שולחן ערוך, יורה דעה צ״א: דין בשר וחלב שנתערבו. ובו ח' סעיפים: – עם 17 מפרשים

א

דין בשר וחלב שנתערבו. ובו ח' סעיפים:
בשר וגבינה שנגעו זה בזה מותרים אלא שצריך להדיח מקום נגיעתן ומותר לצור אותם במטפחת אחת ולא חיישינן שמא יגעו זה בזה:

ב

כל מידי דבעי הדחה כגון להניח בשר היתר צונן בקערה של איסור צונן אסור לכתחלה דילמא אכיל בלא הדחה ודוקא מבושל דלאו אורחי' בהדחה אבל מידי דאורחיה בהדחה כגון בשר חי וכיוצא בו שרי לכתחילה: הגה ודוקא דבר שיש בו לחלוחית קצת אבל דבר יבש ממש אם לא בלע הכלי רק בצונן מותר להניח בו דבר יבש בלא הדחה כלל (ד"ע) וע"ל סימן קכ"ב:

ג

צריך ליזהר שלא יגע בשר בלחם שאם יגע בו אסור לאכלו עם גבינה וכן יזהר שלא יגע בו גבינה שאם יגע בו אסור לאכלו עם בשר:

ד

בשר וחלב רותחין שנתערבו יחד ואפי' בשר צונן לתוך חלב רותח או חלב צונן לתוך בשר רותח הכל אסור משום דתתאה גבר אבל חלב רותח שנפל על בשר צונן או בשר רותח שנפל לתוך חלב צונן קולף הבשר ושאר הבשר מותר (ובמקום שהבשר צריך קליפה אם לא קלפוהו ובשלו כך מותר בדיעבד) (ארוך כלל כ"ט) והחלב מותר כולו (רמב"ם ור"ח ור"י וע"פ) ואם נפלו זה לתוך זה צוננין מדיח הבשר ומותר:

ה

מליח שאינו יכול ליאכל מחמת מלחו דהיינו כעין מליח שמולחים לקדירה ושהה כדי מליחה לקדירה כל זמן שלא הדיחו מיקרי אינו נאכל מחמת מלחו: הגה וי"א דלאחר ששהה במלחו שיעור מליחה לא מקרי אח"כ רותח (תוס' והרא"ש פכ"ה וסמ"ג לחד שינוייא) ולצורך גדול כגון בהפסד מרובה והוא לצורך סעודת מצוה יש לסמוך אמקילין אבל בלאו הכי אין להקל כלל (ת"ה סימן קנ"ט) אפי' לא נמלח הבשר משני צדדיו רק מצד אחד כל שנמלח מליחה שאינו נאכל מחמת מלחו מחשב רותח (ב"י בשם תשובת הרשב"א סי' רס"ה) אבל כל שלא נמלח כל כך מחשב צונן אפי' נמלח משני צדדין וי"א דאנן אין בקיאים בדבר ויש לנו לחשוב אפילו מליחת צלי כרותח (ארוך כ"י) וטוב להחמיר במקו' שאין הפסד מרובה: ומליח כעין מליח דבעי לה לארחא אפי' לאחר שהדיחו הוי אינו נאכל מחמת מלחו וכל זמן שלא שראו במים דינו כרותח לאסור כדי קליפה ואין חילוק בין מליח עליון ותפל תחתון למליח תחתון ותפל עליון לעולם המליח מבליע בתפל ואינו בולע ממנו הילכך בשר וגבינה המלוחים שנגעו זה בזה צריך לקלוף שניהם מקום נגיעתם ואם אחד מהם מלוח והשני תפל המלוח מותר בהדחה והתפל צריך קליפה: הגה וי"א דבכל מליחה אנו משערין בס' (רוב המורים קמאי ובתראי) ועיין לקמן סימן ק"ה כיצד נוהגין והא דטהור מלוח וטמא תפל שרי היינו שהטמא יבש אבל אם הוא דבר צלול נאסר הטהור מאחר שאינו נאכל מחמת מלחו בולע האיסור שאצלו ושניהם אסורים (כן משמע במרדכי וכ"כ בהגהו' מיימוני וש"ד וסמ"ג והגהת מרדכי) ודוקא שהטהור לח קצת אבל אם הוא יבש לגמרי אינו בולע מדבר לח שאצלו. ואם הם יבשים אפילו הם מלוחים או לחים ולא מחמת מליחה סגי בהדחה: הגה כל ציר מבשר שנמלח אפילו לא נמלח רק לצלי חשוב רותח (הגהות מיימוני פ"ט בשם מ"כ וש"ד והג"א מא"ז ואגודה פכ"ה) ולכן אם נפלה ציר על הגבינה או על כלי אוסר (ארוך) אפילו במקום שאין הבשר אוסר דלא נחשב רותח מכל מקום הציר חשיב אינו נאכל מחמת מלחו. וציר של בשר שאוסר שנפל על הכלי צריך הגעלה ואם הוא כלי חרס צריך שבירה (ש"ד שם ואו"ה) ואם לא נפל רק על מקום אחד בכלי עץ וכיוצא בו קולף מקומו ודיו (או"ה וע"ל ס"ד הג"ה א'):

ו

היכא אמרינן דאינו אוסר אלא כדי קליפה כשאין שום אחת מהחתיכות שמינה שאם היתה שמינה כולה אסורה (ע"ל סימן ק"ה סי"א) וכן חברתה אסורה כולה מפני שהשומן מפעפע (ועיין לקמן סימן ק"ה):

ז

הא דמפלגינן בין נאכל מחמת מלחו לאינו נאכל מחמת מלחו הני מילי בבשר חי אבל צלי רותח שנפל למליח אפילו נאכל מחמת מלחו בעי קליפה (עיין ס"ק כ') ואם יש בו בקעים או שהוא מתובל בתבלין והוא צלי רותח כולו אסור: הגה וה"ה אפוי ומבושל (מהרא"י בהגהו' ש"ד והגהת מרדכי וסמ"ק ורש"ל) וי"א דאפילו הם צוננים דינא הכי (ב"י לדעת הרא"ש ובת"ה וטור) וכן יש לנהוג אם אין הפסד מרובה:

ח

אין בשר בחלב נאסר ע"י מליחה או ע"י כבוש אלא באכילה אבל לא בהנאה:

א

להדיח. כתב הב"ח דוקא כשאחד מהם לח אבל אם שניהם יבשים אפילו הדחה א"צ:

ב

דילמא. כתב הט"ז ויש להקשות הא כתב ב"י בסי' ב' דבכל מקום דבדיעבד מותר לא חיישינן מתחלה שמא ישכח והוא מוכח בכמה דוכתי וא"כ אמאי חיישינן כאן דילמא אכיל בלא הדחה וי"ל דבמקום דאין איסור ברור לפנינו אלא ספק אם יש כאן איסור וצריך דרישה אחר זה התם אמרינן כיון דבדיעבד שרי מותר לסמוך לכתחלה על הדרישה שיעשה אח"כ משא"כ כאן שיש איסור ברור שימלח בשר בכלי של איסור אלא שיש לו תקנה אח"כ בהדחה חיישינן שפיר שמא ישכח להדיחו וכ' מהרש"ל שלא יפה הם עושים ההולכי דרכים שאוכלים הערינג"ש מלוחים על כלי העובד כוכבים שהרי צריך הדחה וכ"ש שלא יפה עושים הקונים מיני קשואים מלוחים שקורין אוגרק"ש עם מי המלח ואוכלים בקערה שלהם שהרי אפילו הקשואים עצמן צריכים הדחה אם הושמו בקערה שלהם וא"כ המי מלח דלא שייך בהו הדחה נאסרו כולם ובת"ח כתב בשעת הדחק כגון שנתאכסן בבית עובד כוכבים כדיעבד דמי עכ"ל:

ג

ודוקא. הנה הש"ך חולק על הג"ה זו וכתב שגם דברי רמ"א בד"מ צ"ע שלמד דין זה ממ"ש בס' א"ח דכלים של עובד כוכבים שהודחו יפה מותר ליתן בהם תבלין או בצל ושאר דברים חריפין שאינו מוציא דבר קשה יבש ביבש עכ"ל ומדברי העיטור לא משמע כן רק דתבלין וכיוצא בהן מה שאין דרכו להדיח אסור ליתן בכלי איסור ומכח זה מחלק דכלי איסור שמשתמשין בו חמין אסור להשתמש בו היתר צונן וכ"כ הטי"ד סי' קכ"א אמנם אם נשתמש בו איסור צונן מותר להשתמש בו היתר צונן אפי' לכתחלה וכן מצינו בכלי חמץ שמותר להשתמש בו מצה דמיירי נמי בכה"ג כמ"ש בא"ח סי' תנ"א א"נ יש לחלק בין אם רחץ הכלי תחלה היטב או לא דאם רחצו תחלה היטב ודאי שרי וא"כ דעת הר"ב דאף שהכלי הוא אסור מפני שיש בו בליעת איסור מ"מ כיון שלא נבלע בו האיסור ע"י חמין רק ע"י כבוש ומליח וכה"ג מותר להשתמש בו בצונן אבל דבריו תמוהים בראש מה שמחלק בין אם נבלע האיסור בחמין או לא זה אינו דמבואר בסי' קכ"א להיפך דאף אם נבלע בחמין מותר להשתמש בו צונן וכן גבי חמץ נמי דמה לי אם נבלע ע"י צונן או ע"י חמין אם משתמש בו עכשיו צונן ואע"ג דבש"ס מחלק בין תשמישו בחמין או צונן היינו דוקא להשתמש בו עכשיו חמין אבל בצונן סגי בקנוח הכלי לחוד וכן בסי' ס"ט גבי מולח בכשא"מ דמותר לאכול בו אח"כ צונן הביא שם י"א דאפי' נשתמש בכלי רותח הדין כן גם מה שמחלק בד"מ בין היתר לח ליבש גם זה אינו שהרי הרשב"א מתיר להדיא לאכול צונן אפי' לח אבל באמת נ"ל דמ"ש הא"ח כלי של עובד כוכבים שהודחו יפה מיירי דידעינן בודאי כגון שהדיח ישראל עכשיו ואין ר"ל דדוקא הדחה בעינן דהא הפוסקים שלמד מהם דין זה ס"ל דבכל מקום הקנוח יפה הוי כהדחה והעיטור מיירי בלא קנוח א"נ והוא העיקר דס"ל דכלי חרס שאני דאסור להשתמש בו אפי' צונן והט"ו אזלי לטעמייהו דס"ל דאפי' בכ"ח מותר להשתמש בו צונן ומ"ש הא"ח שאינו מוציא דבר קשה יבש ביבש היינו לאפוקי תבלין ושאר דברים החריפים לחים אבל אה"נ שאינה מוציא דבר קשה אפי' לח מיהו כל זה בדרך עראי אבל להשתמש בהן דרך קבע אפי' צונן אסור גזרה שמא ישתמש בהן חמין וכמ"ש הר"ב בהג"ה סי' קכ"א ס"ה עכ"ל ובט"ז מגיה בדברי רמ"א וכצ"ל אבל דבר יבש ממש או אם לא בלע הכלי רק בצונן מותר להניח בו דבר לח בלא הדחה כלל וביאור דבריו דקאי על מ"ש הש"ע בקערה של איסור צונן והיינו שנשתמשו בחמין וע"ז כ' דבדבר יבש מותר להשתמש בו בלא הדחה וכן אם לא השתמשו בו איסור תחלה רק בצונן מותר אח"כ בלא הדחה אפי' בדבר לח עכ"ל:

ד

גבינה. פי' בלא הדחה וחיישינן דילמא משתלי ואכיל בלא הדחה וכבר נתבאר בסעיף א' דדוקא כשא' מהן לח:

ה

גבר. כתב הש"ך דלדידן אפי' בבשר רותח צלי חוץ לקדרה ג"כ אסור וכ' הט"ז דכל זה דוקא באיסור מחמת עצמו אבל אם הוא איסור בלוע אינו יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב עיין בסי' ק"ה ס"ז (ובס' שני לוחות כ' בשם מהרש"ל דנראה לו כשהאיסור חם וההיתר קר שמונחים זה אצל זה לאסור כולן ואם האיסור קר וההיתר חם יראה להחמיר כדברי הרשב"א להצריך קליפה עכ"ל):

ו

קולף. משום דהתחתון הוא צונן הוא מקרר העליון אלא דאדמיקר ליה בלע פורתא לכך צריך קליפה וע"ל סי' ק"ה ס"ג נתבאר שם דאפי' נפל החלב רותח על בשר צונן ע"י עירוי שלא נפסק הקילוח סגי בקליפה וכן אפי' נפסק הקילוח בעי קליפה ע"ש:

ז

בדיעבד. [ריב"א ומהרש"ל ומהרא"י וט"ז הסכים עמהם דצריך ס' בחלב נגד הקליפה שנאסר ממנו] והש"ך מתמיה על זה ומביא כמה ראיות לסתור דין זה וגם הר"ב בעצמו כ' בסי' צ"ח ס"ד דכלי שנאסר במליחה כדי קליפה צריך אח"כ ששים וע"כ צ"ל דמיירי כאן באופן שאינו ניכר הקליפה דהיינו שהוא דבר הנבלל אבל אם מכירו ושייך ביה קליפה אם לא קלפוה צריך ששים נגד הקליפה ע"ש באריכות:

ח

ומותר. כתב האו"ה בשם מרדכי וסמ"ג דדוקא בבשר בחלב הדין כן אבל בשאר איסורים אפי' בשניהם צוננים בעי קליפה והשיג עליו הש"ך שצ"ע כי לא נמצא מזה דבר במרדכי וסמ"ג ואדרבה מסתימת דבריהם משמע להיפך ע"ש ומדברי הט"ז משמע דיש להחמיר גם בבשר בחלב אם לא קלפוה להצריך ששים נגד הקליפה וכ' שכן נ"ל הלכה למעשה:

ט

ושהה. והא דבסי' ס"ט ס"ך מבואר דאפי' מקמי הכי הוי רותח וקצת משמע שם דלאחר ששהה שיעור מליחה לא הוי רותח צ"ל דשאני התם דאיירי באיסור דם והלכך הדם והמלח רותחין הן בשעת מליחה אבל לא כששהה שיעור מליחה שאז פסק כח המלח מחמת שפלט כל הדם אבל הכא מיירי באיסור בשר וגבינה דכל כמה דלא נמלח כהוגן אין הבשר רותח אבל כששהה שיעור מליחה נחשב רותח שהרי לא פסק כח המלח שלא פלט כלום דודאי איירי שכבר נמלח הבשר והודח כדינו ועתה נמלח שנית דאל"כ היתה הגבינה נאסרת משום דם עכ"ל:

י

וי"א. הנה הש"ך השיג על הגה"ה זו ודעתו שהרב לא דק כלל מה שמשוה דין בשר וגבינה לאיסור דם ונמשך אחר ת"ה סי' קנ"ט ששם היה הנדון באיסור מליחה של דם באווזות שנמצא אחת טריפה וכו' והתיר בהפסד מרובה וסעודת מצוה אבל אין הנדון הנ"ל דומה לכאן ששם היה נראה להתיר אפי' בלא הפסד מרובה משום דלגבי איסור דם אמרי' שלאחר ששהה שיעור מליחה כבר פסק כח המלח אך מאחר דמדברי שאר פוסקים גבי מעשה דרש"י משמע דאפי' גבי דם לא אמרינן דפסק כח המלח לאחר ששהה שיעור מליחה וא"כ הבו דלא לוסיף שלא להתיר רק בהפ"מ וסעודת מצוה משא"כ כאן גבי בשר וגבינה שאז לא הפליט המלח כלום פשיטא דאפי' אחר שיעור מליחה חשוב רותח וכתב שהציע דבר זה לפני הגאון אמ"ו ז"ל ושאר גדולי המורי' והסכימו לדבריו. מיהו תוך שיעו' מליח' אסו' לעול' (*) (אפי' גבי איסור דם) ואף בהפ"מ וסעודת מצוה דדעת הר"ן דס"ל דמקמי שיעור מליחה לא הוי כרותח הוא יחיד לגבי כל הפוסקים עכ"ל (ופר"ח כתב דאין להקל כלל אף בהפסד מרובה וסעודת מצוה באשר דדעת הראב"ד ורמב"ן ורשב"א ורא"ה ור"י ור"ן דלא אמרינן כלל פסק כח המלח אף אם שהה במלחו יום תמים או יותר ומי יקל ראש נגדם אף בהפ"מ ע"ש):

יא

עליון. כ' הש"ך ואע"ג דבסי' ע' ס"ד ובסי' ק"ה סי"א פסק לחלק במליח בין עליון לתחתון צ"ל דדוקא לאסור כולו דהיינו בשמן יש חילוק אבל לאסור כ"ק כגון בכחוש אין חילוק דנהי דתתאה גבר מ"מ קליפה מיהא בעי מיהו בב"י סימן זה לא משמע הכי וצ"ע:

יב

לקלוף. (*) המוקפים האלה ליתא בדפוס ישן. כ' הש"ך ולא שייך כאן למימר איידי דטריד למיפלט לא בלע א"נ כבכ"פ דדוקא גבי דם אמרי' הכי ולא בשאר איסורים:

יג

ושניהם. כ' בת"ח דהיינו אם הבשר לבדו מלוח אבל אם החלב לבדו מלוח החלב מותר וכ' הש"ך ע"ז דצ"ע לדינא כיון דהמרדכי וסמ"ג אוסרים א"כ מאן לימא לן להקל גם מהרש"ל כ' וז"ל וצ"ע דבסמ"ג איתא לאיסור. ובהגהת ש"ד שהביא הב"י בסי' ע' משמע דחלב רך שאינו מהותך לא מקרי דבר צלול וכ"פ מהרש"ל:

יד

לגמרי. פי' אפי' מלוח הכל מותר (דהוי ליה כאילו לא נמלחו הואיל וכבר נתייבש ממלחו. ת"ח וש"ך. וכ' פר"ח לפי מ"ש לעיל דלא אמרינן פסק כח המלח א"כ כשמתלחלח חוזר ומתעורר ובלע מהלח שאצלו ויש לאסור אפי' ביבש לגמרי וכן עיקר):

טו

אחד. פי' הש"ך דאם נפל על כל הכלי לא שייך קליפה דיפסיד הכלי א"נ טורח גדול הוא ולפ"ז אם הוא בענין שאין פסידא ורוצה לטרוח מותר (דציר מלוח אינו נבלע יותר מכדי קליפה) ואע"ג דבסי' קכ"א ס"ב ובא"ח סי' תנ"א סי"ו כתב הרב בהג"ה דכל מקום שצריך הגעלה לא מהני אם קלפו לכלי התם איירי בדבר שנבלע בו ע"י חמין וכה"ג דנבלע בכל הכלי אבל ציר מלוח אינו נבלע אלא כ"ק לכך די בקליפה:

טז

שמינה. פי' או הבשר או הגבינה:

יז

ק"ה. דשם נתבאר דלדידן אין חילוק בין כחוש לשמן וכל מליחה אנו משערין בששים ע"ש:

יח

מלחו. כ' הש"ך ואפילו לא נמלח כלל נמי בעי קליפה כדין חם לתוך צונן דבעי קליפה ואע"פ שהצלי שוקע לתוך החלב והחלב צף על הצלי אינו כצונן לתוך חם דכל שהוא במקומו גובר ומקרר הלכך בקליפה סגי:

יט

אפוי. פי' דאפוי ומבושל חשיב כצלי למר ברותח ולמר בצונן:

כ

הכי. והטעם דכיון דנצלה או נאפה או נתבשל אע"ג דצונן הוא רכיך ובולע ואין חילוק בין נמלח קצת שנאכל מחמת מלחו ובין לא נמלח כלל לעולם בצלי צונן נמי דינא הכי ומ"מ החלב מותר ולא אמרי' דמפליט הצלי או האפוי והמבושל:

כא

מרובה. כתב הש"ך דצ"ע אם יש להקל בפה"מ כיון דהרבה פוסקים אוסרים אפי' בחי ובט"ז כ' דמשמע מדברי רמ"א כאן דבהפסד מרובה יש להקל כסברא הראשונה דמיקל בנאכל מחמת מלחו כל שאינו צלי רותח ולעיל בס"ה כתב רמ"א דאנן אין בקיאין בדבר ויש לאסור אפי' במליחת צלי באין הפסד מרובה וצ"ל דתרי קולי לא מקלינן בשביל הפסד מרובה דהיינו לומר שמליחת צלי לא מקרי אינו נאכל מחמת מלחו וגם לסמוך על דעה ראשונה דהכא דאין לאסור ביש בקעים אלא בצלי רותח דוקא דזה לא עבדינן כך מיהו בצלי רותח ואינו מתובל ואין בו בקעים סגי בקליפה וכן עיקר מיהו כל זה כשנפל צלי רותח לתוך החלב אבל אם נפל חלב או שאר איסור על צלי רותח יתבאר דינו בסי' צ"ב וסי' ק"ה:

כב

כבוש. (ואם הוא ספק מלוח מותר באכילה משום דאמרינן בכבוש סימן ק"ה סעיף א' בהגהה ספק כבוש אזלינן לקולא בב"ח משום דמן התורה אינו אסור רק בבישול א"כ גם כאן גבי מליחה הדין כן. בה"י):

א

משנה חולין דף ק"ז וכדמפרש אביי שם רשב"א:

ב

רשב"א וטור בשם בעל העיטור מהא דתנן ובלבד שלא יגעו זה בזה:

ג

טור ושם כתב בשר לח ועיין בסי' פ"ט סעיף ד' ובמה שציינתי שם:

ד

פלוגתא דרב ושמואל פסחים דף ע"ו וכשמואל דתניא כוותיה שם הסכמת הפוסקים:

ה

ברייתות שם וכדמתרץ להו שם בגמרא:

ו

מימרא דרבא אליבא דשמואל דאמר מליח הרי הוא כרותח חולין דף קי"ב ופסחים דף ע"ו:

ז

טור בשם ר"ת (ור"ן) וכ"כ התוס' והרא"ש והמרדכי בשמו וכ"ל דעתם ושאר פוסקים:

ח

שם בשם פירוש רש"י אמימרא דרבא דלעיל ור"ן:

ט

תוספות והרא"ש שם וכ"כ הטור ועיין בסי' ק"ה:

י

טור מהא דטמא מליח וטהור תפל וכו' שם דף קי"ג:

יא

שם וכ"כ סה"ת ומרדכי שם והגמי"י בפ"ט:

יב

שם ובסי' ק"ה דכיון דאמרי' מליח הרי הוא כרותח דצלי יש להקישו לצלי לכל דבריו:

יג

שם דף קי"ב בעובדא דההוא בר גוזלא:

יד

הג"א בשלהי עבודת כוכבים והמרדכי שם בפ"ב וכן כתב האגור בשמו:

א

כל מידי כו'. כמ"ש במתני' ובלבד כו' וקאמר בגמ' נהי כו' וז"ש ודוקא כו':
(ליקוט) כל כו' ודוקא כו'. ערש"י בחולין ה' א' ד"ה ותיפוק כו'. פי' אאסור ולא אהיתר דלשון ותיפוק משמע אאיסור והא דלא פריך אהיתר משום דארבא ליכא למיפרך דלא הזכיר היתר לכתחלה ואשוחט ג"כ ל"ל משום די"ל דס"ל כמ"ד מדיח ובלא"ה צריך הדחה משום דם שע"פ משא"כ בבשר דא"צ בצלי הדחה ועמש"ל סי' ק"כ ס"ח (בס"ק י"ב) (ע"כ):

ב

(ליקוט) ודוקא כו'. במה"ב הביא ראיה לזה ממה שנאמר וישימו החלבים על החזות ועתוס' ח' ב' ד"ה לא כו' ואינו ראיה דמן התורה ודאי דמותר ועוד כהנים זריזין הן והרא"ה חלק שם ע"ש קי"ב א' (ע"כ):
(ליקוט) ודוקא כו'. מדפריך בחולין ח' ב' וניתקן חדא כו' ופרש"י חלבים בשוק למכור ועהג"א שם ד"ה מכאן כו' וטעמו דמשום ניקוד הבשר סגי בהדחה דחלב כחוש הוא וכמ"ש בסי' ס"ד ע"ש משא"כ בחלבים ממש דבעי שפשוף כמש"ש ועמש"ש (ע"כ):

ג

ודוקא דבר כו'. עתוס' דע"ז ל"ב א' ד"ה והא. ומכאן פר"ת כו':

ד

ובמקום שהבשר כו'. עש"ך דר"ל אם נבלל הקליפה שאינו מכירו דומיא דחלב שמתיר בש"ע וכרעת ר"ת בתוס' שם ד"ה תניא וע"ל סי' ס"ט סט"ז בהג"ה ואם נשתמש כו' שכ' כדעת ריב"א:

ה

דהיינו כעין כו'. תוס' בחולין שם ומנחות כ"א א' מדאמרינן שם דדם שבישלו אינו עובד עליו וכן דם שמלחו ואמר להו בהדדי ש"מ דתרוייהו חד טעמא משום דמליח כרותח וכמ"ש רש"י שם ופריך שם אלא טעמא דמיעטיה קרא כו' אלמא מליחת קדשים אינן נאכלין מחמת מלחן ואמר שם וכן לקדירה:
(ליקוט) דהיינו כעין כו'. עתוס' דחולין שם ד"ה ה"מ כו' וקשיא לר"ת כו' וכן דקאמר שם קי"ג א' אמר שמואל אין מניחין בשר כו' רב ששת מלח כו' מ"ט כו' ושם קי"ב ב' בתר דנייחי דגים כו' אלמא אף בשיעור זה אוסר ובשיעור זה ודאי אינו מלוח כ"כ. ת"ה (ע"כ):

ו

ושהה כדי כו'. הר"ן וכמ"ש בה"ג דשיעור מליחה כדי צליה דבהכי חשיב כרותח דצלי ובפחות מכאן עדיין לא נכנס המלח בו ונאכל מחמת מלחו. אבל הרשב"א כתב דאף שהבשר נאכל מחמת מלחו הציר והדם אינן נאכלין מחמת מלחן מיד ואף שיעור כדי שיתן על האור וירתיח א"צ אלא שיהא כבוש אבל לענין מליח ה"ה מיד וכמ"ש הרא"ש בפ' כ"ה ס"ס מ"ט ושיעור כבישה כו' ובפחות משיעור זה כו' וע"ל סי' ס"ט סי"ח ועש"ך:
(ליקוט) ושהה כדי כו'. כ"כ הר"ג וכ"כ בת"ה ע"ב ב' בשם הר"י ברצלוני אבל הוא חלק עליו ממש"ש קי"ב ב' בתר דניחי דגים כו' אלמא בתוך שיעור פליטת העופות אמרינן דבלעי דגים מינייהו דהוי כרותח (והר"ן דחה זה ע"כ) וע"ל סי' ס"ט סי"ח וס"ך (ע"כ):

ז

וי"א דלאחר כו'. תוס' קי"ב ב' סד"ה ודגים. אירע מעשה בביתו כו' אלא צ"ל כו' או מטעם שפסק כח המלח כו'. והנה רוב הפוסקים חולקים על סברא זו וז"ש ולצורך כו' ועש"ך:

ח

אפילו לא כו'. ע"ל סי' ס"ט ס"ד בש"ע ואם לא כו':

ט

אבל כל כו'. גמ' שם:

י

ומליח כעין כו'. כפי' רש"י שם ושם:
(ליקוט) ומליח כעין כו' אפי' כו'. כן דקדק הראב"ד ממ"ש מחמת מלחו ול"ק עם מלחו (ע"כ):

יא

ואין חילוק. תוס' קי"ג א' ד"ה טהור:

יב

הלכך כו'. כדין מליח שאוסר כ"ק כמ"ש (ק"ז ב') נהי דקליפה לא בעי דבכה"ג בעי קליפה וכמו נגע בחרס של תנור (פסחים ע"ה ב' במתני') ושוחט בסכין ש"נ (חולין ח' ב') ואף לדעת המצריכין נטילה כמ"ש הרא"ש בפג"ה:

יג

ואם א' כו'. גמ' שם והדחה כדין צונן:

יד

וי"א כו'. כמ"ש בס"ו היכא אמרינן ואנן לא בקיאין בזה:

טו

וציר של כו'. ר"ל אם א"א בקליפה וכמש"ו ואם לא כו':

טז

היכא כו'. כמ"ש צ"ז א' וה"ה למליח כמ"ש שם ב' שהוא כצלי וז"ש וכן חבירתה כו' וכמ"ש שאני חלב דמפעפע ואוסר הגדי וכן כאן ואפילו השמינה אסורה כמ"ש בפסחים ע"ו ב' בשר שחוטה שמן כו' ואף לוי ל"פ אלא משום דס"ל ריחא לאו מילתא היא (וע"ל סי' ק"ס ס"ק נ"ה) וז"ש כולה אסורה וזו ואצ"ל זו קאמר:

יז

הא דמפלגינן כו'. דלצלי אוסר כ"ק ומשום צלי ולא משום מליח כיון דנאכל מחמת מלחו ה"ה תפל והוא דעת רשב"א בת"ה והוא אזיל לשיטתו דס"ל דרותח דצלי אינו אוסר אלא כדי קליפה אלא שכתכ שיש לחוש לדעת האומרים כדי נטילה אבל להלכה הסכים לסברא הראשונה ועבב"י בסי' ק"ה:

יח

וי"א דאפילו. כ"כ תוס' וכשיטתם דס"ל דצלי אוסר כדי נטילה וע"כ בצונן איירי ועתוס' צ"ו ב' ד"ה עד כו':
(ליקוט) וי"א דאפי' כו'. וכמ"ש בע"ז ס"ה ב' במתני' וגמ' דמבוקעות אפי' בצונן כולע לאלתר וכמש"ל סי' קל"ד ס"ח וסי"א ולאלתר בולע דאם עבר זמן רב אפילו על עדשים ושעורים אסור כמש"ש בס"י ונראה עיקר דעת סה"ת וש"פ דאפילו חי צונן כל שיש בו פילי אסור וכנ"ל ועכא"ח סי' תס"ה ס"ג (ע"כ):

יט

אין בב"ח כו'. עמ"ש לעיל סי' פ"ז סעיף א' בהג"ה:
(ליקוט) אין בב"ח כו'. מדפריך בע"ז ל"ה ב' בין לר"ח בין כו' ולא פריך ג"כ לשמואל משום בב"ח. מרדכי שם פי' אלף רס"ו וכ' ויש לדחות וע"ל סי' צ' דחלב שחוטה אינה אלא מדרבנן וכ"ש מתה כמש"ל סי' פ"ז ס"ו (דבריו צ"ע) ועתוס' שם א' ד"ה מפני כו' (ע"כ):

א

א) [סעיף א'] בשר וגבינה שנגעו זה בזה מותרים אלא שצריך להדיח וכו' ודוקא כשאחד מהם לח אבל אם שניהם יבשים אפי' הדחה א"צ. ב"ח. ש"ך סק"א. כנה"ג בהגה"ט או' א' פר"ח או' א' לה"פ או' א' בל"י או' א' כריתי או' א' מנ"י על התו"ח כלל כ"א או' א' ברכ"י בשיו"ב או' א' חכ"א כלל מ"ב או' א' חו"ד או' א' בי"צ בעמ"ז או' א' ובשניהם מלוחים אף אם הם יבשים צריך הדחה כמ"ש בש"ע לקמן ססעי' ה' שפ"ד או' א' חו"ד בביאורים או' ב' וכן בדברים חריפים אף אם הם יבשים בעי הדחה. חו"ד שם ובחי' או' א' פ"ת או' א' בי"צ שם. זב"צ או' א'.

א

ב) ואם הבשר שמן הגם שהוא בלי לחות מסתמא השומן נסרך ואינו ניכר וצריך הדחה ועוד גם בגבינה הגה היותה יבשה יש לחוש לפירורין ביותר הנדבקים וצריך הדחה פר"ת או' א' זכ"ל חי"ד או' ב' על סי' צ"א. זב"צ או' ב'.

א

ג) שם. אלא שצריך להדיח וכו' היינו הדחה בעלמא בלא שיפשוף אבל במקום דוחקא דסכינא ושמנונית בעינן שפשוף עד שידע באומד הדעת שסר ממנו השמנונית כגון שחתך בשר בסכין שחתך בו חלב אבל דוחקא בלא שמנונית או שמנונית בלא דוחקא מותר בהדחה. חו"ד או' ב' ובביאו' או' א' ער"ה או' א' פ"ת שם. בי"צ שם. זב"צ או' ג' ודוקא בחלב שלא נמחה במים אבל חלב שנמחה במים נדבק ביותר ובעי שפשוף גדול. ער"ה שם. פ"ת שם. יא"פ על סעי' ב' וכתב דצריך שפשוף גדול עד שידע באומד הדעת שסר האיסור ממנו. זב"צ שם.

א

ד) [סעיף ב'] כל מידי דבעי הדחה כגון להניח בשר היתר צונן בקערה של איסור צונן אסור לכתחלה וכו' וה"ה להניח איסור צונן בכלי של היתר צונן שאין דרכו להדיח אסור לכתחלה ואם דרכו להדיח שרי. ב"י לקמן סי' צ"ד בבד"ה בשה רי"ו נתיב ט"ו או' כ"ט. ש"ך סק"ב בשם הרשב"א בתה"ב הארוך והקצר. כנה"ג בהגה"ט או' ב' פר"ח או' ב' לה"פ או' ג' בל"י או' ג' שפ"ד או' ב' בי"צ או' ב' זב"צ או' ד'.

א

ה) והא דאמרינן דאסור לכתחלה להניח בשר צונן בקערה של איסור צונן דילמא אכיל בלא הדחה וכו' ה"ד בכלי שלא הודח מתחלה אבל בכלי מתכות אם הודח כלי של איסור בתחלה מותר לכתחלה לתת שם בשר צונן וא"צ הדחה לבשר. ש"ך סק"ג. פר"ח או' ג' פר"ת או' ב' קהלת יהודה בסי' זה סעי' ב' שו"ת בתי כהונה ח"א בבית ועד סי' י"ח. מש"ז סוף או' ג' זב"צ או' ה'.

א

ו) ואם נתקנח הכלי ולא הודח י"א שהקנוח מהני כהדחה דודאי אם קנח הכלי בענין שאין בו שמנונית כלל אין סברא להצריכו הדחה. ש"ך שם בשה הרא"ה. וי"א דקנוח לא מהני דאף אה נתקנח יפה והניח בו בשר ג"כ צריך להדיח הבשר ולכתחלה אסור להניח בכלי הנז' שנתקנח בלא הדחה ודוקא אם הודח הכלי מותר להניח בו בשר. בתי כהונה שם דף צ"ג ע"ב בשם הרשב"א. וכ"כ הפר"ח שם דהכא מיירי בקערה של איסור שנתקנחה אלא שלא הודחה וכיון דבעי הדחה אם נשתמשו בה בלא הדחה ידיח מה שנשתמש בה. מש"ז שם. זב"צ או' ו' וכתב וכן עיקר.

א

ז) וה"ד בכלי מתכות מהני הדחה אבל בכלי חרס לא מהני הדחה ואם נשתמש בו חמין אסור להשתמש בו אפי' בצונן גזירה שמא ישתמש בו בחמין ואפי' אם הדיחו אסור דלא מהני הדחה לכלי חרס. פר"ח שם. פר"ת שם. בתי כהונה שם דף צ"ג ע"ד. קה"י שם. שפ"ד או' ג' ער"ה או' ב' חכ"א כלל נ"ו או' ב' ואם נשתמש בו בדיעבד בהיתר צונן אעפ"י שהודח הכלי חרס צריך להדיח אותו היתר צונן. פר"ח שם. פר"ת שם. ב"כ שם. קה"י שם. מיהו כלי חרס שתשמישו בצונן מותר להשתמש בו בצונן אחר הדחת הכלי כמו בכלי מתכות אבל בחמין אסור. פר"ח שם. פר"ת שם. ב"כ שם. קה"י שם. ער"ה שם. זב"צ או' ז'.

א

ח) וה"ה כלי עצם שאין תקנה בהגעלה דחייס או כלי עץ שבלע ע"י אש שנפל חלב חם מהותך מנר שקורין קרוייזי"ל דהוי תשמישו ע"י האור בלא נפסק הקלוח וה"ה נר עשוי כעין פתילה כמו שלנו אם נפל הנר על כלי עץ נבלע ע"י האור ולא סגי בהגעלה א"כ אפי' דרך עראי אסור כמו כלי חרס דחד טעמא הוא כיון דא"א בהגעלה אתי לידי תקלה. שפ"ד שם. ור"ל בין כלי עצם שאין לו תקנה בהגעלה דחייס עלייהו ובין כלי עץ שבלע ע"י אש שאין לו ג"כ תקנה בהגעלה וצריך ליבון ואי אפשר שישרף דינה ככ"ח ואסור להשתמש בהה צונן אפי' אחר הדחה דילמא אתי לידי תקלה להשתמש בהם בחמין כמ"ש באו' הקודה.

א

ט) ומיהו להניח כלי איסור בביתו בלי להשתמש ביה משמע דשרי ולא חיישינן דילמא אתי לידי תקלה דבדיל מיניה. שפ"ד שה.

א

י) לא אסרו כלי חרס האסור שלא להשתמש בו בצונן אלא דוקא בשלנו אבל כלי חרס של עכו"ם להשתמש בו צונן לפי שעה בלא הגעלה מותר. ואפי' בשלנו דוקא בכלי שרוב תשמישו בחמין. הריטב"א בחי' חולין דף קי"ח בשה רבו. ער"ה או' ד'.

א

יא) שם. אסור לכתחלה וכו' ובדיעבד שרי. ובשעת הדחק כגון שנתאכסן בבית עכו"ם כדיעבד דמי. תו"ח כלל י"ז סוף דין ד' ט"ז סוף סק"ב. כנה"ג בהגב"י או' ב' לה"פ או' ב' בל"י או' ב' חו"ד או' ג' שו"ג מחו' או' א' ומה שהקשה ע"ז המש"ז או' ב' דהא אפשר בהדחה כבר תירץ זה החו"ד שם דמיירי בענין שא"א לעשות שפשוף להכלי ור"ל כגון שהביא העכו"ם לישראל דבר היתר בכלי שלו. וכ"כ זב"צ או' י"א.

א

יב) שם. ודוקא מבושל דלאו אורחיה בהדחה. או מי מלח וכדומה. בי"צ בעמ"ז סוף או' ב'.

א

יג) שם. אבל מידי דאורחיה בהדחה כגון בשר חי וכיוצא בו שרי לכתחלה. והיינו היכא דבעי ליה לבשולי אבל לצלי לס' מרן ז"ל שפסק בסי' ע"ו סעי' ב' דלא בעי הדחה כלל לאו אורחיה בהדחה מקרי ואסור. ולפי דברי מור"ם ז"ל בהגה שם דאף לצלי בעי הדחה שרי בכל גוונא. קה"י שם. וא"כ לפי מ"ש לעיל סי' ע"ו או' ב' דהמנהג כרמ"א להדיח הבשר קודם צלייה שרי בכל גוונא ר"ל אפי' לכתחלה. וכ"כ זב"צ או' יו"ד.

א

יד) שם הגה. ודוקא דבר שיש בו לחלוחית קצת אבל דבר יבש ממש אם לא בלע הכלי רק בצונן מותר להניח בו דבר יבש בלא הדחה כלל. רבים תמהו על דברי הגה הנז' ט"ז סק"ג והש"ך סק"ג והפר"ח או' ג' דהא כמה ראשונים התירו אפי' אם נשתמש בו איסור בחמין מותר להניח בו אח"כ היתר בצונן יעו"ש וע"כ העיקר הוא דאפי' אם נשתמש בו איסור בחמין אם הוא כלי מתכות מותר להניח בו אח"כ היתר צונן אחר ההדחה וכמ"ש לעיל או' ו' ואו' ז' יעו"ש. וכ"כ זב"צ או' י"ב.

א

טו) [סעיף ג'] צריך ליזהר שלא יגע בשר בלחם שאם יגע אסור לאכלו עם גבינה וכו' וה"ד כשאחד מהם לח. ש"ך סק"ד. פר"ח או' ד' לה"פ או' ז' בל"י או' ו' כריתי או' ג' חו"ד או' ה' שפ"ד או' ד' חכ"א כלל מ"א או' ה' בי"צ ח"א בעמ"ז או' י"ד. ערוך השלחן או' ה' ומשמע דבין בבשר ובין בגבינה אינו נאסר הלחם אלא א"כ היה א' מהם לח אמנם הכנה"ג בהגה"ט או' ג' כתב דהגבינה אפי' יבשה אוסרת והב"ד השפ"ד שם וכ"כ לעיל או' ב' יעו"ש.

א

טז) שם. שאם יגע אסור לאכלו עם גבינה וכו' בלא הדחה. ש"ך שם. פר"ח שם. לה"פ כריתי שם. חו"ד שם. חכ"א שם. בי"צ שם. וי"א דלא מהני הדחה בלחם. כנה"ג בהגה"ט או' ב' ובעי קליפה משום דלא אפשר שיודח יפה. פר"ת או' ג' ומ"מ נראה דבלחם יש חילוק אם נגע בלחם שלם או בפרוס מצד חוץ במקום הקשה סגי בהדחה אבל אם נגע מצד פנימי במקום הרך בעי גרידה. פ"ת או' ד' ואם הניח בשר צלי על הלחם אפי' קליפה או גרידה לא מהני דהמוהל של הצלי נבלע בלחם ואסור לאוכלו עם גבינה. זב"צ או' י"ג.

א

טוב) שם. שאם יגע אסור לאכלו עם גבינה וכו' ומכ"ש שצריך ליזהר שלא יגע בו בשר חי דחיישינן דילמא אישתלי ואכיל ליה בלא הדחה מדם הנדבק בו ואכיל איסור דאו' לכן אם רוצה לאכלו בגבינה צריך לקולפו ולפחות לגרור מקום מגעו. פר"ת שם. זב"צ או' י"ד. וגרירה הוא פחות מקליפה שהקליפה צריך שתהא גסה קצת כדי שתוכל להנטל כולו כאחת משא"כ בגרירה כמ"ש הש"ך בסי' צ"ו ס"ק כ"א ובדברינו לשם על סעי' ה' ועיין לקמן או' ל"ב.

א

חי) [סעיף ד'] בשר וחלב רותחין שנתערבו יחד וכו' וכמה שיעור החמימות האוסר עיין לקמן סי' ק"ה סעי' ב'.

א

יט) שם. ואפי' בשר צונן לתוך חלב רותח וכו' הכל אסור וכו' ודוקא משום דיש כאן חלב שהוא דבר צלול ולח אבל אם שניהם יבישים כגון שנפל איסור על הצלי שאצל האש או שנפל לתבשיל בקדרה שאין בה רוטב אינו אוסר אלא כדי נטילת מקום אם הוא כחוש ואם הוא שמן אוסר הכל והיינו לס' מרן ז"ל ולס' מור"ם ז"ל אפי' שניהם כחושים אסור כמ"ש לקמן סי' ק"ה סעי' ג' וסעי' ד' ובהגה שם. זב"צ או' ט"ו. וית' עוד בדברינו לשם בס"ד.

א

ך) ואם הם מונחים זה אצל זה ית' לקמן סי' ק"ה סעי' ג' בהגה ובדברינו לשם בס"ד.

א

כא) שם. משום דתתאה גבר. כלומר שהתחתון שהוא רותח מחמם העליון הצונן. ש"ך סק"ו ועיין לקמן סי' ק"ה סעי' ג'.

א

כב) והא דאמרינן דאם העליון צונן והתחתון חם דתתאה גבר ואוסר היינו חום דכ"ר שהיס"ב אפי' אם אינו עומד עתה על האש כיון שהיס"ב אוסר כדמשמע לקמן סי' ק"ה. מש"ז או' ה' זב"צ או' י"ז.

א

כג) אבל אם אם התחתון הוא חום דכ"ש אף אם היס"ב אינו אוסר אלא דוקא כד"ק כדמשמע בהגה לקמן סי' צ"ב סעי' ז' מש"ז שם. זב"צ או' י"ח.

א

כד) ואם הניח חתיכה קרה על חתיכה רותחת ושניהם היתר ואח"כ נפל על החתיכה הקרה העליונה איסור ודאי דאינה נאסרת כל זמן שהיא קרה ואין היס"ב ולא אמרינן דנחשב כרותח כיון שהתחתון רותח וגובר עליו דהא אפי' מונח על האש ממש אינה נאסרת מהאיסור הנופל עליו עד שיהיה היס"ב. אכן אם נעשה רותח עד שהיס"ב חום זה הוא כחום כ"ר כיון שהתחתון רותח מכ"ר והעליון נרקח אמרינן דהתחתון גובר ועושה אותו כרותח של כ"ר. חו"ד בביאור או' ה' ולפ"ז משמע דה"ה אם התחתון קר והאמצעי רותח ונפל עליו איסור דנאסר האמצעי מכח האיסור שנפל עליו משום דהוא תתאה וגובר על העליון ונאסר ממנו והראיה דהא כ"ר אף שהוסר מן האש והעמידו במקום קר לעולם דין כ"ר יש עליו כל זמן שהיס"ב. וכן אם התחתון איסור חם והאמצעי הוא היתר צונן ונאסר מחמת התחתון דתתאה גבר ונפל על האמצעי עוד היתר אחר אינו אוסר אותו אם אין היס"ב. זב"צ או' ך'.

א

כה) שם. קולף הבשר ושאר הבשר מותר. משום דכאן דהתחתון הוא צונן והוא מקרר העליון אלא דאדמיקר ליה בלע פורתא לכך צריך קליפה. ש"ך סק"ז. פר"ח או' ו' כריתי או' ה' חכ"א כלל מ"ב או' ז' ועיין לקמן סי' ק"ה סעי' ג'.

א

כו) שם. קולף הבשר ושאר הבשר מותר. ואפי' נפל החלב רותח על בשר צונן ע"י עירוי שלא נפסק הקלוח סגי בקליפה וכן אפי' נפסק הקלוח בעי קליפה. ש"ך שם. כנה"ג בהגה"ט או' ה' חכ"א שה. זב"צ או' כ"א.

א

כז) שם. והחלב מותר כולו. ר"ל בין החלב רותח שנפל לתוך בשר צונן בין החלב צונן שנפל לתוכה בשר רותח. והיינו טעמא לפי שהחלב לא שייך בה קליפה לפי שהיא משקה. שו"ג או' ו'.

א

כח) שם. קולף הבשר ושאר הבשר מותר. ואם הקדרה התחתונה היא קרה ועומדת על האש ונפל לתוכה חם מכ"ר כתב זב"צ או' י"ט בשם הר"ן וב"י דכיון שעומדת על האש אפי' היא קרה הוי כאלו נפל חם לתוך חם ואסור יעו"ש ואין זה לא בהר"ן פכ"ה ולא בב"י רק המש"ז או' ה' כתב דכ"מ מדברי התו"ח כלל כ"ג דין ד' שכתב בשם הר"ן והקשה ע"ז והניח בצ"ע יעו"ש. וכ"מ מסתמיות דברי הפו' דאין לחלק בין עומדת על האש או לא דכל שאין היס"ב אינה אוסרת אלא כדי קליפה. אך אפשר לומר דאם היא חמה כ"כ אעפ"י שאין היס"ב יש לאסור דחשבינן לה כאלו היס"ב כיון שעומדת על האש.

א

כט) שם הגה. ובמקום שהבשר צריך קליפה אם לא קלפוהו ובשלו כך מותר בדיעבד. זהו סברת ר"ת דס"ל דהקליפה לא בעי ס' ואם בשלוהו בדיעבד או במקום דלא שייך קליפה כגון בחלב מותר אבל ריב"א ס"ל דכל קליפה בעי ס' ואם נתבשל בלא קליפה או כגון חלב דלא שייך ביה קליפה אי ליכא ס' אסור כמ"ש בב"י וכן פסק רש"ל פכ"ה סי' ס' כריב"א דצריך ס' נגד הקליפה אפי' דיעבד. וכן הסכים הט"ז סק"ז. והש"ך סק"ח לחלק יצא דבדבר הנבלל והקליפה נתערבה וכה"ג אם נתבשל הבשר בלא קליפה ונבלל בענין דאינו מכירו דלא שייך ביה קליפה מותר בדיעבד אבל כשנתבשל ועדיין מכירו בענין דשייך ביה קליפה צריך ס' והסכים לדבריו החו"ד או' יו"ד. והער"ה או' ה' כתב נראה עיקר דבבשר בחלב דאין הקליפה מדאו' החלב מותר וכן אם בשלו הבשר בלא קליפה מותר התבשיל אבל בשאר איסורים צריך ס' נגד הקליפה. וכ"כ זב"צ או' כ"ג דבשאר איסורים כגון בשר נבלה וטרפה או איסור אחר במקום דבעי קליפה ובשלוהו בלא קליפה ראוי להחמיר ובעינן ס' נגד הקליפה כס' ריב"א כיון שרוב האחרונים פסקו כריב"א מיהו בשעת הדחק או בהפ"מ אפי' בשאר איסורים מותר בדיעבד דכדאי הם מרן ומור"ם ז"ל לסמוך עליהם בשעת הדחק וכ"כ בשו"ת תשואות חן סי' י"א דבבשר בחלב דכל היכא דליכא בישול הוא מדרבנן יש להקל ובשאר איסורים אין להקל רק בהפ"מ. והב"ד פ"ת או' ה' וזב"צ שם. ועיין עוד לקמן בהגה ססי' צ"ג. ושיעור קליפה עיין לקמן או' ל"ב.

א

ל) שם. ואם נפלו זה לתוך זה צוננים מדיח הבשר ומותר. וה"ד בבשר בחלב אבל אם נפל היתר צונן בתוך איסור צלול צונן צריך קליפה. או"ה כלל ל' דין יו"ד בשם המרדכי פכ"ה וסמ"ג. והב"ד התו"ח כלל כ"ב דין א' אמנם הש"ך סק"י כתב להשיג ע"ז מכמה פו' דאין חילוק בין בב"ח לשאר איסורים דאף בשאר איסורים אם נפל היתר יבש צונן בתוך איסור לח צונן דסגי בהדחה. וכן הסכים כנה"ג בהגה"ט או' ז' פר"ח או' ז' מנ"י על התו"ח כלל כ"ב או' א' לה"פ או' י"ב. בל"י או' ט' כריתי או' ו' שפ"ד או' יו"ד. חכ"א כלל מ"ב או' א' ערוך השלחן או' י"ט. זב"צ או כ"ד.

א

לא) ואם ההיתר הוא לח אע"ג דנגע באיסור מ"מ הואיל וא"א להדיח ההיתר מותר בלא הדחה. תו"ח שם סוף דין א' שפ"ד שם. זב"צ או' כ"ה. והגם שכתב שם השפ"ד דזה לפסק ר"ת והרמ"א אבל למאן דפסק כריב"א אסור כבר כתבנו לעיל או' כ"ט לענין קליפה דדעת האחרונים להתיר באיסור דרבנן או בהפ"מ אפי' בדליכא ס' היכא דלא אפשר בקליפה וא"כ ה"ה לכאן היכא דלא אפשר בהדחה.

א

לב) ושיעור כדי קליפה היינו שתהא גסה קצת כדי שתוכל להנטל כולה כאחת. ב"י סי' צ"ו בשם הר"ן. וכ"כ הרשב"א בתה"ב הארוך בית ד' שער א' בסופו. ט"ז שם בסי' צ"ו ס"ק י"ד. ש"ך שם ס"ק כ"א. פר"ח שם או' י"ט. לה"פ שם או' ל"א. בל"י שם או' כ"ה. חו"ד שם או' ט"ז. חכ"א כלל מ"ב או' י"א. בי"צ סי' צ"ו בעמ"ז או' מ"ג. ערוך השלחן שם בסי' צ"ו או' כ"א. זב"צ בסי' זה או' כ"ו. וית' עוד לקמן בסי' צ"ו או' נ"ט יעו"ש.

א

לג) [סעיף ה'] מליח שאינו יכול ליאכל מחמת מלחו ושהה כדי מליחה לקדרה וכו' ר"ל ואז אוסר כדי קליפה בכחוש ובשמן צריך ס' כמ"ש לקמן בסעי' ו' ובסי' ק"ה סעי' ט' יעו"ש. ומשמע הא קודם ששהה שיעור מליחה אינו אוסר בכחוש כדי קליפה ובשמן א"צ ס' דאינו אוסר וכמו שכתב בב"י בשם הר"ן. וכן כתב הש"ך ס"ק י"א דהמחבר סובר כהר"ן דהיינו כששהה שיעור מליחה לקדרה הוי רותח ומקמי הכי לא. אלא דהש"ך שם חולק על דברי הש"ע וכתב דבתוך שיעור מליחה לעולם אסור אפי' בהפ"מ וסעודת מצוה דכל הפו' סוברים דתוך שיעור מליחה הוי רותח והר"ן הוא יחיד לגבייהו יעו"ש. וכ"כ הפר"ח או' ט' לה"פ או' י"ד. חו"ד בביאו' או' ט' שפ"ד או' י"א. אמנם הפר"ת או' ט' כתב לדחות דברי הפר"ח והסכים לדברי הש"ע להלכה ולמעשה דלא הוי מליח כרותח אלא בדשהה שיעור מליחה והביא כמה גדולים דסברי הכי בה"ג והרשב"א והר"ן והרב הנשיא אלברצלוני וכן דעת ר"ת הביא דבריו הר"ן והעלה דהכין סבור יעו"ש. וכ"פ זב"צ או' כ"ז.

א

לד) שם. ושהה כדי מליחה וכו' היינו שיעור מיל כמ"ש לעיל סי' ס"ט סעי' ו' וכ"כ ביה"ל סי' זה או' ג' יעו"ש. והא דמבואר סי' ס"ט סעי' ך' דאפי' מקמי הכי הוי רותח וקצת משמע שם דלאחר ששהה שיעור מליחה לא הוי רותח צ"ל דשאני התם דאיירי באיסור דם והלכך הדם והמלח רותחים הם בשעת המליחה אבל לא כששהה שיעור מליחה שאז פסק כח המלח מחמת שפלט כל הדם אבל הכא מיירי באיסור בשר וגבינה דכל כמה דלא נמלח כהוגן אין הבשר רותח אבל כששהה שיעור מליחה נחשב רותח שהרי לא פסק כח המלח שלא פלט כלום דודאי איירי שכבר נמלח הבשר והודח כדינו ועתה נמלח שנית דאל"כ היה הגבינה נאסר משום דם. ש"ך שם. מיהו הכריתי או' ח' ופליתי או' ה' כתב להוכיח דלא כהש"ך אלא דדעת הש"ע באיסור תורה חשש להחמיר אפי' קודם ששהה שיעור מליחה אבל בב"ח דהוא במליחה דרבנן היקל עד שישהה שיעור מליחה יעו"ש. ונ"מ לענין מליחה ראשונה דהיינו שמלחו להוציא דמו דלהש"ך אינו אוסר לאחר ששהה שיעור מליחה כיון שתשש כח המלח ולהכריתי אוסר וכן נראה דיש להחמיר כיון דגם הש"ך סיים דאין להקל אלא דוקא בהפ"מ וסעודת מצוה יעו"ש. ועיין עוד באו' שאח"ז.

א

לה) שם הגה. וי"א דלאחר ששהה במלחו שיעור מליחה לא מיקרי אח"כ רותח ולצורך גדול כגון בהפ"מ וכו' יש לסמוך אמקילין וכו' ומיהו מ"ש וי"א דלאחר ששהה וכו' לא מיקרי אח"כ רותח הוא ע"פ מ"ש לעיל סי' ס"ט סעי' ך' ודעת הרב בהגה להשוות דין בשר וגבינה לאיסור דם וכמ"ש הש"ך ס"ק י"א. אלא שכתב להשיג על דבריו יעו"ש. ולענין דינא אם הבשר הזה הוא נמלח מקודם ועתה מלחוהו פעם ב' כדי להתקיים זהו ודאי העיקר כס' הש"ע דאם שהה שיעור מליחה אוסר בבשר וחלב כל זמן שלא הדיחו ואין להתיר אפי' בהפ"מ וסעודת מצוה אבל אם הוא מליחה ראשונה כדי להוציא דמו קודם ששהה שיעור מליחה יש לאסור משום דם ולאחר ששהה שיעור מליחה יש להכשיר דוקא בהפ"מ וסעודת מצוה וכמ"ש הש"ך שם. ועיין לעיל סי' ע' או' ל"ג.

א

לו) שם בהגה. ואפי' לא נמלח הבשר משני צדדין רק מצד אחד וכו' מחשב רותח. כ"כ ב"י בשם תשו' הרשב"א סי' רס"ה בסי' זה ובסי' ס"ט ופסקו בש"ע שם סעי' ד' דאם נמלח הבשר מצד א' מותר וא"כ כיון שנכשר הבשר במליחה זו מחשב רותח.

א

לז) שם בהגה. אבל כל שלא נמלח כ"כ מחשב צונן וכו' וי"א דאנן אין בקיאין בדבר ויש לחשוב אפי' מליחת צלי כרותח וטוב להחמיר וכו' והיינו היכא דאיכא חששא אבל היכא דליכא חששא כלל כגון שלא מלחו אותו כ"א מעט מזער אין להחמיר כלל אפי' לדעת הי"א.

א

לח) שם בהגה. וטוב להחמיר וכו' ובס' זב"צ או' ל' פסק כדברי הש"ע דמליח לצלי לא הוי כרותח ואף בהפסד מועט לא הוי כרותח ומיהו אף מור"ם ז"ל לא כתב אלא שטוב להחמיר במקום שאין הפ"מ אבל לענין דינא מודה דלא הוי כרותח אף בהפסד מועט.

א

טל) שם ואין חילוק בין מליח עליון וכו' דוקא בכחוש אין חילוק משום דעכ"פ קליפה בעי ולא שייך בזה תתאה גבר אבל בשמן יש חילוק כמ"ש לקמן בסי' ק"ה סעי' י"א ולעיל סי' ע' סעי' ד' יעו"ש. ש"ך ס"ק י"ב. פר"ח או' י"א. כריתי או' י"א. שפ"ד או' י"ב.

א

מ) שם. הילכך בשר וגבינה המלוחין שנגעו זה בזה וכו' וכגון שהם לחין. טור. לבוש סעי' ו' ט"ז סק"ט. לה"פ או' ט"ז. בל"י או' י"ב. הל"פ בסעי' ה' זב"צ או' ל"א.

א

מא) שם. צריך לקלוף שניהם וכו' ולא שייך כאן למימר איידי דטריד למיפלט לא בלע א"נ כבכ"פ דדוקא גבי דם אמרינן הכי ולא בשאר איסורים כמ"ש הפו' ודלא כאו"ה כלל י"ב דין י"א. ט"ז סק"י. ש"ך ס"ק י"ג. פר"ח או' י"ב. לה"פ או' ט"ז. כריתי או' י"ב. חו"ד או' י"ב. שפ"ד או' י"ג. זב"צ או' ל"ב.

א

מב) גם באיסור דרבנן בשאר איסורים לא שייך כבכ"פ ולא איידי דטריד למפלט לא בלע דלא כאו"ה שם. מש"ז או' יו"ד ושפ"ד או' י"ג. זב"צ או' ל"ג.

א

מג) שם בהגה. אבל אם הוא דבר צלול וכו' וחלב רך שאינו מהותך לא מיקרי דבר צלול כ"ה בהג"א פכ"ה מא"ז. וכ"פ רש"ל פכ"ה ססי' ף' ש"ך ס"ק י"ד. כנה"ג בהגב"י או' י"ז. פר"ח או' י"ג. מנ"י על התו"ח כלל כ"ב או' ה' חו"ד או' י"ג. שפ"ד או' י"ד. חכ"א כלל מ"ג או' ח' בי"צ ח"ג בעמ"ז או' י"ז. זב"צ או' ל"ד. ור"ל אף שלח קצת כל שהוא גוש שרי. שפ"ד שם. בי"צ שם בעמ"ז או' ט"ז. זב"צ שם.

א

מד) שם בהגה. אבל אם הוא דבר צלול נאסר הטהור וכו' אי ליכא ס' והיינו לסברת מור"ם ז"ל דגם בדבר כחוש במליחה משערינן בס' אבל לפסק הש"ע בדבר כחוש א"צ רק קליפה כמ"ש לקמן סי' ק"ה סעי' ט' יעו"ש. ומיהו עיין בדברינו לשם או' ס"ח שכתבנו דגם מנהג הספרדים כן להחמיר כדברי מור"ם ז"ל יעו"ש.

א

מה) שם בהגה. ושניהם אסורים. כלומר בבשר בחלב אעפ"י שהבשר לבדו מלוח שניהם אסורים. ש"ך ס"ק ט"ז. כנה"ג בהגב"י או' י"ח. פר"ח או' י"ד. הל"פ או' י"ט. זב"צ או' ל"ו.

א

מו) ואם החלב לבדו מלוח כתב בתו"ח כלל כ"ב דין ב' בשם הגמ"ר דהחלב מותר דלא כסמ"ג והב"ד הש"ך שם. וכן הסכים הפר"ח שם. לה"פ שם. ור"ל כשהחלב לבדו מלוח הבשר אסור והחלב מותר. בל"י או' ט"ו. אבל דעת הש"ך שם לאסור גם החלב וכ"ה דעת הכנה"ג שם. בל"י שם. חו"ד או' י"ג. שפ"ד או' ט"ז. וכבר כתבנו לעיל או' מ"ד דלפסק הש"ע אם הוא דבר כחוש אינו אוסר רק כדי קליפה יעו"ש.

א

מז) שם בהגה. ודוקא שהטהור לח קצת אבל אם הוא יבש לגמרי אינו בולע וכו' ואפי' מלוח הכל מותר. ש"ך ס"ק י"ז. כנה"ג בהגב"י או' י"ח. בנ"י או' ט"ז. חכ"א כלל מ"ג או' ח' זב"צ או' טל. ור"ל אפי' הלח הצלול והיבש מלוחים אפ"ה מותר. שפ"ד או' י"ז אלא שתמה ע"ז ודעתו לאסור היבש. וכן הסכים הפר"ח או' ט"ו לאסור אפי' ביבש לגמרי. לה"פ או' ך' חו"ד או' י"ד. ואפשר דבהפ"מ יש לסמוך על המתירין והוא ע"י שידיח הבשר הדחה יפה.

א

מח) שם. ואם הם יבשים וכו' כגון בשר וגבינה.

א

מט) שם. או לחים ולא מחמת מליחה וכו' פי' כגון שאחר שנתייבש המלח עליהם נפלו עליו מים וחזר ונתלחלח בעוד המלח עליהם לא הוי מחמת מליחה ולא הוי אותו ליחות רותח וחשיב כתפל שכיון שנתייבש אחר רתיחתו תש כוחו. פר"ת או' י"ג. שפ"ד שם. בי"צ ח"ג בעמ"ז או' כ"ה. זב"צ או' מ"א.

א

נ) שם הגה. כל ציר מבשר שנמלח אפי' לא נמלח רק לצלי חשוב רותח ולכן אם נפלה ציר על הגבינה או על כלי אוסר וכו' כל זה לסברת מור"ם ז"ל דמליח לצלי הוי כרותח אבל לסברת מרן ז"ל דכל מליחה לצלי לא הוי כרותח אפי' ציר הנוטף ממנו לא חשיב רותח ואם נטף על הגבינה או על הכלי מותר כמבואר לעיל סי' ס"ט סעי' י"ח ובדברינו לשם יעו"ש.

א

נא) שם בהגה. וציר של בשר שאוסר שנפל על הכלי צריך הגעלה וכו' זה הדין שייך גם לסברת מרן ז"ל וכגון שנפל הציר מבשר שנמלח לקדרה. ואע"ג דמרן ז"ל פסק לעיל סי' ס"ט סעי' י"ח דבשר בתוך ציר בעי שיעור כבישה דהיינו בכדי שיתן על האור וירתיח כבר כתבנו שם או' רע"ג דהיינו דוקא לאסור כולו בעי שיעור כבישה אבל כדי קליפה אוסר אף אם לא שהה כלל יעו"ש וא"כ ה"ה הכא גבי כלי.

א

בנ) שם בהגה. צריך הגעלה וכו' כלי שנאסר ע"י מליחה צריך הגעלה בכלי ראשון ולא סגי בעירוי משום דעירוי ספק אם נידון ככ"ר וציר הנוטף לתוך הכלי עדיין הוא ברתיחתו. ב"י לעיל בסי' ס"ט בשם הגש"ד. תו"ח כלל י"ג דין א' בל"י או' י"ז וכתב ודלא כבית ישראל שכתב דסגי בעירוי. חו"ד או' ט"ו. שפ"ד סוף או' י"ח. זב"צ או' מ"ד.

א

גנ) שם בהגה. ואם לא נפל רק על מקום אחד בכלי עץ וכיוצא בו קולף מקומו ודיו פי' דאם נפל על כל הכלי לא שייך קליפה דיפסיד הכלי א"נ טורח גדול הוא ולפ"ז אם הוא בענין שאין פסידה ורוצה לטרוח מותר. ואע"ג דלקמן סי' קכ"א סעי' ב' ובאו"ח סי' תנ"א סעי' ט"ז כתב הרב בהגה דכ"מ דצריך הגעלה לא מהני אם קלפו לכלי התם מיירי בדבר שנבלע בו ע"י חמין וכה"ג דנבלע בכל הכלי אבל ציר מלוח אינו נבלע אלא כדי קליפה כמ"ש בסי' ס"ט לכן די בקליפה. ש"ך ס"ק י"ח. פר"ח או' ט"ז. לה"פ או' כ"א. בל"י או' י"ח. חו"ד שם. חכ"א כלל ל"ב או' י"ט. זב"צ או' מ"ה.

א

דנ) ואם נבלע דבר שמן ע"י מליחה בכלי נמי אין אוסר יוחר מכדי קליפה. שפ"ד או' י"ח. ועיין לקמן סי' צ"ח או' ג"ן.

א

הנ) שם בהגה. ואם לא נפל רק על מקום א' בכלי עץ וכיוצא בו קולף מקומו ודיו. ואף בכלי חרס אם נפל מעט ציר יכולים לקלוף מעט מעט ולא אתא למעוטי רק כלי זכוכית כדומה שא"א בשום ענין לקלוף ודלא כהש"ך בסי' ס"ט ס"ק פ"ב שהבין מדברי הרב כאן ובתו"ח כלל י"ג דבכלי חרס אף שנפל על מקום א' אין לו תקנה בקליפה. מנ"י על התו"ח כלל י"ג או' ג' חכ"א שם. וכ"ה דעת פרי תבואה בתשו' סי' כ"ג כהמנ"י אלא שכתב לפרש דברי הש"ך במ"ש או שהוא כלי חרס ר"ל היכא דא"א לקלפה יעו"ש. והב"ד פ"ת לעיל סי' ס"ט או' ל"ח. ועיין בדברינו לשם או' רצ"ט.

א

ונ) מעשה שנטף ציר מליחה על קנקן של פורצלי"ן אצל אוזן הכלי דא"צ אפי' קליפה כיון שנפל במקום גבוה דבכל זמן שיגיעו החמין נגד מקום הטיפה יהיה ס' נגד הטיפה וכדלקמן ססי' צ"ט ואף הט"ז שם מודה אם הוא אחר מעל"ע ואפי' את"ל דקנקן זה לא הוי בדבר שדרכו להשתמש לעולם בשפע יש להתיר מטעם אחר דלעולם לא יבא לידי נ"ט כיון שאין דרך להשתמש בקנקן זה אצל האש רק ע"י עירוי שמערין לתוכה קאוי רותחת ובליעת האיסור הוא חוץ לכלי וכח העירוי אינו פועל להפליט דרך דופן הכלי מעבר השני וא"כ דמיא לקדרה גדולה ובפרט כיון שהיה הציר אחר שיעור מליחה ויש לצרף דעת רש"י דס"ל דאז מחשב צונן. פרי תבואה שם ויעוש"ב. פ"ת שם. זב"צ או' מ"ז.

א

זנ) ואם נפל ציר או חלב מהותך חם בכלי ואינו יודע באיזה מקום והוא מיעוט הכלי בטל ברוב. פ"ת או' ט' בשם מהר"ר דניאל זצ"ל. וכתב דאם הוא כלי שאפשר בהגעלה צריך הגעלה. ועיין לקמן סי' ק"ב סעי' ג' ובדברינו לשם בס"ד.

א

חנ) [סעיף ו'] היכא דאמרינן דאינו אוסר וכו' שאם היתה שמינה כולה אסורה וכן חברתה וכו' כלומר דאם היתה אחת מהן שמינה או הגבינה או הבשר הכל אסור דאזיל האי ומפטם להאי והוי כאילו הכל שמן. ש"ך ס"ק י"ט. פר"ח או' י"ז. חו"ד או' ט"ז. זב"צ או' ן'.

א

טנ) והא דאמרנו שאם היתה שמינה כולה אסורה היינו אם המלוחה למטה אבל אם המלוחה למעלה אינו נאסר אלא כד"ק כמ"ש לעיל סי' ע' סעי' ד' וכ"כ הפר"ת או' י"ד. ועיין בדברינו לשם או' ל"ז.

א

ס) שם הגה. ועיין לקמן סי' ק"ה סעי' ט' דשם נתבאר בהגה דלדידן (ר"ל מנהג אשכנזים) אין חילוק בין כחוש לשמן וכל מליחה אנו משערין בס' יעו"ש. ש"ך ס"ק ך' לה"פ או' כ"ב. בל"י או' י"ט. חו"ד או' י"ז. ועיין בדברינו לשם או' ס"ח שכתבנו דכ"ה ג"כ מנהג הספרדים להחמיר כדברי מור"ם ז"ל יעו"ש.

א

סא) [סעיף ז'] הא דמפלגינן בין נאכל מחמת מלחו וכו' ה"מ בבשר חי אבל צלי רותח שנפל למליח אפי' נאכל מחמת מלחו בעי קליפה. לאו דוקא נאכל מחמת מלחו אלא אפי' לא נמלח כלל כיון שהוא רותח בעי קליפה כדין כל חם לתוך צונן דבעי קליפה. ש"ך ס"ק כ"ב. כנה"ג בהגב"י או' ל"ג. פר"ח או' י"ט. לה"פ או' כ"ד. חו"ד או' י"ח. שפ"ד או' כ"ב. בי"צ ח"ג או' ז' זב"צ או' נ"ב.

א

סב) שם. בעי קליפה. ואעפ"י שהצלי שוקע לתוך החלב והחלב צף על הצלי אינו כצונן לתוך חם דכל שהוא במקומו גובר ומקרר הצלי שנפל לתוכו הלכך בקליפה סגי. ב"י בשם הרשב"א. ש"ך ס"ק כ"ג. פר"ח או' ך' לה"פ או' כ"ה. חו"ד שם. בי"צ שם בעמ"ז או' ל"ד. זב"צ או' נ"ג.

א

סג) שם. ואם יש בו בקעים וכו' והוא צלי רותח כולו אסור. וביש בו בקעים אפי' איכא ס' בבשר נגד החלב שנבלע בתוכו אסור כולו לפי שאין החלב נבלע ומתפשט בשוה אלא הרבה ממנו מתכנס במקום א' ומעט במקום אחר ולא שייך בו ביטול בס' פר"ח או' י"ח חו"ד או' י"ט. זב"צ או' נ"ד.

א

סד) שם. או שהוא מתובל בתבלין. וצריך שיהא מתובל בתבלין עד שאינו נאכל מחמת תיבולו. כנה"ג בהגב"י או' מ"ב בשם דמש"א. בל"י או' ך' חו"ד או' ך' זב"צ או' נ"ו.

א

סה) וכל הדברים החריפים כגון שומים ובצלים הוי כתבלים. חו"ד בביאור או' ט"ו. ומיהו מ"ש שם החו"ד דגם אם מתובל במלח דינו כתבלין אין לסמוך עליו בזה. זב"צ או' נ"ז.

א

סו) שם הגה. וה"ה אפוי ומבושל. כלומר דאפוי ומבושל חשוב כצלי למר ברותח ולמר בצונן. ש"ך ס"ק כ"ד. פר"ח או' כ"א. לה"פ או' כ"ו. חו"ד או' כ"א. זב"צ או' נ"ה. ור"ל להש"ע ברותח בעי קליפה ולהרב בהגה במקום שאין הפ"מ אף באפוי צונן יש לאסור כל שנפל לחלב צונן. שפ"ד או' כ"ד.

א

סז) שם בהגה. וה"ה אפוי ומבושל. ובעינן דוקא מבושל עד שיהיה כמאכל ב"ד עכ"פ וקודם לכן אף שהוא רותח מכ"ר שהוא מבשל לאו רכיך הוא ואין לו דין בישול ודין חי יש לו. חו"ד או' כ"א ובביאור או' ט"ז.

א

סח) שם בהגה. וי"א דאפי' הם צוננים דינא הכי. והטעם משום כיון דנצלה או נאפה או נתבשל אע"ג דצונן הוא רכיך ובולע ומשמע מדברי הפו' דאין חילוק בין נמלח קצת שנאכל מחמת מלחו ובין לא נמלח כלל לעולם בצלי צונן נמי דינא הכי ומ"מ החלב מותר ולא אמרינן דמפליט הצלי או האפוי והמבושל. ש"ך ס"ק כ"ה. פר"ח או' כ"ב. לה"פ או' כ"ז. חו"ד או' כ"ב. שפ"ד או' כ"ה.

א

סט) והא דחלב מותר היינו כל שלא נמלח כלל אבל נמלח קצת אין אנו בקיאין בין מליחה מרובה למועטת ובאין הפ"מ אסור. שפ"ד שם. והיינו ע"פ מ"ש בהגה א' דסעי' ה' וי"א דאנן אין בקיאין בדבר וכו' ועיין לעיל או' ל"ח.

א

ע) שם בהגה. וי"א דאפי' הם צוננים דינא הכי וכן יש לנהוג אם אין הפ"מ ולענין דינא אנו אין לנו אלא דברי מרן ז"ל דדוקא צלי רותח אם יש בו בקעים או מתובל בתבלין אסור אבל צלי צונן אינו אוסר וכן בשר חי מותר ומיהו בעל נפש יחמיר לעצמו ויאסור בצלי צונן כד"ק וביש בו בקעים או מתובל בתבלין כולו אסור אף בהפ"מ כס' ההגה ז"ל כיון דרבים וגדולים ס"ל הכי. זב"צ או' נ"ח. ומיהו מ"ש ויאסור בצלי צונן כד"ק משמע אפי' באין הפ"מ וה"ד לספרדים ההולכים על פסק הש"ע אבל לאשכנזים ההולכים על פסק מור"ם אין להתיר אפי' בכד"ק אלא בהפ"מ ואפי' לאינו בעל נפש כנודע.

א

עא) [סעיף ח'] אין בשר בחלב נאסר ע"י מליחה וכו' ובשר חיה ועוף אפי' בבישול אינו נאסר בהנאה כמ"ש לעיל סי' פ"ז סעי' ג' יעו"ש.

א

עב) שם. אין בשר בחלב נאסר ע"י מליחה או ע"י כבוש וכו' בשר שור שנפל לתוך חלב שהעבירו מהאור י"ל דפסק בש"ע או"ח סי' שי"ח דאפי' בכ"ר לא בשלה א"כ אף דבלע ופלט מ"מ הוי רק כמו כבישה ומותר בהנאה. חי' רע"ק. ונראה בזה הכל לפי הראות דאם אנו רואין שלא נשתנה הבשר עי"ז אז מותר בהנאה אבל אם נשתנה הר"ז שלט בו החום של חלב ואסור בהנאה.

א

עג) שם. אבל לא בהנאה. בב"י בשם האגור כתב דיש דוחין סברא זו רק המתיר בהנאה אין מוחין בידו עכ"ל והכא בש"ע פסק לקולא משום דאיסורא דרבנן הוא וא"כ משמע דוקא שכבר נעשה אין לאסור אבל לא לעשות כן לכתחלה ודלא כפר"ת או' י"ז שכתב למלוח לגוי בב"ח או לכבוש מותר דמשמע אפי' לכתחלה. גם מ"ש שם הפר"ת וה"ה משום בישול דמשמע דאין בו איסור בישול אחר מליחה או כבישה עיין לעיל סי' פ"ז או' י"ב שכתבנו בשם פר"מ דאם בישלו אחר מליחה וכבישה אסור מה"ת ואסור בהנאה. יעו"ש.

א

צריך להדיח אם הא' מהן לח. אבל אם שניהם יבישי' אפי' הדחה א"צ.

ב

ודוקא הש"ך ופר"ח האריכו בזה למאוד ותורף דבריהם כמו שסיים הש"ך בס"ק ג' אי נמי והוא עיקר דס"ל כלי חרס שאני דגם הרשב"א מודה בכ"ח וכו' ועמ"ש פלתי דס"ל לרמ"א כלי של בשר לתת לתוכו חלב או להפוך כ"ע מודה דהכל נדון ככלי שטף ומותר לשמש בתוכו ואיסור דנקט רמ"א לאו דווקא רק מיירי בשר לגבי חלב או להיפוך:

ג

אסור לאוכלו דלמא משתלי ואכיל בלי הדת' ואיירי שיש בו לחלוחית קצת ואם לאו מותר:

ד

בשר רותח דוקא בקדירה אבל ע"ג צלי אין אסור רק כדי קליפה

ה

קולף דעלאי גבר ואדמיקר לי' בלע קליפה מיהו בעי

ו

מותר מסקנת הפוסקי' לא זו בשר לתוך חלב הוא הדין היתר לתוך איסור מ"מ הדין כן

ז

ובמקום עמ"ש פלתי כי דעת המ"א דוקא בהך דצריך קליפ' משום דתתאה גבר דאז אדמיקר לי' בלע רק מחמירין לקלוף בהא א"צ ס' אבל היכא דמדינא צריך קליפה אוסרת הקליפ' כמו שאר איסור והש"ך ופר"ח ומהרש"א ס"ל לחלק בין שהקליפ' ניכר ועומד במקומו אז טעמו אוסר משא"כ אם אין קליפה ניכר ואין עומד במקומו אז לא בטל ואני כתבתי לחלק בין שהתירא בלע כמו בב"ח ובין דאיסורא בלע כמו כל איסורי' ועמ"ש פלתי וצ"ע

ח

ושהה אבל קודם ששהה אין תשוב כרותח והא דלעיל סימן ס"ט משמע תיכף חשוב רותח דעת רבי' לחלוק בין בשר לציר דציר תיכף רותח והש"ך מחלק לענין דם טבע מלח לדם תיכף רותח אבל לענין חום החתיכה בעצמה צריך שיהי' שעור מליחה וע' פלתי דהוכחתי דלא כש"ך רק המחבר באיסור תורה חשש להחמיר אפי' קודם ששהה שיעור מליחה אבל בב"ח דהוא במליחה דרבנן הקיל עד שישהה שיעור מליחה ע"ש

ט

לצורך גדול וכו' ובתוך שיעור מליחה דעת הש"ך לאסור אפי' במקום הפסד ועמ"ש פלתי כשהוא תוך שיעור מליחה ונמלח להוציא דם אין חום כ"כ לבשל אבל אם פעולתו להוציא דם הוי חם תיכף ואין להתיר אפי' בהפסד מרובה וכן אם כבר פלט דמו ומלחו ג"כ אף במקום הפסד וע"ש מ"ש ציר מן בשר אף שהוא בתוך ש"מ ג"כ אוסר לכ"ע ואין מועיל הפסד מרובה.

י

דאנן אין בקיאין נראה דוקא באיסור נבלה וכדומה דה"ל ספק תורה אבל בב"ת דה"ל ספק דרבנן מותר מידי דהוי נשפך:

יא

ואין חילוק ודאי דס"ל למחבר כדעת רשב"א דאף במליח יש הבדל בין תתאי לעלאי גבר רק ה"מ בדבר שמן אבל בכחוש דאינו אוסר יותר רק כדי קליפה אין חילק דיותר מכ"ק אינו אוסר ובכ"ק אף דתתאי צונן אדמיקר לי' בלע קליפה מיהו בעי ולכך אין חילוק:

יב

הלכך ולא אמרינן כבכ"פ או איידי דטרידי וכו' דלא אמרינן כן רק בדם ולא בשאר בליעה דלא כאו"ה כלל י"ב ש"ך. ועמ"ש פלתי דתלי' במחלוקת רש"י ורשב"ם ע"ש:

יג

על כלי כולו דלא שייך קליפה אבל במקצת כלי יכול לקלוף וא"צ הגעלה:

יד

מ"מ הציר עמ"ש פלתי דעיקר הטעם דאנן אין בקיאין בין נאכל לשאינו נאכל ע"ש:

א

ודוקא וכו' האחרונים הש"ך והפר"ח האריכו בזה למאוד ושניהם לדבר א' נתכוונו בכלי חרס יש להחמיר אפי' שדרכו בהדחה כמ"ש הש"ך בס"ק ג' וז"ל א"נ והוא דעיקר דס"ל כלי חרס שאני וגם הרשב"א מודה בכ"ח ע"ש. ולענ"ד נראה דמזה יליף הרמ"א דינו מבלי לחלק כי לפ מ"שהפר"ח בעצמו דלכך הבדל בין כ"ח לכלי שטף דשם אפשר בהגעלה מותר לשמש בו צונן ולא חיישינן דאתא לשהויי ולבא לידי מכשול בחמין רהא מגעיל ליה אבל כ"ח דלית ליה תקנתא אסור אפילו בצונן דמשהי ליה עי"כ ויש לחוש דישתמש בחמין וזהו טעם מספיק בכלי בלוע איסור אבל בסי' זה דמיירי להניח בשר בכלי חלב או איפכא וכלי של אסור דנקט לאו דוקא רק לגבי בשר קרוי איסור בזה לכ"ע מותר דכי משהי כלים של בשר או חלב וא"כ למה נאסור לתת לתוכו צונן וא"כ ודאי מותר צונן מ"ש מכלי שטף דהא כאן משהי לי' ומשהי לי' ולמה נאסר צונן ובכלי איסור אסרהו שלא ישהה וזהו נא שייך בכלי בשר או חלב והכל דינו ככלי שטף ומותר וזהו מה שנ' דהי' טעמו של רמ"א ולכך השמיט הך דינו לחלק בין כ"ח לשאר כלים:

ב

ובמקום שהבשר כו'. עיין ש"ך שהקשה מתוס' פג"ה בשמעתא דירך דכתבו דירך שנמלח בגיד דאח"כ כשנתבשל צריך ס' אפילו נגד קליפה הנאסרת במליח' והאריך וכן הט"ז האריך מכמה ראיי' והרב המ"א א"ח ס"ס תס"ד תי' דוקא בחם לתוך צונן דבעי רק מכח חומרא בעלמא קליפה הוא דאין אוסר תערובות אבל לא בדוכתי דמדינא בעי קליפה וכן הדברי' באו"ה כלל נ"ט סו' ד"ב וז"ל והיכי רק א' מהם חם וצריך קליפה אם נתבשל כך בלתי קליפ' וכו בכ"מ שהצריכו חז"ל קליפ' ובשלו בלי קליפה אפי' אין בה ס' כתב ר"ת דלא נאסר והא דקיימ"ל אפשר לסוחטו אסור היינו חתיכה שנאסרת בנ"ט אבל קליפה שהוצרכו חז"ל אינו אלא חומרא בעלמא לא החמירו כ"כ ע"כ והש"ך חילק בין קליפה שנתערב ואינו ניכר ובין אם היא ניכרת אז אוסר בס' ולזה הסכי' הפר"ח ואני לא הבנתי דבריהם בטעם הדבר למה אם האיסור גופי' נתערב אינו אוסר ואם הוא עומד רק טעמא בעלמא ולא ממשו יאסור למה וקמי' שמי' גליא ומה נ"מ אם ניכר או לא ואי דעתם דהוי מדרבנן והם לא החמירו רק כשאיסור ניכר משא"כ באינו ניכר אם אתינא לכך הרי בלא"ה תי' המג"א ואו"ה שכתבו מרווח אך לא הבנתי הא ר"ת דדייק כן מדקתני חלב מותר ור"ת ס"ל חם לתוך צונן דבעי קליפה מדינא הוא דעירוי מבשל כדי קליפה ועיין תוס' זבחים פ' ט' ובשבת פ' הכירה מה שהאריכו התוס' בזה ועיין מש"ל סימן ק"ה וכו משמע שם בתוס' פרק כיצד צולין דכתבו התוס' נגע בחרסו של תלור יקלוף דאדמוקר לי' לצלה ולכך קולף וש"מ מדינא ולא מאומרא כי האיך החמירו להביא קדשים לפסול וגם הש"ע פסק דאין חלוק בין עלאי ותתאי במליחה ופי' הש"ך היינו כחוש וא"כ מה נ"מ הא בעי לעולם קליפה וקשה הא יש נ"מ דאי עילאי נמלח א"כ קליפה רק חומרא ואין אוסר תערובתו משא"כ אי תתאי בעי קליפה מדינא וא"כ אוסר תערובת וע"כ צ"ל דליתא להך תי' ובאמת מתחלה עלה ברוחי לומר דהך תלי' אי אמרינן בדבר הנאסר ע"י קליפה חנ"נ דאם אמרינן חנ"נ מהכ"ת לא יאסור ואם נבלה דקה מן הדקה יפול לתוך הקדרה וכי לא יאסור וא"כ תוס' בפג"ה וכל הפוסקים קאי הכל להך שיטה כנראה שם להדי' דאמרינן אף בזה חנ"נ זלכך לא ס"ל הך דינא אבל אנן קיימ"ל כרא"ם כמ"ש הש"ך גופי' לעיל סי' כ"ב א"כ שפיר אמרינן דבלוע בתוכו לא אוסר. אלא דקשיא ליה הך מילתא דהנאסר ע"י קליפה דאינו אוסר תערובתו כתבו התוס' שם פסחים בשם ר"ת ודוחק דהני רבוותא בתוס' דסברי בחצי חתיכה חנ"נ וחלקו בזו ולא זכר למו בתוס' דר"ת ס"ל כרא"ם וגם שם בפסחים גופי' במקום שהביא התוס' הך דינא דר"ת כתבו התוס' בד"ה יטול וכו' תימא כל הדבר הנאסר בצלי דאינו אוסר רק כדי קליפה למה הרוטב שבו יחזור ויאסור עד כדי נטילה ודחקו כי אין בו רוטב רק מעט ע"ש. וקשה קליפה גופי' אינו אוסרת תערובות ואיך יאסור רוטבה ולא היה לו להש"ך להרחיק ראיי' שלו במקומו צ"ע: ולכן נראה דידוע מ"ש גבי נ"ט בר נ"ט דבב"ח שרי ובשאר איסורים אסור דנ"ע בר נ"ט הוא טעם קלוש ובב"ח דהיתרא אינו אוסר רק בתערובת טעם גמור משא"כ שאר איסורי' עכ"פ איסורא איכא יהיה טעם קלוש וכ"כ הרשב"א גבי העגלה לחלק בדיני כלים דהיתרא או איסורא בלעו מהך טעמא: ולפ"ז א"ש דבלא"ה צ"ל טעמא דמילתא למה הנאסר כדי קליפה אינו אוסר תערובתו כי ליכא ס' ומין באינו מינו טעמו ניכר ומורגש ולמה שרי וצ"ל דקים להו לחז"ל דבר שאין בו לכתחלה כח להתפשט יותר מכדי קליפה אין בו טעם גמור רק טעם קלוש ולכך אין אוסר תערובתו כי אין בטעם זה ממש ( וכך צ"ל בלא"ה ברב ושמואל דנחלקו אי תתאי גבר או עילאי במאי נחלקו הא חיך אוכל יטעום קפילא ונראה דברי מי יקום אלא דס"ל טעמא המורגש טעם קלוש הוא למאוד ) וכן הדבר י"ל בהך דנאסר כדי קליפה דטעם קלוש הוא למאוד יותר מנ"ט בר נ"ט ולכך אינו אוסר תערובתו וא"כ ה"מ בב"ח דטעם קלוש ולא אסרה תורה אבל באיסורים גמורים אוסרי' כל טעם כמ"ש בנ"ט בר נ"ט ובהגעלה ולכך אף קליפה אוסר וא"ש. ובזה מסולקים כל ורוב קושי' האחרונים ולא מצינו הך דינא דר"ת רק בב"ח וזה נכון בסברא ולק"מ ואפשר דאו"ה ג"כ שכתב דהוא רק חומרא כיון לבב"ח וס"ל כר"ן דצלי מותר מתורה ומכ"ש הך קליפה ע"י עירוי: אך המהרש"א הקשה שם בתוס' בהא דאמרינן ס"ד בחרס צוננת ואי ס"ד תתאי גבר אמאי יטול מקומו יקלוף מקומו וטרחו התוס' בגי' זו דלמה יקלוף הא תתאי צונן והקשה המהרש"א הא קליפה מהרוטב נאסר אף דנטף על חרס וסולת צונן וחוזר ואוסר כדי קליפה ותי' דדבר לח לא שייך ביה קליפה ואינה אוסרת תערובות כמ"ש ר"ת ע"ש. ומזה ראייה דס"ל אף באיסור סברת ר"ת דהא קליפה מרוטב איסור גמור צלי מחמת ד"א ומשמעות דבריו דס"ל כהש"ך הואיל דדייק שהוא דבר לח. ומ"מ באמת דבריו. אינם מובנים לי דודאי עד כאן ס"ל לר"ת דקליפה אינו אוסרת היינו אם הקליפה נאסרת מחמת בלועה אבל אם הקליפה בעצמה אסורה וכי ס"ד שלא יהיה אוסר והקולף מחתיכת נבלה דקה שבדקים וזורקהו לקדרה לא יאסור בנ"ט וכאן כיון שנצלה כדי קליפה הרי הוא אסור כמי נבלה דהוי צלי מדבר אחר ואסורה כמו נבלה ולית ביה בליעה ולמה לא יאסור בנ"ט. וגם אם אדני התוס' הטבעו על פיר"ת איך סתמו התוס' למחוק הגירסא ולא כתבו לפי' ריב"א ניחא כקושית המהרש"א. לכן היה נראה לומר. דהתוס' והרא"ש ס"ל בחולין דבכלי מקדש אפי' בשלמי' אוקמא אדין תורה דמין במינו ברוב בטל וא"כ אף דקליפת הרוטב נאסר ודאי דכל הרוטב הוא הרוב וה"ל מין במינו ברובו בטל ובפ"ח גופיה נלמוד מכ"ש מהכלים שנצלה בו הפסח דבטל ברוב. ולכן נראה למאן דלא ס"ל הכי דבמקדש אוקמא אדאורייתא שפיר יש לקיים הגירסא ישינה דגמ' למה יקמוץ את מקומו ביקלוף סגי דכיון דקליפה הוא דבר מועט א"כ אינו מתפשט רק כדי קליפה ולמה יטול בפסח ויקמוץ בסולת דדבר מועט אין מתפשט ביותר כמבואר שאני סיכה וכו' רק דקשה הא כל הרוטב נאסר דכיון דליכא ס' נגד הקליפה לא מבעי' למ"ד חנ"נ בפל איסורים ואפילו למ"ד דלא אמרינן מ"מ ס"ל רוב פוסקים אפשר לסוחטו אסור כמבואר לקמן סימן ק"ו וא"כ טיפת הרוטב נאסר והוא מתפשט בכדי נטילה וקמיצה ואסור לאוכלו דהרוטב אסור ומובלע בו אך קושית הגמ' לשמואל דס"ל בחולין בשמעתא דטיפת חלב דאפשר לסוחטו מותר ושפיר קשה אמאי יטול ובזה צדקו דברי הרמב"ם דהמתיק בפ"ח מהל' ק"פ המשנה ולא ביאר דמיירי בחרס וסולת רותחת כדצריכין למימר אליבא דשמואל דקיימ"ל כוותיה ומרגיש בו הלח"מ ולפמ"ש א"ש דאפשר לסוחטו אסור ואוסר. ומזה נראה דעת הרמב"ם כמ"ש ודלא כש"ך ועיין לקמן סימן ק"ה מ"ש שם:

ג

ושהה כדי מליחה לקדרה וכו' לשון ושהה משמע ששהה לא חשיב רותח ואינו אוסר והוא שיטת הר"ן והאחרונים בכלל תמהו ואיך סתם המחבר כהר"ן דקודם שיעור מליחה לא הוי רותח מה דפסק לעיל בסימן ס"ט דאם נמלח בכלי שא"מ ושהה רק כדי שיתן על האור וכו' נאסר הבשר לגמרי כדין כבוש ומקודם אוסר כדי קליפה כרותח דצלי ויש רוצה לומר אוסר תיכף דציר הוי תיכף רותח ולא הבנתי מה הועיל אף כאן בשר נמלח עם גבינה ציר היוצא מבשר הוא רותח והוא יאסור גבינה וכן להיפוך וכל טעם היוצא מחתיכה לחתיכה ע"י מליח נקרא ציר. ויותר מסתבר לומר כמ"ש הש"ך דלגבי דם הוי יותר רותח משאר טעם דטבע דם להיות מרותח ע"י מלח ולכך מלח מוציא דם ומתערב בו והוי תיכף רותח וע"ז מורים דברי הש"ך בס"ק י"א ע"ש: אלא דלא ידעתי חדא דא"כ דאמרינן קודם ששהה שיעור מליחה מקרא נאכל מחמת מלחו ומ"מ לגבי דם הוי רותח מבליע א"כ מנלן לר"ת להוכיח דמליח לקדרה הוי אינו נאכל מחמת מלחו דהא מליחת קדשים הוי כמליחה לקדרה ובגמ' דמנחות אמרינן דא"א למלוח לדם קדשים דא"כ ה"ל דם שמלחו והוי כצלי ע"ש וקשה מה ראיה דם שאני דם נתבשל אף דנאכל מחמת מלחו דהא קודם שיהיה מליחה הוי נאכל מ"מ ומ"מ לגבי דם הוי רותח. ואמת כי בלא"ה צ"ע לפי דעת הר"ן בשם הר"ן אלברצלני דקודם שהי' שיעור מליחה לא מיקרי רוקח. א"כ עדיין קושית ר"ת במקומו איך יהיה מליחת דם קדשים כמבושל וכצלי הא לא שהה שיעור מליחה דתיכף מולחו ומעלהו וע"ג כבש מזבח היה מולחו. כמבואר בגמ' ורמב"ם וכ"כ הר"ן גופיה בפרק ג"ה דלא היה בקדשים שוהה במליחה רק תיכף היה מעלהו לאחר מליחה וצ"ע ומה שנ"ל דהוכחת הגמ' אם אמרינן דם קדשים צריך מליחה א"כ אף קרבנות יום הכיפורים צריכים הדם מליחה וא"כ פרו של אהרן דהיה זורק ממנו בק"ק ואח"כ שחט שעיר וזורק ממנו בק"ק ואח"כ זורק מדם פר על הפרוכת לחוץ ואח"כ מדם שעיר על הפרוכת מחוץ היה מערב דם פר ודם שעיר וזרקו על מזבח הזהב א"כ אם בזריקה א' של הפר היה ממולח בדם זריקה אחרונה של פר על מזבח הזהב כבר עבר שיעור מיל וכבר היה כרותת דצלי ואין שם דם עליו וזהו שהה שיעור מליחה אך מ"מ הנ"ל קשה ומרא דהאי שמעתא הוא ר"י אלברצלני והוא כמ"ש בתה"א דף ע"ב כתב להדיא דפחות מכן אין דם והציר הנפלטים מלוחים כ"כ שיהיה כחמין לכבוש מה שבתוכן וזהו דלא כמו שכתב הש"ך דדם שאני. ודוחק לחלק דמבליע דם תיכף דחל כח המלח אבל לבטל דם אין כח המלח דמנלן הא לר"ת ולעשות ממנו הוכחה: ועוד הר"ן הקשה מדגים ועופות דאמרינן דפלטי דגים ונייחי בלעי דם עופות אפילו קודם שהי' ש"מ וקשה מה קושי' הא להבליע דם תיכף רותח ואיך כללן הר"ן כחדא דמנלן לענין שאר דברים הוי מליחה לקדרה כרותח לכן היה יותר נראה בכוונת המחבר כי באמת ס"ל דעות חלוקים הם במחברים כמ"ש האחרונים ולענין דם דדם דאורייתא דאפילו דם שמלחו מ"מ גוף האיסור דאורייתא כמו שכתבו התוס' בשמעתא דכבדא ע"ס ובפרט המחבר סתם לעיל סי' פ"ז ס"ו כהרמב"ם דלוקה על דם שבשלו החמיר המחבר דתיכף הוי כרותח דצלי כדעת הרבוותא דסברי כן משא"כ גבי בשר וחלב שהוא במליחה רק איסור דרבנן הקיל לסמוך על הך רבוותא דסברי דמקדם לא הוי כרותח דצלי דמנלן לענין שארי דברים הוי מליחה לקדרה כרותח: בזו נראה לענ"ד כדעת המחבר אבל לענ"ד אין זה הכוונה בר"ן כי מלבד דקשיא ליה הך דלעיל אף גם דהר"ן תו על הך קושי' דדגים ועופות וז"ל וי"ל כיון דבשהי' דקדרה מיקרי רותח בעוד שמלחו עליו לגבי דגים דרפו קרמייהו מיקרי רותח מקמי הכי עכ"ל ודבר זה לא הבנתי למה וכי בשביל דרפו קרמייהו וממהרין לפלוט בשביל זה יהיה רתיכות המלח יותר מן חימום דעופות מה ענין זה לזה ומה זה הלשון דכיון וכו'. וגם למה קאמר בגמ' דבשביל דרפו קרמייהו ממהרים לפלוט והעיקר חסר וה הל"ל דבשביל דרפו קרמייהו הם כרותח יותר מעופת. ולכן נראה דודאי ס"ל תיכף הוי כרותח רק ה"מ בדבר שאין המלח פועל פעולה אחרת אבל כשהמלת פועל פעולתו להוציא דם אין פועל לחמם ואינו עושה שני פעולות כאחד ולכך מצריך הר"י אלברצלני דשהה שיער מליחה דהוא מיירי בבשר ונמלח להוציא דמו וע"כ כ"ז שיעור מליחה המלח עוסק להוציא דם אבל בשהה שיעור מליחה שכבר כלה להוציא דמו אזי פועל לחמם החתיכה שיהי' רותח ולכך בדם קדשים כיון דשם אין למלח רק הפעולה לחמם תיכף הוי כרותח דצלי וכן תי' הר"ן גבי דגים וזהו מאמרו כיון דהוי כרותח בעוד המלח עליו לאחר ששה' ש"מ והיינו דכבר פסק פעולתו להוציא דם תיכף נפסק וממהרים להוציא דם אף גם ממהר לחמם הדגים ולהיותן רותחי' כצלי וא"ש. ומיושב כל הקושי' וע' בת"ה דף ע"ב כמש"ל דמיירי הר"י אלברצלני בחתיכה הנמלח להוציא דמו והרשב"א טען עליו קושי' הר"ן. והר"ן תי' כהנ"ל. וזהו לענ"ד ברור וא"כ בבשר וגבינה דתו ליכא גבי' פעולת מלח להוציא דם תיכף מחמם ואוסר וצ"ע על מחבר וברור דיש להחמיר אף דהוא איסור דרבנן מ"מ נראה דדברי הנ"ל נכונים:

ד

ולצורך וכו' והאחרונים העלו דאם בשר כבר פלט דמו שוב אף בהפסד אין להתיר דהא כתב הרא"ש היכי דלא פסק כח המלח שוב לא שייך דבשהה כדי מליחה דפסק הרתיחה וכותח יוכיח וכיון דכבר נפלט דמו במה יפסוק כח המלח ואי דפולט ציר מבשר זהו לא ס"ל לאחרונים דעיקר פליטה בדם וציר דבר מועט הוא: והנה אני מוסיף אפי' אם נמלח להוציא דמו ויש כאן ציר דפלט בעודנו שיעור מליחה הרי זה אוסר אפי' שהה זמן רב דגבי ציר הנפלט לא שייך נפסק כח המלח. וכן מוכרחים לומר בהבנת דברי הרא"ש דכתב בקושיא למה חתיכה מלאה ציר שוב בזמן מליחה למה כאשר הפסיק מלפלוט דמו וא"כ לא שייך איידי דטריד לפלוט לא בלע לא יאסור ציר הבשר ול"ל דלאחר ששהה שיעור מליחה פסק הרתיחה דכותח יוכיח וקשה מה קוש' הא הוא גופי' מתרץ דבכותח לא פסק כח ובזה פסק כח וע"כ צ"ל דגם בציר לא שייך פסק כח דציר ומלח שבו עומד ברתיחתו תמיד וא"כ יש להחמיר כי הדברים מוכרחים מהרא"ש: ונראה כי גם רש"י ס"ל דמליחה לקדרה הוי רותח כהוכחת ר"ת מדם קדשים ומהני אטמהת' ויתר ראי' רק ס"ל ה"מ תוך שיעור מליחה ולא אח"כ כמו שאמרו בשמו בעובדא דרש"י לעיל ס"ט ס"ק דלאחר ששהה שיעור מליחה לא מקרי רותח וקשי' מן כותח דמשמע אלו אינו נאכל אף ששהה הוי כרותח ולחלק דכאן פסק כח המלח וכאן לא פסק לא ס"ל לרש"י וא"כ קשה לי' לרש"י מהך דכותח ולכך פירש"י הא דדייקי הגמ' כותח הוי נאכל מחמת מלחו הא אינו נאכל הוי אוסר היינו דהי' מליח לאורחא ובזה לעולם אסור כמ"ש רש"י אפי' שהה הוי מליחה אבל בלא שהה מודה רש"י דאף מליחה לקדרה אוסר ומיושב בזה כל קושי' התוס' עליו ודוק ואין כאן חילוק:

ה

וי"א דאין אנו בקיאים וכו' דין זה כתב האו"ה גבי כלי שאינו מנוקב דבלא"ה יש טעמים לאסור כמ"ש האו"ה כלל יו"ד וכן בבשר נבלה דאמלח עם שחוטה דיש כאן איסור תורה ולכך היות אין אנו בקיאים יש לאסור אבל בב"ח שהוא איסור דרבנן מעולם לא אמרו או"ה דאיך נחמור באין אנו בקיאים באיסורא דרבנן ומ"ש מנשפך ואע"פ שיש לחלק דהוי ספק חסרון ידיע' מ"מ הבו דלא להוסיף כי לא החמיר רק באיסור תורה ולכן אם יש עוד צד להקל יש להקל בזה דהוא מלתא דרבנן ומכ"ש בעוף דהוא תרתי דרבנן:

ו

והלכך בשר וגבינה וכתב הש"ך דלא אמרינן איידי דטריד לפלוט וכו' וככ"פ רק בדם ודלא כאו"ה כלל י"ב די"א וכוונתו כי האו"ה כתב דלכך לא אמרינן הואיל לחלחת הגבינה איסור תורה ובאיסור תורה מחמרינן וכ"כ בריש כלל י"ב משמע הא איסור דרבנן כגון עוף בחלב יש להקל ודעת הש"ך דכללא הוא דלא אמרינן איידי טריד לפלוט בטעם רק בדם ובאמת נראה מחלוקת רש"י ורשב"א היא בפרק כ"ה דף קי"ב ע"ב דלרב מרי אמלחה בשר שחוטה בהדי בשר טריפה אתא לקמי' דרבא א"ל הטמאין לאסור צירן ורוטבן ופירש"י ר"מ נסתפק אי אמרינן אף בהאי איידי דטריד או לא רק בדם. והקשה רשב"א א"כ מה פשיט צי' מן הך ברייתא דהא לא נסתפק באיסור דציר רק אי בלעי ולכך פי' רשב"א דהספק היה באיסור ציר גופי' אי אוסר: ובאמת רש"י לא רצה לפרש כפי' רשב"א דכי לא ידע כמה משניו' דציר אוסר אפי' גבי דג מכ"ש בטרפה ולכך פירש"י דמספקא לי' אם אמרינן איידי וכו' אלו איסור תורה פשיטא דמידי ספיקא לא נפקא רק ס"ל כל ציר הוא זיעה ואינו אסור רק מדרבנן כמו ציר דגים ולכך נסתפק אי ספיקא להקל ולכך השיב לו הטמאין לאסור צירן דמקרא נפק וא"כ הוי איסור דאורייתא וא"ש פירש"י בהך אי מדשמואל ה"א ה"מ דמא אבל ציר לא מתסר דלכאורה סתר רש"י דבריו דמתחלה פי' דלא היה ספק כלל אי ציר אסור רק בלע דאיידי דטריד וכו'. ולפי הנ"ל ניחא דאולי ציר לא אסר רק מדבנן ובדרבנן הספק הנ"ל קאי ודברי רש"י ברורים וא"צ לדחוק ולומר דס"ל לרש"י דמספקא אם טעם בשר וציר הזב חד הוא דקשה להבדיל היינו טעם היינו ציר וגם וכי לא ידע דציר אסור מכמה משניות ובמשניות הי' בקיאים. וכן הקשה שארי מהר"ם שיף ז"ל וגם ציר דם ג"כ רק ציר ומ"מ אמרינן איידי דטריד אבל פי' הנ"ל ניחא כפתור ופרח. ולפ"ז באיסור דרבנן יש לצדד בצירוף שארי סניפים להתיר ואין לקדק בדברי האו"ה מה איסור דאורייתא יש בזה הא מליחה וכבישה בב"ח לאו דאורייתא רק דרך בישל אסרה תורה די"ל כוונתו בשר חי הפולט דמי הבלוע ע"י מליחה נחלחת גבינה אמת אז אינו אסור ד"ת עכ"פ לחלחת חלב בקרבו וא"כ סופו שיהי' הבשר מבושל ולא סגי בלא"ה א"כ יתבשל הבשר עם טעם חלב יהיה איסור דאורייתא ואע"פ דדבר הנאסר בקליפה כשנתבשל אינו אוסר תערובתו חדא מי יימא דמתפשט יותר מקליפה ובקליפה ההוא איכא איסור תורה וגם או"ה לשיטתו דס"ל מליחה בס' כנודע ודו"ק:

ז

ואפילו במקום וכו' מ"מ הציר חשוב א"נ מ"מ צ"ע דלפ"ז מה הקשה התוס' לרש"י דס"ל דאינו נאכל היינו לאורח' דא"כ הך עובדא דאימלח בגיד נשיא וכדומה מה יאמר בו וקשה מה קושיא אף דבשר קרוי נאכל מחמת מלחו דלא איהו לאורח' מ"מ ממש כולו מלח ואינו נאכל וה"ל כאלו אמלח לאורח' א"ו דאין הציר יותר חם מגוף הבשר וכי אמרו הפוסקים היינו דבשר אינו נאכל מ"מ רק דלא שהה במליחתו בזו אמרינן הציר מקבל תיכף חום אף דבשר אינו מקבל חום תיכף אבל במקום דאין המלח כ"כ למשוי' לי' בשר אינו נאכל אף ציר מותר ודין זה צ"ע ובאמת עיקר הטעם באו"ה הוא דלא בקיאין בין נאכל ואינו נאכל ולכן צ"ע:

א

להדיח. עבה"ט בשם הב"ח ומיהו דבר חריף אפילו יבש כצונן לח דמי ובעי הדחה כמ"ש בסעיף ה' ואם הם יבשים כו' כ"כ הפמ"ג והחוות דעת והאי הדחה היינו הדחה בעלמא בלא שפשוף אבל היתר שנגע באיסור שמן בעי שפשוף עד שידע באומד הדעת שסר ממנו השמנונית. כ"נ דעת הפמ"ג בש"ד (ועמ"ש בסק"ג) אך הח"ד כתב דדוקא דוחקא דסכינא ושמנונית בעי שפשוף כגון שחתך בשר בסכין שחתך בו חלב אבל דוחקא בלא שמנונית או שמנונית בלא דוחקא סגי בהדחה בעלמא ועיין בתשובת בית אפרים חי"ד סימן כ"ט שדעתו ג"כ דשמנונית בלא דוחקא סגי בהדחה בעלמא אך כתב דדוקא בחלב שלא נמחה במים אבל חלב שנמחה במים כתב הרשב"א שנדבק ביותר ובעי שפשוף גדול ולהכי לעיל בסי' ס"ד אוסר להדיח בכלי שמדיח בו חלבים אע"ג דליכא דוחקא וכתב עוד דחלב מהותך או חמאה שנפל ע"ג בשר צונן ונקרש ונתייבש שם צריך שפשוף גדול ע"ש. ודבר רך כגון קישואין דסי' צ"ו סעיף ה' וכיוצא בו בעי גרידה. ודבר דא"א כלל בהדחה כגון מים עי' בס"ק שאח"ז מה דינו ואם נמלח או נצלה בלא הדחה שנבלע המשהו שע"פ כדי קליפה אפ"ה מותר בלא קליפה וכן באיסו' משהו מותר אפי' בדבר לח דא"א כלל בהדח' עח"ד:

ב

דילמא אכיל. עבה"ט בשם הט"ז מ"ש וא"כ המי מלח כו' ועח"ד שכ' דכוונת הט"ז מאחר שעשה כן במזיד נאסר כולה למבטל או למי שנתבטל בשבילו כדלקמן סי' צ"ט אבל בנתן לתוכו בשוגג (או לשאר כל אדם) ודאי דמותר דבטל במיעוטו ע"ש. ומ"ש הבה"ט בשעת הדחק כו' מ"מ אם אפשר לרחוץ הכלי היטב קודם שישתמש בו:

ג

דאורחיה בהדחה. עיין פמ"ג במשבצות סוף ס"ק א' דמסיק דדוקא להניח בכלי איסור מקונחת הוא דמותר אם אורחיה בהדחה אבל ע"ג איסור בעין אפילו אינו שמן אסור דצריך שפשוף גדול ולהכי הביא הטור דברי בעל העיטור אכלי ע"ש. ועיין בש"ך כאן סק"ד ולקמן סי' ק"ה סק"ה מבואר שאין לחלק בזה ואפילו ע"ג איסור בעין שרי אם אורחיה בהדחה דלא צריך שפשוף וכמ"ש הוא בעצמו בשפ"ד הבאתיו לעיל אות א' דדוקא אם נגע באיסור שמן בעי שפשוף וגם על זה חולק החו"ד ותשובת בית אפרים כמ"ש שם ודוקא במקום דוחקא דסכינא ושמנונית בעי שפשוף. ומדברי הטור שכתב דברי בה"ע אכלי אין ראיה דבא לומר דאם אין אורחיה בהדחה אף בכלי אסור אבל אם אורחיה בהדחה י"ל דאפילו ע"ג איסור בעין שרי והא הטור לא הזכיר כלי אלא ברישא ולא בסיפא ע"ש. ועיין בתשובת רדב"ז החדשות סימן רט"ז:

ד

עם גבינה. עבה"ט והוא מדברי הש"ך. ועפמ"ג שהביא דהכנה"ג תמה על הש"ך דבטור וש"ע משמע שאין תקנה בהדחה בלחם שנדבק ביותר מדכתבו שאם יגע אסור לאוכלו עם גבינה וכתב הפמ"ג דבזה ניחא מ"ש הט"ו צריך ליזהר כו' דכפי הנראה הוי ב' חששות שמא יאכל עם גבינה ושמא ישכח להדיח ומנ"ל הא אבל אי אמרינן דלחם לא מהני הדחה א"ש עכ"ד ולע"ד נראה דאדרבה מסדור לשון הטור והמחבר משמע קצת כדברי הש"ך מדכתבו תחלה דברי בעל העיטור דכל מידי דבעי הדחה אסור לכתחלה ואח"כ כתבו דין זה צריך ליזהר כו' ולא כתבו מיד אחר סעיף א' משמע דדין זה תלוי בדין דס"ב ויותר מבואר כן בלשון הטור עצמו ע"ש. ומ"ש דמדברי הט"ו משמע דלית תקנה בהדחה בלחם שנדבק ביותר יש לדחות דהרי הא ודאי אף אם נדבק ביותר נהי דהדחה לא מהני מכל מקום גרידה ודאי מהני כמו בקישואים דסימן צ"ו סעיף ה' וא"כ ע"כ מ"ש הט"ו אסור לאוכלו עם גבינה ל"ד הוא שהרי מותר לאוכלו ע"י גרידה וע"כ כוונתם דאסור לאוכלו עם גבינה בלי שום תיקון וא"כ גם ע"ז אין ראיה די"ל דאף גרידה לא בעי וסגי בהדחה וכדברי הש"ך. ומ"מ נראה דבלחם יש חילוק אם נגע בלחם שלם או בפרוס מצד חוץ במקום הקשה סגי בהדחה אבל אם נגע מצד פנימי במקום הרך בעי גרידה כמ"ש ס"ק א' ומ"ש הפמ"ג דבזה ניחא כו' ליתא דהרי נתבאר דאף אי לא סגי בהדחה מ"מ גרידה מהני וא"כ לעולם יש ב' חששות אמנם באמת לק"מ דהאי ספק שמא לא יאכל עם גבינה לא חשיב ספיקא כלל כמ"ש הש"ך בסי' צ"ז ס"ק ב' משום דדרך לאכול פת עם כל מיני מאכלים.

ה

בדיעבד. עבה"ט ועיין בתשובת תשואות חן סי' י"א שהאריך בזה והעלה לדינא דכל היכא דלא נפסק הקילוח דאסור מדינא אין להקל ובעינן ס' נגד הקליפה אבל בעירוי שנפסק הקילוח יש להקל ובפרט בבשר בחלב דכל היכא דליכא בישול הוא מדרבנן ובשאר איסורים אין להקל רק בהפסד מרובה ע"ש עוד:

ו

והחלב מותר כולו. [עיין בתשובת ח"ס סימן פ' שכתב דלא קשה מלקמן סי' ק"ד ס"ב בהגהה דהתם מיירי שהוריקו השומן בנחת וידוע שהקלוח נוגע תמיד בתחתית הכלי ונוגע תמיד ברתיחתו בהעכבר וכל הקלוח כולו הוא קליפתו כי כל טפה אחת שנוגע בהעכבר בא חבירו ודוחפו ונוגע גם הוא כו' אמנם כאן מיירי בחלב רותח שנפל בבת אחת שפיכה מרובה על הבשר ועלה על כל גדותיו נמצא תחתית החלב נוגע בבשר ואידך לא פגע וא"א לקלפה בזה התירו ריב"א ור"ת ואשמעינן קולא דנפל בבב"ח ומכ"ש בשאר איסורים דקילי טפי וקמ"ל חומרא דהורקה בשאר איסורים וכ"ש בבב"ח עכ"ד ע"ש]:

ז

דבר צלול. עיין בתשובת צ"צ סי' למ"ד ובתשובת נו"ב תניינא חי"ד סי' מ"א מ"ש לתרץ דלא תיקשי אמאי לא יצנן הדבר צלול את המלוח מדוע יגרע מהדחה אחרונה שאפילו בפעם אחת לא מיחשב רותח עוד ע"ש.

ח

בכלי עץ וכיוצא קולף. משמע דבכלי חרס לא מהני קליפה ועיין מ"ש בזה לעיל סי' ס"ט ס"ק ל"ז:

ט

קולף מקומו. כתוב בכתבי הרב הג' מהר"ר דניאל זצ"ל אם נפל ציר או חלב מהותך חם בכלי ואין יודע באיזה מקום והוא מיעוט הכלי בטל ברוב. ונראה דאם הוא כלי שאפשר בהגעלה צריך הגעלה עיין לקמן סימן ק"ב ס"ג:

י

צלי רותח. עיין ש"ך שהביא בענין זה ג' שיטות ועיין בש"ך לקמן ס"ק כ"ו שכתב דהגמי"י ואו"ה סוברים דבצלי רותח לא סגי בקליפה אם נפל לחלב ובעי נטילה ולא קיי"ל הכי לדינא ולכן השמיט שיטה זו בכאן ס"ק כ' וגם הפר"ח כתב על שיטה זו שאינו מחוור ע"ש ועיין בחשובת בית אפרים חי"ד סימן ל"ח שהאריך ליתן טעם לשיטה זו וכתב שכן דעת התוס' והרא"ש וסמ"ג ג"כ להצריך נטילה בצלי אף בנפל לתוך צונן ואין זה דומה לשאר חם לתוך צונן דרותח דצלי מבליע טפי מרותח דבשר חם מחמת כ"ר ולכן אף שקצת פוסקים מבואר בדבריהם להקל אף בצלי כמו בשאר בשר רותח מ"מ קשה להקל נגד התוספות ושאר פוסקים הנזכרים ע"ש:

יא

אפוי ומבושל. עבה"ט ועיין במנ"י כלל כ"ב ס"ק ו' שכתב דיש להסתפק אם נכבש הבשר תחלה תוך המים מעל"ע דקיי"ל כבוש כמבושל אי לענין זה נמי דינו כמבושל ע"ש:

א

(סימן צ"א ש"ך סק"א) דדוקא כשא' מהן לח. ובמלוחים צריך הדחה כדלקמן ס"ו:

ב

(סעיף ב') אבל מידי דאורחי'. דעת הרא"ה בבד"ה דוקא להניח איסור בכלי היתר מותר היכי דדרכו להדיח הכלי אבל בב' מיני אוכלין שנגעו זה בזה אסור בכל ענין והרשב"א במ"ה כ' דגם זה מותר:

ג

(ט"ז סק"ג) בכל גוונא יש לאסור. אינו מובן הא באמת הטור אוסר להניח בכלי היתר דשמא לא ידיח ואולי י"ל דכוונת הט"ז ע"פ דבריו סק"א והיינו בכלי שהודח היה מקום לחלק בין בשר וגבינה ובין כלי אבל אלו מיירי בלא הודח והבעין טח ע"ג הוי כמו בשר וגבינה ומה חידש העיטור ומ"ש הט"ז דבודאי בכל ענין אסור היינו דפשיטא בכל ענין אסור היינו בשר וגבינה וכן כלי דאין בזה בכל קולא יותר מבשר וגבינה:

ד

(בא"ד) אפי' מצה בחמין. וקשה לי א"כ איך הת"ח כתב לתרץ ההיא דאורחת חיים דיש חילוק בין כלי שנשתמשו בו בחמין לבין כלי שנשתמשו בצונן והיינו דהא"ח מיירי בכלי עובד כוכבים שתשמישן בצונן א"כ אמאי כתב דמותר ליתן תבלין שאינו מוציא דבר קשה ביותר הא אפילו חמין דמוציא מותר להשתמש בו וצ"ע:

ה

(סעיף ד') ואם נפלו זה לתוך זה צוננין מדיח הבשר ואף דיעבד אם לא הדיח הבשר ובשלו צריך ס' נגד כל הבשר דדוקא יבש ביבש דא"צ הדחה רק משום חשש נגיעה וטיחה שעל גביו בזה שרי בדיעבד וכן בבשר רותח שנפל דבעי קליפה מ"מ אחר הקליפה צריך ג"כ הדחה היטב מנ"י (כלל כ"ב וכלל כ"ג אות י"א וע' בפמ"ג סי' ק"ה במשבצות זהב סק"ב):

ו

(ט"ז סק"ה) לחתיכה בלא רוטב. תמוה הא הכא הוי רוטב כיון דתתאה הם וגובר החלב מקרי רוטב:

ז

(ש"ך סק"ח) ונראה דל"ק. ובמג"א (סי' תס"ז סקל"ג) מחלק דהכא דוקא בתתאה גבר דהקליפה חומרא בעלמא דאדמיקר ליה בלע בזה מקילים דיעבד אבל לא בעלמא עיי"ש ודוקא בנפסק הקלוח אבל בחלב רותח שנפל על הבשר בלא נפסק הקלוח י"ל דאפי' ס' לא מהני דכל דהעירוי נוגע תמיד בבשר כל טפה וטפה נאסר וכ"כ לקמן סי' ק"ד בעירוי שומן רותח על עכבר וע' בפמ"ג במשבצות זהב (סי' ק"ה סק"ו) אמנם לפמ"ש הכו"פ (סי' ק"ד) הא דאמרינן בשומן שם דבהפ"מ פסקינן אף דבלח ל"א נ"נ משום דשומן נקרש מיד והוי כמו יבש עיי"ש א"כ בחלב שעירוי על בשר מהני ס' דבלח ל"א חתיכה נ"נ ומ"מ הא הרמ"א פסק לקמן (סי' צ"ב) דבב"ח אף בלח אמרי' חנ"נ ומשמע דאפי' בב"ח דרבנן הכי הוא וא"כ הכא כל החלב אסור ובפרט להסוברים בעירוי שלא נפסק הקלוח מבשל כדי קליפה א"כ הוי בב"ח דאורייתא:

ח

(סעיף ה' בהג"ה) וטוב להחמיר במקום שאין הפ"מ. ובכחוש י"ל דל"א תרתי דא"א בקיאים בין כחוש לשמן ולא בקיאים בין מליחת צלי לקדירה וסגי בקליפה. אח"כ ראיתי בפמ"ג סי' ק"ה בשפתי דעת אות כ"ו דכתב בפשיטות דאף בכחוש אסרי' מליחת צלי ולענ"ד אינו מוכרח:

ט

(שם בהג"ה) נאסר הטהור. מ"י (כלל כ"ב סק"ג) כתב בשם האו"ה דדוקא אם האיסור צלול בעין בלא תערובות מים אבל אם הוא בתערובות אמרי' דמיד שנפל הטהור מלוח לתוכה דהטמא לח תפסיק כח המלח עיי"ש:

י

(סעיף ז' בהג"ה) וה"ה אפוי ומבושל. ובנכבש צ"ע. מנ"י:

יא

(ש"ך סקכ"ו) דבצלי רותח לא סגי בקליפה וצריך נטילה כדין צלי והא דאמרינן חם לתוך צונן קולף צ"ל דלא דוקא נקט קולף ואולם מה שנראה מדברי תוס' חולין (דף צ"ו ע"ב) דס"ל ג"כ כהג"מ דהא הקשו אההיא דבר גוזלא אמאי מהני קליפה ותירצו דצלי מיירי בצונן א"כ נשמע דצלי רותח בעי' נטילה בזה קשה לי הא הם כתבו דלא מצינו קליפה נזכרת אלא ההיא דכיצד צולין וכו' הרי דס"ל דבחם לתוך צונן סגי בקליפה א"כ מה הקשו מבר גוזלא הא התם הוי חם לתוך צונן מש"ה מהני קליפה וצע"ג אחר זמן רב יצא לאור תשו' בית אפרים והראו לי שעמד בזה:

יב

(סעיף ח') או ע"י כבוש. בשר שור שנפל לתוך חלב שהעבירו מהאור י"ל למה דפסק בש"ע א"ח (סי' שי"ח) דאפילו בכ"ר לא בשלה א"כ אף דבלע ופלט מכל מקום הוי רק כמו כבישה ומותר בהנאה:

א

אלא שצריך להדיח כו'. וכ' הב"ח דדוקא כשהאחד מהן לח אבל אם שניהם יבשים אפילו הדחה א"צ:

א

להניח בשר כו'. וה"ה להניח איסור צונן בכלי של היתר צונן שאין דרכו להדיח אסור לכתחלה מה"ט כמ"ש הרשב"א בת"ה הארוך דף קי"ב ע"ב ובקצר ועיין בסימן י' ס"ק כ' וסימן ס"ט ס"ק פ"ג:

א

ודוקא כו'. דברי הרב צריכין ביאור כי גם דבריו בת"ח ובד"מ צ"ע שבת"ח כלל י"ז דין ב' הביא ל' הא"ח (שכתב כן בשם הרא"ה ומביאו ב"י בס"ס ק"ה) דכלי' של עובד כוכבים שהודחו יפה מותר ליתן בו תבלין או בצל או שאר דברים חריפים שאינו מוציא דבר קשה יבש ביבש עכ"ל ואח"כ כתב בדין ד' אמנם הטור י"ד סי' צ"א בשם בעל העיטור כתב דכל מידי דבעי הדחה כגון בשר צונן בקערה של איסור צונן אסור לכתחלה דלמא אכיל בלא הדחה ודוקא בשר מבושל דלאו אורחיה בהדחה אבל מידי דאורחיה בהדחה כגון בשר חי וכיוצא בו שרי לכתחלה ע"כ ומשמע דתבלין וכיוצא בהן דאין דרכן להדיח אסור ליתן בכלי איסור אך יש לחלק דכלי איסור שמשתמשין בו בחמין אסור להשתמש בו היתר צונן וכ"כ הטור י"ד בהדיא בסימן קכ"א אמנם אם נשתמשו בו איסור צונן מותר להשתמש בו היתר צונן לכתחלה ולכן התיר הרשב"א למלוח בשר בכלי של יין נסך אפילו לכתחלה וכן מצינו בכלי חמץ שמותר להשתמש בו מצה ומיירי בכה"ג כדאיתא בש"ס והביאו הטא"ח סי' תנ"א וכן משמע בי"ד סי' ס"ט אי נמי יש לחלק בין אם רחץ הכלי תחילה היטב או לא רחצו דאם רחצו תחילה היטב ודאי שרי כמ"ש בי"ד סי' קכ"ב עכ"ל וכה"ג כ' בד"מ שהקשה מתחלה מהך דבעל העיטור על הך דמצה וחילק מתחילה בין היתר לח או יבש ואח"כ כתב ועוד נראה דיש לחלק בין דבר שבלע האיסור בחם כו' ושתירוץ זה נראה לו עיקר ומזה תבין דדעתו דאף שהכלי הוא אסור מפני שיש בו בליעת איסור מ"מ כיון שלא נבלע בו האיסור ע"י חמין רק ע"י כבוש או מליחה וכה"ג מותר להשתמש בו צונן (ודברי העט"ז בזה מגומגמים ע"ש) זה הוא דרכו של הרב אבל כל דבריו מתחילתן ועד סופן אינם מובנים לי בראש מה שכתב אך יש לחלק כו' וכ"כ הטי"ד בסי' קכ"א כו' לא ירדתי לסוף דעתו כי לא נמצא שם כן ואדרבה משמע שם בהדיא איפכא שכ' הטור שם וז"ל כלים שנשתמשו בהם בחמין כגון קדרות ויורות מגעילן ומטבילן והן מותרים וכתב רשב"ם דוקא מגעילן ואח"כ מטבילן אבל אם הטבילן תחילה הוי כטובל ושרץ בידו אבל ר"י כתב שיכול להטבילן תחילה ואם לא ירצה להשתמש בו אלא צונן יכול להטבילו ולהשתמש בו צונן וכשירצה להשתמש בו חמין יגעילו ויספיק לו טבילה שהטבילו כבר עכ"ל וכ"כ הרא"ש בסוף עבודת כוכבים. ומה שכתב ולכן התיר הרשב"א כו' אינו ענין לכאן דבלא"ה שפיר התיר הרשב"א דהא בשר חי דרכו להדיח ואי משום שמלחו האי מליחה לאו כלום היא כמ"ש הרשב"א שם כמה טעמים והביאו ב"י בסוף סי' ק"ה ע"ש ומה שכ' וכן מצינו בכלי חמץ כו' כדאיתא בש"ס כו' אינו מוסכם אליבא דכ"ע אלא דעת הרי"ף בפ' כל שעה דאפילו לא נבלע אלא ע"י בית שאור וחרוסת אסור להשתמש בו מצה צונן והוא דעת הרמב"ם והרמב"ן ושאר פוסקים וכמבואר בב"י בא"ח שם והרשב"א בחדושיו פכ"ה הביא ראיה מדברי רי"ף והרמב"ן אלו ומביאו ב"י בסימן ס"ט אכן דעת הרא"ש פ' כל שעה והטא"ח שם שבבית שאור וחרוסת מותר להשתמש בהם מצה בצונן (אבל גם לדבריהם אין זה מבואר בש"ס רק שהם גורסים כל הכלים שנשתמש בהם חמץ בצונן מותר להשתמש בהם מצה חוץ מבית שאור וחרוסת ומפרשים מותר להשתמש בהם מצה בחמין אבל צונן סוברים מסברא דאפילו בית שאור וחרוסת מותר כמבואר שם ע"ש) ומשמע דלדעתם דה"ה אם נבלע חמץ בחמין דמותר להשתמש בהן מצה בצונן דמה לי נבלע ע"י צונן או ע"י חמין ואדרבה הרא"ש שם הביא מחלוקת הפוסקים דיש סוברים דלבית שאור וחרוסת אפי' הגעלה לא מהני אע"ג דלשאר כלים שנשתמשו בהם בחמין פשיטא דלכ"ע מהני הגעלה ואע"ג דבש"ס במסכת עבודת כוכבים (דף ל"ד ע"א) מחלק זה תשמישו בחמין וזה תשמישו בצונן היינו להשתמ' בהן היתר חמין או כבוש וכיוצא בו אבל נשתמש בהן היתר צונן פשיטא דאין חילוק וכן מבואר בר"ן בפ' כל שעה דאפי' נשתמש בהן חמץ בחמין מות' להשתמש בהם מצה בצונן וכן משמע בהדיא בסה"ת ובש"ד סי' פ"ה ובסמ"ג לאוין קמ"א (דנ"ב ע"ב) שהביאו ראי' לכלים שנתבשל בהם בב"ח שמותר להשתמש בצונן מחבית של יין נסך שמותר להשתמש בהן והכי משמע להדיא מדברי הרשב"א בחידושיו שם דאפילו אם נשתמש בכלי דבר איסור בחמין מותר לאכול בו אח"כ צונן לח בלא הדחה כלל לא הכלי ולא המאכל אלא שמקנח הכלי ע"ש ומ"ש וכן משמע בי"ד סי' ס"ט אמת שמדברי הטור שם משמע להדיא דאם מלח בשר בקערה שאינה מנוקבת דמות' לאכול בה אח"כ צונן וא"צ להדיח לא הקערה ולא המאכל אבל הי"א שהביא הטור שם שהסכים עמהם הם הרשב"א וסייעתו שהביא בב"י שם דס"ל בהדיא דאפילו נשתמש בקערה איסור רותח הדין כן וא"כ הדרא קושיא לדוכתא שהרי הרשב"א פסק בתה"א והקצר כבעל העיטור ומביאו ב"י (גם מ"ש וכן משמע בי"ד סי' קכ"ב צ"ע) וגס במה שחילק בד"מ בין היתר לח ליבש לא יצא ידי חובת ביאור הדברים שהרי הרשב"א שם מתיר להדיא לאכול בה צונן לח ע"ש ועוד שהרי הרא"ש והטא"ח לא אסרו ללוש בהן מצה אלא משום דממהר להחמיץ משמע הא אי לאו הכי היה מותר להשתמש אפילו צונן לח אבל באמת נ"ל דמה שכ' הא"ח כלים של עובד כוכבים שהודחו יפה היינו דידעי' שהודחו יפה כגון שהדיחם ישראל עכשיו ואין ר"ל דדוקא הדחה בעינן דהא הא"ח כ"כ בשם הרא"ה והרא"ה ס"ל בספר בדק הבית דף ע"ג שהקנוח יפה הוא בכ"מ כהדח' ע"ש (וע"ל סי' י' ס"ק ט"ז) ובעה"ע מיירי בלא קנוח דודאי אם קינח הכלי בענין שאין בו שמנונית כלל אין סברא כלל להצריכו הדח' דהא לא נגע באיסור ומה שבלע בו אינו מפליט בצונן ומהרש"ל פכ"ה ס"ס ע' כ' ומ"ש הרשב"א דסגי במלח בקער' בקנוח יפה כבר כ' הטור בשם בעה"ע דאסור בלא הדחה עכ"ל ותמיה לי דהרי הרשב"א גופיה פסק כבעה"ע ועוד שהרי הטור גופיה בס' ס"ט הביא דעת הרשב"א א"ו כדפי' ובהכי ניחא מ"ש הטור לקמן סימן צ"ד ס"ג דקדרה שנתבשל בה בשר בחלב מותר לתת בה פירות או צונן דמשמע אפי' צונן לח וכ"כ ב"י שם ומשמע אפילו דבר שאין דרכו להדיח דומיא דפירות אלא דהתם מיירי שמקנחה היטב בתחלה ומ"ש התוספות והמרדכי פא"ט דדבר לח אסור להשתמש בהן אפשר דמיירי בלא קנוח א"נ והוא העיקר דס"ל דכלי חרס שאני דגם הרשב"א מודה בכלי חרס וכמבואר שם ע"ש והט"ו אזלי לטעמייהו דס"ל בא"ח שם דאפילו בכלי חרס מותר להשתמש בהן צונן ע"ש כן נ"ל להשוות הפוסקים יחד ומ"ש האורח חיים שאינו מוציא דבר קשה יבש ביבש היינו לאפוקי תבלין ושאר דברים החריפים לחים וע"ל סימן קכ"א ס"ק ט' אבל אה"נ שאינה מוציאה דבר קשה אפילו לח מיהו כל זה בדרך עראי אבל אם בא להשתמש בהן דרך קבע אפילו צונן אסור גזירה שמא ישתמש בהן חמין וכמ"ש הרב בהג"ה סימן קכ"א ס"ה:

א

שאם יגע בו אסור לאכלו עם גבינה. בלא הדחה וחיישינן דלמא אשתלי ואכיל בלא הדחה וכבר נתבאר בס"ק א' דדוקא כשאחד מהן לח ע"ש:

א

הכל אסור. אם אין ס' ודוקא שנפל לתוך בשר רותח שמונח בקדירה אבל לא על בשר רותח צלי חוץ לקדירה לדעת הטור ולדידן בכל ענין אסור עד ס' וכמ"ש בסי' צ"ב סוף ס"ק ג' ובסי' ק"ה ע"ש:

א

משום דתתאה גבר. כלומר שהתחתון שהוא רותח מחמם העליון הצונן:

א

קולף הבשר כו'. משום דכאן דהתחתון הוא צונן הוא מקרר העליון אלא דאדמיקר ליה בלע פורתא לכך צריך קליפה ועי' בסי' ק"ה ס"ג עוד מדיני תתאה גבר גם נתבאר שם דאפי' נפל החלב רותח על בשר צונן ע"י עירוי שלא נפסק הקלוח סגי בקליפה וכן אפילו נפסק הקלוח בעי קליפה וע"ש:

א

ובמקום שהבשר כו'. צ"ע דהתוס' פג"ה (דף צ"ו ע"ב) ד"ה אם יש כו' (ומביאם ב"י ס"ס ק' ור"י נט"ו אות י"ג ומביאו ב"י ס"ס ק"ה) והגהת אשיר"י ממהרי"ח בשם ר"י והמרדכי והאגודה שם כתבו דירך שנמלח בה גיד הנשה ונתבשל צריך אח"כ ששים נגד הקליפה שנאסרה תחלה במליחה וכ"כ האגור סי' אלף קע"ח בשם מהרי"ל על עוף שנתבשל בלא חתיכת ורידין דצריך ששים גם נגד הקליפה שנאסרה תחלה במליחה ומביאו ב"י סי' כ"ב ס"ד בסתם וכן הב"ח שם וכ"כ הב"ח בפשיטות סימן י' ס"ה גבי שחט בסכין של עובד כוכבים קולף ביה"ש דאפי' דיעבד אסור התבשיל כדין כל בשר שנתבשל בלא קליפה עכ"ל ונראה דל"ק הרב דבמקום שצריך קליפה ובשלוהו בלא קליפה דמותר בדיעבד אלא דומיא דהכא דחלב מותר מטעמא דכתבו התוספות והרא"ש ושאר הפוסקים דלא שייך ביה קליפה דהיינו שהוא דבר הנבלל והקליפה נתערבה וכה"ג אם נתבשל הבשר בלא קליפה ונבלל בענין דאינו מכירו דלא שייך ביה קליפה מותר בדיעבד והשתא ניחא הא דכתב סתם מותר בדיעבד דאי במכירו ה"ל לפרש דקליפה מיהא בעי כמ"ש בסי' ע"ב אבל כשנתבשל ועדיין מכירו בענין דשייך ביה קליפה צריך ס' וכן משמע קצת באו"ה כלל כ"ט למדקדק שם ע"ש והשתא ניחא הא דכתב הרב בהג"ה בסי' צ"ח ס"ד דכלי שנאסר במליחה כדי קליפה צריך אח"כ ס' ע"ש ולפ"ז אין להקל במקום דמכירו ושייך קליפה ועוד דהא בלא"ה מהרא"י ומהרש"ל פכ"ה סי' ע"ה פסקו כריב"א דאפילו בחלב צריך ס' נגד הקליפה וגם ת"ח כלל כ"ג דין ה' מחמיר אפילו בחלב במקום שאין הפסד כ"כ ע"ש:

א

והחלב מותר כו'. הטעם עיין בס"ק שלפני זה ועיין בסי' ס"ט ס"ק ס"ד:

א

ואם נפלו זה לתוך זה צוננים כו'. ובאו"ה כלל ל' דין י' כ' בשם מרדכי פכ"ה וסמ"ג דהיינו דוקא בבשר בחלב אבל אם נפל היתר צונן בתוך איסור צלול צונן צריך קליפה ומביאו הרב בת"ח ריש כלל כ"ב וצ"ע כי לא נמצא מזה דבר במרדכי וסמ"ג ואדרבה מסתימת דבריהם שם משמע איפכא ע"ש וכן משמע לכאורה בש"ס פ' כיצד צולין (פסחים דף ע"ו ע"א) דאין חילוק וכ"כ ש"ד סימן כ' ומהרי"ל באו"ש בדיני בשר בחלב בהדיא וכן משמעות הפוסקים:

א

דהיינו כו'. המחבר סובר כר"ן שהביא בב"י לפסק הלכה דהיינו כששהה שיעור מליחה לקדירה הוי רותח ומקמי הכי לא והא דמבואר בדבריו סי' ס"ט ס"ך דאפילו מקמי הכי הוי רותח וקצת משמע שם דלאחר ששהה שיעור מליחה לא הוי רותח צ"ל דשאני התם דאיירי באיסו' דם והלכך הדם והמלח רותחין הם בשעת המליחה (וכמ"ש הרב בהג"ה דאפילו במקום שאין הבשר מיחשב רותח צירו חשוב רותח ע"ש) אבל לא כששהה שיעור מליחה שאז פסק כח המלח מחמת שפלט כל הדם אבל הכא מיירי באיסור בשר וגבינה דכל כמה דלא נמלח כהוגן אין הבשר רותח אבל כששהה שיעור מליחה נחשב רותח שהרי לא פסק כח המלח שלא פלט כלום דודאי איירי שכבר נמלח הבשר והודח כדינו ועתה נמלח שנית דאל"כ היה הגבינ' נאסר משו' דם והרב בהגהה משוה דין בשר וגבינה לאיסור דם והנה לבעבור אשר הרב נמשך אחר ת"ה סימן קנ"ט ויש לי להשיב על דבריו כאשר אבאר בס"ד ע"כ ההכרח נותן להביא דברי ת"ה בקיצור ולהשיב עליהם מה שנלפע"ד והנה בת"ה שם שאלוהו על שבסעודת ברית מילה מלחו בשר הרבה בכלי אחד ומלחו ג"כ בכלי אחד אווזות ואחר ששהו הכל שיעור מליחה ויותר לקחו וערבו כל הבשר עם האווזות והפכו הכל מלמעלה למטה וממטה למעלה עד שנגע הכל זה בזה ונמצא אח"כ שאווזא אחת היתה טריפה ואין ס' אפילו נגד האווזא אחת והשיב דיש להתירו בכה"ג בהפסד מרובה וסעודת מצוה כי התוספות והרא"ש כתבו בפכ"ה לחד שינויא דלאחר שיעור מליחה כבר פסק כח המלח כיון שהפליט כל הדם וכ"כ בסמ"ג (לאוין קל"ז ריש דף מ"א) דטעם הגון הוא אבל בסה"ת וש"ד וא"ז כתבו דבשר וגבינה מלוחים שנגעו זה בזה אפילו לאחר שיעור מליחה אסורים ודוחק לחלק דדוקא המלח עצמו תשש כחו אבל גוף החתיכה עצמה היא רותחת לעולם דא"כ מאי מקשים הרא"ש והסמ"ג מיונה שנפלה לכותח דאיתא בש"ם דאם הכותח נמלח כהוגן שהיונה אסורה אע"ג דהכותח נמלח מימים רבים ומתרצים דשאני התם דהמלח לא פסק כחו ושלא פלט כלום הא בלא"ה לא קשה מידי דהרי הכותח הוא גוף האיסור עצמה אלא ודאי פליגי הנך גאונים אהדדי אלא שקשה דבסמ"ג גופיה כתב כסה"ת וסייעתו הא קמן דסמ"ג גופיה לא ס"ל דטעם הגון הוא לכך נראה דאין להקל אלא בסעודת מצוה והפסד מרובה דקשה גם כן לשבר דברי סה"ת וסייעתו עכ"ד בקוצר ומהרש"ל פכ"ה סימן ס"ח השיג עליו דיש לחלק בין גוף החתיכה להמלח ויישב קושייתו ויצא בעקבותיו אחריו הב"ח בסי' ס"ט ודבריהם דחוקים כאשר יראה המעיין גם בלא"ה אין סברא כלל לחלק שאם המלח אינו כרותח למה יהיה גוף החתיכה כרותח אבל הנלפע"ד ממשמעות הפוסקים דלא אמרינן שפסק כח המלח אלא היכא שהפליט דם כי דרך המלח להפליט דם ולא שאר דברים וכמ"ש הרא"ש והטור בס"ס צ' א"כ דוקא בכה"ג אמרינן דלאחר ששהה שיעור מליחה פסק כח המלח הואיל והפליט דם משא"כ שאר דברים והלכך סה"ת וסייעתו דמיירי בבשר וגבינה מאיסור בשר בחלב ולא מאיסור דם ולא פסק כח המלח שלא הפליט כלום פשיטא דאחר שיעור מליחה חשוב כרותח וכ"כ האו"ה כלל נ"ח דין ל"ב דבשר כשר שמלחוה המלח לעולם בתקפו דהא לא הפליט דבר ע"ש והיינו דכתבו הרא"ש והסמ"ג דבכותח לא פסק כח המלח שלא פלט כלום זה נראה בעיני ברור אשר לפ"ז לא פליגי הגאונים אהדדי גם דברי סמ"ג מיושבים שאינם סותרים זא"ז וכן דברי הטור והצעתי דבר זה לפני הגאון אמ"ו ז"ל ושאר גדולי המורים ונשאו ונתנו בדבר והסכימו לדברי ולפ"ז היה נראה להתיר אפילו שלא במקום הפסד מרובה וסעודת מצוה אך דמדברי שאר פוסקים גבי מעשה דרש"י משמע להדיא דאפי' גבי דם לא אמרינן דפסק כח המלח לאחר ששהה שיעור מליחה ולכך כתב הרב בהגהת סמ"ק דריב"א אומר דציר היוצא מן הבשר לאחר שיעור מליחה אין עליו דין דם רותח אבל יש עליו דין בשר רותח לאסור הגבינות כאשר נפל הציר שם (ומביאו ב"י וד"מ ס"ס ס"ט) ר"ל דאף לאחר שיעור מליחה נחשב רותח אלא דאין עליו דין דם כיון דשהה שיעור מליחה ויצא כבר כל דמו וכן הוא בהגהת ש"ד ס"ס י"ד והלכך הבו לה דלא לוסיף עלה ואין להקל אלא במקום הפסד מרובה וסעודת מצוה ומיהו בתוך שיעור מליחה לעולם אסור אפילו בהפסד מרובה וסעודת מצוה דכל הפוסקים סוברים דתוך שיעור מליחה הוי רותח והר"ן יחיד הוא לגבייהו גם כבר דחה הרשב"א במשמרת הבית (דף ע"ג) סברא זו בשתי ידים ע"ש:

א

ואין חילוק כו'. ולעיל סי' ע' ס"ד ולקמן סי' ק"ה סי"א פסק כסברת הרשב"א לחלק במליח בין עליון לתחתון וצ"ל דדוקא לאסור כולה דהיינו בשמן יש חילוק אבל לאסור כ"ק כגון בכחוש אין חילוק דנהי דתתאה גבר מ"מ קליפה מיהא בעי כמו בסעיף ד' והכי משמע מדברי הרשב"א בת"ה הקצר ובש"ע שם (וצ"ע בב"י בסי' זה ד"ה ואינו תלוי כו' דלא משמע הכי):

א

הלכך כשר וגבינה כו'. ולא שייך כאן למימר איידי דטריד למיפלט לא בלע א"נ כבכ"ע דדוקא גבי דם אמרינן הכי ולא בשאר איסורים כמ"ש הפוסקים בכמה דוכתי ודלא כאו"ה כלל י"ב דין י"א ע"ש:

א

היינו שהטמא יבש כו'. ובהגהת ש"ד שהביא הב"י בסי' ע' משמע דחלב רך שאינו מהותך לא מיקרי דבר צלול וכן הוא בהגהת אשיר"י פכ"ה מא"ז וכ"פ מהרש"ל פכ"ה ס"ס פ':

א

נאסר הטהור מאחר שאינו מלוח דמחמת מלחו כו'. כצ"ל ול"ד לבשר רותח שנפל לתוך חלב צונן דלא נאסר אלא כדי קליפה ולא אמרינן דמחמת רתיחתו בולע האיסור צלול שאצלו דהתם כיון דתתאה גבר נצטנן הבשר אבל במליחה לא שייך תתאה גבר:

א

ושניהם אסורים. כלומר בבשר בחלב אף על פי שהבשר לבדו מלוח שניהם אסורים אבל אם החלב לבדו מלוח כתב בת"ח כלל כ"ב ד"ב דמשמע מדברי המרדכי דהחלב מותר דלא כהסמ"ג עכ"ל ופסק שם כך ותימא שבמרדכי פכ"ה (סי' אלף רי"ד) איתא אדרבה כסמ"ג ונראה שט"ס הוא וצ"ל הגהת מרדכי דהכי איתא בהגהת מרדכי בשם מהר"ף גם באו"ה כלל ל' דין י"ד כתב כן ע"ש המרדכי בשם מהר"ף והוא ג"כ ט"ס הוא וצ"ל הגהת מרדכי ומ"מ צ"ע לדינא כיון דהמרדכי וסמ"ג אוסרים ובש"ד אין הכרע כ"כ א"כ מאן לימא לן להקל בשגם שהר"ן סובר דכל טהור מליח וטמא תפל לא שרי אלא כשאינן נוגעים ונהי דהסכמת הפוסקים דלא כוותיה כמ"ש בסי' ע' ס"ק כ' מ"מ כאן דהוא צלול אפשר דהכל אסור ועוד שהרב בהג"ה בסי' ק"ה ס"ד חשש לסברת הר"ן במקום שאין הפסד גם מהרש"ל באו"ש כתב וז"ל וצ"ע דבסמ"ג איתא לאיסור:

א

אבל אם הוא יבש כו'. משמע אפילו מלוח הכל מותר וכן כתב האו"ה שם:

א

ואם לא נפל רק על מקום אחד כו'. פי' דאם נפל על כל הכלי לא שייך קליפה דיפסיד הכלי א"נ טורח גדול הוא וכן משמע בת"ח כלל י"ג ובאו"ה כלל י' די"ב ולפ"ז אם הוא בענין שאין פסידא ורוצה לטרוח מותר ואע"ג דלקמן סי' קכ"א ס"ב ובא"ח סי' תנ"א סי"ו כתב הרב בהג"ה דכל מקום שצריך הגעלה לא מהני אם קלפו לכלי התם מיירי בדבר שנבלע בו ע"י חמין וכה"ג דנבלע בכל הכלי אבל ציר מלוח אינו נבלע אלא כדי קליפה וכמ"ש בסי' ס"ט לכך די בקליפה ועי' בסי' ס"ט סט"ז וי"ז וכ' ובמ"ש שם וע"ל סי' קכ"א ובמ"ש שם:

א

שאם היתה שמנה כו'. כלומר דאם היתה אחת מהן שמינה או הגבינה או הבשר הכל אסור דאזיל האי ומפטם להאי והוי כאילו הכל שמן וכדלעיל סי' ע' ס"ד וסי' ק"ה:

א

וע"ל סי' ק"ה ס"ט. נתבאר דלדידן אין חילוק בין כחוש לשמן וכל מליחה אנו משערין בס' וע"ש:

א

אבל צלי כו'. דע שיש בענין זה ג' שיטות ספר התרומה והשערים והרא"ש והטור ומהרי"ל ושאר פוסקים סוברים דבשר צלי אפילו צונן שנפל לחלב אפילו נאכל מחמת מלחו בעי קליפה ואם יש בבשר בקעים או שהוא מתובל בתבלין אפילו הוא חי כולו אסור ודעת הראב"ד והרשב"א והר"ן דאם הצלי צונן לעולם א"צ אלא הדחה אלא דאם הוא רותח צריך קליפה ואם יש בו בקעים או מתובל בתבלין והוא רותח כולו אסור ומשמע מדברי הרשב"א שם שכן דעת רש"י וכן משמע באמת דעת רש"י בפ' כיצד צולין (פסחים דף ע"ו) סוף ע"א ע"ש ומהרש"ל פכ"ה סי' ס"ט לא עיין אלא ברש"י פכ"ה ולכן כתב שאין שום משמעות מפרש"י ודעת א"ז והגהת מרדכי בשם מהר"ף והסמ"ק סי' ר"ה (דף צ"ו ע"ב) נראה דצלי צונן צריך קליפה ואי מתובל בתבלין או יש בקעים והוא צלי צונן כולו אסור אבל בחי לא וכן דעת הסמ"ג ע"ש בלאוין קל"ז דף מ"ז ע"ד ולאוין קל"ח דף מ"ט ע"ג וכן כתב הרא"ש שלכאורה משמע הכי וכן דעת מהר"ם מרוטנבורג בתשוב' סי' רי"ח וכן דעת הכל בו סי' ק"ו (ריש דף קכ"ג) וכן נראה דעת האו"ה כלל ל' וכן מהרא"י וכ"פ מהרש"ל שם והרב בת"ח כלל כ"ב אלא דכאן בהג"ה מיקל במקום הפסד מרובה וצ"ע אם יש להקל כיון דהרבה פוסקים סוברים כן אפי' בחי ועוד דבש"ס משמע דמיירי בצלי צונן וכמ"ש התוספות בפ' כ"צ דף ע"ה ע"ב ד"ה ואם צלי כו' ובפג"ה דף צ"ו ע"ב ד"ה עד שמגיע כו' ע"ש וכ"כ הגה"מ פט"ו מהמ"א והעט"ז סתם לגמרי כדברי המחבר ולא נהירא כלל:

א

אפילו נאכל מחמת מלחו כו'. אינו מכוון דעדיפא מינה ה"ל לאשמועינן אפילו לא נמלח כלל כיון דהוא רותח כדין כל חם לתוך צונן דבעי קליפה וצ"ל משום דכיון דנאכל מחמת מלחו ולא נמלח כלל דין אחד להם לא ירד לדקדק בכך:

א

בעי קליפה. כדין כל חם לתוך צונן דבעי קליפה ואין להקשו' היאך סגי בקליפה והלא החלב רך וחזר הצלי שנפל לתוכו כמתבשל בתוכו וי"ל כיון שנפל לתוך החלב ה"ל כחם לתוך צונן ואף על פי שהצלי שוקע לתוך החלב והחלב צף על הצלי אינו כצונן לתוך חם וכל שהוא במקומו גובר ומקרר הצלי שנפל לתוכו הלכך בקליפה סגי עכ"ל רשב"א וכתב בס' ל"ח דף רל"ד ע"א ולפי מאי דקי"ל (לקמן סי' ק"ה סי"א) דבמליחה לא אמרי' החילוק שבין עילאה לתתאה מעיקרא לאו קושיא הוא עכ"ל ותימה דלדבריו אדרבה כ"ש שהקושיא במקומה עומדת דה"ל כמתבשל ואי אפשר לתרץ דה"ל כחם לתוך צונן כיון דאין חילוק אלא ודאי דהרשב"א לאו מכח מליחה אתא עלה דהא היה נאכל מחמת מלחו אלא מטעם צלי רותח אתא עלה כמבואר בדבריו וזה פשוט:

א

וה"ה אפוי ומבושל. כלומר דאפוי ומבושל חשוב כצלי למר ברותח ולמר בצונן:

א

וי"א דאפילו הם צוננים דינא הכי. משום דכיון דנצלה או נאפה או נתבשל אף על גב דצונן הוא רכיך ובולע ומשמע מדברי הפוסקים דאין חילוק בין נמלח קצת שנאכל מחמת מלחו ובין לא נמלח כלל לעולם בצלי צונן נמי דינא הכי וכן מסיק מהרש"ל בספרו שם. כתוב בהגה"מ שם דמ"מ החלב מותר ולא אמרינן דמפליט הצלי או האפוי והמבושל ומביאו באו"ה ובת"ח שם ודין אם החלב מלוח עיין בס"ק ט"ו:

א

דאפילו הם צוננים כו'. מלשון זה משמע דבהא מודה להמחבר דבצלי רותח נמי דינא הכי דאם אינו מתובל בתבלין ואין בו בקעים סגי בקליפה וכן עיקר כיון שהראב"ד ורש"י ורשב"א והר"ן סוברים כן בצלי רותח אעפ"י שהגהמי"י ואו"ה שם סוברים דבצלי רותח לא סגי בקליפה ע"ש מיהו כל זה דוקא כשנפל הצלי רותח לתוך החלב אבל נפל החלב או שאר איסור על הצלי רותח יתבאר דינו בסימן צ"ב ס"ק ג' וסי' ק"ה ע"ש:

א

אין בשר בחלב כו'. עיין בר"ס פ"ז ובמ"ש שם:

א

כל מידי דבעי הדחה כו'. בטור כתב בזה ש"מ כל מידי כו' יש להקשות מאי ש"מ דקאמר הא היא היא דבהדיא אמרינן במתני' ובלבד שלא יהיו נוגעים זה בזה וי"ל דה"א דוקא בשר וגבינה עצמם אבל בכלי שלהם א"צ ליזהר קמ"ל דכל מידי דבעי הדחה ואפילו בכלי ויליף לה מדאמר אביי נהי דקליפה לא בעי הדחה מיהו בעי מדתלי טעמא בהדחה ממילא כל מידי דבעי' הדחה שוין הם. ויש להקשות עוד הא כתב ב"י בסי' ב' דבכ"מ דבדיעבד מותר לא חיישינן מתחלה שמא ישכח והוא מוכח בכמה דוכתי וכמו שנעתיק בסעיף ד' וא"כ אמאי חיישינן כאן דילמא אכיל בלא הדחה כיון דאי אכיל בלא הדחה אין איסור דאפילו במקום שצריך קליפה יש דעות בסי' זה אי שרי בדיעבד בלא קליפה. וי"ל דבכ"מ דאין איסור ברור לפנינו אלא ספק אם יש כאן איסור וצריך דרישה אחר זה בזה אמרי' כיון דדיעבד שרי מותר לסמוך לכתחלה על הדרישה שיעשה אחר זה משא"כ כאן שיש איסור ברור במה שישים בשר כשר בכלי של איסור אלא שיש לו תקנה בהדחה בזה לא סמכינן על הדחה שאח"כ דשמא ישכח:

ב

אסור לכתחלה כו'. כתב רש"ל פ' כ"ה סי' מ"ד ולפ"ז לא יפה עושין ההולכי דרכים שאוכלים הרינג"ש מלוחים על כלי הכותיים שהרי צריך הדחה אחר שמונח עליהם וכ"ש שלא יפה עושים אותם הקונים מיני קשואים מלוחים שקורין אוגרקי"ש עם מי המלח ואוכלים בקערה שלהם שהרי אפי' הקשואים צריכים הדחה אם הושמו בקערה שלהם וא"כ המי המלח דלא שייך בו הדחה נאסרה כולה עכ"ל. ובת"ח כלל י"ו כ' ושעת הדחק כגון שנתאכסן בבית עובד כוכבים כדיעבד דמי עכ"ל:

ג

ודוקא בדבר שיש בו לחלוחית כו'. זה הוכיח בדרכי משה מדין כלי שנשתמש בו חמץ בצונן דמותר להשתמש בו מצה כדאיתא בא"ח סי' תנ"א. ועוד כ' שם ובת"ח כלל י"ז על מ"ש כאן הטור דמידי דלאו אורחיה בהדחה אסור בצונן בקערה של איסור דקשה על זה ממ"ש אורחות חיים דכלים של עובד כוכבים שהודחו יפה דמותר ליתן לתוכו תבלין ביבש כו' והא תבלין אין דרכו להדיח ותירץ ע"ז וז"ל אך יש לחלק דכלי איסור שמשתמשין בו בחמין אסור להשתמש בו היתר צונן כמ"ש היורה דעה בסי' קכ"א אמנם אם נשתמשו בו איסור צונן מותר להשתמש בו היתר צונן לכתחלה ולכן התיר הרשב"א למלוח בשר בכלי של יין נסך וכן מצינו בכלי חמץ שמותר להשתמש בו מצה כדאיתא באורח חיים סי' תנ"א אי נמי יש לחלק בין אם רחץ הכלי תחילה היטב או לא רחצו דאם רחצו תחלה היטב שרי כמ"ש בי"ד סי' קכ"ב ומ"מ לכתחלה נראה לי להחמיר ובדיעבד מותר עכ"ל הנה מ"ש א"נ יש לחלק נ"ל שהוא אינו מדוקדק דודאי גם הטור מיירי כאן שהכלי נקי דלא חש אלא לאיסור בלוע דאילו אינו נקי מהאיסור ודאי בכל גוונא יש לאסור. והחילוק שכתב תחלה בין נשתמש בו תחלה בצונן או בחמין הוא נכון וברור כמו שהביא בכמה דוכתי וכאן מיירי הטור שנשתמשו בו איסור בחמין שהרי נקט קערה של איסור ותשמישה ע"י עירוי מרותח כלי ראשון. ונתבאר מכל זה דכלי שנשתמש בו איסור צונן מותר להניח בו ביבש חם כמו שזכרנו בכלי חמץ שאם נשתמשו בו בצונן מותר להניח בו אפי' מצה בחמין וא"כ ק"ו הוא דמותר להשתמש צונן לח דטפי גרע יבש חם מצונן לח כמ"ש בא"ח סי' תנ"א וכההיא דרשב"א שזכרנו במולח בכלי שהיה בו יין נסך והיינו תשמיש לח ובהג"ה זאת משמע דאף ביבש בעינן שהיה תשמישה תחלה בצונן ואז מותר בצונן דוקא והוא תמוה מאד דכבר נתבאר שאינו כן בר מן דין לשון הג"ה זאת תמוה שכתב מותר להניח בו דבר יבש וכו' הוא לשון מיותר שכבר זכרו בתחלה ונראה שיש כאן ט"ס וצ"ל אבל דבר יבש ממש או אם לא בלע הכלי רק בצונן מותר להניח בו דבר לח בלא הדחה וביאור דבריו דקאי על מ"ש הש"ע בקערה של איסור צונן והיינו שנשתמשו בו בחמין כמו שזכרתי לעיל וע"ז אמר דבדבר יבש מותר להשתמש בו בלא הדחה וכן אם לא השתמשו בו איסור תחלה רק בצונן מותר אח"כ בלא הדחה אפי' בדבר לח כנלע"ד והלבוש לא זכר ג"כ רק יבש לחוד דסגי בזה.

ד

שנתערבו יחד. ואם הוא בכלי עיין סי' ק"ה סעיף ג' ושיעור החמימות כמה הוא ג"כ בסי' ק"ה:

ה

הכל אסור. משום דתתאה גבר והיינו דוקא באיסור מחמת עצמו אבל אם הוא איסור בלוע אינו יוצא מחתיכ' לחתיכ' בלא רוטב כ"כ ת"ח כלל כ"ג ועיין סי' ק"ה סעיף ז' מ"ש שם:

ו

קולף הבשר. בגמרא אמרינן הטעם דאדמיקר ליה בלע פירש"י שמצננו ובאו"ה כלל כ"ט כ' שמכביד עליו וכן במרדכי פכ"ה:

ז

והחלב מותר כולו. ובטור הביא דעת ריב"א שצריך שיהא בחלב ס' נגד הקליפה שנאסר ממנה וכ' מהרא"י בהגהת ש"ד אע"ג דבשאר דוכתי אין קליפה אוסרת חברתה אפילו אם הקליפות שומן כו' מטעם דאין כח לנאסר במקום שאין האיסור יכול לילך שם וה"נ אין טעם הבשר בכל החלב אפ"ה צריך ס' כיון דדבר לח הוא ומתערב יחד ויראה דהכי נהוג לחומרא ולא כהרא"ש עכ"ל והש"ע פסק כהרא"ש דהיינו כר"י ורמב"ם שא"צ ס' נגד הקליפה ובאו"ה כלל נ"ט פוסק לקולא כהרא"ש בשם מהר"מ שבכ"מ שהצריכו חכמים קליפה ובשלוהו כך בלא קליפה אפי' אין ס' נגד הקליפה מותר אפי' לכתחלה דלא הצריכו חכמים קליפה אלא מצד חומרא לכתחלה עכ"ל ובכלל ל"ו כתב להפך דקערה הנאסרת כדי קליפה אוסרת עד ס' נגד הקליפה וכ' בת"ה דדבריו בכלל ל"ו הם לדעת ריב"א והוא דחוק מאד שלא הוזכר שם מזה שהולך לדעת ריב"א אדרב' כ' דבריו לפסק הלכה בסתם. ותמיהני על מ"ש מהרא"י בשם הרא"ש לקולא שהרי הרא"ש הביא ב' הדעות בפ' כ"ה ולא הכריע ואדרבה רש"ל כתב שלהכי הביא דעת ריב"א באחרונה שכן מסקנא שלו ולעד"נ להוכיח מדברי הרא"ש פ"ק דחולין איפכא והטור הביאו בסי' י' בשוחט בסכין של עובד כוכבים דקי"ל קולף בית השחיטה וכ' שם הרא"ש דלא ישחוט לכתחלה על דעת שיקלוף אח"כ נמצא ע"כ דס"ל שכל שאינו קולף אוכל איסור אפי' דיעבד דכל שמותר בדיעבד לא חיישי' מתחלה שמא ישכח וזה מוכח בסימן א' בטור גבי ומיהו לכתחלה יכולין ליתן לו לשחוט על סמך שיבדקנו וכן בסי' ב' דחיישינן שמא ישכח ולא יבדקנו כו' וכ"כ ב"י שם בהדיא מיהו זה יש לדחות דשמא מותר בדיעבד בלא קליפה ואפ"ה אין לסמוך ע"ז לכתחלה כיון שיש כאן איסור ברור אלא שיש לו תקנה כמ"ש ריש סימן זה ורש"ל פרק כ"ה סי' ס' פסק להחמיר כריב"א דצריך ס' נגד הקליפה אפי' דיעבד וכתב עוד דאפילו איכא ס' בבשר נגד החלב מ"מ הבשר צריך קליפה דלא בלע דרך כולו גם בדרישה הביא דעת רש"ל להחמיר והנה רמ"א פסק כאן ובת"ח דא"צ בחלב ס' נגד הקליפה אלמא לא ס"ל כריב"א וכ"פ בת"ח כלל כ"ג דאם עירה תבשיל כשר לתוך קערה אסור' מותר דהא מדינא א"צ רק קליפה ותימה דבסי' ס"ט סעיף י"ו פסק דבדבר רותח לח בעינן ס' נגד הקליפה והם דברי רשב"א שם בב"י וכ"פ בת"ח כלל י"ב והיינו כריב"א נמצאו דבריו סותרין זה את זה וכיון שגם הרשב"א הכי ס"ל כן יש לנו לפסוק כריב"א להחמיר ובכ"מ בעינן ששים נגד הקליפה וכן איתא במרדכי פרק כל הבשר במעשה שבא לפני רבינו יהודה שלשו עיסה כו' דפסק שם שצריך ששים נגד קליפת הקערה. וכן מוכח בסמוך סוף סעיף ה' בהג"ה בציר שנפל על הכלי צריך הגעלה וכלי חרס שבירה ובכלי עץ קליפה סגי אלמא דבעינן לבטל אף דיעבד מה שאסרו כדי קליפה. ועוד ראיה ממ"ש הרא"ש הביאו ב"י ריש סי' צ"ו בקורט של חילתית שחתכוהו בסכין של איסור דאסור כולו אע"פ שאין אוסר אלא כדי קליפה כיון דהקרטין קטנים ואין יכול לידע באיזה מקום חתכוהו לפיכך אסרוהו כולו עכ"ל ש"מ דבמקום שא"א לקלוף אסור כולו. ועוד ראייה ממ"ש רמ"א והוא מאו"ה סי' צ"ה סעיף ג' דאם עירו מכלי ראשון של בשר על כלי של חלב אוסר כולו כו' עכ"ל ואע"ג דאין עירוי אוסר יותר מכדי קליפה מ"מ אוסר כולו במקום שא"א לקלוף ועוד ראייה ממ"ש רמ"א בסי' צ"ח סעיף ד' אבל אם ע"י רתיחות מליחה כו' צריך לשער רק כדי קליפה כו' עכ"ל ועוד ראייה ממ"ש או"ה כלל ל"ו דין ו' וז"ל ואם תנתן ביורה רותחת צריך ששים נגד קליפתה כו' וכן ראיתי בהג"ה שבסוף או"ה כתב בשם מהרא"י דהכי נהוג כריב"א להצריך ששים וכן הלכה למעשה:

ח

ולצורך גדול כו'. לעיל סי' ס"ט סעיף כ' ביארנו הדברים האלו:

ט

הלכך בשר וגבינה המלוחין. לחין כן צ"ל.

י

צריך לקלוף שניהם ממקום נגיעתם. ולא אמרינן כבולעו כך פולטו אלא בדם כ"כ המרדכי פרק כ"ה:

יא

דבר צלול נאסר הטהור מאחר שאינו נאכל מחמת מלחו בולע מהאיסור כו'. כן צ"ל:

יב

וי"א דאפי' הם צוננים. זהו דעת הרא"ש שפירש כן מעשה דגוזל שנפל לחלב בגמ' וכתב מהרא"י בהגה' ש"ד וז"ל ובא"ז כתב דחי אין אוסר בו פילי פי' בקעים והכי נהגינן דהא כששורין הבשר קודם המליחה ויש עליו דם הרבה שמעורב עם המים ולא דייקא מידי אי אית ביה פילי בבשר שיאסר מדם והמים שמעורבים ביחד ולפעמים שורה זמן מרובה ודוחק לחלק בין דם לשאר איסורים ע"כ וכתב עליו רש"ל פרק כ"ה סי' ס"ט דמה שיראה מדברי מהרא"י בצלי שאפי' הצלי וגם החלב לא נמלח כלל יש לאסור שהרי לא הביא ראיה להתיר בחי אלא ממה ששורין בשר כו' לא נראה בעיני דצונן לא בלע מצונן אפי' מתובל בתבלין ולא אסרו חכמים אלא בגוזל שנפל לכותח שהכותח היה מלוח קצת אז אסור באית ביה פילי אבל בלא נמלח כלל לא הבשר ולא הכותח אין לאסו' כלל בצונן אפי' צלי אבל מה נעשה שסה"ת וסמ"ג והגהו' מיימוני כתבו להדיא שכך הדין אפילו לא נמלח לא הבשר ולא החלב כו' מסתפינא לחלוק עליהם לכתחלה ולהתיר מה שהם אוסרים ע"כ משמע דבחי פשיטא דשרי כל שלא נמלח אחד מהם ובצלי ונמלח א' מהם ואפי' נאכל מחמת מלחו אסור אפילו לרש"ל דהא עכ"פ נמלח קצת ורמ"א שכתב כאן שבמקום הפסד מרובה יש להקל כסברא הראשונה דמיקל בנאכל מחמת מלחו כל שאינו צלי רותח ולעיל כתב הוא עצמו בסעיף ה' דאנן אין בקיאין בדבר ויש לאסור אפי' במליחת צלי באין הפסד מרובה נראה לע"ד דתרי קולי לא מקלינן בשביל הפסד מרובה דהיינו לומר שמליחת צלי לא מקרי אינו נאכל מחמת מלחו וגם לסמוך על דעה הראשונה דהכא דאין לאסור ביש בקעים אלא בצלי רותח דוקא דהא מדברי מהרא"י ורש"ל משמע דבצלי אפילו צונן יש לאסור ביש בקעים אפי' בנמלח קצת כן נלע"ד:

א

(סי' צ"א סע"ב) כל מידי דבעיא הדחה כגון להניח בשר היתר צונן בקערה של איסור צונן. נלע"ד דמקור דין זה הוא מהש"ס פ' כה"ב (דף קי"א) דאמרינן שם סכין ששחט בה אסור לאכול בה רותח. צונן אמרי לה בעי' הדחה. ופירשו בתוס' והרא"ש וש"פ פ"ק דחולין (דף ח') דבעיא הדחה אסכין קאי. וכ"מ בר"ן פ' כ"ש גבי כל הכלים ע"ש ובזה א"ש מ"ש בגליון הר"ן שפיר"ח ע"ש ודו"ק. אבל ע"י הדחת הסכין שרי לחתוך בו צונן וא"צ להדיח ההיתר אח"כ. וכ"פ הט"ו סי' י' ס"ב ובסי' ס"ט סעיף ט"ז ע"ש. ולפ"ז הט"ו כאן איירי נמי הכי שלא הודחה הקערה. דאי לאחר הדחתה שרי להניח בה היתר צונן בלא הדחה וכ"כ הש"ך. וכ"מ ל' הג"ה שכתב מותר להניח בו דבר יבש בלא הדחה כלל. אלמא דאיירי בלא הדחת הכלי ואמרינן בש"ס שם (דף קי"א) דרב אמי אמלח ליה בשרא בההיא פנכא של חרס ותברא. ומדתברה שמעינן מהא דכלי חרס שנשתמש בו איסור בחמין אסור להשתמש בו אפי' צונן אפי' ע"י הדחת הכלי. וכ"כ להדיא במ"י כלל י"א ס"ק ו' ע"ש. לפי שכ"ח בליעתם מרובה ופולטים אפי' בצונן והלכך כל צונן שנשתמש בו מדיחו. ומש"ה אסור לכתחיל' דדילמא אשתלי מלהדיחו. וע"ע ט"א בסי' ס"ט וזהו דעת רוב הפוסקים. הרי"ף והרמב"ן פ' כל שעה לפי גרסתם שם והרשב"א בחידושיו הביאו הב"י סי' ס"ט. והר"ן פ' כ"ה והר' המגיד פ"ו מהל' מ"א. וכן נ"ל שהוא דעת הראב"ד והכל בו ומביאו בד"מ סי' קכ"א גבי קערות של חרס ירקרקות אסור להשתמש בהן חמין לעולם. וכן כל דבר לח אפי' בצונן וכ"פ הש"ע ס"ס קכ"ב אלא שהשמי' איסור שמוש בצונן גם לא הזכיר כלי חרס ולא ידעתי למה. ונראה דהב"י העתיק דברי הראב"ד מספר א"ח ושם לא הוזכר כלי חרס ואפשר דמיירי בשאר כלים. אבל הד"מ העתיק דברי הראב"ד מהכל בו ושם איתא להדיא כמ"ש. וכ"ד או"ה ואחרונים סי' קכ"א ס"ק ז' דכ"ח שיש להסתפק שמא שמש בו העובד כוכבים בחמין צריך שבירה. ולענין דבר מליח כתבתי בסי' ס"ט שצ"ע דא"ל דאין מליחה לכלים מ"מ כיון שבלא"ה פולטת אפי' בצונן דמה"ט צריך להדיח הצונן. וא"כ המלח שהוא כרותח לגבי הבשר מבליע בו הפליטה של איסור. ודמי ממש למ"ש הר"ן פ' כל הבשר והש"ך סי' יו"ד ס"ק י"ט גבי סכין ששחט בה טריפה דאין הסכין נאסר רק צריך להדיחו ואם שחט בו כשרה בלא הדחה צריך קליפה. וכ"כ בס' פ"ג ר"ס זה דהיכא דצריך הדחה ולא הדיחו אוסר ומיהו במ"י כלל כ"ב מ"ק ט"ו כ' דוקא בדבר צלול וצ"ע. ובאו"ה כלל נ"ח דין ח' משמע דאם אינו בר הדחה שרי כמו בקליפה. תדע דפנכא דרב אמי דתברא ואמאי תברא לימלח בה בשר חי שכבר נמלח והודח. כמ"ש הג"ה סי' ס"ט סעיף ט"ז. ולא שייך כאן דבעיא הדחה דהא בשר חי דרכו להדיחו כמ"ש הט"ו כאן סעי' זה. אלא ש"מ דבכלי חרס אין תקנה לזה אלא דבעי קליפה וכמ"ש שם סי' ס"ט: וראיתי להרב בד"מ סי' קכ"א שרוצה לומר שמותר להשתמש היתר צונן בכלי אסור אפי' בכלי חרס ומשמע שם מדבריו שר"ל אפי' צונן לח. ולא נהירא וכל בנינו שם מדברי הטור נהרס. שהרי מה שמדקדק שם ממ"ש הטור גבי כלי הנקח מעובד כוכבים מטבילו ומשתמש בו צונן. אינו כלום דהטור לא מיירי מכלי חרס אלא מכלי מתכות מדנקט טבילה. גם מ"ש הד"מ. וכ"כ הטור סי' צ"ד. אין כאן ראי' דהטור לא מיירי שם אלא מדבר יבש לגמרי מדנקט פירות. והכי איתא בתוס' פ' אין מעמידין ובפ"ת סי' נ"ו ומרדכי בשם ר"ת וב"י והבאר הגול' וכמ"ש שם בס"ק ה' ובדבר יבש לגמרי לא בעינן הדחה אפי' בכלי חרס. וז"ש הג"ה כאן מותר להניח בו דבר יבש בלא הדחה כלל היינו אפילו בכלי חרס. וצ"ע שהד"מ סותר עצמו שכתב גבי כ"ח של כותי דצריך שבירה. ודו"ק:

ב

(שם סעיף ד') בשר וחלב רותחין שנתערבו יחד. זה מיירי בכלי ראשון. וכמ"ש הג"ה סי' ק"ה ס"ג. וא"כ אפי' בהנאה הכל אסור דכלי ראשון ה"ל בישול ואסור מדאורייתא. וה"ה בצונן לתוך חם. אבל לא בחם לתוך צונן דלא הוי דרך בישול כמ"ש ר"ס פ"ז. וכן מצאתי בר"ן ס"פ כה"ב ודלא כהבל"י שם והמ"י כלל ח'. וכ"מ בשו"ת מקום שמואל הבאתיו סי' ק"א:

ג

(שם) והחלב מותר כולו. זה דעת ר"ת אבל דעת ריב"א דבעינן ס' בחלב נגד הקליפה שנאסרה ממנה. וקשה לשער ס' בחלב נגד קליפתה. ונרא' דמשערין שיהא בחלב ס' נגד קליפתו של בשר שנפל לתוכו שהרי יותר מכדי קליפה אין נותן טעם בחלב. ודמי ממש למ"ש הג"ה לעיל סי' ס"ט סט"ז גבי כלי שאינו מנוקב ע"ש ודו"ק. ובר"ס פ"ז כתבתי דמוכח מן הש"ס דפסחים כדעת ר"ת דאיתא שם דלרב דסבר עילאה גבר סגי בקליפה היכא שהתחתון חם. ותקשי לרב אמאי החלב מותר חלב נבילה הוא כדי קליפה ואוסר הכל דמין במינו לא בטיל ס"ל וכדפרכינן לרב בפ' כה"ב (דף ק"ח). אלא ש"מ דהיכא שא"א לקלוף שרי בדיעבד. ובזה אתי שפיר מה שהקשו התוס' בפסחים (דף ע"ה) ד"ה יטול כו'. וא"ת כי נגע הפסח בחרסו של תנור אמאי סגי לי' ביקלוף את מקומו הא הרוטב שיש באותה קליפה מפעפע כדי נטילה. עכ"ל. ולפ"ד ר"ת לק"מ דבדבר שאין שייך בו קליפה כמו הרוטב מאותה קליפה אינו אוסר וכמ"ש הג"ה סי' ק"ה: ודעת הרמב"ם פ"ח מהל' ק"פ משמע כדעת ריב"א כמש"ש בס"ד ודלא כהטור שכתב והחלב מותר כולו וכן יראה מדברי הרמב"ם וליתא דהרמב"ם סמך עצמו אמ"ש ה' ק"פ:

א

דאפילו במקום שצריך קליפה כו'. לענ"ד אינו דומה דשם ההיתר בדיעבד בלא קליפה היינו כשנתבשל וא"א לקלוף אח"כ דאזל איסור הבלוע ע"י קליפה אלא שי"ל דנעשה נבילה מכבר וע"ז אמרינן דדיעבד מותר משא"כ כאן דודאי אם אינו עושה תיקון ההדחה ואוכלו איסורא קא אכיל ואין זה היתר בדיעבד כלל ולכן אינו דומה להא דסימן ב' שהוא מותר בדיעבד:

ב

אסור לכתחלה דלמא אכיל. עבה"ט ועיין בספרי שו"ת ב"א סי' כ"ט בחלב מהותך או חמאה שהיה חמין ונתקררו אך אעפ"כ היה נימוח ונימוס בשעת הנפילה ע"ג הבשר ונקרשו שם ע"פ הבשר וכן דם לח שנשפך על בשר ונקרש עליו אין מועיל הדחה בעלמא וצריך הדחה היטב עם שיפשוף גדול עד שידע באומד הדעת שסר האיסור ממנו והבאתי שם דברי הרשב"א בחידושיו ובמ"ש שם ועיין בחוות דעת שכ' בחתך בשר בסכין שחתך בה חלב דאיכא דוחקא ושמנונית בעי' שפשוף כו' ומדברי אא"ז בת"ש סי' יו"ד ס"ק י"ז מבואר דבכה"ג דאיכא דוחקא צריך נעיצה והביא שם דברי האו"ה כלל נ"ח עיין שם באורך כמה חלוקי דינים בזה:

ג

שכתב ומשמע דלדעתם ה"ה אם נבלע חמץ בחמין כו'. אפשר דמשמע ליה הכי דאל"כ מנ"ל דמותר להשתמש מצה בחמין דלמא בצונן קאמר ודוחק לומר משום דמשמע להו דבית שאור וחרוסת ג"כ מותר בצונן וכיון דאמר חוץ מבית שאור וחרוסת מוכח דבחמין מיירי דאימר דבאמת אסור בבית שאור וחרוסת אף בצונן אך אם נאמר דמסברא פשיטא להו דאף אם נשתמש חמץ בחמין מותר בצונן דמה לי נבלע ע"י חמין או ע"י צונן ע"כ הא דקאמר מותר להשתמש מצה היינו בחמין דאם ר"ל בצונן א"כ למה נקט נשתמש חמץ בצונן דהא אפילו נשתמש בחמין מותר להשתמש בצונן וע"כ שר"ל דמותר אפי' בחמין ולכן דוקא נקט שנשתמש חמץ בצונן ומ"מ לדברי הרא"ש צריך לפרש מה דקאמר מותר להשתמש מצה בחמין היינו שרק שימוש לבד היה בצונן אבל לא היה שם בליעה ע"י צונן דאם היה בליעה ע"י צונן פשיטא שאסור להשתמש בו חמין דמה לי בית שאור וחרוסת או בלוע ע"י כבוש וכה"ג אם לא הנך דס"ל דע"י הבית שאור וחרוסת אפי' הגעלה לא מהני א"כ יש לומר שנשתמש צונן מותר בחמין ע"י הגעלה וצ"ע בדברי הרא"ש במקומו כי אני כותב מבחוץ:

ד

ובהכי ניחא מ"ש הטור לקמן סי' צ"ד כו'. דמשמע אפילו בצונן לח וכ"כ הב"י שם ומשמע אפי' דבר שאין דרכו להדיח דומיא דפירות כו' ולכאורה מ"ש ומשמע אפילו דבר שאין דרכו כו' הוא אך למותר דודאי כיון דמותר אפילו צונן לח מכ"ש דמותר יבש שאין דרכו להדיח שאם לא ישכח באמת ידיחנו משא"כ צונן לח דלא שייך ביה הדחה:

ה

משום דתתאה גבר. עבה"ט ועיין בשו"ת נוב"י ?סו' כ"ח בהא דאיפלגו אי תתאה גבר או עילאה שהקשו לו דאיך שייך פלוגת' בזה דנטעימנו לקפילא וכתב לתרץ דמצד החוש א"א לעמוד על המבחן דאף בכ"ר שעל האש אין זה ודאי שפולט שפעמים אינו פולט רק דלחומרא אמרינן דפליט ולכן כשאין שם קפילא או במין במינו שא"א לעמוד עליו אם בלע או לא בזה נחלקו דמר סבר תתאה גבר ומ"ס עילאה גבר וכן כיוצא בזה אנו צריכים במה שנחלקו בחולין בכל איסורים אם משערים בששים או במאה ולא הכריעו חכמים הדברים ע"י הטעימה דלשיטת התוס' הנ"ל דלא יהיב טעמא ליכא איסור עיין שם: כתב בשו"ת אדמת קודש ח"ב בחלק יו"ד סי' י"א סעיף ה' במקום שאין מלח מצוי רק בחנות של עובד כוכבים אחד והוגד שקונה מלח שנמלח בו שחוטות ונבלות וטריפות אסור למלוח בו וכן אסור לתתו לתבשיל ואם נתנו מתבטל בששים דאף דלטעמא עביד אין האיסור מחמת עצמו רק מחמת דם שבו ע"ש שנושא ונותן בענין דם שמלחו או שבשלו מדרבנן וכ' עוד שנשאל במלח שנשאר בשולי הכלי שמולחים בו דגים אם יניחו המלח עד שיתיבש בחמה אי שרי למלוח בהם בשר והשיב דאסור ולא מטעם סכנה דאין סכנה במליחה כמבואר סי' ע' רק משום שכבר נבלע בו דם דגים ואסור למלוח בו שנית וע"ש. וצ"ע לפי מ"ש לעיל מיניה דמלח שמלח בשר היה מותר למלוח בו שלא פסק כח המלח רק האיסור משום דם הבלוע בו וא"כ דם דגים דשרי יהא מותר למלוח בו אח"כ בשר ואפשר דמיירי בדגים טמאים ולכן כ' דאסור משום דם דגים הבלוע במלח שנבלע אח"כ בבשר אך מהלשון שכ' דגים סתם לא משמע הכי אך לדינא יש לאסור לפי הטעם שכיון שכבר מלחם והוציא דם פסק כחו וצ"ע: כתב בשו"ת אדמת קודש חלק ב' בחלק יו"ד סי' א' שעלי גפנים שמצוי בהם תולעים קטנים שקורין פראקים אסור לאוכלו שמחמת רוב דקותן אינם ניכרים וגם הבהוב ובישול אין מועיל בהם לפי שבדקו וראו שלא נמוחו בבישול ונשארו שלימים:

א

(סי' צ"א סעיף ה') מליחה כו' ושהה כדי מליחה לקדירה. עיין באחרונים שהקשו מהא דכ' לעיל סימן ס"ט דאפילו קודם לכן נמי הוי כרותח ותי' דיש חילוק בין מליח לציר דציר הוי רותח קודם לכן ומליח לא הוי כרותח עד שישהה ומפרש בספר פרי תואר הטעם משום בשר מקריר קריר להמלח כיון ששוכב עליו משא"כ ציר שהוא מכונס בכלי בפ"ע ואין שום דבר מקרר אותו הוי מיד רותח או י"ל כמו דאמרי' גבי שבת דצריכ' מילחא בשולא כבישרא דתורא משמע דכ"ר אינו מבשל לבישרא דתורא ואפ"ה אסור לתת לתוכה בשר חם והיינו משום דאע"ג דאין הבשר מתבשל מכל מקום הלחלוחית שבו מבשל כמ"ש הרא"ש בשבת שם א"כ ה"נ דבשלמא הלחלוחית שהוא ציר מקרי מיד רותח משא"כ הבשר לא מקרי רותח עד שישהה כדי מליחה. אך י"ל איך דעת המחבר להתיר קודם ששהה הא כיון שנמלח הבשר עם הגבינה ודאי דאיכא כאן ציר והש"ך שכ' לחלק בין ציר למלח היינו לשיטתו דס"ל דאחר שהודח שוב נסתם נקבי הפליטה מבלי לפלוט לעולם שום דבר ואפילו ציר והכא מיירי בבשר שכבר נמלח והודח וליכא ציר אמנם להפוסקים דס"ל דאף אחר שהודח אית לי' פליטת ציר ק' וצ"ל דמיירי אחר שכלו כבר כל הפליטות ציר כדלעיל ואפשר י"ל דהציר דיוצא ע"י מליחה אינה נאסר משום בב"ח דהא בכל איסורים אי לאו דקאמר קרא הטמאים לאסור צירן ורוטבן ה"א דבאמת מותר א"כ גבי בשר שהוא של היתר איכא למימר דעל הציר ל"א טכ"ע דאורייתא וקצת ראיה לזה דאם לא כן קרא דהטמאים ל"ל הא הכי טכ"ע דאוריי' א"ו בציר ל"א טכע"ד א"כ א"ל דאינה נאסר כלל בב"ח מחמת הציר ודוק:

ב

(שם) וי"א דלאחר ששהה במלחו שיעור מליחה כו'. ע' בש"ך סקי"א שכ' שהרב נמשך אחר התה"ד סי' ק"ט ע"ש ואדמ"ו אמר דמד' הרא"ש לשינויי בתרא דמתרץ שם על מעשה דרש"י מוכח שהמלח אחר ששהה שיעור מליחה לעולם ברתיחתו עומד דז"ל הרא"ש בפ' כ"ה וא"ל דלא אמרינן מליח ה"ה כרותח אלא בשעת פליטתו א"כ בשעת גמר פליטתו לא חשיב כרותח דהא גבי בר יונה דנפל לכמכא אמרינן מליח ה"ה כרותח כו' ויש לתרץ כו' ובסי' ל"ח כ' וז"ל ובשר שנמלח ושהה כו' א"נ פסק כח המלח וכו' ומחמת אותו מלח לא חשיב עוד כרותח לאחר גמר פליטתו וכו' ולא דמי לבר יונה וכו' שהי' נחשב כרותח אם לא היה הכותח נאכל מחמת מלחו דהתם לא פסיק כח המלח ויש לדקדק בדבריו א"כ אמאי מקשה לעיל שיאסר הכלי מחמת מלח הנמחה דלמא לאחר גמר פליטתו שוב לא מקרי רותח ואין להקשות מבר יונה דהת' לא פסיק כח המלח וכמ"ש כאן וצ"ל דס"ל להרא"ש דאף דאמרי' פסק כח המלח היינו שלא יחשב עוד למלח רותח כיון שכבר פסק כחו בהוצאת הדם מן הבשר אבל מ"מ הציר לעולם ברתיחתו עומד דשם ל"ש לומר פסק כח המלח א"כ שפיר הקשה הרא"ש שיהיה ראוי לאסור הבשר מחמת דם המלח שנמחה בציר דכמו בכמכא דע"י המלח שבה נחשב לעולם רותח ה"ה ציר שיצא קודם ששהה שיעור שהייה דע"י המלח שבה לעולם ברתיחתו עומד לפ"ז יש לתמוה על התה"ד שהתיר בהאי עובדא לכאורה כיון דעדיין לא הודח מסתמא הי' שם עדיין ציר ולעולם היא רותח ונבלע ציר הטריפה בכשרה ויש לאסור אפילו במקום הפסד מרובה ואפשר י"ל הרמ"א שהביא דעתו היינו כאן בב"ח אשר בלא"ה יש סברא לומר דאין ציר אוסר בב"ח כמש"ל דאע"ג דהרמ"א ס"ל לקמן דציר הוי כבשר גם לזה היינו על האי סברא לחודי' אין רוצה לסמוך מה שאין כן הכא י"ל שסמך אהתה"ד משום האי סברא דבציר אינו אוסר בב"ח וכ"מ קצת מדהביא רמ"א דינו של התה"ד הכא גבי בב"ח דאין כאן מקומו ה"ל להביאו לקמן גבי תערובת של שאר איסורי' סס"י ק"ה אלא וודאי דשם אינו רוצה לסמוך אתה"ד וכמ"ש וק"ל:

ג

(שם סעיף ז') הא דמפלגינן וכו'. ש"ך סקכ"ד אינו מכווין כו' ונ"ל דהכא מיירי דאפי' צלי אינו כ"כ חם אפ"ה אסור כיון שהתחתון הוא מלוח קצת: