שולחן ערוך, יורה דעה רי״א: המתנה שנדריו לא יהיו נדרים. ובו ד' סעיפים: – עם 17 מפרשים

א

המתנה שנדריו לא יהיו נדרים. ובו ד' סעיפים:
האומר נדר שאני רוצה לידור לא יהא נדר ונדר אינו נדר בד"א שהוציא תחילה בשפתיו לומר שלא יהא נדר אבל אם חשב כך בלבו הוי דברים שבלב ואינם מבטלים הנדר שהוציא בשפתיו וי"א דאפילו אמר כן בלחש הוי דברים שבלב: הגה והא דאמרינן כל נדרי בליל יום כיפורים הוי כאילו התנו בהדיא ומכל מקום לא סמכינן על זה להתיר בלא שאלה לחכם כי אם לצורך גדול (מהרי"ו סימן ב'):

ב

מי שהתנה ואמר כל נדרי שאדור עד זמן פלוני יהיו בטלים ונדר בתוך הזמן אם הוא זוכר לתנאו בשעת הנדר נדרו קיים שהרי מבטל תנאו בשעה שנודר ואם אינו זוכר לתנאו בשעת הנדר התנאי קיים והנדר בטל ויש אומרים שאין התנאי מועיל לבטל הנדר אלא אם כן יזכרנו תוך כדי דיבור לנדר ויאמר בלבו שהוא סומך על התנאי ויש לחוש לדבריהם:

ג

התנה על קצת דברים שיהא נדרו בטל בהם ואינו יודע על מה התנה אם על אכילת בשר או שתיית יין אם אומר בשעת הנדר על דעת ראשונה אני נודר שאם אזכור על מה שהתניתי שאלך אחר התנאי ונזכר על מה התנה התנאי קיים והנדר בטל ואם לא אמר על דעת ראשונה אני נודר התנאי בטל והנדר קיים:

ד

אין דברים הללו אמורים אלא בשבועה או נדר שנשבע ונדר לעצמו אבל מי שהשביעו חבירו או הדירו אין ביטול זה מועיל לו כלום:

א

אינו. כתב הש"ך משמע אפילו זוכר התנאי בשעת הנדר דבכה"ג הנדר קיים לקמן ס"ב הכא בטל מטעם שכתב הר"ן לפי שאמר התנאי בשעת הנדר אבל לקמן התנאי והנדר אינם באים כאחד ושייך לומר עקריה לתנאי וכתב בפרישה לכאורה נראה דאין הדבר תלוי באם מתנה עתה בשעת הנדר או קודם לכן אלא העיקר הוא באם מתנה ואמר בפי' למחר או לאחר שנה אנדור שלא לאכול בשר והריני מבטלו מעתה ה"ז בטל דהרי התנה בפירוש ע"ז הנדר משא"כ כשהתנה סתם ואומר אם אנדור והט"ז כתב שלא ידע מקום לדברי הפרישה דודאי בזה שייך החילוק דאם זכר לתנאי כו' כמ"ש בסמוך דאם זכר לתנאי ונדר הרי עקריה לתנאו אלא דהכא מיירי דמתנה בשעת הנדר דוקא וכ"כ בד"מ עכ"ל (ובנה"כ מסכים לדעת הפרישה ע"ש):

ב

בלחש. כ' הב"ח דהיינו דוקא היכא דלא השמיע לאזניו אבל במשמיע לאזניו שפיר חשוב אמירתו הוציא בשפתיו לבטל הנדר והכי נקטינן בק"ש ותפלה והש"ך כתב דלא משמע כן בהרא"ש אלא דוקא ביטול בפרהסיא בעינן ול"ד לק"ש ותפלה וכ"מ ברבי' ירוחם דלא הוי ביטול אא"כ ביטל בקול רם בפרהסיא עכ"ל:

ג

לנדר. והט"ז חולק ע"ז דלא איכפת לן כלל בתוך כ"ד לנדר אלא כל שיזכור התנאי אפילו אחר זמן הרבה שצריך תוך כ"ד לאותה זכירה להשים על לבו לקיים התנאי וכו' ע"ש (ובנה"כ השיג עליו ע"ש באריכות) וכאן שייך הג"ה דבס"א המתחלת והא דאמרי' כל נדרי וכו' וכתוב בתשובת מהר"מ גלאנטי דה"ה בנזירות דינא הכי דכל נדרי מבטל הנזירות אע"פ שלא אמר נזירות הרי הוא בכלל נדרים:

ד

בשבועה. ובשבועה בנקיטת חפץ לא אתבריר לן דמועיל כל נדרי כן כתב מהרי"ו סי"ב:

א

משנה כר"א בן יעקב נדרים דף כ"ג ע"א:

ב

כפי' הר"ן שם אהא דמקשי בג' שם כיון דאמר כל נדר וכו' ולא אתי בהדיה:

ג

הרא"ש שם בפסקיו לפי פירוש הרא"ש (ודעת הר"ן אינו כן):

ד

שם ע"ב באוקימתא דגמרא דמתניתין חסורי מיחסרא וכו':

ה

שם בג' וכאוקימתא דאביי שם:

ו

טור בשם הרמב"ם בשם י"א בפ"ב מהלכות נדרים וכן הסכים הראב"ד שם ודעת הא' הוא הטור לדעת אביו הרא"ש:

ז

הראב"ד שם:

ח

היינו אוקימתא דרבא שם וכפירוש הרא"ש שם:

ט

הר"ן שם בשם התוספות שעל דעת חבירו הוא נשבע כדאמרינן בגמ' שם דף כ"ה ע"א וכמי שמבטל תנאו לגמרי דמי וכן כתב בתשובה להרמב"ן סי' רמ"ח וסי' ר"ף ורבינו ירוחם בנתיב ז' ונתיב י"ד וכ"כ בטור או"ח בסימן תרי"ט וה"ה אם נדר ונשבע לעבודת כוכבים חוץ מנדרי אונסין כדלקמן סי' רל"ב:

א

האומר כו' בד"א כו' וי"א כו'. כ"ג א' וכיון דאמר כל כו' וכתב הרא"ש בפסקיו וא"ת לימא שביטל בלחש ופי' הרא"מ כו'. וסברא הראשונה היא לדעת הר"נ שם ד"ה כיון כו':

ב

מי שהתנה כו'. כמ"ש תוס' ורא"ש דלא פליג רבא אאביי דהא סתמא דש"ס אמר אדרבה כי זכור כו' ועוד דאמר רבא תנא קא מסתים כו' וא"כ אדאביי קאי דמילתיה דרבא מבואר הוא בלשון המתני' ועוד דקאמר שלא ינהגו כו' ולא שייך בדרבא ע"ש:

ג

וי"א כו'. דס"ל כמ"ש תוס' בשם ר"י והג"מ בשם ריב"ם ורא"מ דרבא פליג אאביי וס"ל דוקא בשזכור אח"כ ועלח"מ שם:

ד

אין כו'. דאזלינן בתר דעתו של המדיר וכמ"ש בסי' ר"י ס"א וראיה ממ"ש (כ"ה א' ובשבועות) שמשביעין ע"ד ב"ד ולא חיישינן שמא יבטל קודם וכן בנדרי אנסין יבטל קודם לסברת הר"נ בלחש ואף לסברת הרא"ש דהא כאן דברים שבלב מהני וכן בפ"ד דגטין (ל"ד ל"ה) דמדרינן לאשה כו' ואמרינן (שם ל"ה ב') ל"ש אלא כו' ואם איתא שמא תבטל:

א

כן בלחש. [עבה"ט ועיין בספר לבושי שרד אות ר"ז שהביא ראיה ברורה לדברי הב"ח דלא כש"ך ומסיק כן לדינא דאם השמיע לאזניו אף שלא שמע שום אדם יש להקל ע"ש]:

ב

והנדר בטל. עיין בתשובת שמש צדקה חלק יורה דעה סימן ה' וסימן ו' אי גם מה שנדר בחלום יבטל על ידי זה עיין שם היטב באריכות:

א

(סימן רי"א ש"ך סק"ב) בשעת הנדר. דברים שבלב דמוכחי בעינן נ"ל כוונתו דאף באמר תחלה מה שאדור יהא בטל מ"מ כשנודר אח"כ מהני רק דגם בשעה שנודר כוונתו בלבו שיהי' הנדר בטל וא"כ מהראוי שיהיה בכלל דברים שבלב ולזה צריך שיאמר תחלה בפרסום מוכחא לרבים דבלבו כן בשעת הנדר דבכה"ג דגלוי לכל לא מקרי דברים שבלב אך באמת צריך לבאר דלמאי צדיכים כלל להכוונה דבלבו הא בלא"ה מעצמו הדיבור בטל במה שאמר מקודם שיהא בטל ואף דאם לא היה כן גם בלבו בשעת הנדר היה נעקר להתנאי היינו דזכור מהתנאי ואעפ"כ נודר א"כ מבטל להתנאי משא"כ אם באמת בלבו שיהא קיים לתנאו וממילא בטל הנדר מעיקרו ואינו ענין כלל לדברים שבלב וצריך רק ההיפוך שלא יעקור להתנאי והראיה לזה דהרי בסעיף ב' אם אינו זכור להתנאי בשעת הנדר בטל הנדר הרי אף דאין בלבו על התנאי מ"מ בטל הנדר מעצמו מחמת התנאי ונ"ל דדוקא אם אינו זכור כלל לתנאו בזה אמרינן דמה דבטלו מקודם הוי ביטול שיחשוב לדבורו שאח"כ כאלו נעשה בטעות ונכשל בלשונו בלי דעת וכאלו אין פיו ולבו שוים דאלו ידע מהתנאי לא היה נודר משא"כ בזוכר להתנאי א"כ ידוע לו בלבו שכך התנה ושאינו ראוי לו לידור ואעפ"כ הוא נודר ממילא הוי דיבור מעליא וראוי הנדר לחול (וכמו החילוק בסי' ר"י בענין גמר בלבו להוציא פת חטים) ומש"ה אף שחושב בלבו שהנדר יהיה בטל לא מהני כיון דיודע בלבו שמבטל ואעפ"כ אמר כן הוי דברים שבלב וראיה ברורה לזה מהא דפריך הש"ס בפשיטות כיון דזכור עקרי' לתנאו דלמא מיידי דבלבו לקיים התנאי ואי דהוי דברים שבלב הא לגבי השומעים בלא"ה לא מוכה דיש ממש באמרי פיו דהא אינם יודעים דזוכר להתנאי ולגבי דידיה הא בלבו לקיים התנאי וגם ממה דפסקי' בזכור לתנאי וא"י על מה התנה דצריך לומר בשפתיו דרוצה בתנאי ואמאי לא מהני במה שבלבו אע"כ כמ"ש דכל שזוכר התנאי וממילא הוי דיבור מעליא רק דבאת עליו מדין מחשבתו בלבו לבטל הנדר אף שאומרים זהו מקרי דברים שבלב ודוק:

ב

(בא"ד) בקול רם בעינן. נראה דדוקא הכא דאנו דנין מכח התנאי דבלבו בשעת הנדר דנדר על דעת התנאי מש"ה בעי' שיהיה גלוי לכל שלא יהיה מקרי דברים שבלב והיינו ע"י שהיה בטול הנדר בקול רם אבל אם חזר אחר הנדר תכ"ד יוכל לבטל בדבור בלחש ואינו משמיע לאזניו דכל שמוציא הדבר מפיו לא מקרי דברים שבלב וכמ"ש להדיא הר"ן בפ"ב דקדושין בסוגיא דדברים שבלב בשם הר"מ ולפ"ז קשה לי במ"ש תוס' גיטין (דל"ה) דחיישינן שיפר לה בלחש מה מהני במדירה ברבים דלמא תחזור תכ"ד בלחש זולת דנימא דהיכא דהב"ד משביעים או מדירים אותו לא מהני חזרת תכ"ד כמו דלא מהני ביטול מקודם כדאיתא בסעיף ד' ופרט זה צ"ע לדינא:

א

אינו נדר. משמע אף על פי שזוכר התנאי בשעת הנדר דבכהאי נוונא הנדר קיים לקמן סעיף ב' הכא בטל מטעם שכתב הר"ן לפי שאמר התנאי בשעת הנדר וכן משמע בטור וכמ"ש הב"ח ופסק כן וכן משמע באשר"י ושאר פוסקים אבל לקמן התנאי והנדר אינם באים כאחד ושייך לומר עקריה לתנאיה וכתוב בפרישה לכאורה נראה דאין הדבר תלוי באם מתנה עתה בשעת הנדר או קודם לכן אלא העיקר הוא באם מתנה ואומר בפירוש למחר או לאחר שנה אנדור שלא לאכול בשר והריני מבטלו מעתה ה"ז בטל דהרי התנה בפירוש על זה הנדר משא"כ כשהתנה סתם ואומר אם אנדור ע"כ:

א

וי"א דאפילו אמר כן בלחש. הרא"ש בשם רא"מ וכ' הב"ח מיהו נראה דלא אמרינן אמירה בלחש הוי דברים שבלב אלא היכא דאינו משמיע לאזניו אבל במשמיע לאזניו שפיר חשיב אמירתו הוציא בשפתיו לבטל הנדר והכי נקטינן בדין ק"ש ותפלה ע"כ ולא משמע כן בהרא"ש דא"כ הדרא קושיית הרא"ש לדוכתא דלישני בהשמיע בלחש לאזניו וחבירו לא שמע ע"ש גם מלשון שכתב הרא"ש אבל אם ביטל בפרהסיא הוי דברים שבלב דמוכחא ומועלת מחשבתו לבטל הנדר וכו' משמע דוקא בפרהסיא בעינן ומהאי טעמא לא דמי לק"ש ותפלה דהכא בשעת הנדר בעינן דברים שבלב דמוכחי לבטל הנדר וכשביטל בפרהסיא קודם לכן הוי בשעת הנדר דברים שבלב דמוכחי וכן משמע בר' ירוחם ני"ד ח"ג וז"ל מבטל בחשאי בלבו כל נדר שעתיד לדור אחריו לא הוה ביטול והוי נדרו נדר אא"כ ביטל בקול רם בפרהסיא כ"כ הרא"מ על ההיא דר"א אומר אף הרוצה שידיר את חבירו שיאכל עכ"ל אלמא דוקא ביטול בקול רם בעינן:

א

והא דאמרינן כו'. הג"ה זו שייכא בסעיף ב'. וכתוב בתשו' מהר"מ גלאנטי סי' י"ח דה"ה בנזירות דינא הכי דכל נדרי מבטל הנזירות אע"פ שלא אמר נזירות הרי הוא בכלל נדרים ע"ש:

א

אא"כ יזכרנו אחר הנדר תוך כדי דיבור לנדר כו' [כצ"ל]:

א

אלא בשבועה. ובשבועה בנקיטת חפץ לא אתבריר לן דמועיל כל נדרי. מהרי"ו סי"ב:

א

אינו נדר. בטור כתב בזה ודאי אינו נדר וכוונתו דבמשנה איתא הרוצה לידור חבירו שיאכל אצלו יאמר כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטיל ופריך בגמרא כיון דשמע חבירו ודאי לא שמע ליה ולא אזיל לאכול ומשני חסורי מחסרא והכי קתני הרוצה שיאכל אצלו חבירו ומסרב בו ומדירו נדרי זרוזין הוא והרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה יעמוד בראש השנה ויאמר כל נדרים שאני עתיד לידור יהיו בטלים פי' דתרי מילי קאמר התנא משמע מדברי המקשן שפשוט הוא שאין הנדר חל כיון שבתחילה אמר לבטלו ואע"ג דבסעיף ב' אמרינן אם הוא זוכר לתנאי בשעת הנדר נדרו קיים תירץ הר"ן הביאו בית יוסף דשאני הכא שהתנה בשעת הנדר וכיון שהוא אומר בפירוש שעל תנאו הוא נודר על כן הנדר בטל אבל כאן שאין התנאי והנדר באים כאחד שייך למימר עקריה ונראה דלאו דוקא שיאמר בפירוש בשעת הנדר שעל תנאו הוא נודר דהא הטור לא זכר זה הדבר אלא כיון שסומך הנדר לתנאי הוה כאומר בפירוש ורבינו הטור חושב דין זה לפשוט כיון שהכל נעשה בפעם אחת ולא כתבו אלא משום דבעי למיתני סיפא דוקא אם הוציא כן בשפתיו וא"ל כיון שאומר כן בפעם אחת למה נודר כלל י"ל דאומר התנאי בענין שאין חבירו שומע ומ"מ לא מוקמינן למתניתין בזה דמתניתין בעי למתני תקנתא מה יעשה שיסבור חבירו שמדירו ואין זה תקנה דשמא ישמע גם חבירו ומכל מקום קשה דהא א"א לומר דהטור והש"ע מיירי כאן בגווני דמתניתין שזכרנו ברוצה להדירו לאכול דבזה הוה נדרי זרוזין כדאמרי' במסקנא בגמרא וכ"כ בסימן רל"ב ס"ג ואם כן אפילו בלא תנאי תחלה אין כאן נדר וכדאוקמינן למתני' אלא על כרחך שרוצה לעשות נדר גמור ומבטלו תחילה א"כ למה לו התנאי והנדר לשתוק מכל וכל כיון שבפעם אחת עושה שתיהן ונ"ל דמיירי שרוצה לנדור נדר גמור בפני חבירו להטעותו ומ"ה לא הוי נדרי זרוזין כמו שכתב רמ"א בסימן רל"ב דאין למידין מנדרי זרוזין למקום אחר שאין לך אלא מה שאמרו חכמים וזה רוצה לבטל אותו הנדר צריך שיבטלו בפירוש דוקא וא"ל בגמרא דפריך אי דזכר לתנאי הא עקריה ולמה לא משני דעושה כן כדי להטעות חבירו י"ל דהתם קאי אמתנה סתם על מה שידור כל השנה וזה מוכרח כבר דתרי מילי קתני וע"כ אין שייך בזה להטעות חבירו משא"כ כאן שעושה כן דרך מקרה כאדם שיש לו צורך לעשות נדר לפניו כן נ"ל ליישב דעת הטור. וכתוב בפרישה ולכאורה נראה דאין הדבר תלוי באם מתנה עתה בשעת הנדר או קודם לכן רק באם שמתנה ואומר בפי' למחר או לאחר זמן אני נודר שלא לאכול בשר והרי אני מבטלו מעתה הרי זה בטלו דהרי התנה בפירוש על זה הנדר משא"כ כשהתנה סתם ואמר אם אנדור עכ"ל ולא ידעתי מקום לדברים אלו דודאי בזה שייך החילוק דאם זכר לתנאי כו' כמ"ש בסמוך דאם זכר לתנאי ונדר הרי עקריה לתנאו אלא דהכא מיירי כמ"ש הר"ן לעיל דמתנה בשעת הנדר וכ"כ בד"מ דהכא מיירי בשעת הנדר דוקא:

ב

אמר כן בלחש כו'. פי' שאין נשמע לאזנו וכ"כ מו"ח ז"ל והביא ראייה מק"ש ותפלה דאם השמיע לאזניו חשיב שפיר אמירה:

ג

אא"כ יזכרנו תוך כדי דבור לנדר. הטור כתב כן בשם הרמב"ם ואסיק עליה שהרא"ש לא חילק כן ובאמת יש כאן מקום עיון דהא בסעיף ג' כתב ונזכר על מה התנה והתם מהני אף אם נזכר לאחר זמן הרבה כמ"ש הר"ן ונזכר אח"כ ולמה צריך כאן ההזכרה תוך כדי דבור לנדר ונעתיק לשון הרמב"ם והראב"ד ויתבאר כוונתם שאינו כן דזה ל' הרמב"ם בפ"ב דנדרים ואם לא זוכר התנאי אלא אחר שנדר אע"פ שקיבל התנאי בלבו וקיים התנאי הרי הנדר בטל ואע"פ שלא הוציא עתה החזרה בפיו כבר הקדים החזרה לנדר והוציאה בפיו מקודם ויש שמורה להחמיר ואומר והוא שיזכור התנאי אחר שנדר בתוך כדי דיבור עכ"ל וכתב הראב"ד וז"ל יפה הורה זה ולא בזכירת התנאי כמו שהוא סובר אלא בקבלתו וקיומו שאם שהה כדי דיבור אחר שזכר אותו ולא קיימו כבר בטל נדרו את תנאו לפי שצריך לומר בלבו על תנאי אני סומך והיה צריך לומר והוא שקיבל התנאי תוך כדי דיבור אחר שזכר אותו עכ"ל מבואר כוונת הראב"ד דלא אכפת לן כלל בתוך כדי דיבור לנדר אלא כל שיזכור התנאי אפילו אחר זמן הרבה צריך שתוך כדי דיבור לאותו זכירה ישים על לבו לקיים התנאי ואף הרמב"ם כוון לזה בדעה זו שמחמיר ואומר והוא שיזכור התנאי אחר שנדר בתוך כדי דיבור רצונו לומר שיזכור לקיים התנאי אחר הנדר תוך כדי דיבור פירוש תוך כדי דיבור לזכירתו והא דסיים תוך כדי דיבור לא קאי על נדר דסמיך ליה אלא אזכירת תנאי שזכר תחילה ולפי שהלשון מגומגם לפי זה דהא לא זכר מידי מקיום התנאי בלבו כתב הראב"ד שהיה צריך לומר בלשון זה שיקבל התנאי תוך כדי דיבור אחר שזכרו ובאמת יש לתקן גם לשון הרמב"ם דזכירה קרי לקיום התנאי כמ"ש קודם לזה שקיבל התנאי בלבו ואם היה דעת הרמב"ם כמ"ש הטור משמו דתוך כדי דיבור לנדר צריך הזכרת התנאי לא היה הראב"ד כותב שהוא מסכים עמו דהא להראב"ד א"צ לזה כמו שזכרנו אלא היא דעה אחרת לגמרי אלא על כרחך דסובר הראב"ד דגם הרמב"ם ס"ל כן אלא שלשון שלו אינו מדוקדק:
כלל העולה דאם נפרש דברי הרמב"ם כמו שהבין הטור אין לו חיבור בזה מכל הפוסקים שלפנינו שגם הטור עצמו כתב שהרא"ש לא חילק ואנו רואים ששום פוסק לא כתב כן והראב"ד כתב בפירוש דעה זו דבתוך כדי דיבור דזכירה תליא מילתא וכ"ה בד"מ בשם הראב"ד דלא אכפת לן כלל בתוך כדי דיבור דנדר ואם כן לא היה לש"ע לקבוע הלכה דבעינן תוך כדי דיבור לנדר מאחר שהוא עצמו כתב בבית יוסף דברי הראב"ד שכתב על הרמב"ם יפה הורה כו' ועל פי דברי הראב"ד כתב כאן בש"ע ויאמר בלבו שהוא סומך על התנאי ולפי זה אין צריך לתוך כדי דיבור דנדר וא"ל דהש"ע פוסק כדברי שניהם ובעינן גם בקיום התנאי תוך כדי דיבור ומה שכתב ויאמר בלבו כו' קאי גם כן על תוך כדי דיבור דנדר דזכר תחילה דאם כן הא באמת לא בעינן הקיום לתוך כדי דיבור של נדר אלא תוך כדי דיבור של זכירה וצריך עיון:

ד

אם אומר בשעת הנדר כו'. פירוש ובשעת הנדר הוא זוכר התנאי רק שאינו יודע על מה התנה וכן הוא ברמב"ם ובר"ן בהדיא ומ"ה צריך שיאמר על דעת ראשונה אני נודר דאל"כ לא היה לו לידור סתם כיון שזכר שיש תנאי אבל אם לא זכר בשעת הנדר כלל מתנאי פשיטא שדינו כמו בסעיף ב' דאחר כך כשיזכור התנאי בטל הנדר: