שולחן ערוך, יורה דעה קי״ג: דיני בשולי עובדי כוכבים. ובו ט"ז סעיפים: – עם 17 מפרשים

א

דיני בשולי עובדי כוכבים. ובו ט"ז סעיפים:
דבר שאינו נאכל כמו שהוא חי וגם עולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת או לפרפרת שבישלו עובד כוכבים אפילו בכלי ישראל ובבית ישראל אסור משום בישולי עובד כוכבים:

ב

עירב דבר הנאכל כמו שהוא חי עם דבר שאינו נאכל כמו שהוא חי ובישלם העובד כוכבים אם העיקר מדבר שיש בו משום בישולי עובד כוכבים אסור ואם לאו מותר: הגה ומותר לאכול אפונים קלויים של עובד כוכבים וכן הקטניות שקורין ערבשי"ן קלויים דאינן עולים על שלחן של מלכים וכן נהגו בהם היתר אם לא במקום שנהגו למשוח המחבת בחלב שאז נוהגים בהם איסור (רמב"ם פי"ז דמ"א ומהר"א מפראג והגהות בארוך) אבל בלאו הכי שרי ואין לחוש לכליהם של עובד כוכבים דסתמן אינן בני יומן וכל פרי שנאכל כמו שהוא חי אע"פ שבשלו אותו עובד כוכבים ונמחה ונעשה תבשיל בידיהם שרי ועל כן אוכלין הפובידל"א שעושין העובדי כוכבים (ד"ע ממשמעות הרמב"ם ור"ן ותוס' והוא פשוט):

ג

פנאד"ה שאפאה עובד כוכבים אסורה אפילו למי שנוהג היתר בפת של עובד כוכבים מפני שהשומן נאסר כשהוא בעין משום בישולי עובדי כוכבים ונבלע בפת וכן ירקות הנאכלים חיים שבשלם עם בשר אסורים מפני ששומן של בשר נבלע בהם:

ד

יש מי שמתיר בשפחות שלנו ויש מי שאוסר ואפילו בדיעבד (תשובת רשב"א סי' ס"ח): הגה ובדיעבד יש לסמוך אדברי המתירים (ארוך כלל מ"ג והגהות ש"ד) ואפילו לכתחילה נוהגין להקל בבית ישראל שהשפחות והעבדים מבשלים בבית ישראל כי אי אפשר שלא יחתה אחד מבני הבית מעט (שם):

ה

עובד כוכבים שבישל ולא נתכוון לבישול מותר כיצד עובד כוכבים שהצית אור באגם כדי להעביר החציר ונתבשלו בו חגבים הרי אלו מותרים ואפילו במקום שעולים על שלחן מלכים וכן אם חרך הראש להעביר השער מותר לאכול ראשי האזנים שנצלו בשעת החריכה אבל אם כוון לשם בישול כגון שהסיק התנור לבשל בו והיה בו בשר תחילה ונצלה אף על פי שלא כיון לזה הבשר שהרי לא ידע בו אסור:

ו

כל שבישלו ישראל מעט בישולו בין בתחילה בין בסוף מותר לפיכך אם הניח עובד כוכבים בשר או קדרה על גבי האש והפך ישראל בבשר והגיס בקדרה או שהגיס ישראל וגמר העובד כוכבים הרי זה מותר. (ואפי' לא היה מתבשל בלא סיוע העובד כוכבים):

ז

אין שגירת (פי' הבערה ובערו והשיקו תרגום ויהון שגרין) התנור מועלת אלא בפת אבל בשאר המתבשלים אין שגירת התנור ולא הדלקת האש מעלה ומוריד אלא ההנחה דוקא לפיכך הרוצה לבשל במחבת בתנור של עובד כוכבים צריך שיתן ישראל המחבת לתוך התנור למקום הראוי להתבשל בו: הגה ויש חולקין וסבירא להו דהדלקת האש או חיתוי בגחלים מהני לענין בישול כמו לענין פת וכן נוהגין (הגהות ש"ד ובארוך כלל מ"ג ובמרדכי פא"מ) ואפילו חיתוי בלא כוונה מהני ומועיל (ממשמעות מהרא"י בהגהת ש"ד וכל בו) וי"א דאפילו לא חיתה ישראל ולא השליך שם קיסם רק שהעובד כוכבים הדליק האש מאש של ישראל שרי (או"ה שם בשם מהר"ם):

ח

נתן ישראל קדרה על האש וסלקה ובא עובד כוכבים והחזירה אסור אא"כ הגיע למאכל בן דרוסאי שהוא שליש בישולו כשסילקה:

ט

אם בישלו עובד כוכבים כמאכל בן דרוסאי וגמרו ישראל יש לאסור אלא אם כן הוא ערב שבת או ערב יום טוב או שיש הפסד מרובה בדבר. (ויש מתירין בכל ענין) (טור בשם הרא"ש ור"ן ור"ף ומהר"מ ואו"ה וסמ"ק סימן שכ"ג שר' יקר עשה כן מעשה וכ"ה בכל בו וכ"פ בסה"ת ומרדכי ואגודה פא"מ ורא"ה בס' ב"ה וסמ"ג דף נ"ז ע"ב ושכן קבל מר"י ור' ירוחם ני"ז ח"ז שכן הסכימו רוב הפוסקים ולא כדת השיג הב"י בב"ה אר' ירוחם בזה עיין שם) וכן נוהגין:

י

הניח ישראל על גבי גחלים עוממות שלא היה ראוי להתבשל עליהם כמאכל בן דרוסאי ובא עובד כוכבים והפך בו ונתבשל אסור:

יא

הניח ישראל על גבי האש והניח עובד כוכבים לשמרו והפך בו ואין ידוע אם סלקו העובד כוכבים עד שלא הגיע למאכל בן דרוסאי מותר. (דספק דבריהם להקל) (טור) וכן כל ספק בישולי עובדי כוכבים וכיוצא בו מותר:

יב

דגים קטנים שמלחן ישראל או עובד כוכבים הרי הן כמו שנתבשלו מקצת בישול ואם צלאן עובד כוכבים אחר כן מותרים אבל דגים מלוחים גדולים אינם נאכלים אלא ע"י הדחק לפיכך אם צלאן עובד כוכבים אסורים ויש מתירין: הגה וכן כל דבר שנאכל חי ע"י הדחק ובשלו עובד כוכבים דינו כדגים גדולים (ד"ע) ובשר מלוח אינו נאכל כלל כמו שהוא חי ואסור אם נתבשל ע"י עובד כוכבים (תוס' פ' החולץ):

יג

דג שמלחו עובד כוכבים ופירות שעשנן עד שהכשירן לאכילה הרי אלו מותרין דמלוח אינו כרותח בגזירה זו והמעושן אינו כמבושל: הגה גם כבוש אינו כמבושל דלא אסרו אלא בישול של אש (טור):

יד

ביצה אף על פי שראויה לגומעה חיה אם בשלה עובד כוכבים אסורה:

טו

תמרים המרים קצת שאינם נאכלים אלא על ידי הדחק אם בשלם עובד כוכבים אסורים:

טז

כלים שבשל בהם העובד כוכבים לפנינו דברים שיש בהם משום בישולי עובדי כוכבים צריכים הכשר ויש אומרים שאינם צריכים ואף לדברי המצריכים הכשר אם הוא כלי חרס מגעילו שלש פעמים ודיו מפני שאין לאיסור זה עיקר בדאורייתא: הגה עובד כוכבים שבשל לחולה בשבת מותר למוצאי שבת אפילו לבריא ואין בו משום בשולי עובדי כוכבים דכל כה"ג היכרא איכא (ב"י בשם הר"ן שכ"כ בשם הרא"ה):

א

עולה. כתב הש"ך דמדברי המחבר והרב בד"מ משמע דאפי' לא נשתנה מברייתו ע"י האור אסורה אבל באמת נראה עיקר בש"ס דאין אסור משום בשולי עובדי כוכבים אלא כשנשתנה מברייתו ע"י האור וכתב או"ה דקרביים וקורקבן ובני מעיים אע"ג דאמרינן לעיל ר"ס ע"ה אוכליהון לאו בר אינש ולא הוי חה"ל מ"מ אסורים משום בשולי עובדי כוכבי' וכמהין ופטריות עולה עש"מ משום פרפראות ויש בו משום בשולי עובדי כוכבי' עכ"ל:

ב

היתר. כ' בת"ח שנוהגים היתר בק"ק קראקא לקנות האגוזים שלמים שקורין שטעכ"ל נוס"ן שמבשלים העובדי כוכבים דמותר מטעם שאין עולין עש"מ:

ג

אסורה. דוקא של דגים או שומן חי של בשר אבל שומן של בשר או של אווזא שכבר מהותך אין בו משום בשולי עובדי כוכבים דאין בישול אחר בישול. ש"ך:

ד

בפת. כ' הט"ז ול"ד לפת שנילוש בביצים בסי' קי"ב משום דהתם הקמח עיקר והביצים טפלים משא"כ כאן כיון שהשומן בעין לא בטיל:

ה

בשפחות. פי' הט"ז וש"ך דהיינו אותן שקנויות לנו וישראל מוזהר עליו בשבת מן התורה והלכך ליתיה בכלל גזירות חתנות אבל לא בשפחות שלנו שבארצות אלו שאין קנויות לנו רק שנשכרו לשנה ואין אנו מוזהרין עליהן בשבת כמ"ש בא"ח סי' ש"ד ומ"ש הר"ב דבדיעבד יש לסמוך וכו' טעמו דא"א שלא יחתה א' מבני הבית וכתב בד"מ שמעינן מכאן אפילו לא כוון להתיר ע"י חיתוי זו אלא עשאו בלא כונה דמותר וכ"כ בכל בו עכ"ל ובאו"ה כתב אך יזהר שאותו החיתוי יועיל לתקן האש ויועיל למהר בישולו ע"י ישראל:

ו

ידע. בטור כתב לפיכך אם ידוע שיש בשר בתנור אפילו חממו לייבש בו כלי אסור דחיישינן שמא כוון גם לבישול וכתב הט"ז ע"ז וקשה לי הא כתב הטור אח"כ בסי' זה באם היפך בו עובד כוכבים ואין ידע אם סלקו וכו' לא חיישינן שמא סלקו א"כ ק"ו כאן וצריך לדחוק ולחלק דשאני גבי סילוק דהא אינו דבר מצוי כ"כ לעשותו כמו כאן שמצוי הוא לכוין גם לבישול עכ"ל:

ז

סיוע. הנה הט"ז וש"ך הקשו על רמ"א דדין זה הוא נגד הש"ס עיין שם וצ"ל דכאן מיירי דבישול גמור לא היה יכול להתבשל אם לא ע"י עובדי כוכבים אבל כמאכל בן דרוסאי היה יכול להתבשל ע"י ישראל לבד ובט"ז כ' דבלא"ה קי"ל כיש חולקין שהביא רמ"א בסמוך דהדלקת אש או חיתוי מהני:

ח

כוונה. (ואו"ה חולק) כתב בד"מ דה"ה דניפוח באש בפה מהני וע"ל סעיף ד' בהג"ה:

ט

וסלקה. כתב הש"ך לאו דוקא סלקה ישראל אלא ה"ה סלקה עובד כוכבים והחזירה אסור. (וכ"ד הט"ז):

י

ענין. דדוקא לקולא אמרינן דכמב"ד הוי בישול שלא יאסרו אח"כ עובד כוכבים אבל לחומרא לא ועדיין מהני אם יגמור ישראל אח"כ ט"ז (וכן הסכמת רוב הפוסקים):

יא

לשמרו. והוא בענין שאין לחוש בו שהחליפו העובד כוכבים וע"ל סי' קי"ח ס"י:

יב

צלאן. דכיון שנאכלים כמות שהן חיין ע"י מליחה אין בהם משום בשולי עובדי כוכבים ועל המליחה תחלה לא גזרו שלא גזרו רק בבישול שע"י האש וכתב הב"ח דהא דדגים קטנים אינם עולים עש"מ היינו בדגים קטנים שגידול שלהן גדול ואותן דגים בקטנותן אינם חשובים ואינם עש"מ אבל דגים קטנים שגידול שלהם לעולם קטן הם חשובים ועעש"מ ומהרש"ל כתב דמיירי דאינן קטנים לגמרי (וכ"כ של"ה דף ע"ז):

יג

הדחק. כתב או"ה דחבושים וערמונים הנקראים בל"א קעסטי"ן אינן נאכלין חיין אלא ע"י הדחק ויש בהן משום בשולי עובדי כוכבים ות"ח כתב שאין נראה בערמונים דהא בכל מדינות אלו רוב אכילתן חיין עכ"ל. (וכן ראיתי במדינות האלאנ"ד):

יד

מלוח. כתב הט"ז דאם מלחו הרבה ונשתהה זמן רב במלחו עד שראוי לאכילה כך בלא בישול דינו כמו דגים קטנים:

טו

והמעושן. כתב ב"י וד"מ דאע"פ שעשנן ישראל אם בישל עובד כוכבים אסור וכתב הש"ך דלדעת המתירין בסי"ב דגים גדולים מלוחים שבשלן העובד כוכבים ה"ה דגים גדולים מעושנין שבשל עובד כוכבים מותרין:

טז

חיה. משום דאין נאכלין אלא ע"י הדחק וגרע מדגים גדולים בסעיף י"ב. ט"ז:

יז

תמרים. כתב או"ה ומיהו הני אגסים ותפוחין אע"פ שרוב אכילתן ע"י צליה ובישול אם צלאן ובישלן עובד כוכבים מותרין דמ"מ נאכלין ג"כ חיין ועוד שרוב עיקר אכילתן חיין ע"כ וכתב בט"ז ואותן אגוזים גדולים שמרקחין עם קליפתן המרה וגרעינן שלהם אסורים משום בשולי עובדי כוכבים דאין נאכלין חיין ועולין עש"מ עכ"ל:

יח

הכשר. כ' הת"ח לכן צריך ליזהר בשפחות עובדי כוכבים המבשלות לעצמן בבית רבן שלא יניחו ע"ג האור ואם קדמו והניחו כו' צריך הגעלה עכ"ל ואע"ג דמתירין לעיל מטעם דא"א שלא יחתה א' מבני הבית י"ל דאם מבשלה לעצמה אין רגילות כלל שאחד מבני הבית יחתה ש"ך וכ' עוד ומיהו אם נתבשל בהן בדיעבד ויש רוב בתבשיל שרי דבש"ע בטלים ברוב כדלעיל סי' קי"ב סי"ד ובסי' קט"ו ס"א בהג"ה:

יט

לבריא. והט"ז חולק על דין זה ואוסר לבריא במ"ש ואפי' לחולה עצמו אינו מותר אלא בשעת הדחק עכ"ל (ועיין בנה"כ דמיקל בזה) (ואחרונים חלקו וחלילה להקל ואפילו לחולה עצמו אינו מותר אלא בשבת ולמוצאי שבת חוזר לאיסור וכ"ש לבריא וכ' ט"ז וראיה מסי' קי"ב סעיף ח' דבמקום שאין פלטר מצוי התירו של בע"ה וזה ודאי דאחר שיבא למקום שיהא פלטר מצוי כו' ולא אוכל להבין הלא המחבר גופיה כ' בפי' כך בסעיף ד' ע"ש ול"נ להוכיח דאסור לאוכלו במ"ש כדאיתא בגמ' השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא אבל המבשל לחולה אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו אם כן הכי נמי אם יהא מותר לחולה למ"ש שמא ירבה בשבילו וק"ל):

א

עבודת כוכבים דף ל"ח מימרא דרב שמואל בר יצחק אמר רב וכו' אמשנה שלקות של עובד כוכבים ואיכא שם תרי לישני וכתבו התו' והרא"ש והר"ן שפסק ר"ת כתרי לישני להקל:

ב

טור ופוסקים בשם ר"ת (ולא כר' אברהם):

ג

שם מדברי הרשב"א מדין כסא דהרסנא שם בגמרא:

ד

טור וכ"כ הרשב"א בת"ה וש"פ:

ה

א"ח בשם הרמב"ן בשפחות הקנויות:

ו

מסקנת הגמרא עבודת כוכבים דף ל"ח (ולשון רמב"ם פרק י"ז מהמ"א דין י"ט):

ז

מימרא דרבי יוחנן שם:

ח

מימרא דרבינא שם וטור:

ט

לשון רמב"ם שם דין ט"ז ומימרא דרב יהודה אמר שמואל שם ושם מסיק בדלא עביד העובד כוכבים אלא קירוב בישול וכ"כ המחבר בכ"מ ובב"י ומ"ש הרמ"א לא זכיתי פה לספרו ד"מ ואפשר שסמך על היש חולקין שהביא בסעיף שאחר זה או פי' שלא היה מתבשל יותר ממאכל בן דרוסאי בלא סיוע העובד כוכבים וכדלקמן סעיף ח':

י

הר"ן שם אהא דרב יהודה וכו' ושכן כתבו הראשונים וכ"נ מדברי הרשב"א וריב"ש ורבי' יונה
(°) רבי אסי א"ר יוחנן שם:

יא

טור בשם הרשב"א ובשם ר"ה וכ"כ הר"ן וכן הסכים הריב"ש:

יב

ב"י וסיים כדאי הנך רבוותא לסמוך עלייהו:

יג

שם בשם הרשב"א:

יד

ג"ז שם בשם הרשב"א מברייתא מניח ישראל בשר וכו' עבודת כוכבים דף ל"ח:

טו

מימרא דרב אסי אמר רב שם:

טז

טור בשם הרשב"א:

יז

לשון הרמב"ם בפי"ז מהמ"א ממימרא דרב אסי וכו' מהירושלמי פ"ו דנדרים:

יח

מסקנת הגמ' משמיה דאביי עבודת כוכבים דף ל"ח:

יט

בעיא שם מרב אסי ופשטה לאיסורא:

כ

טור בשם הרשב"א בת"ה הארוך דכל שאסרוהו חכמים פליטתו כמוהו דהא אפילו שמנו של גיד דאינו אלא ממנהג קדושי' אוסר תערובתו וכן צירו ורוטבו וכן כל איסורים שמדבריהם כו' וכ"כ בסה"ת וכ"כ הר"ן:

כא

שם בשם אביו הרא"ש והר"ן בשם תשו' הרא"ש (ואו"ה כלל מ"ג):

כב

הרא"ש שם לדברי הרשב"א וטור סי' קכ"א:

א

דבר כו' וגם כו'. כמ"ש תוס' שם דלישנא בתרא מוסיף על לישנא קמא מדאמר איכא בינייהו כו' ולא נקט כמה דברים שעולין על שולחן מלכים ונאכלין חיים וכן ס"ל לר"נ בספ"ד דשבת וא"ר יוסף שם כו' וכן בפ"ב רמ"ק בר"י נשיאה אי משום דאשתי כו' וכן סתמא דגמ' בע"ז ל"ח ב' ל"ט ב' אי משום בשולי עובדי כוכבים כו' והלכה כלישנא בתרא דר' יוחנן ס"ל כוותיה כמש"ש נ"ט א' ויבמות מ"ו א' ועתוס' שם ושם:

ב

ללפת. גמ' שם:

ג

או כו'. טור וכמ"ש שם עובד כוכבים שהצית כו' אלא משום בשולי עובדי כוכבים ופי' הרמב"ם שהן באין לפרפרת:

ד

אפילו כו'. רש"י ל"ה ב' ד"ה והשלקות:

ה

ובבית. תוס' ל"ח א' ד"ה אלא כו':

ו

ומותר כו'. כמ"ש ל"ז ב' חטין ועשאן קליות מותרין וה"ה לאלו וכמ"ש הרמב"ם דאין אדם מזמן לחבירו על קליות וז"ש דאינו כו':
(ליקוט) ומותר כו' וכן כו'. גמ' ל"ז ב' ל"ח ב' ת"ר כו' והקליות וכן של קטניות כמש"ש שתיתאה כו' בטלפחי כו' (ע"כ):
(ליקוט) ומותר כו' דאינן כו'. רמב"ם ובגמ' (ל"ז ב') אמרו משום דלא נשתנו כו' והרמב"ם ס"ל דלמסקנא דלאו מקרא נפקא ע"כ צ"ל משום ה"ט אבל הר"נ כתב דטעם הנ"ל דלא נשתנה נשאר כיון דאסמכוה אקרא דומיא דקרא בעינן (ועבספ"ד דשבת ופ"ב דמ"ק וצ"ע) וכ"כ רש"י ל"ה ב' ד"ה והחמין כו' וד"ה וקליות כו' וכ' הר"נ אלא שלא ראיתי לראשונים שפ' דכל שלא נשתנה ע"י האור דמותר (ע"כ):

ז

וכל פירי כו'. כמ"ש שם ל"ח ב' בשמן ואע"ג שהיו מתחלה זיתים. ד"מ:

ח

וכן ירקות כו'. ר"ל אע"ג שאין השומן בעין ולא שייך טעם הראשון של תוס' שהוא בעין וז"ש ונבלע כו':

ט

יש מי כו'. כיון דקנוי לישראל למעשה ידיו ומוזהר עליו בשבת מן התורה ליתיה בכללם ואין שייך גזירת חתנות אלא במי שעושה לרצונו דהוי קירוב דעת ועברשב"א סי' ס"ח:

י

ויש כו'. הוא הרשב"א וראיה מדפריך נ"ז א' לרב מעבדים קטנים ואם איתא כיון דאין יודע בטיב עבודת כוכבים אין אסור אלא משום חתנות דלהכי אין אסור אלא בשתיה לרב ובשפחות ועבדים לא שייך:

יא

ובדיעבד כו'. מצורף לדעת הראב"ד בתוס' ל"ח א' ד"ה אלא. ד"מ בשם או"ה:

יב

ואפילו כו' כי כו'. וכמ"ש בפ"ז בהג"ה ויש חולקין כו' ואפילו כו':

יג

ואפילו. שם:

יד

אבל כו'. שם מ"ד לבשולי כו':

טו

כל כו'. שם ב' בין שהניח כו' ואינו כו':

טז

ואפילו כו'. בג"מ מבואר היפך זה אלא דאי לא היפך כו' וכ"כ בפ"י ועש"ך ופר"ח:

יז

אין כו'. כמש"ש אלא דאי לא כו' וה"ה כאן וז"ש שם מניח ישראל כו' דוקא הנחה:

יח

ויש חולקין כו'. כפי' הטור מ"ש שם והיפך ישראל שחתה בגחלים ואפילו היה מתבשל בלא חיתוי ישראל וכמ"ש שם גמרו ביד עובד כוכבים מותר גמרו כו' ומשמע דומיא דגמרו ביד עובד כוכבים מותר והטעם כמ"ש הר"ן דקרובי בשולי מילתא כמ"ש בפ"ב דשבועות דקרובי עבודה עבודה היא בכה"ג ע"ש י"ז ב' אלא דלקולא אמרו כאן דלאו מילתא היא ולמד דהדלקת האש נמי מהני וליתא דדוקא גמרו ביד ישראל כה"ג מהני אבל לא תחלתו כמ"ש אלא דאי לא הפוך כו' וער"ן:

יט

וי"א כו'. עמ"ש לעיל דאפילו הדלקה לא מהני:

כ

ולא השליך כו'. זה מהני כמ"ש הר"ן כיון דקרוב בישול מהני כמו גמרו:

כא

שהוא כו'. רש"י ספ"ק דשבת:

כב

אם בישלו כו'. כמש"ש כל שנתבשל כמב"ד כו' אע"ג דאותביה בסילתא וה"ה להיפך:

כג

ויש מתירין כו'. כמ"ש שם עד שיהא תחילתו וגמרו כו' ודוקא להקל אמרו כל כו' כמו בקרובי בשולי כנ"ל וס' הראשונה ס"ל דזה נקרא גמרו ומ"מ סמך על סברא זו בש"ע בע"ש כו':
(ליקוט) ויש מתירין כו'. דלסברא ראשונה מש"ש והיפך בו ישראל מותר הל"ל עד שלא הגיע למב"ד אבל בת"ה צ' ב' הכריע דאסור ממש"ש האי עובד כוכבים דחריך כו' משמע דאי לבשולי קמכוין אסור אע"ג דא"א דבחריכה יצלה צליה גמורה (ע"כ):

כד

הניח כו'. גמ' שם אלא דאי כו':

כה

כמב"ד. כנ"ל דלאחר מב"ד אפילו אותביה בסילתא כמ"ש שם:

כו

הניח כו' ואין כו'. מדאמרינן מניח כו' ואין חושש אלמא דלא חיישינן להכי:

כז

דגים כו'. לשון הרמב"ם עד מותרים:

כח

או עובד כוכבים. וכ"כ הרא"ש בפ"ב די"ט וכמ"ש בסי"ג דמליח כו':

כט

ואם כו'. כגי' שלנו וכן גי' הרי"ף ורא"ש צלאן עובדי כוכבים כו':

ל

אבל כו'. שם ב' דג מליח כו' וכפי' הראב"ד ורמב"ן דבמליחת עובד כוכבים ל"פ דמותר אלא בשצלאן עובד כוכבים ופ' כר' יוחנן וכמ"ש אביי שם:
(ליקוט) אבל דגים מלוחים כו'. כר' יוחנן דרב ס"ל כוותיה דאמר דגים מלוחים קטנים אין כו' הא גדולים אסירי. ר"נ בשם הר"י (ע"כ):

לא

ויש מתירין. כמ"ש הרי"ף ורא"ש בשם גאון דאביי לא קאי אלא אביצה אבל כדג הדרינן לכללא ואין דבריו כו' ועוד דרבותיו היו דלא כהר"י וכן תמה עליו בת"ה:

לב

וכן כ"ד כו'. כמ"ש בש"ע אבל כו' אינם כו' והוא מדברי ת"ה שחילק בינם לדגים קטנים וכמ"ש בגמ' באהיני שליקי וכמ"ש בסמ"ו:

לג

ובשר כו'. אע"ג דמותרין לטלטל כמ"ש בפי"ח דשבת (קכ"ח א') ה"נ מתירין שם בשר תפל ואפ"ה אמרינן כאן הניח ישראל כו' וכן ביצה דחזי לגומעה וכמ"ש בסי"ד:

לד

דג כו'. כ"ז לשון הרמב"ם וכפירש"י דבמלחן עובד כוכבים פליגי ופ' כחזקיה ובר קפרא כנ"ל:

לה

ופירות כו'. ירושלמי פ"ו דנדרים:

לו

דמלוח כו' גם כו'. שם מ' ב' ת"ר החגבים כו' אע"ג דאי בשיל להו עובד כוכבים אסור כמש"ש ל"ח א' וה"ה למליח ואף הראב"ד והרמב"ן מורים בזה אלא דס"ל דל"פ בזה כנ"ל:
(ליקוט) דג כו' דמלוח כו'. כמש"ש במתני' ל"ט ב' וכבשין שאין דרכן כו' ושם ל"ז ב' אלא כמים כו' ע"י האור ואף דלא קיימא האי תירוצא מ"מ ל"פ עליה לדינא ודלא כרש"י ל"ח ב' ד"ה דג כו' ואף לפירש"י קי"ל כמאן דשרו כמ"ש בסי"ב. ת"ה (ע"כ):

לז

אע"פ שראוי כו'. כמ"ש בפ"ק די"ט (ד' ב'):

לח

שאינם כו'. ערש"י שם:

לט

כלים כו'. כמו בכל איסורי דבריהם שאוסרין תערובתן כגון שמנו של גיד כמש"ל סי' ס"ה ס"ט ובסי' ק' ס"ב וכחל בסי' צ' וציר דגים טמאים בסי' פ"ג ואמרינן בפג"ה (צ"ט ב') דלר"י אוסר קרוב למאתים ולת"ק עד תתק"ס כמ"ש בפ"י דתרומות ואמרינן בפג"ה (צ"ח א') לא תזלזל כו' וכן בתרומת ח"ל לשיטת התוס' אוסר עד ק"א ושאר איסורין:

מ

וי"א שא"צ. דלא שייך חתנות בכה"ג ולכאורה ראיה לדבריו מסי' קי"ב סי"ד אבל ליתא דהא בפנאדי"ש אוסר שם ס"ו וכאן ס"ג וכן הביא הרשב"א ראיה מפאנדי"ש שאוסר בח"ת:
(ליקוט) וי"א שא"צ. וכ"כ נ"י ספ"ח דיבמות ע"ש (ע"כ):

מא

ואף כו' אם הוא כו'. כמ"ש בירושלמי פי"א דתרומות תניא ר' חלפתא בן שאול קדרה שבשל בה תרומה מגעילה בחמין ג"פ ודיו א"ר בא ואין למדין ממנה לענין נבילה א"ר יוסי קשיתה קומי ר' בא תרומה בעון מיתה ונבילה בל"ת ואת אמר הכי א"ל כמ"ד מאליהון קבלו עליהן את המעשרות. ר"ל לפי שהוא מדרבנן הקילו אע"פ שהתורה העידה על כ"ח כו' ר' יוסטי בן שונם בעי קומי ר' מנא תנינן הרכינה ומיצה ה"ז תרומה ואת אמר הכין. ר"ל אלמא דלא הקילו בה אפילו בדבר מועט א"ל כאן ע"י האור נגעל ויוצא ר"ל דאין זה קולא כ"כ וכתב הרשב"א וה"ה לכל איסורין של דבריהם ומיהו באיסורין של דבריהם שאין להם עיקר מן התורה דומיא דתרומה בזה"ז אבל באיסורין שיש להם עיקר מן התורה לא דהא דם שמלחו אינו אסור אלא מדרבנן כמ"ש בכ"ג דמנחות (כ"א ב') ואפ"ה תברא ר' אמי לההיא פינכא בפכ"ה (קי"א ב') וז"ש מפני כו' וענ"י בב"ב פ"ח א':

מב

עובד כוכבים כו'. כ"כ הרא"ה וכשיטתו דכל דלא שייך חתנות מותר אבל הרשב"א חלק עליו ועט"ז ופר"ח:

א

א) [סעיף א'] דבר שאינו נאכל כמו שהוא חי וכו' והטעם דעיקר הגזירה משום חתנות ודבר שאינו חשוב כ"כ אין אדם מזמין חבירו עליו. ט"ז סק"א. לה"פ או' א' בל"י או' א' ולפי טעם זה שרי בישול של מומר דמשום חתנות ליכא אלא שיש עוד טעם מבואר בב"י דשמא יאכילנו דברים אסורים ולפ"ז גם בישול של מומר אסור דהוי ככופר לכל התורה כולה ושמא יאכילנו דברים האסורים. תפארת למשה. ולפ"ז ה"ה מומר לחלל שבת בפרהסיא או לכל התורה כולה חוץ משתים אלו דדינו כעכו"ם כדלעיל סי' ב' סעי' ה' ולקמן סי' קי"ט ג"כ בישולו אסור. פ"ת או' א' נמצא דדבר זה הוא בפלוגתא לפי הטעמים וא"כ כיון דמידי דרבנן הוא נראה דבדיעבד אין לאסור. ועיין לעיל סי' קי"ב או' י"א.

א

ב) שם. וגם עולה על שלחן מלכים וכו' לאו דוקא מלכים אלא אפי' עולה על שלחן שרים שבארץ ההיא אסור. רבינו האר"י ז"ל בס' טעמי המצות פ' עקב ובשה"מ פ' וילך. ברכ"י בשיו"ב או' ב' ור"ל אנשים חשובים שראוי מאכל זה לתת לפניהם.

א

ג) שם. וגם עולה על שלחן מלכים וכו' ואין לחלק בין דבר הנשתנה מברייתו או לא וכ"כ האו"ה (כלל מ"ג דין א') וכן הסכימו שאר פו' ודלא כהר"ן. תו"ח כלל ע"ה דין ט"ז. ש"ך סק"א. כנה"ג בהגב"י או' י"ח. פר"ח או' א' פר"ת או' א' מנ"י על התו"ח שם או' ל"ב. ער"ה או' ב' ואו' ד' שש"א או' א' ערוך השלחן או' ט'.

א

ד) קרביים וקורקבן ובני מעיים אע"ג דאמרינן (נדרים נ"ד ע"ב) אוכליהם לאו בר אינש ולא הוי חה"ל מ"מ אסורים משום בישולי עכו"ם. או"ה כלל מ"ג דין ב' ד"מ או' ב' ש"ך סק"ב. כנה"ג בהגב"י או' ט"ז פר"ח או' ב' לה"פ או' א' בל"י או' א' ערוך השלחן או' יו"ד. זב"צ או' ג'.

א

ה) ואפי' כמהין ופטריות יש בהם משום בש"ג דהם עולים משום פרפרות. או"ה שם. תו"ח שם. ד"מ שם. ש"ך שם. כנה"ג שם. חכ"א כלל ס"ו או' ד' מיהו הפר"ח סוף או' ג' חולק וכתב דכמהין ופטריות אינם עולים עש"מ ואין בהם משום בש"ג וכן הסכים ערוך השלחן או' יו"ד. והפר"ת או' ז' כתב דבמקומותינו הכמהין והפטריות עולין עש"מ והם לשבח כדעת האו"ה ומה שדחה הפר"ח מהש"ס אין ראיה דהאידנא עולים הם והכל כפי המקום. וכ"כ המנ"י בסול"מ שבסוף התו"ח כלל ע"ה דין ט"ז. וכ"כ הברכ"י בשיו"ב או' ט' בשם הרד"ק דהכל לפי המקום והזמן. וכ"כ החכ"א שם. ועיין לקמן או' יו"ד ואו' י"א.

א

ו) ערמונים (שקורין בערבי כסתאנ"א) שקלאן גוי מותרין דהא נאכלים כמו שהן חיים אעפ"י שרוב אכילתן ע"י צלייה ובישול. ברכ"י שם או' ח' בשם הרד"ק. מיהו הפר"ח או' כ"ב הביא פלוגתא בזה אם נאכלים חיים וע"כ הולכים בזה לפי המקום והזמן כמ"ש באו' הקודם אם רוב המקום ההוא אוכלים אותם חיים אין בהם משום בש"ג ואם לאו יש בהם בש"ג.

א

ז) שם. או לפרפרת וכו' כ"כ הטור ומשמע שר"ל שאף שהמלכים אינם מלפתים בו הפת כיון שעולה על שלחנם לפרפרת דהיינו לקנוח סעודה נאסר משום בש"ג. פר"ח או' ג' אלא שהוא חולק ע"ז וס"ל דדברים הבאים לקינוח סעודה שאינם עשויה ללפת בהם את הפת לית בהו משום בש"ג יעו"ש. אבל החכ"א כלל ס"ו או א' כתב דדבר הבא לקינוח סעודה יש בו משום בש"ג. וכ"כ ערוך השלחן או' ז' דדעת הטור והש"ע דזה שאמרו חז"ל ללפת בו את הפת לאו דוקא הוא ואורחא דמילתא קאמר דדבר שאינו חשוב אין מעלין עש"מ ללפת בו הפת אבל העיקר תלוי בדבר של חשיבות העולה עש"מ אעפ"י שנאכל בפ"ע ולא עם הפת וסיים דלענין דינא כיון דהטור והש"ע פסקו לאיסור הכי ק"ל.

א

ח) תבשיל של אורז יש בו משום בש"ג. פר"ח שם ואו' ה' לה"פ או' ה' בל"י סוף או' ה' חכ"א שם או' ב' זב"צ או' ה'.

א

ט) דייסא (מחטים או שעוריה כתושין) אין בה משום בש"ג. פר"ח או' ה' לה"פ שם. קהל יהודה סעי' א' ער"ה או ג' חכ"א שם. זב"צ או'. ו' ועיין לקמן או' ס"ג ואו' ס"ד. ונראה דאורז שקורין הירז ג"כ אינו עולה עש"מ. חכ"א שם. [ועי' לעיל או' ח'].

א

י) דבר הנאכל כמו שהוא חי ואדם א' אינו יכול לאוכלו אלא צלי או מבושל בטלה דעתו אצל כל האדם הואיל ורובא דעלמא אוכלין אותו כמו שהוא חי ושרי ליה נמי וכן בהפך אם הרוב אינם אוכלים אותו כמו שהוא חי הגם דאדם זה אוכלו כמו שהוא חי יש בו משום בש"ג וגם לדידיה אסור. שו"ת הריק"ש הנקרא אהלי יעקב סי' נ"ח פר"ח או' ג' מנ"י בסול"מ שבסוף התו"ח כלל ע"ה דין ט"ז. לה"פ או' ב' בל"י או' ב' ברכ"י בשיו"ב או' א' חכ"א שם או' ד' ערוך השלחן או' י"ב. זב"צ או' ח'.

א

יא) ואם יש מקומות שאוכלין אותם חיים ויש מקומות שאין אוכלין אותם חיים כל א' וא' הולך כפי מקומו. פר"ח שם. סול"מ שם. לה"פ שם. בל"י שם. ברכ"י שם. חכ"א שם. ערוך השלחן שם. זב"צ או' ט'.

א

יב) ואדם חשוב צריך להחמיר בבש"ג אף בדבר שנאכל כמו שהוא חי כדאמרינן בשבת דף נ"א ע"א. מהריק"ש בהגהות על הש"ע וכ"כ הש"ך לקמן סי' קנ"ב סק"ב. מיהו הכנה"ג בהגב"י סי' זה או' י"ד האריך בזה וכתב דגם אדם חשוב א"צ להחמיר בזה. וכ"כ הפר"ח סוף או' ג' לה"פ או' ב' פר"ת לקמן סי' קי"ד או' ע' ער"ה או' ג' דגמ"ר ערוך השלחן או' י"א. אמנם הרב מזמור לדוד בסי' זה כתב דלדינא אדם חשוב יש לו להחמיר כיון דהרי"ף והרא"ש העתיקו שם ההיא דרבי אמי ג"כ עכ"נ. וכ"מ מדברי האר"י ז"ל שנכתוב באו' שאח"ז דיש להחמיר. וכ"ה דעת הברכ"י בשיו"ב או' ד' ועיין עוד בדברינו לאו"ח סי' רנ"ז או' ל"ד.

א

יג) תרמוסין אין בהם משום בש"ג. הרמב"ם פי"ז מהמ"א דין ט"ו. פר"ח או' ב' ומשום גיעולי גוים (ר"ל שנתבשל בכליהה) הויא פלוגתא וראוי להחמיר. מהר"ל סי' קל"ח מהריק"ש בהגהות על הש"ע. ומיהו מ"ש ומשום גיעולי גוים וכו' עיין לקמן סי' קכ"ב סעי' ו' ובהגה שכתב שאם בישל בשבילו מותר לקנות ממנו לכתחלה יעו"ש. מיהו רבינו האר"י ז"ל בשה"מ פ' וילך כתב צריך ליזהר שלא לאכול תרמוסין הנשלקים ע"י גוים למתקן ואעפ"י שמן הדין מותרין הם לפי שאין עולין עש"מ עכ"ז לא גרעיה מההוא גברא (עיין מו"ק די"ב ע"ב) דלא אתחזי ליה אליהו ז"ל משום דשתה מים דאחים ליה קפילא ארמאה עכ"ל ומיהו מ"ש שמן הדין מותרין וכו' ה"ד אם בישל בכלי ישראל או בכלי שלו למכור לעכו"ם אבל אם בישל בכלי שלו למכור לישראל מדינא אסור משוה גיעולי עכו"ם וכאשר יבואר בדברינו לשם יעו"ש.

א

יד) חלב שבשלו גוי ועשאו גבינה אין בו משוה בש"ג. כנה"ג בהגב"י או' כ"ו. בל"י או' ה'.

א

טו) גבינה אין בה משום בש"ג כיון שנאכל כמו שהוא חי ואפי' אדם שאינו אוכל גבינה חיה ונתבשלה ע"י עכו"ם שרי ליה דבטלה דעתו אצל כל אדם. מהריק"ש בתשו' הנקרי אהלי יעקב סי' נ"ח. ברכ"י או' א' וכ"כ לעיל או' יו"ד בשם כמה פו' יעו"ש.

א

טז) שם. שבישלו עכו"ם וכו' בין בישול דקדרה בין בישול דצלי דגם צלי מבושל איקרי כדאיתא בדברי הימים ויבשלו את הפסח וכן מוכח בגמ' מההיא דגוי שחרך ריש אוניה ומההיא דישראל שהניח בשר ע"ג גחלים. וכ"כ הרשב"א בתה"ב. כנה"ג בהגה"ט או' א' פר"ח או' א' וכן מוכח לקמן סעי' י"ב.

א

טוב) [סעיף ב'] עירב דבר הנאכל כמו שהוא חי וכו' אם נתערב מאכל שנאסר כבר ע"י בש"ג תוך מאכל של היתר ואינו ניכר בתוכו להפרידו ולהוציאו בין שנתערב במינו בין שנתערב בשאינו מינו בין בלח בין ביבש בטל ברוב בעלמא ואפי' ביצה ועוף שלם ושאר דברים שאינם מתבטלים בעלמא בבש"ג מתבטל שפיר ברוב בעלמא. או"ה כלל מ"ג דין ז' תו"ח כלל ע"ה דין ח' ש"ך ס"ק כ"א ולעיל סי' קי"ב ס"ק כ"ג. כנה"ג בהגה"ט או' ג' מנ"י על התו"ח שם או' י"ד. בל"י או' ד' קהל יהודה סעי' ב' ברכ"י בשיו"ב או' יו"ד בשם כמה פו' והגה דיש מחמירין ומנריכין ס' כמ"ש כנה"ג שה בשה הרשד"ם חי"ד סי' מ"א והברכ"י שה בשה הרשד"ם והפר"ח סי' צ"ט או' י"ז מ"מ כיון שרבו המתירין ובמילתא דרבנן יש להקל. וכ"פ חכ"א כנל ס"ו סוף או' י"א. ערוך השלחן או' נ"ג. וכ"כ לעיל סי' קי"ב או' ס"ו ואו' ס"ז לגבי פת עכו"ם יעו"ש. ועיין לקמן או' מ"ה.

א

חי) שם הגה. ומותר לאכול אפונים קלויים של עכו"ם וכו' ודוקא קנויים אבל אפונים מבושלים אסורים במקוה שעולים עש"מ. הרמב"ם פי"ז מהמ"א ה' י"ח. כנה"ג בהגב"י או' י"ט. פר"ח או' ה' מנ"י על התו"ח כלל ע"ה או' ל"א. לה"פ או' ה' ומסתמא אמרינן עולה עש"מ אם לא שידעינן בודאי שאינו עולה עש"מ. מנ"י שם. ועיין לקמן או' ך'.

א

יט) וכן פולין ועדשים וכיוצא בהן ששולקין אותם העכו"ם ומוכרין אותן אסורים משום בש"ג במקוה שעולים עש"מ הרמב"ם שם. כנה"ג שם. פר"ח שם. מנ"י שם. הל"פ שם. וכבר כתבנו באו' הקודם דמסתמא אמרינן עולים עש"מ וכו' אבל פולים הקלויים אין בהם משום בש"ג שאינם עולים עש"מ. בן א"ח פ' חקת או' י"ג. וכן חטים הקלויים אין בהם משום בש"ג. יפ"ל ח"ג או' ב'.

א

ך) שם הגה. ומותר לאכול אפונים קלויים של עכו"ם וכו' ומיהו האר"י ז"ל בשה"מ פ' וילך כתב דהאפונים מן הדין אסורין מפני שקליות שלהם עולים עש"מ והשרים של המקומות שעושים אותם קליות עכ"ל ומשמע גם לפי דברי האר"י ז"ל דאם ידוע לנו שאין עולין באותו מקום שקולים אותם עש"מ שרי. ומיהו אם במקום שקולים אותם עולים ושולחים אותם למקום אחר שאין עולים נסתפק בזה הרב חיים שאל ח"א סי' ע"ד בסעי' הששי וכתב שדעתו נוטה לאסור יעו"ש ונראה דה"ה בהיפך דאם במקום שקולין אותם אין עולין ובמקום אחר ששולחין אותם עולים דיש להחמיר לפי דברי האר"י ז"ל ואין דומה לפת שהולכין אחר אפייה דהכא הדבר תלוי בטעם אחר בעולה עש"מ.

א

כא) הקאהב"י של עכו"ם רבינו האר"י אסרה משום בש"ג כמ"ש בס' נגיד ומצוה אך לא ראיתי זה בשה"מ וכ"ה דעת הכנה"ג בסי' זה (בהגב"י או' י"ז) ובתשו' ב"ח חי"ד סי' קנ"ה וכתב דהיה אוסרו על עצמו שלא לשתות אך לא היה מוחה בשותים. אמנם מדברי מהריק"ש רסי' קי"ד שאסר לשתות הקאהב"י במקום הנועד לזה משום חתנות וכ"כ הרה"ג מהר"ר אברהם סכנדרי ז"ל בתשו' כ"י מוכח דמשום בש"ג ליכא וכ"ה דעת הפר"ח סי' קי"ד או' ו' וכ"כ הרב שאלת יעב"ץ ח"ב סי' קמ"ב דף ע"ה. אכן הרב פנים מאירות ח"ב סי' ס"ב חלק על הפר"ח וסבר דיש בו משום בשולי גוים יעוש"ב. והרדב"ז בתשו' סי' תרל"ז התיר הקאהב"י דאין בה משום בש"ג אך לא ישתה במסיבתם יעו"ש וכן התיר הרב בני חיי וכתב דאפשר דהאר"י היה מחמיר על עצמו יעו"ש ומלשון נגיד ומצוה נראה שהאר"י זצ"ל מן הדין קאמר וכבר הכנה"ג והרב פנים מאירות ס"ל דמדינא אסור. ברכ"י בשיו"ב או' ג' נמצא דדבר זה בפלוגתא שנייא וע"כ המחמיר יחמיר לעצמו אבל לא יוכל למחות ביד השותים כי יש להם על מה לסמוך.

א

כב) וכתב זב"צ סוף או' ט"ז דבעיר בגדאד יע"א נוהגין היתר גמור בקאוו"י דנהגו כהמתירין אך מי שהוא יר"ש יחמיר לעצמו. וכ"כ בן א"ח פ' חקת או' ט"ז דבעיר בגדאד יע"א המנהג פשוט מקדם קדמתא לשתות הקאווי של גוים אפי' במקום הנועד שלה ובודאי בעל נפש צריך להחמיר והצנועים מושכין ידיהם ממנה ברם אפי' אדם חשוב אם הולך לבית גוים גדולים לעשות וזית"א מוכרח הוא לשתות מכמה סיבות שיש בהם טעם עכ"ל. ועיין עוד בדברינו לאו"ח סי' שכ"ה או' ל"ו ולקמן סי' קי"ד או' י"ב ואו' י"ד.

א

כג) וקאווי קלוייה לבד בלתי בישול ודאי לכ"ע שרי לקנותה מן העכו"ם ובשלה כיון דלא נאסרה משום בש"ג דהא קלוייה אינה עולה לא עש"מ ולא על שלחן הדיוטות.

א

כד) שם בהגה. וכן נהגו בהם היתר וכו' ולכן נוהגין היתר פה קראקא לקנות האגוזים שלמים שמבשלים עכו"ם או שאר דברים שאין בהם בש"ג. תו"ח כלל ל"ה דין א' ש"ך סק"ג. אבל אגוזים גדולים שמרקחים בקליפתן המרה עם הגרעין שלהן אסורים משום בש"ג דאינם נאכלים חיים ועולים עש"מ. תו"ח כלל ע"ה דין ט"ז בשם הגהות אלפסי. ט"ז ס"ק י"ד. לה"פ או' ה' בל"י או' ה' חכ"א כלל ס"ו או' י"ג. ועיין לקמן או' פ"ה.

א

כה) שם בהגה. ואין לחוש לכליהם של עכו"ם דסתמן אינן בני יומן. כדלקמן סי' קכ"ב סעי' ו' יעו"ש ובדברינו לשם.

א

כו) שם בהגה. וכל פרי שנאכל כמו שהוא חי אעפ"י שבשלו אותו עכו"ם ונמחה וכו' מה שעושים הגוים חבושים מבושלים עד שנמחו לגמרי ומערבים אותם עם סוק"ר ועושים מהם מין מאכל שקורין אותם בערבי לוזינ"א של אספרג"ל אוכלים אותה בעירנו (בגדאד) משום שנאכל כמו שהוא חי דחבושים בעירנו נאכלים כמו שהם חיים. זב"צ או' י"ח. מיהו בעיר קדשנו ירושת"ו החבושים אינם נאכלים חיין אלא ע"י הדחק וא"כ יש בהם משום בש"ג כמ"ש לקמן או' ע"ב יעו"ש.

א

כז) זנגבי"ל מרוקח בדבש שרי משום בש"ג משום דנאכל כמו שהוא חי. לה"פ או' ה' ודוקא זנגב"יל לח אבל יבש יש בהם משום בש"ג. בל"י או' ה' מיהו המ"א באו"ח סי' ר"ג סק"ד כתב דאין חילוק דהא היבש ג"כ נאכל כמו שהוא חי עם לחם ומים יעו"ש. ועיין בדברינו לשם או' כ"ד שהבאנו ג"כ פלוגתא בזה וכתבנו שם בשם האחרונים דכיון דבש"ג דרבנן יש להקל יעו"ש.

א

כח) [סעיף ג'] פנאד"ה שאפאה עכו"ם אסורה וכו' והיינו פשטיד"ה של דגים ואם אפאה עכו"ם אסורה משום שהדגים הם בעין ואסורים משום בש"ג וגם העיסה אסורה שבלועה מאיסורי דרבנן. שו"ג או' ח' בשם הג"א פ' אין מעמידין.

א

כט) אבל שומן בשר או של אווזא סתמן כבר מהותך ואין בו משום בש"ג דאין בישול אחר בישול. ט"ז סוף סק"ב. ש"ך סק"ה כנה"ג בהגה"ט או' ט"ו. פר"ת או' ז' מנ"י על התו"ח כלל ע"ה או' כ"ג. לה"פ או' ו' בל"י או' ז' שו"ג שם. חכ"א כלל ס"ו או' ו'. ערוך השלחן או' כ"א.

א

ל) ואם אפה עכו"ם פאנדי"ש עם שומן חי של בשר דינו כשומן דגים ואסור. ש"ך שם. כנה"ג שם. פר"ח שם. לה"פ שם. בל"י שם. שו"ג שם. חכ"א שם. והיינו אם היה השומן חי שלא נתבשל אפי' כמאכל בן דרוסאי אבל אם נתבשל כמאכל בן דרוסאי ואח"כ בשלו העכו"ם שרי כמ"ש לקמן סעי' ח' וכ"כ הפר"ת שם. לה"פ שם.

א

לא) וה"ה פאנאד"ה של בשר שקורין פשטיד"א דמשימין בו מולייתא של בשר חי דהוי כמו פאנאד"ה של דגים שאסור. כנה"ג שם. שו"ג שם.

א

לב) ואם לקחו דגים ומעכו אותם וערבו אותם בבצק עד שנעשה הכל כעיסה אחת שרי והגם שימצא חתיכות קטנות של דג בעינם שרי. פר"ת לעיל סי' קי"ב או' ט' ומשמע דוקא אם מעכם ונשאר איזה חתיכות קטנות שלא נתמעכו היטב שרי. אבל אם לא מעכם רק שחתכם לחתיכות קטנות והניחם בתוך העיסה שנראים לעינים בתוך הפת יש בהם משום בש"ג וע"כ המניחים חתיכות קטנות בשר בתוך העיסה הנראים לעינים בתוך הפת והאופה עכו"ם לא סגי בשגירת התנור כמו פת אלא הוי כתבשיל וצריך הישראל להדביקו בידיו בתנור דהוי כנותן קדרה על האש דלקמן סעי' ח' וכנותן מחבת לתוך התנור למקום הראוי להתבשל בו דלקמן סעי' ז' יעו"ש. ואם אופה בפורנ"א מניחו הישראל קרוב לאש מקום הראוי להתבשל בו כנז' ולענין ברכה אם יברך עליו המוציא או במ"מ נת' בדברינו לאו"ח סי' קס"ח או' נ"ד ואו' קל"ז כי יש פלוגתא בזה יעו"ש.

א

לג) שם. מפני שהשומן נאסר כשהוא בעין וכו' והגם דכתבנו לעיל או' טו"ב דבש"ג בטל ברוב שאני הכא שהשומן נראה וניכר בעין בתוך הפת. מנ"י על התו"ח כלל ע"ה או' כ"ו. חו"ד בהשמטות בסי' קי"ח וכתב וכנ"ל בירקות שכתב הש"ע דמיירי שהשומן ניכר אבל כשאינו ניכר מותר. וכ"כ ערוך השלחן או' כ"א.

א

לד) [סעיף ד'] יש מי שמתיר בשפחות שלנו. הקנויות לנו למלאכה דעבד דישראל הוא דקנוי לו למעשה ידיו ומוזהר עליו בשבת מה"ת וליתא בכלל עכו"ם והילכך ליתיה בכלל גזירות דידהו. ב"י ריש הסי' בשם תשו' הרמב"ן. ט"ז סק"ג. ש"ך סק"ז. ביאור הגר"א או' ט' ועיין באו"ח סי' ד"ש סעי' א' ובדברינו לשם בס"ד.

א

לה) שם. ויש מי שאוסר וכו' וכ"ה דעת הש"ע דבכל מקום שמביא יש ויש דעתו לפסוק כסברא אחרונה אם לא בשעת הדחק דיש לסמוך על סברא ראשונה אם היא להקל כמ"ש בדברינו לאו"ח סי' י"ג או' ז' יעו"ש וכ"כ הכנה"ג בהגב"י סוף או' ח' דבמקומות הללו אין נוהגין התר אפי' בשפחות שהן קנויות לנו אפי' בדיעבד ומיהו שמעתי מא"א דבשעת הדחק יש לסמוך אסברת הרמב"ן יעו"ש. והב"ד השו"ג או' ט'.

א

לו) ומיהו עבדים ושפחות הללו אם מלו וטבלו אעפ"י שמלו וטבלו בע"כ בישוליהם מותר. כנה"ג שם בשם הרדב"ז סי' מ"ט. שו"ג מחו' או' א' קהל יהודה סעי' ד' זב"צ או' כ"ד.

א

לז) שם הגה. ובדיעבד יש לסמוך אדברי המתירין. ושפחות הנשכרות שאין אנו מוזהרין עליהן בשבת כמ"ש באו"ח סי' ד"ש סעי' ג' לכ"ע יש לאסור ואפי' דיעבד. פר"ח או' ט' לה"פ או' ח' ומיהו עיין בש"ך סק"ז שמסתפק בדברי מור"ם ז"ל שכתב ובדיעבד יש לסמוך וכו' אי קאי איש מתירין שכתב הש"ע וה"ד בשפחות הקנויים או אפי' בשפחות הנשכרות דיש לסמוך אדברי המתירין בש"ג בבית ישראל והוא דעת ר' אברהם שהביא הטור א"נ דסמיך אטעמא שכתב אח"כ דא"א שלא יחתה אחד מבני הבית מעט יעו"ש. והב"ח כתב דנהגו היתר בכל שפחות עכו"ם נשכרות מטעם שכתב מהרא"י דא"א שלא יחתה א' מבני הבית מיהו צריך שיהא ישראל יוצא ונכנס כדי שלא תשים דבר איסור בתוך התבשיל להשביח חלקה יעו"ש.

א

לח) שם בהגה. ואפי' לכתחלה נוהגין להקל וכו' היינו מנהג. בני אשכנז אבל לספרדים שקבלו חומרות פסק הש"ע אין להתיר אלא רק בשפחות הקנויות ובשעת הדחק כמ"ש לעיל או' ל"ה יעו"ש.

א

טל) שם בהגה. כי א"א שלא יחתה כו' משמע מכאן דאפי' לא כיון להתיר התבשיל ע"י חיתוי זה דמותר וכ"כ בד"מ או' א' ולקמן בהגה סעי' ז' ומיהו יש חולקין בזה וס"ל שצריך לכוין בחיתוי להכשיר התבשיל כמ"ש לקמן או' נ"א יעו"ש. וגם זהו לדברי מור"ם ז"ל אבל לדברי הש"ע אין חיתוי מועיל לתבשיל כמ"ש לקמן סעי' ז' יעו"ש.

א

מ) [סעיף ה'] עכו"ם שבישל ולא נתכוון לבישול מותר כיצד עכו"ם שהצית אור באגם כדי להעביר החציר ונתבשלו בו חגבים הרי אלו מותרים וכו' וה"ה אם הצית אור בתנור בית החורף להחם הבית והיה עומד קדרה שם, והעכו"ם לא ידע מזה ונתבשל מותר. חכ"א כלל ס"ו או' יו"ד.

א

מא) שם. עכו"ם שבישל ולא נתכוין לבישול וכו' מבואר בגמ' שאם הסיק הגוי התנור לייבש בו יתד לח או כיוצא וטמן הישראל בו בלא ידיעת הגוי שום דבר לאפות בו מותר אבל בידיעת הגוי לגירסת הרי"ף אסור שמא נתכוון הגוי לבשל אותו דבר וכן דעת הרא"ש והטור. ורי"ו כתב שכן עיקר ורבים מן הפו' חלוקים בזה והיכא דליכא הפ"מ ראוי לחוש לזה. פר"ח או' י"א. ומיהו התו"ח כלל ע"ה דין כ"ב כתב כדברי האוסרים וכ"נ דעת המנ"י שם או' מ"ג. וכ"כ הפר"ת או' ח' חכ"א שם. ומ"מ כיון דאיכא פלוגתא בזה והוא במילתא דרבנן יש לפסוק כדברי ספר"ח דבהפ"מ יש להקל. וכ"פ ערוך השלחן או' כ"ח. וכן הסכים זב"צ או' כ"ו.

א

מב) [סעיף ו'] כל שבישלו ישראל מעט וכו' לפיכך אם הניח עכו"ם בשר או קדרה ע"ג האש והפך ישראל וכו' ואם הניח ישראל וגמר הגוי אעפ"י שגמר הגוי קודם שהגיע למב"ד ע"י הנחת ישראל כיון שלא סילקו מע"ג האור מהני אבל אם הניח עכו"ם ע"ג האש וגמר ישראל אפי' שהגיע למב"ד ע"י הנחת עכו"ם כיון דליכא סילוק מע"ג האש מהני גמר ישראל. פר"ח או' י"ב. אבל הפר"ת או' ט' חלק על חלוקה שנייה וכתב דדוקא אם גמר ישראל קודם שהגיע למאכל בן דרוסאי אבל בתר הכי לא מהני וכפסק הש"ע בסעי' ט' יעו"ש. וכ"כ לקמן או' נ"ח בשם הכנה"ג וכן הסכים זב"צ או' כ"ז.

א

מג) שם. וגמר עכו"ם הרי זה מותר. וכגון שלא הפכו מצד שהוא מונח על הגחלים ולהניחו מצד אחר דא"כ היינו סילקו ואסור כדלקמן סעי' י"א. ב"י. קהל יהודה סעי' ו'.

א

מד) מעשה שהיה בדג א' שטיגנה אותו הנכרית במחבת והצד התחתון נתבשל לגמרי ע"י הנכרית אבל הצד העליון לא נתבשל כלל ועודנו חי לגמרי ואח"כ באה הישראלית והפכה את הדג הנז' במחבת והצד העליון נעשה למטה ונתבשל ע"י הישראלית יען כי כן דרך הדג שאם לא יהפכו העליון לתחתון אותו הצד לא יתבשל כלל זהו ודאי שהדג אסור משום שנתבשל צד א' ע"י נכרית וזהו גרע משנתבשל ע"י גוי כמב"ד דהכא הצד הראשון נתבשל לגמרי ע"י הנכרית ואין לומר שחצי הדג שנתבשל ע"י הנכרית יהיה אסור והחצי שנתבשל ע"י הישראלית יהיה מותר ונחלוק את הדג בעביו חדא שהחצי המותר בלע מן האסור וליכא רוב כדי שיתבטל ברוב וגם לסברת המתירין שהביא מרן בסעי' ט"ז שפליטת הבש"ג מותר אפ"ה זה הדג אסור יען שהצד המותר בלע שומן בעין מן הצד האסור דהדגים יש בהם שמנונית הרבה ונבלע מצד לצד ועוד מי מפיס לנו שעד כאן נתבשל ע"י הגוי ועד כאן ע"י ישראל וע"כ הדג הזה אסור. זב"צ או' ל' ומיהו אם לא נתבשל לגמרי ע"י הנכרית ואפי' אם נתבשל כמב"ד יש להכשיר והגם שכתב לקמן בסעי' ט' דאין להתיר אלא א"כ הוא ע"ש וכו' נראה דהכא עדיף טפי כיון דצד השני עודנו חי ואינו דומה לנתבשל כולו למאכל בן דרוסאי ועוד הא כתב בהגה לשם ויש מתירין בכל ענין יעו"ש.

א

מה) הוה עובדא בשפחת ישראל שהטילה לתוך קדרת תבשיל שע"ג האור ב' ביצים בקליפותיהם להתבשל והקדרה הניחתה יהודית עם התבשיל ע"ג האור להתבשל. הנה הגם דבהנחת ישראל סגי אע"ג שהגוי הגיס וסייע בתבשיל (כמ"ש לקמן סעי' י"א) והוי גומרו ביד גוי מ"מ היה מקום לחלק דהתם שאני שהניח הקדרה והתבשיל עצמו שמתבשל והוא כדי להפקיע בישול גוי אבל הכא דפנים חדשות באו לכאן דכשהניחה היהודית לא היו שם הביצים לא יועיל הנחת הקדרה ומ"מ יש להתיר התבשיל בפשיטות כשיש בו רוב בעלמא דבש"ג בטל ברוב. ברכ"י בשיו"ב או' יו"ד בשם בתי כהונה כ"י. פאת נגב חי"ד סי' כ"ד. זכ"ל או' ב' זב"צ או' כ"ח. ועיין לעיל או' טו"ב.

א

מו) שם הגה. ואפי' לא היה מתבשל בלא סיוע העכו"ם. עיין ש"ך סק"ח מ"ש להשיג על זה וסיים ומ"מ לענין דינא צ"ע כיון שבש"ס איתא בהדיא דהיכא דהניח ישראל בשר ע"ג גחלים ובא עכו"ם והפך בו אסור אם לא היה מתבשל בלא סיוע העכו"ם יעו"ש. וכ"כ כנה"ג בהגב"י או' ל"ז על דברי מור"ם הנז' דהם דברים תמוהים שנראים הפך הגמ' וכ"כ הפר"ח או' י"ג דבגמ' מבואר היפך מזה וכ"כ הפר"ת או' יו"ד. ברכ"י בשיו"ב או' י"א וכתב וכן העלה לאסור מהר"י זיין בתשו' כ"י וע"כ כתב דיש למחות בנוהגים ליתן הבשר ע"ג הגחלים והגוי עומד על ימינו להפך הבשר עד שנצלה. ועיין לעיל או' מ"ג.

א

מז) [סעיף ז'] אין שגירת התנור מועלת אלא בפת וכו' לפיכך הרוצה לבשל מחבת בתנור של עכו"ם צריך שיתן ישראל המחבת לתוך התנור וכו' רבים טועים בזה שאחר שהניחוה במקום הראוי הגוי מגביה אותה ברחת ומכניסה יותר בפנים וזה אינו כלום כדלקמן סעי' ח' פר"ח או' י"ד. והרב מהר"י זיין בתשו' הנז' חלק עליו דאין ראיה מהתם והעלה דהקפידה היא שלא יסלקם הגוי מהאור עד שיתבשל. וכתב שכן מצא כדבריו בתשו' הרדב"ז (והוא בנדפסות ח"א סוף סי' ג' וח"ג סי' תקכ"ז) כ"י סי' אלף תי"ו. ברכ"י בשיו"ב או' י"ב. זכ"ל ח"ג דף ס"ו ע"ב. ער"ה או' ז' ור"ל דהקפידה היא שלא יסלקם הגוי לגמרי מהאור עד שיתבשל כמב"ד אבל אם מגביה אותה ברחת ומכניסה יותר בפנים שרי וכמבואר בתשו' הרדב"ז שם ובער"ה שם.

א

מח) ומיהו אם המחבת הוי מפשטיד"ה של בשר וטגנו וטגנו הבשר כבר בבית כמב"ד בהשלכת קיסם סגי דומיא דשאר פת ישראל. פר"ח שם. לה"פ או' י"ג. בל"י או' י"א. שו"ג או' ט"ז. זכ"ל או' ב' זב"צ או' ל"ב.

א

מט) שם. למקום הראוי להתבשל בו. ואם הניחו ישראל במקום שלא היה מתבשל לפחות כמב"ד יש לאסור אפי' דיעבד. פר"ח סוף או' י"ג. לה"פ או' י"ב. וה"ד לספרדים שקבלו חומרות הש"ע אבל לאשכנזים שנוהגין כקולות שכתב מור"ם בהגה בדיעבד שרי וכ"כ הבל"י סוף או' יו"ד.

א

נ) שם הגה. ויש חולקין וס"ל דהדלקת האש או חיתוי בגחלים מהני וכו' אך יזהר כשמחתה בגחלים שאותו החיתוי יועיל לתקן האש ויועיל למהר בישולו ביד ישראל. או"ה כלל מ"ג דין יו"ד. ש"ך סק"ט. פר"ח או' ט"ו. וכ"מ בש"ס ופו' דבעינן שהישראל יעשה קירוב בישול. ש"ך שם.

א

נא) שם בהגה. ואפי' חיתוי בלא כוונה מהני ומועיל. מיהו בהגהות או"ה שבסוף הספר כלל מ"ג דין יו"ד כתב צריך שיכוין לסייע בתיקון האש ולהכשיר אבל אם זרק בלא"ה הקיסם לאשו של עכו"ם אסור. ש"ך סק"י. בל"י או' י"ג. וכ"כ לעיל סי' קי"ב או' נ"ב בשם כמה פו' יעו"ש. וע"כ אין להקל אם אין הפ"מ או בשעת הדחק ובפרט לפסק הש"ע דאין מועיל חיתוי כלל בבש"ג. ועיין לקמן או' נ"ד.

א

בנ) שם בהגה. ולא השליך שם קיסם וכו' משמע אבל השליך קיסם מועיל גם בבש"ג וכ"ה בסמ"ק ובאו"ה להדיא. ש"ך ס"ק י"א. פר"ח או' ט"ז. לה"פ או' ט"ו. בל"י או' י"ב. והיינו לסברא זו דעת המקילין אבל לפסק הש"ע אין מועיל השלכת קיסם בבש"ג כמ"ש אין שגירת התנור מועלת וכו'.

א

גנ) שם בהגה. וי"א דאפי' לא חיתה ישראל ולא השליך שם קיסם וכו' ומיהו כל זה אינו עיקר לדינא אלא כפסק הש"ע ואף בדיעבד אסור. פר"ח שם וסוף או' י"ג. לה"פ שם. והיינו למנהג הספרדים שקבלו חומרות פסק הש"ע וכ"כ זב"צ או' ל"א דלדידן בני הספרדים אין לנו אלא דברי מרן ז"ל דקבלנו הוראותיו לא הדלקת האש ולא השלכת קיסם וכ"ש חיתוי אינו מועיל כלל אצל בש"ג ואפי' בדיעבד אסור.

א

דנ) שם בהגה. וי"א דאפי' לא חיתה ישראל ולא השליך שם קיסם וכו' אבל באמת הם קולות גדולות ואין ראוי לסמוך ע"ז רק בשעת הדחק ובבית ישראל. ערוך השלחן או' מ"ד.

א

הנ) [סעיף ח'] נתן ישראל קדרה על האש וסלקה ובא עכו"ם והחזירה אסור. לאו דוקא שהישראל סלקה אלא ה"ה אם העכו"ם סלקה לאיזה צורך שיש לו בזה והחזירה דאסור. ט"ז סק"ט. ש"ך ס"ק י"ב. פר"ח או' י"ד בל"י או' י"ד. מיהו הש"ך שם כתב דלפי מה דק"ל דאפי' הדליק ישראל האש או השליך קיסם שרי בהא נמי שרי. והב"ד הלה"פ או' י"ז. והיינו לפי דברי המקילים שכתב בהגה בסעי' הקודם אבל לפי פסק הש"ע אסור גם לדברי הש"ך.

א

ונ) שם. אלא א"כ הגיע למב"ד שהוא שליש בישולו וכו' ואם הוא ספק אם הגיע למב"ד שרי כדלקמן סעי' י"א וכ"כ חכ"א כלל ס"ו סוף או' ט' בהגה.

א

זנ) שם. שם. שהוא שליש בישולו. כ"כ הרשב"א בתה"ב וכן פירש"י בשבת דף ך' ע"א ובכמה דוכתי ואעפ"י שמדברי הרמב"ם בפ"ט מה' שבת נראה שהוא חצי בישולו כדאי הם רש"י והרשב"א לסמוך עליהם באיסור בש"ג דרבנן. ב"י. שו"ג או' י"ט. ולכן לענין שבת באו"ח סי' רנ"ד סעי' ב' פסק לחומרא חצי בישולו. ועיין בדברינו לשם סי' רנ"ג או' כ"ח כי שם נת' יעו"ש.

א

חנ) [סעיף ט'] אם בישלו עכו"ם כמב"ד וגמרו ישראל יש לאסור. ואין חילוק בין כשהניחו הגוי ע"ג האש ונתבשל כמב"ד והניחו בסל וגמרו ישראל לכשהניחו גוי ע"ג האש ונתבשל כמב"ד ולא הגביהו מעל האש ובא ישראל וגמרו דאסור. כנה"ג בהגב"י או' נ"ד דלא כפר"ח או' י"ח שכתב דאם הניחו העכו"ם ע"ג האש ולא הגביהו מעל האש אעפ"י שנתבשל כמאכל בן דרוסאי וגמרו ישראל מותר. וכ"כ לעיל או' מ"ב.

א

טנ) שם הגה. ויש מתירין בכל ענין. דדוקא לקולא אמרינן דכמב"ד הוי בישול שלא יאסרו אח"כ העכו"ם אבל לחומרא לא ועדיין מהני אם יגמור ישראל אח"כ. ט"ז סק"י. ועיין באו' שאח"ז.

א

ס) שם הגה. ויש מתירין בכל ענין. וכן הסכמת רוב הפו' ודלא כמהרש"ל באו"ש. ש"ך ס"ק י"ד. וכ"כ הער"ה או' יו"ד בשם הריטב"א בחי' ועיין הרא"ה בבד"ה דף ץ' שהתיר אפי' נגמר בשולו אם מצטמק ויפה לו אבל הרשב"א במשמרת הבית כתב דליכא מאן דמתיר לאחר גמר בישול כל אדם ע"ש. ומיהו נראה דכל שלא נגמר בישולו אפי' בישלו העכו"ם יותר ממב"ד מותר וכ"כ הסמ"ג לאוין קמ"ח והמרדכי בפ' אין מעמידין יעו"ש. ער"ה שם.

א

סא) ומ"מ אם בישל עכו"ם כמב"ד ולקחו מהאש וחזר בין אותו עכו"ם בין עכו"ם אחר וגמרן אסור ול"ד לדגים קטנים שמלחם עכו"ם וחזר וצלאן לקמן סעי' י"ב דאמליחה לא גזרו אבל הכא תחלתו וסופו ביד עכו"ם מה לי בב"א או שלקחו בינתיים. פ"ת או' ג' בשם תפארת למשה.

א

סב) שם בהגה. וכן נוהגין. היינו מנהג בני אשכנז אבל לספרדים שקבלו חומרות הש"ע אין להתיר אלא א"כ הוא ע"ש וכו' כפסק הש"ע.

א

סג) חטים ששולקין אותם הדגים עד שמגיעים למב"ד וחוזרין ומיבשין אותם כדי לעשותם גריסין ושוב און נאכלין אלא ע"י בישול אחר נראה דכיון דאיסורא דרבנן הוא ויש מתירין הני חטים כיון דמתיבשין כ"כ דאינם נאכלים אלא ע"י בישול אחר והבישול הראשון אינו ניכר בהם מותרים ואפשר דאפי' האוסרים בתבשיל יתירו באלו החטים כיון דאינם נאכלים אלא ע"י בישול מחדש. מרן בשו"ת אבקת רוכל סי' ל' ברכ"י בשיו"ב או' י"ג. ער"ה או' י"א. זב"צ או' מ' ועיין לעיל או' ע'.

א

סד) ונראה דה"ה להפך אם שלקן ישראל וחזרו ונתייבשו ואח"כ בשלם הגוי אסורים אע"ג דהיו נאכלים אזלינן בתר השתא שנתייבשו ואין נאכלים אלא ע"י בישול הגוי. ער"ה שם. זב"צ או' מ"א.

א

סה) [סעיף יוד'] הניחו ישראל ע"ג גחלים עוממות וכו' ובא עכו"ם והפך בו ונתבשל אסור. ואם הניח גוי הבשר על האש ולא נתבשל אם לא שהישראל חתה בגחלים מותר כיון דהוא גרם הבישול. כנה"ג בהגב"י סוף או' ל"ג. אבל אם היה מתבשל בלא סיוע הישראל ואתא ישראל וחתה אפשר דלא מהני דלא אמרינן קרובי בישולא דישראל מילתא היא אלא דוקא היכא דהפיך בישרא ולא בחיתוי הגחלים. קה"י סעי' יו"ד.

א

סו) [סעיף יא'] הניח ישראל ע"ג האש והניח עכו"ם לשמרו וכו' והוא בענין שאין לחוש בו שהחליפן העכו"ם. ש"ך ס"ק ט"ו. פר"ח או' י"ט. לה"פ או' י"ח. ועיין לקמן סי' קי"ח סעי' יו"ד.

א

סז) שם. ואין ידוע אם סלקו העכו"ם וכו' ובשר שצולין בשפוד אעפ"י שהניח הישראל השפוד עם הבשר תחוב בו סמוך לאש במקום צלייתו אסור ליתנו לגוי להפכו כדי שיצלה אלא א"כ נצלה ביד ישראל כמב"ד שהרי אם לא היה הופכו הגוי לא היה נצלה מצד האחר כלל ועוד דאיכא למיחש שמא יסלקנו הגוי ויחזור ויניחנו ולאו אדעתיה דישראל שראש השפוד עשוי להשמט ממקום שהוא מונח בו וכשהוא נשמע וחזר הגוי והניחו נאסר. ב"י. מיהו הכנה"ג בהגב"י או' מ"ו כתב דהאידנא נהוג עלמא להתיר אפי' לכתחלה ולמד עליהם זכות יעו"ש. קה"י סעי' י"א.

א

סח) שם הגה. וכן כל ספק וכו' פי' כגון שיש ספק אם חתה ישראל או לא. ט"ז ס"ק י"א. וכ"ה באו"ה כלל מ"ג דין יו"ד. בל"י או' ט"ו. חכ"א כלל ס"ו סוף או' ט' בהגה. וה"ד לדברי המקילין בחיתוי כמ"ש לעיל סעי' ז' בהגה אבל לדברי הש"ע אפי' חיתוי בודאי לא מהני כמבואר שם.

א

סט) [סעיף יב'] דגים קטנים וכו' והיינו אפי' גדולים קצת דאי קטנים ממש הא אמרינן בש"ס דאפי' נתבשלו דגים קטנים אין בהם משום בש"ג שאינם עולים עש"מ והב"ח כתב דהא דדגים קטנים אינם עולים עש"מ היינו בדגים קטנים שגידול שלהם גדול ואותם דגים בקטנותן אינם חשובים ואינם עולים עש"מ אבל דגים קטנים שגידול שלהם לעולם קטן הם חשובים ועולים עש"מ. ש"ך ס"ק ט"ז. פר"ח או' ך' לה"פ או' ך' בל"י או' ט"ז.

א

ע) שם. ואם צלאן עכו"ם אח"כ מותרין. ולפעמים שעושים אותם בקמח כדי לטגנם אין בכך כלום ובתר העיקר אזלינן והם הדגים והגם דכל דאית ביה מה' מינים הוא העיקר שאני כה"ג דעיקר שעושין הקמח הוא כדי שלא יתדבקו הדגים במחבת והגם שמוסיף קצת טעם מחמת הקמח עכ"ז לאו להכי עבידי ושרי. פר"ת או' י"ד. זב"צ או' מ"ד.

א

עא) שם. אבל דגים מלוחים גדולים אינם נאכלים אלא ע"י הדחק לפיכך אם צלאן עכו"ם אסורים ויש מתירין. וסברא ראשונה נראה עיקר. טור. וכ"ה דעת הש"ע שסתם כדעת האוסרים אלא שהביא היש מתירין לומר דיש לסמוך עליהם בהפ"מ או בשעת הדחק וכמ"ש המחב"ר לעיל סי' ט' או' ב' דכשסתם הש"ע לאסור וכתב ויש מכשירין היינו לסמוך על ההיתר בהפ"מ אלא שנכון להחמיר אף בהפ"מ יעו"ש וכ"ה בדברינו לאו"ח סי' י"ג או' ז' יעוש"ב. ונראה הגם שכתב המחב"ר והנכון להחמיר אף בהפ"מ הכא בבש"ג דרבנן א"צ להחמיר כ"כ אלא בהפ"מ או בשעת הדחק יש לסמוך אמתירין.

א

עב) שם הגה. וכן כל דבר שנאכל חי ע"י הדחק וכו' וחבושים וערמונים אינם נאכלין חיין אלא ע"י הדחק ויש בהם משום בש"ג. או"ה כלל מ"ג דין ג' ומיהו התו"ח כלל ע"ה סוף דין ט"ז כתב על דברי האו"ה הנז' דאינו נראה בערמונים דהא בכל מדינות אלו רוב אכילתן חיין עכ"ל והב"ד הש"ך ס"ק י"ז. וכבר כתבנו לעיל או' ו' דהולכים בזה לפי המקום והזמן אם רוב המקום ההוא אוכלים אותם חיים אין בהם משום בש"ג ואם לאו יש בהם יעו"ש וכן לענין חבושים כבר כתבנו לעיל או' כ"ו דיש מקום שאוכלין אותם חיים ואין בהם משום בש"ג ויש מקום שאין אוכלין אותם חיים אלא ע"י הדחק ויש בהם משום בש"ג יעו"ש. וכן אתה דן לכל דבר ודבר כיוצא בזה שהכל לפי המקום והזמן וא"צ להאריך.

א

עג) שם בהגה. ובשר מלוח אינו נאכל כלל כמו שהוא חי ואסור אם נתבשל ע"י עכו"ם. ואם מלחו הרבה ונשתהה במלח זמן רב עד שראוי לאכילה כך בלא בישול אין בו משום בש"ג. ט"ז ס"ק י"ג. כנה"ג בהגב"י או' ס' מנ"י על התו"ח כלל ע"ה או' מ"ד. בל"י או' י"ז. שו"ג או' כ"ז.

א

עד) [סעיף יג'] דג שמלחו עכו"ם ופירות שעשנן וכו' הרי אלו מותרין וכו' והמבושל בחמי טבריה לא איתברר ומשמע דשרי דומיא דמעושן ואינך והכי משמע מדברי מור"ם בהגה. קה"י סעי' י"ג. והיינו אם נתבשל כ"כ עד שראוי לאכילה בלא דחק וכמ"ש בש"ע.

א

עה) שם. דמלוח אינו כרותח בגזירה זו והמעושן אינו כמבושל. גם במעושן אם בשלם גוי אח"כ מותרים כמו הדגים מלוחים דמאחר דבעת עישונם נאכלים כמות שהם חיים שוב אין בהם משום בש"ג אבל דגים גדולים המעושנים שאין נאכלים חיים ע"י עישונם כ"א ע"י הדחק אם בישלם גוי אחר שעישנם בזה יש להחמיר ג"כ כמו במלוחים. כנה"ג בהגב"י או' ס"ב. פר"ח או' כ"ג. מנ"י על התו"ח כלל ע"ה או' מ"ו. ודלא כהפר"ת או' ט"ז דלא הבין כן דברי ב"י.

א

עו) וה"ה אם עושים דברים שהם ראוים לאכילה ע"י היובש אין בו משום בש"ג. כנה"ג שם. בל"י סוף או' י"ח. זב"צ או' ן'.

א

עז) חגבים אם נמלחו ואח"כ בישלם הגוי מותרים כדין דגים קטנים. שו"ת יכין ובועז ח"א סי' ס"ד. ער"ה או' י"ט. זב"צ או' נ"א.

א

עח) שם. והמעושן אינו כמבושל. ולהיש מתירין בסעי' י"ב דגים גדולים מלוחים שבישלם עכו"ם ה"ה דגים גדולים מעושנים שבישלם עכו"ם מותרים וכ"כ הב"ח בקו"א ש"ך ס"ק י"ח. בל"י או' י"ח. ועיין לעיל או' ע"א.

א

עט) שם הגה. גם כבוש אינו כמבושל וכו' כרוב כבוש של עכו"ם והוברר שיש כובשים בכלים שמשתמשים בהם חומץ או גבינה מלוחה ולא נודע מי כובש בכלים מיוחדים לכך אסור לקנות מהם אפי' לא היו הכלים ב"י משום דכבוש כמבושל ודבר חריף משוי לכלי ב"י. ברכ"י בשיו"ב או' ט"ו. בשם הרב בתי כהונה כ"י. אבל הער"ה או' ך' העלה להתיר יעו"ש.

א

פ) אבל כבוש עלי גפנים הנקראים יאפרקיס מותר לקנות מן הגוים. ברכ"י שם או' ט"ז משם הרב הנז' מיהו בעיקר עלי גפנים אם מותר לאוכלם מפני התולעים כבר כתבנו לעיל סי' פ"ד או' צ"ז באורך יעו"ש.

א

פא) [סעיף יד'] ביצה אעפ"י שראויה לגומעה חיה אם בישלה עכו"ם אסורה. והטעם דאכילה ע"י הדחק הוא ואף ליש מתירין דסעי' י"ב בדגים גדולים מודים כאן ובתמרים המרים דסעי' ט"ו שכאן אין נאכלין אלא ע"י דוחק גדול. ט"ז ס"ק י"ד. בל"י או' י"ט.

א

פב) שם. ביצה וכו' אם בישלה עכו"ם אסורה. ונראה דכל שבישל ישראל הביצה כל דהו אין בה משום בש"ג. פר"ת או' י"ז. זב"צ או' נ"ד. בן א"ח פ' חקת או' י"א.

א

פג) [סעיף טו'] תמרים המרים קצת וכו' ומיהו הני אגסין הקשין אעפ"י שרוב אכילתן ע"י צלי ובישול אם צלאן ובישלן עכו"ם מותרין דמ"מ נאכלין ג"כ חיים ועוד שרוב שבמינו עיקר אכילתו חי. או"ה כלל מ"ג סוף דין ד' ש"ך ס"ק י"ט. פר"ח או' כ"ד. לה"פ או' כ"ב. בל"י או' ך'.

א

פד) וכן תפוחים ושאר פירות שדרכן לאוכלן חיין אין בהם משום בש"ג. או"ה שם. ש"ך שם. פר"ח שם. לה"פ שם. בל"י שם. ומיהו אותם תפוחים שאינם ראוים לאכילה אפי' ע"י הדחק מחמת רוב חריפותם אית בהו משום בש"ג. פר"ת או' י"ט.

א

פה) וה"ה לאגוזים קטנים שעושים מרקחת ולימוני"ס ונאראנגא"ס קטנים שעושים מהם מרקחת יש בהם משום בש"ג וכ"כ בס' קרבן אהרן. כס"א או' ג' זב"צ או' נ"ו. ועיין לעיל או' כ"ד.

א

פו) בפ' כיצד מברכין דף ל"ח מתבאר שם בגמ' דתומי וכרתי נאכלין חיין ולפ"ז אין בהם משום בש"ג אלא שבזמנים הללו אין ספק שהתומי וכרתי רובא דעלמא אין אוכלים אותם חיין ועיקר אכילתם ע"י בישול וצ"ע. פר"ח או' כ"ד. ומיהו כבר כתבנו כמה פעמים דהכל לפי המקום והזמן ובמקומנו רובא דרובא אוכלים הכרתי כשהוא חי והתומי מעט דמעט שאוכלין אותו כשהוא חי וא"כ הכל לפי המקום והזמן. ועיין לעיל או' י"א ולקמן סי' קי"ד או' ל"ח. ועוד עיין באו"ח סי' ר"ה סעי' א' ובדברינו לשם או' ט' מה שהארכנו בזה יעו"ש.

א

פז) הלפת אעפ"י שיש מקצת בני אדם שאוכלים אותו חי בטלה דעתם וכ"פ הש"ע באו"ח סוף סי' ר"ה דכשאוכלו חי מברך שהכל וא"כ יש בו משום בש"ג. פר"ח שם. לה"פ או' כ"ב. בל"י או' ך' חכ"א כלל ס"ו או' ד' זב"צ או' נ"ח. ועיין בדברינו לשם או' ט"ו ואו' ט"ז.

א

חפ) וכל זה בשלוקים או מבושלים בקדרה אבל הצלויים באפר חם (ר"ל שמטמינים אותו באפר חם עד שיתבשל) שקורין מל"א אעפ"י שנעשה בהם טעם טוב עכ"ז מחמת שהם מלוכלכים באפר והוא דבוק בהם וא"א להתקנח מחמת שהוא דבוק בלחלוח שבהם ע"כ אין עולין עש"מ ושרים דמאיסי להו. בן א"ח פ' חקת או' י"ד ועי"ש מ"ש עוד טעמים. ולי נראה דא"צ לטעמים דכיון שהוא מלוכלך באפר מכל צדדיו ומודבק בו הו"ל כמעושן שאין בו משום בש"ג וגם שזה יותר גרוע מהמעושן שמלוכלך באפר ומודבק בו ואינו נאכל עד שקולפין אותו מן האפר המודבק בו.

א

טפ) [סעיף טז'] כלים שבשל בהם העכו"ם וכו' צריכים הכשר וי"א שא"צ. וכבר כתבנו לעיל או' ע"א דכל היכא שסותם הש"ע לאסור ואח"כ כותב ויש מתירין דדעתו לפסוק כסתם יעו"ש. וא"כ ה"נ צריכין הכשר. וכ"פ מור"ם ז"ל בתו"ח כלל ע"ה דין ט"ז. פר"ת או' י"ט. חכ"א כלל ס"ו או' י"א. ערוך השלחן או' ן'.

א

צ) שם. צריכים הכשר. ואפי' אם אינו בן יומו בעי הכשר ולא אמרינן כיון דעיקר איסורו מדרבנן ורבנן הוא דגזרו כלי שאינו ב"י לשתרי. כס"א או' ד' והגם דהער"ה או' כ"ב כתב דרוב האחרונים ס"ל דכלי שאינו ב"י באיסור דרבנן מותר לכתחלה מ"מ כתב השפ"ד סי' צ"ג או' ג' ד"ה והנה דהלכה מרווחת היא בישראל אפי' איסור דרבנן שנבלע בכלי לא מהני טעם לפגם יעו"ש מיהו בכלים דחייש עלייהו דילמא פקעי במי הגעלה ויש הפ"מ הו"ל כדיעבד ויש לסמוך על המתירין להשתמש בהו אחר מעל"ע. וכ"כ בן א"ח פ' חקת או' כ"ד.

א

צא) שם. צריכים הכשר. ואם נתבשל בהן בדיעבד ויש רוב בתבשיל שרי דבש"ג בטילים ברוב. ש"ך ס"ק כ"א. לה"פ או' כ"ג. בל"י או' כ"א. חכ"א שם. ועיין לקמן או' צ"ג.

א

צב) אם רחצו קדרה שנאסרה מחמת בש"ג עם קדרות הרבה לא נאסרו הקדרות וגם אם היה שומן דבוק בה לא נאסרו דבש"ג בטל ברוב ודלא כמהרשד"ם חי"ד סי' מ"א דמצריך ס' כנה"ג בהגב"י או' ע"ו. קהל יהודה סעי' ט"ז. זב"צ או' ס' וה"ד אם רחצו אותם בחמין ע"ג האור דאי לא"ה אינו אוסר.

א

צג) אם צלה הגוי בשר כשר בשפוד ואח"כ צלה הישראל באותו שפוד לפי מ"ש לעיל או' צ"א דבש"ג בטילים ברובא הבשר מותר דודאי יש רוב נגד הפליטה דהרוב הוא נגד הפליטה כמ"ש חכ"א כלל ס"ו או' י"א דבדיעבד אם בישל בלא הגעלה התבשיל מותר כיון דיש עכ"פ רוב נגד הפליטה עכ"ל והיינו אם הוא ב"י דאם אינו ב"י אפי' כלי של איסור בדיעבד שרי כנודע.

א

צד) ואם הבשר שצלה העכו"ם הניחו בתוך כלי צונן אפי' אם היה הבשר חם שהיס"ב לא נאסר הכלי דגם בכלי אמרינן דין תתאה גבר כמ"ש לעיל סי' ק"ה סעי' ג' בהגה וכיון שהכלי צונן לא נאסר. והגם דאעפ"י דהכלי צולן נאסר כדי קליפה כמ"ש בדברינו לשם או' מ"ז וכ"כ הער"ה בסי' זה או' כ"א דהכלי נאסר כדי קליפה מ"מ כיון דבש"ג בטל ברוב כמ"ש לעיל או' צ"א וכנגד הקליפה ודאי יש רוב וגם י"א דבבש"ג א"צ הכשר נראה דבכה"ג המקיל להשתמש בכלי זה בלא הגעלה לא הפסיד והמחמיר תע"ב.

א

צה) שם. ואף לדברי המצריכין הכשר אם הוא כלי חרס מגעילו ג' פעמים וכו' וה"ד לאחר מעל"ע שנעשה אינו ב"י. סול"מ שבסוף התו"ח כלל ע"ה דין י"ד. אמנם הער"ה או' כ"ב כתב על דברי סול"מ הנז' דליתא אלא דאפי' הכלי ב"י מותר להגעילו ג"פ כיון שהוא איסור דרבנן שאין לו עיקר מה"ת וכ' להוכיח כן מש"ס ופי' יעו"ש.

א

צו) שם הגה. עכו"ם שבשל לחולה בשבת מותר למו"ש אפי' לבריא וכו' אלו הם דברי הר"ן בשם הרא"ה והביאם ב"י אבל במשמרת הבית להרשב"א כתב ע"ז וחלילה וחס שלא הותר אפי' לחולה עצמו אלא בעת הצורך בלבד דהיינו בשבת הא למו"ש חוזר לאיסורו וכ"ש לבריא. ט"ז ס"ק ט"ו. כנה"ג בהגב"י או' ע"ט וכתב שכן דעת הש"ע שהשמיט בסי' זה סברת הרא"ה. פר"ח או' כ"ו וכתב ודלא כהש"ך בנה"כ ולקמן סוף סי' קכ"ג. פר"ת או' י"ט. מנ"י על התו"ח כלל ע"ה או' כ"ט. לה"פ או' כ"ד. בל"י או' כ"ב ער"ה או' כ"ד. חכ"א כלל ס"ו או' י"ב. וכן כתבנו באו"ח סי' שי"ח או' ל"א וסי' שכ"ח או' קכ"א בשם כמה פו' יעו"ש.

א

צז) מיהו אם אין לו לחולה לאכול במו"ש כ"א זה התבשיל יש להתיר. חכ"א שם. וכ"כ בסי' שכ"ח שם.

א

צח) ומשמע אבל אם בשל העכו"ם לחולה בשבת דבר שאין בו בש"ג מותר למו"ש מיד ואפי' לבריא. וכ"כ בסי' שי"ח שם.

א

צט) ולענין הכלים שבשל בהם העכו"ם בשבת דבר שיש בו משום בש"ג כתב הער"ה שם דא"צ הכשר דיש לסמוך בזה על הרא"ה יעו"ש וכ"כ חכ"א שם דהכלים יש להתיר אחר מעל"ע אפי' בלא הגעלה. אמנם בספרו ח"א ה' שבת כלל ס"ט או' ט"ז כתב דהכלים צריכין הכשר ובדיעבד אם בישל בו ויש רוב בתבשיל (היינו אם הוא ב"י) מותר והמיקל שלא הגעיל כלל לא הפסיד יעו"ש. וכ"כ הברכ"י בסי' זה בשיו"ב או' י"ח בשם בתי כהונה דלכתחלה ראוי למיחש לחומרא ולהכשירו. וכן באו"ח סי' שי"ח או' ל"ב הבאנו פלוגתא בזה וכתבנו שם דלענין דינא דלכתחלה יש להחמיר ולהכשירם והמיקל שלא להגעילם כלל ולהשתמש בהם אחר מעל"ע לא הפסיד יעו"ש ואם הם כלי חרס ממינים דחייס עלייהו שמא פקעי במי הגעלה בלא"ה כבר כתבנו לעיל או' ץ' דבזה יש לסמוך על המכשירין ומותר להשתמש בהם בלא הגעלה אחר מעל"ע יעו"ש.

א

שהוא חי. עבה"ט של מהרי"ט ז"ל שכתב דעיקר הגזירה היתה משום חתנות כו' וע' בס' תפארת למשה שכתב דלפי טעם זה שרי בישול של מומר דמשום חתנות ליכא (עיין לעיל ר"ס קי"ב מ"ש שם) אלא שהיה עוד טעם מבואר בב"י דשמא יאכילנו דברים אסורים ולפ"ז גם בישול של מומר אסור דהוי ככופר לכל התורה כולה ושמא יאכילנו דברים האסורים ע"ש ולפ"ז ה"ה מומר לחלל שבת בפרהסיא או לכל התורה כולה חוץ משתים אלו דדינו כעובד כוכבים כדלעיל סי' ב' ס"ה ולקמן הי' קי"ט גם כן בישולו אסור:

ב

חיתוי בגחלים מהני. עיין בתשובת רדב"ז החדשות סימן ג':

ג

בכ"ע. עבה"ט ועיין בספר תפארת למשה שכתב דמ"מ אם בישל עובד כוכבים כמאב"ד ולקחו מהאש וחזר בין אותו עובד כוכבים בין עובד כוכבים אחר וגמרו אסור ול"ד לדגים קטנים שמלחן עובד כוכבים וחזר וצלאן לקמן סעיף י"ב דאמליחה לא גזרו אבל הכא תחלתו וסופו ביד עובד כוכבים מהלי בב"א או שלקחו בנתיים מיהו אם לקחו ישראל מהאש והחזירו עובד כוכבים צ"ע עכ"ד ע"ש:

ד

וכן נוהגין. ובשל"ה ד' ע"ו כתב דיש להחמיר כמהרש"ל דלא מהני אחר בישול מאב"ד ע"ש:

ה

הדחק. עבה"ט ועיין בתשובת מים רבים מסי' ט"ו עד סי' ך' ע"ש להתיר הערמונים והתורמסים ע"ש היטב:

ו

לבריא. עבה"ט ועיין באשל אברהם מ"ש לענין הכלים. ובספר חכמת אדם כלל ס"ו דין י"ב כתב דיש להתיר הכלים אחר מעל"ע אפילו בלא הגעלה ע"ש ועיין בחיי אדם כלל ס"ט דין ט"ז:

א

(סימן קי"ג סעיף ג') ונבלע בפת. ואף דבטל ברוב כדלעיל (סי' קי"ב ס"ד) בהג"ה הכא גרע דהשומן נראה וניכר בעין בתוך הפת והוי כההיא דלעיל (סקי"ב ס"ו) בהגהת מנ"י (כע"ח סקכ"ו):

ב

(סעיף ט' בהג"ה) וש מתירין בכל ענין. ובעי' גמרו ממש אבל לא היפוך בעלמא. דרישה:

א

וגם עולה על שלחן מלכים כו'. מדלא התנה המחבר שיהא נשתנה מברייתו ע"י האור אלמא דס"ל אפילו לא נשתנה אסור וכדעת הרמב"ם שהביא בב"י וכן דעת הרב בד"מ ובת"ח כלל ע"ה דין ט' וזה דעתו בהג"ה ס"ב שלא התיר האפונים אלא מטעם שאינם עולים על שולחן מלכים ולא מטעם דלא נשתנו מברייתן וכמ"ש בד"מ ובת"ח שם אבל באמת נראה עיקר בש"ס (דעבודת כוכבים סוף דף ל"ז) כהר"ן ורש"י דאין אסור משום בשולי עובדי כוכבים אלא כשנשתנה מברייתו ע"יהאור וכ"פ בהג"א פא"ט מא"ז וכן נראה דעת הרי"ף וכמו שכתב הר"ן וכן נראה דעת ראב"ן סי' ש"ג מיהו דעת שאר הפוסקים נראה דאין לחלק בזה:

א

עולה על שולחן מלכים. כתב האו"ה קרביים וקורקבן ובני מעיים אע"ג דאמרינן לעיל (ר"ס ע"ה) אוכליהון לאו בר אינש ולא הוי חה"ל מ"מ אסורים משום בישולי עובדי כוכבים ומביאו ד"מ וכתב עוד דכמהין ופטריות עולין על שלחן מלכים משום פרפראות ויש בו משום בשולי עובדי כוכבים וכ"פ בת"ח שם סוף דין ט"ו:

א

וכן נהגו בהם היתר כו'. וכתוב בת"ח ריש כלל ל"ה שנוהגין היתר בק"ק קראקא לקנות האגוזים שלמים (שקורין שטעכ"ל נוס"ן) שמבשלים העובדי כוכבים עכ"ל וכ"ה בסימני ת"ח כלל ע"ד דין ט"ז דמותר מטעם שאין עולין על שלחן מלכים:

א

דסתמן אינן ב"י. כדלקמן סי' קכ"ב:

א

פנאד"ה. של דגים. כן הוא בפוסקי' וכ' מהר"א מטיקטין בגליון המרדכי פא"ט דאלו שומן בשר או של אווזא סתמן כבר מהותך ואין בו משום בשולי עובדי כוכבים דאין בישול אחר בישול עכ"ל ואם אפה עובד כוכבים פנאדי"ש עם שומן חי של בשר דינו כשומן דגים ופשוט הוא:

א

אפילו למי שנוהג היתר בפת של עובד כוכבים. והיינו בפנאד"ה של עובד כוכבים אבל פנאד"ה של ישראל שאפאה עובדי כוכבים לא נהגו היתר בשום מקום כדלעיל בסי' קי"ב ס"ק ט"ז וה"ה דמשכחת לה להאי דינא בפנאד"ה של ישראל שאפאה עובד כוכבים והכשירו ע"י קיסם דמהני לענין פת כדלעיל סי' קי"ב סי"א ולא מהני לענין בשולי עובד כוכבים לדעת המחבר בסעיף ז' אבל למ"ש הרב שם דאפילו בבישול עובד כוכבים מהני קיסם לא משכחת להאי דינא אלא בפנאד"ה של עובד כוכבים וכ"כ ה"ר פרץ בסמ"ק סימן ר"ז:

א

בשפחות שלנו. שקנויות לנו דמלאכה דעבד העובד כוכבים דישראל הוא ומוזהר עליו בשבת מן התורה וליתיה בכלל עובד כוכבים והלכך ליתיה בכלל גזרות חתנות עכ"ל תשובת הרמב"ן שהביא בית יוסף וד"מ ובהנך שפחות מיירי המחבר אבל לא בשפחות שלנו שבארצות אלו שאין קנויות לנו רק שנשכרו לשנה ואין אנו מוזהרין עליהם בשבת כמו שנתבאר בא"ח סימן ש"ד וכ"כ הב"ח ולפ"ז מ"ש הרב ובדיעבד יש לסמוך אדברי המתירים לא א"ש בשפחות שלנו וצ"ל דקאי אשפחות דמיירי המחבר או ר"ל דיש לסמוך אדברי המתירין בישולי עובדי כוכבים בבית ישראל והוא דעת ר' אברהם שהביא הטור וכ"כ בד"מ ובת"ח כלל ע"ה דין י"ז בשם או"ה והוא באו"ה כלל מ"ג דין י"ג א"נ הרב לא דקדק בזה דעיקר דמילתא סמיך אטעמא דא"א שלא יחתה אחד מבני הבית מעט ועיין בא"ו של מהרש"ל סי' ע"ה מביא תשובת הרמב"ן סי' קמ"ט דיש מרבותינו מתירין בשפחות מטעם דאין איסור משום בישולי עובד כוכבים אלא בעושה מרצונו משום גזירת חתנות אבל אלו השפחות והעבדים שלנו שעושים בע"כ בין ירצו בין לא ירצו אין בזה קירוב הדעת ומ"מ אין דבריהם מחוורין ואין אנו סומכין ע"ז ואנו נוהגין איסור אפילו בדיעבד ע"כ עכ"ל וכן הוא בתשובת הרשב"א סימן ס"ח ולפ"ז י"ל דסברת המתיר שכתב המחבר הוא מטעם זה ולזה כתב הרב דיש לסמוך עליהם בדיעבד אלא דבב"י וד"מ לא נזכר טעם זה:

א

ואפילו לא היה כו'. לכאורה קשה דהוא נגד הש"ס דעבודת כוכבים (דף ל"ח ע"א) ומביאה ב"י דאמרינן אי דלא הפך בה עובד כוכבים לא הוי בשיל בשולי עבודת כוכבים הוא ואסור וכן הוא בפוסקים וב"י וגם באו"ה כלל מ"ג דין ט' דאם הניח הישראל בשר על גבי גחלים שלא היה ראוי להתבשל ולצלות ובא עובד כוכבים והפך בהן ונתבשל מותר עכ"ל וצ"ע ונראה דס"ל להאו"ה והרב דנהי דמדינא דש"ס אסור בכה"ג מ"מ הא גם חיתוי וקיסם אסור מדינא דש"ס דהא לא היה מתבשל בלא סיוע העובד כוכבים ואפ"ה אנו מתירין אלא היינו מטעמא דקי"ל דכי היכי דמהני קיסם לעיל סימן קי"ב ס"י ה"ה בבשולי עובד כוכבים וכמ"ש הר"ף בסמ"ק ואו"ה כלל מ"ג וא"כ כי היכי דקיסם בפת לא שרי מדינא דש"ם כמ"ש הפוסקים בסי' קי"ב אלא דסמכינן אמ"ש בחילופי מנהגים דבין בני א"י ובין בני בבל דמהני והנח להם לישראל שיהו שוגגין כו' וכמ"ש הרא"ש והטור בסי' קי"ב א"כ ה"ה בבשולי עובד כוכבים וכן הרמב"ן שהביא הר"ן פא"מ דחה הך דקיסם מש"ס דלעיל ע"ש ולפ"ז הא דלא הגיה הרב בסעיף י' מידי אדברי המחבר היינו משום שסמך עצמו אמ"ש קודם לכן ואפשר לומר דכאן מיירי שהניח הישראל הגחלים הלכך אע"פ שלא היה מתבשל בלא סיוע העובד כוכבים שרי דהוי כהדלקת האש בהג"ה ס"ז דשרי וטעמא כיון דהישראל עשה השלהבת שרי ולקמן סעיף י' מיירי שהניח העובד כוכבים הגחלים והלכך אע"פ שהניח הישראל הבשר ע"ג גחלים כיון דלא היה מתבשל בלא סיועת העובד כוכבים אסור אבל באו"ה ובת"ח שם משמע דבכל גווני שרי ע"ש וגם כאן משמע דלא מיתכשר אלא משום שהניח הישראל הבשר ע"ג גחלים ודוק ומ"מ לענין דינא צ"ע כיון דבש"ס איתא בהדיא דהיכא דהניח ישראל בשר ע"ג גחלים ובא עובד כוכבים והפך בו אסור אם לא היה מתבשל בלא סיועת העובד כוכבים וכ"כ הפוסקים אלא דהאו"ה והרב מקילין בזה ומטעמא דמדמי להו לקיסם וחיתוי וי"ל דל"ד לקיסם וחיתוי כמו שמחלק הר"ן פא"מ להדיא ע"ש:

א

או חיתוי כו'. וכתב האו"ה שם אך יזהר כשמחתה בגחלים שאותו חיתוי יועיל לתקן האש ויועיל למהר בישולו ע"י ישראל עכ"ל וכן משמע בש"ס ופוסקים דבעינן שהישראל יעשה קירוב בישול:

א

ואפילו חיתוי בלא כונה כו'. ובהגהה שבסוף ספר או"ה כלל מ"ג פסק שצריך שיכוין לסייע בתיקון האש להכשיר:

א

ולא השליך שם קיסם כו'. משמע אבל השליך קיסם מועיל גם בבשולי עובד כוכבי' וכן הוא בסמ"ק ובאו"ה להדיא:

א

וסלקה. לאו דוקא סלקה ישראל אלא ה"ה סלקה העובד כוכבים והחזירו אסור כמ"ש הרשב"א והט"ו בסעיף י' וי"א ובב"ח האריך לסתור ולבנות ולחלוק ע"ז ודעתו דבסילקו עובד כוכבים והחזירו שרי ויש לי להשיב על דבריו וכאן אין מקום להאריך כי למאי דקי"ל דאפילו הדליק ישראל האש או השליך קיסם שרי לא נ"מ מידי בהא דפשיטא דשרי ואף שכתבתי בס"ק ח' בשם הר"ן דיש לחלק מכל מקום כאן כיון דלא סלקו הישראל רק העובד כוכבים נראה דדמי מיהת לקיסם וכה"ג:

א

אסור. כיון שנתבשל ע"י עובד כוכבים בלא קירוב בישול דישראל הכי אמרינן בש"ס ופוסקים:

א

ויש מתירין. וכן הסכמת רוב הפוסקים ודלא כמהרש"ל בא"ו שלו:

א

והניח עובד כוכבים לשמרו. והוא בענין שאין לחוש בו שהחליפן העובד כוכבים כ"כ הפוסקים ופשוט הוא וע"ל סי' קי"ח סעיף י':

א

דגים קטנים כו'. כתבו התוס' ושאר פוסקים דהיינו אפילו גדולים קצת דאי קטנים ממש הא אמרינן בש"ס דאפי' נתבשלו דגים קטנים אין בהם משום בשולי עובד כוכבים שאינם עולים על שלחן מלכים והב"ח כתב דהא דדגים קטנים אינן עולים על שלחן מלכים היינו בדגים קטנים שגידול שלהם גדול ואותן דגים בקטנותן אינם חשובים ואינם עולים על שלחן מלכים אבל דגים קטנים שגידול שלהם לעולם קטן הם חשובי' ועולים על שלחן מלכים והביא ראיו' ע"ש:

א

וכן כל דבר כו'. וכ' האו"ה דחבושים וערמונים (הנקראים בל"א קעסטי"ן) אינן נאכלין חיין אלא ע"י הדחק ויש בהן משום בשולי עובד כוכבים ובת"ח כלל ע"ה סוף דין ט"ו כתב עליו ואינו נראה בערמונים דהא בכל מדינות אלו רוב אכילתן חיין עכ"ל ועיין בהגהות שבסוף ספר או"ה מ"ש לחלק בערמוני':

א

והמעושן אינו כמבושל. וכתבו ב"י וד"מ ומיהו משמע דאע"פ שעשנו ישראל אם בשלו עובד כוכבים אסור דומיא דדגים גדולים דבסמוך עכ"ל ולכאורה משמע דקאי גם אדגים קטנים אבל באו"ה כלל מ"ג דין ט"ז כתב דדגים קטנים אפילו עישנם עובד כוכבים ובשלם אח"כ שרי דעישון הוא שוה בכל מיניו למליחה ע"ש ולפ"ז להיש מתירין בסעיף י"ב דגים גדולים מלוחים שבישלם עובד כוכבים ה"ה דגים גדולים מעושנים שבשלם עובד כוכבים מותרים וכ"כ הב"ח בקונטרס אחרון:

א

תמרים כו'. כתב האו"ה כלל מ"ג דין ג' ומיהו הני אגסים ותפוחין אף ע"פ שרוב אכילתן ע"י צלי ובישול אם צלאן ובשלן עובד כוכבים מותרים דמ"מ נאכלים גם כן חיין ועוד שרוב עיקר אכילתן חי ע"כ:

א

כלים שבשל כו'. וכתב בת"ח כלל ע"ה דין י"ד וז"ל וכלים שבישלו בהן עובדי כוכבי' אסורין לכך צריך ליזהר בשפחות עובדת כוכבים המבשלות לעצמן בבית רבן שלא יניחו ע"ג האור ואם קדמו והניחו כו' צריך הגעלה עכ"ל ואין להקשות דהא כתב שם דין י"ז דבדיעבד נוהגים להתיר אפילו התבשיל שנתבשל בבית ישראל י"ל כמ"ש בהג"ה שבסוף ס' או"ה דאע"פ שבשלה בבית ישראל אם בשלה לעצמה גרע טפי ואף על גב דבפנים בת"ח מתיר בבית ישראל מטעם דא"א שלא יחתה אחד מבני הבית י"ל דאם מבשלה לעצמה אין רגילות כלל שא' מבני הבית יחתה:

א

צריכים הכשר כו'. ואם נתבשלה בהן בדיעבד ויש רוב בתבשיל שרי דבשולי עובדי כוכבים בטלים ברוב כדלעיל סי' קי"ב ס"ק כ"ג וע"ל סימן קט"ו ס"ק י"ז:

א

דבר שאינו נאכל כו'. הטעם דעיקר הגזירה משום חתנות ודבר שאינו חשוב כ"כ אין אדם מזמין חבירו עליו:

ב

פנאד"ה שאפאה עובד כוככים כו'. בטור כתוב פנאד"ה של עובד כוכבים וכתב ב"י דהוא טעות סופר דמאי איריא של עובד כוכבי' אפילו של ישראל נמי דהא בישולי עובדי כוכבים אפילו בשל ישראל אסור עכ"ל ותמוה לפי דבריו מה דסיים הטור וש"ע אפילו למי שנוהג היתר בפת של עובד כוכבים ובפת של ישראל ליכא מאן דשרי אם אפאה עובד כוכבים בלא חיתוי ישראל כמ"ש הטור סימן קי"ב ואי מיירי בחיתוי גם השומן לא יאסר דפת של ישראל יש לו דין שלקות וכן ראיתי בהגהת סמ"ק סי' ר"ז וז"ל ואם לא הכשירוהו בקיסם אפילו הפשטיד"א עצמה אסורה בלא בליעת שומן דנהי דהתירו פת של עובד כוכבים מ"מ פת של ישראל שאפאה עובד כוכבים בלא הכשר התנור אסור עד כאן לשונו ע"כ יותר נכון הגי' פנאד"ה של עובד כוכבים אלא דבאשר"י ומרדכי פ' אלו טרפות כתוב בהדיא פשטיד"א של ישראל של דגים שאפאה עובד כוכבים כו' ויש לתמוה עליהם כמו שזכרנו ויש רוצים ליישב דמיירי דהוכשר התנור על ידי קיסם או חיתוי וזה מהני לפת ולא לתבשיל כמ"ש ב"י בסי' זה בשם הר"ן וזה אינו דהא בהדיא פירש המרדכי פרק אין מעמידין והביאו רמ"א בסמוך דחף בתבשיל מהני חיתוי כמו בפת וצריך לדחוק ולומר דשל ישראל דנקט קאי אדגים שלקחו הדגים משל ישראל באופן שאין איסור בשביל דגים אסורים אבל העיסה עצמה היא של עובד כוכבים ולא היה שום הכשר בתנור מ"ה אסור משום שומן הדגים אח"כ מצאתי באשר"י של זקני מהר"ר יצחק בר בצלאל ז"ל שמחק הני תרי תיבות של ישראל וכן נ"ל עיקר דבשל עובד כוכבים מיירי ומה שהקשה ב"י אפילו של ישראל לא דק בקושיא זאת דעיקר רבותא היא כיון דבשל עובד כוכבים היא והמקום הוא ששם נוהגים היתר בפת של עובדי כוכבים ממילא ה"א דגם בשומן אין איסור דהקמח הוא עיקר כמ"ש לפני זה קמ"ל דכאן לא אמרינן כן כיון שהשומן בעין לא בטיל וכן מ"ש אח"כ גבי ירקות דהם מותרים משום בישול עובד כוכבים וה"א דהטעם של בשר שנבלע בהם הוא טפל ובטל בירקות קמ"ל דלא וא"כ א"א לרבינו למינקט של ישראל דאז היו תרווייהו אסורים בלא רבותא זאת כן נראה לי ברור . וראיתי כתוב דבשומן אווז או של בהמה אין איסור בישול עובד כוכבים כי מסתמא כבר מהותך ואין בישול אחר בישול:

ג

בשפחות שלנו. פי' הקנויות לנו ומוזהרין אנו על מלאכתן בשבת מן התורה ואין מכלל זה השפחות עובדי כוכבים שהם נשכרים לישראל לזמן אלא דבאו"ה כלל מ"ג כתב גם באלו להתיר בדיעבד ולסמוך על הר"א שמביא הטור שבבית ישראל אין בו משום בישול עובד כוכבים אף על גב דלא קי"ל כוותיה:

ד

כי א"א שלא יחתה כו'. כתב בד"מ שמעינן מכאן אפילו לא כוון להתיר ע"י חיתוי זו אלא עשאו בלא כוונה דמותר וכ"כ בכל בו עכ"ל וכ"כ רמ"א כאן בסמוך ובאו"ה כלל מ"ג כתב אך יזהר שאותו החיתוי יועיל לתקן האש ויועיל למהר בישולו ע"י ישראל עכ"ל:

ה

אע"פ שלא כיון כו'. בטור כתוב לפיכך אם ידע שהיה בשר בתנור אפילו חממו לייבש בו כלי אסור חיישינן שמא כוון גם לבישול וקשה לי הא כתב הטור אח"כ בסי' זה דאם היפך בו עובד כוכבים ואין ידוע אם סילקו כו' ולא חיישינן שמא סילקו דספק דבריהם להקל וא"כ ק"ו כאן דהא התם חזינן שעשה העובד כוכבי' מעשה ההיפוך ואפילו הכי לא חיישינן לאיסור ק"ו כאן וא"ל דשם אין לעובד כוכבים הנאה כמ"ש ב"י בשם הרשב"א דא"כ אפילו בשל תורה הולכין להקל כדלקמן סימן קי"ח סעיף י' וזהו באמת כוונת הרשב"א שכתב ועוד כו' אבל על הטור קשה וצריך לדחוק ולחלק דשאני גבי סילוק דהוא אינו דבר מצוי כ"כ לעשותו כמו כאן שמצוי הוא לכוין גם לבישול:

ו

ואפילו לא היה מתבשל בלא סיוע העובד כוכבים. תימה לי הא איתא בהדיא בגמרא אלא לאו דאי לא היפך העובד כוכבים לא הוה בשיל אמאי מותר והב"י הביאה וכ"כ בד"מ בשם ב"י דאי לא מתבשל בלא חיתוי עובד כוכבים אסור וכן איתא בהדיא בגמרא עכ"ל וצ"ל דה"ק דלא היה מתבשל כראוי בלא סיוע עובד כוכבים אבל כמאכל בן דרוסאי הוי בשיל אבל באמת בלאו הכי קי"ל כיש חולקין שהביא רמ"א בסמוך דהדלקת אש או חיתוי מהני והא בכזה ודאי לא היה בשיל אם לא היה מעשה עובד כוכבים וכיוצא בזה הקשה הר"ן על אותן המתירין שיביא הישראל גחלים ומשים בתנור להדליק אח"כ האש. ונראה לע"ד דהם סבירא להו דכשאומר אח"כ בגמרא דאין אסור עד שיהא תחילתו וגמרו ביד עובד כוכבים הדר ביה מסברא זו ואע"פ דבלא עובד כוכבים לא היה מתבשל מ"מ כיון שהישראל סייע בהתחלה או בסוף מותר ונראה לע"ד לענין הלכה דדוקא בבית ישראל יש לסמוך אקולא זו דיש חולקין של רמ"א בסמוך כיון דיש דעה בהתחלת סימן זה בטור בשם ה"ר אברהם דבבית ישראל אין איסור שלקות אע"ג דר"ת פליג עליה מ"מ בכה"ג הוה מותר אבל בבית עובד כוכבים אין להקל רק שהישראל יניח הקדירה למקום הראוי להתבשל:

ז

אלא בפת. בר"ן כתוב הטעם ששגירת התנור בפת מלאכה מיוחדת בו וב"י מביאו עכ"ל נראה פירושו שבפת צריך להסיק התנור ולהוציא כל הגחלים קודם שיאפה הלחם מה שאין כן בשאר תבשיל מסיק האור בשעה שהתבשיל מתבשל מוסיף והולך תמיד ע"כ לא ניכר כ"כ מעשה ישראל:

ח

ויש חולקין כו'. כבר כתבתי הנראה לע"ד בזה וכן על מ"ש כאן רמ"א ואפילו חיתוי בלא כונה כתבתי בסמוך שאו"ה חולק על זה וכתב בד"מ דהוא הדין דניפוח באש בפה דמהני:

ט

וסלקה ובא עובר כוכבים והחזירה. לאו דוקא שהישראל סילקה אלא הוא הדין אם עובד כוכבים סילקה לאיזה צורך שיש לו בזה והחזירה דאסור כדמוכח בסעיף י"א דאם הוא ודאי שסילקה עובד כוכבים עד שלא הגיע למאכל בן דרוסאי דאסור ונראה לי דכל שכן הוא דאסור בסילקה עובד כוכבים כיון שהעובד כוכבים עצמו ביטל מעשה ישראל ועשה מחדש הכל ממילא עקר שם ישראל ממלאכה זו וזה גרע ממה שנעקרה ממילא ע"י ישראל ואפילו אם תמצי לומר שגרע טפי אם סילקו ישראל מ"מ לא קשיא אמאי לא קמ"ל רבותא כאן דאפילו סילקו עובד כוכבים אסור דיש לומר דקמ"ל דאפילו בסילק ישראל אין איסור רק קודם שהגיע למאכל בן דרוסאי ולא אח"כ ובחנם טרח בזה מו"ח ז"ל ליישב שני הסעיפים האלו אהדדי ומ"ש שם דבדיעבד מותר אם סילק עובד כוכבים והחזירה אין לסמוך על זה כלל דדבר זה היה פשוט לרשב"א בארוך דהוא אסור אלא שהביא ראיה מפי' רבינו חננאל דאין לחוש על זה מספק כיון דהוא מילתא דרבנן וכן כתב ב"י וכן בטור המשמעות כך דדוקא בספק הקילו בזה אבל בודאי לא והוא מילתא דמסתברא דכל דאסתלק ליה מעשה קמא פנים חדשות באו לכאן והוי בישול עובד כוכבים ממש וכל אפיא שוין דאסור וכן כתב בפרישה ובלבוש:

י

ויש מתירין בכל ענין. דדוקא לקולא אמרינן דכמאכל בן דרוסאי הוי בישול שלא יאסרו אח"כ העובד כוכבים אבל לחומרא לא ועדיין מהני אם יגמור ישראל אח"כ:

יא

וכן כל ספק כו'. פי' שיש ספק אם חיתה ישראל באור או לא:

יב

ואם צלאן עובד כוכבים כו'. דכיון שנאכלין כמות שהן חיין ע"י המליחה אין בהם משום בישול עובד כוכבים ועל המליחה תחילה לא גזרו שלא גזרו רק בבישול שעל ידי האש וא"ל הא אפי' ע"י האש אין כאן בישול עובד כוכבים דהא אמרינן בגמרא דגים קטנים אינם עולים על שלחן מלכים תירץ ב"י דאחר המליחה עולין הם ורש"ל תירץ דאינם קטנים לגמרי ומו"ח ז"ל תירץ דהמין דאותן דגים הם קטנים לעולם והן חשובין אבל המין שהוא גדול אח"כ אין עולין כל זמן שהם קטנים:

יג

ובשר מלוח כו'. בטור חשיב בשר מלוח בהדי דגים קטנים ונראה דאיהו מיירי שמלחו הרבה ונשתהה במלח זמן רב כמו שסיים הטור על זה עד שראויין לאכילה כך בלא בישול:

יד

ביצה כו'. הטעם דאכילה ע"י הדחק היא ואף ליש מתירין דסעיף י"ב בדגים גדולים מודים כאן ובתמרים המרים דסעיף ט"ו שכאן אין נאכלין אלא ע"י דוחק גדול וכן סיים הטור בהדיא ע"י דוחק גדול:
כתב בדרכי משה בשם הגהת אלפסי פ' אין מעמידין אותן אגוזים גדולים שמרקחין עם קליפתן המרה וגרעינין שלהם אסורים משום בישול עובד כוכבים דאין נאכלין חיין ועולין על שלחן מלכים עכ"ל:

טו

עובד כוכבים שבישל לחולה כו'. אלו הם דברי הר"ן בשם הרא"ה הביאום ב"י והנה בס' בדק הבית להרא"ה דף פ"ט כתב ג"כ הכי ובעל משמרת הבית שהוא הרשב"א כתב על זה וחלילה וחס שלא הותר אפילו לחולה עצמו אלא בעת הצורך בלבד דהיינו בשבת הא למוצאי שבת חוזר לאיסורו וכ"ש לבריא ודומה לנבילה לחולה שיש בו סכנה דמותרת לו בשבת ואם הבריא אסור דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון עכ"ל ודבריו נכונים ויש עוד ראייה מסי' קי"ב סעיף ה' דבמקום שאין פלטר מצוי התירו לו אף של בעלי בתים וזה ודאי דאחר שיבוא למקום שיהא פלטר מצוי חזר הפת של ב"ה לאיסורו דהא נקט במקום שאין פלטר כו' דוקא וה"נ כן הוא ואלו ראו ב"י ורמ"א ספר משמרת הבית לא היו פוסקים להיתר כהרא"ה בזה והיותר תימה שבסימן קכ"ג בסופו כתב ב"י תשובת הר"ן דלא קי"ל כהרא"ה בזה ועמ"ש שם על דברי רמ"א:

א

(סימן קי"ג סעיף ט"ז) כלים שבשל בהם העובד כוכבים כו'. אף לדברי המצריכים הכשר אם הוא כלי חרס מגעילו ג"פ ודיו מפני שאין לאיסור זה עוקר מדאורייתא. בבאר הגולה הראה מקורו מדברי הרשב"א וק"ל דהנ"י פ' הספינה כתב בשם הרשב"א דאפי' בדבר שאין לו עיקר מה"ת לא התירו אלא בתרומה דרבנן שהוא איסור שאינו שוה בכ"מ. וכ"ה שם בשם הרמב"ם שכ' שאין למדין מתרומה לשאר אי' דרבנן. ועיין בק"ע בפי' ירושלמי פסחים שהקשה דבירושלמי שם אמר רב הכי גבי חמץ בפסח לבשל שא"מ בכ"ת מועלת הגעלה ג"פ ואף שא"ל עיקר מה"ת:

א

ואם צלאן. עבה"ט ובשו"ת בעי חיי חיו"ד סי' קנ"ד:

ב

ע"י הדחק. עבה"ט ושו"ת אבקת רוכל סי' למ"ד חטים ששולקים העובדי כוכבים עד שמגיעים למאב"ד וחוזרין ומיבשין אותן כדי לעשות גריסין ושוב אין נאכלים אלא ע"י בישול אחר מותרין כיון שמתייבשים כ"כ עד שאין נאכלים אלא ע"י בישול אחר והבישול הא' אין ניכר בהם ע"ש וע' שו"ת מים רבים ח"ד מסי' ט"ו עד סי' י"ט בהיתר הערמונים והתורמסים שבשלו העובדי כוכבים בכליהם שאין בהם משום בשולי עובדי כוכבי' וגיעולי עובד כוכבים ושם תשובה ממי שהשיג ע"ז וחזר המחבר והשיב עליו ע"ש:

ג

והמעושן. עבה"ט ובשו"ת שבו"י ח"ג סי' ע"ד עובד כוכבים שנתן לישראל מתנה דגים מעושנים אין כאן חשש איסור מחמת שעושן ע"ג כירה שלו שמבשל בו מאכליו כמו שאין חוששין לעישון של ישראל לומר חשש זה שנתעשן בשר ע"ג בישול חלב כמ"ש בתה"ד סי' י"ג כיון שאין היד סולדת בזיעה אע"ג דיש מקום לחלק כו' והא דקונים הדגים הקטנים שקורין פיקטיג שהם מעושנים שי"ל תנור יש לו מקום מיוחד לעשן מה שא"כ עובד כוכבים בעה"ב שמעשן ע"ג כירה שלו מ"מ יש קצת ראיה ממה שמתירין מעושן משום בשולי עובד כוכבים ולא הזכירו חשש זיעה דאין מחזיקין איסור גם עובדי כוכבים אנקיותא קפדי שלא לעשן קרוב לתבשיל שיעלה הזיעה מהתבשיל ומ"מ להרחיק מריח איסור שמא תלה אותו לעשן עם בשר דבר אחר או דגים טמאים ונגע באיסור גופא יש להדיח הבשר המעושן ג"פ בג' מימות מחולפים וכה"ג מבואר בא"ח סי' תמ"ז לענין בשר יבש ע"ש:

א

(סימן קי"ג בש"ע סעיף ו' בהגה"ה) ואפילו לא היה מתבשל כו'. עי' ט"ז ס"ק ו' וש"ך ס"ק ח' במה שמקשי' דין זה הוא נגד הגמ' ולק"מ דהא דקאמר הגמ' שאם לא נתבשל בלא סיועי עובדי כוכבים אסור היכא שישראל אין עושה מעשה גמור רק הישראל נותנו על האש ובא עובד כוכבים והיפך בו א"כ הישראל אין עושה כלום והוי כאלו העובד כוכבים נותנו מתחלה ע"ג האש בלי שום סייעת ישראל משא"כ כשישראל עושה מעשה גמור כגון שהגיס בו כה"ג אין סיועת עובד כוכבים אוסר כלום ודו"ק:

ב

(שם סעיף ח') נתן הישראל קדרה ע"ג האש כו'. עי' ש"ך ס"ק י"ב והנה ראיית הב"ח הוא דע"כ צ"ל דאם סילק העובד כוכבים ע"כ לית ביה משום בשולי עובד כוכבים דאל"כ יקשה הא דאמרי' בפ' א"מ דף ל"ח ע"א התם כגון דאותביה בסילתי' ושקלה העובד כוכבי' ואותביה בתנורא כו' וא"א כשיטת הרשב"א א"כ הל"ל רבותא יותר דאפילו סילקה העובד כוכבים גופא וחזר ואותבי' בתנורא א"ו דאינו נאסר בכך וצ"ל דהרשב"א ס"ל דהש"ס לא נחית לאשמעינן רק גופיה דדינא דהיכא דסוף הבישול בא ע"י עובד כוכבים אסור ונקט רק לישנא דאותבי' בסילתא אך באמת הוא ל"ד ואף אם סילקה העובד כוכבים לבד גם כן אסור וראית הרשב"א הוא מדקאמר פ"ק דעבודת כוכבים דף י"ב לא הלכת לצור מימיך וראית ישראל ועובד כוכבים ששפתו שתי קדרות וכו' ולא חשו חכמים משום בישולי עובד כוכבים ופי' הרשב"א דאיכא למיחש שמא סילק העובד כוכבים קדירה והחזירה ע"ג האש ומעתה ע"כ צ"ל דאף אם סילק העובד כוכבים לחוד והחזירה ג"כ אסור והב"ח ע"כ צ"ל דפי' כרש"י דכל החשש הוא שמא יבוא לבשל לכתחלה בלא סיוע.
[הגה"ה ומדברי הרשב"א בתו"ה בית ג' שער ז' משמע דאינו מפרש כן דאם איתא הו"ל להביא משם דאין חוששין שמא סילק העובד כוכבים ולא הוצרך להביא מהך דפ"ב מישראל שהניח וכו' ודו"ק. ע"כ הגה"ה מהרב הגדול מהור"ר שלמה הכהן נ"י מ"ץ דפ"ק ווילנא ]:

ג

(שם סעיף ט"ז) כלים שבישל בהן העובד כוכבים כו'. ויש מחמירין שאין צריך כו' מקשים אהא דלעיל סי' קי"ב ס"ו כתב המחבר גבי איפינד"ה שאפה עובד כוכבים שאסור אף דליכא אלא בלוע וא"כ מוכח דבלוע אסור בב"ע ולא הביא שום חילוק בזה ולכאורה י"ל דלא דמי לדלעיל דהתם איכא בלוע של התבשיל בפת עצמו וכה"ג הוא דאיכ' למיחש משא"כ היכא דליכא בלוע אלא בקדירה אם כן התבשיל שנתבשל אחר כך בקדירה זו ליכא אלא בלוע מן הבלוע וכולי האי לא גזרו משום בישול עובד כוכבים אכן הטור בסי' זה שכולל דין בלוע בתבשיל עצמו ובלוע בקדירה בחדא מחתא משמע דלית ליה חילוק זה וצ"ל ודאי איכא לאפלוגי כה"ג והא דכללינהו היינו במב"מ אבל במין בשאינו מינו דניכר טעמא ודאי כה"ג אוסר משום בשולי עובדי כוכבי' וק"ל. אבל משמעות דברי הטור לא משמע הכי שהרי כתב להדיא ה"ה ירקות שנתבשלו עם בשר ודו"ק: