שולחן ערוך, יורה דעה שכ״ב: הפרש חלה שיש בין חלת ארץ ישראל לחלת חוצה לארץ. ובו ה' סעיפים: – עם 17 מפרשים

א

הפרש חלה שיש בין חלת ארץ ישראל לחלת חוצה לארץ. ובו ה' סעיפים:
מצוה עשה להפריש תרומה מהעיסה וליתנה לכהן שנאמר ראשית עריסותיכם תרימו תרומה וראשית זה אין לו שיעור מן התורה אפילו הפריש כשעורה פטר את העיסה והעושה כל עיסתו חלה לא עשה כלום עד שישייר מקצת ומדברי סופרים מפרישין אחד מכ"ד מן העיסה והנחתום העושה למכור בשוק מפריש א' ממ"ח ואם נטמאה העיסה בשוגג או באונס אף בעל הבית מפריש אחד ממ"ח:

ב

אין חייבים בחלה מן התורה אלא בארץ ישראל בלבד שנאמר והיה באכלכם מלחם הארץ ובזמן שכל ישראל שם שנאמר בבואכם ביאת כולכם ולא ביאת מקצתכם לפיכך חלה בזמן הזה אפי' בימי עזרא בארץ ישראל אינה אלא מדבריהם:

ג

מפרישין חלה בחוצה לארץ מדברי סופרים כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל:

ד

ג' דינים לחלה בשלש ארצות כל הארץ שהחזיקו בה עולי בבל עד כזיב מפרישין בה חלה אחת כשיעור והיא נאכלת לכהנים ושאר ארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים ולא עולי בבל שהוא מכזיב ועד אמנה מפרישין בה שתי חלות הראשונה אחד ממ"ח והיא נשרפת והשניה אין לה שיעור ונותנים אותה לכהן לאכלה וכל הארץ מאמנה ולחוץ בין בסוריא בין בשאר ארצות מפרישין שתי חלות הראשונה אין לה שיעור והיא נשרפת והשניה א' ממ"ח ונאכלת ומותרת לטמאים אפי' לזבים וזבות ובזמן הזה שאין עיסה טהורה מפני טומאת המת מפרישין חלה אחת בכל ארץ ישראל א' ממ"ח ושורפין אותה מפני שהיא טמאה ומכזיב ועד אמנה מפרישין שניה לכהן לאכילה ואין לה שיעור כשהיה הדבר מקודם:

ה

חלת חוצה לארץ אע"פ שהיא טמאה הואיל ועיקר חיובה מדבריהם אינה אסורה באכילה אלא על כהן שטומאה יוצאה עליו מגופו והם בעלי קריים וזבים וזבות ונדות ויולדות אבל שאר הטמאים במגע הטומאות אפי' טמאים מותרים לאכלה לפיכך בין בסוריא בין בחוצה לארץ אם רצה להפריש חלה אחת מפריש אחד ממ"ח ונאכלת לקטן שעדיין לא ראה קרי או לקטנה שעדיין לא ראתה נדה ואינו צריך להפריש שניה וכן אם היה שם כהן גדול שטבל משכבת זרעו או מזיבתו אע"פ שלא העריב שמשו (וי"א שצריך הערב שמש) (הר"ן פ' אלו עוברין) הרי זה מותר לאכול חלה הראשונה ואינו צריך להפריש שניה בחוצה לארץ: הגה וי"א כיון שאין חלה נאכלת בזמן הזה בארץ ישראל גם בשאר מקומות אין צריכין להפריש רק חלה אחת ולשרפה (טור בשם י"א ושאר פוסקים) וכן המנהג פשוט בכל מדינות אלו שאין מפרישין רק חלה אחת בלא שיעור ושורפין אותה כמו שהיו עושין כשמפרישין שתי חלות שחלת האור לא היה לה שיעור ומ"מ נוהגין ליטול כזית (מהרי"ל) . והאוכל חלה אפילו בחוצה לארץ מברך תחלה על המין שרוצה לאכול ואח"כ מברך אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לאכול תרומה (כל בו והוא מל' הרמב"ם סוף הלכות תרומה) וי"א כששורפין החלה עושין לה היסק בפני עצמה דישראל אסור ליהנות ממנה (מהרי"ק וכן הוא בתוספות פ' כל שעה) ונוהגין להשליכה לתנור קודם שאופין הפת:

א

והנחתום. ואף אם עושה עיסה קטנה מפריש א' ממ"ח וכן בעה"ב אפי' עושה עיסה מרובה כגון למשתה בנו וכה"ג מפריש א' מכ"ד שלא לחלק בעיסות כ"כ הרמב"ם והוא מהירושלמי וע"ל ר"ס שכ"ח:

ב

נטמאה. וכתב הב"י לקמן ר"ס שכ"ח דבזה"ז דליכא טהרות וכל עיסה טמאה א"כ אף של בעל הבית לעולם הוי א' ממ"ח ואפי' במקום שנותנין חלה לכהן:

ג

עזרא. שהרי לא עלו כל ישראל עמו:

ד

אמנה. שהיא קרובה לארץ העמים ואין יכולין לשמור עצמן ופירותיהן בטהרה וחלותיהן טמאות וטעונין שריפה כתרומה טמאה ולכך מפרישין ב' חלות א' שהיא מן התורה צריך להפריש כשיעור ולפי שהיא טמאה נשרפת והשניה אין לה שיעור דכיון דלא תקנום אלא כדי שלא תשתכח תורת חלה אוקמוה אדאורייתא. עכ"ל הש"ך:

ה

ולחוץ. שאינו שייך לא"י כלל ואין שם אפי' א' מן התורה גזרו בהם משום א"י ותקנו גם כן להפריש ב' חלות (והראשונה שנשרפה אין לה שיעור הואיל ואינה מן התורה והשניה אחת ממ"ח כיון שהיא נאכלת לכהנים ומותרת לטמאים כיון שאינה אלא מדרבנן לגמרי ועיין לבוש):

ו

ושורפין. כתב מהרי"ל בהל' פסח וצריך לשרפה במדורת כהן או כהנת ונכון לעשות לה מדורה לעצמה במקום שאין מבשלין שם או בתנור שאופין בו המצות טרם הורדו לתוכו המצות שאז ידוע לו שלא תבא לידי הנאת ישראל טרם כלייא איסוריה וכו' ונ"ל דוקא הנאה דשרפה אסור לזר אבל שאר הנאה מותר לזר כדאמרינן לגבי תרומה ובסי' של"א סי"ט בהג"ה עכ"ל הש"ך:

ז

המנהג. כ' רש"ל מה שאין אנו נוהגים עכשיו ליתן החלה לכהן קטן משום דלא מחזקינן בזה"ז בכהן ודאי ואין אנו יודעין איזה כהן אמיתי עכ"ל מיהו במצות נוהגין קצת ליתנה לכהן קטן ולא בשאר ימות השנה וצריך לחלק בין פסח לשאר ימות השנה. ש"ך (וכ"כ מהרי"ו בדיני פסח וכן כתבו אחרונים):

א

לשון הרמב"ם פ"ה מהלכות בכורים:

ב

מספרי פרשת שלח לך:

ג

משנה ספ"ק דחלה דבעינן ראשית ששיריה ניכרין:

ד

משנה ז' פ"ב דחלה וכ' הרמב"ם שם כדי שיהיה בה כדי מתנה לכהן:

ה

שם לפי שעיסתו מרובה:

ו

ג"ז שם במשנה:

ז

ג"ז ל' הרמב"ם שם מהא דאשכחינהו רב הונא בריה דרב יהושע לרבנן כתובו' דף כ"ה ע"א ונדה דף מ"ז ע"א:

ח

ג"ז שם מבכורות דף כ"ז ע"א:

ט

ג"ז שם ממשנה ח' פ"ד דחלה:
(°) פי' שהטומאה יוצאה עליו מגופו דחמירי כדאמר שמואל בבכורות דכ"ז ע"א והראב"ד השיגו מהא דאמר רבינא שם נדה קוצה חלה ואוכלה לה כהן קטן אבל איהי לא אכלה וכן שנינו שם במשנה ח' פ"ד דחלה שאסורה לזבים ולזבות והכ"מ החזיקו דרבינו איירי אחר שטבלו וכמ"ש בסעיף שאחריו וכפי' רש"י ותוספות בכורות דפירשו דאפילו גדול יכול לאכול אם טבל לקריו ושמואל ומשנה דחלה איירי בלא טבלו וכמו שהוכיחו התוס' והרא"ש בחולין דף ק"ד ע"א

י

מימרא דשמואל שם בבכורות וציינתיו לעיל:

יא

זהו פי' מה שאמרו שם גבי חלת חוצה לארץ אכיל לה כהן קטן:

א

וראשית זה כו'. ספרי כתרומת גורן כו' את מקישו לתרומת גורן סתומה אני אקיש לתרומת מעשר מפורשת ותינטל א' מעשרה כו' הה"א כתרומת גורן כן תרימו אותה לתרומת גורן הקשתיה כו':

ב

(ליקוט) אין חייבין כו' וסי' של"א ס"א והמעשרות כו'. ב"מ פ"ט א' ועתוס' שם ד"ה א"ה (ע"כ):

ג

בין בסוריא כו'. כר"ג שם מתני' ז' ושוה לשאר ארצות כמ"ש הרמב"ם שם ובפירושו הטעם דשאר ארצות לפי שהן מדרבנן [וכ"כ הר"ש שם ותוס' ברפ"ד דבכורות וכמש"ש בירושלמי ע"ש] וה"ה לסוריא דקי"ל כיבוש יחיד כו' כמ"ש בספ"ק דעבודת כוכבים וער"ס של"א:

ד

אפי' לזבים כו'. דמש"ש ואסורה לזבים כו' אחלה ראשונה קאי כמש"ש בפירושו [וכ"כ הר"ש שם בפי' הראשון] אבל שניה נאכלת אף להנך וכמ"ש בבכורות כ"ז א' ואמר שמואל אין תרומת ה"ל אסורה כו' הלכך נדה כו' ואי ליכא כו' ואכיל לה כהן גדול ומפרש מש"ש ב' חלות היינו בליכא כהן קטן וכמש"ש בגמ' וז"ש בס"ה חלת ח"ל כו' אבל תוס' שם וברפ"ח דחולין כתבו דשם לעולם מפרישין ב' חלות ומ"ש וטבול יום כו' ואסורה לזבין כו' אחלה שניה קאי וסוגיא דבכורות הוא בח"ל הרחוקה מא"י שם הדין כמ"ש הרמב"ם ולרמב"ם אין חילוק בכל ח"ל:

ה

ובזה"ז כו'. רמב"ם ובה"ג שנשארה על תקנת הראשונה:

ו

אפי' טמאים. צ"ל טמא מת וכ"ה ברמב"ם וכמ"ש בבכורות שם כ"ז א' ב' טמא מת מהו כו' ור"ל אם צריך טבילה וכן מש"ש ולית הלכתא כוותיה ר"ל דמצריך טבילה אלא א"צ טבילה וכ"כ תוס' שם ד"ה ולית כו' ודלא כרש"י שם דמפרש לענין הערב שמש:

ז

לפיכך כו'. גמ' שם:

ח

בין בסוריא. כנ"ל דדין ח"ל לה:

ט

וכן אם היה שם כו'. וכ"כ תוס' ורא"ש וכ"כ בה"ג וש"פ וכמש"ש במתני' וטבול יום אוכלה והיינו טבול יום דטומאה יוצא מגופו דטמאי מגע א"צ טבילה כנ"ל וז"ש אע"פ שלא כו' ואמר מש"ז או מזיבתו. ר"ל לאפוקי ר' יוסי דס"ל לקרי א"צ טבילה אבל בזבין מודה וכמש"ש בירושלמי ואסורה לזבין כו' למי נצרכה לר' יוסי כו':

י

וי"א כו'. דלה"ק שם כהן קטן וער"ן שם ונראה שסובר כמ"ש הר"ש דמ"ש וטבול יום קאי אטמאי מגע וסוגיא דרבכורות כר' יוסי וצ"ע (הנה מקור דברי הר"ן הוא מדברי הרמב"ן במלחמות שם ואזיל לשיטתו בסוף הלכות חלה שמפרש פלוגתייהו דרבנן ור"י בטמאי מגע ודוקא בחלה שניה דכיבוש ראשון וסוריא כו' ע"ש ואתיא הסוגיא דבכורות ככ"ע. אבל הרמ"א שהביא דעת הי"א ע"ד הרמב"ם וש"ע שפסקו אף בסוריא אינה אסורה אלא למי שהטומאה יוצא מגופו. ע"כ צ"ל כמ"ש רבינו דסוגיא דבכורות כר"י):

יא

וי"א כו'. דמש"ש שלא תשתכח תורת חלה דוקא בימיהם שה"ל אפר פרה והיו אוכלים תרומה וחלה וכמ"ש בפ"ג דחגיגה (כ"ה א') חברייא מדכין בגלילא משא"כ עכשיו. הרא"ש:

יב

בלא שיעור. עמ"ש בסי' של"א סי"ט:

יג

והאוכל כו'. כמו באכילת קדשים במתני' סוף פסחים וערש"י שם וה"ה בתרומה כמש"ש ע"ב ע"ג שאני תרומה כו' עשו אכילת תרומה כו':

יד

וי"א כו' דישראל כו'. כמ"ש בסי' של"א סי"ט:

א

אין לו שיעור. עיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סי' ר"א שחידש בזה ענין עמוק והוא שמצות הפרשת חלה יש בו ב' ענינים האחד הוא להפקיע איסור טבל מן העיסה והשני ליתנה לכהן ושני ענינים אלו חלוקים זה מזה שלפטור העיסה אין לו שיעור כלל מן התורה וחטה אחת פוטרת כל הכרי אמנם כדי לקיים מצות נתינה יש לו שיעור מה"ת כיון דכתיב תתנו צריך שיהיה כדי נתינה והשיעור הזה שהוא אחד מכ"ד או אחד ממ"ח הוא מן התורה בצד ומדרבנן בצד ונאחז דרך משל שהוא אחד מכ"ד וזהו שיעור חשוב לקיים מצות נתינה אמנם זהו השיעור אחד מכ"ד בעשרון שהוא שיעור חלה ושוב אין חילוק מה"ת אם העיסה הוא עשרון אחד או ממאה סאה והצד שהוא מדרבנן הוא חלק כ"ד מן העיסה כמות שהיא ואם גדולה כ"ד עשרונים צריך שיתן לכהן עשרון שלם ע"ש שהאריך בזה וקבע בזה מסמורות:

ב

ושורפין אותה. כתב בר"י על אודות האשה אשר הפרישה חלתה והניחתה אצלה אדהכי בא עוף ואכל החלה אשר הפרישה אי חייבת להפריש חלה אחרת. הדבר ברור דבזמן שהיו נותנין החלה לכהן היתה חייבת באחריותו כמו בראשית הגז בסימן של"ג ס"ה והיתה מחוייבת להפריש שנית אמנם בזה"ז דלשריפה אזלא א"צ להפריש שנית ע"ש:

ג

המנהג פשוט. עבה"ט מ"ש דאין בקיאין ביחוסי כהונה. הנה כ"כ הריב"ש בתשובה סימן צ"ד ובתשו' מהרשד"ם באה"ע סימן רל"ה בענין שבויה וחלוצה לכהן וע' בתשו' מהרי"ט ח"א סימן קמ"ט ובתשובת חוט השני סימן י"ז שהאריכו בזה לסתור דעת מהרשד"ם הנ"ל אבל בשו"ת שבות יעקב ח"א סימן צ"ג דוחה דבריהם ומקיים דעת מהרשד"ם הנ"ל וכיוצא בזה כ' המבי"ט ח"א סימן רי"ט וכ"כ בשאילת יעב"ץ ח"א סימן קנ"ה הבאתיו לעיל סימן ש"ה ס"ק ט' ועיין בזה בשו"ת כנסת יחזקאל סימן נ"ו ובשו"ת השיב ר' אליעזר סימן ח' מה שכתב על דבריו ובתשובת חות יאיר בהשמטות לדף קנ"ד ובדף רמ"ז ובתשובת זכרון יוסף ועיין בשו"ת בית אפרים חלק א"ח סימן ה' ובחלק אה"ע באורך בענין זה:

ד

דישראל אסור ליהנות. עיין בתשובת נו"ב תניינא חלק יו"ד ריש סימן ר"א מ"ש בזה:

א

(סי' שכ"ב סעיף ה' בהג"ה) מהרי"ק כו'. צ"ל מהרי"ו וכן הוא בתוס' פ' כל שעה דף ל"ד ד"ה מחמי':

א

אין לו שיעור. בין שיפריש רק מעט או הרבה פוטר העיסה כדמפרש ואזיל:

א

והנחתום כו'. דמשום הפסד ממכרו הקילו בו כן כ' העט"ז אבל הרמב"ם ר"פ ה' מהל' בכורים כ' הטעם לפי שהנחתום עיסתו מרובה ויש בשיעור זה כדי מתנה ואפי' עושה עיסה קטנה מפריש א' ממ"ח שלא לחלק בעיסת הנחתום וכן בע"ה אפי' עושה עיסה מרובה כגון למשתה בנו וכה"ג מפריש אחד מכ"ד שלא לחלק בעיסת הבעה"ב עכ"ד וכ"כ הברטנורה וכן מבואר בירושלמי ספ"ב דחלה ומביאו ב"י לקמן ר"ס שכ"ח:

א

ואם נטמאה כו'. הואיל ולשרפה עומדת וכב"י לקמן ר"ס שכ"ח דבזמן הזה דליכא טהרות א"כ כל עיסה טמאה א"כ אף של בע"ה לעולם הוי א' ממ"ח והביא שם דברי הרשב"א שכ' כן דעכשיו שכל העיסות אינן טהורות לעולם הוי אחת ממ"ח ואפי' במקום שנותנין חלה לכהן:

א

אפילו בימי עזרא כו'. שהרי לא עלו כל ישראל עמו:

א

כל הארץ כו'. עד כזיב שהוא ארץ ישראל גמור והיא נאכלת לכהנים בטהרה:

א

שהוא מכזיב ועד אמנה. שהיא קרובה לארץ העמים ואין יכולין לשמור עצמן ופירותיהן בטהרה וחלותיהן טמאות וטעונים שרפה כתרומה טמאה ולכך מפרישין ב' חלות א' שהיא מה"ת צריך להפריש כשיעור ולפי שהיא טמאה נשרפת והשניה תקנו רבנן כדי שלא תשתכח תורת חלה הלכך כיון שאינה אלא כדי שלא תשתכח תורת חלה אין לה שיעור דאוקמוה אדאורייתא:

א

וכל הארץ מאמנה ולחוץ כו'. שאינו שייך לא"י כלל ואין שם אפי' אחת מן התורה גזרו בהן משום א"י ותקנו ג"כ להפריש ב' חלות והראשונ' שנשרפה אין לה שיעור הואיל ואינה מן התורה והשניה אחד ממ"ח כיון שהיא נאכלת לכהנים ומותרת לטמאים כיון שאינה אלא מדרבנן לגמרי:

א

ושורפין אותה כו'. כתב מהרי"ל בהלכות פסח וצריך לשורפה במדורת כהן או כהנת לפי' ר"ת דפי' כן בפ' כ"ש שכ"כ מהר"ם כו' ונכון לעשות לה מדורה לעצמה במקום שאין מבשלין שם או בתנור שאופין בו המצות טרם הורדו לתוכו המצות שאז ידוע לו שלא תבא לידי הנאת ישראל טרם כליא איסוריה כו' וכ"כ מהרי"ו בדיני פסח סי' קנ"ג בשם תוס' פ' כל שעה ושיש לעשות כן בשאר מצות לעשות לה היסק בפני עצמה ומביאו הרב בס"ס זה ונ"ל דוקא הנאה דשרפה אסור לזר אבל שאר הנאה מותר לזר כדאמרי' גבי תרומה לקמן סי' של"א סי"ט בהג"ה:

א

לפיכך בין בסוריא בין בח"ל כו'. כלומר כיון שבשאר טמאים מותר לאכלן הלכך קטן וקטנה שאין עליהם טומאה מגופם אע"פ שלא נזהרו מטומאת מת וכה"ג אוכלין אותה וא"צ להפריש אחרת כלל אבל היכא דליכא קטן או קטנה או גדול שטבל לקריו מפריש אחת לאור ואין לה שיעור ואחת לכהן ויש לה שיעור ומותרים לאכלה בטומאה לזבים וזבות ולנדות וליולדות כמו שנתבאר והי"א בהג"ה ס"ל דבכל ענין אין מפרישין האידנא רק חלה אחת אפי' אין שם כהן טהור רק מי שטומאה יוצאת ממנו מגופו אין מפרישין אלא חלה אחת והטעם כתבו הפוסקים לפי שצריך לשמרה מזרים ומעובדי כוכבים וגם פעמים שנותנין אותם בקערה במרק רותח ועתה אסור זר לאכלה בקערה ומשמע דהי"א פליגי נמי היכא דאיתא כהן קטן או גדול טהור אין ליתן להם לאכלה רק שורפין אותה וכ"כ מהרש"ל פ' כ"ה סי' ס' דאין נוהגין לתת חלה כלל לקטן משום דלא מחזקינן בזמן הזה בכהן ודאי וכן כתב מהרי"ל בהלכות פסח דדרכו לדרוש ברבים שלא להאכילה לכהן. קטן שלא יאמרו חלת ח"ל נאכלת וכ"כ מהרי"ו בתשו' סימן קנ"ג בדיני פסח דאין נוהגין לתת החלה לכהן קטן והטעם נ"ל דחיישינן שמא יפרר ואתי לידי תקלה או משום דלא מחזקינן בזמן הזה בכהן ודאי עכ"ל וכ"כ הרב בא"ח ס"ס תנ"ז אע"ג דסתם שם בתחלה כסברת הטור דמאכילין אותו לכהן קטן והכי נהגינן האידנא בחלות דמצה ובחלות דכל ימות השנה לא נהגינן ליתנה לכהן קטן וצריך לחלק בין פסח לשאר ימות השנה:

א

עד שישייר מקצת. שנאמר ראשית בעינן ראשית ששיריה ניכרין:

ב

שלשה דינים לחלה כו'. יש כאן שתי שיטות האחת היא שיטת התוס' והרא"ש פ' כל הבשר בקיצור תנן שלש ארצות לחלה מא"י עד כזיב חלה אחת מכזיב עד הנהר ועד אמנון ב' חלות אחת לאור ואחת לכהן של אור יש לה שיעור ושל כהן אין לה שיעור מן הנהר ועד אמנון ולפנים שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן של אור אין לה שיעור ושל כהן יש לה שיעור וטבול יום אוכלה רבי יוסי אומר אינו צריך טבילה ואסורה לזבים ולזבות לנדות וליולדות ופירש הרא"ש דדין שתי חלות שנזכר במציעתא במשנה זו הטעם לפי שאותו המקום הוא סמוך לארץ העמים והוא מקום טומאה ואין יכולין לשמור עצמם ופירותיהם בטהרה וחלותי' טמאות וטעונות שריפה כחלה טמאה לכך חלה אחת לאור ותקנו להפריש עוד אחרת לכהן לאכילה שלא תשתכח תורת חלה אבל אותה של אור היא מדברי תורה יש לה שיעור ומה שנזכר בסיפא דמתני' שתי החלות היינו מדברי סופרים ע"כ חלה הנאכלת חשובה טפי ויש לה שיעור וטבול יום אוכל החלה השניה אף ע"פ שלא העריב שמשו כיון שאינה אלא משום שלא תשתכח תורת חלה (ונראה דגם במציעתא אמרי' כן בחלה של כהן) והא דאמרינן ואסור לזבים כו' היינו בלא טבילה וקמ"ל דאף דלר' יוסי אין צריכין טבילה בבעלי קריין מ"מ בהנך צריך טבילה ולרבנן בטומאה שאינה יוצאה מגופו כגון טומאת מגע מת כיון שאין יוצאה מגופו ג"כ א"צ טבילה ויש עוד דין רביעי דהיינו מה שזכרנו בפ' עד כמה אמר רבינא הלכתא נדה קוצה חלה ואכיל כהן קטן ואי ליכא כהן קטן שקלא לה בריש מפה ושדייה לתנורא והדר מפרישה חלה אחרת כי היכי דלא לישתכח תורת חלה ואכיל לה אפילו כהן שהוא גדול נמצא היכא דאיכא כהן קטן אין צריכין להפריש חלה אחרת ואע"ג דבדין הסיפא דמתני' חלת האור אינה נאכלת כלל כמו בחלת האור שברישא וצריך לעולם ב' חלות שאני דין הסיפא שאותן מקומות סמוכים לא"י ומתחזי חלה דידהו כחלת א"י גזרו טומאה שלא לאכלה אפי' כהן טהור גמור אבל הדין הרביעי איירי במקומות הרחוקים כגון בכל ולא מתחזי כחלת א"י לא גזרו איסור מחמת טומאת עצמו ונאכלת לכהן קטן ולא הצריכו להפריש חלה אחרת וה"ה לכהן שהוא גדול וטבל לקריו ואע"פ שלא העריב שמשו וכמו שהקילו בדין הרביעי כשיש כהן קטן שאין צריכין להפריש חלה אחרת ולשרוף את זו כמו בדין השלישי הכי נמי הקילו שמותרת החלה הנאכלת לזבין ולזבות דלא כחלה הנאכלת בדין הג' ע"כ והרמב"ם יש לו שיטה אחרת דהיינו שעושה מן דין הג' והדין הד' הכל א' וחשיב הכל לח"ל ואין מפליג בין קרוב לא"י או רחוק דגם בקרוב הוה הדין כמו שנזכר בדין הד' ועיקר החילוק בין מציעתא לסיפא הוה בזה דברישא הוה א"י ממש לכל דבר דהיינו שאותו הגבול כבשוהו עולי מצרים וגם עולי בבל ע"כ אין שם אלא חלה אחת ובמציעתא הוה מקום שכבשוהו עולי מצרים ולא עולי בבל ע"כ מפרישין ב' חלות מפני שהראשונה טמאה שהרי לא נתקדשה בימי עזרא וקדושה הראשונה בטלה משגלו והואיל והיא א"י מפרישין חלה כשיעור ושורפין אותה ומפרישין חלה שנית לאכילת כהן כדי שלא יאמרו תרומה טהורה נשרפת ובדין השלישי והרביעי דלעיל אמרי' בשניהם מפריש שתי חנות אחת לאור כדי שלא יאמרו ראינו תרומה טמאה נאכלת ומוטב לרבות בנאכלת שתהיה כשיעור ובשני דינים האלו מהני כהן טהור שאין צריכין להפריש [רק] חלה אחת וזה מבואר בפי' המשניות להרמב"ם שאין חילוק בין קרוב לרחוק. אכן דברי הטור אין להם ביאור דהוא דלא כמאן דכתב תחלה ובמקומות הקרובות לה דמשמע דס"ל כדעת הרא"ש שמפליג בין סמוכים לא"י לרחוקים וא"כ מה שכתב אח"כ בד"א כשאין שם כהן טהור כו' קאי אאותן הרחוקים וכמ"ש בשם הרא"ש וע"כ כתב דמותר לזבים כו' דאלו בסמוכים אסור להרא"ש ואח"כ סיים ומדברי הרמב"ם יראה דדוקא בח"ל כו' דמשמע לפי דעה הראשונה אף בא"י הוה מהני כהן קטן וזה אינו אליבא דכ"ע שהרי בא"י פשיטא דאינה נאכלת ואפי' בסמוכים לה לפי דעת הרא"ש שזכרנו ובדוחק י"ל דמ"ש ומדברי הרמב"ם כו' רצונו לומר אפי' לדברי הרמב"ם דאין מחלק בין סמוכים לרחוקים מ"מ מחלק בין א"י לח"ל ואע"פ שכבר כתב דעכשיו ליכא טהרה בא"י דהיינו שאין לנו מי חטאת להזאה על טמא מת ע"כ א"א לחלה שתהא נאכלת מ"מ חזר וכתבו כאן שהוא לעיקר הדין מחמת טומאת החלה עצמה שטמאה מחמת מגע ולזה לא מהני טהרה דאדם ובש"ע כאן העתיק דברי רמב"ם ותימה על שלא הרגיש בב"י שיש בזה מחלוקת בין הרמב"ם להרא"ש:

ג

חלת ח"ל. והיינו מה שזכר בסעיף ד' וכל הארץ מאמנה ולחוץ כו' כי אין חילוק בין ח"ל הסמוכה לא"י לרחוקה לדעת הרמב"ם כמו שזכרנו:

ד

ואינו צריך להפריש חלה שניה בח"ל. פי' כשיש כהן טהור אבל כשאינו טהור אסור לאכול ממנו כהן שטומאה יוצאה בגופו ואז צריך להפריש שתים אחת לאור ואחת לכהן לאכלה אפילו אם טומאה יוצאה מגופו ולא טבל והטעם שכיון שכבר הפריש אחת לאור והיא העיקר רק בשביל שלא תשתכח כו' הפריש עוד אחת לכהן ע"כ אין בה קדושה משא"כ אם יש כהן טהור שאין מפריש רק אחת והיא העיקר ע"כ צריכה טהרה ואסורה לבעל קרי ולזבים וע"ז אמרו במשנה ואסור לזבין וכן מביאה בפי' המשניות להרמב"ם והרבה תיוהות קא חזינא בלבוש כאן שהעתיק דברי הש"ע כאן והם דעת הרמב"ם והכניס הוא בתוכה קצת דברים מדעת הרא"ש דהיינו שעשה חלוקות בין עיירות ח"ל עצמן בין קרובים לרחוקים דהיינו שכתב שמן העיירות שמן אמנה ולחוץ בין בסוריא בין בשאר הוי החלה השניה דהיינו של כהן אסורה לזבים וזבות ובח"ל הרחוק התיר לבעל קרי וזבים וזבות ובהדיא כתב הרמב"ם והעתיקו הש"ע סעיף א' דבזה מותר לזבים ולזבות אלא ודאי שזהו דעת הרא"ש ואם בא לפסוק כדעת הרא"ש לא היה לו לכתוב דבין בסוריא בין בשאר ארצות דמהני כהן קטן שאין צריכין להפריש אלא חלה אחת והרי סוריא היא סמוכה לא"י כמ"ש הוא עצמו תחלה ושם לא מהני כהן קטן אלא לעולם צריך להפריש ב' חלות שם כמ"ש לעיל בשם הרא"ש דדוקא ברחוק מא"י מהני כהן קטן שאין צריכין להפריש שתי חלות אלא על כרחך שזהו כדעת הרמב"ם והוא באמת לשונו ממש וכמו שהעתיק כאן בש"ע נמצא פסקיו סותרים זה את זה:

ה

וכן המנהג פשוט כו' ושורפין אותה כו'. כתב רש"ל בפ' כל הבשר אין אנו נותנין עכשיו אפי' לכהן קטן וכ"ש לגדול שטבל לקריו שאין לו היחוס ואין אנו יודעין איזה כהן אמיתי והארכתי בפ' הפרה סי' ל"ה וכמו שכתב מהרי"ו אותן האופין בליל י"ט דפסח שאופין עוגה קטנה וקודם אפייתה אין קוראין לה שם חלה עד שעת הפרשתה ואחר הפרשתה לא יטלטלו אותה כלל אפי' איכא כהן קטן דאין אנו נוהגין לתת חלה לכהן קטן משום דלא מחזקינן בזמן הזה בכהן ודאי עכ"ל: