שולחן ערוך, יורה דעה רס״ז: הלוקח עבד אסור לקיימו ערל וטבילתו וברכתו ומילתו וכל דיני עבד ושפחה. ובו פ"ה סעיפים: – עם 17 מפרשים

הלוקח עבד אסור לקיימו ערל וטבילתו וברכתו ומילתו וכל דיני עבד ושפחה. ובו פ"ה סעיפים:
מ"ע על הרב למול עבדיו עבר הרב ולא מלו מצוה על בית דין למולו אחד עבד שנולד בבית ישראל ואחד שקנאו מהעובד כוכבים חייב למולו ואינם נימולים אלא ביום ויליד בית נימול לח' ומקנת כסף נימול ביום שנלקח אפי' לקחו ביום שנולד נימול ביומו (לקח אחד השפחה ואחד לקח [העובר] נימול לאחד (טור) כ"ש קנה שפחה וולדה עמה שנימול לאחד) (ב"י) ויש מקנת כסף שנימול לח' ויש יליד בית שנימול לאותו יום שנולד כיצד לקח שפחה ועוברה עמה וילדה הרי זה נימול לשמונה ואע"פ שלקח העובר בפני עצמו והרי העובר מקנת כסף הואיל ולקח אמו קודם שנולד נימול לשמונה לקח שפחה לעובריה או שלקח שפחה על מנת שלא להטבילה לשם עבדות אע"פ שנולד ברשותו (ונתעברה בביתו) (טור) נימול ביום שנולד שהרי הנולד הזה כאלו הוא מקנת כסף לבדו וכאילו היום קנאו שאין אמו בכלל שפחות ישראל כדי שיהיה הבן יליד בית ואם טבלה אמו אחר שילדה הרי זה נימול לשמונה:

כשם שמילת הבנים דוחה את השבת כך מילת העבדים שהם נימולים לשמונה דוחה את השבת חוץ מיליד בית ומקנת כסף שלא טבלה אמו עד שילדה שאף על פי שהם נימולים לשמונה אינם דוחים את השבת:

העבד הנלקח מהעובד כוכבים אומרים לו רצונך שתכנס לכלל עבדי ישראל ותהיה מהכשרים או לא אם רצה מודיעין לו עקרי הדת ומקצת מצות קלות וחמורות וענשן ושכרן כמו שמודיעין את הגר ומטבילין אותו כגר ומודיעין אותו כשהוא במים. (והעבד מברך על הטבילה ולא האדון) (נ"י פ' החולץ ובמגיד משנה פרק י"ג מאיסורי ביאה):

לקח עבד גדול מהעובד כוכבים ולא רצה העבד לימול מגלגל עמו כל י"ב חדש יתר על כן אסור לקיימו כשהוא ערל אלא חוזר ומוכרו לעובד כוכבים: הגה ודוקא במקום שקנאו כדי לגיירו לעבד אבל אם התנה בפירוש שלא למולו (טור ומרדכי ס"פ החולץ ורמב"ם בפ"א מהל' מילה ופי"ד מהא"ב וראב"ד שם) וכן במדינות אלו שאסור לגייר שום עובד כוכבים הוה כאלו התנה עמו שלא למולו ומותר לקיימו ערל כל זמן שירצה (ג"ז במרדכי שם ור' ירוחם) וכן הוא המנהג פשוט:

אם מל את עבדו והטבילו בעל כרחו לשם עבדות לא עשה כלום (מיהו אם עשה מרצונו ונהג במצות של עבד יכול לשחררו אח"כ בע"כ) . (טור):

עבד קטן או שוטה מטבילין אותו על דעת בית דין:

כשישתחרר העבד צריך טבילה אחר כך בפני שלשה ואין צריך לקבל עליו מצות ולהודיעו עקרי הדת שכבר הודיעוהו כשטבל לשם עבדות:

עבד עובד כוכבים שמלו רבו וחזר לגיותו ומכרו לעובד כוכבים וחזר ישראל וקנאו ממנו הרי הוא כישראל מומר ואינו צריך טבילה אלא מלקות (וי"א שמ"מ לכתחלה חוזרין ומטבילין אותו למעלה בעלמא) (נ"י פ' החולץ) :

הלוקח עבד מן העובד כוכבים אין הגוף קנוי לו עד שיטבילנו לשם עבדות הלכך אם קדם וטבל לשם בן חורין הרי הוא בן חורין: הגה ומכל מקום צריך לשלם לרבו דמיו שנתן בעדו (נ"י פ' החולץ ובמ"מ פי"ג דא"ב ובשם רבו של ריטב"א ור' ירוחם וע"פ עב"י) ואם טבלו ב"ד או אחר לשם בן חורין צריך לשלם לו אם ידע שהוא עבדו של זה (שם בב"י) אבל אם לא טבלו אלא שהשיא עצה לעבד לטבול לשם בן חורין פטור (תשובת הרשב"א ולא כב"י שכתב שחולק ארבינו ירוחם ועיין ב"ח) : לפיכך צריך להטיל עליו שום עבודה בעודו במים שיהא נראה כעבד שלא יקדים ויאמר אני טובל לשם בן חורין אבל עובד כוכבים שמוכר את עצמו לישראל קונה גופו מיד ואינו יכול להקדים לטבול לשם בן חורין:

במה דברים אמורים שכשלקח עבד מהעובד כוכבים אין הגוף קנוי לו כשאותו עובד כוכבים קנה אותו עבד על ידי שנמכר לו הוא עצמו אבל אם קנאו בדינא דמלכותא דקני ליה גופיה ולקחו ממנו ישראל אם קדם וטבל לשם בן חורין לא קנה עצמו בן חורין:

מי שיש לו שפחה ועדיין לא טבלה לשם עבדות אסור לאחר להטבילה בלא רשות האדון: הגה דשמא האדון אינו רוצה לטבלה לשם עבדות דעדיפא ליה שהיא עובדת כוכבים דיכולה לעשות צרכיו בשבת גם יוכל למכרה לעובד כוכבים ואם עבר וטבלה צריך לשלם לאדון הזיקו שעשה לו (רבינו ירוחם נתיב י"ג):

המל את עבדים מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו למול את העבדים [ואם מל עבד של אחרים מברך על מילת העבדים] ואחר כך מברך אקב"ו למול את העבדים ולהטיף מהם דם ברית וכו' ברוך אתה ה' כורת הברית:

צריך לכסות ערותו בשעת ברכה כיון שהוא גדול:

אין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג והני מילי למקנייה גופיה לשאר דיני עבד עברי אבל היכא דקנייה שבאי למעשה ידיו בדינא דמלכותא כגון שנשבה במלחמה שמכרוהו גובי המס הדר מצי לזבוני ישראל למעשה ידיו ומצי האי עבד למיהב לרביה ישראל דמי מקנתו או דמי שוויו ונפיק ויד האדון על התחתונה ליקח הפחות:

אנשים שאינם נוהגים כשורה מותר לרדותן בחזקה ולהשתעבד בהם:

מלך שגזר שכל מי שלא יתן המס הקצוב על כל איש ואיש ישתעבד לזה שנתן המס על ידו ה"ז מותר להשתמש בו יותר מדאי אבל לא כעבד ואם אינו נוהג כשורה מותר להשתמש בו כעבד:

הקונה עבד עובד כוכבים מישראל או מעובד כוכבים וכן עובד כוכבים שמכר עצמו לישראל או שמכר בניו ובנותיו הרי הוא כעבד כנעני אלא שאותו שלוקח מעובד כוכבים אין גופו קנוי אלא למעשה ידיו אלא אם כן קנאו בדינא דמלכותא (ממשמעות התוספות וד"ע לדעת הרמב"ם ועב"י) ובכולם כל זמן שלא הטבילו לשם עבדות דינו כעובד כוכבים לכל דבר ולאחר שיטבילנו לשם עבדות הוא עבד וחייב במצות שהאשה חייבת בהן ובעבד זה מותר לעבוד בפרך ואף על פי שהדין כך ממדת חסידות ודרכי החכמה שיהא אדם רחמן ולא יכביד עולו על עבדו ולא יצר לו ויאכילהו וישקהו מכל מאכל ומשקה ולא יבזהו לא ביד ולא בדברים ולא ירבה עליו צעקות וכעס אלא ידבר עמו בנחת וישמע טענותיו:

מלך עובד כוכבים שעשה מלחמה והביא שבויים ומכרם וכן אם הרשה לכל מי שירצה שילך ויגנוב מאומה שהיה עושה עמו מלחמה יביא וימכור לעצמו וכן אם היו דיניו דכל מי שלא יתן המס ימכר או מי שיעשה כך וכך או לא יעשה ימכר הרי דיניו דין ועבד הנלקח בדינים אלו הרי הוא כעבד כנעני לכל דבר:

האשה קונה שפחות אבל אינה קונה עבדים אפי' קטנים מפני החשד:

יכול הרב לומר לעבדו עשה עמי ואיני זנך אבל עבדי נכסי מלוג (פירוש נכסי מלוג כענין מליגת הראש שתולשין השער ועוזבין הראש כך הבעל אוכל פירות ומניח הקרן ואין לו רשות בזו) חייב לזונם: הגה ויש אומרים הא דיכול לומר איני זנך היינו כשהשנים כתיקונן אבל בשנת בצורת שאין מרחמים עליו לא אבל יכול לומר לו צא מעשה ידיך במזונותיך אע"פ שאינן מספיקין (טור והתוס' והרא"ש והרשב"א):

הקוטע יד עבד כנעני של חבירו נותן חמשה דברים לאדון והעבד ניזון מהצדקה אף על פי שהאדון לוקח השבת שהרי יכול לומר לו עשה [עמי] ואיני זנך והריפוי נותן לרפואתו ואם אמדוהו להתרפאות בה' ימים ועשו לו סמים חזקים שמיהר להתרפאות בג' ימים האדון לוקח היתרון אף על פי שהעבד נצטער בסמים החזקים (וכל שכן אם חבל בו האדון דפטור) (מישרים ני"ג ועיין ס"ק ל"ז):

כל מה שקנה עבד קנה רבו בין שמצא מציאה או נתנו לו מתנה בין שנתנה לו האדון או אחר לא זכה בה אלא הכל לאדון בין גוף בין פירות אפי' אמר ליה על מנת שאין לרבך רשות בו אני נותן לך אינו כלום אלא אם כן יאמר אני נותן לך ע"מ שתצא בו לחירות: (ולכן אין יכול לקבל מתנה מרבו אבל מקבל מתנה מאחר לרבו ומרבו לאחר) (הגהות מיימוני פ"ה מהלכות עבדים ובסמ"ג סימן פ"ו מ"ע):

עבד כנעני בין קנאו בעודו עובד כוכבים בין קנאו אחר שהטבילו רבו נקנה בכסף או בשטר או בחזקה בין קנאו מעובד כוכבים בין קנאו מישראל וחזקה הוא שישתמש בו כגון שיתיר לו מנעלו או ינעילנו או שהוליך כליו לבית המרחץ או הלבישו או הפשיטו הרחיצו סכו או גרדו: הגה ודוקא אלו שהם שמוש לגופו אבל עשה לו שאר מלאכה כגון שתפר בגדיו לא (טור וע"פ עב"י):

הגביה העבד לרב לצורך תשמיש קנאו הגביה הרב לעבד לא קנאו:

נקנה בחליפין (פירוש בחליפין בקנין והוא ענין חלוף שמחליף לו הדבר שמקנה לו בכנף בגדו) וכן נקנה במשיכה שתקפו ומשכו אליו אבל אם קראו והוא בא אליו לא קנאו אלא א"כ הוא קטן:

העבד קונה את עצמו בכסף או בראשי אברים או בשטר כיצד קונה את עצמו בכסף כגון שנתן אחד לרבו מעות ואמר ליה על מנת שיצא עבדך בהם לחירות כיון שקבל הרב הכסף או שוה כסף יצא העבד לחירות ואין צריך דעת העבד וכן אם נתן אחר לעבד מעות ואמר על מנת שתצא בהם לחירות אם רצה האדון לקבל המעות יצא העבד לחירות ואם לא רצה לא קנה העבד המעות (רמב"ם פ"ה מה"ע ד"ב) . (וי"א דאף קונה עצמו בחליפין אם יש לו כלי לעשות בו חליפין כגון שנתנו לו לצאת בו לחירות) (טור בשם ר"ת וכ"ד ראב"ד בהשגות ורבינו ירוחם):

כיצד בראשי אברים עבד שמל וטבל לשם עבדות אם סימא אדוניו את עינו או הפיל שינו או חסרו אחד מראשי אצבעותיו ידיו ורגליו או ראשי אזניו או ראש החוטם או ראש הגויה או ראשי הדדים שבאשה יוצא לחירות וצריך גט שחרור (וכופין רבו לכתוב לו גט שחרור) (ב"י בשם רבי' ירוחם) . אבל חתך לשונו אינו יוצא לחרות:

סרסו בביצים ונתקן מהכיס לגמרי יוצא לחירות אבל אם כרתם ועדיין תלויים בכיס אינו יוצא לחירות:

היתה לו אצבע יתירה וחתכה אם עומדת בסדר האצבעות יוצא לחירות:

תלש בזקנו ודלדל בו עצם מהלחי יוצא לחרות:

הכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור אינו יוצא לחירות:

הפיל שינו של קטן שעתיד להחליפה אינו יוצא לחירות:

היתה עינו כהויה קצת והכהו בה וסמאה אם מתחילה היה יכול להשתמש בו קצת יוצא בו לחירות אבל אם חטטה אפילו לא היה יכול להשתמש בו כלל יוצא לחירות שהרי חסרו אבר והוא הדין באחד מראשי אברים שהיה בטל ואינו עושה בו מלאכה אם חתכו יוצא בו לחירות שהרי חסרו אבר:

הכהו על עינו וחסר מאורה על שינו ונדדה אם יכול להשתמש בו עדיין אינו יוצא לחירות:

הכהו על עינו וסימאה על אזנו וחרשה יוצא לחירות אבל אם הכה בכותל כנגד עינו או כנגד אזנו ונבעת עד שאינו רואה ואינו שומע אינו יוצא לחרות:

בכל אלו אינו יוצא לחירות עד שיעשה האדון בכוונה לפיכך אם כוון לזרוק אבן בבהמה ונפלה בעבד וחתכה אצבעו או הפיל שינו אינו יוצא לחירות וכן אם הושיט ידו למעי שפחתו וסימא עין עובר שבמעיה אינו יוצא לחירות שהרי לא ידע דבר שיתכוון לו אבל אם היה רבו רופא ואמר ליה כחול עיני וסימאה יוצא לחירות שהרי כוון לאבד:

מי שחציו עבד וחציו בן חורין או עבד של ב' שותפין אין יוצאין בראשי אברים משום דאמר קרא עבדו המיוחד לו:

עבדי צאן ברזל (פירוש צאן ברזל כל נדוניא שאשה מכנסת לבעלה ושמה אותו עליו בדמים וקבל אחריותן ואפי' כלה חייב לשלם כענין צאן ברזל שהן הצאן שקבל עליו הרועה אחריותן ומחלק הולדות והצמר והחלב עם הבעלים) יוצאים בראשי אברים לאיש אבל לא לאשה ושל נכסי מלוג אין יוצאין לא לאיש ולא לאשה:

הפיל שן עבדו וסימא עינו יוצא בשינו ואינו נותן דמי עינו ואם תפס אין מוציאין מידו ואם כתב לו גט שחרור בין הפיל שינו לסימא עינו חייב ליתן לו דמי עינו:

יציאת העבד בראשי אברים אע"פ שהוא קנס נוהג בזמן הזה שאם באו עדים בדבר אינו יכול להשתמש בו ויש מי שכתב שמשמתין אותו עד שיכתוב לו גט שחרור (וה"ה אם הודה האדון מעצמו) (טור בשם הרמב"ם והרא"ש):

כיצד בשטר כותב על הנייר או על החרס הרי אתה בן חורין או הרי אתה לעצמך או אין לי עסק בך ומוסרו לידו או לאחר בשבילו אפילו בלא ידיעת העבד שזכות הוא לו שיצא מתחת יד רבו לחירות ואם מוחה בידו מלקבלו לא יצא בו לחירות:

אמר לו א' מאלו הלשונות על פה אינו כלום:

הכותב לשפחתו הרי את מותרת לכל אדם אין זה לשון שחרור:

מסר לו השטר בפני עדים או שהעדים חתומין בו ומסרו לו בינו לבין עצמו יצא בו לחירות וי"א שצריך שימסרנו לו בפני עדים ואם אנו רואים אותו חתום א"צ שיבואו לפנינו עדי מסירה שאנו תולים שבדין נמסר:

בששה דברים שוים שחרורי עבדים לגיטי נשים ובשאר הדברים הרי הם כשאר כל השטרות ואלו הם הששה פסולים בערכאות של עובדי כוכבים וכשרים בעד כותי וצריכים כתיבה לשם המשתחרר עצמו ואין נכתבים במחובר ואין חותמים עדיהם אלא זה בפני זה אחד גיטי נשים ואחד שחרורי עבדים שוים במוליך ומביא:

כיצד כל השטרות העולים בערכאות של עובדי כוכבים כשרים בתנאים שנתבארו בהלכות הלואה חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים:

כל שטר שיש עליו אפילו עד אחד כותי פסול חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים שהם כשרים בעד א' ישראל ועד א' כותי והוא שיהיה כותי חבר ובזמן הזה שהכותים כעובדי כוכבים לכל דבריהם אנו למדים מהם לצדוקים שהצדוקים בזמן הזה כמו כותים באותו זמן קודם שגזרו עליהם שיהיו כעובדי כוכבים:

בגט אשה הוא אומר וכתב לה לשמה ובגט שחרור הוא אומר או חפשה לא ניתן לה עד שיכתוב לשמה:

בגט אשה הוא אומר וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא נתינה יצא הכותב במחובר ואח"כ קצץ שהרי מחוסר קציצה ונתינה ובגט שחרור הוא אומר ניתן לה לא יהא מחוסר אלא נתינה:

אחד גיטי נשים ושחרורי עבדים אינם חותמים אלא זה בפני זה:

כיצד שוין במוליך ומביא שהמביא גט שחרור בא"י אינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ובח"ל אם אין עדים מצויים לקיימו ואמר השליח בפני נכתב ובפני נחתם זה קיומו ואם בא האדון וערער אח"כ אין משגיחין בו:

כשם שהאשה מביאה גיטה ואינה צריכה לקיימו הואיל והגט יוצא מתחת ידה כך העבד ששטר שחרור יוצא מתחת ידו אינו צריך לקיימו:

וכשם שהאשה אומרת בפני נכתב ובפני נחתם אם התנה עליה כן העבד:

כל הכשר להביא גט האשה כשר להביא גט העבד:

העבד מקבל לחבירו גט מיד רבו של חבירו אבל לא מיד רבו של עצמו:

המוסר גט שחרור לעבד על מנת שישתחרר בבית דין לא שנא אם כתוב בו עצמך ונכסי קנויים לך לא שנא אם כתוב בו כל נכסי קנויים לך עצמו קנה על פי דבורו שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם נכסים לא קנה עד שיתקיים בחותמיו:

הכותב כל נכסיו לעבדו יצא לחרות שהוא בכלל הנכסים וקונה עצמו בכלל הנכסים אבל אם שייר מקצת הנכסים בין קרקע בין מטלטלין בין פירש השיור בין לא פירשו בין היו לו נכסים אחרים חוץ מאלו ששייר בין לא היו לו נכסים אחרים ואפילו כתב לו עצמך וכל נכסי קנויים לך חוץ מדבר פלוני לא יצא לחירות ולא קנה הנכסים:

הכותב שטר אירוסין לשפחתו אף על פי שאמר לה צאי בו לחירות והתקדשי בו אין זה לשון שחרור ואינה לא מקודשת ולא משוחררת (שם ספ"ו מה"ע) (אבל אם אמר לה התקדשי גרידא אמרינן ודאי שחררה מעיקרא וחלו הקידושין) (ב"י בשם רש"י וכן משמע בגמרא פרק השולח):

המשחרר שני עבדים בשטר אחד לא קנו עצמם לפיכך הכותב כל נכסיו לשני עבדיו בשטר אחד אף עצמם לא קנו ואם כתב בשני שטרות קנו ומשחררין זה את זה במה דברים אמורים כשכתב בכל שטר משניהם כל נכסי נתונים לפלוני ופלוני עבדי (ונתן לאדם אחד ב' השטרות ביחד) (טור) אבל אם כתב חצי נכסי לפלוני עבדי וחצי [נכסי] לפלוני עבדי אף בשני שטרות לא קנו כלום:

המשחרר חצי עבדו בשטר לא קנה העבד את חציו ונשאר עבד כמו שהיה אבל אם שחרר חציו בכסף שנתן לו דמי חציו כדי להשתחרר קנה והוא חציו בן חורין במה דברים אמורים בשחרר חציו בשטר ונשאר בו חצי האחר אבל אם מכרו או נתנו לאחר בין שהיה השחרור והמכירה או הנתינה כאחד בין שקדם המכירה או הנתינה לשחרור קנה העבד את חציו והלוקח או המקבל חצי האחר וכן עבד של שני שותפים ששחרר אחד מהם את חלקו אפילו בשטר קנה והוא חצי בן חורין:

הכותב לשפחתו מעוברת הרי את בת חורין וולדך עבד דבריו קיימים את שפחה וולדך בן חורין לא אמר כלום:

מי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו יכול לישא לא שפחה ולא בת חורין לפיכך כופין את רבו לשחררו וכותב לו שטר על חצי דמיו ובעוד שלא כתב לו גט שחרור מעשה ידיו לעצמו ואם המיתו שור אינו משלם לא קנס ולא כופר במה דברים אמורים בעבד מפני שהוא מצווה על פריה ורביה אבל שפחה תשאר כמו שהיתה ועובדת את עצמה יום אחד ואת רבה יום אחד ואם הכה אדם על ידה וצמתה וסופה לחזור אם הכה ביום שעובדת את רבה הנזק לרבה ואם ביומה הנזק לעצמה אבל אם נקטעה ידה וכן כל דבר שאין סופו לחזור חולקין הנזק היא והאדון ואם המיתה נותן חצי הקנס לאדון ופטור מחצי הכופר:

עבד של ב' שותפים ששחרר אחד מהם חלקו כופין את הב' שישחרר גם הוא חלקו ואם ידע מחבירו שרצה לשחרר חלקו והקנה חלקו לבנו קטן ואח"כ שחרר חבירו אין ב"ד יכולין לכוף לקטן לשחרר אבל מעמידים לו אפוטרופוס ושם את העבד בדמים ונותן קצת מהדמים לקטן כדי שיתרצה בשחרורו וישחררנו האפוטרופוס בדמים שקבל הקטן ויכתוב לו האפוטרופוס שטר שחרור על שמו ודוקא כהאי גוונא שכיון להפקיע תקנת חכמים אבל אם מת והניח בן קטן ואחר כך שחרר השותף חלקו אין מעמידים אפוטרופוס לקטן לשחררו אלא עובד את עצמו יום אחד ואת הקטן יום אחד עד שיגדיל:

המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור ואם מת קודם ששחררו היורש כותב לו גט שחרור:

גר שמת ואין לו יורשים והיו לו עבדים גדולים זכו בעצמם והרי הם בני חורים קטנים אין להם יד לזכות בעצמם וכל הקודם בהם זכה. (ואם לא זכה בהם אדם עד שיגדלו אין להם תקנה) (טור בשם הרמ"ה):

עבד שנשבה (וברח) ובא אחר שנתייאש רבו ממנו אינו יכול להשתעבד בו עוד וכופין אותו לכתוב לו גט שחרור:

עבד שנשבה אם נתייאש ממנו רבו ראשון כל הפודה אותו לשם עבד ישתעבד בו והרי הוא שלו ואם פדהו לשם בן חורין ה"ז בן חורין ואם לא נתייאש ממנו רבו ראשון הפודה אותו לשם עבד נוטל פדיונו מרבו וחוזר לרבו ואם פדהו לשם בן חורין חוזר לרבו ראשון בלא כלום:

עבד שעשאו רבו אפותיקי (פי' אפה תהא קאי כלומר לא יהיה לך פרעון אלא מזה) לבעל חובו ואחר כך שחררו הפקיעו מידי שעבוד והרי הוא בן חורין וצריך לשלם לבעל חובו וכופין לבעל חובו שיכתוב לו גט שחרור:

ישראל שבא על שפחה אפי' היא שפחתו הולד עבד וי"א שאם בא על שפחתו או קדשה הולד בן חורין לכל הדברים (רב נטראי גאון ורא"ש וע"פ) ויש מי שאומר שאע"פ שלשאר דברים דינו כבן חורין אינו מותר בבת חורין עד שיקבל גט שחרור:

עבד שהשיאו רבו בת חורין (וכ"ש אם נושא שפחתו) (טור) או שהניח לו רבו תפילין בראשו או שאמר לו רבו לקרות ג' פסוקים בספר תורה בפני הצבור וכן כל כיוצא באלו הדברים שאינו חייב בהן אלא בן חורין יצא לחירות וכופין את רבו לכתוב לו גט שחרור אבל אם לוה מעבדו או שעשאו אפוטרופוס או שהניח תפילין בפני רבו או שקרא ג' פסוקים בצבור בפני רבו (או שנשא בת חורין לפניו) (טור) ולא מיחה בו לא יצא לחירות:

אסור ללמד את עבדו תורה ואם למדו לא יצא לחירות:

יש מי שאומר שעבד שנדר נדר שכופין אותו לעבור עליו כגון שנדר שלא לאכול בשר וכיוצא בו ואמר לו רבו מופר לך יצא לחירות שכיון שלא כפה אותו במקום שיש לכפותו גילה דעתו שהפקיע שעבודו:

המשחרר עבדו בכל לשון והוציא מפיו דברים שמשמען שלא נשאר לו עליו שעבוד כלל ושגמר בלבו לדבר זה אינו יכול לחזור בו וכופין אותו לכתוב גט שחרור:

כתב בשטר אעשה פלוני עבדי בן חורין ומסרו לידו לא יצא לחירות אבל אם כתב עשיתי פלוני עבדי בן חורין או עשוי הוא בן חורין או הרי הוא בן חורין או יהא בן חורין ומסרו לידו יצא לחירות אבל אם אמר לו על פה אחד מלשונות אלו לא יצא לחירות והני מילי בבריא אבל שכיב מרע שאמר א' מלשונות אלו יצא לחירות וצריך גט שחרור להתירו בבת חורין וכופין את היורשים לכתבו לו ואפילו בריא אם אמרו דרך הודאה יצא לחירות וצריך גט שחרור וכופין את רבו לכתבו לו:

האומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין והוא אומר לא עשאני חוששין שמא זיכה לו על ידי אחר אבל אם אמר כתבתי גט שחרור ונתתי לו והוא אומר לא כתב ולא נתן הודאת בעל דין כמאה עדים והרי זה עבד: הגה [ואם חזר רבו ואמר לא נתתיו] לא יוכל העבד לחזור ולומר קבלתיו ואם רבו עומד בדבורו כופין אותו וכותב לו גט שחרור (טור בשם הרמ"ה):

אמר לאחר זכה בגט שחרור זה לעבדי יצא לחירות אע"פ שלא הגיע ליד העבד אבל אם אמר תנו גט זה לעבדי אינו יכול לחזור בו ולא יצא העבד לחירות עד שיגיע הגט לידו לפיכך האומר תנו גט זה לעבדי לא יתן לאחר מיתה: הגה וי"א דאם נתן הגט ליד השליח ואמר תן לעבדי גט זה הוי כאלו אמר לו זכה לו (טור בשם ר"ת ורא"ש ורשב"א ור"ן):

מי שצוה בשעת מיתתו פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה יורשים הרי זו שפחה כמו שהיתה ואסור ליורשים להשתעבד בה ואם אמר עשו לה קורת רוח כופין את היורשין ואין משתעבדין בה אלא במלאכה שהיא רוצה בה (ואין היורשים יכולים למכרה לאחר בין שאמר אל ישתעבדו בה יורשיו בין שאמר עשו לה קורת רוח) (טור בשם הרמ"ה) ואם צוה ואמר שחררוה כופין את היורשים לשחרר אותה:

שכיב מרע שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד שהרי כבר יצא עליו שם בן חורין:

המשחרר את עבדו עובר בעשה דלעולם בהם תעבודו ומותר לשחררו לדבר מצוה אפילו היא מדבריהם כגון שלא היו בבית הכנסת י' הרי זה משחרר עבדו ומשלים בו מנין י' וכן כל כיוצא בזה וכן שפחה שנוהגין בה העם מנהג הפקר כופין את רבה ומשחררה כדי שתנשא ויסור המכשול (ל' רמב"ם פ"ט מה"ע דין ו'):

המוכר עבדו לעובד כוכבים או לגר תושב יצא לחירות שאם ברח מהעובד כוכבים אין רבו יכול להשתעבד בו עוד ואם לא ברח קונסים את האדון לפדותו עד י' בדמיו ולכתוב לו גט שחרור להתירו בבת חורין וקנס זה אין גובין אותו ודנין בו אלא בב"ד מומחים ואם מת המוכר אין קונסין היורש להחזיר העבד השחרור (שם רפ"ח מה"ע) : הגה לוה עליו מעות לזמן שאם לא יפרענו לזמן פלוני יהא העבד שלו אם מסרו ליד עובד כוכבים מיד יוצא לחירות מיד ואם לא מסרו ליד עובד כוכבים מיד כשיגיע הזמן ולא פרע לו יוצא לחירות אבל אם גבאו העובד כוכבים בחובו או שקם עליו אנס ופדה עצמו בו לא יצא לחירות מכרו לעבד המלך שרגילין ליקח עבדים ובהמות מאשר ימצאון ונותנין דמיהם לבעלים יוצא לחירות מכרו על תנאי שיחזירנו לו לאחר זמן או חוץ ממלאכתו או חוץ מהמצות או שמכרו לצדוקי ולמומר הרי זה ספק אם יוצא לחירות ואזלינן לקולא דאיסורא דרבנן הוא ולא יצא (הכל בטור והוא מן הש"ס) ויש אומרים דמהני ביה תפיסה דאם תפס משל רבו כדי דמיו לצאת בו לחירות מיד העובד כוכבים אין מוציאין ממנו (שם בשם הרמב"ם דין ה'):

עבד שמל וטבל לשם עבדות והפיל עצמו ליד עובד כוכבים ואין רבו יכול להוציאו או שנשבה ואין רוצים ליתנו לפדיון מותר ליטול מהם דמיו ויכול לכתוב להם שטר מכירה עליו:

המוכר עבדו לחוצה לארץ או לסוריא או לעכו יצא לחירות וכופין את רבו השני לכתוב לו גט שחרור ומפסיד הדמים ואפי' אם אמר איני רוצה להוציאו לחוצה לארץ אשתעבד בו בארץ ישראל אין שומעין לו (ודין זה נוהג אפילו האידנא) (טור וב"י בשם הרמב"ם דין ט'):

עבד שיצא אחר רבו לסוריא ומכרו שם איבד זכותו במה דברים אמורים כשיצא רבו על מנת שלא לחזור לא"י אבל אם דעת רבו לחזור ויצא אחריו ומכרו שם יצא לחירות וכופין את הלוקח לשחררו (ל' רמב"ם שם דין ח'):

עבד שאמר לעלות לארץ ישראל כופין את רבו לעלות עמו או ימכור אותו למי שיעלהו שם רצה האדון לצאת לחוצה לארץ אינו יכול להוציא את עבדו עד שירצה ודין זה בכל זמן אפילו בזמן הזה שהארץ ביד עובדי כוכבים:

עבד שברח מחוצה לארץ לארץ אין מחזירין אותו לעבדות ועליו נאמר לא תסגיר עבד אל אדוניו ואומרים לרבו שיכתוב לו גט שחרור ויכתוב לו שטר חוב בדמיו עד שתשיג ידו ויתן לו ואם לא רצה האדון לשחררו מפקיעים בית דין שעבודו מעליו וילך לו :

ביום. כתב הב"ח צ"ע אי בעינן ג' במילת או בטבילת עבדים והאריך בדבר ומסיק דלכתחלה נכון שתהא הטבילה לעולם בג' בין בטבילת עבדות בין בטבילת שחרור כדברי הרמב"ם וכן מילה בג' כדברי הטור דגם במילה בעינן משפט עכ"ל הש"ך:

העובר. אע"פ שטבלה קודם שתלד נימול לא' טור וכתב הב"ח דה"ה אפילו טבלה קודם שנתעברה כגון בשפחה דישראל:

ולקח. כתב הש"ך משמע אע"פ שלא טבלה נימול לח' כיון שילדה בביתו דמי ליליד בית:

לעובריה. שאין לו בגוף השפחה כלום רק בולדותיה:

טבלה. כתב בכסף משנה דזה לא קאי ארישא דלקח שפחה לעובריה דשם אין חילוק בין ילדה ואח"כ הטבילה או איפכא אלא דקאי למאי דסליק מיניה דהיינו לקח שפחה ע"מ שלא להטבילה עכ"ל וטעמו דכל שהטבילה נתבטל התנאי שהתנה תחלה שלא להטבילה וה"ל כאלו קנה האם בלא תנאי. ט"ז:

השבת. אלא נמולין ביום א' שאחר השבת אע"פ שהוא יום ט' ומשמע אבל טבלה קודם שילדה דוחה מילתן שנימול לח' את השבת בין יליד בית או מקנת כסף כ"כ הטור אבל רבינו ירוחם כ' דאין מחללין שבת על מילת עבדים אפילו טבלה אמו ואח"כ ילדה דלא אמרו כל שנימול לח' נימול לשבת אלא בישראל עכ"ל הש"ך:

שתכנס. אבל אין אומרים לו מה ראית שבאת כדרך שאומרים לגר כדלקמן סימן רס"ט ס"ב:

אסור. כתבו התוספות נראה לר"י דמדאורייתא אסור:

במדינות. כתב הש"ך אבל מה ששוכרים עבדים בלא"ה מותר כיון שאינו קנוי לו:

חוזרין. כתב בדרישה בשם מהרש"ל והמנהג היה להטביל המומרים ושיגלחו את כל שערן מקודם וכן מצאתי וראיתי מורין הלכה למעשה עכ"ל:

קנוי. אלא למעשה ידיו בעלמא:

חורין. וא"צ גט שחרור וה"ה אם א"ל קודם טבילה זיל לא צריך גט שחרור כיון שאין לו קנין הגוף כ"כ הרב המגיד בשם הרמב"ן וכתב הש"ך ומשמע בטור דאין חילוק בין טבל בפני רבו או שלא בפניו ולדבריו בגר שקדמו עבדיו וטבלו לפניו יש חילוק דאם טבלו קודם שטבל רבם הגר אפילו בסתם קנו עצמם ב"ח אבל אם טבל רבם הגר תחלה ואח"כ טבלו הם אם פירשו שטובלים לשם חירות קנו עצמם ב"ח אבל אם טבלו סתם לא אבל הרי"ף והרמב"ם מחלקים אף בעבד של ישראל דלא קנו עצמם ב"ח אלא כשאמר בשעת טבילה הריני טובל בפניכם לשם גירות ואם טבל בפני רבו אין צריך לפרש אלא כיון שטבל סתם נשתחרר עכ"ל:

דמלכותא. הב"ח מאריך בדין זה ומסיק דהעיקר אפילו נשבה בשעת שלום ואצ"ל במלחמה מדינא דמלכותא נקנה לו גופו:

לשלם. ואם השיא לה עצה פטור כדלעיל ס"ט:

ברית. שאלמלא דם ברית חוקות שמים וארץ לא נתקיימו שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. בא"י כורת הברית כך היא נוסח הברכה וכתב הפרישה בשם מהרש"ל דברכה זו טעונה כוס וכ"כ הב"ח וכתב עוד דכיון שהיא במקום להכניסו בבריתו של א"א רבו של עבד יברך אותו אבל הפרישה כתב שיברך על כוס יהיה מי שיהיה עכ"ל הש"ך:

במלחמה. אבל אם נשבה בשעת שלום דלא קני ליה שבאי בדינא דמלכותא לא קני ליה רבו שני כלל ודינא הוא דנפיק מיניה בלא דמים. טור בשם הרמ"ה:

למיהב. וכל כמה דלא יהיב ליה מקנתו או דמי שווים מעשה ידיו לרביה ישראל ואפילו מעשה ידיו שוים טפי מדמי מקנתו או שויה ש"ך וכתב הב"ח דאינו יוצא בגרעון כסף כיון שאין ע"ע נוהג בזה"ז ואין זמן לעבדות וכ"כ בפרישה:

כעבד. ואין צריך ג"כ גט שחרור לפי שאין גופו קנוי לו כיון שהוא ישראל אבל אם הוא עובד כוכבים ונמכר בעד המס הרי הוא כעבד כנעני לכל דבר ש"ך:

קטנים. כתב הש"ך מדלא חילק המחבר משמע דאפילו פחות מבן ט' שאינו ראוי לביאה אסור שמא תשהנו עד שיגדיל וכתב הב"ח ואע"ג שאין ע"ע נוהג בזה"ז יש ללמוד משם שאסור לה לשכור משרת יהודי לזמן מפני החשד ומשמע דאף אשה שיש לה בעל אסרו חכמים כדלעיל סימן רמ"ה סכ"א ה"ה הכא והט"ז מתיר אפילו בפנויה דלא אסר רק דוקא בע"ע (שהוא כפוף לה מאד) אבל לא במשרת (שאינו משועבד לה ולא ישמע לה להתיחד עמה) ע"ש:

לעבדו. ואמרינן בש"ס כתובות דהיינו דוקא בעבד כנעני אבל לא בע"ע:

לזונם. אבל יכול הבעל לומר איני נעבד ואיני זן אליבא דכ"ע כ"כ הכ"מ והב"ח:

חבל. ומבואר במשנה פ' החובל וברמב"ם דאם חבל הע"ע שלו חייב בכולן חוץ מן השבת ועיין בח"מ סימן ת"ך:

לחירות. כתב הש"ך בשם הפרישה ונראה דה"ה אם נתנו אחרים מעות לעבד ע"מ שלא יהא לאדון רשות בהן אלא שיהא הוא אוכל ולובש בהן נמי לא זכה האדון וכדלעיל סימן רכ"ב במי שנותן מעות לבתו ע"מ שלא יהא לבעלה רשות בהן ולהרמב"ם שפסק שם דאם אמר ע"מ שאין לבעלך רשות בו ומה שתרצי תעשי בהן דמהני ה"ה הכא גבי עבד מהני אבל הט"ז כתב דלא דמי דאשה קנתה הגוף רק שהבעל אוכל פירות משא"כ העבד דאין לו יד כלל לא בקרן ולא בפירות א"כ תיכף שאומר לעבד הריני נותן לך מתנה הוי כאומר לאדון עצמו ותו לא מצי הדר ביה מהאדון ע"כ לא מהני לשונות אלו גבי עבד רק דוקא כשאומר ע"מ שתצא בהן לחירות. עש"ך:

ומרבו. כתב הש"ך נ"ל דיש ט"ס בהג"ה זו וכצ"ל אבל מקבל מתנה מאחר לרבו ומאחר לאחר אבל מרבו לאחר כיון שיד עבד כיד רבו לא זכה המקבל עיין שם:

שישתמש. כתב הש"ך משמע דוקא שמוש בגופו וכמ"ש רמ"א ובח"מ סימן קצ"ו ס"ד כתב עשה לו מלאכה שאינ' בשמוש גופו כגון שתפר לו בגד וכיוצא בו קנאו רבו וי"א שלא קנאו הרי שכתב מתחלה בסתם שקנאו וצ"ע עכ"ל:

לא. ובח"מ סימן קצ"ו ס"ב כתב די"א שקנאו גם בזה:

דעת. ויצא לחירות אפילו בע"כ של עבד. טור. וכתב הר"ן שדעת הרי"ף והרמב"ם דוקא שלא מדעתו אבל בע"כ לא ובשטר לכ"ע בע"כ לא כדלקמן סמ"א עכ"ל הש"ך:

בחליפין. ועיין בח"מ סימן ר"ב ור"ג מדין קניית חליפין:

לשונו. דאינו יוצא לחירות אלא באברים שבגלוי:

בכוונה. ודעת התוספות דא"צ כוונה וכן נראה דעת הרא"ש ומסקנת הטור. ש"ך:

שותפין. אפילו יש לכל א' חלק בגוף העבד לעולם אינו יוצא. כ"כ הב"ח ודלא כנראה מב"י:

מלוג. וכתב הב"ח דמש"ס פ' האשה שנפלו נראה דעבדי מלוג אף בנפלו לה קודם שנתארסה נמי אין יוצאין לאשה משנישאת אבל קודם שנישאת יוצאין לאשה ולא לאיש:

ואינו. והב"ח כתב דאם היה לו שהות לכתוב גט שחרור בין שינו לעינו הוא דאינו נותן לו דמי עינו אבל אם בפעם א' עשה שניהם חייב ליתן לו דמי עינו ובט"ז השיג עליו וכתב דאין חילוק כלל בזה דאפילו בבת א' אין צריך ליתן לו ע"ש שמאריך בראיות מהש"ס (ובנה"כ דחה השגת הט"ז וכתב שהב"ח עצמו הרגיש בקושייתו ומתרצה ע"ש):

קנס. והטעם דכבר נתבאר בח"מ סימן א' דאי תפס לא מפקינן מיניה בכל דיני קנסות והעבד הוא תופס את עצמו שהרי גופו אצלו. ש"ך:

שיכתוב. והב"ח האריך בזה ומסיק דלא כייפינן לרבו למיכתב גט שחרור וכ"פ הט"ז ע"ש:

מעצמו. כתב הש"ך לכאורה משמע דאפילו אין כאן עדים כלל מתחייב בהודאתו לחוד דאף ע"ג דאין ב"ד מומחין בזה"ז מ"מ הודאתו הודאה דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי ומיהו לא מיפטר משום מודה בקנס כיון שאין ב"ד בזה"ז וכ"כ הלבוש והב"ח אבל תימא דבש"ס פ' מרובה משמע להדיא דהיכא דלא מיפטר משום מודה בקנס הודאתו נמי לאו הודאה היא ע"ש שמאריך בראיות ומסיק שצ"ל דמ"ש הרב הודה מעצמו ה"ק אם הודה מעצמו קודם שבאו עדים דלא תימא דאיירי שלא הודה כלל וכן עיקר שוב מצאתי בסוף תשובת שארית יוסף בהדיא דכל היכא דלא מיפטר משום מודה בקנס הודאתו גם כן וכו' עכ"ל:

מוחה. ול"ד לכסף לעיל סכ"ו די"א דיצא לחרות אפילו בע"כ של עבד דהתם רבו ניחא ליה בקבלת כסף ומקנהו מדעתו משא"כ בשטר. ש"ך:

כלום. דעבד גופו קנוי לו והרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול:

תולים. כתב הט"ז אבל אם ידוע לנו שלא נמסר בפני עדים אע"פ שחתמו עליו עדים לא יצא לחרות ועיין בח"מ ס"ס נ"א ובא"ע סימן קל"ג:

חבר. הטעם דבגט צריכין העדים לחתום זה בפני זה דוקא ואי לאו דיודע הישראל שהכותי הוא חבר לא היה חותם עמו משא"כ בשאר שטרות שחותמין זה בלא זה אפשר דלא ידע הישראל שהכותי יחתום עמו. ט"ז:

לצדוקים. והקראים שבזה"ז קלקלו מעשיהם ואינם כשרים לשום עדות. ש"ך בשם תשו' מהר"ר בצלאל אשכנזי:

לה. פירש הט"ז דבג"ש ילפינן לה לה מאשה ע"ש ועיין בא"ע סימן קכ"ד:

לקיימו. כתב הב"ח אבל הראב"ד ושאר פוסקים גדולים חולקים ע"ז וס"ל דצריך לקיימו ומ"מ נ"ל דלענין שיטרוף מלקוחות ממה שמכר רבו מנכסיו מודה הרמב"ם דצריך לקיימו דדוקא לענין איסור ס"ל דיש להקל ועיין בח"מ סימן ס"ה עכ"ל הש"ך:

התנה. פי' שלא תתגרש עד שתגיע לב"ד פלוני כ"כ הטור:

עצמו. כגון ששניהם של רב א' לפי שידו כיד רבו ואע"ג דמקבל שחרור של עצמו מיד רבו התם אמרינן דידו וגטו באין כאחד. ט"ז:

שיתקיים. דלהוציא ממון הוה זה כמו שאר שטרות שצריכים קיום ב"ד:

ואפילו. ודעת התוספות והרא"ש דבכה"ג יצא לחירות ועיין בא"ע מבוארים ב' הדעות. ש"ך:

ביחד.. (דהשתא זכו שניהם ביחד) כתב הש"ך אבל אם לא מסר ב' השטרות ביחד אם כן הראשון קנה כולם וגם את העבד השני והשני לא קנה כלום שכבר נתן הכל לראשון:

כלום. דהוי כשיור דהא שייר בו חציו וכיון דלא נשתחרר אף הנכסים לא קנה. ש"ך:

תקנה. דבמיתת הגר לא פקע איסורא מינייהו כי גדלי נמי בתר הכי אע"ג דפקע ממונא איסורייהו לא פקע דצריך פקיעת האיסור דוקא בשעת מיתת הגר שהיא הגורמת לזה. ט"ז:

וכופין. שלא יוציא לעז עליו לומר שהוא עדיין עבד:

עבד. והיינו בסתם אבל אם משמע ממעשיו שבא עליה לשם אישות הרי הולד בן חורין שבודאי היה דעתו לשחררה שאל"כ היה בא עליה לשם איסור. כ"מ בהרב המגיד. ש"ך:

שאע"פ. טעמו דנהי דאזלינן בתר אומדן דעתו לאפוקי ממונא מ"מ גבי איסורא לא אזלינן בתר אומדנא להתיר בלא גט שחרור. כ"כ הטור בשם הרמ"ה:

נושא. היינו בגוונא דלא בא עליה לשם זנות כמ"ש לעיל מיהו בנושא שפחתו איכא פלוגתא בין הפוסקים אם צריכה גט שחרור או לא ועיין בא"ע סימן ט' וסימן קנ"ו ס"ב עכ"ל הש"ך:

מופר. פירש הט"ז דה"ק הנדר שלך הוא צריך להפרה ואני איני יכול להפר נדרך כי אין לי שעבוד עליך (דאל"ה קשה הא לשון הפרה לא שייך אלא בבעל לאשתו) עכ"ל ודעת הראב"ד בהשגות דלא יצא לחירות דאדרבה גילה בדעתו שיש רשות עליו להפר נדרו וע"ל סימן רל"ד בטור וב"י מדין נדרי עבד. ש"ך:

עשיתי. והב"ח כתב נראה דלמעשה אזלינן לחומרא דאם כ' הני לשונות גרועים בשטר אין רבו יכול לכופו להשתעבד וגם אין כופין את רבו לכתוב לו גט שחרור ואסור בבת ישראלית עכ"ל:

היורשים. וכתב הש"ך דבב"י כתב דאם מת השכ"מ א"צ גט שחרור וכתב הב"ח דצ"ל שחזר בו וכן עיקר כמ"ש כאן בש"ע עכ"ל:

זיכה. והרי ישראל גמור הוא וחייב במצות אבל לא שרי בבת חורין בלא גט שחרור וגם אסור בשפחה. כ"כ הר"ן:

עבד. והתוספות כתבו טעם לזה דלגבי הרב אין אומרים הודאת בע"ד וכו' דהוא סובר שהעבד קיבל וזכה בו ובאמת לא קיבל:

זכה. כתב הט"ז נראה ברור דהזכיה בזה היא כדין הגבהה שהיא קונה בכל מקום ואין צריך כאן שימסור מיד ליד דוקא ודלא כב"ח ועיין בח"מ סימן קכ"ה:

תן. אע"ג דבמתנה לא הוי תן כזכי מ"מ כאן קנה במוסר לידו והטעם דשחרור הוה כמו פרעון חוב דאי לאו דעביד ליה טיבותא לא שחררו אף על גב דגבי מתנה נמי אמרינן בש"ס אי לאו דעביד ליה טובה לא יהיב ליה מתנה מ"מ מצינו לפעמים שאדם נותן מתנה לאוהבו בחנם. כ"כ הרא"ש בסוף פ"ק דגיטין:

ואסור. עיין בח"מ ס"ס רכ"ו מדינים אלו:

שפחה. כתב הש"ך מלשון זה משמע אפילו סתם שפחה שנוהגין בה מנהג הפקר חייב לשחרר אבל בטור משמע דוקא חציה שפחה וחציה בת חורין שאינה ראויה לא לעבד ולא לב"ח אבל לא בסתם שפחה שראויה לעבד מיהו רבינו ירוחם כתב כהמחבר:

מומחים. והרא"ש תמה ע"ז דאין זה ענין לקנסות שחייבה תורה שכל קנס שתקנו חכמים גובין אותו בבבל עכ"ל:

מסרו. כתב הש"ך דלדעת רש"י והטור ה"ה אם לא הכניסו לרשות העובד כוכבים ולוה עליו על תנאי לכשיבא אותו זמן שימשכנו ליקח העבד ועבר הזמן ולא נתן לו המעות אע"פ שלא משכנו בו והוא עדיין ברשותו קונסין אותו ויצא לחירות עכ"ל:

בחובו. בע"כ של אדון או שקם עליו אנס להרגו ושחדו בנתינת העבד לא יצא לחירות דלא שייך לקנסו כיון שנעשה באונס. ש"ך:

ממלאכתו. כלומר שישאר לו מלאכתו. וחוץ מהמצות פי' שלא יבטלו משום מצוה:

לצדוקי. כתב הש"ך אבל כותים בזה"ז הרי דינם כעובדי כוכבים גמורים ודלא כב"ח שכ' לדעת הטור כיון דקנס הוא אפשר דלא קנסינן בכותים כמו בישראל מומר וע"ל ס"ק מ"א מ"ש לענין צדוקים בזה"ז ע"ש:

מותר. שהרי הוא כמציל מידם וכתב הט"ז דודאי אין חיוב על רבו לפדותו מאחר שמעצמו הפיל עצמו ליד עובד כוכבים אלא דאם אין רבו יוכל לפדותו בפחות מכדי דמיו מותר ליקח דמיו מהעובד כוכבים ולכתוב שטר מכירה עליו עכ"ל:

ומפסיד. ואפילו אם עדיין לא נתן הדמים אלא קנאו במשיכה או בהגבהה או בחזקה צריך ליתן למוכר מעותיו אף על פי שצריך לשחררו. טור בשם הרמ"ה וכב"י הטעם משום היכא דאיכא איסורא קונסין והדמים הם חוב עליו וחייב לשלם וכתב הש"ך דאיבעיא לן בש"ס בן חוצה לארץ שנשא אשה בא"י ודעתו לחזור והכניסה לו עבדים אי הוי כאלו מכרה אותן או לא ולא איפשטא ולקולא ולא יצאו לחירות עכ"ל:

הלוקח. וכתב הש"ך נ"ל שבזה לא הפסיד הלוקח דמיו שהרי בח"ל קנאו והמוכר הוא שחייב בדבר שהוליכו לח"ל ומכרו שם וכתב ב"י והפוסקים בכל הדברים האמורים בסימן זה לענין מוכר עבדו לעובדי כוכבים או לח"ל בעבד שמל וטבל לשם עבדות הוא וע"ש עכ"ל:

לשון הטור וכ"כ הרמב"ם בפ"א מה"מ וכתב הכ"מ במנין המצות כתב רבינו בסי' רט"ו מצוה למול את הבן ולא מנה מצוה למול את העבדים וצריך טעם למה:

שם ושם נלמד מדין הבן דלא מהליה אבוה וציינתיו לעיל סי' רס"א:

פשוט בכתוב המול ימול יליד בית ומקנת כסף:

לשון הרמב"ם שם כת"ק בברייתא דף קל"ה ע"ב דמספקא ליה מלתא אי הלכה כת"ק או כרבי חמא ורב אסי הלכך מטילין אותו לחומרא דנימול לח' ואין מחללין עליו את השבת וכדעת הרי"ף בהלכות שם והרז"ה ובה"ג וכמ"ש הטור:

מדלא משכח בברייתא מקנת כסף הנימול לא' אלא בלקח שפחה וולדה עמה:

כאוקימתא דרבי ירמיה שם דקנין פירות לאו כקנין גוף דמי:

כאוקימתא דרב משרשיא שם:

ממשמעות אוקימתא דרב משרשיא שלקחה ע"מ שלא לטבלה ולא טבלה אבל אם טבלה כיון דיליד בית הוא נימול לח':

גם זה שם מדאמרינן מילה בזמנה דוחה שבת וכל נימול לח' מילה בזמנה היא:

ציינתיו בסעיף דלעיל:

ל' הרמב"ם בפי"ד מהלכות איסורי ביאה דין ט' מהא דציינתי בסעיף דלקמן:

לשון הרמב"ם שם בפ"א ממימרא דריב"ל יבמות דף מ"ח ע"ב:

טור בשם הרי"ף שם וכ"נ מדברי הרמב"ם שם בפ"א:

שם בשם רבי יהודאי גאון ממימרא דרב הונא דגר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד דזכות הוא לו כתובות דף י"א ע"א:

ברייתא יבמות דף מ"ז ע"ב (ורמב"ם פ"ב מהא"ב דין י"ג):

מסקנת הגמרא שם דף מ"ח ע"ח:

טור בשם תשובה לגאון:
(°) וכן כתב מהרש"ל דשמע וראה שהי' מורין הלכה למעשה לטבול המומרי' ולגלח את כל שערן מקודם:

לשון הטור ממימרא דרב חמא בר גוריא אמר רב יבמות דף מ"ה מ"ו וכדרבא דאמר הקדש וכו' שם:

כמימרא דשמואל שם מ"ז ע"א וכעובד' דמנימין עבדיה דרב אשי:

כדמפרש ר' אויא שם ויליף לה מקרא דקנהו ישראל לגופי':

בית יוסף ממשמעו' הגמרא ושכן נראה מדברי הרמב"ם:

רבינו ירוחם בנתיב כ"ג:

שבת ד' קל"ז ע"ב וכגירסת הרי"ף וכ"כ הרמב"ם בפ"ג מהלכות מילה:

כאשר הגהתי כן הוא שם ברמב"ם ולשיטתיה אזיל כמ"ש המחבר בשמו לעיל בסי' רס"ה סעיף ב' דהעבד האדון קודם למולו כמו שהאב קודם למול את בנו ועיין שם בהג"ה:

כדעת בעל העיטור והרא"ש וכדעת רב יהודאי גאון שהביא הטור וכמ"ש הב"י שהשיב שמברך שתים וכו' וכמ"ש בשם הרא"ש וכגירסת הגמרא שלפנינו יש שתי ברכות:

הרי"ף והרא"ש שם וכ"כ הרמב"ם שם:

ברייתא ערכין דף כ"ט ע"א ומייתי לה מדכתיב עד שנת היובל יעבוד עמך:

טור בשם הרמ"ה:

מעובדא דרב סעורים אחוה דרבא הוה תקיף וכו' ב"מ דף ע"ג ע"ב:

ל' הרמב"ם בפ"א מהל' עבדים מהא דאמר רב פפא לרבא חזי מר הני רבנן וכו' שם וכפירושו במ"ש ומשעבדי בהו טפי:
(°) פי' כעבד כנעני:

מעובדא דרב סעורים שציינתי בסעיף דלעיל:

עיין במה שציינתי לעיל בסעיף ט':

גם זה שם:

פשוט בכמה מקומות בתלמוד:
(°) פי' דלא נאמר לא תרדה בו בפרך אלא בעבד עברי:

טור בשם הרמב"ם בספ"ט מהלכות עבדים:

לשון הרמב"ם בפ"ט מה"ע ד"ו מהא דא"ר פפא לרבא חזי מר דבי פפא בר אבא וכו' יבמות דף מ"ו ע"א:

וכתב בכ"מ שם דנראה לו דבדינא דמלכותא כותי קונה את הכותי אפי' לגופו:

ברייתא ב"מ דף ע' ע"א (ורמב"ם שם דין ו'):

כדעת הטור דחיישינן שמא תשהנו אף לאחר שיגדיל:

מסקנת הגמ' גיטין דף י"ב ע"א:

טור בשם הרמב"ם שם בפ"ט שכתב בד"א בעבדו שאין ב"ד נזקקים לגדולים לשמור ממונה שלא יברחו או ימותו ואדם חס על ממון עצמו יותר מכל אדם משא"כ בנכסי מלוג חייב במזונותיהן:

מימרא דרבי יוחנן שם ע"ב וכמ"ש התוס' והרא"ש שם:

שם בגמרא:

משנה ב"מ דף י"ב ע"א ומשנה קידושין דף כ"ב ע"ב וכרבי מאיר אליבא דרב ששת תוס' והרא"ש או כרבנן אליבא דר' אליעזר כמ"ש הרי"ף שם דשוים בדין זה וכ"פ הרמב"ם שם בפ"ה:

משנ' קידושין דף כ"ב ע"ב:

טור שכל שלא טבל לשם חירות עבד הוא:

ברייתא שם:

ברייתא שם:

ברייתא שם וכת"ק:

ברייתא שם:

ממימרא דשמואל שם:

שם ומפרש שם דעבד מדעתיה דנפשיה אזיל משא"כ בהמה או קטן:

משנה שם דף כ"ב ע"ב:

ציינתיו לעיל בסעיף כ"ב:

ברייתא שם דף כ"ד ע"א ויליף להן משן ועין המפורשי' בתורה:

שם בגמ' דכ"ה ע"א ממשנה ז' פ"ו דנגעים לענין נגעים ותני עלה בכולן יוצא העבד בהן לחירות:

בריי' שם דכ"ד ע"ב כר"ש ור"א ור"ע:

כת"ק שם בברייתא:

הרא"ש שם בפסקיו:

כת"ק שם בבריי' וכ"פ הרמב"ם בפ"ה מהלכות עבדים:

מימרא דר' חייא בר אשי אמר רב שם וד' כ"ה ע"א כדמוקי לה רב הונא שם:

בריית' שם דכ"ד ע"ב ופי' רש"י דלדל בו עצם השמיטו ממקומו ומחובר בבשר (ורמב"ם פ"ה מה"ע דין י'):

בריי' שם:

שם בגמ' דומיא דעין:

ברייתא שם:

מימרא דרב ששת שם:

טור וכ"כ הרמב"ם שם בפ"ה:

ברייתא שם:

ברייתא שם:

טור בשם הרמב"ם שם דין י"א מברייתא דלקמן:

ברייתא שם וכת"ק דדרש ושחת' להוציא אם הושי' ידו למעי שפחה וסימא העובר שבמעי' אבל נתכוון לעין ואע"ג דנתכוון לטובתו לא וכמ"ש התוס' בב"ק דכ"ו ע"ב:

בריי' שם בב"ק דף צ' ע"א וכר"ע משום דאמוראי מפרשי טעמיה וכ"פ הרמב"ם שם בפ"ה:

ברייתא שם דפ"ט ע"ב וכאוקימתא דגמ' שם לאחר תקנת אושא ואי לאוקימתא בתרייתא שם ד' צ' וכר"א דקי"ל דהלכתא כוותיה:

מדברי הרמב"ם בפ"ד מהל' חובל דין י"ד ופ"ה מה"ע די"ד דבעי' ולא איפשטא היא בגיטין דף מ"ב ע"ב:

רמב"ם שם סוף פ"ה סנהדרין דף ח' ע"א ובכמה דוכתי:

ב"י לדעת הרמב"ם כיון דקי"ל דאם תפס ניזק אין מוציאין מידו וכמו שפסק גם הוא ז"ל בפ"ה מהל' סנהדרין ועבד תפוס בעצמו וכן כתב הר"ן בשם הרמב"ן בפ"ק דקידושין:

שם:

משנה קידושין דף ס"ב ומשנה גטין דף פ"ה ע"ב:

בעיא נפשטא שם בקדושין דף ו' ע"ב:

מסקנת הגמ' שם דף כ"ג ע"א אליבא דרבנן דגטו וידו באים כאחד:

ג"ז שם אליבא דרבנן ע"ב:

שם בגמ' וכדמפרש רבא טעמא שם:

ממשמעות שינויא דרבה זאת אומרת גופו קנוי וכו' שם דף ט"ז ע"א ומהא דא"ר יוחנן וכולן בשטר גיטין דף מ' ע"ב:

שם דף ו' ע"ב דאי בת חורין משוה לה אינה מותרת לעבדי':

טור בשם הרמב"ם בפ"ה מהלכות עבדים ד"ג:

שם בשם התוס' וע' בא"ה סי' קל"ג:

לשון הרמב"ם שם בפ"ו דין ה' ממשנה וברייתא גיטין ד' ט' ע"א ושם בגמ' ע"ב:

משנ' שם דף י' ע"א:

אוקימתא דגמ' שם ע"ב:

תוספתא דגיטין פ"ב:

שם:

מימרא דרב פפא שם דף י' ע"ב:

כן משמע שם במשנה דף ט' שציינתי לעיל:

ברייתא שם דף ח' ע"ב וכפי' רש"י שם:

משנה שם דף כ"ג ע"ב פי' אם התנה עליה שלא תתגרש בו אלא בב"ד פלוני:

ממשנה שציינתי לעיל סעיף מ"ה:

מימרא דרבי יוחנן שם:

מסקנא דרבא שם דף כ"ד ע"א:

ברייתא שם דף ח' ע"ב:

משנה סוף פ"ג דפאה וכת"ק והכי איפסקא הלכתא בגמרא דגיטין דף ח' ע"ב:

טור בשם אביו הרא"ש בפסקיו בפ"ק דגיטין והביא ראיה מהתוספות וכפי' רש"י כיון דנחת לשיורא שייר גם העבד:

ברייתא גיטין דף מ' ע"א וכרבנן:

לשון הרמב"ם סוף פ"ז מה"ע ד"ג מברייתא שם דף ע"ב ע"א וכאוקימתא דגמ' שם:

ברייתא שם וכאוקימתא דגמ' שם:

שם ומסיים שם שהעבד מכלל הנכסי' והרי שייר בו חציו ואין זה שחרור וכ"כ הר"ן דבעינן שלא יהא בו שיור כלל וכו' והרי הוא אינו משתחרר בשטר חבירו שלא זכה בו:

ברייתא שם דף מ"א ע"ב וכרבנן וכאוקימתא דרבה שם דגמרי רבנן לה לה מאשה מה אשה חציה לא אף עבד חציו לא:

ג"כ אוקימתא דרבה שם:

מימרא דרבינא שם דף מ"ב וכפי' רש"י שם כיון דאין לו בו אלא חציו כי שחרריה לא שייר מידי:

ברייתא קידושין דף ס"ח ע"א וכחכמים וכתבה הרי"ף בפ"ד דגיטין:

ממסקנת הגמ' אליבא דרבנן גיטין דף כ"ג ע"ב ואנן קי"ל כוותייהו:

משנה שם דף מ"ח ע"א ובפ"ק דעדיות משנה י"ג:

כ"כ התוספות והרא"ש מדמדמי ליה התם למעוכב גט שחרור:

בעיא שם ולא נפשטא ולקולא וטעמא דכופר מפני שאין לו יורשים:
(°) פי' חצי ל' שקלי' של עבדות וכופר היינו חצי נזקו של יהדות שהרי שחררו:

כרבנן וכדאמר רב נחמן בר יצחק שם דף ע"ג ע"ב:

תוספו' שם דף מ"ב ע"א והרא"ש אהא דאמרינן למשנה ראשונה וכו':

בריי' שם וכדמפרש בגמ' שם:

במשנה שם דף מ"א:

מעובדא דההוא דבי תרי וכו' לקמיה דרב פפא וכו' שם דף מ' ע"א:

כ"כ התוספו' והרא"ש שם:

מימרא דרב ורבי יוחנן שם:

כרבינא בעובדא דההוא דיסקרתא דעבדי וכו' שם:

ברייתא קידושין דף כ"ג ע"א וגיטין דף ל"ט ע"א וכמ"ד הלכה כאבא שאול התוספות והרי"ף והרא"ש שם וכ"פ הרמב"ם:

מימרא דרבי יוחנן שם בגיטין דף ל"ח ע"א:

משנה שם דף ל"ז ע"ב וכתנא קמא וכאוקימתא דרבא שם:

תוספות כתבוה הרשב"א והר"ן שם ומיתוקמא לפני יאוש וכת"ק:

הרמב"ם שם בפ"ח דין ט"ו:

משנה שם דף מ' ע"ב דהקדש וחמץ ושחרו' מפקיעין מידי שעבוד:

כרשב"ג שם דמחייב במזיק שעבודו של חבירו כדמפרש שם בגמ' דמ"א ע"א וכמ"ש התוס' שם דדיני דגרמי הוא:

שם במשנה מפני תקון העולם פי' שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה:

רמב"ם ריש פ"ט ממשנה יבמו' דף כ"ב ע"א וקידושין דף ס"ו ע"ב:

טור ממשמעות הגמ' גיטין דף מ' ע"א וכ"כ הרי"ף בפ"ד דיבמות בשם מקצת הגאונים והשגות הראב"ד:

שם בשם הרמ"ה:

מימרא דר' זירא דף ל"ט ע"א ע"ב:

מימרא דריב"ל שם:

בריי' שם דף מ' וכדמוקי לה רבה בר שילא:

הרא"ש וכ"כ הרמב"ם שם בפ"ז:

שם ברמב"ם וכן כ' הטור בשמו:

ברייתות שם:

רמב"ם פ"ח מדין שקרא שלשה פסוקים בצבור וכו' בסעיף דלעיל:

גם זה טור בשם הרמב"ם (פ"ח מה"ע די"ז) ממשנה הפר לעבדו יצא לחירות משלם נזירותיו נזיר דס"ב ע"ב כפי גירסתו ומפרש דתרתי קתני:

שם ושם ולמדו מדין דהיפר לעבדו בסעי' דלעיל ובסי' רל"ד נתבאר איזה נדרי' שהרב כופה לעבד לעבור עליה':

ברייתא גיטין דף מ' ע"ב וכחכמים:

כדמפרש רבי יוחנן שם:

טור בשם הרמ"ה וכ"כ רש"י שם דדברי שכיב מרע ככתובים ומסורים דמי:

שם:

שם בגיטין וכפי' התוספו' והרא"ש דהאי חיישינן כמו ודאי וכדאשכחן בכמה דוכתי:

לשון הרמב"ם בפ"ו מהל' עבדי' ממשנ' בשטר ע"י אחרי' וכחכמים קידושין דף כ"ב ע"א ומהא דציינתי בסעיף דלעיל:

משנה גיטין דף י"א ע"ב וכחכמי':

טור בשם הרי"ף שם:

משנה שם דף י"ג ע"א:

ל' הרמב"ם שם דין ד' בפ"ו וכרבי אמי ורבי אסי שם דף מ' ע"א:

ממימרא דרבי יוחנן שם וכדברי הרי"ף והביאו הטור:

שם דקי"ל דמצוה לקיים דברי המת וכ"כ התוס' גבי עובדא דכומתא דף ל"ט ע"ב:

מימרא דרב נחמן דף ט' ע"א:

מימרא דרב יהודה וכר"ע בברייתא גיטין דף ל"א ע"ב וברכות דף מ"ז ע"ב:

ברייתא וגמרא שם מצוה דרבים שאני:

מעובדא דאשה שחציה שפחה וחציה בת חורין וכדמשני רב נחמן בר יצחק גיטין דף מ"ג ע"ב:

משנה שם:

בעי' שם ונפשטא מבריי' דף מ"ה ע"א:

מימרא דרבי יהושע ב"ל שם דף מ"ד ע"א לפי שהפקיע את העבד ממצות במכירתו לעובד כוכבים:

ברייתא שם דף מ"ג ע"ב:

טור בשם הרי"ף:

איבעיא דאיפשטא שם דף מ"ד ע"ב:

שם שלח רבי אמי כו' תורה יצאה לכל ישראל וכו' שם ע"א:

משנה שם:

בעיא שם דף מ' ע"א ונפשטא:
(°) ומפרש טעמא בגמרא שם דף מ"ה ע"ב היכא דאיכא איסורא קנסינן פי' והנה העבד ביד הלוקח:

התוס' שם וסוף דף מ"ד הרא"ש שם:

מימרא דרבי אבהו משמיה דרבי יוחנן ובברייתא וכדמפרש שם דף מ"ד ע"ב:

משנה וגמרא כתובות דף ק"י ע"ב וכפי' הרמב"ם בפ"ח שבעבד כנעני מיירי:

רמב"ם שם דין ט':

לשון הרמב"ם שם דין י' מעובדא דההוא עבדא דברח לא"י וכו' דאתא לקמיה דרבי אמי וכו' גיטין דף מ"ה ע"ב:
(°) ואפילו אם ימצא למי שימכרנו שם לא ימכרנו לו והא דאיתא בכתובות דף ק"י ע"ב דאמרינן ליה זבניה הכא כ' הבית יוסף דלא גרס ליה הרמב"ם ואי גרס ליה מפרש כמ"ש ר"מ שם בתוס':

מ"ע כו'. מפורש בתורה:

ואינם נימולין כו'. אפי' הנימולין ליום א' וכמש"ל ר"ס רס"ב:

לקח א' כו'. גמ' שם והרמב"ם השמיטה דגריס כגירסת השאלתות וכמ"ש רש"י ד"ה ה"ג ותוס' ד"ה כגון כו':

כ"ש קנה כו'. גמ' שם וכבר כ' הרמב"ם וש"ע ומקנת כסף נימול כו':

ואע"פ שלקח כו'. עבה"ג וכ"ש לגירסא שלנו דאמר זה שפחה וזה עוברה דוקא בשנים:

ונתעברה בביתו. שם בגמ':

ואם טבלה כו'. ממש"ש ות"ק לא שני ליה כו' ואם איתא שני ליה בכה"ג אבל פשטא דסוגיא לא משמע כן וגם ממ"ש ר"ח אמר ילדה כו' ולכאורה למה לא מפליג ג"כ במקנת כסף אלא ודאי ניחא ליה ג"כ מילתיה דת"ק ועתוס' ד"ה כגון כו' וי"ל דניחא כו' וטעמיה דרבא דראה דר"ח ל"פ אלא ביליד בית והטעם דלת"ק דמפליג בין ע"מ להטבילה או לא וע"כ בשלא טבלה קודם אלא אח"כ ואר"ח לא היא דבשלא טבלה קודם בשניהם נימול לא' כו':

חוץ מיליד כו'. שיש שפסקו כת"ק דיחיד ורבים כו' ור' ירמיה ורב משרשיא שקלו וטרו אליביה ויש שפסקו כר' חמא דרב אסי ס"ל כוותיה וכעל הלכות והרז"ה כתבו דספיקא הוא כמאן הלכה וכ"ד הרי"ף וערשב"א ור"נ וכ"כ הרא"ש וטור ול"נ דאפי' אם הלכה כת"ק אפ"ה ספיקא היא אם מחללין את השבת כמש"ש איני והא אתמר כו' ואע"ג דדחינן לה הא בהא תליא היינו לרב אסי אבל אם קי"ל דלא כרב אסי אתי כפשטה ונראה שזהו דעת הרי"ף ורמב"ם:

העבד כו'. כמו בגר וכמ"ש ביבמות מ"ח א' ורבנן אמר עולא כשם כו' דלא כרש"י שם מ"ז ב' ד"ה שלא קבלה כו' וערא"ש שם סוף סל"ח אבל דעת הרמב"ן כרש"י והביא ראיה מירושלמי ע"ש ועוד כתב שבפר"א פכ"ט משמע ג"כ כרש"י דתניא שם רי"א כל הגרים הבאים בישראל נימולים בטובתם וברצונם כו' אבל עברים נימולים בטובתן ושלא בטובתן ברצונם ושלא ברצונם כו' וע"ש וברשב"א שם ודעת התוס' כתב הרמב"ן שהוא כדברי הרי"ף ורמב"ם ועתו' שם מ"ח א' ד"ה אלא. תימא דרשב"א כו' משמע דלרבנן ניחא וערא"ש:

והעבד כו'. כיון דמדעתו דוקא:

ודוקא במקום כו'. גמ' שם שלח רבין כו':

אם מל כו'. כנ"ל ס"ג וכמ"ש כשם כו':

מיהו אם כו'. גמ' שם מתקיף לה ר"פ אימור כו'. וערש"י שם ד"ה אבל עבד כו':

עבד כו'. עבה"ג ובירושלמי (פ"ח דיבמות) מצא בתוכה תינוק מושלך הטבילו לשם עבד את מוהלו לשם עבד לשם בן חורין את מוהלו לשם בן חורין כו':

כשישתחרר כו'. ממש"ש א' גר וא' כו' ומסיק לענין טבילה. ויש שכ' דא"צ שלשה כמו דא"צ לקבל וראיה ממ"ש בקדושין ס"ב גר נמי לא כו' מתקיף כו' ועתוס' שם ד"ה אלא כו'. רמב"ן ורשב"א. ועתוס' שם ד"ה גר כו' א"נ י"ל כו' וביבמות מ"ה ב' ד"ה מי כו' וי"ל כו' אבל דעת הרמב"ם אינו כן וכמש"ל סי' רס"ח ס"ג ע"ש:

עבד עובד כו'. כמש"ש מ"ז ב' בגד:

וי"א כו'. ע"ל ס"ס רס"ח בהגה:

הלוקח כו'. כגי' רש"י וספרים שלנו שם לפניה אין לאחריה לא א"ר לפניה בין כו' לאחריה כו' אבל הרי"ף גורס בפניה אין שלא בפניה לא א"ר לפניה בין כו' שלא בפניה כו' וכ"כ הרמב"ם והרשב"א בתשובה:

ומ"מ כו'. כמ"ש בגטין מ"א א' רשבג"א כו' במאי קמיפלגי במזיק כו' וקי"ל כרשב"ג כמש"ל סס"ח וכ"ש כאן דמשתרשי ליה. רמב"ן ורשב"א:

ואם טבלו כו'. גמ' דיבמות שם מ"ו א' א"ל חזו כו':

אבל אם כו'. דלא גרע משוכר עדי שקר ברפ"ו דבב"ק. שם:

אבל עובד כוכבים כו'. גמ' שם וערש"י שם ד"ה אבל עובד כוכבים כו':

בד"א כו'. עתוס' שם ד"ה כי כו' ופשיט דקני גופיה וא"כ א"י להקדים כנ"ל בסעיף שקדם אבל עובדת כוכבים כו':

דשמא כו'. בלא"ה אסור כמו בבן בסי' רס"א ס"א בהג"ה אלא דנ"מ בזה כמש"ו ואם עבר כו':

צריך כו'. כמ"ש בספ"ג דברכות (כ"ה ב'):

וה"מ כו'. ממש"ש ובב"מ ע"ג א"ל ר"פ לרבא חזי כו' א"ל כו' אלמא כה"ג אפי' בזה"ז ומפרש דאינו אלא למעשה ידיו (ועבריטב"א ונ"י ביבמות שם):

ומצי האי כו'. זהו אפי' בזמן שהיובל נוהג כמ"ש בפ"ק דקדושין:

דמי כו' ויד כו'. כמש"ש (כ' א') ת"ר נמכר כו' נמכר כו':

מלך כו'. כמש"ש ומשעבדי כו' ובפי' דהשאלה לאו משום רבית אלא משום עבדות ודעת הראב"ד כפי' תוס' שם (להספרים דגרסי טפי ועמ"ש רבינו בהגהותיו שם):
(ליקוט) ה"ז מותר כו'. כגי' שלנו ומשתעבדי בהו טפי וכפירושו לענין שיעבוד יותר מדאי אבל הראב"ד השיגו דלא אתמר אלא לענין רבית שהיה המס עשרה דינר והיו עושים שוה ט"ו דינר וז"ש טפי ופשט דזביני הוא ותוס' מפרשים דאח"כ היו מחזירים להם הכרגא לספרים דל"ג טפי וע"ש בד"ה משתעבדי כו' אבל פי' הרמב"ם א"י להבין דלמאי קמיבעיא ליה וע"ש בפ"ה מהלכות גזילה ובש"ע ח"מ סי' שס"ט סי"א שמפ' לענין דינא דמלכותא (ע"כ):

אבל כו'. כמ"ש ובאחיכם בני כו' וכמש"ש ואף אם גופו קנוי מ"מ לא גרע מע"ע דגופו קנוי כמש"ש בקדושין (ט"ז א'):

הקונה כו'. כמ"ש ביבמות מ"ח א':

וכן עובד כוכבים כו'. שם מ"ו א':

או שמכר כו'. כמ"ש בתורה וממשפחתם אשר הולידו כו'. רמב"ם ובת"כ מהם תקנו בניהם ובנותיהם כו' הם עצמם מנין ת"ל אשר הולידו כו':

אלא כו'. גמ' שם ור"ל עד שלא טבל ואם טבל לשם ב"ח כמש"ל ס"ט:

ובכולם כו'. כריתות ט' א':

ולאחר שיטבילנו. ר"ל עם מילה כדין גר:

וחייב כו'. ריש חגיגה וש"מ:

ובעבר זה כו'. בת"כ לא תרדה בו בפרך כו' שמא תאמר הואיל ואסרת לנו את כל הדברים האלה במה נשתמש ת"ל ועבדך ואמתך מאת הגוים כו':

ואע"פ שהדין כו'. כמ"ש בירושלמי והביא רי"ף ורא"ש בפ' החובל ס"ו והג"מ שם ר' יוחנן הוה אכיל קופד ויהיב לעבדו שתי חמר ויהיב לעבדו וקרי עליה הלא בבטן עושני עשהו כו':

ולא יבזהו כו'. נדה מ"ז א':

ולא ירבה כו' אלא כו'. לשון הרמב"ם וכן הוא מפורש בדרכי איוב הטובים שהשתבח בהם אם אמאס משפט עבדי ואמתי בריבם עמדי הלא בבטן עושני עשהו כו' וכמ"ש בב"ר ריש פ' וירא אתתיה דר' יוסי הוה מכחשא עם אמתיה אכחשא קדמה א"ל מפני מה אתה מכחישני לפני שפחתי א"ל לא כך אמר איוב אם אמאס משפט עבדי:

מלך כו'. בגטין ל"ח א':

וכן כו'. יבמות מ"ו א':

אפי' קטנים כו'. רמב"ם ונראה שלמד ממש"ש נימא דלא כרשב"ג אפ"ת כרשב"ג משמע דס"ד דגם זו הברייתא בעבד עברי ואמר קונה את השפחות ע"כ בקטנית כמ"ש בגטין ס"ד ב' וש"מ ואמר ואינו קונה כו':

אבל עבדי כו'. כמ"ש ברפ"ז דיבמות:

וי"א כו'. שם לימא כתנאי רשבג"א כו' אלא הב"ע כו' וכרבנן. והרי"ף והרמב"ם השמיטו משום דאוקמוהו דכ"ע א"י לומר כו' ולא קי"ל כן אבל תוס' ורא"ש כתבו דאף למסקנא צ"ל כן ועתוס' שם ב' ד"ה ש"מ כו':

הקוטע כו'. ירושלמי [הביאו הרי"ף ורא"ש פ' החובל ס"ו] ועתוס' שם ד"ה שבתו כו':

והעבר כו' אע"פ כו' והריפוי כו'. גמ' שם:

וכ"ש כו'. מתני' בב"ק פ"ז א' ועתוס' דגטין שם ד"ה רפואתו כו' א"נ כו' וכ"כ הרא"ש שם:

כל מה כו'. פסחים פ"ח ב' וש"מ:

בין שמצא כו'. ב"מ י"ב א':

או כו' בין כו'. בקדושין כ"ג א' והקי"ל דגיטו וידו כו' ובגטין מ"ב א' וערש"י שם ד"ה דקרי להו כו' ועמ"ש בהג"ה:

או אחר כו'. בקדושין שם וכמש"ו:

בין גוף כו'. ר"ל אע"ג דבגמ' שם מדמי אשה ועבר להדדי אין קנין כו' מ"מ ל"ד דבמתנה אחר לאשה אין לבעל אלא פירות כמו בכל נכסי מלוג וכמ"ש בירושלמי פ"ו דכתובות מ"ט אמרו מציאת האשה לבעלה רי"א שלא תהא אשה מברחת זהוב מבעלה ואומרת מציאה מצאתי הגע עצמך שנותן לה אחר במתנה קול יוצא למתנה כו' ואם הבעל נותן לה מתנה אף אין אוכל פירות כמ"ש בפ"ג דב"ב נ"א ב' אבל כאן בשניהם בין גוף בין פירות שלו כמ"ש בגטין מ"ב א' כנ"ל דלא קנה כלל ועתוס' ורא"ש שם:

אפי' א"ל כו' אלא כו'. כר"מ אליבא דרב ששת דסוגיא בפסחים שם ובסנהדרין ע"א וש"מ כרב ששת אליבא דרבנן ומ"מ הלכה כר"מ דרב ס"ל כוותיה בנדרים פ"ה וער"נ שם ורא"ש ועתוס' בקדושין כ"ג ב' ד"ה ור"א כו'. ורי"ף והגאונים פסקו כרבנן ואליבא דר"א וטעמייהו משום דהסוגיא בכ"מ כרבנן וגמ' נקט היותר פשוטה תי' דרב ששת אבל הלכה כר"א כשיטתם שדבריו נאמר באחרונה הוא מסקנא וכאן אין נ"מ בזה לדינא ועבה"ג:

ולכן כו'. כנ"ל ובגטין כ"ג ב' ובקדושין שם נראין הדברים כו' ובירושלמי הביאו הרא"ש בקדושין שם פשיטא שהעבד מקבל מתנה מאחר לאחר מאחר לרבו מרבו לעצמו לא מאחר לעצמו מחלוקת ר"מ ורבנן כו' (ועש"ך):

בין כו'. כמש"ש בגמ' מנלן דכתיב והתנחלתם כו' אלמא אפי' אחר שהטבילו רבו ושם ר' יהודה הנדאה כו' א"ל לעבדיה כו':

ודוקא אלו כו'. דהא נלמד מקרקעות ובקרקעות אין נקנה באכילת פירות ועבה"מ סי' קצ"ב סי"א בהג"ה. רמב"ן ורשב"א ורא"ש אבל הרמב"ם ובע"ה חולקים שם וכמש"ש בש"ע ועמש"ש:
(ליקוט) ודוקא כו'. דאל"כ הוי אכילת פירות דאף בקרקע אינו קונה כמ"ש בספ"ג דב"ב (נ"ז א') והרי אכילת פירות כו' ודלא כהרמב"ם הביאו ש"ע בח"מ סי' קצ"ב. רא"ש ור"נ בקדושין שם בשם הרמב"ן ע"ש בר"נ ועח"מ סי' קצ"ו ס"ד ועבה"ג שם (ע"כ):

הגביה הרב כו'. כת"ק אבל הרשב"א פסק כר"ש דשמואל ורב אשי קאי כוותיה דס"ל אף במשיכה וכ"ש בהגבהה ועבח"מ סי' קצ"ו ס"ג:
(ליקוט) הגביה כו'. עח"מ שם ס"ג ומ"ש בליקוטים שם (ע"כ):

או בראשי אברים. שם כ"ד ב':

או בשטר. שם במתני':

כיצד כו'. שם:

או שוה כסף. שם ח' א':

וא"צ כו'. שם כ"ג א' ואף לר"מ ואף בע"כ דהא לר"מ חוב הוא לו ואפ"ה ש"ד וכמש"ש ושאני כסף כו' מקני כו' משא"כ בשטר וכמש"ל סמ"א והר"נ כתב שמדברי הרי"ף ורמב"ם נראה דגם בכסף בע"כ לא וכ"כ הרשב"א בשמם וכמ"ש הרי"ף בכסף ע"י אחרים אע"פ שנתנו שלא מדעתו דקי"ל זכות כו' וטעמו דמ"ש אף בע"כ דוקא לר"מ אבל רבנן לא ממש"ש וחכ"א בכסף כו' ע"י אחרים לא מכדי שמענא להו לרבנן כו' אלמא דוקא משום דזכות כו' ובעומד וצווח לא מהני כמ"ש בפ"ח דב"ב קל"ח א'. ועוד ממש"ש א"ה ויערבינהו כו' משמע דכסף ושטר שוין לגמרי לדידהו אבל הרשב"א ורא"ש כתבו דרבנן ל"פ בזה אר"מ ואף בע"כ כנ"ל וערשב"א שם:

אם רצה כו'. דדעת הרב ודאי בעינן ועתוס' דגטין מ"ם ב' סד"ה וכתיב:
(ליקוט) אם רצה כו'. במכילתא פ' משפטים ר' ישמעאל אומר עבד כנעני אין לו פדיון לעולם ואינו יוצא אלא לרצון רבו שנאמר והתנחלתם אותם לפי דרכנו למדנו שעבד כנעני כשדה אחוזה לעולם אבל אם היה רבו רודהו והפיל את שינו וסימא את עינו או אחד מכל ראשי האברים גלוים ה"ז קונה עצמו וז"ש בסכ"ז וכופין כו' ומשמע אפי' אינו מתכוין לאבר כל שמתכוין לעבד כמ"ש רבו רודהו וז"ש הרמב"ם וש"ע בסל"ו לפיכך כו' דוקא לבהמה וכ' שהרי לא ידע דבר כו' אבל אם ידע מהעובר שם לא ומ"ש טוש"ע אבל אם כו' שהרי כיון לאבר ל"ד אלא לעבד והטור נמשך אחר תוס' שס"ל כן וע"ש בד"ה מיבעי כו' ולשון הרמב"ם הרי נתכוין לנגוע באיברי העבד כו' ור"ל בא' מאיבריו אע"ג שלא כיון לאבר (ע"כ):

ואם לא רצה כו'. כמש"ש ורבנן סברי לדידיה נמי כו':

וי"א כו'. גטין ל"ט ב' ועתוס' שם אבל ר"ח פי' שם בע"א וערא"ש שם וכ"כ הרשב"א משמו שם:
(ליקוט) וי"א כו'. אבל הרשב"א חולק ע"ז מדל"ק בקדושין שם ג"כ אסיפא תנא אף בחליפין וכ"כ בגטין שם בשם ר"ח וכתב בשם הרמב"ן דלדברי ר"ח מש"ש בגטין לא עשה ולא כלום ר"ל להוציא מידי שיעבוד דבחליפין יצא מדי שיעבוד אבל צריך גט שחרור וכ"כ הר"ח בהדיא ובתוס' דחו ג"כ הא דגטין די"ל דשם היה בתורת דמים וכ"ד הרמב"ם אלא שהתוס' חזרו לומר כסברא ראשונה דקונה א"ע בחליפין מהא דריש קדושין מניינא כו' כמש"ש בגטין בד"ה משום כו' עכ"ל הרשב"א שם (ע"כ):

וצריך כו'. עבה"ג ואע"ג דאמרינן שם המכריעין כו' אמרינן בפ"ג דשבת (מ' א' ועתוס' שם ד"ה דלמא וברשב"א שם ובתוס' דמנחות ל"א ב') דדוקא במתני' הלכה כמכריע ולא בברייתא. הרי"ף וש"פ ועתוס' שם א' ד"ה תנא כו' וכ"ה בירושלמי שם הביאו הרשב"א שם וערא"ש:
(ליקוט) וצריך גט שחרור. דהלכה כר"ע מחבירו דר"ט חבירו היה כמ"ש בפ' הכותב (כתובות פ"ד ב') במסקנא ואין הלכה כהמכריעין דלא אמרו הלכה כמכריע אלא במתני' כמ"ש בפ"ג דשבת. הרי"ף וכ"כ הרא"ש ור"נ וכ' ועוד דלא מקרי הכרעה אלא אם הזכירו בדבריהם שראוי לחלק ביניהם כההיא דהתם שהזכירו בדבריהם חמין וצונן וכן ההיא דקולי מטלניות שהזכירו מגוד ודלת והוא כדברי תוס' דשבת מ' א' ד"ה הלכה כו' ועתוס' שם כ"ט א' ד"ה בין כו' וכן סתם מתני' כר"ע כמ"ש תוס' וכמש"ש וכ"ה בירושלמי ולמה לא תנינן ויוצא בשן ועין וראשי אברים שאינן חוזרין א"ר יוחנן בר מרי מפני המחלוקת אית תניי תני צריך גט שחרור ואית תניי תני א"צ גט שחרור והביאו הרשב"א ור"נ וכתב הר"נ והאידנא אף למ"ד שא"צ גט שחרור מודה שצריך דהא בעינן לפני ב"ד סמוכין דהא מדין קנס הוא כמ"ש בפ' מרובה (ע"ד ע"ה) דפטור בהודה בעצמו ואמר שם דבהעמדת ב"ד הוא יוצא לחירות ולא משעת חבלה אלא דכופין אותו האידנא לשחררו כמ"ש בס"מ (ע"כ):

וכופין כו'. פשוט וע' בגטין מ"ב ב' איבעיא להו כו' ת"ש כו' ת"ש כו':

סרסו כו'. הרא"ש דבכה"ג ודאי לכ"ע הוי מום שבגלוי וערש"י שם ב' ד"ה נתוק כו':

אבל אם כו'. כת"ק. הרמב"ם והיינו כראב"י שם ב' אבל בפ"ז מהב"מ פסק כר' יהודה (עמ"ש בא"ע סי' ה' סי"א):

וה"ה כו'. נלמד מהנ"ל וכמש"ש מ"ט כו' ותנא תונא כו':

בכל אלו כו'. כמש"ש ורבנן האי ושחתה כו':

לפיכך כו'. ר"ל דלא כרבא בספ"ב דב"ק דסוגיא דקדושין פליג עליה ואפי' זרק בכוונה כל שלא נתכוין לעבד ודעת תוס' דל"פ וע"ש בד"ה מיבעי כו' וכן בב"ק שם וכ"כ הרמב"ן. ושיטה אחרת לראב"ד ורשב"א וערשב"א:

מי כו'. כר"א דאמימר ס"ל כוותיה ועבה"ג אלא דבב"ב נ' א' משמע דלא קי"ל כאמימר ולא כר"א ועבא"ע סי' צ' סט"ז (וע"ש בליקוט) ועלח"מ:

עבדי צ"ב כו'. יבמות ס"ז ב' ועמ"ש בא"ח סי' רמ"ו ס"ד:

ושל כו'. פלוגתא דתנאי בב"ק פ"ט ב' ולאוקימתא קמייתא ל"פ ולאוקימתא מציעתא הא קי"ל בסוף נדרים דאלמוהו לשיעבודא דבעל וכ"ש לאוקימתא אחרונה דכ"ע ל"ל כו' ואנן קי"ל כתקנת אושא:

יציאת כו'. כמ"ש בספ"ק דב"ק ובספ"ג דכתובות ואיתפיס כו' ועבד תפוס בעצמו:

ויש מי כו'. כמ"ש הרי"ף בפ"ח דב"ק וכמ"ש בח"מ סוף ס"א:

וה"ה כו'. ר"ל אם יש עדים אע"ג דהודה מעיקרא וקי"ל בב"ק ע"ד ע"ה דמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור בעינן הודאה בב"ד מומחים שדנין דיני קנסות במש"ש שאני ר"ג דלא בפני כו' וליכא האידנא ב"ד מומחין וערא"ש ספ"ק דב"ק אבל בהודאתו בלבד בלא עדים אין חיוב בקנס כלל ולא יצא לחירות כמש"ש שכבר אין לך עדים ואע"ג דלא בפני ב"ד אודי ולא היה יכול להוציא לחירות ע"י הודאתו בפני שנים או שלשה שאינן סמוכין ובירושלמי ספ"ג דכתובות מהו שיאמרו לו צא ידי שמים נשמעינה מן הדא מעשה בר"ג שהפיל שינו של טבי עבדו אתי לגבי רבי יהושע א"ל טבי עבדי מצאתי עילה לשחררו א"ל מה בידך ואין קנסות אלא בב"ד ובעדים ויאמרו לו צא ידי שמים הדא אמרה שאין אומרים לו צא ידי שמים [וכ"כ הרשב"א בב"ק שם ומשמע שם דאף ע"י עדים אינו חייב אף לצאת י"ש ממש"ש דה"ה לאבק רבית ע"ש] ועח"מ סי' פ"ז סכ"ו וכ"כ ש"ך ע"ש:

כיצד בשטר כו'. כמ"ש (קדושין ט' א' כ"ו א' וש"מ) באשה ובמכירה:

הרי כו'. עבה"ג:

או לאחר כו'. דקי"ל כחכמים שם ובספ"ק דגטין:

ואם מוחה כו'. דאינו אלא משום דזכות כו' וכמש"ל סכ"ו:
(ליקוט) ואם מוחה בידו כו'. כ"כ הרא"ש שם וכ"ה בתוס' שם בד"ה מהו שיעשה כו' וכ"כ הר"נ שם וכ"כ הרשב"א שם בשם הרמב"ן וכ"ש בפ' יש נוחלין (קל"ח א') אבל הרשב"א שם מפקפק בדבר זה וכתב שדעתו שאפי' בע"כ ממש ולא דמי לממון דאינו מועיל ועוד טעמים אחרים ע"ש בארוכה (ע"כ):

מסר כו' וי"א כו'. עברא"ש פ' בתרא דגטין ס"ד:

בששה כו'. שם ט' ת"ר בשלשה כו' והאיכא מחובר כו' ותו כו':

ואין חותמין כו'. שם י' ב' וגמ' לא חשיב דהוא בכלל דכשרים בעד כו' אלא שהרמב"ם לא כתב דישראל חתים לבסוף וכתב סתם שיהיה כותי חבר כמ"ש בסמ"ז לפיכך אינו בכלל:

כל שטר כו'. ע"ל סי' ב' ס"ט מש"ש:

ובזה"ז כו'. פ"ק דחולין (ו' א'):

שהצדוקים כו'. ערש"י בספ"ק דעבודת כוכבים כ"א ב' ד"ה כותי כו':

בגט אשה כו'. שם כ"א ב':

ובגט כו'. כנ"ל סמ"ה:

שהמביא כו'. מתני' שם ב' א':

ובח"ל כו'. כרבא שם בגמ' דאמר משום עדים כו':

ואם בא כו'. כמש"ש ו' ב' ואי עבדית כו' ועבא"ע ר"ס קמ"ב:

כשם שהאשה כו'. כמש"ש כ"ד א' אשה מכי כו':

כך העבד כו'. שם ח' ב' ת"ר עבד כו':

וכשם כו'. במתני' כ"ג ב' וכאוקימתא דגמ' שם:

כן העבד. כנ"ל סמ"ה א' גיטי נשים וא' כו'. ששוין בכל דיני מוליך ומביא וז"ש בסנ"ד כל הכשר כו'. ול"ק כל הפסול משום עבד דפסול לקבל בגט כמש"ש ובשיחרור מקבל כמ"ש בסנ"ה העבד כו':

בין קרקע כו'. ב"ב ק"נ א' ב':

בין פירש כו'. ערש"י בגטין ט' א' ד"ה עד שיאמר כו' וכ"ש לפי' תוס' שם ד"ה לעולם:

בין היו כו'. תוס' ד"ה הנ"ל וע"ש בשם תוספתא רש"א כו' אמר כו' אלמא דלת"ק אפי' בכה"ג שפירש השיור ואין לו נכסים אחרים אפ"ה לא יצא לחירות וערא"ש שם:

ואפי' כתב כו'. רמב"ם וכפי' הרי"ף מש"ש משום דלאו כרות כו' כתב הרי"ף משום דאית ליה לרביה זכותא בגיטא וכגון זה אינו גט כריתות דבעינן דליהוי גיטא דחירותא כולא לעבדא כו' אבל לפי' תוס' משום שיש שיור בדיבור שמשתחרר בו בכה"ג יצא לחירות. ר"נ. וכ"פ שם הרא"ש וכ"כ שם רש"י בד"ה התם. לפירושו:

אבל אם כו'. שם ומי איכא כו' וערש"י שם ד"ה צאי כו':

ונתן לאדם כו'. ערש"י שם ד"ה הא דאמר כו' וכמש"ש בגמ' ואב"א כו' ועש"ך:

ובעוד כו' ואם המיתו כו'. תו' מ"ב א' ד"ה יום כו':

בד"א כו'. שם מ"ג ב' וספ"ו דיבמות:

ואם הכה אדם כו'. שם מ"ב א' ב' נגחו כו' ועתוס' ד"ה יום כו':

ופטור מחצי כופר. שם מ"ג א' איבעיא כו' אא"ר ראוי כו'. וז"ש למעלה ולא כופר וכן בחצי שפחה דג"כ היא בספק מקודשת כמ"ש בא"ע ס"ס מ"ד ומיהו בעבד גם קנס אין לו כנ"ל בש"ע משום משנה אחרונה:

עבד כו'. מתני' וכדאוקמה רבינא שם ושם מ' א' וכמש"ו:

אין ב"ד כו'. דלהכי מקרקש כו' וערא"ש שם וכן פיר"ת ז"ל כו':

ודוקא כה"ג כו'. ממש"ש הוא עשה כו' ועתוס' מ"ב א' ד"ה יום כו' ומיהו נ"מ כו':

גר כו'. עתוס' שם ל"ט א' ד"ה הלכה כו' וכמ"ש בקדושין כ"ג א' וכגי' הרי"ף והרא"ש והגאונים שם וכאבא שאול כו' ועתוס' שם:

אין להם כו'. עתוס' בגטין שם ד"ה קטנים כו':

ואם לא כו'. דדמי להא דאמימר כו' ובזה כ"ע מודי דיורש ליכא:

וברח. טור וכמש"ש תנן רשבג"א כו' א"ל רבא טעמא כו' והיינו לשיטתו שפסק כרשב"ג אבל הרמב"ם וש"ע פסקו כת"ק וכמ"ש בסעיף ס"ז לכן השמיטו וכתבו ובא:

עבד כו'. כת"ק וכמ"ש הרי"ף בפ' בתרא דב"ב דלאו בכ"מ הלכה כרשב"ג במתני' וכמ"ש בס"פ המדיר דאמוראי נינהו כו':

הפודה אותו כו'. תוספתא עבד שנשבה ופדאוהו לשם עבד ישתעבד ורבו נותן דמיו לשם ב"ח לא ישתעבד רשב"ג אומר בין כך ובין כך ישתעבד ורבו נותן דמיו והך תוספתא לפני ייאוש כאביי ומ"מ ילפינן מינה דכל שמשתעבד לרבו ראשון נוטל דמיו ואפי' לשם ב"ח כמו לרשב"ג והרמב"ם וש"ע כתבו ואם כו' משום דבגמ' קאמר אביי לעולם כו' לשום ב"ה כו' לרבו שני לא דהא לשום ב"ח פרקיה אלמא בלא טעמא דלפני ייאוש הוא אין מגיע לו על העבד כלום ובזה מתורץ קושית תוס' שם ד"ה לעולם כו' ה"ה כו' דקמ"ל דאינו נותן דמים אף לרשב"ג דרשב"ג ל"פ אלא בטעמא דלמא ממנעי כו' ואמר כשם כו' ואי משום דלפני ייאוש היה נותן דמים וה"ה לדידן שהוא כרשב"ג לאביי:

עבד כו'. כאוקימתא דרב:

וצריך כו'. כרשב"ג כמש"ש במאי קמיפלגי כו' ובב"ק ל"ג ב' זאת אומרת כו' הא נמי רבה אמרה כו' מ"ד כו' וקי"ל דלא כרבה כמש"ש צ"ח ב' וכ"ש דמזיק כו' ועתוס' דגטין שם ד"ה במזיק כו':

ישראל כו'. מכילתא פ' משפטים ר' נתן אומר אין ת"ל וילדה לו אלא לרבות הרב שבא על שפחתו שוולדיה עבדים:

וי"א כו'. ממ"ש בגטין מ' א' ומי איכא כו' וכמ"ש בס"ע ועמ"ש בא"ה סי' ט"ו ס"י:

ויש מי כו'. הרי"ף בפ"ב דיבמות כתב דמספקא לן כו':

וכ"ש כו'. שם ומי איכא כו' וערש"י שם ד"ה צאי כו':

או שא"ל רבו כו'. רמב"ם ורא"ש ונלמד מהנ"ל וכמש"ו וכן כל כו':

וכופין כו'. שם אר"א אמר רבי עבד שנשא כו' יצא לחירות ולא עוד אלא שכופין את רבו וכותב לו גט שחרור. כ"ה גירסת הרי"ף ורא"ש ורמב"ם:

או שנשא כו'. שם כדאמר כו' ה"נ כשרבו כו':

אסור כו'. כתובות כ"ח א':

ואם כו'. שם:

יש כו'. כמ"ש בפירושו שם במתני' אבל הראב"ד פי' כפי' רש"י ותוס' שם דמ"ש יצא לחירות ר"ל אם יצא כו':

המשחרר כו'. למד הרמב"ם שם מסעיף שקדם ולשון הרמב"ם מכאן אתה למד כו':

וה"מ כו'. רש"י שם ד"ה אמר כו':

ואפי' כו'. כמ"ש בסע"ה:

וכופין כו'. כנ"ל סעיף ס"ח וס"ע וכמש"ש במתני' וגמ' שמא ימצאנו בשוק כו':

ואם חזר כו'. דבהכי מיירי ששניהם חזרו בהם דאם עומדים בדיבורים מאי קמ"ל דמאן תבע. שם:

אמר כו' אבל כו'. ערש"י שם ט' ב' ד"ה לא יתנו כו'. וכ"כ הרי"ף והקשו עליו הרא"ש ור"נ וש"פ מהא דאמרינן בפ"ק דקדושין כשטר ע"י אחרים כו' ותי' הרמב"ם כאן דבאמר זכה לי יצא כו' ובכה"ג ההיא דקדושין ואע"ג דשם י"א ב' וא"ת משנתינו כל כו' לענין זה דוקא שא"י לחזור בו לחוד הוא כזכו:

וי"א כו'. עתוס' שם ד"ה לא כו' ושם י"ג א' ד"ה האומר כו' וז"ש דאם נתן כו' גט זה כו':

מי שצוה כו'. כמש"ש דרב דימי טעותא היא וגירסת הרי"ף שם נכונה דגריס שם אלא כי אתא רב שמואל כו' ופי' א"ל ר"א ורב אסי פי' לפני רב דימי ול"ג רבי אי כו' אלא אי אתה כו' וזהו שפשוט שם דרב דימי טעותא היא:

ואסור כו'. רמב"ם וכמ"ש רב שמואל כו' וכ"ש באל ישתעבדו בה וטעותא היא במ"ש כופין דמפסיד וולדות וז"ש אי אתה כו' משמע דוקא משום זה:

ואין כו'. כן פי' הרי"ף שם:

ואין כו'. דהלוקח לא יעשה צוואת אביהם ובמכירתם עוברים על צוואתו:

ואם צוה כו'. שם א"ל אנא כרב דימי כו' הא אמרה כו':

וכן שפחה כו'. כרבינא שם:

קונסין כו'. כלישנא בתרא:

וקנס כו'. הרי"ף. והרא"ש ומרדכי חלקו עליו ועבח"מ סי' א' ס"ה בהג"ה:

לוה כו'. מ"ג ב' ועתוס' שם ד"ה הא כו':

ואם לא כו'. שם מ"ד ואב"א כו' ועתו' שם ד"ה בשלוה כו':

אבל אם כו' או כו'. שם ת"ר כו':

מכרו כו'. שם גופא א"ר כו' ועתוס' שם ד"ה המוכר כו':

מכרו ע"ת כו'. שם כולם בעיא דלא איפשיטא והשמיט כותי וכתב במקומו צדוקי כנ"ל סמ"ז:

ואזלינן לקולא דאיסורא כו'. טור ור"ל דאע"ג שברח ובספיקא דממונא אזלינן לקולא של המוחזק והעבד מוחזק כעצמו מ"מ כיון דמדינא לא יצא לחירות אלא דקנסינן ליה וכיון דהוא דרבנן לא קנסינן ליה מספק:

דאיסורא דרבנן. כמש"ש את"ל כו'.

וי"א כו'. ר"ל לא מיבעיא אם ברח אלא אפי' בכה"ג וכשיטתו דתפיסה מהני בספק. והראב"ד חלק עליו כאן ועש"ך ודבריו אינן מובנים מ"ש דלהכי כתב בלשון י"א כו' הלא סברא ראשונה פליג ע"ז ועוד שהרי הרב פוסק בכ"מ דתפיסה לא מהני וכמש"ל ר"ס שט"ו ובח"מ בכמה מקומות וכדעת החולקים על הרמב"ם:

שמל כו'. דבלא מל בלא"ה אין איסור כמ"ש רש"י במתני' מ"ג ד"ה יצא כו' וכמ"ש בגמ' מ"ד א' שאני עבדא כו':

או לעכו. שם:

וכופין את כו'. מ"ד ב' ת"ר כו':

ומפסיד כו'. שם א"ר ענן כו':

ואפי' כו'. עתוס' שם ד"ה לח"ל כו':

ודין זה כו'. וכ"כ הרמב"ם וש"ע בספ"ד ע"ש:

וכופין כו'. שם אלא יצא כו' כופין אותו כו':

ודין זה כו'. ממש"ש ת"ר לעולם ידור כו' והיינו בזה"ז ודלא כר' חיים כתוס' שם ד"ה הוא אומר כו':

לא עשה כלום. עיין בתשובת רדב"ז ח"א סימן מ"ט שכתב דהיינו דוקא לענין להתחייב במצות אבל בענין בישולי עובדי כוכבים ולענין מגעו ביין שהוא מדרבנן דינו כעבד גמור שאינו אוסר ע"ש:

למול את כו'. עיין בתשובת רשב"ש סימן פ"ט שכתב בשם בעל המנהיג דבב"ר פרשה י"ז הוא בעל וכן עמא דבר וכבר אמרו בירושלמי כל הלכה שהיא רופפת בידך ראה איך הצבור נוהג ונהג כמותם עכ"ד ע"ש:

שתצא בו לחירות. עבה"ט בשם ש"ך וט"ז. ובט"ז מסיים בזה דזה לא עלה ע"ד שום פוסק מעולם אלא שבדרישה כתב מסברא דנפשיה שלשונות שמועילים גבי אשה בסי' רכ"ב מועילים ג"כ גבי עבד ולא דק עכ"ל וע' בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סימן ק"ו שהשיג על הט"ז בזה ובסוף הביא דברי הרמב"ם פ"ג מהלכות זכיה ומתנה דין י"ד מבואר שם להדיא כדעת הדרישה והש"ך ע"ש ועיין בשער המלך פ"ו מהלכות עבדים הלכה י"ב שגם הוא ז"ל השיב על הט"ז בזה:

ואין צריך דעת העבד. [עבה"ט ועיין בתשו' משכנות יעקב סי' ע"ה שכתב דמוכרעים יותר דברי הרי"ף ורמב"ם ע"ש]:

חתך לשונו. עיין בספר תפארת למשה שכ' דדוקא אם הוא אלם ואינו יכול לדבר בלא"ה אז אינו יוצא בחתיכת לשונו אבל אם היה יכול לדבר קודם לכן וע"י חיתוך לשונו אינו יכול הוי מום שבגלוי ושוב פקפק בזה ע"ש:

כנגד עינו. עיין בשער המלך פרק ה' מהלכות עבדים הלכה ז' מ"ש בזה:

הודה האדון מעצמו. עבה"ט בשם ש"ך וע' בשעה"מ פ"ד מהלכות עבדים דין י"ז מ"ש בזה:

ואין נכתבין במחובר. ע' ט"ז ס"ק י"ח ועיין בשער המלך פרק ו' מהלכות עבדים הלכה י"ז מה שהקשה עליו:

שיהיה כותי חבר. עיין בספר בני אהובה פ"ט מהלכות גירושין הלכה כ"ט שכתב דמ"ש הרמב"ם והמחבר והוא שיהיה חבר לאו דבעינן שיהא ברור לנו שהוא חבר דא"כ קשה בשאר שטרות נמי כקושיית הגמרא ועוד אפילו שני עדים נמי כיון דמוחזקים בכשרות אלא היינו לאפוקי היכא דמכירין אותו וידעינן בודאי דאינו חבר. וכתב עוד דמה שלא הזכירו הא דאיתא בש"ס דצריך שיהא הישראל חתום בסוף דוקא. היינו משום דס"ל דרב פפא נאיד מאוקימתא קמייתא כו' ע"ש [ובשם גדול אחד שמעתי בזה דבר חכמה דתיבת חבר הכתוב ברמב"ם ובש"ע הוא ראשי תיבות. חתום בראש. וניחא הכל]:

דבריו קיימים. עי' בת' רדב"ז החדשות סי' קפ"ח שכתב דמי ששחרר שפחתו ונמצאת מעוברת אף אם לא ידע שהיא מעוברת הולד כמוה ע"ש עוד:

כופין את רבו. עיין בספר תפארת למשה שכתב אף אם העבד קטן דעדיין אינו בר פ"ו כופין את רבו מיד ואף אם העבד סריס חמה דאין לו רפואה ולא יכול לקיים פ"ו אפילו הכי כופין משום שבת וצ"ע לדינא עכ"ד ע"ש:

שפחה שנוהגין. עיין בה"ט בשם ש"ך ועיין בתשובת פרח מטה אהרן ח"א סימן כ"ט באמצע התשובה שהשיג עליו דמלשון הטור אין הכרח והוכיח מש"ס אדרבה איפכא דאפילו בסתם שפחה כופין למרה ע"ש:

(סי' רס"ז ס"א) מצוה על ב"ד למולו. מדלא נקט ואי לא מהלוהו ב"ד חייב איהו למימהל נפשיה משמע דאין על העבד שום חיוב דמה שאשה אין חייבת גם העבד אינו חייב (ואף להרמב"ם דפי"ב מהל' עבודת כוכבים דעבד מוזהר על הקפת הראש י"ל דהכא דכיון דהיא פטורה למול בנה אף דשייכא בזה הוי כשארי מצות דאין האשה חייבת דגם העבד פטור) והנה מדברי תוספת בב"ק (דף פ"ח ע"א) ד"ה שכן אינה במילה וכו' וי"מ דאינה מצווה למול בנה א"כ משמע דמה דאמרינן תאמר בעבד שהוא ראוי למול היינו שהוא מצווה במצות מילה אמנם י"ל דאדרבא מוכח בהיפוך ממה דדחו דא"כ מאי קאמר קטן יוכיח ויקשה הא מ"מ נעשה הפירכא מה לאשה שאינה במצות ול"ש קטן יוכיח אע"כ דגם עבד אינו במצות מילה אלא שהוא ראוי למול ופי' דברי תוספת כך הוא וי"מ דאינה מצווה במילת בנה ונימא באמת דס"ל להש"ס דעבד מצות מילה עליו ודחו דא"כ מאי קאמר קטן יוכיח היינו דעבד ג"כ אין הוא מצווה על המילה אלא דהחיוב הוא רק על האדון ודוק. ובאמת תמוה לי להרמב"ם הנ"ל דאמאי לא פרכינן על אשה וקטן דמה להנך שאין מצווים במצוה דלא תקיפו תאמר בעבד שמצווה בכך (אח"ז מצאתי קצת מדברי בספר שער המלך (הל' מילה) ועיי"ש שהביא דברי ספר גופי הלכות משם תוספי הרא"ש דעל מ"ש תוספות בב"ק דא"כ מאי קאמר קטן יוכיח והקשה הר"מ י"ל דאכתי לפרוך הכי מה לאשה דאינה מצווה למול בנה ול"ל קטן יוכיח וי"ל דהא לא פירכא היא דעבד נמי אינו מצוה למול בנו עכ"ל) ובפשוטו תמוה מאד דא"כ איך רצו לפרש דפירכת הש"ס היא דאשה אינה מצווה למול בנה הא גם עבר אינו מצווה למול בנו א"ו כדברינו הנ"ל דתוס' בעצמם היו מסופקים בזה אם עבר מצווה למול בנו ולזה רצו לפרש דפירכת הש"ס מה לאשה דאינה מצווה למול בנה והיה באמת מוכרח דעבד חייב למול בנו ודחו דא"כ מאי קאמר קטן יוכיח אע"כ דפירכת הש"ס היא רק דאין באשה בגופה מצות מילה ואי דקשה דמ"מ אמאי לא פרכינן באמת מה לאשה דאינה מצווה מוכח מזה באמת דאין עבר מצווה למול בנו ודוק:

(סעיף ז') צריך טבילה אח"כ. בנ"י כתב דהוי רק דרבנן וכן בריטב"א בחי' כ' וז"ל ועוד כ' ז"ל דאם שחררו רבו אע"פ שלא טבל אין טבילתו מעכבת בו לענין שאם קידש בת ישראל קדושיו קדושין וכו' אמנם בתוס' (דף מ"ז ע"ב) ד"ה שם גר וכו'. משמע דס"ל דהוא דאוריי':

(סעיף י') אבל אם קנאו בדינא דמלכותא. ומסתמא מחזקים ליה הכי דמוכר עצמו ל"ש מהרי"ק:

(ש"ך ס"ק כ')וע"ש. ע' בתשובה בעי חיי להכנה"ג (חיו"ד סי' רכ"ט):

(שם ס"ק כ"ה)טור בשם הרמ"ה. ע' תשו' מהריב"ל (ח"ג סי' ד') ובשני המאורות הגדולים (סי' ה'):

(ט"ז ס"ק י') דלא דק בזה. בקצות החשן (סימן רמ"ט) כתב דאשתמיט להט"ז דברי הרמב"ם (פ"ג מזבי') וז"ל נתן מתנה לאשה ע"מ שאין לבעלה רשות ולעבד ע"מ שאין לרבו רשות בו קנה האדון וקנה הבעל אבל הנותן מתנה לאשה או לעבד והתנה עמהם הנותן בגופו של מתנה שתהיה לכך ולכך לא קנה האדון ולא קנה הבעל עכ"ל:

(סעיף כ"ג) בין קנאו מעובד כוכבים. ש"ב הנאון מו"ה מאיר ווייל זצ"ל הקשה לי דזהו נגד דברי תוספות בכורות (דף י"ג ע"א) ד"ה אחיזה וכו' שכתבו דקונה מעובד כוכבים אין נקנה בשטר וכן הקשה בספר המקנה (דף כ"ב ע"ב) ד"ה תנא אף בחליפים:

(ט"ז ס"ק י"ח) ש"מ דלא יליף הך כו'. אינו מובן דהא גם באשה א"י לגרשה שלא מדעתה ע"י אחרים ובמדעת גם בעבד יכול ע"י אחרים וא"כ לר"מ שחרור וגט שוים:

(סעיף מ"ז) שהכותים כעובדי כוכבים. עי' ש"ך לעיל (סי' קנ"ט סק"ה) ובתפל"מ שם:

(סעיף נ"ח) אע"פ שאמר לה צאי בו לחירות. בע"פ דבלשון השטר התקדשי אין במשמע לשון שחרור והוי כמשחרר בלא שטר כך משמע מלשון רש"י אבל בטור איתא דכתב צאי והתקדשי וע' בת' תורת חיים (ח"ג סקי"ב):

(ש"ך ס"ק פ"ח) כן משמע בהרב המגיד. ע' תשובת מהר"מ אלשיך (סי' ג') בארוכה:

(סעיף פ' בהג"ה) דאיסורא דרבנן הוא. ע' תשובת מהר"י לבית לוי (כלל ו' סי' נ"ג):

(ש"ך ס"ק ק"א) ומביאו הטור. וכן פסק הרמ"א בהגהותיו לחוה"מ (סי' א' ס"ה) ובכנה"ג שם תמה על שלא הגיה הרמ"א כאן כלום:

ואינם נימולין אלא ביום. אפילו אותן הנימולים ליום א' אינן נימולים אלא ביום כן משמע מהרמב"ם. ב"ח. וכתב עוד צריך עיון אי בעינן ג' במילת עבדים או בטבילת עבדים והאריך בדבר ומסיק דלכתחלה נכון שתהא הטבילה לעולם בג' בין בטבילת עבדות בין בטבילת שחרור כדברי הרמב"ם וכן מילה בג' כדברי הטור דגם במילה בעינן משפט:

לקח אחד כו' נמול לא'. אע"פ שטבלה קודם שתלד. טור. וכתב הב"ח דה"ה אפי' טבלה קודם שנתעברה כגון בשפחה דישראל כיון דהטעם הוא דלאו דומיא דלכם הוא ואין לו חלק באם:

כיצד לקח שפחה כו'. משמע אע"פ שלא טבלה נמול לח' כיון שילדה בביתו ודמי ליליד בית וכ"כ העט"ז:

לקח שפחה לעובריה. שאין לו בגוף השפחה כלום רק בולדותיה:

ואם טבלה אמו אחר כו'. כתוב בכסף משנה דלא קאי ארישא דלקח שפחה לעובריה ל"ש ילדה ואח"כ הטבילה או הטבילה ואח"כ ילדה נמול ליום א' דהא לא הוי טעמא אלא משום דקנין הפירות לאו כקנין הגוף דמי אלא למאי דסליק מיניה דהיינו לקח שפחה על מנת שלא להטבילה ע"כ וכן משמע בב"י:

שלא טבלה אמו כו'. משמע אבל טבלה קודם שילדה דוחה מילתן שנימול לח' את השבת בין ביליד בית בין במקנת כסף וכ"כ הטור אבל בר' ירוחם בסוף נתיב כ"ד כתוב דאין מחללין שבת על מילת עבדים אפי' טבלה אמו ואח"כ ילדה דלא אמרו כל שנמול לח' נמול בשבת אלא בישראל ע"כ ומביאו ד"מ והגהת דרישה:

אינם דוחין את השבת. אלא נמולין ביום א' שאחר השבת אע"פ שהוא יום ט' וכ"כ בפרישה:

אומרים לו רצונך כו'. כלומר שאין אומרים לו מה ראית שבאת כדרך שאומרים לגר לקמן סי' רס"ח ס"ב אלא אומרים לו רצונך שתכנס לכלל עבדי ישראל כו' וכן מבואר ברמב"ם פי"ד מהל' איסורי ביאה:

אסור לקיימו. כתבו התוס' דנראה לר"י דמדאורייתא אסור דלא כריב"ן שפירש דלא אסור אלא מדרבנן. ב"ח:

וכן במדינות אלו כו'. פי' אע"פ שאירע שלוקח עבד מותר לקיימו ערל אבל מה ששוכרים עבדים בלאו הכי מותר כיון שאינו קנוי לו וכן משמע ממ"ש רש"י ור' ירוחם גבי היכא דפסקה למלתיה כו' דהוי גביה כשכיר בעלמא כו' ע"ש ולפ"ז לא יתכן מ"ש הרב וכן המנהג פשוט דהא אינו מצוי שקונין עבדים במדינות אלו ודבר שאינו מצוי אין בו מנהג וצ"ל שנמשך אחר מ"ש המרדכי ורבינו ירוחם שכן נתפשט המנהג בימיהם:

לא עשה ולא כלום. ויש פוסקים דהוי טבילה והבאתיו לעיל סי' קכ"ד ס"ק ו' ע"ש:

ונהג במצות של עבד. כגון שקנאו רבו מישראל או שקנאו מעובד כוכבים והטבילו לשם עבדות והיה עבד בביתו. טור:

על דעת בית דין. ע"ל סימן רס"ח סעיף ו':

עבד שמלו רבו כו'. ואין צריך טבילה כיון שנימול ונטבל לשם עבדות פעם ראשונה והכניסו תחת כנפי שכינה. טור בשם גאון. וכ"ש נטבל לשם גרות שא"צ טבילה אחרת דה"ל ישראל מומר גמור:

ויש אומרים כו'. ע"ל בסוף סימן רס"ח דגם במומר מחמירין לטבול מדרבנן:

הלוקח עבד מן עובד כוכבים. אף ע"פ שקנאו בדרכים שהעבד נקנה בהן:

אין הגוף קנוי לו. אלא למעשה ידיו בעלמא קנוי לו וע"ל סעיף י"ז:

עד שיטבילנו לשום עבדות. ואין גופו קנוי לו ושוב לא יוכל לעשות עצמו בן חורין. ומ"ש וטבל לשם בן חורין הרי הוא בן חורין וא"צ גט שחרור וה"ה אם א"ל קודם טבילה זיל לא צריך גט שחרור כיון שאין לו קנין הגוף כ"כ הרב המגיד בשם הרמב"ן ורבותינו הצרפתים ומביאו ב"י וד"מ:

הרי הוא בן חורין. ואין חילוק בין טבל בפני רבו או שלא בפני רבו כן משמע בטור והוא על פי גירסת רש"י והרא"ש ולדבריהם בגר שקדמו עבדיו וטבלו לפניו יש חילוק דאם טבלו קודם שטבל רבם גר אפי' בסתם קנו עצמם בני חורין אבל אם טבל רבם גר תחלה ואח"כ טבלו הם אם פירשו שטובלים לשם חירות קנו עצמם בני חורין אבל אם טבלו סתם לא אבל הרי"ף והרמב"ם מחלקים אף בעבד של ישראל דלא קנו עצמן בני חורין אלא כשאמר בשעת טבילה הריני טובל בפניכם לשם גירות ואם טבל בפני רבו א"צ לפרש אלא כיון שטבל סתם נשתחרר וכ"כ הסמ"ג לאוין קי"ז וכן דעת הרשב"א בתשו' שהביא הב"י בסוף דף שי"א:

אבל אם קנאו כו'. וכתב נ"י דאם לקח אותו עובד כוכבים במלחמה נמי גופיה קני ליה וכתב ב"י לקמן דף שי"ב ע"ג דהיינו דוקא במלחמה דדינא דמלכותא מיהו כתב בשם תשו' רשב"א דאפי' קנאו בדינא דמלכותא אין גופו קנוי לו והב"ח האריך בזה בסעיף י"ג ומסיק דהעיקר דאפי' נשבה בשעת שלוה ואצ"ל במלחמה מדינא דמלכות' נקנה לו גופו וע"ש:

צריך לשלם. ואם השיא לו עצה פטור כדלעיל סעיף ט':

ואח"כ מברך כו'. וכתב הפרישה בשם מהרש"ל דברכה זו טעונה כוס כדלעיל ר"ס רס"ה גבי מילה וכ"כ הב"ח וכ' עוד דכיון שהיא במקום להכניסו בבריתו של אברהם אבינו רבו של עבד יברך אותה אבל הפרישה כ' דמדכתב הטור סתם המברך אומר כו' ר"ל המברך על הכוס יהיה מי שיהיה וע"ש:

ולהטיף מהם דם ברית. שאלמלא דם ברית חקות שמים וארץ לא נתקיימו שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. בא"י כורת הברית כך היא נוסחת הברכה והב"ח כתב דמדלא כתב הרא"ש חתימת הברכה בא"י כורת הברית משמע דלא גריס ליה ולענין מעשה נראה בפלוגתא דרבוותא אין לחתום בא"י כורת הברית עכ"ל אבל הפרישה כ' דמשום דפשוט הוא לא הוצרך לכותבו ובזה נתיישב מה שתמה הב"ח על המחבר שלא כתב לקמן סי' רס"ח סעיף ה' חתימה זו משום דפשוט הוא:

כיון שהוא גדול. אבל קטן שאינו ראוי לביאה אין צריך כדלעיל סי' רס"ה ס"ח:

כגון שנשבה במלחמה. אבל נשבה בשעת שלום דלא קני ליה שבאי בדינא דמלכותא לא קני ליה רבו שני כלל ודינא הוא דנפיק מיניה בלא דמים. טור בשם הרמ"ה:

ומצי האי עבד כו'. ובין דיהיב ליה בתחלת ממכרו או בתר הכי מצי מהדר ונפיק אבל כל כמה דלא יהיב ליה מקנתו או דמי שווייה מעשה ידיו לרביה ישראל ואפילו מעשה ידיו שוים טפי מדמי מקנתו או שויה:

דמי מקנתו. ואינו יוצא בגרעון כסף כיון שאין ע"ע נוהג בזמן הזה ואין זמן לעבדות. ב"ח וכ"כ בפרישה:

אנשים. ישראלים:

אבל לא כעבד. ואין צריך ג"כ גט שחרור לפי שאין גופו קנוי לו כיון שהוא ישראל אבל אם הוא עובד כוכבים ונמכר בעד המס הרי הוא כעבד כנעני לכל דבר כדלקמן סעיף י"ח:

אין גופו כו'. ונ"מ דאם קדם וטבל עצמו לשם בן חורין נעשה בן חורין כדלעיל סעיף ט':

אבל אינה קונה עבדים כו'. ומבואר בש"ס דכ"ש דע"ע אסור לה לקנות משום דצנוע בעיניה שאם יקלקלו יחד לא יתפאר לגלות הדבר וכתב הב"ח ואע"ג שאין ע"ע נוהג בזמן הזה יש ללמוד משם שאסור לה לשכור משרת יהודי לזמן מפני החשד ומשמע דאף אשה שיש לה בעל אסרו חכמים דסתם אשה קאמר כי היכי דאסרו בכל אשה ללמד תינוקות כדלעיל סי' רמ"ה סכ"א ה"ה הכא:

אפילו קטנים כו'. מדלא חילק המחבר משמע דס"ל כהטור דאפילו פחות מבן ט' שאינו ראוי לביאה אסור משום שמא תשהנו אף לכשיגדיל ודלא כהרמב"ם וכן כתב הב"ח:

לעבדו כו'. ואמרי' בכתובות פרק אע"פ דהיינו דוקא בעבד כנעני אבל לא בע"ע ואע"ג שאין ע"ע נוהג בזמן הזה מכל מקום נ"מ בגווני דקנוי ליה למעשה ידיו וכדלעיל סעיף י"ד דאינו יכול לומר עשה עמי ואיני זנך:

ואיני זנך. אלא ילך וישאל על הפתחים או יתפרנס מן הצדקה שישראל מצווים להחיות עניים שביניהם:

אבל עבדי נכסי מלוג. שהכניסה לו אשתו חייב במזונותיהן שע"מ כן הכניסה אותן שאם לא יזון אותם ימותו ויברחו והרי אינו חייב באחריותן עכ"ל הרמב"ם והראב"ד כתב שם ע"ז לא נתברר לי דבר זה שאם אמר הבעל איני נעבד ואיני זן יכול הוא לומר לו ע"כ והב"ח כתב תימה דודאי מודה הרמב"ם באומר איני נעבד ואיני זן בפירוש דאפשר שלא יברחו ויוציאו מעשה ידיהן למזונותיהן ולא אמר הרמב"ם אלא באומר עשה עמי ואיני זנך התם הוא דגורם שיברחו עכ"ל וכבר קדמו הכסף משנה ע"ש:

נותן ה' דברים. נזק וצער ריפוי שבת ובושת וע' בח"מ סי' ת"ך נתבאר דיניהם ובח"מ סי' ע' נתבאר איזה מהן גובה בזמן הזה ע"ש:

וכ"ש אם חבל כו'. וזה פשוט במשנה פרק החובל (בבא קמא דף פ"ז ע"א) וכתבו הרמב"ם פ"ד מהלכות חובל והט"ו בח"מ סימן תכ"ד סעיף ג' ולא ידעתי למה כתבו בד"מ ע"ש רבינו ירוחם לבד ומבואר במשנה ורמב"ם שם דאם חבל הע"ע שלו חייב בכולן חוץ מן השבת:

ע"מ שתצא בו לחירות. וכשנותנו לרבו יצא בו לחירות טור ונתבאר לקמן סעיף כ"ו:

שתצא בו לחירות. דאז אפילו לדידיה נמי לא מקני ליה דהא לא א"ל אלא ע"מ שתצא בו לחירות לאפוקי כשאומר ע"מ שאין לרבך רשות בו כיון דאקני ליה תחלה ואמר ליה על מנת שאין לרבך כו' משמע ישהה גביה ותו לא מהני ע"מ שאין לרבך רשות בו וכאילו לא דבר כלום דכיון דידע דיד עבד כיד רבו ודאי לשם מתנה איכוין ונראה דמה"ט הה"נ אם נתנו אחרים מעות לעבד ע"מ שלא יהא לאדון רשות בהן אלא שיהא הוא אוכל ולובש בהן נמי לא זכה האדון וכדלעיל סימן רכ"ב במי שנותן מעות לבתו ע"מ שלא יהא לבעלה רשות בהן ע"ש ולהרמב"ם שפסק שם דאם אמר לה ע"מ שאין לבעליך רשות בו ומה שתרצי תעשי בהן דמהני ה"נ אם אמר לעבד ע"מ שאין לרבך רשות בו ומה שתרצה תעשה בו דמהני דהא לעבד ג"כ לא נתנו מיד כ"א לאותו עת שהוא רוצה לעשות בו וכמבואר שם ובא"ע ע"ש פרישה:

ומרבו לאחר. כתב הב"ח בקונטרס אחרון תימה הלא כיון דיד עבד כיד רבו לא יצא מיד רבו כשנתן מתנה לאחר על ידי עבדו ולא זכה המקבל וכך מפורש בח"מ בש"ע סימן רמ"ג סעיף י"ד והוא משנה שלימה ס"פ חלון דאינו מזכה בשתופי מבואות ע"י עבדו ושפחתו הכנענים מפני שידן כידו ולא זכייה היא וצ"ל דט"ס הוא בהג"ה וכצ"ל אבל מקבל מתנה מאחר לרבו ומאחר לאחר וכך מפורש בסמ"ג ריש עשין פ"ז ע"ש הירושלמי וכ"כ בהגמ"י פ"ה מה"ע וגם לשם איכא ט"ס וצ"ל מאחר לאחר ומאחר לרבו ע"ש ע"כ:

הוא שישתמש בו כו'. משמע דוקא שמוש בגופו וכמו שכתב בהג"ה ובח"מ סימן קצ"ו ס"ד כתב עשה לו מלאכה שאינו בשמוש גופו כגון שתפר לו בגד וכיוצא בזה קנאו רבו וי"א שלא קנאו ע"כ הרי שכתב מתחלה בסתם שקנאו ועיין בלבוש שם וצ"ע:

הגביה הרב לעבד לא קנאו. ובח"מ סי' קצ"ו ס"ג כ' די"א שקנאו גם בזה:

וא"צ דעת העבד כו'. ויצא לחירות אפילו הוא בע"כ של עבד טור ושאר פוסקים והר"ן כתב שדעת הרי"ף והרמב"ם דוקא שלא מדעתו אבל בע"כ לא ובשטר לכ"ע בע"כ לא כדלקמן סעיף מ"א:

ויש אומרים דאף קונה. והתוס' והרשב"א כתבו בשם ר"ח והרמב"ם שאינו נקנה בחליפין אלא בתורת דמים וכן כתב הטור בשם הרמ"ה וז"ל דחליפין לא מהני אלא לאפקועי שעבודא אבל לא לאפקועי איסורא ודוקא דלית ביה ש"פ אבל אי אית ביה ש"פ מהני אף לאפקועי איסורא וה"מ בחליפין הניתנים בתורת דמים אבל בסתם חליפין מספקא לן אי כשוה כסף דמי ומהני לאפקועי איסורא דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה או לא כשוה כסף דמי מידי דהוה אקידושי אשה דמהני בה כסף ושוה כסף ולא מהני חליפין ע"מ להחזיר (כמו שנתבאר בא"ע סי' כ"ט) אע"ג דאית בה שוה כסף ה"ה נמי הכא ואי סבירא לן דלאו כשוה כסף דמי ולא מהני אלא לאפקועי שעבודא עבדינן לחומרא דאיסורא הוא ודינא הוא דכפינן ליה לאדון או ליורשיו אם מת הוא למיכתב גט שחרור מידי דהוה אמפקיר עבדו עכ"ל ועיין בח"מ סי' ר"ב ור"ג מדין קניית חליפין:

אבל חתך לשונו אינו יוצא לחירות. דאינו יוצא לחירות אלא באברים שבגלוי:

עד שיעשה האדון בכוונה. ודעת התוס' ס"פ כיצד הרגל ובפ"ק דקדושין (דף כ"ד ע"ב) דא"צ כוונה וכן נראה דעת הרא"ש וכן מסקנת הטור עב"י וב"ח:

שני שותפים כו'. אפילו יש לכל אחד חלק בגוף העבד לעולם אינו יוצא כן כתב הב"ח ודלא כנראה מב"י (ודרישה) בשם התוס' ע"ש:

עבדי צאן ברזל כו'. דבעינן עבדו המיוחד לו הלכך בנ"מ דאין לבעל אלא פירות ולאשה אין לה בפירות כלום ולאו עבדו המיוחד הוא אבל נכסי צאן ברזל יוצאים לאיש ולא לאשה דמיוחדים לאיש הן ולאו דאשה הן כלל וכתב הב"ח דמסוגיא דר"פ האשה שנפלו נראה עוד דעבדי מלוג אף בנפלו לה קודם שנתארסה נמי אין יוצאין לאשה משנישאת אבל קודם שנישאת יוצאים לאשה ולא לאיש ע"ש:

הפיל כו'. הב"ח כתב דאם היה לו שהות לכתוב גט שחרור בין שינו לעינו הוא דאין נותן לו דמי עינו ואם תפס אין מוציאין מידו כו' וע"ש שהאריך:

אע"פ שהוא קנס. ודיני קנסות אין נוהגין בזמן הזה דבעינן דוקא ב"ד מומחים כמו שנתבאר בח"מ סי' א' מכל מקום דין העבד שיצא לחירות נוהג בזמן הזה משום דכבר נתבאר שם אי תפס לא מפקינן מיניה אף בזמן הזה ועבד הוא תופס עצמו שהרי גופו אצלו:

שאם באו עדים בדבר כו'. מדלא חילק משמע אע"פ שהודה קודם שבאו עדים לא אמרי' מודה בקנס פטור דכיון דבעינן ב"ד מומחין אין הודאתו שבב"ד של עכשיו כלום והב"ח האריך בזה ומסיק דלא כייפינן ליה לרבו למכתב גט שחרור דדילמא ה"ל כמודה חוץ לב"ד וכהרמב"ן ומסקנת הרא"ש ומיהו לא כייפינן ליה לרביה למיכתב גט שחרור דדלמא ה"ל כמודה בפני ב"ד וכהראב"ד וה"ל מודה בקנס ופטור וכדפי' שזאת היא דעת הרמב"ם ג"כ ע"ש ובמ"ש לקמן מה שנראה לי בדעת הרמב"ם בזה:

וה"ה אם הודה אדון מעצמו כו'. לכאורה משמע דאפי' אין כאן עדים כלל מתחייב בהודאתו לחוד דהעבד יוצא לחירות דאע"ג דאין ב"ד מומחין בזמן הזה מ"מ הודאתו הודאה דהודאת בע"ד כק' עדים דמי ומיהו לא מיפטר משום מודה בקנס פטור כיון שאין ב"ד בזמן הזה וכ"כ בעט"ז בהדיא וכן נראה מדברי הב"ח והסמ"ע סי' א' סוף ס"ק י"ח אבל תימה דבש"ס פ' מרובה ריש (בבא קמא דף ע"ה) משמע להדיא דהיכא דלא מיפטר משום מודה בקנס פטור הודאתו נמי לאו הודאה היא ע"ש גבי הא דקאמר התם שלא בב"ד הוה ובמאי דקאמר התם האי תנא דאמר שכבר אין לך עדים סבר חוץ לב"ד הוה כו' וכן מוכח בהרא"ש ספ"ק דב"ק והרמב"ן שם שהקשו אהראב"ד אהא דאמרינן חוץ לב"ד הוה והאידנא ליכא ב"ד וה"ל כמודה חוץ לב"ד כו' אלמא דחוץ לב"ד הוי כהאידנא דליכא ב"ד ובחוץ לב"ד אמרינן התם דפטור אע"ג דאודי כיון דליכא עדים וכן משמע ברמב"ם פ"ג מהלכות גניבה שכ' וז"ל מי שהודה בקנס ואח"כ באו עדים אם הודה בתחלה לפני ב"ד ובב"ד פטור אבל אם הודה חוץ לב"ד או שהודה בפני ב' בלבד ואח"כ באו עדים ה"ז משלם קנס על פיהן עכ"ל אלמא דוקא טעמא דבאו עדים אחר כך אבל משום הודאתו לא מחייב דכיון דלא הוי הודאתו לפטור ה"ה לחיוב וכ"כ הב"י (ועיין בח"מ סי' פ"ו סעיף כ"ו) ואע"ג דודאי קי"ל דהודאת בע"ד כק' עדים דמי אפילו לחיוב אפילו בזמן הזה וכמו שנתבאר בח"מ סימן ע"ט ופ' וכמה דוכתי היינו דוקא במילי דממונא אבל במילי דקנסא כיון דאין דנין דיני קנסות בזמן הזה ולא מהני הודאתו לפטור א"כ הודאתו לחיוב נמי לאו הודאה היא וזה שכ' הרמב"ם בסוף פ"ה מהלכות עבדים יציאת העבד בראשי אברים נוהג בכ"מ ובכל זמן ואין דנין בו אלא ב"ד סמוכין מפני שהוא קנס לפיכך העבד שאמר לרבו הפלת את שני וסמית את עיני והאדון אומר לו לא עשיתי זה פטור שאם יודה מעצמו אינו חייב להוציאו בלא עדים שהמודה בקנס פטור כמו שביארנו בהל' גניבה עכ"ל כלומר לפיכך כיון שהוא קנס העבד שאמר כו' פטור שאם יודה מעצמו פטור אף בזמן הזה מפני שמודה בקנס פטור אף בזמן הזה היכא דליכא עדים ונהי דהיכא דאיכא עדים לא מהני הודאתו לפטור היכא דתפס ועבד כתפוס דמי מכל מקום היכא דליכא עדים כלל ודאי דמודה בקנס פטור אף בזמן הזה דאין הודאתו הודאה כן נ"ל ודלא כהבית יוסף וב"ח שנדחקו בדבריו ומכל מקום נתבאר דהיכא דליכא עדים כלל אינו יוצא לחירות משום הודאת האדון וכן משמע בב"ח וצ"ל דמ"ש הרב וה"ה אם הודה האדון מעצמו ה"ק ה"ה אם הודה מעצמו קודם שבאו עדים דלא תימא דאיירי שלא הודה כלל ודלא כהעט"ז וסייעתו דלעיל וכן עיקר. שוב מצאתי אין לי בביאורי טוח"מ סי' א' שחבר מוהר"ר יוסף כהן מקראקא בסוף תשובות שארית יוסף כתב בהדיא דכל היכא דלא מיפטר משום מודה בקנס פטור הודאתו נמי לאו הודאה היא ע"ש:

על הנייר או על החרס כו'. עיין בד"מ ר"ס קצ"א וקצ"ו ובא"ע סי' קכ"ד:

ואם מוחה בו העבד לא יצא בו לחירות. ולא דמי לכסף דלעיל סכ"ו די"א דיצא לחירות אפי' בע"כ של עבד דרבו ניחא ליה בקבלת כסף ומקנהו מדעתו מה שאין כן בשטר אי נמי שכשם שנקנה כך יוצא בכסף דטיבעא מיהא חדא הוא אבל שטר זה לשון קנין הוא וזה לשון שחרור הוא:

אינו כלום. דעבד גופיה קנוי לו והרב שמחל גרעונו אין גרעונו מחול.

שצריך שימסרנו כו'. דעדי מסירה כרתי ועיין בח"מ ס"ס נ"א ובאבן עזר סי' קל"ג:

בערכאות של עובדי כוכבים. מפרש בסמ"ו ועד כותי מפרש בסעיף מ"ז ולשם המשתחרר בסמ"ח וזה בפני זה בס"נ ומוליך ומביא בסנ"א:

בהלכות הלואה. בח"מ סימן ס"ח:

אנו למדים מהם לצדוקים וקראין שבזמן הזה כו'. ובתשו' מוהר"ר בצלאל אשכנזי סי' ג' האריך הרבה בזה ומסיק שהקראים דבזמן הזה קלקלו מעשיהם ואינם כשרים לשום עדות וע"ש:

וכתב לה לשמה. כמו שנתבאר חלוקי דיניו בא"ע סי' קל"א ע"ש:

יצא הכותב במחובר כו'. כמו שנתבאר חילוקי דיניו בא"ע סי' קכ"ד סעיף ד' ה':

אלא זה בפני זה. כמו שנתבאר בא"ע סי' ק"ל סי"ג:

אינו צריך לומר כו'. כמו שנתבאר חילוקי דיניו בא"ע סי' קמ"ב וע"ש דנתבאר דבזמן הזה צ"ל בפני נכתב ובפני נחתם בכל ענין:

כשם שהאשה כו'. כתב הב"ח אבל הראב"ד והרשב"א ושאר גאונים חולקים ע"ז וסבירא להו דצריך שיתקיים בחותמיו ואם כן גם בשחרור צריך לקיימו ומ"מ נראה לפע"ד דלענין שיטרוף מהלקוחות ממה שמכר רבו מנכסיו מודה הרמב"ם דצריך דדוקא לענין איסור יש להקל שא"צ לקיימו עיין ברמב"ם הטעם פ"י מהל' גירושין ועיין בח"מ ס"ס פ"ה:

אבל לא מיד רבו של עצמו. לחבירו כגון ששניהם של רב אחד:

הכותב כל נכסיו כו'. כ' הר"ן הא דנקט לה באומר כל היינו טעמא דאע"ג דעבד מיקרי נכסי אפ"ה כשהוא נותן לעבדו אין משמע שיהא גטו ומתנה אלא א"כ פירש ואמר כל נכסי:

בין היו לו נכסים כו'. דאז פשיטא דלא יצא לחרות דאמרינן מדשייר אותו בית או שדה שייר נמי בעבד וכל נכסים דקאמר אשאר נכסים אלא אפי' אין לו אלא אותו בית או שדה ואז ע"כ לא מצי קאי אלא אעבד אפ"ה אינו יוצא לחרות דלא כרות גיטא הוא:

ואפי' כתב לו עצמך כו' חוץ משדה פלוני כו'. ודעת התוספות והרא"ש דבכה"ג יצא לחרות ועיין בא"ע מבוארים שתי הדעות:

לא קנו עצמן. דדרש כן חופשה לא ניתן לה שאין שתי שפחות או שני עבדים משוחררי' בגט אחד:

ונתן לאדם אחד שני השטרות ביחד. שיזכה בשבילם דהשתא זכו שניהן כאחד אבל לא מסר שני השטרות ביחד א"כ הראשון קנה כולם וגם את העבד השני והשני לא קנה כלום שכבר נתן הכל לראשון:

אף בשני שטרות לא קנו כלום. שהעבד בכלל נכסים הרי שייר בו חציו ואין זה שחרור וכיון שלא נשתחרר לא קנה מן הנכסים כלום:

לא קנה העבד כו'. דגמרינן לה לה מאשה מה אשה חציה לא אף עבד חציו לא:

אבל אם מכרו או נתנו לאחר. חציו השני:

בין שהיה כו' קנה כו'. כיון דבשעת השחרור יצא מרשותו לגמרי אבל שחרר תחלה חציו ואח"כ מכר חציו לא קנה:

דבריו קיימים. וסיפא היינו טעמא משום דאמרי' עובר ירך אמו הוא ולכן הוי העובר כמו חציה דאין שפחה בטלה לגבי העובר ורישא לא הוי כמו חצי דעובר בטל לגבי אמו דהעובר נגרר אחר אמו ואין האם נגררת אחר העובר:

לא קנס ולא כופר. קנס הוא שלשים שקלים שחייבה התורה ליתן בעל השור לבעל העבד וכופר היינו מה שחייב בעל השור ליתן אם המית ישראל כדכתיב אם כופר יושת עליו וגו' והטעם שאין לו קנס וכופר דכופר אינו נותן מחמת החצי שהוא משוחרר דהא אין לו יורשים ליתן להם וקנס מהחצי עבדות נמי אין לו דהא בעמוד והוצא קאי ולא קרינן ביה כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו:

אבל שפחה. שהיתה חציה שפחה וחציה בת חורין תשאר כמו שהיתה. ואם נהגו בה מנהגי הפקר חייב לשחררה כדלקמן סעיף ע"ט:

ואם המיתה. שור נותן חצי הקנס מה שמשלם בעל השור לאדון דאינה עומדת בעמוד והוצא כמו עבד שהרי אין כופין רבה ופטור מהחצי כופר שעליו ליתן בשביל צד משוחררת שהרי ג"כ אין לה יורשים כמו עבד:

והקנה חלקו כו'. לשון הטור וקדם והקנה חלקו וכ"כ הרא"ש והתוס' דאם שחרר מתחלה הראשון אין הקנאה מועיל אחר כך כלום דהא מעשה ידיו לעצמו:

אין ב"ד יכולים לכוף לקטן. דלאו בר כפיה הוא:

ויכתוב לו האפוטרופוס כו'. והב"ח פסק דהאב צריך לקנות העבד מן הבן ויתן לו ממעותיו ואחר כך כותב האב גיטא דחירותא ע"ש:

אין להם תקנה. דבמיתת הגר לא פקע איסורא מינייהו כי גדלי נמי בתר הכי אע"ג דפקע ממונא איסורייהו לא פקע דבמאי פקע השתא הא ליכא מיתת האדון דליפקע איסורא מינייהו עכ"ל הרמ"ה שבטור ועד"ר:

ה"ז בן חורין. ויש פוסקים דאם פדאו לשם בן חורין ישתעבד לרבו שני ויש פוסקים דבין פדאו לשם עבד בין פדאו לשם בן חורין ישתעבד לרבו ראשון ועיין בב"י מבואר כל זה:

אפותיקי. אפילו אפותיקי מפורש כגון שאמר לא יהא לך פרעון אלא מזו כ"כ הפוסקים וכבר נתבאר זה בח"מ סי' קי"ז סעיף ו':

מידי שיעבוד. דקי"ל הקדש חמץ ושחרור מפקיעים מידי שיעבוד:

וצריך רבו ראשון לשלם לבעל חובו. דקיימא לן המזיק שיעבודו של חבירו חייב:

וכופין כו'. שלא יוציא לעז עליו שהוא עדיין עבד:

אפי' היא שפחתו הולד עבד. היינו בסתם אבל אם משמע ממעשיו שבא עליה לשם אישות הרי הולד בן חורין שודאי היה דעתו לשחררה שאל"כ היה בא עליה לשם איסור. כן משמע בהרב המגיד:

וי"א כו'. דמסתמא בא עליה לשם אישות שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכוונתו לשחררה דאל"כ לא הוי עביד איסורא:

ויש מי כו'. טעמא משום דנהי דאזלינן בתר אומדן דעתו לאפקועי ממונא מ"מ גבי איסורא לא אזלינן בתר אומדן דעתו להתיר בלא גט שחרור. כ"כ הטור בשם הרמ"ה:

שהשיאו רבו כו'. דאי לאו דשחרריה לא הוי מעביד ליה איסורא על ידה ועיין דינים אלו שבסעיף זה בא"ע סי' ד' ס"ב ומ"ש שם:

וכ"ש אם נושא שפחתו. היינו בגוונא דלא בא עליה לשם זנות כמש"ל מיהו בנושא שפחתו דעת הרא"ש ושאר פוסקים דאפי' גט שחרור א"צ דדוקא בעבד צריך גט שחרור שלא יוציא לעז משא"כ בשפחתו ודעת הרמ"ה דגם בשפחתו צריך גט שחרור מרבו עיין בטור וב"י ועיין בא"ע סי' ט' וסי' קנ"ו ס"ב:

יצא לחירות כו'. ודעת הראב"ד בהשגות דלא יצא לחירות דאדרבה גילה בדעתו שיש רשות עליו להפר נדרו וכן נראה דעת הברטנורה ר"פ בתרא דנזיר וע"ל סי' רל"ד בטור וב"י מדין נדרי עבד.

אבל אם כתב. והב"ח כתב נראה דלמעשה אזלינן לחומרא בפלוגתא דרבוותא דאם כתב להני לשונות גרועים בשטר לחוד אין רבו יכול לכופו להשתעבד וגם אין כופין את רבו לכתוב לו גט שחרור ואסור בבת ישראלית דלא כמ"ש בש"ע דיצא לחירות:

אבל שכיב מרע כו'. ז"ל הדרישה כתב ב"י ז"ל ונראה דכשעמד הש"מ מיירי כו' עד אבל קשה דבש"ע כתב הב"י עצמו אבל ש"מ כו' יצא לחירות וצריך גט שחרור להתירו וכופין את היורשין לכתבו לו ע"כ הרי בהדיא דבריו סותרים אהדדי וצ"ע עכ"ל והב"ח כתב וז"ל ואיכא לתמוה אהב"י דמשמע דס"ל דכשמת הש"מ א"צ ג"ש והא ליתא כמו שמפורש בדברי הרמב"ם פ"ט מהל' זכיה שכתב דכופין את היורשי' לשחרר אותו הבאתיו בסמוך וגם הב"י עצמו הביא דברי הרמב"ם בזה כאן בספר בדק הבית כו' עד וכן פסק בש"ע וחזר בו ממה שכתב בבית יוסף ובב"ה ע"כ וע"ל סעיף ע"ח ובח"מ ס"ס רנ"ו:

חוששין שמא זיכה לו על ידי אחר. והרי ישראל גמור הוא וחייב במצות אבל לא שרי בבת חורין בלא גט שחרור כ"כ הר"ן אבל התוס' והרא"ש מפרשין דהאי חוששין הוי כמו ודאי וכתב הב"ח והטעם דכיון דהאדון טוען ודאי והעבד לא ידע אין ספקו מוציא מידי ודאי ומותר בישראלית פירוש ה"ה ב"א לענין זה דלא בעי גט שחרור כשישא ישראלית אבל ודאי דצריך לטבול לשם שחרור מקמי נישואין כיון דלא אמר עשאני ב"ח הרי הודה שלא טבל עכ"ל:

אמר לאחר זכה כו'. עיין בח"מ סי' קכ"ה כו' ועיין ב"ח ודרישה סי' זה:

כופין את היורשין ואין משתעבדין בה כו'. ויש פוסקים שאם לא נתקררה דעתה אלא בשחרור כופין את היורשין לשחררה כדאי' בטור והביא הרב סברתם בחשן משפט ס"ס רכ"ו ע"ש:

בין שאמר אל ישתעבדו יורשים. וכ"ש אם אמר לא ישתעבדו בה סתמא. טור בשם הרמ"ה:

וכן שפחה כו'. מלשון זה משמע אפילו סתם שפחה שנוהגין בה מנהג הפקר חייב לשחרר אבל בטור משמע דוקא חציה שפחה וחציה בת חורין שאינה ראויה לא לעבד ולא לבן חורין אבל לא בסתם שפחה שראויה לעבד וכן משמע בש"ס פרק השולח (גיטין דף מ"ג ע"ב) הא דקאמר התם א"ר חנא בר קטינא א"ר יצחק מעשה באשה ח' שחציה שפחה וחציה בת חורין וכפו את רבה ועשאה בת חורין כמאן כר' יוחנן בן ברוקא דאמר על שניהם הוא אומר פרו ורבו אמר רב נחמן בר יצחק לא מנהג הפקר נהגו בה ע"כ ואם איתא דבנהגו בה מנהג הפקר אפי' בסתם שפחה כופין אם כן רב חנן בר קטינא אמאי נקיט אשה שחציה שפחה וחציה בת חורין וכן אמאי לא נקיט שנהגו בה מנהג הפקר והעיקר חסר מן הספר אלא ודאי אשמועינן דדוקא משום שהיתה חציה שפחה וחציה בת חורין כפו את רבה ומה דקי"ל כרבינא דאמר התם (דף ל"ח) דאפילו בסתם שפחה יש לשחררה היינו דיכול לשחררה ואין כופין ורבינו ירוחם במישרים נתיב י"ג כתב כהרמב"ם והמחבר:

וקנס זה אין גובין כו'. והרא"ש תמה ע"ז דמה ענין זה לקנסות שאין גובין בבבל דהיינו קנסות שחייבה תורה ואין גובין אותן בבבל משום דבעינן מומחין ואין סמוכין בבבל אבל אם חכמים תקנו קנס לעשות סייג לתורה למה לא יגבו אותה בבבל ומביאו הטור:

אם מסרו כו'. לדעת רש"י והטור ה"ה אם לא הכניסו לרשות העובד כוכבים ולוה עליו על תנאי לכשיבא אותו זמן שימשכנו ליקח העבד ועבר הזמן ולא נתן לו המעות אע"פ שלא משכנו בו והוא עדיין ברשותו קונסין אותו ויצא לחירות:

אבל אם גבאו העובד כוכבים בחובו. בע"כ של אדון או שקם עליו אנס להרגו ושחדו בנתינת העבד לא יצא לחירות דלא שייך כאן לקנסו כיון שנעשה באונס:

או חוץ ממלאכתו. כלומר שישאר לו מלאכתו:

או חוץ מהמצות. כלומר שלא יבטלנו משום מצוה:

לצדוקי. בטור (ורבינו ירוחם) כתב כותי והרב נמשך להר"ן ורמב"ם וב"י שכתבו דהיינו דוקא בזמן הש"ס אבל עכשיו שהכותים כעובדי כוכבים גמורים לכל דבר ה"ה לענין זה לפיכך כתב הרב צדוקי קודם גזירה אבל הב"ח כ' דדעת הטור (ורבינו ירוחם) דכיון דקנס הוא אפשר דלא קנסי' בכותי אף לאחר גזירה כמו בישראל מומר ואין דבריו מוכרחים ויותר נראה לומר דאף הטור ורבינו ירוחם מיירי מדין הש"ס ולא נקטיה אלא אגב דינים אחרים אבל לקושטא דמלתא סמכו אמ"ש במקומות אחרים בכמה דוכתי שנעשו כעובדי כוכבים גמורים לכל דבר וכה"ג אשכחן בכמה דוכתי בפוסקים:

דאיסורא דרבנן הוא. כלומר הא דיצא לחירות משום מכירה קנסא דרבנן הוא שגזרו על המוכר עבדו שיצא לחירות:

וי"א דמהני כו'. להכי כתב בלשון י"א משום שהראב"ד חולק ע"ז דאין תפיסה מועלת אלא במי שחסרו ממון:

מותר ליטול כו'. ואין בזה משום מוכר עבדו לעובד כוכבים שהרי הוא כמציל מידם:

ומפסיד הדמים. ואפי' אם עדיין לא נתן הדמים אלא קנאו במשיכה או בהגבהה או בחזקה צריך ליתן למוכר מעותיו אע"פ שצריך לשחררו טור בשם הרמ"ה וכתב הטעם משום דאמרינן היכא דאיכא איסורא קונסים וכיון שכבר קנאו לוקח איסור בידי' איתא וליה קנסינן דדמים הוא חוב עליו וחייב לשלם:

אין שומעין לו. דחיישינן שמא ישדלנו בדברים שיצא אחריו לח"ל ואבעי' לן בש"ס בן חוצה לארץ שנשא אשה בא"י ודעתו לחזור והכניסה לו עבדים אי הוה כאלו מכרה אותן אי לא ולא איפשטא ולקולא ולא יצאו לחירות וכ"כ הרמב"ם והטור:

וכופין הלוקח כו'. נ"ל שבזה לא הפסיד הלוקח דמיו שהרי בח"ל קנאו והמוכר הוא שחייב בדבר שהוליכו לח"ל ומכרו שם. כ' ב"י והפוסקים שכל הדברים האמורים בסי' זה לענין מוכר עבדו לעובד כוכבים או לח"ל בעבד שמל וטבל לשם עבדות הוא וע"ש:

ויליד בית כו'. פירוש שנתעברה אמו השפחה בבית ישראל וילדה ברשותו ומקנת כסף הוא שקנה הולד ל"ש שכבר נולד קודם קנינו ל"ש שהוא במעי אמו עדיין בשעת הקנין ואח"כ מבאר הדינים בפרט והענין הוא דהזכירה תורה ב"פ יליד בית ומקנת כסף למילה. באחד כתבה שימולו לח' כישראל ובאחד כתבה סתם דהיינו שימולו תיכף אפי' ביום א' ללידתן ואמרינן דאותן שישנן דומיא דלכם דהיינו שנולדו לאמותם ברשות ישראל נמולים לח' ועל כן במקנת כסף מצינו חילוק בפשיטות דאם קנה שפחה מעוברת וילדה אצלו נימול לח' דהוא דומיא דלכם ואם לקח שפחה וגם ולדה שילדה כבר נימול לא' וביליד בית לא משכחת לה שיהיה נימול לא' דהא ברשות ישראל ילדה בכל גווני אלא משכחת לה שקנה שפחה באופן זה שלא תהיה שלו רק לדבר זה שמה שתתעבר אצלו ותלד יהיה שלו וקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי נמצא שאין לו חלק באם ולא הוי דומיא דלכם אי נמי כגון שלקח שפחה ע"מ שלא להטבילה נמצא שאינה חייבת במצות ולא הוי דומיא דלכם באלו נמול לא' זהו דברי רבנן בגמרא ור' חמא פליג ומיקל וס"ל דאע"פ דהוי דומיא דלכם לא סגיא בהא אלא בעינן שיהא אמו טמאה לידה ואז נימול לח' ויליף לה מקרא ומש"ה אף אם נולד ברשות ישראל צריך שתטבול אמו השפחה תחלה קודם הלידה אבל אם קדמה הלידה לטבילה נימול לאחד ואין צריך להמתין עד ח' נמצא דביליד בית דהיינו שנתעברה אצלו וילדה יש חילוק בין טבילה קודם לידה או אחריה ובמקנת כסף אמרינן אם קנה מעוברת וטבלה וילדה [נמול לח'] קנו ב' השפחה מעוברת אחד השפחה ואחד העובר אפילו טבלה קודם לידה נמול לא' כיון דבשעת לידה לא היה לבעל העובר חלק באם ולא הוה דומיא דלכם. ופסקו רמב"ם וטור לחומרא דהיינו כרבנן שלא ימולו יליד בית ומקנת כסף לא' אם נולד ברשות ישראל אף אם טבלה אחר כך אלא דמ"מ אם אירע אותו יום ח' בשבת אמרי' שמא קי"ל כר' חמא דאינו נימול לח' ונמצא דהוי מילה שלא בזמנה וע"כ אינה דוחה שבת ובזה נתבארו דברים אלו בטור וש"ע:

ואע"פ שלקח העובר בפני עצמו. כיון שהוא במעי אמו מיקרי נולד ברשותו שהרי גם האם שלו:

ואם טבלה אמו אחר שילדה כו'. אין זה בטור אלא הרמב"ם כ"כ ונ"ל טעמו דכל שהטבילה נתבטל התנאי שהתנה תחלה שלא להטבילה וה"ל כאלו קנה האם בלא תנאי כנ"ל:

חוץ מיליד בית כו'. כבר בארתי הטעם דהרמב"ם ס"ל לחומרא בפסק זה מכח ספק שאינו נימול עד שמנה ומספקא לא דחינן שבת:

כישראל מומר. כתוב בדרישה בשם רש"ל והמנהג היה להטביל המומרים ושיגלחו את כל שערן מקודם וכן מצאתי וראיתי מורין הלכה למעשה עכ"ל:

אין הגוף קנוי לו. דכתיב וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו ודרז"ל אתם תקנו מהם ולא הם קונים מכם ולא הם קונים זה מזה פי' לגופו רק למעשה ידיו ולכך כשחזר ולקחו הישראל מיד עובד כוכבים לא קנה ממנו אלא זכותו דהיינו מעשה ידיו:

מפני החשד. פי' שמא יתייחדו עמהם ובעבד עברי אמרי' בב"מ (דף ע"א) דיותר יש חשד מפני שהוא לא יגלה אם תקלקל עמו. לכאורה בכלל זה שלא תשכור ג"כ משרת נער משום האי חשדא וכבר ראינו בכל הקהלות שנשים יקרות יש להם משרתים בפרט אותן שהן בעלת משא ומתן ונראה דאין בזה איסור דלא גזרו כן אלא בעבד שהוא קנוי לה וגם ע"ע הוא כפוף לה מאד ע"כ אסור שמא ישמע לה להתייחד עמה ותו דכל עבד אפי' עברי הוא אינו בחזקת כשרות כ"כ כיון שנמכר משא"כ במשרת בעלמא שאינו משועבד לה והוא בחזקת כשרות לא ישמע לה להתייחד עמה והכל יודעים שהם נזהרים מיחוד כשאר אנשים שיש להם עסק שותפות עם נשים במשא ומתן וזה אפי' בפנויה וכל שכן ביש לה בעל שבעלה משמרתה דלפי הנראה אין חשד כלל באשת איש דבההיא סוגיא בב"מ אמר תני רב יוסף ארמלתא לא תשרי בר בי רב באושפיזא כו' אלמא דדוקא באלמנה חששו:

אבל עבדי נכסי מלוג. שע"מ כן הכניסה לו ואם לא יזון אותם יברחו או ימותו ואין לו אחריות לשלם אותן לה נמצא שיביא את אשתו להיזק:

שהאדון לוקח השבת. לא אמר אע"פ שנוטל הנזק לפי ששבת יש יותר רבותא שהוא נהנה עדיין כל שעה מן העבד ובאותה שעה אינו רוצה לזונו:

ע"מ שאין לרבך רשות בו כו'. דכי א"ל תחלה קני קנה רבו ולא מהני תו מ"ש ע"מ שאין לרבך רשות בו דה"ל כאלו נותן מתנה לחבירו וא"ל על מנת שלא יהיה שלך היה לך לומר דקנה דכל תנאי שסותר המעשה לא הוי תנאי כ"כ הרא"ש בפ"ק דקדושין והא דמהני כשאומר על מנת שתצא לחירות אמרי' בגמ' טעמא דהא גם לדידיה לא אקני ליה אלא א"ל ע"מ שתצא בהם לחירות פירוש שתתננו לו בדמי פדיונך ונ"ל דאע"ג דבסי' רכ"ב אמרינן גם כן דאם נותן לבתו מעות ע"מ שאין לבעלה רשות בהם לא מהני ואפ"ה מהני שם אם אומר מה שאתה נותן לפיך ולרמב"ם מהני גם כן אם יאמר כל מה שתרצי לעשות בהם עשי מ"מ הכא לא מהני הני לישני אלא דוקא אם אומר על מנת שתצא בהם לחירות דשאני עבד דאין לו יד כלל בלא האדון לא בקרן ולא בפירות א"כ תיכף שאמר לעבד הריני נותן לך מתנה הוה כאומר להאדון עצמו וע"כ לא מצי תו הדר ביה מן האדון וכמ"ש בשם הרא"ש וא"כ מה מהני כשאומר מה שאתה נותן לפיך הרי סותר בזה מה שאמר תחלה שיהיה של הרב ואח"כ אומר שיהיה של העבד משא"כ כשאומר על מנת שתצא בהם לחירות בסוף אינו רוצה שיהיה של העבד אלא של הרב רק שבשביל זה יוציאנו לחירות אבל גבי אשה ודאי יש לה יד גם כן דהרי כל הנותן מתנה לאשה קנתה הגוף רק שהבעל אוכל פירות כמו שכתוב בא"ע סימן פ"ה וע"כ מהני אם אומר מה שאתה נותן לפיך דנהי דאם אמר ע"מ שאין לבעליך רשות בהם לא מהני היינו שכבר זכה הבעל בפירות בשעה שזכתה היא בקרן דיש במשמע שיהיה נושא פירות רק שלא יהנה מהם הבעל וזה לא מהני מה שאין כן כשאומר מה שאתה נותן לפיך שזה פירוש על מה שאמר הרי שלך מעות במתנה דרמז בזה לדבר שלא יעשה פירות אלא היא תהנה בו וכ"ז לא שייך בעבד דאין לו יד כלל מ"ה לא אמרו בגמ' חד לישנא באשה ועבד. ותדע לך עוד שיש חילוק בין אשה לעבד שהרי באשה אין זכות לבעל רק אם אב נותן לבתו מעות אבל לא במזונות כמו שכתב הר"ן בנדרים (דף פ"ח) והבאתיו בסימן רכ"ב מטעם שגם הבעל חייב במזונות אשתו וכן בכסות ע"כ מהני אם אומר מה שאתה נותן לפיך ע"כ הוצרך התנא שם לומר דוקא מעות ואילו בעבד ודאי אין חילוק דהא אין הרב חייב לזון עבדו וא"כ מה מהני כשאומר מה שאתה נותן לפיך דגם מה שהוא נותן לפיו או מתכסה בו יכול הרב ליטלו ממנו ע"כ לא מהני בעבד כל זה אלא דוקא באומר שיצא בו לחירות כפי מ"ש בגמ' גם בתוס' פ' קמא דקדושין (דף כ"ד) חילקו בשם ר"י בין אשה לעבד ואף רבינו תם שאינו מחלק שם ומביא ראיה מאשה לעבד היינו לכל אחד כלשונו דדיני אשה באומר מה שאת נותן לפיך או מה שתירצי תעשה הוה שוה לעבד בלשונות השייכים לגביה כדכתבו התוס' וזה לשונם שמע מינה דלרב ששת מועיל על מנת שתצא לחירות כמו דמועיל במה שאתה נותן לפיך עד כאן לשונם. אבל לא שיועילו לשונות שאמרו גבי אשה גבי עבד ג"כ זה לא עלה על דעת פוסק מעולם כפי מה שראינו אלא שבדרישה כתב מסברא דנפשיה שלשונות שמועילים גבי אשה בסימן רכ"ב מועילין גם גבי עבד ונראה דלא דק בזה:

לא קנאו. דאדעתיה דנפשיה אזיל אבל קטן אדעתא דמריה אזיל:

ואין צריך דעת העבד. פירוש אפי' בעל כרחו וא"ל הא אין חבין לאדם שלא מדעתו שאני הכא דקבלת רבו את הכסף גרמה לו להשתחרר מאליו ואין אחרים חבין לו אלא קבלת רב והרב אין נעשה אלא מקבל הכסף לצורך עצמו הכי אמרינן בגמרא:

חתך לשונו כו'. דמום שבגלוי בעינן:

ואם תפס אין מוציאין כו'. הטעם דבעיא הוה בגמ' בפ' השולח (גיטין דף מ"ב) במי שמעוכב גט שחרור פירוש שכבר ראוי לצאת בן חורין מכח שחסרו אבר אלא שרבו לא כתב לו עדיין שחרור ובנתיים חבל בו אחר יש לו ליתן קנס והקנס לרבו או לא יתן קנס כלל ופשטינן מהא דהפיל את שינו וסימא את עינו דנותן לו דמי עינו ואי ס"ד דיש לו קנס אי חבלו אחר ונותנו לרבו השתא חבל בו אחר מקבלו הרב ואי חבל בו הרב היאך נאמר שהוא יתן קנס לעבד ודחינן לה דילמא ההיא אתיא כמ"ד דא"צ גט שחרור אם חסרו אבר אבל למאי דקי"ל צריך גט שחרור אימא ה"נ דלא יתן לו דמי עינו ולא נפשטה הבעי' ע"כ פסק הרמב"ם פ"ד דחובל אם תפס העבד לא מפקינן מיניה בדין הפיל שינו וסימא עינו ובפ"ה מהלכות עבדים פסק בהדיא דנותן לו דמי עינו וכבר הקשה זה הראב"ד שם וע"כ כתב הבית יוסף דלאו דוקא אמר כן בהל' עבדים שהב"ד יפסקו כן אלא דאי תפס קאמר וכצ"ל לדעת הטור שכתב כאן נותן לו דמי עינו ובח"מ סי' תכ"ד פסק דספיקא הוי והנה במגדול עוז כתב לתרץ דשאני הכא דבפעם אחת הכה את שינו וסימא את עינו ובזה פשיטא שיתן לו דמי עינו וכי מספקא ליה היינו ביש שהות בנתיים ומו"ח ז"ל קלסי' ואמר שכאן עמד בעל מגדול עוז על העיקר וע"כ חלק על הש"ע דלא חילק בכך ואני אומר שעיקר זה הוא עיקור ופגום לשלחן גבוה דאי יש סברא לומר כן למה הוצרך התלמוד לדחות ההיא דהפיל את שינו וסימא עינו דאתיא דלא כהלכתא דא"צ גט שחרור היה לו לומר דשאני התם דעשה שניהם בבת אחת כמו שהוא מפרש לשון רמב"ם דהרי חד לישנא ממש הם אלא שאין בחילוק זה ריח ולא טעם כעיקר וכדברי הב"י וש"ע כן עיקר ויפה עשה הב"י שלא הביא דברי מגדול עוז כלל כי הם בעיניו דברים דחויים וא"צ להשיב עליהם וגם מ"ש ב"י דמ"ש רמב"ם דנותן לו דמי עינו היינו כשכתב לו כבר גט שחרור לכאורה יש להקשות למה לא אוקי בגמרא כך דזה ודאי א"א דלא היה צריך תנא דמתני' לומר דבר זה דודאי הוה כאחר וב"י לא כתבו אלא דרך ריהטא בדברי רמב"ם וסמך על התירוץ השני:

שמשמתין אותו כו'. לא נראה כן דעת הטור שכתב קנס הוא וצריך ב"ד מומחין לפיכך אין דנין אותו עתה שהרי אין מקבלין עדות לדונו ואם יודה מעצמו כו' שלכאורה לשונו תמוה ומיותר הוא דמה צריך ליתן טעם שהרי אין מקבלין עדות כו' אחר שכבר כתב שצריך מומחין אלא נ"ל דנתכוין שלא נאמר דמה שהעבד בגופו הוה כשאר תפיסות בדיני קנסות שכתב בריש ח"מ דאי תפס הניזק מקבלין עדות וכן עלה על דעת ב"י שכתב ועבד כיון שהוא תפוס בעצמו צריכים לקבל עדות לידע אם ישתעבד בו רבו או לא והטור לא סבירא ליה כן דשאני התם דקבלת העדות הוא להחזיר המותר מהנזק כי בזה אין אנו דנין דיני קנסות כמ"ש שם בח"מ בשם הרא"ש וזה אין שייך כאן ועוד יש חילוק בין דיני דיציאת עבד לשאר דיני קנסות דבשאר קנסות כשאין דנין היינו שאין מוציאין ממון מן המזיק לניזק משא"כ כאן שהמזיק בה להוציא מן הניזק דהיינו שהעבד הוא מוחזק בעצמו וזה בא להשתעבד בו מטעם שאין דנין דיני קנסות וזה לא יתכן דהעבד יאמר הרי עדות שלי לפניכם ומראה אותם רק שאינכם רוצים לקבלם לא יכופני להשתעבד בי בחנם וכן להיפך שהעבד אין יכול לכוף רבו שיכתוב לו גט שחרור דגם זה נקרא מוציא מחבירו ע"כ אמרינן כאן דשב ואל תעשה עדיף ואין לאחד כפיה על השני זה לא ישתעבד וזה לא יכתוב לו גט שחרור וזהו מכוון היטב בלשון הטור שכתוב לפיכך אין דנין אותו עתה וכדי שלא נטעה לומר שחייב להשתעבד לו כבתחלה לזה אמר שהרי אין מקבלין עדות לדונו פירוש שאין שומעין העדות לענין לעשות דין תורה להוציא מחבירו במה שהוא מוחזק בו משא"כ כאן אין לאחד שום כח להוציא מחבירו שהעבד יאמר הרי יש לי עדים והרב יאמר לא אקבלם כיון שאין מומחים אלא שאם יודה הרב אז פטור והעבד חייב להשתעבד לו כן ס"ל להראב"ד וע"ז חולק הרמב"ם שם בטור וס"ל דאין הודאה מועלת עכשיו כיון שאין מומחין והביא ראיה ממה שאמר ר' יהושע לר"ג אין דבריך כלום כו' והודאת ר"ג היתה חוץ לב"ד כמו שכתב בית יוסף ותירץ ב"י דודאי גם הראב"ד ידע האי גמרא דר"ג ור' יהושע אלא דאיהו קאמר דהודאה מהני כשיש ב"ד מומחין ולא מהני תפיסה של הניזק כו' ואומר אני דאשתמיט מיניה דהרב בית יוסף דברי נ"י בפ' מרובה שכתב בפירוש בדברי הראב"ד דלא פטור אלא בזה"ז ע"ש. ונ"ל לתרץ קושית הרמב"ן דטעם הראב"ד דמהני הודאה דהא דאמרינן בגמרא דלא מהני הודאה חוץ לב"ד היינו בזמן ר"ג ור' יהושע שהיו מומחין והיו יכולים לחייב בדיני קנסות ואז לא היתה מועלת הודאה שלא בפני ב"ד כיון שהיה יכול להודות לפני מומחין ולא עשה כן מה שאין כן עכשיו הרב פטור שיוכל לומר כיון שאין בעולם מומחין אין לך רשות לצאת ממני בשביל שן ועין כדין תורה כיון שאני פטור גם כן לפי דין תורה שמודה בקנס פטור ומה אעשה לזה שאין מומחין מצדי לא יבצר שאלו היו מומחין הייתי גם כן מודה בפניהם כנ"ל בטעם הראב"ד והוא נכון לע"ד וכיוצא בזה כתבתי בח"מ סי' א' ע"ש:

ואם מוחה כו'. בזה ל"ד לכסף שכתוב בסעיף כ"ו שאפילו בע"כ של עבד דהתם איכא טעמא כמו שכתבתי שם ואינו שייך כאן בשטר ע"כ אין חבין לו שלא בפניו:

שאנו תולין כו'. אבל אם ידוע לנו שלא נמסר בפני עדים אע"פ שחתמו עליו עדים לא יצא לחירות:

ואין נכתבין במחובר. בטור כתוב דין זה בשם רמב"ם והקשה ב"י דהא תלמוד ערוך בפ"ק דגיטין (דף ט') דפרכינן והאיכא מחובר פירוש דשוין גיטי נשים ושחרורי עבדים דפסולין בתלוש ונראה לי ליישב דהטעם שם דפסול מחובר כתוב אצל גיטי נשים דהיינו בקרא וכתב ונתן שלא יהיה מחוסר אלא כתיבה ונתינה ולא קציצה וגבי שחרורי עבדים אין לימוד מפורש בזה אלא דגמרינן ג"ש לה לה מאשה כדפי' רש"י התם והך ג"ש לאו ד"ה היא דבפ"ק דקידושין (דף כ"ג) ס"ל לרשב"א הך ג"ש ור"מ דס"ל בשטר ע"י עצמו ולא ע"י אחרי' ש"מ דלא יליף הך ג"ש דהא באשה הוי גט אפי' על ידי אחרים וכן בפ' השולח (גיטין דף מ"א) אמרינן דלגבי ג"ש דלה לה לא אמרינן כיון דהיקשא סותר אותה וא"כ צ"ל דהא דפריך בפ"ק דגיטין והאיכא מחובר פריך אליבא דתנא דגמר לה לה ויכולין לומר דלאו הלכתא כוותיה ע"כ כתב הטור דין זה בשם רמב"ם כנ"ל:

עד אחד כותי. הטעם דבגט הדין הוא שאין עדיו של גט חותמים אלא זה בפני זה ואי לאו יודע הישראל שהכותי הוא חבר לא היה חותם עמו משא"כ בשאר שטרות שעדים חותמין זה בלא זה אפשר דהישראל לא ידע מחתימת הכותי והכותי אינו חבר:

לא ניתן לה עד שיכתוב לשמה. לזה א"צ ג"ש אלא כי היכי דגבי אשה דרשינן לה לשמה ה"נ דרשינן בשחרור:

ובגט שחרור הוא אומר ניתן לה לא יהא כו'. נראה ברור דלאו ממשמעותא דקרא דגבי שחרור יליף כן דזה אינו דבשלמא גבי גט כתיב וכתב ונתן ודרשינן שלא יהיה חסר אלא כתיבה ונתינה אבל לא מחוסר קציצה וזה אין שייך גבי שחרור דהא לא נכתב שם וכתב אלא נתינה לחוד וא"כ היאך תדרוש שאין מחוסר אלא נתינה לחוד והא מחוסר כתיבה גם כן כשר וא"כ ה"נ נימא לענין קציצה אלא פשוט דמג"ש דלה לה יליף לה מאשה כדפרש"י בהדיא בגמרא פ"ק דגיטין הבאתיו לעיל סעיף מ"ה וברמב"ם פ"ו דהלכות עבדים ראיתי בהדיא דלא מייתי כאן קרא דשחרור כלל רק קרא דגט מייתי ולענין לימוד שלא לשמה מביא קרא גבי גט שחרור כמ"ש גם הש"ע בסעיף מ"ח אלא ע"כ דהתם יליף לה ממשמעות הפסוק וכאן יליף מגזירה שוה כדפרי' וע"כ הדברים נכונים כמ"ש בסעיף מ"ה:

אם התנה עליה. פירוש שלא תתגרש עד שתגיע לב"ד פלו' כ"כ בטור דאי לאו תנאי זה אין צריך לומר בפני נכתב כו' כיון שהגט בידה כמ"ש בא"ע סי' קמ"ב. ומ"ש מיד רבו של עצמו לפי שידו הוא יד רבו נמצא שלא יצא הגט מיד רבו כלל ואע"ג דמקבל שחרור של עצמו מיד רבו התם אמרינן דידו וגיטו באין כאחד:

נכסים לא קנה. כי לא תקנו דמהני בפני נכתב כו' במקום קיום ב"ד אלא לענין איסורא כמו בגט אבל לא להוציא ממון דבזה הוה כמו שאר שטרות שצריכים קיום בית דין:

לא יצא לחירות. כי היכי דנכסים לא קנה הכי נמי עצמו לא קנה לאפוקי מדעת הרא"ש שהביא הטור דכיון דאמר תחלה עצמך ונכסים כו' לא גרע כח עצמו בשביל הנכסים הואיל ולא כללו תחילה עמהם:

לא קנו עצמם. דכתיב או חפשה לא ניתן לה ולא לה ולחברתה:

ופלוני עבדי. כצ"ל. ותיבת עבדי קאי על שניהם כאילו אמר עבדיי והך הג"ה שכתב כאן רמ"א ונתן לאדם אחד שני שטרות לכאורה תמוה מאד דאע"פ שהטור כתב כן היינו לפי לשונו שכתב בלשון זה כל נכסי נתונים לפלוני עבדי ולא כתוב שם ופלוני ע"כ צריך שימסור שניהם בבת אחת דאם לא כן הראשון קנה הכל והשני לא כלום אלא הוא משועבד להראשון מה שאין כן כאן בלשון הרמב"ם שכתוב לפלוני ולפלוני עבדי בזה אין צריך למסור שניהם בבת אחת דאפילו בא הא' ליד האחר תחילה הרי לא קנה הכל דיש לו בשטרו ששייך גם להשני אבל באמת ל"ק מידי דודאי צריך שימסרם לאדם אחד דמה שכתוב בכל שטר שנתן לפלוני ופלוני אין להאחר זכות בשטר זה אלא דוקא מי שהשטר נמסר לו דאין עבד זוכה לחבירו מיד רבו שלו נמצא דהוה כאילו החצי עדיין ביד הרב והוה שיורא ע"כ צריך שימסור שני השטרות לאדם אחד שיזכה בשבילם:

אבל אם כתב חצי כו'. רש"י והרא"ש והטור פירשו הטעם דילמא חד פלגא הוא דכ' לתרווייהו ואיכא שיורא ע"כ לא מהני אפילו מסרם לשניהם כאחד. וכתב הר"ן דלא מחוור דודאי משמע שזכו לכולו בין שניהם והרמב"ן נתן טעם לפי שאין עצמו בכלל חצי נכסים שהנותן חצי נכסים לחבירו אינו נוטל בכל כלי וכלי החצי ולא בכל שדה ושדה אלא שמין הנכסים ונוטל כחוש הלכך זה שכתב לו רבו חצי נכסים אין עצמו בכלל אותה חצי וכתב הר"ן על זה ולא ידעתי מנין לו להרב דין זה שהנותן חצי נכסיו לחבירו למה לא יזכה במחצית כל דבר אפשר דסבירא ליה דכשם שידו על התחתון ונוטל הכחוש כך נמי יכול לדחותו ולומר לא תטול החצי בכל דבר ודבר ולי אין צורך לכל זה אלא היינו טעמא דחצי חצי לא מהני לפי שאין העבד משתחרר אלא מחמת השטר שנמסר בידו ובעינן שלא יהיה בו שיור כלל ואע"ג ששטר חבירו מוכיח דליכא שיורא גבי נותן הרי הוא משתחרר בשטר חבירו שלא זכה בו וכי אמרינן דשחרר חציו ונתן חציו לאחר במתנה קנה היינו שנתן המתנה תחלה אי נמי שכותב בשחרור שנתן החציו לאחר במתנה מזכה השטר לאחר בשביל שניהם וכן נמי היכא שכתב בכל שטר כל נכסי כיון דליכא שיורא קנו ומשחררים זה את זה עכ"ל. הנה לפי דעת הר"ן לא מהני כאן אם כתב בכל שטר שנותן כל נכסיו לפלוני ולפלוני עבדיו דהא כחצי חצי דמי לפי טעם שלו שבכל שטר בפני עצמו לא יהיה שיור ואם כן מ"ש כאן ברישא דמהני בזה והוא מדברי הרמב"ם ע"כ דלא ס"ל כהר"ן אלא כהרמב"ן שזכרתי וכן מוכח עוד ממ"ש בסעיף שאחר זה שאם המכירה או נתינה לאחר כאחד עם השחרור דמהני זה גם כן שלא כדעת הר"ן שזכרתי דלדידיה צריך שתהיה הנתינה לאחר תחילה ותימה על הרב שעשה הסכמה בין הרמב"ם והר"ן ומבואר שאינו:

לא קנה העבד חציו. דגבי שטר כתיב לה וגמרינן מאשה דאשה ודאי לא מיקניה חציה אבל בכסף אין שום לימוד ע"כ מסברא קני החצי:

והלוקח או המקבל כו'. דהא נפיק העבד כולו מיניה כמו בגט אשה:

לא אמר כלום. בהשגת הראב"ד כתוב על זה קשיא רישא אסיפא סיפא אמר דעובר ירך אמו הוא אם כן רישא אמאי דבריו קיימין אלא רישא דבריו קיימין דעובר לאו ירך אמו וסיפא לא אמר כלום או משום דלא בא לעולם או מטעם דאין עבד מקבל גט לחבירו מיד רבו שלו עכ"ל והנה בטור נתן טעם בסיפא דלא אמר כלום דהוה כמו משחרר חציה עכ"ל ובזה ודאי קשיא רישא לסיפא דמשמע דסבירא ליה עובר ירך אמו בסיפא. ונראה החילוק שבין רישא לסיפא דברישא אנו מפרשים דבריו על צד היותר מסתבר דהיינו דה"ק את בת חורין כשתלד הולד דודאי כל שהולד בתוכה והוא עבד אין האם בת חורין אלא אחר כך קאמר והוי כאומר הרי את בת חורין לאחר זמן פלוני ומהיום מתחיל השחרור לאותה שעה שיהיה הולד נולד ולא יהיה אז ירך אמו ע"כ דבריו קיימין אבל בסיפא אי אפשר לומר שהולד יהיה בן חורין כשיהיה נולד דהא קי"ל בחשן משפט סי' ר"י המזכה לעובר לא קנה אפי' לכשתלד אלא ע"כ לומר שמזכה לעובר מעכשיו על ידי אמו ומהני להולד אגב האם כיון דגופה הוא אם כן הוא משחרר חצי עבדו. כנ"ל נכון. ובפרישה מחלק בזה דברישא [אין] הולד בטל אגב אמו ומהני השחרור לאמו דאמרי' עובר (לאו) ירך אמו מה שאין כן בסיפא דאין האם בטל אצל הולד אמרינן ירך אמו הוא ולי נראה דאין לחלק בזה ולומר דפעם אחת הוה עובר ירך אמו ופעם אחרת לא אלא כדפרישית:

לא קנס. היינו ל' שקלים שחייבה תורה לבעל השור שהמית וכופר היינו אם המית בן חורין ששמין דמיו כמה שוה בשוק ובזה פטור בעל השור דאין כאן בן חורין לגמרי ולא עבד לגמרי והרי זה כמשוחרר מכח שן ועין ולא נכתב לו עדיין שטר שחרור:

אבל שפחה. פירוש שהיתה חציה בת חורין כו' אין כופין לשחררה ואיתא בגמ' דאם נהגו בה מנהג הפקר כופין את רבה לשחררה והביא הטור וש"ע לקמן בסימן זה סעיף ע"ט:

חציה קנס לאדון. שהרי חציה היא שפחה לו אבל חצי הכופר השייך מחמת בת חורין הוא שייך ליורשיה ואין לה יורשים:

ושם את העבד בדמים. כי העבד חייב ליתן שטר חוב על עצמו כמ"ש סעיף ס"ב שם:
ומ"ש שיתרצה בשחרורו פירוש דבאמת הוא משוחרר מחמת הכסף דכסף גומר בלא שטר וכיון שהאפוטרופוס משחררו ע"י כסף זה הוי כמכירה והאפוטרופוס יכול למכרו והא דצריך ריצוי הקטן הוא מדרבנן כיון שהאב לומד בנו לצוות עליו שהוא עבדו איכא לזות שפתים:

אין להם תקנה. שבמיתת הגר לא פקע איסורא מינייהו שהרי כל הקודם זוכה בהם וכיון שבשעת מיתת הגר לא פקע [לא פקע] כשיגדלו דצריך פקיעת האיסור דוקא בשעת מיתת הגר שהיא הגורמת לזה ובזה נסתלקה קושית הבית יוסף על הרמ"ה:

הרי זה בן חורין. דלרבו שני לא ישתעבד דהא לשם בן חורין פרקיה ולראשון לא דהא לאחר יאוש הוא וזהו כרשב"ג ולא כחכמים דסבירא להו ישתעבד לראשון שלא יהא כל עבד מפיל עצמו לגייסות ומפקיע עצמו מיד רבו אבל אם ברח מודים חכמים דכיון דמוסר נפשו ע"ז לצאת מהם:

וצריך לשלם. דקי"ל בכל מקום המזיק שעבודו של חבירו ואין לו ממה להשתלם חייב לשלם לו היזקו והכא מיירי באפותיקי מפורש שכתב לו לא יהא לך פרעון אלא מזו דאל"כ הא לא הזיקו כלל דהרי גם שאר נכסיו משועבדים לו:

וכופין לבעל חוב כו'. שלא יוצא עליו לעז לומר שהוא עדיין עבד:

מופר לך כו'. קשה הא לשון הפרה לא שייך אלא בבעל לאשתו ונראה דה"ק הנדר שלך הוא צריך להפרה ואני איני יכול להפר נדרך כי אין לי שעבוד עליך וזה מוכח מדלא כפה אותו לעבור על הנדר בלי שום לשון הפרה ממילא הוה כאן הטעם משום הודאה ששחררו כבר כנ"ל בדברי רמב"ם אלו:

וכופין את היורשים כו'. בזה חזר כאן ממ"ש בב"י דבמת הש"מ א"צ גט שחרור דמאן כתב ליה דהוא שלא בדקדוק דמאי שנא ממפקיר עבדו ומת דסעיף ס"ד וכן הקשה בד"מ ובודאי מטעם זה חזר בו כאן:

דרך הודאה. הטור כתב ע"ז וזהו כדברי הרמב"ם שכתבתי למעלה עכ"ל והיינו ההיא דסעיף ע"ב כאן בש"ע וכתב בית יוסף ואני אומר דל"ד דשם לאו משום הודאה היא אלא משום דבההוא דיבורא מפקע שעבודא אבל הכא לא מטעם ההוא דיבורא גופי' אתיא אלא משום דאמר בדרך הודאה אתיא לה עכ"ל ולפי מה שכתבתי בסעיף ע"ב מבואר דגם שם דוקא מטעם הודאה הוא דהא אין הלשון שאמר מופר לך מורה על הפקעת שעבוד אלא דמזה אנו רואין שכבר שחררו:

חוששין שמא זיכה כו'. פי' ואסור בשפחה ולענין בת חורין לדעת הרמ"ה אסור בה דחשיב זה לספק ממילא אזלינן לחומרא אבל הרא"ש ס"ל דהוא ודאי בן חורין:

הודאת בעל דין כו'. בטור מבואר דאעבד קאי וכ"פ רש"י בהדיא דיוכל הרב לחזור בו ולשעבד בו והתוס' נתנו טעם לזה דלגבי הרב אין אומרים הודאת בע"ד כו' דהוא סובר שהעבד קיבל וזכה בו ובאמת לא קיבל ונראה שזהו כמו שמצינו בפ' הכותב דפרע דייק דמפרע לא דייק וכתב בטור בשם הרמ"ה דבשניהם עומדים בדבורם לא אצטריך לאשמועינן דהא לא תבע חד מחבריה מידי אלא דאם הדרי תרווייהו כו' פירוש דבריו שאם שניהם עומדים בדבורם אין כאן תביעה ופשיטא שהעבד אסור בבת חורין לפי דבריו אלא שאם שניהם חוזרים מהודאתם אמרינן שהוא עבד גמור מטעם שהודאת הרב לא חשיבה הודאה כדפרי' בשם התוס' והב"י כתב דלדעת הרמ"ה קאי הודאת בע"ד כמאה עדים על הרב ועל העבד ומתוך כך כתב שדברי הטור שלא בדקדוק ובחנם כתב כן:

אע"פ שלא הגיע ליד העבד. נראה ברור דהזכיה בזה היא כשהוא גובה את הגט כדין הגבהה שהוא קונה בכל דוכתי ואין צריך כאן שימסור מיד ליד דוקא וכך הוא מבואר בטור לדעת ר"ת שמסיים באומר תנו ולא מסרו מיד ליד השליח לא הוה כאומר זכה בגט זה לעבדי כיון שלא מסרו ביד השליח משמע דבאומר זכו א"צ מסירה לשליח אלא תכף שהגביה בשבילו או שהוא כבר בידו מהני ויוצא לחירות תכף אלא דבאומר תן לא מהני אלא במוסר מידו לידו וכ"כ להדיא בח"מ סי' קכ"ה בשם הרמ"ה במסקנא באומר זכה דקנה אפילו שלא בפני הנותן ושלא בפני המשלח וכ"פ שם בשלחן ערוך ומו"ח ז"ל כתב דמשמע מדברי הרא"ש דאף בזכה צריך מסירה מיד ליד והוא תמוה דהרא"ש כתב בהדיא בפ"ק דגיטין בסופו ובתוספות וטור דתן לא הוה כזכי אלא במוסר לידו משמע בזכי לא צריך מסר כלל והעיקר כדפרישית דליכא למ"ד באומר זכה דצריך מסר לידו דוקא:

אינו יכול לחזור. דתן הוה כזכי לענין דבר זה דלא יחזור בו זהו דברי הרמב"ם וכ"כ בחושן משפט סימן קכ"ה משמו דאפילו במתנה הוה תן כזכי:

ויש אומרים דאם כו'. הוא דעת רבינו תם בטור דס"ל בח"מ סי' קכ"ה דבמתנה לא הוה תן כזכי אלא כהולך ולא קנה מכל מקום כאן קנה במוסר לידו דאז הוה כזכי דמהני אפילו בלא מוסר כן מהני אומר תן במוסר והטעם דשחרור הוה כמו פרעו חוב דאי לאו דעביד ליה טיבותא לא שחררו אף ע"ג דגבי מתנה נמי אמרינן בפרק הנזקין דאי לאו דעביד ליה טובה לא יהיב ליה מתנה מ"מ מצינו ג"כ לפעמים שאדם נותן מתנה לאוהבו בחנם. כ"כ הרא"ש ספ"ק דגיטין:

ואסור ליורשיו להשתעבד בה. זה לשון הרמב"ם בגמרא איתא כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן אמר אל ישתעבדו בה כופין היורשים וכותבין לה שחרור אמרו רב אמי ורב אסי רבי אתה אומר כן אי אתה מודה שבניה עבדים שאין זה לשון שחרור אלא א"ר יוחנן מי שאמר יעשו לה קורת רוח כופין ועושין לה קורת רוח ומפרש רמב"ם באומר אל ישתעבדו בה דאין כופין לשחרר ומ"מ אינה עושה מלאכה כלל ובקורת רוח גרע מזה וצריכה לעשות מלאכה אלא שיש לה ברירה איזה מלאכה שתרצה וכן הוא ברי"ף כמו ברמב"ם. אלא שהרא"ש וטור פירשו באומר אל ישתעבדו בה שאין להטריחה במלאכות כבדות ואח"כ מביא הטור ופירש רי"ף מאי קורת רוח שאם אמרה האי עבידא לא מצינא למיעבד לא כייפינן לה ורש"י פי' שאם לא נתקררה דעתה אלא בשחרור כופין לשחררה וכן מסתבר לא"א ז"ל עכ"ל דמשמע שגם הרי"ף מודה ברישא שפטורה ממלאכות כבדות והיינו סיפה לפי דבריו דודאי על כל מלאכה כבדה תאמר שאינה רוצה בכך וע"כ לומר דקורת רוח הוא עדיף טפי לזה שאפילו במלאכה קלה יש לה הברירה איזה מהם שתרצה וזה אינו בדברי הרי"ף שהרי ברישא לא פירש כלום דמשמע לא ישתעבדו בה כלל וכמו שכתב הרמב"ם כאן שהוא נגרר אחר הרי"ף תמיד ותו דבאמת יש יותר יפוי כח לשפחה בלשון אל ישתעבדו בה מלשון קורת רוח אם נפרש לשון קורת רוח גם כן על ברירת המלאכה פשיטא שלשון אל ישתעבדו עדיף בזה שמשמעותו לא יעשו לה שום שעבוד מלאכה אלא שאינה בת חורין לענין ילדיה. על כן נראה דמה שכתב הטור תחלה שלא יעשו בה מלאכות כבדות הוא לשיטת רש"י והרא"ש שמביא אחר כך דלדידהו הוה לשון קורת רוח על ענין שחרור וכ"ש דפטורה מכל מלאכה על כן שפיר מפרש באומר אל ישתעבדו בה שנותן לה יפוי כח לשעבוד לחוד דאין פוטרה אלא ממלאכות כבדות דהממע"ה אבל מכל מקום דוחק הוא לפרש כן דכיון שפוטרה ממלאכה פוטרה לגמרי וכמו שכתב הרמב"ם וכן מבואר בדברי הרמ"ה שמביא הטור שכתב לא מצי כייפי לה למיעבד עבידתא כלל כו' והיינו כדברי רי"ף ורמב"ם שזכרנו אלא שהוסיף שאפילו אם אמר אל ישתעבדו בה היורשים לא אמרינן דמצי לזבוני לאחר כיון שהקפיד על היורשים דוקא הא לא אמרינן:

אין רבו יכול להשתעבד. דה"א שיכול לשעבד בו אע"ג שמכרו דעובד כוכבים לא קנה הגוף רק למעשה ידיו:

קונסין אותו. לפי שהפקיעו ממצות במכירתו לעובד כוכבים:

ואין רבו יכול להוציאו. בטור כתב ואין רבו יכול לפדותו דמשמע לכאורה שיש חיוב לפדותו אם אפשר והוא תמוה דהרי מעצמו הפיל עצמו ליד עובד כוכבים אלא צריכין לומר דאורחא דמלתא נקט וה"ק דאם אין יכול הישראל להרויח בזה וליתן קצת ממון עבורו דאלו כל דמיו ודאי לא יתן דמצי לקנות אחר בשוק אלא ודאי בפחות מכדי דמיו ואז ודאי עושה הישראל מרצון כן בזה אמר דאם אי אפשר לו בכך וע"כ רוצה לקבל דמיו שרי: