שולחן ערוך, יורה דעה קס״א: דין אבק רבית ואיזו נקרא רבית דאורייתא. ובו י"א סעיפים: – עם 17 מפרשים

א

דין אבק רבית ואיזו נקרא רבית דאורייתא. ובו י"א סעיפים:
כל דבר אסור ללוות בתוספת (ואפילו) (טור בשם רמ"ה) בפחות משוה פרוטה יש איסור רבית אבל אין מוציאין אותו בדיינין: הגה כללא דרבית דכל שהוא אגר נטר אסור בין שהוא דרך מקח בין שהוא דרך הלואה אלא שבדרך מקח אינו רק אבק רבית שהוא מדרבנן (לשון הטור):

ב

אבק רבית אינה יוצאת בדיינים ואם בא לצאת ידי שמים חייב להחזיר: (מלבד רבית מוקדמת ומאוחרת אפילו לצאת ידי שמים אינו חייב להחזיר) (ב"י בשם תשובת הרשב"א):

ג

אבק רבית אם תפס לוה משל מלוה מפקינן מיניה:

ד

לא אמרו דאבק רבית אינה יוצאה בדיינים אלא בשאכל המלוה מדעת הלוה אבל אם קודם שאכל טען עליו שלא יאכל והוא הוציא ממנו על כרחו בדיני העובדי כוכבים או בדיין ישראל שטעה והכריחו לשלם יוצאה בדיינים:

ה

רבית דאורייתא שהוא בדרך הלואה בדבר קצוב יוצאה בדיינים שהיו כופין ומכין אותו עד שתצא נפשו אבל אין בית דין יורדין לנכסיו וכן בהלוהו על חצרו ואמר ליה על מנת שידור בו חנם או שישכרנו לו בפחות וכיוצא בו:

ו

לקח רבית קצוצה ומת אין הבנים צריכים להחזיר אלא אם כן היה דבר מסויים כגון פרה וטלית ועשה אביהם תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמת:

ז

אם בא לעשות תשובה מעצמו להחזיר הרבית אם הוא דבר מסויים מקבלים ממנו ואם אינו דבר מסויים אם רוב עסקו ומחייתו ברבית אין מקבלין ממנו כדי לפתוח לו דרך לתשובה וכל המקבל ממנו אין רוח חכמים נוחה הימנו:

ח

מי שהיה נושה בחבירו דינר של רבית ונתן לו בשבילו ה' מדות של חטים והיו נמכרים ד' בדינר צריך להחזיר לו ה' מדות ואם רצה להחזיר לו דמיהם דינר ורביע רשאי שהמקח קיים אע"פ שנעשה באיסור: (ועיין לקמן סוף סימן קע"ה):

ט

היה חייב לו דינר של רבית ונתן לו בו גלימא או כלי צריך להחזיר לו (הואיל והוא דבר מסוים) (טור):

י

אם המלוה שכר מהלוה חפץ באותו דינר של רבית ולא היה ראוי לשכרו אלא בחצי דינר מוציאין ממנו כל הדינר:

יא

שטר שיש בו רבית בין של תורה בין של דבריהם גובה את הקרן לבדו והוא שיהא ניכר שהוא רבית: הגה כגון שהוא מפורש בשטר הקרן בפני עצמו (הרא"ש והמרדכי והגהות מיימוני ונ"י ותוס' והג"א וטח"מ סי' נ"ב דלא כהרמב"ן) או שלא היה נכתב בשטר רק הקרן ועדים מעידים על הרבית (טור) וכל מי שבא לידו יקרע השטר דחיישינן שמא יגבה בו הרבית (הגהות מיימוני פ"ד ותוס' ומרדכי והג"א בשם תוספתא) . אבל אם אינו מפורש אלא שכולל הקרן עם הרבית אינו גובה בו אפילו הקרן (ועיין בחושן המשפט סימן נ"ב):

א

בתוספת. כתב הש"ך יש מחלוקת בין הפוסקים אי שייך רבית בהלואת קרקע וכתב הב"ח דיש להחמיר וכ"נ דעת המחבר והרב וכתב הט"ז דה"ה בעבדים שייך רבית דרבנן ובשטרות פשיטא דשייך רבית דכשמלוה לו השטר מלוה לו ממון ועיקר ההלואה הוא הממון ופשיטא שיש בו רבית גמור:

ב

מוציאין. נראה דאפילו הדיינים רוצים להזדקק לישב בדין אין מוציאין אותו ודלא כהלבוש. ש"ך:

ג

נטר. פי' בשביל המתנת המעות נותן לו שכר:

ד

תפס. נראה דוקא א"ר לכ"ע אבל היכא שיש מחלוקת בין הפוסקים אי הוי א"ר או ר"ק אין מוציאין מהלוה אי תפס וע"ל ס"ס קע"ז. ש"ך:

ה

אמרו. כתב ב"י בשם בה"ת דכל א"ר דבשטרא מנכינן ליה ולא מגבינן ליה דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי וע"ל ר"ס קע"ז:

ו

שהיו כופין. כ' הט"ז נראה דוקא אם תבעו ומזה כתבתי בח"מ סי' ט' באחד שטען שאין לו לשלם ולא נמצא לו ממון רק מה שלקח אחד ממנו רבית קצוצה והנושה בא לקחת הרבית בשביל הלוה דאין הדין עמו דכיון שאין כאן תביעה מהלוה אין שום כפיה מהב"ד על המקבל הרבית להחזירו עכ"ל:

ז

לנכסיו. כתב הש"ך נראה דאם כבר החזיר הרבית ע"פ ב"ד או מעצמו ואח"כ חזר ותפס משל לוה בעד הרבית יורדין לנכסיו דהא ה"ל גזל וכן אם לקח מתחלה ר"ק בע"כ של לוה עכ"ל:

ח

הבנים. דאמר קרא אל תקח מאתו נשך לדידיה אזהר רחמנא ולא לבריה:

ט

תשובה. שאז חייבים להחזיר משום כבוד אביהם ועיין בתשובת שארית יוסף סימן ס"א:

י

מקבלין. כתב הריב"ש דמ"מ הם חייבים להחזיר לצאת ידי שמים ע"כ ואם עומד במרדו מוציאים ממנו בע"כ ש"ך ועיין בח"מ וס"ס ר"ח ר"ס שס"ו וע"ל ס"ס קע"ה:

יא

להחזיר. הכלי דוקא ולא תמורת כספו דלא לימרו גלימא דמכסי ביה גלימא דרביתא הוא. ש"ך:

יב

הדינר. כתב הט"ז בש"ס איתא דלא יוכל לומר כי שכרתי ביוקר שסבור הייתי שבא לי בריוח מכח הרבית ועכשיו שצריך אני להחזיר הרבית כדאגרי כ"ע היא דאגרנא דיכול לומר סברת וקבלת ונראה פשוט דה"ה אם קנה ממנו חפץ או קרקע באותו סך שלקח הרבית לא די להחזיר לו המקח עכשיו דכבר נתחייב לו באותו סך המעות והא דנקטו בזה בשכירות ולא במקח רבותא קמ"ל דאף בשכירות דלא אלים קנינו כ"כ כמו במקח אפ"ה יכול לומר סברת וקבלית מכ"ש במקח ודלא כפרישה עכ"ל וכתב בית יוסף שהרשב"א בתשובה נסתפק אלו אומר לו אתן לך י"ב דינרים רבית ע"מ שחצרי שאינה נשכרת אלא בי' תשכור אותה בי"ב דכי מפקינן מיניה לא מפקינן אלא י' דהא בעיקר התנאי לא היה יכול לקבל זה כי אם דמי שכירות הבית שאינה נשכרת אלא בי' עכ"ל:

יג

ניכר. דאל"כ הרי העדים פסולים דרשעים הם שמעידים שחתמו על איסור. ט"ז. והש"ך כתב דמיירי שכתב הקרן בפ"ע והרבית בפ"ע וגבי אפילו ממשעבדי והעדים לא נפסלו בכך אפילו ברבית דאורייתא דלא תשימון עליו נשך לא משמע לאינשי אלא במלוה ולוה וכ"נ דעת המחבר בח"מ סי' ל"ד ור"ס נ"ב:

יד

יקרע. ואפילו מפורש בו רבית דאורייתא חיישינן לב"ד טועין שיגבו בו הרבית וזה קאי דוקא ארישא שמפורש בשטר הקרן בפ"ע והרבית בפ"ע אבל בשלא נכתב בשטר רק הקרן פשיטא דלא יקרענו. ש"ך:

טו

הקרן. דגזרינן שמא יגבה הרבית בתורת קרן ומיהו היכא דהלוה מודה י"א דגובה וכמ"ש הרב בח"מ סימן נ"ב וכתב בתשובה מ"ב דמ"מ א"צ הלוה ליתן שום דבר מהריוח שהרויח במעות של המלוה אפילו הרויח הרבה אלא שראוי לקנסו ליתן מהריוח לעניי העיר עכ"ל הש"ך. וכתב הט"ז דבח"מ סי' נ"ב מביא רמ"א י"א שפטור אפילו מקרן אפילו הודה וכתבתי שם שאין שום דעה סוברת כן ולאו הלכתא היא עכ"ל:

א

ברייתא ב"מ דף ס"א ע"א:

ב

מימרא דרבי אלעזר שם ע"ב:

ג

נמוק"י וכ"נ מדברי הרא"ש בפסקיו והרמב"ן שם דף קמ"ב ע"א והביאו הטור בסי' קס"ז:

ד

טור בשם אביו הרא"ש שם בפסקיו דף קמ"א ע"ב וכ"כ נמוק"י בשם הרשב"א והר"ן ודלא כהראב"ד:

ה

תשו' הרא"ש כלל ק"ח סימן י' והרשב"א בתשובה והריב"ש בתשובה ושכ"נ דעת הרמב"ן והרשב"א והראב"ד:

ו

כרבי אליעזר שם דף ס"א ע"ב כן משמע שם בגמ' דף ס"ב וכן הסכמת כל הפוסקי':

ז

נמוק"י בשם הרשב"א והר"ן משום מ"ע וחי אחיך עמך וכ"כ הריב"ש בתשובה:

ח

ברייתא שם דף ס"ב ע"א:

ט

ברייתא ב"ק דף צ"ד ע"ב:

י

הרא"ש שם:

יא

תוספות שם בשם ר"י וכ"כ הרא"ש שם:

יב

ב"מ דף ס"ה ע"א וכרבא:

יג

שם וכרבא:

יד

מימרא דרבא שם ומפרש שם משום דסבר וקבל:

טו

ברייתא שם דף ע"ב ע"א וכחכמי' דלא קנסו התירא אטו איסורא הסכמת כל הפוסקים דקי"ל כר' מאיר בגזירותיו ולא בקנסותיו:

טז

כ"נ מדברי התוס' בב"ק ד"ל ע"ב והרא"ש דף קמ"א והרמב"ם בפ' ד' מה"מ:

יז

תוספות שם וש"פ וכשינויא דרבי יוחנן שם דרבנן מודי בגזירה שמא יגבה:

א

כל דבר כו'. ר"ל אפילו קרקע וכדעת הרשב"א אבל תוס' שם ד"ה אם כו' ובכתובות מ"ו א' ד"ה אתיא (כתבו) שבקרקע ובפחות מש"פ אין בו משום רבית ומ"מ כתב הר"ן דמדרבנן אסור דלא גרע מרבית דברים:

ב

ואפילו בפחות כו'. טור בשם הרמ"ה דלא כתוס' הנ"ל:

ג

(ליקוט) אבל אין מוציאין כו'. עש"ך ס"ק ג' והטעם דלא ניתן להשבון כמ"ש בב"ק ק"ה א' ומשמע בטור דהרמ"ה ל"פ אתוס' אלא בפחות משוה פרוטה אבל בקרקע מודה מהא דכתובות אבל בש"פ לא מוכח דקרא לא מיירי אלא בש"פ משום השבון דכתיב וחי אחיך וקי"ל דחצי שיעור אסור מן דתורה וכמו בגזל דאסור אף בכ"ש ולא ניתן להשבון דוקא בש"פ וכן ההיא דכלל ופרט שכ' תוס' לא מימעט מיניה אלא קרקע (ע"כ):

ד

כללא כו'. גמ' ס"ג ב':

ה

(ליקוט) בין כו'. ערש"י שם ובפ"ד מ"ו א' ד"ה ואי כו' ובגמ' ס"ה א' סיפא כו' (ע"כ):

ו

אלא כו'. שם ס"ב ב' אינהו בתורת כו':

ז

ואם בא כו'. דאבק רבית לר"א הוא כמו רבית קצוצה לר' יוחנן ושם ודאי חייב לצאת י"ש ממש"ש למורא ניתן ר"ל לצאת י"ש וכן פי' ריב"ן אבל תוס' ס"ב א' ד"ה תנאי כו' חולקין על ריב"ן וכן בב"ק צ"ד א'. ועוד הביאו ראיה מתוספתא המלוה את חבירו ברבית ועשה תשובה חייב להחזיר ומדקאמר ועשה תשובה משמע דאתי כר' יוחנן:
(ליקוט) ואם בא כו'. אבל תוס' בב"ק צ"ד ב' ד"ה אי כו' וד"ה לצאת כו' חולקין ע"ז אבל הם (הרמב"ן וש"פ) מפרשים בפי' ריב"ן בתוס' שם (שפי') למורא ניתן כו' ועוד קשה להם קושית תוס' דמאי פריך גמ' מאי בעי גביה כיון שא"צ להחזיר אף לצאת י"ש בשלמא ההיא דב"ק שם י"ל כתירוץ ראשון של תוס' וי"ל דאם החזיר כו' או כתי' השני א"נ כו' ולא ניחא להם בתי' השלישי של תוס' ועי"ל כו' דקושית הגמ' היתה אקרי כאן כו' אי עשה תשובה ואי כתירוצם אינו תולה בנשיא בעמך אבל תוס' ס"ל כתי' השלישי כמ"ש תוס' שם (ע"כ):
(ליקוט) ואם בא כו'. וכ"ד הרמב"ן במלחמות והרא"ש בשמו סי"ז וכתב הרמב"ן כו' וכ"ש הלוהו כו' ואף לצאת כו'. וע"ל סי' קס"ו ס"א (ע"כ):
(ליקוט) הרשב"א חולק ע"ז וכתב בב"ק ע"ה א' מהא דאמרינן שם אין בדבריך כלום כר' דייקינן בירושלמי בעלמא דקנס כל שאין עדים אפילו לצאת י"ש אינו חייב דאל"כ יוציא ר"ג לחירות כדי לצאת י"ש וכתב וה"ה לאבק רבית וכ"מ בפ"ה דב"מ (ס"ד ס"ה) בעובדא דרב יוסף ב"ה דקאמר הדרי בי ר"ל מכאן ואילך ולא אשכחן דאהדר להו אגרי דעבדי (לפי דברי הרמב"ן והרא"ש סי' י"ז אין ראיה מזה) (ע"כ):
(ליקוט) ואם בא כו'. דאית נ"י מתוספתא אינה מוכרחת דהכי תניא שם ספ"ה המלוה את חבירו ברבית ועשה תשובה חייב להחזיר מת והניח לפני בניו לא יחזירו בניו ע"ז נאמר יכין רשע וצדיק ילבש אבל הניח להן אביהם פרה שדה וטלית וכ"ד שיש בו אחריות חייבין להחזיר ואמר עשה תשובה משום סיפא כמ"ש בב"ק רפ"ט ובב"מ שם (ע"כ):

ח

(ליקוט) מלבד רבית כו'. דהא במתנה יהבה כמש"ש במתני' (ע"ה ב') דורון כו' (ע"כ):

ט

אבק כו' ממש"ש ס"ז א' אכל שיעור כו' ולא מחשבינן כו'. ואע"ג דקי"ל דשטר העומר לגבות לאו כגבוי דמי כמ"ש בס"פ כל הנשבעין וכמ"ש כאן בסה"ת וש"פ. ריב"ש וש"פ:

י

לא אמרו כו'. כמו רבית קצוצה לר' יוחנן דודאי אם מיחה דיוצאה בדיינין דחילוק רבית מגזל הוא דידע ומחיל ומדעתיה כמש"ש ס"א א' משא"כ כה"ג דודאי גזל הוא כמש"ש ל"ל לאו כו':

יא

רבית כו'. כר"א דאיפסיק שם ס"ה ב' כוותיה (דלא כהמ"מ ובה"ג שהראו מקור רק ממימרא דרב ספרא):

יב

שהיו כופין כו' אבל כו'. דמה שיוצאה הוא משום וחי אחיך וכופין על מ"ע עד כו' כמ"ש בפ' הכותב (פ"ו) אבל לא נתחייב לו כלום שישתעבדו הנכסים וראיה שבמת היתומים פטורין ובגזילה חייבין אם הגזילה קיימת או הניח אחריות נכסים. רשב"א וריב"ש וש"פ:

יג

וכן בהלוהו כו'. שהיא ג"כ רבית קצוצה כמ"ש הרי"ף שם ס"ד ב' [וכמ"ש בסי' קס"ו ס"ב]:

יד

(ליקוט) או שישכרנו כו'. היינו לפירש"י אבל לפי' תוס' הוא אבק רבית ועתוס' ס"ד ב' בד"ה ולא כו' ומיהו בערכין כו' ושם ע' ב' ד"ה אין כו' ואע"ג דקתני לעיל לא ישכור כו' ועהג"א סל"ד ד"ה כ' הרמב"ם כו' (ע"כ):

טו

אם בא כו'. עמ"ש בח"מ ר"ס שס"ו:

טז

ואם כו'. הרא"ש שם וע"ל ס"ס קע"ה ובח"מ סי' ר"ח:

יז

הואיל כו'. גמ' שם:

יח

שטר כו'. עבה"ג ועתוס' שם ד"ה קונסין כו' וראיה כו':

יט

בין כו'. תוס' שם ד"ה שטר כו' וי"ל כו':

כ

והוא כו'. שם ואין לפרש כו':

כא

וכל כו'. שם בשם תוספתא:

א

כללא דרבית. עיין בתשובת חות יאיר סוף סי' ק"צ שכתב דאפילו אם לא היה כאן הלואה כלל ולא בדרך מקח הנעשה בפועל מיד ליד אלא שהיה לו אצלו שכר פעולה או שזיכה לחבירו במעמד שלשתן או שזכה מדר' נתן וכן מלוה דטרף לקוחות וחזרו על המוכר בכל אלו אם מרצה לבעל חוב באגר נטר אסור. וזה נלמד מלקמן סי' קע"ו ס"ו בהג"ה בנדוניות חתנים. מיהו פשוט דלא הוי רק אבק רבית ע"ש ומשמע מלשונו דאפילו לדעת הרמב"ם דלקמן סימן קס"ו ס"ב אין זה רק א"ר ולע"ד צ"ע. ועיין בתשובת שבות יעקב ח"א סי' ס"ד באחד שלא פרע חובו לזמנו והתרה בו המלוה שיפרע לו מעותיו שיפול להרויח בהם ואם לא יצטרך לשלם לו מה שהיה יכול להרויח בו וחבירו קבל התראתו ונתרצה ליתן לו הריוח ועכשיו אינו רוצה ליתן לו משום איסור רבית וכתב שזה פשוט שיש בזה איסור רבית כי הוא אגר נטר גמור והשיג על הסמ"ע בח"מ ס"ס פ"א שנראה מדבריו דאין בזה שום איסור דליתא ואין לסמוך עליו בזה להקל ע"ש:

ב

אינה יוצאה בדיינים. עיין בתשובת מהר"י טראני ח"א קט"ז לענין אם לא גבה המלוה עצמו את הא"ר רק אחר קיבל בשבילו וכתב דלא זכה המלוה ויחזיר ללוה דזכיה מתורת שליחות הוא וקי"ל דאין שלד"ע וכתבו התוס' פ"ק דמציעא דאין מעשיו כלום ע"ש עוד ועיין בס' משנת חכמים הלכות עבודת כוכבים דף נ"ז מ"ש בזה:

ג

לצאת י"ש. עי' בתשובת בית יעקב סי' ס' שכתב בכל הדינים הנזכרים בש"ס ופוסקים דפטור מדיני אדם וחייב לצאת י"ש היכא שהוא משלם משום שסבר שחייב בדיני אדם ואינו חושש לצאת י"ש ואומר בפירוש שמשלם משום זה שסובר שחייב בדיני אדם אסור לחבירו לקבלם ואפילו אם מחזיר לו סתמא צריך להודיע שהוא פטור מדיני אדם ע"ש:

ד

חייב להחזיר. עיין בתשובת רדב"ז החדשות סי' רנ"ט שפסק כדעת הפוסקים דגם לצאת י"ש א"צ להחזיר ע"ש היטב ועי' ביאורי הגר"א ז"ל:

ה

שהיו כופין. עבה"ט בשם ט"ז בא' שטען כו'. ועי' בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' ע"ד שחולק עליו בזה ע"ש ועיין בשאילת יעב"ץ ח"א סי' קמ"ז שהביא דגם הכנה"ג חולק על הט"ז והוא ז"ל כתב דלדעתו דינו של הט"ז אמת עכ"פ במחל לו כבר דהא מחילה מועלת אחר שכבר נתן הרבית (במ"ש לעיל סי' ק"ס ס"ה) ואפילו לא פירש מחילתו רק מעשיו מוכיחים שכבר מחל לו פ"א מחילה א"צ קנין ושוב א"י לחזור בו אף לכשירצה כ"ש באינו רוצה כל עיקר כנדון דידן מיהו אם אחר שנתחייב זה לראובן נתן רק לשמעון או שעדיין לא מחל לו על הרבית שכבר נתן אפילו קודם שנתחייב לזה אין מחילתו מחילה אח"כ. אמנם היכא דקדמה נתינת רבית לחובו של זה ואמר הלוה דמחיל ליה מקמי הכי אע"ג דליכא עדים וראיה או הוכחה גמורה מהימן אפילו בדאיכא עדים על נתינת הרבית אם לא היכא דאיכא למיחש לקנוניא אית ליה עליו חרם סתם. וכתב עוד לענין ב"ח של זה המלוה שלקח הרבית אם גובה מהר"ק מאחר ששתק הנותן ולא תבע נראה דסתמא מחילה הוי וגבי מיניה כל כמה דלא תבע וכי הדר קתבע שיילינן ליה אמאי שתק עד האידנא וכי יהיב אמתלא מעליא שפיר ואי לא משבעינן ליה דלא מחל מעיקרא וה"ה אם אמר המקבל בעינא למיעבד תשובה ולהחזיר הרבית ודאי מצי לאפקועי מידי שעבוד ב"ח מיהו לא שקיל האיך אלא בשבועה דהוה ליה מוציא מן המשועבדים ע"ש:

ו

אין הבנים צריכין להחזיר. עי' בתשובת תפארת צבי חי"ד סי' מ"ח אות א' דהגאון החסיד מהר"ר עקיבא איגר זצ"ל נסתפק באם א' נתן למלוה רבית קצוצה ועדיין לא פרע לו הקרן ומת המלוה אם יכול לנכות להיורשים מהקרן שחייב לשלם להם מה שנתן ר"ק או דומה לסלוקי בלא זוזי לדעת הסוברים בא"ר דהוי אפוקי (לקמן סי' קע"ב ס"א בהג"ה ועיין בש"ך לקמן סי' קע"ז ס"ק ב') ה"נ י"ל דהוי אפוקי ומיורשים אין מוציאים או דל"ד לא"ר דשם הוי ממונו דכשנתן לו זכה בהן אבל הכא היה צריך להחזיר והוי כפרעון על חוב והוא ז"ל כתב דלכאורה נראה דאף ר"ק נמי הוא קונה רק שמחויב להחזיר מצד המצוה ובריה אינו מוזהר והאריך בזה ולבסוף מסיק דמטעם אחר יכול לנכות דכיון שאילו אביהם קיים לא היה יכול לגבות אין בידו להוריש זה הממון ליורשים ע"ש ועי' עוד בתשובת מהרע"א הנ"ל סי' פ' מענין זה. ועי' בס' דגול מרבבה שנסתפק אם מת הלוה אם המלוה חייב להחזיר ליורשי הלוה כיון שעיקר חזרת רבית הוא משום וחי אחיך אהדר לי' כי היכי דיחיה וכיון שמת הלוה לא יבא לחיותו והביא דברי הכל בו שכתב יש לו להשיב הרבית לו וליורשיו וכתב ואפשר דהיינו ברוצה לשוב אבל הב"ד נראה שאין כופין להשיב ליורשי הלוה ע"ש:

ז

דבר מסויים. עי' בתשובת הר הכרמל חי"ד סי' כ"ו בענין אם הניח פרה וטלית ושחטו אותה ואכלו בשרה או קרעו לטלית אם חייבים לשלם. וכן אם דבר מסויים זה שהניח אביהם מכרו היורשים אם חייבים לתת ללוה הדמים שקבלו. גם אם ירשו שני אחין וא' נטל בחלקו דבר המסויים ואח"כ נודע שהוא רבית והחזירו בדין אם יכול לגבות חלקו מאחיו השני ע"ש שהאריך בזה:

ח

אין מקבלין ממנו. עי' בתשובת רדב"ז סי' תקכ"ח:

ט

שהמקח קיים. עיין במל"מ פ"ח מה"מ דין ט"ו שכתב נראה שמי שהלוה לחבירו ונתן לו הלוה חפץ (ר"ל שאינו מסויים) ברבית שצריך להחזיר לו החפץ ואינו יכול המלוה ליתן לו דמיו דדוקא כשקצץ עמו בדמים ואח"כ נתן לו חפץ בשביל הדמים אז הוא דאמרינן המקח קיים ויחזיר הדמים אבל כשלא קצץ צריך להחזיר לו החפץ בעצמו שהרי הלוקח לא קנאו והמוכר לא מכרו ולענין יוקרא וזולא (ר"ל היכא שהמקח קיים) כגון שבשעה שנתן לו החפץ היה שוה יותר מעכשיו יש ללמוד זה מגזל דקיי"ל שמשלם כשעת הגזלה ע"ש ועיין בשעה"מ פ"ה מהל' אישות דין ט"ו שהשיג עליו ודעתו דאפילו כשהתנה לתת החפץ ברבית יכול להחזיר הדמים ע"ש:

י

צריך להחזיר לו. עיין בתשובת תפארת צבי חי"ד סי' ס"ג מה שפלפל בענין אתרוג של רבית לצאת בו ע"ש היטב:

יא

להחזיר לו. עבה"ט ועיין במל"מ פ"ח מהל' מלוה ולוה דין ט"ו שכתב הא דאמרינן דדבר המסויים צריך להחזיר משום קלון כתב בעל ג"ת שאם נשתמש בו ועכשיו אינו שוה ד' זוזי שמחזיר לו הגלימא וישלם הפחת במעות ואם מחל הלוה הגלימא מספקא ליה אי מהני מחילה או לא דאכתי איכא קלון דלאו כ"ע ידעי במחילה זו אכן כבר כתבנו לעיל דע"כ לא אמרינן דאיכא לזות שפתים אם אינו מחזיר הגלימא אלא כשהוא רוצה לזכות בע"כ של לוה מכח הפסיקה שנמצא שמחמת איסור בא לו קנין זה אבל אם אח"כ רצה הלוה למחול או שנתרצה לקבל המעות אז ליכא לזות שפתים שהרי קנין זה בהיתר הוא עכ"ל וע"ש עוד:

יב

אפילו הקרן. עיין בתשובת פרח מטה אהרן ח"א סימן כ"א:

א

(סימן קס"א סעיף א') כל דבר אסור ללוות בתוספת. בטור כתב ופי' ר"י חוץ מקרקע כגון שהלוה לו ה' גפנים טעונות וכו' וע' בשיטה מקובצת שכתב עוד דמשכחת שא"ל וכו' שרשאי ליתן לו קרקע זה עם עור בית רובע קרקע וגם רשאי ליתן לו כלל קרקע אחד כשיעור זה ומש"ה לא הוי כחליפין כיון שרשאי ליתן לו קרקע שלו וגם לא הוי כשכירות כיון שרשאי ליתן לו קרקע אחרת ע"ש ויש לעיין בזה דברי תוס' (דף ס"ט ע"ב) ד"ה מר' הדרא דמסקו כיון דעכ"פ יש פחת אם מחזירו בעין אף שהרשהו ליתן לו אחרת מ"מ כיון דיכול להחזיר לו בעין עם הפחת הוי שכירות אף אם השתא נתן לו מרא אחרת עיין שם וה"נ כן ע"ש היטב בזה:

ב

(ש"ך סק"א) בהלואת קרקע. מדברי תוס' נראה דאף תלוש ולבסוף חברו הוי כקרקע מדהקשו מבתי ערי חומה ועי' בשער המלך (פ"ג ה"ג מהלכות אישות):

ג

(סעיף ב') אבק רבית אין יוצאה בדיינים. אם הלוה נתן האבק רבית לשליח דהמלוה. י"ל דאין שליח לד"ע ולא זכה המלוה ויכול הלוה לומר שיוחזר לו. מהרי"ט (ח"א סקט"ז) ואם נשבע לפרוע לו הרבית דרבנן עי' ב"י (סק"מ) בשם תשובת הרשב"א דחייב לפרוע אבל בת' הר"ן (סע"ב) לא כ"כ וע' ת' מהרמי"ט (ח"ב חיו"ד ס"מ):

ד

(ש"ך סק"ו) וכל כיוצא בזה. ומדברי תשובת מהרח"ש (ח"ג סי"ט) לא נראה כן אלא דכל שהב"ד לא טעו בדינא לא מקרי גבו בע"כ ע"ש:

ה

(שם סק"ח) ר"ק בע"כ של לוה. יותר רבותא הל"ל דאף בא"ר אם לקח בע"כ דלוה ב"ד יורדים לנכסיו ומוציאים ממנו:

ו

(סעיף ו') ולא הספיק להחזיר. ואם החזיר ולא רצה לקבל ממנו ואח"כ מת לחד תירוצא בתוס' בב"ק דבזה ליכא גנאי וא"צ הבנים להחזיר:

ז

(ש"ך סקי"א) דבר מסויים. ע' בנקה"כ:

ח

(ט"ז סק"ז) דאם לא כן. דברים אלו ושאח"ז (סק"ח) תמוהים דבפשוטו בהיפוך דכוונת המחבר והרמ"א דהעדים אין נפסלים ומיירי דמפורש בשטר הקרן בפני עצמו והריוח בפני עצמו או שלא נכתב בשטר רק הקרן אלא דבע"פ התנה על הרבית דאל"כ דכלל הרבית בקרן גזרי' על הקרן שמא יגבה הרבית ואינו גובה הקרן:

א

כל דבר כו'. יש מחלוקת בין הפוסקים אי שייך רבית בהלואת קרקע וכתב הב"ח דיש להחמיר וכן נראה דעת המחבר והרב:

א

ואפילו בפחות כו'. עיין פרישה:

א

אבל אין מוציאין אותו בדיינים. נראה דאפילו הדיינים רוצים להזדקק לישב בדין אין מוציאין אותו ודלא כהעט"ז שכתב הטעם משום שאין בית דין נזקקין לפחות מש"פ כדאיתא בח"מ סי' ו' ע"כ ועוד דהא כתב המחבר שם דגומרין אפילו בפחות מש"פ ע"ש:

א

אבק רבית כו'. נראה דוקא א"ר לכ"ע אבל היכא דיש מחלוקת בין הפוסקים אי הוי א"ר או ר"ק אין מוציאין מהלוה אי תפס וע"ל סוף סי' קע"ז:

א

לא אמרו כו'. כתב ב"י בשם בה"ת דכל א"ר דבשטרא מנכינן ליה ולא מגבינן ליה דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי כו' ע"כ וכן הוא לקמן ר"ס קע"ז סעיף קטן ב' ובתשובת רבי אליהו בן חיים סימן קי"ג:

א

או בדיין ישראל שטעה כו'. וה"ה אם פסקו לו לשלם מחמת שלא היה לו ראיה ואחר כך בירר בראיה שרבית הוא וכל כיוצא בזה:

א

ומכין אותו כו'. כדין שאר מצות עשה דכתיב וחי אחיך עמך:

א

אבל אין ב"ד כו'. נראה דאם כבר החזיר הרבית על פי ב"ד או מעצמו ואח"כ חזר ותפס משל לוה בעד הרבית יורדין לנכסיו דהא ה"ל גזל וכן אם מתחלה לקח ר"ק בע"כ של לוה נ"ל:

א

על חצרו כו'. ע"ל סימן קס"ו:

א

אלא אם כן כו'. שאז חייבים להחזיר משום כבוד אביהם ועי' בתשובת מהר"ר יוסף כהן מקראקא סימן ס"א:

א

דבר מסויים. כתב הפרישה דל"ד אלא כל דבר שהוא בעין כמו שגזלו כו':

א

מעצמו. אבל עומד במרדו מוציאין ממנו בע"כ:

א

אין מקבלין כו'. כתב הריב"ש דמכל מקום הם חייבים להחזיר לצאת ידי שמים והביאוהו האחרונים ועי' בח"מ ר"ס שס"ו:

א

אע"פ שנעשה כו'. ע"ל סוף סי' קע"ה ובח"מ סוף סי' ר"ח:

א

צריך להחזיר לו. הכלי דוקא ולא תמורת כספו דלא לימרו גלימא דמכסי ביה גלימא דרביתא הוא:

א

מוציאין ממנו כו'. כתב ב"י שהרשב"א בתשובה נסתפק אילו אומר לו אתן לך י"ב דינרים רבית ע"מ שחצרי שאינה נשכרת אלא בי' תשכור אותו בי"ב דכי מפקינן מיניה לא מפקינן אלא י' דהא בעיקר התנאי לא היה יכול זה לקבל כ"א דמי שכירות הבית שאינה נשכרת אלא בי' ע"כ ומביאו ד"מ:

א

הקרן בפני עצמו. והרבית בפני עצמו. וגבי אפילו ממשעבדי והעדים לא נפסלו אפילו ברבית דאורייתא דלא תשימון עליו נשך לא משמע לאינשי אלא בלוה ומלוה כן כתבו התוספות והרא"ש ורוב הפוסקים וכן נראה דעת המחבר בח"מ סי' ל"ד ור"ס נ"ב:

א

וכל מי כו'. ארישא קאי אבל כשלא נכתב בשטר רק הקרן פשיטא דלא יקרענו:

א

דחיישינן שמא יגבה בו הרבית. בב"י מסיק דאפי' מפורש בו רבית דאורייתא חיישינן לב"ד טועין וכ"כ בד"מ:

א

אפי' הקרן. דגזרינן שמא יגבה הרבית בתורת קרן ומיהו היכא דהלוה מודה י"א דגובה וכמ"ש הרב בח"מ סי' נ"ב ע"ש. וכתוב בתשובת משאת בנימין סי' ל"ד דמ"מ א"צ הלוה ליתן שום דבר מהריוח שהרויח במעות של המלוה אפילו הרויח הרבה אלא שראוי לקנסו ליתן מהריוח לעניי העיר:

א

כל דבר אסור כו'. בטור כתב חוץ מקרקע כגון שהלוה לו חמשה גפנים כו' והוא נלמד מכלל ופרט שיש בפסוק דבעינן גופן ממון ומטלטלין יצאו קרקעות שאין מטלטלין יצאו פחות משוה פרוטה שאין גופן ממון והרמ"ה ס"ל דפחות משוה פרוטה מקרי ממון אלא שאין מוציאין אותו בדיינים וכתב הרא"ש אבל בעבדים ושטרות ליכא למעוטי דלא שייך רבית אלא בהלואה דניתן להוצאה אבל בשאלה לא שייך רבית אלא שכירות והקשה ב"י דאטו עבדים ושטרות מי לא שייך בהו הלואה שנותן לו עבד אחד שיתן לו אחר זמן שנים אחרים וכן בשטר כו' ור"ל שלא יחזור לו אותו העבד בעין והוה עליה שם הלואה וכתב מו"ח ז"ל דבזה הוה באמת רבית גמור ודבריו תמוהין דלא קאמר הב"י אלא דשייך גם בעבדים רבית בכה"ג אבל מ"מ התורה מיעטה גם העבדים דבכל מקום שממעטינן מכלל ופרט קרקע בפרק הזהב אמרינן דגם עבדים נתמעטו לפי שהוקשו לקרקעות והכי נמי דכוותיה אלא שתמוה לי הא אם אומר בלשון הזה השאילני עבד אחד ואחזור לך שנים לא שייך בזה לשון שאלה כי השואל עבד הוא מחזירו רק ששאלו לעבודה וזה שאומר שלא יחזירנו בעין הוה מכירה ומה לי בזה שאומר לשון שאלה וזה דומה לקונה חפץ מחבירו ואומר השאילני חפץ זה ואחזיר לך בעדו סך זה היהיה בזה תורת שאלה ודאי זה אינו דבדבר שעומד להוצאה כמו מעות אין נופל בו לשון שאלה אלא דקשה לי הא דכתב הרא"ש דזה מקרי שכירות דהיינו אם מחזירו בעין ובענין השכירות עושה עמו רבית וזה באמת אסור אפילו בעבד דהא אסור לומר נכוש עמי ואעדור עמך במשנה סוף פרק איזהו נשך ופירש"י משום שממתין לו שכר פעולתו וכ"כ הטור סימן ק"ס וזהו כמו עבד כדאיתא בח"מ סי' רכ"ז בשלחן ערוך סעיף ל"ג שכתב השוכר את חבירו כו' דהוה כקונה אותו לזמן ואין לעבדים אונאה וא"כ הכי נמי נימא לענין רבית דהא גם רבית מיעט מאותו כלל ופרט דאתמעט אונאה ויש לומר דאין הכי נמי דמן התורה אתמעט עבדים בכל גווני שזכרנו אלא דמדרבנן אסור כמו לענין שבועה דאתמעט קרקע ועבדים מן התורה ואפילו הכי יש שם היסת הכי נמי בזה לענין רבית שיש איסור בזה מדרבנן בכל דבר. ואין להקשות א"כ גם לענין אונאה נימא דיהיה אונאה מדרבנן ויש לומר דלא באו רבנן להוציא ממון בשביל זה נגד דין תורה משא"כ כאן לא אמרו להוציא ממון דהא בכל רבית דרבנן אין מחזירין אלא אמרו שאסור לעשות כן ולפ"ז קשה על הב"י שכתב ואע"ג דהרא"ש כתב דשרי משמע היינו מן התורה אבל מדרבנן מיהו אפשר דאסור עכ"ל למה כתב לשון אפשר והלא ודאי אסור מדרבנן כמו שהוכחנו מן המשנה שזכרנו וכן מוכח ממה שכתב בסימן קע"ו בסופו השוכר את הפועל לעשות עמו בימות החורף כו'. ומה שכתב ב"י בשטר פשיטא דלא קשה מידי דכשמלוה לו השטר מלוה לו הממון ועיקר ההלואה הוא הממון ופשיטא שיש בו רבית גמור ולא ממעטינן שטר כלל שאינו שייך בו הלואה ובב"י הביא עוד דעת הרשב"א שסבירא ליה דלא דרשינן כאן כלל ופרט וא"כ לא נתמעט שום דבר מאיסור רבית וכן כאן משמעות פסק השלחן ערוך:

ב

אגר נטר. פירוש בשביל המתנת המעות נותן לו שכר:

ג

יוצאה בדיינים. נראה דוקא אם תבעו וראיה מדברי רש"י פרק הרבית (דף ס"א) וז"ל והיו כופין אותו ב"ד להחזירו אם תבעו בחייו עכ"ל ומזה כתבתי בח"מ סי' ט' באחד שטען אין לו לשלם ולא נמצא לו ממון רק מה שלקח אחד כבר ממנו רבית קצוצה והנושה בא לקחת זה הרבית בשביל הלוה דאין הדין עמו דכיון שאין כאן תביעה מן הלוה אין שום כפייה מהב"ד על המקבל הרבית להחזירו. ועוד ראיה דהא אמרינן כאן דאין הבית דין יורדין לנכסיו רק שהיו כופין אותו לקיים מצות עשה וחי אחיך עמך כמו שכתב ב"י בשם נימוקי יוסף וכאן אין שייך זה דהא כשנוציא הרבית לא יבוא לחיותו של לוה:

ד

אין הבנים צריכים וכו'. דאמר קרא אל תקח מאתו נשך לדידיה אזהר רחמנא ולא לבריה:

ה

דבר מסוים. דלא לימא גלימא דמכסי בה האי הוא גלימא דרביתא וכן בכל דבר שהוא מסויים:

ו

מוציאין ממנו כל הדינר. בגמרא איתא דלא יוכל לומר כי שכרתי ביוקר היינו שהייתי סובר שבא לי בריוח מכח הרבית אבל עכשיו שאני צריך להחזיר הרבית כדאגרי כ"ע הוא דאגרנא דיכול לומר סברת וקבילת. ונראה פשוט דה"ה אם קנה ממנו חפץ או קרקע באותו סך שלקח הרבית לא די להחזיר לו המקח עכשיו דכיון שהוא סבר וקיבל המקח הוי ליה כאילו נתן לו במזומן כל הדינר כיון דלדידיה היה שוה לו דינר ועכשיו אינו יכול לכופו שיקח ממנו החפץ דכבר נתחייב לו דינר בעדו והוא אינו חפץ ליקח בחובו חפץ זה דאינו שוה אלא חצי דינר והא דנקט בגמרא ובטור בזה בשכירות ולא במקח דרבותא קמשמע לן דאף בשכירות דלא אלים קניניה כ"כ כמו במקח אפ"ה יכול לומר סברת וקבילת מכ"ש במקח דאלים קניני' דסבר וקבל וכן מורה לשון הרמב"ם שכתב שהרי בדינר שכר ממנו והרי קבל עליו וזה פשיטא שייך גם במקח שהרי קנה בדינר ושכן קבל עליו. כתבתי זאת לפי שבפרישה כתב מדאמר הטור שכר ולא קנה יש לדקדק דבקנה חפץ ממנו בדינר ואין שוה אלא חצי דמחזיר לו הכלי כעין שקנאו מה שאין כן בשכירות דכבר השתמש בו דחייב דמים דמי שכירות שכבר עבר עכ"ל ולע"ד לא נראה כן דלמה ישלם בשכירות במה שנשתמש טפי ממה שמגיע עליו לפי הראוי ומאי שנא ממחזיר לו הכלי שקנה ממנו דהא אם מחזיר לו הדמים בעד השכירות מה ששייך עליו הוא כמחזיר לו הכלי כעין שקנה ממנו והא עינינו רואות דעיקר הטעם משום דסבר וקיבל והוא גם במקח וגם בעלמא הוה דינא הכי דמי שיודע ששוה פחות ממה שהוא נותן לו ואפ"ה נותן לו דאין לו אונאה והמקח קיים ולמה יחזור כאן במקח אלא ברור שאין חילוק כאן וגם במקח צריך להחזיר לו דינר שלם:

ז

כגון שהוא מפורש בשטר. דאם לא כן הרי העדים פסולים דרשעים הם שמעידים שחתמו על איסור:

ח

רק הקרן.) פי' הכל נכלל בתורת קרן והעדים לא ידעו שיש שם רבית אלא שהעדים אחרים יודעים שיש כאן רבית) ובזה פסק כרמב"ן:

ט

וכל מי שבא לידו יקרע השטר. כצ"ל והטעם בהגה' אשר"י לפי שהוא עובר בקיומו ובב"י היה נוסחא ישנה מוטעת לפניו בלשון זה אובד בקיומו והאריך בביאורו ללא צורך כי בדפוסים חדשים כתוב להדיא כמו שזכרתי:

י

אינו גובה בו אפי' הקרן. מבואר בב"י בשם מהרי"ק דהיינו מכח השטר אבל אם לוה מודה בקרן חייב לשלם הקרן ובח"מ סי' נ"ב מביא רמ"א וי"א שפטור אפילו מקרן אפילו הודה וכתבתי שם שאין שום דעה סוברת כן ולאו הלכתא היא:

א

(סימן קס"א ש"ע ס"א) כל דבר אסור ללוות בתוספת ואפילו בפחות משוה פרוטה יש איסור רבית. נלע"ד עיקר כמ"ש הרא"ש והטור בשם ר"י דבקרקע ובפחות מש"פ ליכא איסורא דאורייתא דהכי מוכח סוגיא דריש איזהו נשך (דף ס"א) גבי מימרא דרבא למה לי דכתב רחמנא לאו בגזל לאו ברבית לאו באונאה ואי איתא לימא דאיצטריך לאו ברבית לרבית קרקע ופחות מש"פ דלא הוה מצינן למילף הכי מלאו דגזל ואונאה דאין קרקע נגזלת וגם אין אונאה לקרקעות. וגם אין גזל לפחות מש"פ כדתנן בפ' הזהב (דף נה) חמש פרוטות הן וכן אונאה לכ"ע ליתא בפחות מש"פ כדמוכח התם אלא ש"מ דאין רבית לקרקע ולפחות מש"פ איברא רש"י כתב בסנהדרין (דף נ"ז) דיש איסור גזל בפחות מש"פ וכ"כ הש"ע ח"מ סי' ש"נ. וכ"ד הרמב"ם רפ"ו מהל' מלוה גבי רבית ועי' סי' קס"ה ובשו"ת פ"מ ובמ"ל רפ"ד מהל' מלוה ובשו"ת בית יעקב סימן קי"ג ובבאר יעקב ובחידושי כתבתי שמסוגיא הנ"ל מוכח דלא קיי"ל כרב כהנא דאמר התם בפ' הזהב דאין אונאה לפרוטות וכמ"ש המחבר בח"מ סי' רכ"ז ס"ה דא"כ האיך מסיק שם הש"ס דלאו בגזל אתא לכובש שכר שכיר דלגזל גופי' לא אצטריך דאיכא למילף מרבית ואונאה. והשתא הא איצטריך לגזל גמור ולפרוטה דהאיך ידעינן שיעור פרוטה מאונאה כיון דאין אונאה לפרוטות וה"ה לגזל ומרבית לחוד ליכא למילף דחידוש הוא כדאיתא התם אלא משמע דקיי"ל כלוי דאמר בפ' הזהב התם דיש אונאה לפרוטות וכמ"ש הרמ"א בהג"ה בח"מ בסי' הנזכר. ומיהו י"ל דאיסורא מיהא איכא עי' רא"ש פ' הזהב סי' כ' וכה"ג תי' המ"ל רפ"ד מהל' מלוה ובבאר יעקב. ומ"מ ק"ל דבח"מ סי' הנזכר ס"ו משמע דבמטבע ליכא אי' היכא דליכא אונאה וא"כ ע"כ סבר דבא דיש אונאה לפרוטות גם ד' הרא"ש דר"ל רבא אליבא דמ"ד אין אונאה צ"ע וי"ל ועי' בבאר יעקב:

ב

(ש"ע סעיף ה') רבית דאורייתא שהוא בדרך הלואה בדבר קצוב יוצאה בדיינים. כ' הב"י כר' אליעזר דהכי משמע (בדף ס"ב) דהילכתא כר"א ור"ל ממימרא דרב ספרא התם. ותמיה לי מלתא (דבדף ס"ה ריש ע"ב) איפסקא הילכתא הכי בהדיא וכ"כ רש"י והגה' מיי' פ"ה מהל' מלוה וש"פ:

ג

(סעיף י"א) שטר שיש בו רבית בין של תורה כו'. גובה את הקרן לבדו והוא שיהא ניכר שהוא רבית אבל אם אינו מפורש אלא שכולל הקרן עם הרבית אינו גובה בו אפי' הקרן דוקא בו ר"נ בשטר אינו גובה כלל אבל אם הלוה מודה גובה הקרן כדין מלוה על פה. ובח"מ ר"ס נ"ב הביא הג"ה שם ב' דעות בזה. וכבר כתבו הט"ז כאן והש"ך שם בח"מ שאין הלכה כדעה זו דס"ל דאינו גובה כלל ואין מי שסובר כן ע"ש. ולענ"ד לכאורה להביא ראיה לזה מהש"ס דאיזהו נשך (דף ע"ג) גבי ישראל שלוה מעות מעובד כוכבי' ברבית ונתגייר אם משנתגייר זקפן עליו במלוה גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית ופסקוהו הפוסקים והט"ו ר"ס קע"א. ופירוש זקפן עליו במלוה פירש"י שם דהיינו שחשב עמו על הרבית ועל הקרן וכתב לו שטר עליהם שחייב לו כך וכך עכ"ד. ומביאו הרב המגיד בהל' מלוה. והיינו כמו זקפי רווחא אקרנא האמור בש"ס שם (דף ס"ח) שפירושו שכולל הקרן עם הרבית ואפ"ה לא קניס קרנא אטו רווחא וגובה הקרן אם הלוה מודה כדין מלוה על פה שהרי לא אמר גובה בו קרן דהיינו בשטר כדאמר הכא אלא גובה סתם כדין מלוה ע"פ. ומיהו לדעת הרמב"ם התם הוי רבית דרבנן מה שעלה קודם שנתגייר:

ד

(שם בהג"ה) או שלא היה נכתב בשטר רק הקרן ועדים מעידים על הרבית. טור. ר"ל שכל הסך הכתוב בשטר הוא רק קרן אלא שעדים מעידים על פה שהתנאי היה שיתן לו רבית ומש"ה לא שייך למיפסל השטר. אף לפי פסק הט"ו דאם כולל בו קרן ורבית פסלינן שטרא וכן מבואר להדיא בטור וב"י ע"ש. ולא ירדתי לסוף דעת הט"ז שמפרש דר"ל שעדים מעידים שהסך הכתוב בשטר בסתם יש בו רבית דהיינו שכולל בו קרן ורבית ופסק כהרמב"ן בזה ופליג על המחבר ונמשך אחריו הבית לחם יהודה וליתא שהרי מקור הג"ה זו הוא מהטור ושם איתא להדיא כמ"ש והג"ה לא פליג אהמחבר כלל. ושוב ראיתי שהש"ך בח"מ ר"ס נ"ב השיגו וכתבו התוס' בפ' השולח (דף מ"ד ע"ב) דשטר שיש בו רבית דקונסין אותו ואינו גובה בו לעולם היינו אפי' בנו דכיון דקנסו זכה בו הלוה עכ"ל:

א

כתב בשו"ת הרדב"ז ח"ג סימן תרל"ה המלוה את חבירו אסור לו לפרוע חובו של מלוה משום הערמת רבית ואם עבר ופרע אין מנכה לו דאבק רבית אין מוציאין ומצי אמר מפייסנא הוינא ונמצא שזה חוטא נפסד ע"ש:
כתב בשו"ת נ"ב חי' ע"ה במוכר סחורה לשמעון במנה ושמעון מתחייב כשיהיה לראובן מעות מחויב לחזור למכור לו במאתים אם מתנה עמו בתנאי בעת המכירה על זמן וכל שלא כלה הזמן אינו יכול למכור לאחרים אפשר שיש בו משום רבית אבל אם לא התנה לכך ובידו למכור אימת שירצה ואז לא יהיה לזה עליו כלום אין בו משום רבית ולכך בשומא דהדרא אפילו נתייקר כמבואר בסי' ק"ג אין בו משום רבית כיון דזבנא כו' לא הדרא ע"ש:
[אבק רבית אינה יוצאה בדיינים]. כתב בשו"ת הרדב"ז חלק ג' סימן תרל"ה [סימן אלף ס] המלוה את חבירו אסור לו לפרוע חובו של מלוה משום הערמת רבית, ואם עבר ופרע אין מנכה לו, דאבק רבית אין מוציאין ומצי אמר מפייסנא הוינא, ונמצא שזה חוטא נפסד, ע"ש. כתב בשו"ת נודע ביהודה [מהדורא תנינא יו"ד] סימן ע"ה במוכר סחורה לשמעון במנה ושמעון מתחייב כשיהיה לראובן מעות מחויב לחזור למכור לו במאתים, אם מתנה עמו בתנאי בעת המכירה על זמן וכל שלא כלה הזמן אינו יכול למכור לאחרים אפשר שיש בו משום רבית, אבל אם לא התנה לכך ובידו למכור אימת שירצה ואז לא יהיה לזה עליו כלום, אין בו משום רבית, ולכך בשומא דהדרא אפילו נתייקר כמבואר [חו"מ] בסימן ק"ג [סעיף ט בהגה], אין בו משום רבית, כיון דזבנא כו' לא הדרא, ע"ש. שם סימן ע"ו באחד שהתחייב לתת דירה לבנו כמה שנים בעד חוב, ומת (המלוה) [הלוה], ובא זה לגבות עם עוד בעל חוב, אין מנכין לזה מה שדר מחמת רבית קצוצה, משום שאין על המלוה חיוב להחזיר ליורשי לוה רבית קצוצה שלקח מאביהן, ומכל שכן נגד בעל החוב של הלוה, והבן נקרא מוחזק בנכסים ואם כן אם מנכין לו השכירות הוה כמוציא מידו, ודין הוא שאין מוציאין מידו ליורשי הלוה, ומכל שכן לבעל חוב של הלוה, ע"ש:

ב

כתב בתשובת מוהר"י הלוי סימן ב' ראובן היה לו שט"ח על עובד כוכבים על ג' אלפים ומכרו לשמעון בעד ב' אלפים על תנאי שאם לזמן פלוני יתן לו ך"ד מאות זהובים יחזיר לו השט"ח ההוא. והעלה שאף שהמקח קיים עד זמן הקצוב מכל מקום כשיתן לו המוכר לזמן ההוא ב' אלפים צריך להחזיר לו השטר דהו"ל הלואה למפרע והתנאי ליתן לו הת' זהובים הנוספים אסור לקיימו ואם נתן לו בטעות צריך להחזיר דאפילו אבק רבית כשנתן בטעות צריך להחזיר כמבואר בסימן קס"א ע"ש:
עוד שם סימן ה' מה שמנהיגי הקהל נותנים שט"ח על עצמן מקרן וריוח להמלוה על צד היתר הנוהג בין יחיד לחבירו שיתעסק בהם איזה זמן עד שירויח כו' אין זה היתר אף שהוא צורך מצוה וגם המלוה אסור להלות אך יוכלו ללות מעובד כוכבים ויגידו לו שהם שלוחי הקהל לשלם קרן ורבית לזמן דהיינו שיגבו מהצבור ואם לא יגבו ישלמו מכיסם ואף שנעשו ערבים קבלנים שרי ולא דמי לישראלהערב לישראל בעד עובד כוכבים וגם יוכלו ליתן משכונות שלהם לעובד כוכבים בתורת שאלה שמשאילין אותם להקל על הלואה זו וע"ש עוד דרך תקנה בהלואה זו וקצרתי:

ג

כתוב בשאילת יעב"ץ ח"א סי' קמ"ז מי שנטל רבית קצוצה מחבירו והלה אינו תובעו הוא מחויב להחזיר מדיני שמים ואם מחל לו בפירוש שוב אינו יכול לחזור ולתבעו ועיין בט"ז סימן קס"א וכנה"ג חולק וס"ל שהבע"ת גובה הרבית קצוצה שנתן לוה שלו והוא ז"ל כתב שהדין עם הט"ז כשזה מחל לאחר שנתן הרבית אז מעשיו מוכיחין ע"ש כמה חילוקים בדבר:
כתוב בשו"ת משאת משה חלק יו"ד סימן ע"ד וז"ל במ"ש הט"ז סימן קס"א ס"ק ו' באחד שטען שאין לי לשלם רק מה שמגיע לו מאחד שלקח ממנו רבית אין מגבין לו הך הוראה לא ברירא לי דהנכסים נשתעבדו ואף דיהיב מדעתיה התורה לא מחלה ומ"ש כיון דלית ביה משום וחי אחיך עמך ז"א דאם חסה על גופו מכ"ש על נפשו שלא יהיה לוה רשע כו' ע"ש:

ד

כתב בשו"ת תפארת צבי סימן ס"ג מי שהלוה לחבירו ונתן לו אתרוג בעד רבית מותר לצאת בו דהא קי"ל דאף שצריך להחזיר מ"מ לא נחתינן לנכסיה אם כן כיון שקנה הוא שלו ובשביל שהוא מחוייב להחזיר ואינו מחזירו אין זה מצוה הבאה בעבירה שאין העבירה בשביל שנוטלו לצאת דאף אם לא היה נוטל היה עובר על מצוה דאהדר ליה כי היכי דניחיה ע"ש:
עוד שם סימן מ"ח באחד שנתן למלוה רבית קצוצה ומת המלוה מנכה ליורשים מה שנתן לאביהם רבית קצוצה שאין בידו להוריש ממון זה ליורשים שאם היה חי היה הלוה מנכה לו הר"ק מחובו ע"ש: