג ב') מאי שמן שריפה כו':

לח

ונותנה כו'. דאע"ג שהוא מעט וטמא צריך נתינה לכהן כמ"ש בתוספתא וירושלמי בפ' בתרא דתרומות והביאו הר"ש שם מתני' ח' הדא דתימא כו' אבל בודאי בין כו':

לט

לכל כהן שירצה. מתני' סוף חלה:

מ

בין כו'. רמב"ם וכמ"ש בפירושו שם וכמ"ש בירושלמי ונתנת לכל כהן בין לכהן חבר בין לכהן ע"ה יש מהן לאנשי משמר ויש מהן לכל כהן הבכורות והביכורים לאנשי משמר ושאר לכל כהן. אבל הר"ש שם מפרש דמ"ש בין כו' לא קאי רק אמתני' שלמעלה אחלה דהא חשיב שם הזרוע והלחיים והקיבה ואמרינן בחולין ק"ל ב' דאין ניתנין אלא לחבר אבל לשון הירושלמי משמע כדברי הרמב"ם וכ"ד תוס' בחולין שם ד"ה מנין כו' וכמ"ש בסי' ס"א ס"ז ודוקא במתנות שנאכלין:

מא

ואפי' אינו כו'. טור. וז"ל הרמב"ם בפ"ו ה"ב תרומה של תורה אין אוכל אותה אלא כהן מיוחס אבל כהני חזקה אוכלין בתרומה של דבריהן לבד והוא מגמ' דכתובות כ"ה א' ואב"א השתא כו' והנה לדעת הרמב"ם וש"ע בס"ב אפי' אם היתה נאכלת א"צ מיוחס אבל לדעת הטור שם אסור אבל לפי שנשרפת והנאה של כילוי אינו אסור לזר אלא מדרבנן כמ"ש הר"ש בפ' בתרא מתני' ט' ובירושלמי משמע כו' וצ"ל דמדרבנן כו' ולכן א"צ מיוחס אבל דעת תוס' דמדאורייתא אסור ועבתוס' שכ' למטה:

מב

ויכול להניחה כו'. ר"ל אע"ג דקי"ל בספ"ק דפסחים ובפ"ב שם דחיישינן לתקלה אא"כ רמי ליה בכלי מאוס בזה"ז שאין שום תרומה נאכלת לא חיישינן. טור. וצ"ע מ"ש מהקדש בזה"ז שתעקר כו' [ועפ"ו דיומא ס"ו א'] וכן גר שבטלו לקינו (ר"ה ל"א ב' כריתות ט' א'):
(ליקוט) ויכול להניחה כו'. טור והוא מדברי סה"ת וז"ל ונותנו אותו מעט לכהן ושורפו כו' אמנם בפכ"ש (ל"ד א') מוקי לה בשליקתא ומאיסתא אבל נקיים לא ומצינו למימר דבזה"ז שאין שום תרומה נאכלת ליכא למיגזר מידי אבל צ"ע וגם בסה"ת לא החליט (ע"כ):

מג

שיכול ליהנות כו'. שבת כ"ה א' הא בחול כו':

מד

אבל זר כו'. מתני' סוף תרומות ותוספתא וירושלמי שם:

מה

אם לא כו'. שם ושם ובירושלמי שם באריכות ע"ש:

מו

אבל שאר כו'. פסחים כ"ג א' ועתוס' שם ט' א' ד"ה כדי ל"ד א' ד"ה מחמין ובשבת כ"ו א' ד"ה אין וש"מ והר"ש בסוף תרומות:

מז

כהן שאוכל כו'. תוספתא שם וירושלמי שם:

מח

וכ"ז מיירי כו' אבל כו'. דאפי' נולד ספק טומאה אסור לשורפה כמ"ש בנדה ז' א' ובכורות ל"ד א' והרבה מקומות רבו מלספר ובירושלמי פ"ח על מתני' חבית של תרומה שנולד לה ספק כו' א"ר יוסי ב"ר בון מדברי שלשתן תלויה אסור לשורפה:
(ליקוט) אבל אם כו' אסור לשרפה. דאע"ג דאין לה אוכלין ואזלה לאיבוד ול"ד לתרומה טהורה בע"פ ששורפין דהתם משום חמץ שהוא בשריפה כמו תרומה טמאה וראיה ממ"ש בסנהדרין קי"א ב' תרומות ירקבו ומסקנא שם קי"ב תרומה ביד כהן אע"ג דממוניה אפ"ה לא תשרף. סה"ת בשם ר"י (ע"כ):

מט

וטוב כו'. שגם באכילה אסורה לפי שאנחנו טמאים כמ"ש בבכורות שם ומתני' רפ"ח דיבמות הערל וכל הטמאים כו' אבל בתרומת ח"ל מותר כמ"ש בבכורות שם למי שאין טמא בטומאה מגופו כמש"ש וע"ש תוס' ד"ה ולית כו' וכ"כ הרמב"ם וכן יכול לבטלה כהן ברוב כמש"ש אלא שאין היום כן כמ"ש בא"ח (סי' תנ"ז) מ"מ כאן מיירי בא"י דבח"ל אין מפרישין תרומה כמ"ש תוס' כנ"ל:

נ

קודם כו'. דאח"כ אסור שגורם לה טומאה וכמ"ש בפ"ג דסוכה (ל"ה ב') מפני שמכשירה אבל קודם לכן מותר לגרום טומאה כיון שאין הפסד לכהן וכמ"ש בנדה ו' ב' תנן התם כו' חולין הטבולין כו' וה"ה כאן במירוח וכן תני בהדיא בתוספתא דחלה והביאו תוס' שם בד"ה נולד כו' דבתוספתא דחלה מסיים כו' ע"ש:
(ליקוט) וטוב להכשיר כו'. דלאח"כ אסור לגרום טומאה ואפי' אזלא לאיבוד כמ"ש בפ"ק דפסחים (ט"ו א' כ' ב') שאפי' תלויה וטמאה אסור לשורפן כאחת בע"פ ומיהו בסה"ת נסתפק כיון שתרומה בזה"ז דרבנן אפשר שאפי' אח"כ מותר משום תקלה שלא יכשל בה ע"ש (ע"כ):

נא

ואח"כ כו' ואח"כ. פ"ג דתרומות המקדים תרומה כו' ובפ"ח דדמאי הרוצה להפריש כו':

נב

וי"א כו'. עתוס' דכתובות כ"ו א' ד"ה אין כו' וקי"ל כר"ע מחבירו ועוד דכל הסוגיות ועוד הרבה סוגיות במתני' וגמ' וירושלמי שנותנין ללוי וכולן כר"ע ועתוס' דיבמות פ"ו ב' ד"ה מר כו' אבל הרמב"ם כתב שעזרא לא קנס אלא הלויים שבדורו וודאי דסוגיות הנ"ל מוכיחות שנותנין ללויים דוקא אלא דסוגיא דכתובות הנ"ל ויבמות הנ"ל ובסוף סוטה צ"ע ועב"י:

נג

והוא לבעליו. כמ"ש בתורה ואכלת כו'.

נד

אבל בשלישית כו'. פ"ק דר"ה (י"ב ב' י"ד ב') וכן בששית וכמ"ש בפ"ה דאבות בד' פרקים כו' ובספ"ב דמכשירין:
(ליקוט) בשלישית ובששית כו'. בהרבה מקומות. ובפ"ה דמ"ש עי"ט הראשון של כו' ואמר בירושלמי שם כתיב מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך והנחת בשעריך יכול פעם אחת בשבוע אתה חייב להוציא את המעשרות ולהוציא מעשר עני ת"ל מקצה שלש שנים אחת לשלש שנים ולא אחת לשבע אלא שלישית וששית שני פעמים בשבוע כו'. וכ"ה בספרי פ' ראה אלא שבספרי שלנו חסר רישא דברייתא וסיפא דברייתא בספרי שם מכאן אמרו עי"ט ראשון של פסח של רביעית ושל שביעית היה ביעור ברביעית מפני מעשר עני שבשלישית בשביעית מפני מ"ע שבששית כו' יכול יהו ב' מעשרות נוהגין בה ת"ל שנת כו' (ע"כ):

נה

ואין בשתי כו'. ר"ה שם:

נו

שנת השמטה כו'. פ"ק דר"ה (ט"ו) בת ששית שנכנסת כו' ע"ש ובכמה מקומות ובירושלמי בכ"מ וספרי פ' ראה ופ' תבא:

נז

ובעמון ומואב כו'. מתני' שם ונמנו וגמרו כו' וכן בפ"ק דחגיגה:

נח

ושנת השמטה כו'. עמ"ש בח"מ ר"ס ס"ז:

נט

וי"א כו'. כמ"ש במתני' דידים שם אר"ט מצרים שהיא קרובה כו' וכ"ש בא"י עצמה:

ס

וגמר מלאכתו כו'. ע"ל ס"ה וס"ז:

סא

ודין כו'. כמ"ש ברפ"ב דערלה וש"מ:

סב

מיהו כו'. דטעם התרומה גדולה משום דלא נתפרש בה שיעור משא"כ בת"מ. רמב"ם ועתוס' דגטין ל"א א' ד"ה כשם כו' ובמנחות נ"ד ב' ד"ה כשם כו' ובבכורות כ"ז א' ד"ה הלכך כו' דאף בח"ל דתרומה גדולה ודאי אין לה שיעור כמש"ש בחלה ת"מ יש לה שיעור:

סג

אמר כו'. ירושלמי שם כלשונה:

סד

תרומת מעשר כו'. פ"ק די"ט י"ג ב' מחשב הא כו' וקי"ל כרבנן. אבל תוס' כתבו דגם לרבנן מותר מאומד ולאב"ג מצוה לעשות מאומד ועבתוס' דגטין ל"א א' ובמנחות נ"ד ב' ובבכורות נ"ח ב' אבל הר"ש הסכים להרמב"ם מגמ' די"ט הנ"ל וע"ש בפ"א מתני' ז':

סה

ואפי' בזה"ז. כנ"ל ס"כ בהג"ה:

סו

דבר כו'. מתני' בפ"ד וכמ"ש בירושלמי פ"ק על מתני' אין תורמין במדה כו' תמן תנינן המונה משובח והמודד משובח ממנו והשוקל משובח משלשתן וכא את אמר כן אריב"ל כאן לתרומה גדולה כאן לתרומת מעשר ותני אלעזר בן גימל כו' ע"ש והביאו תוס' בכל המקומות הנ"ל והר"ש שם:

סז

היה כו' משניהם. ירושלמי פ"ד שם המונה משובח אר"ה משובח מן התורם מאומד אר"ח בריה דר' הלל מתני' אמרה כן והשוקל משובח משלשתן א"ר חיננא תפתר בשלשתן ולית את ש"מ כלום. והביאו תוס' שם ושם והר"ש שם ולשיטת הרמב"ם ר"ה מוקי כאב"ג וס"ל דמ"מ במדה משובח יותר ור"ח אמר דאתי כרבנן ואסור באומד וער"ש שם:

סח

ות"ח כו'. גטין ל' ב' ועתוס' שם ד"ה וכי. וי"מ דדוקא כו' (ובזה ס"ל להרמב"ם כהי"מ דהפי' בגמ' דגטין שם חברים דוקא אבל מ"מ מחולק הרמב"ם עם הי"מ שבתוס' שם דהם סברי דאסור לכ"ע מדרבנן אלא דדוקא חברים לא נחשדו וע"ש) ועתוס' שם שתי' עוד בע"א (וע"ל ס"ק קי"ח):

סט

ואם הפריש כו'. עתוס' דב"ק קט"ו ב' ד"ה הרי כו' וי"ל כו':

ע

ונ"ל כו'. צ"ע דוקא בדבר שאזיל לאיבוד שא"א להדליקה אבל בשמן לכתחלה לא ובדיעבד דוקא כשעקל בית הבד כרוך עליה כמש"ש וכל היכא כו' ועתוס' שם ד"ה וכל כו' וצ"ע שסתם ועוד דוקא בתרומת מעשר שמותר לכתחלה שלא מן המוקף אבל בתרומה גדולה לא שהוא אסור מדאורייתא וכמ"ש תוס' בגטין שם ד"ה לתרום כו' (וגם המחבר לא ר"ל אלא דבדיעבד תרומתו תרומה) וכמ"ש בתוספתא פ"ח דדמאי להדיא מי שהיו לו עשר חביות של מעשר טבל טמא ראה א' מהן כו':

עא

או שתי מגורות כו'. כ"ה גירסתו בתוספתא אבל גירסא שלנו בתוספתא תורם מכל אחד ואחד (וע"ל סי' שכ"ה ס"ק ח'):

עב

עושה אדם כו'. מתני' בפ"ג בד"א כו' ובפ"ד האומר כו' וגמ' רפ"ב דקדושין וש"מ:

עג

אבל התורם כו'. עתוס' דבכורות י"א א' ד"ה הפודה כו' אבל הריטב"א כתב בקדושין דודאי דמי לה ואיפשיטא הבעיא הנ"ל אע"ג דלא איפשיטא במקומה ועתוס' דקדושין כ"ג ב' ד"ה דאר"ה כו' וי"ל כו' וכ"כ הר"נ בנדרים שם וכ"כ הריטב"א בקדושין שם ומביא ראיה מהך דהכא וכ"כ במש"ל אבל בכ"מ כתב כיון דנפשטה הבעיא שניה בנדרים שם דטובת הנאה כו' ממילא נפשטה גם הבעיא ראשונה ודבריו תמוהין מאד וכבר תמה במש"ל עליו וער"נ בנדרים שם ד"ה אלא אדעתא כו' ול"נ אפי' כו' אלמא ידע דטובת הנאה של תורם ואפ"ה מיבעיא ליה:

עד

וטובת כו'. שם בעיא ונפשטה וש"מ:

עה

התורם כו' או כו'. קדושין נ"ב ב' ב"מ כ"ב א' ופי' מש"ש כיצד ל"ד כה"ג דכ"ש לתורם שלא ברשות אלא אפי' כה"ג מהני אם נמצאו יפות:

עו

כדי שיקחם. ר"ל אפי' בכה"ג וכ"מ שם באריסיה דמרי ב"א ושם בעובדא דסרסיא. ואע"ג דבב"מ שם אמרינן אליבא דאביי דקי"ל כוותיה בדשוייה שליח ואמרינן ה"נ מסתברא כו' ס"ל להרמב"ם דלפי המסקנא ליתא ממש"ש א"ל אמימר כו' והתניא כו' א"ל הכי א"ר כו' וכן בקדושין בעובדא דסרסיא כו' ולא כמה שדחקו תוס' שם ד"ה אם בדשווייה שליח דפשטא דגמ' לא משמע כן וטעמא משום דמצוה סתמא ניחא ליה כמ"ש בב"מ שם ועב"י:
(ליקוט) התורם כו'. גירסת הרמב"ם שם ותסברא ועתוס' שם ד"ה ה"ג כו' וה"פ ותסברא והא אתם כו' ר"ל ואמאי צריכין לכלך אצל יפות כו' הא שלוחו כמותו אלא הב"ע כו' אבל באמת א"צ לכ"ז אלא אליבא דתי' דרבא אבל א"צ לתי' דרבא דמצוה שאני וכ"מ בעובדא דקדושין נ"ב ב' דהא שם לא עשאו שליח ודלא כתוס' שם ד"ה אם כו' שדחקו בזה וכתבו וא"כ כו' ואזלי לטעמייהו דגרסי ה"נ מסתברא כו' (ע"כ):

עז

ובזה"ז כו'. דשכור וסומא הטעם משום דא"י לכוין לתרום מן היפה כמ"ש בתוספתא וירושלמי בפ"ק הביאו הר"ש שם יש מהן מפני כו' הסומא והשכור כו' ובזה"ז א"צ כמ"ש בסנ"ב עמש"ש:

עח

קטן כו'. פסק כר' יוסי שם וע' בנדה מ"ו ב' (ועיין ש"ך וכ"ה ברמב"ם) ול"נ דהלכה כסתם דלעולם לא הוי תרומה כמש"ש חמשה לא יתרומו ואם כו' ומש"ש קטן שלא כו' הוא פירושא דמתני' הנ"ל דמ"ש קטן אין (תרומתו) תרומה עד אימתי הוא קטן ואמר כל זמן שלא הביא שתי שערות והוא דברי ת"ק שהוא ר"מ שהוא סתם מתני' וכמ"ש בירושלמי שם משום ר"מ והביאו הר"ש שם ואע"ג דקי"ל (מופלא הסמוך לאיש דאורייתא ואף למ"ד דרבנן הא קי"ל) תרומה בזה"ז דרבנן משום הא לא אריא ועתוס' בנדה שם ד"ה אי כו' אלא שדבריהם תמוהים דודאי גירסא של הגמ' משובשת וכמ"ש בתוספתא ובירושלמי שם מאן תני קטן דלא כר' יהודה וש"מ אלא דאעפ"כ תירוצם מוכרח דמ"מ ליסייעי מדברי ר"מ וער"ש שם במתני':

עט

האומר כו'. עבתוס' דעירובין ל"ב א' ד"ה ר"ש. ולר"ת כו':

פ

וי"א כו'. טור והוא מדברי תוס' שם ואור"י כו' וכ"כ הרא"ש שם וכהר"ש מפוליזא שם. אבל דברי הטור והרב א"א להולמן דהא בחולין שם אמרינן ומצא תרום וגם דבריהם אינן מובנים וכן מצאתי במש"ל שגם הוא תמה עליהם:

פא

וא"צ כו'. ואע"ג דבירושלמי פ"ק והביאו הר"ש שם מתני' א' מסיק כאן להלכה כו' דדוקא דיעבד גמ' דידן לא ס"ל הא דירושלמי דברפ"ב דקדושין משמע דאפילו דיעבד לא ממש"ש הואיל כו' אתם ולא שותפין כו' ולא התורם את שאינו שלו ומדקאמר ולא התורם כו' משמע דאפילו דיעבד וכן בגטין נ"ב א' תי' על אפטרופין כאן להאכיל כו' דלא כמ"ש בירושלמי שם וכן אתי כולהו בכה"ג כגון בשותפין שלא תרם כשיעור וכ"ש לר"ע וער"ש שם וכן באריס כמ"ש בסל"ז אם עד שלא כו':

פב

אם היו ממחין כו'. ירושלמי והביאו הר"ש שם מה אנן קיימין כו' מה כשיעור כו' ופסק כר' יוסי שהוא מפרש דברי חכמים כמ"ש בפי' שם אלא דהל"ל דוקא כשיעור חברו וי"ל משום דבספ"ק דתמורה תני דברי ר' יוסי בלשון חכמים אבל מ"מ אינו מוכרח דפליגי גמ' אירושלמי די"ל כשיעור חבירו וגם לא ביאר בסתם מהו. ופי' ממחין זע"ז דלא כהר"ש ופי' שכ"א סומך על חבירו ועבה"ג:

