שולחן ערוך, יורה דעה רכ״ג: דין המדיר בנו לתלמוד תורה. ובו ד' סעיפים: – עם 17 מפרשים

א

דין המדיר בנו לתלמוד תורה. ובו ד' סעיפים:
המדיר עצמו מהנאת בנו כדי שלא יתבטל הבן מלימודו בשבילו מותר הבן למלאות לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר ולצלות לו דג קטן וכן מותר לקנות לו מהשוק מה שצריך אם הוא אדם שאין דרכו לקנות בעצמו או אם היא אשה שהדירה את בנה:

ב

האומר לבנו הרי אתה אסור בהנאתי או שנשבע שלא יהנה בו אם מת יירשנו אסור עליו הנאתו ופירש בין בחיי בין במותי אם מת לא יירשנו. (וע"ל סי' רט"ז):

ג

אסר בנו מהנאתו ואמר אם יהיה בן בני זה תלמיד חכם יקנה בני זה נכסי כדי להקנותם לבנו הרי זה הבן אסור בנכסי האב ובן הבן מותר בהם אם יהיה תלמיד חכם כמו שהתנה:

ד

זה הבן האסור בירושת אביו אם נתן ירושת אביו לאחיו או לבנו הרי זה מותר וכן אם פרעם בחובו או בכתובת אשתו וצריך להודיעם שאלו נכסי אביו שאסרם עליו:

א

למלאות. דמסתמא ממילי זוטרי כי האי דליכא בהו ביטול תורה כ"כ לא אדריה וכתב הפרישה ולפ"ז אפשר באב שהדיר את בנו מפני שאינו עוסק בתורה אסור לעשות לו אפי' דברים אלו דלא כהרמב"ם וכ"פ הב"ח:

ב

ת"ח. משמע אם לא היה בן הבן ת"ח גם בן הבן אסור דה"ל כאילו פירש שאם לא יהיה ת"ח שגם הוא יהא מודר מנכסיו כמו הבן וכ"פ הב"ח:

ג

נתן. כ' הב"ח דוקא בדיעבד אם נתן או פרע וכו' מותר ולא קאי באיסור נדר אבל לכתחלה אסור וכתב הש"ך נראה דלמאן דאסר לעיל סימן רכ"א בפריעת חוב ברור או משכון צ"ל דמיירי הכא בחוב בע"פ וכה"ג שאינו חוב ברור:

א

מיימרא דרבי יעקב נדרים דף ל"ח ע"ב וכפי' הרמב"ן הביאו הרא"ש שם בפסקיו והוכיח כן גם מהתוספתא והירושלמי (וכ"ד ראב"ד ור"ן):

ב

מימרא דרבי יצחק שם:

ג

הרא"ש שם בפסקיו מהירוש' משילהי מסכת ביכורים:

ד

מיי' פ"ה מה"נ (דין ו') ממשנה בב"ק דף ק"ח ע"ב:

ה

טור בשם הרמב"ם בפ"ה מה"נ (דין ז') מעובדא דההוא גברא דהוה ליה ברא דהוה שמיט וכו' וכרב נחמן שם נדרים דף מ"ח ע"א וכ"כ הר"ן שם:
(°) פי' הכ"מ דהאי מותר ר"ל קנה וע"ש:

ו

שם בשם הרמב"ם (דין ח') שם בפ"ה ממשנה דהאומר לבנו קונם וכו' ב"ק דף ק"ח ע"ב:
(°) כלומר הוא מוכרת ליתנם להם ולא יהיה לו טובת הנאה עליהם. ב"י:

א

וכן מותר כו'. ער"נ שם ד"ה ירושלמי במס' ביכורים כו':

ב

אסר בנו כו'. ער"נ מ"ט א' ד"ה ולענין כו' אבל הרמב"ם כו':

ג

לאחיו או כו'. עמ"ש בח"מ סי' שס"ז ס"ה:

ד

וצריך כו'. גמ' שם ועמש"ש:

א

(סימן רכ"ג ש"ך סק"ה) וכן משמע מדברי הר"ן לא ידעתי שום משמעות לזה דהר"ן כתב רק דבע"ח לא מדעתיה מפרע דזהו אסור אף לחנן אלא דהב"ד בע"כ מגבי' ליה ובכה"ג י"ל דאפילו לרבנן דחנן מותר דהבע"ח צועק להגבות לו חובו ומגבי' לו הב"ד את חובו בע"כ ואין חוששין למה דמתהני ממילא בכך גם תוספות בב"ק כתבו להדיא דאף ר"ת דס"ל דדינא דחנן רק במזונות אשתו אבל לא בבע"ה דעלמא מ"מ הכי שרי:

א

מותר הבן כו'. דמסתמא ממילי זוטרי כי האי דליכא בהו ביטול תורה כל כך לא אדריה וכתב הפרישה דלסברא זו אפשר בהאב שהדיר הנאה מבנו מפני שאינו עוסק בתורה אסור לעשות לו אפילו דברים אלו דלא כהרמב"ם וכ"פ הב"ח דדינו כמדיר בנו מנכסיו סתם ולא הזכיר מפני שאינו עוסק בתורה ואסור לעשות לבנו שום דבר:

א

וכן מותר כו'. דכיון שהוא אדם חשוב או אשה שאין דרכה לקנות בעצמה אנן סהדי דאדעתא דהכי לא הדירוהו:

א

ובן הבן מותר כו'. משמע אם לא יהיה בן הבן ת"ח גם בן הבן אסור וכן הבין הראב"ד בהשגות וכן כתב הב"ח דס"ל להרמב"ם דכיון שאמר אם יהיה בן בנו ת"ח כו' ה"ל כאילו פירש שאם לא יהיה ת"ח שגם הוא יהא מודר מנכסיו כמו הבן אבל הכסף משנה ופרישה פירשו דהאי מותר ר"ל קנויים הם לו ולא יוכל אביו לתתם לאחרים אבל מותר בהן מכל מקום וכ"ד הראב"ד והטור דבן הבן מותר בכל ענין ומ"מ הרא"ש והר"ן פסקו דלא קנה בן הבן כיון שלא הקנה לבן כלום אלא לאחר שיהיה בן בנו ת"ח וההיא שעתא הדרא סודרא למריה:

א

אם נתן כו'. פי' הר"ן דלאו למימרא שינתנו להם ממש דאם כן מיתהני מטובת הנאה דידהו אלא שמראה להן מקום ואמר להם נכסים אלו אסר עלי אבא ואיני יודע מה אעשה בהם טלו לעצמכם ועשו מהם מה שתרצו וכן בחוב וכתובת אשתו מיירי שב"ד מגבין להם שלא מדעתו אבל מדעתו אסור כדלעיל סימן רכ"א ס"ק ו' עכ"ד והבית יוסף בסי' רי"ו כ' דבבניו ואחיו אפילו שיתנה להם ממש מותר כיון שמודיעם שממון זה אסור לו ומפני כך נותנם להם והם גם כן בניו ואחיו שיש להם שייכות בממון זה הלכך אין לו עליהם טובת הנאה ושרי ע"כ וכן כתב מהרש"ל פרק הגוזל עצים סימן ס' ועוד האריך שם ופסק דיכול ליתן בידים ממש ליורשי האב הקרוב קרוב קודם על פי הנחלה וצריך להודיען שזה ממון אבא שאסור לו ולבניו לא יתן כלל דאין לך הנאה יותר מזה ואם אין לו מה יאכל מותר לו ללוות וב"ח באין ונפרעים מחלקו מן הירושה אבל אם יש לו אסור אלא יתן ליורשי האב ואם אין יורשים יתן לצדקה ואין צריך להודיע לצדקה זה ממון אבא מיהו רשאי לאבדו ולהשליכו לים ומ"מ מצוה לכופו בזה ליתן לצדקה עכ"ד בקצרה ועיין בחושן משפט סימן שס"ז ס"ה והפרישה והב"ח כתבו דה"פ אם נתן או פרע כו' דוקא דיעבד מותר ולא קאי באיסור נדר אבל לכתחלה אסור עיין שם שהאריכו בזה:

א

אם פרעם כו'. נראה דלמאן דאוסר לעיל סימן רכ"א ס"ק ו' בפריעת חוב ברור או משכון ה"ה הכא וכן משמע מדברי הר"ן הנ"ל דדמי להדדי ואם כן מיירי הכא בחוב בעל פה וכה"ג שאינו חוב ברור:

א

חבית של ימים. דמסתמא למלאכות גדולות נתכוין שהם מבטלים הלימוד וזה דעת הרמב"ן בטור ולפי זה אם האב אוסר הנאתו על הבן מפני שאין עוסק בתורה אפשר שהאב אסור לעשות לבן אפי' דברים קטנים והטור הביא בשם רמב"ם בזה דהאב מותר לעשות דברים קטנים הללו מטעם דגם האב לא הדירו אלא מדברים גדולים וכיון שהשולחן ערוך הביא דעת הרמב"ן לחוד משמע דבדין השני שהאב הדירו אסור בכל דבר כמו שזכרתי ולא כרמב"ם:

ב

יקנה בני זה נכסי כדי להקנותם. פרש"י משום דאכתי לא הוה בן הבן בעולם והוי ליה מזכה לעובר ומזכה לעובר לא קני ע"כ הקנה לבנו שיקנה לבן בנו וכתוב בפרישה דמיירי שהקנה לבן בנו ע"י בנו מעכשיו בק"ס וכה"ג בח"ה סי' ר"י עכ"ל:

ג

ובן הבן מותר בהם אם יהיה ת"ח כו'. זהו דעת הרמב"ם בטור. רבים מקשים הא לא נדר רק מן הבן ולמה יהיה בן הבן אסור אם אינו תלמיד חכם. והטור מביא דעת הרא"ש דלא קנה בן הבן דהדר סודר למריה ומכל מקום בן הבן מותר ליהנות אף על פי שלא קנהו וכתב כי זה פשוט ואיני יודע מה מלמדנו. ונראה לע"ד דהרמב"ם ס"ל דמ"ש אם יהיה בן הבן ת"ח כו' היה תוך כדי דיבור למה שאסרו בהנאה ואם כן אנו רואין שמה שאסר בנו היה כוונתו שגם בן בנו לא יהיה לו היתר אם לא יהיה ת"ח ואף על פי שלא זכר בן הבן מכל מקום אין זכות לבן הבן בנכסי אבי זקינו כל זמן שאביו קיים על כן שפיר אמרינן שכוון לאסור כל מה שנמשך מצד בנו והיינו אפי' בן הבן ומשום הכי ס"ל לרמב"ם כשם שסוף דבריו מועילים שיקנה בן הבן לענין דיני ממונות ה"ה נמי מועיל לענין איסור והיתר שאם אינו תלמיד חכם אסור בהנאה אבל הרא"ש ס"ל דאין התנאי קיים כלל לענין קנין ומ"מ בן הבן מותר אפילו אם אינו תלמיד חכם דהוה כאילו לא אמר כלום רק האיסור הנאה ממילא בן הבן מותר אע"פ שלא קנה אותם מחמת אביו וגם בדין ירושה אין לו שהרי אביו קיים:

ד

לאחיו או לבנו. בח"מ סימן שס"ו כתב הטור דין כיוצא בזה לענין גזילה כתב שם דאחיו ר"ל אחי אביו ובניו ר"ל אחיו ורמב"ם לא פירש כן ואין המשנה משמע כדבריו:

ה

וכן אם פרעם כו'. כ"כ הרמב"ם והטור כתב על זה ואיני מבין את דבריו היאך יהא מותר לו לפרוע חובו מנכסים האסורים עליו הרי הוא נהנה מהם כו' וכתב בית יוסף דאישתמיטתיה לרבינו מתניתין בהגוזל קמא שאמרה בהדיא כמו שכתב הרמב"ם ולענ"ד נראה דשפיר מקשה דעיקר קושיית הטור על מה שכתב הרמב"ם שהנאסר עצמו אומר שפורע חובו בדבר האסור לו ולא אמרו במשנה אלא שהמדיר פורע חוב הנאסר בלי ידיעת הנאסר ורצונו ומה ששנינו במשנה ובאים בע"ח ונפרעים ממנו היינו בעל כרחו שכן משמע הלשון שאמרה המשנה ונפרעים משא"כ בלשון הרמב"ם זה שכתב אם פרעם משמע הוא עצמו והר"ן הביאו ב"י בסי' רי"ו מוקי גם לדברי הרמב"ם אלו באופן זה דאין הוא עצמו משלם לבעל חוב אלא מראה לו מקום היכן הם והטור לא ניחא ליה לפרש בכך. עוד הקשה הטור על מה שכתב הרמב"ם כאן וצריך להודיעם כו' מאי נפקותא מיניה והר"ן שם תירץ דהך הודעה הוא שהוא כמו הפקר כמי שאומר אלו נכסי אבא איני יודע מה אעשה בהם טלו לעצמכם והיינו ג"כ לפי דרכו שפי' דהוא עצמו אינו פורע אבל הטור דמפרש דברי רמב"ם דהוא עצמו פורע על כן הקשה שפיר נמצא לדינא אין מחלוקת דכל שעושה הוא בעצמו הפרעון אסור ולא מהני מה שמודיע אלא שלענין נותן ירושת אביו לבניו סובר הר"ן גם כן דאסור כשהוא נותן בעצמו מפני שיש לו טובת הנאה מזה אלא מיירי שמראה להם מקום ואומר להם נכסים אלו של אבא אסורים עלי איני יודע מה אעשה בהם טלו לעצמכם ותעשו בהם מה שתרצו והב"י כתב שם כיון שמודיעם שממון זה אסור לו ומפני כך נותנו להם והם בניו ואחיו שיש להם שייכות בממון זה הלכך אין לו עליהם טובת הנאה ושרי עד כאן לשונו. ומכל מקום משמע דדוקא דיעבד מהני אם נתן או פרע אבל לא לכתחלה אע"ג שמודיע: