א
מי חייב בה ומי ראוי לקבלה. ובו ח' סעיפים:
כל אדם חייב ליתן צדקה אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן ממה שיתנו לו ומי שנותן פחות ממה שראוי (לו) ליתן בית דין היו כופין אותו ומכין אותו מכת מרדות עד שיתן מה שאמדוהו ליתן ויורדים לנכסיו בפניו ולוקחין ממנו מה שראוי לו ליתן:
ב
ממשכנים על הצדקה אפילו בערב שבת:
ג
יתומים אין פוסקין עליהם צדקה אפי' לפדיון שבויים אפילו יש להם ממון הרבה אא"כ פוסקין עליהם לכבודם כדי שיצא להם שם: הגה ודוקא צדקה שאין לה קצבה או שיש לה קצבה על נכסי יתומים ויכולין להמתין עד שיגדלו כגון שיש להם טבל ואינן צריכין לאכול עכשיו אבל אם צריכים לאכול עכשיו מעשרין ותורמין להם וה"ה בצדקה שיש לה קצבה כגון שהיו להם קרובים עניים והיה להם קצבה מאביהם כל שנה ושנה ואין להם לאכול רק זו או יחזרו על הפתחים ויהיה גנאי ליתומים האפוטרופוס שלהם נותן מנכסיהם הקצבה לקרוביהם (תשובת ר"י מינץ סימן א'):
ד
גבאי צדקה אין מקבלין מהנשים ומהעבדים ומהתינוקות אלא דבר מועט אבל לא דבר גדול שחזקתו גזול או גנוב משל אחרים וכמה הוא דבר מועט. הכל לפי עושר הבעלים ועניותם והני מילי בסתמא אבל אם הבעל מוחה אפילו כל שהוא אסור לקבל מהם:
ה
אם האשה השכירה מלמד לבנה אם ידע הבעל ושתיק ודאי ניחא ליה במה שעשתה אבל אם מוחה לאלתר אין במעשיה כלום (ואפי' אם נושאת ונותנת תוך הבית יוכל למחות בה) (ב"י בשם תשובת הרא"ש כלל י"ג):
ו
בן שאוכל אצל אביו ועבד האוכל עם רבו נותן פרוסה לעני או לבנו של אוהבו ואינו חושש משום גזל שכך נהגו בעלי בתים:
ז
אדם שוע שנותן צדקה יותר מהראוי לו או שמיצר לעצמו ונותן לגבאי כדי שלא יתבייש אסור לתובעו ולגבות ממנו צדקה והגבאי שמכלימו ושואל ממנו עתיד הקב"ה ליפרע ממנו:
ח
הרוצה לזכות לעצמו יכוף יצרו הרע וירחיב ידו וכל דבר שהוא לשם שמים יהיה מהטוב והיפה. אם בנה בית תפלה יהיה נאה מבית ישיבתו. האכיל רעב יאכיל מהטוב והמתוק שבשולחנו. כיסה ערום יכסה מהיפה שבכסותו. הקדיש דבר יקדיש מהיפה שבנכסיו וכן הוא אומר כל חלב לה':
באר היטב יורה דעה
רמ״ח
א
המתפרנס. כ' הש"ך היינו כשיש לו פרנסתו בלא"ה דאל"כ אינו חייב ליתן צדקה כדלקמן סי' רנ"א ס"ג ומ"מ מותר לו להתפרנס מן הצדקה אם אין לו קרן שיוכל להתפרנס מן הריוח כדלקמן סי' רנ"ג ס"ב עכ"ל:
ב
בפניו. ר"ל דוקא בפניו לאפוקי אם אינו כאן דאין יורדין לנכסיו עד דמודעינן לו אם אפשר דלא גרע מחוב וכמ"ש בח"מ סי' ק"ו ולעיל סי' רמ"ה ס"ג בהג"ה עכ"ל הש"ך:
ג
שם. וכתב הב"ח דאם המה כבר בעלי שם טוב אין פוסקין להם לאחשובינהו יותר והש"ך כתב דאם האפוטרופוס של יתומים עומד לפנינו ואומר שאינו חפץ שיצא להם שם אין כופין אותם:
ד
מאביהם. כתב הש"ך נראה דוקא בהיה להם קצבה מאביהם הא לא"ה אין לעשות קצבה לקרוביהם דאל"כ לעולם יתחייבו ליתן ע"י קצבה אלא נראה עיקר דדוקא כדי לעשות להם שם הוא דפוסקים אבל כשנותנים לקרוביהם שלא יתבזו אין פוסקים עליהם בדבר שאין לו קצבה כיון שלא נעשה להם טובה מיד בנתינה זו אלא שע"י כן מסלקים הפגם שיגיע להם אח"כ:
ה
לקבל. וקנס שקנסוה חייב בעלה לשלם בעדה כמ"ש הרב בא"ע סי' צ"ב ס"ד וטעמא דדמי לכפרה. ש"ך:
ו
לאלתר. נראה דר"ל מיד ששמע אפי' אחר כמה ימים אחר שהשכירה ואם שתק כששמע אפי' אחר כמה ימים נשתעבד למפרע גם במה שלמד עמו דאמרינן איגלאי מלתא למפרע דניחא ליה במעשיה. פרישה:
באר הגולה על שולחן ערוך יורה דעה
רמ״ח
א
מימרא דרב זוטרא גיטין ד' ז' ע"ב:
ב
לשון הטור מדברי הרי"ף והרא"ש אמתניתין דכמה יהא בעיר וכו' ובברייתא ל' יום לתמחוי וכו' ב"ב דף ז' ת' ומהא דרבא אכפייה לרב נתן בר אמי ואפיק מיניה וכו' שם ובכתובות דף מ"ט ע"ב וכתירוצא בתרא שם בתוס' וכ"כ הרמב"ם בפ"ז מהמ"ע דין י' וש"פ:
ג
מימרא דר"נ ב"ב שם ופי' רש"י אפי' שיש לו פתחון פה לבעל הבית לומר טרוד אני:
ד
תני רב שמואל בר יהודה וכו' שם:
ה
מעובדא דרבא שם:
ו
בסוף ב"ק:
ז
מעובדא דרבינא שם:
ח
טור בשם תשובת אביו הרא"ש:
ט
שם כלל י"ג סי' א' ושם:
י
תוספות הביאה הטור והמרדכי הביאה בפ"ק דב"ב:
יא
לשון הרמב"ם שם בפ"ז ממימרא דרב יצחק בר שמואל וכו' מפסוק ופקדתי על כל לוחציו וכדמוקי לה שם בגמרא ב"ב דף ח' ע"ב:
יב
לשון הרמב"ם בסוף הל' איסורי מזבח וכתב הכ"מ שם הם דברי רבינו וראויה אליו:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה דעה
רמ״ח
א
ב"ד כופין כו'. הרי"ף ורא"ש אמ"ש בב"ב ח' א' לתמחוי כו' לפסי העיר כו' ופסי העיר תנן במתני' שם דכופין ושם ב' כי הא דרבא כו' ועתוס' שם ד"ה אכפייה. ולר"י נראה כו':
ב
ומכין כו'. כמ"ש בפ' הכותב (פ"ו) בד"א כו':
ג
ויורדין כו' בפניו. ע"ל סי' רמ"ה ס"ד בהג"ה ועס"ב:
ד
אפי' יש כו'. כמש"ש ביתמי דבי מריון:
ה
ודוקא כו' אבל כו'. בגטין נ"ב א' האפטרופוסין כו' ולא כ"ד כו' וערש"י שם ד"ה להניח כו' וז"ש וה"ה בצדקה כו':
ו
(ליקוט) בן כו'. תוספתא הביאה הרשב"ם בב"ב מ"ג ב' ד"ה זה שייך ומרדכי בפ"ק דב"ב וש"פ (ע"כ):
ז
הרוצה כו'. וכמ"ש בקין והבל וכמ"ש בספרי זוטא משל לבע"ה שהיה מלוה לכל בני העיר חטין טובות והיו נותנין לו חטין טובות כו' וע' בילקוט סי' תתצ"ה:
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
רמ״ח
א
בפניו. עבה"ט בשם ש"ך דדוקא בפניו כו' עד דמודעינן ליה אם אפשר. ומשמע דאם א"א לאודועי יורדין לנכסיו שלא בפניו ועיין בספר בית מאיר סימן ע"א ס"א וס"ב שהשיג עליו:
ב
צדקה. עיין בתשובת מהרי"ט ח"א סימן קכ"ז שנשאל ביתום שחלה ונפל למטה והיה לו ד' אפוטרופסין וכשראו הצער הגדול הקדישו לגבוה סך מה לצדקות אולי בזכות זה ירפאהו הש"י מחליו ואח"כ מת היתום אם יכולין היורשים לערער על האפוטרופסים על המתנות שנתנו ויכולים להחזירם מן המקבלים או לא והשיב דכדין עשו האפוטרופסים ורשאים הם בכך מכמה טעמים והאריך בזה והעלה שכל שהוציאו הצדקות ברשותם מחיי היתום ונתנו לעניים או לגזברים כבר זכו בהם עניים וגם אם לא הוציאו מן רשותם אם אמרו אנו זוכים בעד העניי' או שהיו הם בעצמם הגזברים זכו העניי' על ידיהם כל שהסכימו ארבעתם בכך אבל אם לא אמרו כן בפירוש אלא דעתם היה לתתם לגבאים אחרים או שהם אמרו לשלחם לעניים ונטרפה שעה שמת הילד הרי אלו לא יתנו ואם נתנום לאחר מיתה אם הודיעום שהם נכסי היתום מוציאין מן העניים ואם נתנו סתם ישלמו האפוטרופסים מביתם ע"ש:
ג
מהנשים. עיין בתשובת נו"ב קמא חי"ד סי' ע"ב שכתב דאם אמרה שנתנה בשליחות בעלה וברשותו נאמנת ע"ש וכ"כ בתשובת בשמים ראש סימן קס"ו ע"ש ועיין בפירוש הספורנו על התורה פרשת ויקהל בפסוק ויבואו האנשים על הנשים. ועיין בתשובת נו"ב תניינא חלק יו"ד סי' קנ"ח שנשאל אשה שיודעת שבעלה מקמץ בנתינת צדקה ואינו נותן לפי ערכו והיא נו"נ תוך הבית ומחלקת צדקה לפי העושר ויודעת שבעלה מקפיד אם מותר לקבל ממנה והשיב דגזל גמור הוא וחלילה לקבל ממנה ואף שב"ד כופין על הצדקה מ"מ מי שם האשה לשופטת ואשה פסולה לדון וגם לב"ד אין רשות ליקח ממנה בלי ידיעתו גם להתיר לה בימי עיבורה ליתן חלקה לעניים להתפלל עבורה ולעשות לה פדיון ג"כ אינו נכון דאין זה בכלל רפואה רק אם היו כל בני משפחתה נוהגים כך אפשר לומר שמחוייב גם הבעל לעשות לה כן וכופין אותו על כך אבל לא שהיא תעשה זאת בלי ידיעתו בגניבה ע"ש. [ועמ"ש בפ"ת לאה"ע סימן צ"א סק"א]:
ד
דבר מועט. עיין בתשובת בית יעקב סימן י"ב ובסימן נ"ו דדוקא בצדקה לוקחין מהם דבר מועט לפי שאין דרך הבעל להקפיד על דבר מועט לדבר מצוה אבל כשאינה דבר מצוה אפילו דבר מועט אסור ע"ש:
שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה
רמ״ח:א׳
א
אפילו עני המתפרנס מן הצדקה כו'. היינו כשיש לו פרנסתו בלאו הכי דאם לא כן אינו חייב ליתן צדקה כדלקמן סימן רנ"א ס"ג ומכל מקום מותר לו להתפרנס מן הצדקה אם אין לו קרן שיוכל להתפרנס מן הריוח כדלקמן סימן רנ"ג ס"ב:
רמ״ח:ב׳
א
ב"ד כופין כו'. זה לא קאי אעני דעני אין מחייבים אותו כדלקמן סי' רנ"ג סעיף ח' וכן כתב בדרישה ולפי מה שכתבתי בסמוך לא מוכח מידי די"ל דאם יש לו פרנסתו מחייבים אותו ולקמן סימן רנ"ג מיירי כשאין לו פרנסתו והשתא ניחא נמי מה שהקשה בדרישה מאי קמ"ל דמקבלים ממנו הא אפילו חייב ליתן כמ"ש כאן ונכנס בדוחק ולפי מ"ש לק"מ וק"ל:
רמ״ח:ג׳
א
כופין. ואף ע"ג דהוי מצות עשה שמתן שכרה בצדה דכתיב למען יברכך מכל מקום כיון דאיכא בה נמי לאוין לא תקפוץ ולא תאמץ כופין. כן כתבו הפוסקים:
רמ״ח:ד׳
א
בפניו כו'. בב"ח נראה שהבין דר"ל אפילו בפניו ואין ממתינין עד שיתן הוא בעצמו אלא כיון שלא רצה ליתן שוב אין שומעין לו ויורדין לנכסיו אף בפניו. ול"נ דר"ל דוקא בפניו לאפוקי אם אינו כאן דאין יורדין לנכסיו עד דמודעינן ליה אם אפשר דלא גרע מחוב וכמו שנתבאר בח"מ סי' ק"ו וכן לעיל סימן רמ"ה ס"ג בהג"ה:
רמ״ח:ה׳
א
אלא א"כ כו' כדי שיצא להם שם. כתב הב"ח דמדברי הרמב"ם וטור נראה דדוקא ביש להם ממון הרבה שהם עשירים מופלגים ומהסמ"ג נראה דאף ע"פ שאין להם ממון הרבה כיון שהם בכלל עשירים פוסקים לשום להם שם וצ"ע ע"כ. ונ"ל דהא דפוסקים עליהם לעשות להם שם היינו שמותר לעשות כן ואין הדיין מוציא ממון בזה שלא כדין וכ"מ מלשון הרמב"ם וטור שכתבו ואם פסק הדיין עליהם לעשות להם שם מותר וכן כתב הסמ"ג עשין קס"ב ואם כוונת הדיין להחשיבם לעשות להם שם מותר לפסוק להם עד כאן משמע דר"ל דכשאין כוונתו לעשות להם שם מוציא ממון שלא כדין ואיסורא קא עביד אף שהיתומים סומכין על דבריו לפי שהם סוברים שהם מחוייבים בכך וכשכוונתו לעשות להם שם מותר אבל אם האפוטרופוס של יתומים עומד לפנינו ואומר שאינו חפץ שיצא להם שם אין כופין אותן. כן נ"ל:
רמ״ח:ו׳
א
כדי שיצא להם שם. כתב הב"ח נראה דוקא ביתומים בני בלי שם ועכשיו ע"י שפוסקים להם צדקה משים להם שם אבל ביתומים בני בעלי שם טוב אין פוסקים בהם לאחשובינהו יותר ע"כ:
רמ״ח:ז׳
א
ודוקא כו'. כלומר דוקא צדקה שאין לה קצבה או מצוה אחרת שיש לה קצבה ויכולין להמתין כו':
רמ״ח:ח׳
א
והיה להם קצבה מאביהם כו'. נראה דוקא בהיה להם קצבה מאביהם הא לא"ה אין לעשות קצבה לקרוביהם דאל"כ לעולם יתחייבו ליתן ע"י קצבה והיינו דאמרינן דפטורין ליתן צדקה אפי' לפדיון שבויים דיש להם קצבה לפי מה שהן השבויים עכשיו ובזה נסתלקה השגת הב"ח על מהר"י מינץ:
רמ״ח:ט׳
א
ויהיה גנאי ליתומים כו'. לכאורה קשה אפילו אין להם קצבה נמי דהא שרי לפסוק עליהם לכבודם כדי שיצא להם שם וכן קשה למה לא הזכיר מהר"י מינץ שם מטעם זה כיון שכתב שם שפגם וגנאי והיזק הוא להם בכמה דברים ולמה הוצרך לטעם דה"ל קצבה ולפמ"ש בס"ק ה' דבשביל שם אין כופין אותן י"ל דהכא ביש להם קצבה כופין אותן וגם לפי מ"ש הב"ח דמדברי הרמב"ם וטור משמע דבשביל שם אין פוסקין אלא בעשירים מופלגים י"ל דהכא אפילו אינם עשירים הרבה פוסקים עליהם אבל לא משמע כן מדברי הרב ואע"פ שלענין הדין נראה דהכא פוסקים עליהם בכל ענין אפי' אינם עשירים הרבה וכופין אותן מ"מ היה להם להרב ולמהר"י מינץ בתשובה לבאר זה אלא נראה עיקר דדוקא כדי לעשות להם שם הוא דפוסקים משום דע"י נתינה זו נעשה להם שם טוב אבל כשנותנים לקרוביהם שלא יתבזו אין פוסקים עליהם בדבר שאין לו קצבה כיון שלא נעשה להם טובה מיד בנתינה זו אלא שע"י כן מסלקים הפגם שיגיע להם אח"כ וכל זה הוא דלא כהב"ח ע"ש:
רמ״ח:י׳
א
אסור לקבל מהם. וקנס שקנסוה חייב בעלה לשלם בעדה כמ"ש הרב בא"ע סי' צ"ב ס"ד והוא מת"ה סימן רפ"ב וכתב שם טעמא דדמי לכפרה ומביאו בד"מ סי' זה:
רמ״ח:י״א
א
ודאי ניחא ליה כו'. לכאורה משמע מטעמא דלעיל דמסתמא אינו מקפיד באשתו על דבר זה ובח"מ סימן פ"א סעיף ז' כתב הרב מי שהתנה עם אחד ללמוד עם בן חבירו בפני אבי הבן ואבי הבן שתק שתיקה כהודאה דמיא אע"פ שלא דבר האב כלום דהוה ליה לאסוקי אדעתיה ולמחות כו' והוא מדברי המרדכי פ' זה בורר וא"כ לכאורה קשה מאי איריא הכא אשתו אפילו אחר נמי ואין לחלק ולומר דהתם מיירי דוקא שאמר אבי הבן ישלם לך דאם כן פשיטא בלא טעמא דה"ל לאסוקי אדעתיה דהוה כהודאה ונראה דדוקא התם ששכרו בפני אבי הבן אמרינן דה"ל לאסוקי אדעתיה שכוונתו שהוא ישלם בעד בנו והלכך חייב לשלם משום שתיקה כהודאה דמי אבל אם לא השכירו בפניו אע"ג שידע שהשכירו לא אמרינן מסתמא ניחא ליה ושישלם הוא והכא אשמועינן באשתו דאף ע"ג שלא השכירה בפניו כיון דידע ושתק מסתמא ניחא ליה במה שעשתה והכי מסתבר:
רמ״ח:י״ב
א
לאלתר. נראה דר"ל מיד ששמע אפי' אחר כמה ימים אחר שהשכירה ואם שתק כששמע אפי' אחר כמה ימים נשתעבד למפרע גם במה שלמד עמו דאמרינן איגלאי מילתא למפרע דניחא ליה במעשיה. פרישה:
רמ״ח:י״ג
א
ואפי' אם נושאת ונותנת כו'. דאף אם הניחה לישא וליתן אינה אלא כמו אפוטרופוס בעלמא ויכול לחלק כל זמן שירצה. שם:
יד אברהם על שולחן ערוך יורה דעה
רמ״ח
א
(סימן רמ"ח סעיף א') כל אדם חייב ליתן צדקה וכו' ומי שנותן פחות ממה שראוי לו ליתן ב"ד כופין אותו. מדברי המשנה למלך פ"ז מהלכות מתנות עניים משמע דאין בזה חיוב על הב"ד לכוף ואע"ג דאיכא בזה לאו אינו אלא רשות לב"ד. ונראה דלא קי"ל הכי אלא היכא דאיכא לאו גמור מחוייבים ב"ד לכוף אפי' מ"ע שמתן שכרה בצדה. וראיה ממ"ש בח"מ סי' רל"א גבי מדות דאיכא חיוב על הב"ד והתם נמי הם מ"ע שמתן שכרה בצדה כדאיתא בירושלמי הביאו בהגמי"י שלהי הל' גנבה ואפ"ה אמר דב"ד מוזהרין עליו ש"מ דהיכא דאיכא לאו גמור מוזהרין ומחוייבין ב"ד. וההיא דח"מ סי' צ"ז גבי השבת העבוט שכ' דאינו אלא רשות היינו משום דאינו לאו גמור אלא לאו הניתק לעשה. ועיין בס' בה"י שכתב דאם רוצה ליתן צדקה לעני והוא אינו רוצה לקבל יצא כמ"ש גבי שלוח מנות באו"ח:
ב
(שם) ויורדין לנכסיו בפניו. כתב הש"ך דאם אינו כאן אין יורדין לנכסיו עד דמודיעין לי' אם אפשר דלא גרע מחוב כו' ומשמע דאם א"א לאודיעי' יורדין לנכסיו שלא בפניו ולדידי ז"א דאין יורדין לנכסיו שלא בפניו להוציא צדקה אפי' היכא דא"א לאודועי דהכי משמע בכתובות (דף מ"ח) ושם (דף ק"ז) וגדולה מזו דאפי' בבניו ובנותיו שהן יתר על שש מבואר מדברי הרמב"ם בפי"ב מהלכות אישות דאין מפרנסין אותן מנכסיו אפי' הוא אמיד משום שהן ניזונין מתורת צדקה ואין יורדין שלא בפניו לצדקה וכ"כ הה"מ שם וכ"פ בש"ע אה"ע סי' ע"א. וכ"ש בשאר צדקה שהרי אפשר שהוא עושה צדקה באשר הוא שם וכמ"ש הכס"מ סוף הל' נחלות עיי"ש. ולפ"ז קושטא דצדקה לא דמי לחוב. ועיין בריב"ש הובא בח"מ סי' ר"ט:
שוב ראיתי שגם הש"ך חזר בו בספר נקודת הכסף והביא ראיות הנ"ל. ובחיבורי להרמב"ם הלכות מתנות עניים הארכתי עוד בזה:
ג
(ש"ע סעיף ג' בהג"ה) והיה להם קצבה מאביהם. כתב הבאה"ט וכן אם נדר האב בחייו חייבים הבנים לשלם מעזבון אביהם. והוא נגד מ"ש הג"ה בח"מ פי' רנ"ב וצ"ע:
ד
(שם סעיף ד') אין מקבלים מהנשים. וביש"ש בב"ק בשם ראב"ן כ' דהאידנא מקבלין מן הנשים אפי' דבר מרובה משום דרגילות לישא וליתן וכאלו מנו אותן בעליהן שלוחין. וכ"ה לענין שבועה. ותביעה בב"ד. וכה"ג בח"מ סי' צ"ו:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
יד אברהם על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5