פג

ואם לא תרם כו'. דמש"ש תרומת השני תרומה ר"ל גם השני דר"ע וחכמים ל"פ בראשון כלל ור"י בא לפרש אימתי פליגי או להכריע:

פד

ונ"ל שבזה"ז כו'. דבריו צ"ע דבמעשר מהו שיעור חבירו ששיעורו מפורש ועש"ך:

פה

אבל לתרומה כו'. דכולם שוין בשיעורה ואין נ"מ עתה בין עין יפה או כו':

פו

אם שינה כו'. ירושלמי שם והביא הר"ש ודברי הרמב"ם תמוהין דשם בירושלמי לא אמרו אלא אליבא דר"ל ור"י פליג עליה וכמ"ש בגמ' ברפ"ג דקדושין וגם רבא שני שם אליבא דר"ל בע"א וכבר השיגו הראב"ד וז"ש בהג"ה וי"א כו' וכן הקשה הטור עליו אלא דמה שהקשה ל"ל לביטולו כיון ששינה כבר תי' בר"ש שם דכה"ג ליכא קפידא וע"כ צ"ל כן אליבא דר"ל להירושלמי:

פז

אפטרופסין כו'. העתיק לשון התוספתא אבל מש"ש בסיפא להאכיל קאי גם ארישא וכמ"ש בגטין שם וכמ"ש בח"מ סי' ר"ץ:

פח

הפועלים כו'. ואפילו בדיעבד כמ"ש בתוספתא שם:

פט

פועל כו'. כ"ה גירסתו שם אבל גירסא שלנו אם א"ל בע"ה כנוס לי גורני תרומתו תרומה שאין הגורן נכנס אא"כ נתרם וכ"כ הראב"ד:

צ

עובד כוכבים כו' משלו. קדושין מ"א ב' וכנ"ל ס"ל:

צא

גזרו כו'. מנחות ס"ז א':

צב

הפריש כו'. קדושין שם ושבועות כ"ו ב' ועתוס' כגטין ל"א א' ד"ה כך כו' (ונראה דלא פליגי רבנן כו') וד"ה במחשבה כו' (וכן ודאי דבלא דיבור כו') וכ"כ בבכורות נ"ט ובמנחות נ"ד:
(ליקוט) הפריש כו'. י"ט י"ג וש"מ כשם שתרומה גדולה ניטלת באומד ובמחשבה כו' ורבנן ל"פ עליה דאבא אלעזר ב"ג אלא בת"מ ובפ"א דתרומה חמשה לא כו' האלם כו' ואמר בירושלמי משום ברכה דוקא וברפ"ב דקדושין מה להנך שכן כו' ובפ"ג דשבועות (כ"ו ב') משום דהוי תרומה וקדשים ב' כתובים כו' וכ' תוס' בגטין ל"א וש"מ דאף בתרומת מעשר ל"פ רבנן אלא לענין אומד אבל במחשבה ל"פ דקרא כתיב בגופיה ונחשב כו' וערש"י בגטין שם ד"ה ובמחשבה נותן עיניו בצד זה כו' ותרוייהו נפקי כו' והאי דיליף כו' וכן אמרינן בפ"ק דחולין (ז' א') ודלמא ר"מ נתן עיניו כו' ואע"ג די"ל דדמאי שאני (ועתוס' בחולין שם ו' ב' ד"ה והתיר כו' ואומר ר"ת כו' וכן משמע כו') וכ"מ בתוס' דגטין שם (סד"ה במחשבה) מ"מ אין לחלק וראיה (דבחולין שם מיירי בודאי) מדקאמר שם לא נחשדו כו' ובדמאי מותר כמ"ש בפ"ד דחלה (ער"ש שם במתני' ו' שכתב אע"פ שלא הקלו בדמאי עצמו כדמוכח כו'. וצ"ע) וכ' תוס' שם וש"מ דמ"מ אסור להפריש תרומות ומעשרות בשבת וי"ט כמ"ש בפ"ה די"ט (ל"ו ב' במתני') ואפי' דמאי כמ"ש בפ"ב דשבת (ל"ד א' במתני') ופ"ז דדמאי דע"כ לא שרי ר' יהודה בר"פ כ"א דשבת משום נותן עיניו כו' אלא במדומע אבל לא בטבל ואף במדומע פליג עליה רשב"א בברייתא וכ"ש ת"ק ונראה דת"ק פליג ג"כ ארשב"א ואוסר אף ליתן עינו אף במדומע מדקאמר בגמ' ר"י כרשב"א ס"ל מכלל דת"ק פליג אבל ע"י קריאת שם מע"ש מותר להפריש אף טבל כמ"ש בפ"ז דדמאי וכל זה ה"ה לחלה (ע"כ):

צג

ה"ז נשאל כו'. עירובין ל' ב' נדרים נ"ט א':

צד

האומר כו'. ירושלמי ספ"ד אמר מה שלמעלן תרומה מה שלמטן חולין מה שלמטן תרומה מה שלמעלן חולין לדעתו הדבר תלוי:

צה

ונ"ל דבזה"ז כו'. דכל מה שתורם הוי מהרע ועתוס' דיבמות פ"ט א' ד"ה אין. ועוד אר"י כו':

צו

ומיהו כו'. דהם מותרין אפילו בטומאה כמ"ש בסעיף ס"ז וכ"ש במעשר עני:

צז

הקישות כו'. מתני' ספ"ב וכת"ק:

צח

שנאמר שנה שנה. גמרא ר"פ בתרא דבכורות:

צט

וכן אם ליקט אתרוג כו'. ברייתא וגמרא שם (בר"ה י"ד ט"ו):

ק

מפני כו'. מתני' שם (בריש ר"ה) וגמ' (י"ב א') תנא לירקות ולמעשרות כו':

קא

אין תורמין כו'. דלקוח הוא מדרבנן כמ"ש בפ"ז דב"מ (פ"ח) ואין תורמין מד"ת על ד"ס ומד"ס על ד"ת כמ"ש בתוספתא אין תורמין מפירות א"י על פירות סוריא ולא כו' כנ"ל (בס"ק כ"א) ובמנחות ל"א א' קסבר אין קנין כו':

קב

אין תורמין שבלים כו'. ירושלמי ספ"ק ר"א בשם רשב"ל ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן ממה שהוא מצוה את הלוי לתרום מן הגמור הדא אמר שאסור ליתן לו שבלין אבל משמע דאף על עצמו אסור לתרום וכמ"ש במתני' ספ"ק דחלה ואינן ניטלין כו' וע' סעיף נ"ד (ונשמט בטוש"ע שם עוד בבא ולא מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו וכמ"ש במתני' ספ"א דתרומות והעתיקה הרמב"ם):
(ליקוט) אין תורמין שבלים כו'. ספרי פ' קרח כדגן מן הגרן וכמלאה מן היקב למה נאמר לפי שהוא אומר והרמותם ממנו שומע אני יתרום שבולין על חטין וענבים על יין וזיתים על שמן ת"ל כדגן מן הגרן מן הגמור מכאן אמרו התבואה משימרח והיין משיקפה והשמן משירד לבור (ע"כ):

קג

מתאנים כו' עד במדה. איתא ג"כ במנחות נ"ד ב':

קד

על החטים אלא לפי חשבון. כצ"ל וכ"ה בתוספתא שם וכ"כ כ"מ ע"ש:

קה

ובכל אלו כו'. כנ"ל סנ"ג:

קו

ונ"ל כו'. כנ"ל סנ"ב:

קז

אין כו' אבל כו'. כר' ישמעאל בר"י בתוספתא פ"ד דמילתיה כרבנן כמש"ש ובב"ב פ"ד ואע"ג דבתוספתא שם מתיר חומץ על יין לפי חשבון ט"ס הוא וכן משמע בגמרא דב"ב שם דקאמר שהוא מהרע על היפה:

קח

התורם כו'. צ"ע דהא מתני' זו אתיא כרבי וכ"ה בתוספתא שם התורם חבית כו' דברי רבי שרבי אומר יין כו' ומ"מ הלכה כרבנן ואע"ג דסתם כאן במתני' כוותיה סתמא דספ"ב אתיא כריב"י כמ"ש בירושלמי ספ"ב מתני' דריב"י דא"ר ישמעאל בר"י משום אביו תורמין מן היין על החומץ אבל לא מן החומץ על היין עבר ותרם תרומתו תרומה ר' אומר יין וחומץ שני מינין אין תורמין ולא מעשרין מזה על זה כו' ואע"ג דתניא הבודק כו' ופליגי ר"י וריב"ל בב"ב צ"ו א' ההיא אתי אפילו לרבנן משום דלא נתכוין להפריש אלא יין וכמ"ש בתוספתא שם וחכ"א מין א' היה בלבו לתרום יין על יין מה שבידו חומץ אין תרומה כו' היה בודק כו' וכ"כ תוס' בב"ב פ"ד ב' ד"ה יין כו' וי"ל דמתני' נמי הכי מיירי וא"צ לומר דסתמא דמתני' סתרי אהדדי וההיא דתוספתא מיירי שהיה בלבו לתרום אף מהחומץ והרמב"ם כתב לשון מתני' וער"ש שם ותוס' ביבמות פ"ט א' ד"ה קישות כו':

קט

אחר כו'. ע"ל סעיף י"ט:

קי

מהנשאר. ער"ש בפ"ז דדמאי מתני' ד' ד"ה עשרה כו' וכ"כ תוס' על מתני' זו בכמה מקומות ע"ש ושם:

קיא

ומותר כו'. ספרי פ' קרח ואכלתם אותו בכל מקום אפי' בקבר שהיה בדין הואיל ותרומה קרויה תרומה ומ"ר קרוי תרומה כו' וכ"ה ביבמות פ"ו ב' ובספרי ובספרי זוטא שאכילתו הוא כאכילת חולין לכ"ד ע"ש:

קיב

אבל כו' או כו'. דבריו מגומגמין דהא קי"ל בגמרא שם אפילו בשני עדים וכמ"ש בא"ה סי' י"ז סנ"ו:

קיג

לוים כו'. ספרי זוטא שם אין לי אלא מעשר לוים שנוטלין מאחרים מישראל מנין אתה מרבה מעשר לוים שלהן ר"ל שחייבים להפריש מעשר וליתן ת"מ לכהן כמ"ש ברישא שם יכול שאין לחייב תרומה אלא מעשר ישראל מעשר גוים וגרים כו' ת"ל כו' אין לי כו' ת"ל מעשר מן המעשר. ובספרי שם כן תרימו גם אתם למה נאמר לפי שהוא אומר ואל הלוים תדבר כי תקחו מאת בני ישראל ישראל נותנין מעשר ללוים ואין לוים נותנין מעשר ללוים הואיל ואין נותנין מעשר ללוים שומע אני יהא אוכלין אותו בטבלו ת"ל כן תרימו גם אתם תרומת ה' רש"א א"צ ומה חלה שאינה נוהגת בכל הפירות נוהגת בפירות כהנים מ"ר שנוהג בכל הפירות אינו דין שינהוג בפירות כהנים ומה ת"ל כן תרימו גם אתם א"ל אלא מעשר של ישראל מעשר של עצמן מנין ת"ל כן תרימו גם אתם ר"ל דת"ק יליף מכן תרימו שעכ"פ צריכין להפריש מעשר משדותיהם ולהרים ממנו תרומת מעשר ורש"א שצריכין להפריש מעשר א"צ אלא להרים ת"מ ממנו:
(ליקוט) לוים וכהנים כו'. תוס' דחולין ל"ז ב' ד"ה שלא כו' (ע"כ):
(ליקוט) לוים וכהנים כו'. מכות י"ט ב' רי"א כהן שעלתה כו' (ע"כ):

קיד

וכן הכהנים כו'. כמש"ש בחלה ול"ק חלה אלא משום שר"ל ק"ו ועד"ר שם:
(ליקוט) וכן הכהנים כו'. וכן בחלה כמ"ש בקדושין מ"ו ב' שאני התם כו' וקסבר כו' (ע"כ):
(ליקוט) וכן הכהנים כו'. ב"ב פ"א ב' ודלמא כו' (ע"כ):
(ליקוט) וכן הכהנים כו' ערש"י בבכורות י"א ב' ד"ה ואותו אבי כו' וה"ה כו' ועמש"ש ובמ"א (ע"כ):
(ליקוט) ערש"י בקדושין נ"ח א' ד"ה כמי שהורמו כו' וש"מ (ע"כ):

קטו

והם לעצמן. כמ"ש בסעיף ס"ט ועבה"ג:

קטז

אין כו' וכן כו'. חולין קל"א א' ושאר מתנות כהונה כו' ושם ב' כגון הזרוע כו' מ"ר דלוי הוא כו' אלא כגון כו' ולא פריך אלא למה מוציאין מלוי לכהן אבל מכהן לכהן ניחא:

קיז

אע"פ כו'. לשון התוספתא דתרומות:

קיח

מעשרין כו'. כ"מ בירושלמי פ"ב דתרומות תמן תנינן התורם את הבור ואמר ה"ז תרומה ע"מ שתעלה שלום מן השבר כו' תני אר"י בר"א בתרומה גדולה שהיא צריכה לתרום מן המוקף אבל בתרומת מעשר אפילו שאר כל הדברים שלום הן היה תורם תרומה ות"מ כא' אינה שלום יהודה בר' אומר לא עלתה ע"ד של זה לעבור על ד"ת להקדים ת"מ לתרומה גדולה ופריך שם על סברא זו לא עלתה כו' ואם איתא הא אין יכול להפריש תרומת מעשר עד שיקרא מעשר כמ"ש בפ"ה דדמאי. וער"ש בסוף טבול יום:
(ליקוט) מעשרין כו' וא"צ כו'. יבמות צ"ג א' דר' ינאי כו' ותרומה לא היה צריך להפריש כמ"ש (בירושלמי פ"ג דמעשרות) א"א לגורן שתעקר עד שיתרם וז"ש שקל עשר כו' וז"ש כאן מעשרין בסתמא אפילו ת"ח אף שבת"מ אסור ועתוס' שם ב' ד"ה אלא שרחקו עצמן בזה ותוס' אזלי לשיטתן שגם בת"מ חילקו בין חול לשבת אבל הרמב"ם לא ס"ל כן ועסכ"ד בהג"ה (ע"כ):
(ליקוט) מעשרין כו'. מתני' בספ"ג דגטין ל"א א' המניח כו' ועתוס' שם ד"ה המניח כו' ואזלי לשיטתייהו בתוס' שם ל' ב' בד"ה וכי נחשדו כו' וי"ל מדרבנן כו' והא דקאמר רשאי כו' אבל הרמב"ם לשיטתו שפי' כי"מ בתוס' שם (לאו דוקא כנ"ל בס"ק ס"ח) ולא חילק בין שבת לי"ט ותרומות דמתני' היינו תרומת מעשר (ע"כ):

קיט

אבל כו'. בכורות נ"ד א' ובירושלמי פ"ב כמה פעמים אין תורמין ולא מעשרין מזה כו' ע"ש:

קכ

ולא מן כו'. מנחות ל"א א'. ובהרבה מקומות דלמא אתי לעשורי מן החיוב כו' וז"ש ואם עישר כו' דאל"כ לא הוי גזרינן:

קכא

כל שאמרנו כו' כל שאמרנו כו'. בספרי יליף זה מזה וכן למד מקרא דמעשר על תרומה וכן להיפך ע"ש בכמה מקומות נלאתי לכותבן וכן בירושלמי ובגמ' בכמה מקומות:

קכב

השקדים כו'. וכן פי' תוס' בחולין שם ע"ש ובעירובין כ"ח ב' וש"מ:

קכג

אין מעשרין כו'. ספרי שם ואמרת אלהם בהרימכם ה"ז אזהרה לב"ד של לוים שלא יהו תורמין אותו אלא מן המובחר. וה"ה למעשר עצמו כמ"ש בסע"ב:

קכד

אלא כו' וכל המדקדק כו'. ע"ל סכ"ד וה"ה במעשר דחד טעמא להו ששיעורם מפורש בתורה והמרבה כו':

קכה

המפריש כו'. כמ"ש בפירושו שם וכגירסתו שם אבל לא ממקום אחר ופירושו דחוק אבל גירסא שלנו למקום אחר ועפי' ר"ש שם וכן כל הסוגיא של הירושלמי שם כגי' זו ע"ש:

קכו

המפריש כו'. מתני' י"א פ"ה דמ"ש וער"ש שם ד"ה מלברכך כו' ותוספתא פ"ג היה הולך להפריש תרומה ומ"ר ומ"ש מאמתי מברך כו' כנ"ל (בס"ק כ"א):

קכז

ואם הפריש כו'. תוספתא פ"ו דברכות היה מהלך להפריש תרומה ומעשרות כו' כנ"ל:

קכח

ולא סח. שם ועמ"ש בא"ח סי' ח' סי"ב וסי"ג:

קכט

אשכול כו'. ירושלמי שם מיישא תני רמון שנקרח בו אפילו פרידה א' כולה חיבור למעשר אשכול שבישל בו אפילו גרגר יחידי כולו חיבור למעשרות א"ר חנינא פושטו הוא לן כל אותו הגפן כל אותו המין חזרו ופושטו כל אותו הרוח ר"י ב"ר בון בון אומר כל אותו הכרם היה כרם קטן ועשאו גדול גדול ועשאו קטן אחד ועשאו שנים שנים ועשאן אחד. בעיא היא. ופסק כר"ח ואיני יודע למה כי אין שיטתו כן (אלא כמ"ד הנאמר באחרונה כמ"ש בפירשו בפרק ב' דסוטה) ואפשר שמפרש שמ"ש היה כרם קטן כו' קושיא היא:

קל

שמרי כו' ואם כו' אע"פ כו'. ב"ב צ"ו צ"ז וביותר מכדי כו' והתנן המתמד כו' ועתוס' שם ד"ה ה"ה כו':

קלא

ואינו מפריש כו'. מתני' ד' פ"ה דמעשרות:
(ליקוט) ואינו מפריש כו'. ירושלמי שם (על המתני' ו') מהו מוציא מעשרות הא תרומה לא שהתורם בלבו על הקוטעין ועל הצדדין ועל מה שבתוך התבן (ע"כ)

קלב

ואע"פ כו'. ב"ב צ"ז א' בעא מיניה כו':

קלג

כגון תבואה כו'. שם מתני' ו':

קלד

ומשתגמר כו'. ואע"ג דאמרינן בב"מ פ"ח א' אין הטבל כו' שם אמר מדאורייתא ומדאורייתא קובע ומתחייב הכל א' כמש"ש אר"י אין הטבל מתחייב כו' ורי"א אפילו חצר קובעת ולכן קודם שיראה פני הבית וחצר מותר אפי' באכילת קבע בכל ענין אלא דמדרבנן אסור באכילת קבע לאדם ובמוליך לשוק אסור אפי' אכילת עראי מדרבנן שנקבע מדרבנן אבל מד"ת אין חילוק רשב"א סי' שס"א וע"ש בביאור הסוגיא וע"ש תוס' ד"ה עד שיראה כו' וי"ל דמודה כו'. ונראה מ"ש אין הטבל כו' אפילו בכל הששה דברים דסעיף פ"ג לבד בית וכ"כ הרמב"ם רפ"ד והוא פלוגתא בירושלמי [פ"ב ופ"ג ורפ"ד] א"ר יוחנן מקח ושבת וחצר אינן תורה ר' אמי בשם ר"ל המחוור שבכולן זו חצר בית שימירה ופסק הרמב"ם כרשב"ל משום דסוגיא דגמ' הנ"ל אף ר"י ס"ל כן וסוגיא דירושלמי מוחלפת מגמ' דידן וזה שפריך גמ' שם הא לוקח חייב ומה שפריך ממ"ש משיפקסו כו' פי' הרשב"א כיון דמדאורייתא פטור לגמרי היאך מחייבי רבנן אפילו עראי. ואף דתנן במתני' בד"א במוליך לשוק כו' והיאך מספקא לגמ' נ"ל דמספקא להו אם מ"ש בד"א קאי אכולה מתני' או אסיפא אירק ומיהו במסקנא קאי אכולה מתני' וכל השקלא וטריא שם בדאורייתא ולכן השמיטה הרמב"ם כאן אבל הראב"ד ס"ל אף מדרבנן ולכן השיגו כאן אבל דבריו אינן מובנים שהרכיב דגן תירוש ויצהר יחד ועתוס' בסוגיא שם והר"ש במתני' שם ורשב"א שם:

קלה

עד שיקבעו כו'. מתני' עד שהוא מגיע לביתו וא' מהדברים הקובעים נקט מתני' וע' ספ"ג וכמ"ש בספ"ד די"ט שכל הקובעין הן אחר גמר מלאכה ועתוס' שם ל"ה א' ד"ה אחד שבת כו':

קלו

א' מששה כו'. ירושלמי רפ"ד אור טובל מקח טובל מלח טובלת תרומה טובלת שבת טובל חצר בית שמירה טובלת. וכולן מפורשין במתני' שם. והראב"ד השיגו דלמה לא חשיב שבעה הכובש. ואינה קושיא דכובש ומולח נחשבין לאחד כמ"ש (חולין צ"ז ב' וש"מ) כבוש ה"ה כמבושל מליח כרותח וכמו שאינו חושב רותח דצלי ומבושל לשנים וכן בירושלמי הנ"ל:

קלז

וכולן כו'. ספ"ד די"ט וסובר דה"ה לאור ומלה ולכאורה בספ"ק דקאמר אבל לא יתן לקדירה כו' משמע דאפילו קודם גמר מלאכה אלא שהר"ש תירץ שם ע"ש בד"ה אבל כו' דכיון כו' א"נ כו':

קלח

כיצד פירות שדעתו כו'. כנ"ל בסעיף שקדם:

קלט

נכנסו לבית. וה"ה לחצר ואף מדאורייתא כר' יוחנן וכמ"ש הרמב"ם בפ"ד כשם שהבית קובע למעשר כך החצר קובעת למעשר כו' [כמו שכ' כש"ע כאן] אלא משום דחצר בעינן המשתמרת כמ"ש בירושלמי הנ"ל ובגמרא דב"מ שם ובמתני' פ"ג דמעשרות ולא נחית כאן לפליגי בהכי ונקט בית ובפ"ד ביאר ודברי כ"מ תמוהין שדייק מכאן דהרמב"ם פסק כר' ינאי דהא כאן לא חשיב דאורייתא דהא נקט כל הששה דברים ואינן דאורייתא רק בית כנ"ל:

קמ

שלו. ירושלמי פ"ב והביאו הר"ש שם מתני' ב' הדא אמרה כו':

קמא

דרך השער. ב"מ שם ורפ"ו דברכות:

קמב

וכן אם כו'. ר"ל אחר שנגמרה מלאכתן ואסור אפילו עראי וז"ש לא יאכל כו' דכל הסעיף זה מיירי באכילת עראי:

קמג

הכניסן לבית כו'. קאי אלמעלה דבית קובעת ולא מיירי במכרן כו'. והוא דין הנ"ל דבית אינה קובעת קודם גמר מלאכה:

קמד

התחיל לגמור כו'. ב"מ שם ועתוס' שם ד"ה לא משיפקסו כו' ואמר התחיל כמש"ו משיתחיל לשפשף אחת כו' וכמ"ש מכי אתחיל כו':

קמה

וכן כו' חוץ מכלכלת כו'. מתני' ד' פ"ב וכרבנן:

קמו

מותר להערים כו'. פ"ה דברכות ופ"ק דפסחים ופ"ג דע"ז ופ"ו דמנחות ופ"ב דנדה וערש"י ותוס' שם ושם דוקא בהמתו מותר אכילת קבע אבל לאדם דוקא עראי וכמ"ש בפ"ק די"ט י"ג א' הכניס שבלין כו' ודלא כה"ר אפרים שכתב דאף לאדם מותר בכה"ג אף קבע מחמת הסוגיא דמנחות ועתוס' שם וכן שאר סוגיות הנ"ל משמע כר' אפרים אלא שתוס' ורש"י תירצו ויישבו הכל ורשב"א סי' שס"א הסכים לר' אפרים והא דקאמר בהמתו אמערים קאי שמערים שעושה בשביל בהמתו כדי שלא יראה כגוזל את השבט והא דפ"ק די"ט התם לאכול בעודו בשבלין דוקא עראי שאפשר שיתחייבו שיוציאם וימרח ויכניסם אבל אם זרה בבית מותר אפילו בקבע ע"ש. אבל דעת תוס' עיקר וכן משמע לשון הרמב"ם דקאמר שתהיה בהמתו כו' וזורה כו' דוקא מעט:

קמז

שהרי כו'. ר"ל קושית תוס' בב"מ שם ד"ה לא משיפקסו כו' ותימא כו' וחילקו בין חטין ושעורין לקשואין ודלועין ע"ש אבל הוא חילק דבסעיף שקדם מתחיל לגמור הכל משא"כ כאן:

קמח

הגומר כו'. ירושלמי רפ"ד כבש ושלק שלא מדעת בעלים פלוגתא דר"י ור"ל דאתפלגון הממרח כריו של חבירו שלא מדעתו רי"א נטבלו ור"ל אמר לא נטבלו א"ר יודן תמן אפשר לו שלא לכבוש ופסק הרמב"ם כסברא ראשונה דס"ל דברי ר' יודן דחייא הוא וכ' וכן הקובע בא' מששה דברים כו' ועש"ך:

קמט

היין כו'. אע"ג דבע"ז דייק ממתני' קיפוי דבור פ' כמסקנא דגמרא שם דמתני' כת"ק אבל ר"ע סובר קיפוי דחבית ופ' כר"ע משום דבב"מ צ"ב ב' סוגיא דגמ' כוותיה:
(ליקוט) ע"פ החבית. צ"ע למה פסק כר"ע וסתם מתני' בפ"ד דמעשרות ג"כ כת"ק שהוא כבור קטן וכ"כ בעצמו וכמש"ל בסעיף פ"ז (ע"כ):

קנ

אבל כו'. מתני' קפ"א וס"ל דקיפוי לא מהני שם:

קנא

תבשיל צונן. ירושלמי שם בלא כך אין האור טובל תפתר בתבשיל צונן והביאו הר"מ והר"ש שם:

קנב

אבל לא כו'. ר"ל אפילו לריקנית כמ"ש בירושלמי שם לקדירה חייב אר"א לקדירה ריקנית ומתני' אמרה כן המקפה לתבשיל פטור לקדירה חייב מפני שהוא כבור קטן וכ"כ הרמב"ם והר"ש במתני' שם:

קנג

ומותר להאכיל כו'. ר"ל אפילו נגמר מלאכתו ובתוספתא (פ"ב דמעשרות) רשב"א אומר אין בהמה אוכלת עראי בחצר וסובר דרבנן פליגי עליה וע' בהשגות שם:
(ליקוט) ומותר להאכיל כו'. מתני' ד' פ"ג והחרובים כו' ומפרש שכבר נגמרה מלאכתו דאם לא כן אף לאדם מותר דהא עראי הוא כמ"ש מפני שהוא כו' ואפילו הכי מותר לבהמה ובירושלמי שם ר"י בן שאול בשם רבי אין אוכלין על המוקצה אלא על מקומו דשלא במקומו הוי כנגמר מלאכתו ואמר שם מותיב ר"י בן שאול לרבי והתנינן החרובין עד שלא כינסן לראש הגג א"ל לא תתיבני חרובין חרובין מאכל בהמה הן ואין ר"ל דאינו מאכל אדם דא"כ פטורין מן המעשר כנ"ל סעיף י"ג אלא ר"ל דמאכיל לבהמה ומותר עראי וער"ש שם במתני' א' ד"ה בני ביתו ומתני' ד' ד"ה עד שלא כו' וד"ה מוריד כו' שפירש דוקא בשלא נגמרה מלאכתו וע"ש (ע"כ):

קנד

ומאכיל פקיעי כו'. תוספתא פ"ב דמעשרות כנ"ל:

קנה

אבל כו'. שד"ה היא:

קנו

אע"פ שיצא כו'. ספ"ד די"ט:

קנז

הלוקח כו'. כמ"ש. בספ"ג:

קנח

תלושין. רפ"ה לקח כו' ופ"ב מתני' ו':

קנט

ומאימתי כו'. מסקנא דירושלמי פ"ג הדא אמרה דמים כמקח הן:

קס

או שלקח כו'. כ"ה גי' רמב"ם במתני' שם לקח לשלוח כו' וכ"כ בפי' שם אבל גי' הר"ש לקט כגי' שלנו ועתי"ט שם שהאריך בזה:

קסא

זה לקצות כו'. כן איפסיק בספ"ד די"ט וכנ"ל ספ"ג:

קסב

שאין כו'. ירושלמי שם שמואל אמר דר"מ היא דרמ"א אין מתנה כמכר אר"י ד"ה היא אשאאלית לאילון דר' ינאי ואמרין נהיגין הוינן יהבין אילין לאילין בחקלא ואכלין ולא מתקנין מאי כדין כמ"ד מאליהין קבלו את המעשרות ואזיל הרמב"ם לשיטתו שכן ס"ל כמ"ש בס"ב:

קסג

בין בתלושין כו'. מתני' שם ומחוברין ירושלמי פ"ג הביא הר"ש שם מתני' ג' מפרש בירושלמי כו':

קסד

והוא כו' ואע"פ כו' שאין כו'. למד זה ממתני א' שם המעביר כו' ולקצות לא נגמרה מלאכתו כנ"ל וע' בפי' שם ואם יש כו' לפי שאין ראוי כו' וכמ"ש בסקי"ט דאי משום מקח אין המקח קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו כנ"ל וער"ש שם שדחק בזה וס"ל להרמב"ם דגם רישא בזמן שא"ל מזונות כו' ג"כ בדבר שלא נגמרה מלאכתו דגבי פועלים א"צ כניסה לבית והוי כמוליך לשוק ודייק זה מדקאמר לקצות. ואינו מוכרח דנקט משום סיפא ומשום בניו וב"ב ולכן תני סיפא המוציא פועליו לשדה ואפי' בדבר שנגמרה מלאכתו וצ"ע:

קסה

אבל המעשן כו'. בעיא בירושלמי פ"ו דנדרים לענין מעשר וש"ד:

קסו

הנותן כו'. ירושלמי רפ"ד וכנ"ל ספ"ז:

קסז

או כו'. מתני' ספ"ק:

קסח

מזג כו' נקבע. כמ"ש בפי' שם שחמין קובע משום אור אבל בפ"ק דשבת (י"א ב') אמרינן מפני שהוא מחזיר את המותר וכן אמרינן בירושלמי כאן א"ר יוחנן על החמין חייב שהוא קבע על הצונן פטור שהוא עראי יכול הוא מחזרתיה דאר"י בשם ר"ז ר"י ור"ז בשם ר"א אף במה שבלגין לא נטבל מפני שהוא עתיד להחזירו בדבר שלא נגמרה מלאכתו וכן משמע מסדור המתני' שם דברישא זיתים מן המעטן וסיפא המקלף המולל כו' הכל משום קבע ועראי הוא וכן פי' הר"ש שם:

קסט

ואצ"ל כו'. כנ"ל בסעיף שקדם ובסק"ב:

קע

הסוחט כו'. ירושלמי שם ר"ז ר"ח בר אשי בשם רב אשכול שסחטו לכוס נטבל לתמחוי לא נטבל:

קעא

התורם כו'. עמ"ש בסעיף ק"ל וצ"ע:

קעב

פירות כו'. ירושלמי פ"ב פירות שליקטן שלא לצורך שבת וקדש עליהן השבת רי"א השבת טובלת רשב"ל אומר אין השבת טובלת וקי"ל כר"י וכן משמע בספ"ד די"ט שבת לאפוקי מדהלל כו' וקדש כו' (וע"ל ס"ק קע"ה בליקוט):

קעג

תינוקות כו'. לפי מ"ש בס' שקדם א"צ לזה ובירושלמי שם והביאו הר"ש שם קאמר דמתני' קמ"ל דבע"ש מותר אכילת עראי ע"ש:

קעד

תאנה כו'. מתני' שם וכמ"ש בירושלמי שם ר"א בן אנטיגנוס בשם ר"א דר"י תפתר בתאנה המיוחדת לשבת כו':

קעה

היה כו' ואם כו'. כגירסא שלנו בסיפא רי"א יגמור [וכמ"ש הרמב"ם בפי' שם ודברי כ"מ תמוהין ודברי תי"ט ביותר] וכן גורס בפ"ד די"ט שם ולא כשאמר ר"י יגמור כו'. אבל צ"ע היאך אי קושית הגמ' שם ורמינהי היה כו' וכ"מ בירושלמי דתרומות שם ובפ"ג דמעשרות מ"ט דר"א משום שהתחיל בהיתר תני ר"נ אומר לא שאמר ר"א משום שהתחיל בהיתר אלא שרא"א ימתין עד מ"ש או עד שיצא חוץ לחצר ויגמור. ועיקר דין זה צ"ע דהא בלא"ה שבת קבע כמ"ש בסעיף קי"א וכן הקשה הר"ש שם ותוס' תירצו שם ד"ה ר"א בתי' השני באשכול שלא נגמרה מלאכתו וכן משמע בגמ' דפריך ורמינהי כו' ולפ"ז צ"ל דבין ר"א בין ר"י ס"ל דחצר ושבת קובעין בדבר שלא נגמרה מלאכתו וא"כ לדידן ליתא לדין זה והר"ש שם תי' כיון שהתחיל בהיתר אבל בירושלמי הנ"ל פליג ר"נ ע"ז וצריך לדחוק דה"ק לא משום שהתחיל בהיתר יגמור בשבת ובחצר אלא ימתין כו' וסוגיא דספ"ד די"ט צ"ל דס"ד דבשבת ובחצר יגמור ע"כ מיירי בדבר שלא נגמרה מלאכתו וכדברי ר"נ הנ"ל דמשום דהתחיל בהיתר א"א שיגמור בשבת ומ"ש יגמור ל"ד אלא משום ר"י דאפ"ה לא יגמור ומשני התם כדקתני כו' ואפילו בנגמרה מלאכתו ומשום דהתחיל בהיתר כצ"ל לדעת הרמב"ם. אבל אין הלשון של הירושלמי משמע כן אלא דברי ר' נתן כר"ל דאין שבת קובע לאחר שבת אלא בייחדן לשבת וכ"ה הסוגיא די"ט שם וערש"י שם ל"ד ב' ד"ה שבת קובעת כו' ועתוס' שם ד"ה תינוקת כו' וד"ה ר"א הנ"ל בתי' הראשון ובשבת אסור לאכול אפילו לא ייחדן כמ"ש רש"י שם וז"ש בגמ' שם כיון דכתיב וקראת כו' ומ"מ י"ל דלא קי"ל כן כמש"ש בדברי ר' יוחנן שבת לאפוקי כו' ור"י כשיטתו ולא ס"ל הא דר' נתן: (ליקוט) עמש"ש דגמ' דידן ס"ל כר"ל וכ"ד רש"י ותוס' ומש"ש וקדש עליו היום הלל לעצמו אוסר היינו ג"כ לשבת עצמו וכמ"ש במתני' היה אוכל באשכול כו' (ע"כ):

קעו

ואפילו פירות כו'. כחכמים דפליגי על ר"ע וכמ"ש (בירושלמי) ברפ"ה דמעשרות העוקר שתלים כו' ר' אבהו בשם ר"ל ר"ע היא דתנינן תמן נוטל מן הגורן וזורע ופטור מן המעשרות עד שימרח דר"ע ר' חייא בשם ר' יוחנן ד"ה היא מודים חכמים לר"ע בשתלים חטים גמר מלאכה שתלים אינן גמר מלאכה וכ' הרמב"ם בפי' שם וז"ש בד"א כו':

קעז

אם נתכוין כו'. כמש"ש לזרע וער"מ בפי' שם ופלוגתא היא בירושלמי שם א"ר מנא ל"ש אלא לזרע הא לוכל פטור ר"ח בשם ר' יוחנן לא שנייא בין לזרע בין לוכל חייב מפני שהיא גורנן ופ' כר' מנא דפשטא דמתני' משמע כוותיה:

קעח

ולחבר. ירושלמי שם והביאו הר"ש שם:

קעט

ואסור כו'. דלא כר' יוסי בפ"ג וכמ"ש הרמב"ם בפי' ובירושלמי שם ארשב"ג שלח לי ר' יוסי ברבי אתרוג וא"ל זה בא בידו מקסרין ולמדתי בו ג' דברים שהוא ודאי ושהוא טמא ושלא בא בידי אחר כו' שאילו בא בידו אחר היה מעשר מזה על זה ויעשר ממנו עליו דו חשש להדא דבר קפרא דב"ק אמר אין דרך ב"א להיות משלחין לחביריהן דברים חסרים ולא מתני' היא ר' יוסי מתיר ובלבד שיודיענו אתא מימר לך אע"ג דו פליג על רבנן לא עבד עובדא כוותיה וז"ש ואפילו חבר לחבר ושם בפ"א דדמאי ר' ירמיה שלח לר"ז חדא מסאנא דתאנים דלא מתקנא והוה ר' ירמיה סבר מימר מה ר"ז מיכול דלא מתקנא והוה ר"ז סבר מימר מה אפשר דר"י משלחא לי מילא דלא מתקנא בין דין לדין אתאכלת טבלא כו' וז"ש שמא כו':

קפ

אין פורעין כו'. עבה"ג ועמ"ש בסעיף ק"א: (ליקוט) אין כו'. חולין קל"א א' גיטין מ"ד א' וב"מ ק"א א' ומקבל כחוכר כו' ועתוס' שם ד"ה סברוה כו' ובחוכר מן הדין כו' (ע"כ):

קפא

והמקבל כו'. פ' כר"י משום דשקלו וטרו אליביה בב"מ ק"א א': (ליקוט) והמקבל כו'. מפרש כפירש"י בב"מ ק"א א' ד"ה יש קנין וא"נ אין קנין כו' אבל תוס' מפרשים שם דוקא משום דיש קנין מקבל לאו כחוכר דמי וחדא מילתא היא יש קנין כו' ומקבל כו' ע"ש בד"ה סברוה כו' כך נראה לר"י לפרש כו' וכ"כ בסה"ת וע"ש שהביא גם שיטת ר"ת. ופ' הרמב"ם כר"י שאינו חולק על ת"ק וכ"כ תוס' שם ועוד מדשקלו וטרו אליביה וכמ"ש בפט"ו דשבת (קי"ב. מדקמתרץ ר' יוחנן כו') וכ"כ הרמב"ם כ"ז בפירושו במתני' שם (ע"כ):

קפב

כהן כו'. מתני' ספ"ק דפאה וירושלמי הביאו הר"ש שם ותוספתא פ"ז דדמאי כנ"ל:

קפג

בא' בתשרי כו'. מתני' ריש ר"ה וגמ' שם י"ב א' תנא כו' ותנא דידן כו':

קפד

תבואה כו'. עסי' רצ"ז ס"ג הזרעונים מתחלקים כו':

קפה

כיצד כו'. גמ' שם:

קפו

וכן כו' שם י"ד ב' ט"ו א' ב':

קפז

הירק כו'. שם י"ב א' י"ג ב':

קפח

כיצד כו'. שם:

קפט

וכן האתרוג כו' כיצד כו'. שם י"ד ב':

קצ

בין כו'. כרבותינו שם ט"ו א' משום דסתם מתני' דפ"ג דסוכה (ל"ט א') כוותייהו:

קצא

ואע"פ כו'. שם ט"ו ב' וס"ל דר"י אמר אפי' לרבותינו ומ"ש בין לשביעית היינו לקדושת שביעית וביעור אבל הראב"ד השיגו וכתב שדבריו מבולבלים ופסק כרבן גמליאל דר' יוחנן ור"ל ורבה ור"ה כולהו ס"ל כוותיה:

קצב

האביונות כו'. ירושלמי ספ"ד דמעשרות אביונות נותנין עליהן חומרי אילן וחומרי זרעים וליידה מילה שאם היתה שניה נכנסת לשלישית שהוא מפריש ופודהו ונותנו לעני. והראב"ד השיגו דהוא כב"ש בברכות ל"ו והרמב"ם (סבר) שהוא אף לב"ה מדקאמר וליידה מילה. כ"מ. ואין מוכרח משום דאיירי שם לענין מעשר אמר וליידה כו':

קצג

פירות כו'. ספ"ב דמכשירין וכמ"ש בפי' שם [ועפ"ד דידים מתני' ג' א"ל ר"י כו' שאתה מחמיר כו' וער"מ שם והיות ר"א כו'] אבל הראב"ד השיגו מהא דר"ע בר"ה י"ד ועתוס' שם ד"ה ונהג כו' ופי' כפי' הר"ש שם:

קצד

וכן פירות כו'. ר"ל דלא כר"ע ודבריו תמוהין (אפי' אם נאמר בדין הקודם כמ"ש הכ"מ בשם הרי"ק):

קצה

פירות כו'. ירושלמי פ"ב דמעשרות ראשון מהו שיטבול מה אנן קיימין אם בכרי שנתמרח ד"ה אסור אם במ"ר שהקדימו בשבלין ד"ה מותר אלא כינן קיימין בתמרים והוא עתיד לדורסן גרוגרות והוא עתיד לדושן והפריש מהן תרומה גרולה ונמלך מהן להניחן כמות שהן ועבר והפריש מהן ראשון אין תימר למפרע נטבלו תרומה שהוא טובל ואין תימר מכאן ולהבא ראשון הוא שהוא טובל ופסק לקולא דס"ל דנפשטה הבעיא דאמר שם הלוקח תמרים והוא עתיד לדורסן גרוגרת והוא עתיד לדושן אסור לוכל מהן עראי ומתקן רמאי דר"מ וחכ"א אוכל מהן עראי ומתקן ודאי אבל אין ענין להבעיא כלל ע"ש:

קצו

אבל כו'. כנ"ל ובגמרא דיבמות פ"ו א':

קצז

לא חייבו כו'. ירושלמי רפ"ה דמ"ש אבל דבריו תמוהים דשם ל"ק אלא בשל עובד כוכבים ועמ"ש בסי' רצ"ד ס"ז וכ"מ ברשב"א בפ"ז דב"ק ע"ש:

קצח

ונוהג כו'. פ"ב דביכורים:

קצט

אבל אינו כו' מפי כו'. פ"ג דמכות (י"ט א') וש"מ:

ר

בזה"ז כו' ומשליך כו' אבל כו' וכן כו' ושיעור כו'. עמ"ש בסי' רצ"ד ס"ו:

רא

אם חילל. ל"ד דאף לכתחלה לסברתו:

רב

ושורף כו'. אם נטמאו כמו תרומה טמאה:

רג

ואם נכנס כו'. דאף אם עבר והוציא ירקב כמ"ש למטה כ"ש בירושלים:

רד

וכן אם עבר כו' לפיכך כו'. שם בתוספתא:

רה

אלא מוציאין כו' בר"א וכו' ויש כו'. ירושלמי פ"ג הלכה ו' אר"ז ר' חנינא ור' יונתן וריב"ל עלו לירושלים נתמנו להן פירות וביקשו לפדותן בגבולין א"ל חד סבא אבוכון לא הוו עבדין כן אלא מפקעין חוץ לחומה ופודין אותו שם סבא הוה סבר מימר רואין את המחיצות כאלו עולות ואילין רבנן הוויין סבר מימר אין רואין את המחיצות כאלו עולות סבא הוה סבר מימר כר' יהושע ואילין רבנן הוויין סברין מימר כר"א ר' פנחס מסאב לה ופדה לה דו חשש לדין ולדין ר' יעקב בר אידי בשם ריב"ל הלכה כדברי התלמיד. ר"ל דסבא ורבנן פליגי אם קדושת ירושלים בטלה בזה"ז ובפלוגתת ר"א ור"י וכמ"ש בס"ד בפ"ק דמגילה (י"ד א') ופ"ב דשבועות ור' פנחס חשש לסברת ר"י דקדשה בזה"ז ולסברת ת"ק במתני' שם דבפירות שנגמרה מלאכתן שאל יוציא מירושלים אלא יחזור כו' ואמר ריב"ל הלכה כו' ר"ל כר"ש בן יהודה במתני' וקי"ל ג"כ כההוא סבא דלא בטלה וע"ל ס"כ:

רו

הפודה כו'. דע"כ ל"פ ר' יוסי אלא בדיעבד וכן בגטין וקדושין. ושם בירושלמי מהו צריך לפרש זה גיטיך וזה קדושיך והכא זה פדיון מ"ש:

רז

ואם לא כו'. והראב"ד כתב והוא שעסוקין באותו ענין או מענין לענין באותו ענין. וכמ"ש בפ"ק דקדושין (ו' א') ושם בירושלמי ועמ"ש בא"ה סי' כ"ז ס"א:

רח

הפודה כו' ואם כו' והפודה כו'. ירושלמי ספ"ק דדמאי והביאו הר"ש שם:

רט

אין כו'. סוכה מ"א א' ב"מ נ"ד א' וש"מ:

רי

וכן כו'. ב"מ שם:

ריא

ואינו פודה כו'. שם ושם מ"ז ב' ופ"ק דמ"ש וש"מ:

ריב

ואם פדה כו'. פ"ז דברכות (מ"ז ב') ופ"ג דעירובין (ל"א ב') ופי"ח דשבת (קכ"ח א') ופ"ב דפסחים (ל"ה ב') וש"מ:

ריג

ואין כו' מפני כו'. ירושלמי רפ"ד א"ר חזקיה זה שהוא מחלל לא יהא מחלל על חצי פרוטה שלא יהא כמחלל על אסימון אלא עד ש"פ:

ריד

באותו כו'. ב"ק צ"ז ב':

רטו

הפודה כו'. תוספתא כנ"ל (בס"ק כ"א) והביאו תוס' בפ"ב דסוכה כ"ג ב' ובפ"ה דיומא וש"מ:

רטז

מ"ע כו'. פ' תבא:

ריז

ואין כו'. מתני' וירושלמי וספרי ועמ"ש בסי"ט:

ריח

אין מתודין כו'. מתני' דמגילה שם זה הכלל דבר כו':

ריט

ובין כו'. כמש"ש במתני' ז' ח' ט':

רכ

ולהתודות. כמו הביעור. אבל הראב"ד חולק עליו שהוידוי לפני ה' ואינו אלא בבית. והא דיוחנן כ"ג העביר כו' ס"ל דוקא בימיו וע' בירושלמי שם ועמ"ש בסי"ט (בס"ק נ"ג):

רכא

ועי"ט האחרון. כ"ה גי' הרמב"ם וראית כ"מ הוא תמוה:

רכב

ע"ג קרקע. ב"מ י"א ב' וקדושין כ"ז א' ועבח"מ ר"ס ר':

רכג

או למי כו'. שם ובמתני' שם וע' בירושלמי שם:

רכד

או אם כו'. ירושלמי שם א"ר יונה זאת אומרת נשרף טבלו א"י להתודות:

א

פירות העובד כוכבים. עיין בתשובת ר' בצלאל אשכנזי סימן א' מ"ש בזה:

ב

מוכר לכהן. עיין בטור סוס"י זה שכתב דה"ה כל תרומת מעשר של דמאי מוכר לכהן וא"צ ליתנה בחנם ועיין בספר תפארת ישראל על משניות מהגאון אב"ד מדעסויא בדמאי פ"א משנה א' שכתב בשם הגאון החסיד מהר"ר עקיבא איגר זצ"ל שהרבה להקשות על הטור ודעתו שצריך ליתנה בחנם וכ"כ עוד בשמו שם פ"ד מ"ד ובמסכת ערלה פ"ב מ"א והרב המחבר נר"ו יישב תמיהותיו ע"ש ועיין עוד בת' רבינו עקיבא בהשמטות לסימן ל' מזה:

ג

אוכל אדם. עיין בתשובת רדב"ז החדשות סי' תקס"ג שכתב דאינו נוהג תרומה ומעשר בקני הצוקר ע"ש טעמו:

ד

ויהא מותר לשרפה. עט"ז סק"ט וע' בתשובת כנסת יחזקאל סימן קי"ט שתמה עליו ועל הב"י שנעלם מהם דברי תוספות בב"ק דף קט"ו דלפי דברי התוספות נכונים דברי הטור וא"צ להגיה כלל ע"ש:

ה

חייבים בתרומה. עיין בתשובת מהר"י טראני ח"א סימן מ"ב שהאריך לסתור פסק זה ע"ש:

ו

עושה אדם שליח. עיין בספר משנת חכמים ריש הלכות יסוה"ת בצפנת פענח שם אות כ"ח שכתב דאם עושה שליח להפריש תרומתו ותרם אח"כ מוכרח לשאול ע"פ המבואר לעיל סימן שכ"ג נראה דאמרינן דכבר עשה שליחותו ואין לו דין בעלים לענין שאלה ע' בפתיחה כוללת שם תשובה ארוכה בזה בשם אביו הגאון ז"ל [ועיין בת' חתם סופר סימן ש"כ שאין דעתו כן. וכ' שם דהעושה שליח לתרום או להפריש חלה פשוט הדבר דשניהם יכולים לשאול השליח והבעה"ב אלא אם השליח שואל על נדרו ומתחרט מעיקרא על מה דיהיב דעתיה להפריש מצד זה ונעקר הנדר מעיקרא והדרה הכרי או העיסה לטבלו א"כ חוזר ומפריש תרומה או חלה אחרת כי עדיין לא עשה שליחותו כלל משא"כ כשהבעה"ב מתחרט צריך הוא להתחרט על עיקר מה שנתן דעתו על דעתו של זה השליח וא"כ ממילא בטל שליחות קמייתא וצריך לחזור ולמנות שליח מחדש ואע"ג דבעלמא אחר שנעשה השליחות תו לא מצי לבטל השליחות מ"מ בעושה שליח לידור עבורו כו' ומהיות טוב שיתירו להם נדרם שניהם השליח והבעה"ב. ואמר לענין ברכה שכבר בירך אין כאן חשש ברכה לבטלה כלל נהי דבחנם אין לשאול ולגרום ברכה שא"צ שנית אבל מ"מ אם אירע שהתחרט משום טעם ויחזור ויתרום ויברך שנית אין כאן שום בית מיחוש לברכה ראשונה כי לא היתה לבטלה כלל שככה מברך וצונו להפריש תרומה חלה וענין הפרש תרומה וחלה הוא שישאר לו כח לשאול עליהם וכה צונו להפריש אותם ע"ד זה וכן עשה ע"ש]:

ז

התורם שלא ברשות. [עט"ז ס"ק ט"ו ועיין בת' משכנות יעקב סי' ס"ח מ"ש בזה]:

ח

דאמרינן חזקה. עיין בספר משנה למלך פ"ד מהל' בכורות שהאריך בזה:

ט

אין תורמין. ע' בתשו' נו"ב תניינא חלק אה"ע סי' קמ"ב טעם למה השמיטו הטור והמחבר דין מפריש מטהור על הטמא ע"ש:

י

כל מין תאנים. עיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"א סי' ו' מה שהקשה על זה:

יא

והשבת. עיין בשער המלך פ"ה מהלכות מעשר הלכה כ"ב שכתב דכי היכי דשבת קובע למעשר ה"נ יום טוב די"ט נמי מקרי שבת ותו שהרי טעמא דשבת קובעת למעשר היינו משום דכתיב וקראת לשבת עונג וא"כ מה"ט י"ט נמי דינא הכי שהרי מצוה לענג גם את י"ט והביא עוד ראיות ושוב כתב בשם המאירי ז"ל שכתב די"ט אינה קובעת ע"ש וכן ראיתי בספר צל"ח על ביצה סופ"ד שכתב דדוקא שבת קובעת למעשר אבל לא יום טוב ושכן דעת הפני יהושע בסוף מסכת הנ"ל וכתב הטעם דבי"ט לא מצינו עונג רק שמחה ושמחת בחגך ושמחה זו היינו בשר שלמים דבר שלא שייך בו כלל מעשר ותרומה ע"ש:

יב

דיני צדקה. עיין בה"ט ומ"ש לענין מעשר כספים אם הוא חיוב גמור עיין בזה בתשו' שער אפרים סי' פ"ד ובתשובת חות יאיר בסימן רכ"ד ובשאילת יעב"ץ ח"א סימן ו' ובספר באר יעקב מ"ש בזה ותימא על הגאונים הנזכרים שנעלם מהם תשובת מהר"ם רוטנבורג דפוס פראג סימן ע"ד מבואר שם כדעת הב"ח שאינו מה"ת ולא מדרבנן ואינו אלא מנהגא בעלמא ע"ש ומצאתי בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סימן פ"ז שתמה עליהם ג"כ בזה ע"ש באריכות וכן העלה בספר משנת חכמים הלכות יסוה"ת דף י"ז שאין למעשר כספים עיקר לא מה"ת ולא מד"ס אבל אם נהג הוי כמו מנהג של מצוה שאין לבטל כלל אם לא לצורך גדול ע"ש. ועיין בתשובת מקום שמואל סימן יו"ד שנשאל על אודות שהתחייב עצמו אבי הכלה בתנאים הנהוגים לשלם המעשר מכיסו וכהיום אומר שרוצה ליתן כל המעשר לעניים הבאים מצדו צד הכלה אם יכול לעשות כן אי הוה כדין המעשר משלו על של חבירו דטובת הנאה שלו או לא דמיין כו' והשיב שאין לאבי הכלה שום טובת הנאה בזה רק יחלקו המעשר לקרובי שניהם לעניי החתן והכלה ע"ש:

א

(סי' של"א סעיף ב') ואפילו בימי עזרא. ע' בת' מהרי"ט (ח"א סי' כ"ה):

ב

(ש"ע סעיף ל"ד) בלא רשות. ע' במ"ל (פ"ד מהל' בכורות ה"א בסופו) די"ל דבתרומת מעשר או מעשר א' וב' אף דתרם אחר שלא ברשות מהני:

ג

(שם בהגה) וי"א דבכה"ג חזקתו תרום. ע' במג"א (סי' ת"ט) ובמ"ל (פ"ד מהל' בכורות) שתמהו בזה דהרי להדיא אמרינן בסוגיא דמצא תרום אין חזקתו תרום והר"ש והרא"ש בא ליתן טעם דאף דקיי"ל כר"ש דבאורייתא אמרינן ג"כ חזקה שליח עושה שליחותו היינו היכא דהמשלח יסמוך עליו בזה נזהר השליח שלא יכשל המשלח משא"כ בתרומה דסבור השליח כיון דהבעלים לא יראו התרומה בצד הכרי יראו דלא נתרמו דלא אסיק השליח דעתיה דאחר ששמע יתרום ומבואר במ"ל שם דאם המשלח לא ידע מדת הכרי וגם נתן להשליח הטובת הנאה ליתן התרומה למי שירצה דבזה דיסבור המשלח דתרם להר"ש והרא"ש סמכינן דתרם דחזקה שליח ע"ש ומ"מ בו ביום אסור לאכול עד ערב:

ד

(ש"ך ס"ק ע"ה) שהרי מקדיש הוא. ע' בס' אשל אברהם א"ח מהרב בעל פורת יוסף זצ"ל (סי' תמ"ח סק"ח):

א

אינם נוהגין כו'. שכל מצוה שהיא חובת קרקע אינה נוהגת אלא בארץ:

א

סוריא כו'. לשון הרמב"ם סוריא יש דברים שהיא בהן כארץ ישראל ויש דברים שהיא כח"ל וכן מתבאר והולך:

א

אין חיוב בתרומות ומעשרות מן התורה. ובכל מקום שהזכירו הרמב"ם והמחבר חיוב מן התורה היינו בזמן שהיו ישראל כולם ביחד על אדמתן ולא בזמן הזה:

א

ויש חולקין. טעמייהו דלא שייך האי טעמא דביאת כולכם אלא גבי חלה לעיל סימן שכ"ב סעיף ב' דכתיב בבואכם בביאת כולכם אבל לענין תרומות ומעשרות לא בעינן שיהו כל ישראל עליה:

א

מפריש כו'. דקנין העובד כוכבים אינו מפקיע קדושת הקרקע בארץ ישראל אלא היא בקדושתה ומה שלקחה הישראל לא הוי ככבוש יחיד:

א

מה שאין כן בסוריא. דיש קנין לעובד כוכבים בסוריא להפקיע מן המעשרות ומן השביעית:

א

פטורים מכולם. דכיון שנעשה המירוח ומדגן ביד העובד כוכבים שהוא הזמן שחלה עליו חיובם נפטרו שנאמר דגנך ולא דגון עובד כוכבים:

א

ומפריש תרומה. היינו תרומה גדולה:

א

ותרומת מעשר. מוכר לכהן ולוקח דמיה כדאיתא ברמב"ם:

א

מפני שהוא אומר ללוי. במעשר ולכהן בתרומת מעשר אני באתי מכח איש שאין אתם יכולים ליטול ממנו כלום ומפני מה אמרו לא יתן תרומת מעשר לכהן כתרומה גדולה לפי שנאמר בתרומת מעשר כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר טבל שאתה לוקח מישראל אתה מפריש ממנו תרומת מעשר ונותן לכהן אבל טבל שאתה לוקח מן העובד כוכבים אין אתה נותן לכהן תרומת מעשר שהפריש ממנה אלא מוכר לכהן ולוקח דמיו. רמב"ם. והא דמוכרה לכהן היינו משום דבתרומת מעשר יש בה קדושה ואסורה לזרים ומוכרה לכהן:

א

לעונת המעשרות כו'. ע"ל סעיף ע"ט ופ' עונת המעשרות:

א

חייב בכל. כדינו דהיינו שנותן תרומות ומעשרות לבעלים:

א

ונותן ללוי ב' שלישי המעשר הראשון. וב' שלישים מתרומת המעשר נותן לכהן ומותר השליש של מעשר ראשון הוא שלו ותרומת המעשר מאותו השליש מוכר לכהן וכתבתי הטעם בסעיף הקודם:

א

פטורים. אפילו מדרבנן ואע"ג דקי"ל אין קנין לעובד כוכבים להפקיע מידי מעשרות הני מילי כשחזר ולקחה מישראל כמו שנתבאר בסעיף ג' אבל כל זמן שהם ביד עובד כוכבים בשעת מירוח וקנאם קודם שהגיע לעונת המעשרות פטורים לגמרי:

א

אף על פי שגמרן העובד כוכבים. ומרחן דמן התורה פטור משום דגנך ולא דיגון עובד כוכבים חייב בכל מדרבנן דכיון שהגיעו ביד ישראל לעונת המעשר ונתחייב מדבריהם אין חוזרין ונפטרים וכ' הרמב"ם וכן עובד כוכבים השומר פירות הישראל הואיל ודיגונן ביד עובד כוכבים אינן חייבים בתרומות ומעשרות אלא מדרבנן ועי' בכסף משנה שם באריכות:

א

הקונה פירות מעובד כוכבים בסוריא כו'. דבסוריא קיל טפי כיון דאפילו הקונה שדה שם אינו חייב בתרומות ומעשרות אלא מדבריהם:

א

ואם עדיין לא הגיעו כו'. כלומר ואם קנה קרקע מן העובד כוכבים בסוריא ופירות מחוברים אם הגיעו לעונת המעשר ביד עובד כוכבים פטורים ואם עדיין לא הגיעו לעונת המעשרות חייב לעשר מדרבנן הואיל וקנה אותם עם הקרקע:

א

לפי שאין לו בגוף הקרקע כלום. ויש לעובד כוכבים קנין בסוריא להפקיע מן המעשרות וכמו שנתבאר:

א

שותפו' העובד כוכבים חייבת. ואף על גב דעודנו ביד עובד כוכבים ובעודנו ביד עובד כוכבים אמרינן דיש קנין לעובד כוכבים בא"י להפקיע מיד מעשרות דכתיב דגנך ולא דגן עובד כובבים וה"ה דגנך המיוחד ולא שיש לעובד כוכבים שותפות בה לא פטרינן משום זה של שותפות דנימא דבכל קלח וקלח יש לו חלק לעובד כוכבים בו ויפטור דהדגן כמאן דפליג דמי שהרי חולקין אותו במדה וקרינו ביה דגנך בחלקו של ישראל אלא משום דקי"ל דבשל תורה אזלינן לחומרא ולא אמרינן ברירה ואפילו חלקו ולא אמרינן הוברר הדבר שזהו חלקו של עובד כוכבים וזהו חלקו של ישראל:

א

פטורים. שנאמר אשר אני מביא אתכם שמה שמה אתם חייבים אבל בח"ל פטורים אפילו מפירות של א"י דאי מפירות של ח"ל פשיטא דהא חובת קרקע היא:

א

חייבים. מדבריהם:

א

חייבים אם נקבעו כו'. שנאמר שמה אתם חייבים מ"מ בין בפירות הארץ בין בפירות ח"ל. וכתוב בכ"מ דבפירות ח"ל כשנכנסו לארץ קודם שנקבעו למעשר חייבים בתרומות ומעשרות מן התורה אבל אם נקבעו למעשרות בח"ל ואח"כ נכנסו לארץ מאחר שבשעת קביעותם למעשרות היו בח"ל פרח מהן חיוב תרומות ומעשרות ופטורים מן התורה ואינן חייבים אלא מדבריהם וכ"כ העט"ז:

א

כל אוכל אדם כו' חייב בתרומה. דהיינו שמחויב ונפרשים ממנו ראשית לכהן שנאמר ראשית דגנך תירושך ויצהרך תתן לו הרי בנין אב מה דגן ותירוש ויצהר מאכל בני אדם וגידוליו מן הארץ ויש לו בעלים שנאמר דגנך ותירושך אף כל כיוצא בהן דהיינו שהוא מאכל בני אדם וגידוליו מן הארץ ויש לו בעלים חייב בתרומה וכן במעשרות דשוין הם:

א

מהירק כו'. לפי שגם בא"י אין מעשר ירק אלא מדבריהם לפי שנאמר במעשר תבואת זרעך תבואה וכיוצא בה אבל ירקות אינן בכלל תבואה וה"ה שאין חייבין בתרומה שהרי נאמר בה דגנך ותירושך ויצהרך כל הדומה לאלו הלכך בח"ל הירק פטור אפילו מדרבנן והתבואה והקטנית שזרעם לירק בטלה דעתו אצל כל אדם והירק שלהן פטור והזרע חייב בתרומה ומעשרות:

א

פטורים. שעדיין אינו נקרא תבואה:

א

ההפקר פטור כו'. כיון דאין לו בעלים:

א

חייב כו'. דאף עלפי שהשדה הפקר הדגן אינו הפקר דהא יש לו בעלים:

א

אם יש לו כו' מוציא מהם לפי חשבון כו'. לא יפריש מן העירוב מיניה וביה שמא יפריש מן הפטור על החיוב:

א

ואם לאו כו' על הכל. כאלו כולן חייבין ומעשר ראשון ושני או מעשר עני מפריש לפי חשבון פירות החייבים שבתערובות ופי' לפי חשבון לא שיפריש אלא לפי חשבון דהא אי אפשר להפריש תרומת מעשר על הכל עד שיפריש תחלה מעשר ראשון על הכל ועוד שכל מעשרותיו טבלים ואם לא היה מעשרן על הכל א"כ אין פירותיו מתוקנים שכל מה שמעשר יש בהן חולין לפי חשבון ונמצא מפריש מן הפטור על החיוב אלא מפריש תחלה כל המעשרות על הכל כאלו כולן חייבין ולפי חשבון היינו שאין צריך ליתן ללוי ולעני אלא לפי חשבון והשאר חוזר ומערב עם פירותיו אבל תרומה ותרומת מעשר כשמפריש על הכל נמצאו שם חולין מדומעין דאסורין ונותן הכל לכהן או מוכר לו היתר לפי חשבון:

א

תרומה גדולה בזמן הזה כו'. לפי שתרומה גדולה מן התורה אין לה שיעור דראשית כתיב אפי' חטה אחת פוטרת את כל הכרי וחכמים נתנו בו שיעור עין יפה אחד ממ' ועין רעה א' מס' ובינונית א' מנ' ודוקא בתרומה שהיתה נאכלת לכהנים אבל לא בתרומה טמאה והלכך בזמן הזה שהיא טמאה ואינה עומדת אלא לשריפה נמי שיעורה בכל שהוא דאוקמוה אדאורייתא:

א

ויכול להניחה. להשהותה ולשרפה אימת שירצה ולא חיישינן שיבא לידי מכשול בה שהכהנים נזהרין בזה כיון שידוע לכל שאין עכשיו שום תרומה נאכלת:

א

נותן שמן של תרומה בנר. שנהנה הוא עם הכהן:

א

א"צ לכבותו. הואיל ובהיתר הודלק:

א

בתרומה שהוכשרה. לקבל טומאה שבאו עליה מים שאז עכשיו היא ודאי טמאה ומותר לשרפה:

א

קודם מירוח כו'. אבל אחר מירוח שכבר נתחייב בתרומה אסור להכשירה לקבל טומאה שאסור לגרום טומאה לתרומה טהורה:

א

ונותנו ללוי כו'. כמו שנאמר ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל וגו':

א

וי"א כו'. שקנסו הלוים בימי עזרא על שלא עלו:

א

מהשבוע. כלומר מהשמטה:

א

ועליו נאמר מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך וגו' ובא הלוי וגו'. ויטול מעשר ראשון ואח"כ והגר והיתום והאלמנה דסתמן עניים ויטלו את המעשר שני של שנה זו שהוא לעניים ולא תאכלנו אותו בירושלים כדרך שנזקקת לאכול מעשר שני בשאר השנים אלא הם יאכלו ושבעו:

א

שנת השמטה. שהיא שנת השביעית:

א

ובעמון ומואב מעשר ראשון ומעשר עני. לפי שהם סמוכים לא"י תקנו במקום מעשר שני מעשר עני כדי שיבאו שם עניי א"י ויסמכו עליהם ויתפרנסו ממנו:

א

ובארץ שנער. שהיא רחוקה מא"י ואין עניי א"י יכולים לבוא שם מפרישין מעשר שני כמו ברוב השנים:

א

שנת ה' אלפים שי"ג. וכן ימנה לעולם ז' שנים אחר ז' דקי"ל שנת חמשים עולה לכאן ולכאן:

א

לא אמר כלום. שאין נקרא ראשית אלא בשיש לו שיריים:

א

לא אמר כלום. שלא פירש הראשית:

א

מקום. שסיים שם תרומתו של ראשון כן מסיים מקום תרומה של אחרים:

א

אין מפרישין אותה באומד. דדוקא תרומה גדולה סגי בכל שהוא אבל תרומות מעשר צריכה שיעור:

א

ות"ח כו'. אלא מן המוקף שהיא מצוה מן המובחר:

א

אלא מן המוקף. דכיון שאין צריכין שיעור מן התורה אין מפרישין אותה במדה אלא באומד לכוון השיעור שנתנו בו חכמים) ואין יכולים לאמד אלא במוקף יחד:

א

תרומתו תרומה דהא מן התורה אפילו בחטה אחת סגי:

א

לא אמר כלום. שהרי אינו יכול לקיים מתנות כהונה:

א

תורם מאחד כו'. דחשיב כמוקף וכן חביות שלא סתם את פיהם חשבי כמוקפים אבל משיסתם את פיהם אינן כמוקפין ואפי' הן בבית א' תורם מכל אחד ואחד:

א

המקדים כו'. לפי שצריך להפריש בכורים תחלה לכל ואח"כ תרומה גדולה שקראה התורה ראשית ואח"כ מעשר ראשון שיש בו תרומת מעשר וסתם תרומה נקראת ראשית בפסוק ואח"כ מעשר שני או מעשר עני ואם הקדים אחד לחבירו עובר בלא תעשה דמלאתך ודמעך לא תאחר ומה שעשה עשוי:

א

א' ממאה ומעט יותר. שהא' ממאה הוא מעשר מן המעשר והמעט יותר הוא תרומה גדולה ששיעורה בזמן הזה בכל שהוא:

א

והרי הוא עכשיו חולין. עד שיפריש התרומה:

א

והמעשר. שראוי להיות למאה חולין אלו הרי הוא בכרי הגדול בצד זה שהפרשתי:

א

עושה אדם כו'. שנאמר כן תרימו גם אתם לרבות שלוחכם:

א

תרומתו תרומה. דכיון שיש שם יפות והוא אומר לו כלך אצל יפות משמעות לשונו הוא גלוי דעתא דניחא ליה במה שזה עושה ואינו מקפיד וה"ז כשלוחו:

א

אין תרומתו תרומה. דכיון שאין שם יפות והוא אומר לו כלך אצל יפות משמעות לשונו הוא לשון הקפדה כאילו מוחה בו ולא ניחא ליה ואינו שלוחו:

א

ואם לקט כו'. גילה דעתו בזה דניחא ליה:

א

לא יתרומו. מפני שצריך לברך כדלקמן סעיף ע"ח ואלו אין יכולין לברך כהוגן דהמדבר ואינו שומע צריך לשמוע הברכה והשומע ואינו מדבר הרי אינו יכול לברך וערום אסור לברך והשכור והסומא אינן יכולין לכוין להפריש את היפה:

א

אפילו לכתחלה. תרומה שאינה צריכה שיעור אבל לא מעשר לוי שצריכה שיעור ומדידה ואלו אינם יכולים לכוין המדידה:

א

תרומתו תרומה. אפי' בתרומה. של תורה הואיל ונדריהן והקדישן קיימין מן התורה כדלעיל סי' רל"ג:

א

אבל אם אינו יודע. אם כרי זה תרום או לא כו':

א

פירות השותפים כו'. ז"ל העט"ז פירות השותפים חייבים בתרומות ומעשרות דגבי תרומה כתיב תרומותיכם וגבי מעשר כתיב מעשרותיכם לשון רבים של שנים משמע ואין צריכים ליטול רשות זה מזה אלא כל התורם מהם תרומתו תרומה דמסתמא כל אחד שליחות חבירו עושה בשותפות ואם תרם א' מהן בלא דעת חבירו ובא חבירו ותרם תרומה שנייה מפני שלא ידע שחבירו תרם אם ידוע בענינם שדרכם לסמוך זה ע"ז ואחד מחזיק מה שחבירו עושה ואם ידע זה שחבירו תרם לא היה הוא תורם והיה סומך על חבירו אפי' היה יודע שחבירו לא תרם כשיעור עין שלו או רעה או יפה או בינונית לא היה משנהו אין תרומת השני תרומה שהרי חברו שדרכו לסמוך עליו תרם והוי כשלוחו ואפי' לא תרם הראשון אותו השיעור שהיה הוא תורם כגון שתרם הראשון כשיעור עין רעה והוא עין יפה אפ"ה תרומת הראשון תרומה ותרומת השני אינה תרומה ואם לאו שאינו ידוע אם דרכן לסמוך זה על זה אם לא אלמא הם שותפין סתמא אע"ג דאמרינן שותפין סתמא אין צריכין ליטול רשות זה מזה וכל התורם מהם תרומתו תרומה ה"מ כשאין השני מגלה דעתו אם הוא עין רעה או יפה או בינונית אז אמרינן אם תרם הראשון כשיעור שתרם חבירו אין תרומת השני תרומה שהרי הראשון עשה שליחותו וכוון דעתו אבל אם לא תרם הראשון כשיעור שתרם חבירו אלא פחות ממנו הא חזינן שלא היה שלוחו של השני שהרי לא כוון דעתו ותרומת שניהם תרומה כל אחד בעד חלקו כן נ"ל לפרש דעת הרמב"ם בפ"ד דתרומו' לפי מה שהבין שם הכל בכ"מ ומעתה תמיהני על מה שסיים דבריו בש"ע כאן ונראה שבזמן הזה במעשר כו' בשלמא בתרומה טהורה איכא למימר עין רעה ועין יפה ושייך לומר אם תרם הראשון כשיעור שתרם חבירו כו' אבל במעשר מאי כשיעור שתרם חבירו כו' הלא לעולם צריך להפריש המעשר במדה שלא יגרע ולא יוסיף מדינו לכך כ"ל דבזמן הזה בין במעשר בין בתרומה תרומת השני אינה תרומה דבמעשר כיון שהפריש הא' מעשר כראוי הרי הפירות מתוקנים ואין בתרומת השני כלום ובתרומה נמי בזמן הזה כיון דשיעורה בכל שהוא וזה שהפריש הראשון הרי הפירות מתוקנים ואין בתרומת השני כלום. נ"ל:

א

וביטל המשלח שליחותו קודם שידע. וזה לא ידע ותרם:

א

תרומתו תרומה. דמסתמא שליח שוייה:

א

תורמין כו'. ודוקא להאכיל אבל לא להניח שלא נעשו אפוטרופסים לעשות שליחות היתומים אלא לפרנסה הכי אמרינן בגיטין דף נ"ב וכ"כ העט"ז:

א

תרומתן תרומה. דקנאן ביאוש והוי הם הבעלים:

א

אין תרומתן תרומה. דכיון דרודפין אחריהם הא חזינן דלא מייאשו:

א

על מה שהם אוכלין. שהרי אוכלין ברשות בעה"ב אבל לא על השאר שאין אדם תורם דבר שאינו שלו:

א

תרומתו תרומה. ואין זה שינוי שליחות דכנוס שאמר בעה"ב ע"כ לאו דוקא שיכנוס ואח"כ יתרום שהרי אין דרך להכניס אא"כ נתרם:

א

גזרו חכמים כו'. משום בעלי כיסים שיתלו ממונם בעובד כוכבים כדי לפטרם:

א

טעונה גניזה. שמא בלבול שמים בד"א בא"י אבל עובד כוכבים שהפריש תרומה בח"ל לא גזרו עליהן ומודיעין אותו שא"צ לתרום ואינה תרומה כלל. הרמב"ם וכ"כ העט"ז:

א

לא אמר כלום. שהרי מקדיש הוא כמו נדר ובנדר בעינן פיו ולבו שוין כדלעיל סי' ר"י:

א

ה"ז תרומה כו'. דדוקא בסעיף מ"ה שכוון לומר תרומה ואמר מעשר שבטל בדבור פיו מה שהיה במחשבתו אין תרומתו תרומה משא"כ הכא:

א

ה"ז תרומה. ואם לאו אינה תרומה:

א

ותחזור חולין כמו שהיתה. והפירות טבלים עד שיפריש פעם שניה אותם שהפריש תחלה או פירות אחרות:

א

דבריו קיימים. שהדבר תלוי בדעת התורם:

א

אין תורמין כו' ולא מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שנגמרה מלאכתו. שנאמר כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב מן הגמור על הגמור מיהו היינו מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא ועיקרו למין על שאינו מינו הוא דאתא הלכך בדיעבד תרומתו תרומה:

א

אין תרומתו כו'. דק"ו הוא ממין על שאינו מינו שזה וזה חייב בתרומה לא ק"ו לזה שאינו חייב בתרומה עדיין:

א

ונתלשו דבריו קיימין. דהואיל ובידו לתלוש אינו מחוסר מעשה:

א

אין תורמין כו'. משום דדומה לב' מינים מש"ה גזרו ביה הלכך בדיעבד הוי תרומה:

א

תרם כו'. דוקא תרם אבל לכתחלה לא יתרום מן הדמאי על הדמאי דשניהם ספק ושמא א' תרם והב' אינו תרם וה"ל מן הפטור על החיוב או מן החיוב על הפטור וכל שכן שאין תורמין מן הדמאי על הודאי:

א

תרומתו תרומה. מן הספק:

א

תרם כו'. אבל לכתחלה לא דה"ל מן ודאי חיוב על ספק פטור:

א

תרומתו תרומה. מספק:

א

עד שיוציא כו'. דשמא הדמאי כבר נתרם וה"ל תרומתו זו עדיין טבל:

א

אין תורמין מן הלקוח כו'. מפני שהלקוח אפי' מישראל אינו חייב מן התורה אלא מדרבנן והגדל בתוך שדהו חייב מה"ת שנאמר תבואת זרעך ולא הלקוח וה"ל כמו מן הפטור על החיוב או איפכא וכן הלקוח מן העובד כוכבים אין חיובו כמו בלקוח מישראל:

א

אין תורמין שבלים כו'. גזירה שמא יטריח הכהן לדרוך ולכתוש והחמירו בגזירה זו ואמרו שאפילו אם תרם אינה תרומה:

א

אבל תורמין כו'. דדמי לתורם משני מינים שאינם כלאים זה בזה מן היפה על הרע דשפיר קעביד:

א

ומיהו במעשר כו'. שלעולם צריכין לתת במדה יש להקפיד בכך:

א

אין תורמין כו'. דה"ל מן הרע על היפה:

א

אבל תורמין כו'. שהיין והחומץ מין א' הם וה"ל מן היפה על הרע:

א

התורם כו'. והתורם חבית של חומץ על חומץ ונמצא החומץ שתרם יין תרומתו תרומה אע"ג דתרומה בטעות הוי כיון דהטעות הוא לעלויה שעלה בידו מן היפה על הרע הוי תרומה:

א

אם ספק הוי תרומה. שאסור לזרים ויחזור ויתרום:

א

מפריש א' מעשרה כו'. ובו נאמר כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' וגו' והמעשר הזה הוא ללוים זכרים ונקבו' שנאמר ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בני ישראל לנחלה:

א

מעשר ראשון. אחר שהוציא ממנו תרומת מעשר חולין הוא ומותר באכילה לישראל כו' שנאמר ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב מה גורן ויקב חולין לכל דבר אף מעשר ראשון שנטלה תרומתו חולין לכל דבר וכל מקום שנאמר במעשרות קודש או פדיה אינו אלא מעשר שני:

א

מפרישין מעשר ראשון מתבואה שלהם. כדי להפריש ממנו תרומת מעשר שהוא טובל את התרומה והלוי נותן התרומת מעשר לכהן:

א

והם לעצמם. אלא שמפרישים אותם כדי שלא יאכלום בטבלם שכן למדו חז"ל מדכתיב כן תרימו גם אתם אתם אלו הלוים גם לרבות הכהנים:

א

ואין צריך לעשר כו'. כמו שנתבאר לעיל סעיף כ"ד:

א

אלא מן המובחר. שנאמר בהרימכם את חלבו ונחשב לכם כתרומת גורן וכתרומת יקב כשם שהמעשר שמפרישין הלוים מן החלב שבו כך מעשר שמפרישין ישראל מן החלב שבו יהיה מה שמפריש מן הגורן ומן היקב:

א

אלא במדה כו'. כל מין לפי מה שרגילין בו מדה או משקל או מנין:

א

והמרבה כו'. ואם ימעט גם פירותיו טבלים הלכך ידקדק בשיעורם:

א

אינו מעשר. שיחול על נ' סאה שבכרי אלא הכל עודנו בטבלו כיון שלא הוציא ממנו מעשרותיו:

א

ואינו יכול להפריש כו'. שכיון שכבר קראן כולן מעשר לא יפריש מטבל שיש לו במקום אחר עליהם מפני שנראה כמפריש מטבל על תרומה:

א

קודם שיפריש כו'. דכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן:

א

וכל פרי כו' עד שיגיע לעונת המעשרות. דהיינו שיגדלו ויעשו פרי שנאמר מזרע הארץ מפרי הארץ עד שיהיה פרי וכן התבואה והקטנית שנאמר את כל תבואת זרעך עד שתעשה תבואה וזו היא עונת המעשרות וקודם שתגיע התבואה אפי' לעונה זו מותר לאכול מהן כל מה שירצה ובכל דרך שירצה:

א

ממקום אחר. ולא מיניה וביה שמא יפריש מים ולא יין:

א

פטור. דבטל הוא במים:

א

עד שיקבעו למעשר. בכניסתן לבית כמו שיתבאר בסמוך ומה בין המוכר לשוק למוליך לביתו כשהוא מוליך לביתו בדעתו הדבר תלוי וכשהוא מוליך לשוק בדעת הלקוחות הדבר תלוי שמא ימצא לקוחות ויטבלו מיד שהרי המקח קובע כמו שיתבאר בסמוך:

א

החצר. ובית קובע מן התורה כמו שיתבאר והשאר מדרבנן שנאמר בערתי הקדש מן הבית וכיון שהביעור צריך להיות מן הבית ממילא שמעינן שאינו נקבע עד שיכניסו לבית והחצר דכתיב ואכלו בשעריך ושבעו ואסור לאכול וכ"ת א"כ בית למה לי דכל שכן הוא מבעי ליה לומר חצר דומיא דבית מה בית משתמר אף חצר המשתמרת:

א

ואסור לאכול מהם. אפי' עראי עד שיעשר:

א

מותר כו'. שאין הבית קובע מה"ת אלא משנגמרה בכרי אבל לפני מירוח אין ראיית הבית קובעתו דגבי תרומה ומעשר כתיב דגן ראשית דגנך והוא המירוח לפיכך כשמכניסם לבית קודם מירוח לא הוקבע למעשר מן התורה ורבנן הוא דאסרו באכילת קבע בדבר שלא נגמרה מלאכתו אבל אכילת עראי לא אסרו מ"מ אסור לאדם להערים להכניס תבואתו לבית בעודו במוץ קודם מירוח כדי שיאכל ממנה הרבה פעמים מעט מעט כדי שתפטר תבואה זו לעולם מן התרומה ומן המעשרות אבל להאכילה לבהמתו עראי אפילו כמה פעמים לא גזרו:

א

הגומר כו'. וכן הקובע פירותיו של חבירו בא' מן הו' דברים שקובעו למעשר שלא מדעתו הרי אלו טבלו למעשר:

א

לא יפקיר. להפקיע מהם תרומות ומעשרות שגוזל השבט:

א

הלוקח פירות כו'. שאין חייבין לעשר מן התורה אלא הגומר פירותיו לאכלן לעצמו אבל הגומרן למכרן פטור מן התורה שנאמר עשר תעשר תבואת זרעך וגו' ואכלת וגו' אינו חייב אלא הגומר לאכלן אבל חייב מדרבנן וכן הלוקח פטור מן התורה שנאמר תבואת זרעך וחייב דרבנן בד"א שלקחן אחר שנגמרה מלאכתן ביד מוכר אבל אם נגמרו ביד לוקח חייב לעשר מן התורה וכבר נתבאר שהמקח קובע למעשר בדבר שנגמרה מלאכתן הלכך הלוקח פירות תלושים לאכול נגמרו מלאכתן ביד מוכר נקבעו למעשר מדרבנן מיד:

א

אף ע"פ שלא משך. שהרי דמים קונות מן התורה:

א

לא נקבעו כו'. שאין המקח קובע אלא כשלוקח דבר שנגמרה מלאכתו לאכלו בעצמו דומיא דהגומר פירות של שדהו דכל מה דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון:

א

שהרי לקחן במחובר. ואין המקח קובע אלא בתלושים כמו שנתבאר בסעיף צ"ד:

א

זה לקצות וזה לקצות. פירוש ששניהם אינם מחליפים לאכול אלא לעשות מהם קציעות:

א

ופטורים כו'. ולא חיישינן שמא העם הארץ כבר הכניסם לביתו ונתחייבו בידו שכיון שנמצאו בשוק מחזקינן להו שלא ראו פני הבית מעולם ואינם מתחייבים במה שנותן להם:

א

ופטורין מן המעשר. שהתורה זכתה להם ולא דמי למקח:

א

בזמן שאין להם עליו מזונות כו'. כגון שאינו שוכרן ללקט תאנים אלא לחרישה וכה"ג:

א

ופטורים מן המעשר. שכיון שעכשיו אין להם מזונות והוא נותן להם אע"פ שלא פסק עמהן ועדיין לא נגמרה מלאכתן לא הוי פורע חובו מטבל אבל אי נגמרה מלאכתן ביד בעל הבית ומסתמא לא גמרן למכרן אלא לאכלן והרי כבר נטבלו ואסורים לפועלים:

א

הרי זה ספק. דמספקינן בש"ס אי הוי בכלל מבשל שאמרו חכמים שקובע למעשר:

א

נקבעו. שכיון שנעשו ראויים לאכילת שבת ואם היה אוכלה בהן בשבת הוי ליה קבע משום דכתיב וקראת לשבת עונג הלכך אסור לאכול מהם אפילו אחר השבת עד שיעשר דכיון שנקבעו בשבת נקבעו ולא פקע:

א

לא יאכלם כו'. שהרי יחדום לשבת:

א

לא יאכל מהם. אפי' קודם השבת:

א

ה"ז גומרו. באכילת עראי ואינו מעשר שכיון שהניחו מידו ופסק מן האכילה כדי שלא לאכלו בשבת היאך יקבענו שבת שהרי גלה דעתו שלא לאכול ממנו בשבת:

א

בטבל טמא. וכ"ש בטהור ובחול ואצ"ל בשבת שנאמר משמרת תרומותי בשמירות ב' תרומות הכתוב מדבר בין בטהורה בין בטמאה מה תרומה טהורה אין לך בה אלא משעת הרמתה אף תרומה טמאה אין לך ליהנות בה אלא משעת הרמתה ואילך:

א

בד"א בתבואה. שכבר תלשה מהקרקע:

א

אם נתכוון להוסיף בגופן מותר. שהרי יעשר מהם לכשיגדלו:

א

אסור. שהרי מפקיען מיד מעשר מכל וכל וה"ל כזורע חטים או שעורים של טבל:

א

אין מוכרין כו'. שמא יבא הלוקח לידי מכשול שלא ידע שטבל הוא:

א

כופין את המוכר כו'. וישלם ללוקח החולין:

א

מזה על זה. והוא שיודע בודאי ששניהם לא עשרו שהם הודיעוהו:

א

החוכר כו'. פי' שחוכר הקרקע מהעובד כוכבים לזרוע ולתת לו כך וכך סאה בין תעשה הרבה בין תעשה מעט לא יתן לעובד כוכבים קצבתו עד שיעשר הכל ואח"כ יתן לו מה שקצב עמו:

א

מוציאין התרומה כו'. דקנס הוא להם שקנסו אותם כדי שלא יקפצו לגתות ולגרנות ויקנו טבלים כדי להפקיע מתנות אחיהם הכהנים ודוקא כשקנו אחר שנגמרה מלאכתן שחל עליהם חיוב הפרשה ביד ישראל אבל אם קנו אותם קודם שתגמר מלאכתן אין מוציאין מידם:

א

הרי התרומה והמעשר שלהם. ולא אמרי' שמכרו זכותם לישראל שמכרום לו שכיון שמכרו קודם גמר מלאכתן עדיין לא היה להם זכות בתרומות ומעשרות שבהן שימכרוהו לישראל אבל אם מכרוהו לאחר גמר מלאכתן כבר היה להם זכות שהרי יכולין להפרישן לעכבן לעצמן אמרינן כל זכות שיש לו באותה תבואה מכר לישראל והישראל נותנה לכל כהן שירצה וכאן לא שייך קנס:

א

הנותן שדהו. זרוע לעובד כוכבים בקבלה שקבל עליו העובד כוכבים לעבדה ולתת לישראל שנתנו לו מן התבואה ממה שיעשה הן רב או מעט חציו או שלישית או מה שיתנו ביניהם:

א

צריך לעשר על ידם. דהא הם ודאי לא עשרו אבל אם נתנו לסתם ישראל אפי' הוא ע"ה כו' אין צריך לעשר דסמך על רוב ע"ה מעשרים הם:

א

הירק בשעת לקיטתו עישורו. שהוא גדל על כל מים ויונק לחות בכל עת עד שלוקטין אותו:

א

ואם נלקט ברביעית. מפרישין ממנו מעשר שני:

א

הרי הוא בירק. שהרי הוא דר באילן משנה לשנה ויונק בכל עת:

א

ואע"פ כו' חייבת במעשרות. דלענין שביעית בתר חנטה אזלינן כמו שהוא הדין בשאר כל האילנות וזה כיון דלא נחשב של שביעית שהרי נחנט בששית חשבינן לזה כולה של ששית:

א

ואחר שפודהו נותנו לעניים. ואוכל פדיונו בתורת מעשר שני ונמצא כמי שהפריש מעשר שני ומעשר עני:

א

לא חייבו כו'. לפי שמעשר שני הואיל וטעון הבאת מקום אין מביאין אותה מח"ל שהרי אינו נוהג בחוץ לארץ ואינו קדוש אם הפריש הלכך לא חייבו להפרישו בסוריא:

א

בזמן הזה. הואיל ולאבוד אזלא:

א

וע"ל סימן רצ"ד. שם נתבאר כמה היא הפרוטה:

א

כשם שאין כו'. ולפי שמעשר שני טהור בארץ ישראל היו צריכים להביאו לירושלים ולאכלו שם כמו שנתבאר לעיל סעיף קל"ב ואחר שהובא לשם ונכנס לחומה היו צריכים לאכלו תוך החומה ושלא להוציאו חוץ לחומת ירושלים שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך וגו' ואכלת לפני ה' אלהיך וגו' כיון שנכנס למקום אכילתו לא תוכל להוציאו לאכלו חוצה לו ואם אכלו בחוץ לוקה אלא אם לא היה רוצה להביאו שם היה יכול לפדותו ולהביא הכסף לירושלים שנאמר ונתתה בכסף וגו' ויצא המעשר שני לחולין ואוכלו בביתו אבל אחר שהביאו לירושלים והכניסו לחומה היו צריכים לאכלו שם דוקא ושלא לפדותו שנאמר כי ירחק ממך המקום וגו' ונתתה בכסף וגו' בריחוק מקום הוא נפדה ואינו נפדה בקירוב מקום וכל זה במעשר שני טהור אבל מעשר שני טמא אסור לאכלו שנאמר לא בערתי ממנו בטמא פי' בין שהוא היה טמא ואני טהור או שאני הייתי טמא והוא טהור והיכן מוזהרים על שניהם טומאת הגוף דכתיב נפש אשר תגע בו וטמא עד הערב לא יאכל וגו' ומעשר שני קדוש מיקרי וטומאת עצמו ג"כ דכתיב גבי בכור בעל מום בשעריך תאכלנו הטמא והטהור כלומר אפי' טמא וטהור אוכלין ממנו בקערה אחת ואין חוששין והכא במעשר שני כתיב לא תוכל לאכול בשעריך ודרשינן דהכי קאמר רחמנא הא דשראי לך גבי בכור בעל מום דכתיב ביה בשעריך ושרי ליה לאכלו בטומאה בין בטומאת עצמו בין בטומאת הגוף דהא הטמא טומאת הגוף אוכלו ומטמא אותו והטהור אוכל עמו היינו טומאת עצמו וכל זה לא תוכל לאכול בשעריך גבי מעשר הרי שמעשר שני טמא אינו נאכל אבל מותר לפדותו אפי' בירושלים דכתיב לא תוכל שאתו ואמרו חז"ל אין שאת אלא אכילה שנא' וישא משאת מאת פניו דה"ק קרא כי ירחק שיהא מעשר טהור חוץ לירושלים או אפי' הוא בירושלים אלא שאי אתה יכול לאכלו שנטמא ונתתה בכסף וגו' כן היה דיניו בארץ ישראל אבל בזמן הזה כשם שאין אוכלין אותו טהור בירושלים דאינו נפדה בקרוב מקום כיון שהוא טהור אע"פ שאין אוכלין אותו ואין מחללין אותו ואין מוכרין אותו ואם נכנס בירושלים אף בזמן הזה אין מוציאין אותו משם אלא מניחין אותו שם עד שירקב לפיכך אין מפרישין מעשר שני בירושלים בזמן הזה אלא מוליכין הפירות בטבלן חוץ לא"י ומפרישו שם ופודהו שם ואם הפרישן בעיר בזמן הזה ירקב בד"א במעשר שני שלא נטמא אבל אם נטמא פודין אותו בירושלים ויכול להכשירו לקבל טומאה כדי שיטמא מיד שיגע בו דהא אנחנו טמאים ויהא לו היתר בפדיון שם בירושלים:

א

ואינו צריך לפרש. דהא אנו רואין שעוסק בפדיון:

א

ויצאו הפירות לחולין. ובזמן הבית מעלין המעות לירושלים ומוציאין אותו שם שנאמר וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו וגו':

א

אלא בכסף. דכתיב ונתתה בכסף וגו':

א

שיש עליו צורה כו'. דכתיב וצרת הכסף דבר שיש בו צורה:

א

ואין פודין במטבע שאינו יוצא כו'. שנאמר ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך שיהא ראוי להוציאה:

א

ואינו פודה. שנאמר וצרת הכסף בידך:

א

ואין מתודים וידוי זה כו'. שנאמר כי תכלה לעשר וגו' ואמרת לפני ה' אלהיך בערתי הקדש מן הבית:

א

בי"ט האחרון כו'. שנאמר כי תכלה לעשר ברגל שכל המעשרות כלין בו שזהו פסח של שנה רביעית ושביעית דבסכות עדיין הרבה פירות של שלישית מחוברים ולא הגיעו למעשרות עד הפסח:

א

אלא ביום כו'. דכתיב ואמרת לפני ה' אלהיך בערתי הקדש מן הבית וסמיך ליה היום ה' אלהיך מצוך:

א

ואם רצו כו'. אבל מצוה מן המובחר שכל אחד אומרו בפני עצמו:

א

אינו מתודה כו'. שכן הוא בוידוי בערתי הקדש מן הבית ועי"ט האחרון של פסח היה הביעור וכ"ת למה לא היו מבערין ערב י"ט של פסח קודם החג שכל המעשרות כלין בו כדי שיהיה לו מה לאכול ברגל שהיה אוכל מן המעשר שני שהביא לשם לכך לא היו מבערין עד קרוב לכלות הרגל דהיינו בעי"ט האחרון ולמחר מתודין כו':

א

ואינו חייב לבערן. כיון שלא הגיע זמנם:

א

מי שהיו כו'. ומתודה למחר שנתינת המטלטלין ע"ג קרקע אינו אלא מתנה שיש בו חיזוק אבל לא יקנה להם המתנות בחליפין מפני שנראה כמכירה ותרומות ומעשרות ושאר מתנות נאמר בהן נתינה לא מכירה:

א

אינו מתודה. מפני שבפרשת וידוי כתובים כל המתנות כסדרן שמתודה לפניו יתברך שקיים כולם כמו שכתובים בפרשה דהיינו כסדרן כמו שדרשו הקדש זה מע"ש מן הבית זה חלה כו' ע"ש ברמב"ם פי"א מהל' מע"ש ואם לא קיימם כסדר או שנשרף א' מהם הרי לא קיימם כולם והיה משקר לפניו יתברך וכתיב דובר שקרים לא יכון:

א

והרוצה לעמוד על עיקרי הדינים יעיין בפנים. ואעתיק בקיצור מן הטור עם תוספת טעמים וכמ"ש העט"ז מעשר שני של שנה שלישית וששית נקרא מעשר עני שנותנים לעניים כמו שנתבאר והיא ממונם לעשות בו כל מה שירצו אפילו בטומאה כמו שירצו ואם באו העניים בשבילו לשדה צריך ליתן לכל אחד כדי שבעו דכתיב ואכלו בשעריך ושבעו ואם אין לו ליתן לכל א' כדי שבעו נותן לפניהם והן מחלקים ביניהם ואם הביאו לביתו מחלק כמו שירצה ואפילו אין מגיע לכל אחד אלא כזית לא נאמר ושבעו אלא בשדה שמצאו שם ואכל מעצמו ושבע אבל בבית לא שייך לומר ואכל ושבע שהרי אינו מוציא שם ליקח באו איש ואשה לשאול נותנין לאשה תחלה ופוטרים אותה שאין כבודה להמתין שם הרבה ואחר כך נותנים לאיש כשהוא מחלקו בשדה אין בו טובת הנאה לבעלים אלא העניים באים ונוטלים אותו בע"כ דכתיב ואכלו וגו' מעצמן ואפי' בע"כ של בע"ה ואפילו עני שבישראל מוציאין אותו מידו אבל המחלק בבית יש בו טובת הנאה לבעלים ונותנו לכל עני שירצה דבחד קרא כתיב תוציא את כל מעשר משמע דבבע"ה תליא להוציא ולחלק לכל מי שירצה והיינו מה שהביא לביתו שלא היה יכול להניחו בגורן מחמת גשמים אב ובנו וב' אחין וב' שותפין שהיה א' מהן עני השני נותן לו מעשר עני שלו ב' עניים שקבלו שדה באריסות זה מפריש מעשר עני של חלקו ונותן לחבירו וכן מפריש חבירו מחלקו ונותן לו מעשר עני של חלקו ולפי שאמרה תורה ובא הלוי והגר וגו' ואכלו וגו' משמע שיאכלנו בחנם כי הוא שלהם לפיכך אמרו חז"ל אין פורעין בו המלוה ולא משלמין בו את תגמולין כגון שחברו עשה עמו חסד וזה בא לשלם לו גמולו אל ישלם לו ממעשר עני שהוא כמו פורע בו את חובו ולא פודין בו את השבויין שזה ג"כ מוטל עליו לעשותו בלא מצות המעשר עני והוי כמו פורע חובו ולא עושין בו שושבינות ואין נותנים ממנו צדקה כגון שפסקו עליו בני העיר צדקה לא יתן אותו ממעשר עני שנמצא פורע חובו במ"ע אבל משלמין ממנו דבר של גמילות חסדים של מצוה וצריך להודיע שהוא מעשר עני כיצד כגון אם גמל עמו חבירו חסד באבל שאירעו ואח"כ אירע אבל לחבירו לזה מותר לשלם לו גמול חסדו ממעשר עני כדי שלא יתבטל לגמול חסד של מצוה וצריך להודיעו לחבירו שהוא מעשר עני כדי שלא יחשוב זה שפורע לו חובו שקדם לו הגמול וה"ל פורע חובו במ"ע ומה שאמרנו למעלה שאין משלמין בו את התגמולין היינו לשלם תגמולין של דבר הרשות לא התירו לו אע"פ שהוא מודיעו שהוא מ"ע ונותנים אותו לחבר עיר בטובת הנאה פי' חכם המתעסק בצרכי צבור ומפרנסין אותו מחמת טובה שעושה להם שמתעסק בצרכיהם נותנים לו מעשר עני בטובה ושולחים לו מחמת דורון וכבוד אף על גב דאין שולחין לו צדקה מן הכיס כדאיתא לעיל בהלכות צדקה היינו משום דגנאי הוא לבני העיר לפרנס חכם שמתעסק בצרכיהם מן הצדקה אבל מעשר עני ששולחין לו מן הגורן לא מינכר דמעשר עני הוא אלא מחזי כמנחה ודורון דרך כבוד ואין מוציאין אותו מא"י לח"ל דכתיב והנחתו בשעריך וכתיב ואכלו בשעריך ושבעו וכל התרומות והמעשרות אפי' מ"ע טובלין שאסור לאכול בתרומה קודם הפרשתן אע"ג דמ"ע אין בו קדושה שהרי נאכל לזרים אפ"ה טובל דילפינן מ"ע מבשעריך דכתיב גבי מעשר שני אבל אין חייבים על טבל זה מיתה ועל כולם מברך בשעת הפרשתן ואפילו על מעשר עני דהא מצוה להפרישו כיון. שטובל את התבואה:

א

ויש חולקין כו'. דעת הטור שכתב על הרמב"ם דס"ל גבי תרומה נמי דרשינן ביאת כולכם דוקא דזה אינו דדוקא גבי חלה אמרינן כן דגבה כתיב בבואכם ואיני יודע מה קושיא דהא דדרשינן כן בפרק שני דכתובות גבי חלה הא אמרינן בלשון זה אפילו למאן דאמר תרומה בזמן הזה דאורייתא חלה דרבנן דכתיב בבואכם בביאת כולכם וכיון דלמאן דאמר תרומה דאורייתא אנו מוכרחים לחלק בזה בין תרומה לחלה ואמרי' דדוקא גבי חלה הקפידה תורה על ביאת כולכם ממילא למאן דאמר תרומה בזמן הזה דרבנן כדקיימא לן להלכה הוה תרומה וחלה שוין בזה וצ"ע על הטור בזה:

ב

שאין אתה יכול ליטול ממנו. וסיים שם ברמב"ם בלשון זה ומפני מה אמרו לא יתן תרומת מעשר לכהן כתרומה גדולה לפי שנאמר בתרומת מעשר כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר טבל שאתה לוקח מישראל אתה מפריש ממנו תרומת מעשר ונותנה לכהן אבל טבל שאתה לוקח מעובד כוכבים אין אתה נותן לכהן תרומת מעשר שהפריש אלא מוכרה לכהן:

ג

כל מעשר ראשון ללוי. והלוי יפריש אחר כך תרומת מעשר לכהן ונראה פשוט דחייב ג"כ במעשר שני ועני דהא חייב בכל קאמר:

ד

שני שלישי המעשר הראשון. כי כל מה שגדל בחלקו הוה כאלו היה שלו מעולם ובטור מסיים ומוכר לו השליש וכתב רש"ל ופשיטא דתרומה גדולה נותן:

ה

חייב בתרומה. שנאמר ראשית דגנך תירושך ויצהרך מה דגן תירוש ויצהר מאכל בני אדם וגידולו מן הארץ ויש לו בעלים אף כל כיוצא בהן חייב בתרומה ומעשר כן כ' רמב"ם משמע שמן התורה חייב אבל רש"י פירש בפ"ק דקדושין (דף ג') דמעשר אילן הוא מדרבנן והכי אמרינן להדיא בפרק כיצד מברכין דמעשר אילן בארץ גופיה הוא מדרבנן וכן כתב הראב"ד פרק ג' דתרומות וז"ל שתרומת שאר הפירות דרבנן חוץ מדגן תירוש ויצהר:

ו

מהירק בחוצה לארץ כו'. לפי שגם בא"י אינו אלא מדבריהם שנאמר תבואת זרעך וירק לאו תבואה היא:

ז

תרומה ותרומת מעשר על הכל ומפריש כו'. זה ודאי שצריך להפריש מעשר מן הכל שהרי א"א להפריש תרומת מעשר מן הכל אא"כ מפריש תחילה מעשר מן הכל אלא הא דאמרינן בסיפא לפי חשבון היינו שא"צ ליתן ללוי ולעני אלא לפי חשבון והשאר מערב עם פירותיו אבל תרומה ותרומת מעשר דאסורים לזרים נותן הכל לכהן. כ"כ הר"ש פ"ג דחלה:

ח

ויכול להניחה ולשרפה. ולא חיישינן שמא יבא ליהנות ממנה אפי' אם מניחה בכלי שאינו מאוס כיון שאין שום תרומה נאכלת כ"כ הטור פי' דבריו דבפ' כל שעה אמרי' דצריך להניח תרומה טמאה בכלי מאוס שלא יבא לידי תקלה שיאכלנה דיסבור שהיא טהורה ועכשיו שאין אוכלין אפילו טהורה אין חשש תקלה זו ואין לחוש לזר שיאכלנה שכל כהן מייחד מקום לתרומה בפני עצמה כנ"ל:

ט

אבל אם לא הוכשרה כו'. בטור כתוב בלשון זה אינה ראויה לקבל טומאה והרי היא טהורה וא"א לאכלה שהרי הכל טמאים וטמא אסור לאכול תרומה טהורה וא"א לשרפה כיון שהיא טהורה אלא תקבר וטוב יותר להכשירה קודם מירוח שעדיין לא חל עליה חיוב תרומה כדי שתטמא וישרפנה מיד פן יבא לידי מכשול ליהנות ממנה עכ"ל. והקשה ב"י שהרי בסמוך כתב שאין חשש תקלה עכשיו כיון שאין תרומה נאכלת ויש מתרצים דבמקום שיש היתר בשריפה אין חשש שהרי לא יעכב הרבה בשריפה והוא שיבוש שהרי יכול להניחה כל זמן שירצה. וראיתי עוד הרבה דוחקים בתירוצים על קושיא זאת ונלע"ד ברור דתיבת מיד הוא ט"ס בדברי הטור וכוונתו היתה שאם לא יטמאנה ויצטרך לקברה יש לחוש שמתוך שהיא טהורה לא יניחנה בכלי שמחזיק שם תרומה טמאה שהיא מצוה לשרפה בשעה שירצה אלא יניחנה כך ושמא יטעה לאכלה ע"כ טוב יותר שיטמא אותה ויוכל לשרפה ממילא לא יבא לידי מכשול כי תיכף יניחנה בכלים טמאים המיוחדים לכך וכן משמע מדברי רמ"א שלא העתיק כאן תיבת מיד:

י

ונותנו ללוי. ואע"ג דקנס עזרא את הלוים בזה בשביל שלא עלו עמו היינו לבני דורו דוקא כן כתב ב"י לדעת רמב"ם:

יא

לא אמר כלום. דכתיב ראשית דגנך בעינן ראשית ששיריה ניכרים:

יב

תרומת הכרי הזה כו'. פירוש אם אמר כו' שסיים בו מקום לתרומה בצפונו או בדרומו ואמר על הכרי השני הזה כזה:

יג

בלא תעשה. שנא' מלאתך ודמעך לא תאחר לא תאחר דבר שראוי להקדימו מלאתך היינו ביכורים ודמעך זו תרומה:

יד

מפריש א' ממאה. פי' הדברים שהא' מק' הוא מעשר מן המעשר והיינו תרומת מעשר ומה שנשאר עוד מעט הוא לתרומה גדולה שעכשיו מפרישין מעט תרומה גדולה כמ"ש בסעיף י"ט ואומר א' מק' שיש כאן בין הכל הרי הוא במה שהפרשתי ועדיין הוא חולין עד שיפריש התרומה גדולה והנשאר מזה שהפרשתי שהוא המעט היתר על א' מק' הוא תרומה גדולה על הכל ומה שאני חייב לתת מעשר מן כל הק' של חולין אלו הרי הם בכרי הגדול בצד זה שהפרשתי ממנו וזה א' מק' שהפרשתי ועדיין הוא חולין הוא יהיה עכשיו תרומת מעשר על הכל וצריך לעשות דוקא כסדר זה דהא צריך להפריש תחלה תרומה גדולה ואחר כך מעשר ואח"כ תרומת מעשר:

טו

התורם שלא ברשות. טובא יש לתמוה על ל' הרמב"ם הזה דבריש פרק אלו מציאות מביא ברייתא דתנא דין במי שלקט משדה חבירו שלא ברשות ותרם אם חושש משום גזל אין תרומתו תרומה ואם אין חושש משום גזל תרומתו תרומה ומנין הוא יודע אם חושש כו' אם אמר לו כלך אצל יפות כו' ופריך מזה לאביי דאמר התם יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש דהא הכא אמרינן כיון דעכשיו ניחא ליה לבעל הבית במה שתרם זה ודאי הוה ניחא ליה גם מעיקרא תרגמא רבא אליבא דאביי הב"ע דשוייה שליח ה"נ מסתברא דאי לא שוייה שליח אמאי הוה תרומה הא בעינן לדעתכם כו' וכיון דקי"ל כאביי בזה ממילא לא הוה תרומה אלא אם כן שוייה שליח ואמאי פסק הרמב"ם כאן דאפילו לקט מתחלה כדי שיקח לעצמו א"כ לא הוי שליח כלל ואמאי הוי תרומה בשלמא על הטור שכ' ג"כ דין זה אלא שלא העתיק הך חלוקה שניה או שירד לתוך שדה כו' אלא חלוקה ראשונה לחוד דהיינו התורם שלא ברשות ובזה נוכל ליישב דה"ק התרומה היתה שלא ברשות מאיזה מין יקח אבל מ"מ עשאו תחילה שליח וכן פי' רש"ל דברי הטור אלא על הרמב"ם קשה וכבר הקשה כן ב"י ותירץ דרמב"ם ס"ל דלא קיימא לן כהך תירוצא דמיירי בשוייה שליח וטעמו מדאיתא התם בגמרא אחר זה דמרי בר איסק אמר לאריסיה אמאי לא אייתית לרבנן מהנך שפירתא ואפ"ה לא אכל מר זוטרא א"ל רב אשי ואמימר מ"ט לא אכלת האידנא אמר רבא לא אמרו כלך אצל יפות אלא בתרומה דמצוה היא ובפ"ב דקדושין (דף נ"ב) ההוא סרסיא דקדיש בפרוזמא דשיכרא אתא ב"ה ואמר אמאי לא אייתית מהאי חריפא אמר רבא לא אמרו כלך אצל יפות אלא גבי תרומה משמע דאפי' בכה"ג שלקחו פירותיו שלא ברשות אלו תרמו מהם ובא ב"ה ואמר כלך אצל יפות הוי תרומה וממילא אזדא ליה סוגיא דאלו מציאות דמוקי בשוייה שליח ואני תמה על פה קדוש יאמר כן דמההיא דמרי ב"א פשיטא שאין ראיה שהרי לא הוצרכו לאוקמיה בשוייה שליח אלא במקום שצ"ל דניחא ליה למפרע כמו בתרומה ומזה קשה על אביי ועל כן מוכרח לתרץ דמיירי שעשאו שליח משא"כ בההיא דמרי בר איסק אין שום צורך לומר שעשאו שליח שהרי עיקר הקושיא על מר זוטרא שם שלא היה רוצה לאכול אחר ששמע ממרי בר איסק שאמר למה לא אייתית מהנך שפירתא וזה דבר ברור ומפ"ב דקדושין ג"כ אין ראיה כלל אע"ג דהתם מיירי ג"כ למפרע דהיינו אם הקדושין הם קדושין למפרע מ"מ אין ראיה משם שהרי התם רבא אמר לאותו דין ורבא לטעמיה דאית ליה בפרק אנו מציאות דיאוש שלא מדעת הוי יאוש וא"צ לאוקמיה כלל ברייתא דתרומה בשוייה שליח וכדאמרי' התם בהדיא תרגמא רבא אליבא דאביי בשוייה שליח משמע לדידיה לא ס"ל ואע"ג דאמרינן שם ה"נ מסתברא מכח קושיא דבעינן לדעתכם ממילא צ"ל אפי' לרבא דמיירי בשוייה שליח וא"כ צריכין אנו לומר דסוגיא דקדושין חולקת על ההיא דאלו מציאות כיון דהתם מיירי בלא עשאו שליח אכתי תקשה לך נהי דלפי סברא זו הדר ביה תלמודא מקושיא דבעינן לדעתכם מ"מ מאן יימר לן דהדר ביה מהקושיא שהקשו שם על אביי מכח יאוש שלא מדעת דהא לא חזינן שום תירוץ על ההיא קושיא רק כמו שתרגם רבא אליבא דאביי דמיירי בעשאו שליח אבל רבא גופיה לא ס"ל כן וכההיא מימרא דידיה בקדושין זהו ודאי דבר שאין עליו פירכא והיאך מצאנו ידינו ורגלינו בבית המדרש לחלוק על אוקימתא מפורשת בפ' א"מ אליבא דהלכתא ואין לנו שום סמיכה משום דוכתא והתוס' בקדושין פירשו באמת דגם התם מיירי בשליח אלא דאין קושיא מזה על הרמב"ם דאיהו מפרש כמשמעותן של דברים בלא שליח והיותר קשה לי הפלא ופלא על דעת הרמב"ם שכ' אפילו בירד לשדה חבירו שלא ברשות כדי ליקח פירות לעצמו ואח"כ תרם דהוי תרומה בנמצא שם יפות כיון דאמר בברייתא דכל שהוא חשש גזל אין תרומתו תרומה ובהא ודאי יש גזל אפילו באומר כלך אצל יפות למסקנא דרבא דלא מהני כלך אצל יפות אלא בתרומה דמצוה היא אבל במקום אחר אמרינן דמחמת כיסופא הוא דאמר הכי ומהאי טעמא לא אכל מר זוטרא הפירות והמעיין שם ברש"י דאלו מציאות יראה שנשמר מקושיא זאת שפי' שם בהך ברייתא שאמרה אם חושש משום גזל פי' במה שיתרום בלא רשות נתחשב כמו גזל רצה בזה דלא תלה מילתא דתרומה במה שיש בו משום גוזל ממון חבירו באמת דא"כ היה קשה קושיא שזכרתי ע"כ פי' דתלוי בתורם שלא ברשות דנחשב כגזל אבל להרמב"ם שכתב בהדיא אפי' בגזל ממש דהיינו שלקט הפירות כדי ליקחם לעצמו בזה אמר כיון שאין בו משום גזל שהרי אמר ב"ה כלך אצל יפות ע"כ הוה תרומה בזה ודאי יש תימה רבה הא באמת לענין גזל ממון לא מהני אמירת כלך אצל יפות דדוקא לענין תרומה מהני וזו קושיא עצומה בלי ספק והנלע"ד ליישב דהרמב"ם ס"ל כיון דחזינן דרבא ומר זוטרא אומרים דוקא בתרומה מהני כלך אצל יפות דהוה מצוה וניחא ליה אבל לא בשאר דוכתי וע"כ צריך אתה לומר כיון דמצוה היא אמרינן כיון דהשתא ניחא ליה ודאי מעיקרא נמי היה דעתו בזה שכל הרוצה לתרום משלו מן היפות יבא ויתרום ואין זה בכלל תורם שלא ברשות דשם לא מהני כיון שאין לנו הוכחה דדעתו של זה היתה בכך וע"כ צריך אתה לומר כן דאל"כ קשה הא בעינן לדעתכם אליבא דכ"ע ואליבא דרבא לא מיירי בעשאו שליח כדמשמע בקדושין אלא ע"כ דכאן אמרינן דהוה לדעתכם וכאלו אמר בפירוש מתחלה שעשאו שליח לכך ה"נ נימא לאביי דלא מיירי בעשאו שליח ולא תקשה קושיית הגמ' הא אמרינן יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ואמאי הוה כאן תרומה דגם לזה נימא סברא זאת דהוה כאלו אמר בפירוש מתחלה כיון דמצוה היא והא דתרגם רבא אליבא דאביי דמיירי בעשאו שליח ולא אמר דמצוה שאני דרבא לא הוה בריר ליה אליבא דאביי אי ס"ל הך חילוקא דמצוה שאני ע"כ תירץ דמיירי בעשאו שליח אבל איהו בעצמו ס"ל מצוה שאני וא"כ אנן אמרינן למסקנא דגם אביי ס"ל הך חילוקא וא"צ לאוקמי בשליח וזו היא סברא מוכרחת כיון דמתחלה היו ב' קושיות האחת דוקא לאביי מכח יאוש שלא מדעת והשנית אפי' לרבא מכח לדעתכם ושניהם יש לתרץ דמיירי בעשאו שליח וכיון דחזינן בקדושין דרבא לא מוקי לה בעשאו שליח ע"כ לומר דמתרץ קושיא השנית מכח מצוה שאני ניחא לן לומר דגם אביי מתרץ קושיא שעליו בדרך זה כנ"ל ברור ונכון להרמב"ם דלא איכפת ליה בעשאו שליח כלל ומה שהקשינו לעיל דהא בגזל ממש ס"ל לרבא דלא מהני כלך אצל יפות ואמאי הוה תרומה כל שלקט כדי ליקחם נראה לתרץ דמיירי שכל מה שלקט לעצמו תרם כולו ולא השאיר לו כלום ועל כן אין כאן גזל מעיקרא דסופו דהוה מצוה מוכיח על תחלתו וכאלו לקט תחלה לשם תרומה והשתא דאתינא להכי להרמב"ם דמיירי בלא עשאו שליח ניחא גם דעת הטור ודבריו כמשמען בלא עשאו שליח וכן דברי הסמ"ג עשין סימן קל"ד מבוארים בלא עשאו שליח:

טז

ואם לאו כו'. שאז ודאי דרך רוגז אמר כן למה אתה לוקח ביפות:

יז

המדבר ואינו שומע כו'. בכולם הטעם מפני הברכה שצריך לומר ולשמוע ובשכור וסומא הטעם שאינו יכול לכוין ליטול היפות:

יח

לעונת נדרים. מבואר בסי' רל"ג ותרומתו תרומה כיון שנדר והקדש שלו קיים:

יט

שמא אחר כו'. ולא אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו אלא לחומרא כגון ששלח אחד לקדש לו אשה זהו דעת רמב"ם ור"ת וי"א ס"ל דחזקה זו אפילו לקולא והיינו אם יודע שכרי שלו נתרם אבל אם ספק לו אם כרי שלו נתרם לא אזלינן לקולא כאלו וכצ"ל אבל אם אינו יודע אם כרי שלו תרום כו':

כ

ממחין זה על זה. פי' שהיו מוחין א' על חבירו שלא נתרצה בתרומתו של חבירו והיינו אחר שתי ההפרשות אמרינן בזה דתרומת הראשון הוה תרומה על כל פנים דהא באותו פעם לא היתה מחאה והוי כשאר שותפין וע"כ תרומת הראשון תרומה בכל גווני ולא של השני דתרומתו בטעות ואם לאו פי' שאין ידוע אם מוחין זע"ז אם תרם האחד כשיעור ודאי הוי כמו ברישא אלא דאם אין כשיעור ממילא גם תרומת השני תרומה דאמרינן דסומכין זע"ז וכל אחד יתרום כנ"ל לדעת הטור:

כא

אם שינה השליח. פי' תרתי בעינן שינה שליח וביטול שליחותו דבביטול לחוד לא סגי דלא אתי דבור ומבטל דבור ובשינה לחוד לא סגי דאין דרך להקפיד על שינוי כל דהו כזה לכך בעינן תרוייהו:

כב

נכסי יתומים. בפרק הנזקין אמרינן בזה דוקא להאכילם אבל לא להניח וכן כתוב בסמ"ג סי' קל"ד וכ"כ בכ"מ שהרמב"ם לא הוצרך להביאו לפי שסמך על מ"ש בהל' נחלות:

כג

הגנב והגזלן. לפי שקנאו בייאוש בעלים כל שאין מרדפין אחריהם:

כד

ותרם ואח"כ כנס. אין בזה שינוי דגם הבעה"ב נתכוין לכך שהרי אין דרך להכניס אלא א"כ תרם תחלה:

כה

גזרו חכמים כו'. משום בעלי כיסין שיתלו פירותם בעובד כוכבים שיפטרו מתרומה:

כו

טעונה גניזה. דשמא בלבו לשמים:

כז

אלא מהם. כיון שכבר קראן כולן מעשר לא יפריש מטבל שיש לו במקום אחר עליהם לפי שנראה כאילו מפריש מטבל על המעשר:

כח

ממקום אחר. ולא מיניה וביה שמא יפריש מים ולא יין:
ומ"ש בלבו על הכל ממילא נפטרו גם השמרים:

כט

שנכנסה לשביעית. דלשביעית לא אזלינן בתר חנטה:

ל

האביונות. הם דומין קצת לאילן וקצת לירק:

לא

בד"א במעשר שני כו'. בזה מתורץ מ"ש הטור שמותר להכשירו שיהיה טמא והרמב"ם שמביא אח"כ פסק שירקבו אלא דהרמב"ם מיירי מטהור שלא נכשר עד אחר המירוח והובא לירושלים שאז אסור לטמאותו:

לב

הרבה דיני צדקה. נראה דיש לדמות מעשר שמפרישין מן הריוח ממון לדין מעשר עני של תבואה ופירות ומו"ח ז"ל כתב שהמעשר של ממון שלנו אין בו חיוב לא מן התורה ולא מדרבנן ותמהתי שהרי ר"ס רמ"ט מבואר שחיוב גמור הוא כמ"ש כל הפוסקים והב"י בשם ירושלמי וע"כ נעתיק דברי הטור בקיצור לענין מעשר עני וז"ל באו איש ואשה לשאול כו' (הוא מוזכר בסי' רנ"א סעיף ט') וכשהוא מחלקו בשדה אין בו טובת הנאה לבעלים אלא העניים באים ונוטלים אותו בע"כ ואפי' עני שבישראל מוציאין אותו מידו אבל המתחלק בבית יש בו טובת הנאה לבעלים ונותנו לכל עני שירצה (ובפרק הזרוע (חולין דף קל"א) אמרינן בברייתא בהדיא מעשר המתחלק בביתו שיש בו טובת הנא' לבעלים ואפי' עני שבישראל מוציאין אותו מידו ויליף לה בגמרא שם בג"ש מלקט ואע"פ שהטור לא הביא זה רק על המתחלק בשדה ודאי אין חילוק דהא בג"ש יליף לה ותרוייהו שייכי בההיא ג"ש וכן כתב ב"י ואין להקשות אמ"ש התוספות שם דבדבר שיש בו טובת הנאה לבעלים אפילו בא עני ולקחו מוציאין אותו מידו והיאך אמרינן שמוציאין מהעני בע"כ מעשר עני הא ל"ק דכייפינן ליה שיתן מעשר עני אבל הברירה בידו לתת לאיזה עני שירצה ואילו בא עני ולקח שלא מדעת זה העני בעל השדה יכול להוציא ממנו ולתתו לעני אחר כל זה נראה לי פשוט ותמהתי על מו"ח ז"ל שכ' כאן על הב"י דלא דק מכח דברי התוס' שזכרתי ואגב ריהטיה לא דק בגמ' בזה ומזה נ"ל סמך למה שנוהגים לכוף החתן בשעת קבלת נידוניא שלו ליתן מעשר כדאשכחן כאן שמוציאין מידו אלא שמחלקין את המעשר לקרובי החתן והכלה דהם קודמין לשאר עניים בזה דגם במעשר עני מצינו כן כמ"ש ב"י סי' רנ"א בשם המרדכי דיש זכות לקרוביו בזה וראיתי קצת אומרים דדוקא מהנדן שהכלה נותנת להחתן מפריש מעשר אבל לא ממה שאבי החתן נותן לבנו מטעם שאביו נתן כבר מעשר ותמהתי מאין הרגלים דאטו יש חיוב על הממון כאן דתוכל לומר שהממון כבר נפטר ממעשר והלא חובת גברא הוא שהוא חייב לתת ממה שנתנו האל ית' ומה לי שנתן לו אביו או חותנו ודאי דעת משובש האומר כן) אב ובנו שני אחים ושותפין שהיה אחד מהן עני נותן לו השני מעשר עני שלו (זה נתבאר גם בצדקה בסימן רנ"א סעיף י"ב) אין פורעין בו המלוה ולא משלמין בו את התגמול (פי' ב"י שחבירו עשה לו טובה של דבר הרשות אסור לשלם גמולו במ"ע) אבל משלמין ממנו דבר של גמילות חסדים וצריך להודיעו שהוא ממעשר עני (פי' כגון לסעודת הבראה של אבל) ולא פודין בו את השבויים ולא עושין בו שושבינות ואין נותנין ממנו צדקה (כפירש ב"י צדקה שפסקו עליו בני העיר שכבר נתחייב בה דה"ל פורע חובו) (נ"ל דגם ההיא דפדיון שבוים שאין נותן לזה ממעשר עני היינו שיש בלא"ה לפדות שפסקו עליו כן והוא רוצה לפטור עצמו במ"ע אבל אם אין חייב לפדותו בלא"ה ודאי יכול המפריש לתת מ"ע שלו לזה דאין לך צדקה גדולה מזה דשבי כולהו איתנייהו ביה חרב ורעב כדאיתא פ"ק דב"ב כנ"ל) ונותנין אותו לחבר עיר בטובת הנאה פירות דרך דורון וכבוד כל זה נראה ששייך גם כן במעשר שמפרישין מן ריוח שנתן הש"י לבני האדם ולעיל סימן רנ"א כתב ב"י ג"כ בשם המרדכי דמעשר עני דומה למפריש צדקה:

א

(סימן של"א ש"ע סעיף י"ג) כל אוכל אדם הנשמר שגדוליו מן הארץ חייב בתרומה. עיין בט"ז שהקשה דמשמע דמה"ת חייב ובפ' כיצד מברכין (דף ל"ו) אמרינן להדיא דמעשר אילן בארץ גופי' הוא מדרבנן ונמשך בזה אחר הכ"מ בפ"ב מהל' תרומות שהקשה כן וגם הפני יהושע והצל"ח נדחקו בישוב הסוגיא דברכות ונעלם מהם מה שתירץ הכ"מ בעצמו בריש הל' מעשר שני דהתם בפירות גרועים איירי דומיא דצלף ובפירות גרועים גם הרמב"ם מודה שאינן חייבין בתו"מ מה"ת ובס' עטרת ראש כתב מדנפשי' לחלק כן ולא זכר שהקדימו הכ"מ. ומדברי התוס' פ"ק דחולין (דף ז') ובכורות (דף נ"ד) ור"ש שם מבואר דבהדיא גרסינן בברכות מעשר צלף. ובתנחומא פ' בראשית מבואר דצלף הוא פרי גרוע דקחשיב שם כמה דברים קשים יש בעולם כו' וכן חרדל וצלף. ובזה יש ליישב קושיית הר"ש בריש מעשרות מנדרים (דף נ"ד) דקאמר אקרא שנאמר בדה"י גבי חזקיה וכפרוץ הדבר הרבו ב"י ראשית דגן תירוש ויצהר וכל תבואת שדה לרוב דאתא לאתויי פירות האילן וירק ומשמע דלא מחייבי מה"ת ולפ"ד הכ"מ י"ל דהתם נמי פירות דאילנות גרועים קאמר דלכ"ע א"ח מה"ת. ואדרבה יש משם עוד סיוע דחייבים מה"ת דאי איתא דמה"ת א"ח בתו"מ רק דגן תירוש ויצהר ושאר פירות האילן דרבנן א"כ מאי איריא דפרט הכתוב בהדיא לדבש עם דגן תירוש ויצהר והך דבש היינו תמרים כדאי' בירושלמי ואי איתא דאינו אלא מדרבנן לא ה"ל למפרטי' בהדיא אלא ה"ל לאתויי בכנל דכל תבואת שדה כמו כל פירות האילן דרבנן דלא פרט להו בהדיא אלא מייתי להו מכללא. אלא ש"מ דדבש נמי הוי מה"ת כמו דת"ו דקחשיב. והא דחשיב ליה בהדיא טפי משאר פירות דג"כ חייבין מה"ת הוא משום דחשוב טפי דקיי"ל דתמרים קודמים לברכה משום דאקדמי' קרא בפסוק ארץ זית שמן ודבש. ובחיבורי להרמב"ם בהלכות תרומות הארכתי בזה:

ב

(ש"ע סעיף ל"א) התורם שלא ברשות כו' אם בא בעה"ב וא"ל כלך אצל יפות תרומתו תרומה. עיין בט"ז שהאריך להקשות מהסוגיא דב"מ דמוקי התם בדשוייה שליח. ומסיק דכיון דבתרומה מצוה היא אמרינן כיון דהשתא ניחא לי' מסתמא מעיקרא נמי ניחא ליה וסגי בגלוי דעת. ובקצות החושן סי' רס"ב הקשה דאכתי תקשי אמאי ביורד לשד"ח כו' מהני הא התם ל"ש טעם זה דפירות חבירו אין המצוה מוטלת עליו לתרום. ע"כ נראה דמש"ה פסק דאפי' לא שוייה שליח מעיקרא סגי בגלוי דעת אח"כ דניחא ליה. משום דבריש פ"ב דקדושין פריך גם אתם למה לי ולא משני דאיצטריך להך היקשא ש"מ דליתא להך היקשא. וגם מדברי הר"ן והרא"ש בנדרים(דף ל"ו ע"ב) וחר"י בגטין (דף ס"ו) משמע דגלוי דעת מהני גבי תרומה בלא שליחות. ויש להוסיף קמחא ומיא דהנה הראב"ד בפ"ו מהלכות גרושין כ' דהא דאין קטן עושה שליח הוא משום דדרשינן גם אתם לרבות שלוחכם מה אתה בני דעת אף שלוחכם בני דעת. וכתב ע"ז בקצה"ח ס"ס קפ"ח דז"א רק למ"ד דמופלא הסמוך לאיש לאו דאורייתא ולדידיה הוא דבעינן דוקא גדול ובן דעת נמי גבי תרומה. אבל למ"ד דס"ל מופלא הסמוך לאיש דאורייתא ולדידיה תרומתו תרומה מה"ת א"כ ליכא למעט קטן משליחות מגם אתם ע"כ. ולפ"ז הא דב"מ דבעינן דשוויו שליח מעיקרא ולא סגי בגלוי דעת בסוף דניחא לי' משום דכתיב גם אתם מה אתם לדעתכם פי' מעיקרא אף שלוחכם לדעתכם מעיקרא. היינו דוקא למ"ד דמופלא הסמוך לאיש לאו דאורייתא. דלמ"ד דאורייתא לא דריש מה אתם לדעתכם ולא ממעט מאתם רק תורם שאינו שלו ולא גילה דעתו כלל דניחא לי' אבל כל שגילה דעתו דניחא לי' אפי' בסוף אתם קרינן בי'. וא"כ הרמב"ם דס"ל בהל' נדרים ונזירות ותרומות דמופלא הסמוך לאיש דאורייתא ע"כ לא דריש כלל מה אתם לדעתכם אף שלוחכם. ומש"ה אזיל לטעמיה דתרומתו תרומה אף בדלא שוויו שליח מעיקרא אלא שגילה דעתו לבסוף דניחא לי':