שולחן ערוך, יורה דעה ער״ח: דין תפירת ספר תורה. ובו ד' סעיפים: – עם 17 מפרשים

א

דין תפירת ספר תורה. ובו ד' סעיפים:
אין תופרין ספר תורה אלא בגידי בהמה או חיה הטהורים ולא יתפור כל היריעה מראשה לסופה אלא יניח בראשה מעט ובסופ' מעט שלא יהיה תפור וכל השאר יהיה תפור מראש ועד סוף ויתפור מבחוץ (תרומת הדשן סי' נ'):

ב

ישים בספר תורה שני עמודים אחד בראשו ואחד בסופו ומה ששייר גליון בראשו ובסופו יכרוך על העמודים ויתפרנו בגידים וישאר בין העמוד לדף שתי אצבעות. (ובשעת הדחק שאי אפשר לתפרה בגידין אם נתפרה במשי סביב העמודים קורין בה מיהו אם אפשר לתקנה בגידין אע"פ שכבר נתפרה במשי אין קורין בה עד שיתקננה) (ת"ה סי' נ"א):

ג

אם נקרע רוב תפירה שבין יריעה ליריעה ועדיין מחוברות בחמש או שש תפירות של קיימא כשר (שם סימן נ'):

ד

אם יריעה אחת אינה תפורה עמו אפילו היא מונחת עמו אין קורין בו:

א

לסופה. וכ' הב"ח כיון דאינו אלא תקנת חכמים כדי שלא יקרע הס"ת לא מיפסל ס"ת בהכי וכ"כ הר"ן ושאר אחרונים:

ב

בגידים. אבל אסור לדבק היריעות בדבק סביב העמודים כי בימים רבים מתייבש הדבק ומתרפה מעל העמודים כ"כ מהרי"ו ובד"מ מסיים בשמו מיהו בשעת הדחק שרי ולא נמצא כן במהרי"ו שם עכ"ל הש"ך:

ג

במשי. וה"ה בין היריעות כן הוא בת"ה שם ומוכח שם להדיא דכ"ש אם נתפר במשי במקום הקרע שכשר בשעת הדחק עכ"ל נה"כ:

ד

מחוברות. והט"ז חולק ע"ז ופסק דבעינן שיהיה רובו מחובר דוקא (כדי שיהא נקרא הכל ספר א') ובאם לאו אסור לקרות בו (ובנה"כ השיג עליו וכ' שדברי המחבר עיקר ע"ש):

א

ריש מסכת סופרי':

ב

מגיל' דף י"ט ע"ב ומפרש טעמא כדי שלא יקרע:

ג

טור בשם תשו' אביו הרא"ש וכ"כ בסמ"ג והמרדכי וש"פ:

ד

ברייתא ב"ב דף י"ד ע"א:

ה

רמב"ם בפ"ט מהלכות ס"ת:

ו

ת"ה סי' נ':

ז

מימרא דרב שמואל בר נחמני א"ר יונתן וכפי' הרא"ש שם בגיטין דף ס' ע"א:

א

ויתפור מבחוץ. מ"ס פ"ב הלכה י"א וכן בירושלמי שם הל"מ שיהו כותבין בעורות כו' ותופרין בגידין וכשהוא תופר יהא תופר כתפר הזה אלא שפירשו שקאי על ס"ת שנקרע ממש"ש ושם ודובקין בדבק כו' ומ"מ הסכימו שה"ה בכה"ג:

ב

וישאר כו'. כנ"ל סי' רע"ג:

ג

אם כו'. עט"ז:

ד

אם כו'. גטין ס' א' וכפי' הרא"ש בה' ס"ת סט"ז דבלא"ה אפי' אות א' אסור:

א

בגידי. עיין בס' בני יונה שכתב דצ"ע אם מותר ליקח לתפור מגיד הנשה שאינו מותר בפיך ע"ש. ועבה"ט באורח חיים סימן ל"ב ס"ק ס"ט שכתב בשם הלכות קטנות דבני מעים דקים ויבשים כמין חוטים של גידים. גידים גמורים הם ומותר לתפור בהם ספר תורה תו"מ ע"ש ובתשובת נודע ביהודה תניינא חא"ח סימן ב' חלק עליו וע"ש שהעלה שאין לתפור בגידי עוף טהור ע"ש:

ב

יניח בראשה. בס' בני יונה הביא בשם שו"ת אמרי נועם חי"ד סימן א' דגם אותם המניחים מטלית מאחורי התפר לחזק יותר צריכים ג"כ להניח שיור. וא"צ ליקח דבק כשר לאותן המטליות כיון שאין בו חיוב וכל הנעשה לתוספת חיזוק ואינו מן הדין א"צ להיות מן המותר בפיך ע"ש:

ג

סביב העמודים. עיין בדגול מרבבה שתמה על הרמ"א דבתה"ד שם מיירי לענין תפירת היריעות להדדי אבל לענין העמודים אפילו לא נתפרו כלל בהיריעה ואין שם במה לתפור כשר ע"ש וכן השיג עליו בספר בני יונה והעלה דאם הוציאו ס"ת שאין לה עמודים כלל יוציאו אחרת שיש לה עמודים אם נמצא שם אחרת ואם לא נמצא שם אחרת קורין מזו אבל אם יש לה עמודים אלא שלא נתפרו העמודים עם היריעות ומכ"ש אם נתפרו במשי אף שיש שם אחרת שתפורין בגידין אין להוציא אחרת משום פגם הראשונה וכיון שכן פשיטא דס"ת בלי עמודים אסור לאחזה ערום דלא כמו שראיתי נוהגין כל זמן שאין עמודים לס"ת אין חוששין לאחוזה ע"ש [ועיין בתשו' חתם סופר סי' רע"ו ג"כ מענין זה שנשאל מאין הרגילות שנוהגים הסופרים לתפור היריעות בעמודי ס"ת בחתיכות קלף ולא בגידים. והביא שם דברי הדגמ"ר ובני יונה הנ"ל והוסיף להביא ראיה דהעמודים אינם מעכבין ולכן נתפרים אפילו במשי (שהוא דבר טמא שיוצא מהתולעה וכמ"ש רבינו בחיי פ' תרומה) וכתב ומ"מ הואיל ואנו מדמים לא נעשה מעשה לכתחלה לתפרם במשי ואפילו בפשתן אבל לתפרה ברצועות העשויות מקלף שפיר דמי דהא איכא דעת בעל העיטור דס"ל דתופרין לכתחלה תפילין וס"ת בקלף ובש"ע א"ח סימן ל"ב ס"ג סומך עליו בשעת הדחק במקום שאין גידין מצויין לתפור בטאלדארו"ש כו' ונראה דמש"ה נהגו הסופרים לתפור העמודים בטאלדארו"ש להראות הלכה שאין העמודים מעכבים ס"ת וכה"ג כתבו התוספות פרק הקורא עומד והכלל מנהג של ישראל תורה הוא עכ"ד עיין שם]:

ד

מחוברות. עבה"ט בשם ט"ז וכן דעת הבני יונה דבעינן רוב אורך תפר היריעה קיים דהלכה כך היתה להיות היריעות תפורים בגידים ולאו משום חיבור לבד אתיא לן אלא שכן ההלכה לכן בעינן כל התפר או רובו קיים ודלא כנקודות הכסף ע"ש [ועיין בתשובת חתם סופר סימן ער"ה מ"ש בזה]:

א

בראשה מעט. הטעם שאם אינו משייר מהדק בחזקה כשהוא מהדק לס"ת והוא נקרע אבל עכשיו כשהוא מהדקו בכח ומתחיל להתרחב ורוצה להקרע מונע מלהדקו יותר ע"כ לשון רש"י במגילה (דף יט) ומשמע דבדיעבד כשר:

ב

בחמש או שש תפירות. בת"ה סי' נ"א זה לשונו מדאמרינן ס"ת שחסירה אפילו יריעה אחת אין קורין בה ופי' הרא"ש שחיבר כל היריעות של ס"ת ותפרם יחד ונשארה יריעה שלא חיברה עמהם אע"פ שמונחת כאן אסור לקרות בה עד שיהו כולן מחוברין יחד ע"כ משמע קצת דבדיעבד שכבר היו מחוברין כהלכתן ועדיין מחוברים מעט בענין זה שאותן תפירות לענין שבת ושעטנז חשיבה תפירה שרי לקרות בה דלא אסור אלא היכא דמעיקרא חסירה ואינה מחוברת עכ"ל ותמוה לי הרבה דאי מדמי לה לשעטנז אפילו בשתי תפירות סגי כדאיתא בסי' ש' סעיף ב' ועוד קשה לי מתלמוד ערוך בפרק העור והרוטב (חולין ד' קכ"ג) טלית שהתחיל בה לקורעה כיון שנקרע רובה שוב אינה חיבור וטהורה פירש"י שנטמאה ובא לקורעה לבטלה מתורת טלית כו' טהורה מטומאתה הראשונה דומיא דכ"ח דשבירתו מטהרתו עכ"ל וא"כ ה"נ נימא כל שנקרעו רוב התפירות שוב אינם חשובים מחוברים וה"ל חסירה יריעה ומה שהביא מדברי הרא"ש לא ידעתי משם ראיה דלא בא הרא"ש שם למעט אם נעשה מחוברת ואח"כ נפרדה דאינו אוסר אלא בא לפרש דלא נטעה לומר שלגמרי חסירה יריעה אחת אלא הפי' הוא שיש כל היריעות אלא שאחת לא נתחברה בתפירה עמהן ואין הפרש בין תחלה לאחר כך ואין דמיון שעטנז לכאן דהתם בעינן שלא יהיה שום חיבור אפי' במקצת כדאיתא בש"ע ר"ס ש' שצריך שלא יהיה שום צד חיבור בעולם משא"כ כאן דבעינן חיבור שיהיה הכל ספר אחד וכל שנקרע רובו בטל ממנו שם זה ע"כ נלע"ד דאף כאן בעינן שיהיה רובו מחובר הגם שאיני כדאי לחלוק על מהרא"י מ"מ נראה כמו שכתבתי:

א

(שם סעיף ב' בהג"ה) במשי סביב העמודים כו'. וה"ה בין היריעות כן הוא בת"ה שם וכן מוכח שם להדיא דכ"ש אם נתפר במשי במקום הקרע שכשר בשעת הדחק:

א

ולא יתפור כל היריעה כו'. כדי שלא יקרע דכשאינו משייר מהדק בחזקה כשהוא מהדקו לספר תורה והוא נקרע אבל עכשיו כשהוא מהדקו בכח ומתחיל להרחיב ורוצה להקרע מונע מלהדקו יותר. רש"י. וכ' הב"ח כיון דאינו אלא תקנת חכמים כדי שלא יקרע ס"ת בהכי לא מיפסל ס"ת בהכי ע"כ וכ"פ הר"ן ומביאו ב"י ושאר אחרונים:

א

ויתפרנו בגידין. אבל אסור לדבק היריעות בדבק סביב העמודי' כי כשיהיה הדבק ימים רבים הדבק מתייבש ומתרפה מעל העמודים. כ"כ מהרי"ו בדינים והלכות סי' ס"ג ובד"מ מסיים בה בשמו מיהו בשעת הדחק שרי ולא נמצא כן במהרי"ו שם: