א
דיני ידות הנדרים. ובו ה' סעיפים:
ידות (פי' ידות שהתחיל לנדור ולא גמר הדבור ואעפ"כ הוא נאסר כאילו נדר כל הדיבור כאדם שאוחז ביד הכלי ועל ידי כך משתמש בכלי כאילו אחז בו בעצמו) נדרים כנדרים והוא שיהו מוכיחות קצת על הנדר כיצד האומר לחבירו מודרני ממך שאיני אוכל לך או מופרשני ממך שאיני אוכל לך או מרוחקני ממך שאיני אוכל לך אסור לאכול עמו (וי"א דאפילו אמר שאני אוכל לך באלו לשונות אסור לאכול עמו) (הר"ן בשם יש גורסין ועס"ק ב') אבל אם אומר שאיני אוכל לך לבד בלא מודרני ממך לא הוי יד ואם אמר מודרני ממך או מופרשני ממך או מרוחקני ממך ולא סיים דבריו שאיני אוכל לך במודרני ממך אסור לדבר עמו ובמופרשני ממך אסור לשאת ולתת עמו ובמרוחקני ממך אסור לעמוד בד' אמותיו:
ב
אמר לחבירו מודר אני לך מאכילה או מהנאה שניהם אסורים לאכול או ליהנות זה מזה אבל אם אמר מודר אני ממך מאכילה או מהנאה הוא אסור בחבירו וחבירו מותר בו:
ג
אמר מנודה אני לך או משמתינא ממך אם סיים דבריו שאני אוכל לך אינו נדר ומותר בכל ואם לא סיים דבריו אסור לעמוד בד' אמותיו אבל אם אמר נדינא ממך וסיים בדבריו שאיני אוכל לך אסור לאכול עמו לא סיים דבריו שאיני אוכל לך אסור ליהנות ממנו: הגה וכבר נתבאר דיש חולקין וס"ל דכל שלא אמר שאיני אוכל לך או שאני אוכל לך לאו כלום הוא:
ד
אמר כנדרי רשעים ככר זה עלי או שאמר כנדרי רשעים הימנו והיה ככר מונח לפניו אסור בו אבל אם אמר כנדרי כשרים עלי או כנדרי כשרים ככר זה עלי אינו כלום ואפילו אמר כנדרי כשרים ככר זה עלי קונם (פי' קונם אחד מכנויי הקרבן) אבל אם אמר כנדבת כשרים עלי או כנדבת כשרים ככר זה עלי הוי נדר:
ה
הנודר שלא אוכל או שאוכל עמך אפילו יד לא הוי דלשון זה לשון שבועה הוא ולא לשון נדר אם לא שנדר לעשות מצוה ומיהו כיון דהאידנא מרגלא בפומייהו דאינשי למינדר בהאי לישנא אין להקל וצריך התרה כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים ויש מי שאומר דנדר שאמרו בלשון שבועה ושבועה בלשון נדר מהני מדין ידות ומיהו בנזירות שהוציאו בלשון שבועה לדברי הכל אסור:
באר היטב יורה דעה
ר״ו
א
שאני. דה"ק מודרני עמך כשאוכל לך:
ב
לדבר. כ' הש"ך ונראה דחסר כאן הגהת הרב דעה א' דס"ל דכל שלא סיים דבריו לא הוי נדר כלל כיון דמשמע הכי ומשמע הכי לא הוי ידים מוכיחות וכ"כ הט"ז וכן מבואר מדברי הרב ס"ג דכ' וכבר נתבאר וכו' והב"ח מחמיר ביותר דידים שאינן מוכיחות הויין ידים ואפי' לא סיים דבריו אסור אפי' לאכול עמו ואין זה עיקר בש"ס ופוסקים ואם אמר שאני אוכל לך לא אמר כלום ואם מסרבין בו לאכול הוי הוכחה ר"ל מה שאוכל לך קונם ואסור ואם אמר מודרני ממך או שאר הלשונות ואמר אם אוכל לחוד ולא אמר לך יש מי שפסק דאסור ויש מי שפסק דכיון דלא אמר לך אינו כלום ואם אמר שאיני אוכל אפילו אמר מודרני ממך או שאר הלשונות אינו כלום וכ"ש אם אמר שלא אוכל לך אפי' אמר מודרני ממך ומ"מ לכ"ע שאיני אוכל לך לחוד או שלא אוכל לך לחוד לא אמר כלום דכל זמן שאוסר עצמו על החפץ לא הוי יד לנדרים דאפי' נדרים עצמן אם אמר הרי עלי שלא אוכל ככר זה כקרבן אינו כלום וכ"כ הרא"ש שאם אמר אני נודר שלא אוכל עמך אינו כלום שהוא לשון שבועה ולא לשון נדר ומיהו כיון שרגילין האנשים לידור בזה הלשון אין להקל וצריך התרה שלא ינהג קלות ראש בנדרים עכ"ל רבי' ירוחם ולפ"ז מ"ש הרב וי"א דאפילו אמר שאני כו' אינו מדוקדק כלל דאדרבה טפי אסור לכ"ע עכ"ל:
ג
מאכילה. ואם לא הזכיר לא אכילה ולא הנאה לא הוי נדר כלל. טור. אבל להמחבר הוי נדר שאינו רשאי לדבר עמו כ"כ הב"ח והפרישה ופשוט הוא ודלא כלבוש שהעתיק כאן דברי הטור בסתם ובס"ח העתיק דברי המחבר בסתם עכ"ל הש"ך:
ד
מנודה. כתב הש"ך דדברי המחבר צ"ע דאי ס"ל דמנודה או משמתינא לאו לשון נדר הוא א"כ כ"ש אם לא סיים דבריו דמותר בכל ואי ס"ל דהוא לשון נדר א"כ בסיים דבריו שאני אוכל לך נמי אסור לאכול עמו ורבי' ירוחם כתב וז"ל מנודה אני לך או משמתינא ממך אפילו סיים ואמר שאני אוכל לך מותר ומ"מ אסור לישב בד' אמותיו אפי' אמר מנודה אני לך לחוד או משמתינא ממך לחוד כו' ויש ליישב בדוחק וצ"ע עכ"ל:
ה
נתבאר. היינו לפי שהגיהו בדבריו כמ"ש בס"ק ב' ומ"מ יש לדקדק מאי ענין זה לזה הא הכא גרע טפי וכמ"ש התוס' בשם ר"י דבמנודה ונדינא ממך אפילו לא סיים דבריו אסור ליהנות אלא שנראה שהרב נמשך אחר דברי הטור דמשוה לגמרי מנודה ונדינא למרוחקני וצ"ע ונראה דלענין הלכה אין להקל עכ"ל הש"ך:
ו
אסור. דהוי כאומר ככר זה עלי כקרבן דסתם רשע חייב בקרבן. ש"ך:
ז
קונם. דמה שתולה בכשרים בטל את הקונם דכשרים לא נדרי כלל אלא נודבין. ש"ך:
ח
נדר. פי' דלשון נדר היינו שאוסר החפץ עליו ולשון שבוע היינו שאוסר עצמו על החפץ וכשאומר אני נודר שלא אוכל עמך הו"ל לשון שבועה ושבועה נמי לא הוי שלא נשבע בלשון שבועה עכ"ל הש"ך:
ט
מצוה. האומר הרי אני נודר רביע גופי הוה כאלו אמר הריני נודר לתת רביעית גופי וחייב צדקה רלנ"ח סי' ג':
באר הגולה על שולחן ערוך יורה דעה
ר״ו
א
משנה ריש נדרים:
ב
כשמואל וכרבא שם דף ה' ע"ב שידים שאינם מוכיחות לא הויין ידים וכ"כ הרמב"ם בפ"א והרא"ש שם בפסקיו וכ' אע"ג דבשלהי נזיר גרסינן איפכא גירסא דהכא עיקר:
ג
טור בשם הרמב"ם כמסקנת הגמ' משמיה דשמואל שם דף ה' סוף ע"א דברייתא שפיר אתיא כוותיה וכ"כ הר"ן בשם י"א:
ד
מסקנת הגמרא שם משמיה דרבי יוסי בר חנינא:
ה
הרא"ש שם וכ"כ הר"ן ושכן דעת הרמב"ן אבל בסתם הויין ידים שאינן מוכיחות דלא הויין ידים דלא כדעת הרמב"ם בסעיף דלעיל
(°) פי' הר"ן דלך משמע לך כלומר נכסי אסורים לך ומשמע משלך:
ו
שם בגמרא:
ז
משנה ריש נדרים וגמרא דף ז' ע"א וע"ב כרב חסדא שם ע"ב דאמר בהא נמי פליגי ולית דחש לה להא דר"ע הרא"ש והר"ן:
ח
רמב"ם שם בפ"א כפי פירוש הראב"ד וכ"נ שהטור מפרש דבריו כן וכר' עקיבא במשנה מדפרש אביי למילתיה שם בגמרא:
ט
מימרא דרב פפא שם.
(°) דזה לשון נדר אבל מנודה אני לך אינו לשון נדר:
י
הרמב"ם שם וכ"כ בתוס' שם:
(°) כ' הרב ט"ז שנראה מכאן שיש חסרון למעלה וצ"ל בסוף סעיף א' הג"ה וי"א דכל שלא סיים שאיני אוכל לך או שאני אוכל לך לאו כלום הוא היינו דעת הרא"ש בטור עכ"ל ועיין במה שציינתי בסעיף ב':
יא
משנה וגמ' שם דף ט' ע"א.
(°) שהרשעים דרכן לידור אבל כשרים אין דרכן לידור אבל דרכם להתנדב והטעם דנדר הוא בל' הרי עלי נמצא שהאחריות עלהנודר ושייך בזה תקלה דאם יאבד אותה שהפריש לא יתן אחרת מה שאין כן בנדבה שהוא בלשון הרי זו ואין שום אחריות עליו. ט"ז:
יב
טור בשם אביו הרא"ש בפסקיו בפרק א' דנדרים:
יג
הר"ן בריש נדרים בשם הרמב"ם וכן נראה מד' הטור שמפרש ד' הרמב"ם כן:
יד
בבית יוסף לא מצאתי מקור מוצא דין זה ונלע"ד שהוא פשוט מהא דתנן בריש נזיר האומר אהא הרי זה נזיר וכו' והוא לשון שבועה:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה דעה
ר״ו
א
ידות כו'. מתני' וגמ' ג' א':
ב
והוא כו'. עמ"ש בא"ה סי' כ"ז ס"ד:
ג
שאיני. כ"ה גירסת הרמב"ם:
ד
וי"א כו'. כ"ה גירסת הרא"ש וע"ש ד' ב' ד"ה שאני אוכל כו'. והר"נ כתב במתני' ד"ה שאני שתי הגירסות וכתב בגמ' ד' ב' ד"ה א"ה דלס"ד דשאני אוכל לבד הוי יד לכאורה גירסת הרמב"ם ניחא דלגירסא שאני אוכל דאכילנא קאמר אבל תירץ דא"כ מאי שאני הל"ל אוכל לך ויותר ניחא גירסא זו דלגירסא שאיני מנ"ל דיד לנדר דלמא לשבועה דא"א לומר דאמר קונם דא"כ נדר גמור הוא ודחק עצמו כגון דאמר ומ"מ הואיל ל"ק שאני לא הוי נדר גמור דלשון שבועה הוא. ומ"מ ודאי שאני יותר ניחא ולשיטת הרא"ש דוקא דאמר שאני ולשון הרב תמוה במ"ש דאפילו ואף לשיטת הר"נ הל"ל דכ"ש כו'. ועמ"ש בס"ה:
ה
אבל אם כו'. דלא כס"ד אלא כמסקנא כשמואל. הרא"ש. וצ"ע הא בברייתא שם מפורש בהדיא דשאני אוכל לחוד אסור כמ"ש ד' ב' ואין לומר דהברייתא ס"ל דא"צ ידים מוכיחות הא דיוקא דשמואל מלך שייך ג"כ אברייתא (עבתוס' ד"ה מתני' קשיתיה) ועמ"ש למטה:
ו
ואם אמר כו'. הרמב"ם ור"נ בשם א"ד וכפשטיה דגמ' מ"מ מודר אני כו' משמע כו'. ובזה ניחא הברייתא הנ"ל די"ל דת"ק שאני אוכל עם מודרני ומודרני לחוד ג"כ אסור לדבר כו' ובלא"ה ניחא לפי' הר"נ אליביה דאמר קונם כנ"ל: וי"א (עט"ז ס"ק א' וש"ך ס"ק ג') דכל שלא סיים שאני אוכל או שאיני אוכל לאו כלום הוא הרא"ש בפירושו וחיבורו ודייק ממש"ש לימא קסבר שמואל משמע דלמ"ד הוי ידים אסור באכילה ומותר לדבר אלמא יותר הוי הוכחה לאכילה מלדבר:
ז
מאכילה או כו'. כשיטתם בהג"ה ס"א.:
ח
אמר מנודה כו'. ר"ל כת"ק וכמ"ש הרא"ש והר"נ דאין הלכה כר"ע הדא דאין הלכה כר"ע מחביריו ועוד דאמר שם לית דחש כו' וכ"ז בשסיים שאיני אוכל דקאי ארישא כמ"ש הרא"ש והר"נ אבל בלא סיים ס"ל דלעולם אסור דהטעם דמותר במנודה ומשמיתנא משום דלשון שמתא הוא כמש"ש ורבנן סברי כו' והוא אמר שאני אוכל משא"כ בל"ק שאני אוכל דהוי שמתא ונדינא לשון הנאה:
ט
וכבר כו'. כשיטתו בס"א:
(ליקוט) וכבר נתבאר כו'. דע"כ יותר מוכיח איסור הנאה מאיסור דיבור מדקאמר שם לימא קסבר שמואל ידים שא"מ כו' ואפ"ה מותר משום דהוי ידים שא"מ וכ"ש בדיבור וכיוצא שא"מ לגמרי. הרא"ש שם ד"ה אבל כו' והר"נ שם (ע"כ):
י
ככר זה. ערא"ש בפירושו שם ד"ה עלי בקרבן כו' וכ"כ תוס' שם ד"ה כנדרי. וקשה מי ידעינן כו' וי"ל כו':
יא
או כו'. משום שבועה. גמ' שם:
יב
והיה. רא"ש שם ותוס' שם ד"ה הימנו כו':
יג
אבל כו'. מתני' שם:
יד
עלי או כו'. הר"נ במתני' וע"כ בכה"ג מיירי כנ"ל:
טו
ואפי' אמר כו'. הרא"ש במתני' שם ותוס' בשם הר"א בד"ה כנדרי כשרים כו':
טז
אבל אם כו'. מתני' שם אבל הימנו לא כמ"ש במתני' וכמ"ש הרא"ש ור"נ וצ"ע מ"ש כאן דמהני עלי בלא ככר זה כנ"ל:
יז
הנודר כו'. כמש"ש ב' ב' נדרים דמיתסר כו' לאפוקי כו' ועתוס' שם ד"ה נדרים כו' ולכן אמר במתני' מודרני ממך כו' ול"ק נודרני שלא אוכל כו' וכן שם ט"ז ב' מ"ש נדר כו' ועתוס' דשבועות כ"ה א' ד"ה חומר כו':
יח
אם לא כו'. רא"ש שם כשיטתו שכתב בפירושו ה' א' ד"ה נדר כו' וכמש"ל סי' רי"ג ס"ב אבל הר"נ פי' שם ד"ה והלא דלאו דוקא נדר אלא נשבע ע"ש וכמש"ש פ' ב' ואב"א כו' וכ"כ בפי' הרא"ש י' א' ד"ה במוהי בשם י"מ:
יט
ומיהו כו'. כמש"ש רפ"ב ובסופו שם וע"ל סי' ר"ה ס"א בהג"ה:
כ
ויש מי כו'. הר"נ בשם רמב"ן ב' ב' ממ"ש בפ"ב ובפ"ג דשבועות איזהו איסר כו' הרי עלי שלא אוכל כו' ובשבועות כ"ב גירסתם באומר אכילה משתיהן עלי שבועה וגירסת ספרים שלנו אינו כן אלא בנדרים כ"ד ב' (ובשבועות כ"ט א') אמרינן באומר יאסרו כו' וסברא הראשונה ס"ל דל"ד נקט ובירושלמי פליגי בהו דר' יודן ור' מונא סברי אין נדר בלשון שבועה ואין שבועה בלשון נדר ור' יוסי פליג עלייהו וקי"ל כרבים. שם. וז"ש הרא"ש דשאיני אוכל לך לאו כלום הוא והרמב"ם ס"ל דנדר הוא ואזלי לשיטתייהו:
כא
ומיהו כו'. כ"מ בגמ' שם וכמ"ש הרא"ש בפירושו שם ד"ה לאפוקי. ונזיר נמי אע"פ כו':
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
ר״ו
א
לעשות מצוה. עבה" ט בשם רלנ"ח ועיין מה שכתבתי לקמן סימן רנ"ח ס"ק ג' עוד בשמו:
ב
מהני מדין ידות. עיין בתשובת נודע ביהודה תניינא חלק יו"ד סי' קמ"ה שכתב דפלוגתא זו דוקא אם היה בדבר שיש בו ממש כמו לא אוכל שהמאכל יש בו ממש אבל אם היה בדבר שאין בו ממש דאפילו בנדר גמור אין כאן איסור תורה כדלקמן סי' רי"ג ס"א שומעין להקל כדעת הרא"ש ואפי' להרמב"ן עכ"פ במקום קצת מצוה מתירין אפי' ע"ד רבים ע"ש:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך יורה דעה
ר״ו
א
(סי' ר"ו ט"ז ס"ק א') יש להסתפק אם לדבר עמו קאמר. ובמסרבין בו לאכול ואמר מודרני ממך ודאי מוכח דבאכילה קאמר והוי כמו נזיר עובר לפניו כך מתבאר מדברי הרשב"יא:
ב
(שם סעיף ב') מאכילה או מהנאה שניהם אסורים יש לי לחקור במודר אני לך מהנאה דאמרינן שניהם אסורים משום דמפרשי' לך הוא עליך וגם ממך אם הם על הגופות שזה יאסור ליהנות מזה ואינו כלל על הנכסים ונ"מ לדינא דסי' רכ"ח ס"ה ע"ש או דהוא רק על הנכסים ונ"מ דמותר לחמם זה בבשרו של זה או דמפרשי' מודר אני ונכסי עליך ונם ממך ומנכסיך ולכאורה מתוך הסוגיא נראה דתרווייהו במשמע ע' בר"ן בפירוש בס"ד דמודרני ממך שניהם אסורים משום דאני ונכסי מודר ממך ומנכסיך קאמר וא"כ נהי למסקנא אדחי דאין שניהם אסורים היינו משום דממך משמע רק הוא ממנו אבל במודר אני לך מהנאה דמשמע שניהם י"ל דעל הגופים ועל הנכסים קאמר וכן במודרני ממך בהנאה י"ל דאסור ממנו ומנכסיו ובר"ן ראיתי כתב בדינא דמודר אני לך שניהם אסורים וז"ל דלך משמע לך כלומר נכסי אסורים עליך וכו' ממתק לשונו נראה דרק הנכסים אסורים ובאמת צ"ע אמאי לא נפרש דמודר אני לך היינו עכ"פ גם על הגופים וצ"ע. ואדרבה נ"ל ראיה דקאי על הגופים מדברי הר"ן ר"פ המדיר את אשתו מליהנות לו שכתב במדירה מזה הלשון אין נאסר רק הנכסים אבל לא מתשמיש דאינו חל דמשועבד לה ע"ש. מבואר להדיא במדירה בלשון מליהנות לו היינו מגופו כגון תשמיש רק תשמיש אינו חל מטעם שעבוד אבל מ"מ משמע דלי כולל ממני אף מגופי א"כ ה"ה במודר אני לך דכולל ממך מגופך כנלע"ד ראיה ברורה לדינא וע' בחי' הרא"ה (ר"פ המדיר):
ג
(שם סעיף ג' בהג"ה) וכבר נתבאר דיש חולקין ע' בש"ך (סק"ו) ומה שהקשה דהא מצינו דנדינא ממך חמיר ממרוחקני ממך לקצת שיטות דאסור אף באכילה בפשוטה יש לדחות דשאני זה דהנך שיטות סוברים דנדינא ממך משמע שיהיה נע ונד ממנו לגמרי אף באכילה וכמ"ש בתוס' אבל לענין ד' אמות סוף סוף הוי ידים שאין מוכיחות אולם באמת דברי ההג"ה תמוהים לי במ"ש וכבר נתבאר וכו' ובאמת יש לחלק שאני במרוחקני ממך הוי ידים שאין מוכיחות דשמא באכילה קאמר כיון דשייך לומר מרוחקני באכילה אבל במנודה אני לך שאני אוכל דפסק המחבר דהותר בכל דל"ש מנודה לאכול וא"כ י"ל באומר סתם הוי מוכח דכוונתו לישב בד' אמותיו כיון דלאכילה לא הוי כלל לשון מנודה והרמב"ם דפסק מנודה אני לך שאני אוכל אסור באכילה ופסק ג"כ במנודה אני לך אסור לישב בד' אמותיו היינו רק לטעמיה דגם במרוחקני לחוד אסור לישב בד"א אבל לשיטת המחבר דמנודה אני לך שאני אוכל מותר באכילה י"ל לכ"ע במנודה אני לך לחוד הוי מוכח דאסור לישב קאמר וא"כ לפי דברינו י"ל דמנודה אני לך חמיר מנדינא אני לך דבנדינא אני לך דמהני לאסור באכילה אם אמר שאני אוכל י"ל דנדינא לך סתם מותר אפי' לישב להיש חולקים ובמנודה אני לך לחודיה אסור לישב כנלע"ד:
ד
(שם ש"ך סק"י) דבר זה אינו בב"י. הוא בב"י בבדק הבית:
ה
(בא"ד) וכן משמע בפי' הרא"ש שם. והאריך בזה בת' מהר"ם אלשיך (סי' ק"ג וק"רד) וע' מהרימ"ט (ח"א סנ"ג) שכ' דנזירות הוי כשבועה דמתסר גברא רק דבזה חלוק משבועה דבשבועה לא נתפס הגברא כלל ומש"ה מתפיס בשבועה לא מהני ובנזירות נתפס הגוף בקדושה מש"ה מתפיס בנזירות מהני ע"ש:
שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה
ר״ו:א׳
א
ויש אומרים דאפילו אמר שאני אוכל לך. בלא י' באלו לשונות אסור דה"ק מודרני ממך כשאוכל לך.
ר״ו:ב׳
א
שאני אוכל לך באלו הלשונות כו'. אבל אמר שאני אוכל לך לחוד או שאני טועם לך לחוד לא אמר כלום ואם מסרבין בו לאכול הוי הוכחה כיון (דלא) אמר לא אכילנא ואמר שאוכל לך ר"ל מה שאוכל לך קונם ואסור ואם אמר מודרני ממך או שאר הלשונו' ואמר אם אוכל לחוד ולא אמר לך יש מי שפסק דאסור דאף על גב דאם אמר שאני אוכל או שאני טועם בלא לך אינו כלום כאן שאמר מודרני ממך או שאר הלשונות עמו אף על גב דלא אמר לך אסור ויש מי שפסק דכיון דלא אמר לך אינו כלום וכן כתב הרמב"ן והרא"ש (וכן כתב הר"ן וכן נראה דעת הטור והפוסקים) ואם אמר שאיני אוכל אפילו אמר מודרני ממך או שאר הלשונות אינו כלום דאין לך יד לנדר אלא דוקא כשאוסר החפץ בנדר וזה אוסר [עצמו על החפץ] (החפץ על עצמו) וכ"ש אם אמר שלא אוכל לך אפי' אמר מודרני ממך ויש מי שכתב דאף על גב דעם שאר הלשונות אינו כלום אם אמר מודרני ממך שאיני אוכל או שלא אוכל לך לחוד אסור וכן נראה דעת הרמב"ם (וכן דעת הסמ"ג לאוין רמ"ב דף ע"א ע"ג) ומכל מקום לכ"ע שאיני אוכל לך לחוד או שלא אוכל לך (לחוד) לא אמר כלום דכל זמן שאוסר עצמו על החפץ לא הוי יד לנדרים דאפילו נדרים עצמן כל זמן שאומר לשון דמשמע שאוסר עצמו על החפץ אינו כלום כגון שאומר הרי עלי שלא אוכל ככר זה כקרבן או שאומר יאסר עלי שלא אוכל ככר זה וכן בירושלמי דאין שבועה בלשון נדר ולא נדר בלשון שבועה וכן כתב הרא"ש שאם אמר אני נודר שלא אוכל עמך או שאוכל עמך אינו כלום שזה הלשון לשון שבועה הוא שאוסר את עצמו בשבועה ולא לשון נדר אם לא שנדר לעשות מצוה ומיהו כיון שרגילין האנשים לידור בזה הלשון אין להקל וצריך התרה שלא ינהגו קלות ראש בנדרים (ונתבאר סוף סימן זה) עכ"ל ר' ירוחם ני"ד ח"ג והעתקתי דבריו מפני כמה חילוקי דינים שביאר וגם להורות שמ"ש הרב וי"א דאפילו אמר שאני אוכל לך כו' אינו מדוקדק כלל דאדרבה טפי אסור לכ"ע וכן הוא בתוס' ריש נדרים דשאני אוכל לך גרע טפי שכתבו וז"ל דשאני אוכל לך יש גורסין ביו"ד שאיני אוכל לך וקשה דהא אין נדרים חלים אלא על דבר שיש בו ממש כו' והכי ה"ל למימר וכ"ש אם אמר שאני אוכל לך כו' וכן הוא בתוס' ריש נדרים דמהאי טעמא שאוסר עצמו על החפץ לא הוי נדר אם אמר קונם שלא אוכל ככר זה אינו כלום ע"ש (וע"ל סימן רי"ג ס"ק א') וכן מוכרת בר"ן גופיה שכתב אית דגרסי בלא יו"ד ואית דגרסי ביו"ד שאיני ויתבאר בש"ס בס"ד עכ"ל ובש"ס ביאר המחלוקת כשאומר מודרני שלא אוכל לך דיש מתירין מהאי טעמא ע"ש וכן משמע בפוסקים בכמה דוכתי דשאני בלא יו"ד עדיף טפי:
ר״ו:ג׳
א
במודרני ממך אסור לדבר כו'. צ"ע על הרב שלא הביא דעת הרא"ש וטור והר"ן דס"ל דכל שלא סיים דבריו אינו נדר כלל כיון דמשמע הכי ומשמע הכי לא הוי ידים מוכיחות בשלמא על המחבר לא קשיא שכן דרכו לדרוך בנתיב הרמב"ם אבל על הרב קשיא ונראה דחסר כאן הגהת הרב וכן נראה מבואר מדברי הרב לקמן סעיף ג' והב"ח מחמיר ביותר דידים שאינן מוכיחות הויין ידים והלכך אפילו לא סיים דבריו אסור אפילו לאכול עמו ואין זה עיקר בש"ס ופוסקים:
ר״ו:ד׳
א
וחבירו מותר כו'. ואם לא הזכיר לא אכילה ולא הנאה לא הוי נדר כלל עכ"ל טור והוא לשיטתו דלעיל אבל להרמב"ם והמחבר הוי נדר שאינו רשאי לדבר עמו וכ"כ הב"ח והפרישה ופשוט הוא ולזה השמיט המחבר סיום דברי הטור אלו ותימה על העט"ז שהעתיק כאן דברי הטור בסתם ובסעיף א' העתיק דברי המחבר בסתם:
ר״ו:ה׳
א
אמר מנודה. צל"ע דהמחבר מזכה שטרא לבי תרי דבאומר מנודה אני לך שאני אוכל לך פסק דמותר בכל והיינו כסברת הרא"ש וטור ור"ן דלשון מנודה או משמתינא לך לאו לשון נדר הוא ולדידהו כ"ש אם לא סיים דבריו דמותר בכל דהא לאו לשון נדר הוא וכמבואר בדבריהם להדיא ואי ס"ל להמחבר דמנודה אני לך לשון נדר הוא א"כ בסיים דבריו שאני אוכל לך נמי אסור לאכול עמו וגם הרמב"ם גופיה דאוסר בלא סיים דבריו לעמוד בד' אמותיו פסק בסיים דבריו שאני אוכל לך דאסור לאכול לו ואף למ"ש בב"י דס"ל להרמב"ם במשמתינא לך דאם סיים דבריו מותר ואם לא סיים דבריו אסור לעמוד בד' אמותיו דוקא במשמתינא אבל לא במנודה וגם במשמתינא י"ל דאינו מותר בכל אלא באכילה חוץ לד' אמות ודוק וכ"ש לפי מה שפי' הראב"ד דהרמב"ם משוה המנודה למשמתינא דבשניהם אם לא סיים דבריו אסור לעמוד תוך ד' אמותיו ואם סיים דבריו אסור לאכול תוך ד' אמותיו ולכל הפחות במנודה אני לך אפילו סיים דבריו שאני אוכל נהי די"ל מנודה לא שייך גבי דבר אכילה מכל מקום הוי כאלו לא סיים דבריו ואסור לעמוד בד' אמותיו למאן דאוסר לעמוד בד' אמותיו בלא סיים וכן כתב ר' ירוחם נתיב י"ד ח"ג וז"ל מנודה אני לך או משמתינא ממך אפילו סיים ואמר שאני אוכל לך מותר ומכל מקום אסור לישב בד' אמותיו אפילו אמר מנודה אני לך לחוד או משמתינא ממך לחוד כו' ויש ליישב בדוחק וצ"ע:
ר״ו:ו׳
א
וכבר נתבאר כו'. כ' הב"ח לא הבנתי דבריו הרי בסעי' א' פסק ג"כ כהרמב"ם כו' ולפי מ"ש בס"ק ג' לא ק' מידי ומ"מ יש לדקדק מאי ענין זה לזה הא הכא גרע טפי וכמ"ש התוס' בשם ר"י דהכא במנודה ונדינא ממך אפילו לא סיים דבריו אסור ליהנות וגם למאן דמתיר ליהנות מ"מ אוסר לישב בד' אמותיו כדכתב ר' ירוחם להדיא דגם להרא"ש דשרי לעיל לגמרי כיון שלא סיים דבריו אסר כאן לישב בד' אמותיו וכן נ"ל מוכרח מהרא"ש דבפירושו בש"ס (דף ז' ע"א) כתב דנדינא ממך משמע מתנודד אני ומובדל ממך והוי טפי ממרוחקני ממך אליבא דשמואל משמע להדיא דאפילו לא אמר שאני אוכל לך אסור וזה סותר למ"ש בפסקיו אלא ודאי בפסקיו קמ"ל דמותר באכילה ובפירושו קמ"ל דעדיף ממרוחקני ממך ואסור לישב בד' אמותיו אלא שנראה שהרב נמשך אחר דברי הטור דמשוה לגמרי מנודה ונדינא למרוחקני וצ"ע. ונראה דלענין הלכה אין להקל מטעם שכתבתי:
ר״ו:ז׳
א
אסור בו. דהוי כאומר ככר זה עלי כקרבן דסתם רשע חייב בקרבן:
ר״ו:ח׳
א
כנדרי כשרים כו' קונס כו'. דמה שתלה בכשרים בטל את הקונם דכשרים לא נדרי כלל אלא נודבין:
ר״ו:ט׳
א
הנודר כו'. דוקא באומר מודרני ממך אסר על עצמו הנאת חבירו ואע"פ שלא התפיס בדבר הנדור יד מיהא הוי אבל אם אמר אני נודר זה הלשון לשון שבועה הוא שאוסר את עצמו בשבועה ולא לשון נדר. הרא"ש. כלומר דלשון נדר היינו שאוסר החפץ עליו ולשון שבועה היינו שאוסר עצמו על החפץ וכשאומר אני נודר שלא אוכל עמך הוא ל' שבועה ושבועה נמי לא הוי שלא נשבע בלשון שבועה ועיין בתשובת ר"מ אלשקר סימן ע"א כתב כיוצא בזה בשם תשובת הרמב"ם ועי' בדברי רבי' ירוחם שבס"ק ב' וע"ל סימן רל"ט ס"ק י"ז:
ר״ו:י׳
א
ומיהו בנזירות כו'. דבר זה אינו בב"י אבל מצאתי בתשובת מבי"ט חלק א' סי' ע"ב דף ל"ו ע"ג שכ"כ הרב מהר"ר דוד ן' זמרא דנזירות לכ"ע אם הוציאו בלשון שבועה חל דעיקרו לשון שבועה הוא דהא אתפוסי גברא הוא כמו שבועה שהרי הוא אומר הריני נזיר כמו הריני נשבע והמבי"ט חלקשם עליו בדברים שאין בהם ממש וכן נ"ל מוכח בריש נדרים גבי הא דמשני התם איידי דתנא נדרים דמיתסר חפצא עליו תנא נמי חרמים כו' דנזירות דמי לשבועה בזה דמיתסר גברא ע"ש וכן משמע בפי' הרא"ש שם ועיין בתשובת מבי"ט סי' ע"ה דף קל"ד ע"א. שוב מצאתי בתשובת מבי"ט ח"ב סי' נ"ח דמ"ז שהרגיש בזה והאריך בדבר וכל דבריו אינם מוכרחים לדעתי ע"ש:
טורי זהב על שולחן ערוך יורה דעה
ר״ו
א
אסור לעמוד בד' אמותיו. נראה שיש כאן חסרון וכן צ"ל הג"ה וי"א דכל שלא סיים שאיני אוכל או שאני אוכל לאו כלום הוא והיינו דעת הרא"ש בטור וטעמו דכל שאמר מודרני ממך בלא סיום יש להסתפק אם לדבר עמו קאמר אם לאיסור הנאה וכיון שאין מוכיח לא הוי יד ולפי מה שהגהתי א"ש מה שכתב רמ"א בסעיף ג' וכבר נתבאר דיש חולקין כו' דלא נודע אהיכן קאי על כן נראה ברור כמו שהגהתי:
ב
אני לך כו'. משמע כלומר נכסי אסורים לך ומשמע משלך מה שאין כן בממך. ר"ן:
ג
מנודה אני כו'. דזה אינו לשון נדר לגמרי מה שאין כן בנדירנא שהוא לשון נדר:
ד
כנדרי רשעים. שהרשעים דרכן לידור אבל כשרים אין דרכן לידור אבל דרכן להתנדב והטעם דנדר הוא בלשון הרי עלי נמצא שהאחריות על הנודר ושייך בזה תקלה דאם יאבד אותו שהפריש לא יתן אחרת מה שאין כן בנדבה שהיא בלשון הרי זו אין שום אחריות עליו:
ה
ככר זה עלי קונם. לפי שמה שאמר תחילה כנדרי כשרים מבטל מה שאמר אחר כך לשון קונם:
ו
לשון שבועה הוא. דלשון נדר הוא שאוסר החפץ עליו ולשון שבועה הוא שאוסר את עצמו על החפץ:
ז
ויש מי שאומר כו'. הטור כתב בשם הרמב"ם וז"ל האומר פירות פלוני עלי אסורין בכל לשון שיאסור עליו הרי הם אסורין עליו אע"פ שאין שם שבועה כלל ולא הזכרת שם ולא כינוי ע"ז נאמר לאסור איסר על נפשו שיאסור על נפשו דברים המותרים וכן אם אומר הרי זה עלי איסור אסורין עכ"ל והאי בכל לשון פירושו לאו דוקא בלשון הקדש כמ"ש ב"י וגם הטור פירש כן אלא שמכל מקום למד מדכתב אע"פ שאין שם שבועה משמע דאמר לשון הנדר בלשון השבועה ולא שבועה ממש אפילו הכי אסור וצריך להבין מה דסיים וכן אם אומר הרי זה עלי איסור כו' שזהו מיותר לגמרי ונראה דהרמב"ם כתב זה דרך פירוש על הפסוק לאסור איסר על נפשו דמשמע לכאורה דבדבר איסור יאסור על עצמו דהיינו שיתפיס בדבר האיסור כמו ידור נדר לזה קאמר דפירוש הפסוק הוא לצדדין דלאסור היינו שיאסור על עצמו דבר המותר בלשון נדר והיינו בכל לשון ואיסור דקאמר קרא פירושו אם אומר ככר זה עלי איסור:
יד אברהם על שולחן ערוך יורה דעה
ר״ו
א
(סימן ר"ו סעיף ה') הנודר שלא אוכל עמך כו' אפילו יד לא הוי דלשון זה לשון שבועה הוא ולא לשון נדר כו'. ומיהו בנזירות שהוציאו בלשון שבועה לדברי הכל אסור. ועי' בש"ך שכ"מ בריש נדרים דנזירות דמי לשבועה בזה דמיתסר גברא וכ"מ בפירוש הרא"ש שם ולא זכר מ"ש בתשו' הרשד"ם חי"ד סי' ע"ה שדחה ראיה זו מדברי הרא"ש וע"ש שהוכיח בהיפך דנזירות דין נדר יש להם ול"מ בלשון שבועה והוא מדתנן דיש נדר בתוך נדר כיצד אמר הריני נזיר כו' וכ"פ הרמב"ם והטור דיש נזיר בתוך נזיר כמו בנדר ולא כשבועה שא"ח על שבועה וכן מתפיס בנזיר הוי נזיר כמו מתפיס בנדר דהוי נדר ולא כשבועה שכתב הטור דאם שמע סבירו שנשבע ואמר ואני כמותך הוי שבועה ואלו בנזיר סגי כשאמר ואני לחוד. ולדעת הרי"ף ורא"ש גבי שבועה אף אני כמותך לאו שבועה ובנזיר מהני ש"מ דהוי כנדר. ומ"מ הרדב"ז בסי' ש"א רמ"ד כתב דנזירות אתפוסי גברא הוא כמו שבוע' ולא אתפוסי חפצא כמו נדר שהרי אומר הריני נזיר כאומר הריני נשבע נמצא שהנזיר אוסר עצמו על היין ועל התגלחת הלכך אם הוציאו בל' שבועה חל. ודלא כמקצת חכמים שטעו בזה ע"כ. והיינו כהש"ך וכפשטי' דהרא"ש בפירושו דריש נדרים וכן יש להוכיח דעת הרא"ש ממ"ש בפסקיו בס"פ ע"פ ובזה נסתלק מה שהקשה עליו שם בס' ק"נ:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
יד אברהם על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5