שולחן ערוך, יורה דעה ער״ב: דין רוחב הדפין. ובו ד' סעיפים: – עם 17 מפרשים

א

דין רוחב הדפין. ובו ד' סעיפים:
אין עושין ספר תורה לא ארכו יתר על היקפו ולא היקפו יתר על ארכו (פירוש יכוון שיהא חוט המקיף יריעות כל הספר לאחר שיתפור ויגלל ארוך כשיעור ארכו) (טור) וכמה הוא ארכו בגויל ששה טפחים שהם כ"ד אצבעות ברוחב אגודל של יד ובקלף או פחות או יותר והוא שיהא ארכו כהיקפו וכן אם עשה בגויל [פחות] מששה טפחים ומיעט הכתב או יתר על ששה והרחיב בכתב עד שיהיה ארכו כהיקפו הרי זה כמצוה. (והעמוד שבתוך הספר י"א דמצרף להיקף) (טור בשם הרא"ש):

ב

אורך כל שיטה שלשים אותיות כדי לכתוב למשפחותיכם ג' פעמים ולא תהיה קצרה מזה כדי שלא יהא הדף נראה כאגרת ולא ארוכה יותר על זה כדי שלא יהיו עיניו משוטטות בכתב (ל' רמב"ם פ"ז מהלכות ס"ת ד"ד):

ג

אין עושין יריעה פחות מג' דפין ולא יותר על ח' נזדמנה לו יריעה בת ט' דפין לא יחלקנה בענין שיהיו ג' דפין באחת וששה בשניה אלא שיהיו ד' באחת וחמשה בשניה במה דברים אמורים בכל היריעות שבספר חוץ מבאחרונה אבל בסוף הספר אפילו פסוק אחד עושין אותו דף לבדו ותופרים אותו עם שאר יריעות:

ד

כשיגמור את התורה צריך שיגמור באמצע שיטה שבסוף הדף ואם נשאר מן הדף שיטין הרבה מקצר ועולה (ועושה אותיות ארוכות ממטה למעלה כדי שתחזיק תיבה אחת ד' וה' שיטין) (טור) ומתחיל מתחלת השיטה שבסוף הדף ולא יגמור את השיטה ומתכוין עד שיהיה לעיני כל ישראל באמצע שיטה שבסוף הדף:

א

אגודל. כתב הרמב"ם פ"י מהל' ס"ת דין רוחב גודל האמור בכל השיעורים האלו ובשאר שיעורי התורה כולם היא אצבע הבינוני וכבר דקדקנו בשיעורו ומצאנוהו רחב שבע שעורות בינוניות זו בצד זו בדוחק והן באורך שתי שעורות בריוח עכ"ל:

ב

שבתוך. כתב הט"ז שצ"ל בסוף. אבל עמוד הראשון שבתחלתו אין מצטרף ונלמד מחלל הארון ב' טפחים והיינו שהעמוד שבסוף נכלל בחשבון שהוא מוכרח להיות בתוך הספר אחר הגלילה אבל עמוד הראשון היה מונח על הס"ת ואינו נחשב בכלל עובי הס"ת עכ"ל וכתב הש"ך שדעת הרמב"ם דהיקף ששה טפחים בלא העמודים הם וע"ש בנתינת סדר היאך יעשה הרוצה לכתוב ס"ת שיעלה לו ארכו כהיקפו ע"כ:

ג

משוטטות. פירוש כשהשיטות ארוכות טועה בראשי השיטות וכתב הגהת מיי' דשיעור ג"פ למשפחותיכם היינו דוקא בכתיבה דקה אבל בכתיבה גסה הכל לפי הנוי ואין עיניו משוטטות כיון שהכתיבה גסה וכן נוהגין. ש"ך:

ד

פחות. ומבואר בטור שעיקר הנוי הוא משל ד' או ה' אלא שאין איסור אלא בב' או תשעה ומדברי הסמ"ג משמע דאם לא נכתב רק שני דפין ביריעה כשר בדיעבד וכן משמע בהרמב"ם דלא חשיב זה בין הפסולים עכ"ל הט"ז:

ה

פסוק. כתב הש"ך אע"פ שאין בפסוק האחרון תיבות כמנין השיטות יעשה אותיות ארוכות כדי שתחזיק תיבה אחת ד' או ה' שיטין כדי שיסיים בסוף הדף. כ"כ הטור ומשמע הא אם יש הרבה פסוקים יכול לכתוב בכל שיטה תיבה אחת כמנין השיטין מיהו כל זה בסוף התורה כיון שא"א בענין אחר אבל באמצע התורה אין לעשות כן להמשיך האותיות לא לארכן ולא לרחבן אלא יכתוב כהלכתן מיהו אם אירע שהסופר כתב כן לא נפסל בשביל כך עכ"ל:

א

ברייתא ב"ב דף י"ד ע"ח:

ב

לשון הרמב"ם בריש פ"ט מהל' ס"ת מתשובת רבי בבריי' שם ופירש רש"י שם בכתב בינוני:
(°) פי' שבסוף הספר כי הספר היה נגלל מסופו לתחלתו:

ג

ברייתא מנחות דף ל' ע"א:

ד

שם בברייתא:

ה

שם:

ו

לשון הרמב"ם בפ"ז מהלכות ס"ת דין ז' ממסקנת הגמרא שם:

א

שהם כ"ד כו'. כמ"ש בפ"ק דעירובין (יו"ד ב') ובפ"ד דמנחות (מ"א ב') וש"מ:

ב

וכן אם כו'. ממש"ש רב הונא כתב כו':

ג

והעמוד כו'. עתוס' שם ב' ד"ה תרי כו' והרמב"ם חולק והרא"ש מסתפק בזה ע"ש:

ד

כשיגמור כו' ולא יגמור כו'. ז"ש שם באמצע השיטה דוקא (דלא כפירש"י וכ"מ בגמ' שם):

ה

ועושה כו'. עתוס' שם ד"ה פסוק א' כו' וכ"כ הרא"ש וש"פ:

א

לא ארכו. עיין בתשובת פאר הדור להרמב"ם סימן ס"ו איך יהיה עשיית הספר תורה שיהא ארכו כהיקפו לא פחות ולא יותר ע"ש באורך ועיין בספר בני יונה עוד תחבולות למצוא שיהא ארכו כהיקפו:

ב

ששה טפחים. ובדיעבד כשר בפחות. עי' סי' רע"ג ס"ה. ועיין בתשובת רשב"ש סימן שכ"א שכתב דמ"מ אין זה הדר להוציא בצבור לקרות ומה כבוד יתנו לו צבור כי האדם יראה לעינים והדבר הזה אני מניחו לפי ראות עיני חשובי צבור ע"ש ופשוט דה"ה אם ארכו כרחבו אלא שאין בו ששה טפחים כגון שמיעט הכתב אין לקרות בו בצבור לטעם זה:

ג

דמצטרף. עיין בספר בני יונה שהעלה שאין העמוד מצטרף ובעינן שיהא אורך והיקף של הס"ת מגוילים או הקלפים לבד שוים:

ד

פחות מג' דפין. עיין בתשובת גבעת שאול סימן נ"ה בס"ת שנתקלקלו היריעות מאכילת העכברים והגיע החסרון בתוך חמש שיטות באופן שא"א לתקנם כמבואר בסימן ר"פ רק שביריעה אחת לא נתקלקל אלא דף אחד ושני דפין הסמוכים נשארו שלמים והורה שלא להחליף אותם שני דפין ולגנזם בחנם רק אותו דף שנתקלקל דהיינו לעשות דף יותר בהיריעות שיכתוב מחדש ואותן שני דפין יהיו יריעה אחת מתרי טעמי חדא דמה דאין עושין פחות מג' דפין היינו למצוה ולא לעכב ועוד לפי שכתובה בכתיבה גסה ואם היה כותב בכתיבה דקה ובכל שיטה לא יהיה רק שלשים אותיות כמו למשפחותיכם ג"פ היה יכול לעשות מאותן שני דפין ארבעה והא דלא יעשה פחות מג' פירש"י שלא יהיו התפירות מקורבין יותר מדאי א"כ מאי איכפת לן במה דעושה רק שני דפין מכתיבה גסה כיון דאין התפירות מקורבין וע"ש בקונטרס אחרון [ועיין בתשובת חתם סופר סימן רנ"ו]:

ה

מג' דפין. עיין ט"ז סק"ד דבדיעבד אפילו לא נכתב רק שני דפין ביריעה כשר ועיין בתפארת למשה שכתב דאפילו רק דף אחד כשר וכן הורה הלכה למעשה ע"ש וכ"כ בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סימן קע"ט ע"ש פלפול ארוך וכן כתב בתשובת הרשב"ש סוף סימן קכ"ו ע"ש (וכ"כ בתשובת שבות יעקב ח"א סימן פ"א ובתשובת מהר"י מינץ סי' י"ב דאפילו דף א' כשר בדיעבד וכ"ה בתשובת שב יעקב סי' נ"ז. וכתב שם עוד הרב השואל ע"ד שאין בקצת יריעות שיטה פנוי למטה מכתב. לא מצאתי לשיטה זו שום רמז בש"ס ופוסקים. ואף שמנהג ישראל תורה היא מ"מ אין לפסול על מנהגם וקבלתם אף אם לא הניח שיטה פנוי כלל בכל הס"ת כולה בדיעבד ע"ש ונראה שהרב שב יעקב הסכים להשואל בזה מדשתק בזה):

ו

צריך שיגמור באמצע. עיין בתשובת באר שבע סי' ס"ז שכתב דאם לא עשה כן וכתב לעיני כל ישראל בסוף השיטה שבסוף הדף פסולה ע"ש ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סימן קע"ט מ"ש בזה:

א

(סי' רע"ב ט"ז ס"ק ד') קאי גם על סי' זה. בשכנה"ג כתב וז"ל ס"ת שכתב בו לעיני כל ישראל בסוף השיטה שבסוף הדף פסול. באר שבע (דף קי"ב) וע' במהר"י מיליאדי' (סי' ל"ב):

א

בגויל ששה כו'. דהלוחות היו ארכן ורחבן ו' טפחים. מרדכי וסמ"ג:

ב

והעמוד שבסוף הספר י"א כו'. כצ"ל וכן הוא בטור אבל עמוד הראשון שבתחלתו אין מצטרף ונלמד ממה שהיה בארון חלל שני טפחים ששם היתה ספר תורה מונחת דכל שיש בעביו טפח יש בהיקפו ג' והיקף הס"ת היה ו' טפחים נמצא שעובי הספר תורה שני טפחים והיינו עם העמוד שבסוף שהוא מוכרח להיות בתוך הספר אחר הגלילה אבל עמוד הראשון אינו בחשבון כי הספר היה נגלל מסופו לתחילתו כדאמרינן פ"ק דבבא בתרא לפי פי' התוס' וא"כ עמוד הראשון היה מונח על הספר תורה ואינו נחשב בכלל עובי הס"ת:

ג

פחות מג'. בטור כתוב ושיעור אורך היריעה כדי שתכיל ג' מאלו הדפין הא דאמר אורך פירושו רוחב היריעה שהרי השיעור הוא בג' דפין זה אצל זה וקראו אורך לפי שהשורות הם באורך הדף נקראים. רש"ל:

ד

ולא יותר על שמונה. כצ"ל ומבואר בטור שעיקר הנוי הוא משל ד' או חמשה אלא שאין איסור אלא בשנים או תשעה. ובסמ"ג הלכות ספר תורה כתב הך דינא דעושה יריעה בת שלש כו' וכל מה שזכר כאן וסיים עלה וכל זה למצוה אבל לא לעכב ע"כ וכ"כ במרדכי הלכות קטנות. א"כ אם לא נכתב רק שני דפין ביריעה כשר בדיעבד וכן משמע ברמב"ם פ' י' דהלכות ס"ת דלא חשיב זה בין הפסולים ותימה על ב"י ורמ"א שלא הביאו זה ונראה דמה שכ' השו"ע בסי' רע"ג סעיף ה' כל אלו הדברים כו' קאי גם על סי' זה:

ה

מקצר ועולה. פי' שמתיבה אחת עושה שיטה אחת על ידי המשכת האותיות כ"כ נימוקי יוסף:

ו

באמצע השיטה. כי ע"י זה ידעו הכל סיום התורה משא"כ אם גמר השיטה:

א

אגודל כו'. כתב הרמב"ם פ"י מהל' ס"ת דין ט' רוחב גודל האמור בכל השיעורים האלו ובשאר שיעורי תורה כולה הוא אצבע הבינוני וכבר דקדקנו בשיעורו ומצאנוהו רחב שבע שעורו' בינוניות זו בצד זו בדוחק והן באורך שתי שעורות בריוח ע"כ ומביאו המבי"ט ח"ב ס"ס קע"ג דף ס"ט ריש ע"ד וע"ש:

א

י"א כו'. מיהו צריך שיעור לעובי העמוד כדמשמע ברא"ש וטור ודעת הרמב"ם בהלכות ספר תורה דהיקף ו' טפחים בלא עמודיה הם ע"ש שהאריך בנתינת סדר היאך יעשה הרוצה לכתוב ספר תורה שיעלה לו ארכו כהיקפו:

א

למשפחותיכם ג"פ כו'. כתוב בהגהת מיימוני בשם הר"ח דהיינו שיעור טפח וכתבו עוד בשמו דהיינו דוקא בכתיבה דקה אבל בכתיבה גסה הכל לפי הנוי ואפילו יותר מטפח וכ"כ הטור ושאר פוסקים ואין עיניו משוטטות כיון שהכתיבה גסה וכן נוהגין:

א

שלא יהא עיניו משוטטות כו'. כשהשיטות ארוכות וטועה בראשי השיטות:

א

אין עושין יריעה פחות מג' דפין ולא יותר על שמונה. כצ"ל:

א

אפילו פסוק אחד. אע"פ שאין בפסוק האחרון תיבות כמנין השיטות יעשה אותיות ארוכות ממטה למעלה כדי שתחזיק תיבה א' ד' או ה' שיטין כדי שיסיים בסוף הדף. טור. ומשמע הא יש הרבה פסוקים יכול לכתוב בכל שיטה תיבה אחת כמנין השיטין מיהו כל זה בסוף התורה כיון שאי אפשר בענין אחר אבל באמצע התורה אין לעשות כן לא להמשיך האותיות לארכן ולא לרחבן אלא יכתוב כהלכתן וכדלקמן סי' רע"ג מיהו אם אירע שהסופר כתב כן לא נפסל בשביל כך וכן משמע בפרישה: