שולחן ערוך, יורה דעה רל״ד: מתי האב והבעל מפירין ומתי מפירין שניהם יחד. ובו ע"ב סעיפים: – עם 17 מפרשים

א

מתי האב והבעל מפירין ומתי מפירין שניהם יחד. ובו ע"ב סעיפים:
האב מפר נדרי בתו כל זמן שהיא קטנה או נערה אפי' נדרה על דעת רבים בגרה (פי' כשהאשה עברה שתים עשרה שנה ויום א' אז אם הביאה ב' שערות נקראת נערה עד ו' חדשים אח"כ שאז נקראת בוגרת כלומר מלאה שער כי תרגום ירושלמי של איש שעיר גבר בגר) או נשאת שוב אינו יכול להפר:

ב

הבעל מפר נדרי אשתו לבדו משתכנס לחופה עד שתתגרש והגיע הגט לידה היתה מגורשת מספק לא יפר לה:

ג

נתן לה גט על תנאי או לאחר זמן לא יפר לה בימים שבנתיים:

ד

שמעה שמת בעלה ונשאת והרי הוא קיים אין בעלה ראשון ושני מפירים נדריה וכן כל מי שנשאת באיסור כרת:

ה

נשאת לאיסורי לאוין או לחייבי עשה והפר לה בעלה הרי זה מופר. משתתארס עד שתכנס לחופה אין הבעל מפר לבדו אפילו אם הוא חייב במזונותיה ולא האב לבדו מפר אלא שניהם מפירים בשותפות ואפילו נדרים שהיו עליה קודם שנתארסה ואם הפר א' בלא שני אינו מופר ומיהו חלקו של שני נשאר קלוש והקל איסורו שאין בו מלקות וצריך שישמעו שניהם ביום א' אבל אם שמע א' היום והפר ושמע השני ביום אחר אינו יכול להפר ויש אומרים שכל א' מפר ביום שמעו אף על פי שלא שמעו ביום א' (ואם נתארסה ואין לה אב אין הארוס יכול להפר) . (רשב"א סימן קס"ו):

ו

אם קיים האחד אפי' חזר ונשאל על ההקמה אינו יכול להפר עם השני:

ז

שומרת יבם אין היבם מפר אפילו אין שם אלא יבם אחד ואפי' עשה בה מאמר (פירוש שקדשה בכסף):

ח

הלך האב או שלוחיו עם שלוחי הבעל להביאה לו להכניסה לחופה עדיין היא ברשות שניהם להפרה מסרה האב או שלוחיו לשלוחי הבעל יצאת מרשות האב (ר"ן ותוספות) וי"א דמכל מקום אין הבעל מפר לה עד שתכנס לחופה. (טור):

ט

נערה מאורסה שלא שמעו אביה ובעלה את נדרה עד שבגרה שיצאה מרשות האב אין הארוס (פי' המקדש ובא הפעול במקום תאר ע"ד הוי שקוד ללמוד תורה) יוכל להפר לבדו:

י

נדרה ושמע אביה והפר חלקו ולא שמע בעלה עד שכנסה אינו יכול להפר לכך דרך תלמידי חכמים לומר לה קודם שיכניסנה כל נדרים שנדרת משארסתיך יהו מופרים וכן יאמר האב לבתו קודם שתצא מביתו כל נדרים שנדרת יהו מופרים:

יא

מת הארוס בעודה נערה חוזרת לרשות האב ומפר אפילו מה שנדרה בחיי הארוס ושמע ומת מפר האב לבדו ביום שמעו ואפילו יש לה יבם ועשה בה מאמר מפר האב לבדו ודוקא שמת הארוס קודם שמעו או שמת ביום שמעו ולא קיים הנדר וכן אם הפרו צריך האב לחזור ולהפר אבל אם קיים הנדר קודם שמת או שמת אחר יום שמעו אין האב יכול להפר ולהרמב"ם שמע ארוס והפר לה ומת ואחר כך שמע האב אין האב יכול להפר:

יב

כנסה או שמסרה לו האב או שלוחיו להכניסה ומת בעודה נערה אינה חוזרת לרשות האב:

יג

נדרה והיא ארוסה ונתגרשה וחזרה ונתארסה לארוס זה או לאחר אביה וארוסה האחרון מפירין לה:

יד

כנסה ונדרה ולא שמע הבעל וגירשה ואחר כך אירסה אינו יכול להפר אותו נדר משום דאין ארוס מפר אלא בשותפות האב והכא כיון שהאב אינו יכול להפר לפי שכיון שכנסה יצתה מרשותו (הארוס) נמי אינו יכול להפר:

טו

מת האב משנתארסה אין הארוס יכול להפר אפי' אם שמעו הארוס והאב יחד והפר האב קודם שמת וכן אם שמע הארוס והפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת אין הארוס יכול להפר חלק האב:

טז

שמע אביה והפר לה ולא הספיק הארוס לשמוע עד שמת אין האב יכול להפר חלקו של ארוס ודוקא שמת אחר יום שמיעה אבל אם מת ביום שמיעה חוזר ומפר הכל ביחד ואם חזרה ונתארסה בו ביום אע"פ שמת הארוס הראשון אחר יום שמיעת האב חוזר ומפר עם הארוס השני ויש חולקין בזה לומר שאין האב חוזר ומפר עם הארוס השני:

יז

נדרה והיא ארוסה ומת הארוס בין קודם שמיעה בין לאחר שמיעה ושמע האב וחזרה ונתארסה בו ביום אפילו כמה פעמים האב והארוס האחרון מפירין נדריה ואם לא שמע האב בו ביום ונתארסה לאחרים ושמע אחר כך אפילו אחר כמה ימים האב והארוס האחרון מפירים ביחד ביום שישמעו:

יח

נדרה והיא ארוסה ושמע אביה ולא שמע הארוס ונתגרשה בו ביום ונתארסה לאחר בו ביום אפילו למאה אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה שנדרה בפני ארוס ראשון מפני שלא יצאתה לרשות עצמה שעה אחת שעדיין היתה ברשות האב מפני שהיא נערה:

יט

נערה המאורסה שנדרה ולא שמע אביה ולא בעלה ונתגרשה ונתארסה לאחר אפילו לאחר כמה ימים כשישמע האב והארוס האחרון מפירין נדרים שנדרה בפני הארוס הראשון הואיל ולא שמע אותם הארוס הראשון:

כ

הא דאמרינן שחוזרת לרשות האב לבטל מה שנדרה תחת הארוס והוא שמען דוקא כשמת הבעל מן האירוסין אבל אם גירשה לא דמספקא לן אי גירושין כהקמה דמי הילכך אם שמע נדרה וגירשה אין האב יכול להפר לא לבדו ולא בשותפות עם ארוס אחר ואפילו עם הראשון נמי לא אפי' החזירה ביום השמיעה אבל אם לא שמע הארוס נדרה וגירשה דינה כמו לא שמע ומת לכל דבר:

כא

אין האב מפר נדרי בתו ולא הבעל נדרי אשתו אלא ביום שמעם ודוקא כל היום ולא מעת לעת שאם שמע בתחלת הלילה מפר כל הלילה ויום המחרת ואם שמע סמוך לחשיכה אינו מפר אלא עד שתחשך ואם עבר היום ושתק אפילו לא כוון בשתיקתו אלא לצערה אינו יכול להפר ואם שתק מפני שאינו יודע שיש ביד הבעל להפר או אפילו יודע אלא שנדרה נדר שסבור שאינו יכול להפר כגון שסבור שאינו עינוי נפש יכול להפר אפילו לאחר כמה ימים ולא הויא שתיקתו קיום ושעת ידיעתו כאילו היא שעת הנדר או יום שמיעה ויפר לה כל אותו היום:

כב

נדרה אשתו וקיים לה באחד מלשונות של הקמה וכסבור שאינן לשון הקמה ובו ביום הפר לה הקמתו הקמה והוא הדין למי שיודע שיש בידו להפר אותו נדר שנדרה אבל לא ידע שצריך להפר ביום שמעו כיון שעבר יום שמיעה אינו יכול להפר ואם נשאל על ההקם הפרתו שהפר הפרה ואינו צריך לחזור ולהפר:

כג

בעל שקיים נדרי אשתו והלכה לפני שלשה הדיוטות והתירו לה מותר: הגה וי"א דאין חכם או ג' הדיוטות יכולין להתיר אחר הקמה של בעל (מהרי"ו סי' ט"ו ומרדכי פרק השולח בשם ר"י והגהמ"ר דשבת בשם ר' יונתן) אבל אם לא הפר לה הבעל והחריש לה יכול חכם או ג' הדיוטות להתיר (מהרי"ק שורש נ') וטוב להחמיר לענין אם קיים לה הבעל שישאל הבעל על ההקם (ויתיר) [ויפר] לה ואם אינו ביום שמעו יתיר ג"כ חכם או ג' הדיוטות (ת"ה סי' רע"ט) וע"ל סעיף מ"ט וכל זה לכתחלה לחוש לסברת המחמירים אבל העיקר כסברא הראשונה דחכם או ג' הדיוטות מתירים אחר הקם הבעל כסברא הראשונה (היא סברת הגהות מרדכי דשבועות ודשבת ורשב"ם בשם ר"י ורא"ם ב"י בשם רשב"ץ ות"ה):

כד

מפירין נדרים בשבת אף על פי שאינם לצורך השבת ולא יאמר לה מופר ליכי כמו שאומר בחול אלא מבטל בלבו ואומר לה טלי אכלי וטלי ושתי וכיוצא בזה (רמב"ם וטור לקמן סימן זה):

כה

הבעל (או האב) יכול להפר בלא שמיעה אם הוא פקח אבל אם אינו שומע והוא מדבר אינו יכול להפר: הגה ויש חולקין דאף פקח אינו יכול להפר עד שישמע (הטור והרא"ש וסמ"ק) ומיהו אם הפר ואח"כ שמע הוי הפרה (ר' ירוחם ועס"ק מ"ג):

כו

השוטה אינו מפר:

כז

קטן אינו מפר לפי שאין לו אישות:

כח

אין האב והבעל מפירין קודם שתדור אבל משנדרה מפירין אף על פי שלא חל הנדר ואפילו שלא בפניה: הגה וי"א דוקא נדר שתלוי בזמן דממילא חייל אבל אם תלוי במעשה לא יוכל להפר עד שיחול (רבינו ירוחם סוף נכ"ז בשם רבינו יונה):

כט

הבעל מפר לשתי נשיו כאחת וכן האב לב' בנותיו ויש חולקין:

ל

אין יכולים לעשות שליח לא להקמה ולא להפרה:

לא

צריך שיכוין לשם האשה שהפר לה ולשם הנדר שהוא מפר כיצד נדרה אשתו וסבור שנדרה בתו (כי כן אמרו לו) (אליבא דחד שנוייא בגמרא) או איפכא נדרה מהתאנים וסבור שנדרה מהענבים (כי כן אמרו לו) או איפכא והפר לה על דעת זה לא הוי הפרה אלא א"כ נודע לו תוך כדי דבור ורצה גם בהפרה זו:

לב

כשנודע לו אחר כדי דבור דלא הוי הפרה יש לו להפר כל יום ידיעה שניה ואם קיים בידיעה קמייתא לאו כלום הוא ואם רצה להפר בידיעה שנייה מפר:

לג

אמרו לו נדרה אשה בתוך ביתך וסבור שהיא בתו והפר לה ונמצא שאשתו היא שנדרה אע"פ שלא נמצא אלא לאחר כדי דבור הרי זה מופר והוא שרוצה בהפרת אשתו:

לד

כל ההפרה תלויה בשעת הנדר כיצד אם בשעת הנדר היא נשואה אע"פ שלא יחול עד שתתאלמן כגון שאמרה קונם ככר זה עלי לאחר ל' יום והפר לה ונתאלמנה בינתיים מופר וכן אם אמרה קונם עלי ככר זה לאחר שתתאלמן הרי זה מופר:

לה

היתה אלמנה בשעת הנדר אינו מופר אע"פ שנשאת קודם שיחול לא שנא אמרה קונם עלי לאחר ל' יום ונשאת בינתיים לא שנא אמרה קונם עלי לאחר שאנשא והוא הדין אם היתה ארוסה בשעה שנדרה וחל הנדר אחר שנשאת לו אינו יכול להפר:

לו

אסרה עצמה בתאנים וענבים בין בנדר בין בשבועה בין שאסרה עצמה בכל המין בין שאמרה תאנים וענבים אלו וקיים לתאנים והפר לענבים או שקיים לענבים והפר לתאנים מה שקיים קיים ומה שהפר מופר וכן כל כיוצא בזה ואין אומרים בהפרה נדר שהופר מקצתו הופר כולו: הגה ויש חולקין וסבירא להו דאם קיים קצתו קיים כלו ואם הפר קצתו אינו מופר כלל (טור והרא"ש ורמב"ן ור"ן) ודוקא בנדר אחד אבל אם אמרה קונם ענבים עלי קונם תאנים עלי ב' נדרים הם ואין שייך אחד לחבירו. (ג"ז בטור):

לז

מפר אדם או מקיים נדרי אשתו ובתו בכל לשון ואע"פ שאינה מכרת (וכל לשון שיאמר שמורה שקיים לה אפי' עשה כדי לצערה הוי קיום) (ב"י בשם תשו' הרשב"א ומהרי"ק שורש נ' אלא דמביא שם ראיה מנודרין להרגין דדברים שבלב אינם דברים ולדעתי פשוט כן מלעיל סכ"א והוא ש"ס ס"פ נערה המאורסה ודוק) וכיצד מפר אומר ג' פעמים מופר או בטל או אין נדר זה כלום וכיוצא בדברים שעניינם עקירת הנדר מעיקרו בין בפניה בין שלא בפניה אבל אמר לה אי איפשי שתדורי או אין כאן נדר הרי זה לא הפר וכן האומר לאשתו או לבתו מחול ליך או מותר ליך או שרוי ליך וכן כל כיוצא בענין זה לא אמר כלום ויש מי שחולק ואומר דאומר אין נדר זה כלום לא הוי הפרה. (הרא"ש וטור):

לח

חשב לשון הפרה בלבו ולא הוציאו בשפתיו אינו כלום בד"א שלא אמר לה טלי ואכלי אבל אם אמר לה טלי ואכלי וחשב לשון ההפרה בלבו הוי הפרה:

לט

כל זמן שלא הפר הנדר לאשתו אינו יכול לכופה שתעבור על הנדר אלא אם כן אמר לה טלי ואכלי ויחשוב בלבו לשון הפרה ולהרמב"ם המבטל נדרי אשתו ובתו א"צ לומר כלום ונתבטלו כל הנדרים ומהו הבטול שיכוף אותה לעשותה דבר שאסרה אותו אבל ההפרה אינו כופה אותה אלא מפר לה ומניחה אם רצתה עושה ואם רצתה אינה עושה כיצד נדרה או נשבעה שלא תאכל או שלא תשתה ואמר לה מופר ליך הרי זה מופר ומותרת לאכול ולשתות. נטל ונתן לה ואמר לה טלי אכלי טלי ושתי הרי זו אוכלת ושותה והנדר בטל מאליו:

מ

המפר נדרי אשתו ובתו צריך להוציא בשפתיו ואם הפר בלבו אינו מופר אבל המבטל אינו צריך להוציא בשפתיו אלא מבטל בלבו בלבד וכופה אותה: הגה כל זה הוא סברת הרמב"ם אבל לסברא הראשונה אין חילוק בין הפרה לביטול ובשניהם אינו מופר או בטל (טור והרא"ש ותוס' ור"ן והראב"ד) רק כשמפר או מבטל בלבו ואמר לה טלי ואכלי וכן עיקר:

מא

המקיים בלבו הרי זה קיום והמפר בלבו אינו מופר לפיכך אם הפר בלבו הרי זה יכול לחזור ולקיים ואם קיים בלבו אינו יכול לחזור ולהפר אלא אם חזר בתוך כדי דבור:

מב

אמרו לו אשתך נדרה ואמר בלבי היה להפר לה והפרתי לה שומעין לו. אמרו לו נדרה והוא אומר לא נדרה וכיון שרואה אותם העידו עליה אמר בלבי היה להפר אין שומעין לו:

מג

אמר לה קיים ליכי ומופר ליכי ולא תחול ההקמה אלא אם כן חלה הפרה הרי זה מופר (וי"א דהוי קיום) (טור בשם י"א ומסקנת הרא"ש):

מד

אמר לה בבת אחת קיים ומופר ליכי (או שאמר לה קיים ליכי ומופר בבת אחת) (ר"ן הביא נוסחאות) אין כאן לא הקמה ולא הפרה ולהרמב"ם קיים:

מה

אמר לה קיים ליכי היום הרי זה קיים לעולם:

מו

אמר לה מופר ליכי למחר אינו מופר (וי"א דהוי קיום) (טור ורא"ש):

מז

אמר לה קיים ליכי שעה אחת ועבר היום ולא הפר הרי זה קיים:

מח

אמר לה קיים ליכי שעה אחת וכשעברה השעה אמר לה מופר ליכי הרי זה ספק:

מט

המקיים נדרי בתו או אשתו וניחם הרי זה נשאל לחכם ומתיר לו הקמתו וחוזר ומפר לה בו ביום אבל אם הפר לה וניחם אינו יכול להשאל לחכם כדי שיחזור ויקיים וי"א שאינו יכול להשאל על ההקם אלא ביום השמיעה (ויש להחמיר כסברא האחרונה (ר"ן והתוספות וכ"כ ר' ירוחם ובת"ה בשם סמ"ק) ויתיר לה חכם ג"כ כדלעיל סעיף כ"ג):

נ

אמר לה קיים ליכי שתי פעמים ונשאל על הראשון חל השני:

נא

האשה שנדרה והתפיס אחר בנדרה או שאסרה עליה ככר בנדר ואחר התפיס בו והפר לה הבעל או האב היא מותרת והמתפיס בה אסור שאין הבעל והאב עוקרין הנדר מעיקרו כמו החכם:

נב

נדרה היא והתפיס בה הבעל או האב שוב אינם יכולים להפר דהוי כקיום:

נג

נדר הוא והיא התפיסה בו מפר שלה ושלו קיים:

נד

נדר לעצמו והדירה כמותו וגמר בלבו להדירה ואמרה אמן הרי זה אינו יכול להפר ואם נדר והדירה דרך שאלה לידע מה בלבה כגון שאמר לה התרצי בנדר זה להיות כמותי או לא ואמרה אמן הרי זה מפר לה כיצד אמר לה הריני נזיר ואת כלומר ואת נזירה כמותי ואמרה אמן אינו יכול להפר לה אמר לה הריני נזיר ומה תאמרי האת נזירה כמותי ואמרה אמן הרי זה יפר ואם הפר לה שלו בטל שזה כמו שתלה נדרו בנדרה אמרה לו הריני נזירה ואתה ואמר אמן אינו יכול להפר:

נה

אלו נדרים שהבעל מפר נדרים שיש בהם עינוי נפש ודברים שבינו לבינה אלא שנדרים שיש בהן עינוי נפש כשמתירים לה מותרת בהם לעולם ודברים שבינו לבינה אין ההתרה אלא לעצמו כל זמן שיש לו בו תועלת דהיינו כל זמן שהיא תחתיו ולאחר שתתגרש כל זמן שלא תנשא שאפשר שתחזור אליו אבל לאחר שתנשא חל הנדר גם לדידיה ונדרים שאין בהם עינוי נפש ואינם בינו לבינה אינו יכול להפר:

נו

הבעל נעשה שליח להשאל על נדרי אשתו ובלבד שמצא שלשה מקובצים אבל הוא לא יקבצם:

נז

אין הבעל מצטרף עם ב' להתיר נדרי אשתו בלשון התרה אבל האב מותר להתיר נדרי בתו בלשון התרה כשאר חכם:

נח

יש אומרים שגם האב אינו מפר נדרים שאין בהם עינוי נפש ויש מי שמתיר ויש מי שחילק שקודם שנתארסה מפר כל נדריה אבל נתארסה ומת הארוס וחזרה לרשותו אז אינו מפר אלא נדרי עינוי נפש:

נט

איזו הם דברים שיש בהם עינוי נפש כגון רחיצה וקישוט כיחול ופרכוס כגון שנשבעה שלא תרחץ או שלא תתקשט או שאמרה הנאת רחיצה וקישוט עלי אם ארחץ או אתקשט אפילו לא תלתה אלא ברחיצה וקישוט של היום ואפשר שלא תרחץ ולא תתקשט היום ולא תאסר הוי עינוי נפש אע"פ שאין חל הנדר אלא ליום א' וי"א דרחיצה וקישוט הוי דברים שבינו לבינה. (עיין ס"ק ע"ג) : הגה וכל זה לא מיירי אלא בקישוט הפנים אבל קישוט של מטה לכולי עלמא לא הוי דברים שבינו לבינה. (ב"י בשם הרב רבינו נסים):

ס

אמרה קונם פירות העולם עלי או אפילו פירות מדינה אחת או אפי' אסרה עליה פירות של איש אחד לבדו הוי עינוי נפש ואפי' אינו חנוני ולהרמב"ם אינם אלא דברים שבינו לבינה:

סא

אפי' נדרה ממין שהוא רע לה ולא טעמה אותו מעולם הוי עינוי נפש:

סב

נדרה שלא תלך לבית האבל או לבית המשתה או לבית אביה ואמה או שלא תלך במחול או שלא לשורר או שלא לשמוע קול שיר הוי נדרי עינוי נפש:

סג

נדרה משתי ככרות ביחד על אחד מצטערת אם לא תאכלנו ועל השני אינה מצטערת והפר לשתיהן על אותה שמצטערת חלה ההפרה ולא על אותה שאינה מצטערת:

סד

אמרה קונם שאיני נהנה לבריות יש מי שאומר דהוי נדרי עינוי נפש ויש מי שאומר שאינם אלא דברים שבינו לבינה:

סה

נדרה שלא ליהנות לבריות ולא הפר לה מותרת ליהנות מהבעל כל זמן שהיא תחתיו שאינו בכלל הבריות ולאחר שתתגרש חל הנדר גם עליו ואי אפשר לה ליהנות אלא מלקט שכחה ופאה:

סו

נדרה מתשמיש וכיוצא בו דברים שגורמים איבה בינה לבינו הוי דברים שבינו לבינה:

סז

הא דחל נדר מתשמיש דוקא שאמרה הנאת תשמישך עלי אבל אמרה הנאת תשמישי עליך אינו צריך להפר שהיא משועבדת לו וכן הוא שאמר [הנאת] תשמישי עליך אינו נדר אבל אם אמר הנאת תשמישך עלי הוי נדר: הגה בעל שנדר שלא לקרב אל אשתו עד זמן פלוני אם עשה ברצון אשתו חל הנדר ואם לאו אינו חל (ב"י בשם הגהות מיי' פ"ד מהלכות אישות בשם הר"מ) האשה שבקשה מבעלה שלא לשמש עמה ובעלה כעס ונשבע שלא לשמש עמה וכראות האשה שבעלה כועס ורצה לישבע מיחתה בו חל הנדר דכיון שבקשה ממנו שלא לשמש עמה הרי מחלה לו שעבודו ומה שמיחתה בו לא עשתה רק שלא יכעוס (מהרי"ו סי' א'):

סח

אסרה עליה תשמיש כל אדם שבעולם יפר חלקו ותהא משמשתו וכשימות או יגרשנה הרי היא אסורה בתשמיש כל אדם וכן כל כיוצא בזה: (ל' רמב"ם פ' י"ב מהל' נדרים דין ג'):

סט

אמרה קונם שאיני נהנית לאבא ולאביך אם אני עושה לך או קונם שאיני נהנית לך אם עושה אני לאבא ולאביך יכול להפר אע"פ שלא חל הנדר עדיין ודברים אלו הוי דברים שבינו לבינה:

ע

אמרה קונם שאיני עושה על פי אבא ואביך או על פי אחי ועל פי אחיך אינו יכול להפר שאינה משועבדת להם:

עא

אמרה קונם שאני עושה על פיך יפר אע"פ שהיא משועבדת לו שמא יגרשנה ואז יחול הנדר ולא יוכל להחזירה הלכך קרינן ביה השתא דברים שבינו לבינה: ודוקא שאמרה יקדשו ידי לעושיהם (בית יוסף וטור וש"ס ופוסקים ועיין באבן העזר סי' פ"א):

עב

נדרה שלא תתן לפני בקרו וכיוצא בדברים אלו שאין בהם עינוי נפש ואינם מדברים שבינו לבינה ואינם ממלאכות שהיא חייבת בהם אינו יכול להפר:

עג

נדרה שלא לרחוץ פניו ידיו ורגליו או שלא למזוג לו הכוס ושלא להציע לו המטה אינו צריך להפר לפי שמשועבדת לו:

עד

אשה שנדרה לשתות סם להתעבר אין הבעל יכול להפר:

א

בתו. האב והבעל מפירין דוקא דברים שיש בהם עינוי נפש או בינו לבינה כדלקמן סנ"ה ונ"ח וה"ה שבועת בתו ואשתו כדלקמן סל"ו. ש"ך (אבל החכם מתיר כל הנדרים):

ב

לידה. כתב הט"ז נ"ל דקאי אעושה שליח להולכה דקי"ל בא"ע סימן ק"מ שיכול לחזור כל זמן שלא הגיע הגט לידה ואז יכול להפר דעדיין אשתו היא כיון שיכול לבטלו ובנדרה עד"ר כתב הרא"ש דאפילו ביטל הבעל דעתו ונתן לה רשות לידור עד"ר ומשמע דה"ה אם נתן האב רשות לבתו לידור עד"ר אפ"ה יכול להפר. ש"ך. וכתב עוד דבמגורשת מספק אפילו בדיעבד אינו מופר:

ג

תנאי. דכשיתקיים התנאי או כשיגיע הזמן תהיה מגורשת למפרע מעכשיו ונראה דאם הפר לה ולא נתקיים התנאי בענין שנתבטל הגט מופר בדיעבד עכ"ל הש"ך:

ד

באיסור. כיון דאין קידושין תופסין בחייבי כריתות ואין בכלל זה מי שנושא באיסור נדה אף על פי שיש בה כרת כשבא עליה מ"מ קידושין תופסין בה וזה פשוט. ט"ז ועיין בא"ע סימן י"ח ומ"ד:

ה

עשה. כגון מצרי ואדומי בתוך ג' דורות וקדושין תופסין בהם וכתב הש"ך מ"ש המחבר לשון דיעבד והפר לה היינו משום דנשואיה איסור לא יפר לכתחלה דהא כל שעתה בעמוד והוצא קאי ועיין בא"ע סי' צ"ה:

ו

קודם. מפירין עכשיו בשותפות אבל ניסת אין הבעל מפר נדרים שהיו עליה דאין הבעל מפר בקודמין כ"כ הרא"ש:

ז

וי"א. וכתב הב"ח דנקטינן לחומרא והכי משמע ממ"ש ב' דעות ולא הכריע גם ממ"ש דעת הא' בסתם ודעת הב' בל' י"א:

ח

להפר. ואפי' מת האב אחר שנתארסה דינה הכי כדלקמן סט"ו. ש"ך:

ט

ונשאל. כ' הש"ך ונ"ל אפי' נשאל על ההקמה בו ביום של שמיעת שניהם אינו יכול שוב להפר וכתב הט"ז אע"ג דבסעיף כ"ג מבואר דמועיל שאלה על ההקמה היינו בנשואה שהכל תלוי בבעל לחוד אבל לא בארוסה שצריך שותפות:

י

מאמר. דמאמר אינו קונה ביבמה אלא מדרבנן וע"ל סי"א:

יא

יצתה. והבעל מיפר לבדו הנדרים שנדרה אחר שנמסרה דמסירה ככניסה לחופה דמיא אבל לא מה שנדרה קודם שנמסרה דאינו מיפר בקודמין וכ' הט"ז דאף לדעת הי"א דאינו מיפר עד שתכנס לחופה. נ"ל דאז אף אותן הנדרים שנדרה בין המסירה לכניסה לחופה יכול להפר ואין זה נקרא מיפר בקודמין כיון שאף אותה השעה הקדומה היתה כאשתו אלא שלכתחלה לא יפר לה אז עכ"ל:

יב

לבדו. ואפי' הפר האב קודם שבגרה ולא הפר לה הבעל אינו יכול שוב להפר כשבגרה ואפילו להי"א לעיל ס"ה שכל א' מיפר ביום שמעו היינו כשהאב יכול להפר בלא שמיעת הבעל משא"כ הכא ובגרות דמי למיתה (דלקמן סעיף ט"ו) וה"ה נדר אחר שבגרה אין הארוס יכול להפר בין שאירסה קודם שבגרה או אח"כ דכיון שבגרה ויצאה מרשות האב שוב אין הארוס יכול להפר דאינו מפר אלא בשותפות עכ"ל הש"ך:

יג

יכול. שאין הבעל יכול להפר נדרים שנדרה קודם לכן ואף על גב דארוס מפיר נדרים שנדרה קודם לכן כדלעיל ס"ה היינו משום שמפירים שניהם בשותפות אבל בעל כיון דיצאה מרשות האב א"כ אין הבעל יכול להפר לבדו. ש"ך:

יד

משארסתיך. ואע"ג דהארוס יכול להפר אפי' הנדרים שנדרה קודם שנתארסה מ"מ אינו מוטל על הת"ח אלא לבטל מה שנדרה אחר שנתארסה אבל קודם לכן מסתמא הפר לה אביה כיון שהיה בידו להפר לה לבדה. פרישה וב"ח:

טו

אחר. כתב הש"ך משמע הא כל שלא מת יכול להפר אפילו אחר יום שמעו וצ"ע דז"א אלא לסברת הי"א דלעיל ס"ה אבל לא לסברת הרמב"ם שם:

טז

ולהרמב"ם. והט"ז חולק על המחבר וכתב דכוונת הרמב"ם אינו אלא כגון דיש לה ארוס שנתארסה בו ביום קם ליה תחת הראשון ואז אין רשות לאב להפר בלי שותפות הארוס האחרון אבל אם אין שם ארוס שני שפיר מיפר האב לבדו עכ"ל והב"י כתב דאף לדעת הרמב"ם דוקא אם שמע אח"כ אבל שמע בחייו אע"פ שלא הפר בחייו יכול להפר אח"כ ע"ש:

יז

חוזרת. אלא לענין נדרים שתדור לאחר מיתת הבעל. טור. והשיג עליו הב"י וס"ל דאפי' נדרים שנדרה אחר מיתת הבעל אין האב יכול להפר וכתב הש"ך דעיקר כדעת הב"י וכן משמע בש"ס ולא כב"ח וכ"כ הט"ז ע"ש:

יח

האחרון. דאמר קרא ונדריה עליה אפי' נדרים שנראו לארוס ראשון:

יט

נדר. וכ"ש אותן נדרים שנדרה עכשיו שאינו יכול להפר כ"כ הט"ז והש"ך:

כ

שמעו. דכיון שהשתא במיתת האב יצאה מרשות האב אינו יכול להפר דאין הארוס מפיר אלא בשותפות (ולא נתרוקן רשות האב לבעל):

כא

לשמוע. כתב הש"ך דאורחא דמלתא נקט דבאמת אע"ג דשמע האב ולא הפר אע"פ שהארוס הפר בחייו אינו מופר ואינו יכול להפר עכשיו כיון שמת האב:

כב

האב. דאע"ג דאם לא הפר האב כלל חוזרת לרשות האב מ"מ כיון דהפר בחיי הארוס גרע טפי לפי שנקלש חלק הארוס ואין בו כח להורישו לאב. ש"ך:

כג

שמיעה. פי' שמת הבעל אחר יום שמועה דאב דאילו ביום שמועה חשבינן מה שהפר האב ללא כלום כיון שבידו עכשיו להפר כולו כ"כ הט"ז:

כד

חזרה. כתב הב"ח תימא דהלא להרמב"ם לעיל ס"ה לעולם אין יכולים להפר אלא כששניהם שמעו ביום א' ולפי מה שמחלק בדרישה דהתם בחזרה ונתארסה שאני לק"מ אבל בקונטרס אחרון השיג עליו ע"ש עכ"ל הש"ך וכ"כ הט"ז:

כה

לאחר. והט"ז כתב דלהלכה יש להחמיר כדעת הרמב"ם דלא מועיל הפרת הארוס האחרון עם האב אלא בלא שמע הראשון ע"ש:

כו

לצערה. ואם שותק ע"מ לקיים לאלתר שוב אינו יכול להפר אפילו בו ביום. הר"ן וע"ל סמ"א:

כז

הקמה. כיון שעכ"פ יודע שיש דין נדר ודין הפרה הוי שפיר שמיעה ול"ד לההיא דסכ"א דשם אינו יודע שיש ביד הבעל להפר כו'. ט"ז:

כח

לחזור. כיון שהחכם עוקר הנדר מעיקרו:

כט

בעל. הטעם דכל אשה אינה נודרת אלא ע"ד בעלה. ט"ז:

ל

הראשונה. והלכך היכא דאין הבעל בפנינו יש להתיר לה ע"י ג' הדיוטות. ש"ך:

לא

לצורך. (אע"ג דחכם אינו מתיר אלא לצורך בעל שאני) דאם לא יפר עד שתחשך לא יוכל שוב להפר. ש"ך וע"ל סל"ח:

לב

שומע. דראוי לשמוע בעינן:

לג

ואח"כ. ומסיק הרא"ש שצ"ל הרי הם מופרים לכשאשמע ובענין אחר לא מועיל הפרה ובאב צריך שתהיה בתו ברשותו לכשישמע:

לד

אישות. כמו שנתבאר בא"ע סימן מ"ג:

לה

שיחול. כ' הש"ך דדין זה צ"ע דהא לקמן סס"ט אע"ג שתלוי במעשה יכול להפר אבל דברי ר' ירוחם המה מכוונים וז"ל דכי אמרי' שהבעל או האב יכולים להפר אפילו לא חל הנדר דוקא כשתלתה הנדר בדברים שיש בהם עינוי נפש או בדבר שבינו לבינה אבל אם תלתה בדבר שאין בו עינוי נפש ואינו בינו לבינה כגון קונם יין אם אלך למקום פלוני אינו מיפר עד שיחול הנדר עכ"ל ולענין דינא נראה דיש להחמיר באיסור דאורייתא שאינו יכול להפר עד שיחול אם לא תלתה בדבר עינוי נפש או בינו לבינה מיהו אם תלתה הנאה בדבר שהיא עשויה לעבור עליו נראה דאין להחמיר עכ"ל (ובהתרת חכם לעולם לא יתיר עד שיחול אפילו נדר שתלוי בזמן):

לו

חולקין. אכולה מילתא קאי. ש"ך:

לז

וסבור. לאפוקי אם אמרו לו סתם אשה נדרה בביתך אע"פ שהוא סבור שהיא בתו הוי הפרה אבל הב"ח פסק דאם סבור בדעתו שהיא בתו נמי דינו כמפרש ולא מקרי סתם אלא כשאמרו לו נדרה אשה בביתך והוא הפר בסתם למי שהוא ויש להחמיר באיסור דאורייתא כיון דבלא"ה דעת הרמב"ם ושאר פוסקים דסתם דינו כמפרש וע"ל סימן ש"מ סכ"ד עכ"ל הש"ך:

לח

ורצה. אע"פ שלא חזר והפר לה בפי' הוי הפרה גם פשוט דא"צ לפרט הנדר אלא בהתרת חכם משום מילתא דאיסורא אבל הבעל מיפר לרצון אשתו אפילו במילתא דאיסורא הלכך א"צ לפרט הנדר לגבי בעל. ש"ך:

לט

כלום. כיון דבטעות הוי:

מ

מופר. במה שמפר אחר הנשואין וכ' הט"ז דבמתני' יליף לה מקרא דנדר אלמנה וגרושה וגו' ויש לתמוה הא אוקימנא לעיל בס"ח למסר האב לשלוחי הבעל כבר הקשו כן החוס' בכתובות ואסיקנא בתימה עכ"ל:

מא

מותר. דבכ"ג מהני גבי חכם אבל בבעל לא מהני אפי' בפתח וחרטה ש"ך:

מב

שרואה. ונראה דה"ה אם אומר הפרתי לה קודם לכן אבל אם אומר הפרתי לה עכשיו אחר שהעידו עדים נאמן וע"ל סי' רל"ב סי"ב בהג"ה עכ"ל הש"ך:

מג

קיום. כיון דלא ידעינן אם הוקם או הופר ולחומרא הוי קיום מספק ש"ך:

מד

וי"א. כתב הט"ז דדברי רמ"א תמוהים מאד דהא גם דעה הראשונה ס"ל כך דהא אינו מופר אין פירושו שיכול עכ"פ להפר עוד היום פעם אחרת דבהדיא אמרינן בש"ס דלא מהניא ליה תו שום הפרה וא"כ במאי פליג הרמ"א עם המחבר ונראה דלא דק בזה עכ"ל (ובנה"כ השיג עליו וכ' דיפה כוון הרמ"א בזה דלדעת המחבר יכול עוד להפר ע"ש):

מה

ביום. היינו ביום השאלה שהוא לו כיום השמיעה ועל הקמתו יכול לשאול אפילו לאחר כמה ימים ולא אמרינן דהוי כשתיקה דכיון שאינו יכול להפר הוי כמו שאינו יודע שיכול להפר שאין שתיקתו קיום כדלעיל ס"א (והי"א ס"ל דההקמה שעשה לא גרע משתיקה ביום השמיעה ותו לא מצי למפר) כ"כ הט"ז והש"ך:

מו

והתפיס. פי' שאמר וגם אני כמו זאת האשה שנדרה וא"ל מסעיף ל"ז דמשמע דהבעל עוקר הנדר מעיקרו דנהי דמיעקר עקר מ"מ ליה אינו עוקר כמו החכם שעוקר כאילו לא היה כ"כ הש"ך:

מז

בטל. והש"ך בנה"כ הניח דברי המחבר בצ"ע בדין זה ע"ש:

מח

שליח. כ' הש"ך אע"ג דאמרינן לעיל סי' רכ"ח סט"ו דאין אדם יכול לעשות שליח לשאל על נדרו בעל שאני דאשתו כגופיה דמיא ומה"ט אין הבעל מצטרף עם ב' להתיר נדרי אשתו והאב מצטרף להתיר נדרי בתו:

מט

יקבצם. דשמא היא אינה רוצה שיתפרסם הדבר ע"י שיקבצם וכ' הלבוש לפיכך אם נתנה לו רשות גם לקבצם ולהתיר יעשה:

נ

שמתיר. וכ' הש"ך דנ"ל עיקר להלכה שבתו שוה לאשתו:

נא

דרחיצה. כ' הב"ח דהאי רחיצה ט"ס הוא דברחיצה ליכא מ"ד דלא הוי עינוי נפש אבל הט"ז והש"ך כתבו דאין כאן ט"ס רק דהמחבר הביא כאן דעת הרמב"ן שס"ל כן והזכירו הרא"ש ע"ש:

נב

העולם. פי' הט"ז היינו ליום א' דאל"כ לא הוי נדר כלל כמ"ש בסי' רל"ב ס"ה והש"ך כ' אם אמרה קונם פירות עולם עלי משמע דהרמב"ם מודה דהוי נדרי עינוי נפש אבל בפירות מדינה או של איש א' לא הוי אלא דברים שבינו לבינה:

נג

רע. פי' שהוא מזיק לה לבריאותה אבל מ"מ יש לה חשק לאכלו דאל"כ למה יקרא עינוי נפש. ט"ז:

נד

המשתה. ע"ל סי' רל"ה ס"ג דמשמע דלא הוי נדרי עינוי נפש. ש"ך:

נה

ההפרה. כתב הש"ך ואע"ג דלעיל סל"ו אם אסרה עצמה בתאנים וענבים כ' רמ"א דאם הפר מקצתו אינו מופר כלל מ"מ הכא שאני מאחר דא"א להפר על אותו שאינה מצטערת לכך אם הפר לאותו שמצטערת מופר משא"כ התם שבידו להפר הכל:

נו

לבריות. פי' מבריות והדעה הא' ס"ל כדעה הא' בסעיף ס' דבפירות של איש אחד הוי עינוי נפש ודעה ב' ס"ל כהרמב"ם שם אלא שיש לתמוה דהא דעה השניה כאן היא דעת הרא"ש בטור והרא"ש ס"ל כדעה הראשונה בסעיף ס' וצ"ע עכ"ל הט"ז:

נז

ופאה. ונראה דה"ה בכל דבר הפקר ש"ך:

נח

להפר. ומיהו יש להפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לו:

נט

חלקו. דודאי לבעלה מתכוונה דהא בלא"ה אסור עליה תשמיש כל אדם ט"ז וכ' הש"ך אבל אם אמרה קונם תשמישי על כל העולם דעת הב"י דא"צ להפר דמשועבדת ליה אבל הטור כ' דיפר וכתבו הב"ח והפרישה הטעם דמגו דחל על כל העולם חל נמי לדידיה (ובנה"כ הסכים עם הב"ח והפרישה והשיג על הט"ז ודחה קושייתו מה שהקשה עליהם עיין שם באריכות):

ס

ידי. דידים איתנהו בעולם דאל"כ אינה יכולה לאסור עליו דשלב"ל וכתב ב"י בשם התוס' דהיינו שהזכירה הידים כגון שאמרה קונם מעשי ידי עליך דנעשה כאמרה יקדשו ידי לעושיהן ועיין בא"ע סי' פ"א דשם כתב המחבר דעת הרמב"ם דאצ"ל יקדשו ידי לעושיהן והרב לא הגיה שם כלום וכתב הט"ז דדוקא בכאן צריך הפרה משום שמא יגרשנה וכו' אבל בסעיף ס"ז באומרת הנאת תשמישי עליך וכן בסעיף ע"ג בנדרה שלא לרחוץ א"צ להפר דלא מהני גירושין אלא באומרת יקדשו ידי לעושיהן שאינה קנויה לו אלא לגוביינא בעלמא ואין גופה קנויה לו ע"ז דהא אם נתנה לו מעות בעד מלאכתה היא פטורה וגם יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה וע"כ אתי הקדש ומפקיע מידי שעבוד לכן כשמגרשה חל הנדר משא"כ במה שגופה משתעבד לבעלה כמו תשמיש ורחיצה דלא מהני לשון הקדש וקונם להפקיע חובו שיש לו עליה אפילו מגרשה לא חל הנדר ולכך א"צ להפר עכ"ל:

סא

ממלאכות. כמ"ש בא"ע סי' פ' ס"ו איזה מלאכות שחייבת לעשות ע"ש:

סב

שמשועבדת. מיהו יש להפר שמא יגרשנה כדלעיל סעיף ע"א פרישה וע"ל ס"ק ס' שם כתבתי דהט"ז חולק ע"ז:

א

משנה נדרים דף ס"ז וכפי' הרא"ש שם ופשוט בכמה דוכתי:

ב

ציינתיו לעיל סי' רכ"ח סעי' כ"ד:

ג

שם במשנה:

ד

לשון הטור ממשנה נדרים דף ע"ג ע"ב וכחכמים וכ"כ הרמב"ם בפי"א מהלכות נדרים:

ה

שם ושם ממשמעות ברייתא גיטין דף ע"ג ע"ב:

ו

שם ושם ממשמעות הברייתא הנזכרת:

ז

משנה יבמות דף ע"ז ע"ב:

ח

שם ברמב"ם כיון דקי"ל דאין קידושין תופסין בחייבי כריתות נמצא שאינה אשתו:

ט

שם וטעמו משום דכיון דקידושין תופסין בה מקרי אשתו ודוקא בדיעבד כיון שנישואי' באיסו':

י

משנה שם בנדרי' ד' ע"ג ע"ב וכחכמים:

יא

משנה שם דף ע"ב וש"פ:

יב

תוספות שם מהא דארוס מיפר בקודמין שם:

יג

בעיא שם דף ס"ח ע"א דנפשטה שם דס"ט ע"א וכב"ה:

יד

טור בשם הרמב"ם בפי"ב ולמדו מן המקראות וסמ"ק וסמ"ג כתב דה"נ משמע מן הגמ' ובו ביום מיפר הארוס וכו' שם מברייתא דף ע"א ע"א:

טו

שם בשם הרמב"ן ולזה הסכים הרא"ש בפסקיו בפרק בתרא דנדרים כ"כ הטור והכי מסתבר:

טז

מסקנת הגמרא דף ס"ז ע"א מיתורא דמתני':

יז

משנה שם דף ע"ד ע"א וכר"ע:

יח

אוקימתא דרבי אמי שם בגמרא:

יט

משנה כתובות דף מ"ח ומשנה וגמרא דף פ"ט ע"א:

כ

שם במשנה בכתובות ושם בנדרים:

כא

וסיים שם הרמב"ם בפי"א מה"נ ולא הבעל יכול להפר שאין הבעל מפר בקודמין

כב

טור פי' אפי' בנדרים שנדרה אחר שנמסרה לשלוחיו כ"מ שם בפי"א:

כג

שם וכ"כ הרמב"ם בפ' הנזכר ממשמעות הגמרא שם דף ע' ע"ב:

כד

משנה שם דף ע"ב ע"ב:

כה

משנה שם דף ע' ע"א:

כו

שם בגמרא ובע"ב יליף לה רבא מקרא:

כז

ציינתיו לעיל סעיף ז':

כח

ברייתא שם דף ס"ח ע"א ודף ע"ב ע"ב:

כט

בפי"א מה"נ וכרבי נתן אליבא דב"ה דף ע"א ע"א:

ל

משנה נדרים דף פ"ט ע"א:

לא

טור מבריית' דרבי ישמעאל כתובו' דף מ"ט ע"א:

לב

משנה נדרים דף ע"א ע"א:

לג

טור ומ"ש ולא שמע כו' פירוש דאילו שמע הוה אמרינן משום הכי אינו יכול להפר דגירושין כהקמה דמו:

לד

כתב הרב ב"י שה"ה אם נמסרה לשלותי הבעל דהוי כמו נישואין ואינה חוזרת לרשות האב:

לה

ברייתא שם בנדרים דף ס"ח ע"ב:

לו

לדעת רמב"ם ציינתיו לעיל סעיף ה':

לז

שם בברייתא:

לח

ברייתא שם דף ס"ט ע"א וכב"ה:

לט

טור בשם הרמב"ן:

מ

שם בשם הרמב"ם בפ"א מה"נ מהא דגרסינן התם תניא כוותיה דשמואל וכו' דף ע"א ע"א וסובר דבבא קמייתא ד"ה היא וכ"כ הר"ן בשם מקצת הראשוני' ודמ"ה קתני נתארסה בו ביום דאי בנתארסה ביום שלאחריו כיון שלא הפר בו ביום שנתרוקנה הרשות לו קיימיה לנדריה:

מא

טור וכ"כ הר"ן בשם התוספ' דהן הן דברי ב"ש אתרתי בבי קאי וכן פירש הרא"ש:

מב

לשון הטור ממשנה שם דף ע"א ע"ב ונקט מת במקום נתגרשה כיון דבעי למינקט בין לאחר שמיעה ואלו בגירושין איבעיא שם אי כהקמ' דמו ולא איפשטא ולחומרא א"כ לא היה האב יכול להפר וצ"ע ממ"ש לעיל בסעיף ה' לדעת הרמב"ם ועי' בט"ז:

מג

לשון הרמב"ם בפי"א מהלכות נדרים דין י"א ונקט ולא שמע משום דבעי למינקנו ונתגרשה ומטעם שכתבתי בסעיף דלעיל:

מד

לשון הרמב"ם שם בפי"א דין י"ג ונלמד מדין שלפניו וכיון שלא שמע יכול להפר אפילו לאחר כמה ימים כשישמע:

מה

לשון הטור מהא דאבעי' אי גירושין הוה כהקמה וציינתיו לעיל בסעיף י"ז:

מו

מבואר בכתוב:

מז

משנה נדרים דף ט"ו ע"ב וכגירסת הרא"ש ור"ח והרי"ף דגרסי דאין הלכ' כהני תנאי דסברי מעת לעת וכ"כ הרמב"ם בפרק י"ג מה"נ:

מח

מסקנת הגמרא שם דף ע"ח וע"ט ובשותק ע"מ לקיים לאלתר שוב אינו יכול להפר ועיין בסעיף ע"א:

מט

משנה שם דף פ"ז ע"ב:

נ

שם במשנה וכחכמים וכפי' הרא"ש והר"ן שם וכ"כ הרמב"ם בפי"ב:

נא

הרשב"א בתשובות
(°) וסיים שם כיון דחכם עוקר הנדר מעיקרו הרי עקר הקמה מעקרא ונמצא ההפרה במקומה עומדת:

נב

הרשב"ץ:

נג

משנה שבת דף קנ"ז ע"ב ונדרים דף ע"ו ע"ב:

נד

שם בגמ' דף ע"ז ע"א:

נה

ברייתא שם ע"ב:

נו

טור בשם הרמב"ם בפי"ב מה"נ וסמ"ג וכ"כ הר"ן בשם הרמב"ן מבעיא דרמי בר חמא וכו' דקאמר את"ל בעל מפר בלא שמיעה שם דף ע"ג ע"א וכו' וס"ל מדקאמר את"ל ומסמיך לה אדרבי זירא משמע דהכי קי"ל:

נז

שם וברמב"ם שם:

נח

שם ושם:

נט

משנה שם דף ע"ה ע"א וכחכמים הסכמות הפוסקים:

ס

ברמב"ם שם בפ"ב וכן בטור פי' כגון שאמרה קונם דבר זה עלי אם אלך למקום פלוני ה"ז מפר וכו' וכחכמים בברייתא שם דף פ"ט ע"ב ועיין בסי' רכ"ח סעיף י"ז ובמה שציינתי שם:

סא

טור בשם הרמב"ם שם בפי"ב מה"נ מאבעיא שם בגמ' דף ע"ג ע"א ופשטא רבינא מהשקות הסוטה וכו' וס"ל דמדרבנן פשוט דלא משמע להו אותה דוקא:

סב

הרא"ש וטור והר"ן בשם הרמב"ן דת"ק נמי לא פליג אדוקיא דאותה ולזה הסכימו:

סג

ברייתא שם דף ע"ב ע"ב וכרבי אושעיא כיון דמחמיר ויליף לה מדכתיב אשה יקימנו וגו' ולא השליח:

סד

משנה שם דף פ"ו ע"ב:

סה

הרא"ש משינויא דרב אשי שם דף פ"ז ע"א:

סו

מדברי הרמב"ם שם בפי"ב:

סז

הרא"ש שם וכשינויא קמא שם בגמ' וכמ"ש הר"ן דרב אשי לאו לאיפלוגי אאידך שינוי אתא:

סח

לשון הטור ממשנה שם דף פ"ח פ"ט:

סט

שם בברייתא לכשאתגרש וכו' וכרבי עקיבא וכ"כ הרמב"ם שם בפי"ג וכ"פ הר"ן:

ע

לשון הטור ושם במשנה:

עא

ברייתא שם וכרבי עקיבא וכ"כ הרמב"ם שם וכ"פ הר"ן שם:

עב

הר"ן שם:

עג

לשון הרמב"ם שם ד"י (סמ"ג סוף לאוין רמ"ב) וכ"כ הטור בשמו וכחכמים בברייתא שם דף פ"ז ע"ב אע"ג דסתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם מתניתין שאני הכא מדאמר רבי יוחנן זו דברי רבי ישמעאל וכו' משמע דכחכמים קי"ל:

עד

רמב"ם ריש פי"ג מה"נ:

עה

טור מדין התרת נדרים לעיל סי' רכ"ח סעיף ג' וציינתיו שם:

עו

שם בשם הרמב"ם ריש פי"ב מה"נ וכ"כ הרא"ש בשם הירושלמי:

עז

מדלא מיעטה בברייתא דלקמן:

עח

עיין בכ"מ מה שהקש' מהא דמסקינן במסכת נזיר דף כ"א ע"ב דחכם עוק' הנד' מעיקרו ובעל מיגז גייז ובנדרים דף ס"ט ע"א ובמה שתירץ שם ועיין בנדרים:

עט

ברייתא נדרים דף ע"ז ע"ב:

פ

שם בשם רא"ש:

פא

ברייתא שם דף ע"ט ע"א:

פב

ברייתא שם דף ע"ז ע"ב וכדמפרש ר' יוחנן שם:

פג

הטור מהא דלעיל:

פד

שם בשמו בפי"ג מה"נ דין ה' ו':

פה

ג"ז שם דין ז'
(°) פי' ושיחשוב בלבו לשון הפרה כן הוא ל' הטור והראב"ד בהשגתו:

פו

לשון רמב"ם שם בפ' י"ב מברייתא דנדרים דף ע"ט ע"א:

פז

ג"ז שם בפ"ב דשבועות דין י"ג ולמד זה מהתוס' פ"ז דטהרות שהביא הכ"מ שם לעיל מזה:

פח

בעיא דרבא נדרי' דף ס"ט ע"א וכפי' הרא"ם שהביא הרא"ש וכן פסק הרמב"ם בפי"ג מה"נ ובא"ע:

פט

ג"ז בעיא דרבא שם ע"ב ונפשטא מהא דאמר רבה כל שאינו בזה אחר זה אפי' בבת אחת אינו כגירסת הרא"ש והר"ן והרמב"ן

צ

שם בפי"ג וכפי פירושו שכ' הכ"מ ובב"י:

צא

מדברי הרמב"ם פ' הנזכר עד סוף סעיף מ"ג ולמד מהאבעיות בגמ' שם ובד' ע' ע"א ולטעמיה אזיל שדרכו לפסוק כאת"ל:

צב

ג"ז שם מבעיא שם בגמ' ולא נפשטא וכ"כ הטור בשם הרא"ש:

צג

ל' הרמב"ם בפ' הנזכר דין כ' ממימרא דר' יוחנן שם דף ס"ט ע"א ונראה מדבריו אפי' לאחר כמה ימים מפר ביום השאלה שהוא כיום השמיעה וכן דעת הטור:

צד

הר"ן פ' נער' המאורסה ובפ' המדי' וכ"כ התוספות בכתובות בשם ר"י בד' ע"א ע"ב וכ"כ רבינו ירוחם ותה"ד סי' רע"ט בשם סמ"ג:

צה

בעיא דרבא ונפשטא נדרי' דף ס"ט ע"א:

צו

בעיא ונפשטא נזיר דף כ"א ע"ב:

צז

משנה שם ד' כ' ע"ב:

צח

שם במשנה:

צט

לשון הרמב"ם שם בפט"ז די"ג ממשנה שם ומברייתא שם דף כ"ב ע"ב וכאוקימתא דאביי שם אי משום דבתרא הוא אי משום שאינו מגיה הברייתא:

ק

שם במשנה:

קא

משנה נדרים ד' ע"ט ע"א:

קב

בריית' שם ע"ב:

קג

אוקימת' דגמרא שם:

קד

מסוגיא דגמרא שם כפירו' הרא"ש והר"ן שם:

קה

טור בשם הרמב"ם בפ"ו מהלכות שבועות מעובדא דרבינא דאתי לקמיה דרב אשי שם דף ח' ע"ב:

קו

שם בשם הרא"ש ממשנה סוף פ"ב דנגעים וכר' יהודה וכן פסק הרמב"ן ור"ן:

קז

טור בשם אביו הרא"ש בפירושו שם בשם ספרי:

קח

שם בשם הרמב"ם בפ' י"א מה"נ מדכתיב כל נדריה וגו' והשיב לחכמי לוני"ל דכיון דליתא להאי ספרי לא בתלמוד בבלי ולא בירושלמי ולא בתוספ' לפי' סובר דליתא הך דרשא אלא אליבא דר"ש ועמ"ש בכ"מ שם על הרב ר"א מזרחי:

קט

שם בשם רבי יחיאל לייש' הפסו' עם הספרי:

קי

משנה נדרים דף ע"ט וכדמפרש שם בגמ' בד"פ ע"א וע"ב וכרבנן שם במשנה דסברי דעינוי נפש הם:

קיא

כסברת הרמב"ן שהביא הרא"ש דפסק כרבי יוסי שם במשנה אבל מדברי ב"י נראה דט"ס יש כאן וצ"ל דכיחול וקישוט וכדע' הרמב"ם בריש פי"ב מה"נ ופסק כר' יוסי דס"ל דר"י לא פליג ארחיצה אלא אקישוט כמ"ש הב"י דהרבה מיני קישו' הם כיחול ופירכוס לכן א"ר יוסי אין אלו וכו' לשון רבים:

קיב

שם במשנה:

קיג

טור בשם הרא"ש וכמימרא דשמואל משמיה דלוי ומוקי שם בגמרא למתניתין כר' יוסי וכ"פ הר"ן שם:

קיד

שם בפי"ב דין ז' וסיים שם שעסק גדול הוא להביא לה ממדינה אחרת וכ' הר' ב"י דה"ה בפירו' איש א':

קטו

שם מהתוספתא וכתב' גם כן הרא"ש בשלהי נדרים:

קטז

רבינו ירוחם בשם המפרשי' (ור"ן פרק המדיר):

קיז

כל בו בשם הר"ן מהא דבר שיתין כבר שית לקל טבלא רהטא מ"ק דף ט' ע"ב וסמ"ק:

קיח

כמימרא דרב אסי א"ר יוחנן נדרים דף פ"ב ע"ב הרא"ש והר"ן שם והרמב"ם בפי"ב ולא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו מטעם שכתבתי לעיל בסעיף נ"א.
(°) פירוש כגון שהאחד פת נקיה והשני פת קיבר ואין לה בשני עינוי נפש:

קיט

טור לדעתו ולדעת הרב ב"י גם לדעת הרא"ש כמימרא דשמואל וציינתיו לעיל בסעיף ס':

קכ

שם לדעת אביו הרא"ש וכ"כ הרמב"ם שם דין ח':

קכא

כעולא וכרב נחמן שם דף פ"ג ע"ב:

קכב

טור וכ"כ הר"ן שם בשם הראשוני' ובשם חידושי הרשב"א בשם התוס' בעיא ונפשטא שם דף פ"ב ע"א אליבא דרבי יוסי ואליבא דרבנן לא נפשטא ולחומרא כמבוא' לעי' בסעי' נ"ה הסכמ' הפוסקים:

קכג

מסקנת הגמ' וכרב כהנא וכו' שם דף פ"א ע"ב ודף ט"ו ע"ב וכתובות דף ע"א ע"ב:

קכד

משנה נדרים דף צ' ע"ב:
(°) פי' וגם בתשמיש בעלה הראשון אף על פי שלא נישאת לאחר כמ"ש הטור וכ"כ מהרש"ל וכדלעיל סעיף ס"ה:

קכה

משנה שם דף פ"ט ע"ב וכת"ק בברייתא שם וכתב הר"ן וה"ה אם תלתה בדברים אחרים שעשויה לעבור עליו דהוי כאלו עשתה אבל בדבר שאינה עשויה לעבור עליו אינו מפר אא"כ חל הנדר וכמ"ש הרמ"א לעיל בסעיף כ"ח בהג"ה:

קכו

הרא"ש שם שגנאי הוא לו מה שתלתה בהם או שתלתה בו:

קכז

משנה שם דף פ"ה ע"א:

קכח

שם במשנה וכר"י בן נורי דאיפסקא הלכתא כוותיה שם:

קכט

ל' הרמב"ם בפי"ב מה"נ מברייתא נדרים דף פ"א ע"ב וכפי גירסתו וכפי גירסת הרי"ף שם בברייתא בכתובות דף ס"א ע"ב דנותנת תבן לפני בהמתו וכמ"ש בפכ"א מהלכות אישות:

קל

שם בבריית' דנדרי' וכת"ק:

קלא

הרשב"א בתשובה סימן תק"ס וסיים שם אף על פי שהעיבור מכחיש יפיה והסם קשה לגופה:

א

כ"ז כו' או נערה. מתני' בפ"ה דנדה מ"ז א':

ב

בגרה. שם ומתני' פ"י דנדרים ע' א':

ג

או נשאת. מתני' בפ"ד דכתובות מ"ח וע"ש מ"ט א' דתדר"י כו' ופשוט בכמה מקומות ועיקרה בספרי ואם היו תהיה לאיש כו' לא בא הכתוב לחלוק אלא רשותו שכ"ז שהיא בבית אביה אביה ובעלה מפירין נדריה ניסת אין אביה מפר נדריה:

ד

משתכנס לחופה. מתני' בנדרים ע"ג ב' וער"ג שם ד"ה עד שתכנס כו' וע"ש בגמ':

ה

עד שתתגרש. מפורש בתורה ונדר אלמנה כו':

ו

וכן כל כו'. אפי' בשניות תניא בתוספתא פ"ב דיבמות דאין מיפר נדריה (וברישא שם תניא בעריות):

ז

נשאת כו'. (בתוספתא שם) ספרי ונדר אלמנה וגרושה כו' או אפי' נתאלמנה מזה וניסת לזה קורא אני עליו ונדר אלמנה וגרושה לפי שמצינו באלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכ"ה ת"ל ואם בית אישה נדרה מכל מקום וט"ס אלו ב' תיבות לפי שמצינו וצ"ל ומצינו או צ"ל כגון וכ"ה כספרי זוטא אשה כו' מת"ל בכל הפרשה לרבות אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכ"ה ולממזר ולכותי ולחלל וקלות הן משניות כמו בכתובה ופירות ובלאות כמ"ש בפ"ט דיבמות פ"ד פ"ה (ועתוס' דיבמות פ"ט ב' סד"ה כיון):

ח

משתתארס כו'. אין כו' ולא כו'. רפ"י דנדרים:

ט

עד כו' אפי' כו'. שם ע"ג במתני' וגמ':

י

ואפי' נדרים כו'. גמ' שם ס"ז ב' ומיניה ארוס כו':

יא

ואם הפר כו'. שם רפ"י ס"ז א':

יב

ומיהו חלקו כו'. שם ס"ח ס"ט:

יג

וצריך שישמעו כו'. כתב סמ"ג דכ"מ שם ע"ב א' בשלא שמע ארוס ושמע האב דבו ביום כו' ודבריו צ"ע וכבר דחאו לח"מ ע"ש אבל לכאורה משמע שם ס"ח א' או ששמע והפר ומת כו' משמע הא ביום שלאחריו לא כיון שאם היה חי לא היה יכול להפר האב ה"נ לאחר מיתתו אבל הר"נ דחאה שם ע"ש בד"ה ת"ש כו' וכן גורס הרא"ש שם בפסקיו או שמע ושתק ומת בו ביום כו' וכתב שם ומיפר האב ביום שמועה וא"צ כו' וכ"ה ברמב"ם ג"כ בפי"א הלכה ט"ז או ששמע גם הארוס והפר או ששתק ומת בו ביום ומיהו מזה אין ראיה להיפך דשאני התם שמת הארוס ונתרוקנה רשות לאב וכ"כ לח"מ. אלא הרמב"ם למד מן המקראות כמש"ש שנאמר ואם הניא אביה אותה ביום שמעו ואם היו תהיה לאיש כו' ביום שמעו הא למדת שאחר שהפר האב ושמע הארוס ה"ז מפר ביום שמוע האב וה"ה אם שמע הארוס והפר כו' ופי' פשטא דמקראות אלו שביום שמעו קאי שישמעו שניהם ביום א' ולא פי' על יום שמעו משום דקשיא ליה הספרי דתניא שם ואם הניא אביה כו' לימד בבעל שעשה שמיעה וחרישה ביום נדר להקם באב מנין כו' ת"ל אלה החקים כו' מקיש האב לבעל כו' ואע"ג דבאב גופיה כתיב ואם הניא אביה אותה ביום שמעו וכן אמר שם בספרי ואם ביום שמוע אישה יניא אותה כו' לימד בבעל שעשה שמיעה וחרישה ביום נדר ולא למד מהמקרא הראשון ושמע אישת ביום שמעו וזה שהביא הרמב"ם במקום זה ראיה מהמקראות:

יד

וי"א כו'. כ"כ הטור בשם הרמב"ן וכתב והכי מסתבר ומ"ש הב"י שכ"כ הרא"ש ל"נ כמש"ל וכן דחאה לח"מ כנ"ל ולכן לא הביאו הטור בשם אביו:

טו

ואם נתארסה כו'. מתני' וגמ' פ"ט ב':

טז

אם קיים כו'. דבריו תמוהין דבגמרא לא קאמר אלא אם הפר א' מהן בתחלה שהפסיק בין ההפרות הקמה וער"נ ורא"ש שם ודברי ש"ע מועתקין מדברי הטור והטור קאי אמ"ש למעלה ואם הפר א' בלא ב' לא הותר כו' ואם קיים כו' וכן הרמב"ם כתב בפי"ג שקיים לה והפר האחר ואח"כ נשאל והיתה גירסתו בגמ' להיפך דקיים א' והפר א' מהן וחזר המקיים כו' וגירסתו נכונה דלגירסא שלנו ל"ל וחזר המקיים הא בדידיה קמשתעי:

יז

א"י להפר כו'. כדברי הרמב"ם הביאו הר"נ שם ד"ה וחזר וכן הסכים הרא"ש שם בפי' ובפסקיו:

יח

שומרת כו'. ער"נ שם ע"ה א' ד"ה כשם כו':

יט

הלך כו'. גמ' פ"ט א' זה הכלל כו':

כ

מסרה האב כו'. שם לאתויי מסר כו' וער"נ שם וכן בכתובות מ"ט א' דתדר"י כו' כיון שיצאתה כו':

כא

וי"א כו'. טור וכ"כ רש"י בכתובות שם מ"ח ב' ד"ה שמואל כו' וע"ש ד"ה תיובתא כו' אבל תוס' שם ד"ה ושמואל חולקין עליו וכן משמע שם מ"ט א' דוקא שנתארמלה כו' וכן משמע שם בנדרים לפי' הר"נ שם ד"ה זה הכלל דה"ל הך מסירה כו' אבל כו' וכ"ה ברמב"ם פי"א מסר האב כו' שאין הבעל מיפר בקודמין משמע הא בנדרים שנדרה אחר שנמסרה יכול להפר כדברי הר"נ וכ"כ בכ"מ ובבד"ה:

כב

נערה כו'. מתני' פ"ט ב' נערה בוגרת ואביה קיים וגמ' שם ע' ב' ה"ד כו' ועש"ך וה"ה נדרה כו':

כג

נדרה כו'. מתני' שם שמשתכנס כו' אע"ג שהאב א"ל כל נדרים שנדרת כו':

כד

ושמע אביה. כן אוקים בגמ' שם לכי שמע וער"נ שם ד"ה אורחיה כו':

כה

מת הארוס כו'. מתני' שם ע' א':

כו

אפי' מה כו'. גמ' שם ב':

כז

ואפי' יש לה כו'. טור וער"נ ע"ח א' בד"ה כשם. מיהו מסתברא כו':

כח

ועשה כו'. כנ"ל ס"ז:

כט

ודוקא כו' אבל כו'. שם ס"ח אימתי כו' וער"נ שם ד"ה ת"ש כו':

ל

ולהרמב"ם כו'. שמפרש מש"ש ס"ט א' אר"נ ה"ה כו' קאי אבל הבבי דסיפא שבין הפר הבעל בין הפר האב א"י האב להפר עוד דמקלש קליש כיון דהפר הא' דהא עיקר הבעיא בהפר הבעל אלא שה"ה בהפר האב כמש"ש הרא"ש והר"נ וכן שם ע"א א' פליגי ב"ה וב"ש אי מיגז או לא ושם בהפר בעל אלא דשם מיירי בע"א בחזרה ונתארסה אלא דמ"מ דפלוגתייהו גם בהפרת הבעל וזש"ש מ"ח ב' שמע בעלה והפר לה כו' זו היא ששנינו כו' ולא כייל בהדי רישא אימתי אמרו כו' אבל דעת הרא"ש והר"נ שם דבהך בבא ל"פ וער"נ שם ד"ה שמע בעלה כו' זו היא ששנינו כו' וברא"ש ס"ט א' ד"ה הן הן כו':

לא

ואח"כ שמע כו'. הא שמע קודם ל"פ הרמב"ם דהוא רישא אז ששמע והפר כו' דבזה ל"פ ב"ה דשם כללינהו גם לא שמע הבעל או שמע ושתיק ולכן חילק בסיפא שמע בעלה כו' משום פלוגתייהו כנ"ל:

לב

כנסה או כו'. כתובות מ"ט א':

לג

נדרה כו' לארוס זה כו' ע"א ב' איבעיא ודוקא ששמע בעלה:

לד

או לאחד כו'. מתני' שם א':

לה

כנסה ונדרה כו'. מתני' פ"ט א' ואוקמינן שם ע"ב א' בנשואה וער"ג שם פ"ט א' ד"ה נדרה כו' וע"כ מיירי בחזרה ונתארסה לבד דאל"כ מאי קמ"ל דאפי' לא גירשה בנישואין אין הבעל מפר נדרי אירוסין כנ"ל וכן שם בגמ' לאתויי מסר כו' וערא"ש שם בפי' ד"ה זה הכלל כו' לאתויי מסר כו' ע"כ נמי מיירי כה"ג וער"נ ע"ב א' ד"ה אמרי כו':

לו

ולא שמע כו'. דאי שמע אפי' באירוסין כמ"ש בס"כ:

לז

מת האב כו'. מתני' ע' א':

לח

אפי' אם כו'. לשון הרמב"ם ור"ל דמש"ש ס"ח כ' שמע אבוה כו' זו היא ששנינו כו' שמע בעלה כו'. אין הבעל יכול להפר כו' אמר בשניהם לא הספיק ל"ד אלא איידי תרי בבי דחוזר האב ומפר חלקו של בעל דפליגי ב"ה לדעת הרמב"ם אשניהם כנ"ל סי"א דוקא בלא הספיק כמש"ש בסעיף הנ"ל וכן בסיפא דהפר האב וכמ"ש בסט"ז אמר ג"כ באלו הבבות לא הספיק וראיה ממש"ש ע' במתני' מת הבעל כו' ומוקמי בגמ' אפי' שמע הארוס וכן שם ס"ח א' אימתי כו' וע"כ בששמעו שניהם כמש"ל סי"א וא"כ ה"ה רישא מת האב כו' אבל הרא"ש והר"נ ס"ל דגם לא הספיק דחוזר האב ומפר ל"ד כמ"ש בסט"ז ע"כ פי' דכל שמע ולא הספיק דברייתא הכל לרבותא וכ"ה בטור ומ"מ כאן לדינא אין נ"מ בס' זה:

לט

וכן אם כו'. לשון ש"ע ונקט לשון הברייתא ולא הספיק ול"ד ולא היה צ"ל אלא והפר האב או שהפר הבעל לבד כו':

מ

שמע אביה כו'. כפי' הרא"ש והר"נ דב"ה ל"פ אלא אסיפא לבד אבל הרמב"ם מפרש דפליגי ארישא כמ"ש בפי"א הלכה י"ט ולדידיה לא הספיק דוקא כמו ברישא וכמ"ש בסי"א אבל לדברי הרא"ש והר"נ וש"פ ל"ד וכנ"ל:

מא

ואם חזרה כו' ער"נ ע"א א' ד"ה אביה ובעלה כו':

מב

ויש חולקין כו'. כפי' התוס' והרא"ש דגם ארישא פליגי ב"ה והביאה ג"כ הר"נ שם ב':

מג

נדרה כו' ואם לא כו'. ע"ב א' א"ה מאי אריא כו' כשלא כו':

מד

נדרה והיא כו'. שם ת"ש נדרה כו' הב"ע כו' וז"ש ולא שמע אבל בסי"ז אפי' שמע גם הארוס לכן כתב שם ומת ומ"ש ושמע האב לישנא דגמ' נקט:

מה

נערה המאורסה כו'. שם קושית הב"ע בשלא שמע כו' וס"ד דגם האב לא שמע כמש"ש ובסי"ז אמר שני הבבות במת וכאן בסי"ח וסי"ט אמר בנתגרשה:

מו

הא דאמרינן כו'. בעיא שם ולחומרא. והרא"ש בפסקיו וכ"ד הרמב"ן אבל הרשב"א חולק ועבר"נ ד"ה ולענין כו':

מז

אין כו' ולא כו'. פשוט שם ע"ב א' וש"מ ועיקרה בספרי ואם ביום שמוע אישה יניא אותה כו' לימד כו' ושם למעלה מזה ואם הניא אביה אותה כו' באב מנין כו' ת"ל אלה החקים אשר צוה ה' את משה ע"כ אתה מקיש את האב לבעל כו':

מח

ודוקא כו'. עתוס' דשבת קנ"ז א' ד"ה והלכתא כו' וכן מסקנת הרא"ש בנדרים שם בפסקיו וכ"פ הרמב"ם וש"פ:

מט

שאם כו'. מתני' בנדרים שם:

נ

ושעת ידיעתו כו'. ר"נ שם ד"ה יפה כו' וד"ה ר"מ וכסברא האחרונה וכן פי' הר"נ ספ"י ע"ט א' ד"ה וחכמים כו' וע"ב ל"פ רבנן כו' וכ"כ הרא"ש שם בפי' ד"ה ר"מ כו':

נא

נדרה כו'. דקיום בטעות הוי קיום. שם וצ"ע:

נב

וה"ה כו'. כנ"ל בסכ"א דע"כ ל"פ רבנן אלא משום דס"ל דלא הוי יום שמיעה משא"כ כאן:

נג

ואם נשאל כו'. עבה"ג וכמ"ש בפ' המדיר (ע"ד ב') וש"מ וע"ל ס"נ:

נד

בעל כו'. ממ"ש בכתובות ע"א הב"ע כגון כו' וערש"י שם ר"ה שנדרה כו' לא תבקש כו' וכ"ש בשתיקת הבעל וכמש"ש והתניא האשה כו' ולא הפר כו' ואם אמר כו' ושם ב' אבל הכא דנדרה כו' וכ"כ רש"י ביבמות כ"ה ב' ד"ה בנדר כו' וכן פי' רא"מ מ"ש ברפ"י דנדרים יש שאלה בהקם דר"ל כה"ג וכ"ה בירושלמי כפי' רא"מ. הגמ"ר ספ"ג דשבת:

נה

וי"א כו'. ממ"ש בשבת מ"ו ב' מתיב רב"ח מפירין כו' ולא משני דסגי בג' הדיוטות כמש"ש בסמוך. הגמ"ר שם. ובספרי כל נדר וכל שבועת כו' ת"ל לענות נפש מה זה נדר שאין מתחלל ע"י אחרים כו' ר"ל מה עינוי נפש שאין ניתר ע"י אחרים ומתחלל ע"י בעל ה"ה לדברים שבינו לבינה. מרדכי פ"ד דגטין בשם ר"י. ובכתובות שם הוא נותן אצבע כו' ואי יכולה להתיר מאי קעביד ה"ה יכולה להתיר. מהרמ"מ סי' י"ח ע"ש שהאריך מאד. וכתב מהרי"ק ראיתי רבותי נוהגין להתיר אחר שתיקת הבעל כדעת המתירין ואפשר לחלק בין שתיקה לקיום ע"כ יש לנהוג שישאל הבעל על ההקם כו' וז"ש כאן וי"א כו' אבל כו' וטוב כו':

נו

ואם אינו כו'. עש"ך:

נז

אע"פ כו'. גמ' שם וכנ"ל סכ"א:

נח

אלא כו'. שם:

נט

או האב. רא"ש ד"ה מהו ור"נ שם וכמש"ש בגמ' א"ר ת"ש דרך כו':

ס

יכול כו'. ער"נ שם ע"ג א' ד"ה משום כו':

סא

והוא כו'. ר"נ ד"ה בעי ורא"ש ד"ה חרש כו' ע"ש:

סב

וי"ח כו'. הרא"ש בפסקיו כתב דלא איפשיטא וכתב הטור ולחומרא:

סג

ומיהו כו'. הרא"ש ד"ה ומשני כו' אבל מסיק שם דוקא שאמר בפי' לכי שמענא וכ"ד הר"נ שם וע"ש ד"ה ת"ש וד"ה ה"נ כו':

סד

השוטה כו'. וכ"כ הרא"ש ד"ה הרש כו':

סה

לפי כו'. כמ"ש בספ"י דיבמות ורפי"ד שם וה"ה לשוטה כמש"ש ושם:

סו

אבל כו'. ער"נ שם ד"ה ולענין כו' ורא"ש בפסקיו שם:

סז

(ליקוט) ואפי' שלא בפניה. ממ"ש (נזיר כ"ג א' וש"מ) הפר בעלה ולא ידעה כו' (ע"כ):

סח

וי"א כו'. הב"י והרב קצרו בדברי רי"ו ונתנו מכשול למעיינים דהלח"מ טעה וכתב דהר"ר יונה פסק כר"נ אלא שסובר כסברא הראשונה שכתב הר"נ צ' ב' בד"ה מיהו. וא"ד כו' ולדבריו ה"ל להרב להגיה לקמן סעיף ס"ט ובסי' רכ"ח סי"ז אבל המעיין ברי"ו ששם כתב להדיא כרבנן אלא שכתב דוקא שתלתה בדבר שיש בו עינוי או בינו לבינה כו' ול"ד לאומר אחר ל' יום דהתם חייל ממילא וכ"כ הר"נ שם פ' א' ד"ה ור' יוסי כו' והקשה כו' וי"ל כו' אלא שהוסיף הר"נ וכתב א"נ כגון כו' ולמד ממש"ש פ"ט ב' קונם שאיני כו' וכ"כ שם צ' א' ד"ה מיהו כו' אבל רי"ו לא מחלק בזה דס"ל כדעת הטור והרא"ש בפי' שם ד"ה קונם כו' דהוי דברים שבינו לבינה וכמ"ש רי"ו שם להדיא וכמ"ש בש"ע בסעיף ס"ט ודברים כו':

סט

הבעל כו' וי"ח. ער"נ שם ד"ה לא כו' ולענין כו':

ע

וכן כו'. הרא"ש ור"נ שם:

עא

אין כו'. עבה"ג וכמ"ש בפ"ק דעבודת כובבים (ז' א') דבשל תורה הלך אחר המחמיר הרא"ש שם וש"פ:
(ליקוט) אין כו'. לא כ' כלשון הגמ' האומר לשליח כל הנדרים כו' משום דבכה"ג לכ"ע א"י להפר דפלוגתייהו הוא אליבא דר"א כמ"ש בנזיר י"ב ב' ואנן קי"ל כרבנן וערא"ש בנדרים שם (ע"כ):

עב

לא להקמה. כמש"ש אישה יקימנו כו':

עג

כי כן כו'. ר"ל כמ"ש בסל"ג א"ל נדרה כו' וער"נ שם ד"ה רב אשי כו וקי"ל כרב אשי וכ"פ הרא"ש שם:

עד

ורצה כו'. וכ"כ בסל"ג והוא שרוצה כו'. טור וכ"כ הרא"ש בפסקיו שם:

עה

ואם קיים כו'. תוספתא הביאה הר"נ במתני' שם ד"ה וסבור כו'. וכ"ש דשתיקה אינה כלום וז"ש כשנודע כו':

עו

כל ההפרה כו'. ער"נ שם ד"ה ולענין כו':

עז

וה"ה כו'. כמש"ש במתני' ע"ב ב' שמשתכנס כו':

עח

אסרה כו'. עבה"ג אבל גירסא אחרת לרמב"ן ורא"ש וער"נ שם:

עט

וי"ח כו'. כסתם מתני' דסתם במתני' ומחלוקת בברייתא כו' (כמ"ש ביבמות מ"ב ב') ופי' אחר להר"נ לפי גירסת ספרים שלנו ע"ש בד"ה אבל חכ"א כו':

פ

ודוקא כו'. מתני' שם וכר"ש וע"ל ר"ס רכ"ט:

פא

אע"פ שאינה מכרת. בקיים דהא אפי' קיים בלבו סגי כמ"ש בסמ"א. וכהפרה נמי דהא אפי' שלא בפניה סגי כמ"ש למטה וכן בכל לשון:

פב

וכל לשון כו'. ע"ז ב' יפה עשית כו' וכ' הרמב"ם והטור וא"י למה השמיטו בש"ע וער"ג שם סד"ה תניא. ונראה בעיני כו':

פג

אפי' עשה כו'. ק"ו משתיקה שם ע"ט א':

פד

או בטל. גמ' שם לא יאמר כו' בטל כו' וירושלמי הביאו הרא"ש שם בפסקיו:

פה

או אין כו'. גירסת הרמב"ם היתה בברייתא שם א"א שתדורי לא אמר כלום אין זה נדר יפה עשית כו' דבריו קיימין:

פו

שעניינם עקירת כו'. ער"מ בפירושו בפ' עשירי על מתני' הפרת נדרים כל היום ולשון ספרי כו' לפי שענין הפרה כו' וברפ"ד דנזיר מתני' א' וממה שצריך שתדעהו כו' והוא מ"ש בזאת כו' ועכ"מ ולח"מ:

פז

בין כו'. כמ"ש בנזיר כ"ג א' הפר לה בעלה כו': (או אין כאן נדר. ירושלמי והביאו הרא"ש ור"נ. וגירסת הרמב"ן ורא"ש בברייתא שם כן):

פח

מחול כו'. כמש"ש בעל שאמר כו' וכ"ז היא לשון חכם כמ"ש בסי' רכ"ח ס"ג וער"נ שם ד"ה א"ר יוחנן כו' ודרשינן כו' וכ"ש מחול שהוא מ"ש אבל אחרים מוחלין ושרוי הוא לשון מותר ג"כ. ולשון ספרי חכם מתיר ואין בעל מתיר כו':

פט

ויש מי כו'. כגירסא שלנו וכ"ה בתוספתא:

צ

בד"א כו'. ערא"ש ע"ז ב' ד"ה ואר"י. א"נ פלוגתא כו' וכ"כ הר"נ שם ד"ה אחד כו' בשם תוס' וכ"כ שם ע"ט א' ד"ה הפר:

צא

כ"ז כו'. מתני' ר"פ בתרא דנזיר והביאה הרא"ש שם בנדרים:

צב

אא"כ כו'. כנ"ל ולאפוקי דעת הרמב"ם:

צג

ולהרמב"ם כו'. לתרץ קושיא הנ"ל של הר"נ והרא"ש ומש"ש דאף בטלי ואכלי צריך שיבטל בלבו היינו באינה אוכלת אבל באוכלת א"צ לומר וז"ש בברייתא שם ובה"א אחד כו' וער"מ בפי' לנדרים שם אבל הם אמרו לא יאמר אדם לאשתו כו' וז"ש ה"ז אוכלת כו' וכ"כ לח"מ:

צד

המפר כו'. זה שייך לסברא שלמעלה שכתב ולהרמב"ם כו' וכמ"ש בהג"ה כ"ז כו':

צה

לפיכך כו'. כ"ה גירסת הרמב"ם שם קיים א"י להפר הפר יכול לקיים:

צו

אלא כו'. כמש"ש פ"ז א':

צז

א"ל כו'. מהתוספתא הביאה הכ"מ שם וע"ל סי' רל"ב סי"ב בהג"ה:
(ליקוט) א"ל כו'. תוספתא דטהרות והביאה הר"ש שם בפ"ה מתני' ט' עוד תניא בתוספתא כיצד כו' א"ל כו' וע"ל סי' רל"ב סי"ב בהג"ה נאמן כו' (ע"כ):

צח

ה"ז מופר. כגירסא שלנו דהפרה חיילא וכ"כ הר"נ שם וכ"כ הרא"ש שם ובפסקיו בשם הרא"מ:

צט

וי"א כו'. כפי' השני ברא"ש שם ושם וכתב הטור ולחומרא:

ק

א"ל כו' או כו'. ער"נ ד"ה בעי רבה קיים מופר כו':

קא

ולהרמב"ם כו'. צ"ע וגם הר"נ תמה עליו:

קב

וי"א כו'. ערא"ש ד"ה ואת"ל כו' וכ"מ בגמ' שם ונראה דגם הרמב"ם ס"ל כן וכמו שמפורש בגמ' להדיא:

קג

א"ל כו' עבר כו'. וכשעברה כו'. מפרש מ"ש בגמ' שם כמ"ד לה מופר ליכי לאחר שעה שר"ל שלאחר שעה א"ל כן:

קד

וי"א כו'. עתוס' דכתובות ע"א ב' ד"ה אבל כו':

קה

כיצד כו'. ט"ס כאן וכצ"ל כיצד כו' כלומר כו' א"י להפר לה שזה כמו שתלה נדרו בנדרה א"ל הריני נזיר ומה כו' ה"ז יפר לה ושלו קיים א"ל הריני נזירה כו' וכבר הרגיש בזה לח"מ ושאר אחרונים:

קו

הבעל. דוקא. לפי' הרמב"ם כמ"ש בסי' רכ"ה סט"ז:

קז

אין הבעל כו'. ער"נ ח' ב' ד"ה ש"מ כו' ושם פ"א ב' ד"ה וגרסינן כו' וכ"כ הרא"ש שם ואע"ג שבפ"ק שם מסתפק אם שרי בהדי אחריני אפי' לר"י הב"י דייק מלשון הטור דאפי' בכה"ג אסור וכ"מ בפי' הרא"ש שם ד"ה הוה ליה כו':

קח

אבל כו'. כמש"ש ע"ז ב' אר"נ הלכה כו':

קט

י"א כו'. ר"נ ורא"ש ברפי"א ד"ה ואלו כו' שיש כו' וער"נ ס"ח א' ד"ה לומר כו' וכ"כ הרא"ש בפסקיו ברפי"א:

קי

ויש כו'. דייק ממש"ש ע"ט ב' הכל בבעל וכן שם ס"ח א' לומר שהבעל כו' אבל כ"ז אינו שוה משום דעיקר עינוי נפש כתיב בבעל קאמר בבעל וכן (בספרי) יליף לה לבעל ואח"כ יליף הכל מאלה החקים לאב ותדע שהרי לתדר"י למד ממ"ש בין איש לאשתו בין כו' וא"א לדחות מ"ש בהדיא בספרי וירושלמי:

קיא

ויש מי כו'. לתרץ דברי הרמב"ם ואינו כלום דמספרי וירושלמי לא משמע כן ואמרינן שם ע' ב' מקיש כו' ואפשר שדייק מספרי שם אין לי אלא בעל שאין מיפר אלא נדרים שבינו לבינה ונדרים שיש בהן עינוי נפש האב מנין כו' לא אם אמרת בבעל שאין הרשות מתרוקנת לו כו' תאמר באב שהרשות כו' ואינו דמשם משמע להיפך:

קיב

איזו כו'. מתני' רפי"א:

קיג

כיחול ופרכוס. שם פ"א ב' וכרבנן:

קיד

כגון כו'. מסקנא שם פ' ב':

קטו

אפילו לא כו'. שם א' ואע"ג דא"צ למסקנא כמ"ש הר"נ שם ב' ד"ה אלא כו' מ"מ הגמ' לא הדר מזה אלא דקשיא להו שנית כו':

קטז

וי"א כו'. משום דכולה פרקין ר' יוסי היא אבל סברא ראשונה היא דעת הרמב"ן והרא"ש דהלכה כחכמים וער"נ פ"א א' ד"ה אלא לאו כו' ושם פ"ב ב' ד"ה וכיון כו' וערא"ש בפסקיו כתב הרמב"ם ז"ל והלכה כרבנן כו' וצ"ל הרמב"ן בנו"ן ושם וכן מסתבר דהלכה כרבנן אבל הרמב"ן ז"ל כו' וצ"ל הרמב"ם במ"ם:

קיז

דרחיצה כו'. כצ"ל ואע"ג דברמב"ם איתא כיחול וקישוט ט"ס הוא דלא כב"י שהרי אמרינן בהדיא פ' א"ב פ"א א' דאף רחיצה לא הוי ענוי נפש לר' יוסי:

קיח

וכ"ז כו'. ד"נ ע"ט א' ד"ה אם אתקשט כו' והכי איתא כו' ור"ל דאמרינן שם ע"א ב' הב"ע בדברים כו' משמע דלד"ה הוי דברים שבינו לבינה אבל כבר סתר תוס' שם ד"ה ה"ג גירסא זו ע"ש וצ"ע דהא אמרינן בנדרים שם פ"א א' איבעיא להו כו' ר"ה אמר אין מפר שלא כו' אלמא דפליגי כה"ג וערא"ש שם ד"ה פיר כו' ואע"ג שהר"נ מפרש שם ארחיצה מ"מ צ"ע:

קיט

או אפי' פירות כו' או כו'. שם דלא כר' יוסי וכנ"ל:

קכ

ואפי' אינו חנוני. שם פ"ב א' וכשמואל:

קכא

ולהרמב"ם כו'. דפסק כר"י אבל מודה בפירות העולם כמ"ש במתני':

קכב

נדרה כו'. ער"נ שם פ"ג ב' סד"ה אמרי וכ"ש לבית המשתה כו' וע' כמתני' דכתובות ע"א כ' המדיר כו' ושם כגמ' בשלמא לבית המשתה כו' ומוקמינן שם למתני' בנדרה היא כו' וקסבר הוא כו' וכ"כ הר"נ שם דגם מתני' דסיפא ע"כ בכה"ג וכתב שם דכ"ז עינוי נפש הוא וכדברי רי"ו. אבל הטור כתב סי' רל"ה דכ"ז אינן עינוי נפש ועמש"ש בס"ג וכ"כ בטוש"ע א"ע סי' ע"ד ס"ד:

קכג

יש כו'. טור:

קכד

ויש כו'. טור בשם אביו הרא"ש והוא מ"ש בפסקיו שם ודוקא משום עינוי נפש כו' וליתא משום דמתני' ר"י הוא כנ"ל וכ"כ בפי' שם במתני' ד"ה קונם שאני כו' וכ"כ הר"נ שם ד"ה אינו כו' וערא"ש פ"ב ב' ד"ה דאר"ה כולה כו' וכ"כ הר"נ שם:

קכה

נדרה כו'. עבה"ג ואע"ג דרבא בתראה מ"מ הלכה כר"נ רבו. הרא"ש:

קכו

ולאחר כו' הר"נ שם ד"ה ר"ג כו':

קכז

וכן הוא כו'. שם ט"ו ב':

קכח

ודברים כו'. הרא"ש שם ד"ה קונם כו' וד"ה ר"נ כו':

קכט

ודוקא שאמרה כו'. הרא"ש שם בפסקיו ובכתובות שם וכמש"ש אלא אר"ה בדר"י באומרת כו'. והרמב"ם כתב דוקא בהקדישה צ"ל יקדשו (כו') אבל בקונם א"צ וכ"כ בש"ע א"ע סי' פ"א ס"ב וטעמו דס"ל כי מתרצינן במסקנא שאני קונמות כו' א"צ לתי' הראשון באומרת כו' דאע"ג דבהקדש בדק הבית אין אדם מקדיש דשלב"ל כמ"ש הרמב"ם בהלכות זכיה מ"מ בקדושת הגוף מקדיש כמ"ש ברפ"ה דתמורה כ"ד ב' מבכרת כו' ושם כ"ה א' קסבר רשב"ג ולדות כו' ואעפ"כ מודה ברישא ועובר הוי דשלב"ל וכמ"ש בקדושין ס"ב ב' ובפ"ט לב"ב (קמ"ב) ומ"מ דוקא במעוברת וכמש"ש בקדושין כמאן אזלא כו' וז"ש שאני קונמות כו' אבל הרא"ש והטור ס"ל דמ"ש שאני קונמות כו' לא תי' אלא קושיא והא משעבדן ידיה לבעל אבל דשלב"ל צ"ל יקדשו כו' וער"נ שם ד"ה אא"ר אשי כו' וכ"מ ממ"ש ביבמות צ"ג א' ובקדושין ס"ג א' האיתמר עלה כו' משמע דמסקנא הכי אבל תוס' בקדושין שם ד"ה וידים כו' וה"ה כו' וכדברי הרמב"ם. ומ"מ דברי הרמב"ם צ"ע באומרת יקדשו ובלא קונם קשה קושית הגמ' והא משעבדן ידיה לבעל:

קל

יקדשו כו'. ואצ"ל לכי מגרשה דכי משני שאני קונמות מתורץ קושיא והא משעבדן כו'. ב"י ועתוס' בנדרים שם:

קלא

לפני בקרו כו' ואינם כו'. ערא"ש שם ד"ה שלא אתן כו' והא כו' והר"נ שם ד"ה שלא כו' והר"נ כתב כגירסת הרי"ף שם והרא"ש כתב כגירסת רש"י שם וערא"ש פ"ה דכתובות סכ"ו ולתוס' גירסא אחרת וע"ש בכתובות ס"א ב' ד"ה לא כו' והרמב"ם גורס בנדרים שם מים לפני בהמתך ותבן לפני בקרך וכתב ב"י משום דסובר כגירסת הרי"ף וסובר דוקא תבן חייבת ולא מים דסתם השקאה בנהר וכל כבודה כו' ובש"ע כאן לא נקט אלא בקרו וכרי"ף וכמ"ש בא"ע סי' פ' ס"ו ובכ"ע אפי' לא הכניסה כו':

קלב

אשה כו'. עש"ך:

א

ביום. עיין בתשובת ראש יוסף תשובה ו' דף י"ד שנשאל אשה שנדרה לאחר ל' יום ושמע בעלה ביום שנדרה ולא הפר לה (דאף שעדיין לא חל הנדר יכול להפר כדלקמן סעיף ס"ט) אם יכול להפר לה ביום שחל הנדר או נאמר כיון שלא הפר ביום שמעו שוב לא יכול להפר לה והעלה דבתר יום שנדרה אזלינן וכיון שלא הפר ביום שמעו אינו יכול להפר ואף אם זה הבעל לא הפר לה ביום שמעו משום שהיה סבור שלא יכול להפר אלא כשחל הנדר או היה יודע שיכול להפר אלא שיש לו זמן וא"כ מה שלא הפר היה משום שטעה בדין אפ"ה אינו יכול להפר דזה דמי למ"ש המחבר בסעיף שאח"ז וה"ה למי שיודע כו' ע"ש:

ב

ויש חולקין. [עיין בתשובת משכנות יעקב סימן נ"א מ"ש בזה]:

ג

ויש חולקין. עיין בתשובת משכנות יעקב סימן צ"ב מ"ש בזה:

ד

אין יכולים כו'. כך לשון הטור וכ' הב"י עלה פלוגתא דרבי יאשיה ור' יונתן ופסק הרא"ש הלכה כר' יאשיה דמחמיר וע' בתשו' מאור הגולה רבינו עקיבא איגר זצ"ל סימן מ"ז שתמה ע"ז דהא לענין הקמה הוי ר' יאשיה לקולא במה דס"ל ע"י שליח לא הוי הקמה ועיין שם בסימן מ"ח יישוב לזה. וכתב עוד שם דלפום ריהטא נראה לפ"מ דאמרינן בפ' המדיר דכל מלתא דליתא בשליח ליתא בתנאי אם כן ה"ה הכא בבעל שהפר נדרי אשתו בתנאי שתעשה כך וכך דהדין דאף אי לא מקיימת התנאי נתקיים ההפרה והתנאי בטל ומעשה קיים כיון דהפרה ליתא ע"י שליח אולם הרי בטור ושו"ע ס"ס רל"ה סעיף ד' מפורש בהיפוך דבלא קיום התנאי בטלה ההתרה וצ"ל הטעם כיון דמה דקי"ל דאינו יכול להפר ע"י שליח הוא מספק אם הלכה כרבי יאשיה או כר' יונתן א"כ בהיפוך קי"ל לחומרא דלמא יש הפרה ע"י שליח והוי מעשה שאפשר לקיים ע"י שליח דמהני תנאי כו' ולפ"ז יצא לנו דין חדש באם הפר תחלה בתנאי ואחרי שעה שנית ע"י שליח בסתם בלא תנאי בזה אף בלא קיום התנאי חל ההפרה בממ"נ אם הדין דיכול להפר ע"י שליח חל ההפרה שנית ע"י שליח בסתם ואם אינו יכול להפר ע"י שליח ממילא הוי מעשה שא"א לקיים ע"י שליח ותנאו בטל והמעשה דהפרה ראשונה קיים ושוב פקפק בזה למ"ש השמ"ק בנזיר דהיכא דהמעשה הוא רק דבור א"צ שיהיה אפשר לקיים ע"י שליח אולם בתוס' נזיר דף י"א מבואר דאף בכה"ג צריך אפשר לקיים ע"י שליח ע"ש:

ה

וי"א שאינו יכול כו'. עיין בתשובת רבינו עקיבא איגר זצ"ל סימן מ"ח בד"ה ובהא שכתב דנראה לו דאף להר"ן דסובר דאין נשאלין על ההקם רק בו ביום מ"מ אם בו ביום אחר ההקמה מיפר לה ולמחר או לאחר זה נשאל על הקמתו כיון דחכם עוקר נדרו מעיקרו והוי כלא קיים מהני ההפרה דבו ביום אחר הקמתו ורק להפר אחר שאילת הקמתו זהו לא מהני אם אינו ביום שמעו אבל בזה דהיפר ביום שמעו אחר הקמתו כל אימת ששואל על הקמתו חלה למפרע ההפרה ע"ש:

ו

שהבעל מפר. עיין בתשובת מהרי"ט ח"א סימן ד' שכתב דבעל יכול להפר נדרי אשתו שנדרה בנזירת שמשון כיון דנ"ש הוא מדברים שיש בהם עינוי נפש ואף דאמרינן בסוף מכות דנ"ש ליתא בשאלה היינו דוקא חכם א"י להתיר אבל בעל מפר ושוב מצא כן בתשובת הרדב"ז סי' א' פ"ה ע"ש אכן בש"ך לקמן סי' רצ"ט ס"ק כ"ח הביא תשובת מבי"ט ח"ב סימן מ"ה שכתב בשם מהר"י בי רב שאין הבעל יכול להפר מה שנדרה בנ"ש ע"ש:

ז

ויש מי שמתיר. [עיין בתשובת משכנות יעקב סימן נ' שיישב שיטת הרמב"ם ממה שהשיגו עליו הרא"ש והר"ן ומסיים ואעפ"כ יש להחמיר בדבר ע"ש]:

ח

היום. עיין בתשובת בית יעקב סי' קנ"ב אי בעינן דוקא כל היום כולו או אפי' בשעה פורתא הוי עינוי נפש ע"ש כל התשובה ועיין במל"מ פ"ד מהלכות נדרים דין ד' שהשיג עליו:

ט

שאיני נהנה. עיין ט"ז ס"ק נ"ד מה שתמה על הפרישה ועיין בתשובת בגדי כהונה חלק יורה דעה סימן ו' באמצע התשובה מה שתמה על הט"ז בזה:

י

להפר. עיין בה"ט מ"ש מיהו יש להפר כו' והוא דעת הפרישה והש"ך אכן אין כן דעת הט"ז לקמן ס"ק ס"ג ומחלק דדוקא במעשה ידיה לקמן סעיף ע"א יחול הנדר אם יגרשנה אבל בתשמיש אף אם יגרשנה לא חל הנדר כיון דלא חלה הנדר מהשתא ע"ש ועיין בספר בני אהובה פי"ד מהלכות אישות הלכה ו' מה שכתב בזה:

יא

ברצון אשתו חל הנדר. כן כתב גם באע"ה סימן ע"ו סעיף י' ומשמע דאפילו לא נדר לזמן רק נדר שלא לקרב לעולם חל אם עשה ברשותה. ועיין בספר בני אהובה פי"ד מהלכות אישות הלכה ו' שהקשה ע"ז כמה קושיות ולבסוף כתב כיון דקונמות מפקיע מידי שעבוד רק דאלמוה רבנן לשעבודה דבעל והאשה. אפשר לומר כי אלמוה רבנן היינו היכא דאינה מרוצה אבל היכא דנתרצית כו' ולפ"ז יתחדש לנו דכי מהני רצון דידה דוקא בקונם אבל בשבועה לא מהני דשבועה אינה קדושת הגוף דיפקיע השעבוד. ועפ"ז הניח בצע"ג דברי הרמ"א שאחר זה בשם מהרי"ו האשה שבקשה כו' דמשמע דגם בשבועה מהני רצון דידה אף לעולם דזה אינו ודוקא על זמן מה מהני ולא לעולם ע"ש:

יב

לא עשתה רק שלא יכעוס. עיין בתשובת הראנ"ח ח"ב סי' מ"ד שכתב דמזה משמע דאי הוי פשיטא לן שהמחאה היתה על מניעת התשמיש לא היתה השבועה חלה ואע"ג שהיא נתנה לו רשות למנוע ממנה תשמיש מ"מ יכולה לחזור בה ואין נתינת רשות מהני אלא היכא דלא הדרה בה ואפשר לדחוק דההיא איתתא אע"ג שהיתה מפצרת בו למנוע ממנה תשמיש כיון שהוא עדיין לא שמע בקולה לא חשיבא נתינת רשות עד שיסכים הוא בדבר ואין הסכמתו נראה אלא כשרוצה לישבע הלכך את"ל דבאותה שעה הדרה בה הוי כאילו לא הרשית אותו כלל ואין השבועה חלה אבל כל היכא שכבר הרשית אותו לא מצי תו הדרה בה עכ"ד ע"ש:

יג

שאני עושה. עש"ך ס"ק פ"ו ועיין בשער המלך פ"ג מהלכות נדרים הלכה יו"ד מ"ש בזה:

יד

שמא יגרשנה. עיין ט"ז סוף ס"ק ס"ג ועיין בתשובת בגדי כהונה סוף סי' ו' מה שתמה על הט"ז:

טו

ולא יכול להחזירה. לכאורה נראה דאם הוא כהן אין צריך להפר דהא בלא"ה אינו יכול להחזירה ומהאי טעמא אינו יכול כלל להפר דלא הוי דברים שבינו לבינה וצ"ע:

טז

אינו צריך להפר. עיין בשו"ת דברי אגרת סימן א' באמצע התשובה שהקשה דהא בנדרים דף פ"א איתא מאן תנא דברים המותרים כו' ר"ג הוא וא"כ כיון דפסקינן הכא כרבנן דר"ג דא"צ להפר איך פסקו לעיל סימן רי"ד דדברים המותרים וכו' ובאמת הרמב"ם ז"ל לא הביא כלל רק דינא דדברים המותרים ע"ש על מה שיישב על זה:

א

(סי' רל"ד ש"ך מסק"ד) וע"ל סי' רכ"ח ע' בשכנה"ג בטור (אות ב') ובמ"ל (פ"י מה"נ):

ב

(ש"ע סעיף י') יאמר האב לבתו קודם ולדעת היש חולקים לקמן (סכ"ה) צריך שישמע קודם שתצא מביתו דבעי' דבשעת שמיעה תהיה ברשותו ובהפרת הבעל אפשר דאף אם השמיעה תהיה אחר שכנסה מהני ג"כ ולא הוי ככלל אין הבעל מיפר בקודמין כ"כ הר"ן:

ג

(ש"ע סעיף י"א) מפר האב לבדו והר"ן מסתפק דאפשר דאפילו בצירוף יבם א"י להפר:

ד

(שם ט"ז ס"ק כ"ד) כנ"ל לדעת הטור וצ"ע לענ"ד לק"מ דאף דלא קיי"ל כשמואל בפי' המתני' דלא מיירי מתני' בשמע הארוס מ"מ בעיקר הדין קיי"ל כשמואל דנראה לארוס ראשון אחרון מצי מפר ובפרט דהא אמרינן עלה ת"כ דשמואל:

ה

(ש"ע סעיף כ"א) אלא ביום שמעם ע' ת' ראש יוסף (סימן ז') בנדרה שיחול הנדר לאחר ל' יום ושמע הבעל ביום שנדרה ושתק דא"י להפר ביום שחל הנדר וע' בב"י (סי' זה סל"ה) ודוק וע' ב"ח (סקמ"ו) שכתב הטעם דבעל יכול להפר קודם שיחול כיון דצריך להפר ביום שמעו מש"ה יכול להפר קודם שחל הנדר דאם לא יפר עתה שוב א"י להפר ע"ש:

ו

(סעיף כ"ג בהג"ה) היא סבדת הגהות מרדכי. וכן יש לדייק דהכי הוא דעת הרא"ש בפירושו ודעת תוס' נדרים (דף ה' ע"ב) בעובדא דרבינא דהו"ל נדרא לדביתהו דפירשו תוספות והרא"ש דקיים לה בעל ע"ש וע' בש"ע אה"ע (סימן י"ב ס"ב) ובב"ח שם:

ז

(שם ש"ך ס"ק ל"ט) לכתחילה להוציא נפשיה מפלוגתא בפשוטו י"ל דע"י ששואל על ההקמה והחכם מתיר לה אין עוד פקפוק כיון דמה דלא מהני שאלת הקמה אם אינו ביום שמעו משום דאף דההקמה נעקר מ"מ אין ביום שמעו וכיון דעכ"פ ההקמה נעקר הוי כלא קיים אלא כשתק ביום שמעו דמהני התרת חכם ודוק:

ח

(ש"ך סקמ"ה) ואע"ג דנראה דהר"ן כתב כן לענ"ד דברי הר"ן הם סוגיא ערוכה (ר"פ המדיר) ולא תתקשט ולא תאסר א"כ קרי לה מנוולת הרי דאף לר' יוסי וקישוט לא הוי ע"נ מ"מ כיוו ע"י דקורים לה מנוולת עשוייה לעבור ותתסר בתשמיש יכול להפר מיד והיינו ממש כסברת הר"ן הנ"ל:

ט

(שם בשו"ע סעיף ל') אין יכולים לעשות שליח וכן הוא לשון הטור וכ' עלה הב"י פלוגתא דר' יאשיה ור"י (פ' נערה) ופסק שם הרא"ש הלכה כר' יאשיה דמחמיר עי"ש ותמוה דהא לענין הקמה הוי ר' יאשיה להקל דע"י שליח לא הוי הקמה גם בנ"י (פ"ח דב"מ) בסוגיא דשאילה בבעלים כתב בשם הר"ן כיון דליכא הכרע במלתא קי"ל לחומרא וגבי נדרים לא מצי מפר ע"י שליח וגבי שאילה בבעלים פטור דהמע"ה וכן הביא בש"ע ח"מ (סימן שמ"ה סמ"ו בהג"ה) א"כ ממילא לענין הקמה יש לפסוק דע"י שליח הוי הקמה וצע"ג וע' בתשובת יד אליהו (סנ"א) שהקשה כן על הרמ"א שלא הגיה כאן די"א דיכולים לקיים ע"י שליח כדהביא דעת החולקים לענין שאילה בבעלים ובאמת התמיה נופלת על הרא"ש דכ' בפשיטות דר' יאשיה הוא המחמיר וביותר על הטור דפסק דא"י לקיים ע"י שליח וצ"ע:

י

(שם סעיף ל"ו בהג"ה) אינו מופר כלל. ע' ת' שער אפרים (סמ"ג):

יא

(ש"ע סעיף מ"ט) אלא ביום השמיעה ומ"מ י"ל דאם בו ביום אחר ההקמה הפר נדרה ואחר כמה ימים נשאל לחכם על הקיום כיון דנעקר הקיום למפרע ממילא חלה ההפרה דבו ביום אף שהיה קודם השאלה על ההקמה כנלע"ד:

יב

(ש"ע סעיף נ"ה) ולאחר שתתגרש ואם נדרה שתאסר בקישוט אחר שתתגרש להסוברים דהקישוט הוי בינו לבינה עיין בר"ן פ' אף על פי (דף פ"ה) דלתירוצו הראשון א"י להפר כיון דלא חל עד אחר שתתגרש לא מקרי בינו לבינה ואינו דומה להאי דלעיל (סעיף ל"ד) דהתם מדין עינוי נפש הוא ולתירוצו השני (שם) יכול להפר אח"ז מצאתי בירושלמי (פי"ח דנדרים הלכה א') במה דאיתא שם דאף בינו לבינה מופר לעולם וקאמר עלה דא"כ מאי בינייהו דע"נ ובינו לבינה ומתרץ דאמרה קונם הנייתי עליך לכשאצא מרשותך והיינו דלא מיקרי בינו לבינה כיון דלא חל הנדר עד אחר הגירושין:

יג

(שם סעיף נ"ז) אין הבעל מצטרף ע' תשובת הריב"ש (סי' ת"ו):

יד

(שם סעיף נ"ט) ברחיצה וקישוט של היום לפ"מ דכתב הר"ן דלמסקנא מיירי מתני' כפשטא קונם רחיצה עלי אם ארחץ א"כ לא מצינו דניוול חד יומא הוי ע"נ לרבנן:

טו

(שם) אלא ליום א' והרא"ש בפירושו כתב דחד יומא לא מקרי עינוי וא"י להפר רק בתנאי אכילת פירות או רחיצה עולמית באם ארחץ היום בזה יכול להפר ול"א לא תרחץ היום ולא תאסר דניוול דחד יומא קרי ניוול ומסתמא תעשה כן ותרחץ ותאסר ויהיה עינוי נפש ע"ש:

טז

(שם) וי"א דרחיצה וקישוט וכביסת כסותה הוי ע"נ כמבואר בסוגייא דר"י ס"ל דכביסה עדיף מרחיצה וקישוט דאף להפוסקים כרבנן דר"י מ"מ הא לא מצינו דפליגי רבנן בזה על ר"י ומה"ת לומר דפליגי בסברות הפוכות דלרבנן רחיצה וקישוט הוי ע"נ וכביסה לא ולר"י בהיפוך ואף למ"ש הר"ן ד"ה ורמי דר"י אדר"י דלרבנן לא מצי למיפרך דנהי דרחיצה הוי ע"נ כיבוס לא הוי ע"נ וזה צריכים לומר ג"כ דלמסקנא דלא ליקשי דרבנן אדרבנן מ"מ נ"ל עיקר כאידך תירוצא דהר"ן דלרבנן אף דהוי עינוי נפש מ"מ חיי אחרים קודמים דאין בזה דוחק כלל דהא חזינן דאמרינן שם דר"י מצריך קרא לזה מדכתיב ולכל חיתם ואפשר דהר"ן כתב ג"כ רק לרווחא דמלתא לתרץ ב' תירוצים אבל העיקר כאידך תירוצא וקי"ל דכביסה לכ"ע הוי ע"נ:

יז

(שם בהג"ה) לא הוי דברים שבינו לבינה צ"ל לא הוי אלא דברים שבינו לבינה:

יח

(סעיף ס"ט) אע"פ שלא חל הנדר עמש"ל (סעיף כ"א):

יט

(ט"ז ס"ק ס"ג) ולא ניחא לי בכך כל דברי הט"ז אלו כתב המהרי"ט (ח"א) סי' נ"ה):

כ

(ש"ך ס"ק פ"ו) הוי ידי עושות עמך כו' ע' ש"ך לעיל (סי' רט"ז סק"ח) ולק"מ ועתוי"ט (ריש נדרים) ובנתיבות המשפט (נכ"ז ח"ח דף ר"י):

א

האב כו'. האב והבעל מפירים דוקא דברים שיש בהם עינוי נפש או בינו לבינה כדלקמן סעיף נ"ה ונ"ח אבל החכם מתיר כל נדריה:

א

נדרי כו'. וה"ה שבועת בתו ואשתו וכדלקמן סעי' ל"ז:

א

נערה. היינו בת י"ב שנה ויום אחד והביאה ב' שערות:

א

אפילו נדרה וכו'. וכן בעל מפר נדרי אשתו אפילו נדרה עד"ר ואפילו ביטל הבעל דעתו ונתן לה רשות לדור עד"ר. הרא"ש ומשמע דה"ה אם נתן האב רשות לבתו לדור עד"ר וכ"כ בדרישה וע"ל סימן רכ"ח ס"ק ע"ד:

א

בגרה. היינו ששה חדשים אחר שתביא ב' שערות כשהיא בת י"ב שנה ויום א':

א

עד שתתגרש כו'. כתב הב"ח דאשמועינן דכל שלא הגיע הגט לידה אע"פ שמסר הגט לשליח ואינו יכול לבטלו שלא בפניו אפילו הכי כיון שעדיין לא הגיע הגט לידה ויכול לבטלו בפניה ה"ל אשתו ומיפר הנדרים שבנתיים:

א

לא יפר לה. ומשמע דאפי' דיעבד אינו מופר וכ"מ בב"ח:

א

לא יפר לה בימים שבנתיים כו'. דכשיתקיים התנאי או כשיגיע הזמן תהיה מגורשת למפרע מעכשיו ונראה דאם הפר לה ולא נתקיים התנאי בענין שנתבטל הגט מופר בדיעבד:

א

וכן כל מי שנשאת באיסור כרת. כיון דאין קידושין תופסין בהן וכמו שנתבאר בא"ע סי' ט"ו אבל חייבי לאוין ועשה וכ"ש ערוה דרבנן קידושין תופסין בהן כ"ש בא"ע סי' י"ח ובסי' מ"ד וע"ש:

א

והפר לה בעלה כו'. כ' הב"ח ואע"ג דיכול להפר לכתחלה דהא קידושין תפסי בה מכל מקום כתב והפר לה בעלה כו' בלשון דיעבד משום דנשאת באיסור עכ"ל וק"ל דמ"מ הל"ל כשנשאת באיסור יפר לה לכתחלה אבל הכ"מ פי"א מה"נ דין א' כתב בלשון הזה דכתב רבינו הפר נדרה בל' דיעבד משום דנישואיה באיסור עכ"ל משמע דרצה לומר דמשום דנישואיה באיסו' לא יפר לכתחלה דהא כל שעתא בעמוד והוצא קאי וכ"כ העט"ז בהדיא לא יפר לה לכתחלה כיון שהיא אצלו באיסור כו':

א

אפילו אם הוא חייב במזונותיה. באופן שנתבאר בא"ע סימן נ"ה ומה שכתב הטור ל' יום אחר הקידושין היינו כשתבעה מיד בשעת קידושין ולא ירד כאן לדקדק בכך דעיקרי דינים אלו דחיוב מזונות כתב בא"ע שם ובזה נסתלקה תמיהת הב"ח עליו וע"ש:

א

ואפי' נדרים שהיו עליה קודם שנתארסה. מפירים עכשיו בשותפות:

א

וי"א כו'. כתב הב"ח דנקטינן לחומרא והכי משמע ממ"ש ב' דעות ולא הכריע גם ממ"ש דעת הרמב"ם בסתם ודעת הרמב"ן בל' י"א ע"כ וע"ל ס"ק כ"ב:

א

אין הארוס יכול להפר. דלעולם אין הארוס מפר אלא בשותפות ואפי' מת האב אחר שנתארסה דינא הכי כדלקמן סעיף ט"ו:

א

אם קיים האחד כו'. כתב בית יוסף בשם תשובת רשב"א דוקא קיים אב אבל לא בעל ומביאו ד"מ ולא משמע כן מדברי הפוסקים והט"ו ומה שדחקו להרשב"א לזה מ"ש מהמקדש אשה על מנת שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים והלכה אצל חכם והתיר לה הרי זו מקודשת כמו שנתבאר בא"ע סימן ל"ט סעיף ב' כבר תירצו הר"ן בנדרים דף ס"ז ע"א ע"ש:

א

אפי' חזר ונשאל כו'. ונ"ל אפי' נשאל על ההקמה בו ביום של שמיעת שניהם אינו יכול שוב להפר כו':

א

אין היבם מפר כו'. דמאמר אינו קונה ביבמה אלא מדרבנן וע"ל סעיף י"א:

א

יצאה מרשות האב. והבעל מפר לבדו הנדרים שנדרה אחר שנמסרה דמסירה ככניסה לחופה דמיא אבל לא מה שנדרה קודם שנמסרה לפי שאין הבעל מפר בקודמים וכ"נ דעת רבינו ירוחם נתיב כ"ז סוף ח"ג:

א

שלא שמעו כו'. ל"ד דאפילו הפר האב קודם שבגרה ולא הפר לה הבעל אינו יכול שוב להפר כשבגרה ואפי' להי"א לעיל סעיף ה' שכל אחד מפר ביום שמעו היינו כשהאב יכול להפר ביום שמיעת הבעל מה שאין כן הכא ובגרות דמי למיתה דלקמן סעיף ט"ו הלכך כיון שיצאה מרשות האב אין הארוס יכול להפר וכ"כ הב"ח וה"ה נדרה אחר שבגרה אין הארוס יכול להפר בין שאירסה קודם שבגרה או אחר כך דכיון שבגרה ויצאה מרשות אב שוב אין הארוס יכול להפר דאינו מפר אלא בשותפות וכדלקמן:

א

אינו יכול להפר. שאין הבעל יכול להפר נדרים שנדרה קודם לכן. טור. כלומר אף על גב דארוס מפר נדרים שנדרה קודם לכן כדלעיל סעיף ה' היינו משום שמפירים שניהם בשותפות אבל בעל כיון דיצאה מרשות אב אם כן אין הבעל יכול להפר לבדו:

א

משארסתיך כו'. ואף על גב דארוס יכול להפר אפילו הנדרים שנדרה קודם שנתארסה כדלעיל סעיף ה' מכל מקום אינו מוטל על הת"ח אלא לבטל מה שנדרה אחר שנתארסה אבל קודם לכן מסתמא הפר לה אביה כיון שהיה בידו להפר לבדו. פרישה. וכ"כ הב"ח ותירץ עוד דדוקא כששמע נדרה יכול הארוס להפר בקודמין מה שאין כן הכא שלא ידע ולא שמע על איזה דבר נדרה וכן להיש חולקים דלקמן סעיף כ"ה מהני הפרה לכשישמע אף על גב דלא שמע עכשיו והכא בנדרים שנדרה קודם שנתארסה ל"מ עיין שם:

א

או שמת אחר יום שמעו אין האב יכול להפר כו'. משמע הא כל שלא מת יכול להפר אפילו אחר יום שמעו. וצ"ע דז"א אלא לסברת הי"א דלעיל סעיף ה' אבל לא לסברת הרמב"ם שם והרמב"ם אשמועינן הכא דבמת אפילו ביום שמעו של בעל אינו יכול להפר ודו"ק:

א

ולהרמב"ם כו' ואחר כך שמע כו'. משמע דוקא שמע אח"כ אבל שמע בחייו אף על פי שלא הפר בחייו יכול להפר אחר כך וכ"כ בבית יוסף אלא שאתר כך מסיק בהיפך ובב"ה חזר בו ממסקנא זו עיין שם:

א

כנסה. היינו שעשה נישואין עמה והכא לכולי עלמא אינה חוזרת לרשות האב גם בנדרים שתדור אחר מיתת הבעל אלא היא ברשות עצמה:

א

או שמסרה לו כו'. אינה חוזרת לרשות האב אלא לענין נדרים שתדור לאחר מיתת הבעל. טור. והבית יוסף השיג עליו דאף להי"א דלעיל סעיף ח' היינו לענין שאין הבעל יכול להפר אבל כיון שיצאת כבר מרשות האב אין סברא לומר שתחזור עוד לרשותו אפילו לנדרים שתדור אחר מיתת הבעל ע"כ והב"ח השיג עליו ופשט דברי הש"ס פרק נערה שנתפתתה (כתובות דף מ"ט ע"א) משמע כהב"י וכן מוכח בתוספות שם בד"ה ואימא ובד"ה היאך עיין שם וגם מפשט דברי רש"י שם משמע דדמי לנשואים ומה שכתב וזו שנדרה בדרך לישנא דברייתא נקט ור"ל לאפוקי נכנסה לחופה ונדרה אחר מיתת הבעל נמי בדרך הוא. ועוד דנדר אלמנה וגרושה דאמר קרא יקום מיירי בנדרה כשהיא אלמנה ועלה קאי ברייתא דרבי ישמעאל והכי מוכח התם פשט מילתא דרבא דמייתי ראיה מנדרים לסקילה ותרומה וקאמר ההוא כבר פסקה תנא דרבי ישמעאל עיין שם ודוק:

א

נדרה והיא ארוסה ונתגרשה. חזרה לרשות האב והאב לבדו מפר אפי' נדרים שנדרה בעודה מאורסת כמו במת הארוס לעיל ר"ס י"א והלכך כשחזרה ונתארסה הארוס מפר אפי' הנדרים שנדרה קודם שנתארסה בשותפות האב כדלעיל סעיף ה' והיכא דמסרה להכניסה ונדרה ולא שמע בעל וגירשה חזר וארסה אין הבעל יכול להפר מה שנדרה תחלה כיון שכנסה לרשותו פעם אחת. טור. והשיג עליו הבית יוסף דאפילו מה שנדרה עכשיו אינו יכול להפר כלומר דמסירה הוי כנשואין והלכך שוב אין לאביה שום רשות בה והלכך גם הארוס אינו יכול להפר דלעולם אין הארוס מפר אלא בשותפות והוי כנתגרשה מן הנשואין דלקמן סעיף י"ד ולפי זה אם חזר ומסרה לכנסה יכול הבעל להפר נדרה שאחר המסירה כיון דהוי כנשואין אבל אין לסמוך ע"ז להקל כיון שדעת הטור והב"ח אינו כן וגם מדברי המחבר גופיה לעיל סעיף ח' נראה להחמיר בזה וגם בכאן הלך הב"ח לשטתו והשיג על הב"י שלא כדת (וגם הד"מ והפרישה הביאו דברי הב"י בסתם) מיהו כל זה כשלא שמע הבעל קודם הגירושין אבל שמע קודם הגירושין ה"ל כהקמה כדלקמן סעיף כ':

א

ולא שמע כו'. דאילו שמע וגירשה ה"ל כהקמה כמ"ש בסמוך:

א

וגירשה ואח"כ כו' אותו נדר כו'. תימה דהא אפי' אותן נדרים שנדרה עכשיו אינו יכול להפר ובטור לק"מ כדמפרש ב"י ושאר אחרונים דהאי כנסה היינו נמסרה ולא נכנסה לחופה אבל להמחבר דס"ל מסירה כנשואין דמי וכמו שנתבאר קשיא. ונראה לי דל"מ נדרים שנדרה עכשיו פשיטא דאין יכול להפר אלא אפי' אותו נדר שנדרה תחתיו לא אמרינן מיגו דאי הוה בעי הוה מפר אז יפר נמי עכשיו ודוק:

א

והפר האב קודם שמת. דכיון דהשתא במיתת האב יצאה מרשות האב אין יכול להפר דאין הארוס מפר אלא בשותפות:

א

ולא הספיק האב לשמוע כו'. אורחא דמלתא נקט דאי שמע מסתמא היה מפר אבל אי לא הפר אע"ג דשמע אע"פ שהארוס הפר בחייו אינו מופר ואינו יכול להפר עכשיו כיון שמת האב לפי שלעולם אינו יכול להפר אלא בשותפות וכ"מ בטור:

א

אין האב יכול להפר חלקו. דאע"ג דאם לא הפר האב כלל חוזרת לרשות האב וכדלעיל ר"ס י"א כיון דהפר בחיי הארוס גרע טפי לפי שנקלש חלק הארוס ואין בו כח להורישו לאב:

א

ודוקא שמת אחר יום שמיעה. של (בעל) [אב]:

א

ואם חזרה כו'. כתב הב"ח תימא דהלא להרמב"ם לעיל סעיף ה' לעולם אין יכולים להפר אלא כששניהם שמעו ביום א' ולפי מה שמחלק בדרישה (דהתם) [דהכא] בחזרה ונתארסה שאני לק"מ אבל בקונטרס אחרון השיג עליו ע"ש:

א

ולא שמע הארוס כו'. אבל שמע הוי גירושין כהקמה כדבסמוך:

א

אפי' לא כוון בשתיקתו אלא לצערה אינו יכול להפר. שוב כיון שעבר היום ואם שותק ע"מ לקיים לאלתר שוב אינו יכול להפר אפילו בו ביום הר"ן ומביאו ב"י וד"מ וכן הוא לקמן סעיף מ"א דקיום בלב הוי קיום:

א

הפרתו. ראשונה שהפר ביום שמעו קודם ההקמה הפרה וא"צ לחזור ולהפר כיון שהחכם עוקר הנדר מעיקרו הרי הקמה הראשונה כמי שלא היה:

א

והחריש לה יכול חכם כו'. וכ"ש אם לא שמע הבעל הלכך יתיר לה עדיין דיכול חכם להתיר:

א

ואם אינו ביום שמעו כו'. כלומר כיון דיש פוסקים לקמן סמ"ט דאין הבעל יכול לשאול על ההקם אלא ביום שמעו:

א

חכם או ג' הדיוטות. מיהו אף לאחר יום שמעו ישאל הבעל תחלה ויתיר לה גם כן די"ל דהבעל יכול לשאול על ההקם אף לאחר יום שמעו ושמא אין חכם או שלשה הדיוטות יכולים להתיר לה אחר הקמה של בעל הלכך לכתחלה להוציא נפשיה מפלוגתא יש לעשות כל מה דאפשר אבל העיקר כסברא הראשונ' כו' והלכך היכא דאין הבעל בפנינו יש להתיר לה על ידי שלשה הדיוטות ועיין בתשובת מהר"מ מינץ סי' י"ח וסי' קי"א שהאריך הרב בזה ולבסוף מסיק גם כן הלכה למעשה ראיתי דאיתא בי"ד שיש להתיר לבעל הקמתו אפילו אחר יום שמעו ואחר כך מפר הבעל לאשתו ואחר שהתיר לה הבעל יתיר החכם גם כן לאשה וע"ש:

א

אף על פי שאינם כו'. אף על גב דחכם אינו מפר אלא לצורך כדלעיל סימן רכ"ח ס"ג בעל שאני כיון דאינו מפר אלא עד שתחשך ואם לא יפר היום לא יוכל שוב להפר:

א

ואומר לה טלי כו'. ע"ל סעיף ל"ח:

א

אבל אם אינו שומע כו'. דראוי לשמוע בעינן לאפוקי חרש שאינו שומע כלל:

א

ומיהו אם כו'. הכי מוכח בש"ס (דף ע"ב) מיהו מסיק הרא"ש שם בפירושו שצריך לומר הרי הם מופרים לכשאשמע ובע"א לא תועיל הפרה ובאב צריך שתהיה בתו ברשותו לכשישמע וכ"נ מדברי הר"ן שם:

א

לפי שאין לו אישות. כמו שנתבאר בא"ע סי' מ"ג:

א

וי"א כו'. באמת הב"י והרב קצרו מאד בדבר ולדבריהם צ"ע דהא לקמן סעיף ס"ט אע"ג שתלוי במעשה יכול להפר אבל דברי ר' ירוחם (סוף נכ"ז) מכוונים וז"ל וי"מ דכי אמרינן שהבעל או האב יכולים להפר אפילו לא חל הנדר דוקא כשתלתה הנדרים בדבר שיש בו עינוי נפש או בדבר שבינו לבינה כגון ההיא שאני נהנה לאבא ולאביך אם אני עושה לפיך או נטולה אני מן היהודים אם אני משמשך אבל אם תלתה בדבר שאינו עינוי נפש ואינו בינו לבינה כגון קונם יין אם אלך למקום פלוני אינו מפר עד שיחול הנדר (כלומר אף על גב שעיקר הנדר הוא מעינוי נפש כמו קונם יין כיון שלא תלתה בדברים של עינוי נפש או בינו לבינה אינו יכול להפר עד שיחול) וכן כתב הרר"י בשם רבותיו ול"ד לההיא דאמרי' קונם יין לאחר ל' יום מפר אע"פ שלא חל הנדר דהתם חייל ממילא עכ"ל ולענין דינא אע"ג דמדברי הרמב"ם פי"ב מה"נ דין י"ב שכתב אמרם היין הזה אסור עלי אם אלך למקום פלוני ה"ז מפר אף על פי שעדיין לא הלכה כו' וכן כתב הסמ"ק סימן ק"ו וסמ"ג דף ע"ג ע"ב והטור נראה דלא כר"י מכל מקום יש להחמיר באיסור דאורייתא ועוד שהרי ר"י גופיה מביא שם דברי הרמב"ם וכתב עליה וי"מ דכי אמרי' כו' ועוד דלקמן ס"ק פ"ד כתבתי דגם דעת הטור כן והלכך י"ל דמה שכתב כאן אם אלך למקום פלוני מיירי כשיש בהליכה זו דבר של עינוי נפש ועוד שכן דעת הר"ן ר"פ בתרא דנדרים (דף פ' ע"א) שהוכיח כן מהסוגיא וז"ל והקשה הרב ר' יונה כו' י"ל דכי אמרי רבנן דמפר אע"פ שלא חל הנדר ה"מ היכא שא"א לה להנצל אפילו כי מזדהרה בתנאה מעינוי נפש או מדברים שבינו לבינה כגון נטולה אני מן היהודים אם משמשתו שאינה יכולה להנצל מדברים שבינו לבינה א"נ כגון שתלתה תנאי בדבר שהיא עשויה לעבור עליו כגון שאני נהנה לך אם אני עושה ע"פ אבא או ע"פ אביך דטריחא לה מלתא להזהר שלא לעשות על פיהם אבל היכא דתלתה נדרה בדבר שאינו לא מעינוי נפש ולא מבינו לבינה והוא דבר שאפשר לעמוד בו אינו מפר עכ"ל מיהו מה שהוסיף הר"ן להקל דאפילו באינו עינוי נפש או בינו לבינה ותלתה תנאה בדבר שהיא עשויה לעבור עליו נראה אף על גב דמדברי ר"י נראה שאין מחלק בזה מכל מקום אין להחמיר ואף על גב דנראה דהר"ן כתב כן משום הך דאני נהנית לך אם אני עושה ע"פ אבא או ע"פ אביך ויש לומר דהתם נמי דברים שבינו לבינה הוא וכמ"ש לקמן ס"ק פ"ד בשם הטור מכל מקום כיון דבלא"ה נראה מדברי הרמב"ם ושאר פוסקים דבכל ענין יכול להפר אין להחמיר:

א

ויש חולקים. אכולה מילתא קאי:

א

כי כן אמרו לו. כלומר וזה הוי כמפרש לאפוקי אמרו לו סתם אשה נדרה בביתך שאע"פ שהוא סבור שהיה בתו הוי הפרה בסעיף ל"ג וזהו כדעת הר"ן והרא"ש ור"י אבל הב"ח פסק דאם סבור בדעתו שהיא בתו נמי דינו כמפרש ולא מיקרי סתם אלא כשאמרו לו נדרה אשה בתוך ביתך והוא הפר בסתם למי שהוא ויש להחמיר באיסור דאורייתא כיון דבלא"ה דעת הרמב"ם והרמב"ן והטור נראה דסתם דינו כמפורש וע"ל סי' ש"מ סעיף כ"ד:

א

נדרה מהתאנים כו'. ק"ק פשיטא דאינה הפרה דהא צריך לפרט ודוחק לו' דבדיעבד הוי הפרה אפי' בלא פירוט וי"ל דא"צ לפרט אלא משום דנדע דלא נדרה דבר כדי לאפרושי מאיסורא וכדלעיל סי' רכ"ח וא"כ בהאי פירוטא דבין תאנים וענבים אין חילוק בזה. דרישה. והאי דוחק וא"א לאמרו וכמש"ל סי' רכ"ח ס"ק כ"ד והאי י"ל נמי ליתא וכמ"ש שם דבכל מילי צריך לפרט הנדר ועוד דאכתי תקשה דהא כתבו הרמב"ם והמחבר לעיל סעיף כ"ה דבעל מפר נדרים אע"פ שלא שמען אלא הדבר פשוט דא"צ לפרט הנדר אלא בהתרת החכם משום מילתא דאיסורא ואילו הוה ידע חכם שיש בו נדנוד איסור לא היה מתירו או היה מתירו בחרטה או בפתחים אחרים אבל הבעל מפר לרצון אשתו אפי' מילתא דאיסורא והכי משמע פשטא דסוגיא בפרק השולח (גיטין דף ל"ה ע"ב) והיינו דלא אשתמיט חד מהפוסקים דכתב שצריך לפרט הנדר גבי בעל כנ"ל:

א

ורצה גם בהפרה זו. אע"פ שלא חזר והפר לה בפירוש הוי הפרה:

א

לאו כלום הוא. כיון דבטעות הוי:

א

וסבור שהיא בתו כו'. ע"ל ס"ק מ"ז:

א

לאחר שתתאלמן. והפר לה ואחר כך נתאלמנה הרי זה מופר:

א

אינו מופר. במה שמפר אחר הנשואין:

א

וה"ה אם היתה ארוסה. בתולה שלא היתה לאיש מעולם בשעה שנדרה כו' עט"ז. כ"ש אם היתה ארוסה לאחר שנתאלמנה אלא בבתולה ה"א כיון דהיה יכול להפר או בשותפות הבעל כדלעיל סעיף ה' יפר גם עכשיו בשעת חלות הנדר:

א

אבל אם אמרה קונם ענבים עלי כו'. ע"ל סי' רכ"ט ס"ק ו' וס"ק י':

א

מחול לך או מותר לך כו'. דבכה"ג מהני גבי חכם לעיל סי' רכ"ח ס"ג בבעל ל"מ אף בפתח וחרטה:

א

ויש מי שחולק כו'. אבל באומר בטל מודה:

א

לפיכך אם הפר בלבו. ולא אומר טלי ואכלי כדלעיל סעיף ל"ט:

א

וכיון שראה כו' בלבי היה להפר כו'. ונראה דה"ה אם אומר הפרתי לה קודם לכן אבל אם אומר הפרתי לה עכשיו אחר שהעידו עדים נאמן ואע"ג דבכה"ג לענין ממון אינו נאמן כמו שנתבאר בח"מ סי' ע"ט סעיף ה' היינו משום שהוחזק כפרן לאותו ממון וזה לא שייך בנדרים אבל באומר הפרתי קודם לכן על כרחך אינו נאמן כיון שאמר תחלה לא נדרה ודו"ק ועיין לעיל סי' רל"ב ס"ק כ"ה:

א

וי"א כו'. כלומר דלא ידעינן אם הוקם או הופר ולחומרא הוי קיום וכן לקמן סעיף מ"ו וי"א דהוי קיום מספק:

א

או שאמר לה קיים ליכי ומופר בבת א'. עד כאן לשונו ורוצה שיחולו שניהם בבת אחת:

א

אין כאן לא הקמה כו'. ויכול לעשות אח"כ מה שירצה הקמה או הפרה וכתב העט"ז ואע"ג דאמרינן לעיל סעיף מ"א דאם קיים בלבו יכול לחזור ולהפר תוך כ"ד שאני התם דקיים בלבו אבל הכא הא הוציא הקיום בשפתיו כו' ואין דבריו נראין דהא ודאי קי"ל תוך כ"ד כדבור דמי אפילו הוציא בשפתיו לבד ממקדש ומגרש ומגדף ועובד עבודת כוכבים שאומר אלי אתה וכדמוכח בכמה דוכתי והוא פשוט אלא הכא אין כוונתו לחזור ממה שאמר בתחלה קיים ליכי אלא אומר קיים ליכי וגם מופר ליכי:

א

ומתיר לו הקמתו. אפי' לאחר כמה ימים ולא אמרינן דהוי כשתיקה דכיון שאינו יכול להפר הוי כמו שאינו יודע שיכול להפר (דלעיל סעיף כ"א) שאין שתיקתו קיום ומפר אפילו לאחר כמה ימים ומכל מקום צריך שיפר ביום שאלה שהוא לו כיום שמיעה. טור:

א

והתפיס אחר בנדרה. משמע אחר יאמר ואני כמותה וע"ל סימן רכ"ט סעיף ג'. וכתב הב"ח תימה רבה דבסעיף ל"ז כתב כל' הרמב"ם דהבעל מפר בנדרים שענינם עקירת הנדר מעיקרו כו' וכאן כל' הטור שאין הבעל והאב עוקרים הנדר מעיקרו כמו החכם והלשונות חולקים וסותרי' זה את זה ומי שאמר זה לא אמר זה וצריך עיון עד כאן לשונו ותימה רבה לתמיהתו דא"כ לדבריו קשיא אהרמב"ם גופיה דהא מבעיא בש"ס איבעיא להו בעל מעקר עקר או מיגז גייז למנ"מ להתפיס אחר בנדר כו' ופשט ש"ס דמיגז גייז אבל בחכם פשוט במשנה וש"ס דמעקר עקר וכ"פ הרמב"ם גופיה בפ"י מה"נ דין ח' דבהתרת חכם הותר הראשון הותר כולו. ובפי"ג דין ט"ו גבי בעל דלא הותרה אלא הראשונה שהפר לה עיין שם אלא ודאי כדכתב הכ"מ רפי"ג וז"ל ועקירת הנדר שהזכיר הרמב"ם גבי בעל היינו שחל הנדר והבעל בהפרתו עוקרו ומבטלו (כלומר לאפוקי אומר אי אפשי שתדורי או אין כאן נדר כדלעיל סל"ז שאין כוונתו שלא היה רוצה בנדר מעיקרו אלא מפירו מעכשיו) ומאי דאיבעיא לן בעל אי מיעקר עקר אי מיגז גייז על ההקדמה מ"ש הרמב"ם שהבעל עוקר הנדר מעיקרו ומפירו שייך למבעיא הכי אי אמרינן דעקירה ממש עקרה ליה כיון שעל ידי שמבטלו משוי ליה כאלו לא היה או דלמא נהי דעוקרו מעיקרו ע"י הפרתו מיהו לא משוי ליה כאלו לא היה אלא כאלו חל הנדר והוא מבטלו ועוקרו ולזה קורא מיגז גייז עד כאן לשונו וא"כ מאי דאמרינן הכא שאין הבעל עוקר הנדר מעיקרו כמו החכם כלומר נהי דמעקר עקר ליה מכל מקום אינו עוקר כמו החכם שעוקר כאלו לא היה:

א

שאין הבעל והאב כו'. ומה"ט אם אמרה שבועה שלא אוכל והתיר הבעל הראשונה אין השניה חלה מה שאין כן בחכם כמ"ש לקמן סימן רל"ט ס"ק כ"ו:

א

אמן כו'. או כל דבר שהוא קבלת דברים כדלעיל סימן ר"ט:

א

ודברים כו'. כלומר או דברים:

א

לעולם. ואפי' לאחרים:

א

אבל לאחר שתנשא. לאחר:

א

הבעל נעשה שליח כו'. אף על גב דאמרינן לעיל סי' רכ"ח סעיף ט"ו דאין אדם יכול לעשות שליח לשאל על נדרו בעל שאני דאשתו כגופו דמיא ומה"ט אין הבעל מצטרף עם ב' להתיר נדרי אשתו והאב מצטרף להתיר נדרי בתו:

א

אבל הוא לא יקבצם. דשמא היא אינה רוצה שיתפרסם הדבר על ידי שיקבצם וכתב העט"ז לפיכך אם נתנה לו רשות גם לקבצם ולהתיר יעשה ועב"ח:

א

י"א כו'. הב"ח פסק להקל דנקטינן כיש מי שחולק בלא טעם וראיה ואשתמיטתיה דברי הרב בב"ה ובכ"מ שפסק כהי"א כבתו שוה לאשתו והאריך בדברים נכוחים והשיג על המזרחי ע"ש וכן כתב בספר צדה לדרך פ' מטות וכן דעת רבינו ירוחם סוף נתיב כ"ז וכן עיקר:

א

וי"א כו'. כתב הב"ח ט"ס הוא וצ"ל וי"א דבכיחול וקישוט כו' דברחיצה ליכא למאן דאמר דלא הוי עינוי נפש ונראה דאינו ט"ס (גם בעט"ז כתב כן) והוא דעת הרמב"ן שהביא בבית יוסף שהזכירו הרא"ש עיין שם מיהו צ"ע על הבית יוסף גופיה (ואחריו נמשך התוי"ט ר"פ בתרא דנדרים ע"ש) דנראה דכיון למה שכתב הרא"ש ר"פ בתרא דנדרים אבל הרמב"ן ז"ל כתב דקישוט ותשמיש הוי דברים שבינו לבינה כו' ואפשר דסבירא ליה דהלכה כר' יוסי כו' וע"כ ט"ס הוא. וצ"ל הרמב"ם דהא כתב שם לעיל מיניה בסמוך דהרמב"ן פסק כרבנן ושהאריך בראיות עיין שם ואם כן דעת הרמב"ן להדיא דרחיצה הוי עינוי נפש ומבואר גם בבית יוסף ובתוספת י"ט שם וכ"מ בהרא"ש שם וצריך עיון:

א

ולהרמב"ם. אם אמרה קונם פירות עולם עלי ודאי הוי נדרי עינוי נפש אבל בפירות מדינה או של איש אחד לא הוי אלא דברים שבינו לבינה כן משמע ברמב"ם שם וכן הוא בעט"ז:

א

לבית האבל או לבית המשתה כו'. ע"ל סימן רל"ה ס"ק ט"ו די"א דלא הוי עינוי נפש:

א

על אחד מצטערת כו'. כגון שהא' פת נקיה והב' פת קיבר ואף על גב דאפי' נדרה ממין רע ולא טעמתו מעולם מפר כדלעיל סעיף ס"א שאני התם דלא נדרה אלא מאותו מין בלבד מה שאין כן הכא שנדרה בבת א' גם מדבר שמצטערת א"נ שאני התם שנדרה מהמין כולו מה שאין כן הכא דלא נדרה אלא מככרות אלו לבד וזה נראה יותר:

א

והפר לשתיהן. להרמב"ם והמחבר לעיל סעיף ל"ו אין צריך שיפר לשתיהם ביחד אלא בכל ענין מה שהופר הופר אבל להיש חולקים שם צריך הכא שיפר סתם לשתיהם דאז אותה שמצטערת הופר אבל אם הזכיר בפירוש א' שמצטערת לא הופר כיון דלא הפר רק קצתו כן כתב הטור (וכ"כ בעט"ז) והבית יוסף והאחרונים לא כתבו מאין הוציא הטור כן ונראה לי שיצא לו כן ממה שכתב הרא"ש בפירושו לנדרים סוף דף פ"ב ובפסקיו שם וז"ל דהא דתנן במתניתין הפר לתאנים אינו מופר עד שיפר אף לענבים התם כשפירש שהפר דוקא לתאנים אבל הכא מיירי שהפר סתם עכ"ל. אבל באמת נראה לי דהרא"ש לא כ"כ אלא לשמואל דסבירא ליה דמפר אף לשאינה מצטערת עיין שם מבואר כך להדיא בהרא"ש ואשמועינן דאף לר' יוחנן דפליג עליה דאינו מופר לשאינו מתענה אפילו הפר בסתם אינו מופר אבל לרבי יוחנן דסבירא ליה דאין בידו להפר לשאינה מתענה וקי"ל כותיה אפי' פירש והפר למתענה בלבד מופר ול"ד להפר לתאנים דיש בידו להפר גם לענבים וה"ל הופר מקצתו אבל הכא כיון שאין בידו להפר אותה דאינה מצטערת אם כן הרי הפר כל מה שבידו להפר והפרה דאידך אינו מעלה ומוריד כיון שאין בידו להפר והכי משמע לישנא דרבי יוחנן מפר למתענה ואינו מפר לשאינה מתענה דמפר למתענה בלבד וכ"כ הר"ן להדיא במה שכתב וז"ל ונראה בעיני דשמואל ורבי יוחנן בהכי פליגי משום דקרא כתיב ואישה יפירנו ומפקינן מהאי קרא לקמן דצריך הבעל שיפר כל הנדר דיפירנו כולה משמע ואם הפר מקצתו אפילו מה שהפר אינו מופר שכך היא עיקר הגירסא בההיא שמעתא דלקמן (גבי נדרה מתאנים וענבים) כמו שנכתוב בס"ד מ"ה קאמר דכיון שנדרה משתי ככרות הרי הנדר א' ואי אפשר להפר לחצאים דיפירנו כתיב ומ"ה מתוך שהוא צריך להפר ויכול להפר למתענה משום עינוי נפש מפר גם כן לשאינה מתענה דאי אמרת לא מצי מפר נמצא שאף הפרתו למתענה אינו כלום וכיון דרחמנא יהיב ליה רשות להפר נדרים ע"כ מפר אף לשאינה מתענה דמתענה בשאינה מתענה תליא ואי אמרת לא מצי מפר איכא עינוי נפש ורבי יוחנן אמר מפר למתענה ואינו מפר לשאינה מתענה דס"ל דנהי דיפירנו אמר רחמנא דמשמע כולו ולא פלגא היינו לומר שצריך להפר כל הנדר שהוא יכול להפר דיפירנו דקרא אעינוי נפש קאי הלכך כל שהפר כל מה שיש בו עינוי נפש בהכי סגי ויפירנו קרינן ביה ומש"ה מפר למתענה ואין מפר לשאינה מתענה עכ"ל וכ"נ מדברי רבינו ירוחם סוף נכ"ז שכתב בסתם מפר למתענה ואין מפר לשאינה מתענה וגבי נדרה מהתאנים וענבים הביא דעת הרא"ש במסקנא וכ"נ עיקר ועוד דהא בלא"ה דעת הרמב"ם וסמ"ג והמחבר לעיל סל"ו דגם בהפר לתאנים בלבד למה שהפר מופר וכתב רבינו ירוחם שם שכן דעת רוב הפוסקים (גם בפרישה כתב שבס"א מדוייקים בטור ליתא להאי מלתא ואפשר שבכיון השמיטוהו ע"ש):

א

שאיני נהנה לבריות. כלומר שאיני נהנה מן הבריות וכן בסעיף ס"ה:

א

ולאחר שתתגרש חל הנדר. כיון שלא הפר לה וע"ל סעיף נ"ה:

א

אלא מלקט כו'. ונראה דה"ה בכל דבר הפקר:

א

שאמרה הנאת תשמישך עלי. ואע"ג דהנאת תשמיש דבר שאין בו ממש הוא ואין נדרים חלים על דבר שאין בו ממש מתרצים דבורה כאלו אמרה גופך להנאת תשמישך עלי עט"ז והוא מדברי ריב"ש שהביא בית יוסף וע"ל סימן רי"ג:

א

אין צריך להפר שהיא משועבדת כו'. ומיהו יש להפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לו כדלקמן סעיף ע"א וכן כתב בפרישה סוף סימן זה:

א

אסרה עליה תשמיש כו'. אבל אמרה קונם תשמישי על כל העולם דעת הבית יוסף דאין צריך להפר דמשועבדת ליה אבל הטור כתב דיפר וכתבו הב"ח והפרישה הטעם דמגו שחל על כל העולם חל נמי לדידיה:

א

קונם שאיני נהנית לך. כלומר שאיני נהנית ממך:

א

ודברים אלו הוי דברים שבינו לבינה. שגנאי הוא לו שנאסרה בהנאת אביה ואביו אם עושה לו וכן מה שאינה רשאי לעשות לאביה ולאביו כדי שלא תאסר עליו ע"כ לשון טור וכן כתב העט"ז וקשה לי לאיזה צורך הוצרך לומר דזה הוה דברים שבינו לבינה מה שאינו רשאי לעשות לאביה ולאביו כדי שלא תאסר עליו תיפוק ליה דמה שתאסר עליו הוי מדברים שבינו לבינה או עינוי נפש אפילו יהיה אותו דבר שתלתה בו נדרה משאר דברים ונראה דאה"נ דבכל ענין יכול להפר אלא דאשמועינן דיכול להפר לה אע"פ שלא חל הנדר ובזה צריך דוקא שתלתה הנדר בדברים שבינו לבינה וכמש"ל ס"ק מ"ה בשם ר"י והר"ן:

א

קונם שאני עושה על פיך כו'. כתבו התוס' בכתובות פרק אע"פ ריש דף נ"ט אפילו אי גרסינן שאיני לא הוי דבר שאין בו ממש דהא תנן בפרק בתרא דנדרים (דף פ"א) קונם שלא אתן תבן לפני בקרך אין יכול להפר עד כאן לשונם וצ"ע דהא תנן בספ"ק דנדרים האומר לחבירו קונם פי מדבר עמך ידי עושות עמך רגלי מהלכות עמך אסור ופריך בש"ס הא הוי דבר שאין בו ממש ומשני באומר יאסר פי לדבורי ידי למעשיהן רגלי להלוכן משמע להדיא הא אי לא אמר הכי הוי ידי עושות עמך נמי דבר שאין בו ממש ואף שהר"ן והרא"ש פירשו לשם דהא דמשני באומר היינו דנעשה כאומר וכ"כ הט"ו לעיל סי' רי"ג מכל מקום דוקא התם הוא דאמרינן הכי משום דקונם פי מדבר קאי אדבור ומשמע נמי דקאי אפה הלכך כיון דסתם נדרים להחמיר אמרי' דאפה קאי וכמבואר בהר"ן לשם אבל היכא דאמר קונם שאני עושה לפיך ודאי דליכא למימר הכי דהא לא אמרה קונם ידי עושות לפיך ועוד דהא רב הונא ב"ר יהושע הוא דמסיק התם בכתובות באומרת יקדשו ידי לעושיהן משמע דעד השתא לא אסיק אדעתא דנימא דנעשה כאומרת יאסרו ידי לעושיהן. ועוד דאפילו אמרה קונם שאני עושה לפיך בלא יו"ד דהא התם קאמר קונם ידי עושות עמך ואפ"ה אי לאו דנעשה כאומר יאסרו ידי לעושיהן משמע דעד השתא לא אסיק אדעתא דנימא דנעשה כאומר יאסרו ידי למעשיהן והוי דבר שאין בו ממש וכ"כ הט"ו לעיל סימן רי"ג דאם אמר דבורי ועשייתי והליכתי אסורים עליך אינו נדר משום דהוי דבר שאין בו ממש (אלא שיש לומר בזה כיון שאמרה שאני עושה קאי אהדבר שתעשה ממש) ול"ק מהא דקונם שלא אתן תבן לפני בקרך דאף על גב דדבר שאין בו ממש הוא מ"מ חייל מדרבנן כדמסיק בפ"ב דנדרים ונתבאר לעיל סימן רי"ג ונראה דהכא בקונם שאני עושה לפיך נמי מיירי מדרבנן ולמאי דמסיק ש"ס באומרת יקדשו ידי לעושיהן כמ"ש הרב אה"נ דחייל מדאורייתא כן נראה לי וצריך עיון בתוספות ספ"ק דנדרים:

א

ודוקא שאמרה יקדשו ידי לעושיהן. דידים איתנהו בעולם דאל"כ אינה יכולה לאסור עליו דבר שלא בא לעולם וע"ל ס"ס ר"ד:

א

יקדשו ידי כו'. לאו למימרא שהיא מקדשה מעשה ידיה לגמרי דא"כ מאי קונם שאני עושה לפיך דקתני שאני עושה הקדש מבעי ליה אלא הכי פירושו שאמרה יקדשו ידי לעושיהן על פיך כלומר שידיה יהיו אסורות על פיו כהקדש. ב"י:

א

ידי כו'. כב"י לקמן סי' רל"ט בשם הר"ן בשם התוספות דהיינו שהזכירה הידים כגון שאמרה קונם מעשה ידי עליך דנעשה כאמרה יקדשו ידי לעושיהן וע"ש:

א

ועיין בא"ע סי' פ"א. שם העתיק המחבר דברי הרמב"ם דכתב בב"י דס"ל דאין צ"ל יקדשו ידי לעושיהן והרב לא הגיה שם דבר ועמ"ש שם:

א

ואינם ממלאכות כו'. כמו שנתבאר בא"ע סימן פ' סעיף ו' עיין שם איזו מלאכות שמחוייבת לעשות:

א

א"צ להפר כו'. מיהו יש להפר שמא יגרשנה כדלעיל סעיף ע"א. פרישה:

א

אין הבעל יכול להפר. דלא הוי עינוי נפש ולא דברים שבינו לבינה:

א

והגיע הגט לידה. ב"י פירש דקמשמע לן כיון שהגיע גט לידה אף על פי שעדיין אינה מגורשת כגון שנתנו לה על תנאי או לאחר זמן אינו יכול להפר עד כאן לשונו וקשה דדבר זה כתוב בהדיא בסעיף שאחר זה ונראה לי דקאי אעושה שליח להולכה שמפורש באבן עזר סימן ק"מ שיכול לחזור כל זמן שלא הגיע הגט לידה ואז יכול להפר דעדיין אשתו היא כיון שיכול לבטלו:

ב

באיסור כרת. כיון דאין קידושין תופסין בחייבי כריתות ואין בכלל זה מי שנושא באיסור נדה אף ע"פ שיש בה כרת כשבא עליה מ"מ קידושין תופסין בה וזה פשוט:

ג

לחייבי עשה. כגון מצרי ואדומי בתוך שלשה דורות וקידושין תופסין בהם:

ד

חייב במזונותיה. בטור כתוב כגון בוגרת ששהתה י"ב חודש ונתקדשה או אלמנה ונתקדשה ושהו אחר הקידושין שלשים יום כו' לפי שהבוגרת אף על פי ששהתה כבר י"ב חודש להכין תכשיטיה מ"מ צריך עוד שלשים יום אחר הקדושין כמבואר באבן עזר סי' נ"ג אלא ששם כתוב מיום התביעה שתבעה להנשא וכאן ג"כ הכוונה כך היא שאחר הקידושין צריכה שלשים מן התביעה ולהכי לא כתב כאן מיום הקידושין אלא אחר הקידושין וסמך על מה שכתב בגוף הדין בא"ע ומ"ש ולא האב מפר לבדו על כרחך לא קאי אבוגרת דהא בבוגרת אין לאביה שום זכות בה אלא קאי אקטנה ונערה שנתארסה ולא הכניס בוגרת אלא לענין שאין הבעל יכול להפר לה:

ה

קודם שנתארסה. דהכי משמע לשון הפסוק ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה דארוס מיפר בקודמין משום שותפות דאב אבל ניסת אין הבעל מפר נדרים שהיו עליה דאין הבעל מפר בקודמין דכתיב ואם בית אישה נדרה כ"כ הרא"ש ריש פ' נערה:

ו

שניהם ביום אחד. כ"כ הטור בשם רמב"ם וטעמו מדכתיב גבי ארוסה ושמע אישה ביום שמעו והאי ביום שמעו אין לו פירוש דפשיטא שישמע באותו יום שישמע אלא ודאי דקאי אדלעיל מיניה ושמע אביה וגו' על זה אמר שגם הבעל ישמע ביום שמעו דאב דוקא והי"א הוא הרמב"ן סבירא ליה דביום שמעו קאי אדבתריה דכתיב ביום שמעו והחריש לה וגומר דלענין החרישה תלוי בכל היום אבל לענין הקמה תיכף סגי דאם מקיימו לא מועיל תו הפרה דאב כלל וכמ"ש בסעיף ו' כן נראה לי טעמו ולענין הלכה כתב הטור על דברי הרמב"ן והכי מסתבר אבל מדברי הש"ע משמע להחמיר כרמב"ם דספק דאורייתא הוא:

ז

ונשאל על ההקמה. אף על גב דבסעיף כ"ג מבואר דמועיל שאלה על ההקמה היינו בנשואה שהכל תלוי בבעל לחוד אבל כאן בארוסה שצריך שותפות האב צריך שלא יהא מפסיק שום הקמה ביניהם שכיון שיש שעה אחת שלא תועיל הפרת השני דהיינו אחר ההקמה של הראשון שוב לא תועיל לעולם אף על פי שיהיה נשאל על ההקמה והב"י בשם הרשב"א הקשה מ"ש ממקדש אשה ע"מ שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים והלכה לחכם והתיר לה דמקודשת דנעקר הנדר מעיקרא ה"נ נעקרה ההקמה וכאלו לא היתה דמי ודחק לתרץ שמ"ש וקיים א' מהם קאי על האב דוקא והוא תירץ שאינו מספיק וכל הפוסקים לא חילקו בזה וקושיתו תירץ הר"ן דף ס"ז דשאני כאן דכשהפר הראשון נשאר חלק ב' קלוש ולא מהני ביה לאצטרופיה להפרה הקודמת כיון דבטל שעה אחת:

ח

אין היבם מפר. בטור כתוב לבדו ורצונו לומר כיון שהוא לבדו ונתרוקן רשות האב כבר ממנה בשעת הנשואין שוב אין לה הפרה כלל אפי' בשותפות האב:

ט

עד שתכנס לחופה. זהו דעת הטור אלא שהב"י תמה עליו וכתב שהמסקנא בפוסקים אינו כן אלא מסירה לבעל הוה במקום חופה להפרת נדרים וכדעה ראשונה דהכא ונ"ל שדברי הטור הם ע"פ דברי הרא"ש ז"ל שכ' בפ' נערה שנתפתתה דקי"ל כשמואל דאמר לירושתה מהני המסירה אבל לא לתרומה והטעם דאמרינן דבזה מוחל האב על הירושה כמו שפי' רש"י בגמ' שם דף מ"ח משמע דהפרת נדרים שהוא איסור דומה לתרומה ולא נכנסה לרשותו עד החופה ואע"ג שהתוס' כתבו דלאו דוקא ירושה דה"ה לכל שאר דברים כמו שהביא ב"י מ"מ כיון שהרא"ש כתב לחלק בין ירושה לתרומה לחוד משמע דדוקא ירושה קאמר וכפי' רש"י כן נ"ל לדעת הטור ולפי דעת זאת צ"ל דאפילו הנדרים שנדרה בין מסירה לחופה ג"כ לא יוכל להפר כיון שמרשות האב יצאה בעת ההיא ולרשות בעל לא נכנסה ממילא אם ירצה להפר אחר החופה הוה מיפר בקודמין ואין הבעל מיפר בקודמין אלא דקשה ממה דאיתא בפרק בתרא דנדרים דף פ"ט זה הכלל כל שיצאה מרשותו שעה אחת אין יכול להפר ומפרש בגמרא דאתא לאתויי דאם מסר האב לשלוחי הבעל שאין הבעל מפר בקודמין ופירש הרא"ש דהיינו אם נדרה וגירשה והחזירה שאין הבעל מפר בקודמין עכ"ל משמע מטעם דגירשה בינתיים אין יכול להפר אפי' אחר שהחזירה ונעשה בעלה אבל בלא גרושין בינתיים מפר מה שנדרה אחר המסירה לשלוחיו וע"כ נראה לדעת הטור דסבירא ליה מצד חומרא בעלמא אינו מפר אחר המסירה לשלוחיו עד שתכנס לחופה אבל מ"מ ודאי כאשתו היא מאותה שעה שאחר שתכנס לחופה מפר ביום שמעו אפי' מה שנדרה בין המסירה לכניסה לחופה ואין זה נקרא מפר בקודמין כיון שאף אותה שעה הקדומה היתה כאשתו אלא שלכתחלה לא יפיר לה אז כן נ"ל להכריע מאחר שבאמת כל הפוסקים סבירא להו דבמסירה לשלוחיו מהני להפרת נדריה כמ"ש ב"י וכ"כ בפסקי הרא"ש שחיבר הטור עצמו בפרק נערה שנתפתתה דלכל מילי מהני מסירה לשלוחיו חוץ מתרומה:

י

עד שכנסה אינו יכול לחפר. דבשעה זו יצאה מרשות האב מחמת נישואין שלה ואין הבעל מפר בקודמין:

יא

משארסתיך יהו מופרין. אע"ג דגם מה שנדרה קודם האירוסין מפר לה הארוס בשותפות האב דארוס מפר בקודמין כמ"ש בסעיף ב' מכל מקום נקט כאן משארסתיך דמסתמא כבר הפר לה האב קודם האירוסין שאז היה הוא לבדו מפר לה:

יב

מפר האב לבדו. דקי"ל דמת הארוס נתרוקן רשותו לאביה מה שאין כן במת האב או שיצאה מרשותו ע"י בגרות לא נתרוקן הרשות לבעל כמ"ש בסעיף ט':

יג

ולהרמב"ם שמע ארוס כו'. דבריו תמוהים לע"ד דזה תלמוד ערוך דנתרוקן רשות להאב ובהדיא כתבו הרמב"ם שם דאם (הפר) [שמע] הארוס וגם האב ומת הארוס (דהבעל) [דהאב] יכול להפר דנתרוקן רשות לאב ואין לומר דזה דוקא בשכבר (הפר) [שמע] גם האב אבל אם לא שמע עד אחר מיתת הבעל אין יכול להפר דהא ילפינן בגמרא דף ע' דטעם נתרוקן הרשות לאב מהיו תהיה מקיש קודמי הויה שנייה לקודמי הויה ראשונה מה קודמי הויה ראשונה דהיינו קודם שנתארסה בתחלה האב מפר לבדו אף קודמי הויה שנייה דהיינו אחר שמת הארוס מפר לבדו ומזה נלמד דאף אם לא שמע רק אחר מיתת הבעל דבכל גווני מפר האב וכ"כ הטור בפירוש לא מיבעיא מה שנדרה אחר מיתת הבעל אלא אפילו מה שנדרה בחייו דמשמע אפילו לא שמע עד אחר מיתת הבעל והא דהביא להבית יוסף לכתוב כן בשם הרמב"ם כאן הוא ממה שהעתיק בית יוסף בשמו. ואומר אני אילו העתיק כהווייתן לא היה כותב כן שז"ל שמע הארוס והפר לה ומת ואחר כך שמע האב או ששמע האב והפר לה ומת הבעל קודם שישמע אין האב יכול להפר לבדו נדרים אלו שנראו לארוס ראשון אלא בשותפות ארוס אם נתארסה בו ביום כמו שביארנו עד כאן לשונו ומפרש הבית יוסף דאילו אין לה ארוס אחרון אין שום תקנה לאב להפר לה ולע"ד נראה דלא נתכוין רמב"ם לזה אלא כוונתו כיון דיש לה ארוס שנתארסה בו ביום קם ליה תחת הראשון ואז אין רשות לאב להפר בלי שותפות האחרון כמו שאין לו רשות בלא ראשון אבל באמת אם אין שם ארוס שני שפיר מפיר האב לבדו כי אז נתרוקן רשות הבעל לו וכבר כללו רמב"ם במה שזכרנו בשמו נמצא שאין כאן מחלוקת בין רמב"ם לטור כנלע"ד נכון:

יד

אינה חוזרת לרשות האב. בטור כתוב בזה אלא לענין שתדור אחר מיתת הבעל והוא תמוה מאד דבכניסה ממש שהתחיל בה פשיטא שיצאה כבר מרשותו לכל דבר כדתנן בהדיא בפרק בתרא דנדרים נתארמלה מן הנשואין נדריה קיימין ואפילו למה שרצה בית יוסף ליישב דעת הטור בתחלה דהך מילתא קאי אחלוקה השנייה דהיינו שמסרה לשלוחיו והטור אזיל לטעמיה דלא הוה כחופה ממש שכתב לפני זה מכל מקום לא תיקן כלום דהא הטור נקט תרווייהו תחילה והיאך יסיים באחד מהם ותו דבהדיא איתא בפרק נערה שנתפתתה (כתובות דף מ"ט) תנא דבי ר' ישמעאל ונדר אלמנה וגרושה כל אשר אסרה על נפשה יקום מה תלמוד לומר והלא מוצאה מכלל אב ומוצאה מכלל בעל פירוש מי יפר לה והלא אין עליה רשות אב ולא רשות בעל אלא הרי שמסר האב לשלוחי הבעל ונתארמלה או נתגרשה בדרך היאך אני קורא בה בית אביה או בית בעלה אלא לומר לך כיון שיצאה מרשות אביה שעה אחת שוב אין יכול להפר ופרש"י שעד עכשיו לא פירשו הכתובים אלא משפט נודרת בבית אביה ומשפט נודרת בבית אישה וזו שנדרה בדרך שמסרוה לשלוחין בא הכתוב הזה ולמדך שלא תקרא בה בית אביה אלא בית אישה ולא נתרוקנה רשות לאב במיתת הבעל ולא הדרא למילתא קמייתא כו' וכתבו התוספות מתוך פרש"י משמע דאיצטריך למגמר אם היא ברשות האב או לא וכשהיא בדרך וקשה לר"י דהא מלזנות בית אביה נפקא וגמרינן נדרים מהתם ונראה דלענין חזרה כשנתאלמנה או נתגרשה איצטריך למילף מהכא עכ"ל הרי מבואר לפנינו דאף לאחר מיתה או גירושין אינה חוזרת לאב כלל במסרה לשלוחיו ואין לטעות בדבריהם דדוקא אמה שנדרה בחיי הבעל קאמרינן דאינה חוזרת לאב אחר מיתת בעל דבזה מיירי גם לפרש"י שהרי כתב בהדיא שלא נתרוקנה רשות לאב אחר מיתת הבעל וקרא קאמר בפירוש בזה דאחר שהיא אלמנה אינה חוזרת לאב ומה חידשו התוס' על פירש"י אלא פשוט דהתוס' אמרו דבריהם שגם מה שתדור אחר מיתה או גירושין אין כח באב להפר לה ועל כן נקטו התוספות לשון חזרה לאב דזה קאי על מה שנדרה אחר מות בעלה מה שאין כן בלשון רש"י דנקט שלא נתרוקן רשות בעלה דזה שייך על מה שנדרה בחיי בעלה והיה לבעלה שייכות זכות בהן ועל זה אמר דאותו זכות לא נתרוקן לאב ועל זה הקשו התוס' דאין צריך קרא לזה ודבר ברור דאף רש"י לא נחלק בזה לדינא דהא גם הוא כתב שקרינן בה בית אישה ולא נתרוקן רשות לאב מדכללו כדין בית אישה שמע מיניה דכנשואה ממש חשבינן לה לענין שלא תתרוקן רשות בעל לאב אחר מותו של בעל ותו דהא מפורש בפסוק זה ונדר אלמנה משמע שהיא נודרת בשעת אלמנותה אלא שלרש"י הוא החידוש גם במה שנדרה בדרך קודם הגירושין והתוס' ס"ל דזה לא הוה חידוש כאן דכבר יש לו לימוד אחר ועוד יש להביא ראייה ממה ששנינו בנדרים (דף פ"ט) באשה נשואה נדרה בו ביום נתגרשה בו ביום והחזירה אינו יכול להפר זה הכלל כל שיצאת לרשות עצמה שעה אחת אינו יכול להפר ואמרינן דזה הכלל אתי לאתויי מסר האב לשלוחי הבעל שאין הבעל מפר בקודמין ופירש הרא"ש שאם נדרה וגירשה והחזירה אין לה הפרה דמרשות האב יצאה ואין הבעל מפר בקודמין עד כאן לשונו והנה מבואר בפי' דהתנא השוה מסר לשלוחיו כדין הרישא דהיינו נשואה ממש ובתרווייהו אמר כיון שיצאה שעה אחת מרשות האב כו' שמע מיניה דגם במסר לשלוחיו אין לאביה רשות בה אחר כך לגמרי והוה כמו נשואה ממש שנתגרשה ועל כן יפה העלה הב"י שאף לנדרים שתדור אחר מיתת הבעל אין חוזרת לרשות האב וסתמא אמר שאין הבעל מפר בקודמין דהיינו בכל הקודמין וכך הם דבריו כאן בשלחן ערוך ונראה לע"ד ברור שיש טעות סופר בדברי הטור ונתחלף תיבת אפילו במקום אלא וכן צריך להיות אפילו לענין שתדור אחר מיתת הבעל והוא על פי דברי התוס' ממש שזכרנו כי הטור פוסק תמיד כדברי התוס' כ"ש כאן שאפילו רש"י סבירא ליה הכי לדינא ומו"ח ז"ל תלה עצמו בדברי רש"י שזכרנו דדוקא במה שנדרה בדרך קודם מיתת בעל קאמר וחולק על פסק השלחן ערוך שפסק דלגמרי אינה חוזרת לרשות אב ולי נראה שגם רש"י לא ס"ל כן וכמו שהוכחנו וגם אשתמיטתיה דברי התוס' שזכרנו ע"כ אין לנו אלא פסק השלחן ערוך דלגמרי יצאת מרשות האב והרי גם הטור השוה כאן מסירה לשלוחיו לכניסה לחופה דהא כתב כנסה ומת אפילו לא כנסה ממש כו' ומו"ח ז"ל רוצה לפרש דהאי כנסה דקאמר הטור לאו כניסה לחופה קאמר אלא כניסה לרשותו כלומר לא מבעיא הכניסה לרשותו אלא אפילו מסרה כו' ואינו נכון דודאי הוה ככל סתם כניסה בדברי הטור בסי' זה במקומות שלפני זה ובמקומות אחרים ובגמרא פרק המדיר כנסה על מנת שאין עליה נדרים כו' בכל מקום הוה פירושו לחופה ותו דא"כ למה כתב הטור או אפילו לא כנסה ממש אלא שמסרה לו האב כו' ואי כניסה לרשותו לחוד קאמר ברישא אמאי קרי ליה טפי כניסה ממש ממסירה לשלוחיו והא אלו תרוייהו שוים הם כדאיתא פ' נערה שנתפתתה (כתובות דף מ"ח) מסרה האב לשלוחי הבעל או שהיתה לו חצר בדרך ונכנסה עמו לשם נישואין כו' בעלה יורשה ולשון זה משמע דטפי הוה כניסה במסרה לשלוחיו מנכנסה עמו בחצר שהרי דרך התנא לומר לא זו אף זו אלא פשוט דזה דבר בטל לפרש דברי הטור כך והטור כנסה לחופה קאמר והשוה לזה מסירה לשלוחיו על כן צריך להגיה כמו שזכרנו ואף אם ירצה המתעקש לו' שאין להגיה וידחוק עצמו לפרש דברי הטור מ"מ לענין הלכה אין לנו אלא פסק השלחן ערוך שאף במסירה לשלוחיו אינה חוזרת כלל לאביה בשום דבר בעולם כנשואה ממש שדבריו נכונים ע"פ רש"י ותוס' שזכרנו ובפרט שהוא איסור דאורייתא וכבר כתב ב"י שרוב הפוסקים סבירא להו דמסירה לשלוחיו הוה כחופה לכל דבר ואף שהטור מחמיר שאין לו להפר עד אחר החופה היינו מצד החומרא כמו שכתבנו לעיל אבל להקל בשביל זה ולו' דבזה חוזרת לרשות האב ויפר לה נדרים מכאן ולהבא ודאי לא אמרינן כן כלל ועיקר כן נראה לע"ד:

טו

האחרון מפירין לה. דאמר קרא ונדריה עליה אפילו נדרים שנראו לארוס ראשון:

טז

ולא שמע הבעל. דאי שמע הוי ליה כאלו קיים אותו כיון שגירשה ובסעיף כ' מספקא לן אי גירושין כהקמה או לא ואם כן פשיטא שאין לה הפרה אחר כך:

יז

ואחר כך אירסה. וכ"ש כנסה דלא יפר מה שנדרה כבר קודם שיצא' מרשותו דאין הבעל מפר בקודמין דבארוסה קיימא לן לעיל דמפר בקודמין הכא אינו מפר אפילו בשותפות האב כיון דבשעה שנדרה לא היתה ראויה להפרה שהרי נשואה היתה ושוב לא תבוא לעולם לרשותו שיצטרף עם האב וה"ה דמה שנודרת עכשיו בשעה שהיא ארוסה דאין מועיל שותפות האב דחד טעמא הוא עם נדרה בשעה שהיתה נשואה תחילה דזה תלוי בזה כיון שכבר אין לו זכות בנדרה גם אח"כ אין לו זכות וכתבו כבר לפי מה שהגהתי בסמוך והב"י רצה לדקדק מדנקט הטור שהנדר שנדרה תחילה אינו מפר שמע מיניה שמה שנודרת עכשיו מפר עם האב ונכנס בדוחקים בשביל זה ולו' דכאן מיירי במסירה לשלוחיו לחוד לפי דעת הטור ולא כניסה ממש בשביל ישוב דברי הטור אבל ליה לא ס"ל כמבואר בדבריו ולי נראה שגם הטור ס"ל כך וכפי מ"ש ומו"ח ז"ל כתב גם כאן דבכניסה לרשות לחוד מיירי ע"כ מצי מפר נדרים שתדור בשעה שהיא ארוסה בשותפות האב ולע"ד נראה דלגמרי יצאה מרשות האב אפי' בלא חופה רק במסירה לשלוחי הבעל או כנסה לרשותו ואין לאביה זכות בהפרת נדריה עד עולם רק שלחומרא אמרינן דמה שנודרת אחר מסירה לשלוחי בעל לא יפר הבעל עד אחר החופה כמ"ש לעיל:

יח

והפר האב קודם שמת. דכיון שלא נגמרה ההפרה בחיי האב נתבטלה גם הפרת (הבעל) [האב] והוא צריך להפר הכל:

יט

אין הארוס יכול להפר. דלא נתרוקן רשות האב לבעל וילפינן לה בגמ' מקרא דדוקא כשמת הבעל ולא הפר נתרוקן רשותו לאב אבל לא איפכא:

כ

אין האב יכול להפר כו'. ואף ע"ג דאמרי' מת הבעל נתרוקן רשותו לאב הכא שאני כיון שכבר הפר האב חלקו קלוש חלק הבעל ואין בו כח להורישו לאב:

כא

אחר יום שמיעה. פי' שמת הבעל אחר יום שמיעה דאב דאלו ביום שמיעת האב חשבינן מה שהפר האב כבר ללא כלום כיון שבידו עכשיו להפר כולו לא יזיק מה שהתחיל כבר בהפרה באותו היום דכל ההפרה שבאותו יום לחדא חשבינן לה כן נ"ל טעם דין זה והטור כתבו בשם הרמב"ן:

כב

ואם חזרה. דין זה כתבו הטור בשם הרמב"ם וז"ל בפרק י"א נערה ארוסה שנדרה ושמע אביה לבדו והפר לה ומת הארוס קודם שישמע ונתארסה בו ביום אפילו למאה אביה וארוסה האחרון מפירין נדריה שנדרה בפני ארוס הראשון שמת קודם ששמע עכ"ל ולפי הנראה דמ"ש בו ביום קאי על כל מה שלפניו דהיינו שמת גם כן הארוס הראשון בו ביום ששמע האב דאם לא כן הא אף אם הארוס הראשון חי לפנינו לא היה יכול להפר כמו שכתב הטור בשמו ריש הסימן ובש"ע סעיף ד' שצריך שישמעו שניהם ביום אחד ואין להקשות א"כ למה לי שותפות האחרון הלא באב סגיא לדעת הרמב"ן שזכרנו בסמוך נראה דהכא שאני כיון שיש ארוס אחרון לפנינו צריך האב לשתף אתו משא"כ אם אין שום ארוס לפנינו ביום שמיעת האב כן נ"ל דגם רמב"ם ס"ל כרמב"ן והטור לא הביא דברי הרמב"ם רק להקשות עליו ולא נהירא ולא לאיפלוגי על הרמב"ן ועל כן תמוה מאד מה שכתוב כאן בש"ע בדברי הרמב"ם אע"פ שמת הארוס הראשון אחר יום שמיעת האב כו' דלמה יהיה עדיף הארוס השני מן הראשון ובדרישה כתב לתרץ זה וז"ל דשאני הכא כיון שמיד שמת הארוס הראשון קודם שחזרה ונתארסה נתרוקן חלק הבעל לאב ואע"פ שהאב לא מצי מפר לה כמו שנתבאר מ"מ כיון שנתרוקן לו הוי ליה לאב בחלק הארוס שלא שמע עדיין היום יום שמיעה ומועיל זה כשתחזור ותתארס בו ביום דמצי האב להפר עם הארוס השני דהוה ליה בחלק השני יום שמיעה יחד משא"כ ברישא כשארוס הראשון חי דאין לאב חלק בחלק הארוס כלל ובעינן לארוס ואב יום שמיעה יחד עכ"ל ולא ידעתי התחלה לדבריו דהיאך כתב שנתרוקן בזה חלק הבעל לאב שהוא עצמו לא היה לו זכות כלל כיון שלא שמע ביום ששמע אב היאך יוריש לאחר מה שאין לו והיאך יהיה עדיף האחרון ממי שבא מכחו דדי בזה שנימא דאיהו במקום הראשון קאי כמו שנכתוב בסמוך בשם הר"ן מ"מ לא יהיה עדיף ממנו וצ"ע כוונת הש"ע בזה:

כג

ויש חולקין כו'. טעמייהו כיון שכבר הוקלש חלק הבעל ע"י הפרת האב מה מועיל הפרת הארוס האחרון ודעה הראשונה שהוא הרמב"ם ס"ל דהארוס האחרון ככרעיה דראשון הוא וכאלו הוא קיים ומפר עם האב כ"כ הר"ן:

כד

בין לאחר שמיעה. הטור כתב כן וכתב עוד והרמב"ם כתב שאין ארוס האחרון מפר בשותפות אב נדרים שנדרה בפני ארוס הראשון אא"כ לא שמע הראשון קודם שמת אבל אם שמע ומת אין האחרון יכול לבטל ולא נהירא עכ"ל וקושייתו של הטור הוא מדאמר שמואל בדף ע"א על מתניתין דארוס האחרון מפר בשותפות האב דאפילו נדרים שנראו לארוס אחר דהיינו ששמע אותו מפר אב ואחרון וב"י תירץ דגם הרמב"ם ס"ל כן והא דנקט הואיל ולא שמע הראשון דהיינו בדין שהעתיק בסמוך סעיף י"ט התם מיירי בגירושין ומספקא לן אי הוה גירושין הקמה אבל מ"מ לא יצא ידי חובתו הב"י בזה שהרי גם גבי מיתה כתב רמב"ם דוקא בלא שמע הראשון כמו שהעתקתי לשונו בסעיף ט"ז ומו"ח ז"ל כתב לפרש דברי הרמב"ם דס"ל שיש חלוק בדבר דאם הפר האב חלקו תחלה דקליש חלק הארוס הראשון בעינן שלא ישמע ראשון אבל בלא הפר האב תחילה אפילו שמע הראשון מפר האב עם האחרון ולא נראה כן חדא דמנא ליה להרמב"ם לפלוגי בהכי ותו דאדרבה מוכח בפי' שא"א לומר כן דהא אמר שמואל דקרא היו תהיה אתי דאחרון קאי במקום ראשון ומנ"ל דאפילו נראו נדרים לראשון דהיינו ששמע אפ"ה מפר אב ואחרון ת"ל עליה קרא יתירא הוא וא"כ דבהפר האב תחילה לא הוה בכלל קרא דעליה לרבויי שאפי' נראו לראשון מצי מפר ממילא לא היה נמי בכלל דהפסוק דהיו תהיה דהא עליה קאי אהיו תהיה וא"כ מנא לך דיהיה האחרון במקום הראשון כלל אלא ע"כ דישנו בכלל היו תהיה א"כ ישנו גם בכלל רבוי דעליה וזהו דבר ברור. ונלע"ד פשוט דהרמב"ם לא פסיק כשמואל בהאי דינא וטעמו מדאיבעיא לן בגמרא אי גרושין עושה הקמה או שתיקה ובעיין לא פשיט ממתניתן דארוס האחרון מפר עם האב ואם איתא דגירושין כהקמה היאך מצי אחרון להפר מאי דקיים הראשון ודחינן דהכא במאי עסקינן שלא שמע הארוס הראשון והבעי' נשארה בספיקא ואם איתא להא דשמואל דמפרש מתני' אפי' בנראו לארוס ראשון דהיינו ששמעה הוה הבעיא נפשטת ממתניתין ואזלה לה הדחייה אלא ודאי דלא קי"ל כשמואל בזה וכבר הביא הר"ן דף ע"ב הוכחה זאת להרשב"א דס"ל דבאמת נפשטת הבעיא מהא דשמואל והרמב"ן ס"ל דאינה נפשטת ונראה דלדידיה לא קי"ל כשמואל א"כ גם הרמב"ם דפוסק דהבעיא אינה נפשטת נ"ל דלא קי"ל כשמואל וכמו שכתבנו ויש מזה קושיא על דברי הטור כיון שגם הוא ס"ל דהבעיא לא נפשטה למה פסק כשמואל דאפילו נדרים ששמע הראשון מפר האב עם האחרון דהיינו דבריו סותרים זא"ז ונ"ל דדברי שמואל אינם הלכה לענין מה שאמר דבריו על התניא דהיינו בגירושין דבזה צריך דוקא שלא נראו לארוס ראשון אבל לענין מיתה שפיר קי"ל כותיה אפי' בנראו כנ"ל לדעת הטור וצ"ע ואין להקשות על מ"ש הרמב"ם שמע ארוס ראשון והפר ומת ואח"כ שמע האב ונתארסה לאחר בו ביום אביה ואחרון מפירין נדריה הרי לא אכפת לן בשמע הראשון התם שאני דכיון ששמע הראשון ועשה את שלו שהפר לא מקרי כלל נדרים שנראו לארוס ראשון דכאן נסתלק הראשון ועשה את שלו ומהראוי היה שהאב עצמו יפר אחר מיתת הראשון דנתרוקן לו רשות הבעל אלא דכיון שיש עכשיו ארוס אחרון צריך האב לשתף אותו ולא יפיר זולתו משא"כ בנראו לראשון דהיינו ששמע ושתק דעד מיתתו היתה ההפרה תלויה בו ולא הפרו יש לנו לומר כיון שלא הפר הוה כאלו קיים בפירוש ולא יועיל הפרת האחרון במקומו אלא דשמואל יליף דמהני מקרא דעליה והרמב"ם לא ס"ל כן בדרשא דעליה מטעם שכתבנו והכל נכון לדעת הרמב"ם וע"כ יש להחמיר להלכה כדעת הרמב"ם דלא מועיל הפרת הארוס האחרון עם האב אלא בלא שמע הראשון כנ"ל:

כה

הקמתו הקמה. כיון שעל כל פנים יודע שיש דין נדר ודין הפרה הוה שפיר שמיעה ולא דמי לההיא דסעיף כ"א שאינו יודע שיש ביד הבעל להפר כו':

כו

וי"א דאין חכם כו'. הטעם דכל אשה אינה נודרת רק על דעת בעלה:

כז

בלא שמיעה. זה דעת רמב"ם וטעמו כיון שעכ"פ ראוי הוא לשמיעה כמו שאמרו כל הראוי לבילה כו' ע"כ יכול להפר בלא שמיעה שיאמר כל נדרים שנדרת יהיו מופרים ולא שמען ובגמרא הוי [דין] זה איבעיא להו ולא איפשטא רק שבדרך את"ל אמרו שמפיר והרמב"ם פוסק בכל מקום כפי האת"ל ופרכינן בגמרא ממ"ש לעיל סעיף י' דרך ת"ח כו' והא לא שמע ומשנינן דמפר כדי לבדוק בה אם יש שם נדר וכשתספר לפניו אז ישמע ויפר לה והיש חולקין הוא הרא"ש דאינו פוסק כאם תמצי לומר ובפרישה כתב טעם הרמב"ם דשמע אביה כתיב ולא כתיב בבעל ושמע ואיזה תלמיד טועה כתבו דבהדיא כתיב ושמע אישה אלא דבגמרא מיבעיא אי ושמע אישה דוקא או לאו דוקא וברמב"ם כתוב בהדיא בזה דבעל ואב שוין:

כח

קודם שתדור. הטעם דכתיב אישה יקימנו ואישה יפרנו את שלא בא לכלל הקם שלא בא לעולם לא בא לכלל הפר:
ומ"ש שתלוי בזמן כו' אבל בהתרת חכם מבואר בסימן רכ"ח סעיף י"ז דאפילו בכה"ג לא יתיר עד שיחול:

כט

ויש חולקין. דכתיב אותה ולא חברתה עמה כדדריש רבי יהודה אותה גבי סוטה ודעה ראשונה ס"ל דחכמים חולקין על רבי יהודה בדרשה דאותה:

ל

לעשות שליח. דכתיב אישה יקימנו וגו' ולא שלוחו ואע"ג דבכל מקום שלוחו של אדם כמותו הכא שאני דגלי קרא ובטור סיים כאן אפילו בנדרים שנדרה כבר וקשה פשיטא וכי ס"ד שיהא השליח עדיף מעצמו שאינו מפר עד שתדור וי"ל דבגמרא איתא כל נדרים שתדור אשתי עד שאבוא ממקום פלוני הפר לה והפר לה יכול יהא מופרין ת"ל אישה יקימנו ואישה יפירנו דברי ר' יאשיה א"ל רבי יונתן מצינו בכל התורה שלוחו של אדם כמותו משמע דע"כ לא אסר ר' יאשיה אלא באם השליח עושה ב' דברים דהיינו שמיעת הנדר וגם ההפרה אבל בא' מהן לא קמ"ל הטור דאינו כן וה"ק ל"מ אם יעשה השליח ב' דברים דהיינו שמיעת הנדר ואחר כך יפר אותה אלא אפילו אם שמעו הוא עצמו והשליח לא יעשה רק ההפרה ובריית' דנקט ב' דברים הוא להודיעך כחו דר' יונתן דמתיר אפילו בזה:

לא

צריך שיכוין לשם האשה. דיניא אותה דוקא הוא אותה:
ומ"ש כי כן אמרו לו בגמרא דף ס' אמרינן למימרא דיניא אותה דוקא והא גבי קריעה דכתיב על שאול ועל יונתן בנו ותניא א"ל מת אביו וקרע ואחר כך נמצא בנו יצא ידי קריעה לא קשיא הא בסתם הא במפרש סתם היינו שלא על בנו ולא על אביו וכן גבי הפרה שלא נתכוין לא לאשתו ולא לבתו אלא סתם למי שהוא ומפרש היינו שהפר בפירוש לשם בתו שהיה סבור שהיא בתו כן הוא לפירש"י ותוספות שם אבל הר"ן והרא"ש פירשו דגבי סתם ג"כ סבר שהיא בתו אלא שלא פירש בפירוש בפה שעושה כן לשם בתו ומדברי הטור כאן מבואר כרש"י ותוספות שזכרנו ע"כ לא כתב בסמוך אח"כ גבי סתם דסבר שהיא בתו אלא כתב א"ל נדרה אשה בתוך ביתך סתם והפר הוה הפרה משמע דלא סבור שהיא בתו וכן לקמן סימן ש"מ לגבי קריעה השוה להדדי אמרו לו מת אביך וקרע או שא"ל מת סתם וסבור שהוא אביו ונמצא שהוא בנו דלא יצא אם הוא לאחר כדי דבור והיינו כמו שכתוב כאן ולכאורה קשה למה כתב שלא כדעת אביו שזכרנו ונ"ל כוונתו לפי שאחר שמתרץ שם בגמ' הא בסתם הא במפרש אח"כ גרסינן רב אשי אמר כאן בתוך כדי דבור כאן לאחר כדי דבור ופירש הר"ן דרב אשי לא בא לחלוק על תירוץ הראשון בסתם כו' ויש מפרשים דרב אשי בא לחלוק על חילוק דסתם ומפרש כמו שהביא ב"י סי' ש"מ להרי"ף והרא"ש על כן הכריע רבינו דלפי אותן שמפרשים שרב אשי חולק היינו אם נפרש בפירוש הרא"ש שזכרנו דבסתם הוה הפרה אפילו אם סבור שהיא בתו דזה לא נראה לרב אשי אבל אם נפרש הא בסתם כפירש"י ותוספות שזכרנו שנתכוין למי שהוא זהו מסתבר דמועיל ורב אשי ודאי לא פליג עליה ואם כן אין הטור חולק על הרא"ש דהרא"ש אזיל לטעמיה שרב אשי חולק על תירוץ הא בסתם כן נראה לי אבל מדברי רמ"א כאן משמע שסובר כפירוש הרא"ש דוקא באמירה בפירוש תליא מילתא ולא כדעת הטור נראה שהכריע כן כיון דלקמן סי' ש"מ פסק כן בש"ע סעיף כ"ד דבאמירא תליא מילתא ולפי הנראה יש לחלק לענין הלכה דלענין הפרה שהיא דאורייתא יש להחמיר דלא הוה הפרה אפילו בלא אמירה אלא אם הוא טועה שהיא בתו הוה כמפרש אלא אם כן מפר סתם למי שהוא נודר אבל גבי קריעה שהוא דרבנן יש לסמוך להקל כמו שכתב בש"ע לקמן כן נראה לע"ד:

לב

אע"פ שנשאת כו'. במתניתין יליף לה מקרא דנדר אלמנה וגרושה וגו' דפשיטא דקיים וכי מי יפר לה אלא דקמ"ל כה"ג דלא מצי מפר אחר הנשואין ויש לתמוה הא אוקימנא האי קרא לעיל בסעיף ח' למסר האב לשלוחי הבעל כבר הקשו התוספות כן בכתובות ואסיקנא בתימה:

לג

ואין אומרים בהפרה כו'. דדוקא גבי התרת נדר אמרינן כן דחכם שמתיר עוקר הנדר מעיקרו אבל בבעל מיגז גייז מכאן ולהלאה. ר"ן:

לד

דאם קיים קצתו כו'. דגבי קיום כתיב יקימנו משמע מקצת ממנו אבל יפירנו ליכא למידרש הכי אלא יפירנו משמע כולו:

לה

וכל לשון שיאמר שמורה שקיים כו'. הטעם בב"י בשם הרא"ש כיון שאם שתק ביום שמעו הוי מקיים מועיל בו לשון כל דהו לשלא יוכל להפר עוד אפי' בו ביום עכ"ל:

לו

עקירת הנדר מעיקרו. יש להקשות ממה שכתב בסי' זה סעיף נ"א שאין הבעל עוקר הנדר מעיקרו וכן הוא תלמוד ערוך בפרק נערה דבעל מיגז גייז נראה דכאן אמר שהבעל אומר הלשון שיהיה מכאן ולהבא כאילו לא נדר מעולם דהיינו שיהיה לה רשות לעשות מה שתרצה וזה יש לו כח לעשות אבל לא יועיל למפרע כאילו לא נדרה מעולם כמו שהוא בהתרת חכם:

לז

הרי זה מופר. כיון דלא חלה ההקמה אלא א"כ חלה הפרה תחלה על מה תחול ההקמה וי"א ס"ל דחלו שניהם ולא ידעינן אם הוקם ואם הופר ואזלינן לחומרא דבעיא ולא אפשטא היא:

לח

קיים ומופר ליכי. כן צריך להיות גם בטור ולא כיש נוסחאות קיים ליכי ומופר ליכי דכן כתב הרא"ש וז"ל כיון שלא אמר ליכי אלא פעם אחת הרי זה בבת אחת ובר"ן כתוב שלאותה גירסא בגמרא שתי פעמים ליכי צריך לומר שאמר בפירוש בלשון זה קיים ליכי ומופר ליכי בבת אחת שאמר לשון כולל את שתיהן שיהיו אחד וכיון דהטור כתב אמר בבת אחת קיים ליכי ומופר ליכי אי אפשר לומר שהבעל אמר האי לישנא של בבת אחת וא"כ במאי כוללן להיות אחד אלא על כרחך דבטור צריך להיות חד פעם ליכי ודבר זה הוא בעיא בגמ' ופירש הרא"ש דמספקא ליה אי אזלינן בתר ל' ראשון או דלמא כיון שאמרן בבת אחת חלו שניהם ולא ידעינן אי הוקם אי הופר ופשטינן מהא דאמר רבה כל שאינו בזה אחר זה אינו אפילו בבת אחת פירוש המקדש ב' אחיות בפעם אחת אין אחת מהן מקודשת כיון דלא מצי לקידושינהו בזה אחר זה ה"נ כיון דהפרה ליתא בתר הקמה גם בבת אחת ליתא ע"כ משמע מזה דלגמרי אין כאן הפרה ולא הקמה אלא יכול לספר או לקיים עדיין ולא אזלינן לחומרא ולומר דהוה הקמה כי ההיא דלעיל דהא כאן מדמינן לה להא דרב' ושם בטלו דבריו לגמרי ואפי' לחומרא אין אחת מקודשת וכן כתב בפרישה דכאן יעשה מה שירצה כן נ"ל לדעת הטור אבל לרמב"ם דהוה קיום נראה דעתו דעדיפא הכא ממקדש אחיות כיון דאמר תחילה קיים ואחר כך מופר אלא דליכי קאי על שניהם ע"כ קיום ודאי לא בטיל אלא דמבעיא אי יש כח במופר לבטלו אי לא ועל זה פשיטא דל' מבטלו כמו בזה אחר זה מה שאין כן בשתי אחיות שאפילו אומר רחל ולאה מקודשות לי כיון שלשון מקודשות הוא לשון רבים וקאי על שניהם אין אחת מהן מקודשת מה שאין כן בלשון ליכי שאינו לשון רבים לומר דקאי על תרוייהו ולא מייתי ראייה מקדושי אחיות אלא למה שאמרו דכל שאינו בבת אחת כו'. אבל מכל מקום אין בבת אחת דנדרים שוה ממש לבת אחת דקדושי אחיות ובזה ניחא מה שהוקשה לבית יוסף על הרמב"ם:

לט

קיים ליכי היום. בגמרא מספקא ואמר מי אמרינן כמאן דאמר לה מופר ליכי למחר או דלמא הא לא אמר לה אם תמצי לומר הא לא אמר לה והוי קיום מופר ליכי למחר מהו מי אמרינן למחר לא מצי מפר כיון דקיימיה היום או דלמא כיון דלא אמר בפירוש קיים ליכי היום מופר לך למחר מהיום קאמר ואם תמצי לומר כיון דקיימו היום למחר כמאן דאיתיה דמי ומחר אינו זמן הפרה קיים ליכי שעה מי הוה כאומר מופר לאחר שעה או דלמא הא לא אמר אם תמצי לומר הא לא אמר והוי קיום מיהו אם אמר לה מופר ליכי לאחר שעה מהו מי אמרינן כיון דקיימו שעה הוי קיום לעולם או דלמא כיון דכולי יומא בר הקמה ובר הפרה כי אמר לה מופר ליכי לאחר שעה מהני ולא אפשיטא ואזלינן לחומרא דהוי קיום בכולהו ובטור לא העתיק הבעיא השלישית דהיינו קיים ליכי לאחר שעה כיון דאחר כך בבעיא רביעית אמרינן אפילו אמר בפירוש ומופר לאחר שעה לא מהני כל שכן אם לא אמרו ומו"ח ז"ל כתב שיש להגיה גם הך מילתא בטור ולא דק. אבל הרמב"ם חשיב גם בעיא השלישית דהיינו מה שהעתיק כאן בש"ע בסעיף מ"ז כי הוא מחלק בין השלש בעיות ראשונות להאחרונה דבכל הראשונות פוסק גם כן כטור דהוי קיום אלא דלאו מטעמיה דהטור לא פוסק כן אלא מכח חומרא דלא אפשיטא ורמב"ם פוסק כאת"ל שזכרנו והוה כאפשיטא כי כן דרכו בכל מקום אלא בבעיא בתרא דלא אפשיטא כתב ג"כ דהוה ספק כמו הטור ע"כ הוצרך הרמב"ם להביא בעיא השלישית להורות שאין בה ספק כמו ברביעית זה נראה פשוט:

מ

אינו מופר. היינו כמו האם תמצי לומר שזכרנו ודברי רמ"א שהגיה וי"א דהוה קיום תמוהים מאד דהלא גם דעה הראשונה ס"ל כך דהא דכתב אינו מופר אין פירושו שיכול על כל פנים עוד להפר היום בפעם אחרת דהא בהדיא אמרינן בגמרא אם תמצי לומר כיון דקיימיה היום כמאן דאיתא דמי וממילא לא מהני ליה תו שום הפרה וכ"כ הר"ן והרא"ש בהדיא א"כ במה פליג הי"א שהוא הטור על דעה האחת שהיא דעת רמב"ם וכ"כ ב"י בהדיא בשם רמב"ם דבכולהו הוי קיום כו' ונראה דלא דק בזה:

מא

וכשעברה השעה כו'. היינו בעיא רביעית דלעיל דלא אפשיטא' אף על גב דשם אמרינן דבחד זימנא אמר ג"כ ומופר ליכי לאחר שעה מ"מ חד טעמא הוא עם דין זה שלא אמר ההפרה אלא אחר כך:

מב

הרי זה נשאל לחכם. פירוש אפילו אחר יום ההקמה דכיון שאינו יכול להפר הוה כמי שאינו יודע שיכול להפר שאין שתיקתו קיום ומפר אפילו אחר כמה ימים רק שיפיר ביום השאלה שהוא לו כיום השמיעה וי"א ס"ל דההקמה שעשה לא גרע משתיקה ביום השמיעה ותו לא מצי מפר:

מג

חל השני. דבר זה דומה למה שכתב סימן רכ"ח סעיף מ"ז אם נשבע על דבר אחד פעמים ועיין מ"ש שם:

מד

והתפיס אחר. פירוש שאמר וגם אני כמו זאת האשה שנדרה:

מה

שאין הבעל והאב עוקרין. עיין מ"ש בסעיף ל"ז דלא קשיא מהכא:

מו

הבעל נעשה שליח. הטעם שאשתו כגופו וכאילו היא עצמה שם אבל אדם אחר לא דצריך הנודר לבוא לפני ב"ד כמ"ש בסי' רכ"ח סעיף י"ז:

מז

שלשה מקובצים. הטעם בר"ן דף ח' כיון דמחוורתא דצריך שיהיה הנודר בפני ב"ד אלא דגבי בעל הקילו לא הקילו אלא אם כן כבר מקובצים אבל לעשות מעשה כולי האי שיקבצם מתחלה בשביל זה לא שרי ובטור הביא תחלה דעת הר"א ממי"ץ טעם אחר על ג' מקובצים לפי שיטתו שם:

מח

שגם האב כו'. דהכי איתא בספרי מדכתיב בין איש לאשתו ובין אב לבתו מקיש אב לבעל ויש מי שמתיר הוא הרמב"ם שכתב דלא קי"ל כהך ספרי כיון שבתלמוד בבלי וירושלמי לא נזכר מזה ופשוטו של פסוק משמע דדוקא בבעל צריך עינוי נפש ולא שאר נדרים ולא באב. ויש מי שחולק הוא רבינו יחיאל בטור וטעמא דעושה פשרה בין תלמוד לספרי דבספרי מיירי אחר שנתארסה שכיון שאין האב מפר אז עם הבעל אלא עינוי נפש ע"כ אפי' נתגרשה וחזרה לרשותו אינו בדין שיפר האב מה שלא היה יכול להפר קודם לכן ונראה פשוט דה"ה בדברים שבינו לבינה הוי כעינוי נפש גם גבי אב דהא בספרי מקיש אב לבעל ואין היקש למחצה ולא כמ"ש בפרישה דדוקא בעינוי נפש קאמר וטרח למצא טעם על זה ולי נראה כמו שזכרנו והא דנקט רבינו יחיאל עינוי נפש אמתניתין דר"פ בתרא דנדרים קאי דלא נקט גם גבי בעל רק עינוי נפש ובאמת ה"ה בבינו לבינה וכ"כ הרא"ש בהדיא שם:

מט

וי"א דרחיצה וקישוט כו'. במתניתין פליגי בזה ת"ק ס"ל דהויין עינוי נפש ורבי יוסי ס"ל דהויין דברים שבינו לבינה ופסקו הר"ן והרא"ש כת"ק והרמב"ן הביא הרא"ש משמו דפסק כר' יוסי וגם הרמב"ם פסק כר' יוסי אלא שחילק ביניהם דברחיצה פסק כת"ק ובקישוט פסק כר"י והוא תמוה וטרח בית יוסף לתרץ אליביה בדוחק ע"כ לא הביא כאן כדבריו אלא כדעת הרמב"ן. ומו"ח ז"ל הוקשה לו על מה שכתב הש"ע דרחיצה וקישוט שוין לפי הי"א והוא דלא כמאן וכתב שיש ט"ס כאן בש"ע ול"נ דהש"ע לא נתכוין אלא להביא דעת הרמב"ן וכן בסעיף ס' פליגי בפלוגתא זאת אי הלכה כת"ק או כר"י:

נ

פירות העולם כו'. היינו ליום אחד דאל"כ לא הוה נדר כלל כדאיתא בסי' רל"ב סעיף ה':

נא

שהוא רע לה. נראה לי פירושו שהוא מזיק לה בבריאותה אבל מ"מ יש לה חשק לאכלו ודומה לזה איתא לגבי בהמה בפרק כיצד הרגל (דף כ') לפיכך אכלה חטין או דבר הרע לה פטור והתם קאי אבריאות שלה וה"נ כן הוא אבל דבר שהוא רע בעיניה לאכלו מצד שאינה חפצה בו למה יקרא עינוי נפש וע"כ כ' בסעיף ס"ג ועל השני אינה מצטערת כו' והבית יוסף דחק לתרץ ההיא אהך דהכא בשני תירוצים ולפי מה שכתבתי ליכא קושיא כלל:

נב

ולא טעמה כו'. ברמב"ם כתוב או שלא טעמה וכן משמע בתוספות שהביא בית יוסף בזה וכן יש לפרש גם לשון זה דולא טעמה פי' או לא טעמה:

נג

והפר לשתיהן. בטור כתבו והפר סתם והיינו הך דהא איתא בסעיף ל"ו בשם יש חולקין דהופר מקצתו לא הופר כלל וכבר כתבתי בסעיף הקודם לזה שלא תקשה משם לכאן במה שכתב אינה מצטערת כו':

נד

שאיני נהנה לבריות. פי' מן הבריות והדעה הא' ס"ל כמו דעה בסעיף ס' דאם אסרה פירות של איש אחד דהוה עינוי נפש דהלכה כת"ק. ודעה הב' דכאן ס"ל כרמב"ם דסעיף ס' דהלכה כרבי יוסי אלא שיש לתמוה דהא דעה השניה היא דעת הרא"ש בטור והרא"ש ס"ל כדעה הראשונה דסעיף ס' וצ"ע ובפרישה מחלק בין מזכיר פירות להנאה סתם ולא עיין בגמ' דף פ"ב דפריך מאומר פירות פלוני עלי לאומר הנאת פלוני עלי כו':

נה

אלא דברים שבינו לבינה. בטור סיים לפי דעה זאת ואינו מפר אלא בעודה תחתיו וקשה הא כתב לעיל סעיף נ"ה דבנדרים שבינה לבינו הוי הפרה אפילו לאחר שתתגרש כל זמן שלא ניסת ובפרישה תירץ דהאי בעודה תחתיו פירושו אפילו אחר הגט כל שראויה להיות תחתיו ולא נ"ל כן אלא גם לו אסורה וכעין שנפרש בסעיף ס"ט ה"נ כן הוא:

נו

חל הנדר גם עליו. דאז הוה הבעל בכלל בריות דהכי נדרה שאיני נהנה לכל אדם דמתקרי בריות בשעת הנאה והפרה מהני בזה דאף על גב דהשתא לא הוי עינוי נפש הואיל ויבוא לידי עינוי נפש לכשתתגרש כן כתב הרא"ש ופשוט דההפרה מהני אפי' לאחרים כדין כל עינוי נפש:

נז

הנאת תשמישך עלי. דאין מאכילין לאדם דבר האסור לו ודוקא באומרת גופך להנאת תשמיש עלי דאל"כ אין הנדר חל כיון שאין בו ממש כן הוא דעת הרשב"א אבל התוס' כתבו דאף על גב דלא אמרה בפירוש כן אנו מתרצים הלשון לחומרא וכאלו אמרה גופך כו' כן כתב בית יוסף בשם ריב"ש ומלשון הש"ע משמע לחומרא כדעת התוס':

נח

שלא לקרב אל אשתו. פי' שאומר בלשון שאין הנדר חל כיון שמשועבד לה כמו שכתב סעיף הקודם אלא דכאן שמחלה לו שעבודה מהני שהנדר קיים:

נט

אסרה עליה תשמיש כל אדם. בטור כתוב בזה ואם אמרה קונם תשמישי על כל העולם כו' והקשה בית יוסף דאיפכא הל"ל קונם תשמיש כל העולם [עלי] דהא ל' קונם תשמישי כו' לא מהני כיון שמשועבדת לו כדלעיל ועוד הקשה במה שסיים הטור עד שתתגרש ואז אסורה לו גם כן הא כתב לעיל דברים שבינו לבינה מותר אפילו לאחר שתתגרש עד שתנשא לאחר וכתב רש"ל על קושיא השניה וז"ל ולא דק דדוקא שבינו לבינה לבד אבל הכא שאסרה כל העולם עליה אלא שהוא נכלל ביניהם מש"ה אפילו הוא מפר חלקו אינו מופר אלא בעודה תחתיו ומיד שתתגרש הרי הוא כשאר כל אדם עכ"ל וכתבו בפרישה ומו"ח ז"ל דבזה מתורץ גם קושיא הראשונה דשפיר חל הנדר אע"פ שהיא משועבדת לו מטעם שהוא כולל ואני אומר שלא דקו רבנן אלו בהא מילתא דלזה לא מהני מה שהוא כולל וראייה מפורשת מפ' בתרא דנדרים (דף פ"ט) במה שמהני נדר בדבר שלא בא לעולם אלא אמר רב הונא בריה דרב יהושע באומרת יקדשו ידי לעושיהן דידיה איתנהו בעולם ופרכינן מי מקדשי והא משעבדי ידיה לבעל ומשנינן באומרת לכי מגרשת הרי לפניך דמה שאמרה יקדשו ידי כו' הוא לשון כולל שלא יהנה שום אדם בעולם ממעשה ידיה ואפ"ה פרכינן עליה דהא הם משועבדים לבעל ואף לפי ב"י שכתב לקמן סימן זה דהאי יקדשו ידי לעושיהן היינו שאומרת על פיך יהיו אסורות כהקדש מדנקט תחילה שאני עושה על פיך מ"מ מוכח מדברי הרמב"ם כמו שכתבתי שהרי הביא בית יוסף בשמו וז"ל יקדשו ידי לעושיהן או שנדרה שלא יהנה ממעשה ידיה אינו נאסר ממעשה ידיה מפני שהם משועבדים לו עכ"ל הרי כתב בפירוש שגם אם אמרה לשון זה לחוד יקדשו ידי כו' שהוא לשון כולל ולא זכר שום דבר יותר ואפ"ה כתב שהם משועבדים לו ועוד ראייה ממה שאמרו בנדרים (דף פ"א) האומרת איני משמש מטתי יפר ופריך אי באומרת הנאת תשמישי עליך הא משועבדת לו כו' הרי לפניך שאמרה לשון כולל איסור תשמיש על כל עולם ואפ"ה אינו נדר בלשון תשמישי עליך דאם לא כן ה"ל לתרוצי בכך ולומר דכיון שאמר לשון זה שהוא כולל מבטל השעבוד אלא פשוט דלא מהני לשון כולל לבטל שיעבוד שלו ובכוונה כתב רש"ל תירוץ שלו דוקא על קושיא השנייה של הבית יוסף ולא הביא לתרץ הראשונה ועל כן יפה עשה הש"ע כאן שלא העתיק כאן כלשון הטור ונ"ל פשוט שגם הטור לא נתכוין שאמרה דוקא לשון זה קונם תשמישי כו' אלא לסימנא בעלמא נקטי' כלומר שאמרה בענין שתשמישה נאסר על כל העולם וכן כתבו הרא"ש והר"ן בפירוש בזה שאסרה הנאת תשמיש כל העולם עליה:

ס

יפר חלקו. א"ל הא אמרינן בסעיף ס"ה דבעל אינו בכלל הבריות בגמרא (דף פ"ג) פריך לה ומשני שאני הכא שמוכחא מילתא דאהתירא קא מתכונה פי' דהא בלא"ה אסור עליה תשמיש שאר אדם אלא אבעל מיכוונה:

סא

אסורה בתשמיש כל אדם. משמע אפילו מבעל וכמו שכתוב הטור בפירוש וכמו שכתבתי בסמוך בשם רש"ל דלאחר הגט הוי בעלה בכלל כל אדם ולא הוה כשאר דברים שבינו לבינה וכן מבואר מלשון המשנה שאמרה יפר ותהא משמשתו ותהא נטולה מן היהודים דאי הוה כשאר בינו לבינה הוי לישנא יתירא במשנה שאמרה ותהא משמשתו דכבר שמעינן לה מיפר אלא על כרחך דאיסורא קמ"ל שאין לה היתר תשמיש אלא בעודה תחתיו וא"כ תהא נטולה מן היהודים ובעלה בכלל ומטעם [זה] יפה כתב הטור בדין שזכר הש"ע סעיף ס"ה ואינו מפר אלא בעודה תחתיו כי אחר כך נכלל באיסור עם שאר הבריות ובעל הפרישה לא דק שם כמו שכתבתי שם:

סב

שבינו לבינה. בטור סיים ואינו מפר לעולם אלא בעודה תחתיו פי' בית יוסף כל זמן שראויה תחתיו אפילו גירשה ואין זה לשון דחוק דהא כפל לשונו וכתב ואינו מפר לעולם דהיינו שלא מהני ליה לעולם כשתנשא לאחר אלא כל זמן שתוכל להיות תחתיו:

סג

שמא יגרשנה כו'. בפרישה הקשה אמאי לא נימא הכי גם בסעיף ס"ז באומרת הנאת תשמישי עליך אין צריך להפר אמאי לא נימא גם שם שמא יגרשנה ויחול הנדר וכן קשה בסעיף ע"ג בנדרה שלא לרחוץ כו' ותירץ דבאמת גם שם הוה דינא הכי אלא דשם מיירי באינו מקפיד על מה שיהיה אחר הגירושין והטור נקט זה כאן כיון דבגמרא איתא כן לענין זה ולא ניחא לי בכך דהא בנדרים (דף פ"א) איתא ושלא אשמש מטתי יפר ופריך היכי דמי אילימא דאמרה הנאת תשמישי עליך למה לי הפרה הא משעבדא ליה כו' משמע דאין צריך כלל הפרה בזה על כן נראה דלא מהני גירושין אלא במעשה ידיה דוקא דהא בגמרא דנדרים (דף פ"ו) פרכינן על מה דאמרינן באומרת יקדשו ידי לעושיהן דמהני לכי מגרשה הא אין בידה שיגרשה בעלה ומשני רב אשי קונמות קאמרת שאני קונמות דכקדושת הגוף דמיין כדרבא דאמר הקדש מפקיע מידי שעבוד פי' הר"ן כגון אם עשה שורו אפותיקי לבעל חובו והקדישו אח"כ למזבח מפקיע אותו הקדש שעבוד המלוה וגובה חובו ממקום אחר והוא כשר לקרבן ולא הוה גזל כיון דלא הוי קנוי לו אלא לגוביינא בעלמא עכ"ל מבואר דדוקא במידי דאין לו עליו אלא שעבוד גוביינא בעלמא אתי הקדש ומפקיע והכי נמי במעשה ידיה שאין קנוי לו אלא לגוביינא בעלמא דזה ודאי שהאשה יכולה ליתן לבעלה ממעות ממה שיש לה בעד המלאכה שחייבת לו לעשות ולא תעשה מלאכה ותו דהא יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה ע"כ אתי הקדש ומפקיע אותו שעבוד וכן אם אמרה ל' קונם שהוא כהקדש מה שאין כן במה שגופה משתעבד לבעל לתשמיש או לרחוץ פניו ידיו ורגליו שהם חיוב משום חיבה וא"א לה להסתלק מזה בשום אופן ודאי לא מהני לשון הקדש או קונם להפקיע חוב שלו עליה וכן מבואר עוד בתוס' פרק השולח (גיטין דף מ') כתבו באם הקדיש המזיק את השור שהזיק אינו קדוש מצד הדין כיון שאינו יכול לסלוקי בזוזי ע"כ אין ההקדש מפקיע שעבוד כזה וכ"ש כאן באשה בדברים דלא שייכא במעות שאין הקדש וקונם מפקיע אותו ע"כ אפי' מגרשה לא חייל הנדר כיון דאין בידה להתגרש הוה דבר שלא בא לעולם ולא אסרי' בגמ' אלא במעשה ידיה דאפי' בעודה תחתיו מתחיל האיסור מן הדין דהקדש מפקיע השעבוד אלא דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל כדאיתא בפרק אע"פ ע"כ מהני לכל הפחות אחר שתתגרש מה שאין כן בדבר התלוי בגופה שאין ההקדש מפקיע כלל בעודה תחתיו גם לאחר הגירושין לא חל דהוה דבר שלא בא לעולם ול"ד למ"ש בסעיף ס"ד לפי דברי הטור דלהרא"ש אחר הגירושין אסורה לבעלה דהתם שאני שהוא נכלל עם שאר כל אדם ומהיום מתחיל האיסור לכל אדם אלא שהוא אינו נכלל עמהם עד אחר הגט וכמ"ש בסעיף ס"ט ובזה ניחא שלא זכרו בגמרא ובפוסקים להך שמא יגרשנה אלא במעשה ידיה בלבד כן נ"ל:

סד

ודוקא שאמרה יקדשו כו'. כ"כ הטור דאל"כ אינה יכולה לאסור מעשה ידיה שלא באו לעולם ובסימן רל"ט מביא ב"י בשם הר"ן דלאו דוקא שתאמר כן אלא צריך שתזכיר הידים דהידים איתנהו בעולם וב"י בשם רמב"ם כתב כאן דגם בנדרה שלא יהנה ממעשה ידיה הוה דינה כמו באומרת יקדשו ידי לעושיהן ונתן בו טעם נכון וכ"פ בא"ע סימן פ"א ולא כפסק רמ"א כאן:

סה

נדרה שלא לרחוץ. כתבתי מזה בסעיף ע"א שזה דומה להנאת תשמישי עליך:

סו

אין הבעל יכול להפר. אף על פי שהסם קשה לגופה והעיבור מכחיש יפיה:

א

(סי' רל"ד סעיף א' בהג"ה) עד ששה חדשים אח"כ כו'. ואף אם השנה מעוברת מ"א ס"ס תקע"א. ויש לה"ר מכתובות (דף ל"ט):

א

(שם בש"ע סעיף נ"ד) ואם הפר לה שלו בטל כו'. הוא מדברי הרמב"ם ותמה בתוספות י"ט דפ' ד' דנזיר דהא תנן במתניתין מפר את שלה ושלו קיים ומפרש בש"ס שם דהיינו כשאומ' הריני נזיר ומה תאמרי את. ונראה דהרמב"ם היה גורס במתניתין מפר את שלה ושלו בטל וכן הוא בירושלמי במתני' ומשמע התם בירושלמי דטעמא הוא שנעש' כמי שתלה נדרו בנדרה עיין שם ולפי זה בש"ס נמי היה הרמב"ם גורס בטל במקו' קיים ופסק כאביי ומפרש דאביי משני ברייתא כגון דקאמר לה הריני נזיר ואת דקא תלי נדרו בנדרה ולא דנעשה כמי שתלה נדרו בנדרה אלא דתלי ממש נדרו בנדרה ומתני' כגון דקאמר הריני נזיר ואת מאי דלא תלה נדרו בנדרה ממש אלא דנעשה כמו שתלה נדרו בנדרה כדקאמר בירושלמי דהיינו כאלו היה אומר הריני נזיר אם תהיה את נזירה ומה שתעשי בנזירות שלך יהיה בנזירות שלי ואת מאי הילכך מפר את שלה ושלו בטל. ולכך כ' הרמב"ם והמחבר כאן שזה כמי שתלה נדרו בנדרה ולא כתבו שתלה נדרו בנדרה וכדקאמר בש"ס דקא תלי נדרו בנדרה אלא כוונתם להירושלמי בהא דלא כתבו ברישא שתלה נדרו בנדרה משום שפשוט הוא כן נראה לי לדעת הרמב"ם. ותמיהני על הכסף משנ' שמביא גירסת הש"ס שלפנינו וכתב שהרמב"ם פסק כאביי והא דבר שאי אפשר ליישב דעת הרמב"ם על פי הגרסא שלפנינו אלא ודאי כמו שכתבתי. ומיהו מדברי התוספו' מבואר להדיא שהיו גורסים כגירסת הספרים שלפנינו וכן מובא ברש"י ולכן דברי המחבר צרי' עיון לדינא: