שולחן ערוך, יורה דעה ע״ג: דין צליית הכבד. ובו ו' סעיפים: – עם 17 מפרשים

א

דין צליית הכבד. ובו ו' סעיפים:
הכבד יש בו ריבוי דם לפיכך לכתחלה אין לו תקנה לבשלו ע"י מליחה אלא קורעו שתי וערב ומניח חיתוכו למטה וצולהו (שיהא ראוי לאכילה) (או"ה נתיב ט"ו) ואחר כך יכול לבשלו: הגה ואם מנקבה הרבה פעמים בסכין הוי כקריעת שתי וערב (ארוך) וכן אם נטל משם המרה וחתיכת בשר מן הכבד דאפשר לדם לזוב משם (הגהת ש"ד) ומ"מ אם לא עשה כן נוטל הסמפונות לאחר צלייה ומבשלה (ארוך) וכל זה בכבד שלימה אבל כשהיא חתוכה אין צריך כלום (ר' ירוחם בתא"ו) וכשבא לבשלה אחר הצלייה ידיחנה תחילה אחר הצלייה קודם הבישול (דקדוק ב"י ממרדכי פכ"ה ובארוך) מיהו אם לא הדיחה ובשלה כך מותר (ראבי"ה ואו"ה שם): ובדיעבד מותר אם נתבשל לבדו בקדירה (בלא צלייה) אבל הקדירה אסורה שפולטת ואינה בולעת ויש מי שאוסר: הגה וכן נוהגין לאסור הכל (הגהת סמ"ק ומהרא"י בהגהת ש"ד) אפילו נמלחה הכבד קודם בשולה (דעת רש"י ולאפוקי ר"ת):

ב

ואם חלטו בחומץ או ברותחין ונקב והוציא מזרקי הדם שבתוכו מן הדין מותר לבשלו אלא שהגאונים אסרו לעשות כן ובדיעבד מותר:

ג

לצלי צריך חתיכה משום דם שבסמפונות ואם לא קרעו קודם צלייה יקרענו אח"כ: (וי"א דאין צריך לצלי שום חתיכה כלל) (טור בשם ר"י סמ"ק ואו"ה ושאר פוסקים) וכן נוהגין אפילו לכתחלה:

ד

אם צלאו עם בשר בתנורים שבימי חכמי הגמרא שפיהם למעלה יהיה הכבד למטה ולא למעלה ובדיעבד מותר ובשפודים שצולים אצל האש אסור לצלותן עם הבשר לכתחילה אפילו כבד למטה: הגה מיהו אם נמלחה הכבד כבר מותר לצלותה עם בשר אפילו ע"ג בשרא דכבר נתמעט דמו והוי כבשר על גבי בשר (ב"י בשם תוספות ר"פ כ"צ והגהות ש"ד ומרדכי פ' כ"ה):

ה

לא ימלחנו לכתחילה על גבי הבשר אלא תחתיו: הגה ונהגו שלא למלוח כבד כלל אפילו לבדה ואין לשנות רק יש למלחה קצת כשהיא תחובה בשפוד או מונחת על האש לצלותה (הגהת ש"ד ואגור בשם אגודה) ומיהו אם איתא שמלח כבד בין שמלחה לבדה או עם בשר אפילו על גבי בשרא הכל מותר. (טור וש"ד וארוך) וי"א שיש לקלוף מעט סביב הכבד אם היא דבוקה בעוף ואינו אלא חומרא בעלמא (מרדכי פכ"ה ובארוך) נהגו להדיח כל כבד אחר צלייתה משום דם הדבוק בה (אגור בשם ר"י מולין) מיהו אם לא הדיחה מותרת:

ו

נמצא כבד בעוף צלי מותר: הגה וי"א לקלוף מעט סביב הכבד ואינו אלא חומרא בעלמא (מרדכי בשם ריב"ן וש"ד ואו"ה) . ואם הוא מבושל צריך ס' כנגד הכבד: הגה ואין לך עוף שהוא ס' נגד הכבד כשהיא שלימה (ש"ד ומרדכי בשם ראבי"ה ומהרא"י ובארוך כלל י"ו) ולכן אם הכבד שלימה ודבוקה בעוף נעשה העוף חתיכת נבלה ובעינן ס' משאר דברים שבקדרה נגד כל העוף והוא הדין אם דבוק חתיכת כבד בחתיכת עוף ואין ס' כנגדו (שם) דהא קיימא לן בכל האיסורים חתיכה נעשית נבילה כדלקמן סימן צ"ב ואם אין הכבד דבוקה מצטרף כל מה שבקדרה לבטל הכבד ואם יש ששים בכל הכל מותר מיהו הכבד עצמה אסורה כמו בלב (תא"ו נט"ו) כמו שנתבאר לעיל סימן ע"ב. עוף שמלאוהו בביצים ונמצא בו לב או כבד דינו כמבושל ובעינן ס' מן העוף בלא המילוי ואם לאו הכל אסור ואם מלאוהו בבשר ואין שם ביצים הנקרשים ומעכבים הדם דינו כצלי (ארוך בשם אגודה ובנימין זאב סימן של"ו):

א

תקנה. פי' אפילו רוצה לאסור הכלים:

ב

לאכילה. כתב הש"ך נראה דבחצי צלייתו מקרי ראוי לאכילה:

ג

מנקבה. כתב הש"ך היינו דוקא בדיעבד אחר שצלאה ע"י שנקבה תחלה הרבה פעמים בסכין אבל לכתחלה אינו מועיל נקיבה בסכין הרבה פעמים אם רוצה לבשלה אח"כ:

ד

המרה. כ' הש"ך פי' שחתך ג"כ הגידין והקנוקנות בצד המרה ומעט בשר עמה ובזה אפילו לכתחילה מותר כשרוצה לבשלה אח"כ:

ה

לבדו. פי' אפילו בלא מליחה לפי שהכבד פולטת דם שבה ואינה בולעת אפילו על ידי בישול מחמת שהיא טרודה לפלוט דם הרבה. ש"ך:

ו

נמלחה. כתב הש"ך אפילו נמלחה כשיעור מליחה לקדירה והודחה כדין קודם הבישול לפי שהיא מרובה בדמים ואין מועיל לה מליחה אפילו ע"י קריעה ש"ו וחתוכה לתחת וכתב בת"ח אם אירע שהורה המורה להתיר ע"י קריעה ש"ו וחתוכה לתחת ונמלחה ונתבשלה לא מהדרינן עובדא ושרי הכל בין הכבד בין הבשר שנתבשל ומוכח שם דאם לא היתה חתוכה ש"ו וחתוכה לתחת בשעת מליחה מהדרינן עובדא ואסור אפילו הכבד. והטעם דנוהגין לאסור הכל משום דאיכא מ"ד בש"ס דשלוקה נאסרה ואנן לא בקיאין מהו שלוק ומהו מבושל מיהו הקערה שאכלו בה הכבד כשרה עכ"ל ובט"ז כתב הטעם דרמ"א חייש לסברת הרמב"ם דס"ל דהכבד בולעת ע"ש:

ז

מותר. כתב הש"ך לפ"ז אפילו נתבשלה אחר החליטה עם בשר מותר הבשר והרב בת"ח פסק דאף בדיעבד לא מהני חליטה ותימה שלא הגיה כאן כלום:

ח

יקרענו. ואי משום דם שבסמפונות כבכ"פ:

ט

נוהגין. הקשה בט"ז הא בס"א כתב המחבר וצולהו וע"ז כתב רמ"א דיני נקיבת הכבד וחיתוכה משמע דגם בצלי צריך חיתוך וא"ל דלעיל מיירי שמבשלה אח"כ וכאן מיירי שאוכלה צלי דהא כתב רמ"א לעיל וכשבא לבשלה אח"כ וכו' משמע דקודם לזה לא מיירי מבישול אחר צליה וצ"ל דלעיל כ' אליבא דדעה ראשונה דהכא דבעי חתיכה אף לצלי עכ"ל:

י

מותר. דדם מישריק שריק בצליה:

יא

למטה. שלפעמים מגביהין השפוד ונהפך העליון לתחתון:

יב

אפי'. כ' הט"ז לכאורה משמע דכ"ש תחת הבשר שמותר וקשה הא תחת הבשר ודאי אסור כיון דמיירי כאן בבשר שלא נמלח וא"כ יהיה אסור לצלות הכבד שנמלח תחת הבשר שלא נמלח ובדרישה כתב דרמ"א מיירי שהכבד נמלח ולא הודח דעדיין פולט ציר ולא נראה להקל גם בזה דלא מהני זה אלא במליחה לא בצלייה לכך נראה פשוט דרמ"א לא התיר תחת הבשר אלא מעיקרא אמר שמותר לצלותו עם בשר בשוה ר"ל בשפודין שלנו אצל האש וע"ז אמר אפילו ע"ג בשר נמי אבל תחת הבשר פשיטא שאסור עכ"ל אבל הש"ך מביא ראיה מתוס' דאפי' לכתחלה שרי מטעם דכבכ"פ. ואע"ג דכתב הר"ב בס"ס ע"ז דלכתחלה אסור לצלות בשר שנמלח עם בשר שלא נמלח שם חשש להחמיר דהא מדינא ודאי שרי אפי' לכתחלה דכבכ"פ אבל כאן כיון דהרבה פוסקים ס"ל דאפי' אחר מליחה יש הרבה דם בכבד אוקמא אדינא (ולענין הלכה מנהג העולם שלא לצלות כבד עם בשר לא תחת בישרא ולא עילוי בישרא לא בנמלח ולא בלא נמלח וכ"כ בה"ג):

יג

גבי. פי' כשמלח שניהם הוא דבדיעבד מותר אבל אם הבשר כבר נמלח והודח אסור אפי' דיעבד אם הכבד למעלה:

יד

לבדה. הטעם משום היכירא (דאינו דומה לשאר בשר שלא יבואו לבשלו עם בשר) א"נ משום דהאור חוזר ומבליע הדם ולפ"ז נראה דאם מלחה ידיחנה קודם הצלייה:

טו

בעוף. כתב הש"ך משמע דבהמה שאין דרך להיות הכבד דבוקה בה בשעת מליחה פשיטא דליכא מ"ד דבעי קליפה אבל נמצא בתוכה כשאינה דבוקה אף בעוף א"צ קליפה:

טז

צלייתה. כלומר אפי' רוצה לאכלה כך צלוייה:

יז

הדיחה. ופי' הש"ך דלא (מיירי בהדחה שאחר הצליה שזה כבר כתב בסעי' א' אלא ה"ק אם לא) הדיחה כלל אפי' קודם צליה ובישלה כך מותר מיהו לכתחלה נהגו להדיח גם קודם צליה ואפילו לאכלה כך צלוייה:

יח

לקלוף. משמע אפי' אינו דבוק מצריכין קליפה בצלי:

יט

חומרא. כתב הש"ך בשם ת"ח ולכן אם לא קלפוה ונתבשל כך אין לחוש כלל ונ"ל אפי' קליפה א"צ אחר הבשול משא"כ גבי לב בסימן ע"ב:

כ

עצמה. כ' הש"ך משמע דאפי' נמלחה מקודם אפ"ה אסורה אבל צ"ע בעיקר דין זה שהרב בת"ח מביא דין זה בשם רבי' ירוחם ולא נמצא שם כך ואדרבה משמע שם להיפך לכן צ"ע לדינא ע"ש באריכות והט"ז כתב למעשה סמכינן עכ"פ בזה דאין הכבד חוזרת ואוסרת אח"כ דברים אחרים בנתינת טעם דהיא עצמה אינה אסורה אלא מצד חומרא והיינו בנתבשלה בלא בשר אבל עם בשר פשיטא דאין לסמוך להקל בזה עכ"ל ופר"ח חולק ע"ש:

כא

המילוי. כ' הש"ך ודוקא אם הלב או הכבד דבוק בעוף אבל אם אינו דבוק אף המילוי מצטרף לבטלו דלא כמהרש"ל גם משמע מדברי הר"ב דאם יש ס' גם המילוי מותר אע"פ שדעת מהרש'ל וב"ח אינו כן מ"מ הא בלא"ה הרבה פוסקים ס"ל דבביצים נמי אמרינן כבכ"פ:

כב

ביצים. כ' הש"ך משמע דאם יש שם ביצים אע"פ שיש שם בשר שלא נמלח לא אמרינן כבכ"פ וכת' בט"ז ס"ס ע"ב נראה דהעיקר כדברי רמ"א דכל מילוי ביצים נחשב כבישול ממש ומהני במקום ששאר בשר מהני לבטל אם אין דבוק בעוף אלא מונח בתוכו ואם היה דבוק צריך בעוף עצמו ס' ואז הכל שרי ומי שלבו נוקפו להחמיר יחמיר דוקא במילוי ביצים בתוך החלל לאסור אותם לחוד אף בדאיכא ס' אבל לא העוף כי די לנו בחומרא זו עכ"ל:

א

כרבה בר רב הונא חולין דף קי"א:

ב

רמב"ן ור"ן והרבה פוסקים וטור מדברי הרא"ש שם והרשב"א בת"ה וכרבי יוחנן בן נורי במשנה סוף פרק י' דתרומות ומדרבי אמי דשלקי ליה ואכל חולין דף ק"י ומדרב נחמן שם דף קי"א.
(°) אכבד קאי ולפיכך היא מותרת והקדירה אסורה:

ג

שם בשם הרמב"ם בפ"י מהמ"א וכדעת הרי"ף רבו דסבר דכולה סוגיא אליבא דרבי יוחנן בן נורי איתמר אבל רבנן פליגי עלייהו וסברי דכבד נאסרת:

ד

מהא דרב הונא ורב נחמן שם בחולין דף קי"א:

ה

טור בשם בה"ג:

ו

כדדרש מרימר שם בגמרא:

ז

טור בשם רש"י שם בגמרא:

ח

טור וכ"כ הרשב"א וסמ"ק והר"ן:

ט

טור והמרדכי שם דכבולעו כך פולטו:

י

שם בטור
(°) ומהרש"ל כ' בספרו שגם המילוי נעשה נבילה מפני שהלב נחבא וכנוס בתוך המילוי הוי כחתיכה שהלב דבוק בה והא דמשמע במהרי"ל שאין הביצים מועילים לבטל אבל מ"מ אין נעשית נבילה ולא נאסר היינו במלאו בין עור לבשר וכתב הטעם שאין מועילי' מפני שהביצים נקרשים:

א

ע"י מליחה. כפירש"י דכבר גרע משאר בשר וכן פי' הר"ן דכולה שמעתא אפילו בכבד שנמלח דמליחה בכבד לא מעלה ולא מורדת שמתוך שהיא מרובה בדמים אין המליחה מוציאתו מידי דמו שלא כדברי ר"ת דכתב דבלא נמלחה מיירי דבנמלח לא גרע משאר בשר עבתוס' ד"ה כבדא כו'. דלפי' ר"ת קשה מה מייתי ראיה מקניא בקופיא דלמא נמלחא דהא הלב והריאה היו עמה וכן רב בר שבא דלא אכל מנ"ל דלא נמלחה וכן דאמר שם וה"מ כברא כו' וכי הטחול מותר בלא מליחה הא דם הטחול בלאו כמ"ש בכריתות ועבתוס' שדחקו עצמן בכל זה ומאי דקאסר דלמא בכבדא דאיסורא ול"ק בכבד שלא נמלחה משום דמליחה לא מעלה ולא מוריד כנ"ל. וגם מ"ש התוס' דדם כבר מותר מר"ת ליתא כמש"ש קי"א א' מ"ט חלב כו' וא"א לומר דם דעלמא דא"כ חלב דעלמא נמי (ועתוס' שם ד"ה דם כו' ומיהו קשה כו' וברשב"א):

ב

אלא קרעו כו'. עבה"ג וכפירש"י שם דבצליה מיירי דלא כמשמעות דברי רי"ף ורמב"ם דבחליטה מיירי:

ג

שיהא כו'. שכן הוא שיעור צליה כמ"ש בסי' ע"ו ס"ו:

ד

ואח"כ כו'. עתוס' ד"ה וחתוכיה כו' ואף לפי' בה"ג דמיירי גם לצלי לבד מ"מ גם לקדירה מיירי כמ"ש שם וה"מ כבדא אבל טחלא כו' ובטחול אף לקדירה מותר כמ"ש שם כי הא כו':

ה

ואם כו'. כמש"ו דאפשר לדם כו' ת"ש ג"כ וכ"ז בכבד כו':

ו

ומ"מ אם לא כו'. כמ"ש בס"ג ואם לא קרעו כו':

ז

וכשבא לבשלה כו'. ואף בשאר בשר עסי' ע"ו ס"ב בהג"ה י"א דכל צלי כו':

ח

מיהו כו'. כמ"ש בפ' כ"צ (ע"ד ב') ובס' ג"ה דנורא מישב שייב ומה שיש אחר צלייה ע"פ הבשר אינו אלא חמר בשר כמ"ש בפ' כ"ה קי"ב א' ועסי' ע"ו ס"ב בהג"ה מיהו כו' ופר"ח שם:

ט

ובדיעבד כו'. עבה"ג ודוקא דיעבד אבל לכתחלה כנ"ל לפיכך לכתחילה כו' דשדרוהו ממתיבתא דלא שרו למיכל כבדא שליקא כו'. ת"ה וכמ"ש הרי"ף:

י

אם נתבשל לבדו כו' אבל כו'. כריב"נ דאמר אוסרת כו' ואע"ג דשני בכבדא דאיסודא דיחוייא בעלמא הוא וכמ"ש במסקנא דד"ה חלטו ליה כו' ור"נ כו' אלמא אפילו התירא אוסרת:

יא

ויש מי כו'. עבה"ג וכ"כ בפי' בפ' עשירי דתרומות דכל התנאים דמתני' שם פליגי את"ק במתני' שקדם דלא התיר אלא כבישה והלכה כת"ק וסובר הא דר"ה ור"נ חלטו ליה אפילו לבשלו לבדו וכן עובדא דרב בר שבא אחר חליטה היה ואעפ"כ לא רצה לאכול ומ"ש כתנאי קאי אאביי דמיפשיט ליה דאינה נאסרת כמתני' דתרומות ור"ה ור"נ דחלטו אפי' לבשלו לבדו כמאן דאסר ופסק הרמב"ם כרב הונא ור"נ וכת"ק דתרומות והיה יכול לומר כתנאי ממתני' דתרומות רק שאינו מפורש בת"ק שם:

יב

וכן נוהגין כו'. לא לחוש לדברי רמב"ם שפסק כת"ק דמתני' דאסר בכ"ע אלא לחוש לדברי ר"י בנו של ריב"ב ואנן לא בקיאינן בין שלוק למבושל וכפי' המפרשים דכתנאי קאי על ר"נ ורב בר שבא:
(ליקוט) ערש"י שם קי"א א' ד"ה שלוקה הרבה כו'. ונדחק בזה דאל"כ אמאי שלוקה אוסרת ונאסרת אבל זה אינו דהא מפורש בירושלמי דתרומות פ"י מתני' י' כל הנכבשים כו' וז"ל אר"י לית כאן נכבשים אלא נשלקים מליח כרותח כבוש כמבושל. הרי מוכח דשלוק פחות אפי' מכבוש. אבל האמת בזה נראה דשלוק בכ"מ הוא פחות מבישול וט"ס שם בגמ' וכן צ"ל שם ר"א אומר הכבד אוסרת ונאסרת מפני שפולטת ובולעת דהא דאוסרת ואינה נאסרת היינו דריב"נ דמתני' הנ"ל. ובר"י בנו של ריב"ב צ"ל שלוקה אוסרת ואינה נאסרת וכ"ה להדיא בתוספתא דתרומות פ"ט רא"א כבד אוסרת ונאסרת ר"י כו' שלוקה אוסרת ואינה נאסרת כו'. נם נראה דמ"ש בדברי ר"י בנו של ריב"ב מתובלת צ"ל מבושלת ולפ"ז יש בזה ג' דעות דריב"נ דמתני' ס"ל דכבד לעולם אוסרת ואינה נאסרת ור"א דתוספתא ס"ל דלעולם אוסרת ונאסרת ור"י בנו של ריב"ב מכריע דשלוקה אוסרת ואינה נאסרת ומבושלת אוסרת ונאסרת (ע"כ):

יג

אפי' כו'. כנ"ל:

יד

ונקב כו'. שאין החליטה מועיל לדם המכונס בתוכם. טור בשם הרשב"א:

טו

מותר לבשלו. כמש"ש א"נ מיחלט כו' והתם בקדירה הוה כמש"ש ודלמא פי קנה כו':

טז

אלא שהגאונים. רי"ף:

יז

ובדיעבד מותר. דגאונים לא גזרו אלא לכתחלה. הרשב"א:

יח

לצלי כו'. כפי' בה"ג דהא דרבר"ה לצלי לחודה נמי קאמר:

יט

וי"א תוס' שם ד"ה וחתוכיה דלבשלו אח"כ קאמר דלצלי לבדו א"א לומר ומשום סמפונות דא"כ מאי קאמר אבל טחלא כו' אי איכא סמפונות אמאי לא ואי ליכא מאי קמ"ל ומשום דם דידיה א"צ כמ"ש בריש סי' ע"ו דנורא מישב שייב ומה שלא פירש מותר דדם האיברים שלא פירש מותר:

כ

מיהו אם כו'. תוס' בר"פ כ"צ ד"ה כבולעו. א"נ הוא כו' ואפילו לפי כו':

כא

לא ימלחנו כו'. כמו בצליה כמ"ש בפג"ה (צ"ז ב') דמליח כרותח דצלי וכאן לא שייך חששא דרש"י דס"ד:
(ליקוט) לא כו'. משום שהכבד מרובה דם ופולט בשפע וטרדת הבשר לפלוט הוא מועט ומטעם זה אסרו בצליה אע"ג דשאר בשר מותר דהא אפילו מולייתא שרי ומ"מ בדיעבד מותר דלא עדיף מצליה (ע"כ):

כב

ונהגו כו'. עש"ך וכ"ה בב"י:

כג

ומיהו אם כו' ואינו כו'. דהא דיעבד אף בצליה מותר כמ"ש בס"ד:

כד

נהגו כו' מיהו כו'. ע"ל ס"א בהג"ה וכשבא כו':

כה

נמצא כו' ואינו כו'. כנ"ל ס"ה בהג"ה ומיהו כו' והטעם דקי"ל כבכ"פ וז"ש ואם הוא מבושל כו':

כו

ולכן כו' וה"ה כו'. דחיישינן שמא פ"א היתה כולה חוץ לרוטב או האיסור נשאר לבדו בקדירה. ד"מ סי' צ"ב ס"ק א' בשם או"ה [וז"ש בפג"ה (צ"ו ב') ירך שנתבשל כו' אם יש בה כו' דוקא בה ואין מצטרף ד"א עמה. ש"ד]:

כז

מיהו כו'. עסי' ע"ב שם:

כח

עוף שמלאוהו כו'. כמ"ש בפ' כ"צ (ע"ד) דמולייתא שרי מטעם כבכ"פ ועסי' ע"ז ובהג"ה שם:

א

א) [סעיף א'] הכבד יש בו ריבוי דם וכו' ואין חילוק בדיני כבד בין כבד של בהמה לבין של עוף ואפי' כבד אווזא מפוטמת שהיא לבנה ק"ל שהוא כולו דם אלא שמחמת השומן היא מתלבנת. לבוש סעי' ו' כנה"ג בהגב"י או' מ"ה. ביה"ל או' א' שפ"ד סוף או' ב' מנ"י על התו"ח כלל כ"ד או' י"ג. מחב"ר או' א' בי"צ בתה"ב או' א' מק"מ או' א' זב"צ או' א'.

א

ב) שם. לפיכך לכתחלה אין לו תקנה לבשלו וכו' ואפי' רוצה לאסור הכלי. תו"ח כלל כ"ד דין א' ב"ח. ש"ך סק"א. פר"ח או' ב' והיינו ע"פ מ"ש אח"כ בש"ע ובדיעבד מותר אם נתבשל וכו' ויש מי שאוסר.

א

ג) שם. ומניח חיתוכו למטה וצולהו. וצלי מקרי בין בשפוד ובין ע"ג גחלים ממש. פני יצחק סי' ע"ו. לה"פ או' א' מחב"ר או' ד' זב"צ או' ז'.

א

ד) שם. וצולהו שיהא ראוי לאכילה. ובחצי צלייתו מקרי ראוי לאכילה. או"ה כלל ח' או' יו"ד והב"ד בהגה לקמן סי' ע"ו סעי' ב' ש"ך סק"ב. כנה"ג בהגה"ט או' ג' פר"ח או' ג' לה"פ או' ב' בל"י או' א' כריתי או' ב' שפ"ד או' ב' חו"ד או' ב' שש"א או' א' בי"צ או' א' מק"מ או' א' ומיהו הער"ה או' ב' כתב דאין לבשלו אלא אחר צלייה גמורה יעו"ש ומיהו כבר כתבנו לעיל סי' ס"ט או' ש"ך דלכתחלה יש לצלותו יותר מחצי צלייתו ובדיעבד שרי בחצי צלייתו יעו"ש.

א

ה) ואין לחתוך בה בסכין קודם חצי צלייה כמ"ש לקמן סי' ע"ו סעי' ד' יעו"ש. לה"פ או' ב' זב"צ או' ג'.

א

ו) ומותר לצלות הכבד עם התבשיל בתנור א' אף למ"ד ריחא מלתא. לה"פ שם בשם פני יצחק. כריתי או' ג' בל"י או' ט' זב"צ או' ד' ואם מותר לצלות הכבד כרוך בנייר עיין לעיל סי' ס"ה או' ד' דדעת האחרונים לאסור דלא כט"ז יעו"ש.

א

ז) שם. אלא קורעו שתי וערב וכו' וכבד דעוף שהוא חלוק לשנים צריך לחתוך כל חלק מהם שתי וערב. ב"י בשם ר' יונה וכתב וכן נכון לעשות לכתחלה. תו"ח כלל כ"ד סוף דין ו' פר"ח או' י"א לה"פ או' ד' בל"י או' ג' מחב"ר או' ב'.

א

ח) והשתא שמעתי שהנשים אין קורעים כבד של עוף אף אם רוצים לאכלו מבושל אלא צולין אותו בלתי קריעה וצריך להזהירן ע"ז דלא יפה הם עושין. זכ"ל ח"ג סוף או' קל"א ובספרו חס"ל בתשו' חי"ד סי' י"א יעו"ש. זב"צ או' ו' ומיהו עיין לקמן סוף או' יו"ד שכתבנו שיש מתירין בחתיכת המרה לחוד ואפי' אם רוצה לבשלו אח"כ יעו"ש ואפשר שע"ז סומכים להקל.

א

ט) שם הגה. ואם מנקבה הרבה פעמים בסכין הוי כקריעת שתי וערב. היינו בדיעבד אבל לכתחלה אינו מועיל נקיבת נקבים דקים אם רוצה לבשל אח"כ. תו"ח כלל כ"ד דין ו' ט"ז סק"ב. ש"ך סק"ג. כנה"ג בהגה"ט או' ט' בל"י או' ב' הל"פ בסעי' א' שפ"ד או' ג' חו"ד או' ג' חכ"א כלל ל"א או' ו' מיהו הפר"ח או' ד' כתב דאפי' לכתחלה מהני אם מנקבה הרבה פעמים בסכין. וכ"כ המנ"י שם על התו"ח או' י"ב.

א

י) שם בהגה. וכן אם ניטל משם המרה וחתיכת בשר מן הכבד וכו' כלומר שחתך ממנה הגידים והקנוקנות באותו צד שהמרה תלויה בו וחתך מעט מבשר הכבד עמהן ובזה אפי' לכתחלה מותר כשרוצה לבשלה אח"כ. תו"ח שם. ש"ך סק"ד. פר"ח או' ה' הל"פ שם. שפ"ד או' ד' חכ"א שם. מק"מ או' ג' זב"צ או' יו"ד. ומשמע מסתמיות דברי הפו' הנז' דגם בכבד בהמה הדין כן דלא כהחו"ד או' ד' שכתב דזהו בכבד עוף אבל בכבד בהמה בעינן דוקא קריעת ש"ו. והט"ז סק"ב כתב דכבד של עוף קיל טפי ודי בחתיכה שחותכין המרה משא"כ בבהמה שיש שיעור גדול בין חתיכת המרה לשאר הכבד יעו"ש וכ"פ הל"פ בסעי' א' מש"ז או' ב' וכתב אף אם רוצה לבשלו אח"כ. ועיין לעיל או' ח'.

א

יא) שם בהגה. וכשבא לבשלה אחר הצלייה ידיחנה תחלה וכו' והטעם מפני המלח הנדבק בו ויש ג"כ למיחש משום מראית העין שיתאדם הבשר. וכן בשר שנמלח בשפוד ורוצים לבשלו ג"כ צריך להדיחו מטעם זה. ב"י. וכ"כ לקמן בהגה סי' ע"ו ססעי' ב' יעו"ש ש"ך סק"ה. פר"ח או' ו' ערוך השלחן או' י"ח ביאור הגר"א או' ז' זב"צ או' י"א.

א

יב) שם בהגה. וכשבא לבשלה אחר צלייה ידיחנה תחלה וכו' ואם בא לאוכלה אחר צלייה אם צריך הדחה עיין לקמן בהגה סוף סעי' ה' ובדברינו לשם בס"ד.

א

יג) שם בהגה. מיהו אם לא הדיחה ובשלה כך מותר. דנורא משאב שאיב ואע"ג שנראה דם על גבה מוהל בעלמא הוא. ב"י בשם המרדכי וראבי"ה. לבוש סוף סעי' ב' ביאור הגר"א או' ח'.

א

יד) שם. ובדיעבד מותר אם נתבשל לבדו בקדרה וכו' אבל לא לכתחלה והטעם בסמ"ק דבגמ' ס"ל ס"ל לחד תנא דאסור כשמבושלת הרבה ואנן אין בקיאין בזה. ט"ז סק"ג. ועיין לקמן או' י"ט.

א

טו) שם. ובדיעבד מותר אם נתבשל לבדו בקדרה וכו' ואפי' נתבשל בלא מליחה בתחלה ג"כ מותר לדעה זו. תו"ח כלל כ"ד דין ב' ב"ח. ש"ך סק"ו. פר"ח או' ז' שפ"ד או' ו' שו"ג או' ד' חו"ד או' ו' חכ"א כלל ל"ד או' י"א. זב"צ או' י"ב. ומ"מ צריך הדחה מן הרוטב הנאסר. רש"ל פכ"ה סי' נ"ד. כנה"ג בהגב"י או' כ"א. וכתב שם הב"ח דאפי' לא נקרו תחלה הסמפונות ג"כ שרי בדיעבד לס' זו ומשמע דמותר להסירם אחר בישול מיהו עיין לקמן או' ל"ח דאיכא פלוגתא בזה.

א

טז) שם. ובדיעבד מותר אם נתבשל לבדו בקדרה וכו' שאם נתבשלה עם בשר אז הבשר אסור כמו הקדרה לפי שהכבד פולטת דם שבה ואינה בולעת אפי' ע"י הבישול מחמת שהיא טרודה לפלוט דם הרבה. ש"ך שם. חכ"א שם. וכן הרוטב שנתבשל עמה אסורה. כנה"ג בהגב"י או' כ"ב. שו"ג סוף או' ד' זב"צ או' י"ג.

א

טוב) שם. אבל הקדרה אסורה וכו' והקערה שאכלו בה הכבד מותרת. או"ה שם. תו"ח שם. ש"ך סק"ח כנה"ג שם. הל"פ בסעי' א' ואפי' בהיותו חם הקערה כשרה כיון שלא נתבשל בה. שו"ג שם. ונראה דמיירי דאכלו בה ולא ידעו אם עירו לתוכה רותח דכלי ראשון רק סתמא אבל אם נודע שעירו לתוכה רותח דכלי ראשון פשיטא דאוסר כד"ק לכ"ע. פליתי או' ג' זב"צ שם.

א

חי) שם. ויש מי שאוסר. הוא דעת הרמב"ם בפ"ו מהמ"א שכתב הכבד שבשלה ולא הבהבה באור ולא חלטה בחומץ או ברותחין הרי הקדרה כולה אסורה והכבד וכל שנתבשל עמה ע"כ. וטעמו של הרמב"ם כתב בב"י דהוא משום דלא ק"ל כר"י בן נורי דאמר הכבד אוסרת ואינה נאסרת אלא כר' ישמעאל בנו של ר"י בן ברוקה דאמר שם בגמ' (חולין קי"א ע"א) הכבד שלוקה אוסרת ונאסרת יעו"ש. וכתב שם המ"מ ופשוט הוא שאינה נאסרת ביותר מס' ולא יהא חמור מדם עצמו ואם יש ס' ודאי כל שכל השאר מותר. שו"ג או' ה'.

א

יט) שם הגה. וכן נוהגין לאסור הכל. והטעם משום דאיכא למ"ד בש"ס דשלוקה נאסרת ואנן לא בקיאינן מהו שלוק ומהו מבושל. או"ה כלל ט"ז או' ו' תו"ח כלל כ"ד דין ב' ש"ך סק"ח. שפ"ד או' ח' חו"ד או' ז' ביאור הגר"א או' י"ב. חכ"א כלל ל"ד או' י"א.

א

ך) שם ויש מי שאוסר. הגה. וכן נוהגין לאסור הכל. ולענין דינא יש לחוש לס' שניה ואין להתיר אלא דוקא בהפ"מ או לכבוד שבת וא"א להכין שכן דעת מרן ז"ל שבכל מקום שסותם להתיר ואח"כ כותב ויש אוסרים שלכך כותב סברת החולק להודיע שיש לחוש לס' זו. זב"צ או' י"ד. ונראה שזהו דוקא לספרדים ההולכים ע"פ פסק הש"ע אבל לפי פסק מור"ם ז"ל שכתב וכן נוהגין לאסור הכל משמע דאין להתיר בכל גוונא וכ"מ מן הטעם שכתבנו באו' הקודם. ועיין לקמן או' ל"א.

א

כא) שם בהגה. אפי' נמלחה הכבד קודם בשולה. כלומר אפי' נמלחה כשיעור מליחה לקדרה והודחה כדין קודם הבישול לא מהני לפי שהיא מרובה בדמים ואין מועיל לה מליחה אפי' ע"י קריעה ש"ו וחתוכה לתחת. ש"ך סק"ט. פר"ח או' ט' הל"פ בסעי' א' שפ"ד או' ט' חכ"א שם. זב"צ או' ט"ו. ועיין לקמן או' כ"ג.

א

כב) ומיהו אם אירע שהורה המורה להתיר אחר שנמלחה הכבד ע"י קריעה ש"ו וחתוכה לתחת ונתבשלה לא מהדרינן עובדא ושרי הכל בין הכבד בין הבשר שנתבשל עמה אבל אם לא היתה חתוכה ש"ו וחתוכה לתחת בשעת מליחה מהדרינן עובדא ואסור אפי' הכבד. תו"ח כלל כ"ד דין ג' ש"ך שם. כנה"ג בהגב"י או' ך' שפ"ד שם. חכ"א שם בהגה. בי"צ בעמ"ז או' א'. מק"מ או' ט' ואף שיש מן האחרונים שפקפקו בזה עיין ערוך השלחן או' י"ד ודר"ת או' י"ח מ"מ לרבים שומעים וזהו כלל גדול בתורה כנודע.

א

כג) שם בהגה. אפי' נמלחה הכבד קודם בשולה. ובשעת הדחק כדאי הם ר"ת והרמב"ן והראב"ד והרשב"א והטור לסמוך עלייהו בדיעבד ולכן עוף ששכחו בתוכו חתיכת כבד למחצה או לשליש ולרביע לאפוקי כבד שלם שלא נחתך כלל בין דבוק בעוף בין אינו דבוק בעוף ומלח העוף והכבד כהלכתו ונתבשל הכבד עם העוף ל"מ אם יש ס' בעוף ובקדרה כנגד הכבד דאלו ואלו מותרים כדלקמן בסוף הסי' לדידן (כמנהג הספרדים) דלא ק"ל חנ"נ אלא אפי' ליכא ס' בעוף ובקדרה כנגד הכבד אלו ואלו מותרים כיון שנחתך ונמלח הכבד כהלכתו כדי הם הני רבוותא לסמוך עלייהו בשעת הדחק ולהתיר בדיעבד. שו"ג סוף או' א' ולפי פסק מור"ם ז"ל דאית ליה איסור דבוק וחנ"נ ית' לקמן בהגה שבסוף הסי'.

א

כד) כבד שנשרה במים מעל"ע ואין ס' כנגדו במים מותר ואפי' לס' ההגה שאוסר אם נתבשל לבדו ודלא כתשו' צ"צ סי' קכ"א. פר"ח או' ט' שו"ת שער אפרים סי' פ"ח שו"ת מקום שמואל סי' כ"ז. שו"ת מעיל צדקה סי' ל"ה. בל"י או' ו' כריתי או' ה' שו"ג מחו' או' א' מחב"ר או' ו' חו"ד או ח' יא"פ יא"פ בסי' זה. זב"צ או' ט"ז. ועיין לקמן או' כ"ט.

א

כה) מיהו הכלי שנכבש בו הכבד יש לאסור אם אין ס' במים נגד הכבד. מעיל צדקה שם. בל"י שם. כריתי שם. מחב"ר או' ז' יא"פ שם. זב"צ או' י"ז.

א

כו) ואם הלב והשומן והכבד נכבשו יחד מעל"ע הלב והשומן אסורים והכבד מותר. כריתי שם. מתב"ר או' ת' זב"צ או' י"ח.

א

כז) כבד ששהתה ג' ימים בלא שרייה לא מהני ליה צלייה לבשלו אח"כ אלא דוקא בצלייה שרי הרב צ"צ סי' קכ"א והסכים עמו הפר"ת שם. אבל הרב שערי אפרים שם שרי לבשלו אתר צלייה. וכן הסכים הרב כריתי שם. מחב"ר או' ע' ועיין לעיל סי' ס"ע או' קצ"ז.

א

כח) כבד שנפל תוך ציר אסור ולא שהה בו שיעור כבישה וכן אם נמלחה הכבד ונפל לתוך הציר או אפי' לדם בעין אינו אוסר. מנ"י על התו"ח כלל כ"ד או' ב' ומיהו מ"ש ולא שהה שיעור כבישה הוא לפי מה שהחמיר שם בכבוש כהוראת צ"צ הנז' מחב"ר או' יו"ד. ור"ל אבל לפי מ"ש לעיל או' כ"ד דלא כצ"צ אף אם שהה שיעור כבישה שרי.

א

כט) ואף למאן דאסר בנשרה הכבד מעל"ע היינו בכבוש כל מעל"ע אבל אם עירה ממנו תוך מעל"ע המים ושפך עליה מיד מים אתרים הורה הגאון מהר"ש אב"ד דפרא"ג להתיר. מנ"י שם. מחב"ר או' י"א.

א

ל) אם נמלחה הכבד בכלי שאינו מנוקב נראה לאסור. מנ"י שם. מחב"ר או' י"ב. מיהו בס' יד דוד בהגב"י או' ד' כתב להתיר בדיעבד. וכ"כ בתשו' כתב סופר חי"ד סי' מ"ב להתיר בדיעבד. זב"צ או' כ"א.

א

לא) [סעיף ב'] ואם חלטו בחומץ וכו' ונקב והוציא מזרקי הדם וכו' שאין החלטה מועלת לדם המוכנס בעין בתוך המזרקים. טור בשם הרשב"א. ביאור הגר"א או' י"ד.

א

לב) שם. ובדיעבד מותר. אפי' להיש מי שאוסר שבסוף סעי' א' דשאני הכא כיון שכבר נחלטה שוב אין דם יוצא ממנה. ולפ"ז אפי' נתבשל אתר החליטה עם בשר מותר הבשר. ש"ך סק"י. פר"ח או' יו"ד. שו"ג או' ט' זב"צ או' כ"ב. מיהו התו"ח כלל כ"ד דין ה' כתב דלפי מה שנת' דאם בשלה לבדה אסורה אף בדיעבד מטעם שאין אנו בקיאין בין שלוק למבושל ה"ה בנחלטה מעיקרא ונתבשלה דאסור אפי' בדיעבד דאין אנו בקיאין בחליטה. והב"ד הש"ך שם. וכ"פ הב"ת. הל"פ בסעי' ב' תו"ד או' ט' מק"מ או' יו"ד. אכן המנ"י על התו"ח שם או' ט' כתב מדלא הגיה כן הרמ"א על הש"ע משמע דס"ל כדברי הש"ע להתיר דיעבד ע"י חליטה ולזה נוטה דעת הל"ח והש"ך אלא שכתב וצ"ע לדינא יעו"ש. וכ"כ ערוך השלחן סוף או' ט"ו דאף שרבינו הרמ"א בספרו תו"ח כתב לאסור גם דיעבד מ"מ אין לנו אלא דבריו שבש"ע וכן הסכימו גדולי האחרונים והכי ק"ל עכ"ל. נמצא דלדעת הש"ע שרי בדיעבד ובדעת הרמ"א פליגי וע"כ לספרדים ההולכים על פסק הש"ע יש להקל בדיעבד ולהולכים על פסק מור"ם ז"ל יש להחמיר אלא א"כ יש עוד צד להקל כגון בהפ"מ או לכבוד שבת וא"א להכין.

א

לג) שם. ובדיעבד מותר. וה"ה בשר אם החליטו ברותחין קודם מליחה ונתבשל שרי בדיעבד. מחב"ר או' י"ד וכ"כ בברכ"י בשיו"ב סי' ס"ט או' א' אלא שכתב וצריך שיהיו רותחין מאד ואם ברור הדבר שהיו המים רותחין מאד ויש דוחק כגון שהוא ע"ש יש להקל יעו"ש. וכ"כ לעיל בסעי' ס"ט או' צ"ב ואו' קנ"ה יעו"ש.

א

לד) שם. ובדיעבד מותר. ואם עדיין לא בשלו יש לצלותו ואח"כ לבשלו ואז ממ"נ שרי דאם הועילה החליטה א"צ עוד שום דבר ואם לא הועילה החליטה נורא משאב שאיב.

א

לה) [סעיף ג'] לצלי צריך חתיכה וכו' ואם לא קרעו קודם צלייה יקרענו אח"כ. ולא חיישינן שמא נבלע דם הסמפונות בבשרו דכבולעו כך פולטו. עור. לבוש. ש"ך ס"ק י"א.

א

לו) שם. יקרענו אח"כ. והכל מותר חוץ מן הסמפונות. או' י"א. ור"ל דיקרענו אחר צלייה להסיר הסמפונות דאל"כ למה יקרענו.

א

לז) ודע שדעת המחבר דכשצלאוהו לבשלו בקדרה אח"כ צריך קריעה ש"ו וכמ"ש בתחלת הסי' כדי שיצא כל דמו בצלייה שאם אינו עושה כן יש לחוש שמא ישאר בו מקצת דם ויצא אח"כ בבישול אבל כשצולהו לאכול כך סגי בקריעת שתי או ערב דבאיזה מהם יצא כל דם שבסמפונות אלא שצריך שהחתך יהיה בכל האורך או בכל הרוחב דאל"כ איכא למיחש שישארו קצת סמפונות בלא חתך ולא הזכיר כאן שיהא חתוכיה לתחת משום שדבר פשוט הוא דאל"כ מה הועיל בחתוכו. וכן עיקר דבצלי ליכא למיחש לדם הכבד עצמו משום דמה שפירש נורא משאב שאיב ליה ומה שלא פירש הו"ל דם האיברים שלא פירש שמותר משא"כ בצולהו לבשלו אח"כ. פר"ח שם. זכ"ל על סעי' זה. זב"צ או' כ"ג.

א

לח) שם. יקרענו אח"כ. י"א דדוקא בצלי מותר שיקרענו אחר צלייה אבל אם בשלו אסור ולא מהני קריעה אח"כ וי"א דמהני קריעה אף אחר בישול. כנה"ג בהגב"י או' ל"ו וכתב משם דמש"א דכ"ה דעת מרן ז"ל יעו"ש וכ"כ לעיל או' ט"ו משם הב"ח יעו"ש.

א

טל) שם. יקרענו אח"כ. וכן צריך להסיר ג"כ קודם צלייה חוטי חלב שיש בכבד וכן נהגו הקצבים לנקרם. שו"ג סוף או' י"א. דר"ת או' כ"ב.

א

מ) שם הגה. וי"א דאין צריך לצלי שום חתיכה כלל. והא דכתב רמ"א לעיל בסעי' א' דגם לצלי צריך נקבים התם מיירי כשרוצה לבשלה אח"כ וכאן מיירי שרוצה לאוכלה צלי ודלא כהט"ז סק"ה דלא הבין כן כוונת הרמ"א. מנ"י על התו"ח כלל כ"ד או' י"ז. זב"צ או' כ"ד.

א

מא) שם בהגה. וכן נוהגין אפי' לכתחלה. גם פה נהגו כן לצלות כבד של טלה או של עוף שלם בלי שום קריעה ומ"מ צריך להוציא אחר הצלייה הסמפונות שהדם קרוש בתוכם אפי' לר"י ז"ל דלא אמר אלא שהאור שואב כל הדם והיינו דם בשרו של כבד עצמו אבל הסמפונות שהם ורדים מלאים דם שבעין אין האור שואב אותו. שו"ג שם. והגם שאין משמעות הרמ"א ושאר האחרונים כן מ"מ נכון לעשוק כן לצאת אליבא דכ"ע. וכ"כ בס' ראש פינה באבן הראשה או' ל' ובפנת יקרת או' ל"ב ובאבן פינה בהגה בסעי' זה דכל יר"ש יחמיר לעצמו להצריך קריעה ש"ו וחתיכה לתחת גם כשרוצה לאוכלה צלויה כך בין בכבד של בהמה ובין בכבד של עוף ובדיעבד בשלא קרעו קודם צלייה קורעו אח"כ ומשליך הסמפונות יעו"ש והב"ד דר"ת או' כ"ד.

א

מב) [סעיף ד'] אם צלאו עם בשר וכו' ובדיעבד מותר. דדמא משרק שריק. חולין קי"א ע"א. ופירש"י אעפ"י שזב מן הכבד על הבשר אין בכך כלום לפי שהדם ע"י צלי אינו נוח ליבלע אלא מחליק ונופל עכ"ל ומ"מ לכתחלה אסור מפני שהבשר רך לבלוע ונראה לעין כל שנוטף עליו. ב"י בשם המרדכי.

א

מג) שם. ובשפודים שצולין אצל האש אסור לצלותן עם הבשר לכתחלה וכו' שפעמים מגביהין השפוד ונהפך העליון לתחתון. ש"ך ס"ק י"ג. ואותם שפודין העשויים שמתגלגלים מעצמם אפו' לכתחלה מותר לצלות בהם הכבד עם הבשר דתמיד הם מונחים בשוה לארכם. כנה"ג בהגב"י או' מ"ז בשם ל"ח או' קל"ז. בל"י או' ד' שפ"ד או' י"ג. זב"צ או' כ"ה.

א

מד) אין ליתן לכתחלה בשפוד בשר שכבר נצלה מעט עם בשר חי שלא נצלה כלל ובדיעבד מותר. כנה"ג בהגה"ט סוף או' י"ג ובתשו' בבע"ח סי' קי"ד. מחב"ר או' ט"ו. והעולם אין נזהרין בזה. כנה"ג שם. זב"צ או' כ"ו.

א

מה) וכן אין לצלות לכתחלה בשפוד א' בשר שלא נמלח והודח עם בשר שנמלח והודח ובדיעבד מותר כמ"ש לקמן בהגה ססי' ע"ז יעו"ש.

א

מו) אותם שצולין בשר בשפוד ונותנין בצלים בין ב' החתיכות של בשר אין לעשות כן בנימין זאב סי' של"ז ומבואר שם דאם לא מלחו יפה יפה ושהה כשיעור מליחה אף בדיעבד אסור יעו"ש ומהרשד"ם הי"ד סי' מ"ו כתב דדוקא לכתחלה אסור אבל בדיעבד מותר. ובס' מקור ברוך סי' ל"ה הרבה להביא ראיות דאפי' לכתחלה מותר אלא שסיים והמחמיר תע"ב שלא לנהוג כן במקום שלא נהגו אבל אם נהגו אין למחות בידם יעו"ש. והב"ד כנה"ג לקמן סי' ע"ו בהגה"ט או' ג' אבל מהריק"ש בתשו' אהלי יעקב סי' ס"ט כתב להשיג על דברי מהרשד"ם הנז' ומסיק להתיר אפי' לכתחלה וכתב וכן עמא דבר ואין לפקפק כלל בזה יעו"ש וכ"כ לקמן סי' ע"ז בהגהו' על הש"ע. וכן הפר"ח לקמן סי' ע"ז או' ה' הרבה להשיב על תשו' מהרשד"ם הנז' ומסיק דלדעת מור"ם ז"ל יש ליזהר לכתחלה משום חומרא אבל במקום שנהגו התר אין למחות בידם כלל והכי נהוג ואין פוצה פה עכ"ל וכן מסיק הער"ה סוף או' ז' להתיר אף לכתחלה.

א

מז) ודע דאין המחלוקת הזה אלא לאסור הבצלים אבל הבשר לכ"ע שרי. כנה"ג שם. בל"י סי' ע"ז או' ה' מחב"ר או' טו"ב. זב"צ או' כ"ח.

א

מח) שם הגה. מיהו אם נמלחה הכבד כבר מותר וכו' אפי' ע"ג בשרא וכו' וכ"ש תותי בשרא. ש"ך ס"ק י"ד. פר"ח או' י"ד. כריתי או' ו' וכתב ודלא כהט"ז דחולק. חכ"א כלל ל"ד או' י"ד. זב"צ או' כ"ט.

א

מט) כבד שצלאוהו ע"ג גחלים על הכירה ונגע בשעת הצלייה בקצה א' בקדרה כלי חרס של תבשיל רותח העומד שם אצל האש ואין ס' בקדרה נגד הכבד הכל אסור הקדרה והתבשיל שבתוכה אך אם הקדרה היתה ריקנית י"ל אפי' בשל חרס שרי דאמרינן כבולעו כך פולטו. תשו' הר הכרמל חי"ד סי' י"ד ועי"ש הרבה טעמים לזה ויש נפקותא בין הטעמים יעו"ש. פ"ת או' ג' זב"צ או' ל' ועיין לקמן סי' צ"ב מסעי' ה' ואילך ובדברינו לשם בס"ד.

א

נ) [סעיף ה'] לא ימלחנו לכתחלה וכו' פי' כשמלח שניהם הוא דלכתחלה אסור ובדיעבד מותר אפי' הכבד למעלה וכדכתב נמי הרב בהגה אבל אם הבשר כבר נמלח והודח אסור אפי' דיעבד אם הכבד למעלה דודאי לא גרע משאר בשר שלא נמלח שנמלח ע"ג בשר שנמלח כבר והודח דכת' לעיל ססי' ע' דאסור. ש"ך ס"ק ט"ו. והיינו לפסק מור"ם ז"ל שם בהגה לסעי' ו'. אבל לפסק הש"ע שם בדיעבד שרי ע"י הדחה ומליחה שנית כיעו"ש ובדברינו לשם בס"ד.

א

נא) שם. לא ימלחנו לכתחלה ע"ג בשר וכו' מיהו בכבד עם בני מעיים יש להחמיר כיון דדם הכבד מרובה ואין מחזיקים דם בב"מ. הרדב"ז סי' תרפ"ט. מחב"ר או' י"ט ער"ה סוף או' ח' פ"ת או' ה' זב"צ או' ל"א. מיהו בדע"ק או' ד' מכשיר והסכים עמו מק"מ או' ט"ז.

א

בנ) שם הגה. ונהגו שלא למלוח כבד כלל וכו' והטעם משום גזירה דילמא יתבשל עם בשר דכיון שמלח הכבד ושהה שיעור מליחה יסבור שיש לה דין בשר הילכך עבדו היכרא. ב"י סוף הסי' בשם הג"א. וכ"כ התו"ח כלל כ"ד דין יו"ד בשם הגהת או"ה. וכתב עוד שם הטעם בשם מהרי"ל משום דהאור חוזר ומבליע הדם שפלט. והב"ד הט"ז סק"ז והש"ך ס"ק ט"ז. ומ"ש חוזר ומבליע וכו' ר"ל הדם שעליו שפלט ע"י מליחה. וכתב שם הש"ך ולפ"ז נראה דאם אירע שמלחה ידיחנה קודם הצלייה כדלעיל סי' ס"ט סוף סעי' ך' יעו"ש וכ"ה לקמן סי' ע"ו סעי' ב' יעו"ש ובדברינו לשם. וזהו לטעם שני אבל לטעם ראשון בלא"ה לא יעשה כן לכתחלה כיון שהוא משום היכרא.

א

גנ) שם הגה. ונהגו שלא למלוח כבד כלל וכו' וכן מנהג עיר בגדאד יע"א. זב"צ או' ל"ב.

א

דנ) שם בהגה. וי"א שיש לקלוף מעט סביב הכבד אם היא דבוקה בעוף וכו' אבל אם נמצא בתוכה כשאינה דבוקה לא בעי קליפה. ש"ך ס"ק י"ז. לה"פ או' ו' בל"י או' ז' שפ"ד או' י"ז. חו"ד או ט"ז. בי"צ או' ה' מק"מ או' י"ז.

א

הנ) שם בהגה. נהגו להדיח כל כבד אחר צלייתה וכו' כלומר אפי' רוצה לאוכלה כך צלויה. ש"ך ס"ק י"ח. פר"ח או' ט"ז. לה"פ או' ז' בל"י או' ב' שפ"ד או' י"ח חו"ד או' י"ז. בי"צ בעמ"ז או' ה' מק"מ או' י"ח. ובמקומינו לא נהגו כן אלא כמ"ש בש"ע לקמן סי' ע"ו סעי' ב' בסברא א' יעו"ש. שו"ג או' י"ט. וכ"כ זב"צ או' ל"ג דאין המנהג כן אצלנו בבגדאד יע"א אלא דוקא אם רוצים אח"כ לבשלו מדיחים כמ"ש בהגה לעיל סעי' א' אבל כשאוכלין אותו צלי אין מדיחין אותו כמ"ש השו"ג עכ"ל וא"כ כל מקום כפי מנהגו. ועיין לקמן סי' ע"ו או' כ"ט.

א

ונ) שם בהגה. מיהו אם לא הדיחה מותרת. כלומר אם לא הדיחה כלל אפי' קודם צלייה ובישלה כך מותר. ש"ך ס"ק י"ט. פר"ח או' י"ז. לה"פ או' ח' בל"י או' ח' שפ"ד או' י"ט. חו"ד או' י"ח. מק"מ או' י"ט.

א

זנ) ומיהו לכתחלה נהגו להדיח גם קודם צלייה ואפי' לאוכלה כך צלויה. ש"ך שם. לה"פ שם. בל"י שם. שפ"ד שם. חו"ד שם. מק"מ שם. וה"ה בשר נוהגים להדיח קודם צלייה. שפ"ד שם.

א

חנ) [סעיף ו'] נמצא כבד בעוף צלי מותר. בין העוף בין הכבד. או"ה כלל ט"ז או' ב' תו"ח כלל כ"ו דין א' מק"מ או' כ"ב ויש שם ט"ס.

א

טנ) שם. נמצא כבד בעוף צלי מותר. והטעם משום דכבולעו כך פולטו. ב"י. לבוש. פר"ח או' י"א. ביאור הגר"א או' כ"ה.

א

ס) שם הגה. וי"א לקלוף מעט סביב הכבד וכו' ואין חילוק בין דבוק לעוף בין תלוש. ד"מ או' ח' תו"ח שם. ש"ך סק"ך. פר"ח או' י"ט. לה"פ או' ט' שפ"ד או' ך' חו"ד או' י"ט. מק"מ או' כ"א. ואנו (ר"ל הספרדים) נוהגין להתיר לגמרי (ר"ל בין דבוק בין אינו דבוק) בלי קליפה כפסק המחבר. פר"ח שם. לה"פ שם. זב"צ או' ל"ד.

א

סא) שם בהגה. ואינו אלא חומרא בעלמא. ולכן אם לא קלפוה ונתבשל כך אין לחוש כלל ומותר לכ"ע. תו"ח שם. ואפי' אחר בישול א"צ קליפה. ש"ך ס"ק כ"א. לה"פ או' יו"ד. בל"י או' יו"ד. שפ"ד או' כ"א. חו"ד או' ך' מק"מ או' כ"ב.

א

סב) שם. ואם הוא מבושל צריך ס' כנגד הכבד. המחבר סתם הדברים דבכל גוונא (ר"ל בין דבוק בין שאינו דבוק) דאיכא ס' כנגד הכבד הכל שרי דס"ל לקמן סי' צ"ב סעי' ד' דלא אמרינן חנ"נ רק בבשר בחלב ולא בשאר איסורין. ש"ך ס"ק כ"ב. וכ"כ הפר"ח או' ך' לדידן (ר"ל הספרדים) ליכא חילוק בין כבד דבוק לשאינו דבוק דבכל גוונא דאיכא ס' נגד הכבד הכל מותר ואף הכבד עצמו עכ"ל ור"ל אבל לפסק מור"ם שם בהגה בסי' צ"ב דבכל האיסורים אמרינן חנ"נ באיסור דבוק כיעו"ש יש חילוק בין הכבד דבוק לשאינו דבוק וכמ"ש לקמן בהגה.

א

סג) שם הגה. ואין לך עוף שהוא ס' נגד הכבד וכו' ואם יש חתיכת כבד דבוק בתוך העוף שאינו גדול מלב של אותו עוף אמרינן דיש בעוף בודאי ס' נגדו כמו בלב. מנ"י על התו"ח כלל כ"ה או' א' מיהו השפ"ד או' כ"ב כתב על דברי המנ"י הנז' דלא ידענא הא מנא ליה דבלב בא הקבלה דשיערו חז"ל דיש ס' נגד דם הכנוס והמובלע בבשר משא"כ כבד דכולה דם אימא דליכא ס' ולמעשה צ"ע עכ"ל וע"כ אין לסמוך ע"ז אלא צריך לשער ס' לפי האומד. זב"צ או' ל"ה. אמנם המק"מ או' כ"ג כתב על דברי השפ"ד הנז' דאין דבריו מוכרחים יעו"ש. וכ"כ ביד יהודה בפיה"א או' י"ב דהעיקר לדינא כדעת המנ"י יעו"ש. דר"ת או' מ"א.

א

סד) שם הגה. ואין לך עוף שהוא ס' נגד הכבד וכו' היינו מסתמא הא אם שיערוהו ויש ס' יש להתיר אף בכבד שלימה. מש"ז סי' ע"ד או' א' דר"ת או' מ'.

א

סה) שם בהגה. מיהו הכבד עצמה אסורה וכו' ולעת הצורך יש להקל. כריתי או' ח' ערוך השלחן סוף או' כ"ה. וזהו לפי פסק מור"ם ז"ל אבל לפסק הש"ע כיון דאיכא ס' כנגד הכבד מותר הכבד בכל גוונא בין דבוק בין אין דבוק כמ"ש לעיל או' ס"ב יעו"ש.

א

סו) שם בהגה. עוף שמלאוהו בביצים וכו' וזה מיירי בצלי בשפוד. ביה"ל או' ג' לה"פ או' י"ג. בל"י או' י"ג.

א

סז) שם בהגה. עוף שמלאוהו בביצים וכו' וה"ה בביצים עם בשר. חו"ד או' כ"ב. בי"צ או' ז' ועיין לקמן או' ע"א.

א

סח) שם בהגה. ונמצא בו לב או כבד דינו כמבושל ובעינן ס' מן העוף וכו' ומיירי שנמצא הלב או הכבד דבוק בעוף ולכן בעינן ס' מן העוף בלא המילוי אבל אם אינו דבוק הכל מצטרף לס' ואי איכא ס' גם המילוי מותר. ש"ך ס"ק כ"ד וס"ק כ"ה. וכ"כ הע"ז ססי' ע"ב. פר"ח או' כ"ב. לה"פ או' י"ד. בל"י או' י"ד. הל"פ בסעי' ה' שפ"ד או' כ"ד. חו"ד או' כ"ג. בי"צ שם. מק"מ או' כ"ה ואו' כ"ו. ומי שלבו נוקפו להחמיר יחמיר דוקא במילוי הביצים אף בדאיכא ס' ואינו דבוק אבל לא העוף. ט"ז שם. לה"פ שם. בל"י שם. חו"ד שם. בי"צ שם.

א

סט) שם בהגה. ונמצא בו לב או כבד דינו כמבושל ובעינן ס' מן העוף וכו' אע"ג דאין עוף שהוא ס' נגד הכבד שלו י"ל דמיירי כשהכבד אינה שלימה. וכן מ"ש ואם לאו הכל אסור ר"ל דאם אין העוף שלם דאז אפשר דאין בו ס' נגד לבו דאל"כ הא כבר נת' בססי' ע"ב דאין לך עוף שלא יהא בו' ס' נגד לבו. ש"ך ס"ק כ"ה. לה"פ או' ט"ו. בל"י או' ט"ו ועיין לעיל או' ס"ד ובסי' ע"ב או' מ"ה ודוק.

א

ע) שם בהגה. ואם לאו הכל אסור. ואנן (ר"ל ההולכים על פסק הש"ע) לא ק"ל הכי אלא כדעת הרמב"ם והסמ"ג דאף במילוי ביצים הכל מותר משום דכבכ"פ וכן עיקר. פר"ח או' כ"ב. ור"ל דאף במילוי ביצים דינו כמילוי בשר ומילוי בשר דינו כצלי דאינו אוסר דכבכ"פ. ועיין עוד לקמן סי' ע"ז או' י"ג.

א

עא) שם בהגה. ואם מלאוהו בבשר ואין שם ביצים וכו' משמע דאם יש ביצים אעפ"י שיש שם בשר שלא נמלח לא אמרינן כבכ"פ. ש"ך ס"ק כ"ו מק"מ או' כ"ז. ור"ל אם מעורב ביצים עם הבשר במילוי לא אמרינן דהוי כבשר ודינו כצלי אלא הוי כמבושל. ועיין לעיל או' ס"ז.

א

אין לו תקנה אע"פ שרוצה לאסור הכלי שבשלו בו הכבד

ב

שיהי' ראוי' דהיינו חצי צלייתו

ג

ואח"כ יכול לבשלו ולצלותו בתנור עם שאר בשר מותר ולא שייך בהו ריחא ומותר לצלותו על הנייר:

ד

ידיחה אפילו בלא רצון בישול ג"כ יש להדיחה:

ה

ויש מי שאוסר עי' פלתי שהארכתי בשורש הדברים שהוא דעת הרמב"ם וטעם האוסרים זולת הרמב"ם דס"ל שלוקה אוסר' ואנן אין בקיאין בין כבוש לשלוק ואם נכבשה במי' מע"ל ע"פ שהארכתי בכח דהיתרא אבל הכלי שנכבשה בו הכבד נאסרה וגם נהיגי לכבוש עם הכבד הלב ושומן גם אלו אסורות זולת הכבד מותר'. כבד ששהה ג' ימים בלי מליח' נר' דאין להחמי' אחר צלייתו דבלא"ה דין בשר ששהה ג' ימים הוא רק חומרת הגאונים:

ו

אפי' ע"ג וכו' וכ"ש למטה וכ"כ פר"ח ולא כט"ז דחולק:

ז

כנגד הכבד הש"ך הביא בשם ת"ח דכלי שאכלו בו כבר מותר ונראה דלא עירה לתוכו רותח דאי עירה הא מבשל כ"ק וספיקא דאורייתא להחמיר כ"כ מ"י ונכון:

א

בענין כבד אי כבוש מע"ל וכדומה אי אסור או מותר חשבתי למשפט לברר הדין קצת באריכות דברי הרמב"ם ומפורשים מן האוסרין הוא הרמב"ם דפסק להדיא דמדינא אם בשלו הכבד דכבד אסורה וכן דעת הרי"ף כמ"ש הר"ן ונתן המ"מ ויתר מחברים הטעם דפוסק כר' ישמעאל בנו של ריב"ב דאמר שלוקה אוסרת ונאסרת ועדיין צ"ל למה כתב דכבד שבישל' אסור' ה"ל להתיר בישול ולאסור שלוק וברמב"ם לא שייך סברת המרדכי וסייעתו דאין אנו בקיאין בין שלוק למבושל דהוא העתק דינו כפי האמור בש"ס וצריך לחלק בין שלוק למבושל ואיך סתם לאסור בישול ולא חילק כלל ולכן נראה דס"ל להרמב"ם דשלוק גרוע מבישל וכן הוא דעת ירושלמי בפ"י במס' תרומת משנה ח' ע"ש בר"ש דהביא ירושלמי דקאמר על כל השנוי שם כבוש לית כאן כבוש אלא שלוק וכתב הרא"ש משמע מזה דשלוק גרע מן בישול ובהך מילתא דכבד אוסרת משמע דבישול גרע משלוק ע"ש ולכך הרמב"ם ס"ל הא דאמר ר' ישמעאל שלוקה אוסרת וכו' לאו למיעוטי בישול אדרבה בישול פשיטא לאסור רק למעט כבוש דאינו אוסרת ועיין רמב"ם פ' המשנה פ"י תרומות משנה י"א ר"י אומר כל הנשלקים וכו' שכתב וז"ל כל התנאים חולקין וכו' והוא כי מאמר המוקדם לא התיר רק כבישה לבד ואר"י אפי' נשלקי' וכו' והוסיף ר' עקיבא אפי' מבושלים הוסיף ר"י בן נורי ואמר לא כל הבשר אלא הכבד וכו' ע"ש והדבר מבואר דשלוק גרוע מבושל ואם אוסר ר' ישמעאל בשלוק מכ"ש בבישול רק למעט כבוש קאתא ומכוין לירושלמי במשנה ח'. ויצא לנו מזה דאף לדעת הרמב"ם המחמיר ביותר בכבד מודה בכבוש במים מע"ל דמותר דכבוש מודה ר' ישמעאל דמותר אפי' כבוש זמן דסתמא קתני במשנה נכבשי' יהי' אפי' לזמן ארוך וכן סיים הרמב"ם דכתב על כל דברי התנאי' ודברי' דחוין הן ואינו מותר אלא המכובשין לבד אבל זולתן בודקין אותן בנ"ט: איברא הרשב"א והר"ן טענו על הרמב"ם איך שבק דברי ר"י בן נורי במשנה ותפס להלכה דברי ר' ישמעאל בברייתא ועוד הא ר' זריקא וכן רבי נחמן הורו להיתרא בשלוק ול"ל דר"נ ובר שבא נתחלקו או חליטה מועיל סברא זו כבר דחו התוס' דאם כן לא יתכן כתנאי ע"ש והרב הב"י דחק בזה והאריך ומה שנראה לי ליישבו הוא: דז"ל הרמב"ם שם ר"ע אומר כל המתבשלי' זה ע"ז מותרין אלא עם הבשר ר"י בן נורי אומר הכבד אוסרת ואינו נאסרת מפני שהיא פולטת ואינו בולעת וכתב הרמב"ם והוסיף ר"ע ואומר אפי' המבושלין כמו הזרעים וזולתן כמבשלי' תרומה עם חולין לא יאסרו זה אם זה אלא אם נתבשל בשר עם ירק תרומה אז יאסור הבשר לזרים לפי שהוא מושך את הירק ומתקן טעמו וזה ברור והוסיף ר"י ב"נ על זה ואומר לא כל הבשר אלא הכבד כשיתבשל בירק של תרומה אינו אסור לפי שהוא פולט ואינו מושך כלל וכו' עכ"ל הרי מובן מתוך דבריו דהא דאין הכבד נאסרת לא איירי מדם כלל רק מירקות של תרומה וחושב ר"י ב"נ כמו בשאר דברי' אין להן כח מושך ולכך אינן אוסרין זה את זה זולת בשר אבל כבד אין נדון בזה כבשר רק כמו שארי דברים שאין לו כח מושך ומותר לזרים וזה ענינו פולטת ואינו בולעת שאין לו כח מושך כבשר רק כשארי ירקות וזהו פשוט בדבריו ולפ"ז לכאורה יקשה איך קאמר ר' זריקא למיסר נפשי' לא קמיבעי' לי' דתנן אינה נאסרת הא שם לא איירי כלל משום דם רק בירקות של תרומה ואין לכבד כח מושך רק כמו שאין לשארי ירקות ושארי דברי' זולת בשר ואין ענין כלל מבליעת דם מ"מ י"ל אף לענין דם מוכח דאל"כ מה אריא דיאסור לזרים מכח בליעת ירק תרומה הא נאסר לכ"ע מבליעת דם ועכצ"ל דבשביל דם אינו נאסר רק ס"ד דיאסור משום ירקות של תרומה לזרים דלגבי בליעת שארי דברים לא שייך איידי דטריד כמ"ש הר"ן קמ"ל דלא דאין לו כח מושך כמו בשר ושפיר הוכיח רק עדיין י"ל דלמא באמת משום דם אוסר רק שמה איירי דכבר חליט לי' וא"כ אזדא חשש דם רק חשש איסור תרומה וע"ז מתיר ר"י ב"נ דאין לכבד כח מושך ודמי לשארי דברי' זולת בשר וזהו אם חליטה מועיל אבל לדעת בר שבא דאין חליטה מועיל כמ"ש התוס' ליכא למדחי וא"כ שפיר מוכח דאף לענין דם אינו נאסרת והנה ר"ז דבעי למפשט מהך קני' בקופא ולא דחה לי' ש"מ דס"ל כבר שבא דחליטה אינו מועיל וא"כ שפיר פשוט לי' לשיטתו מהא דאינה נאסרת כמ"ש אבל לאינך אמוראי דס"ל חליטה מועיל א"כ אין מן הך נאסרת ראי' כמ"ש די"ל דקאי על ירקות תרומה וא"כ ר"נ דצוה לרב שבא לאכול היינו דחליט לי' כמ"ש התוס' ובממ"נ מותר לאכילה דאי חליטה מועיל א"כ פשיטא דמותר ואי אינו מועיל א"כ אף דאינו נאסרת קאי על ירקות מ"מ מוכח דאיסור דם ליכא דל"ל חליט לי' דהא חליטה אינו מועיל אמנם רב שבא ס"ל חליטה אינו מועיל ובאמת לר"י ב"נ אף משום דם אינו נאסר כהנ"ל רק ר' יוחנן בן ברוקא אוסר בשלוקה וכוותי' ס"ל לרב שבא אבל ר"נ ס"ל כת"ק וא"ש כתנאי ומיושב קו' התוס' וא"כ הרמב"ם פסק כת"ק רק איירי בירקות של תרומה אבל משום דם נאסר ואיירי בדחליט וכן פסק דחליטה מועיל וזולת חליטה אוסר כת"ק וכר"נ וא"ש. בהא ניחא הא דאר"נ גאמו לשבא להאכילו בע"כ הא ר' ישמעאל אוסר ואם הוא רוצה להחמיר על עצמו ולחוש לדברי ר"י ב"ב מי ימחה הא הרוצה לעשות כדברי ב"ש במקום ב"ה עושה ומכ"ש בזה דלפי הנ"ל דזה ודאי לא הי' רב שבא מחליט דאין חליטה מועיל רק נסתפק וא"כ התירו ר"נ מכח ס"ס דאולי חליט מועיל ואי אין מועיל אולי הלכה כת"ק ר"י ב"נ ומותרת דאינו בולעת וא"ש: ולפ"ז דדעת הרמב"ם לאסור דס"ל במשנה לא איירי לענין דם כמש"ל א"כ לכאורה אף כבוש יש לאסור דכללא הוא כבוש כמבושל אבל באמת בלא"ה י"ל דודאי מידי ספקא לא נפקא אי נאסר משום דם או לא רק הרמב"ם אזיל לשיטתו דס"ל דם שבשלו מהתורה אסור וא"כ ה"ל ספקא דאורייתא לחומרא אבל לפי דקי"ל דם שבישלו דרבנן א"כ לו יהי' שיש כאן ספק הא ספיקא דרבנן לקולא וא"כ אין להחמיר דספק רבנן להקל. אמנם הסמ"ק נתן טעם דקי"ל כריב"ב ואנן לא בקיאין בין מבושל לשלוק וזהו ג"כ חומרא בעלמא ויתירה דלדידי' קשיא קושית הרשב"א והר"ן מהכ"ת לפסוק נגד ר' זריקא ורב נחמן ות"ק דמשנה תרומות וכל מש"ל בישוב הרמב"ם לא שייך בי' וחומרא בעלמא דמחמיר הסמ"ק וא"כ מהכ"ת להחמיר כבוש דאתמר ביה רק כמבושל והרב בעל שו"ת צ"צ וכן בעל חות יאיר בסי' כ"ז החמיר וכ' בעל חות יאיר דלרי"ף ורמב"ם קי"ל כרבנן דפליגי אר"י ב"נ והכל אסור נמשכו אחר לשון הר"ן ושפטו כי רבנן הם דיעה שלישית לא ר"י ב"ב ולא ר"י ב"נ ובאמת זה אינו דא"כ הגמ' דקאמר כתנאי ומייתי ברייתא דריב"ב ולמה לא מייתי רבנן דפליגי ומי הם ואיזהו מקום שהוציא הרמב"ם ממנו דאיכא רבנן אבל ברור כמ"ש דרמב"ם מפרש הכבד אוסר וכו' הכל על כח מושך מירקות של תרומה ובזה ס"ל דרבנן בכל דוכתי דס"ל טעם כעיקר פליגי אבל בגוף איסור של כבד מחמת דמו אינו רק ריב"ב וריב"נ וא"כ אם באנו לאסור מחמת דם מבואר מדברי ריב"ב דכבוש מותר וכמש"ל. והנה הצ"צ וחות יאיר חששו שניהן דאולי אם נכבש יותר מע"ל הוי כשלוק והרב בעל צ"צ מפקפק בזה דנימא כבוש גרע ממבושל וכבר כתבתי מירושלמי דאמר לית כאן כבוש רק שלוק ש"מ דאינו כשלוק אפי' לזמני' טובא וכמ"ש הרמב"ם במשנה מבואר כבוש אפי' לזמן מרובה אינו כשלוק ע"ש וגבי מצה פסקינן דאינו יוצא לא מבושל ושלוק וקאמר בפרק כיצד מברכין הטעם דבישול מפיק טעם מצה דהרוטב הנבלע מפיג טעמו וקי"ל יוצאין במצה שרוי שלא נמחה אפי' שרוי ימים רבים והרי היא כבושה ש"מ דאף כבוש כמבושל מ"מ אינו בולעת כ"כ רוטב או מים שיבלבלו ויפיגו טעם מצה: והנה דזה אי כבוש הוי כשלוק או רק כמבושל אינו מורגש במציאות ואינו נכנס בגדר ספק חסרון ידיעה כי א"א לאדם לעמוד בו ואפי' גוף הדבר אי כבוש כמבושל או לאו א"א לאדם לעמוד בו כי הא נחלקו בו חכמי גמרא רבין ור"י אי כבוש כמבושל ואיך יחלקו בדבר שהחקירה והמציאות יברר הספק הנכון עם מי וא"כ כ"ש אי כבוש יותר מע"ל הוי כשלוק וא"כ הא הוי ס"ס אולי אינו כשלוק ואת"ל דהוי כשלוק אולי הלכה כת"ק וכו' ור"נ דאף שלוק מותר וספיקא דרבוותא ובפרט בכה"ג דרובא מתירין ה"ל ספק והרי יש כאן ס"ס גמור ובפרט במלתא דרבנן: והנה הרב בעל ח"י טען לפירש"י דכל הספק בגמ' הוא בכבד שנמלח אבל בכבד שלא נמלח לא איירי הגמ' ואם כן אף בכבוש י"ל נאסרת כיון דלא הומלח הכבד ואמת כי בסמ"ק שכ' בהל' דם וז"ל וכבד במליחה לפירש"י מסיק דשרי לבשלו לבדו ולפיר"ת אפי' בלי מליחה ונהגו עולם כפירש"י הרי אפי' לבשלו לבדו ס"ל לרש"י לאסור בלי מליחה והיינו כהנ"ל אלא דתוס' ורשב"א סותרי' זה דהקשו לפירש"י מה קאמר למיסר חברת' נמי תנן אוסרת וכו' דלמא איירי בלי מליחה וקשה איך קתני ואינו נאסרת וע"כ צ"ל דלאסור נפשי' אדרבה קודם שנמלח דמה רב ויותר טרודה לפלוט ולא בלעה כדחזינן לריב"ב דמפליג בין כבוש למבושל דכ"כ שדמה רב אין בולעת משא"כ כשדמה מועט וכ"כ מהרש"א להדיא ע"ש: ובאמת קשה לומר דסמ"ק יחלוק על זה נגד תוס' ורשב"א ונגד הסברא והיה אפשר לומר דס"ל לסמ"ק כדעת מהרש"ל הביאו הש"ך בס"ק ט' דאם אין ס' ברוטב א"כ נאסרה ונ"נ וחוזרת ואוסרת הכבד ואף שהש"ך השיג דקי"ל אין הנאסר יכול לאסור וכמ"ש מהרש"ל גופי' וי"ל דודאי מחמת שטרודה לפלוט לא בלע בשפע שיהי' כ"כ הבליעה מספיק לאסור הכבד אבל דבר מועט אפשר דבלע וא"כ תו לא שייך אין הנאסר יכול לאסור כיון דבלע קצת וחנ"נ וסברא זו כתב הרא"ש בשמעתא דגים ועופות וכו' ע"ש אך י"ל הך אי כבד אוסרת אחרי' הוא לא אפשט בגמ' וא"כ הוי ס"ס אולי אין בולע כלל אפי' משהו ולא שייך חנ"נ דאין הנאסר וכו' ואת"ל דבולע קצת דלמא לא נאסרה להרוטב מעולם דאין הכבד אסורה וזהו בנמלחה הכבד אבל קודם מליחה לפירש"י לכ"ע אוסרת אחרים א"כ אין לבשלו לבדו דסתמא איירי שאין ברוטב ס' וא"כ הרי חוזר ונאסר כמ"ש ואיכא איסורא אבל מ"מ התוס' לא ס"ל כן כמ"ש דא"כ אין מקום לקושיתו ברש"י דנוקמי באינו מלוח דא"כ יאסרה מחמת בליעת רוטב מכל הנ"ל בהא סלקא ובהא נחתא דהעיקר כדעת המתיר בכבד שנכבש וכמ"ש הפר"ח וכן נכון ושכיח בזה בפיהם ומעהרין המדינה שכבדים של אווזות פטומות דרכן להניח בתוך המים כדי שיתלבנו ויתקשו בטוב ולרוב מונחין יותר מע"ל ויש להתירן כנ"ל אבל הכלי אסור דהא בולע דם כבד וכן מניחין ג"כ הלב ושומן בתוך המים והן אסורין אבל מ"מ אין אוסרין הכבדים אף דאינו ס' נגד הלב והשומן דכמו דהואיל דטריד לפלוט אין בולע דם עצמו אף דם אחריתי אין בולע וכן צ"ל לדעת הסמ"ג והר"ן דפי' הא דמוקי לי' אוסר' בכבדא דאסורה הא דקתני ואינה נאסרת הוא משום דמה ולצדדין קתני ולכאורה קשה אם אמרינן אוסרת בכבדא של איסור אבל לא משום דם דלא אסרו הדם שנפלט מכבד א"כ איך קתני ואינו נאסרה דפולטת ואינו בולעת ל"ל טעם זה הא הדם אין נאסר כלל ואם אין אוסרת שארי חתיכות איך תאסור כבד עצמו ומה טעם של ריב"ב לאסור בשלוק אפי' דנימא דבולע הא לא אסרוהו חז"ל כלל ולפי מ"ש ניחא דפשיטא דאינה נאסרת מחמת דם הכבד דלא אסרו חז"ל דמה כלל רק אם נתבשלת עם שארי בשר שלא נמלח ג"כ אינה נאסרת דאף דדם הוא אסור מ"מ טרודה לפלוט דמה ואינה בולעת וריב"ב אוסר בשלוק עם שארי בשר וא"ש דאף מדם אחר כהנ"ל לב וכדומה אינו נאסרת:

ב

וכן נוהגין וכו' בבישל עם בשר טריפה עיין פר"ח ס"ק א' כי דעת רשב"א כיון דאמרינן בכבדא איסורא מיירי וקאמר אינה נחסרת ש"מ דאין בולע אפי' שמנונית וכו' והפר"ח כתב דזהו רק לדחות דדם כבד אינו אסור ומשנה מיירי משמנונית ואינו נאסר ג"כ אבל לפי דאמרינן דדם כבד אוסר וא"כ לא איירי מתניתין כלל משמנונית אמרינן לגבי שמנונית נאסרת ולא שייך איידי וכו'. איברא ס"ל לרשב"א לולי דקים לי' לגמ' הך דינא בלא"ה מהכ"ת לפסוק ולומר דמיירי בכבד' דאסורא ואינו נאסר דגם שמנונית אינו בולע מהכ"ת לחדש כן ולספק וצ"ל דגמ' ידע דאין בולע שמנונית ולכך נסתפק בפשוט ופירוש המשנה ועיין ר"נ דכתב קים ליה לגמ' דאוסרת היינו בכבדא דאיסורא. ובאמת ספק זה הוא בירושלמי ר"י בעי שלקו בחלב מהו ולא אפשיטא הרי לפניך הספק ואם בני מערבא נסתפקו אף בני בבל נסתפקו והרי ספק איסור תורה. ויש להבין להר"ן דפי' לצדדים קתני ואינה נאסרת קאי על דם אבל ודאי בולע הא הר"ן ס"ל חנ"נ בכל איסורין ולא ס"ל הך סברא אין הנאסר יכול לאסור כי דחה ליה בשמעתא דטפת חלב בשני ידים א"כ למה אינה נאסרת הא רוטב נאסר מחמת דם וחנ"נ וחתיכה בלעה מרוטב ואין הנאסר כו' לא ס"ל להר"ן. ודוחק לומר דהך משנה אזלא כתנא דס"ל אפשר לסוחטו מותר ולא אמרינן נ"נ. ויותר נראה דס"ל לר"ן דלא שייך דטריד לפלוט לא בלע דאולי קודם שהי' הפליטה כמעט רגע הי' הבליעה ואמרינן ביורה רותחת דמבלע בלע מפלט לא פלט וע' במפורשי' מ"ש שם ועכ"פ מדברי כולם נלמד דקדמ' בליע' לפליט' א"כ איך שייך טריד לפלוט לא בלע הא קדמה בליע' רק איירי בזה אופן דיהי' הכבד פולטת לאסור המים ואח"כ לחזור ולבלוע בזה אמרינן איידי דטרידי וכו' אפי' בשמנונית כמו בדם דהא קדמה פליטה לבליע' בהכרח ודו"ק:

ג

וכן נוהגין וכתב הש"ך בשם ת"ח כלל כ"ד דהקערה שאכלה בה הכבד נוהגין להתיר ונראה דמיירי דאכלו בה ולא ידעו אם עירה לתוכו כרותח דכלי ראשון רק סתמא ולכך מתירין דהא לא איפשטא אי הכבד אוסרת כלל אבל אם נודע שעירו לתוכו רותח דכלי ראשון פשיטא דאוסר כ"ק לכ"ע כמבואר בגמ' אדמיקר לי' וכ"כ הרב הרב בעל מנחת יעקב בת"ח כלל כ"ד ע"ש:

ד

ואם יש ס' הכל מותר ואפי' אותו חתיכה לדעת רוב מחברים ובזה נ"ל ליישב מה שטענו על ר"ת דס"ל בנמלח הכבד דינה כשאר בשר מה ראי' יש ממקריבו לי' קני' בקופיא הא ודאי נמלחה הריאה ומהכ"ת לא ימלחו הכבד ג"כ וא"כ פשיטא דמותר וזהו עיקר הטענה על ר"ת ולפי הנ"ל יש ליישב דשם שכחו למלוח הכל ובא לפני ר"י ברי' דרשב"פ והתירו ואכלו דהי' ס' נגד הכל ואי דכבד הי' דבוק בקנה והוי איסור דבוק וצריך ס' נגד כל הכבד זה אינו דכבד אינ' נאסרת ולא שייך גבי נ"נ ובכל הקדרה הי' ס' ולכך אכלו אבל הכבד אוסרת א"כ הי' הריא' נאסר מכבד מחמת איסור דבוק עם הכבד ולא הי' מה שבקדרה מצטרף וחנ"נ ומזה הוכיח דגם אינו אוסרת כלל ונגד הריאה הי' כל קדרה מצטרף וא"ש ודו"ק. כי הוא תי' הגון לפיר"ת ואין בו מטענה כלל:

ה

מיהו הכבד עצמה אסורה בת"ח כתב כי רבינו ירוחם אוסר וכבר תמה הלח"מ ואחרוני' כי לא נמצא ברי"ו רק הפוכו והרב בעל מ"י כתב שצ"ל מהרי"ל במקום מהרי"ו שהוא כתבן ונכון הוא אבל בגוף הדין יש לתמוה הא מבואר הכבד אינו נאסרת. ובאמת י"ל להנך דסברי בחתיכה שנתבשל בדמה אף דאיכא ס' מ"מ חתיכה אסור דחיישינן שנתבלבל הדם בחתיכה ולא יצא והוי דם שפי' ממקום למקום א"כ איך קתני כבד אינו נאסרת מפני שטרודה לפלוט ואינה בולעת מה בכך מ"מ יאסור דהדם פי' ממקום למקום ול"ל דחתיכה יש בה שני בחינות בליעה ופליטה הם מבלבלים טוב ענין החתיכה עד שדם הבלוע פורש לצאת ואינו יוצא מחמת בלבול טוב החתיכה כי הם שני הפכים בליעה ופליטה אבל כבד דאינו בולעת כלל אין כאן בלבול בעצמת' ולכך הדם שנעקר ופירש לצאת יוצא ואין כאן איסור וזהו לדינא דגמ' אבל לפי דקיימ"ל לאסור כבד שנתבשלה דאולי שלוק הוא וא"כ בולעת ולפ"ז עדיין יש לחוש שיהי' הבליעה מבלבל להפליטה ויהי' פירש ממקום למקום כג"ל ולכך אסור וא"ש כן הוא ליישב דברי מהרי"ל אבל האחרונים הסכימו להקל ולהתיר הכבד עצמה ונכון הוא כי בזה א"צ לדוחק הנ"ל רק י"ל אף למ"ד אם דם כבד פירש אוסר כשאר דם מ"מ בתוך הכבד אף שפי' ממקום למקום לא נאסר כמ"ש התו' דשריא לנו כבדא משמע דיש היתר בכבד יותר משארי חתיכות והיינו י"ל כמ"ש דמותר בפרוש ממקום למקום כי כולו דם גה הא דדם כבד שפי' אוסר לא איפשט' בגמ' כהנ"ל א"כ הוי ס"ס דלמא כבד אין דמו אוסר כלל ואת"ל אוסר דלמא לא פי' ממקום למקום וא"כ שריא ודו"ק:

א

וצולהו. עי' בשו"ת הר הכרמל חיו"ד סימן י"ד באמצע התשובה שכתב דנוהגין היתר לצלות כבד בתוך התנור האופה בשעה שבוער רחוק מהאש ואין חוששין לא משום שנתבשל הכבד בדם הזב תחתיו ולא להכשיר מקום זה בתנור והכל מטעם לפי שהאש שואבו ואין מניחו להבליע ומכלהו ומייבשו עכ"ד ולע"ד היתר זה קלוש מאד. ומכלהו ומייבשו לא שייך אלא בדבר מועט כגון טיפה כמ"ש לקמן סימן צ"ב סעיף ו' והכא עינינו רואות שפולט דם הרבה בב"א. שוב ראיתי בצל"ח בפסחים ר"פ כיצד צולין שכתב שכמה פעמים בא לידו שאלה הנ"ל ואסר וכתב ג"כ הטעם כי אין מקום לדם לזוב ודמו כפולטו אח"כ נבלע בתוכו כו' וכתב עוד שנלמד מדין האסכלא שס שגם בדבר שהוחם באור טבעו להוציא דם וא"כ אם הסיק התנור וגרף כל הגחלים ותלה באויר התנור הכבד או בשר לצלות באופן שאינו נוגע למטה בחרסו של תנור שפיר מקרי צלי ושרי ושוב פקפק גם ע"ז ועי' בט"ז לעיל סימן ס"ה שכתב דמותר לצלות כבד על הנייר והביא ראייה מדמותר לצלות המוח בקרומו על האש ועי' בשו"ת תשובה מאהבה ח' א' סימן פ"ד ובתשובת הגאון בעל נו"ב ז"ל שם שהשיגו על הט"ז גם בספר בינת אדם שער או"ה סימן מ"א פסק לאסור אף בדיעבד ע"ש:

ב

נוטל הסמפונות. עי' בתשובות נו"ב תניינא ח' יו"ד סימן מ"ם:

ג

צלאו עם בשר. עי' תשובת הר הכרמל ח' יו"ד סימן י"ד שכתב בכבד שצלאוהו ע"ג גחלים על הכירה ונגע בשעת הצליה בקצה א' בקדרה כ"ח של תבשיל רותח העומד שם אצל האש ואין ס' בקדרה נגד הכבד דהכל אסור הקדרה והתבשיל שבתוכה אך אם הקדרה היתה ריקנית י"ל אפילו בשל חרס שרי דאמרינן כבולעו כך פולטו ע"ש הרבה טעמים לזה ויש נ"מ בין הטעמים שלו לענין אם הקדרה היתה כלי מתכות וכן אם הקדרה צוננת וגם יש חילוק בין אם מיד שהניחו הכבד על האש נגע בקדרה לאם נגע אח"כ ע"ש היטב:

ד

שלא למלוח. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל מ"ש לענין כבד שנשרה במים מעת לעת ועיין בתשובת חו"י סכ"ז שדעתו לאסור ע"ש ובתשובת מקום שמואל סכ"ט האריך בזה והעלה להתיר ועי' בתשובת מעיל צדקה סימן ל"ה שחולק ג"כ על האחרונים האוסרים והעלה כדעת הפר"ח להתיר אמנם אם לא הדיח הכבד מתחלה ואין במים ס' נגד הדם בעין שעליו יש לאוסרו אבל אם הודח מתחלה או שיש ס' נגד אותו הדם לבד יש לסמוך להקל והכלי שבו נכבש יש לאסור אם אין ס' במים נגד כל הכבד ע"ש:

ה

עם בשר. עיין בשו"ת הרדב"ז ח"ב סימן תרפ"ט שכתב דכבד שנמלח עם בני מעים דאיכא תרתי לריעותא חדא דכבד מרובה בדמים ותו דאין מחזיקין דם בבני מעיים יש לחוש ולאסור הבני מעיים ע"ש:

ו

נעשה העוף חתיכת נבלה. [ע' בתשובת שבו"י ח"ג סי' ס"ב במעשה בסעודה גדולה של נישואין שבשלו הרבה קדירות עם תרנגולים ובשר הרבה ומצאו תוך תרנגולת אחת הכבד והלב מחובר וידעו באיזה קדרה שבשלו זאת התרנגולת אך לא ידעו שאר התרנגולים ובשר איזה נתבשל עם תרנגולת זאת והשיב דזה ודאי אם בצירוף יחד כל הבשר והתרנגולים יש ששים נגד זאת התרנגולת פשיטא דהכל מותר במקום הפסד כיון דכל מה שנכנם בספק מצטרף לבטל כדאיתא בש"ע סי' קי"א ס"ז אלא אפילו ליכא ס' נגד התרנגולת שהלב והכבד דבוק בו אין לאסור רק אותו תרנגולת במקום הפ"מ וסעודת מצוה כיון דהא דחתיכה נ"נ בשאר איסורים הוא רק מדרבנן גם איסור דם הכבד והלב שבשלו הוא רק מדרבנן גם נתבטל חד בתרי בקדרות. אין להחמיר כלל עכ"ד וצ"ע בזה אמנם היכא שסילקו זאת התרנגולת מהקדרה קודם שנודע או דנצטנן הקדרה קודם שנודע יש לסמוך להקל] עמ"ש לקמן סי' צ"ט סק"ו בשם רבינו עקיבא איגר:

א

(סימן ע"ג ס"א בהג"ה) נוטל הסמפונות. תמיהני כיון דהאו"ה ס"ל דאם רוצה לאכלו צלי א"צ חתיכה כלל וכמו שפסק ג"כ הרמ"א ס"ג. א"כ מוכח דדם שבסמפונות יוצא ע"י צליי' בלא חתיכה כיון דצלול הוא א"כ הא דלבשל אחר צלייה צריך לקורעה ע"כ משום דם עצמו דאינו יוצא בצליי' בלא חתיכה א"כ מה מהני דנוטל הסמפונות אחר הצליי' הא מ"מ דם הכבד לא יוצא וצע"ג אחר זמן רב נדפס ת' נודע ביהודא וראיתי שנתקשה בזה בסי' מ':

ב

(ש"ך סק"י) אלא שקשה לפ"ז דהא כ' הרב. ע' בב"י ולק"מ דבבשר כיון דלא מצינו חליטת רותחי' רק חליטת צלי ובזה לא שייך בקיאות משא"כ בכבד דשייך ג"כ חליטת רותחים דבזה שייך א"א בקיאים דלפעמים לא יהיה רותח כ"כ ולא חלקו בין חליטה לחליטה ואסרו הכל דיעבד אלא דרבינו ירוחם כתב ג"כ בבשר דא"א בקיאים וחוששים בזה לכתחילה אבל דיעבד סמכינן על סתימת שאר פוסקים דבבשר ל"א א"א בקיאים:

ג

(ש"ך סקי"ד) בין שהוא פולט ציר. ע' ש"ך לקמן (סי' ע"ז סק"ב) וצ"ע:

א

לפיכך לכתחלה אין לו תקנה לבשלו ע"י מליחה. אפילו רוצה לאסור הכלי כ"כ בת"ח כלל כ"ד ד"א וכן כתב הב"ח:

א

שיהא ראוי לאכילה. ע"ל סימן ע"ו ס"ב וה' בהג"ה דנתבאר דבחצי צלייתו מיקרי ראוי לאכילה ומשמע דה"ה כאן וכן כתב באו"ה סוף כלל ח' בהדיא:

א

ואם מנקבה הרבה פעמים כו' הוי כקריעת שתי וערב. היינו בדיעבד אחר שצלאה ע"י שנקבה תחלה הרבה פעמים בסכין אבל לכתחלה אין מועיל נקיבה בסכין הרבה פעמים אם רוצה לבשלו אח"כ כ"פ בת"ח שם ד"ו:

א

וכן אם נטל משם המרה כו'. כלומר שחתך ממנה הגידים והקנוקנות באותו צד שהמרה תלויה בו וחתך מעט מבשר הכבד עמהן וכן מבואר בתורת חטאת שם ובזה אפילו לכתחלה מותר כשרוצה לבשלה אח"כ כדמוכח בת"ח שם ע"ש:

א

ידיחנה תחלה. הטעם מפני המלח הנדבק בו ויש ג"כ למיחש משום מראית העין שיתאדם הבשר וכן בשר שנצלה בשפוד ורוצים לבשלו צריך להדיחו ג"כ מטעס זה עכ"ל ב"י וכ"כ הר"ב בסי' ע"ו סוף ס"ב ע"ש:

א

ובדיעבד מותר כו'. כלומר בדיעבד מותר אם נתבשל אפילו בלא מליחה לבדה בלא בשר שאם נתבשל עם בשר אז הבשר אסור כמו הקדרה לפי שהכבד פולטת דם שבה ואינה בולעת אפילו ע"י הבישול מחמת שהיא טרודה לפלוט דם הרבה:

א

בלא צלייה. פשטא דמילתא נקט הר"ב אבל אין לומר דבא לפרש דאף המתירין בדיעבד היינו דוקא בלא צלייה אבל לא בלא מליחה דזה אינו במשמע בלשונו ועוד דהא לפי הטעם דפולטת ואינה בולעת אפי' בלא מליחה שרי וכן מוכח מדברי הפוסקים:

א

וכן נוהגין כו'. הטעם מבואר בהג"ה סמ"ק סימן ר"ה ובהגהת מהרא"י ובאו"ה כלל ט"ו ד"ב ובת"ח שם ד"ב ובשאר אחרונים משום דאיכא מ"ד בש"ס דשלוקה נאסרה ואנן לא בקיאינן מהו שלוק ומהו מבושל וכתוב בת"ח שם בשם או"ה אבל הקערה שאכלו בה הכבד כשרה ע"כ:

א

אפילו נמלחה הכבד כו'. כלומר אפילו נמלחה כשיעור מליחה לקדרה והודחה כדין קודם הבישול לפי שהיא מרובה בדמים ואין מועיל לה מליחה אפי' על ידי קריעה שתי וערב וחתוכה לתחת כדמוכח בת"ח שם ד"ג ע"ש ונתבאר שם בת"ח דאם אירע שהורה המורה להתיר אחר שנמלחה הכבד ע"י קריעה שתי וערב וחתוכה לתחת ונתבשלה וכר"ת דס"ל דלאחר מליחה הרי היא כשאר בשר לא מהדרינן עובדא ושרי הכל בין הכבד בין הבשר שנתבשל עמה ומוכח שם דאם לא היתה חתוכה שתי וערב וחתוכה לתחת בשעת מליח' מהדרינן עובדא ואסו' אפילו הכבד ע"ש ודו"ק. ומסקנת מהרש"ל באיסור והיתר שלו סוף סימן כ"ז וזה לשונו כבד שנתבשל בלא מליחה שרי בדיעבד דפולטת ואינה בולעת אבל אם אין בתבשיל ששים כנגד הכבד אף הכבד אסורה אפילו נמלחה וכמו שחלקתי בספרי דכיון שנאסר התבשיל מדם הכבד אז נעשית נבילה ונאסרה הכבד משמנונית התבשיל עד כאן לשונו וכן כתב בסימנים בספרו פרק כל הבשר סימן נ"ד ותימה דהא קיימא לן בכל דוכתא דאין הנאסר יכול לאסור אלא במקום שהאיסור עצמו יכול לילך שם וגם הוא בעצמו כ' בספרו שם בפנים דאין הכבד נאסר מהאי טעמא ע"ש:

א

ובדיעבד מותר. אפי' להיש מי שאוסר שבסוף סעיף א' דשאני הכא כיון שכבר נחלטה שוב אין דם יוצא ממנה כן משמע דעת המחבר וכן מבואר ברמב"ם שם להדיא ובבית יוסף ולפי זה אפי' נתבשל אחר החליטה עם בשר מותר הבשר וכן מוכח להדיא בדברי הפוסקים והרב בתורת חטאת שם ד"ה פסק דאף בדיעבד לא מהני חליטה ותימה שלא הגיה כאן כלום וגם דבריו בת"ח צריכין ביאור שכתב שם וז"ל כתב הטור שאין אנו בקיאין בחליטה הלכך אין להתירו בחליטה אבל אם נעשה בדיעבד שרי שפולטת ואינה בולעת ולפי מה שכתוב לעיל דנוהגין לאסור הכבד כשנתבשל ה"ה הכא דנחלטה מעיקרא ונתבשלה אסרוה כן נראה לי עד כאן לשונו בקצת תוספת ביאור ודבריו לכאורה תמוהים דבשלמא מה שנוהגים לאסור הבישול היינו משום דאין אנו בקיאין איזהו שלוק ואיזהו מבושל ואולי כשנתבשלה בולעת אבל בהחלטה כיון שנחלטה שוב אין בה דם ולמה תהא אסורה בדיעבד וכן הרמב"ם והמחבר אסרוה אפילו בדיעבד בבישול והתירוה בחליטה והטור באמת לא נתן טעם לחליטה דשרי משום דפולטת ואינה בולעת וכמו שהעתיק הר"ב אלא לשון הטור כך הוא הלכך אין להתירה בחליטה אבל אם נעשה בדיעבד או אפילו נתבשלה לבדו בקדירה שרי בדיעבד שפולטת ואינה בולעת עד כאן לשונו וקאי טעם זה אסיפא כשנתבשל בלא חליטה וזה פשוט וצריך ליישב דה"ק הר"ב ולפי מ"ש לעיל דנוהגים לאסור הכבד כשנתבשל משום דאין אנו בקיאין איזהו שלוק ולכך אסרינן אפילו דיעבד ה"נ מה"ט דאין אנו בקיאין בחליטה אפילו דיעבד אסור אלא שקשה לפי זה דהא כתב הר"ב לעיל סוף סימן ס"ז שאין אנו בקיאין בזמן הזה בחליטת בשר ובדיעבד מותר ויש לומר דשאני כבד דנפיש דמיה. עי"ל דהר"ב משוה מדותיו וס"ל דכיון דאין אנו בקיאין בחליטה אם כן לענין דיעבד מוקמינן לה אחזקתה קמא כאילו לא נחלטה כלל והלכך בס"ס ס"ז גבי בשר דאי לא נחלט מותר לקדרה ע"י מליחה כתב דבדיעבד מותר (ור"ל ע"י מליחה לקדרה) וגבי כבד דאפילו בלא חליטה אסור אפילו דיעבד לקדרה הלכך החליטה לא משוי ליה לשבח דהא אין אנו בקיאין בחליטה ותירוץ זה נכון:

א

יקרענו אחר כך. ואי משום דם שבסמפונות כבולעו כך פולטו:

א

ובדיעבד מותר. הטעם איתא בש"ס פכ"ה (דף קי"א ע"ב) דדם מישרק שריק בצלייה והקשו התוס' שם ד"ה דמא כו' דאמאי לא שרינן אפי' לכתחלה משום דכבכ"פ ואי משום דפעמים נצלה הבשר שלמטה מן הכבד תחלה והכבד עדיין פולטת ונופל על הבשר וכשמסירין (מן) הבשר הרי בלע ולא היה לו שהות לפלוט אם כן בישרא עלוי בישרא נמי ליתסר מה"ט כשהתחתון נצלה קודם ומסירין אותו מן השפוד וי"ל דכבד שיש בו שפע דם לא אמרינן כבולעו כך פולטו והא דאמרינן (לעיל ר"ס ע"ב) דלב קורעו אחר צלייתו משום דכבכ"פ אע"פ שיש בו שפע דם דם הלב מתבשל ומתייבש במקומו בחלל הלב עכ"ל והעתקתי דבריהם מפני העט"ז שכתב וז"ל אסור לצלות כבד על בשר שהכבד כולה דם ופולט כל זמן שהוא אצל האש והבשר לאחר שנצלה קצת פוסק מלפלוט ויזוב הדם מן הכבד על הבשר ויבלע הבשר מדם הכבד ובדיעבד מותר דכבכ"פ בצלייה ע"כ לשונו והרי בש"ס התירו להדיא מטעמא דמישרק שריק וגם מ"ש והבשר לאחר שנצלה קצת כו' לכאורה נגד התוספות ועי' [סי' ע"ו] ס"ק י"ג וכ"ב:

א

ובשפודים שצולין אצל האש כו'. שפעמים מגביהין השפוד ונהפך העליון לתחתון:

א

אפי' על גבי בישרא. משמע דכ"ש תותי בישרא וכן משמע בתוספות ר"פ כיצד צולין ד"ה כבכ"פ להדיא שכתבו ליישב הא דצולין את הפסח עם הכבד דנותן כרעיו ובני מעיו לתוכו אפילו לכתחלה אליבא דמאן דאמר כבדא עלוי בישרא אפילו דיעבד אסור (אבל למאן דאמר כבדא עלוי בישרא דלכתחלה הוא דאסור כתבו שם דגבי פסח לא החמירו ושרי לכתחלה) דהוא יעמיד כגון שמלח הבני מעיים מליחה גמורה דאפי' לקדרה התירו ר"ת על ידי מליחה גמורה ואפי' לפי מנהגינו שאין מבשלים כבד ע"י שום מליחה מ"מ כיון דנמלח במליחת קדירה נתמעט דמו ולא אסר טפי משאר בשר שלא נמלח ובישרא ע"ג בישרא שרי לכתחלה לכ"ע עכ"ל (וכל זה כ' ג"כ המרדכי פכ"ה) וא"כ אף שנמלח הכבד והיתה למטה שהרי היתה מונחת בתוך הפסח שרי לכתחלה ולפ"ז מוכח דגם לר"ת שרי בכה"ג אפילו לכתחלה והדרישה כתב בסי"א וז"ל צ"ל דמ"ש התוס' שמותר היינו דוקא כשהכבד למעלה דהא קי"ל להלכתא כר"ת שכבד שנמלח אפילו לבשלו עם בשר מותר שדינה כבשר מלוח רק שאין נוהגין כן ואם כן הוא יש לתמוה על רמ"א שכתב אפילו ע"ג בישרא דמשמע כ"ש תותי בישרא וז"א כמ"ש וצ"ע וצ"ל דרמ"א איירי בשכבר נמלח הכבד אבל לא הודח ופולט עדיין ציר עכ"ל וגם הב"ח כתב כן קצת מזה והא ודאי ליתא כדפי' דאפי' לר"ת שרי לכתחלה והיינו מטעם כבכ"פ ובכבדא עלוי בישרא לא מהני הך טעמא דכבכ"פ אלא בדיעבד כיון שיש בה רבוי דם אלא דא"צ להך טעמא דבלא"ה אינו נבלע כלל דמישרק שריק כדמוכח להדיא כל זה בתוס' שם ע"ש (ובתוס' פכ"ה שהבאתי בס"ק י"ב מוכח דאפי' דיעבד לא הוי שרי בכבדא עילוי בישרא מטעמא דכבכ"פ ודוק) ומ"ש הדרישה דרמ"א איירי שפולט עדיין ציר הוא דחוק ורחוק מכמה טעמים ואין להאריך ועוד דמעולם לא שמענו בצלי חילוק בין שהוא פולט ציר או לא וכן כתב הרא"ה בס' ב"ה דף ע"א ע"א דבצלי לא שייך לחלק בזה וגם הרשב"א במ"ה שם משמע דלא נחלק עליו בזה ע"ש אלא הברור כדפי' דמטעם כבכ"פ שרי לכתחלה אבל ק"ק דהא כתב הר"ב לקמן ס"ס ע"ז דלכתחלה אסור לצלות בשר שנמלח עם בשר שלא נמלח וי"ל דהא ודאי דמדינא שרי אפי' לכתחלה מטעמא דכבכ"פ אלא דהר"ב חשש שם להחמיר וכאן כיון דהרבה פוסקים ס"ל דאפילו אחר מליחה יש הרבה דם בכבד אוקמא אדינא:

א

לא ימלחנו לכתחילה כו'. פי' כשמלח שניהם הוא דלכתחלה אסור ובדיעבד מותר אפי' הכבד למעלה וכדכתב נמי הר"ב אבל אם הבשר כבר נמלח והודח אסור אפי' דיעבד אם הכבד למעלה דודאי לא גרע משאר בשר שלא נמלח שנמלח ע"ג בשר שנמלח כבר והודח דנתבאר לעיל ס"ס ע' דאסור וכן מוכח להדיא בתה"א שם דמיירי כשמולח שניהם:

א

ונהגו שלא למלוח כו'. משום היכירה דאינו דומה לשאר בשר שלא יבואו לבשל עם בשר או"ה שם וא"נ משום דהאור חוזר ומבליע הדם אגור בשם מהרי"ל ולפ"ז נראה דאם אירע שמלחה ידיחנה קודם הצלייה וכדלעיל סי' ס"ט סס"כ ע"ש ועיין בתשובת מהרי"ל סימן קל"ד:

א

אם היא דבוקה בעוף. מל' זה וגם מדנקט הר"ב עוף משמע דאתא לאשמועינן דבבהמה שאין דרך להיות הכבד דבוקה בה בשעת מליחה פשיטא דליכא מ"ד דבעי קליפה אבל נמצא בתוכה כשאינה דבוקה לא וכ"כ באו"ה שם בהדיא ופסקו בת"ח שם סוף דין י' דלא כדמשמע בעט"ז דאפי' אינה דבוקה בו בעי קליפה ועיין בס"ק י"ט:

א

נהגו להדיח כו'. כלומר אפי' רוצה לאכלה כך צלויה וק"ל:

א

מיהו אם לא הדיחה כו'. כלומר אם לא הדיחה כלל אפי' קודם צלייה ובישלה כך מותר וכ"כ בד"מ בשם או"ה כלל ט"ז וכן משמע בת"ח שם דין י' והטעם איתא שם דדם כבד דרבנן אבל אם לא הדיחה אחר הצלייה כבר כתבו הר"ב בסעיף א' מיהו מסיק בת"ח שם דלכתחלה נהגו להדיח גם קודם צלייה ומשמע שם אפילו לאכלה כך צלויה וע"ש:

א

וי"א לקלוף כו'. משמע אפילו אינו דבוק מצריכין קליפה בצלי וכ"כ בד"מ ובת"ח ריש כלל כ"ו בשם או"ה:

א

ואינו אלא חומרא בעלמא. וסיים בת"ח שם ולכן אם לא קלפוה ונתבשל כך אין לחוש כלל עכ"ל ונ"ל דאפי' קליפה א"צ אחר הבישול משא"כ גבי לב לעיל סי' ע"ב וע"ש ס"ק ח':

א

ואם הוא מבושל צריך ס' כנגד הכבד כו'. המחבר סתם הדברים דבכל גוונא דאיכא ס' נגד הכבד הכל שרי דס"ל לקמן סי' צ"ב דלא אמרי' חנ"נ רק בבשר בחלב ולא בשאר איסורין וע"ל סי' ע"ב ס"ק ט"ו:

א

מיהו הכבד עצמה אסורה. מפשט דברי הר"ב משמע דאפי' נמלחה קודם אסורה דהא ארישא קאי דאיירי בנמלחה שהרי היא דבוקה בעוף וכן משמע להדיא בסימני ת"ח כלל כ"ד ד"ג וכ"כ הב"ח אמנם צ"ע בעיקר דין זה לפי שהרב בת"ח שם שכתב שנ"ל להתי' הכבד אפי' לא נמלחה מקודם כשיש ס' מטעם דבשר שנתבשל בלא מליחה דאסו' אפי' יש ס' גופי' חומרא בעלמא הוא וכדלעיל סי' ס"ט סי"א והלכך גבי כבד דבלא"ה רוב הפוסקים הסכימו דאין הכבד נאסר אין להחמיר עכ"ד אלא שכתב אח"כ אבל מצאתי שכ' ר' ירוחם נט"ו דאפילו איכא ס' נגד הכבד מ"מ הכבד אסור כמו גבי לב עכ"ל ואין לזוז מדבריו כי בטלה דעתי נגד דבריו עכ"ל הרב וברבי' ירוחם נתיב ט"ו (אות ח') לא נמצא דבר ואדרבה כתב לשם שמשערינן בכל הכבד כיון שא"א יודעים כמה דם יצא ממנו אע"פ שהכבד מותר כמ"ש שאינו נאסר דומיא דלב (שבשלו) [שמלחו] בלא קריעה שמשערינן בכל הלב אע"פ שהלב מותר כמ"ש בדיני הלב עכ"ל אלא שכתב לשם בסוף האות דתרנגולת שנצלה עם הכבד שלה הכבד אסור ותרנגולת מותרת כי יש בה יותר מס' עכ"ל וא"א לומר שהרב כוון לזה שהרי העתיק לשונו כמו גבי לב ועוד דע"כ אין ראייה מזה דבלא"ה קשה דהא ס"ל לרי"ו דהכבד מותרת שפולטת ואינו בולעת אלא צ"ל דס"ל לרי"ו דבצלי שאני שפולטת דם הרבה וכנוס תחתיה בחלל התרנגולת וחוזר ונבלע בכבד וגם ס"ל כתוס' דפרק כ"ה שהבאתי בס"ק י"ב דלא אמרינן כבולעו כך פולטו בדם כבד (מיהו אנן לא קי"ל כרי"ו בהא אלא כמ"ש הפוסקים והטור בס"ו דנמצא כבד בעוף צלי מותר מטעם דכבכ"פ וכ"כ הב"י בס' ב"ה גם במה שמשמע מדברי רי"ו דתרנגולת יש בה ס' נגד כבדה לא קי"ל כוותיה) וגם ס"ל לרי"ו דלא אמרינן דם מישרק שריק אלא בכבד אע"ג בישרא משא"כ בחלל התרנגולת דלא שריק דלא עדיף מאלו יש גומות בבשר דלא אמרינן מישרק שריק וכמ"ש בס"ס ע"ה בשם הגה"מ ושאר פוסקים וא"כ אין ראיה לדין דהכא וצ"ע:

א

ונמצא בו לב. לכאורה היה נראה מדכתב הר"ב ונמצא בו וכן מדהוצרך לכתוב ובעינן ס' מן העוף בלא המלוי דאיירי אפילו כשאינו דבוק הלב או הכבד בעוף ואפ"ה אינו מצטרף המלוי לבטל בששים וכדעת מהרש"ל וכך הבין העט"ז אבל פשטא דלישנא דדינו כמבושל שכ' הר"ב לא משמע הכי אלא משמע דהוי כנתבשל הכל ביחד וכן משמע באו"ה כלל ט"ז ד"ח ובת"ח כלל כ"ו ד"ב שלא הזכירו שם דבעינן ס' מן העוף בלא המלוי וכן משמע מדברי הר"ב לקמן סי' ע"ז וכמו שיתבאר שם בס"ד וכן בכבד הנמצא בפשטיד"א כתב הר"ב בת"ח כלל כ"ח ד"ב ובהג"ה ס"ס ע"ח דיש לה דין בישול לקדרה בין לקולא בין לחומרא והיינו דאם יש ס' בפשטיד"א הכל שרי מלבד החתיכה שהאיסור דבוק בה וכמו שנתבאר שם ופשטיד"א דומה למילוי ביצים ואדרבה הסמ"ג לאוין קל"ז דף מ"ח ע"ג מחמיר טפי בפשטיד"א מבמלוי ביצים דס"ל התם דבפשטיד"א לא אמרינן כבולעו כך פולטו ובביצים אמרינן כבכ"פ וכן מהרש"ל באו"ש ובספרו דימה דין קמח לביצים (וכן מביא הב"ח על שמו בר"ס ע"ו) וא"כ ה"ה בביצים דאם אין האיסור דבוק מצטרף המלוי ג"כ לבטל וכן בדין דכיון דאמרינן דהביצים כיון שהם נקרשים גורמין דהוי כבישול למה לא יצטרפו גם כן לבטל וכן משמע דעת הב"ח בס"ס ע"ב בזה אלא הר"ב מיירי כאן שנמצא הלב או הכבד דבוק בעוף (וכן נ"ל מוכח מדברי האגודה פכ"ה סי' קכ"א ומדברי המרדכי שם ע"ש תשובת רש"י ומא"ו של מהרי"ל דמיירי בדבוק ולא כמהרש"ל באו"ש ובספרו ע"ש) ולכן בעינן ס' מן העוף בלא המלוי ולא בא הר"ב אלא לאשמועינן דל"ת דבכל צלייה אמרינן כבכ"פ אפילו במלוי ביצים (וכדעת הרמב"ם פ"ו מהמ"א וסמ"ג שם) אלא כיון דמלאוהו בביצים שהם נקרשים לא שייך כבולעו כך פולטו והוי כאלו נתבשל הכל יחד ואגב זה נקט נמי דבעינן ס' מן העוף בלא המלוי כלומר כשהאיסור דבוק בו כדין שאר בישול א"נ אתא לאשמועינן דל"ת כיון דהמלוי גורם דהוי כבישול אם כן נבלע אדרבה מתחלה במלוי ואם כן אף שהאיסור דבוק בעוף יצטרף המלוי קמ"ל:

א

ובעינן ששים מן העוף כו'. אע"ג דאין עוף שהוא ס' נגד הכבד שלו י"ל דמיירי כשהכבד אינה שלימה וכן מ"ש ואם לאו הכל אסור ר"ל דאם אין העוף שלם דאז אפשר דאין בו ס' נגד לבו דאל"כ הא כבר נתבאר בס"ס ע"ב דאין לך עוף שלא יהא בו ס' נגד לבו וק"ל. ונראה מדברי הר"ב דבדאיכא ס' גם המלוי מותר וכן משמע דעתו בת"ח שם להדיא וכן משמע פשטא דמילתא באגודה שם וכן במהרי"ל ובאו"ה שם ואע"פ שדעת מהרש"ל והב"ח אינו כן מ"מ הא בלא"ה הרמב"ם והסמ"ג ס"ל דבביצים נמי אמרינן כבכ"פ:

א

ואם מלאוהו בבשר ואין שם ביצים הנקרשים כו'. משמע דעת הר"ב דאם יש שם ביצים אע"פ שיש שם בשר שלא נמלח לא אמרינן כבכ"פ וכן יתבאר עוד דעת הר"ב בזה בסי' ע"ו:

א

הכבד יש בו ריבוי דם. פי' בגמרא אמרינן א"ל אביי לרב ספרא בעי מינייהו כבדא מה אתון ביה אמר ר' זריקא אנא שלקי ליה לר' אמי ואכל אמר אביי למיסר נפשה לא קא מיבעיא לי כי קא מיבעיא לי למיסר חברתה כו' ולא נפשטה הבעיא ופרש"י דבעיא זו קאי אפילו אחר מליחה אי שרי לבשלה עם שאר בשר מפני שפולטת דם ואע"פ שכולה דם מכל מקום לאחר שפירש אוסרה או לא אבל היא אינה נאסרת מפני שפולטת דם וטרודה לבלוע דם אבל שמנונית וציר מקבלת) ממה שנתבשל עמה ור"ת פירש דלאחר מליחה פשיטא דנחשבת כצלייה ומותרת לבשלה עם בשר רק הבעיא בגמרא קאי אקודם מליחה אם מותרת לבשלה עם בשר כיון דכולה דם והתורה התירה ופסקו כר"ת דאחר מליחה מותר לבשלה אפילו עם בשר רק שאין נוהגין כן לכתחלה אלא בדיעבד שרי וכ' הגהת ש"ד בשם מהרא"י קבלתי שאף בדיעבד אסור ודוקא אי אשתלי ופסק כר"ת לא מהדרינן עובדא ע"כ והביאו דבריו רמ"א בת"ח כלל כ"ד ורש"ל פכ"ה סימן נ"ד אבל בישלו בלא מליחה עם בשר אסור לכ"ע הבשר והקדרה עד שיש ס' נגד הכבד כתוב בטור ומיהו בדיעבד שרי וקשה הא כתב אחר כך דבדיעבד שרי בקדרה לבדו ואפילו בלא נמלחה כמו שכתב בית יוסף ונראה לי דכאן בפלוגתא דר"ת סבירא ליה באמת כן להלכה רק שלא נהגו כן לפסוק בזה כמותו ובזה אם אירע שרב אחד פסק כמותו אע"פ שלא נעשה עדיין יכולים לסמוך עליו ולעשות כן משא"כ למטה אין היתר אלא אם כן נעשה כבר המעשה ובסמוך יתבאר דין בישול בלא בשר:

ב

ואם מנקבה כו'. כתב רש"ל זהו לאותן שסוברים דלצלי אין צריך קריעה שתי וערב אלא מצד החומרא לחוד אבל לבה"ג ודעימיה דס"ל מדינא בעי קריעה שתי וערב אף לצלי אין לשנות ממשמעות הלכה דבעינן קריעה שתי וערב ע"כ וראוי להחמיר עכ"פ לעשות נקבים גם בכבד של עוף כמ"ש הפוסקים בשם הר"ר יונה שצריך לחתוך כל חלק ממנו שתי וערב. ובטור כתוב בשם בעל עיטור דבכבד של עוף קיל טפי לפי המנהג נראה לטעם זה דדי בזה בחתיכה שחותכין המרה משא"כ בבהמה שיש שיעור גדול בין חתיכות המרה לשאר הכבד וכתב דיפה לנקוב בסכין לחומרא האי לחומרא הוא מיותר ונראה דכוון בזה דדוקא במקום שאין הכרח לחתוך שתי וערב שנזכר בגמרא דזה דוקא בצולה ע"מ לבשלו כמ"ש ב"י בסימן זה בשם התוס' ורא"ש אבל באכל צלי א"צ לזה ע"ז אמר דמ"מ יפה לנקבו בסכין שאינו אלא לחומרא משא"כ בצולה לבשלו שמן הדין צריך חתיכה שתי וערב בזה לא מהני נקיבת סכין כדי לפוטרו מחתיכה שתי וערב כנ"ל ברור ונכון כוונתו:

ג

ובדיעבד מותר אם נתבשל לבדו. אבל לא לכתחלה הטעם בסמ"ק דבגמרא ס"ל לחד תנא דאסור כשמבושלת הרבה ואנן אין בקיאין בזה:

ד

ויש מי שאוסר. הרמב"ם ס"ל כן דפוסק כרבנן דר"י בן נורי דהכבד בולעת ג"כ ורוב הפוסקים לא ס"ל כן אלא כר"י בן נורי דאינה בולעת אלא דנוהגין להחמיר כמ"ש רמ"א אחר כך ורש"ל כתב להקל בזה כיון שאין שם בשר רק שצריך להדיח הכבד כיון שהרוטב נאסר ואין אחר המנהג שהעיד עליו רמ"א כלום לשנות אותו ומ"מ נלמד קולא מזה בסעיף ו' ע"ש:

ה

וכן נוהגין כו'. קשה הא לעיל סעיף א' כתב המחבר וצולהו וע"ז כתב רמ"א דיני נקיבת הכבד וחיתוכה משמע דגם בצלי צריך חיתוך וא"ל דהתם מיירי שבא לבשלה אח"כ וכאן מיירי שאוכלה צלי וכן יש חילוק זה בדברי ב"י על מ"ש הטור ולצלותו כו' דהא כתב רמ"א לעיל וכשבא לבשלה אח"כ כו' משמע דקוד' לזה לא איירי מבישול אחר צלייה ותו דא"כ היה לו לרמ"א לכתוב כאן הכי נוהגין לכתחלה אם [אינו] רוצה לבשלה אח"כ ולא לכתוב סתם וצ"ל דלעיל כתב אליבא דדעה ראשונה דהכא דבעי חתיכה אף לצלי ועיין מה שכתבתי שם בשם רש"ל:

ו

אפי' ע"ג בישרא. ולכאורה משמע וכ"ש תחת הבשר וקשה הא תחת הבשר ודאי אסור כיון שמיירי כאן בבשר שלא נמלח כמו שסיים והוי כבשר ע"ג בשר וא"כ יהיה אסור לצלות הכבד שנמלח תחת הבשר שלא נמלח דהא לר"ת הוי הכבד שנמלח כמו בשר שנמלח כמ"ש בסעיף א' וכן עיקר להלכה אלא שאנו מחמירין דלא כוותיה וכאן אמאי יהיה מותר. ובדרישה כ' ע"ז דרמ"א מיירי שהכבד נמלח ולא הודח דעדיין פולט ציר ע"כ ולא נראה להקל גם בזה ולצלותו תחת הבשר שלא נמלח דלא מהני זה אלא במליחה משא"כ בצלייה שיבלע ע"י האש מן האיסור לכתחילה ונראה פשוט דרמ"א לא התיר תחת הבשר אלא מעיקרא אמר שמותר לצלותו עם בשר בשוה ר"ל בשפודין שלנו שאצל האש וע"ז אמר אפי' ע"ג הבשר נמי אבל תחת הבשר פשיטא שאסור:

ז

שלא למלוח כבד אפי' לבדה. בת"ח הטע' בשם מהר"י מולין דהאור חוזר ומבליע הדם שפלט.) ועוד טעם משו' היכירא דאינו דומה לשאר בשר שלא יבואו לבשלו עם בשר:

ח

מיהו הכבד עצמה אסורה. בת"ח כתב דנראה לו להתיר גם הכבד ואע"ג דקי"ל בסי' ס"ט בבשר שלא נמלח ונתבשל עם שאר בשר אע"ג דאיכא ס' נגד אותה חתיכה אסורה מ"מ בכה"ג הכבד שרי דהרי רוב הפוסקים הסכימו דאין הכבד בולעת אלא שאנו מחמירין ותו דאף בשאר חתיכת בשר שלא נמלח ונתבשל חומרא בעלמא הוא לאסור אותה בדאיכא ס' ע"כ בכה"ג יש להתיר גם הכבד כיון דאיכ' ס' אלא שרבינו ירוחם אוסר גם הכבד ע"כ מבטל דעתו נגד רבינו ירוחם ע"כ וכיון שכתבתי בסעיף א' שרש"ל מתיר להלכה למעשה הכבד שנתבשלה לבדה יש לסמוך עליו בזה לכל הפחו' דאין הכבד חוזרת ואוסרת אח"כ דברים אחרים בנתינת טעם דהיא עצמה אינה אסורה כלל מן הדין אלא מצד חומרא והיינו בנתבשלה בלא בשר אבל עם בשר פשיטא שאין לסמוך להקל בזה כנלע"ד:

ט

עוף שמלאוהו כו'. עיין מ"ש מדין זה בסוף סימן ע"ב:

א

(סימן ע"ג סעיף א') הכבד כו' אלא קורעו שתי וערב ומניח חיתוכו למטה וצולהו. ולא דמי למ"ש הג"ה סי' ס"ח ס"א גבי צליית ראש שאין לצלותו שלם אף כשרוצה להניחו אבית השחיטה דחיישי' שמא יתהפך. ש"ה שאם יתהפך יהיה אסור מן הדין. משא"כ הכא לא חיישינן שמא יתהפך השפוד כדחיישינן בסעיף ד' שאני הכא שצולהו עם בשר. אבל הכא אף אם יתהפך דייב דמא שפיר שהרי לדעת הרי"ף והרמב"ם א"צ לצלי חתיכה כלל. כמ"ש הב"י שהרמב"ם מפרש מ"ש בש"ס קורעו שתי וערב לחליטה קאי ועיין שם שהקשה אמאי לא כתב הרמב"ם ש"ו דז"ל בפ"ו מהל' מ"א. הכבד אם חתכה והשליכה לתוך החומץ כו' ה"ז מותרת. ולפענ"ד שהרמב"ם ז"ל ר"ל אם חתכה לשנים. וכה"ג כתבו התוס' ברפ"ז דפסחי' (דף ע"ד) אהא דתניא התם חתכו ונתנו ע"ג גחלים דפירושו שחתכו לגמרי. וכ"כ הרמב"ם פ"י מהל' ק"פ ובכה"ג א"צ ש"ו כמ"ש רמ"א בהג"ה:

ב

(שם סעיף א' בהג"ה ב') נוהגין לאסור הכל. בת"ח כלל כ"ד כתב להתיר הקערה. ובמ"י פי' דהיינו בנמלחה והניח בצ"ע על שהשמיטו בש"ע:

ג

(שם ס"ו בהג"ה) ואם יש ס' בכל הכל שרי מיהו הכבד עצמה אסורה. ונלע"ד דאם נמלחה הכבד תחילה שנתמעט דמה והוי כבשר שלא נמלח כמ"ש הג"ה סעיף ד'. וא"כ ה"ל דין בשר שנתבשל בלא מליחה שנתבאר בסי' ס"ט סי"א דלצורך שרי אף החתיכה עצמה כשיש ס' ע"ש. וה"ה הכא שרי אף הכבד כשיש ס' ומ"ש הג"ה סעיף א' דנוהגין לאסור הכל אפי' נמלחה הכבד קודם בישולה. התם איירי בשאין ס' נגד הכבד מדכתב דנאסר הכל. ולא דמי ללב דאסור הלב אפי' בדאיכא ס' ואפילו נמלח מקודם דהתם איכא דם בעין שנתייבש בחללו כמ"ש הגהת ש"ד וד"מ וט"ז וש"פ. וא"כ כשהכבד דבוק בעוף דמסתמא נמלחה. יש להתיר לצורך אף העוף אם יש ס' בכל הקדירה נגד העוף. ומ"ש לאסור העוף היינו בשלא לצורך: ונ"ל דהחוטין אסורים עם כדי קליפה סביבם כמ"ש בסי' כ"ב וס"ה וע"ב. והפר"ח חולק לגמרי על הג"ה זו ומתיר הכבד כשיש ס' בכל ענין. ולפע"ד כמ"ש:

א

ואם לא עשה כן נוטל הסמפונו' כו'. ועיין בנ"ב מ"ת סי' מ' שנשאל שזה סותר למ"ש בסעיף י"ג די"א דלצלי א"צ חתיכה ומוכח בתוס' דחולין דף קי"א דלפ"ז לא מהני חתיכה לבשל אח"כ והשיב שאין החשש רק משום דם הבלוע בהם ואם רוצה לאכלו רק צלי ליכא חשש דמה שלא שלט כח האש הוא דם שלא פירש עיין שם:

ב

אפילו נמלחה. עבה"ט ועי' בתו"מ ס"ק א' בדין כבד ששרה במים מעל"ע. ועי' בשו"ת שער אפרים שמתיר וכן דעת מו' מאיר שטערין הביאו בח"י. ובמקום שמואל כתב שכן עיקר ודלא כמנ"י בשם הר"ש שפירא וכן במעיל צדקה סי' ל"ה כתב שיש להתיר כפר"ח ודלא כמ"ש באר עשק וצ"צ וחו"י דיש לחוש כ"ש יותר מכ"ד שעות מצומצמות הוא טפי ממבושל ונכנס בגדר שלוק דז"א ע"ש אך אם לא הדיחו הכבד תחלה ואין במים ס' נגד הדם בעין שעליו יש לאוסרה. אבל אם הודחה תחלה או שיש ס' נגד אותו הדם לבד יש לסמוך להקל והכלי שנכבשה יש לאסור בלי ספק אם יש במים ס' נגד הכבד ע"ש:

ג

אפילו ע"ג בשרא. עבה"ט וכ' בהר הכרמל סי' י' כבד שצלאו ע"ג גחלים ונגע בקדירה שיש בה תבשיל רותח ועמד אצל האש ואין ס' בקדירה נגד הכבד יש לאסור דדמים שנבלע דרך הקדירה במאכל אין כח להאש לשאבה ובקדירה רקנית אפשר דמותר כיון שאינו מסתרך במאכל האש שואבו מיד כי כבכ"פ (והיינו כשהקדירה רקנית אצל האש ולא סילקוה מיד אחר הנגיעה ולפענ"ד אסור בזה דגם בבליעת כ"ח א"ל כבכ"פ וגם בכלי מתכות ריקן שצריך ליבון דוקא דהא אף בנגיעה בעלמא מצריכים שישהה על האור עד שיתלבן) וע"ש דנוהגים היתר לצלות כבד בתוך תנור האופה בשעת שבוער רחוק מן האש ואין חוששין מחמת הכבד מתבשל בדם הזב תחתיו ולא להכשיר מקום הזה בתנור והכל מטעם לפי שהאש שואבו ואינו מניחו להבליע ומכלהו ומייבשו ע"ש:

ד

מיהו הכבד עצמה אסורה. עבה"ט וכ' במשנת דר"ע דאף להפר"ח לעיל סי' ס"ט גבי בשר שנתבשל בלא מליח' מצטרף הבשר עצמה ג"כ לס' כאן אינו מצטרף הכבד דהא מדינא דגמר' פולטת ואינה בולעת א"כ הדם היוצא מהכבד אינו חוזר ומתפשט בכבד ואף שאנו אוסרים הכבד עצמה משום דלא בקיאים בין שלוקה ומבושלת היינו לחומרא אבל לקולא לא ע"ש ובמשבצות סי' ס"ט הביא זה בשם גדול וכ' דמשום הא לא איריא די"ל דחלק אחד מס' נשאר בהכבד (עיין לעיל סי' ס"ט ס"ק ג' מ"ש שם) אלא דבלא"ה לא קי"ל כהפר"ח:

א

(סימן ע"ג סעיף ד' בהג"ה) מיהו אם נמלחה כו'. אם נמלח הבשר ונמלחה הכבד ג"כ אם מותר לצלותו ביחד הבשר שנמלח עם הכבד שנמלח או לאו נראה להתיר:

א

(סימן ע"ג סעיף א') ויש מי שאוסר כו'. ש"ך סק"ח משום דאיכא למ"ד בש"ס דשליקה נאסר לפי טעם זה אם שהה כבר במים בלא שאר בשר מעל"ע מותרת דהא כל טעם דאסרינן בבישול משום דלא בקיאין בין שלוק למבושל וכ"ז הוא בנתבשל אבל בנכבש דאז ודאי אינו רק כמבושל שרי והמעיין בב"י בסי' זה בד"ה הכבד שבו רבוי דם יראה דהרמב"ם אוסר מבושל מדינא ולא משום דלא בקיאין ע"ש ומה שהכריחו לומר דר"י ב"ב פליג גם אמבושל דהא פשיטא דבריית' משמע דפליגי בשלוק היינו משום דכל המפרשים מקשים הא אי' כמה משניות במס' תרומת דשלוק טפי קיל ממבושל א"כ צ"ל הא דפליג בנו של ר"י ב"ב אשלוק כמו אמבושל דאוסר ולפ"ז הרמב"ם דס"ל כר"י ב"ב א"כ י"ל דס"ל דגם כבוש אסור אבל מ"מ אדמ"ו אמר דבדיעבד יש לסמוך אהגהת סמ"ק ושאר אחרונים דאינו אסור מדינא אלא שלק אבל מבושל אינו אסור אלא משום דלא בקיאין ומותר בכבוש:

ב

(שם סעיף ד' בהג"ה) אם נמלחה כו'. היינו אפי' על גבי בשר כו' ש"ך ס"ק י"ד לפ"ז מוכח גם לר"ת כו' והא וודאי ליתא כדפרישית כו' ואין זה מוכרח דהא דכ' תוס' דשרי לכתחלה היינו לפי מנהגנו אבל לפי' ר"ת י"ל דלכתחל' אסור וכמ"ש הדרישה ומקרבן פסח אין ראי' דאף למ"ד כבדא עלוי בשרא אסור בדיעבד מ"מ בשר ע"ג בשר אפי' אחד כבר נמלח והודח שרי בדיעבד ואף דלכתחלה אסור מ"מ גבי פסח אבל הטחול שומנא בעלמא הוא והנה לפי שיטת ר"ת דאמר דגם הכבד דינו כשאר בשר ומהני מליחה בה משמע דבטחול אפילו מליחה א"צ דאל"כ מה הפרש בין כבד לטחול ואפשר י"ל דגם ר"ת ס"ל דבטחול צריך מליחה והא דקאמר ה"מ כבדא היינו משום דכבדא צריך החתיכה שתי וערב וחתיכה לתחת אבל טחול א"צ לכל זה רק מליחה לחוד: