שולחן ערוך, יורה דעה ע״ט: סימני בהמה וחיה טהורה. ובו ג' סעיפים: – עם 17 מפרשים

סימני בהמה וחיה טהורה. ובו ג' סעיפים:
סימני בהמה וחיה נתפרשו בתורה והם שני סימנים מעלת גרה ופרסותי' סדוקו' וכל בהמה וחיה שאין לה שיני' בלחי העליון ולא ניבים שהם תלתלי בשר כעין שיני' בולטים בחניכים וי"א שניבין הם שני שינים למעלה אחד מכאן ואחד מכאן בקצוות הלסתות (פירוש ויכה את מיכהו על הלחי תרגומו על לסתיה) בידוע שהיא טהורה והוא שיכיר בן גמל שאין לו ניבין עד שיגדיל וכל שמעלת גרה היא מפרסת פרסה חוץ מגמל וארנבת ושפן שהם מעלי גרה ואינם מפריסי' פרסה ולהם אין לחוש שיש להם שיני' למעלה או ניבין לפיכך המוצא במדבר בהמה ואינו מכירה ופרסותי' חתוכו' שהרי אינו יכול לבדוק בהם יבדוק אם אין לה שיני' ולא ניבין למעלה בידוע שהיא טהורה והוא שיכיר בן גמל. וכל שמפרסת פרסה מעלת גרה חוץ מחזיר לפיכך מצא בהמה שפיה חתוך שהרי אינו יכול לבדוק בו יבדוק ברגליה אם פרסותיה סדוקו' בידוע שהיא טהור' והוא שיכיר חזיר יש לה קרני' יצא מספק חזיר וטהור' ואין בהמ' טמא' שבשרה שתחת העוקץ שלה הולך שתי וערב לאיזה צד שיחתכו אותו אלא הערוד (פי' חמור הבר) לפיכך המוציא בהמה שפיה ופרסותיה חתוכים שהרי אינו יכול לבדוק בהם יבדוק בבשר שתחת כנפי העוקץ אחר שישחטנה אם הולך שתי וערב טהורה והוא שיכיר ערוד (בשר אדם אסור לאכלו מן התורה) (ר"ן פ' אע"פ ורמב"ם כ"ב דמ"א ד"ג וה"ה וקרבן אהרן פ' שמיני דף ס"ד ע"ד דלא כמשמע בתו' פ' אע"פ ורא"ש דבשר אדם אינו אסור מן התור' ועב"ח):

טמאה שילדה כמין טהורה אע"פ שיש לה כל סימני טהרה אסורה וטהורה שילדה כמין טמאה מותרת אע"פ שיש לה כל סימני טומאה ודוקא שילדתו בפנינו אבל אם הניחה מעוברת ואח"כ מצא מין טמא הולך אחריה אף על פי שכרוך אחריה ויונק אותה אסור שמא מן הטמאה נולד ונכרך אחר הטהורה:

הנולד מן הטריפה מותר:

בתורה. כלומר הסימנים שבין בהמה וחיה טהורה לבהמה וחיה טמאה נתפרשו בתורה אבל הסימנים שבין חיה לבהמה לא נתפרשו בתורה אבל חכמים נתנו בהם סימנים כדלקמן ר"ס פ':

שניבין. כתב הש"ך ולשון זה נראה עיקר וכ"נ דעת מהרש"ל:

שיגדיל. דכיון שאין לו שינים למעלה הוא מעלה גרה:

אדם. פי' הש"ך דאינו עובר אלא בעשה אבל לא בלאו וכ' עוד ודוקא בבשר הפורש מן האדם כשהוא חי אבל בשר המת אסור אפילו בהנאה ד"ת לכ"ע כדלקמן סימן שמ"ט. וט"ז כתב דדעת הרא"ש דבשר אדם אינו אסור אלא מדרבנן כו' עיין שם ותימה על הטור וב"י שלא הביאו דעה זו:

אסורה. הטעם מפורש במשנה שכל היוצא מן הטמא טמא ומן הטהור טהור וכלל זה אינו אלא למה שאיסורו בלאו אבל לא למה שאיסורו בעשה ולכך חלב אדם מותר אע"פ שבשרו אסור וכדלקמן סי' פ"א ס"ז ודוקא דטהורה ילדה כמין בהמה טמאה אבל ילדה כמין עוף טהור אסור וכמ"ש לעיל סי' י"ג:

שכרוך. כתב הט"ז וא"ל מסי' שי"ו שמהני מה שמניקתו לענין שתהא אמו פטורה מן הבכורה צ"ל דשם פטורה מטעם שבודאי ילדה שום ולד מדמרחמת על זה ומניקתו משא"כ כאן וכתב בלבוש וה"ה בטמאה שהניחה מעוברת ולא ראינו שילדה ואנו רואים מין טהור כרוך אחריה חיישינן ג"כ לחומרא שמא זהו שנולד ממנה ואסור:

הטריפה. פי' הש"ך דמיירי שנתעברה קודם שנטרפה דאל"כ טריפה אינה יולדת א"נ מיירי בודאי טריפה כדלעיל סי' נ"ז סי"ח ולקמן ספ"ו ס"ט ואע"ג דבעלמא קי"ל עובר ירך אמו הוא ומה"ט קי"ל בח"מ סי' שצ"ט פרה שהזיקה גובה מולדה לענין טריפות שאני שהדבר תלוי בחיות הבהמה כדקי"ל טריפה אינה חיה ועובר זה חי הוא ואע"ג דביצת טריפה קי"ל בסי' פ"ו שאסור שאני התם שגדל באיסור הכי איתא בש"ס פא"ט. וכתב בט"ז שמ"כ למהר"ר פייווי"ש ז"ל דצ"ע אם נדרסה האם ועוד הולד בתוכה אם יזיק טיפת הדריסה גם לולד:

משנה חולין דף נ"ט:

ברייתא שם וכדמפרש לה שם בגמרא:

טור כפירוש השני שברש"י וכ"כ בת"ה:

כפירוש הראשון שברש"י שם וה"ה וכתבו התוספות דלשון זה עיקר:

מימרא דרב חסדא שם:

טור וכ"כ הרשב"א וה"ה:

גם זו מימרא דרב חסדא שם:

משנה בכורות דף ה':

מימרא דרבי יוחנן שם דף כ"ד:

ממשמעות הגמרא ביצה דף ו' וכרב בחולין דף ע"ה ואע"ג דאמרינן עובר ירך אמו הוא כיון שאין איסורה של אם אלא מחמת שאינה חיה ועובר זה חי הוא ואין חיותו תלוי בחיי האם:

סימני בהמה וחיה כו'. מתני' וגמ' שמם חיה בכלל כו' ושם ע"א א':

וי"א כו'. עבה"ג וביאו ראיה ממ"ש בפ"ו דשבת דשקילי ניביה ובפ"ב דב"ק דאפקיה לניביה כו':

יש לה קרנים כו'. ערש"י בנדה נ"א ב' ד"ה ויש כו' דאין כיוצא בה דאין טלפים לטמאה אלא בחזיר כמ"ש בתורה ומ"ש במתני' ויש כו' קאי אטמאה ומ"מ לא סני בקרנים לחוד דמתני' דהתם ר' דוסא היא כמ"ש תוס' בשם ריב"ם בחולין שם ד"ה אלו הן כו' ועב"י סי' פ' וכן דעת הר"ן וכל המפרשים כדעת ריב"ם דלא כר"ת שם:

בשר אדם כו'. שנאמר זאת אשר תאכלו ולא אחרת ולא מנה רק מיני בהמה והיה. רמב"ם וסמך על ת"כ פ' שמיני פ"ד ואין בשר כו' משמע ל"ת הוא דאין בו ואע"ג דאמר ג"כ חלב אגב בשר וראיה שהרי ברישא אמר ואין הלב מהלכי שתים טמא משמע דטהור לגמרי וכאן שינה ואמר שאינו בל"ת ובזה מיושב דבגמ' פ' אע"פ ס' א' חשיב לדם וחלב ולא חשיב בשר ובת"כ השיב בשר וחלב ומפיק מב' לימודים ובגמ' לא אמר רק לימוד א' ועוד דבת"כ פ' צו פרשה י' וברפ"ה דכריתות מפיק דם מלעוף ולבהמה אלא דדם וחלב מפיק אפילו מאיסור ומלעוף ולבהמה לא נשמע אלא שאינו מוזהר בל"ת דלא יאכל דם אבל מאיסור דיוצא מן הטמא לא נפיק ולכן יליף בפ' אע"פ שניהם מחד קרא כיון דנשמע לחלב ה"ה לדם ובת"כ יליף על הבשר שאינו בל"ת וער"ן:
(ליקוט) בשר אדם כו'. ממ"ש בר"פ דם שחיטה למעוטי דם מהלכי שתים כו' ול"ק ג"כ משום דכולו היתר אבל הרשב"א כתב בסי' שס"ד דמותר מן התורה ואין בו אלא מצות פרוש וראיה מהנ"ל דם שחיטה דחהו משום דגיד הנשה אסור בו דאיסור גיד בכף תלי רחמנא והרי איבעיא להו (חולין צ"ב ב') בבהמה ולא עגיל בעוף כו' אבל כל שיש בו ובמינו ודאי אסור ועיקר מעשה היה באדם ע"ש בארוכה (ע"כ):

הנולד כו'. כחכמים בתמורה ל"א א' ובחולין נ"ח א' וכ"ה הסוגיא בפ"א די"ט ובחולין ע"ה א' השוחט את הטריפה כו':
(ליקוט) הנולד כו'. כר' יהושע בתמורה ובחולין נ"ח א' וכ"ח הסוגיא שם ע"ח א' ב' ובפ"ק די"ט ו' א' ועבה"ג ועתוס' דב"ק מ"ז א' ד"ה מ"ט כו' ובסנהדרין פ' ב' ד"ח עובר כו' ובחולין שם ד"ח והלכתא כו' וש"מ (ע"כ):

א) [סעיף א'] סימני בהמה וחיה נתפרשו בתורה וכו' כלומר הסימנים שבין בהמה וחיה טהורה לבהמה וחיה טמאה נתפרשו בתורה כדמפרש ואזיל אבל הסימנים שבין חיה לבהמה לא נתפרשו בתורה אלא חכמים נתנו בהם סימנים כדלקמן רסי' ף' ש"ך סק"א. שפ"ד או' א'.

ב) שם. וכל בהמה וחיה שאין לה שינים בלחי העליון וכו' ודוקא שינים אין לה בלחי העליון אבל מכתשות יש לה בין בלחי העליון בין בלחי התחתון בין למעלה בין מלמטה כנודע.

ג) שם. ופרסותיה סדוקות. שמובדלות מלמעלה ומלמטה בב' צפרנים שיש שפרסותיו סדוקים מלמעלה ואין שסועות ומובדלות לגמרי שלמטה מחוברות. רש"י בחומש פ' שמיני. כנה"ג בהגה"ט או' ד' לה"פ או' א' בל"י או' א' שו"ג או' א' שפ"ד או' א' בי"צ או' א' ערוך השלחן או' ג' זב"צ או' א'.

ד) שם. וי"א שניבין הם שני שינים למעלה אחד מכאן ואחד מכאן וכו' ולשון זה נראה עיקר. ש"ך סק"ב. פר"ח או' ב' לה"פ או' ב' בל"י או' ב' שפ"ד או' ב' בי"צ בעמ"ז או' ב' ור"ל דחיישינן גם לסברא זו ובעינן שלא יהיה לה תלתלים ולא שינים א' מכאן וא' מכאן.

ה) שם. וכל שמעלה גרה היא מפרסת פרסה. והטעם משום דכיון דאין לו שינים וניבין אינה יכולה לטחון את המאכל בהתחלה דק דק ויורד המאכל לתוך האיסטומכא גס גס ומפני זה אינה מעכלת את המאכל עד שמעלתו עוד פעם לתוך פיה ולטוחנו דק דק ומפני זה חייבה חכמת הבורא ית' ליתן לה הטבע שתהא מעלת גרה. ערוך השלחן או' ו'.

ו) שם. לפיכך המוצא בהמה במדבר ואינו מכירה וכו' יבדוק אם אין לה שינים ולא ניבין למעלה בידוע שהיא טהורה והוא שיכיר בן גמל. ואם יש לה קרנים יצא מספק בן גמל וטהורה. פר"ח או' ד' לה"פ או' ה' זב"צ או' ב'.

ז) שם. והוא שיכיר חזיר. וא"צ להכיר חזיר ממש אלא כל שרואה מפרסותיו סדוקות מעבר לעבר כשר דבודאי אין זה חזיר דהחזיר אין השסע שלו עובר מצד לצד. דמש"א דף קנ"ט ע"ב. כנה"ג בהגה"ט או' ט' בל"י או' ד' מיהו הכס"א או' א' כתב להשיג על זה דגם החזיר פרסותיו סדוקות מעבר לעבר וא"כ צריך שיכיר חזיר כלישנא דתלמודא יעו"ש

ח) שם. ואין בהמה טמאה שבשרה שתחת העוקץ וכו' פי' תחת עצם האליה שקורין אנק"א. רש"י חולין נ"ט ע"א. ב"י ט"ז סק"ב. פר"ח או' ה' לה"פ או' ו' בל"י או' ה' והערוך בערך עוקץ פי' עוקץ הוא העצה כדכתיב לעומת העצה. כנה"ג בהגב"י או' ו' בל"י או' ה' מש"ז או' ב'.

ט) שם הגה. בשר אדם אסור לאכלו מה"ת. כ"כ הרמב"ם פ"ב מהמ"א והאוכל מבשר האדם או מחלבו בין מן החי בין מן המת אינו לוקה אבל אסור הוא בעשה יעו"ש והראב"ד שם בפ"ג השיג עליו וכתב שאין בבשר האדם אפי' איסור עשה וכ"כ הרשב"א בתשו' סי' שס"ד דמה"ת מותר לגמרי אלא דמ"מ סיים דיש בו מצות פרוש. והרמב"ן מתיר לגמרי וכ"ה דעת הפר"ח או' ו' וכתב שכן הוא דעת הטור והש"ע שהשמיטו איסור זה יעו"ש. אבל המ"מ שם בפ"ב והר"ן כתבו דדברי הרמב"ם נראים עיקר וכן הסכים הב"ח. וכ"כ הער"ה או' א' בשם כמה פו' דאסור מה"ת יעו"ש. וע"כ יש להחמיר. ומיירי הכא בבשר הפורש מן האדם כשהוא חי אבל בשר המת אסור אפי' בהנאה דבר תורה לכ"ע וכדלקמן רסי' שמ"ט. ש"ך סק"ג. שפ"ד או' ג'.

י) ועור האדם צידד הרשב"א בתשו' סי' שס"ה שהוא מותר ולבסוף העלה דלא גרע עור המת משערו ושערו אסור בהנאה יעו"ש והב"ד השפ"ד שם וכתב דאפשר מדרבנן אסור לא מה"ת.

יא) וצריך ליזהר שלא לקלף או לחתוך עור האדם בשיניו פן ישאר קצת בין שיניו או בפיו וגם יש לחוש שיחתוך קצת מן הבשר ג"כ. בן א"ח פ' אמור או' ה' ואין זה אלא חומרא בעלמא דהא הרשב"א מדמה עורו לשערו ושערו אינו אסור אלא לאחר מיתה כמ"ש לקמן רסי' שמ"ט לא מחיים וא"כ כיון שהוא מותר מחיים למה נחוש שמא ישאר קצת. וגם מ"ש דיש לחוש שיחתוך קצת מן הבשר הוא חומרא יתירתא דכיון דיש מתירין לגמרי בבשר מן החי כמ"ש לעיל או' ט' למה נחוש לשמא יחתוך ולשמא ישאר בפיו ולמשהו ומ"מ נכון ליזהר וגם יש לחוש שיתרגל בכך ויחתוך גם בשבת ולאו אדעתיה.

יב) מה שנהגו הנשים לבלוע ערלת הזכרים שחותכין בעת המילה כדי להוליד זכרים נראה דאסור מהר"ש בן הרשב"ץ סי' תקי"ח. מחב"ר או' ב' זב"צ או' ד' בן א"ח שם. וכן אשה עקרה שאמרו הנשים שטוב לבלוע ערלת התינוק שחותכין מן המילה כדי שתתעבר אסור. שו"ג או' ז'.

יג) והמומי"א שהוא בשר אדם מותר ליתנו בתרופות אעפ"י שאין שם סכנה לפי שמרוב הזמן חזר להיות עפר. הרדב"ז בתשו' החדשות ח"ב סי' תרצ"ב. וכן מותר לישא וליתן בו לעשות בו סחורה. הרדב"ז ח"ג סי' תקמ"ח. וכ"כ מהריק"ש בהגהו' על הש"ע לקמן סי' שמ"ט. ומיהו הגו"ר בחי"ד כלל א' סי' ד' ה' הביא דבריהם וחלק עליהם ואסר אכילתה וסחורתה ומטמאה טומאה חמורה בכזית וכו' ומ"מ סיים דלחולה אפי' חולי שאין בו סכנה שרי דלצורך רפואה הוי שלא כדרך אכילתם אבל לבריא אסור וכן אסור למוכרן לחולה בדמים כדין שאר איסורי הנאה יעו"ש. והב"ד השו"ג מחו' או' א' ודר"ת או' ט"ו. נמצא דלענין סחורה למכרה בדמים איכא פלוגתא בזה ולכן אם אפשר יש להחמיר ואם א"א ונצרך לחולה יש לסמוך על המתירין.

יד) תינוק שנפל בתוך יורה שבשלו בה משקה של דבש על האש ומת התינוק בתוך היורה אפי' לא היה שם ס' כנגד התינוק הדבש מותר משום שהבשר פוגם את הדבש. ביה"ל סי' ק"ג או' ב' פר"ח בקו"א סי' זה. שפ"ד או' ג' מחב"ר או' ג' ער"ה או' ג' זב"צ או' ה' ועיין לקמן סי' ק"ג סעי' ד'.

טו) אבל אם נפל התינוק ביורה של שכר אסור דבשר אינו פוגם השכר. ביה"ל שם. פר"ח שם. שפ"ד שם. מחב"ר שם. זב"צ או' ו'.

טז) וכתב שם הפר"ח דכל זה אינו אלא במת ישראל אבל במת גוי דלא מיתסר בהנאה וכמו שהעליתי לקמן בסי' שמ"ט היפך תשו' הרשב"א א"כ בשרו מותר לגמרי וכ"ש שאינו אוסר פליטתו עכ"ל אבל השפ"ד שם כתב דאנו אין לנו אלא דברי הש"ע לקמן סי' שמ"ט דאין חילוק ובכל גוונא אסור. וכ"כ הער"ה שם. וכ"כ הברכ"י סי' שמ"ט בשיו"ב או' א' זב"צ או' ז'.

טוב) לעשות סגולה לחולה לעשן עצמו החולה בשן מת גוי אסור דאע"ג דריחא לאו מלתא היא מ"מ הנאת רפואה הויא הנאה ואסור. שיו"ב שם. זב"צ או' ח'.

חי) [סעיף ב'] טמאה שילדה כמין טהורה וכו' אסורה וטהורה שילדה כמין טמאה מותרת וכו' והטעם מפורש במשנה שכל היוצא מן הטמא טמא והיוצא מן הטהור טהור. טור. לבוש. ש"ך סק"ד.

יט) שם. וטהורה שילדה כמין טמאה מותרת. ודוקא כמין בהמה טמאה אבל ילדה כעין עוף טהור אסור וכמ"ש לעיל סי' י"ג סעי' ה' ב"ח. ש"ך סק"ס. כנה"ג בהגה"ט או' י"ד. פר"ח או' ז' בל"י או' ז' כריתי או' ג' שפ"ד או' ה' חכ"א כלל ל"ז או' ט' בי"צ בעמ"ז או' ח' מק"מ או' ג' זב"צ או' יו"ד. והיינו שאין לחלק בין ילדה לנמצא בתוכה. ש"ך שם. כנה"ג שם. ועיין בדברינו לשם על סי' י"ג סעי' ה'.

ך) שם. ודוקא שילדתו בפנינו אבל אם הניחה מעוברת ואח"כ מצא מין טמא וכו' אסור. ואפי' אין טמא בעדרו חיישינן שמא בא מעדר אחר שספק בשל תורה להחמיר. כ"כ המ"מ רפ"א מהמ"א והסכימו עמו רש"ל והאחרונים. ש"ך סק"ו. פר"ח או' ח' כריתי או' ד' מק"מ או' ג'.

כא) שם. אעפ"י שכרוך אחריה ויונק אותה אסור וכו' וה"ה בטמאה שהניחה מעוברת ולא ראינו שילדה ואנו רואים מין טהור כרוך אחריה חיישינן ג"כ לחומרא שמא זה הוא שנולד ממנה ואסור. לבוש. ש"ך סק"ז. כנה"ג בהגה"ט או' ט"ו. פר"ח או' ט' בל"י או' ח' כריתי או' ה' שפ"ד או' ז' מק"מ שם. זב"צ או' י"א. ואפי' יש טהור בעדרו אסור משום דמספקא לן דדילמא לא מרחמא דלאו מינה והאי שלה הוא. פר"ח שם.

כב) וכן לענין אותו ואת בנו בכרוך אחריה אסור מספק. כריתי שם. שפ"ד שם. אבל אין לוקין מספק. פר"ח שם. שפ"ד שם. זב"צ או' י"ב. ועיין לעיל סי' ט"ז סעי' ה' ובדברינו לשם בס"ד.

כג) [סעיף ג'] הנולד מן הטרפה מותר. פי' שנתעברה קודם שנטרפה דאל"כ טרפה אינה יולדת כדמסיק במס' חולין נ"ח ע"א ובתו' שם ד"ה והלכתא יעו"ש. ש"ך סק"ח פר"ח או' יו"ד. ועיין לקמן סי' פ"א או' ט"ו.

כד) שם. הנולד מן הטרפה מותר. ואעפ"י שאמרו עובר ירך אמו הוא הרי אמרו טרפה אינה חיה וכיון שאין איסורה של אם אלא מחמת שאינה חיה ועובר זה חי הוא ואין חיותו תלוי בחיי האם חי הוא ומותר. ב"י בשם הרשב"א. וכ"כ התו' שם. ט"ז סק"ה. ש"ך סק"ח. פר"ח או' יו"ד. ולא דמי לביצת טרפה דאסורה (כדלקמן סי' פ"ו סעי' ג') דהתם שאני שגדלה באיסור כלומר שנגמרה באיסורה כשהיתה מעורה בגידין משא"כ בולד טרפה שלא היה מעורה בגידין כלל. ב"ח. ש"ך שם. פר"ח שם.

כה) ודע דולד הנמצא נמי בנבלה שרי במכ"ש מנולד מטרפה וכן מתבאר מדברי הש"ע לעיל סי' י"ג סעי' ג' יעו"ש. פר"ח שם. לה"פ או' יו"ד. מק"מ או' ד'. ועיין בדברינו לשם בס"ד.

כו) וצ"ע אם נדרסה האם ועוד הולד בתוכה אם יזיק טיפת הדריסה לולד. ט"ז סק"ה בשם מהר"ר פיוויש ז"ל. והשתא דלא בקיאינן בבדיקה אם הולד לא ניתר בשחיטת עצמו פשיטא דאסור הולד ואם הולד יצא וחי י"ב חודש כיון שניתר בשחיטת עצמו פשיטא דשרי דהא אפי' לודאי דרוסה מהני י"ב חודש. ואם שחטו בתוך י"ב חודש אסור. והני מילי בספק דרוסה או בודאי דרוסה כשנדרסה לפנינו כנגד החלל באופן שיש לחוש שנדרס הולד ג"כ אבל אם נדרסה בצואר או בדפנות וכיוצא בו הדבר ברור שאין כאן בית מיחוש לעובר כשאר טרפיות ואין טיפת הדריסה של האם מזיק לולד. פר"ח שם. כריתי או' ז' מש"ז או' ה' חכ"א כלל ל"ז או' יו"ד. מק"מ או' ה'.

כז) ואם נכנס הדורס לדיר ונמצא צפורן תחוב בא' מהם והעובר בצדה ולא נודע אם עד שלא נדרסה ילדה או אחר שנדרסה ילדה הולד אסור. שבו"י ח"א סי' נ"ד. ער"ה או' ט' זב"צ או' ט"ז. ועיין בדיני דרוסה לעיל סי' נ"ז ובדברינו לשם בס"ד.

נתפרשו היינו להכיר בין טמא לטהור אבל להכיר בין חי' לבהמ' לענין חלב וכיסוי לא נתפרש מתורה רק מקבלת חז"ל:

יש לה קרנים מזה מוכח דבהמה טמא' יש לה קרנים חוץ חזיר ע' פלתי די"ל אם הם חרוקות וכו' סימן חיה טהורה ע"ש אבל סתם קרן אין סימן

וטהורה וכו' הא ילדה כמין עוף אסור' דאין מתקיים ש"ך ופר"ח:

מצא מין טמא אפי' אין מין טמא בעדר כלל מ"מ אסור הואיל הוא ספק תורה חוששין שמא ממקום אחר בא:

אע"פ שכרוך וכו' וה"ה טמא שילד' ולא ראינו בעת לידה ואא"כ יש ללוד סימני טהרה וכרוך אחריה טמאה אמרינן לחומרא דאסור דזה כרוך אחריה אמרינן הכל לחומרא הן לענין או א"ב והן לשאר דברים אבל לא להקל:

הנולד מן הטרפה אין במציאות דטריפה יוליד והש"ך כתב דמיירי ודאי טריפה וזה אינו אנן אמרינן ודאי טריפה אם ילדה מ"מ טריפה הוא אבל באמת אינו במציאות רק מיירי דנתעבר' ואח"כ נטרפה וע"ל סי' נ"ו מ"ש בכרתי ופלתי באריכות:

מותר דלענין טריפות לא אמרינן עובר ירך אמו דטריפות תלוי בחולשת הגוף ואלו בהמה גופי' הי' בריאה ג"כ מותר וזהו הולד בריא אולם ולכך לא אמרינן בי' ירך אמו. כתב הט"ז שמ"כ אם נדרסה האם בעודה מעוברת צ"ע אם יזיק הדריסה ג"כ לולד ואם חי יב"ח מותר כשאר ספק דרוסה וכ' הפר"ח דנדרסה האם כנגד הולד ואיכא למיחש דהגיע הארס גם לולד אבל אם נדרסה האם למעלה כנגד הצוואר וכדומה שאין מגיע הארס לולד לית ספק דכשר ועי' פלתי מ"ש בקושי' ע"ז מפרק התערובות ע"ש:

ואם יש לה קרנים יצא מספק חזיר מזה מבואר דקרנים לבד לא הוי סי' דטהור הוא רק הואיל ויש לה פרסות סדוקים ואין לספק רק בחזיר בזו קרנים לאות דאינו חזיר והוא כפי' ריב"ם בחולין דף נ"ט ד"ה אלו וכו' דמפרש על הא דאמרינן בגמ' ת"ר אלו הן סימני חי' להתיר חלבה כל שיש לה קרנים וכו' א"א צריך לחזור על טלפי' יש לה טלפי' צריך אתה לחזור על קרנים ופי' ריב"ם דח"ק ס"ל קרני' סימן להתיר חלבה דחי' היא והיינו חרוקת וכו' וטלפי' סימן דמין טהורה דאף דיש לה קרנים עדיין י"ל חי' טמאה היא אבל ביש לה טלפים שהוא פרסות סדוקות תו ליכא לספוקי דאין כאן רק חזיר וחזיר אין לה קרן ור' דוסא ס"ל קרני' לחוד סי' לחי' טהורה דטמאה אין לה קרנים והא דקתני בנדה כל שיש לה קרנים יש לה טלפי' הא מני ר' דוס' היא וכ"כ הר"ן ג"כ וסיים וסתמא דנדה ר' דוסא היא משמע מזה דהלכה כר' דוסא כיון דסתם משנם כוותי' וכמו שדעת פר"ח באמת דהלכה כסתם משנה ומזה צץ הקוץ שהק' מהר"ם רבקש ואתמר משמי' הגאון מוה' מרדכי קראשניק ז"ל על הא דכתב הר"ן במס' ר"ה דשופר של בהמה טמאה פסול לשופר של מצוה והקשה דהא אינו במציאות דכל שיש לו קרני' יש לו פלטים ולא טעו בפשוט ולא העלימו בין מדברי ש"ע בסי' זה דבעי' תרווייהו קרני' וטלפי' רק התם הקשו בהר"ן דס"ל להלכה כר' דוסא כמ"ש וא"כ קשי' דברי הר"ן אהדדי: איברא אף דיהיה כן דהלכה כר"ד מ"מ לק"מ דודאי בת"ק דקאמר כל שיש קרנים הוא סימן לחיה א"כ בחרוקות ומפצלי איירי כמ"ש התו' ובגמ' וא"כ ר' דוסא עלי' קאי כל שיש להקרני' יש לה טלפי' איירי ג"כ בהך קרנים דחרוקות וכו' דכי נימא קרנים דת"ק וקרנים דר"ד שני פירושי' יש להם ומהכ"ת להרחיק הפלוגתא ופשוט דאף ר"ד ס"ל חיות טמאות אין להן קרני' אבל בהמות טמאות יש להן ולכך אם יש להן קרני' חרוקות וכו' דהיא חי' ודאי אף טלפי' א"צ דחיות טמאות אין להן קרני' בהמה הי' אף טמאה יכול להיות דבהמה טמאה יש לה קרנים ואם כן משנה דנדה כל שיש לה קרני' כר' דוסא היא פירש קרנים בחרוקות וכו' וכן כ' הרמב"ם בפי' המשנה כל שיש בה קרנים היינו להבדיל בין חיה לבהמה והיינו לענין חלב וכמו שכתב מהרש"א וא"כ על כרחך פירשו קרנים היינו חרוקות דזהו הסימן להתיר חלבה ולפי זה לא קשה מידי דאף דהלכה כסתם משנה היינו בחרוקות אבל זולת זה אף בהמה טמאה יש ובזה איירי הר"ן דאוסר השופר לתקיעה של מצוה ופשוט וכן מוכח מדברי התוס' יו"ט שם בנדה: והנה לדינא רוב פוסקי' ובכללם הרמב"ם פוסקים כת"ק דר"ד וכן הרי"ף לא העתיק כלל דעת ר"ד ולא משנה דנדה ש"מ דהלכה כת"ק ואע"פ שהלכה כסתם משנה י"ל דסתם משנה בחולין דקתני סתם בהמה וחי' נאמרו מהתורה ולא קתני נמי דקרני' הוא סי' להתיר בהמה וחיה וכה"ג פריך בע"ז בדגים דלתני שדרה ניכר וע"כ כת"ק ואין קרני' סי' כלל רק לענין חלב ולא לגוף אם היא טהורה או טמאה דבי' איירי המשנה: אך מההיא דשבת קושי' דפושט הגמ' דתחש שהי' בימי משה הי' טהור הואיל תנן קרן אחד הי' לו במצחו וכן מצינו לשור אדה"ר וזהו כר"ד וכ"כ התוס' חולין דף נ"ט ע"ב ד"ה וקרש דהך דשבת אתיא אליבא דר"ד וס"ל קרני' סי' לבהמה טהורה ע"ש אבל לפי דקי"ל כרבנן ואפי' שני קרני' יש לבהמה וחי' טמאה מכ"ש קרן אחד ומה מוכח דהואיל דהי' לתחש קרן אחת ש"מ דהי' טהור הא אפי' יש לה קרנים ג"כ י"ל טמא וקשה לומר דכל סוגי' הגמ' שם שלא אליבא דהלכתא אתמר וכבר עמד בזה הפר"ח ג"כ ולא תי' בזה גם לפמש"ל דקרני' היינו חרוקות וכמ"ש התי"ט א"כ גם לר' דוסא קשה מה ראי' מתחש אולי לא הי' חרוקות ולכן נראה לומר בדרך חדוד כי ודאי משמעות הלכה דוקא יש לה קרני' שתים הוא דס"ל לר"ד דיש טלפים אבל לא בקרן חד דאל"כ מה ראי' קרש דנקט דאע"פ דיש לה קרן אחד בקיצור הל"ל אפי' אין לה רק קרן אחד יש לו טלפים ואף קרש בכלל אלא ש"מ דהך כללא לית' רק גבי קרש דיודעין בו דהוא טהור בסימני טהרה וקרן אחד להתיר חלבו אך לפ"ז פשיטא דגם לר' דוסא אין ראי' לתחש רק י"ל דבלא"ה מוכח דטהור הי' דקאמרינן בברייתא דהי' רק לשעה ונגנז מנלן זה דלמא עדיין הוא ביערות ואיי הים הרחוקים וצ"ל דקשיא לי' אמרינן דגלוי וידוע שטמאים בהמות מרובים על הטהורים לפיכך מנה הכתוב טהורים וקשה תחש טהור הי' למה לא מנה תחש ג"כ וכעין קושיא זו הקשה התוס' בדבור הנ"ל על ר"ת ולזה קאמר הגמ' דלפי שעה ונגנז ולכך אין נמנה במספ' שבין לילה הי' ובין לילה אבד וא"כ מוכח דטהור הי' רק הא תינח לרבנן אבל לר' דוסא י"ל אדרבא טמא הי' וכלל מסר לנו מרע"ה כל שיש לו קרני' יש לו טלפי' וטהור והא תחש דטמא היה ויש לו קרנים וא"כ כללו של משה פלסתר ח"ו ולכך קאמרינן דלפי שעה הי' ואין זה סותר הכלל הנמסר על בהמות לדורות אך תינח אם הי' לו שני קרנות אבל אם הי' לו רק קרן אחד אין זה סותר הכלל כמש"ל וע"כ כצ"ל כתי' הראשון דטהור הי' ולא נמנה במספר טהורין וזהו מכוון הגמ' דביקש להוכיח לכ"ע דטהור הי' ולת"ק מוכח בפשוט כמ"ש רק לא תימא לר' דוסא אין הוכחה די"ל דלכך אמרו דלשעה הי' מבלי לסתור הכלל המקובל ממשה ולזה קאמר הגמ' מדקאמר קרן אחד הי' לו א"כ אין נסתר הכלל וע"כ דטהור הי' כתי' הנ"ל רק דלא תקשה א"כ למה לא הכריעו חז"ל אם בהמה אם חיה בשלמא אם הי' מין טמא אפשר דגם בהמה טמאה יש לה קרן א' אבל אם טהור הי' הא כל בהמות טהורות הידועין לנו אין להן קרן א' ובלי ספק שהוא חיה ולזה קאמרי דגם בהמה יש לה קרן א' שור של אדה"ר וכו' וגם קרש מין חיה יש לה קרן א' ולכך לא הכריע וא"ש ומיושב הכל אך כל זה בדרך חדוד. וצ"ל בדרך פשוט דודאי ר"ד דמתיר ש"מ דס"ל רוב כל בהמות וחיות שיש להם קרנים הם טהורות ולכאורה קשה הלא ת"ק לא יחלוק אמציאות וצ"ל דג"כ מודה דרובא כן מ"מ מיעוטא דשכיח דגם טמא יש להן ולכך לא סמכינן אהך סימנא ורובא כמו בבדיקות הריאה דלא סמכינן על רוב בהמות כשרות וצריכין לבדוק בפרסה ומעלה גרה ואם נחתך ריעותא לפניך ולא סמכינן ארובא כיון דאתרע והרי זה יותר חמור מנאבד' ריאה דדעת הרבה מחברים אסור ומכ"ש בזה דפרסאות חתוכות ולכך אסרו אבל מודה דרובא דיש לו קרנים כשרים הם ולכך כי מחמירין בבא הבעל חי ואם נדון אם להתיר או לאוסרה בזו יתכן מ"ש אבל אם דנין אנו על בעל חי למרחוק שהעידו עליו שיש לו קרנים אמרינן מסתמא כל דפריש מרובא קפריש ויש לו סימנין ואם יבדקו ודאי יהיה לו סימנים ולכן בתחש כיון דיש לו קרנים אמרינן מסתמא יהיה לו סימנים של טהרה באמת ונדון הכל בתר רובא וא"ש. וזהנראה נכון ולק"מ ולכן ודאי דיש במציאות טמאים דיש להן קרני' רק לא חיישינן למעוטי אבל ודאי בבא לפנינו ויש לו סימני טומאה ודאי יש במציאות והוא מן מעוטי וא"כ בלא"ה שפיר יתכן שופר של בהמה טמאה ופשוט: אך לפ"ז אין מקום לקו' ההוא על ר"ת דמפרש לת"ק בעינן קרנים וטלפי' לסי' חי' והקשה התוס' הא בהמות הידועין אינן חרוקת וליתר בהמות טהורות השנוים בקרא לא אפשר ע"ש דלפי הנ"ל לק"מ דודאי רוב שוורים לא מבלע חריקו אבל מעוטי מבלעי ור"ד לא חיישי' למעוטי ולכך לא מכשיר בקרני' לבד ות"ק חייש למעוטי ומעוטי אף בשוורים מבלע ולכך מצריך ג"כ טלפים ולק"מ על ר"ת וצ"ע: ועוד י"ל דודאי הא דשאיל מאי הוי עלה דתחש מה ספק הא ר' יוסף אמר לא הוכשר למלאכת שמים אלא עור טהורה ואם כי הי' נתכוין לעור של תפילין סוף כל סוף הסבר' נותנת מלאכת הקודש ושמים משכן לא הי' עור טמאה וצ"ל דכל ספק כיון דילפינן עור עור ממשכן הסברה אם במשכן לא הי' רק עור טהורה אף בטומאה אין לטמאות רק טהורה וכ"כ רש"י שם דף כ"ח ע"א ד"ה מאי קמבעי ע"ש וחזינן דמסקינן דלטומא' אף עור בהמה טמאה מטמא א"כ הסברה נותנת דאף במשכן הי' עור בהמה טמאה דלא לסתור הג"ש וכ"כ חדושי רשב"א דהואיל דמטמאה עור בהמה טמאה מסתבר דאף במשכן הי' טמא ולכך קשאיל מה הוי עלה וע"ז פשיט הגמ' דליתא הך סברא דהא מדקרן הי' במצחו ש"מ לר"ד טהור וא"כ יקשה לדידי' הא עור בהמה טמאה מטמא ועכצ"ל דלא תלי' זה בזה א"כ אף לרבנן נימא כך דמה"ת יחלוק בסברא אר"ד והדרן לסברת חוץ דמהכ"ת יהי' במלאכת משכן דבר טמא הוא טהור וכל מקום משכנו טהור ודו"ק: ויש להבין הא דשאל מאי הוי עלה דתחש וכו' הא לעיל אמרינן הא דאר"י לא הוכשר למלאכת שמים אלא עור טהורה למה הילכתא ופירש"י דלענין תחש מאי דהוי הוי וא"כ כי הדר שאל מאי הוי עלה דהאי תחש מאי נ"מ מאי דהוי הוי ובפרט לפמ"ש דע"ז לא הי' הספק אם לחי' טהורה יספיק קרן אחד די"ל זהו נ"מ דאם טמא הי' והי' לו קרן א' ש"מ דטמאה יש לה קרן א' ותחלת סוגי' הגמ' לא אסיק אדעתי' דטמאה אין להקרן עד לבסוף דלפמ"ש ליתא זו בכלל שאלה וא"כ הקושי' במקומו וכבר עמד הרשב"א בקושי' זו נ"ל דר"ת פסק דנעל של חליצה צ"ל מעור טהור דהא דצריך להיות של עור ילפינן נעל נעל דכתיב ואנעלך תתש ותחש טהור הי' וקשה לפיר"ת מה קאמר למאי הלכתא ואי דתחש והי' בימי משה טהור הי' מאי נ"מ מאי דהוי הוי קשה הא נ"מ בחליצה אם המנעל צריך להיות דוקא של עור טהור. ונראה דודאי יש בזה דתחש שהי' בימי משה לשעה הי' ב' פירושים כמ"ש המפרשים עיין במזרחי וי"ל שני מיני תחשים הי' אחד טמא ואחד הי' צורך משכן טהור וזו הי' לשעה כי לאחר כלות המשכן לא הי' צורך בו או י"ל דלא הי' רק אחד והי' טהור לצורך משכן וכשעבר המשכן לא הי' שום תחש בעולם. והנה לס"ד הא דאמר ר"י לא הוכשר למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד קאי על תחש וקשה מנלן דלא הוכשרו רק טהור אילו הי' תחש טמא ג"כ הוכשר דמצותה הי' בתחש כמו דמצוה הי' בעורות אלים וגדי עזים כי כך הי' גזירת החכמת מלאכת המשכן ורצון ה' לבחור המינים וא"כ אין כאן ראיה שהרצון הי' דוקא על מין טהור אילו הי' תחש טמא הי' ג"כ נרצה כי עיקר הרצון הי' על תחש ועל כרחך צ"ל דשני מינים הי' אחד טמא ואחד טהור ובחר דוקא בטהור שמע מיניה דלא הוכשר וכו' וזהו אם כוונ' ר"י על תחש אבל לפי מה דמסקינן דכוונת ר"י על תפילין ולא על תחש אין כאן ראיה כלל וי"ל רק חד מין הי' ואם אמרינן דשני מינים הי' אין כאן ראי' דנעל של חליצה צריך להיות טהור דכתיב ואנעלך תחש דגם במדבר י"ל דמנעלים הי' של מין תחש טמא דמהכ"ת יקחו למנעל של טהור מה דלא הי' בנמצא וא"כ אתי שפיר דבס"ד דר"י אומר למלתי' לא הוכשר למלאכת שמים על תחש על כרחך מוכח כהנ"ל דהי' שני מיני תחשי' אחד טהור ואחד טמא וא"כ נעל דיחזקאל לא הי' של תחש טהור וליתא לדינא של ר"ת ושפיר קשה מאי דהוי הוי אבל למסקנא דלא קאי הך דלא הוכשר על תחש רק על תפילין א"כ אמרינן דלא הי' רק חד מין תחש וטהור דמהכ"ת להרבות בתחשים בלי הכרח וא"כ נעל דיחזקאל הי' טהור ודינו של ר"ת אמת ויציב ושפיר קשאל מאי הוי עלה דתחש דנ"מ רבתא לדינא לענין חליצה ודו"ק:

הנולד מן הטריפה כו' כ' הט"ז שמ"כ אם נדרסה אם והוא מעוברת דחוששין לולד אולי הזיק הארס גם לולד ועי' פר"ח וצ"ע לכאורה הא דטרח הגמ' בפ' התערובת האי טרפה ה"ד וכו' לוקמי בכה"ג דנדרס' האם א"כ הולד טרפ' מחשש דרוס' ואין מכיר אותה ובקל תוכל להתערב. ונ"ל דס"ל להנך רבות' ולד טרפ' דתנן לא יקרב לגבוה אבל להדיוט שדי כפי' רש"י ולא כפי' התוס' א"כ הך קו' דהקש' התוס' איך קתני ירעה הא אין פודין קדשים להאכילן לכלבים ל"ק דהא להדיוט מותר וכן הנך אוקימת' נפול' ודרוסת הזאב בנקובת הקוץ כבר תי' לי' התוס' דהא יש להן בדיק' וא"כ פודין אותו לבדיק' ואין מאכילין אותן לכלבים וא"כ אי הוי מוקמינן טרפה בכה"ג דנדרסה האם א"כ הולד טרפה ואין לו תקנה ואיך קתני ירעה הא אין פודין קדשים להאכיל לכלבי' וע"ל סי' נ"ז ותמצא דרכי' שוני' ליישב זה:

בשר אדם. עי' פר"ח וע' בתשו' יד אליהו סי' מ"ה ועי' בתשו' הרשב"ש סי' תקי"ח מ"ש בזה באריכות:

אסורה. עי' בתשובת יד אליהו סי' ב' שנסתפק אם דינה כטמאה ממש או אמרינן הואיל ויש לה סימני טהרה הרי היא כטהורה אלא שאסורה באכילה ונ"מ אם שחיטתה מטהרתה מידי נבילה וכן לענין חלבה אם היא כטמאה ממש אין חלב שלה בכרת גם אם מותר לעשות סחורה בחלב שלה וכן לענין אבר מ"ה אם נוהג במין זה. עוד כמה נפקותות והעלה דהדעת מכרעת דלא מקרי טמאה אלא לענין אכילה ולא לשאר דברים הן לקולא הן לחומרא אך הואיל והוא ספיקא דאורייתא אין להקל ויש לו חומרי בהמה טהורה וחומרי בהמה טמאה ע"ש ועי' לקמן סי' רע"א ס"ק ב':

מן הטריפה. [עבה"ט. ומ"ש דצ"ע אם נדרסה האם כו' עמ"ש לעיל סי' נ"ז סק"ג מזה]:

סימני בהמה וחיה נתפרשו בתורה.כלומר הסימנים שבין בהמה וחיה טהורה לבהמה וחיה טמאה נתפרשו בתורה כדמפרש ואזיל אבל הסימנים שבין חיה לבהמה לא נתפרשו בתורה אלא חכמים נתנו בהם סימנים כדלקמן ריש סימן פ' וק"ל:

ויש אומרים שניבין הם כו.ולשון זה נראה עיקר וכן נראה דעת מהרש"ל פרק אלו טריפות סימן ק"א עיין שם:

אסור לאכלו מן התורה. פי' בעשה אבל לא בלאו כן מפורש שם ומיירי הכא בבשר הפורש מן האדם כשהוא חי אבל בשר המת אסור אפילו בהנאה דבר תורה לכ"ע וכדלקמן ר"ס שמ"ט:

טמאה שילדה כו' וטהורה שילדה כו'. הטעם מפורש במשנה שכל היוצא מן הטמא טמא ומן הטהור טהור וכלל זה אינו אלא למה שאיסורו בלאו אבל לא למה שאיסורו אינו אלא בעשה ולכך חלב אדם מותר אע"פ שבשרו אסור וכדלקמן סימן פ"א ס"ז כ"כ הרב המגיד ובעל קרבן אהרן שם:

וטהורה שילדה כמין טמאה מותרת. נראה דדוקא כמין בהמה טמאה אבל ילדה כמין עוף טהור אסור וכמ"ש הט"ו לעיל סימן י"ג ס"ה דהשוחט הבהמה ומצא בה דמות עוף טהור אסור באכילה ואין לחלק דדוקא נמצא בה אסור אבל ילדה מותר דהא בפרק המקשה (דף ס"א ע"ב) משמע דילדה גרע טפי דקאמר התם אפילו לר"ש דאסור הני מילי היכא דיצא לאויר העולם אבל במעי אמו שרי ע"ש והכי איתא להדיא בתוספות שם (דף ס"ט ע"א) ד"ה אלמא א"ר יוחנן כו' ובאשר"י לשם דדמות עוף אסור גם כשנולד וע"ש וטעמא לפי שאינו מתקיים:

ואח"כ מצא מין טמא. אפי' אין טמא בעדרו חיישינן שמא בא מעדר אחר שספק בשל תורה להחמיר כ"כ ה' המגיד רפ"א מהלכות מאכלות אסורות והסכימו בו מהרש"ל שם והאחרונים:

אע"פ שכרוך אחריה כו'. כתב העט"ז וז"ל ונ"ל דה"ה בטמאה שהניחה מעוברת ולא ראינו שילדה ואנו רואים מין טהור כרוך אחריה חיישינן ג"כ לחומרא שמא זהו שנולד ממנה ואסור עכ"ל ופשוט הוא וכן מוכח להדיא בש"ס פ"ג דבכורות (דף כ"ד ע"א) וע"ש ועיין בסימן ט"ז ס"ק ה' ובסימן שי"ו ס"ב:

הנולד מן הטרפה. פי' שנתעברה קודם שנטרפה דאל"כ טרפה אינה יולדת א"נ מיירי בודאי טרפה וכדלעיל סימן נ"ז סי"ח ולקמן ספ"ו ס"ט ואע"ג דבעלמא קי"ל עובר ירך אמו הוא ומה"ט קי"ל בח"מ ר"ס שצ"ט פרה שהזיקה גובה מולדה לענין טרפות שאני שהדבר תלוי בחיות הבהמה כדקי"ל טרפה אינה חיה ועובר זה חי הוא תוס' פא"ט דף נ"ח ע"א ד"ה והלכתא כו' והרשב"א בחידושיו שם ובת"ה ואע"ג דביצת טרפה קי"ל בסימן פ"ו שאסור שאני התם שגדל באיסור הכי איתא בש"ס פא"ט שם:

שאין לו ניבין עד שיגדיל. דכיון שאין לו שינים למעלה הוא מעלה גרה וכל כו' כצ"ל וכן הוא בטור.

שתחת העוקץ. פי' עצם האליה שקורין אנק"א:

בשר אדם כו'. זה דעת הרמב"ם פ"ב דמ"א והרא"ש כתב בפ' אע"פ דאינו אסור אלא מדרבנן ואם פירש מותר ותימה על הטור וב"י שלא הביאו מחלוקת זו.

אף על פי שכרוך אחריה. יש מקשים מסימן שי"ו דשם מהני מה שמניקתו לענין שתהא אמו פטורה מבכורה ויפה תירץ בדרישה דהתם פטורה שבודאי ילדה שום ולד מדמרחמת על זה ומניקתו והוא תלמוד ערוך לענין בכורה הביאו ב"י כאן ראה חזיר שכרוך אחר רחל נפטרה מן הבכורה ואסור באכילה:

הנולד מן הטרפה מותר. כתב ב"י בשם רשב"א הטעם שאע"פ שאמרו עובר ירך אמו הוא הרי אמרו טרפה אינה חיה וכיון שאין איסורה של אם אלא מחמת שאינה חיה ועובר זה חי הוא ואין חיותו תלוי בחיות האם ומותר עכ"ל. ומ"כ למהר"ר פיוויש ז"ל וז"ל וצ"ע אם נדרסה האם ועוד הולד בתוכה אם יזיק טיפת הדריסה לולד עכ"ל:

(סימן ע"ט סעיף א' בהג"ה) בשר אדם אסור לאכלו מה"ת. עי' בס' בי"ה מ"ש אמעשה שנפל תינוק ליורה של דבש ומת שם שאסר בעל תוי"ט את הדבש משום דבשר אדם אסור מה"ת. ולפ"ד אין איסור לדעת הפוסקי' שמתירין מאחר שלא פירש ממנו ואינו נכנס בדבש רק הטעם. אך יש לאסור מטעם אחר דכיון שמת שם ה"ל בשר המת וקי"ל דמת אסור בהנאה מה"ת דגמרי' מע"ע. ובמשנה פ"ב דעבודת כוכבים איתא דע"ע אוסר בכל שהוא וא"כ גם מת אוסר בכל שהוא ואין דבריו מוכרחין דהא דאוסר במשהו הוא מטעם דבר שבמנין. וז"א אלא כשנתערב ממשו ולא טעמא בעלמא:

(שם סעיף ג) הנולד מן הטריפה מותר. היינו כשנתעברה ואח"כ נטרפה. אבל נטרפה ואח"כ נתעברה אם נזדמן לפעמים כמ"ש הרמב"ם הולד אסור: