א
דיני הנודר הנאה מחבירו. ובו י"ד סעיפים:
ראובן שאסר נכסיו על שמעון או שאסר עצמו מנכסי שמעון הנאסר אסור לעבור על שדה האחר אפילו בבקעה בימות החמה שאין בני אדם מקפידים על דריסת רגל שבה ואסור לשאול ממנו כלים שבעולם ואם לא נדר ממנו אלא מאכל אינו אסור אלא לאכול משלו. אמר הנאת מאכלך עלי אסור לאכול משלו ואסור ללעוס חטים ליתן על גבי מכתו אבל לשאול ממנו נפה וכברה מותר אמר הנאה המביאה לידי מאכל עלי אסור לאכול משלו ומותר ללעוס חטים וליתן על גבי מכתו ואסור ליהנות בכל דבר שמשכירין כיוצא בו ומה שאין משכירין כיוצא בו מותר אם אין בו שייכות מאכל אבל אם יש בו שייכות מאכל כגון נפה וכברה ואפילו שק להביא בו פירות וחמור להביא עליו פירות וכן סוס לרכוב עליו לבית המשתה וטבעת להראות בו בבית המשתה ולעבור דרך שדהו לבית המשתה אף על פי שאין משכירין כיוצא בו אסור וכן אסור לקנות לו צרכי סעודה וכן אסור לחמם ידיו בככר שלו: הגה קרדום שמבקעים בו עצים לבשל בו מאכל מקרי הנאה המביאה לידי מאכל אבל קרדום שמנכש בו מותר לשאול לו. (ב"י בשם רבינו ירוחם):
ב
המודר הנאה מחבירו יכול לפרוע חובו ואפילו אם היה לו משכון ביד המלוה ופרע זה בשבילו ונטל המשכון צריך להחזירו ללוה הנאסר (דעת רש"י וריב"ש ורמב"ם) ויכול לזון את אשתו ובניו ועבדיו ואפי' הכנענים אבל אסור לזון בהמתו בין טמאה בין טהורה ואסור ללמדו מקרא כיון שמותר ליטול שכר עליה והוא מלמדו חנם נמצא שמהנהו אבל מלמדו מדרש הלכות ואגדות והוא שלא יאמר הנאסר לאוסר שילמדנו והאידנא שמותר ליטול שכר אף על המדרש הכל אסור אבל ללמד את בנו אפי' מקרא מותר ומותר לשמשו בכוס של בית האבל ובכוס של בית המרחץ: הגה ויש חולקין ומתירין אפילו אמר לו שילמדנו (הרא"ש והטור) וה"ה בכל דבר מצוה ובלבד בדבר הצריך שליחות כגון לתרום תרומתו אסור להיות שלוחו. (ב"י בשם הרא"ש ורבינו ירוחם):
ג
ראובן שאסר נכסיו על שמעון אסור להשיאו בתו קטנה או נערה לפי שעדיין היא ברשותו והרי מוסר לו שפחה לשמשו ואם נכסי שמעון אסורין עליו מותר לישא בתו אע"פ שפטרו מחיוב מזונותיה ומחזיר לו אבידתו בין שנכסי בעל אבידה אסורין למחזיר בין שנכסי מחזיר אסורין לבעל אבידה ובמקום שנוטלין שכר על החזרת אבידה אם נכסי בעל אבידה אסורין למחזיר אסור לו לקבלו אלא מחזיר לו בחנם ואם נכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה אינו רשאי להחזיר לו בחנם ואם נכסי שניהם אסורין זה על זה אינו יכול לקבל השכר שאם כן הוא נהנה ולא להניחו שא"כ הוא מהנה אלא יפול השכר להקדש:
ד
ראובן שאסר הנאתו על שמעון וחלה שמעון יכול ראובן ליכנס לו לבקרו ובמקום שנותנין שכר למי שיושב אצל החולה לצוות לו לא ישב אצלו אלא מבקרו מעומד ואם אין דרך ליתן שכר לרופא יכול לרפאתו אפילו בידים אפי' אם יש רופא אחר שירפאנו אבל אם דרך ליתן שכר לרופא לא ירפאנו בחנם ולא ירפא לבהמתו ואפי' אם אין דרך ליתן שכר לרופא אבל יכול לומר לו סם פלוני יפה לה והוא יעשנה ואם אינו יודע לעשותו והיא תמות אם לא יעשנה מותר המדיר לעשותו ואם מת יכול להביא ארון ותכריכין ואם חלה בן שמעון יכול ראובן ליכנס לו ולישב עמו ולבקרו (מעומד) ואם נכסי שמעון אסורין על ראובן שהדירו שמעון מנכסיו וחלה שמעון נכנס ראובן לבקרו (ר"ן) אבל לא מיושב חלה בנו אינו נכנס כלל אלא שואל עליו בשוק ויכול ראובן להעיד לשמעון הנאסר בין עדות ממון בין עדות נפשות:
ה
ראובן שאסר הנאתו על שמעון יכול לישן (עמו) במטה קטנה בימות החמה אבל לא בימות הגשמים מפני שהוא מהנהו ובגדולה מותר בין בימות החמה בין בימות הגשמים ורוחץ עמו באמבטי גדולה אבל לא בקטנה מפני שמהנהו שמגביה עליו המים ומזיע עמו אף בקטנה ומיסב עמו במטה ואוכל עמו על השלחן אבל לא בקערה אחת שמא יאכל מחלקו ואם דרך שבעל הבית חוזר וממלא הקערה לאחר שאכלו כל מה שהיה בו מותר: הגה או שהיה מתחילה כל כך בקערה שהמותר חוזר לבעל הבית מותר (ב"י בשם הר"ן והראב"ד) : אם היו שניהם חופרים בכרם ביחד לא יחפור בשורה הקרובה לו מפני שמהנהו שמרפה הקרקע לפניו אבל ברחוק ממנו מותר ולא ימכור לו ולא יקנה ממנו ולא ישאילנו ולא ילונו ולא ישאל ולא ילוה ממנו:
ו
המודר הנאה מחבירו ויש לו מרחץ ובית הבד מושכרים בעיר אם יש לו בהם תפיסת יד אסור אם אין לו בהם תפיסת יד מותר אבל אם אסרו עליו בפירוש חל האיסור גם עליו:
ז
המשכיר בית לחבירו ואח"כ הדיר השוכר מנכסיו לא חל איסור על הבית שהשכיר לו ואם פירש הבית בפירוש יש אומרים שחלה האיסור גם עליו וי"א שאפי' אם פירשו בפירוש אינו יכול לאסרו בלשון קונם אם לא בלשון הקדש ממש ושוכר יכול לאסרו דהא פירותיו הם וממשכן דינו כמשכיר ובעל משכונא דינו כשוכר: הגה המשאיל בית לחבירו אין יכול לאסרו עליו כל זמן השאלה (הגהת מיי' פ"ו) והשואל יכול לאסרו על אחר כל זמן השאלה דכדידיה דמי (בית יוסף ס"ס זה בשם הרשב"א):
ח
הנותן טבלא לאומן לצייר ואסרה על בעלה אחר שציירה קודם שפרעו מותרת. המודר הנאה מחבירו יכול המדיר לומר לחנוני פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה והחנוני נותן לו וחוזר ונוטל מהמדיר אם ירצה המדיר לפרעו (אבל אינו מחוייב לפרעו) וכן אם היה למודר בית לבנות גדר לגדור שדה לקצור יכול לומר לפועלים פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה הם עושים עמו ובאים ונוטלין שכר מהמדיר אם ירצה המדיר לפרעם וכן מותר לומר כל הזן לפלוני או עושה עמו אינו מפסיד אבל אסור לומר כל השומע קולי יזון לפלוני דכיון שהוא לשון ציווי הוי כשלוחו וכן אסור לומר לחבירו אם תזון לפלוני לא תפסיד דכיון שאומר כן ליחיד נראה כשלוחו:
ט
היו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל נותן לאחר לשם מתנה והלה מותר בה ואם אין עמהם אחר מניח על הסלע ואומר הרי הוא מופקר לכל מי שירצה והלה נוטל ואוכל במה דברים אמורים בנותן לאחר לשם מתנה בסתם אבל אם אמר לחבירו הסעודה נתונה לך במתנה ויבא פלוני שהוא אסור בהנייתי ויאכל עמכם בסעודה הרי זה אסור ולא עוד אלא אפי' נותן לו סתם וחזר ואמר לו רצונך שיבא פלוני ויאכל עמכם אם הוכיח סופו על תחלתו שלא נתן לו אלא על מנת שיבא פלוני ויאכל אסור כגון שהיתה סעודה גדולה והוא רוצה שיבא אביו או רבו וכיוצא בהם שהם אסורים בהנייתו לאכול מסעודתו שהרי סעודתו מוכחת עליו שלא גמר להקנות וכן כל כיוצא בזה:
י
מי שנשבע או נדר שלא ידבר עם חבירו יכול לכתוב לו כתב (או) לדבר עם אחר והוא שומע:
יא
אם אסר ספרו על חבירו אסור לנאסר ללמוד בו:
יב
המודר הנאה מחבירו אסור בגחלתו ומותר בשלהבתו המודר הנאה מחבירו תוקע לו תקיעה של מצוה: הגה המודר הנאה מחבירו מותר לשחוט לו בהמה בריאה אבל לא מסוכנת (כן משמע מב"י בשם אהל מועד):
יג
המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה המודר הנאה ממעיין טובל בו טבילה של מצוה בימות הגשמים אבל לא בימות החמה. (כפול סי' רי"ז סכ"ו):
יד
הנודר הנאה מחבירו ונתן לו לולב לצאת בו על מנת שיחזירנו ביום שני יצא אבל ביום ראשון לא יצא :
באר היטב יורה דעה
רכ״א
א
לעבור. כתבו הט"ז והש"ך אפילו אם אינו מקצר דרכו אפ"ה אסור בכל ענין ודלא כהב"ח:
ב
שמשכירין. כיון שמוחל לו השכירות באותן דמים הוא יכול לקנות אוכל נפש. הרא"ש:
ג
לחמם. הט"ז והש"ך תמהו ע"ז דלמה יהיה אסור כאן ובלבוש כתב דקאי אדלעיל אצל הנאת מאכלך עלי וכן הוא נכון:
ד
מאכל. כתב הש"ך דבירושלמי איתא דמותר להשאילו כוסות וקערות ותמחויין שאינן מהנין את המאכל פי' שכבר המאכל נתקן כהלכתו אלא שנותנו לקערות וכוסות ותמחויין והלכך אלפסין וקדרות אסורים לפי שהמאכל מתבשל בהן והן מתקנין המאכל ותו איתא התם בירושלמי דאסור להשאיל לו מעות שהוא כנותן לו מעות ליקח בו ככר עכ"ל:
ה
חובו. היינו דוקא שלא מדעתו כ"כ הר"ן (וכתב הרדב"ז ה"ה אם יש לו חוב עליו יכול למחול לו ע"ש ח"ב סי' רס"ב ועי' בכנה"ג):
ו
להחזירו. ואפי' היה המלוה דוחקו לפרוע אמרינן דהיה הלוה מפייסו ומוחל לו כ"כ המחבר בח"מ ר"ס קכ"ח והב"ח פסק כהפוסקים דאסור לפרוע חובו כשהוא בשטר או משכון מיהו כשהחוב הוא שלא יכוף אותו לפרוע אלא לכשירצה הלוה יפרענו מדעתו אפי' היה לו שטר או משכון יכול לפרוע במודר ונראה דבמשכון דומיא דשטר מיירי שיכול לפרוע בעדו ויחזיק המשכון לעצמו ולא יתננו ללוה דנהי שהתנה שלא יכוף אותו לפרוע מ"מ אינו חייב להחזיר לו משכונו בחנם אלא אם התנה כן אז במודר צריך המדיר הפורע להחזיר לו בחנם וע"ל סי' רכ"ג ס"ד עכ"ל הש"ך:
ז
לזון. אע"ג דמודר מתהני שא"צ לתת להם מזונות ההיא הנאה דממילא היא ועוד שהיו יכולין לצמצם להחפרנס ממעשה ידיהם או לחזר על הפתחים. ש"ך:
ח
בהמתו. אפילו במזונות יתירים כדי לפטמה אסור שהרי מעלה בדמיה וה"ל הנאה גמורה ש"ך וכתב הר"ן אפילו זנה יותר מכדי פיטומה דגרע לה דהא אינה עומדת לאכילה אלא למלאכה וכיון דפיטמה טפי לא עבדה שפיר ונמצא דאינו נהנה אפ"ה אסור:
ט
המרחץ. שהוא משום רפואה והנאה מועטת היא ט"ז:
י
ומתירין. והב"ח פסק כסברא הראשונה וכתב הש"ך ואע"ג דהאידנא אף על המדרש אסור היינו בחנם אבל בשכר מותר וקמ"ל דאפי' אמר שילמדנו י"א דמותר מיהו אם נכסי שניהם אסורים זע"ז אסור בכל ענין:
יא
מצוה. הטעם דמצות לאו ליהנות נתנו כ"כ הלבוש:
יב
נערה. אבל מותר למסור לו בתו בוגרת אע"פ שמשיאה ואינה עוברת על דעתו שרי הרא"ש:
יג
בתו. אפילו קטנה ונערה וכתב הט"ז אע"פ שדרך האב לתת נדוניא לבתו וזה לקחה בחנם אפ"ה שרי:
יד
בחנם. ואם בעל האבדה אינו רוצה לקבל בחנם תפול ההנאה להקדש. ש"ך:
טו
רשאי. ואם המחזיר אינו רוצה בשכר יפול השכר להקדש להקדש. ב"י והאחרונים:
טז
לצוות. פי' לחבר עמו כמו צוותא בעלמא. מבקרו מעומד כיון שע"ז אין נותנין שכר וכתב הש"ך משמע דוקא בחנם לא ישב אצלו אבל בשכר שרי ודלא כהלבוש שאוסר אפי' בשכר:
יז
אחר. דלאו מכל אדם זוכה להתרפאות:
יח
שכר. דמ"מ מהנהו אבל גופיה מצוה קעביד:
יט
יעשנה. מיהו דוקא שיהא הסם מבעל הבהמה. ב"י:
כ
מותר. דהוי כמחזיר אבידחו ובמת הטעם דאין הנאה למתים. ט"ז:
כא
מעומד. הט"ז וש"ך מחקו תיבת מעומד שט"ס הוא ואפילו במקום שנותנין שכר על הישיבה מותר לישב שם בחנם דלא אסר הנאחו אלא על שמעון ולא על בנו ולא אמרינן שגם זה הוי הנאה לאביו:
כב
לבקרו. מעומד אע"פ שיש לו הנאה דריסת הרגל בבית החולה מ"מ החולה שהדירו לא נתכוין במקום שחיותו תלוי בו שהמבקר גורם לו שיחיה כמו שארז"ל וכתב הר"ן דאם אסר המבקר ע"ע נכסי החולה אסור ליכנס כלל דהא לא שייך האי טעמא דמחיותיה כו' עכ"ל הט"ז:
כג
כלל. דקמתהני מדריסת הרגל ונהי דמחיותיה לא אדריה מחיותיה דבריה אפשר דאדריה:
כד
להעיד. כתב הש"ך ואפי' אם רוצה עכשיו להיות עד לראות המעשה כדי להעיד אפ"ה שרי ואין חילוק בין שהדירו שמעון מהנאותיו ובין אסר שמעון על עצמו הנאת ראובן:
כה
ומזיע. דבזיעה בעלמא ליכא תוספת חום:
כו
מותר. דאפי' אוכל יותר מחבירו אינה נהנה דבל"ה נותנים להם כל שבעם:
כז
ימכור. דגזרינן אטו לא יקנה ש"ס ולפ"ז אפילו אינו מהנהו במכירה אסור משום גזרה וכן בישאילנו וילונו גזרה אטו להשאיל וללות. ש"ך:
כח
אין. דכשאסר נכסיו לא היה דעתו ע"ז המרחץ דאינו בכלל נכסיו ט"ז:
כט
הקדש. כתב הש"ך משמע דבהקדש לכ"ע יכול לאסור ותימה דלקמן סי' רנ"ח ס"ז כתב הרב אם יש לו משכון י"א שאפי' המותר א"י להקדיש וכאן סתם דיכול להקדיש וצ"ע וכתב הט"ז ולענין הלכה ראוי לחוש לחומרא דבפי' יכול לאסור אבל הש"ך כתב דלאו כל כמיניה לאסור אותו על אחר וסיים ומיהו כ' הר"ן נראים הדברים דמ"מ היו משמתינן ליה עד דאיתשיל אנדריה וע"ש בהש"ך שמאריך בדין זה וכתב עוד דגם אינו יכול להקדיש אלא אותו החלק שיש לו בבית השוה יותר מדמי השכירות אבל כשאינו שוה יותר אינו יכול להקדיש והט"ז כתב ונראה דלדידן אפי' אמר הקדש אינו מפקיע שהרי כתב הרא"ש דהאידנא כל הקדש שלנו חולין הוא שאינו אלא צדקה וכו':
ל
מותרת. כיון דקי"ל אין אומן קונה בשבח כלי ואפי' היה קונה היינו כשיש ממשות בשבח כגון שנתן לו עצים ותקן כלי אבל הכא לא עשה כלום רק צייר בסמנים ואין בהם ממש עכ"ל הרא"ש ועיין בח"מ סי' ש"ו ובסמ"ע שם ס"ק ו':
לא
אעשה. וה"ה נמי אם יש לחבירו הרבה לאכול דשרי אלא דאורחא דמילתא נקט טור והרא"ש וכתב בתשובת מבי"ט רב שנדר מנכסי פלוני או איפכא יכול אותו פ' לתת צדקותיו ונדבותיו ליד גבאי הקהל אע"פ שגבאי הקהל יתנו להרב מכיס הקהל אשר שם מעורב נדבת אותו פלוני ש"ך (ראובן אסר הנאתו על שמעון וקבל עליו שלא ישא ויתן עמו שום מו"מ של הנאה ושמעון השתיף עם לוי וכל מה שהרויח חולק עם לוי אסור לראובן לישא וליתן עם לוי שכל מה שקנה לוי קנה שמעון כ"ג בשם הראנ"ח כ"י מי שאסר נכסיו על פלוני יוכל להנהותו מנכסי אחרים מבי"ט ח"ג סי' קט"ז וקל"ט):
לב
הזן. כתב הב"ח דאפילו אומר ליחיד כל הזן כו' שרי כיון דלא אמר בלשון יחיד תזון וכתב בפרישה דבדין זה צריך ליתן לו כל דמי מה שנתן לו וע"ל סי' רל"ה ס"ס ב':
לג
קולי. כ' הט"ז כאן חייב לשלם אף אם לא סיים לא יפסיד דכיון שהוא שלוחו ודאי לא יפסיד על ידו ודלא כפרישה:
לד
יאכל. הכא דוקא משום דאין לו מה יאכל התירו ש"ך:
לה
מופקר. ואע"ג דמדברי סופרים אינו הפקר עד שיפקיר בפני ג' כמ"ש בח"מ סי' רע"ג ס"ז הכא כיון דאין לו מה יאכל העמידו על דין תורה עכ"ל הב"ח והש"ך תירץ דהתם דוקא במקרקעי אבל הכא במטלטלי א"צ ג':
לו
שומע. כיון שלא נתכוין להשמיעו אבל אם נתכוין להשמיעו אע"פ שיש אחר ביניהם שדבריו כלפי אותו האיש לא יפה עשה. ב"י בשם תשו' הגאונים וזה קאי דוקא אנשבע דאילו בנדר אינו חל על דבר שאין בו ממש כמ"ש סי' רי"ג. ט"ז (ועיין כה"ג מ"ש בשם ריא"ז):
לז
ללמוד. ול"ד למודר הנאה משופר דמותר בתקיעה מצוה משום דמצות לאו ליהנות נתנו דהכא כיון שיכול להשכיר ספרו וזה לומד בו בחנם ה"ז נהנה והט"ז תי' דגבי ספרים יש לחוש שיתקלקלו שהקלקול מצוי בהם משא"כ בשופר אינו מתקלקל כשזה יתקע בו:
לח
בשלהבתו. פי' מותר להדליק נר בשלהבתו דאין בה ממש וע"ל סי' קמ"א וקמ"ב:
לט
בריאה. כתב הט"ז וז"ל אף שאיני כדאי לחלוק מ"מ נ"ל שאין לסמוך על הוראה זאת דזה פשוט דהנאה גדולה היא לו מה ששוחט לו ויתירנה לאכילה ובכל יום אנו שוכרים שוחט שישחוט ודוקא לגבי עבודת כוכבי' אמרינן שאין איסור בסכין של עבודת כוכבי' דחשיב קלקול משא"כ לענין נדרים ואיסור גמור הוא:
מ
לתקוע. כתב הש"ך משמע אפילו הוא עצמו ותימה דבא"ח סי' תקפ"ו ס"ה כתב דאדם אחר תוקע בו וזה יוצא משמע אבל הוא עצמו לא וצ"ע ולענין הלכה הב"ח פסק דבשעת הדחק יכול לתקוע אפי' בעצמו וע"ש:
מא
שני יצא. דמצות לאו ליהנות ניתנו אבל ביום ראשון בעינן ולקחתם לכם משלכם ולא משל איסורי הנאה לכך לא יצא ועיין באורח חיים סי' תרמ"ט ס"ב ודין המודרים בהנאה אם מצטרפין לזימון עיין בא"ח ס"ס קצ"ו וכתב הט"ז נ"ל דהנודר הנאה מחבירו אסור ליתן לו מלאכה בשכר שמקרי הנאה מה שהניח אחרים שכר לזה וכמ"ש סי' ק"ס סכ"ג:
באר הגולה על שולחן ערוך יורה דעה
רכ״א
א
לשון הטור ממשנה נדרים דף ל"ב ע"ב:
ב
מדברי הרא"ש שם בפסקיו וכסתם מתניתין דמוקים לה רב אדא בר אהבה שם כרבי אליעזר בברייתא דאפילו ויתר אסור במודר הנאה פירוש מה שדרך בני אדם לותר משלו וכ"פ הרמב"ם והרמב"ן:
ג
שם במשנה:
ד
שם במשנ' וגמרא שם דף ל"ג ע"א:
ה
שם בגמרא כאוקימתא דריש לקיש:
ו
שם במשנה כאוקימתא דרבא שם בגמרא:
ז
כפירוש הר"ן שם:
ח
טור ובפירוש הרא"ש שם:
ט
שם במשנה:
י
מימרא דרב פפא שם דף ל"ג ע"א:
יא
בעיא דרב פפא שם ולא נפשטא ולחומרא:
(°) פי' ובשביל זה שיראה כאדם חשוב יתנו לו מנה יפה:
יב
ג"ז בעיא דרב פפא שם מפני שהוא הקרבת המאכל אליו:
יג
בירוש' מבעיא ולא איפשטא ולחומרא והביאו הטור ועס"ק ד':
(°) קאי אתחלת הסעיף שאסר נכסיו סתם ואדין הנאת מאכלך עלי והיא מהירושלמי מבעיא ולא איפשטא ולחומרא:
יד
משנה שם דף ל"ג ע"א וכרב אושעיא דאמר זו דברי חנן (כתובות דף ק"ז ע"ב) וכדעת רש"י וריב"ש והרי"ף והרמב"ם בפ' כ"ז מהל' מלוה ופ"ו מה"נ דסברי דאף בשאר חובות איירי חנן ולא בהלואת אשתו למזונות בלבד וכמ"ש הטור בשמם וסיים שם הרמב"ם שהרי לא הגיע ליד הנאסר כלום אלא מנע ממנו התביעה:
טו
ירושלמי הביאו הרי"ף בסוף כתובות וכתב הרב ב"ח כיון דדברי ר"ח דברי קבלה נינהו ופי' דאיירי בהלואת אשתו למזונות ועמו הסכים ר"ת והרא"ש והטור נראה הלכה דאסור במודר לפרוע חובו כשהוא בשטר או במשכון וכו' מיהו כשהחוב הוא שלא יכוף אותו לפרוע אלא כשירצה הלוה יפרענו מדעתו יכול לפרוע במודר כרבא שם בנדרים דף ל"ג ע"ב:
טז
משנה שם דף ל"ח ע"א:
יז
ברייתא שם ע"ב:
יח
שם במשנה ומפרש שם בגמרא דבהמה לפטומא עבידא וכל שמוסיף בבשרה היא הנייה שמגיע ליד הנאסר רמב"ם שם:
יט
משנה שם דף ל"ה ע"ב:
כ
טור בשם הרמב"ם:
כא
שם בשם אביו הרא"ש:
כב
שם במשנה:
כג
מימרא דרבי ירמיה וכו' שם דף ל"ח ע"ב
(°) פי' הרא"ש כוס מים חמין שרפואה היא לו כדאמרינן בשבת דף מ"א ע"א:
כד
ברייתא שם דף ל"ח ע"ב ובגמרא שם
כה
פשיטותיה דרבי זירא שם
(°) פי' שמעון מותר לישא בתו של ראובן:
כו
משנה שם דף ל"ג ע"א:
כז
פלוגתא דרבי אמי ורבי אסי שם ע"ב וכדברי המתיר הרמב"ם ריש פ"ז מה"נ וכ"פ הר"ן והרא"ש שם:
כח
שם במשנה וכפי' הרא"ש והר"ן שם:
כט
משנה שם דף ל"ח ע"ב וכדמפרש שם בגמרא דף נ"ט ע"א:
ל
משנה שם דף מ"א ע"ב וכפי' הרא"ש שם:
לא
שם בשם הירושלמי דלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות:
לב
שם במשנה וגמרא וכפירש הרא"ש:
לג
מימרא דרב זוטרא וכו' שם:
לד
הרא"ש שם משום דהוה כמחזיר אבידתו
לה
תוספתא מפני שאין הנאה למתים וכתבה הרא"ש שם:
לו
טור שלא נאסר מבקר זה להנות את בן שמעון
(°) הטור לא כתב מעומד והב"י כתב שהדין עמו והש"ך כתב שט"ס הוא וצריך למחקו:
לז
ברייתא שם דף ל"ט ע"א דמחיותיה לא אדריה:
לח
שם דאפשר דאפי' מחיותיה דבריה אדריה:
לט
תוספת' כתבה הרא"ש שם:
מ
משנה שם דף מ"א ע"ב וכרבי יהודה שם ובברייתא שם:
מא
שם וכר' יהודה:
מב
שם במשנה וברייתא שם:
מג
שם בברייתא:
מד
שם במשנה ושם בברייתא ופירש הרא"ש ולא חיישינן שמא יישן אצלו או שמא יאכל עמו דכיון שהדירו מסתמא שונאים זה את זה טפי מב' אכסנאים שאוכלים על שלחן אחד זה בשר וזה גבינה לעיל סי' פ"ח:
מה
שם במשנה ובברייתא וכפירוש הרא"ש:
מו
משנה שם וכחכמים:
מז
משנה שם דף מ"ב ע"ב:
מח
כדמפרש אביי שם דף מ"ג ע"א גזירה לשאול אטו להשאיל כו':
מט
משנה שם דף מ"ו ע"א:
נ
כאביי שם ע"ב דאפילו בהניח כל שהוא לעצמו ולא שכרו אסור וכ"פ הרמב"ם בפ"י מה"נ וש"פ:
נא
טור בשם ר"ת והביאו הרא"ש אביו שם מהא דערכין המשכיר בית וכו' דף כ"א ע"א:
נב
שם בשם ר"ת לתירוצא קמא:
נג
טור בשם י"א וכ"פ הרא"ש בפ"ד דב"ק בפסקיו שם וכתירוץ הב' של ר"ת מטעם דשכירות ליומא ממכר הוא אבל ההקדש חל על גוף הקרקע:
נד
בתשובות להרמב"ן סי' רמ"ב:
נה
הרא"ש בתשובה כלל י"ב סי' י' ומפרש שם משום דאין אומן קונה בשבת כלי ועוד דצייר בסימנים ואין בהם ממש:
נו
משנה נדרים דף מ"ג ע"א וכפירוש הרא"ש דאורחא דמלתא נקט ואין לו מה יאכל:
נז
כפי' הרא"ש והר"ן שם דאי הוה מחייב מדינא אלמא שליחותיה קא עביד ואסור:
נח
שם במשנה:
נט
מסקנת הגמרא כתובות דף ע' ע"ב:
ס
ממשמעות הגמרא שם:
סא
טור בשם הרשב"א וכ"כ שם התוספות והרא"ש והר"ן:
סב
שם במשנה בנדרים וכת"ק:
סג
משנה שם דף מ"ח ע"א:
סד
לשון הרמב"ם בפ"ז מה"נ (דין ט"ו) וכלישנא בתרא דרבא דסעודתו מוכחת עליו:
סה
רמב"ם שם (ספ"ט) [ספ"ו] מת' הגאונים שהביא הב"י והרב הגדול מוהר"ר שאול הלוי מורטירה ז"ל ר"מ ואב"ד דק"ק ספרדיים פה פסק דאסור לכתוב לו רק יכתוב על הכותל ממשמעות תשובת הגאונים הנזכר וכן נראה מנוסח הרמב"ם שלפנינו דאיתא שם שמותר לו לכתוב בכתב אבל לא כתב שמותר לכתוב לו ושפתים ישק וגו':
סו
תשובות הגהות מיימוני:
סז
ברייתא ביצה דף ל"ט ע"א:
(°) פי' להדליק נר בשלהבת חבירו:
סח
מימרא דרבא ר"ה דף כ"ה ע"א:
סט
שם:
ע
שם:
עא
הרשב"א בתשובה (סי' תשמ"ו) משום דמצות לאו ליהנות ניתנו וביום ראשון לא יצא דבעינן ולקחתם לכם ולא משל איסורי הנאה אף על פי שנתנה לו אסור כדלעיל בסי' רט"ז סעיף ח':
(°) אם אחד נתן כל אשר לו לחבירו במתנה גמורה ותלוי בדעת המקבל אם ירצה להחזיר לו אם יוכלו שניהם לישבע זה שאין לו וזה שהוא שלו עיין בתשוב' הרא"ש כלל ט' והביאו ב"י בס"ס זה:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה דעה
רכ״א
א
ראובן כו' או כו'. ע"ש מ"ו א' איבעיא להו כו':
ב
אסור כו'. כר"א הואיל סתם מתני' כוותיה וער"נ ד"ה ולענין כו':
ג
אפי' בבקעה כו'. הרא"ש בפסקיו דבחצר אף לרבנן אסור דבב"ב נ"ז ב' אמרינן דוקא בשותפין לא קפדי ועיין תוס' שם ד"ה רבינא ובמגילה ח' א' ד"ה דריסת כו':
ד
בימות החמה. כפ"ק דשבת (ו' ב'):
ה
וכן אסור (לחמם) כו'. ירושלמי נדר מהככר מהו לחמם בו ידיו ועש"ך:
ו
קרדום כו'. ירושלמי והביאו הרא"ש שם:
ז
יכול כו'. עיין רא"ש ד"ה תנן כו' וה"ה כו' ור"נ ד"ה ולענין כו' ותוס' בכתובות ק"ח א' ד"ה הא כו' דלא כר"ת:
ח
ואפי' כו'. שם ושם ועיין ח"מ ר"ס קכ"ח:
ט
ואסור ללמדו כו'. כר' יוחנן שם אף בגדיל ועיין ר"נ ד"ה ור' יוחנן כו':
י
והוא כו'. כמש"ש ל"ה ב' א"א שלוחי דידן כו' ושם ל"ו ב' אלא לדעתו כו' באומר כו' אלמא דאע"ג דמצוה קעביד אפ"ה אסור בכה"ג:
יא
והאידנא כו'. הרא"ש שם ועתוס' דבכורות כ"ט א' ד"ה מה כו':
יב
ומותר כו'. כפי' הר"נ ד"ה מותר להשקות כו':
יג
וי"ח כו'. קאי אלמעלה והוא כו' וכמ"ש הרא"ש שם דדוקא בדבר שצריך דעת כגון קרבן ותרומה וכמש"ש ל"ו ב' וא"א צריך דעת כו' וזה שאמרו שם ל"ה ב' א"א שלוחי דידן כו' כיון דצריך דעת וא"א שלוחי דשמיא כו' כיון שא"צ דעת ועבפי' שם ד"ה אלא מחוסר כו':
יד
בין כו'. ער"נ ד"ה איכא דמתני. ולענין הלכה כו' וכ"כ הרא"ש וש"פ:
טו
אם כו' ואם כו'. ערא"ש בפי' שם:
טז
ראובן כו' ובמקום כו'. טור ופסק כשמואל אבל הר"נ פסק כתי' ב' ואב"א כדרשב"א כו':
יז
ואם אין כו'. רא"ש בפי' ובפסקיו וכמ"ש באבידה ובמקום שנוטלין כו' וכנ"ל בביקור:
יח
אפי' אם כו'. רא"ש בשם ירושלמי וער"נ שם ד"ה אלא רפואת כו':
יט
אבל אם כו' ואפי' אם כו'. כנ"ל שם ברא"ש:
כ
ואם אינו כו'. שם ור"נ ד"ה הנ"ל ע"ש:
כא
ואם חלה בן כו'. ולישא צ"ל ולישב כו' וער"נ שם ד"ה אלא לשמואל כו' ומ"ש הרא"ש בפי' ד"ה מ"ש כו' וגם. הוא קושיא אחרת ואף לישב מותר:
כב
ואם נכסי כו'. כתי' דעולא וער"נ ד"ה עולא ורא"ש ד"ה בשנכסי כו':
כג
חלה בנו כו'. שם מתבי כו':
כד
ראובן כו'. ער"נ ד"ה ר' יהודה כו' וד"ה תניא. ומהא כו' וכ"כ הרא"ש בפי' ופסק בפסקיו כר"י ומתני' איירי בקטנה:
כה
ואם דרך כו'. כפי' הרא"ש ד"ה התמחוי:
כו
או כו'. כפי' הר"נ ד"ה אבל אוכל כו':
כז
אבל אם כו'. כסברא ראשונה שבס"ז ויתבאר שם וכ"כ ש"ך וכ"ה בתוס' שם וש"פ:
כח
המשכיר כו'. כ"כ תוס' בנדרים שם בשם ר"ת והוכיחו מהנ"ל בסעיף שקדם ודחו סברתו דוקא משום שלא אסרו בפירוש לא היה דעתו על מה שהשכיר משא"כ באסרו בפירוש וכמ"ש בערכין כ"א א' היכי מצי דייר כו' וזהו מ"ש כאן ובסעיף שקדם ואם פירש כו' והקשו מהא דפ' אע"פ (נ"ט ב') דאמרינן דווקא לכשאפדנה תקדש ותירצו דוקא יותר על דמי השכירות יכול להקדיש וכה"ג ההיא דערכין דא"י לדור משום חלק ההקדש וההיא דאע"פ כנגד החוב וכן תירצו בערכין שם ובכתובות שם וכ"כ הרא"ש בנדרים שם וכן הר"נ. עוד תירצו בנדרים שם דבהקדש גמור דוקא יכול לאסור היותר על החוב משא"כ בקונם וכן תירצו ג"כ בכתובות שם דבכה"ג אתי ההיא דכתובות ובזה ניחא מש"ש א' ומי איכא מידי דאלו כו' ועוד כיון דאינו על גוף השדה הוי כקונם ותי' זה כתב הר"נ ג"כ בשם ר"ת דוקא בהקדש או קונם כללי דדמיא להקדש אבל לא בקונם פרטי דדוקא הקדש מפקיע מידי שעבוד משא"כ בקונמות דאלמוה רבנן לשעבודיה כמ"ש בכתובות ועתוס' שם ד"ה קונמות וא"ת כו' וא"ת כו' וכ"כ ריב"ש סי' שנ"ה וכתב דר"ת אזיל לשיטתו דס"ל דאף הקדש דמים מפקיע מידי שעבוד כמ"ש (תוס') בב"ק ל"ג ב' ד"ה משום וש"מ אבל כל האחרונים דחו דבריו וס"ל כרש"י דדוקא קדושת הגוף מפקיע וכמ"ש בח"מ ס"ס קי"ז ע"ש. עוד תירצו בנדרים שם לחלק בין בע"ח דאין סופו לחזור אליו למשכיר דסופו לחזור אליו וכ"כ בב"ק נ"א ב' אף שבערכין סתרו זה הסברא וכ"כ הרא"ש בנדרים שם אלא שהרכיב ב' התירוצים אלו יחד הא דכתובות שם משום דבבע"ח והא דנדרים לאו משום דלא אסרו בפירוש אלא משום דקונם הוא. אבל בב"ק שם כתב לחלק בין ההיא דערכין לההיא דכתובות כתי' הזה בין בע"ה למשכיר וההיא דנדרים משום דלא אסרו בפירוש ודחה בזה סברת ריצב"א דס"ל כר"ת כנ"ל ואח"כ כתב תי' הראשון הנ"ל לחלק בין שכנגד השכירות להמותר ופריך בערכין היכי מצי דייר משום חלק הקדש וכתב ומתוך זה נ"ל דבהקדש שחל על גוף הקרקע יכול לאסור חלק שיש בו משא"כ באוסר הנאתו ובזה מיתרצא ההיא דנדרים אבל בית של שני שותפין דאמרינן שם דאוסרין זע"ז משום דהנאה שלו כנ"ל להלכה למעשה ע"ש וז"ש וי"א שאפי' פירשו כו'. עוד תירצו בנדרים שם לחלק בין הקדים לו שכרו או לא וכ"כ בערכין שם והביאו ראיה מתוספתא פ"ה דב"מ ומירושלמי דפ"ד דפסחים ע"ש וכ"כ הר"נ בשם אחרים אבל הריב"ש שם כתב דהירושלמי מחלק אם הקדים דר בחנם וא"ל נותן להקדש. והר"נ כתב דההיא דערכין בשוכר בית סתם משא"כ ההיא דכתובות שם והטעם דאין קדושת דמים מפקיע מידי שעבוד וכתב אלא ההיא דנדרים קשה דהא קונמות קדושת הגוף הוא כמ"ש בכתובות שם וכתב תי' ר"ת לחלק בין הקדש וקונם כללי לקונם פרטי ותי' הנ"ל בין הקדים ללא הקדים וכתב דעל הכל קשה מתני' דהשותפין אוסרין זע"ז דהא קונם פרטי הוא וכהקדים דמי אלא צ"ל כתי' הראשון של תוס' דההיא דמודר הנאה במשכיר שאין דעתו לאסרו כי לא פירש ואחרים תי' דההיא שכירות לאו שכירות גמור היא דמקבל בטסקא כו' אבל הוא כתב דודאי המשכיר יכול לאסור על השוכר אפי' הקדים לו שכרו דקונמות מפקיע מידי שעבוד בין אסרו אכ"ע בין על השוכר לבד אבל על אחר אין יכול לאסור דהא המודר אינו נהנה מן המשכיר אלא מן השוכר וכל דבריו כתב הריב"ש שם והסכים לדברי הר"ן:
כט
ושוכר כו'. תוספתא בפ"ח דב"מ עמד השוכר והקדישה ה"ז מקודשת עד שתצא מרשותו כו' והביאו תוספות בערכין שם וע"ש:
ל
וממשכן כו' ובעל כו'. ר"ל לא כתי' הנ"ל שמחלק בין בע"ה למשכיר וע"ל סי' הג"ה ס"ז בהג"ה:
לא
המשאיל כו' והשואל כו'. ר"ל ג"כ כמו משכיר ושוכר וע"ש:
לב
הנותן כו'. דאין אומן קונה בשבח כלי כמ"ש בפ"ט דב"ק (צ"ט) וכמ"ש בח"מ סי' ש"ז ס"ב ואף להחולקין מ"מ סמנין אין בהן ממש וא"י לאסור כמ"ש בספ"א דנדרים וש"מ וכה"ג אפי' מדרבנן ליכא:
לג
אבל אינו כו'. עבה"ג וכמש"ש ל"ג א' מאן תנא כו':
לד
אבל אסור כו'. שם והתנן מי כו' הכי השתא כו':
לה
וכן אסור כו'. ממש"ש לא מיבעיא כו' ואם איתא אכתי י"ל ביחיד. תוס' שם ד"ה באומר כו':
לו
אם אסר כו'. כמש"ש ל"ו ב' במקום שנוטלין כו' ה"נ דמשכירין כמ"ש בספ"ט דב"מ והא רבא אפיק ספרא דאגדתא כו':
לז
מותר לשחוט כו'. כמ"ש בפ"ק דחולין (ח' א') בסכין של עבודת כוכבים:
לח
מותר לתקוע בו. עמ"ש בא"ח סי' תקפ"ו ס"ה ובליקוטים מחילוף הגירסות דשם:
לט
הנודר כו'. כמש"ש בשופר של עבודת כוכבים ושל עולה דמצות לאו ליהנות ניתנו:
מ
אבל כו'. עבא"ח סי' תרמ"ט ס"ב בהג"ה מש"ש:
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
רכ״א
א
צריך להחזירו. [עבה"ט ועיין בתשובת משכנות יעקב סימן מ"ה מ"ש בזה]:
ב
ושוכר יכול לאוסרו. [עש"ך ס"ק מ"ו ועיין בתשובת חתם סופר סימן רכ"ה שהביא דמהרש"ל ביש"ש פ"ה דב"ק סימן ל"ד שדא ביה נרגא ממתני' דערכין כ"ט וכתב הלכה למעשה שאם אמר השוכר סתם הריני מקדישו אינו קדוש כלל אם לא פירש בהדיא שמקדיש הנאה שיש לו באותו בית והוא ז"ל האריך לתמוה עליו ומסיק דאין ספק שיכול להקדישו סתם ומוקדש עד זמן תשלום שכירות ושם האריך בענין רוב בתי כנסיות שבמדינתו שהיא רק מושכרת להקהילה משר העיר דיש עליהן כל קדושת בהכ"נ כל משך זמן שכירותן ע"ש]:
ג
מה אעשה. עבה"ט ומ"ש בשם תשובת מבי"ט רב שנדר כו' עיין בזה בתשובת מהרי"ט ח"א סי' ה' שכתב דבתשובת הרשב"ץ ז"ל ח"א סימן קל"ח השיב בזה לאיסור ומהרי"ט האריך לחלוק עליו ועיין בתשו' יריעות האוהל סימן י"ב שהאריך בזה וסתר דברי מהרי"ט ז"ל והעלה גם כן לאיסור כדברי הרשב"ץ ז"ל ע"ש:
ד
אסור לנאסר ללמוד. עט"ז ס"ק מ"ג מ"ש הטעם בזה ועיין בתשובת פני אריה סימן מ"ז שהשיג על טעם זה:
ה
ללמוד. עבה"ט ועיין בשאילת יעב"ץ ח"א סימן ס"א:
ו
בהמה בריאה. עבה"ט ועיין בתשובת פני אריה סי' ס"ד שהעלה כהרמ"א ולא כט"ז אלא שכתב דמ"מ אינו מותר לשחוט לו בהמה בריאה אלא במקום שאין נותנין שכר בעד השחיטה או בנותן לו שכרו אבל בלא"ה אסור ואף בכה"ג לא שרי אלא כשלא אמר המודר שישחוט לו בהמתו אלא שזה בא ושוחט לו מעצמו או שאמר המודר כל השוחט בהמתי אינו מפסיד או שאמר כל הרוצה לשחוט יבא וישחוט ויש שם ג"כ אחר שיודע לשחוט אבל אם אמר לו בפירוש שישחוט לו בהמתו באנו למחלוקת הב"י והרמ"א דלעיל סעיף ב'. אמנם במקום מצוה כמו לכבוד שבת וכיוצא יש לסמוך בזה על הרמ"א שם. ועיין עוד בסי' ס"ו שם שכתב דמותר לנקר בשר מחוטי חלב ודם של מי שמודר הנאה ממנו שהרי אם רצה המודר לעבור על המצוה יכול הוא לאכלו בלא ניקור ואין מעכב על ידו אלא חפצו לקיים המצוה נמצא שאינו נהנה אלא הנאת קיום מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו אמנם למלוח הבשר להוציא מידי דמו אסור דמלבד הנאת מצוה מהנהו ג"כ שהמלח ממתיק הבשר ונותן בו טעם ונמצא מהנהו במה שעושה להיות ראוי למאכל שלחנו ע"ש:
ז
אבל לא מסוכנת. עיין בתשובת זכרון יצחק סי' צ"ח שכתב דאם שחט בדיעבד לכאורה יש לאסור משום דקיי"ל כרבא בתמורה דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני א"כ הוי כמתה מאליה אך לפי מ"ש התוספות שם דהנשבע שלא לגרש ועבר וגירש אף לרבא מהני כיון שהוא בדה את האיסור א"כ ה"ה הכא אי עביד מהני עכ"ד. ועיין בנ"צ לעיל סי' י' הארכתי בענין אי עביד לא מהני וכתבתי שם דאי משום הא לא איריא דהפוסקים לא ס"ל חילוק התוספות בין אם הוא בדה או לא אלא דמטעם אחר לא שייך בזה אעל"מ וכשר בדיעבד ע"ש:
ח
המודר הנאה משופר. עיין בשע"ה פ"א מהלכות שופר הלכה ג' מ"ש בזה:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך יורה דעה
רכ״א
א
(סי' רכ"א סעיף א') ואסור ללעוס חטים מזה ראיה לכאורה בנודר מאיזה דבר בסתם דאסור אף שלא כדרך הנאתו וע' מג"א (סי' תס"ו) דלעיסת חטים ע"ג מכה הוי שלכ"ד הנאתו וקשה לי עמ"ש המג"א בפשיטות (סי' שפ"ו סק"כ) דמסתמא אין דעת הנודר רק על דרך הנאתו:
ב
(שם סעיף ב') יכול לפרוע חובו. ואם רשאי המודר למחול חובו ע' מ"ל (פ"ה הי"ד ממלוה):
ג
(שם סעיף ג') ומחזיר לו אבידתו דמצוה קעביד ואף בזקן ואינו לפי כבודו מ"מ אם מחזיר מצוה קעביד כ"כ בחי' הרשב"א וע' בחוה"מ (סי' רס"ג):
ד
(שם) בין שנכסי בעל אבידה כך הוא לישנא דהש"ס וקשה לי במה דאמרינן שם אבל נכסי מחזיר וכו' וע' בהר"ן דס"ל דמהני לו בזה יותר מפורע חובו ומה בכך הא מהני לו רק בחפץ זה וזה מותר לו דהא לא נאסר עליו רק נכסי מחזיר ואין חפץ זה בכלל וצ"ע:
ה
(שם סעיף ד') ובמקום שנותנים שכר. ודעת הר"ן דאף במקום שאין נוטלים שכר אסור גזירה שמא ישהה בישיבה:
ו
(שם) אבל לא מיושב והר"ן כתב דמותר אף לישב:
ז
(שם ט"ז ס"ק ט"ז) דהוי כאלו קיבל ממנו השכר תמוה לי דמה בכך הא אף באמת מקבל שכר וחוזר ונותן לו נ"ל דמותר דהא בזה דאסר לו נכסיו אין זה בכלל דא"א דשלב"ל על חבירו וכמ"ש הש"ך (סי' רכ"ז סק"ד) בשם הר"ן ובסוגייא אפשר לדחוק דמיירי שהחולה אסר עצמו מנכסי המבקר דעל עצמו יכול לאסור דשלב"ל אבל בט"ז שכ"כ על המחבר שכ' דאסר הנאתו על שמעון צ"ע ומה"ט תמוה לי על הטור שכתב בסי' זה ראובן שאסר נכסיו על שמעון וכו' יכול לומר לחנוני וכו' ותמיהני דבאסר נכסיו יכול לצוות בפירוש לחנוני דמה בכך דנותן בשליחותו הא ראובן בעצמו יכול [ליקח] הנכסים מהחנוני וליתנם לשמעון דלא חל הנדר על הנכסים אלו וסוגיין דמיירי באמת באסר הנאתו עליו וכ"ה בש"ע (ס"ח) וצע"ג ולשון הר"ן (נדרים ל"ד ע"ב) והתם ודאי לא באומר נכסים אלו עליך וכו' א"ו באומר נכסי עליך וכו' וי"ל דהתם במדירו מהנאתו וכו' ותמוה לי דאיך ס"ד דהר"ן באמר נכסי אלו או נכסי דא"כ יכול לצוות בפירוש לחנוני שיתן וכנ"ל וביותר דמדברי הר"ן (נדרים מ"ב ע"ב) משמע דס"ל לקושטא דמלתא דמתני' מיירי במדירו בלשון נכסי וצע"ג:
ח
(שם ט"ז ס"ק ל"ב) אפילו אמר הקדש אינו מפקיע. נלע"ד פשוט דמ"מ בקונם מפקיע דגם לדידן קונם קדושת הגוף כיון דאוסרו בהנאה ואין חילוק בין קונם דהש"ס לקונם שלנו ודלא כמו שראיתי בספר אשל אברהם להרב בעל פורת יוסף (סי' קנ"ג סקל"ט):
ט
(שם ש"ך ס"ק מ"ג) היינו אותו חלק שיש לו בבית. לענ"ד אינו כן דזהו החילוק שבתירוץ הא' ולזה אין צריך לחלק בין שכירות לחוב דהא בכתובות מיירי כשיעור החוב אף דהדבר ברור דבתירוץ הב' ס"ל חילוק אחר דבערוכין מצי לחפקיע ממ"ש דק"ד אינו מפקיע מידי שעבוד היינו רק שעבוד חוב דלא יחזיר לו ממילא אבל שכירות דמעצמו יחזיר לו גם ק"ד מפקיע:
י
(ש"ך ס"ק מ"ח) אבל הכא לא עשה האומן אלא כו'. ע' בת' בני יעקב (סי' ג'):
יא
(שם ס"ק נ') דבזה צריך ליתן לו. להדיא כתב הר"ן והרא"ה (ר"פ המדיר) דאינו חייב לשלם גם הש"ך בעצמו כתב כן כחוה"מ (סי' קכ"ט סק"ו):
יב
(שם סעיף ט') ואין לו מה יאכל בנ"י (פרק איזהו נשך) כ' בשם הרמב"ן דדוקא באין לו מה יאכל שרי וע' מ"ל (פ"ה הי"ד ממלוה) מי שאסר נכסיו לפלוני יכול ליתן ביד הגבאי אע"ג דהגבאי יתן לפלוני כיון דביד הגבאי ליתן לאחר הוי כמו מתנה הר"ן נדרים (ס"ה ע"ב) וע' ת' מהרי"ט (ה"א ס"י):
יג
(שם סעיף י') לדבר עם אחר. ע' ת' חוות יאיר (סט"ז) ואם נשבע שלא לגלות סודו לשמעון אם שרי להגיד ללוי ולוי יגיד לשמעון ע' ת' הראנ"ח (סי' ט"ז):
שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה
רכ״א:א׳
א
אפילו בבקעה כו'. אף על פי שאין אדם מקפיד עליו דקי"ל אפי' ויתור אסור במודר הנאה וכתב הב"ח נראה דאם אינו מקצר דרכו ליכא הנאה ושרי דלא גרע מפורע חובו דבסמוך עכ"ל ול"נ דל"ד דבפורע חובו לא מתהני כלום ולא הוי אלא גרמא אבל הכא דמתהני בעצמו בדריסת הרגל אסור וכן משמע ממה שכתבו רש"י והרא"ש והר"ן לקמן גבי אמר הנאה המביאה לידי מאכל דאסור לעבור דרך שדהו לקצר דרכו ללכת לבית המשתה ולא כתבו כן ברישא דמתני' אלמא דוקא התם לא מיתסר אלא כשמקצר דרכו משום דאל"כ ליכא הנאה המביאה לידי מאכל כשמקצר דרכו לאכול מהרה אבל הכא דאסור בכל הנאה א"כ בדריסת הרגל אסור בכל ענין ואע"ג דרש"י פי' גם במתני' דריסת הרגל לעבור בחצרו ולקצר דרכו נראה דלאו דוקא קאמר דהא לקמן סוף סעיף ד' מוכח דדריסת הרגל אסור בכל ענין והוא מהש"ס ודו"ק:
רכ״א:ב׳
א
ואסור ללעוס חטים כו'. אע"ג דאינו אוכל מ"מ הנאה מגוף המאכל היא:
רכ״א:ג׳
א
בכ"ד שמשכירין כו'. דכיון דדרך להשכיר כיוצא בהם והוא מוחל לו השכירות באותן הדמים הוא יכול לקנות אוכל נפש והוא הדירו מהנאה המביאו לידי מאכל. הרא"ש:
רכ״א:ד׳
א
וכן אסור לחמם ידיו בככר שלו. תמיה לי מנ"ל הא דבירושלמי לא מבעיא אלא בנדר מן הככר מהו לחמם בו ידיו ולא איפשטא ולחומרא משום דכיון דנדר הנאה מן הככר שמא אסור גם בחמום אבל באמר הנאה המביאה לידי מאכל עלי משמע דמותר דחמום לאו הנאה המביאה לידי מאכל הוא. שוב ראיתי בעט"ז שהשמיט זה ואולי כוון למ"ש:
רכ״א:ה׳
א
קרדום כו'. ואיתא בירושלמי ר"פ אין בין המודר דמותר להשאילו כוסות וקערות ותמחויים שאינן מהנין את המאכל אבל מכנסין האוכל לפסי' (כלומר לאלפסין) וקדרות אסור לטחון ולדרוך לקצור צריכא (כלומר מבעיא) ולבצור צריכא ומביאו ב"י וצ"ל דקורדם שמבקעין בו גרע טפי לפי שהוא מהנה האוכל ומתקנו שא"א לבשל בלא עצים א"כ הקורדם שמבקעים בו עצים מתקן המאכל אבל כוסות וקערות ותמחויין אינם מהנין המאכל שכבר המאכל נתקן כהלכתו אלא שנותנו לקערות וכוסות ותמחויים והלכך אלפסים וקדרות אסורים לפי שהמאכל מתבשל בהן והן מתקנים המאכל תו איתא התם בירושלמי רבי בון ברבי חייא מעתה אסור להשאיל לו מעות שהוא כנותן לו מעות ליקח בו ככר:
רכ״א:ו׳
א
יכול כו'. היינו דוקא שלא מדעתו וכן כתב הר"ן והביאו בית יוסף בסימן רי"ז וכן פשוט בפוסקים שבסי' זה והב"ח פסק כר"ח ור"ת והרא"ש וטור דאסור לפרוע חובו כשהוא בשטר או משכון כיון שהוא חוב ברור דלא אמר חנן אלא במזונות אשתו ובניו וכיוצא בו בחוב בע"פ וכן נראה דעת הסמ"ע בח"מ ר"ס קכ"ח ס"ק ג'. וכתב עוד הב"ח מיהו כשהחוב הוא שלא יכוף אותו לפרוע אלא לכשירצה הלוה יפרענו מדעתו אפילו היה לו ש"ח או משכון יכול לפרוע במודר ונראה דבמשכון דומיא דשטר מיירי שיכול לפרוע בעדו ויחזיק המשכון לעצמו ולא יתננו ללוה דנהי שהתנה שלא יכוף אותו לפרוע מכל מקום אינו חייב להחזיר לו משכונו בחנם אלא אם התנה כן או במודר צריך המדיר הפורע להחזיר ללוה בחנם וק"ל וע"ל סימן רכ"ג ס"ק ה':
רכ״א:ז׳
א
צריך להחזירו כו'. ואפי' היה המלוה דוחקו לפרוע אמרינן דהיה הלוה מפייסו ומוחל לו כך כתב המחבר בח"מ ר"ס קכ"ח:
רכ״א:ח׳
א
ויכול לזון כו'. אף על גב דמודר מתהני שאין צריך לתת להם מזונות ההיא הנאה דממילא היא ועוד שהיו יכולים לצמצם להתפרנס ממעשה ידיהם או לחזור על הפתחים:
רכ״א:ט׳
א
אבל אסור לזון בהמתו. אפילו במזונות יתירים כדי לפטמה אסור שהרי מעלה בדמיה וה"ל הנאה גמורה:
רכ״א:י׳
א
ליטול שכר עליה. כדלקמן סימן רמ"ו ס"ה:
רכ״א:י״א
א
בכוס של בית האבל. והוא של המודר והשמוש אינה הנאה כל כך:
רכ״א:י״ב
א
ויש חולקין כו'. ואף על גב דהאידנא אף על המדרש אסור היינו בחנם אבל בשכר מותר וקמ"ל די"א דאפילו אמר שילמדנו מותר מיהו אם נכסי שניהם אסורין זה ע"ז אסור בכל ענין כדבסעיף שאח"ז וכ"כ העט"ז:
רכ״א:י״ג
א
ומתירים כו'. והב"ח פסק כסברא הראשונה דבכל מילי דהתירו חכמים לעשות למודר כדלעיל מתחלת סימן זה ע"כ אין זה אלא כשהמדיר עושה מעצמו א"נ שהמודר אמר כל הרוצה לעשות כך וכך יבא ויעשה אבל לעשות שלוחו בפירוש או לומר לו כל השומע קולי יבא וילמדני אסור כיון דשליחותיה קעביד וע"ל סעיף ח':
רכ״א:י״ד
א
בכל דבר מצוה. משמע דוקא דבר מצוה וכ"כ רבי' ירוחם ומביאו ב"י וד"מ וכתוב בעט"ז הטעם כיון דמצוה היא לא נהנה דמצות לאו ליהנות ניתנו:
רכ״א:ט״ו
א
קטנה או נערה. אבל מותר למסור בו בתו בוגרת אף ע"פ שמשיאה ואינה עוברת על דעתו שרי. הרא"ש:
רכ״א:ט״ז
א
מותר לישא בתו. אפילו קטנה ונערה:
רכ״א:י״ז
א
אלא מחזיר לו בחנם. וא"צ שתפול הנאה להקדש ואם בעל האבידה אינו רוצה לקבל בחנם תפול הנאה להקדש וכן כשנכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה דצריך ליתן השכר ואם המחזיר אינו רוצה בשכר יפול שכר להקדש. ב"י והאחרונים:
רכ״א:י״ח
א
לצוות לו. כלומר לחבר לו:
רכ״א:י״ט
א
לא ישב אצלו. שאם ישב אצלו המבקר בחנם מוותר היה לו שכרו ומהנהו אם לא יטול שכר. רש"י. משמע דוקא בחנם אבל אם יושב בשכר שרי וכ"כ הרא"ש והר"ן ופשוט הוא ודלא כהעט"ז שכתב דאפילו נותן לו שכר אסור:
רכ״א:כ׳
א
אפי' אם יש כו'. שלא מכל אדם זוכה להתרפאות:
רכ״א:כ״א
א
לא ירפאנו בחנם. אבל בשכר יכול לרפאותו אפי' יש רופא אחר מטעמא דלעיל וכ"כ העט"ז ופשוט הוא.
רכ״א:כ״ב
א
ואפילו אם אין כו'. דמ"מ מהנהו אבל גופיה מצוה קעביד.
רכ״א:כ״ג
א
אבל יכול לומר סם כו'. מיהו דוקא שיהא הסם מבעל הבהמה. ב"י בשם הר"ן:
רכ״א:כ״ד
א
יכול ראובן ליכנס לו ולישב עמו ולבקרו ואם כו'. כצ"ל ור"ל אפילו במקום שנותנין שכר על הישיבה מותר לישב שם בחנם דלא אסר הנאתו אלא על שמעון ולא על בנו:
רכ״א:כ״ה
א
שהדירו שמעון מנכסיו. והלכך אע"ג דהמודר הנאה אסור בדריסת הרגל מ"מ כאן אמדינן דעתיה דהחולה דמחיותיה לא אדריה אבל היכא שהמבקר אסר על עצמו נכסיו של חולה לא יכנוס לביתו כלל כיון דאסור בדריסת הרגל דבכה"ג ליכא אומדנא. ר"ן:
רכ״א:כ״ו
א
נכנס ראובן לבקרו. מעומד אבל לא מיושב כצ"ל:
רכ״א:כ״ז
א
אבל לא מיושב. כיון דאפשר בעמידה:
רכ״א:כ״ח
א
חלה בנו. של שמעון אינו נכנס לביתו של שמעון כלל. לפי שביתו אסור בהנאה על ראובן וקמתהני מדריסת הרגל ונהי דמחיותיה לא אדריה מחיותיה דבריה אפשר דאדריה:
רכ״א:כ״ט
א
ויכול ראובן להעיד לשמעון. בין הדירו שמעון מהנאותיו בין אסר שמעון על עצמו הנאת ראובן כ"כ העט"ז:
רכ״א:ל׳
א
להעיד כו'. דמצוה שלא לכבוש עדותו באם לא יגיד כו' ואין נודרין לבטל לאוין כדלקמן סימן רל"ט עכ"ל עט"ז וקשה דא"כ מאי איריא עדות כל חייבי לאוין נמי ועוד דמשמע הכא יכול ואין איסור בדבר ואי איתא ה"ל למימר חייב אלא נראה דהכא שאני כיון שנדר הנאה ממנו דנדרים חלים על דבר מצוה כדלעיל סימן רט"ו ואפי' אם אינה חלה או בשבועה הכא כיון דנדר הנאה ממנו ה"ל איסור כולל דחיילא כדלקמן סי' רל"ט ס"ד א"נ מיירי שעכשיו רוצה להיות עד לראות המעשה כדי להעיד וה"א דאינו רשאי משום שמהנהו קמ"ל דליכא בזה משום הנאה:
רכ״א:ל״א
א
מפני שהוא מהנהו. שהגוף נהנה מהגוף בימות הגשמים:
רכ״א:ל״ב
א
אף בקטנה. דבזיעה בעלמא ליכא תוספת חום:
רכ״א:ל״ג
א
ומיסב עמו במטה. קטנה אפילו בימות הגשמים ולא חיישינן שמא יישן אצלו ויאכל עמו על השלחן ולא חיישינן שמא יאכל משלו דכיון דהדירו מסתמא שונאים זה את זה טפי מב' אכסנאים שאוכלין על שלחן אחד זה בשר וזה גבינה. הרא"ש. וע"ל סי' פ"ח ס"ק ב':
רכ״א:ל״ד
א
ואם דרך כו' מותר. דאפילו יאכל יותר מחבירו אינו נהנה דבלאו הכי נותנים להם כל שבעם:
רכ״א:ל״ה
א
שמרפה הקרקע לפניו. ונוח לו לחרוש אחריו:
רכ״א:ל״ו
א
ולא ימכור כו'. דגזרינן אטו לא יקנה וכן לא ישאילנו ולא ילונו [כו'] גזירה אטו להשאיל וללות. ש"ס. ופרישה כתב ולא ימכור ולא יקנה ממנו ר"ל זבינא מיצעי ע"ד שנתבאר בר"ס רכ"ז עכ"ל וז"א דדוקא התם דאסר מכל ישראל לא מיתסר משום גזירה אלא בזבינא מיצעא אבל הכא דאסור משום גזירה בכל ענין אסור וכ"כ הב"ח וכן משמע להדיא מהרמב"ם פ"ז מה"נ ומביאו הטור לקמן סימן רכ"ז וכ"כ הר"ן להדיא ריש דף מ"ג ע"ש גם בעט"ז לא כוון יפה שכתב ולא ימכור לו שמא יוזיל לו ויהנהו וכן לא יקח ממנו שמא יקח ביוקר ויהנהו עכ"ל והא ליתא דאפילו אינו מהנהו במכירה אסור משום גזרה וק"ל:
רכ״א:ל״ז
א
תפיסת יד. דמקבל (בעיסקא) [בטסקא]. ש"ס. ופירש"י והרא"ש דהיינו שהשוכר קבלו לתת ממנו מס בכל שנה ושנה והר"ן פירש שאינו נוטל חלק ידות בריוח המרחץ אלא נותן לו דבר קצוב בכל שנה. והרמב"ם והסמ"ג מפרשים דהיינו שאין למשכיר אלא דמי השכירות בלבד ולא נשאר לו בגוף המרחץ שום שיור וכדאיתא בב"י:
רכ״א:ל״ח
א
מותר. לפי שאין דעתו על מה שהשכיר ונסתלק ממנו:
רכ״א:ל״ט
א
אבל אם אסרו בפירוש כו'. כתב הפרישה סל"ט דאפילו הי"א והרא"ש דבסעיף שאח"ז מודה הכא כיון שאינו אוסר המרחץ על השוכר אלא על שמעון דעלמא וליתא דהא הי"א והרא"ש דלקמן כתבו ליישב הא דאמרינן בש"ס גבי דין דהכא אם אין לו תפיסת יד מותר דאיירי בקונם וכן משמע בתוס' ר"פ השותפין והרא"ש דאין חילוק ודעת הר"ן אדרבה להיפך דעל השוכר יכול לאסור וכן כשאוסר אותו על כל אדם שהשוכר בכלל משום דכיון דקונם מפקיע מידי שיעבוד אסתלק ליה שעבודא דשוכר לגמרי אבל לאסור אותו על אחר לאו כל הימנו דכיון דאשתייר ליה שיעבודא דשוכר כשהוא נהנה לא מן המדיר הוא נהנה אלא מן השוכר וכן מסיק הריב"ש בתשו' סי' שנ"ה וכתב שזה נראה נכון:
רכ״א:מ׳
א
המשכיר בית לחברו. ואין לו בו תפיסת יד:
רכ״א:מ״א
א
לא חל. לפי שאין דעתו על מה שהשכיר ונסתלק ממנו:
רכ״א:מ״ב
א
י"א כו'. סברא זו כתב הטור בשם ר"ת ושמסקנת הרא"ש כסברא האחרונה נראה שהבין שמ"ש הרא"ש בפ' השותפין מכאן הורה ר"ת כו' עד אבל אם אסרוהו בפירוש אסור הכל הוא מדברי ר"ת ומ"ש אח"כ א"נ יש לחלק כו' הוא מסקנת הרא"ש והא ודאי ליתא מכמה הוכחות למעיין בהרא"ש ואין להאריך אלא הדבר פשוט הוא דדעת ר"ת דאפי' אוסרו בפירוש אינו יכול לאסור בקונם וקשה והא אמרינן בערכין כו' עד סוף הענין הוא הכל מדברי הרא"ש ואדרבה מסקנת הרא"ש הוא דעת ר"ת וכ"כ התוספות והר"ן בשם ר"ת להדיא גם בתשו' הריב"ש ר"ס שנ"ה שכתב השואל בנדרים פ' השותפין כתב הרא"ש בשם ר"ת דבפירוש אסור והרא"ש הסכים דאפילו פירש מותר בקונם אבל לא בהקדש כו' נראה דהשואל נמשך לדברי הטור ולא דק גם הריב"ש השיב לו שם מ"ש אתה בשם ר"ת כ"כ התוס' ור"ת ז"ל תירץ בע"א וחילק בין קונם להקדש דבקונם יכול לאסור כו' עיין שם ותימה שלא השגיח שום א' ממפרשי הטור בזה:
רכ״א:מ״ג
א
וי"א שאפי' כו'. כתב הב"ח הטעם דהמקדיש את הבית ממש אלים כח הקדש להפקיע מידי שעבודא דשוכר דהקדש וחמץ ושחרור מפקיעין מידי שיעבוד משא"כ באיסור קונם בעלמא דאינו הקדש ממש דלא מפקיע מידי שעבוד דשוכר עכ"ל וכיוצא בזה כתב הפרישה ולא ביארו על נכון דהא אמרינן בכתובות פ' אע"פ דף נ"ט ע"ב ופ"ב דנדרים קונמות כקדושת הגוף דמי וכדרבא דאמר רבא הקדש וחמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד ולא קדושת דמים (וכמ"ש בח"מ ס"ס קט"ז ע"ש) וכמו שפירש"י בכתובות ונדרים שם דדוקא קדושת הגוף מפקיע מידי שעבוד כגון שהיה לו שור והקדישו דה"ל ראוי לגבי מזבח אבל לא קדושת דמים דבדק הבית וכן כתב הרשב"א בחדושיו בפ' השולח וכתב שכן הסכמת הגאונים וכ"ד הר"ן וכ"כ הריב"ש בתשובה סימן שנ"ה שכן הסכימו האחרונים ודחו דברי ר"ת דסובר דאף קדושת דמים בזמן הזה מפקיע מידי שיעבוד וכן כתב בתשו' הרשב"א סימן תשמ"ב המקדיש בזמן הזה אינו מפקיע מידי שעבוד דאינו קדושת הגוף דסתם הקדש הוה לעניים עכ"ל וכן כתב הבית יוסף לקמן ס"ס רנ"ט בשם תשובת הרמב"ן סימן רס"ט וכן דעת הרא"ש במסקנא בפ' השותפין וז"ל א"נ יש לחלק דבהקדש ממש מצי להקדיש כי ההיא דערכין והא דקאמר הכא דמותר (כשאין לו תפיסת יד) משום דאסרו בקונם באלמא ואלומי אלמיה לשעבודיה דשוכר והך דפ' אף על פי (במשכן לו שדה) מיירי בב"ח וקדושת דמים לא מפקיע מידי שעבוד כדתנן מוסיף עוד דינר ופודה הנכסים והא דערכין מצי המשכיר להקדיש משום דסופו לחזור אליו אבל גבי חוב שלא תחזור אליו עד שיפרע חובו לא מצי מקדיש עכ"ל דמה שכתב דבהקדש ממש מצי להקדיש כי ההוא דערכין היינו אותו חלק שיש לו בבית השוה יותר מדמי השכירות דסתמא דמלתא הוא שוה יותר אבל אותו חלק שיש לשוכר בו אינו יכול להקדיש דכיון דלחלקו משועבד אין קדושת דמים מפקיע מידי שעבוד מיהו כיון דהקדש והשוכר שותפין אסור לדור בו וכדכתב הרא"ש לעיל מיניה בסמוך ומה שכתב והא דקאמר הכא דמותר משום דאסרו בקונם בעלמא ואלומי אלמיה לשעבודא היינו דאלמיה לשעבודא דיכול לדור בו ואפי' חלקו השוה יותר אינו יכול להקדיש וכן מוכח בתוספות שם שכתבו וז"ל אי נמי יש לחלק דודאי בהקדש גמור דאסור לכ"ע דודאי מקדיש המשכיר ובשמעתין דקאמר מותר מיירי שאסר בקונם בעלמא ואלומי אלמיה לשעבודיה דשוכר וההוא דאף על פי דלא קדשה מיירי שאסר בקונם בעלמא אבל אם הקדישה הקדש גמור חל ההקדש אם שוה השדה יותר על החוב עכ"ל וכן כתב הרא"ש פרק שור שנגח את הפרה להדיא וז"ל בין ממשכן ובין משכיר יכולין להקדיש מה שיש להן בבית יותר מן הממושכן והמושכר אבל חלקם אינם יכולין להקדיש מידי דהוי אלוה שאינו יכול להקדיש נכסים המשועבדים למלוה וכ"ש אלו שכבר זכו בחלקם ומקדיש שדה הממושכנת תמכר והמותר קדוש והא דאמרי' בכתובות (פרק אף על פי) לכשאפדנה תקדש (ומקמי הכי לא קדיש) משום דבעי לאקדושי כולה וכן המקדיש בית מושכר ימכר ויקח השוכר חלקו והמותר קדיש הלכך פריך היכי מצי דייר בה שהרי הוא משתמש בכל הבית ואף בחלקו של הקדש ומתוך זה נ"ל דבהקדש שחל על גוף הקרקע אף על פי שמשכנו או משכירו יכול לאסור חלק שיש לו בו אבל איסור הנאה שאין חל על גוף הקרקע אלא אוסר הנאתו על הדר בו כ"ז שהוא שכור ביד אחרים אין ההנאה שלו דשכירות ליומא ממכר הוא והרי מכר הנאתו כן נראה לי הלכה למעשה עכ"ל והיינו טעמא די"א אלו דבקונס אינו יכול לאסור כי אם בהקדש ממש כיון שאין איסור הנאה חל על גוף הקרקע וכן כ' בעט"ז טעם זה ומתוך דברי הרא"ש אלו נתבאר שסובר כדעת הרמב"ן והמחבר שאין חילוק בין משכנתא לשכירות ודלא כמ"ש במסקנא בהשותפין וכן מוכח דעת התוספ' בכתובות פ' אף על פי ודלא כיש מחלקין כן בתוס' בערכין (דף כ"א ע"א) ובנדרים שם וכן נראה דעת הר"ן וכן נראה דעת רבינו ירוחם ני"ט ח"א וכן מוכח דעת הר"ר יונה והרשב"א שהביא שם וכן מוכח דעת הסמ"ג לאוין רמ"ב דף ע"ב ע"א וכן עיקר גם נתבאר לך מדברי הרא"ש אלו דאפילו בקונם כללי דהיינו שאוסר לכ"ע אינו יכול לאסור כיון דאין איסור הנאה חל על גוף הקרקע ודלא כמו שכתב הר"ן והריב"ש שם בשם ר"ת דמחלק בהכי וס"ל דקונם כללי כיון דדמי להקדש מפקיע מידי שעבוד וכן נראה מדברי הט"ו שאין לחלק בזה. ולענין דינא נראין דברי הר"ן והריב"ש שהבאתי בס"ק ל"ח נכונים ואע"פ שמדברי התו' דנדרים ושאר דוכתי נראה שאין לחלק בזה מכל מקום למקצת שינויי דתוספ' שרי בקונם בכל ענין וגם להרא"ש וטור מותר בקונם בכל ענין א"כ אפילו תימא להחמיר מ"מ כשאוסר על אחר כדאי הם רוב הפוסקים והר"ן והריב"ש לסמוך עליהם כיון שאינו אוסר על השוכר אם כן המדיר מהשוכר הוא נהנה כן נ"ל אבל בלאו הכי יש להחמיר בקונם אפי' אסר נכסיו המשועבדים למלוה וכדעת הר"ן והפוסקים דקונם כקדושת הגוף דמי ומפקיע מידי שעבוד ומיהו כתב הר"ן בכתובות ס"פ אף על פי ומיהו נראין הדברים דמשמתינן ליה עד דאיתשיל אנדריה ומביאו בית יוסף ס"ס זה ועיין בח"מ ס"ס קי"ז:
רכ״א:מ״ד
א
אם לא בלשון הקדש ממש. אז יכול לאסור חלקו של הבית השוה יותר מדמי השכירות והלכך אסור השוכר לדור בו וכן במשכונא דוקא כששוה יותר מהחוב אבל כשאין שוה יותר וכ"ש אם אין לבעל חוב מקום לגבות את חובו אלא מזו אינו יכול להקדיש דאין קדושת דמים מפקיע מידי שעבוד כמו שנתבאר בס"ק שלפני זה והמחבר קיצר בדבר:
רכ״א:מ״ה
א
בלשון הקדש. משמע דבהקדש לכ"ע יכול לאסור וגם בב"י לא הביא מי שחולק ע"ז אבל רבינו ירוחם כתב בני"ט ח"א בשם הרשב"א והר"ר יונה דבין בשכירות בין במשכונא אינו יכול להקדיש אפילו שוה יותר ודוקא המשכיר לו בית זה אבל המשכיר לו בית סתם יכול להקדישו ויתן לו בית אחר וכ"ד הר"ן פרק השותפין וכ"כ הריב"ש סימן שנ"ה שכן הסכימו האחרונים וכן נ"ל ראיה מהירושלמי דפ' מקום שנהגו דגרסינן התם תני המשכיר בית לחבירו ועמד והקדישו הרי זה דר בתוכו ומעלה שכר להקדש אימתי בזמן שלא הקדים לו שכרו אבל בזמן שהקדים לו שכרו ה"ז דר בתוכו חנם ע"כ והתוס' והרא"ש בנדרים הבינו שהירושלמי מחלק דכשלא הקדים לו שכרו יוכל להקדישו וכשהקדים לו שכרו אינו יכול להקדיש שאינו ברשות המשכיר כלל ולכך כתב הרא"ש על הירושלמי ותמיה לי מה תלוי בהקדמות השכירות דשכירות קרקע נקנה בשטר וחזקה וזוזי הוא דמסיק ביה עד כאן לשונו ותימה לפי הבנתם היאך קאמר אימתי כשלא הקדים לו שכרו הוי הקדש וכיון דהוי הקדש היכי מצי דייר בה כדפריך בערכין (ד' כ"א ע"א) במעילה קאי ועוד מאי ענין דר בתוכו חנם דקאמר (ואולי גירסא אחרת היתה להם בירושלמי כמו שהביאו התוס' דערכין דף כ"א ל' הירושלמי בסגנון אחר ומכל מקום אף ל' הירושלמי שהביאו שם יש לפרשו כפי' מיהו בסמ"ג מביא גירסת הירושלמי וכמ"ש ומביא ג"כ ראיה ממנו ומחלק ג"כ בין הקדים השכר ללא הקדים השכר לענין אי הוי הקדש וליתא אלא כדפירשתי) אלא אדרבה הירושלמי בין ברישא ובין בסיפא מיירי שנקנה לו הבית להשוכר וכוונתו דל"ת דברייתא מיירי אפילו כשהקדים לו שכר מעלה שכר להקדש דהקדש מפקיע מידי שעבוד דהא ליתא אלא אינו יכול להקדישו כיון שהשכירו והלכך כשלא הקדים שכרו הוא דמעלה שכר להקדש דנהי דזה דר בתוכו משום שאינו יכול להקדישו להפקיע שעבודו דשוכר מכל מקום שכרו שלו המגיע לו יכול להקדיש אבל הקדים לו שכרו הרי זה דר בתוכו חנם שהרי כבר נתן לו שכרו ושוב אינו יכול להפקיעו שיצטרך להעלות שכר להקדש וכן משמע בריב"ש סי' שנ"ה להדיא כדפי' וז"ל אבל אם השכיר לו בית זה אין מעלה שכר להקדש ואין הדר בו במעילה דלא חל ההקדש אלא לאחר זמן השכירות דאין הקדש דמים מפקיע מידי שעבוד השוכר ואפילו בלא הקדים שכר דמכל מקום שעבוד יש לו על הבית ההוא ואין הקדש דמים מפקיע אלא שאם הקדים לו שכר דר בו חנם ואם לא הקדים שכר נותן השכר להקדש וכיון שהקדיש גוף הבית גם השכירות בכלל וכן אמרו בירושלמי דפסחים פרק מקום שנהגו עכ"ל וכן כתבו התוספות דערכין והריב"ש שם בשם התוספתא דהמשכיר אינו יכול להקדיש וההיא דש"ס דילן בערכין יש לאוקמא בבית סתם כמו שכתבו רבינו ירוחם והר"ן והריב"ש עוד נראה לי דיש לומר דמיירי ביש למשכיר תפיסת יד בו ואין להקשות מנ"ל לש"ס להקשות יש לו' דלישנא דוהקדישו משמע ליה דחל ההקדש ולהכי פריך וכיון דהקדישו היכי מצי דייר בו וכן כתב הרב לקמן סי' רכ"ח ס"ז אם יש לו משכון ויש אומרים שאפילו המותר אינו יכול להקדיש והוא מדברי רבינו ירוחם ני"ט דלעיל ותימה שסתם כאן דיכול להקדיש וצ"ע:
רכ״א:מ״ו
א
ושוכר יכול כו'. כן כתב הבית יוסף בשם תשובת הרמב"ן ושוכר נ"ל דיכול לאסור כו' והוא תוספתא ערוכה הביאוה התוספות בערכין דף כ"א ע"א ע"ש:
רכ״א:מ״ז
א
המשאיל כו'. כלומר וכן המשאיל שוה למשכיר בכל ענין שנתבאר וכן משמע בעט"ז וכן משמע בהגמי"י שם שכתב על דין דמשכיר מכאן דקדק ר"ת דהמשאיל כו':
רכ״א:מ״ח
א
הנותן טבלא כו' מותרת. כיון דקי"ל אין אומן קונה בשבח כלי הרי אין לו בגוף הכלי כלום ואין בו כח לאסור הכלי ואפילו היה אומן קונה בשבח כלי היינו כשיש ממשות בשבח כגון שנתן לו עצים ותקן כלי אבל הכא לא עשה האומן אלא צייר בסימנים ואין בהם ממש עכ"ל הרא"ש ועיין בח"מ סי' ש"ו כתבו הט"ו דקי"ל אין אומן קונה בשבח כלי ועיין בסמ"ע שם ס"ק ו':
רכ״א:מ״ט
א
אבל אינו מחוייב לפרעו. דא"כ ה"ל שלוחו והיה חבירו אסור בו. והוא הדין נמי אם יש לחבירו הרבה לאכול דשרי אלא דאורחא דמלתא נקט. טור והרא"ש וכ' בתשו' מבי"ט ח"א סי' קט"ז דף קנ"ב ע"ג רב שנדר מנכסי פלוני או איפכא יכול אותו פלוני לתת צדקותיו ונדבותיו ליד גבאי הקהל אע"פ שגבאי הקהל יתנו להרב מכיס הקהל אשר שם מעורב נדבת אותו פלוני ועיין שם:
רכ״א:נ׳
א
וכן מותר לומר כל הון. כתב הפרישה נראה דבזה צריך ליתן לו כל דמי מה שנתן לו דלא שייך לשון שליחות בלשון רבים וע"ל סימן רל"ה:
רכ״א:נ״א
א
כל הזן כו'. כתב הב"ח דאפילו אמר ליחיד כל הזן אינו מפסיד שרי כיון דלא אמר בלשון יחיד אם תזון כו' ע"ש וע"ל סימן רל"ה ס"ס ב':
רכ״א:נ״ב
א
ואין לו מה כו'. הכא דוקא משום דאין לו מה יאכל התירו וכ"פ הרא"ש:
רכ״א:נ״ג
א
הרי הוא מופקר כו'. ואע"ג דמדברי סופרים אינו הפקר עד שיפקיר בפני ג' כמ"ש בח"מ סימן רע"ג ס"ז הכא כיון דאין לו מה יאכל העמידו על דין תורה ועי"ל דאף מד"ס אינו אלא לענין שיכול לחזור בו המפקיר עכ"ל הב"ח ועי"ל כמ"ש התוספות בס"פ אין בין המודר דוקא במקרקעי אבל במטלטלי אין צריך ג' וע"ש:
רכ״א:נ״ד
א
או לדבר עם אחר כו'. ואף על פי שחבירו שומע אין בכך כלום כיון שלא נתכוין להשמיעו אבל אם נתכוין להשמיעו אע"פ שיש אחר ביניהם שדבריו כלפי אותו האיש לא יפה עשה. כן כתב בית יוסף בשם תשובת הגאונים:
רכ״א:נ״ה
א
אסור כו'. ול"ד למודר הנאה משופר דלקמן דמותר בתקיעת מצוה משום דמצות לאו ליהנות ניתנו דהכא כיון שיש להשכיר ספרו וזה לומד בו בחנם ה"ז נהנה:
רכ״א:נ״ו
א
אסור בגחלתו. ע"ל סימן קמ"א ס"ק י':
רכ״א:נ״ז
א
ומותר בשלהבתו. פי' מותר להדליק נר בשלהבתו דאין בה ממש:
רכ״א:נ״ח
א
בהמה בריאה. מפני שהוא מקלקל אבל לא במסוכנת שהוא מתקן וע"ל סימן י' ס"ק ד':
רכ״א:נ״ט
א
מותר לתקוע בו כו'. משמע אפילו הוא עצמו ותימה דבא"ח סימן תקפ"ו ס"ה כתב המודר הנאה משופר אדם אחר תוקע בו וזה יוצא משמע אבל הוא עצמו לא וכמו שכתב בבית יוסף בשם הכל בו וצ"ע. ולענין הלכה הביא בב "ח בא"ח שם מחלוקת הפוסקים בזה ופסק דבשעת הדחק יכול לתקוע אפי' בעצמו וע"ש:
רכ״א:ס׳
א
יצא. דמצות לאו ליהנות ניתנו אבל ביום ראשון לא יצא דבעינן ולקחתם לכם משלכם ולא משל אסורי הנאה וכן כתב הרב בא"ח סי' תרמ"ט ס"ב ע"ש. דין המודרים בהנאה אם מצטרפין לזימון נתבאר בא"ח ס"ס קצ"ו עיין שם:
טורי זהב על שולחן ערוך יורה דעה
רכ״א
א
אסור לעבור על שדה. פרש"י ר"פ אין בין המודר דמיירי שמקצר דרכו בזה אבל ממה שכתב לקמן סעיף ד' בדין ואם נכסי שמעון אסורין כו' משמע דבכל גווני אסור דריסת הרגל:
ב
בכל דבר שמשבירין כו'. כיון שמוחל לו השכירות באותן הדמים הוא יכול לקנות אוכל נפש והוא הדירו מהנאה המביאה לידי מאכל. הרא"ש:
ג
להראות בו. שיהא נראה חשוב ויתנו לו חלק טוב:
ד
וכן אסור לקנות לו צרכי סעודה. בטור כתוב שדבר זה הוא בעיא בירושלמי וצריך לתת טעם למה מספקא ליה בזה ולמה יהיה מותר טפי מכל הנהו דחשיב עד הנה ונראה דיש סברא דשאני כל הנהו שהוא נהנה בדבר שאין לו לנאסר כגון כלים וסוס מה שאין כן בזה שיכול בעצמו לקנות המאכל:
ומ"ש וכן אסור לחמם ידיו כו' תמוה הוא דלמה יהיה זה אסור באומר המביאה לידי מאכל וכן מוכח בירושלמי שהביא ב"י דבעיא היא זו בנודר מן הככר דבזה דוקא מספקא ליה ובלבוש כתב האי וכן אסור לחמם כו' לעיל אצל הנאת מאכלך עלי וכן הוא נכון:
ה
יכול לפרוע חובו. שאע"פ שעל ידי זה מפטר הוא מחובו מכל מקום לא הוה אלא גרמא בעלמא הואיל שאינו מחויב לחזור לשלם לו:
ו
ואפי' היה לו משכון. משום דא"ל הייתי מפייס ליה ויהיב לי משכוני:
ז
ויכול לזון את אשתו כו'. בטור כתוב בשם ר"ת ובזה דוקא כשזן אותם לפניו ולא אמר כלום הוה דרך מתנה ויש מפרשים דמענג' במזונות יתרים כו' והקשה הטור על הרא"ש למה הביא זה דאינו אלא לרבנן כו' ונראה ברור דגם ר"ת עצמו לא כתב כן להלכה אלא לפרש דברי התלמוד דלא אמר דדין זה הוא אליבא דחנן דוקא אלא ודאי אתיא אפילו כרבנן כמו שכתב הרא"ש הביאו בית יוסף אבל להלכה ודאי סבירא ליה כחנן כדפסקינן בהדיא כוותיה בגמרא רק על הרא"ש יש לתמוה למה הביא דברי ר"ת אלו כיון שאינם להלכה וכמו שהקשה הטור ובבית יוסף תירץ דלענין נדר לא קי"ל כחנן והוא תמוה מאד כיון דפסקינן סתם בפרק בתרא דכתובות הלכה כחנן היאך נאמר דלאו בכל מקום קאמר ונראה לע"ד לתרץ גם דברי הרא"ש שמביא דברי רבינו תם בשביל היש מפרשים שמביא אחר זה דמיירי במזונות יתירים אע"ג דלדידן אין נ"מ מזה דבכל גוונא מותר מ"מ יש נפקותא לענין סיפא דקתני אבל לא יזון בהמתו דמיירי אפי' במזונות יתירים כמו הרישא וכן מבואר מדברי הרא"ש שאחר שכתב י"מ כתב דההיא דלא יזון בהמתו מיירי ג"כ ממזונות יתירים ודבר זה כתב הר"ן הביאו ב"י כן נ"ל כוונת הרא"ש ובפרישה הקשה דברי ר"ת אהדדי דכאן כתב דוקא במזונות יתירים מותר ולעיל התיר לגמרי בריש הסימן וכן הקשה על דברי הרא"ש דמביא דברי ר"ת אהדדי ונכנס לתירוצים ואין כאן קושיא כלל דלעיל כתב הטור בשמו מה שהוא להלכה והיינו כחנן וכאן כתב לרבנן לפרש דברי המשנה בלחוד ולא להלכה וזה מבואר בקושיית הטור וכבר כתבנו ליישב הכל כנ"ל:
ח
אסור לזון בהמתו. כבר כתבתי דאפילו במזונות יתירים וכתב הר"ן אפי' בזנה ביותר מכדי פיטומה דגרע לה דהא אינה עומדת לאכילה אלא למלאכה וכיון דמפטמי טפי לא עבדה שפיר ונמצא דאינו נהנה אפ"ה אסור:
ט
כיון שמותר ליטול שכר עליה. דשכר פיסוק טעמים הוא נוטל דהיינו שלומד עמו הטעמים לקרות דזהו לאו דאורייתא אבל כל שהוא דאורייתא לא דכתיב ואותי צוה ה' ללמד אתכם כאשר צוני ה' אלהי מה אני בחנם אף אתם בחנם:
י
והאידנא שמותר כו'. כמבואר סימן רמ"ו:
יא
ובכוס של בית המרחץ כו'. פי' הרא"ש הוא מים חמים כדאיתא פרק כירה שהוא משום רפואה והנאה מועטת היא:
יב
הצריך שליחות. פירוש שאין לו רשות לעשות אם לא שיצוה לו:
יג
מותר לישא בתו. פירוש שמעון מותר לישא בתו של ראובן וסיים בטור אע"פ שפוטרו מחיוב מזונותיה שחייב לפרנסה וקשה למה הוצרך הטור לכתוב דין זה שהרי בגמרא פריך על זה פשיטא שהרי גדולה מזו אמרו שמותר למדיר לזון בניו של המודר אף ע"פ שהם ברשות המודר כדלעיל. ונראה דהטור נזהר שלא נטעה לומר כיון דיש מצוה ליתן לבתו נדוניא כמבואר בא"ע סימן ע"א בהג"ה דהיא מצוה אלא דלא כייפינן עליה כמו דכייפינן למזונות היה לנו לפרש דלא התירו לשמעון המדיר לישא בת המודר אלא במקום שאין דרך לתת נדוניא לבתו על כן לא מהנהו במידי אבל באם הדרך לתת נדוניא וזה לקחה בחנם אין לך הנאה גדולה מזו ואסור על כן כתב הטור דזה אינו דנלמד בקל וחומר ממה שאיתא בגמרא על זה לענין מזונות דהא המזונות הם חיוב עליו ואפילו הכי לא חשבינן ליה הנאה ק"ו לנדוניא שאינו אלא מצוה בעלמא וזהו שהאריך הטור וכתב שפוטרו מחיוב מזונותיה שחייב לפרנסה להורות אם פטרו מן החיוב לא אוסר ק"ו פטרו ממצוה בעלמא זהו נ"ל ברור ונכון:
יד
שנכסי בעל אבידה אסורין למחזיר. והוי אמינא דאסור משום פריטי דרב יוסף דהיינו שבשעה שעוסק בהשבת אבידה פטור ליתן ריפתא לעניא דעוסק במצוה פטור ממצוה אחרת:
טו
מחזיר לו בחנם. פי' אם רוצה אבל אם אינו רוצה חייב ליתן השכר ויפול להקדש כדלקמן:
טז
שאסר הנאתו. בגמרא איתא בלשון שאסר נכסיו ואם כן למדנו שאף אם אומר הנאת ממוני עליך אסור ליהנות גם מגופו כמו כאן והיינו אם נותנין שכר מאותה הנאה מקרי מנכסיו דהוה כאילו קיבל ממנו השכר וחזר ונתנו לו:
יז
יכול ראובן ליכנס כו'. שהרי נכסי החולה אין אסורין על המבקר אלא נכסי המבקר אסורין על החולה:
יח
לצוות לו. פי' לחבר עמו כמו צוותא בעלמא:
יט
אלא מבקרו מעומד. כיון שעל זה אין נותנין שכר:
כ
אפי' אם יש רופא כו'. דלא מכל אדם זוכה להתרפאות:
כא
ואפילו אם אין דרך ליטול שכר לרופא. דמ"מ מהנהו אבל גופיה מצוה קעביד גמרא:
כב
והוא יעשנה. ובלבד שיהיה הסם מבעל בהמה. ב"י:
כג
והיא תמות. דהוה ליה כמחזיר אבידתו:
כד
ואם מת כו'. דאין הנאה למתים:
כה
יכול ראובן ליכנס לו ולישב עמו ולבקרו. דלא אסר המבקר הנאתו אלא על שמעון ולא על בנו ולא אמרינן שגם זה הוה הנאה לאביו ובקצת ש"ע כתוב כאן מעומד והוא טעות סופר:
כו
ואם נכסי שמעון. פי' שנכסי החולה אסורין על המבקר נכנס ראובן לבקרו אע"פ שיש לו הנאת דריסת הרגל בבית החולה מ"מ החולה שאסר נכסיו על המבקר לא נתכוין להדירו במקום שחיותו תלוי בו דהיינו כל המבקר את החולה גורם לו שיחיה כמו שארז"ל. אבל מ"מ אסור לישב כיון שאפשר בעמידה. וכתב הר"ן דאם אסר המבקר על עצמו נכסי החולה אסור ליכנס כלל דהא לא שייך האי טעמא דלא אדריה מחיותיה:
כז
חלה בנו אינו נכנס כלל. דמחיותיה דבריה אפשר דאדריה שלא יכנס לבקרו:
כח
ולא ימכור וכו'. פירוש אם המוכר נדר מהלוקח שלא יהנה ממנו אם המקח שוה עם המעות יש הנאה לשניהם ואסור מן הדין לשניהם ואם יש זול במקח ממילא יש הנאה ללוקח המודר דוקא ואסור לקנות אלא משום גזירה אסור למכור שמא יבוא לקנות ואם הוא ביוקר גזרינן לקנות אטו למכור ואם הלוקח נדר מהמוכר הוה איפכא ועיין סי' רכ"ז:
כט
ולא ישאילנו כו'. דגזרינן לשאול אטו להשאיל ללות אטו להלוות:
ל
תפיסת יד. פירוש איזה כח בעלמא:
לא
אם אין לו בהם תפיסת יד מותר. דאינו בכלל נכסיו וכשאסר נכסיו לא היה דעתו על זה המרחץ:
לב
יש אומרים שחלה האיסור גם עליו. אע"פ שהוא משועבד להשוכר מכל מקום אמרינן בגמרא דהקדש מפקיע מידי שיעבוד וקונם כהקדש דמי ויש אומרים השני ס"ל דקונם אינו בכלל הקדש ואינו מפקיע השעבוד שיש להשוכר עליו אף על פי שאסר המשכיר בפי' ונראה דלדידן אפי' אמר הקדש אינו מפקיע שהרי כתב הרא"ש בתשו' כלל י"ג והאידנא כל הקדש שלנו חולין הוא שאינו אלא צדקה כו':
לג
אינו יכול לאסרו עליו. זהו דעת ר"ת בבית יוסף ומשמע אפילו בפירוש והיינו כיש אומרים השני דבסמוך והא דכתב הטור דעת יש אומרים הראשון בשם ר"ת היינו רישא לחוד דהמשכיר בית לחבירו כו' לא חל איסור על הבית אבל מה דסיים אחר כך ואם פירש כו' אין זה דעת ר"ת דאל"כ קשה מהכא דברי ר"ת אהדדי ולענין הלכה ראוי לחוש לחומרא לי"א הראשון דבפי' יכול לאסור וממילא גם כאן בשאלה יכול לאסור בפירוש:
לד
קודם שפרעו מותרת. דאפילו אם נאמר אומן קונה בשבח כלי היינו ביש ממשות כגון עצים ועשאן כלי אבל האי אומן לא עשה אלא מצייר בסמנים לחוד ואין בהם ממש כן כתב הרא"ש בתשובה הביאו בית יוסף:
לה
המודר הנאה מחבירו יכול המדיר כו'. בגמ' איתא דאין לו למודר מה יאכל וכתבו הרא"ש והטור דלאו דוקא אלא ה"ה אם יש לו הרבה לאכול:
לו
אם ירצה המדיר לפורעו. כן כתב הרא"ש והר"ן מטעמא דאם הוא חייב לשלם מן הדין הוה שלוחו ומהנה ליה ואסיר ודבר ברור דגם בדין דאומר כל הזן אינו מפסיד דאין הדין דחייב לשלם דגם שם יש הוכחה זו דאין שייכות תשלומין אלא א"כ הוה שלוחו דאם לא כן יאמר לאו בעל דברים דידי את ולא הוצרך בעל הש"ע לכתבו שם דסמך על מה שכתב בשני בבות הראשונות וא"ל לא היה לו לכתבו אלא בבבא ראשונה לחוד וכלשון הטור באמת י"ל דרצה להורות שלא נטעה במה שכתב הטור וחוזרין ונוטלין שכרן היינו בדרך חיוב קמ"ל דה"ק שיש היתר ליטול שכר אם ירצה ובכל מקום ההיתר הוא דוקא מחמת שאינו חייב לשלם מדינא וכן כתב בלבוש סי' רל"ה באומר כל הזן אינו מפסיד דאין צריך לשלם רק אם ירצה אלא דבפרישה חלק עליו כאן ובסימן רל"ה ואמר דאין שייך שליחות אלא במדבר עם היחיד אבל במדבר עם רבים כל הזן וכו' אין שם שליחות ומכל מקום חייב לשלם מן הדין ונראה דלא דק כלל בזה דהא בגמרא פרק המדיר (כתובות דף ע') אמרינן לא מבעיא באומר כל הזן אינו מפסיד פשיטא דמותר אלא אפילו אומר לחנוני איני יודע מה אעשה דכיון דלדידיה אומר הוה אמינא דשלוחו הוא קמ"ל דאפילו הכי מותר ואם איתא דבכל הזן אינו מפסיד צריך לשלם לו מן הדין ואפ"ה מותר מה שאין כן באומר לחנוני דאין היתר אלא מחמת שאינו צריך לשלם לו הרי רבותא גדולה היא בכל הזן אינו מפסיד ולמה עשה התלמוד ממנו לא מבעיא ומלבד כל הנ"ל אין שום התחלה לו' שלא יהיה שלוחו ויכול להוציא ממנו מעות דהא הוה כפורע חובו של חבירו שאין צריך לשלם לו כנזכר סי' קכ"ח בח"מ ועיקר איסור והיתר דכאן תלוי בחיוב ופטור לשלם לו ועל כן דברי הפרישה בזה אינם הלכה כלל:
לז
כל השומע קולי יזון לפלוני. כאן חייב לשלם אף אם לא סיים לא יפסיד כיון שהוא שלוחו ודאי לא יפסיד על ידו. ובפרישה כתוב שגם כאן צ"ל לא יפסיד ולא נראה כן:
לח
נראה כשלוחו. פי' וצריך לשלם לו מן הדין:
לט
שלא ידבר עם חבירו. זה קאי אנשבע דאילו בנדר אינו חל על דבר שאין בו ממש כמ"ש סי' רי"ג:
מ
אסור לנאסר ללמוד בו. כן כתוב בתשו' מיימון הביאו בית יוסף והוא מטעם שהרי אין חיוב על האדם להשאיל ספרו לחבירו שלא לדעתו כמו שאין חובה עליו ליתנו שהרי מקלקלו בכך ומותר להשכירו ונמצא מהנהו השכר שהיה צריך ליתן. וכ' בתשובות מהר"ם שהקשה מההיא דסעיף (ג') [יג] המודר הנאה משופר מותר לתקוע תקיעה של מצוה. ותמה אני דאין כאן קושיא דהא בהדיא כתוב בתשו' מיימון שהטעם שאין משאילין ספרים מפני שמקלקלן שהקלקול מצוי בהן מה שאין כן בשופר אינו מתקלקל כשזה יתקע בו וכן ההיא דמודר ממעיין כו' וזה פשוט לע"ד ולפי מה שאכתוב בסמוך בלא"ה ל"ק מידי:
מא
ומותר בשלהבתו. נראה דכאן הוה הדין גם כן כמו לענין עבודת כוכבים בסי' קמ"ב סעיף א' וכפי מה שכתבנו שם:
מב
מותר לשחוט לו בהמה בריאה. הטעם שחשוב קלקול מדאיתא בשוחט בסכין של עובד כוכבים בסימן י' דלא חשיב הנאה ואף שאיני כדאי לחלוק על הרב בעל אהל מועד שהוא המציא דין זה כמבואר בבית יוסף מ"מ אמרתי שאין לסמוך על הוראה זאת דזה פשוט דהנאה גדולה היא לו מה שישחוט לו ויתירנה לו לאכילה ובכל יום אנו שוכרים שוחט שישחוט ודוקא לגבי עבודת כוכבים אמרינן שאין בשביל איסור עבודת כוכבים איסור בסכין של עובד כוכבים וראיה מפורשת מדברי התוספות פרק האורג (שבת דף ק"ו) שכתבו בד"ה חוץ מחובל כו' וז"ל אע"ג דכל שוחט מקלקל הוא כדאמרינן פ"ק דחולין סכין של עובד כוכבים מותר לשחוט בה מודה רבי יהודה לענין שבת דחייב ולא חשיב מקלקל דדוקא לענין עבודת כוכבים חשיב מקלקל דכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם ולא חשיב ליה נהנה כיון שקלקולו יותר על תקונו עכ"ל הרי מפורש לפניך דלא ילפינן לענין שבת מעבודת כוכבים בזה וה"ה נדרים כיון דאמרינן דוקא גבי ענין עבודת כוכבים גלי רחמנא ולא במקום אחר ואע"ג דבפ"ק דחולין (דף ח') כתבו התוס' דדוקא לענין שבת הוה הנאה כיון דמלאכת מחשבת אסרה התורה והוא נתכוין להנאה זאת אין מזה קושיא ואדרבה משם ראיה דהא גם בנדרים אנו הולכין אחר כוונת הנודר והוא מתכוין כאן להנאה ותו דק"ו הוא בנדרים מדמצינו בריש פרק אין בין המודר ברבי אליעזר דס"ל אפילו ויתור אסור במודר דהיינו אם אחד מוכר לחבירו דרך להוסיף א' או ב' ובמודר הנאה קפדינן אפילו על הנאה מועטת כמ"ש הרא"ש שם והר"ן ומטעם זה אסרינן ריש סימן זה אפילו דריסת הרגל דלא קפדי אינשי כמ"ש שם הר"ן ק"ו שיש לאסור הנאה גדולה כזאת שמכשיר וממציא לו אכילה מה שלא היה יכול לאכול בלאו הכי וראייה עוד ממה שכתב הראב"ד בפ"ו דשבועות וז"ל שאם נשבע המוהל או השוחט שלא יהנה מבני העיר ע"ד רבים דימול וישחוט בחנם דמה מצוה יש בהתרת נדרו אבל אם צריך למעשה ידיו ואם יתעסק במעשה ידיו לא יוכל למול ולשחוט יתירו לו ואם נשבע על שלא יהנו ממנו הרי יכול למול וללמד בניהם בחנם עכ"ל הרי שהתחיל ב' פעמים במילה ושחיטה ובסוף לא זכר שחיטה שיעשה להם בחנם אלא שזה אסור כיון שאינו מצוה עליו על כן נראה ברור דאי ראה הרב רמ"א דברים שזכרנו לא היה קובע כאן להלכה להקל) ואיסור גמור הוא כנלע"ד:
מג
מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה. בא"ח סימן תקפ"ו בבית יוסף כתב בשם כל בו דדוקא אחר יתקע לו אבל המודר עצמו לא יתקע דפעמים שאדם נהנה במה שהוא תוקע וכן כתב שם בשלחן ערוך ולפי זה ודאי לא קשה מידי מההיא דסעיף י"א שאסור ללמוד בספר הנאסר עליו בלאו האי סברא שכתבתי שם אלא מטעם דהכא דודאי התורה משמחת לב שהרי אסור ללמוד בימי אבלו א"כ לא דמיא האי מצוה לשאר מצות דאמרינן לאו ליהנות ניתנו אלא בזה נמשך הנאה לאדם וא"ל וא"כ למה מותר ללמדו מקרא כדאיתא בסעיף ב' הא יש לו שמחה מזה יש לומר דהתם החיוב עליו ללמוד עמו מכח מה אני בחנם כו' ע"כ לא אכפת לן בהנאה משא"כ בשאילת ספרים שאין עליו חיוב כמ"ש בתשובת מיימון לעיל כן נ"ל:
מד
ביום שני יצא. דמצות לאו ליהנות ניתנו אבל לא ביום ראשון דכתיב ולקחתם לכם ולא משל איסור הנאה והאי איסור הנאה הוא ואינו קנוי לו לשום דבר:
נראה לי דנודר הנאה מחבירו אסור ליתן לו לעשות מלאכה בשכר שמקרי הנאה מה שהניח אחרים ושכרו וכמו שכתוב סי' ק"ס סעיף כ"ג:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5