שולחן ערוך, יורה דעה ל״ט: דיני בדיקת הריאה. ובו כ"ה סעיפים: – עם 17 מפרשים

דיני בדיקת הריאה. ובו כ"ה סעיפים:
אין צריך לבדוק אחר שום טריפות מן הסתם חוץ מן הריאה צריך לבדוק בבהמה וחיה אם יש בה סירכה (ריב"ש ור"י ן' חביב וע"פ) וכל הפורץ גדר לאכול בלא בדיקה ישכנו נחש: הגה ונהגו ג"כ לנפוח כל ריאה אפילו לית בה ריעותא (ש"ד סימן צ"ב ובדיקות וע"פ) ובקצת מקומות מקילין שלא לנפחה רק אם היתה בה סירכא עוברת על ידי משמוש וכן עיקר (רמב"ם פי"א מרדכי וע"פ):

מי שקרע בטן הבהמה וקודם שתבדק הריאה בא כלב או עובד כוכבים ונטלה והלך לו הרי זו מותרת ואין אומרים שמא נקובה או סרוכה היתה: הגה ויש מחמירין אם נאבדה הריאה (בה"ג וראב"ן ור"י הלוי ומרדכי והג"א וע"פ) ואין להתיר רק במקום הפסד גדול או בגדיים וטלאים וחיות שאין סרכות מצויות בהם (טור בשם בעה"ת):

בא עובד כוכבים או ישראל והוציא הריאה קודם שתבדק והרי היא קיימת נופחין אותה:

אונא הסרוכה לאונא או לאומה בין סרוכה מעט בין סרוכה כולה שלא כסדרן טרפה כסדרן כשרה (ר"ן וחידושי רשב"א) אפי' בלא בדיקה (הרא"ש וע"פ) (מיהו אם בדקוה ונמצא שם נקב טריפה) (ב"י) ואין נקרא כסדרן אלא בשתים זו אצל זו מחתוך של זו לחיתוך של זו ואפילו היא באלכסון ואפי' יש בה פלוש אבל מגבה של זו לגבה של זו או אפילו מחיתוך לגב או משפולי לשפולי או משפולי לחתוך או אפילו מחודה של זו לחודה של זו שאצלה או אפילו מחודה של זו לחתוך של זו שאצלה נקרא שלא כסדרן: הגה וי"א דאפילו בכסדרן צריך בדיקה שאין נקב בריאה (סמ"ק והגמ"יי בשם ריצב"א ותוס' בשם ר"ג ועוד גאונים וכל בו) ומאחר שאין אנו בקיאין בבדיקה כ"מ דאיכא ריעותא יש להטריף כל סירכא (הגהות מיימוני וסמ"ק וסמ"ג וכל בו) וי"א להכשירה אם היא מעיקר האונות עד חציין (מהרי"ו) אפילו מפולש וכן נוהגין להכשיר כי האי בכסדרן וכן אם יש כמין קרום בין אונא לאונא או בין אומה לאונא כסדרן יוצא מעיקרו עד אמצעיתו אין להטריף דדרך הוא להמצא כך ואין זה סירכא (סמ"ג והגמ"יי וסמ"ק וכל בו) ואין דרך קרום זה להמצא אלא בין אונא לאונא או בין אונא לאומה אבל לא בשאר מקומות (ב"י וד"מ) ואם נמצא בשאר מקום אינו אלא סרכא וכל מקום שהסרכא כשירה אף אם יש סרכא תלויה גם באותן סרכות והוא נקרא סרכא כפולה כשר (ב"י):

אם נסתפק אם היא בגב או בחיתוך וכשנופחים אותה הרבה נראה שהיא בחיתוך וכשאין נופחין אותה כל כך נראית הסרכא שהיא בחוץ כשרה:

עינוניתא דורדא לכל מקום שתסרך טרפה אפילו לכיס שלה ואפילו כולה נדבקת בו והוא הדין לכל יתרת דכל היכא דסריכא טריפה: הגה מיהו אם הורדא נדבקת למטה בשורש שלה עם הכיס שלה יש להכשיר דהיינו רביתייהו (בית יוסף בשם מהר"י ן' חביב):

אם נסרכה האונה או האומה לגרגרת או לחזה או לשמנונית הלב או לכיסו או לטרפש הלב או לטרפש הכבד או לטרפש העינוניתא שהוא סוף טרפש הלב או לרחם או לאלמע"רא שקורין מול"יגא או לסמפון היורד בין שתי הערוגות (ר"י ן' חביב וד"ע) או לקנה הלב או לשמנוני' הסמפונות או לכבד טריפה ואפילו היא דבוקה לאחת ממקומו' הללו בלי פילוש (שם ושאר אחרונים עב"י): הגה ויש מקילין אם האונות העליונות הסמוכות בגרגרת דבוקות ממש בגרגרת ואין ביניהם חלוק כלל שיוכל להכניס אצבע ביניהם (מרדכי פא"ט בשם ראבי"ה ובה"ג ומהרי"ו ואגודה) וכן אם היו האונות או האומות דבוקים לגמרי מראשן עד סופן לשומן היורד בין האומות (שם ור"ב ור"ח) וכן אם היתה כל הריאה דבוקה בשדרה כי אומרים שדרך רביתייהו בכך ואין זה סרכא (מהרי"ו) ואין להתיר כל זה בלא שאלת חכם ומומחה מורה הוראות ואין ללמוד ממקומות אלו לשאר מקומות שנסרכה שם הריאה כי בשאר מקומות אין חילוק בין דבוק כולו או לאו (ד"ע מב"י):

סירכא היוצאת מהריאה והיא תלויה שאינה דבוקה לשום מקום כשירה ואינה צריכה בדיקה: הגה וסירכא תלויה היוצאת מן הבועה טריפה (ב"י בשם ראב"ד ורוקח ומהרי"ו) מטנרי כשרה (מהרי"ו וע"ל סי' ל"ז ס"ב):

סירכא שהיא ממקום למקום באונה או באומה עצמה דינה כדין סירכה תלויה: הגה ודוקא שאין הסירכא קצרה מבשר הריאה כשנופחין הריאה אבל אם קצרה עד שמכח הסרכא הבשר שתחתיה מקמיט ואינו עולה בנפיחה היטב כשאר הריאה טריפה (מהר"א מפראג ובדיקות האחרונים) וכל סירכא תלויה שעולה גם כן עם נפיחת הריאה או שיש מכה בדופן כנגדה טריפה (בדיקות ישנים):

כל מקום שאסרו סרוכת הריאה אין הפרש בין שתהא הסירכא דקה כחוט השערה בין שתהא עבה וחזקה ורחבה כגודל ולא כאותם שממעכים ביד ואם נתמעכה תולים להקל וכל הנוהג כן כאלו מאכיל טרפות לישראל:

יש מי שכתב שמכניס אצבעו תחת הסירכא ומגביה קצת אם נפסקה מחמת הגבהה כל שהוא סירכא בת יומא היא וכשרה ואין להקל בכך אלא בבהמת ישראל ואין סומכין על קולא זו אלא בבודק כשר וירא את ה' מרבים:

טוב להשקות הבהמה סמוך לשחיטה:

יש מי שאומר שהבודק יכניס ידו בבהמה בזריזות בלא רפיון ידים ואם נתפרקה שום סירכא כשמכניס הבודק ידו מוציא הריאה לחוץ ובודקה אם היא סירכא ימצא ראשה בריאה או בדופן ואם לאו רירא היא וכשירה ואין להקל בכך אלא בבהמת ישראל ואין סומכין על קולא זו אלא בבודק כשר וירא את ה' מרבים: הגה ויש מתירין למשמש בסרכות ולמעך בהם ואומרים שסרכא אם ימעך אדם בה כל היום לא תנתק ולכן כל מקום שיתמעך תולין להקל ואומרים שאינו סרכא אלא ריר בעלמא (מהרי"ו וכל בו) ואע"פ שהוא קולא גדולה כבר נהגו כל בני מדינות אלו ואין למחות בידם מאחר שיש להם על מה שיסמכו ומכ"מ צריך להיות הבודק ירא אלהים שיודע ליזהר למעך בנחת שלא ינתק בכח ויש מקומות שאין נוהגין למעך ולמשמש בסרכות הורדא אם נסרכה למקום אחר וכל מקום שתסרך טריפה (כך שמע וכן נראה מלשון הר"ד ן' חייא שבב"י) ויש מקומות שנהגו להקל גם בזה ולי נראה כסברא הראשונה שלא למעך בורדא ובכל סרכות שהם שלא כסדרן מאחר שסירכא שלא כסדרן טריפה מוזכר בגמ' ואין חולק עליו אין לסמוך אדברי מקילין בענין המעוך והמשמושים (וכ"מ מלשון מהרי"ו שאין חלוק) אבל המנהג בעירנו למשמש ולמעך בכל הסרכות ואין חלוק בין סרכא לסרכא ונכון לחוש למה שכתבתי אם לא בהפסד מרובה עוד נהגו בעירנו להטריף כל סרכות גדיים וטלאים (מצא כתוב) ועגלים הרכים ולא למעך בהם כלל כי יש קבלה בזה להטריף כי הסירכא עדיין רכה ומתנתקת על ידי מיעוך:

בודק שהוציא ידו ואמר טריפה ואח"כ הכניס אחר ידו ולא מצא טריפות הראשון נאמן:

טבח שהכניס ידו ואמר טריפה ואח"כ נתברר שלא נפתח הטרפש ונמצא שהטבח לא נגע בריאה ופתחו הטרפש ובדקוה ולא נמצא בה טריפות מכשירין אותה:

אמר הבודק שלא כסדרן היתה ואחר מכחישו ואומר כסדרן היתה מעמידין הבהמה בחזקת היתר:

הקונה ריאה ואמר שמצא בה סירכא במקום שהיא טריפה והמוכר אומר שהיתה במקום שהיא כשרה כיון שבאו שניהם בבת אחת לבית דין אין כאן עדות והרי זה כבהמה שנאבדה ריאה קודם שנבדקה: הגה וכן במקומות ששוחטין אצל עובד כוכבים והניחו הבהמות אצל עובד כוכבים בין שחיטה לבדיקה אין חוששין שמא העובד כוכבים הכניס ידו ונתק הסרכות דבדיקת ריאה דרבנן וספיקא להקל (רשב"א סימן רצ"ח) מיהו אם טבחים עובדי כוכבים רגילין לעשות כך יש לחוש אפילו בדיעבד ולכתחלה יש ליזהר בכל ענין:

ריאה שנקבה במקום חיתוך האונות בגב האונה כנגד הדופן ודופן סותמתה בסירכא בבשר שבין הצלעות או בבשר ובעצם כשרה אבל אם היא סרוכה לעצם לבדו טריפה וכן הדין בכל השלם שכנגד האונות למעלה עד הערוגה כשרה מפני שהמקום צר ונדחקה לדופן והוא סותמו ונקרא דופן עד החוט שמנקרים מהחזה ומשם ואילך נקרא חזה ואם נסרכה שם טריפה ואם נסרכה על גבי חוט שבחזה דינו כאלו נסרכה בחזה וטריפה: הגה ולדידן אין נפקותא בחילוקים אלו גם בכל החלוקים אשר יתבארו עד סוף הסימן כי כבר נהגו באלו הארצות להטריף הכל ואין לשנות כי מנהג קדמונים הוא באשכנז וצרפת שאנו מבני בניהם ולכן אין להכשיר שום סירכא בריאה אם לא ב' אונות הסרוכות בכסדרן למטה מחציין לצד עיקרן והוא הדין אונה באומה בכסדרה כי האי גוונא וכבר נתבאר שנהגו להקל בסרכא המתנתקת על ידי מעוך ומשמוש:

ודוקא כנגד האונות הוא דמכשרינן אבל שלא כנגד האונות טריפה:

הא דמכשרינן דוקא כשהנקב כנגד הדופן אבל אם ניקבה מבפנים או אפילו בשיפולי ריאה וסרכא יוצאת משם לדופן טריפה ואם סירכא יוצאת משיפולי אונה ומתפשטת על גב האונה ונסרכת לדופן אם רוב הסירכא היא בגב האונא כשרה ואם לאו טריפה:

אם סרכא עולה מן האונה לדופן שבצד האומה טריפה ואם סרכא עולה מהאונה לדופן שכנגד האונה ולדופן שכנגד האומה אזלינן בתר רובא:

אם האומה סרוכה לדופן אם יש מכה בדופן כשרה ואינה צריכה בדיקה ואם אין מכה בדופן טריפה ולא מהניא לה בדיקה ודוקא בסרוכה לדופן מכשירין ע"י מכה אבל אם סרוכה לשאר מקומות כגון חזה וגרגרת ושמנוני' הלב וטרפש וכיוצא בהן אע"פ שיש בהן מכה טריפה ולא מהני לה בדיקה:

מכה זו שאמרו היינו שיש בדופן כעין נגע אבל אם יש בהרות שחורות בלבד אינו סימן מכה ממש ואם נשבר הצלע אף על פי שחזר ונקשר קרינן ביה שפיר מכה:

אם כל הריאה דבוקה לדופן אם אין מכה בדופן טריפה ולא מהני לה בדיקה אפילו אם דבוקה כולה בלא שום פילוש ויש מי שכתב שהמתירה בר נדוי הוא והכלים אסורים (רשב"ץ):

אם האומה והאונה נסרכו בסרכא אחת לדופן אם רוב הסירכא מהאונה כשרה ואם רובה מהאומה טריפה אם אין מכה בדופן וכן אונה הסרוכה בסירכא אחת לחזה ולדופן אזלינן בתר רובא. וכן אומה הסרוכה בסירכא אחת לדופן שיש בו מכה והסירכה במכה וחוצה לה אם רובה במכה כשרה ואם לאו טריפה וכן אם נסרכה האומא בסירכא אחת לטרפש ולמכה שבדופן אם רובה במכה שבדופן כשירה ואם לאו טריפה: הגה ריאה שנמצא עליה כמו כיסוי חלב והוא בשר בלוי קולפין אותו מעליה ואם הריאה תחתיו שלם ויפה כשר מיהו צריך לבדוק הריאה בנפיחה (ב"י ס"ס ל"ח בשם רוקח):

הסתם. דרוב בהמות בחזקת כשירות הן (חוץ מן הריאה שעלולה ליטרף מפני סירכות ושאר טריפות דשכיח בה):

נחש. וכתב בש"ך דמשמע מזה דבדיקה זו הוא מדרבנן (וכ"כ כל האחרונים) מיהו ה"מ היכא דלא אתיליד ריעותא. אבל היכא דאתיליד ריעותא בדיקתה מדאורייתא. מ"כ כשבא השוחט לפתוח חצר הכבד יחתוך נקב קטן סמוך לצלעות ויכניס אצבעו ויבדוק סמוך לנקב באצבעו ואח"כ ירחיב הנקב ויכניס ידו ויבדוק בנחת ולא במהירות:

ריעותא. וכ' בש"ך אבל אי נאבד' בלא ניפוח לכ"ע כשרה כיון דנבדקה ואפי' בבהמה גדולה ודלא כב"ח שכ' דבעל נפש יחמיר לעצמו:

עיקר. וה"ה כל שאר ריעותא ש"ך:

היתה. והטעם דרוב בהמות בחזקת כשרות הם וע"ל בסי' מ"א ס"ס כ"ד וכ' בש"ך אבל אם השליכה או איבדה במזיד נראה דלכ"ע דינה כמו בביטל במזיד איסור מדבריהם שנתבאר לקמן סי' צ"ט ס"ו ש"ך (שאלה. טבח ששחט ויש לו חלב ממנה אם יוכל לכתחלה לומר לעובד כוכבים שיטול הריאה ממנה ולהשליכה לכלבים והבשר ימכור לעובד כוכבים ולסמוך על החזקה דכשרה היתה ולאכול החלב ממנה. נראה דאם יש לו חלב שנחלב תוך ג"י אסור אפי' בדיעבד דחיישינן לסירכא אבל למה שנחלב קודם ג' ימים מותר לעשות כן דהא אף אם נמצא בו סירכא לא אסרינן למפרע אלא ג"י ודוקא שלא נמצא ריעותא בצלעות. אבל אם אחר שזרקו הריאה נמצא בצלעות מכה רבה שנסרכה הריאה בצלעות בכה"ג אסור דהא ודאי מכה ישנה הי'. אכן הכלים שנשתמש בה קודם א"צ לאסור כל שאינן בני יומן. מאחר שאיסור נט"ל דרבנן אין לאסור אלא באיסור ברור כמו בטריפת מן הבטן. תשובת ב"ח שאלה כ"ו):

מחמירין. וכתב בש"ך דלכ"ע בדיקת הריאה אינו אלא מדרבנן והיכא דריאה לפנינו ונבדקה כל ספק שבה תלינן לקולא ומוקמינן לה אחזקת היתר אם נוכל לתלות שנעשה לאחר שחיטה כדלקמן סי' נ' ס"א בהג"ה ולכך כ' רמ"א בצחות לשונו ויש מחמירין ולא כ' ויש אוסרים משום דרצה לומר דהאוסרים לאו מדינא אסרו אלא שחכמים החמירו בדבר כדי לחזק דבריהם (דס"ל כיון שהצריכו חכמים לבדוק אסרו אפי' דיעבד כשלא נבדקה משום דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן דכל א' ישליך הריאה בלא בדיקה):

לאומא. פי' חוט של ריר יוצא מזה ונדבק בזה. וטעם טריפת הסירכא פי' רש"י דאין סירכא בלא נקב שהריאה שואבת כל מיני משקה ונעשה עב בתוכו ויוצא מעט דרך הנקב ונקבה ונעשה קרום וסופו להתפרק והתוס' כתבו אף שאין עכשיו נקב סופו להתפרק ויהא נקב:

בדיקה. והטעם לדעת רש"י אמרינן דאע"פ שיש בו נקב חבירו סותמו ולפי' התוס' אמרינן דבכסדרן אין סופו להתפרק (ועיין פר"ח מה שהביא בשם הררי"ט צהלון):

סירכא. וכ' בט"ז מה שאנו בודקין בנפיחה ושמין רוק על מקום הסירכא וסומכין ע"ז להכשיר היינו לפי שכבר עברה הסירכא ע"י משמוש כמ"ש בסעיף י"ג ממילא לא היה כאן סירכא כלל בזו אנן מצריכין בדיקה לחומרא דאם תבצבץ תהיה טריפה ואם לא תבצבץ כשר מצד הדין כיון שאין סירכא. ומ"ש רמ"א שאין אנו בקיאין בבדיקה היינו בסירכא שאינ' עוברת ע"י משמוש ויש כאן סירכא וטריפה אלא שאתה בא להכשיר מכח הבדיקה שלנו וזה אינו מועיל כיון שאין אנו בקיאין בבדיקה בנפיחה ושמא אם היה מנפח כראוי היה מבצבץ (וכן בכ"מ שצריך בדיקה מן הדין והעיקר ההיתר מחמת הבדיקה אין אנו בקיאין וטריפה וע"ל ס"ק ז') כ"ז נ"ל ברור ודלא כהרבה בודקים שסומכים להתיר גם בספק איסור כיון שאינו מבצבץ והם מאכילי טריפות ולפ"ז הך דבס"ג שהעובד כוכבים נטל הריאה קודם הבדיקה שאנו מתירין ע"י הנפיחה א"כ מאחר שעיקר ההיתר כאן הוא ע"י בדיקה ואין אנו בקיאין יש להטריף וכן בההוא דסי' ל"ו סעיף ב' דנגלדה הריאה שצריכה בדיקה לא מהני לדידן ע"ש שכתבתי בשם נ"ה שחולק עליו בנגלד הריאה דמהני לדידן גם יש להחמיר בההוא דסעיף ג' דלא מהני בדיקה אם לא שיש הפסד מרובה או גדיים וטלאים וכבר הקשה בפרישה על מה שאנו נוהגין לבדוק ברוק ולא מניחין כל הריאה בפושרין והשיב לו הב"ח דהבדיקה שלנו אינו אלא לחומרא:

מפולש. פי' אפי' יש שם חלון (אפי' באלכסון כל שהאלכסון למטה מחציין רש"י) וכ' ט"ז ולאו דוקא עד חציו אלא אפי' אם הולך מהעיקר האונות עד כל צד בין האונות דהיינו עד ראשם כשר בדליכא חלון ומ"ש רמ"א כאן אמצעית שהוא ל' ברור דשם אפי' איכא חלון אין איסור משא"כ למעלה מחציין דשם טריפה כשיש חלון אבל בלא חלון כשר עד למעלה וכן עיקר (ט"ז) ואין חילוק בין אונא לאומא משא"מ למעלה מחציו שם טריפה כשיש חלון אבל בלא חלון כשר עד למעלה:

בכסדרן. וכ' בש"ך דאם עומד כסדרן במקום החיתוך ונפרדו האונות עד שנראה מקום הסירכא משמע מדברי הפוסקים האחרונים דנקרא כסדרן וכשר וכן נוהגין להכשיר עכ"ל:

סירכא. וכ' בט"ז דוקא מעיקרו דאז אינו מפולש אבל אם יש בו חלון טריפה (וכ"כ רש"ל ומהרי"ל) ובנ"ה פוסק אפי' יש חלון בין אונא לאומא כשרה כמ"ש בש"ך ס"ק י"ג וכתב עוד דאין חילוק בין קרום עב או דק וכ' עוד דאם אין בו חלון אפי' נבדקה כולה ביחד מראשו עד סופו ג"כ כשר:

כשר. וכ' הש"ך מיהו אינו כשר אלא כשאין בשר הריאה שתחת הסירכא מקמיט בנפיחה וכמ"ש הרב בהג"ה סעיף ט'. וכ' בט"ז אבל אם גם אותה סירכא נדבקת למקום אחר טריפה ואפי' לאותו אונא עצמה לפי מה שיתבאר בסעיף ט' דזהו לא מיקרי סירכא תלויה ולא מהני בזה מיעוך ומשמוש כיון שבמקום א' יש תרתי לריעותא כנלע"ד עכ"ל (וכ"כ רש"ל והש"ך מכשיר):

כשרה. והטעם איתא בט"ז דאזלינן בתר רוב בהמות שהם כשרות וכיון שיש ספק היאך היתה נפוחה בחיי הבהמה אם הרבה אם מעט מעמידין בחזקת היתר מטעם נשחטה הותרה ועיין בסעיף י"ז (ועיין פר"ח):

שלה. והטעם משום דכלהו לגבי דידה שלא כסדרן הוא:

טריפה. וכ' בש"ך ודוקא יתרת שנמצאת מקמא אבל יתרת בדרי דאונא פשיטא דדין אונא יש לה וכסדרן כשרה וכ' בט"ז מעשה בבהמה שהיתה שמנה ביותר והיה ראש האונות מובלעים בשומן מרוב חלב והפריד רבינו יואל השומן מהאונות ולא היה נשאר שומן בריאה ועלתה בנפיחה והכשיר עכ"ל (ודוקא מקמא אבל יתרת בדרי דאונא פשיטא דדין אונא יש לה ובכסדרן כשירה. וכתב ע"י אם יהיה שני ורדים בשורש א' שאז הדין שהוא כשר אם יהיו נסרכים זה לזה טריפה והטעם דהלב שוכבת על הכיס של הורד ודוחקת על הגנב ומחמת דוחקא מתפרקת הסירכא שביניהם ויהיה מנוקב ועיין בפר"ח מה שמביא בשם ב"י בשם הרמב"ן):

טריפה. ופי' הש"ך דלא מהני בזה בדיקה (וטרפשא דכבדא היינו מה שקורין רויט פלייש):

לאו. וכ' בש"ך מה שכ' הרמ"א דאם היו האונות דבוקים לגמרי לשומן היורד בין האומות דכשר מיירי דוקא כשאין בו חלון מיהו מה שכתב אם הוא דבוק לגרגרת שכשר כל שאינו יכול להכניס אצבע ביניהם צ"ע לדינא כי מדברי המרדכי שהכשיר משמע שלא היה יכול להכניס ביניהם אפי' מחט עכ"ל ועל מה שכ' רמ"א וכן אם היו האונות כו' הקשה ע"י דמשמע דאין חילוק בין צד ימין לצד שמאל ובש"ע ומהרי"ו כתבו אונא עליונה דמשמע דוקא של ימין ולא של שמאל:

בדיקה. והטעם דסירכא תלויה אינה אלא הפשטת ליחות הריאה ולא בא ממקום נקב. (אע"ג דאין סירכא בלא נקב כאן מותר לפי שהסירכא מחמת נקב נסרכת למקום אחר. כתב מהריב"ל ח"ב סי' ע"ב סרכות שנמצאות תלויות בדופן הבהמה ולא נודע אם היו כך מתחלה תלויות או שהיו דבוקות בריאה ואח"כ נעקרו והכשירו דאוקמינן לשוחט אחזקתי' עיין פר"ח סימן קכ"ז וע"ש סימן ל"ז סעיף ב') וכ' בט"ז אע"ג דסיים כאן דאין צריך בדיקה מ"מ לפי מה שכ' הרמ"א דנהגו דבאם יש סירכא עוברת ע"י משמוש נוהגין לנפחה ה"ה בזה דצריך בדיקה דהא חד טעמא הוא דסרכא תלויה וסרכא עוברת שניהם אנו מחזיקין להתפשטות ליחות עכ"ל:

כשירה. וכ' בט"ז דמשמע אתלויה דסמיך ליה קאי אבל בדבוק למקום אחר אין כאן שום קולא משום דהוי תרתי לריעותא ולא מהני שם משמוש ומיעוך כלל ועיין לעיל סי' ל"ז סעיף ב' ונראה דה"ה אם למטה מחציה יצאת מטנרא דלא מקרי תרתי לריעותא אע"פ שנדבקת בשני צדדין וכך יש בהגהות בדיקות להכשיר בזה אפילו יוצאת מבועה ונראה בזה דצריך משמוש כמו בשאר סירכות:

טריפה. וכתב בט"ז מהרש"ל חולק ע"ז וכתב אם היא נסרך באונה או באומ' עצמה לא מקרי סרכא תלויה (והש"ך פוסק כש"ע והך סברא שזכר הרמ"א מבשר הריאה שארוך מן הסרכא אין מזה ראיה כלל דאף אם עכשיו שוה שמא בחייה היתה נפוחה יותר והיתה קצרה. וכתב עוד בט"ז דלפי מה שכ' הרמ"א דצריכה בדיקה אפי' כסדרן ואנן אין בקיאין בבדיקה אם יש סרכא בין חיתוך הערוגה להקנה וכ"ש מחיתוך ערוגה זו לחיתוך ערוגה שאצלה צריך מיעוך ומשמוש בכל סרכא ואם לא יבצבץ אז דוקא כשר אבל אם נסרכא מגב ערוגה זו לגב ערוגה אחרת טריפה בלא בדיקה עכ"ל):

טריפה. והטעם אם היא עולה בנפיחת הריאה דטריפה איתא בש"ך משום דאמרינן דודאי נקבה הריאה ולכן נכנס הרוח לתוך הסרכא ועולה. וסירכא שמתנתקת על ידי נפיחה כתב בתשובת ר"מ אלשק"ר סי' ג' דטריפה ומדמה לה למיעוך ומשמע לדידן דמקילין במיעוך ה"ה בהני נמי כשר. וכתב עוד דבסירכא תלויה תמיד צריכה בדיקה בצלעות (ועיין ע"י):

לישראל. וכתב בט"ז בשם מהרש"ל בענין הנענוע אם יוכל לנענע אף שאינה ניתקת במיעוך היד המנהג להתירה בבהמות ישראל ודוקא בבהמה גסה וכ' בשם מהרי"ל אם מנענע הריאה ונשאר הסירכא בבשר הריאה טריפה משום דאין סירכא בלא נקב אבל נשאר בשומן הלב כשירה ודנין אותה כריר בעלמא וכ' עוד דיכול לנענע אפי' הרבה פעמים ונוהגין לחתוך הכבד קודם הנענוע מיהו הדבר פשוט שאין אנו בקיאין בזה ע"כ אל יסמוך אדם ע"ז רק חכם גדול (והש"ך העיד דאנן לא נהיגין כלל לנענע):

לשחיטה. והטעם איתא בש"ך דבהמה שלא הושקתה מים קודם לשחיטה כולה מלאה סרכות דקות וקשות והוא מש"ס דביצה דף מ':

בזריזות. וכ' מהרש"ל מ"ש המחבר להכניס ידו בזריזות וכו' אדרבה בכל נוסחי הלכות בדיקה כ' יכניס ידו בנחת וז"ל כשבא לבדוק יחתוך בחצר הכבד ויזהר לחתוך בנחת ולהטות ידו לצד הצלעות שלא יחתוך לצד חלל הגוף וכשיכניס ידו לפנים יוליכנה בנחת בין הערוגות לצלעות עכ"ל:

בעלמא. וכ' בש"ך מיהו אחר המיעוך צריך לבדוק ברוק או פושרים לראות אם אינו מבצבץ (אחרונים):

בכח. וכ' בדרכי משה שאין למעך ע"י עפר וחול והעושה כן כאילו מאכיל טריפות לישראל וכתב מהרש"ל שמעתי שבמקצת קהלות שאינן בני תורה לוקחין סמרטוט עבה וממעכין בו בודאי אנשים כאלו מאכילים טרפות לישראל וראוי להזהיר הטבחים שלא ימעכו כ"כ בחזקה אלא לגלגל בין האצבעות וכ' הט"ז וראיתי עוד לאיזה בודקים אינם נזהרים למעך בנחת וסומכים על נפיחת הריאה והם מאכילים טרפות דודאי בכל סרכא גמורה אין מועיל ניפוח עכ"ל:

טריפה. והטעם משום דהוי שלא כסדרן:

לסרכא. וכ' בט"ז דאפ"ה אין למעך ולמשמש בסרכא דבוקה היוצאת מבועה או מטנרי וכמ"ש סי' ל"ז ס"ב ובסי' זה ס"ט (וכן בכל ב' לריעותא):

מרובה. וכ' הב"ח ונוהגין להתיר אפילו שלא במקום הפסד מרובה והנח לישראל מוטב שיהיו שוגגים כו' (וה"ה גנב שנסרך לכיס שלו ממעכין כנהוג) (ע"י) (וכ' בס' של"ה דף ע"ד וז"ל ואתם בני יצ"ו הנני מצוה שלא תאכלו בשר הנכשר מהמיעוך במקום שהיה מטריפה הסרכא מצד הדין ולא תקנו בשר מהטבח עד שתדרשו את זה ויושבי א"י וכל תפוצות ישראל היושבים במלכות התוגר מטריפים עכ"ל):

מיעוך. כ' הב"ח נראה בעיני דדוקא בעגלים הרכים דהיינו שהוא תוך שנתו והוא יונק וכו' אבל גדיים וטלאים אע"פ שאינו יונק כל שהוא נקרא בשם גדי וטלה בלשון בני אדם דינו שלא למעך בהם (ש"ך). ועיין פר"ח שחולק שוחט ששחט ובדק והכשיר ד' עגלים ובעגל שבדק ראשון נמצא אחריו סרכא ע"י בודק אחר וכאשר שאל את פי השוחט הודה ששגגה היה בידו שלא הרגיש בסירכא יש להטריף שאר עגלים שבדק אח"כ (לה"ק בשם צ"צ ע"ש ועיין ת' עה"ג שאלה כ"ד דנראה דצידד להקל). כ' ע"י שקצת מקומות אינם ממעכין גדיים וטלאים עד ט"ו באב ובקצת מקומות עד ר"ה. (ובה"י כ' ג"כ עד ר"ה המה נידונים כקטנים ומכאן ואילך ממעכין כמו בגדולים):

נאמן. דשמא השני העבירה כשהכניס ידו בחוזק או הראשון העבירה בהוצאת ידו ועד א' נאמן באיסורין בדבר המסור בידו וכ' בד"מ ואפילו לדידן דמתירים כל הסרכות הנימוחים ע"י משמוש מ"מ טריפה דדילמא העביר בחוזק. (וכ"פ רש"ל ועיין כנה"ג):

היתה. ומיירי שבאו שניהם בבת א' לב"ד כמו בסעיף שאח"ז. ש"ך:

היתר. הטעם שאמרי' נשחטה הותרה ומ"ש בסעיף הקודם טבח שהכניס ידו וכו' מכשירין אותה נראה שזה מיירי שהטבח אומר בפי' שבריאה מצא טריפות אבל אם אמר סתם טריפה יכול לומר שמצא איזה נקב בחצר הכבד מה שלא מצא השני כי אין חיוב על הבודק לבדוק אח"ז ואפי' אם אומר חפשתי בחצר הכבד ולא ראיתי שם נקב לא ראיתי אינו ראיה דאפשר שהראשון ראה מה שלא ראה זה איזה נקב קטן עכ"ל הט"ז:

שנבדקה. וכ' מהרש"ל ולדידן דאסרינן בנאבדה הריאה קודם בדיקה גם בזה אסורה (אפי' בהפ"מ). ולקונה ודאי אסור לכ"ע דשוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא ואם הקונה לא הוציא המעות עדיין אין מוציאין ממנו (ל"ח). אבל הט"ז והש"ך חולקים עליו וס"ל דבזה כ"ע מודו דכשר ע"ש מה שמחלקים בין דין זה לנאבדה הריאה וכתב הט"ז ומ"מ מ"ש לעיל בס"ס א' בשם רש"ל ביש הכחשה אם שחט כהוגן שאסור אינו ענין לזה דהתם אמרינן בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך שנשחטה כהוגן והתם הספק בגוף השחיטה כנ"ל ברור עכ"ל:

בדיעבר. והטעם כיון שהניחו אצל העובד כוכבים שרגיל לעשות כך הוי כמזיד. ש"ך:

ומשמוש. כ' הש"ך וכן כל הסרכות שנתבארו בסי' זה בכולן נוהגים למעך וזה הכלל נקוט בידך כל סרכות שבעולם נוהגין למעך ולבדוק אח"כ אם עולה בנפיחה חוץ מכסדרן דהיינו מחיתוך לחיתוך למטה מחציין לצד עיקרן וסירכא תלויה ודבוקה בגרגרת או בסמפון השומן או בשדרה בענין שנתבאר בס"ד דכשר וכן אם הוורדא נדבקה למטה בשורש שלה בסעיף ג' כל אלו כשרים בלא מיעוך ובלא שום בדיקה מטעם דהיינו רביתייהו כך נוהגין בארצות האלו וכן הוא בדברי האחרונים (ופר"ח כ' אנו אין נוהגין למעך. ובכסדרן מכשרינן בכל גוונא אף למעלה מחציין וכן דבוקה בשדרה גם ורדא נדבקה בשורש שלה מכשרינן אבל דבוק בגרגרת או בשומן הסמפון מטריפין עכ"ל. וע"י כ' חלילה למעך או למשמש במקום ב' לריעותא. ועיין בב"י שכ' שאם הבהמה שמנה והשמנונית תולה מן החזה על הדופן ונסרך שם כשרה). והט"ז כ' דאין למעך בסירכא דבוקה היוצאת מבועה או מטינרי וכ' עוד שראה מעשה בטבח א' מומחה שהיה עצם א' דק וארוך קצת מונח על הריאה מבחוץ ונדבק בעורה לרחבה וקלף אותו ממנה ונפח בה ולא היה מבצבץ והכשירה מטעם שהבודקים אומרים שמצלעות הבהמה נקלף ונדבק בריאה תחת הצלעות ול"נ דטריפה כיון שאפשר לו לנקוב הריאה בעי בדיקה מדין הש"ס כמו בריאה שהרגיש בה מחט בסימן ל"ו סט"ז ואין אנו בקיאין בבדיקה כמ"ש רמ"א בסי' זה ס"ד ותו דיש לחוש שמא ניקב גם במקום אחר וכן שמעתי ממהר"ם יפה ז"ל עכ"ל (ופר"ח מכשיר דמסתמא אינו אלא מצלעות הבהמה. אם נמצא ע"ג הריאה שומים שקורין ווארצלי"ן צריך לקלוף מן הריאה בנחת ובאם שיהי' הריאה יפה ושלימה תחת הווארצלי"ן כשר. ע"י):

טריפה. כ' הט"ז מ"כ אם סירכא תלויה יוצאה בשפולי אומה ובסוף הסירכא עבה ותלוי בה כמין כפתור ונראה כבועה מליאה מוגלא אפ"ה נראה דכשר דהתפשטות ליחה היא ומ"מ בדיקה בעי עכ"ל ואני אומר דהוי בועה בשיפולי עכ"ל הט"ז (ופר"ח סי' ל"ז ס"ק כ"ג חולק על ט"ז וכן הש"ך בנה"כ ע"ש):

בנפיחה. כ' הט"ז שמעתי שמורה אח' הטריף בריאה שנמצא בה בשר בלוי וקלפוה והיה תחתיו כמו צלקת דהיינו קמטים מטעם זה שהבין דכל שאינו יפה טריפה אע"פ שאין טריפה בלא"ה ולא נהירא כלל דאין לנו להוסיף על הטריפות ומעולם לא נתכוין הרוקח על איסור זה וכו' וע"ל סי' ל"ה ס"ח מ"ש בשם מהרש"ל (ועיין בפר"ח ריאה שחסרה בגב האומה כמו סדק והעור והבשר קיים וכנגדו בדופן נראה שהצלע היה נשבר ונתרפא הוי ריעותא וטרפה. תשוב' ב"ח סי' ק"ל. כ' הרדב"ז מי שאינו אוכל מנפוחה שנתארח בבית שאוכל מנפוחה א"צ לחוש לגיעולי כלים):

רש"י בחולין ריש דף י"ב אהא דאמר רבנן זיל בתר רובא וכ"פ הרשב"א בת"ה:

לשון הרמב"ם פי"א מה"ש וכ"כ רש"י שם מהא דרב הונא שם דף ט' וכ"כ הרא"ש ובעל העיטור והר"ן והרשב"א בת"ה וע"פ:

הרמב"ם שם:

מימרא דרבא שם דף מ"ז
(°) פירש"י מפני שאין סירכא בלא נקב וכו' ויוצא מעט מעט דרך הנקב ונעשה קרום אע"פ שסותם הנקב קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום דסופו ליסתר אבל כשהיא סרוכה כסדרן חברתה סותמת' ומגינה על הנקב והקרום הולך וחזק והתוס' פי' דהסירכא רגילה לבא בריאה בלא נקב מתוך שהיא שואבת כל משקה והא דטריפ' שלא כסדרן היינו משום שסופה להתפרק וחשוב' כנקבה כיון שסופה לינקב וכתב הב"י שכן נראה דעת הרמב"ם שם:

לשון הטור בשם כל שאר פוסקים:

שם בשם הגאונים וכהרה"פ:

תשובת הרשב"א (סי' קע"ד):

רש"י ותו' והרא"ש אמימרא דרבא שם דף מ"ו:

הרמב"ם שם וש"פ:

בעל העיטור וכ"נ: הטור:

אורחות חיים:

טור וכ"כ הרמב"ם שם והרשב"א בת"ה:

העיטור ורבינו ירוחם:

פי' רבינו ירוחם מוליגא ובלשון אשכנז גראשיצא
(°) פירוש דרך נקב שהיה בטרפש תשובת הרמב"ן סי' קס"ב:

רמב"ם שם והרא"ש ורבינו ירוחם כתבו דאפילו לדעת האומרים שאין סירכה בלא נקב לפי שהסירכא הבאה מחמת נקב מחמת המשקה היוצא דרך הנקב הוא נעשה עב וחזק ונסרך אל המקום אשר יפגע בו אבל סירכא התלויה אינה אלא התפשטות לחות הריאה ואינה באה ממקום הנקב ולדעת התוספות לא חיישינן דלמא סרוכה היתה למקום אחר ונתפרקה דאם איתא באותה שעה היתה ניקבה:

הרשב"א והר"ן:

כל בו לדעת התוס' (ומ"כ בשם בעל המכתם ומהרי"ו) דכיון ששני ראשיה במקום אחד אינה עשויה להתפרק ולדעת רש"י כיון שנדבקה באונה עצמה הא ודאי אינה סירכא אלא התפשטות לחות הריאה:

טור בשם הרשב"א.

כל בו בשם ה"ר יצחק הלבן:

דעת הרב בית יוסף:

שם בכל בו כי הבהמה שלא הושקתה מים סמוך לשחיטה כולה מליאה סירכות דקות:

שם בשם ה"ר שמחה מויטרי:

דעת הרב בית יוסף:

תשובת הרא"ש כלל כ' סי' כ' ורבינו ירוחם:

תשובת הריב"ש סי' תצ"ח:

הרשב"ץ:

שם:

מימרא דרב יוסף בר מניומי וכו' חולין דף מ"ח:

טור בשם הרמב"ם שאביו מן האוסרים והוא מן המתירין בפרק י"א מה"ש וכ"נ דעת הרשב"א שמתיר:

הרא"ש שם:

בבדיקות אשכנזים:

ב"י ומלשון העיטור שהביא הטור:

הרא"ש שם:

טור בשם הרשב"א:

ב"י מדברי בעל העיטור שהביא הטור:

טור בשם אביו הרא"ש (והר"ן וכל בו בשם הרי"ף):

ב"י מדברי בעל העיטור שהביא הטור:

מימרא דרב יוסף בר מניומי וכרבי שם דף מ"ח וכדמפרש רבא שם.

טור בשם הרמב"ם שם ובשם אביו הרא"ש (ורבינו ירוחם והר"ד ן' יחייא):

שם בשם תשו' אביו הרא"ש:

טור וכמו שפי' הב"י שם:

שם בשם בעל העיטור (וכ"פ הר"ד ן' יחייא):

בעל העיטור וכתבו רבינו ירוחם:

א"צ לבדוק כו'. ערש"י י"ב א' ד"ה פסח כו' וכ"מ שם נ"א נ"ו דבנפלה וכיוצא הוא דצריכה בדיקה הלא"ה לא ושם בההוא אימרתא דא"צ בדיקת חוט השדדה:

חוץ כו'. כמ"ש בפ"ג די"ט (כ"ה ב') נטיעה מקטע רגליהון דקצבים כו' ובירושלמי שם ר' יודן בעי דמאי מדבריהם ראיית טריפה מדבריהם כמ"ד רואין את הטריפה בי"ט דכוותה כו' וע"כ בכה"ג דאי בודאי טריפה אין זה מדבריהם ובתנחומא אר"י בן פדיה מי יגלה עפר מעיניך אדה"ר שאתה כו' אדם מישראל לוקח בהמה שה או כבש ושוחט ומפשיט בודק בריאה כו' והטעם דמיעוט דשכיח הוא וכמש"ל סי' א' ס"א:

והיה. דעיקר טריפות בהיה כתיב כמש"ש ע"א א' בהמה בכלל חיה מנלן כו' ומהאי קרא נפקא לן הטריפות ברפ"ג וע"ל סי' כ"ח ס"כ:

(ליקוט) ובקצת כו'. כדינא דגמ' דא"צ דלא כי"א שצריך וראיה ממש"ש מ"ח ב' במחטא דאשתכח בחיתוכא כו' דלמא אי הוה ריאה קמן מינקבא אלמא דלא נפחוה. מרדכי סי' תתקנ"א (ע"כ):

וכן עיקר. וכן משמע שם מ"ז ב' אטום כו' ריאה דאוושא כו' הלא"ה לא נפחינן.

מי שקרע כו'. כמ"ש (ט' א' ופ"ג די"ט) בהמה כו' נשחטה כו' וכמ"ש שם (י"א א') מנלן דאזלינן בתר רובא מעגלה ערופה ופרה אדומה ושעיר המשתלח ובירושלמי פ"ג די"ט באו זאבים ונטלו בני מעים ואכלום כשרה וחש לומר שמא ניקבה הריאה (כ"ה גירסת הראשונים בהירושלמי) חזקת בני מעים כשרים וכ"ה בפ"ט דברכות כמש"ל בסי"ט (בס"ק ד') ובפ"ג די"ט (כ"ה א') הפשט וניתוח כו' והאנן לא תנן הכי כו' ובחולין מ"ט א' דהא תלינן בזאב אלמא אפי' בריאה תלינן [והוא גרע מנאבדה וערשב"א שם בארוכה] ותמה רש"י ז"ל אתמול אכלנו מחלבה עכשיו חיישינן לטריפה:
(ליקוט) מי כו'. כמש"ש מע"ע ופרה אדומה ושעיר המשתלח דלא איבדיק אפי' בריאה ובפג"ה (צ"ה ב') זיל שקול דהתירא שכיח כו' ולא חיישינן לטריפת הריאה ובפ' א"צ (ביצה כ"ה א') למדה תורה ד"א כו'. מרדכי פ"א (ע"כ):

ויש מחמירין כו'. כמו דמסקינן שם י"ב א' היכא דאפשר כו' הלכך בשאר י"ח טרפות דלא אפשר לא אפשר אבל בריאה דאפשר למיבדק לא סמכינן ארובה. ראב"ן:

או לאומא. כן הסכים רש"י כיון דטעם משום רביתייהו ל"ש ע"ש ורבא אמר אוני לרבותא דעיקר מילתא אסורא אתא לאשמעינן:

בין כו'. ר"ן דלא כיש מחלקין ע"ש:

אפי' כו'. ר"ה גאון ממ"ש היינו רביתייהו:
(ליקוט) אפי' בלא בדיקה. ערא"ש שם בארוכה וכ"ז האריכות כשיטתו שמפרש שם כפירש"י דכל סירכא מחמת נקב אבל לפי' תוס' שם ודאי א"צ בדיקה וכ"כ מרדכי וכ"ה בתוס' שם בד"ה היינו כו' ומתוך הלכות טריפות של ר"ג כו' והוא מ"ש בהג"ה וי"א כו' שהיא דעת הגאונים אבל הרא"ש וש"פ הסכימו לדעת ר"ה גאון ורמב"ן דא"צ (ע"כ):

ואין נקרא כו'. כ"כ הגאונים וז"ש היינו רביתייהו מחיתוך לחיתוך ועבר"ן ורא"ש:

וי"א דאפי'. מדקאמר ל"ל בדיקותא משמע דסיפא בדיקה מיהא צריך. וסברא הראשונה ס"ל דלהכי קאמר ל"ל בדיקותא לאשמעינן דאין טרפות הסרכא מחמת עצמה אלא מחמת נקב שבריאה:
(ליקוט) אפי' בלא בדיקה. וי"א דאפילו בכסדרן כו'. פלוגתייהו תליא בפלוגתת רש"י ותוס' דלטעם רש"י דאין סירכא בלא נקב אלא כאן מגינות צריך בדיקה אם נסתם היטב וכן פי' ר"ג מ"ה וכ"כ בתשובת הגאונים אבל לפי' תוס' שהיא בלא נקב אלא שסופו לפסוק משא"כ כה"ג א"צ בדיקה. סה"ת ועתוס' מ"ו ב' ד"ה היינו רביתייהו כו' (ע"כ):

אפילו מפולש. תוס' שם ד"ה אבל כסדרן כו'

אם נסתפק כו'. דנשחטה בחזקת כו' ואזלינן בתר רוב בהמות דכשרות. שם:

עינוניתא כו'. דכולהו לגבה שלא כסדרן נינהו. דש"י. והוא הטעם ליתרת וז"ש מיהו כו':

אם נסרכת כו'. כנ"ל בסעיף שקדם:

ויש מקילין כו'. דהיינו רביתייתו כנ"ל:

סירכא היוצא' כו'. לפי' תוס' שאיסור הסירכא שסופה להתפרק שלא כסידרן משא"כ בתלויה ואף לדעת רש"י כ' דבכה"ג הוא בלא נקב עש"ך:

(ליקוט) וא"צ בדיקה. הרמב"ם והרמב"ן ובע"ה וחכמי לוניל כתבו דצריכה בדיקה וכ' בת"ה ל"ה א' ובמקומינו נהגו היתר ואפילו שלא בבדיקה וכן נ"ל וכדעת האומר שיש סירכא בלא נקב וכמ"ש למעלה וכיון שכן למה אנו חוששין לה כיון דליכא ריעותא כלל וכמש"ש דכ"ע ספק על כו' איהו כו' וכ"ש כה"ג וע"ש ל"ד א' ב' שהסכים לדעת תוס' מ"ז א' ד"ה היינו כו' וכ' שבנוסחות ישנות כ' שם מ"ח א' אי מינקב האי כו' ולא אי אינקב (ע"כ):

סירכא שהיא כו'. ג"כ לדעת התוס' שסופה להתפרק משא"כ כה"ג ועש"ך שיישב ג"כ לדעת רש"י אבל עיקרן של ב' סעיפים אלו לדעת תוס':

ודוקא כו' אבל כו'. שסופה להתפרק שבחייה נפוחה היא:

וכל כו'. שמחמת נקב עולה:

או כו'. דודאי ניתקה משם:

טוב כו'. כמ"ש בסוף י"ט ל"ל משקין כו' וכפי' הרי"ף שם דאי איכא סירכא משתמטא וכ"כ הרמב"ם שם בפי' ואם יש שם סירכא חלושה נשמטת.

יש מי כו'. מהנ"ל דאי כו' משתמטא וכן מ"ש בהג"ה למעך ומפרש מ"ש בגמ' משום סירכא דמשכא ר"ל רירין הנמשכין ואלו ניתקין ע"י הכנסת ידו או מיעוך:

(ליקוט) ויש מתירין למשמש כו'. אבל הרשב"א בתשובה סי' ש"ד כתב על זה שכל טבח שעושה כזה מסלקין אותו [וכ' שם לפי שזה הענין לא מצאנוהו בשום מקום בתלמוד ולא ידענו לו עיקר וכי אין סירכא אלא אם היא כעבות העגלה שמושכין בה ואינה יכולה להנתק או איזה שיעור נקבע בדבר יש משמוש אצבעות שאפי' הריאה והקנוקנות ימחו בכך סוף דבר אל תשמעו להקל בדבר זה בשום צד כלל] וע"ל ס"י (ע"כ):

בודק כו'. עט"ז:

טבח כו'. אע"ג דע"א נאמן באיסורין מ"מ כיון שבטעות היתה אין בדבריו כלום דאף חכם שהורה לאיסור אם טעה אינו כלום כמ"ש בפ"ד דסנהדרין ל"ג א' כיון דאלו הוי פרה דינך כו' ועתוס' בנדה כ' ב' ד"ה אגמריה ובחולין מ"ד ב' ד"ה היכי כו' ובפ"ב דכתובות (כ"ב א') אמרה א"א אני וחזרה ואמרה פנויה אני נאמנת אם נתנה אמתלא לדבריה וכן אמרה טמאה כו' וכ"ש כאן שהאמתלא גלויה:

אמר הבודק כו'. כמ"ש ביבמות ל' ב' אמר רבה אשה כו' ושם ל"א א' ומתני' דהכא בכת אחת כו' וה"ה כאן דנשחטה בחזקת כו' ועתוס' שם ד"ה אשה:

כיון שבאו כו'. לאפוקי אם הקונה בא קודם כמ"ש שם קי"ז ב' כ"מ שהאמינה כו':

דבדיקת ריאה כו'. כמ"ש בירושלמי דפ"ג די"ט כנ"ל (בס"ק ב'):

בגב האונות. לאפוקי ניקבה מבפנים דלאו היינו רביתייהו כמ"ש בס"כ:

בסירכא. כפירש"י דמ"ש דסביך היינו סריך ול"ק אלא דבבישרא דוקא לאפוקי בעצם וע"ש בד"ה התם ובד"ה דסביך כו':

ולדידן כו' גם כו'. תוס' שם ד"ה רב נחמיה כו':

הא כו'. דלאו רביתייהו כנ"ל:

ואם כו'. הכלל בזה עד סוף הסימן דכל שרובו נסתם לא מיפרקא:

אם האומה כו'. כפי' הר"ן דמ"ש שם היכי עבדינן קאי אכ"מ דאתמר חוששין לר"נ אהעלתה צמחים ולאבימי אשניהם ורב נחמיה קאי לקולא אליכא מכה בדופן ולענין פלוגתא דר"נ ואבימי פסק כאבימי להחמיר בשל תורה וכן פלוגתא דרבא ורב נחמיה כרבא וז"ש ברישא וא"צ בדיקה אליבא דכ"ע ובסיפא טריפה ולא מהניא כו' דלא כר' נחמיה וכן לא חילקו בין העלתה כו' כנ"ל.
(ליקוט) אם כו'. עמש"ש אבל לשיטת התוס' שם ד"ה מייתינן כו' וד"ה ר"נ כו' אינו כשר אלא בלא העלתה צמחים ואיכא ריעותא בדופן וע"י בדיקה. ובת"ה לשיטת רש"י פי' דמ"ש היכי עבדינן קאי אשניהם ואפי' העלתה צמחים ומ"ש ואי לא מחמת כו' היינו דצריך בדיקה ול"ג ואע"ג דלא קא מפקא זיקא ור"נ בדק כו' מחמיר אפי' איכא רעותא בדופן ולענין הלכה בש"ת הלך אחר המחמיר וקי"ל כר' נחמיה והלכך אין חילוק אי איכא ריעותא או לא בין העלתה צמחים או לא לעולם ע"י בדיקה כשרה ואי לא טרפה. והרז"ה והרמב"ם ור"ת פי' דמ"ש ואי לא כו' וטרפה היינו ספק טרפה וכמש"ש מ"ד ב' ורב נחמיה ל"פ ארבא אלא לפרושי קא אתי והלכך באיכא רעותא כשרה בלא בדיקה ואי ליכא כשרה בבדיקה ובשניהם אין חילוק בין העלתה צמחים או לא. והרי"ף גרס ואע"ג דלא מפקא זיקא ולא הביא דברי ר' נחמיה דס"ל דקאי אליבא מכח בדופן ולקולא פליג ופסק לחומרא כרבא ולשיטתו באיכא ריעותא כשרה ע"י בדיקה ואי ליכא ריעותא לא מהני בדיקה ואין חילוק בין העלתה צמחים או לא וכן לכל השיטות דלא כתוס' הנ"ל ד"ה מייתינן כו' ועעת"ה ל"ח א' ב': אבל אם סרוכה כו'. ת"ה שם בשם הרמב"ן וכתב שם דהרז"ה והראב"ד ס"ל דה"ה בכל המקומות אבל הוא הסכים לדעת הרמב"ן כתב וכן נהגו כו' (ע"כ):

ריאה שנמצא כו'. כמ"ש בריאה דקיימא גילדי גילדי שם מ"ו ב':

א) [סעיף א'] א"צ לבדוק אחר שום טרפות וכו' דרוב בהמות בחזקת כשרות הן. ש"ך סק"א. לה"פ או' א' ור"ל וסמכינן ארובא. וכ"כ הפר"ת או' א'.

ב) ודוקא דלא אתיליד רעותא באיזה אבר דנטרפת ביה אבל אי אתיליד רעותא כגון שהכו אותה בגלגלתה וכדומה צריך בדיקה באותה אבר. פר"ת שם. וכן היכא דשכיחא היזקא ורעותא בשאר טרפיות צריך לבדוק והכל לפי המקומות והזמנים אם שכיח שם שאר טרפיות חל על הבעלים לבדוק. דב"ש סי' ר"ס. לה"פ שם.

ג) ואי בעי להחמיר למבדק לנפשיה ולבדוק הכל אין בכך כלום ולא מקרי מוסיף על דברי חכמים שאין זה אלא כמוסיף סייגים וגדרים לטהרת נפשו וכן האוסר על עצמו ס"ס דכל זה מקרי מקדש עצמו במותר לו והלא תמצא שחסידים הראשונים היו מתרחקים חמשים שערים שלא ליכנס לשער החמשים שיש בו איסור וכ"ז דוקא לעצמו אבל לא להורות היפך היתר הראשונים. פר"ת שם. זב"ת סוף או' א'.

ד) שם. חוץ מן הריאה וכו' שעלולה ליטרף מפני הסרכות ושאר טריפות דשכיחי בה. ש"ך סק"ב. פר"ת או' ב' לה"פ או' ב' בל"י או' א' שה"מ או' ג' ועיין לקמן או' ח"י.

ה) שם. חוץ מן הריאה צריך לבדוק וכו' ובדיקה זו של הריאה היא מדרבנן כמ"ש לקמן סעי' י"ז בהגה. וכ"כ הש"ך סק"ג. וכ"כ הש"ך בספרו הארוך להוכיח מירושלמי וכמה פו' דבדיקת הריאה אינה אלא מדרבנן יעו"ש. וכ"כ הכנה"ג בהגב"י או' ח' פר"ח או' א' פר"ת או' ב' לה"פ או' ג' בל"י או' ב' ער"ה או' ו' כריתי או' ב' שה"מ שם. שו"ג במחו' או' ג' זב"ת או' א' ביא"ב בשפ"ז או' ג' ומיהו ה"מ בדלא אתיליד רעותא אבל היכא דאתיליד רעותא בדיקתה מדאורייתא. כנה"ג שם. בל"י שם. שו"ג שם. זב"ת שם. ביא"ב בשפ"ז שם. תו"ז סי' ח' או' ה'.

ו) על בדיקת טרפה א"צ לברך כי נשחטה בחזקת היתר עומדת. רוקח סי' שס"ו. ובהגהות הלכות בדיקה דמהרי"ו כתב דאין מברכין על הבדיקה דחיישינן שמא ימצא טרפה ויעשה ברכה לבטלה. והב"ד כנה"ג בהגה"ט סי' כ"ט או' ג' וכתב דטעם חליש הוא זה דיוכל לברך אח"כ כשימצא כשרה אלא עיקר הטעם משום דבדיקה סעי' מחלקי השחיטה היא דהשחיטה לאכול כשימצא כשרה וכיון שבירך על השחיטה א"צ לברך על הבדיקה יעו"ש והמחב"ר בסי' זה או' ב' כתב דאין זו מ"ע דרבנן שנברך עליה כשאר מצות דרבנן אלא גזרה היא מדרבנן שלא לפגוע באיסור טרפה יעו"ש והגם שהער"ה או' ג' כתב דלשאר פו' הו"ל לברך מ"מ המנהג פשיט שלא לברך כדברי הפו' הנז' וגם משום דק"ל סב"ל.

ז) שם. חוץ מן הריאה צריך לבדוק וכו' בכל מין בהמה וחיה בין זקנים בין ילדים אפי' היונקים. שמ"ח או' א' פת"ב או' ב' ביא"ב בלב"ת או' ב' בי"צ ח"א או' א' מז"ה סי' י"ז או' א' קומץ כלל כ"ח או' א' זב"ר סי' א' בתמידים או' ב' מנ"י ענף א' או' ב' זב"צ או' ט' ואפי' אותם הגדילים ביער. תב"ש או' א' פת"ב שם. ביא"ב בלב"ת שם. קומץ שם. מנ"י שם.

ח) הסרכא פוסלת בריאות העוף כמו בבהמה אלא שא"צ לבדוק אחריה דלא שכיחא. כנה"ג בהגה"ט או' א' מחב"ר או' ה' שפ"ד סי' ל"ה או' מ"ז. לב"ש או' ג' ענ"ה סי' י"ח או' ד' בי"צ סי' ל"ה חלק ח' בתה"ב או' ב' זב"ר בתמידים שם. מנ"י סי' ל"ה ענף ז' או' י"א זב"צ או' של"ה.

ט) אם נמצאת סרכא בריאת עוף כל מקום שסרוכה לצלעות כשרה אבל אם נסרכה לצד פנים טרפה ומ"מ אין אנו זקוקין לבדוק אלא בהמה וחיה. הרשב"ץ בס' יבין שמועה דף ט"ז. מחב"ר או' ו' שפ"ד שם. לב"ש שם. ענ"ה שם. פת"ב או' ב' בי"צ שם. קומץ שם. זב"ר בתמידים שם. מנ"י שם. זב"צ או' של"ו.

ט) לפעמים דרך האווזים שנראת הריאה שלהם שיש בה סרכא ואינה סרכא שדרך האווזים להיות ריאה שלהם כך. כנה"ג בהגה"ט או' ב' מפי בודקים בקיאים ומומחים. ובשו"ת אהל יוסף פקפק בזה ובודאי שאין להכשיר אלא ע"פ בקי מאד וירא ה' שיאמר דהיינו רביתייהו. מחב"ר או' ז' ענ"ה שם או' ה'.

י) שם. חוץ מן הריאה צריך לבדוק וכו' אם הגוי מגיד שראה איזה שינוי לכתחלה צריך לבדוק שם אולי יש איזה טרפות ואין ללמד לגוי שאם יראה איזה שנוי שוא יגיד שנראה כמערים. דע"ק או' א' מק"מ או' א' זב"צ או' א'.

יא) שם. חוץ מן הריאה צריך לבדוק וכו' בדיקה זו היינו שיכניס הבודק ידו לפנים בנחת וימשש בכל חלקי הריאה במיתון וישוב הדעת להרגיש אם אין בה חסר או חליף או סרכות וכל שאר טרפות התלוים בריאה ובודק זה צריך שיהיה מומחא לא מבעיא שצריך להיות בקי בכל דיני בדיקות הריאה אלא גם צריך שיהיה בקי ביד ובהרגשה ויודע כל צורת הריאה ומקומה ודרך הנחתה בתוך הבעל חי. שמ"ח או' ב' חכ"א כלל י"ג או' ב' פת"ב או' ד' ביא"ב בלב"ת או' ב' בי"צ ח"א או' ב' מז"ה סי' י"ז או' ב' זב"ר סי' א' או' ב' זב"צ או' ד'.

יב) וכשבא להכניס ידו יחתוך בנחת לפתוח הטרפש ויטה לצד הצלעות ולא יותר מכדי כניסת ידו כדי שלא יחחוך שם איזה סרכא ויש שאין חותכין הטרפש בסכין כ"א בצפורן מפני חששא זו ויש חותכין נקב קטן רק להכניס אצבעו ולבדוק סביב ואח"כ מרחיב הנקב. שמ"ח או' ג' חכ"א שם. פת"ב שם. בי"צ שם בעמ"ז או' ד' מז"ה שם. זב"ר שם. מנ"י ענף א' או' ג' זב"צ או' ב'.

יג) ואם לא חתך בנחת אלח בקע בסכין בצלעות אין שום חשש אף בלא הפ"מ כשידוע שלא חתך סרכא וניכר זאת מצד שאין לפנינו שום דלדול מסרכא. דע"ק או' ג' מק"מ או' ח' זב"צ או' ג'.

יד) אף לזאת יחרד לב נבון בבואו לבדוק את הריאה ישים לנגד עיניו להיכן הוא נכנה להכשיר אוכל נפש לרבים נסתרה דרכו ואין מי שיראהו כי רם ה' ושפל יראה וישים כל מעייניו אל הריאה לבדוק בנחת ובזריזות גדול ולא יכניס ידו לו זרוע עם גבורה בחוזק יד דע מה למעלה ממך הנה ה' נצב עליו לגבר אשר דרכו נסתרה יביא במשפט על כל נעלם וגמול ידיו יעשה לו ועיקר הכל להיות זריז לבדוק ביראת ה' על פניו במורא ופחד ולא ידבר בעת בדיקתו עם שום אדם ולא יטה אזנו אל דבר אחר כי בנפשו דיבר אולי יפרק שום סרכא באין מבין והוא לא ידע ואשם וחטא רבים תלוי בו וכשהוא ממשמש בכל חלקי הריאה ימשמש בנחת ובמתון רב ויהיה בקי בכל דיני הריאה ככל חוקותיה ומשפטיה ולא נצרכה אלא להגיד לאדם איזוהי דרך ישרה בענין הבדיקה דצריך כונה גדולה ויראת ה' היא אוצרו ויהא הבודק כשר וירא ה' מרבים ומי הוא זה אשר יערב לו לומר שהוא כשר וירא ה' ישמע חכם ויוסף לקח ויותר בני הזהר ולא יהיה אסון גם ברוך יהיה. תו"ז סי' ז' או' ד' זב"צ או' ה'.

טו) ועיין בתו"ז סי' ח' או' חט"י מה שהאריך הרבה בענין בדיקת הריאה שצריך להוציא תחלה הכרס מן הבהמה ואח"כ יבדוק הריאה מכמה טעמים חדא משום דחיישינן לנקיבת הטרפש וכשהכרס עודנו בתוך הבהמה לא יבדק הטרפש ועוד משום סרכות המצויים בטרפש אל הכרס ועוד משום דהריאה לא תבדק היטב כל עוד שהכרס בתוך הבהמה וע"כ הנהיגו בשאלוניקי יע"א ועשו הסכמה שלא לבדוק ריאה עד שיוציאו הכרס והאריך הרבה בזה יעו"ש והב"ד זב"צ או' ו' וכתב דבעירם בגדאד יע"א הקצבים יש בהם ערמנים ובקיאים בניתוק הסרכות ואם יעשו זאת התקנה שיוציאו הכרס מן הבהמה איכא למיחש שינתקו הסרכות בעת הוצאת הכרס שיש להם חכמה גדולה בענין זה ומחמת סיבה זו חדלו מזה אבל עשו תקנה אחרת להניח אדם אחר שיכניס ידו לתוך בטן הבהמה וימשוך את הכרס מעט לחוץ ויבוא הבודק לבדוק הריאה וכל זמן שהבודק בודק הריאה האדם האחר הזה מושך את הכרס אצלו ובזה יצאו מידי חששות הנז' וכתב וע"כ ראוי לכל יר"ש לעשות כן בעת בדיקת הריאה כדי שיוכל לבדוק היטב.

טז) נמצא הריאה מליאה ליחה צריך לבדוק אחר הנקבים כי מחמת הנקב בא הליחה דרך נקב הריאה וזהו תחלת הסרכא. פר"ח או' א' לה"פ או' ג' שמ"ח או' ל' לב"ש או' קט"ו. מז"ה סי' מ"א או' ג' זב"ת או' ה' ענ"ה סי' י"ח סוף או' א' זב"צ או' ז' וכ"כ לעיל סי' ל"ו או' קכ"ט בשם כמה פו' יעו"ש.

טוב) ריאה זו שהיא מליאה ליחה שקורין בל"א שלופרי"ק אפי' בדיעבד מעכב אם לא בדק כגון שנאבדה וכדומה. לב"ש שם. מז"ה שם ביס"ה או' ו' ענ"ה שם. זב"צ או' ח' ועיין לקמן בדיני תר"ל או' י"ג.

חי) שם. חוץ מן הריאה צריך לבדוק וכו' ואע"ג דמלשון הש"ע משמע דאין לבדוק אלא אחר הסרכות היינו בדיעבד אבל לכתחלה צריך לבדוק על כל הטרפות שבה. תב"ש או' ג' וכ"כ הלב"ש או' ב' דכ"ע מודו דצריך לבדוק הריאה מכל הטריפות שבה. וכ"כ התו"ז סי' ח' או' ג' דלאו דוקא סרכות אלא אפי' שאר טרפות כגון בועות ומראות הפוסלות ושאר איסורין האמורים מסי' ל"ה עד סי" ט"ל הן ותולדותיהן צריכין בדיקה דשכיחי הן ואין לילך אחר הרוב בריאה כלל עי"ש. זב"צ או' י"א וכתב וכן נוהגין בעיר בגדאד יע"א. וכ"מ ממ"ש לעיל או' ד'.

יט) וכתב הרשב"א בתשו' סי' קי"ב כל מקום שהבודקים מורגלים להחמיר אפי' שלא כהלכה אני אומר כך הנהיגו חכמי המקום ואסור לעבור על דבריהם עד שנדע שטעו ממש בהוראה וטעו בו באיסור עכ"ל ומיהו היכא דמוכחא מילתא דטעו בהוראה יש לבטל המנהג. פר"ח או' א' לה"פ או' ג' בל"י או' ב' ענ"ה שם או' ב'.

ך) שם הגה. ונהגו ג"כ לנפוח כל ריאה וכו' ואם נאבדה הריאה בלא נפיחה כשרה הואיל וכבר בדק בפנים. הגהות שערי דורא סי' צ"ב. ד"מ או' ב' ש"ך סק"ד. לה"פ או' ד' בל"י או' ג' שמ"ח או' ה' שה"מ או' ה' חכ"א כלל י"ג סוף או' ג' ענ"ה שם או' א' זב"צ או' י"ג. ועיין לקמן או' כ"ב.

כא) שם בהגה. ובקצת מקומות מקילין שלא לנפחה וכו' ואפי' במקומות דלא נהוג לנפוח מ"מ יש להוציא הריאה אחר בדיקת פנים כדי לבודקה במראית העין ויש גדולים שגזרו חרם על הבודקים שבמקומם ע"ז. שמ"ח או' ב' שפ"ד או' ד' וכתב ודאי כעת בעוה"ר ראוי שלא לסמוך על בדיקת פנים. וכ"כ התו"ז סי' נ"א או' א' וז"ל ממנהג המקומות שנופחים כל ריאה שהביא מרן בב"י וכו' ופסקו מור"ם בהגה למדו הקדמונים מקצת החומרא הלזו וקבלו שחייב הבודק להוציא הריאה לחוץ ולבודקה מכמה טרפיות שאינו יכול להרגישם בבדיקה דמבפנים במשמוש היד כ"א למראית העין הם נראים דהיינו סרכא מינה ובה או תרתי בועי דסמיכי או אודם בריאה ומכה בדופן או אטום ומראה פסולה או בועא בשפולי וס"ת ומכה כנגדה וכיוצא מאלו הטרפות דבעו ראייה בחוש הראות וכו' ובדיקה זה נקראת הגהה והרא"פ בסי' ט"ל כתב דיש גדולים שגזרו חרם על הבודקים ע"ז וכ"כ השו"ג או' ג' דכן המנהג בשאלוניקי וכן הסכימו רבני אינדרנ"י יע"א לנהוג בעירם וכן שלחו רבני שאלוניקי כתב !מרירי להשוחט שבעיר כאניי"ה שהיה מיקל בזה שלא לבדוק בדיקה שנייה הלזו ופסק הרב ב"ד שאם עבר אחר ההתראה ולא בדק בדיקת ההגהה צריך להעבירו מאומנותו יעו"ש וגם בזמנינו נודע לנו מפי המו"צ ושו"ב מעיר כאניי"ה הנז' וכו' דלא היו נוהגין לעשות הגהה בריאות כבשים ועזים ואזרנו כגבור חלצינו אנא זעירא ורב אחאי הרב המופלא כמהר"ח פלאג'י וכתבנו לשם תשו' נצחת ותוכחת מוסר לחייבם בבדיקת ההגה לפי הדין ומנהג כל המקומות אשר שמענו שמעם כמבואר בס' חק"ל ח"א סי' כ"א יעו"ש עכ"ל התו"ז. והב"ד זב"צ או' י"ב וכתב וכן הנהיגו טבחי מתא בעיר בגדאד יע"א. וכמדומה דכ"ה המנהג עתה בכל המקומות שאחר בדיקת פנים מוציאין הריאה לחוץ ולנופחה ולבדוק במראית העין מכל מיני טרפיות שאינם נרגשים בבדיקת פנים.

כב) שם בהגה. רק אם היתה בה סרכא וכו' וה"ה כל שאר רעותא. ש"ך סק"ה. פר"ח או' ב' בל"י או' ה' שמ"ח או' ג' שפ"ד או' ו' ומיהו יש מהם דמעכב דיעבד אם לא בדק ויש מהם דכשרה דיעבד כמבואר כל אחד במקומו. שמ"ח שם. שפ"ד שם. ור"ל דאם אותה רעותא שהרגיש בפנים מטרפת אם נמצאת אח"כ ולא בדק בחוץ טרפה אבל אם אינה מטרפת ולא בדק בחוץ בדיעבד כשרה ונ"מ לדידן דאם נאבדה הריאה אחר שבדק בפנים ולא בדק בחוץ בנפיחה דכשרה אם אותה רעותא אינה מטרפת.

כג) [סעיף ב'] מי שקרע בטן הבהמה וקודם שתבדק הריאה בא כלב או עכו"ם ונטלה וכו' אבל אם השליכה או איבדה במזיד נראה דלכ"ע דינא כמו ביטל במזיד איסור דדבריהם שנתבאר דינו בסי' צ"ט סעי' ה' וכ"כ הריב"ש בתשו' סי' תצ"ח יעו"ש. ש"ך סק"ו. כנה"ג בהגב"י או' יו"ד. פר"ח או' ג' לה"פ או' ו' כריתי או' ה' שמ"ח או' א' שפ"ד או' ו' והשיג על הפר"ת או' ב' שמיקל יעו"ש. שה"מ או' ג' וגם הוא השיג על הפר"ת יעו"ש. ער"ה סוף או' ו' זר"א או' פ"ז. חכ"א כלל י"ג סוף או' ג' פת"ב או' ג' בי"צ ח"א או' א' מז"ה סי' י"ז או' ו' קומץ כלל כ"ח או' ד' מנ"י ענף ב' או' א' זב"צ או' ט"ז. ועיין לקמן סי' צ"ט סעי' ה' ובדברינו לשם כל דיני המערב איסור בהיתר במזיד וה"ה שייכים לכאן למאבד ריאה במזיד וא"צ לכפול הדברים קחנו משם. ועיין לקמן או' ל'.

כד) שם. ואין אומרים שמא נקובה וכו' דרוב בהמות בחזקת כשרות הן. ש"ך סק"ז. פר"ח או' ג' לה"פ או' ז' שפ"ד או' ז' שה"מ או' ח' ואע"ג דהאידנא ברוב המקומות הטרפות שכיחי טפי מהכשרות טעמא דמילתא משום דמחמירין הרבה חומרות שאינם מעיקר דין התלמוד וכן איכא מילי טובא דבעו בדיקה ולא בקיאינן בבדיקה ומטרפינן להו וכן כמה בהמות מחמת ספק מטרפינן להו. פר"ח שם. שמ"ח או' א' שה"מ שם. זב"ת או' ז' ומשמע הא במקומות דשכיחי הרוב טריפות מן הדין אין להכשיר. וכ"כ הלב"ש או' י"ד דאם לפעמים באיזה גליל שכיחי טובא איזה מין טריפות בבהמות עד שכמעט הרוב נטרפו ועכ"פ מחצה על מחצה הוא כאשר אנו רואים לפעמים שמזדמן כך לאיזה סיבה אז טרפה בנאבדה אפי' בהפ"מ כיון דליכא רוב כשרות ואפי' בגדיים וטלאים אם שכיח בהו דינא הכי משום דכה"ג הוי ספיקא דאורייתא כל שלא נבדק עכ"ל. בי"צ ח"א בעמ"ז או' י"ב.

כה) שם הגה. ויש מחמירין אם נאבדה הריאה ואין להתיר רק במקום הפסד גדול או בגדיים וטלאים וכו' וכ"כ השמ"ח או' ד' פת"ב או' ז' בי"צ שם או' ה' ואו' ו' מז"ה או' ז' קומץ כלל כ"ח או' ח' מנ"י ענף ב' או' ג' ועיין לקמן או' ל'.

כו) שם בהגה. או בגדיים וטלאים וכו' וכ"ז שנקראים בלשון בני אדם גדי וטלה יש להם דין זה. שמ"ח שם. פת"ב או' ט' בי"צ שם. מז"ה שם. קומץ שם. מנ"י שם. ודוקא אם הם בני שנתם. פת"ב שם. מז"ה שם. קומץ שם. מנ"י שם. מיהו במקומות שנהגו להקל למעך בסרכות כל שעברו ה' חדשים משעת לידה יש להם להחמיר כאן עד ה' חדשים. פת"ב שם. קומץ שם. מנ"י שם.

כז) שם בהגה. או בגדיים וטלאים וכו' ובעל נפש יחמיר לעצמו אפי' בגדיים וטלאים אבל לא יורה כן לאחרים. רש"ל פ"ק דחולין סי' כ"א וב"ח. שמ"ח שם. פת"ב או' יו"ד. בי"צ שם. מז"ה שם. קומץ שם. מנ"י שם.

כח) וטלאים הגדילים בבתים רגילים להיות הריאה סרוכה לדופן ולכן אם נאבדה הריאה לא יתיר כ"א אחר העיון בצלעות אם לא נמצא שם סרכא. שמ"ח שם. פת"ב או' י"א. בי"צ שם. מז"ה שם. קומץ שם או' ט' מנ"י שם או' ד' וכן בהמות שיש להם שיעו"ל או שנמצא בצלעות מכה רבה אין להתיר בנאבדה אף בהפ"מ דכיון שנמצא בהם רעותא זו רגלים לדבר שנסרכא ריאה שלהם. קומץ שם. מנ"י שם.

כט) ועגלים הרכים שעדיין יונק שדי אמו דינם כגדיים וטלאים אבל אם גם אוכלים לא דעל הרוב הסרכות באות מתוך שאוכלים מאכלים שאינם נאותים להם. שמ"ח שם. פת"ב או' ח' בי"צ שם או' ז' מז"ה שם. קומץ שם או' ח' מנ"י שם או' ג'.

ל) שם בהגה. או בגדיים וטלאים וכו' ובעיר בגדאד יע"א מחמירין הרבה יותר מכל הסברות ומנהגם בנאבדה הריאה וכיוצא כגון בא כלב או גוי ונטלה להטריף את הבהמה ואפי' בגדיים וטלאים וכן מימי עולם ומשנים קדמוניות והטעם הוא משום דהקצבים שלהם אם יתירו להם בזה תיבטל בדיקת הריאה ח"ו דבכל יום ויום יעשו כן ויאבידו הריאה בידים ובמזיד ויאמרו דלאו אדעתייהו וביני ביני תפשה המספחת ותיבטל תקנת רז"ל ובשביל כך תקנו הקדמונים כיון דנאבדה הריאה ולא נבדקה מטריפין בכל ענין ובכל מין בהמה וחיה בין גדולים בין גדיים וטלאים. זב"צ או' ט"ו. וכתב עוד הטעם משום דבעירם בימות החורף מביאין מין צאן מערי פרס שקורין כראד"י והמין הזה רובם ככולם יוצאים טריפות ויתכן במין הזה הוי ספיקא דאורייתא כמ"ש הלב"ש (לעיל סוף או' כ"ד) ואפשר שבשביל כך הנהיגו כן דאם יתקנו דוקא בזה המין אם נאבדה הריאה טרפה ובשאר יהא כשרה לא תתקיים הגזירה באלו הקצבים דמי מפיס ומשו"ה עשו גזירה כוללת ותקנה גמורה כל שלא נבדקה הריאה טרפה עכ"ד.

לא) אם בדק אפי' בהמה גדולה מסרכות ולא משאר טריפות כגון שאותו שהכניס ידו אינו בקי בה' טריפות רק יודע להרגיש שאין סרכא ואח"כ נאבדה הריאה יש להכשיר אפי' בלא הפסד גדול דכיון דעבד עיקר הבדיקה הו"ל כגדיים וטלאים. שמ"ח סוף או' ד' פת"ב או' י"ב. בי"צ שם או' ז' מז"ה שם או' ח' קומץ שם או' יו"ד. מנ"י ענף ב' או' א' זב"צ או' כ"ד.

לב) אם בדק הריאה מסרכות ולא משאר טרפיות ואיבד הריאה במזיד הבשר אסור לו והכלים מותרים. לב"ש או' יו"ד. בי"צ שם בתה"ב או' ב' זב"צ או' כ"ה.

לג) אם בדק אפי' רוב הריאה ומקצתה לא בדק דינו כאלו לא בדק כלל. מ"ע שורש א' ענף ב' או' ג' מק"מ או' י"ב. זב"צ או' כ"ו.

לד) [סעיף ג'] בא עכו"ם או ישראל והוציא הריאה קודם שתבדק וכו' נופחין אותה. אע"ג דס' מרן ז"ל דמותרת בבדיקה ונפיחה מ"מ אנן בדידן נקטינן להטריף בהחלט אם פתח הגוי הטרפש וכ"ש אם הוציא הריאה בלי בדיקה ומעשים בכל יום דאם פותח הגוי הטרפש מטרפינן אפי' בגדיים וטלאים זולת לפעמים שפותח הטרפש לפנינו הקצב גוי אז בדקינן לה דאנו רואים שלא נגע בריאה. תו"ז סי' ח' או' י"א. זב"צ או' כ"ז. ופעם א' בקצב ישראל שפתח הטרפש שלא בפני הבודק ואסר אותה ח"ר נסים הלוי ז"ל לצורך שעה ולמגדר מילתא. זב"צ שם.

לה) מה שנהגו בירושת"ו שאחר שהפשיט את הבהמה תופש הגוי בקנה ומושך אותו למעלה בכח וכן לצדדין אין לחוש והטעם הוא לפי שאין הדבר ברור שהסרכא ניתקת ע"י תנועה זו ומספיקא לא מחזקינן רעותא בריאה ומ"מ אם ברור אצלנו שמחמת תנועה זאת הסרכא ניתקת ראוי לחוש. כ"כ הרדב"ז בתשו' ח"ב סי' תש"ה. והב"ד הפר"ח או' ה' זב"ת או' ט' ענ"ה סי' ח"י או' יו"ד. ומה שנהגו עוד בירושת"ו שאחר שהפשיט הגוי הבהמה תופס הגוי בקנה ומושך אותו למעלה בכח ונוחר בסכין לצדדי הקנה ועל הרוב מגיע בסכין עד הריאה עיין שה"מ או' יו"ד מה שהאריך בזה וגם מה שהשיג על תשו' הרדב"ז הנז' וסיים דהדבר תלוי על מי שיש בידו למחות לבטל מנהג הרע הזה ואם אין ידם משגת השוחט הבודק יטריף אותה בידים ואין בזה משום אוסר את המותר יעו"ש. וגם השו"ג במחו' או' ד' כתב בבואו ירושת"ו ראה את המנהג הזה וקרא תגר ע"ז ובטלו אותם אלא שאחר זמן מה חזרו לטומאתם מפני שידם תקיפה עליו אלא שכתב שהשוחטים כשבודקים הריאה בחוץ כשרואים איזה רושם סרכא אוסרים אותה ובזה תעלה קצת !ארוכם למנהג הרע הזה יעו"ש. והרב זב"צ או' כ"ח כתב כ"ז לפי מנהגינו טרפה דאנחנו יש לנו כל החומרות.

לו) נאבדה הריאה בלא בדיקה ויש לו חלב שנחלב מבהמה זו תוך ג' ימים יש להתיר. פליתי או' ג' ער"ה או' ז' לב"ש או' כ"א. פת"ב או' ך' בי"צ שם בתה"ב או' ד' קומץ שם או' י"א. מנ"י ענף ב' או' י"ב. זב"צ או' כ"ט. מיהו הב"ח בתשו' סי' קכ"ז אוסר החלב של תוך ג' ימים ובעל נפש יחוש לעצמו. לב"ש שם. בי"צ בתה"ב שם. מנ"י שם. זב"צ שם.

לז) ואם איבדה במזיד כדי לאכול הבשר אע"ג דהבשר אסור לדידיה מ"מ החלב מותר לו. לב"ש בהגהתו לשמ"ח או' ו' בי"צ שם בתה"ב או' ב' שבאו' ד' קומץ שם. מנ"י שם. אבל אם איבדה גם כדי לאכול החלב אסור גם החלב לדידיה. לב"ש שם. בי"צ שם. קומץ שם. מנ"י שם. זב"צ או' ל'

לח) ואם אין לו רק חלב שנחלב קודם ג' ימים יכול לכתחלה להשליך הריאה ולמכור הבשר לגוי ולאכול החלב. לב"ש שם. בי"צ שם בתה"ב או' ג' שבאו' ד' מנ"י שם. זב"צ או' ל"א ויש שם ט"ס.

טל) אכן אם אחר שזרקו הריאה נמצא בצלעות מכה רבה שנסרכה הריאה בצלעות אסור החלב עד יב"ח מספק אבל הכלים שנשתמשו בהם החלב מקודם ג' ימים אם אינם בני יומן בעת שנמצאת המכה כשרים. ב"ח בתשו' סי' קכ"ז. לב"ש שה. פת"ב או' כ"א. בי"צ בתה"ב שם או' ד' מנ"י שם. וזהו דוקא לדעת האוסרים סרוכה לדופן שיש בו מכה כמ"ש לקמן סעי' י"ח בהגה ובשמ"ח או' נ"ב אבל לדעת המכשירין סרוכה לדופן שיש בו מכה כמ"ש לקמן בש"ע סעי' כ"ב לא שייך דין זה. זב"צ או' ל"ב. ויתר דיני חלב ית' לקמן סי' פ"א סעי' ב' ובדברינו לשם בס"ד.

מ) אם שחט השוחט והלך לו ואין כאן לבדוק הבהמה ואם ימתין עד שיבא הבודק יתקלקל הבשר מותר לאכול בלי בדיקה דבמקום פסידא לא גזרו. פליתי או' ג' ולדעת האוסרים בנאבדה הריאה כמ"ש לעיל סעי' ב' בהגה יש לאסור. מש"ז סוף או' או' וכ"ש לדידן שכתבנו לעיל (או' ל') דמנהגינו להטריף בנאבדה הריאה בכל גוונא שבכאן יש לאסור לגמרי ולא יעשה כן בישראל דזה דבר תמוה לרבים לאכול בלי בדיקת הריאה ויצא מזה פרצה גדולה ואין בידינו להעמיד משפטי הדת על תילם. זב"צ או' ל"ג. ועוד עיין לעיל או' כ"ד.

מא) מאד צריך ליזהר שלא לבדוק שום בהמה דרך החזה בעודה מונחת על הארץ דיש לחוש לפסיקת הסרכות אם לא שבדק תחלה דרך הטרפש ולא נמצא סרוכה לחזה. ומ"מ בעגלים הרכים שאין הסרכות מצויות בהם מותר אף לכתחלה לבדוק דרך החזה. קומץ שם או' י"ג. זב"צ או' ל"ד. ומנהגינו כשבודקים גדיים וטלאים קטנים שאין היד נכנסת שם בריוח כדי לבדוק היטב תחלה נוקבים הטרפש ומכניס הבודק אצבעו לראות סביב הנקב ואח"כ פותחין החזה לבדוק.

מב) [סעיף ד'] אונא הסרוכה לאונא או לאומא וכו' שלא כסדרן טרפה כסדרן כשרה וכו' שסרכא מחמת נקב היא באה שמתוך שהריאה שואבת כל מיני משקה והמשקה נעשה עב בתוכה ויוצא מעט דרך הנקב נקפה ויעשה קרום ואעפ"י שהוא סותם הנקב ואין מוציא   רוח הא אמרן קרום שעלה בריאה אינו קרום שסופו ליסתר. רש"י חונין מ"ו ע"ב. והתו' לשם פירשו דרגילה הסרכא לבא בכל מקום בריאה בלא נקב מתוך שהיא שואבת כל מיני משקה והא דטרפה שלא כסדרן היינו משום שסופה להתפרק וחשיב כנקובה כיון שסופה לינקב. והב"ד ב"י. ט"ז סק"ג. לה"פ או' י"א בל"י או' ח' שמ"ח או' ז' וכתב וכל אלו הטעמים לא הכריעו בהם רבותינו וצריך להחמיר כדברי כולם.

מג) שם. אונא הסרוכה לאונא וכו' פי' חוט של ריר יוצא מזה ונדבק בזה. ט"ז שם. לה"פ שם. שמ"ח שם.

מד) שם. כסדרן כשרה וכו' לרש"י הטעם דאעפ"י שיש נקב חבירו סותמו ומגין על הנקב והקרום וחזק ולהתו' אמרינן בכסדרן שאין סופו להתפרק. ט"ז סק"ד. לה"פ או' י"ב. בל"י או' ט'.

מה) שם כסדרן כשרה אפי' בלא בדיקה. מנהג מדינות אלו להכשיר בכסדרן אפי' בלא בדיקה לכתחלה דלא חשבינן זה לרעותא אפי' לשיטת רש"י ומ"מ בעי נפיחה עכ"פ לראות היטב מקום עמידת הסרכא שמא לאו כסדרן היא. שמ"ח או' ח' בי"צ ח"ב או' א' מז"ה סי' ל"ו או' ז' מנ"י ענף ג' או' ו' זב"צ או' ל"ה. וכתב וכן מנהג עיר בגדאד יע"א לנפוח כל סרכא בחתוכין כדי לידע אם הוא מתכסה בין החתוכין ולא נראה משני ראשיה כלל לחוץ ואז מכשירין אותה.

מו) ואפי' בדיעבד יש לאסור בדלא נפחה כלל דגרע מנאבדה הריאה בהעלמת עין ממקום דאיכא למיחש לאיסורא. שמ"ח שם. בי"צ שם. מז"ה שם. קומץ כלל כ"ט אי' ב' מנ"י שם. זב"צ או' ל"ו וכתב ודלא כענ"ה סי' ח"י או' י"ד שהכשיר דלא סמכינן עליה. ומ"מ אם נתכוון מתחלה להשגיח היטב אם היא ממש כסדרן ונאבדה אח"כ והוא בקי ואומר שברי לו שהיתה כסדרן ממש יש להכשיר. לב"ש בהגהתו לשמ"ח שם. מנ"י שם. זב"צ שם.

מז) שם הגה. מיהו אם בדקוה ונמצא שם נקב טרפה. והיינו כגון שנפחוה בעוד שהסרכא בתוכה ובצבצה. וה"ה אם לא בצבצה כשהסרכא בה ואירע שהסירו ממנה הסרכא ובצבצה במקום שהיה סרכא יש להטריף ודוקא שניטלה בנחת אבל אם פרקוה בכח בגוונא שיש לתלות שנעשה הנקב עתה מחמת הפריקה ואין היכר דנקב מחיים הוא יש להכשיר. ואם נפחוה ועלתה גם הסרכא בנפיחה פשוט דיש להטריף דחזינן דנקובה הריאה ואין זה סתימה מעלייתא. וצריך לבדוק אח"ז. שמ"ח או' ט' פת"ב או' ל' ואו' ל"א. ביא"ב בלב"ת או' י"ב. בי"צ שם או' ב' מז"ה שם או' ח' וביס"ה או' י"ז. קומץ שם או' ג' מנ"י ענף ד' או' ו' ומיהו השו"ג או' ט"ז כתב מדלא כתב זה בש"ע משמע דחזר בו מב"י ולדעת הש"ע אפי' בדקוה ונמצא נקובה כשרה בין החתוכים וסיים וכן המנהג בשאלוניקי יעו"ש ומיהו מ"ש דחזר בו ממ"ש בב"י מדלא כתב זה בש"ע אין זה הכרע דהרבה דינים מביא בב"י ואינו מעלה אותם בש"ע וע"כ כיון דדעת מור"ם לאסור וכ"ה דעת האחרונים הנז' יש לאסור ועוד דמי יכניס עצמו להתיר ספק טרפה אחר שדעת מור"ם ז"ל והאחרונים לאסור.

מח) ואם נפחוה ועלתה גם הסרכא בנפיחה נראה פשוט להטריף אפי' לשיטת רש"י דחזינן דנקובה הריאה ואין זה סתימה מעלייתא ולא כמי שהורה בזה להקל וכ"כ להדיא בס' דמש"א דף צ"ח לאסור וכתב דצריך לבדוק אח"ז. שמ"ח שם. פת"ב או' ל"ב. ביא"ב בלב"ת שם. בי"צ שם. מז"ה שם. קומץ שם. זב"ר סי' י"ח או' ד' וכתב בתמידים או' ט"ז ודלא כפת"ב או' ל"ב דלא מצריך בדיקה. ענ"ה סי' י"ח או' י"ז. מנ"י שם או' ז' זב"צ או' ל"ח וכתב לדחות דברי הרב יד שאול שכתב להתיר בהפ"מ יעו"ש. ומיהו אם נאבד בלי בדיקה יש להכשיר זב"ר שם במוספים או' ד' מנ"י שם. ומיהו הפת"ב שם כתב דא"צ לבדוק אח"ז אלא אם אירע שראינו שעלתם בנפיחה טרפה והמנ"י שם כתב לכתחלה צריך לבדוק אח"ז ובנאבד בלי בדיקה יש להתיר.

מט) וכן אם נמצא דם בתוך הסרכא אעפ"י שהיא כסדרן יש להטריף ואפי' אם אחר שחותכין הסרכא והדם יוצא ממנה משתנה מראית הסרכא ונהפכה פנים ללובן טרפה. פת"ב שם. ביא"ב בלב"ת שם. בי"צ שם בעמ"ז או' ח' קומץ שם. מק"מ או' ט"ל. זב"ר שם. מנ"י שם או' ח' זב"צ או' ט"ל.

נ) וה"ה אם יש באמצע הסרכא כסדרן כמו כפתור עב יש להטריף. מק"מ שם. זב"ר שם בתמידים או' י"ז. זב"צ או' מ'.

נא) שם. ואין נקרא כסדרן אלא בשתים זו אצל זו מחתוך של זו לחתוך של זו וכו' ואפי' אם יש ד' או ה' אונות שיש סרכא מחתוך של זו לחתוך של זו דיינינן להו כחתוכים. בדיקות כ"י למהרש"ג ז"ל. כנה"ג בהגב"י או' מ"ב. שו"ג מחו' או' ו' ענ"ה סי' י"ח או' כ"ח. תו"ז סי' ע"ט או' יו"ד. זב"צ או' מ"א. ואפי' אם יש כמה סרכות כסדרן וביניהם כמה חלונות כשרה. שמ"ח או' י"א. פת"ב או' ל"ד. בי"צ שם או' ד' מז"ה שם או' ב' זב"ר שם או' ג' מנ"י ענף ג' או' ד' זב"צ שם. ובמקום שנהגו להחמיר בב' חלונות אין לשנות. שמ"ח שם. פת"ב שם. בי"צ שם בתה"ב או' י"ד. זב"ר שם בתמידים או' י"ג. מנ"י שם. ואם הוא בין אונא לאומא עיין לקמן או' פ"ג.

בנ) אם נסרכה כסדרן ויתרת מקמא ביניהם וכשנופחין אותה נפרדים מחמת היתרת שעולה ויורדת ביניהם טרפה. זב"צ או' מ"ב.

גנ) שם. ואפי' היא באלכסון. ואם הולכת באלכסון וקצרה עד שהבשר נקמט תחתיה או שע"י הסרכא אין הריאה מונחת כסדרה רק כגון זה לפנים וזה לאחור יש לאסור דעשויה להתפשט ולנתק. שמ"ח שם. מש"ז או' ז' לב"ש או' מ"ו. ענ"ה סי' י"ח או' כ"א פת"ב או' ל"ה בי"צ שם או' ד' מז"ה שם. זב"ר שם או' ה' זב"צ או' מ"ג.

דנ) ואם הסרכא כסדדן באלכסון ומקמיט הבשר שתחתיה ועברה הסרכא ע"י מיעוך ומשמוש יש להתיר בין אם נתפשט הקמט אחר הסרת הסרכא בין אם לא נתפשט ע"י הסרת הסרכא ועדיין מקמיח אעפ"י שעברה הסרכא משם. ולא דמי לסרכא מינה ובה דטרפה בכה"ג אם לא נתפשט הקמט דהתם סרכא ממקום למקום אין מגין על הנקב וכיון דתחתיה מקמיט הו"ל תר"ל משא"כ הכא אין שום רעותא מקרי דהחתוכים מגין על הסרכא ואי משום דסרכא קצרה וחיישינן דתתפרק כיון שעוברת ע"י מיעוך אף שתתפרק משם לא יהיה נקב כיון שאינו מושרש בבשר הריאה. פת"ב או ל"ו וברא"פ שם או' מ"א. בי"צ שם בתה"ב או' ב' מז"ה שם. זב"צ או' מ"ד וכתב דה"ה לדידן דנית לן דינא דמשמוש ומיעוך כשרה משום דחברתה מגינה.

הנ) אפי' הסרכא היא מחתוך זה לחתוך הג' קצרה ומדבקת החתוכים אהדדי כי האונא שביניהם נכפפה לה לצד גבה או לצד קמא ואינה חוצצת אפ"ה טרפה כיון דלאו רביתייהו דהראשונה והשלישית בסמיכות כך רק ע"י הסרכא נסמכו לא יתקיימו כן והסרכא תיסתר. מק"מ או' ך' זב"צ או' מ"ה.

ונ) אם כשמרחיק האונות זה מזה נראה שורש הסרכא בחוד וכשמתקרבין זל"ז נראית בחתוך טרפה. אלא א"כ מבחין היטב שע"י הרחקתן גרם שנוי בגוף הבשר דאונא אז י"ל שעי"ז נראה בהחוד. דע"ק אי' ח' מק"מ או' כ"ב. זב"צ או' מ"ו.

זנ) אם הסרכא היא מחתוך לחוד וכשנופחין אותה תהיה מכוסה נסתפק הדע"ק אי' ו' וכן המק"מ או' כ"ב וע"כ יש להטריף מספק. זב"צ או' מ"ז.

חנ) סרכא שהיתה כסדרן ונתקה אח"כ כגון שנשאר שם רושם או דלדול וכן אם יש ס"ת בחתוך וכנגדו !בחתוך השני יש ג"כ ס"ת והם מתאימות זל"ז באופן שנראה שדבוקה היתה מחתוך לחתוך אפ"ה כשרה. דע"ק או' יו"ד. מק"מ או' כ"ה והשיג על הפת"ב או' צ"ז שהטריף. זב"צ או' מ"ח וכתב ודלא כזב"ר סי' ך' במוספים או' ד' והקומץ בכלל ל"א או' ה' שהסכימו להפת"ב דאין הלכה כן אלא העיקר כדברי הדע"ק והמק"מ שדחה לדברי הפת"ב וכתב שכן מנהגם בעיר בגדאד יע"א.

טנ) שם. אבל מגבה של זו לגבה של זו וכו' נקרא שלא כסדרן. הגה. וי"א דאפי' בכסדרן צריך בדיקה וכו' וי"א להכשירה אם הוא מעיקר האונות עד חציין וכו' בני ספרד מנהגם כסברת מרן ז"ל ומכשירין סרכא בחתוכין אפי' למעלה מחציין ובלא בדיקה וכן המנהג פשוט וכו' היינו בכל תפוצות ישראל ואין לשנות. זב"צ או' מ"ט. ומיהו מ"ש וכן המנהג פשוט וכו' היינו בין הספרדים אבל מנהג האשכנזים כדברי מור"ם ז"ל ועוד אפשר דגם בספרדים יש מקומות שנהגו להחמיר כדברי מור"ם ז"ל דמי הלך בכל תפוצות ישראל וראה ובמקום שכבר נהגו להחמיר אין להקל וכמ"ש בדברינו לאו"ח סי' תס"ח או' נ"ח ואו' נ"ט יעו"ש.

ס) סרכא !מחתיך לגב ויש יתרון קטן בגב שמכסה ראש הסרכא כשרה כסרכא מחתוך לחתוך. שו"ג מחו' או' ז' בשם מהר"ר שלמה יצחקי. והתו"ז שם או' י"ב חלק ע"ז והב"ד זב"צ או' נ"א וכתב עליו דאין בדבריו כדאי לדחות דברי הרבנים הנז' והמיקל לא הפסיד.

סא) לפעמים הרבה ימצא רגל חמור רחב הרבה בעובי ובחתוך שלו אינו שוכב על חתוך אונא האמצעית שהאונא האמצעית היא קצרה בעובי ממנו ויהיה חתוך רגל חמיר שוכב ע"ג אונא האמצעית ואם יהיה שם סרכא מחתוך רגל חמור ע"ג אונא האמצעית שהיא מכוסה ברגל חמור דעת דע"ק או' ד' להחמיר בכה"ג דכיון דאינם מחתוך לחתוך אלא מחתוך לגב אעפ"י שמכוסה הסרכא הוי שלא כסדרן וכ"כ הקומץ כלל כ"ט בעשרון או' ו' לדעת התו' אבל דעת מק"מ או' כ"א להתיר והב"ד זב"צ או' נ"ב וכתב דבהפ"מ יש להקל.

סב) ואם הסרכא עומדת בכסדרן במקום החתוכים וכשנופחין הריאה נפרדים האונות עד שנראה מקום הסרכא יש להכשיר. ש"ך ס"ק י"ב דלא כדעת האוסרים. כנה"ג בהגב"י או' מ' פר"ח או' ט' לה"פ או' י"ח. בל"י או' י"ג. הלכה פסוקה במקור הדין סוף או' ד' שפ"ד או' י"ב. לב"ש או' מ"ז. בי"צ ח"ב בתה"ב אי' ג' זב"צ או' נ"ה. ובמקום שידוע שם שהמנהג לאסור אין להקל. לב"ש שם. בי"צ שם. ומיהו יש אוסרים אם הסרכא סמוכה לחוד וכשנופחין הריאה נראית מקום הסרכא מחמת שהם פרודות. שמ"ח או' י"ג. פת"ב או' מ"ג. מז"ה סי' ל"ו או. יו"ד. קומץ כלל כ"ט או' ו' זב"ר סי' י"ח או' ז' מק"מ או' מ"ז. מנ"י ענף ד' או' ג' ואין להקל אלא במקום שכבר נהגו להתיר. שמ"ח שם. זב"ר שם במוספים או' ה' וע"כ כיון דאיכא פלוגתא בזה אין להתיר כ"א במקום הפ"מ ובמקום שכבר נהגו להתיר יש להכשיר אפי' בלא הפ"מ ובמקום שנהגו לאסור אין להקל אפי' בהפ"מ.

סג) סרכא בכסדרן וארוכה עד שבנפיחה יוצאת מבין החתוכים לצד הגב יש לאסור דבחייה תתחכך הסרכא בצלעות ותתפרק ול"ד לסרכא תלויה היוצאת מהסרכא דכסדרן דההיא אינה כ"א התפשטות ליחה ככל סרכות תלויות ואפי' תתפרק לא תקלקל הריאה משא"כ האי סרכא ארוכה אם תתפרק תקלקל הריאה. שמ"ח או' ט"ז. חכ"א כלל י"ג או' י"ב. ענ"ה סי' י"ח או' ל"ח. ומיהו הלב"ש חו' ס"ג כתב להשיג ע"ז וסיים דהמתיר במקום הפ"מ או במקום שיש עוד איזה צד התר אין מזניחין אותו. וכ"כ פת"ב או' מ"ט דבהפ"מ יש להקל. בי"צ ח"ג בתה"ב או' ב' מז"ה שם או' י"ב. מק"מ או' נ"ה. מנ"י שם או' ד'.

סד) אבל אם היא ארוכה ומתכפלת ומונחת מעצמה בתוך החתוכים או יוצאת לפנים (ר"ל מקמא) אעפ"י שמתוך שהיא ארוכה אפשר להוציא הכפל לחוץ לצד הגב כשרה ואין לומר שמא בחייה עתידה לצאת לצד הגב דלא מחזקינן רעותא. שמ"ח שם. חכ"א שם. ענ"ה שם. פת"ב שם. בי"צ שם או' ב' מז"ה שם. זב"ר שם או' יו"ד. מנ"י שם. והמחמיר גם בזה במקום שאין הפ"מ כשהסרכא ארוכה יותר מטפח תע"ב. פת"ב שם. מנ"י שם.

סה) אם נמצא סדק בריאה ויש באותו סדק סרכא וכשנופחין הריאה נעשה אותו סדק ואותה סרכא כסרכא מחתוך לחתוך כשרה. כנה"ג בהגב"י או' מ"ג ובתשו' סי' ן' שו"ג במחו' או' ח' ברכ"י או' יו"ד. תו"ז סי' ע"ט או' י"ד. פת"ב או' ק"ו. אלא שכתב שם ברא"פ או' ק"ל דהיינו למאן דאוסר סרכא ממקום למקום ואפ"ה בהא שנראה כמחתוך לחתוך כשר אבל מאן דמכשיר אפשר דאפי' אם היא מחתוך הסדק לגב שלו כשר ומ"מ סיים דאין להקל כ"א בהפ"מ או ע"י מיעוך וכ"כ בפת"ב שם דאם הסרכא עולה מחתוך הסדק לגב באותה האונא יש להתיר בהפ"מ במדינות אלו שנוהגין היתר בסרכא ממקום למקום. וכ"כ הקומץ כלל ל"ב או' ד' מנ"י ענף יו"ד או' ג' ועיין לקמן סעי' ט'.

סו) אונא העליונה (של ימין הנקראת רגל חמור) שדרכה להתפצל אם נמצא שם סרכא מפצול לפצול אם כשנופחין אותה נראה כמחתוך לחתוך הוי כדין סדק וכשרה. כנה"ג שם או' מ"ד ובתשו' שם. ברכ"י או' ט' תו"ז שם וכתב ודלא כהשו"ג במחו' או' ט' זב"צ או' נ"ט. מיהו הפת"ב או' ק"ז וברא"פ או' קל"א חלק על דברי הכנה"ג הנז' וכתב דיש להטריף. וכ"כ המז"ה סי' ל"ו או' י"ג. קומץ כלל ל"ב או' ה' מנ"י שם או' ד' והיינו לנוהגים להקל במיעוך ומשמוש כמ"ש לקמן בהגה סעי' י"ג גם זה דינא כשאר סרכות ולנוהגים לאסור מו"מ כפסק הש"ע סעי' יו"ד אסורה לגמרי כשאר סרכות.

סז) ואם נתפצלה האונא ברחבה ונמצא שם סרכא מפיצול לפיצול שלא כסדרן דהיינו מחוד לחוד יש להטריף מספק. זב"צ או' ס'.

סח) אם נסרכו האונא והאומא או תרי אולי מחתוך לחתוך ויצאה הסרכא גם לגב או לשפול בין בקצה א' בין בשתי קציתיה אזלינן בתר רובא אם רוב בתוך החתוך כשרה ואם הרוב או חציה חוץ לחתוך טרפה. ער"ה או' יו"ד בשם הרשב"ץ דף י"ט ע"ג. ימין משה בזה הסי' תו"ז סי' ע"ט או' ח' ובספרו נדיב לב סי' מ"ז. צעיר רודם או' ו' זב"צ או' ס"א.

סט) ריאה שהיה לה למעלה מחתוכא דאוני במקום השלם כמין אונא א' דהיינו שהיה סדק במקום השלם ונראה כמו אונא ובאותו הסדק והחתוך שהיה לה יצתה סרכא מחדוד לגב אעפ"י שיצתה מן הכלל ויש חתוך במקום השלם יש להטריף. מהריט"ץ סי' ס"ח. פר"ח או' ז' לה"פ או' י"ג. בל"י או' יו"ד. שמ"ח או' ל"ב. שפ"ד או' כ"ח. ענ"ה סי' י"ח או' כ"ג. זב"ת סוף או' י"ב. זב"ש או' ט' בי"צ ח"ז או' ג' מז"ה סי' ל"ז או' ה' זב"צ או' ס"ב.

ע) ולאו דוקא עובר על החתוך אלא אפי' יוצאה הסרכא מאותה האונא ונמשכת באלכסון וראשה השני בערוגה נגד אונא אחרת ואלכסונא למעלה מהחתוך אין אומרים זהו כמו ממקום למקום בערוגה שהרי מקום האונא זו הוא ראוי להיות ערוגה אלא אמרינן כיון דהשתא חתוך הוא הו"ל כמו מאונא לאונא אחרת. לב"ש בהגהתו לשמ"ח שם. זב"צ או' ס"ג.

עא) אבל אם היה סדק במקום השלם בלתי מפולש במקום שאין שכיח להתפצל כ"כ בגובה וסרכא מגב לגב ודאי הוי כמינה ובה. דע"ק סוף או' ן'. מק"מ או' ק"ד. זב"צ או' ס"ד.

עב) ריאה דלית לה חתוכה דאוני אלא מעט כט"ד שהיא כשרה אם נמצאת סרכא באותו השטח השלם ממקום למקום מגב לגב טרפה כיון דהוי מקום הרגיל להיות לה חתוכה דאוני אע"ג דזו אין לה דיינינן לה כאלו אית לה ואי בריר לן שהיא מגב זו לגב זו טרפה. מהריט"ץ שם. ואי מוכחא מילתא דברייתא כך ולא סריכן בכסדרן מסתברא ודאי להתיר למאן דמכשיר סרכא מינה ובה. פר"ח שם. לה"פ שם. בל"י שם. זב"ת שם. ענ"ה שם או' כ"ד. וי"א דגם זה היא טרפה. תב"ש או' ן' בי"צ שם בעמ"ז או' י"א. קומץ כלל ל"ב בעשרון או' ה'.

עג) ואם מנין האונות הוא כמו שראוי להיות ויש היכר סדק בצד האונות וסרכא ממקום למקום עובר על אותו סדק כשר לפי שאין חוששין בסדקים להטריף. פת"ב סוף או' ק"ט. מק"מ או' ק"ו. זב"צ א' ס"ו.

עד) סרכא מחתוך לחתוך ובועא תחתיה כשרה. מהריט"ץ בתשו' סי' נ"ט. כנה"ג בהגב"י או' ט"ל. מחב"ר או' י"א. וא"צ שתכסה הסרכא את כל הבועא. כנה"ג שם. ענ"ה סי' י"ח או' כ"ז. תו"ז סי' ע"ט או' ג' זב"צ או' ס"ז.

עה) ואם היו ב' בועות סמוכות זל"ז ואין חוט בשר מקיף ביניהם או יש תחת הסרכא א' ממראות הפסולות או נקב בפועל וסרוכה אל החתוך האחר אז צריך שתכסה הסרכא את כל התרתי בועי או כל מראה הפסולה ואם נשאר אפי' קצת מא' מהם מגולה בלתי סרכא טרפה דחיישינן דניקב שם. כנה"ג שם. ענ"ה שם. תו"ז שם או' ד' זב"צ או' ס"ח. ועיין לעיל או' מ"ח וסי' ל"ז או' ס"ג.

עו) סרכא מחתוך לחתוך ותחת הסרכא בחתוך הא' יש שם מקום אטום כשרה ובעינן שיכסה הסרכא את כל מקום האטום. תו"ז שם או' י"ז. זב"צ או' ס"ט. ועיין לעיל סי' ל"ו או' קפ"ה.

עז) סרכא מחתוך לחתוך אלא שבחתוך אונא העליונה היה בועא והיתה בולטת חוץ לחתוך ונמצא שראש א' מן הסרכא חוץ לחתוך שהיתה הבועא מוציאתה טרפה. דחשבינן לה כאלו מחתוך לגב. כנה"ג בהגב"י או' מ"ז ובתשו' סי' ן' ברכ"י או' י"ג. והתו"ז סי' ט"ו או' ט"ו חולק וס"ל דאזלינן בתר רובא דסרכא אבל הרב זב"צ או' ע' כתב דאנן ס"ל כדברי הכנה"ג דאפי' במיעוט טרפה.

עח) ב' בועות זו כנגד זו דהיינו שבועא א' היא בחתוך אונא א' ובועא הב' היא בחתוך אונא האחרת שכנגדה וסרכא כסדרן מבועא זו לבועא זו טרפה. זב"צ או' ע"א. וכ"כ לעיל סי' ל"ז או' קי"ט.

עט) בועא א' גדולה וסרכא אצלה שם ולא על הבועא והבועא אינה מנחת להגיע הצדדין להדדי במקום הסדרא אע"ג דליכא חלון טרפה. שמ"ח סוף או' מ"ד. לב"ש או' קס"ה. קומץ בדיני תר"ל או' כ"ו. ודוקא אם לפי ראות עינינו גבהותה דבועא מונעת החתוכים מלשכוב זע"ז במקום שרשי הסרכא כשהריאה נפוחה אבל בסתמא לא חיישינן להכי ולפ"ז ה"ה בטינרי ואפי' בגבשושית. מק"מ או' קמ"א. ואם הבועא רחוקה יותר משיעור עד שנראית שאינה מעכבת מלהתקרב או שהסרכא היא על הבועא ממש כשרה בהפ"מ. קומץ שם. ואם הסרכא אזלא ע"י מיעוך יש להכשיר. שמ"ח שם. קומץ שם. והיינו לנוהגין להקל במו"מ כמ"ש לקמן בהגה סעי' י"ג אבל לנוהגין כדברי הש"ע סעי' יו"ד אסור.

פ) אם נמצאת מחט תחובה חציה בחתוך זה וחציה בחתוך זה וסרכא על הכל בין חתוך לחתוך טרפה. פר"ת או' ו' ענ"ה שם או' י"ח. תו"ז סי' ע"ט או' כ"ג. ובלא"ה כבר כתבנו לעיל סי' ל"ו או' רנ"ג דבזה"ז נוהגים להטריף במחט בכל מקום שנמצא יעו"ש.

פא) שם בהגה. וי"א להכשירה אם היא מעיקר האונות וכו' אפי' בלא בדיקה וכ"כ כל האחרונים וכן נוהגין. ש"ך ס"ק י"א. לה"פ או' י"ז. בל"י או' י"ב. ביא"ב בשפ"ז או' ט"ו. ועיין לעיל או' מ"ה ואו' מ"ו.

פב) שם בהגה. אם הוא מעיקר האונות עד חציין. עיין לעיל או' נ"ט.

פג) שם בהגה. אפי' מפולש. כלומר שיש חלון. ומשמע דאין חילוק בין אונא לאומא וכ"כ בהגה סעי' י"ח וכ"כ הב"ח שכן המנהג וכ"כ שאר האחרונים וכן נוהגין דלא כרש"ל בבדיקות ופא"ט סי' כ"ה דאוסר חלון בין אונא לאומא. ש"ך ס"ק י"ג. פר"ח או' יו"ד. לה"פ או' י"ט. בל"י או' י"ד. חכ"א כלל י"ג או' י"ב. מיהו הט"ז סק"ח כתב שיש להטריף חלון בין אונא לאומא כדברי רש"ל. והשמ"ח או' י"ט כתב דכן יש להורות בדליכא הפ"מ. וכ"כ המש"ז או' ח' ובשפ"ד או' י"ג. פת"ב או' נ"ה. בי"צ ח"ג או' ו' מז"ה סי' ל"ו או' ו' קומץ כלל כ"ט או' י"ג. זב"ר סי' י"ח או' ג' מנ"י ענף ה' או' ו' והיינו במקום שאין מנהג ידוע אבל במקום שנהגו להחמיר אין לסתור מנהגם. פח"ב שם. מנ"י שם. וכן במקום שכבר נהגו להקל כדברי המתירים אין לסתור מנהגם וכמ"ש בדברינו לאו"ח סי' תס"ח או' נ"ט יעו"ש.

פד) שם בהגה. אפי' מפולש. ואפי' באלכסון כל שהאלכסון כולו למטה מחציה. רש"ל פא"ט סי' כ"ה. ט"ז סק"ז. לה"פ או' כ"א. בל"י או' י"ד. שמ"ח או' י"א. מש"ז או' ז' והיינו לדברי מור"ם ז"ל שאוסר למעלה מחציה אבל לדברי הש"ע אפי' באלכסון ולמעלה מחציה כשרה. ומיהו אם הבשר תחתיה מקמיט יש לאסור כמ"ש לעיל או' נ"ג יעו"ש.

פה) שם בהגה. וכן אם יש כמין קרום בין אונא לאונא או בין אומא לאונא כסדרן וכו' משמע דדוקא כסדרן וא"כ יש לאסור אם אין הקרום מחתוך לחתוך אלא מחוד לחוד אלא שהב"י כתב מנהגינו להכשיר אם הקרום מחידוד לחידוד ומדברי רמ"א משמע דלא ק"ל הכי אלא כסדרן ממש בעינן. ט"ז סק"ז. וכ"כ הפר"ח או' י"ב להחמיר אם הקרום הוא בין חוד לחוד זולתי במקום שנהגו בו היתר ובבהמת ישראל. וכ"כ הלה"פ או' כ"ד. זב"ת או' כ"ב. והתב"ש או' כ"ז כתב דאפי' נהגו לאו מנהגא הוא כ"א בדידעי שהרבה בהמות שכיחי בקרום זה מחוד לחוד במקומם אבל אם הוא לפרקים יש לבטל מנהגם ולאסור. וכ"כ הפת"ב או' נ"ב., לאסור אם הוא מחוד לחוד. בי"צ ח"ג או' ה' מז"ה שם או' י"ד. קומץ כלל כ"ט או' יו"ד. זב"ר סי' י"ח או' י"ב. מנ"י ענף ה' או' ה' אמנם התו"ז סי' ע"ט או' ך' כתב דמנהגם כדברי ב"י להכשיר בכל אופן ומעולם לא ראה שום בדיקה לקרום זה אם בתוך החידוד או בשפול כל דליכא שום פילוש או חלון משום דכך רביתא אבל אם איכא חלון או נקב ואינו בתוך החתוך טרפה. וכ"כ זב"צ או' ע"ו דמנהגם להכשיר. וא"כ בענין זה כל מקום לפי מנהגו.

פו) ואפי' לדעת האוסרים קרום מחוד לחוד אם הוא יוצא מעיקר החתוך והולך בסמוך לחוד במקום מגולה קצת יש להקל. שמ"ח שם. פת"ב שם. מז"ה שם. קומץ שם או' י"א. זב"ר שם. מנ"י שם.

פז) שם הגה. וכן אם יש כמין קרום בין אונא לאונא וכו' ואין חילוק בין קרום עב לדק. ב"י. ש"ך ס"ק י"ד וכתב ודלא כהב"ח. פר"ח או' י"א. לה"פ או' כ"ב. בל"י או' ט"ו. זב"ת או' י"ט. זב"צ או' ע"ח. ומ"מ בעינן שיהיה קרום הא במקום א' עב ובמקום א' דק או יש חלון ודאי לאו קרום הוא. שפ"ד או' י"ד. ועיין לקמן או' ץ'.

חפ) וה"ה אם יש באותו קרום נקב דיינינן ליה כסרכא וטרפה. מהרש"ג בבדיקות כ"י. כנה"ג בהגב"י או' נ"ג. זב"צ או' ע"ט. והיינו אם הוא מחוד לחוד אבל בין חתוך לחתוך גם סרכא כשרה. וכ"כ זב"צ שם. וכ"כ לעיל סוף או' פ"ה בשם התו"ז והוא פשוט.

טפ) שם בהגה. יוצא מעיקרו עד אמצעיתו וכו' פי' שאינו מפולש אבל אם יש בו חלון דינו כסרכא. ש"ך ס"ק ט"ו. פר"ח או' י"ב. לה"פ או' כ"ד. בל"י או' י"ז. זב"ת או' ך'.

צ) קרום זה הנקרא טייל"א הוא ידוע וניכר לבקיאים ולא תטעה לומר דקרום וסרכא תואר א' להם ואין היכר ביניהם אלא שהקרום יוצא מעיקרו ואין בו פילוש ואם יש בו פילוש זה הוי סרכא דלא היא אלא דיש הפרש בין קרום לסרכא והראיה שהרי מרן בב"י מקודם היה ס"ד להכשיר טייל"א משפולי לשפולי ומחידוד לחידוד אפי' אם יש בו חלון ואח"כ דחה זו הסברא משום שאין דרכו של קרום להמצא אלא מעיקרו וכו' יעו"ש ואם איתא דלא יש הפרש בין סרכא לקרום אלא הפילוש א"כ היאך ס"ד מעיקרא להכשיר הקרום אפי' יש בו חלון מחידוד לחידוד והא הוי סרכא וטרפא אלא מוכרח דזה ידוע דיש הפרש בין טייל"א לסרכא. תב"ש או' כ"ה. בי"צ ח"ג בעמ"ז או' יו"ד. והדבר שיש הפרש בין קרום לסרכא הוא דהקרום הוא חלק ושוה בכל מקום מראשו ועד סופו אבל הסרכא היא אינה חלקה ושוה ותבניתה הוא ידוע שנעשה מהריר כשאר סרכות ודבר זה תלוי בראות עיני חכם המורה. שמ"ח או' י"ז. חכ"א כלל י"ג או' ט"ז. ענ"ה סי' י"ח סוף או' ל"ו. בי"צ שם או' ד' וטבחי עירנו בקיאין להבחין היטב בין קרום לסרכא שיש להם סי' אחר להכיר בין טייל"א לסרכא והוא דכשיש קרום בין אונא לאונא או בין אונא לאומא אזי קולפין את הקרום של ריאה מלמעלה מצד השלם של האונות וקולפין ובאים עד שמגיעין לקרום הנקרא טייל"א הזה ואם הוא טייל"א אזי נקלף הוא ג"כ עם קרום של הריאה במשך א' וימשך הוא בקליפה א' באופן דכשמסירין אותו מן הריאה רואין אותו באויר שהוא קרום א' וגוף א' להם אבל אם הוא סרכא אזי כשקולפין הקרום של הריאה כשמגיע אצל הטייל"א הנז' הוא נפסק ואינו הולך במשך א' עם הטייל"א הנז' ואפי' אם אינו נפסק אלא נקלף הטייל"א עם הקרום של הריאה מ"מ יהיה הפרש בין קרום של הריאה ובין הטייל"א הנז' שהקרום של הריאה יהיה דק וחלק וזה יהיה עב וזהו סרכא בידאי ומטריפין כשיהיה בחוד. ועוד יש להם סי' אחר שמביאים עפר תחוח ומניחין על הטייל"א הנז' ומשליכין עליה מים ואם הוא סרכא נשאר מלוכלך בעפר ואם הוא קרום יחזור נקי היטב. זב"צ או' ף'.

צא) ואמרו טבחי עירנו שאין דרך טייל"א זו להמצא אלא מקמא דהיינו בחתוכין או בחידוד שבין אונא לאונא לצד הלב ולצד הורדא אבל בחיתוך של צד השני של צד הצלעות דהיינו מגבא לא ימצא כלל קרום זה ומעשים בכל יום שהם בודקי הזבח למאות ולאלפים ולא ראו שימצא טייל"א זו מגבא אבל מקמא ימצא תמיד בכל יום ויום ולפי ראות עיניהם שראו שלא נמצא כלל מגבא מוכח מזה דשם אין דרך לימצא. ואם נמצא לפעמים רחוק טייל"א זו מגבא אז צריך לדקדק בו הרבה ולהבחין אם זה קרום או סרכא דהיינו שיראה וידקדק היטב ויעשה כל האופנים שכתבנו באו' הקודם חדא שיראה אם הקרום הנז' הוא שוה וחלק בכל מקום מראשו ועד סופו. וגם יעשה אופן השני שיקלוף אותו וכו' ועוד יעשה אופן הג' פי' עפר תיחוח. ולא יעשה הנסיונות כלאחר יד אלא יבין וידקדק היטב וגם יעשה כנופיא של שוחטי מתא הבקיאים וגם יעשה שאלת חכם ואז יכשיר. זב"צ או' פ"ה.

צב) לפעמים נמצא ב' אונות דבוקים או מקצתם או כולם ובודאי דזה הדיבוק הוא סרכא ולא קרום שדרך הקרום להיות רחב וניכר כמין עור דק אבל דיבוק זה שהם דבוקות שניהם יחד בלא קרום ודאי טרפה אם דבוקה בחוד. מטה יוסף ח"ב בדיני ריאה סי' ו' זב"צ או' פ"ו. צג)

צב) שם בהגה. יוצא מעיקרו עד אמצעיתו וכו' לאו דוקא עד חציה אלא אפי' עד ראשה כשרה כל היכא דליכא חלון. ב"ח. ט"ז סק"ז. ש"ך ס"ק ט"ז. כנה"ג בהגב"י או' נ"א. פר"ח או' י"ג. לה"פ או' י"ד. שמ"ח או' י"ז. חכ"א כלל י"ג או' ט"ו. וכתב שם השמ"ח דאפי' אם קרום הנז' בא עד הראש דהיינו השפולי והשפולי בכלל כשרה. מיהו הלב"ש או' ס"ה כתב לדחות דברי השמ"ח הנז' וסיים דחלילה להקל בקרום בכה"ג רק עד השיפול ולא עד בכלל. וכ"כ פת"ב או' ן' דאם הקרום דבוק גם בשפולי האונות יש להחמיר ולהטריף אם לא במקום שנהגו להקל בזה. וכ"כ המז"ה שם או' י"ד דאם הוא דבוק גם בשפולים יש להטריף. וכ"כ הקומץ כלל כ"ט או' יו"ד. זב"ר סי' י"ח או' י"ב. ומיהו משמע מדברי הפו' הנז' דהיינו לדעת האוסרים בקרום אם הוא מחוד לחוד וא"כ ה"ה בשפולי אבל לדעת המתירים מחוד לחוד ה"ה בשפולי וע"כ כתב זב"צ או' ע"ז דמנהגם להכשיר בקרום הנז' מראש האונא ועד סופה ואפי' השפולי בכלל. וכ"כ לעיל סוף או' פ"ה דהנוהגים להתיר מחוד לחוד מתירים גם בהגיע לשיפול.

צד) ואם יוצא סרכא תלויה מקרום זה או דבוקה להקרום עצמו (ר"ל ממקום למקום) כשרה. שמ"ח שם. חכ"א שם או' ט"ז. בי"צ ח"ג או' ג' קומץ שם או' י"ב. זב"ר שם או' י"ג. זב"צ או' פ"א.

צה) ואם דבוקה לאותה אונא שלא בחיתוך אם עוברת הסרכא ע"י מיעוך ומשמוש כשר דליכא כאן תר"ל דהקרום אינו רעותא כלל אבל אם לא עברה טרפה דהו"ל כמחיתוך לגב. שמ"ח שם. חכ"א שם. בי"צ שם. זב"ר שם. והיינו להנוהגים להכשיר ע"י מו"מ כמ"ש לקמן סעי' י"ג בהגה אבל לנוהגים כדברי הש"ע סעי' יו"ד טרפה בכל ענין.

צו) ואם יש טייל"א הנז' בין האונות וסרכא עליו מגב האונא לגב האונא שאצלה הויא מגב לגב וטרפה. זב"צ או' כ"ב.

צז) קרום זה במקום שהוא כשר אפי' יש תחתיו בועא או שאר רעותא כשר דאין הקרום רעותא. לב"ש בהגהתו לשמ"ח שם. בי"צ בדיני תר"ל לסי' ט"ל או' ח' ביא"ב בדיני תר"ל לסי' ט"ל או' י"ז. זב"צ או' פ"ג.

צח) ואפי' אם יוצא ג"כ סרכא תלויה מהקרום כשרה אבל אם ניכר שהתלויה יוצאה מהחיתוך אם יש תחתיה או אצלה סמוך בועא או שאר רעותא הוי תר"ל. לב"ש שם. בי"צ שם. ביא"ב שם. זב"צ או' פ"ד.

צט) שם בהגה. וכל מקום שהסרכא כשרה אף אם יש סרכא תלויה וכו' והיינו אם האונא והאומא נדבקות בסרכא כסדרן וכנגד הדיבוק עולה סרכא אחת היא שקורין אותה סרכא כפולה ואם היא תלויה פשיטא דכשרה ואם נסרכא באונא אחרת פשיטא דטרפה. ב"י. ב"ח. לב"ש או' מ"ט.

ק) אבל אם נסרכה באותה אונא עצמה או באותה אומא עצמה כשרה משום ס"ס. ב"י. ב"ח. ש"ך ס"ק י"ז. מט"י ח"ב סי' ו' מחב"ר או' יו"ד. לב"ש שם. זב"צ או' ץ' וכתב שכן מנהגם בעיר בגדאד יע"א. אבל הט"ז סק"ט כתב דאפי' נדבקת לאותה אונא עצמה טרפה. וכ"כ מהריק"ש בהגהו' על הש"ע דלדעת המטריפין מגב לגב או מחתוך לגב אף זו טרפה וכתב וכן דעת הרשד"ם. וכ"ה דעת הפר"ח או' י"ד. לה"פ או' כ"ו. בל"י או' י"ח. והשמ"ח או' ט"ו כתב דכשינטל הכל ע"י משמוש יש להכשיר אבל אם הסרכא כפולה עברה ע"י משמוש והראשונה שבין החתוכים לא עברה יש להטריף. וכ"כ המש"ז או' ט' בי"צ ח"ג או' ג' ונראה כיון דאיכא פלוגתא בזה במקום שנוהגין להכשיר או להטריף יחזיקו במנהגם כיון שנהגו כמ"ד ובמקום שאין מנהג יש להכשיר ע"י מו"מ אם מנהגם להקל במו"מ כמ"ש השמ"ח ובמקום שנוהגין לאסור במו"מ אין להתיר כ"א בהפ"מ ושעת הדחק.

קא) ומיהו הא דהכשירו בנסרכא באותה אונא עצמה וכו' ה"ד כשאין בשר הריאה שתחת הסרכא מקמיט בנפיחה וכמ"ש הרב בהגה לקמן סעי' ט' ש"ך שם. לב"ש שם. זב"צ או' צ"א.

קב) והא דהכשירו סרכא כפולה שחזרה ונסרכא בגב אותה אונא או באותה אומא עצמה ה"ד אם הסרכות הם שוות אבל אם הסרכא ההולכת לגב יותר עבה מאותה של מחתוך לחתוך טרפה דמוכחא מילתא דעיקר הסרכא יצאה מהגב ומשם נסרכא לחיתוך. מט"י שם. זב"ת או' כ"ד. זב"צ או' צ"ב.

קג) וכן אם יש סרכא מחתוך לחתוך ועוד יוצא משם סרכא אחרת מחתוך לגב דטרפה. בין שמתפרדים הסרכות לשנים תכף ביציאתם מן החיתוך בין במקום שהם סרכא א' במקום יציאתם ואחר משך מקום נפרדו לשנים כיון שידעינן דמשם נפיק טרפה. וכ"ת מנא ידעינן זה היינו כגון שיציאתם מן החיתוך ידוע ששנים הם כגון שרחבים ביציאתם מן החיתוך כמדת שני הראשים שנפרדו ונדבקו א' בחיתוך דא' ואחד בגב יען שאחר פרידתם נעשו דקים וא' הלכה לחתוך וא' הלכה לגב או שיש חריץ ביניהם מהתחלת יציאתם דכל זה הוכחה שמקום יציאתם שנים הם וע"כ יש להטריף. לב"ש שם. זב"צ שם.

קד) ואם סרכא זו הכפולה שיוצאת מסרכא דבין החתוכים חזרה ונדבקה להסרכא עצמה כשרה. שמ"ח או' ט"ו. חכ"א כלל י"ג או' ט"ז. ענ"ה סי' ח"י או' ל"ז. פת"ב או' נ"ד. בי"צ ח"ג או' א' זב"ר סי' ח"י או' י"ג. זב"צ או' פ"ט.

קה) סרכא תלויה היוצאת מתוך סרכא דבוקה בכסדרן למטה מחציין (היינו לדברי מור"ם ולדברי הש"ע אפי' למעלה מחציין) בין אונא לאונא בלי חלון והדבוקה יוצאת מבועא כשרה. מיהו אם יש איזה היכר שיצאה התלויה מחתוך הריאה ומכ"ש אם יוצאת ממש שנים מהחתוך האחת דבוקה בכסדרן והאחת תלויה אזי אם הבועא או רעותא אחרת תחת התלויה או אצלה הוי תר"ל וטרפה אבל אם הבועא או שאר רעותא עומדים סמוך להדבוקה והדבוקה מפסקת בין הרעותא ובין התלויה כשרה. וכן אם יש שאר שני רעותות א' מצד א' של הדבוקה והשני בצד השני כשר. לב"ש בהגהתו לשמ"ח שם. זב"צ או' צ"ג. ועיין לקמן בדיני תר"ל או' ז'.

קו) והיכא שיוצאת סרכא מינה ובה אצל כסדרן הן ששנים הם במקום יציאתן הן שיש רושם ונחלקים אחר יציאתן דכל כה"ג ניכר שאינה שלא כסדרן אלא ממקום למקום כשרה. לב"ש שם. זב"צ או' צ"ד.

קז) תרי אוני דסריכי מחתוך לחתוך וסרכא יוצאת   מביניהם לשומן הלב יש להטריף שאנו חוששיך שמא מן החתוך יצאה אל השומן ואח"כ נדבקו זה בזה ודלא כיש בודקים שס"ל דהולכים בזה אחר הרוב אלא טרפה. כנה"ג בהגב"י סוף או' פ"א בשם מהרימ"ט והגם שכתב שם הכנה"ג דמהר"י פיגון ומהרש"ג ס"ל כיש בודקים דהולכים אחר הרוב ואם הרוב מחתוך לחתוך כשרה כתב התו"ז סי' ע"ט או' ך' דבספרו נדיב לב האריך בזה והעלה לפום דינא והמנהג להטריף ואין לילך בזה אחר הרוב יעו"ש. וכ"כ זב"צ או' צ"ה דמנהג עיר בגדאד יע"א להטריף.

קח) אם יש בחתוך א' סרכא מינה ובה ויצא חוט א' מאמצע הסרכא ונסרך לחתוך האחר חתוך האחר מגין וכשרה. בדיקות מהרש"ג. כנה"ג בהגב"י או' ץ' ואו' קל"ה. שו"ג מחו' או' י"ג ואו' ל"ב. תו"ז סי' ע"ח או' י"א. זב"צ או' צ"ו.

קט) [סעיף ה'] אם נסתפק אם היא בגב או בחתוך וכו' פי' שנסרכה בשפת האונא כסדרן אלא שיש להסתפק אם היא מחתוך לחתוך וכשרה או מגב וטרפה אזלינן בתר רוב בהמות שהם כשרות וכיון שיש ספק היאך היתה נפוחה בחיי הבהמה אם הרבה אם מעט העמידנה על חזקת היתר כ"כ ב"י בשם הרשב"א מטעם נשחטה הותרה. ט"ז סק"י. מש"ז או' יו"ד. זב"ת או' כ"ו. ומ"ש הפר"ח או' ט"ו לחלוק על דברי הרשב"א הנז' ולאסור עיין תב"ש סי' כ"ט שכתב לסתור דברי הפר"ח הנז' וסיים וע"כ אין לזוז מדברי הש"ע יעו"ש וכ"כ פת"ב סי' ל"ז בזר זהב או' יו"ד. זב"ת שם.

קי) שם. וכשנופחין אותה הרבה וכו' נפיחה זו היא באופן זה דלוקח הריאה ביד א' והשומן היורד בין ב' ערוגות ביד א' וחודי האונות רואים את הקרקע כמו שהיא הריאה בתוך הבהמה בהיותה בחיים ואז רואין אותה אם ע"י הנפיחה נכנסה הסרכא בתוך החתוך כשרה. שו"ג או' כ"ד. תו"ז סי' ע"ט או' ו' זב"צ או' צ"ח.

קיא) מיהו אם היה שם עוד איזה רעותא כגון בועא וכה"ג דיש להטריף דהוי תר"ל דכיון שמסופקים אם הוא בגב או בחתוך אף שאנו מכשירין מיקרי רעותא עכ"פ ומצטרף לתר"ל. לב"ש בהגהתו לשמ"ח או' ך' בי"צ ח"ב בעמ"ז או' י"ג ובקו' תר"ל לסי' ט"ל או' ט' דע"ק סוף או' כ"ז. מק"מ או' ס"ה. זב"צ או' צ"ט.

קיב) ואם ע"י הנפיחה הרבה שנראית עי"ז בחתוך דמכשרינן מ"מ אם נקרע קרום הריאה ע"י נפיחה זו טרפה. דע"ק או' כ"ח. והגם דהמק"מ שם או' ס"ה כתב דצ"ע כתב זב"צ או' ק' דמ"מ יש להחמיר דהא כתבנו לעיל בסמוך דהוי רעותא ולעיל סי' ל"ו או' ל"ב כתבנו דאה נפחו הריאה מחמת איזה רעותא ונקרע הקרוס יש להטריף וה"נ כיון דנפחוה כדי לראות אם היא בחתוך או בחוד ונקרע הקרום הו"ל תר"ל וטרפה.

קיג) שם. וכשנופחין אותה הרבה נראה שהיא בחתוך וכו' ואי הוי איפכא דבנפיחה מרובה נראית בגב ובנפיחה מועטת כדרכה נראית בחתוך כשרה. מק"מ או' ס"ז גם אם ע"י הנפיחה מרובה נקרע הקרום בנידון זה כשר דהרי אדרבא דע"י קריעת הקרום ניכר שלא היתה נפוחה כך מחיים. דע"ק או' כ"ח. מק"מ שם. זב"צ או' ק"א.

קיד) אם נסתפק בפנים אם היא בגב או בחתוך ונאבדה הריאה ולא נפחוה יש להטריף אפי' בהפ"מ. פת"ב סי' ל"ז בזר זהב או' יו"ד. קומץ כלל כ"ט או' י"ד. זב"ר סי' י"ח במוספים או' ז' זב"צ או' ק"ב.

קטו) אכן אם נסתפק אם היא בגב או בחתוך וכשהוציאו הריאה לחוץ נאבדה הסרכא ולא נמצא שום רושם בריאה מראשי הסרכא יש להכשיר משוס ס"ס ספק אם הסרכא היתה בגב או בחתוך ואת"ל שהיתה בגב ספק אם היא סרכא בת יומא או לאו כיון שלא נמצאו לה ראשים וזה הס"ס הוא מתהפך. כנה"ג בהגב"י או' ס"ה. ימין משה בזה הסעי' ענ"ה סי' י"ח או' ל"ד. תו"ז סי' ע"ט או' ט' וכתב והגם דהרב מט"י גמגם בדבר נראה להתיר. והגם דהמק"מ או' ס"ה לא להכשיר אלא בהפ"מ כתב זב"צ או' ק"ג דאנן ס"ל דיש להכשיר לגמרי כדאסיקו הכנה"ג ודעמיה. מיהו אם שני ראשי הסרכא הם נראים בריאה יש להטריף וכגון דהריאה נחתכה דא"א לנופחה אבל אם הריאה שלימה ויכול לנופחה אזי חזינן אם אחר הנפיחה יהיה ראש א' מהם בחוד טרפה ואם יהיו הב' ראשים בחתוך כשרה. זב"צ שם. ומ"ש הער"ם או' י"א דדעת הרשב"ץ ח"ב סי' פ"ט דתלינן לחומרא כתב עליו !ענ"ה שם דלא ראה שום משמעות בתשו' ההיא להחמיר יעו"ש.

קטז) וה"ה אם יש פיצול באומא או באונא ויש סרכא בחתוכים בין פיצול לפיצול דינא הכי דאם היא בין חתוך לחתוך כשרה ואם היא מחתוך לגב או ספק יש להטריף ואין חילוק אם הפצול גדול כט"ד או לא דהא הטעם הוא דאם היא בחתוכים זה מגין ע"ז ואינה עתידה להתפרק כמ"ש לעיל או' מ"ד ואם היא מחתוך לגב עתידה להתפרק ותינקב הריאה. ומ"ש זב"צ או' ק"ד לעשות ס"ס משום דיש פלוגתא בשיעור ט"ד ולהכשיר בסרכא מפיצול לפיצול אם צד א' של הסרכא בחתוך של הפיצול וצד השני ספק אם היא בחוד או בחתוך נראה כשגגה היא לפני השליט דמה ענין זה לט"ד דהתם הוא שיעור לענין אונא כמ"ש לעיל סי' ל"ה סעי' ג' והכא משום פירוק וכל שהיא בגב עתידה להתפרק ומה הפרש יש אם הפיצול גדול או קטן ודוק.

קיז) [סעיף ו'] עינוניתא דורדא לכל מקום שתסרך טרפה וכו' דכולהו לגבי דידה שלא כסדרן נינהו. רש"י חולין מ"ו סוף ע"ב. ט"ז ס"ק י"א. ש"ך ס"ק י"ח. ביאור הגר"א או' ט"ו.

קיח) מעשה בבהמה שהיתה שמינה ביותר והיו ראש האונות מובלעין בשומן מרוב חלב והפריד ר' יואל השומן מהאונות ולא היה נשאר דלדולי שומן בריאה ועלתה בנפיחה והכשיר. ט"ז שם. לה"פ או' כ"ט. בל"י או' ך' ענ"ה סי' י"ח או' מ"ג.

קיט) יש מי שכתב שאם חסרה אונא א' מהימין ומשלמת הורדא שיש לה דין אונא ואינה מטרפת בכל מקום שתסרך ושבוש הוא דטעמא משום דכולהו לגבי ורדא שלא כסדרן נינהו וא"כ מה בכך שהורדא משלמת במקום אונא וזה ברור. פר"ח או' ט"ז. לה"פ שם. שה"מ או' כ"א. זב"ת או' כ"ז. לב"ש או' ע"ט. זב"צ או' ק"ה.

קך) אם נסרכה הורדא להאונא ונסרכה האונא לדופן והם חד סרכא אפי' אם הרוב לדופן טרפה ולא יועיל אותו הרוב כיון דכשלא כסדרן מקרי. זב"ש או' כ"ט. זב"צ או' ק"ו.

קכא) שם. ואפי' לכים שלה ואפי' כולה נדבקת בו. העיקר הוא כדברי הש"ע דאם נדבקה כולה לכיס שלה דטרפה דלא כשמ"ח או' כ"א שכתב דמפרקין אותה בנחת ונפחינן לה בפושרין ואם לא בצבצה כשרה דלא היא אלא כיון שנסרכה או נדבקה אפי' כולה טרפה. לב"ש או' ף' בי"צ ח"ד בעמ"ז או' א' זב"ר סי' י"ט בתמידים או' ו' זב"צ או' ק"ז.

קכב) ומיהו פשוט דמו"מ מהני גם בורדא בין בדיבוק בין בסרכא כמו בכל שלא כסדרן. לב"ש שם. בי"צ שם או' א' זב"ר שם. והיינו לנוהגין להקל במו"מ כמ"ש לקמן סעי' י"ג בהגה יעו"ש אבל לנוהגין כדברי הש"ע לקמן סעי' יו"ד אסור כמו שאר סרכות שלא כסדרן.

קכג) ואם אינה סרוכה לכיס ולא דבוקה רק שאינה יכולה לצאת מכיסה מחמת דוחק וא"א להוציאה מן הכיס אלא א"כ פותחין הכיס ע"י חתוך צ"ע. דמ"א דף ק' ע"ג. כנה"ג בהגב"י או' צ"ו. שמ"ח או' כ"א. חכ"א כלל י"ג או' י"ח. ענ"ה סי' י"ח או' מ"א. בי"צ שם בתה"ב או' א' ולעת הצורך יש להקל ולהכשיר. פת"ב או' נ"ט. בי"צ בתה"ב שם. זב"ר שם במוספים או' ב' מק"מ או' ס"ט. זב"צ או' ק"ח אלא שכתב דמנהגם להכשיר אפי' שלא בעת הצורך אלא כיון שראו אחר שחתכו הכיס שאינה סרוכה לכיס מכשירין אותה עכ"ד. ומיהו צריך לחתוך הכיס לאט לאט ובנחת דשמא יש סרכא יוצאה ממנה ודבוקה לכיס וע"י חתוך הכיס תנתק ואח"כ לראות הורדא בשטח ובחדודים שמא יש שם חתיכת חוט.

קכד) סרכא מכיס הורדא למקומות אחרים שאין הנקב פוסל כשרה. שמ"ח או' ע"א. שפ"ד או' ך' פת"ב או' ס"ב. זב"ת או' ק"ט. ולפ"ז גם נקב אין פוסל בכיס הורדא. שפ"ד שם. פת"ב שם. זב"צ או' קי"א. וכן בטרפש המפסיק בין צד שמאל של הריאה לצד ימין אם יש שם סרכא מטרפש הנז' לשומן הלב או אם יש נקב בפועל בטרפש הנז' יש להכשיר כמו בכיס הורדא. זב"צ או' קי"ב.

קכה) וכן אם יש סרכא מכיס הורדא לטרפש הכבד ג"כ כשרה ואפי' אם תסיר הסרכא מטרפש הכבד יהיה נקב תחת הסרכא בטרפש כשרה יען דנקב טרפש הכבד אין פוסל מצד עצמו אלא משום הכבד וכיון שנסתם בסרכא כשרה כמ"ש הט"ז לקמן סי' מ"א סק"ח. זב"צ או' ק"י. ועיין בדברינו לשם סעי' ח' בס"ד.

קכו) שם. וה"ה לכל יתרת דכל היכא דסריכא טרפה. היינו יתרת מקמא אבל יתרת בדרי דאוני דין אונא יש לה וכסדרן כשרה. ש"ך ס"ק י"ט. כנה"ג בהגב"י או' ק' פר"ח או' י"ז. לה"פ או' ל' בל"י או' כ"א. שמ"ח או' כ"ג. שפ"ד או' י"ט. שה"מ או' כ"ב. חכ"א כלל י"ג או' ך' זב"ת או' כ"ט. ענ"ה סי' י"ח אי' כ"ט. בי"צ ח"ד או' ג' מז"ה סי' ל"ו או' י"ז. זב"צ או' קי"ג.

קכז) אפי' אם יתרת מקמא זו עומדת בצד הורדא שוה בשוה ונסרכה בכסדרן להורדא לאו רביתא היא וטרפה. שמ"ח שם. חכ"א שם. ענ"א שם. בי"צ שם. מז"ה שם. זב"צ או' קי"ד.

קכח) ואם היתרת הלז' שהיא מקמא פחותה מט"ד וכן ביתרת מגבה ופחותה מט"ד או גבשושית ויצאה ממנה הסרכא אל גב אותה אונא שבה היתרת אי הגבשושית אם אין הבשר שתחת הסרכא מקמיט כשרה דהוי כמינה ובה. זב"ת או' כ"ט. זב"צ או' קט"ו. ואם הסרכא יוצאה ממנה אל גב האונא השנית הסמוכה אצלה כשרה נמי לדעת הרמב"ם ודעמיה. זב"ת שם. אבל לדידן טרפה. זב"צ שם.

קכט) אם נמצאת הורדא שנחלקה לשנים ויש סרכא באותו מקום שנתחלקה באופן כשנופחין הריאה נעשית הורדא כחדא והסרכא עומדת בתוכה כמו מחתוך לחתוך טרפה. כנה"ג בהגב"י או' מ"ה ובתשי' סי' ן' ובמפתחות שבסוף ס' קב"ל סי' ן' מט"י סי' ל"ה דף ל"ו ע"ב. זב"צ או' קט"ז וכתב דמ"ש הברכ"י או' י"ב משם תשו' הכנה"ג הנז' דכשרה ט"ס הוא וצ"ל דטרפה. וכן אם יש ב' ורדות וסרכא מחתוך של זו לחתוך של זו טרפה. מט"י שם. ואפי' אם יש ב' ורדות בשורש א' כעובי אצבע והם סרוכים זל"ז טרפה. בל"י או' כ"ג. שמ"ח או' כ"א. מש"ז או' י"א. חכ"א שם או' י"ח. בי"צ שם או' ב' מז"ה שם או' ט"ו. זב"ש או' כ"ח. מיהו הער"ה או' י"ב והזב"ת או' כ"ז כתבו בשם הרשב"ץ להכשיר בכל זה אבל דעת הענ"ה שם או' ל"א להטריף וכ"כ זב"צ שם דמנהגם להטריף.

קל) ומיהו כתב שם זב"צ דאם יש פיצול בורדא ואין בה כט"ד ויש בה סרכא מנהגם להכשיר ע"כ. והיינו אם הסרכא כסדרם בין חיתוך לחתוך.

קלא) וה"ה שני יתרת מקמא שנסרכו להדדי בכסדרן טרפה כיון דשניהם לאו אורחא דגדולין הם מפרקי. לב"ש או' פ"ה וכתב ודלא כשפ"ד או' י"ט דאומר שזה נקרא כסדרן. בי"צ ח"ד בעמ"ז או' ד' מז"ה סי' ל"ו או' י"ז. קומץ כלל כ"ט או' ט"ז. מק"מ או' ע"ז. זב"צ או' קי"ז.

קלב) ואם הב' יתרת מקמא יש להם שורש א' כאצבע ונסרכו בכסדרן בזה י"ל כהשפ"ד דכשר. מק"מ שם. זב"צ או' קי"ח.

קלג) שם הגה. מיהו אם הורדא נדבקת למטה בשורש שלה עם הכיס שלה יש להכשיר וכו' ודוקא שיודע בבירור שלא נדבק רק השורש לבד אבל כשאינו ברור שהוא השורש לבד יש להחמיר. יא"פ. פ"ת או' ז' זב"צ או' קי"ט.

קלד) ודוקא אם היא דבוקה אבל אם נסרכה טרפה. בי"צ שם או' ב' מז"ה שם או' ט"ו. זב"ר סי' י"ט בתמידים או' מ"ד. זב"צ או' ק"ך. והיינו אם אין הסרכא עוברת במיעוך. מז"ה שם. והיינו לנוהגין להקל במיעוך כמ"ש לקמן סעי' י"ג בהגה אבל לדברי הש"ע לקמן סעי' יו"ד דאוסר במיעוך טרפה בכל ענין.

קלה) הא דאמרינן נדבקת בשורש שלה כשרה אין הדבקות בכל תחתית הורדא רק בשרשה מקום שהוא תחלת צמחה במקום חבורה באונא והיינו אם דבוק בשולי הכיס בסופו דהיינו השיפול שלו המסויים במקום חבור הורדא בין חתוך האונא לאומא ושיעור משך הדיבוק מתחלת מקום חבורם עד המקום שהיא מתחלת להתעגל ולהתלבש בצורת ורדא שעד המקום ההוא חל עליה שם שורש ורדא ששם מקום גדולה ורביתא בכך להיות דבוק השורש עם הכיס. יא"פ. פ"ת שם. זב"צ או' קכ"א.

קלו) וכדי להבין זה נכתוב לך דרך מושב הורדא. שתכונת מושב הורדא כך הוא. שהיא מתחלת לצמוח מכנגד חתוך אונא הסמוכה לאום וגב הורדא כנגד הלב ופני הורדא כנגד טרפש הכבד והחריץ כנגד חתוך האום של צד ימין וצד שנגד החריץ הוא כנגד צד שמאל והדין שכתבנו לעיל משם היא"פ הוא כך שהקרום הוא היה במקום התחלת מושב הורדא שהוא כנגד חתוך אונא הסמוכה לאום ושם הוא התחלת ראש הכיס ושם דבוק קרום הנז' והגם דהרב כתב בשולי הכיס בסופו אנחנו קורים אותו ראש הכיס וכן מנהגינו אנחנו ג"כ כשיש שם קרום כמ"ש היא"פ מכשירין וטבחי עירנו יודעין להבחין בין קרום לסרכא כמ"ש לעיל או' ץ' ועוד מסירין זה הקרום הנמצא אם הוא סרכא יפסק במהרה ולא ימשך קרום הריאה עמו ולפעמים ימצא קרום בצד שכנגד החריץ דהיינו לצד שמאל הורדא למטה מחצי הורדא אצל השורש ואנחנו מנהגינו להכשיר בזה הקרום ג"כ ולעולם זה הקרום לא ימצא אלא פחות מחצי הורדא אבל אם נמשך זה הקרום עד חצי הורדא או יותר זהו בודאי שסרכא הוא ומטריפין וצריך הבודק להשגיח בזה הרבה בכנוף כל הבקיאים והבודקים. זב"צ או' קכ"ב.

קלז) לפעמים תמצא הורדא חסרה כולה או מקצתה ומעט הנשאר ממנה נמצאת שוכבת תוך כיסה ונראת כמו דבוקה ואין זה דבוק אלא מפני שחסרה מתפשטת אותו המעט. ומתאמת אצלנו שזה ההתפשטות בא ע"י החסרון שאנו מוצאים גוף הורדא היא חסרה והחסרון הנז' הוא ימצא דבוק באונא או באומא מצד שמאל כעין בליטה ויותרת וזה הוכחה דהיא דבוקה ואין בה חשש סרכא אבל כשהיא דבוקה כנז' ולא נמצא לא באונא ולא באומות מבפנים שום יתרת הרי היא דבוקה מחמת סרכא ומטרפינן אף דליכא חלון וכן אנו עושין מעשים בכל יום. תו"ז סי' פ"ב או' ד' וסי' ס"א או' ד' יעו"ש. זב"צ או' קכ"ג.

קלח) שם בהגה. מיהו אם הורדא נדבקת למטה בשורש שלה עם הכיס שלה יש להכשיר וכו' ומ"מ רעותא הוי להצטרף לתר"ל ואם נמצא נקב אחר שהסירו הסרכא טרפה. שפ"ד או' ך' לב"ש בהגהתו לשמ"ח או' כ"ב. ביא"ב בלב"ת או' כ"ה. מז"ה סי' ל"ו ביס"ה או' ל"ה. זב"ר סי' י"ט במוספים או' יו"ד. זב"צ או' קכ"ד.

קלט) ולפעמים נמצא בגדיים וטלאים הורדא ע"ג גידים ויש בה קרום למטה כלפי האומא אין לאותו קרום דין סרכא דהכי אית להו אבל אם יהיה אותו קרום לצד הראש יש לו דין סרכא ולפעמים היא מחוברת באותן גידין ואינה בכיס ונראה שצריך שיהא מקום חבורה שהוא אצל האונא שתהא מחוברת באותן גידין ושיהא אותו חבור מקום גידולה ואינה דבוקה שאם היתה דבוקה טרפה וזה תלוי במראית העין אם היא דבוקה או מקום גידולה. ב"י בשם הרמב"ן. לה"פ או' ל"ב. בל"י או' כ"ג. שמ"ח או' כ"ב. זב"ת או' ל' ומיהו אין לנהוג כן כ"א במקומות דידעינן דרגילים גדיים וטלאים בהכי ומכירין בט"ע יפה. שמ"ח שם. חכ"א כלל י"ג או' י"ט. ענ"ה סי' י"ח או' מ"ב. פת"ב או' ס"א. ביא"ב בלב"ת או' כ"ה. מז"ה שם או' ט"ז. זב"ר במוספים שם. ואף במדינות אלו אם אירע כך בגדיים וטלאים יש להקל לעת הצורך כל שהוא מכיר בט"ע יפה שזהו דרך גידולה. פת"ב שם. ביא"ב שם.

קמ) דרך הורדא כשמתחלת לצמוח מבין חתוך אונא הסמוכה לאום והאום השורש שלה רחב ומתקצר והולך השורש הנז' עד תשלום שורש הנז' ולפעמים סוף השורש הנז' יהיה מופרד מן השורש שלו כט"ד או כחצי ט"ד או כרביע ט"ד או משהו יהיה נפרד וקורין אותו עוקץ הורדא התחתון ולפעמים יוצאת סרכא מזה העוקץ אל הקרום שכנגדו ואנו מטריפין בזה וגם אם העוקץ הנז' הוא פחות הרבה מט"ד עד משהו אפ"ה נוהגין להטריף בסרכא הנז' וכן לפעמים למעלה בתחלת יציאת הורדא בראש שורש שלה ימצא עוקץ הנז' וקורין אותו עוקץ העליון ואם ימצא בו סרכא ממנו אל קרום שכנגדו טרפה. ודע דהרבה פעמים וגם מן הסתם לא ימצא בורדא לא עוקץ עליון ולא עוקץ תחתון ולפעמים ימצא התחתון ולא העליון ולפעמים ימצא העליון ולא התחתון באופן כשיש אלו העוקצין ויש בהם סרכא מנהגינו להטריף. זב"צ או' קכ"ה.

קמא) בריית הורדא כך היא יש לה שורש בתחתיתה לצד האומא ולא לצד האונא והוא פיצול המקיף אותה כשרטוט המקיף לגודל ונקרא מושב הורדא ומושב הנז' פעמים יהיה מופרד מן האומא ופעמים יהיה מהודק ואם היתה סרכא מגוף הורדא לתוך המושב כשרה דכולה ורדא היא. וכן אם היתה סרוכה מן המושב לאומא ג"כ כשרה שמקום זה נחשב מן הורדא ובלבד שלא יהיה בשר שתחתיה מקמוט. זב"ש או' כ"ד בשם מהרד"פ וכתב וכן נוהגין במערב. זב"צ או' קכ"ו וכתב ואנו ג"כ מנהגינו הכי אמנם כשתהיה פרודה מן האום אז יהיה מושב הורדא בתחתית הפצול ואם יש סרכא מן חוד פצול המושב לאום מטריפין אותה דזה הוי א' מן האום עכ"ד.

קמב) אם נסרכה הורדה למושב ומאותה סרכא יוצאת סרכא בחוט ונסרכה חוץ למושב רואין כח הסרכא אם חוט היוצא מן המושב נמשך עם הורדא אז מכחה הוא בא וטרפה ואם לאו כשרה. זב"ש או' כ"ה. זב"צ או' קכ"ז.

קמג) [סעיף ז'] אם נסרכה האונא או האומא לגרגרת וכו' ואעפ"י שיש בהם מכה טרפה ולא מהני לה בדיקה כמ"ש לקמן סעי' כ"ב. וכן הסכים הב"ח. ש"ך ס"ק כ"א. פר"ח או' י"ח. לה"פ או' ל"ו. שפ"ד או' כ"א. ועיין עוד בדברינו לשם סעי' כ"ב.

קמד) שם. או לכבד. פי' דרך נקב שהיה בטרפש. תשו' הרמב"ן סי' קס"ב. ב"י. באה"ג. ועיין לעיל או' קכ"ה.

קמה) שם. ואפי' היא דבוקה לאחת ממקומות הללו בלי פילוש. הגה. ויש מקילין אם האונות העליונות הסמוכות בגרגרת דבוקות וכו' ממ"ש הש"ע ואפי' היא דבוקה לאחת וכו' משמע דאתי לאפוקי מהיש מקילין ויש להטריף וכמו שפסק בב"י זולתי מ"ש אח"כ בהגה וכן אם היתה כל הריאה דבוקה בשדרה וכו' כי גם דעת הש"ע להתיר בזה וכמ"ש ב"י בשם הרשב"א וכ"כ הש"ך ס"ק כ"ד. פר"ח או' י"ט. אמנם ממה שסתם כאן בש"ע וכתב ואפי' היא דבוקה לאחת ממקומות הללו וכו' משמע דגם אם היתה כל הריאה דבוקה בשדרה אין להתיר וחזר בו ממלש ב"י וכ"כ השו"ג או' ל"ד. וכ"כ התו"ז סי' פ"א סוף או' כ"ט דמנהגם לאסור כל מין דבק בלי מכה. וכ"כ זב"צ או' קכ"ח שמנהגם להטריף הכל ואין מתירים שום דבק בין אם היו אונות העליונות דבוקות לגרגרת בלי שום פילוש בין אם היו האונות או האומות דבוקים לסמפון היורד בין שני ערוגות בין אם כל תחתית האונות או האומות דבוקים מהערוגה לשדרה הכל מטריפין והגם דמרן ז"ל בב"י מתיר אם גג הערוגה נדבק בשדרה כס' הרשב"א אין נוהגין כן אלא אוסרין כל מין דבק משנים קדמוניות יעו"ש.

קמו) שם בהגה. ויש מקילין אם האונות העליונות הסמוכות בגרגרת דבוקות ממש בגרגרת וכו' משמע דס"ל כמסקנת פי' ב"י דאעפ"י דליכא חלון כל שאין האבר כולו דבוק לארכו טרפה וכ"מ בד"מ אבל יש מכשירין בדבוק לגרגרת או לשומן הסמפון אפי' יש הפרש שנתפצל כל שאין חלון דהיינו שסתום משני צדדין והפרש בנתים דוקא והוזכר סברא זו בב"י וכ"כ ר"מ בס' מחה"ב (על מהרי"ו סי' ה' דין ה') וכן נוהגין קצת בודקים מומחים. ש"ך ס"ק כ"ב. לה"פ או' ל"ז. בל"י או' כ"ה. הל"פ.

קמז) וז"ל השמ"ח או' כ"ה והאונות העליונות (ר"ל בין של ימין בין של שמאל דלא כעולת יצחק וכמ"ש בתב"ש או' ל"א) הסמוכות לגרגרת אם א' מהן או שתיהן דבוקות לגרגרת במקום סמיכתן דיבוק גמור אמרינן דכך נבראו וכשר ודוקא שדבוק מעיקרו עד סופו ואין חלון ביניהם גדול כ"כ שיכול להכניס האצבע קטנה לתוך החלון אבל בדאיכא חלון גדול כ"כ גמרינן דאין זה דרך ברייתה רק סרכא. ובאיכא ב' חלונות אפי' אינו מכניס לכ"א כ"א מחט משהו טרפה. והא דבעינן עד סופו ל"ד דאפי' פרודה קצת בסוף כדרך חתוך כשר ובלא שלא יהיה חלון. ונראם דהאי קצת ג"כ שיעורה בפחות מרוחב אצבע קטנה דכל שהוא פרוד כרוחב אצבע קטנה אין זה ברייתה. ויש מקומות נוהגין להכשיר אפי' בפרוד סופו הרבה רק שאין חלון והיכא דנהוג נהוג. ומספקא לי לענין רוחב הדיבוק אי בעינן שיהא כל רוחב האונא הסמוך לגרגרת דבוק בגרגרת או אפי' קצת הרוחב דבוק וקצתה פרוד דכיון שכל ארכה דבוק היינו ברייתה ונראה דאין להקל כ"א כשהפירוד בצדדין פחות מרוחב אצבע קטנה שאז הוי רק היכר חתוך אבל כשיש בצד א' כאצבע קטנה אין זה דבק טוב וכ"ש כשמהודק בצדדי הרוחב ובאמצע פרוד אפי' כל שהוא טרפה. עוד נ"ל דאם אינם דבוקים ממש כ"א כעין סרכא או עור ביניהם המדביקם אע"ג דליכא חלון ואדוקה בחוזק מעיקרא לסופה והסרכא קצרה עד שאין הפרש מן האונא לגרגרת כ"א מעט מזער משהו בעלמא אפ"ה טרפה דדבוקים ממש בעינן כתולדותם ולא ע"י דבר אחר המדביקם דודאי סרכא הוא עכ"ל. והב"ד השפ"ד או' כ"ב. חכ"א כלל י"ג או' כ"ב. ענ"ה סי' ח"י או' מ"ה. פת"ב או' ס"ט ע' ע"א. ביא"ב בשפ"ז או' כ"ט. בי"צ ח"ה או' א' ואו' ב' ובעמ"ז שם. אי"צ סי' י"ג או' ב' ג' ד' ובלק"י שם. מז"ה סי' ט"ל או' ג' קומץ כלל ל' או' ב' זב"ר סי' י"ט או' ד' מנ"י ענף ח' או' א' ב' ד'.

קמח) כל זה שכתבנו להכשיר בדיבוק לגרגרת צריך לבדוק בנפיחה ולהניח אונא זו בפושרין ולבדוק אם מבצבץ ואין הפרש בין אם דבוקה לכל אורך הגרגרת או במקצתם לבד. פת"ב או' ע"ג. ביא"ב בלב"ת או' כ"ט. אי"צ שם בזב"ת או' כ"ט. מז"ה שם ביס"ה או' ג' קומץ שם או' ג' זב"ר שם במוספים או' ה' מנ"י שם או' ג'.

קמט) אם א' מהאונות העליונות נדבקו לגרגרת ונמצא שם במקום הדבוק בועא או סרכא תלויה סמוך ממש למקום הדבוק יש להטריף אבל אם הסרכא או הבועא היא רחוקה קצת ממקום הדבוק כשר. וכן אם נמצא יתרת ע"ג האונא עליונה של ימין במקום שדרכה ליפצל כמבואר בסי' ל"ה אעפ"י שהאונא היא דבוקה לגרגרת על הדרך שביארנו שכשרה יש להכשיר ואין חוששין לה משום צירוף רעותות. פת"ב או' ע"ד.

קנ) שם בהגה. ואין להתיר כ"ז בלא שאלת חכם ומומחה מורה הלכות. וכן יש להחמיר בכל ספיקן כי דברים אלו לא הזכירום כ"א קצת מרז"ל והבו דלא להוסיף עלייהו להקל באיסורי תורה וגם דיש חולקים בכל זה (כמ"ש לעיל או' קמ"ה) ובמקומות שנהגו לאסור בהם יחזיקו כמנהגם ובמדידות אלו (ר"ל במדינות אשכנז) נהגו להקל. שמ"ח או' כ"ח. פת"ב או' פ"ד. בי"צ שם או' ז' אי"צ שם או' ז' מז"ה שם או' ו' קומץ שם או' ז' זב"ר שם או' ז' מנ"י שם או' ט'.

קנא) ומ"מ בכל אלו הדיבוקים יש להחמיר ולהצריך נפיחה. פת"ב שם. מנ"י שם.

קנב) שם בהגה. ואין להתיר כ"ז בלא שאלת חכם וכו' כבר כתבנו לעיל או' קמ"ה דדעת הש"ע לאסור הדיבוקים ולא ס"ל כהיש מקילין ולפ"ז להספרדים שקבלו עליהם חומרות הש"ע אסור להם להקל בכ"ז רק היכא שכבר נהגו להקל משנים קדמוניות אין לסתור מנהגם וכמ"ש בדברינו לאו"ח סי' תס"ח או' נ"ו יעו"ש.

קנג) [סעיף ח'] סרכא היוצאת מהריאה והיא תלויה וכו' ואפי' למ"ד אין סרכא בלא נקב לפי שהסרכא הבאה מחמת נקב היא נסרכת למקום אחר אבל סרכא תלויה אינה אלא התפשטות לחות הריאה ולא בא ממקום נקב. ב"י בשם הרא"ש ורי"ו. ט"ז ס"ק י"ב. ש"ך ס"ק כ"ה.

קנד) שם. וא"צ בדיקה. ומ"מ לפי מ"ש רמ"א סעי' א' דנהגו דבאם יש סרכא עוברת ע"י משמוש נוהגין לנפחה ה"ה בזה דצריך בדיקה דהא חד טעמא הוא דסרכא תלויה וסרכא עוברת שניהם אנו מחזיקים להפשטת ליחה. ט"ז שם. בל"י או' כ"ט. פר"ת או' יו"ד. שה"מ או' כ"ו. זב"צ או' קכ"ט וכתב שכן ממנהג בגדאד יע"א לעשות בדיקה.

קנה) בדיקה זו שכתבנו באו' הקודם היינו כמו שאנו נוהגין להעביר הסרכא מעל הריאה ואח"כ נופחין אותה לראות אם תבצבץ. בל"י שם. מיהו המש"ז או' י"ב כתב דא"צ להסיר הסרכא ואח"כ לבדוק אלא לנפחה בעוד שהסרכא תלויא ולראות שמא תעלה הסרכא בנפיחה דטרפה כמ"ש בהגה סעי' ט' והרב זב"צ או' ק"ל כתב דמנהגם לעשות ב' הבדיקות דהיינו !בתפלה כשעדיין הסרכא עליה נופחין אותה לראות אם עולה הסרכא בנפיחה ואם עלתה מטריפין אותה וכשלא עלתם הסרכא בנפיחה אז עושין בדיקה שנית דהיינו שקולפין הסרכא בנחת מע"ג הריאה ונופחין אותה ע"י רוק ואם תבצבץ מטריפין אותה.

קנו) ואם לא נפחו הריאה לראות הסרכא תלויה בדיעבד כשרה. שמ"ח או' ל' שה"מ שם. שפ"ד סוף או' כ"ה. פת"ב או' פ"ט. בי"צ ח"ו או' ג' מז"ה סי' ל"ז או' ב' קומץ כלל ל"א או' א' זב"ר סי' ך' במוספים או' ג' מנ"י ענף ט' או' ג' זב"צ או' קל"א.

קנז) ודוקא מסתמא לא מחזקינן רעותא אבל אם אירע דמיעך ומשמש בסרכא תלויה ולא עברה לא מתכשרה אפי' בדיעבד כ"א כשנפחה וגם ראה במקומות שכנגדה ולא נמצא רעותא או מכה והמחמיר לכתחלה לבודקה גם בפושרין כשיש בה רעותא זו תע"ב. שמ"ח שם. בי"צ שם. מז"ה שם. קומץ שם. זב"ר במוספים שם. מנ"י שם או' ד' ועיין לקמן בהגה לסעי' ט' ובדברינו לשם בס"ד.

קנח) לפעמים כשבאים להסיר הסרכא בנחת מעל הריאה אינם יכולים כי אדוקה ביותר ולא תתפרק כ"א בחוזק וכשימצא כך מנהגינו בבגדאד יע"א להניח אותה כך וכשרה. זב"צ או' קל"ב. ור"ל שבודקים אותה בנפיחה בעוד שהסרכא עליה.

קנט) ס"ת שאינה עולה בנפיחה רק שהסירה בנחת בסכין והיה נקב תחתיה והיתה בין החתוכים טרפה. מק"מ או' פ"ח. זב"צ או' קל"ג.

קס) ולאו סרכא א' אלא אפי' נמצאו ע"ג הריאה סרכות הרבה תלויות בין קצרות בין ארוכות בין באמצע בין בשפולים אין לחוש דאינם אלא רירים וכשרה. כנה"ג בהגב"י או' ק"ל. שמ"ח או' כ"ט. פת"ב או' ץ' ביא"ב בלב"ת או' ל"ב. בי"צ שם או' א' מז"ה שם או' א' קומץ שם. זב"ר שם בתמידים סוף או' א' תו"ז סי' ע"ז או' ב' מנ"י שם או' א' זב"צ או' קל"ד.

קסא) ואפי' אם יש ס"ת הרבה וסמוכות זל"ז כשרה ולא הוי תר"ל. לב"ש או' צ"ה. ביא"ב בלב"ת שם. זב"ר סי' ך' בדיני תר"ל או' ב' מנ"י שם. זב"צ או' קל"ז.

קסב) ואפי' אם הס"ת היא בגב האונא או האומא כשרה ולא חיישינן שתתחכך בצלעות ויתהוה איזה נקב. לב"ש שם. ביא"ב בלב"ת שם. קומץ שם בעשרון או' א' מנ"י שם. זב"צ או' קל"ו.

קסג) לפעמים נמצא בסוף הריאה בשפולי דלדולים כעין סרכות (שאינם נדבקים בשום מקום אלא תלויים ועומדים) וגה זה כשר ונקראים דלדולי ריאה מהרי"ו ד"מ או' י"ח. לב"ש או' קל"ז. קומץ שם או' ו' זב"ר שם במוספים או' א' וסימנם שהם אדומים קצת ואין עליהם דין דס"ת ואפי' כשנראים אדומים ביותר א"צ להסירם ולבדוק דשמא ימצא דם תחתיהם זולת באם אירע שהסירן ומצא זיעת דם תחתיהם דטרפה. וכ"ש כשמצאן (ר"ל שאירע ובדק) משורשיו בחוזק בבשר הריאה דאז ודאי יש לחוש לזה וחייב לבדוק. קומץ שם. זב"צ או' קל"ה.

קסד) ואם אלו הדלדולים נסרכות זל"ז ומחוברות דלדול לדלדול אין לו דין סרכה וכשר. בי"צ בדיני תר"ל לסי' ט"ל בביאור לב"ש סוף או' א' והגם שכתב דצ"ע והכל לפי ראות עיני המורה כתב זב"צ שם דמנהגם להכשיר בזה.

קסה) ולפעמים יש כמין קרום רחב הנקלף מהריאה ותלוי גם זה בכלל ס"ת ונראה דהאוסרים סרכא מינה ובה יש להחמיר גם בהא. שמ"ח או' כ"ט. ומיהו מ"ש דהאוסרים סרכא מינה ובה יש להחמיר וכו' כתב עליו הלב"ש או' צ"ט דזהו חומרא יתירה ואין ענין זה למינה ובה יעו"ש. והב"ד הבי"צ ח"ו בתה"ב או' א' אמנם המק"מ או' פ"ו כתב על דברי הלב"ש הנז' דלא דק כי מ"ש השמ"ח ותלוי ר"ל אחר שנקלף ראש א' מהריאה עדיין נשאר תלוי בשורש בריאה שלא יכול ליקלף ולכן ס"ל לשמ"ח כיון שעכ"פ היה סרוך גה ראש הב' אף שנקלף שם שוב לא הוי כתלויה לגמרי אלא כמינה ובה יעו"ש. ועיין לקמן סעי' ט'.

קסו) וכתב הפת"ב או' ק' דכשיש כמין קרום רחב הנקלף מן הריאה יש בדבר להקל ולהחמיר שאם הקרום הוא נקלף כולו ולא נשאר שום דלדול בריאה אז יש לבדוק במקום הזה ע"י נפיחה ברוק או בפושרין וכשר. ואם אינו יכול להקלף כולו ובמקום א' היא מסתבכת שם בחוזק והיא נשארה תלויה שם אין זה דומה לשאר סרכא תלויה ויש לאסור אם הקרום הוא פרוס על ב' אונות או על אונא ואומא וכיוצא בזה שאם דנין אותו כסרכא הרי הוא שלא כסדרן אבל אם אין הקרום רק על מקום א' באונא או באומא א' אפי' אין נדון הקרום הזה כסרכא כיון שלא נקלף כולו מ"מ אינו רק סרכא ממקום למקום באותה אונא או אומא עצמה שמכשירים במדינות אלו עכ"ל והב"ד מק"מ שם. מנ"י ענף ט' או' י"א.

קסז) ס"ת ויש דם בתוך הסרכא טרפה. כ"מ מט"ז סי' ל"ז סק"ג. וכ"כ השמ"ח או' כ"ט. פת"ב או' צ"ב. בי"צ ח"ו או' א' מז"ה סי' ל"ז או' א' קומץ כלל ל"א או' ב' זב"ר סי' ך' או' ב' תו"ז סי' ע"ז או' ג' מנ"י שם או' ג' זב"צ או' קל"ט.

קסח) וכן אם ס"ת מלאה מים טרפה. תו"ז שם או' ד', זב"צ או' קמ"ד. וכ"כ לעיל סי' ל"ז או' נ"ג

קסט) ואפי' רק דם מעט ואפי' רק בשרשה דסרכא למטה ואפי' אם הדם קרוש טרפה. דע"ק או' ל"ט. מק"מ או' פ"ט. ואם יש ספק אם הדם רק תחת הסרכא בקרום הריאה ולא בסרכא גופה ג"כ יש להחמיר. מק"מ שם. זב"צ או' ק"מ.

קע) ס"ת והאדימה הריאה (במקום הסרכא) אין להכשיר אלא בנפיחה במקומות שעושין נפיחה. כנה"ג בהגב"י אז' קכ"ז. משמע הא במקומות שאין עושין נפיחה יש לאסור. וכ"כ התו"ז שם או' ה' זב"צ או' קמ"א. ועיין לעיל סי' ל"ח או' ק"ב.

קעא) ס"ת שיש בה דם אפי' אחר שחותכים הסרכא משתנית מראות הסרכא ונהפך ללבן טרפה. פת"ב או' ל"ב. בי"צ שם בעמ"ז או' ד' זב"צ או' קמ"ג. וכ"כ לעיל או' מ"ט ועי"ש באו' ן'.

קעב) שם הגה. וסרכא תלויה היוצאת מן הבועא טרפה. ואפי' היא במקום רביתא דהיינו בחתוך שבין אונא לאונא טרפה. שמ"ח סוף או' מ"ו. זב"צ או' קמ"ו.

קעג) ס"ת שיוצאה מן הריאה ויש בועא בצדה מעט רחוק ממנה וזו הס"ת נתפשטה ג"כ על הבועא ושכבה עליה וכשבא הבודק לראות היטב מיד נתקפלה מן הבועא ולא נשאר שם רושם כלל יש להכשיר דאין זה נדונת לבועא וסרכא. זב"ש או' ק' זב"צ או' קמ"ז. ועיין לעיל סי' ל"ז או' ל"א.

קעד) וס"ת ובסופה כעין כפתור ונראה כבועא מלאה מוגלא נראה דבין בשיפול ובין בשאר מקום שבריאה דין א' להם דאם הסרכא דקה והכפתור קטן עד שיש לתלותו בהתפשטות ליחה בעלמא יש לנפח הריאה אם אין הסרכא עולה בנפיחה כשרה ואי לא נפחה טרפה. ואם הסרכא עבה והכפתור גדול ועב בועא תלויה היא זו וטרפה. שמ"ח סיף או' ל' מש"ז או' כ"ג. פת"ב או' צ"ג וכתב דבין הסרכא עבה בין הכפתור גדול טרפה. וכ"כ הבי"צ שם או' ד' מז"ה שם או' ג' קומץ שם או' ג' זב"ר שם או' ג' מנ"י שם או' ט' ומיהו התו"ז סי' י"ז או' ב' כתב דמנהגם להטריף הכל בין גדולה בין קטנה בין עבה בין דקה. וכ"כ זב"צ או' קמ"ט דמנהגם להטריף הכל.

קעה) ס"ת ובראשה דבוק חתיכת שומן מעשה בא לידי ואסרתי דודאי היתה סרוכה לשומן הלב ונתקה משם עם השומן וכ"כ ימין משה סי' ט"ל סעי' ז' חלב דלוי בריאה טרפה דמוכחא מילתא שהיתה סרוכה בזה החלב למקום אחר וטרפה. תו"ז סי' ע"ז או' ך' זב"צ או' קנ"ד.

קעו) שם בהגה. מטנרי כשרה. בס"ת אבל אם היא סרוכה למקום אחר אפי' מטנרי טרפה. ט"ז ס"ק י"ג. כנה"ג בהגב"י או' קמ"ד. פר"ח או' כ"א. לה"פ או' מ"א. בל"י או' ל"א. שה"מ או' כ"ח. זב"צ או' קנ"ב.

קעז) ומעשה אירע שהיתה ס"ת מטנרי בכיס ומקצת מורים הורו לאיסורא אכן מקצת מורים והם מומחים בבדיקה הורו להכשיר ומורי הרב זלה"ה בתשו' כ"י האריך בזה ומסיק להכשיר בפשיטות. מחב"ר סי' ל"ז או' ב' ענ"ה סי' י"ח או' ן' קומץ בדיני תר"ל סוף או' ס"א. אכן בתנאי שלא יהיה שום לחלוחית או מוגלא בכיס ואם נמצא מעט מוגלא בכיס מנהגינו להטריף. זב"צ או' ק"ן.

קעח) מעשה בריאה א' שהיה בה בועא והיה כמו קרום יוצא על הבועא באורך כחצי רוחב שעורה וברוחב ע"פ הבועא כחצי אצבע ונחלק טבחי מתא וכו' והורה זקן א' שינפחו הריאה ואם הקרום הזה עולה בנפיחה סרכא היא וטרפה ואם לא עלה בנפיחה אינה סרכא אלא קרום וכשרה. כנה"ג בהגב"י או' ק"מ ברכ"י או' י"ט. ועיין תו"ז סי' ט"ו או' ה' מ"ש בדבר כנה"ג הנז' וסיים באו' ו' ואנן בדידן נידון הרב הנז' הוא הווה ורגיל אצלינו שנמצא כן על בועות גדולות !וישנות ואנו קורין אותו חלב בלוי ואנו קולפין אותו ע"י !נפיחה הריאה במיתון רב ובנחת ובזריזות גדול ואם נקלף !הכל ונשאר קרום שעל הבועא שלם מכשירין לה ואם !נאח ג"כ קרום הריאה שע"ג הבועא עמו מסיבת היות !הבועה ישנה ונראית שלפוחית הבועא מטרפינן לה דהיא שלפוחית שניקבה הריאה שם ועלה קרום זה מחמת מכה ורובם של אלו נאחז ונקלף הקרום עם החלב בלוי שע"ג הבועה ונטרפה הבועא ונידון הכנה"ג היינו הא יעו"ש. ועיין !עוז מזה בס"ת על הבועא בדברינו לסי' ל"ז סעי' ב' הרבה דינים יעו"ש.

קעט) [סעיף ט'] סרכא שהיא ממקום למקום וכו' דינה כדין ס"ת. וכתב ב"י אפי' למ"ד אין סרכא בלא נקב שאילו היתה סרכא ממש היתה נדבקת באונא אחרת וכיון שנדבקת באותה אונא עצמה ודאי אינה סרכא אלא התפשטות לחות הריאה ולא בא מחמת נקב. ורש"ל בבדיקות ובפא"ט סי' כ"ו חלק ע"ז. ודעתו דלמא דק"ל אין סרכא בלא נקב ממקום למקום טרפה. וכ"ה דעת הט"ז ס"ק י"ד. דמש"א דף צ"ח ע"ד. פר"ח או' י"ד. פר"ת או' י"ב. שה"מ או' כ"ח. אבל הש"ך ס"ק כ"ז כתב דדעת המחבר והרב נראה עיקר. וכ"כ הלה"פ או' מ"ב. וכ"כ המש"ז או' כ"ז דהמנהג להכשיר. פ"ת או' ח' והשמ"ח או' ל"א כתב דזה תלוי במנהג המקומות ובמדינות אלו (ר"ל במדינות אשכנז) המנהג להכשיר. וכ"כ פת"ב או' ק"ג. בי"צ ח"ז או' א' מז"ה סי' ל"ז או' ד' קומץ כלל ל"ב או' א' זב"ר סי' כ"א או' א' מנ"י ענף יו"ד או' א' וכ"כ הזב"ת או' מ' דמנהגינו (ר"ל בערי תימן) להכשיר. וכ"כ זב"צ או' קנ"ו דמנהגם להכשיר כס' מרן ומור"ם שמכשירין סרכא מינה ובה אחר שנופחין אותה ואין בשר תחתיה מקמיט.

קפ) ובמקום שאין המנהג מבורר הסומך להקל בהפ"מ לא הפסיד. שמ"ח שם. פת"ב שם. ביא"ב בלב"ת או' ל"ו. בי"צ שם. מנ"י שם.

קפא) ומנהג שאלוניקי להטריף כדעת האוסרים אלא שמכשירין ע"י הגבהה שאם ניתקה בהגבהה כל שהוא כשרם כמ"ש השו"ג או' ל"ז וכ"כ התו"ז סי' ע"ח או' ג' ועיין לקמן סעי' י"א.

קפב) אין נקרא ממקום למקום אלא א"כ ב' ראשיה דבוקים באבר א' משבעה חלקי הריאה ה' אונות וב' אומות וכל חלק הערוגה למעלה שכנגד כל א' מהם ה"ז בכלל האבר ההוא. וכל שעברה הסרכא גבולה לכנוס לגבול חברתה הרי היא בכלל שלא כסדרן. ומ"מ נראה דכל שטח השלם מהערוגה עצמה לארכה מהעוקץ שבה עד הגרגרת נחשב ג"כ לאבר בפ"ע ואם יש שם סרכא ממקום למקום אף שראשה א' בשטח השלם שכנגד אונא זו וראשה הב' בשטח השלם שכנגד אונא אחרת ה"ז ממל"מ זולת כשעברה איזה חתוך אף שאין דרך להיות שם חתוך או להיפך שראוי להיות שם חתוך אלא שעתה אין שם מצד שנדבקו שם האונות דזה בכלל שלא כסדרן הוא. קומץ שם או' ב' זב"צ או' קנ"ז.

קפג) ואם יוצאת מערוגה ונדבקת באותה ערוגה או מאונא לערוגה נגד אותה אונא וכן מאומא לערוגה שיוצאת ממנה הכל הו"ל כמו מאונא לאונא עצמה אבל מאונא לערוגה שכנגד האומא או כנגד אונא אחרת הו"ל כמאונא לאונא אחרת. שמ"ח או' ל"א. חכ"א כלל י"ג או' ז' בי"צ ח"ז או' ב' מז"ה סי' ל"ז או' ד' זב"ר סי' כ"א או' א' זב"צ או' קנ"ח ואו' קנ"ט. ולא מיבעיא אם אלכסון הסרכא עובר על החתוך שבין האונות אלא אפי' אם אלכסונה נמשך למעלה מהחתוך ואין הסרכא עוברת כלל על החתוך אפ"ה כל שראשה א' למטה מהחתוך וראשה השני נגד אונא אחרת הו"ל שלא כסדרן. לב"ש או' קכ"ב. בי"צ שם בעמ"ז או' ח' קומץ שם או' ג' זב"צ שם או' קנ"ט.

קפד) סרכא מינה ובה שהיא מחתוך האונא לגב אותה אונה כשרה דמאחר דאין לה כח ליסרך כנגדה באונא אחרת אינה סרכא. כנה"ג בהגב"י או' קל"ד. זב"צ או' ק"ס.

קפה) אם נמצא סדק בריאה במקום שאין ראוי להיות אונא בין שהסרכא מחתוך לחתוך דהסדק ובין שעוברת ממקום למקום על הסדק דין מינה ובה עלה. אבל אם עולה מחתוך הסדק לגב אונא ההיא אין להכשיר כ"א בהפ"מ או ע"י מו"מ אף בלא הפ"מ. קומץ שם או' ד' זב"ר סי' כ"א בדיני תר"ל או' ב' ומ"ש ע"י מו"מ וכו' היינו לנוהגין להקל במו"מ כמ"ש לקמן בהגה סעי' י"ג אבל להנוהגין לאסור במו"מ כפסק הש"ע לקמן סעי' יו"ד אין להתיר רק בהפ"מ.

קפו) ואם יש סרכא מינה ובה ע"ג האונא ומשם נסרך כחוט אחד דק לדופן צר כשרה. כנה"ג בהגב"י או' פ"ג. שו"ג במחו' סוף או' ל"ב. תו"ז סי' ע"ח או' י"ב. זב"צ או' קס"ב.

קפז) ואם המינה ובה ע"ג האומא ומשם נסרך אל דופן רחב אם יש מכה בדופן כשרה. תו"ז שם או' י"ג. זב"צ או' קס"ג.

קפח) ואם יצאה סרכא מהאונא ומאותה סרכא יוצאה סרכא אחרת ונאחזת ג"כ באותה אונא במקום אחר ומאותה סרכא יצא סרכא אחרת ונאחזת לדופן צר והיא נקראת סרכא בדלוגין כשרה ואם נאחזת לדופן האומא טרפה. כנה"ג בהגב"י או' פ"ו. זב"צ או' קס"ד.

קפט) אם הסרכא מינה ובה רגל א' ע"ג ריאה ורגל ב' ע"ג בועא טרפה דהוי כס"ת יוצאת מן הבועא. פרי הארץ חי"ד סי' א' תו"ז סי' ע"ח או' ט' והגם דכתב שם התו"ז דמנהגם להתיר זה ע"י הגבהה כתב זב"צ או' קס"ה דלמנהגם דלא עבדי הגבהה טרפה.

קצ) שם הגה. ודוקא שאין הסרכא קצרה מבשר הריאה וכו' אבל אם קצרה וכו' טרפה. והטעם כתב מהר"ר אברהם מפראג מפני שסופה להינתק וכ"ה בבדיקות האחרונים ולבוש. ואע"ג דסרכא זו לאו מחמת נקב הוא בא מ"מ כשתנתק יהיה נקב מידי דהוה למ"ד דיש סרכא בלא נקב דכשלא כסדרן טרפה משום דסופה להתפרק ויהא נקב. ש"ך ס"ק כ"ח. פר"ח או' כ"ג.

קצא) שם בהגה. ודוקא שאין הסרכא קצרה מבשר הריאה כשנופחין הריאה וכו' וצריך לנפוח הריאה כמבואר לעיל גבי תלויה ואם אחר הנפיחה רואין שהסרכא קצרה מבשר הריאה עד שהבשר תחתיה מקמיט טרפה שסופה לינתק. ואפי' הסיר הסרכא ועדיין מקמיט טרפה. וגרע טפי מאלו אינו מקמיט אחר הסרת הסרכא דהו"ל סרכא על הקמט ולא מהני מו"מ כדין תר"ל. שמ"ח או' ל"ג. ומיהו הפת"ב או' קי"א לחלק יצא שאם הסיר הסרכא ע"י מיעוך והקמט נשאר במקומו טרפה אבל אם אחר שהוסרה הסרכא ע"י המיעוך בנחת נתפשט הקמט ונעשה שוה לשאר הריאה יש להכשיר. וכ"כ הבי"צ ח"ז או' ו' מז"ה סי' ל"ז או' ז' קומץ בדיני תר"ל או' קט"ו. מנ"י בדיני תר"ל או' ט"ו שבאו' ס' וכ"ז לנוהגין להקל במו"מ אבל לנוהגין לאסור במו"מ כפסק הש"ע סעי' יו"ד בכל ענין יש לאסור אם בשר תחתיה מקמיט.

קצב) ואם ניכר שהקמט הוא מברייתו בודאי אז כשר אפי' בלא מיעוך אבל היכא שניכר שנעשה אח"כ או אפי' אם יש להסתפק בו אם היה מברייתו או אח"כ אזי אפי' אם שני ראשי הסרכות רחוקים מן הקמט טרפה. לב"ש בהגהתו לשמ"ח שם. בי"צ שם או' ז' מנ"י שם או' ט"ז. זב"צ או' קס"ז.

קצג) וכן ס"ת ואחר שנפחוה נשאר אותו מקום קמטים קמטים יש להטריף. כנה"ג בהגב"י או' קכ"ד. בל"י או' כ"ט. תו"ז סי' ע"ז או' ו' וכתב דהו"ל ס"ת היוצאת מן הקמט דטרפה. זב"צ או' קס"ח.

קצד) יש מי שכתב דאם הסרכא המקמטת ראשה בחוד הריאה וראשה השני בשטח הריאה כשרה שכן רגיל להיות דלא נקרא קמט אלא א"כ שני ראשי הסרכות בשטח הריאה דאז יש כח המושך ומתפרקת אבל אם ראשה בחוד הריאה עולה ויורדת ואינה מתנתקת. זב"ש או' מ"ו משם מהר"ם אדהן ומשם הזב"ר כתב דאין להתיר אלא בבהמת ישראל משום דמור"ם ז"ל סתם לן ולא חלק כלל מזה יעו"ש. ואנן בדידן ס"ל דאין לסמוך ע"ז אפי' בבהמת ישראל אלא מטרפינן בכל גוונא מאחר דסתם דברי הפו' לא חלקו זב"צ או' קס"ט.

קצה) בדיקת הקמט היא זאת נופחים הריאה ומביאים קיסם ומודדים הסרכא ואח"כ חותכים הסרכא ומניחים הקיסם במקום הסרכא אם חלקי הריאה נתרחבו יותר מן הסרכא טרפה. זב"ש או' מ"ט. וכן מנהג בגדאד יע"א כשיש סרכא מינה ובה מן החוד לשטח הריאה והחוד מעט מקמיט והוא הגוונא שכתבנו בסמוך אז נופחים הריאה ומביאים קיסם ומודדים הסרכא ואח"כ חותכים הסרכא וחוזרים ומודדים מקום הסרכא באותו קיסם אם נתרחב יותר מטריפים ואם לא נתרחב כשרה. זב"צ או' ק"ע.

קצו) ספק סרכא מקמטת אסור אפי' בהפ"מ. דע"ק או' נ"ב. מק"מ או' ק"ט. זב"צ או' קע"א.

קצז) אם נאבדה הריאה או נקרעה ולא הספיק לבודקה אם נקמטה או לא יש להכשיר בדיעבד. תב"ש או' נ"א. מיהו הפת"ב ברא"פ או' קכ"ח כתב דאין להכשיר כ"א בהפ"מ. מק"מ שם. זב"צ או' קע"ב.

קצח) אם נמצא נקב בצד סרכא מינה ובה ויש לתלות במידי תולין דלאחר שחיטה ניקב ולא חמיר עכ"פ מתלויה. מק"מ שם. זב"צ או' קע"ג.

קצט) סרכא ממקום למקום ובתוכה דם טרפה. זב"ר סי' כ"א או' ג' ועיין לעיל או' קע"ד לענין כפתור וה"ה כאן. זב"ר שם בתמידים או' י"א. זב"צ או' קע"ד. ועיין לקמן או' רי"ב.

ר) כשנכפלה הריאה בשפולי באיזה מקום שתהיה אפי' שנדבק היטב מטרפינן בשאלוניקי שאוסרים כשנסרכה !מינם ובה. כנה"ג בהגב"י או' ס"ב בשם מהר"י סמוט ומהר"י פיגון. ימין משה סעי' ז' תו"ז סי' ס"ב או' א' זב"ת או' מ"א וכתב הטעם שהרי הוא כמו בשר המקמיט מכח הסרכה. וכתב שם הכנה"ג מצאתי בבדיקות כ"י משאלוניקי דבא"י מכשירין עכ"ל אבל לפי הטעם שכתב הזב"ת משמע דבכל מקום יש להטריף וכ"כ הזב"צ או' קע"ה. ואפשר דמ"ש דבא"י מכשירין היינו אם הוא מתחלת ברייתו וכמ"ש באו' שאח"ז.

רא) הא דאמרינן דכפל בריאה טרפה היינו כשהיא מחמת סרכא אבל אם הוא מתחלת ברייתה כשרה. ימין משה שם. זב"צ או' קע"ו.

רב) וכשמסתפקים אם היא תחלת ברייתו או לא פותחין הכפל ובודקים אותו אי מבצבץ כל אותו מקום שפתחו ודאי לא היה סרכא כפולה וכשרה אבל אי לא מבצבץ או שמבצבץ חלק ממקום שפתחו ולא כולו הוי מינה ובה וטרפה. כנה"ג שם או' ס"ג בשם מהר"י סמוט ומהר"י פיגון ומהרש"ג. זב"ת שם. זב"ש או' נ"ב. תו"ז שם או' ב' זב"צ שם.

רג) כפל בגב האונות ונסרך לדופן צר שכנגדו כשרה והוא שתכסה הסרכא כל מקום הכפל וכן הדין בחתוכין אבל אם נסרך ע"ג המקום שצריך נפיחה אם יבצבץ טרפה. כנה"ג שם או' ס"ד. זב"ש שם או' נ"ג תו"ז שם או' ג' זב"צ או' קע"ז.

רד) שם בהגה. וכל סרכא תלויה שעולה ג"כ עם נפיחת הריאה וכו' דאז ודאי ניקבה הריאה ולכן נכנס הרוח אל תוך הסרכא ועולה. ד"מ או' י"ח בשם בדיקות ישנים. ש"ך ס"ק כ"ט. פר"ח או' כ"ד. לה"פ או' מ"ה. זב"ת או' מ"ג.

רה) וסרכא שמתנתקת ע"י נפיחה כתוב בתשו' ר"מ אלשקר סי' ב' דטרפה ומדמי לה למיעוך ומשמע דלדידן דמקילין במיעוך ה"ה בהכי. ש"ך שם. פר"ח שם. לה"פ שם. בל"י או' ל"ג. זב"ת שם.

רו) שם בהגה. וכל סרכא תלויה שעולה ג"כ עם נפיחת הריאה וכו' טרפה. ואם היה בסרכא כמין מראה ריאה בתוכה אין לה דין סרכא אלא הרי היא כחלק מהריאה ויש לה ג"כ דין משלמת ויש לה ג"כ דין יתרת כפי המקום שישנה שם. פר"ת או' י"ג. זב"ת שם. ענ"ה סי' י"ח או' נ"א. תו"ז סי' ע"ז או' ט' פת"ב או' צ"א. קומץ כלל ל"א או' ב' ובעשרון או' ח' ואין להכשיר כ"א לאחר הבדיקה אם ימצא בתוכה מבפנים תלתולי בשר קצת אבל אם אין שם בשר כלל רק קרום לבד אין זה מועיל מה שיש על הקרום מראה ריאה. ואין לסמוך להכשיר בזה כ"א מומחה גדול ובקי בהוראה שידע להבחין שאין זה סרכא. פת"ב שם. קומץ ועשרון שם. מק"מ או' פ"ט. וכ"כ זב"צ או' קע"ח דכשאירע כזה צריך לקבץ כל הבקיאים והמומחים כי בקל יוכל לטעות. ובמליאה לה דם אף שיש בתוכה תלתלי בשר יש לאסור משום דודאי קרום סרכא הוא ולא בשר. קומץ שם. זב"צ שם.

רז) ומעשה בריאה א' ברגל חמור כמין ס"ת שהיתה דקה ובראש אותה סרכא היה חתיכה א' של ריאה שיעורה כשיעור פרוטה ונפחו אותה ועלתה אותה הסרכא עם אותה החתיכה עם נפיחת הריאה והיתה הכל כמראה ריאה הסרכא והחתיכה שבראשה והכשירו טבחי מתא כי אמרו שזו אינה סרכא אלא פיצול הוא מהרגל חמור ואמרו טבחי מתא כי כן ימצא הרבה ברגל חמור וכן בראש כנף האונא ג"כ ימצא ומכשירין אותה כיון שהיא מראה ריאה. זב"צ שם.

רח) שם בהגה. או שיש מכה בדופן כנגדה טרפה. וצריכה בדיקה נגד הצלעות ואם יש שם רעותא טרפה דודאי ניתקה משם. ד"מ או' י"ח. ש"ך סק"ל. כנה"ג בהגב"י או' קכ"ו. פר"ח או' כ"ה. לה"פ או' מ"ו. בל"י או' ל"ד. שמ"ח או' ל' שפ"ד או' ל' ענ"ה סי' י"ח או' נ"א. פת"ב או' פ"ט. תו"ז סי' ע"ז או' ט"ו. בי"צ ח"ו או' ג' מז"ה סי' ל"ז או' ב' קומץ כלל ל"א או' א' זב"ר סי' ך' או' א' מנ"י ענף ט' או' ב' זב"צ או' קע"ט.

רט) ולא דמיא לנסרכה לדופן ואיכא מכה בדופן דמכשרינן אותה מטעם דתלינן בדופן דשאני התם דאנו תולין לומר דאין סרכא בריאה וסרכא זו מדופן היא אלא דנסרכה בריאה משא"כ הכא דהסרכא ודאי בריאה לבד ואיכא מכה בדופן כנגדה חיישינן דאותה מכה גם בריאה היתה והעלתה סרכא מחמתה. פר"ת או' י"ד. ועיין לקמן סעי' כ"ב.

רי) ובדיעבד כשרה אם לא נפחה ולא בדק במקומות כנגדה ודוקא מסתמא לא מחזקינן רעותא אבל אי אירע דמיעך ומשמש בה בתלויה ולא עברה נראה שזה רעותא היא דדרך הפשטת ליחה לעבור ע"י משמוש ולא מתכשרה אפי' בדיעבד כ"א כשנפחה וגם ראה במקומות שכנגדה ולא נמצא רעותא או מכה והמחמיר לכתחלה לבודקה גם בפושרין כשיש בה רעותא זו תע"ב. שמ"ח שם. פת"ב שם. בי"צ שם. מז"ה שם. קומץ שם. זב"ר שם במוספים או' ג' מנ"י או' ג' ואו' ד' ובהפ"מ יש להתיר אם לא בדק רק בדופן ולא בשאר מקומות. לב"ש או' קי"ד. זב"ר במוספים שם. מנ"י שם באו' ד'.

ריא) ולאו דוקא מכה גמורה אלא אפי' שינוי לרעותא כגון בהרות שחורות וכדומה הוי מכה לענין זה. שמ"ח או' כ"ט. וכ"ה דעח התו"ז סי' ע"ז או' י"ז. אבל השפ"ד או' ל' כתב דבהרת שחורהלא הוי מכה לענין זה כמו לקמן סעי' כ"ג. והלב"ש או' ק"ו כתב דבהפ"מ יש להכשיר בזה וכתב דגם השמ"ח יודה בזה. והב"ד הבי"צ שם בעמ"ז או' ו' זב"ר שם בתמידים או' י"א. מק"מ או' צ"ג.

ריב) סרכא מינה ובה בריאה ויש כנגדם מכה בדופן טרפה כמו ס"ת. זב"צ או' קפ"ג.

ריג) סרכא תלויה ומכה כנגדה דטרפה לא דוקא בדופן אלא אף בשאר מקומות דהיינו מכה בטרפש או בשומן וכיוצא טרפה. בעי חיי ביו"ד סי' מ"ד. שמ"ח או' כ"ט. לב"ש או' ק"ה. פת"ב או' פ"ט. תו"ז שם או' י"ח. בי"צ שם סוף או' ב' מז"ה שם. קומץ שם. זב"ר שם. מנ"י שם או' ב' זב"צ או' קפ"ד.

ריד) וה"ה נמי דלא בעינן כנגדה ממש אלא מה למעלה מה למטה יש לחוש ולהטריף וכדק"ל גבי אודם בריאה ומכה בדופן. תו"ז שם או' י"ט. פ"ת או' י"א. זב"צ או' קפ"ה.

רטו) וה"ה אם נמצא תאת הסרכא נגלד טרפה משום דהוי תר"ל. תו"ז שם או' ז' זב"צ או' קפ"ו. ועיין לעיל סי' ל"ו או' כ"ג.

רטז) ואי אוושא ריאה ואית בה ס"ת טרפה. פר"ת או' יו"ד. ענ"ה סי' י"ח או' נ"ב. זב"צ או' קפ"ז.

ריז) אם יש ס"ת בדופן כנגד הס"ת של הריאה אם אמר הבודק ברי לי שלא היתה שם סרכא דבוקה בריאה נאמן. ואם הבודק מסתפק ואינו אומר ברי לי שלא היתה סרוכה וראינו שהסרכא היא כנגד אותה סרכא שבדופן יש לחוש ויש להתירה בנפיחה. הרשב"ץ בס' יבין שמועה דף י"ט ע"ב. ער"ה או' ט"ז. זב"ת או' ל"ז. שו"ג מחו' או' ל' וכתב שאפי' במקום שאין עושים נפיחה בהא מהני משום דהוי ס"ס. תו"ז שם או' כ"א. זב"צ או' קפ"ח. ועיין להרב בני דוד דף נ"ג ע"ב שכתב להטריף הוא וכמה חכמים עמו ואפשר דע"י נפיחה גם הוא מודה להכשיר כס' הרבנים הנז' זב"צ שם.

ריח) אחד שהביאו לו רביע של כבש וראה בצלעותיו סרכות תלויות כמו שיש בבהמה כשהריאה סרוכה לצלעות ולא היה כאן לא הריאה ולא השוחט אין לחוש ולומר שהיו הסרכות הללו גם בריאה אלא העמד השוחט בחזקתו וכשרה מהריב"ל ח"ב סי' ע"ח. כנה"ג בהגב"י או' קכ"ח. פר"ח או' מ"א. שמ"ח או' ע' מק"מ או' צ"א. תו"ז שם או' כ"ב. ולא דמי למ"ש לעיל באו' הקודם בשם הרשב"ץ דבעינן שיאמר השוחט ברי לי דהתם יש ס"ת בריאה וגם בדופן שכנגדה אבל הכא אין הריאה לפנינו ולא אתחזק איסורא שהיה בה סרכא כ"א סרכת הדופן ולהכי מכשרינן. תו"ז שם דלא כהשו"ג. זב"צ או' קפ"ט.

ריט) [סעיף יוד'] כל מקום שאסרו סרוכת הריאה אין הפרש וכו' כ"כ הטור בשם הרשב"א. וכ"כ רי"ו דכל הממעך סרכא ביד כאילו מאכיל טריפות לישראל וכתב שכ"כ ר"ת וכן הסכימו האחרונים עכ"ל והב"ד ב"י וע"כ פסק כן בש"ע. ומיהו יש מקילין כמ"ש בב"י והב"ד מור"ם ז"ל לקמן בהגה סעי' י"ג יעו"ש. אמנם כבר כתבנו באו"ח סי' תס"ח או' נ"ו דהספרדים קבלו עליהם חומרות פסק הש"ע ואסור לשנות זולת אם כבר נהגו להקל משנים קדמוניות דאין למחות בידם יעו"ש.

רך) וכתב זב"צ או' ק"ץ דמנהג בגדאד יע"א כדעת מרן ז"ל שאין ממעכין ביד והמיעוך לא ישמע ולא יזכר כלל ועיקר ואפי' עבר ומיעך ונפסקה במיעוך מטריפין עכ"ל ונ"מ לשאר מקומות הנוהגין כפסק הש"ע דאפי' אם אחד עבר ומיעך ונפסקה הסרכא יש להטריף

רכא) ומנהג הספרדים אשר בעיר קדשנו ירושת"ו היו נוהגים כפסק הש"ע לאסור במו"מ אבל אחר זמן המלחמה דהיינו משנת תרע"ח ואילך שלקח האנגלי את א"י התחילו להקל במו"מ משום שרבו האכלוסין ויש כמה עדות ממקומות שנוהגין להקל במו"מ כמו מדי ופרס וכדומה ששם מקילין במו"מ מפני שהגוים אינם קונים בשר טריפה אלא שעכ"פ הספרדים אשר בעיר קדשנו ירושת"ו עושים שני מיני בשר דהיינו בשר הניתר ע"י מו"מ כותבים עליו כשר וכשתהיה הריאה נקיה בלא סרכות כותבים עליו חלק ר"ל חלק בלי סרכות וכשר אליבא דכ"ע כדי שיקנו ממנו היראים והנוהגים כפסק הש"ע אבל דא עקא שהמון העם אינם יודעים מזה וקונים בשר שאין כתוב עליו חלק אפי' אותם הנוהגין להחמיר כפסק הש"ע וצריך להזהיר המוכרים והקונים ע"ז. ועיין לקמן או' שנ"ט.

רכב) ומנהג האשכנזים אשר בעיר קדשנו ירושת"ו נוהגים להקל במו"מ כמ"ש לקמן סעי' י"ג בהגה אלא שעושים ג"כ שני מיני בשר הניתר במו"מ כותבים עליו כשר וכשתהיה ריאה נקיה בלא סרכות כותבין עליו גלאט ר"ל חלק בלי סרכות כדי שיקנו ממנו החסידים והיראים המחמירים לעשות אליבא דכ"ע. ועיין לקמן או' ש"י.

רכג) [סעיף יא'] יש מי שכתב וכו' כן דרך הרב"י דסברא יחידית נמי כותב אותה בשם יש מי שאומר וסברא זו כתבה בב"י בשם הכלבו שכתב בשם הר' יצחק הלבן והא שכתב יש מי שכתב ולא כתב יש מי שאומר כמו בסעי' שאח"ז משום דכ"ה לשון הכלבו שכתב כתב הר' יצחק הלבן וכו' ולכן גם הוא כתב בש"ע בלשון יש מי שכתב וכו'.

רכד) שם. שמכניס אצבעו תחת הסרכא ומגביה קצת וכו' מר יעקב גאון הורה לאחוז בקנה ולנענע הריאה ג' וד' פעמים יפה יפה וכל סרכא שתינתק ע"י נענוע כשרה. טור. וכתב ב"י להוכיח לדעת הטור דאונות הסרוכות לחזה לקנה לשומן הלב לטרפש נמי מותר לנענע אותה אלא שאין להכשיר אלא בבדיקה דוקא וגם אין להכשיר אלא בסרכא דקה כחוט ובסרוכה לדופן אין להתיר לנענע אבל לדעת מר יעקב גאון אין להתיר כ"א בנסרכה לשומן הלב מרוב שומן יעו"ש וכ"כ הב"ח דאין לנענע אלא בנסרך מרוב שומן ודוקא בשומן הלב ולא בשאר מקומות ודוקא בגסה ובבהמת ישראל ולחתוך ממנה הכבד קודם הנענוע ואז שרי אפי' ד' פעמים ויותר בכח גברא אנה ואנה ודלא כמ"ש במהרי"ל מנהג מגנצא ג"פ ולא יותר יעו"ש. וכ"כ רש"ל פא"ט סי' כ"ו. ועיין באו' שאח"ז.

רכה) ואם יוכל לנענע אף שאינה ניתקת במיעוך היד של הטבח. כתב שם רש"ל דהמנהג להתיר בבהמה של ישראל ודוקא בבהמה גסה. וכתב עוד ומ"כ בשם מהרי"ל מתי שמנענעים הריאה ונשאר הסרכא בבשר הריאה טריפה (והיינו אם אינה עוברת במו"מ לנוהגין להקל במו"מ) משום דאין סרכא בלא נקב אבל נשאר בשומן הלב כשרה ודנין אותה כריר בעלמא ע"כ. וכתב עליו דסברא ישרה היא שאם נשאר בבשר הריאה ולא ניתקה אלא מן השומן איגלאי מילתא דמן הריאה באה אכן אם ניתקת באמצע אין כאן הוכחה דמן הריאה היא באה שדרך הריר לינתק באמצע עכ"ל. והב"ד הט"ז ס"ק ט"ו. אמנם הב"י כתב שמצא כתוב אין אנו רגילים לנענע כי אין אנו בקיאין עכ"ל וכתב עליו ב"י ולענין הלכה דברים הללו נראים כי בלא ספק אין אנו בקיאין לנענע עכ"ל וע"כ לא כתב דין הנענוע בש"ע. וכתב הש"ך ס"ק ל"א דגם אנן לא נהיגין הכי לנענע. וכ"כ הפר"ח או' כ"ו. לה"פ או' מ"ז. בל"י או' ל"ה. שמ"ח או' ל"ז. מש"ז או' ט"ו ובשפ"ד או' ל"א. ענ"ה סי' י"ח או' נ"ה. תו"ז סי' ע"ו או' ה' זב"צ או' קצ"א.

רכו) שם. אם נפסקה מחמת הגבהה כל שהוא וכו' פי' שמגביה הסרכא בלי שיגביה האבר שתלוי בה הסרכא באותה הגבהה ואז אם נפסקה הסרכא כשרה אבל אם הגביה האבר עמה לא דאימור מכבדות האבר נפסקה. כ"כ הרב בני חיי שקבל מפי אומן בקי. מחב"ר או' כ"א. שמ"ח או' ל"ה. פ"ת או' י"ב. תו"ז סי' מ"ט או' ד'.

רכז) כל שעשה הבודק מה שראוי לעשות בשום סרכא ויצאת מידו באיסור דהיינו שעשה הגבהה כנז' ולא נפסקה וגמר בדעתו שהיא טרפה שוב אין לה תקנה לאותה סרכא בהגבהה שנית לא ע"י ולא ע"י אחר זולתו וכמו שהסכים החק"ל חי"ד סי' כ"ד יעו"ש. תו"ז שם או' ו'.

רכח) שם. סרכא בת יומא היא וכשרה וכו' ומיהו הפר"ת או' ט"ז כתב דלדידן דאסיקנא דאין סרכא בלא נקב כדעת רוב הפו' אין הפרש בין בת יומא לשאינה בת יומא וטרפה זולת אם הסרכא לשומן מטעם שכתב מר יעקב גאון וכל חוץ ממקום זה טרפה יעו"ש. ובתשו' דבר שמואל סי' קפ"א כתב דבמקומו אין נוהגין לעשות הגבהה יעו"ש. וכ"כ הרב זב"צ או' קצ"ב דבענין הגבהה הזאת אין אנו נוהגין בה יען שאין אנו בקיאין בזה ומיום הוסדה העיר הזאת לא שמענו ולא ראינו שנהגו בהגבהה כלל ועיקר עכ"ל וע"כ בענין זה כל מקום לפי מנהגו ובמקום שנהגו לאסור אסור לשנות.

רכט) שם. ואין להקל בכך אלא בבהמת ישראל. וכתב הרדב"ז בחשו' ח"א סי' שכ"ח שאם הטבחים נוטלים שכר מהכשרות לבד ולוקחים בשר ממנה כפי מנהגם ומן הטרפה אינם לוקחים כלום נקראת בהמת ישראל שלא חלקו בין הפסד מועט להפ"מ עכ"ל והב"ד הפר"ח או' כ"ז וכתב דאין לסמוך עליו בזה כלל ומילתא דפשיטא שלא התירו הפו' אלא דוקא בבהמת ישראל לגמרי וכן האחרונים בכמה דינים שרבו האוסרים כתבו שאין להתיר אלא בהפ"מ מכלל שחלקו בין הפסד מועט להפ"מ וכו' ובהפסד מועט אין להקל ובדינו של הרדב"ז אפי' הפסד מועט אין כאן שהרי העכו"ם הטבח מספיק בשר לישראל כל צרכם והותר וא"כ אעפ"י שלוקח מן הכשרות ולא מן הטרפות אין מפסיד כלום ועוד אינו דומה הפסד מן הכיס להפסד ריוח שמפסיד מלהרויח ולכן הדבר ברור שתשו' זו לאו בר סמכא היא יעו"ש. וכ"כ הלה"פ או' מ"ח. שמ"ח או' מ"א שה"מ או' ל"ג. ענ"ה סי' י"ח או' נ"ה. מיהו הכנה"ג בהגב"י או' רל"ו כתב דאם השוחט יש לו מנה מן הכשרה ולא מן הטרפה וכן במקום שיש עזר מן הבשר אפי' בהמה של גוי ממונם של ישראל מיקרי יעו"ש. והב"ד המש"ז או' ט"ו. וכ"כ התו"ז סי' מ"ט או' י"א דמנהגם להתיר בין בהמת ישראל בין בבהמת גוי כיון דהמנהג בעיר שהשוחט נוטל שכרו מן הכשרות ולא מן הטרפות וכן אם יהיה גאביל"ה (ר"ל שהקהל לוקחין מס מן הבשר) על הבשר דאז הוא ג"כ חשוב שפיר כממון ישראל יעו"ש. וכ"כ זב"צ או' קצ"ח. וכ"כ לעיל סי' ל"ז או' ז' וע"כ נראה דבמקום שהגוי מספיק לשחוט כל מה שצריך דאז לא יש הפסד לא לשוחט ולא לגביל"ה לא הוי בהמת ישראל ואסור לעשות הגבהה אבל אם הגוי אינו מספיק כ"א שוחט מה שהביא ואם לא יעשה הגבהה יהיה הפ"מ לשוחט או לגבילה או שיהיה דוחק בבשר לציבור אז הוי כבהמת ישראל ושרי. וה"ד במקום שנוהגין להקל בהגבהה אבל במקום שנוהגין לאסור כמ"ש לקמן או' רל"א בלא"ה אפי' בשל ישראל אסור. ועיין בדיני הפ"מ שכתבנו לעיל ריש סי' ל"א.

רל) וכתב שם התו"ז או' י"א ואו' י"ב דמנהגם לעשות הגבהה בכל מין בהמה גסה בין גדולה אפי' בופל"ו בין קטנה אפי' עגלים הרכים יונק שדי אמו אבל לא בבהמה דקה כיון דסרכותיה רכות ובקל מתפרקות וגם דהם בהמה של גוי דהקצבים יהודים אין שוחטים כ"א בהמה גסה דוקא ואין בבהמה דקה שום גאבילה ולא שכר השוחט זולת כשיהיה הבהמה דקה מן ישראל שאז יהיה להכשיר בהגבהה יעו"ש.

רלא) ומותר לעשות הגבהה בכל מין סרכא היוצאת מן הריאה אל מקום אחר אפי' סרכא מן הורדא אל כיסה או אל האומא או אל הטרפש או מינה ובה וכמ"ש מרן החביב בכנה"ג הגב"י או' קנ"ד ובתשו' ב"ח יו"ד סי' נ"ד. תו"ז שם או' ז' אמנם בסרכא שלא כסדרא דהיינו מגב לגב או מחידוד או לחתוך וכ"ש מאונא ראשונה לשלישית וכן מן הריאה לדופן בין לדופן צר בין לדופן רחב אין לעשות באלו הסרכות שום הגבהה. תו"ז שם או' ח' והיינו אף במקום שנוהגין לאסור במו"מ הגבהה שריא דהגבהה קילא ממיעוך כמ"ש הכנה"ג שם. וכ"כ השמ"ח או' ל"ו דמו"מ יותר קולא מהגבהה יעו"ש.

רלב) [סעיף יב'] טוב להשקות הבהמה וכו' כ"כ הכלבו קבלה מרבותיו ומאת זובחי הזבח הבקיאין בהמה שלא הושקתה מים קודם לשחיטה כולה מלאה סרכות דקות וקשות וכו' וכתב הש"ך ס"ק ל"ב בשם הגאון אביו ז"ל שיצא להם זה ממאי דאמרינן בש"ס סוף ביצה ל"ל למימר משקין ושוחטין מילתא אגב אורחא קמ"ל דלישקיה אינש בהמתיה והדר לשחוט משום סרכא דמשכא ופי' רש"י והר"ן שתהא נוחה לפשוט שהעור נדבק ביותר בבשר. והם פירשו (רבותיו דכלבו) משום סרכות דמנתקות מחמת השקאה. וכתב עליו הש"ך דראיה מצא לדבריו ממאי דאיתא להדיא בהרי"ף דאי איכא סרכא משתמטא עכ"ל וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה לשם דאם יש שם סרכא חלושה נשמטת ונכרתת. וכ"כ ק"נ על הרא"ש שם.

רלג) שם. טוב להשקות הבהמה וכו' ואולי שצריך להשקותה יותר מהרגיל המספיק לחיותה דהיינו שיניח המים סמוך לפיה זמן ארוך ובזה היא שותה וחוזרת ושותה ומפני זה נפסקים הסרכות כשתתמלא הריאה משאיבת המשקין וימתח עורה ונכרתים הסרכות. פר"ת או' י"ז. זב"ת או' ן' זב"צ או' קצ"ג.

רלד) וצריך להשקותה מים צוננים שהסרכא מחמת חמימות באה. שמ"ח או' מ' חכ"א כלל י"ג או' ל"ו. בי"צ ח"ט או' ט' קומץ כלל ל"ד או' ו' מז"ה סי' מ' או' ח' זב"צ או' קצ"ד.

רלה) [סעיף יג'] יש מי שאומר שהבודק יכניס ידו בבהמה בזריזות וכו' לא כן קבלנו ואדרבא בכל נוסחי הלכות בדיקות כתוב שיכניס ידו בנחת. רש"ל פא"ט סי' כ"ה. ט"ז ס"ק ט"ז. פר"ח או' כ"ט. לה"פ א' מ"ט. שמ"ח או' ל"ד. מש"ז או' ט"ז. פת"ב או' קט"ו. ביא"ב בשפ"ז או' מ"ג. זב"ת או' נ"א וכתב דגם מרן יודה לזה ואמרו בזריזות היינו שלא תהיה ברפיון ולעולם צריך שלא יהיה בכח וחוזק יעו"ש. זב"צ או' קצ"ה וכתב דאם הכניס ידו בזריזות וניתקה הסרכא אנו מטריפין.

רלו) ומיהו אם הכניס ידו בנחת והרגיש שניתקה סרכא אזי מוציאין הריאה לחוץ ומחפשים בריאה ואם לא נמצא ראשה בריאה רירא הוא וכשרה אבל אם נמצא ראשה א' בריאה או בדופן וכיוצא סרכא היא וטרפה. מש"ז או' ט"ו. וכן מתבאר בדברי השמ"ח שם. זב"צ או' קצ"ו וכתב וכן מנהגינו.

רלז) שם. ואם נתפרקה שום סרכא כשמכניס הבודק ידו מוציא הריאה לחוץ ובודקה וכו' ואם הוציא הריאה לחוץ ושכח לבדוק אם ראשה בריאה ונאבדה הריאה אם הכניס ידו בנחת כשרה. מט"י ח"ב יו"ד סי' ו' מחב"ר או' כ"ו. ובקו"א או' א' ענ"ה סי' ח"י סוף או' נ"ה. תו"ז סי' ן' או' י"א. וכן דן להלכה למעשה הר' צעיר רודם או' ד' זב"צ או' קצ"ז.

רלח) שם. ואין להקל בכך אלא בבהמת ישראל. ומנהג עיר קדשנו ירושת"ו להקל אפי' בבהמת גוי. מט"י שם. מחב"ר או' כ"ז. ועיין לעיל או' רכ"ח.

רלט) שם הגה. ויש מתירין למשמש בסרכות ולמעך בהם וכו' והמנהג בכל אשכנז למעך הסרכות באצבעות אף שהרשב"א כתב שבזה לא שמענו מחכמים בשום מקום וכו' ודברי המתירים אני אומר עליהם ברוך שבחר בהם וכו' אכן שמעתי שמקצת קהלות שאינם בני תורה לוקחים סמרטוט עבה וממעכין בה ובודאי אנשים כאלו מאכילים טריפות לישראל להדיא וראוי להזהיר הטבחים שלא ימעכו כ"כ בחזקה אלא לגלגל בין האצבעות וקצת בדרך המיעוט. רש"ל פא"ט סי' כ"ה. ט"ז ס"ק י"ז. ש"ך ס"ק ל"ג. פר"ח או' ל"א. שמ"ח או' ל"ח. פת"ב או' קכ"א. ביא"ב במש"ז או' מ"ד.

רמ) וכן לא ימשמש ע"י עפר וחול אלא בידו לבד והעושה כן מאכיל טריפות לישראל. ד"מ או' ך' ש"ך ס"ק ל"ה. פר"ח שם. שמ"ח שם. פת"ב שם. ביא"ב במש"ז שם. זב"ת או' נ"ו.

רמא) וראיתי לאיזה בודקים שאינם נזהרים למעך בנחת וסומכים על נפיחת הריאה והם מאכילים טריפות דודאי בכל סרכא גמורה אין מועיל ניפוח. ט"ז. שם. שמ"ח שם. פת"ב שם. ביא"ב בשפ"ז או' מ"ה. ועיין לקמן או' רמ"ו.

רמב) גם צריך ליזהר שיסיר כל הסרכא מהריאה ולא שישאר ממנה כלום ולא שום דלדול דכל שלא הלכה מכל וכל יראה מזה דלאו ריר הוא כ"א סרכא גמורה ותו דאיך יבדוק ע"י פושרין והלא הסרכא סותמת וכל שאינו נזהר בכל זה הוא מאכיל טריפות לישראל. שמ"ח שם. פת"ב שם. בי"צ ח"ט או' ג'.

רמג) גם ראיתי קצת בודקים דלא קפדי אמיא ובודקים אפי' בצוננים וצריך להזהירם ע"ז שלא יטלו כ"א פושרין. שמ"ח שם. פת"ב או' ק"ך. ומים פושרים הוא כחמימות רוק הפה כמ"ש לעיל סי' ל"ו או' מ"ו יעו"ש.

רמד) וזאת עצתי נכונה שבעת עסק המיעוך יהא מוכן אצלו מים פושרין הרבה לשפוך על מקום שקולף כדי לרכך אותה תמיד שלא תתיבש. קומץ כלל ל"ג או' ט' וראיתי נוהגים לקחת מכונה של אש לבית המטבחיים וכלי של מים לחממו עליה ולוקחים מן אותו המים לתת על הריאה בעת הצורך.

רמה) שם בהגה. ולכן כל מקום שיתמעך תולין להקל וכו' ואחר שנתמעך נוהגין לבדוק ברוק או פושרין לראות אם אינו מבצבץ. ש"ך ס"ק ל"ד. פר"ח או' ל' לה"פ או' נ"א. בל"י או' ל"ו. זב"ת או' נ"ה. ומשמע דלא הוי רק מנהגא ולא חיובא והלכך אם נאבדה בלי בדיקת רוק בהפ"מ יש להקל. שפ"ד או' ל"ד. וכ"כ בתשו' חנוך בית יהודה סי' מ"ב ובתשו' שבו"י ח"ב סי' ס' אלא שכתב שם בתשו' שבו"י דמ"מ אין להקל אלא כשנתמעך הסרכא בין אצבעותיו ע"י משמוש בנחת אכן ביש מקומות שמקילין וממעכין בחוזק קצת אין להקל שני קולות וכן בנמצא עצם על הריאה דאז צריך נפיחה מדינא אין להקל כלל בלא נפיחה אליבא דכ"ע יעו"ש. פ"ת או' י"ג. ודיני עצם שנמצא על הריאה יבואר לקמן או' שצ"ו ומשם ואילך יעו"ש.

רמו) ודע שראיתי שוחטי זמנינו נוהגים קולא שנוטלים הסרכא בצפרנים וקולפין מהריאה ולדעתי סומכים על הקולא שמשימין רוק ופושרין וכבר ידעת מ"ש הט"ז (לעיל או' רמ"א) דמאכילין טריפות לישראל ועכ"פ זה נ"ל באם ניתקת גוף הסרכא ע"י מיעוך אז יכולין לקלוף מגוף הריאה שלא ישאר דלדול ולשום רוק. מש"ז או' י"ז. ומיהו עיין בתשו' תפארת צבי חי"ד סי' ד' שהאריך ליישב מנהג זה שנתפשט במדינות אשכנז ופולין וליטא שקולפין הסרכא מהריאה ואם עברה בודקין ע"י נפיחה ומצא סעד טוב למנהג רק המחמיר על עצמו קדוש יאמר לו יעו"ש. וכ"כ בתשו' חת"ס סי' ט"ל מריש הוה קשיא לי מנהג השוחטים בכל התפוצה לקלוף הסרכא מעל הריאה ולבדוק אח"כ ע"י פושרים ולא שקטה ולא נחה דעתי עד שהגיעני ס' פת"ב וראיתי ברא"פ ס"ק קנ"ג תשו' הגאון מהר"ר סענדר שור ואמרתי ברוך שבחר במנהגים ישרים ומ"מ שומר נפשו ירחק מכל כיוצא בזה יעו"ש. והב"ד פ"ת או' י"ד. ועיין לקמן או' שנ"ט.

רמז) שם בהגה. שלא למעך בורדא וכו' דהוי נמי שלא כסדרן. ש"ך ס"ק ל"ו. פר"ח או' ל"ב. לה"פ או' נ"ד. זב"ת או' נ"ז.

רמח) שם בהגה. אבל המנהג בעירנו למשמש ולמעך בכל הסרכות וכו' בין דקה בין עבה ובין בדבוקה כל שנפרד בנחת וכן בכ"מ בין בריאה ובין בורדא כללא דמילתא אין לך סרכא המטרפת שלא נהגו בה קולא זו כ"א היכא דאיכא תר"ל. שמ"ח או' ל"ז. פת"ב או' קכ"ב. בי"צ אלק ח' או' א' קומץ כלל ל"ג או' ד' זב"ר סי' כ"ב או' ד' מנ"י ענף י"ב או' א' ועיין לקמן או' ש"ט.

רמט) שם בהגה. ואין חילוק בין סרכא לסרכא. ואפ"ה אין למעך ולמשמש בסרכא דבוקה היוצאת מבועא או מטינרי וכמ"ש בסי' ל"ז סעי' ב' וסי' זה סעי' ט' בהגה. ט"ז ס"ק י"ח. פר"ח או' ל"ג. לה"פ או' נ"ה. בל"י או' ל"ח וכתב וה"ה בכל תר"ל. מש"ז או' י"ח. זב"ת או' נ"ח. וכ"כ באו' הקודם בשם שאר האחרונים. ועיין לעיל או' קע"ו ובדברינו לסי' ל"ז סעי' ב'.

רנ) שם בהגה. ואין חילוק בין סרכא לסרכא. וכשירגיש שם סרכא אפי' דקה כחוט השערה והיא דבוקה בצלעות או בשומן וכדומה במקום שיש לחוש שינתק הסרכא כשיוציא הריאה חוצה יפריד הסרכא בפנים עם מעט מן מקום שדבוקה בו כדי שיכיר בין סרוכה לתלויה. בי"צ חלק ט' או' א'.

רנא) שם בהגה. אם לא בהפ"מ. והב"ח כתב דנוהגין להתיר אפי' שלא במקום הפ"מ. ש"ך ס"ק ל"ז. לה"פ או' נ"ו. בל"י או' ט"ל. והשמ"ח שם כתב דנהגו להתיר אפי' בבהמות עכו"ם ואפי' שלא במקום הפסד ואין למחות בידם. וכ"פ פת"ב שם. בי"צ שם. קומץ שם. זב"ר שם. מנ"י שם.

רנב) שם בהגה. עוד נהגו בעירנו להטריף כל סרכות גדיים וטלאים ועגלים הרכים וכו' ועגלים הרכים היינו תוך שנתו והוא יונק אבל גדיים וטלאים אעפ"י שאינו יונק כל שאינו נקרא בשם גדי וטלה בלשון בני אדם דינו שלא למעך בהם. ב"ח. ש"ך ס"ק ל"ח. מיהו הפר"ח או' ל"ד כתב על דברי הב"ח הנז' דליתא אלא דאי הוי בתוך שנתו אעפ"י שאינו יונק או לאחר שנתו ויונק מיקרי עגל רך יעו"ש. לה"פ או' נ"ז. בל"י או' מ' זב"ת או' נ"ט. והשמ"ח או' ט"ל כתב ולענין מה נקרא גדי וטלה יש מקומות נהגו לקרוא לנולדים מר"ה ועד חג השבועות ויש נהגו עד ט"ו באב ויש עד ר"ה ונהרא נהרא ופשטא ובמקום דלא ידע מנהגא יש לפסוק כ"ז שקרוי טלה וגדי בלשון בני אדם וכן לענין עגלים כ"ז שנקרא כן בלשון בני אדם עכ"ל. וכ"כ פת"ב או' ק"ל. בי"צ חלק ט' או' ח' מז"ה סי' מ' או' ז' זב"ר סי' כ"ב או' ה' ובתמידים שם או' כ"ט. מנ"י ענף י"ג או' ב' ואם ידוע עת לידתן עד כלות ה' חדשים מיום הלידה. פת"ב שם. זב"ר בתמידים שם. מנ"י שם.

רנג) ועיין בתשו' גבעת שאול סי' נ"ח שמעשה בא לפניו בריאה של עגל שכבר פירש מלינק וספק אם הוא בן שנה שהיה בה סרכא עוברת ע"י מיעוך ומשמוש והכשיר וכתב דדוקא בכה"ג דספק אם הוא תוך שנתו אבל בודאי תוך שנתו אף דאינו יונק ודאי דאין להתיר יעו"ש. פ"ת או' ט"ו.

רנד) ושיעור יונק שפירש דלא לקרותו יונק היינו אחר שפירש שלשה ימים מעל"ע כמו גבי תינוק לקמן סי' פ"א סעי' ז' פ"ת שם.

רנה) ודע שאף שכתבו הפו' דלא מהני בהו מיעוך נראה דה"ה אם נפסק בהגבהת אצבע לא מהני אף דקיל יותר ממיעוך. פ"ת שם.

רנו) ומ"מ אם דבוקים חתוכים זל"ז אפי' ביותר מחציה ואפי' השפולים דבוקים להדדי יש להקל כל שנפרדו ע"י הולכת אצבע בנחת ביניהם כיון דבלא"ה יש מקילין בסמוכים במקום זה אבל בנדבק במקום א' המטריף לא מהני בגדיים וטלאים ועגלים רכיה מה שמפרידין בנחת שמחמת רכותן הם נפרדים. שמ"ח או' ט"ל. פת"ב או' קל"א. ואין להקל כ"א כשנדבק שני אונות או כולם יחד מראשן ועד סופן אבל אם לא נדבקו מראש ועד סוף רק שנדבקו למעלה מחציין או השפולים לבד ולמטה מחציין פתוח כמו חלון אין להקל בגדיים וטלאים ועגלים ע"י פירוד בנחת. פת"ב שם.

רנז) זה שהחמרנו בגדיים וטלאים ועגלים שאין למעך בהם אין הדברים אמורים אלא בשלא כסדרן או למעלה מחציין אבל בסרכא בין אונא לאונא למטה מחציין שאנו מכשירין בבהמות גדולים בלא מיעוך ובדיקה (כמ"ש לעיל סעי' ד' יעו"ש) גם בגדיים וטלאים ועגלים כשר בין שעברה הסרכא ע"י מיעוך בין לא עברה כשר. פת"ב או' קל"ב. ומיהו מ"ש או לממלה מחציין וכו' הוא לפי דברי מור"ם בהגה לעיל סעי' ד' אבל לפי דברי הש"ע שם אפי' למעלה מחציין כמ"ש לעיל או' נ"ט יעו"ש. ועוד עיין לעיל או' מ"ה ואו' מ"ו.

רנח) ובמקומות שנהגו לאסור בכל סרכות אפי' ניתקה בקל או ע"י נפיחה מנהגא הוא ואין להקל להם. שמ"ח סוף או' ל"ז. וכ"כ לעיל או' רי"ט לנוהגין כפסק הש"ע סעי' יו"ד לאסור במו"מ וכן לספרדים שקבלו עליהם חומרות פסק הש"ע אסור לשנות יעו"ש וא"כ כל מה שכתבנו מאו' רל"ט ועד עתה הוא דוקא לנוהגין להקל במו"מ כדברי מור"ם ז"ל כאן בהגה.

רנט) [סעיף יד'] בודק שהוציא ידו וכו' הראשון נאמן. שאולי הבודק השני הכניס ידו בחוזק !והמביר הסרכא או העבירה הראשון בהוצאת ידו ועד א' נאמן לאסור בדבר המסור בידו. רי"ו נט"ו או' ו' ב"י. רש"ל פא"ט סי' כ"ה. ט"ז ס"ק י"ט. ש"ך ס"ק ט"ל. פר"ח או' ל"ד. לה"פ או' נ"ח. בל"י או' מ"א. שמ"ח או' מ"ח. פת"ב או' ק"מ.

רס) ואפי' לדידן דמתירין כל הסרכות הנימוחים ע"י משמוש מ"מ כה"ג טרפה דדילמא העבירה בחוזק. ד"מ או' י"ט. ש"ך שם. פר"ח שם. לה"פ שם. בל"י שם. שמ"ח שם. שפ"ד או' ט"ל. פת"ב שם. זב"ת או' ס' קומץ כלל ל"ה או' א' מנ"י ענף ט"ו או' א' ועיין לקמן או' רס"ח.

רסא) ומיירי הכא כשהבודק הראשון אמר טרפה והלך לו אבל אם הוא עתה לפנינו ואומר שטרפה ע"י שמצא בה חסר וכדומה ועכשיו רואין שאינו כן אם יש לתלות שטעה בדבר שראוי לטעות בו קצת בני אדם יש להכשיר אבל בדבר שאין ראוי לטעות בו לאו כל כמיניה להוציאה מחזקת טרפה ולסתור דבריו הראשונים שטרפה בסתם. שמ"ח שם. פת"ב שם. בי"צ חלק יו"ד או' א' קומץ כלל ל"ה או' ב' מנ"י ענף ט"ו או' ב' זב"צ או' ר"ה.

רסב) ואם יכול הדבר להתברר שטעה במה שאמר טרפה לית לן בה וכדאיתא בסעי' שאח"ז. פר"ת או' ך' זב"ת שם. לב"ש או' קפ"ג. זב"צ שם. וכן אם נתן אמתלא אחרת המקובלת בעיני המורה יש להכשיר. קומץ שם. מנ"י שם. זב"צ שם.

רסג) שם. הראשון נאמן. ואפי' שנים אומרים שלא היה סרכא אפ"ה הראשון נאמן וטרפה. מש"ז או' י"ט ובשפ"ד או' ט"ל. לב"ש או' ק"פ. קומץ שם או' א' מנ"י שם או' א' זב"צ או' ר"ג.

רסד) לא מבעיא אם באו ראשון ראשון אלא אפי' אם באו כא' ואפי' קדם המכשיר לבא לב"ד ראשון אעפ"י כן טרפה. פר"ת שם. זב"ת שם. לב"ש שם. מנ"י שם. זב"צ או' ר"ד.

רסה) ואם חזר הבודק הראשון אחר שאמר טרפה והכשירה לאחרים אעפ"י שהוא לא אכל ממנה התיר שלא כהלכה והבהמה אסורה. שו"ת מהר"ם אלשקר סי' ב' כנה"ג בהגב"י או' קס"ג. שה"מ או' ל"ח. זב"צ או' ר"ו.

רסו) ומיהו דוקא כשאמר טרפה ודאי אבל אם אמר סרכא יש ולא אמר טרפה דלמא לא היתה שם סרכא המטרפת. מהרשד"ם חי"ד סי' נ"ג. שה"מ שם. זב"צ או' ר"ז.

רסז) ואם בודק הראשון אמר כשרה והב' אמר טרפה אם הבודק הראשון אדם כשר נאמן והבהמה כשרה אבל אם אירע כמה פעמים תקלה על ידו טרפה בודאי. מהרשד"ם שם. כנה"ג בהגב"י או' קס"א. בל"י או' מ"א. זב"צ או' ר"ט. ועיין לעיל סי' א' או' רי"ב.

רסח) שם. הראשון נאמן. וכתב זובח תודה דכל זה דוקא במקום שאין עושין נפיחה אבל במקום שעושין נפיחה יבדוק במקום שאמר הראשון שמצא סרכא. זב"ת או' ס' והיינו במקום שמקילין יותר ממשמוש שמסירים הסרכא בידים וסומכים על הנפיחה כמ"ש לעיל או' רמ"ו יעו"ש.

רסט) [סעיף טו'] טבח שהכניס ידו ואמר טרפה ואח"כ נתברר וכו' מכשירין אותה. ואפי' להבודק עצמו מותר ולא אמרינן שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא. פר"ת או' כ"א. מש"ז או' י"ט. פת"ב או' קמ"א. לב"ש או' קפ"ד. זב"ת או' ס"א. ביא"ב בלב"ת או' ן' זב"צ או' ר"י.

רע) שם. מכשירין אותה. ודוקא אם אמר בפי' שבריאה מצא טרפות אבל אם אמר סתם טרפה חיישינן שמא נקב הרגיש בטרפש עצמו ואפי' אמר הבודק האחרון אני חפשתי בטרפש ולא מצאתי נקב חיישינן דלמא הראשון הרגיש נקב קטן והבודק השני לא שם לבו כל כך. ט"ז סק"ך. כנה"ג בהגב"י סי' א' או' פ"ה. לה"פ או' נ"ט.. בל"י או' מ"ב. שמ"ח או' מ"ט. פת"ב שם. לב"ש שם. זב"ת שם. בי"צ חלק יו"ד או' ב' זב"צ או' רי"א.

רעא) ואפי' אם הבודק הראשון אומר עתה טעיתי סבור הייתי שנפתחה הטרפש והריאה כולה דבוקה לאו כל כמיניה כיון שהוחזק לבודק אין סברא שטעה במאי דאין דרך שום בודק לטעות וכיון דמתחלה טרפה בסתם לאו כל כמיניה לחזור. שמ"ח שם. זב"ת שם. פת"ב שם. בי"צ שם בעמ"ז או' ד' ביא"ב בלב"ת שם. מיהו הקומץ כלל ל"ה או' ג' כתב דאם הוא יר"ש יש להאמינו כל שאומר בפי' שהשחיטה היתה כשרה אבל בסתם שוחט אין להכשיר אלא א"כ ידענו בבירור קודם הבדיקה שהשחיטה היתה כשרה.

רעב) ואם הבודק אמר שטעה באיזה ענין והוא דבר שאדם טועה בו לפעמים אעפ"י שאינו רק מיעוט המצוי ורוב בקיאים הם ואין טועים בכך הרי זה נאמן שהרי הוא בחזקת כשרות ולא נחשד להאכיל טריפות בידים. וכן אם אומר שטעה בדין שנדמה לו שהענין כזה מחמירין ומטריפנן ולכך אמר בסתם טרפה ואחר שנתיישב בדבר ראה שכשרה היא ה"ז נאמן פת"ב שם. ביא"ב בלב"ת שם.

רעג) ואם אירע שלא נפתח העור או עדים אומרים שלא נגע כלל בבהמה אם הוא בודק לחוד כשרה ואם שוחט ובודק אפשר דבשחיטה נטרפה ונתיירא ואומר כן אבל אם אמר כשרה בשחיטה שוב אין נאמן. וכן אם אמר טרפה ואח"כ אמר אמתלא טובה למה אמר כן נאמן. מש"ז או' ך' לב"ש או' קפ"ה. זב"צ או' רי"ג.

רעד) [סעיף טז'] אמר הבודק שלא כסדרן היתה ואחר מכחישו וכו' מיירי בבאו שניהם בבת אחת לב"ד כמו בסעי' שאח"ז. ט"ז ס"ק כ"ב. ש"ך סק"מ. פר"ח או' ל"ו. פר"ת או' כ"ב. לה"פ או' ס' בל"י או' מ"ג. זב"ת או' ס"ב. זב"צ או' רי"ד. ועיין לקמן או' רע"ו.

רעה) שם. מעמידין הבהמה בחזקת היתר. והטעם שאמרינן נשחטה הותרה. ט"ז ס"ק כ"א. לה"פ שם. זב"ת שם. ודוקא כאן שמוחלקים בענין הבדיקה אבל אם הם מכחישים זה את זה בשחיטה אסורה משום דאוקמינן בחזקת איסור כל ספק בשחיטה כדלעיל ססי' כ"ה בהגה. ביה"ל או' ד' ועיין בדברינו לשם או' י"ט.

רעו) [סעיף יז'] הקונה ריאה וכו' כיון שבאו שניהם בבת אחת לב"ד וכו' דאילו באו בזה אחר זה הו"ל דברי האומר טרפה כשנים כיון שכבר נתקבל עדותו בב"ד וכו' אתא אחרינא ומכחיש ליה הו"ל אחד ואין דבריו של אחד במקום שנים. ט"ז ס"ק כ"ב. ש"ך ס"ק מ"א. לה"פ או' ס"א. בל"י או' מ"א. וה"ד שלפסק הדין ע"פ עד האוסר ואסרו אותה על פיו אבל אם לא הספיקו לפסוק הדין ע"פ עדותו הראשון ובא השני ואמר שכסדרן היתה כשרה. ט"ז שם. פר"ת או' כ"ב. שמ"ח או' ן' שפ"ד או' מ"א. פ"ת או' י"ז. זב"ת או' ס"ב. בי"צ חלק יו"ד או' ג' זב"צ או' רט"ו.

רעז) ומיהו לענין תר"ל מקרי רעותא להצטרף לתר"ל וכגון שהיה בועה בריאה בחתוך וממנה יוצא סרכא לחתוך שכנגדו ויש הכחשה זה אומר שסרכא היתה כסדרן וזה אומר שהיתה שלא כסדרה טרפה דהו"ל תר"ל. לב"ש בהגהתו לשמ"ח שם. זב"צ או' רי"ו.

רעח) שם. כיון שבאו שניהם בבת אחת לב"ד וכו' ונראה דהאי ב"ד לאו דוקא ודי ביחיד כיון דלאו דין ממונא הוא. פ"ת שם. מיהו המנ"י ענף ט"ו בלק"י או' כ"ט כתב כיון דאיכא בזה ליתא דממונא דתובע מהמוכר מעותיו צריך ב"ד של שלשה. והב"ד זב"צ או' ר"ך וכתב וכן עיקר.

רעט) שם. והרי זה כבהמה שנאבדה וכו' לעיל סעי' ב' וכתב שם בהגה ואין להתיר רק בהפ"מ וכו' ודעת הב"ח ה"ה לכאן וכ"ה דעת רש"ל פ"ק דחולין סי' כ"א. והפר"ח או' ל"ח כתב דאין להקל כלל אפי' בהפ"מ. אמנם הש"ך ס"ק מ"ב חלק על דברי הב"א ורש"ל הנז' וכתב דהכא יש להתיר אפי' באין הפ"מ וכ"ה דעת מור"ם ז"ל יעו"ש. וכ"כ הט"ז ס"ק כ"ב. וכן הסכים הבל"י או' מ"ה. תב"ש או' ע"א. לב"ש או' קפ"ז. בי"צ שם בעמ"ז או' ה'.

רפ) שם. והרי זה כבהמה שנאבדה וכו' ומ"מ אסור לקונה כיון דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא. הרשד"ם בהלכות בדיקות סי' ט"ל. ל"ח סי' מ"ב ומוכח מדבריו דאשני דינים (דסעי' ט"ז וסעי' י"ז) הללו קאי. כנה"ג בהגב"י או' קס"ט. בל"י שם. מש"ז או' כ"א. פת"ב או' קמ"ז זב"ת או' ס"ג. זב"צ או' רי"ז.

רפא) ומיהו אם הקונה לא הוציא עדיין המעות מתחת ידו אין מוציאין ממנו. ל"ח שם. כנה"ג שם או' ע"א. בל"י שם. מש"ז או' כ"ב. זב"ת שם. זב"צ או' רי"ח.

רפב) ואם עדיין המוכר יכול למוכרה בלי היזק אין לו על הלוקח כלום ואם א"א למכור בסך זה יש לו שבועה על הלוקח שאומר אמת ויפטר. מש"ז שם. זב"צ או' רי"ט.

רפג) הא דאמרינן שאם באו שניהם בבת א' כשר כגון ששניהם ממונים על הבדיקה או אינם ממונים אבל אם אחד ממונה ונמסר בידו לבדוק והשני אינו ממונה הממונה נאמן בכל ענין בין לאסור בין להתיר בין בא קודם בין שבא אחריו. פת"ב או' קמ"ח. מנ"י ענף ט"ו או' ח' מ"ע שורש א' ענף ג' או' ד' זב"צ או' רכ"א.

רפד) ואם נראה לב"ד שהעד האוסר הוא נאמן ומוחזק בכשרות יותר מן המתיר יש להחמיר בכל ענין ואצ"ל אם העד האוסר הוא נאמן לבעל הבהמה כשנים שיש לאסור. פת"ב שם. מנ"י שם. זב"צ או' רכ"ב.

רפה) ואם אלו המכחישים זא"ז הם תרי ותרי ששנים אומרים שהיה בה סרכא ושנים אומרים שלא היה בה וכן כל כיוצא בזה טרפה מספק ודוקא שיודעים בבירור שזו היא הריאה עצמה שהעידו בה שנים הראשונים אבל אם אינו ידוע כשר. פת"ב או' קנ"א. מנ"י שם או' י"א. מ"ע שם או' ה' זב"צ או' רכ"ג. ועיין עוד מזה לעיל סי' א' מאו' ר"ד ואילך.

רפו) שם בהגה. מיהו אם הטבחים עכו"ם רגילים לעשות כך יש לחוש וכו' במדינתנו הגוים רגילים לעשות כך וע"כ מנהגינו לאסור הבהמה אם נתיחדה בין שחיטה לבדיקה אצל הנכרים. זב"צ או' רכ"ד.

רפז) ואפי' בטבח ישראל יש לחוש לכתחלה אם יש עליו אפי' חששא קצת. שמ"ח או' נ"א בשם דמש"א. פת"ב או' קנ"ב. ביא"ב בלב"ת או' נ"ד. בי"צ חלק יו"ד בעמ"ז או' ו' וכן במדינתנו בעוה"ר חשודים הקצבים ישראל בכך וע"כ אנחנו נזהרים מהם. זב"צ או' רכ"ה.

רפח) [סעיף יח'] ריאה שניקבה במקום חיתוך האונות בגב האונא וכו' לאפוקי ניקבה מבפנים דלאו היינו רביתייהו כמ"ש בסעי' ך' ביאור הגר"א או' ל"ב.

רפט) שם. ודופן סותמתה בסרכא וכו' כשרה. אין חילוק בין נמצא כן במקום א' או אם נסרכו סרכות הרבה לעצם ולבשר כדינם כשרה. מט"י ח"ב יו"ד סי' ו' שמ"ח או' נ"ג. זב"צ או' רכ"ו.

רצ) וכן אין חילוק בין ניקבה דהיינו שאחר שהסירו הדיבוק או הסרכא רואין שניקבה או אפי' אין יודעין שניקבה שאחר ההסרה אין רואין נקב לעולם בבשר כשרה ובעצם טרפה. שמ"ח שם. ועיין לקמן או' רצ"ג.

רצא) ואם נפחו לסרכא בעוד שהיא סרוכה לדופן צר ועלתה בנפיחה יש להטריף כמו גבי סרכא בחתוכים שעלתה בנפיחה שהיא טרפה כמ"ש לעיל או' מ"ח. זב"צ או' רכ"ח.

רצב) אם זאת הסרכא הסרוכה לדופן צר היא מתמסמסת ע"י הטבח זו לא מיקרי סרכא אלא ריר בעלמא ואינה סותמת וצריך לנפוח הריאה אחר שעברה הסרכא הזאת ואם בצבצה יש להטריף. זב"צ או' רכ"ט.

רצג) שם. או בבשר ובעצם כשרה. משמע דאפי' מיעוט הסרכא בבשר ורוב בעצם כשרה וכמ"ש בב"י וגם משמע דאפי' שאחר שהסירו הסרכא נמצאת שניקבה הריאה כשרה במיעוט בבשר ורוב בעצם אמנם כתב בב"י בשם מהר"י בן חביב דיש חילוק גדול בין ניקבה ודופן סותמתה לנסרכה בלבד כי בניקבה ר"ל שנראה הנקב בעין צריך שתהיה הסרכא מסתבכת בבשר ואם נסרכה לעצם ולבשר יש מתירין ויש אוסרין אמנם בנסרכה לבד כשרה אפי' לדעת הרא"ש כיון שאין הנקב נראה לעין ובתנאי שתהיה רוב הסרכא כנגד הבשר ומיעוט כנגד העצם יעו"ש וכ"כ בתשו' מהרימ"ט חי"ד סי' יו"ד דהלכה למעשה יש לעשות כהכרעת מהר"י בן חביב דבניקבה ממש צריך שתהא סרוכה לבשר לבד ולא לעצם אפי' מיעוט ובנסרכה לבד אם רוב הסרכא כנגד הבשר כשרה יעו"ש והב"ד כנה"ג בהגב"י או' רל"ה. פר"ח או' מ"ט. שה"מ או' מ"ד. וכ"כ הפר"ח או' מ"א ובלבד שיהא רוב הסרכא כנגד הבשר ומיעוטה כנגד העצם וכדלקמן בסעי' כ"ה והסכים לדבריו בשה"מ שם. וכ"כ מהריק"ש בהגהו' על הש"ע סעי' זה. וכ"כ זב"צ או' ר"ל דמנהגם דאין להכשיר כ"א דוקא רובא בבשר ובבהמת ישראל מכשירין מחצה על מחצה.

רצד) וכל מקום שהצלע מגולה נקרא עצם וכל מקום שהבשר חופה את העצם נקרא בשר דזיל בתר טעמא שהבשר נסרך יפה ומונע העצם מלהתפרק ומ"מ צריך ליזהר שיהיה בשר ממש מה שעל העצם אבל אם הוא קרום לבד כדרך הבהמות הכחושות אין זה לבשר אלא לעצם שהרי אין הסרכא נסבכת ונאחזת יפה אלא בבשר לא בקרום. הרדב"ז ח"א סי' שכ"ח. כנה"ג בהגה"ט או' כ"ח. מט"י ח"ב יו"ד סי' ו' ער"ה או' כ"ז. זב"ת או' ע' פ"ת או' י"ט. והרב מהרד"ח בספרו נדיב לב סי' מ"ט דף ק' ע"א כתב דאפי' לס' הרדב"ז אין להתיר כ"א בהצטרפות עוד מעט מן הבשר שבין הצלעות יעו"ש והב"ד זב"צ או' רל"א וכתב דאין מנהגם דאין להתיר בנסרכה לבשר העצם לבדו אפי' ברובא כ"א בהצטרפות בשר שבין הצלעות.

רצה) סרכא מגב האונא לדופן שכנגדה לדופן צר דכשרה אם מזאת הסרכא יוצאת סרכא אחרת ונסרכה לעצם לבדו כשרה משוה שנולדה מזאת הסרכה ודמי למ"ש לעיל או' ק"ד בדין סרכא בחתוכים וסרכא יוצאת ממנה. זב"צ או' רל"ג.

רצו) שם. או בבשר ובעצם כשרה. וא"צ בדיקה. טור. וכ"פ ב"י. ש"ך ס"ק מ"ד. לה"פ או' ס"ד. והטעם דדופן סותמתה במקום הצר. שפ"ד או' מ"ד.

רצז) שם. אבל אם היא סרוכה לעצם לבדו טרפה. ולא מהני בדיקה. טור וב"י. ש"ך ס"ק מ"ה. לה"פ או' ס"ה. והטעם כתב בב"י דכי סביך בעצם לבד אפשר שיתפרק דעצם קשה הוא ואין הריאה נאחזת בו יפה אבל בנסרכה גם בבשר אינה עתידה להתפרק ואפי' מה שכנגד העצם סופו להעלות ארוכה יעו"ש.

רצח) שם. ומשם ואילך נקרא חזה ואם נסרכה שם טרפה. ב' צלעות קטנות הראשונים הסמוכים לצואר א' מכל צד הנתנות לכהן עם החזה אם נסרכה שם סרכא לצלע קטנה הנז' י"א שדינה כחזה. ב"י בשם בעל העיטור. וכ"כ הש"ך רסי' נ"ד. כנה"ג בהגב"י או' רי"ג. פר"ח או' מ"ב. וי"א שאם נסרכא לשם ג"כ מותר. כנה"ג שם. פר"ח שם. וכתב שם הפר"ח ולענין דינא יש לסמוך על המתירין בשעת הדחק. וכן הכריע בזו"ת. זב"ת או' ע"ד. אמנם התו"ז סי' מ"ד או' א' כתב דהעיקר כדברי האוסרים והכי נקטינן יעי"ש וכ"כ בסי' ף' או' ט' ובספרו נדיב לב סי' כ"ז. ועיין לקמן או' שע"א.

רצט) והבשר שבין ראשונה לשניה יש להסתפק בו אם סרכא לשם אי הוי כצלע שלמעלה ודינו כחזה וטרפה או כצלע שניה למטה והוי דופן צר וכשרה וכיון דספיקא הוי אזלינן לחומרא דשני שלישי הבשר ההוא מצד הצלע קטנה נידון כחזה והשליש האחר אשר סמוך לצלע שניה הוי דו"צ וכן הוקבע המנהג בעירינו. תו"ז בסי' מ"ד שם או' ג' ובספרו נד"ל שם. מיהו הרב זב"צ או' רל"ה כתב דמנהגם אם נסרך לבשר שבין צלע ראשונה הקטנה לשניה מכשירין לגמרי וחשבי ליה דו"צ אבל אם נסרכה לבשר שלמעלה מצלע הקטנה מטריפין.

ש) והדופן צר דאמרינן דאם נסרכה בו כשרה הוא מתחיל מצלע ראשונה הקטנה עד צלע חמישית וחמישית בכלל אבל צלע ששית וממנו ואילך הוי דופן רחב והסרכא בו טרפה והבשר שבין צלע חמישית לששית יש להסתפק בו ואזלינן לחומרא דהיינו ששני שלישי הבשר ההוא לצד צלע ששית הוי דו"ר וטרפה והשליש ממנו שהוא מצד צלע חמישית הוי דו"צ וכשרה. כנה"ג שם ובספרו שו"ת בעי חיי סי' נ"ה. תו"ז שם או' ב' ואו' ד' ובספרו נד"ל שם. וה"ד אם הוא עדיין כנגד האונא אבל אם הוא כנגד האומא טרפה. מבי"ט ח"ב סי' י"א. זב"צ או' רל"ו.

שא) הא דאמרינן צלע חמישית הוי דו"צ היינו לפי שרוב הבהמות הכי הוי שמגיע חתוך האונות עד צלע ה' אבל אם אירע שראינו בהמה א' שחתוך האונות שלה עד צלע ג' או ד' וצלע ה' כנגד האומא ודאי דאם יש סרכא מהאונא לצלע ה' שכנגד האומא דטרפה דזה מקרי דופן רחב. זב"צ או' רל"ז.

שב) מעשה שהיה סרכא לדופן שבין צלע חמישית לששית בשני שלישים שהם לצד צלע ששית שכתבנו בסמוך דטרפה מיהו כשנפחו הריאה נמצא מקום הנז' הוא כנגד האונות ונמשכים עוד האונות ממנה ולהלאה עד כנגד צלע ז' דבהמה זו היתה משונם משאר הבהמות והכשירו מפני דזה מקרי דופן צר. זב"צ או' רל"ח.

שג) ואם הריאה יש לה יתרת בדרי דאוני כגון שנמצאו ד' אונות בימין או ג' אונות בשמאל והסרכא יוצאת מאונא ד' לדופן שכנגדה או מאונא ג' לצד שמאל לדופן שכנגדה. הרב מהריב"ל ח"ב סי' פ"ג בתוך השאלה דעתו להטריף וכ"כ הכנה"ג בהגב"י או' ר"ט בשם מהר"י סמוט. שו"ג או' מ"ב. זב"צ או' רל"ט.

דש) ולענין חוט שמנקרין מן החזה הנה דע לך שיש בשר אדום בסוף ראשי הצלעות כולן מזה ומזה והוא מכסה החזה ומתפשט לרוחבו על ראשי הצלעות כשיעור ב' אצבעות והחוט אדום של דם שמנקרין מן החזה הנה הוא עומד תחת הבשר האדום הנז' באמצעיתו ואם נסרכה האונא ע"ג בשר זה ג"כ טרפה ואפי' בראש הבשר הזה שהוא סמוך לצלעות. כן העלה בס' נד"ל שם ובספרו תו"ז סי' ף' או' יו"ד. זב"צ או' ר"מ.

שה) נפל מחלוקת באופן בדיקה זו איך תהיה יש מי שאומר שבדיקה זו היא בהיות הבהמה רבוצה ומוטלת בקרקע על מתניה ולא תלויה שבהיותה תלויה גוף הבהמה מכביד והאונות כולם אז מעט מקבץ את המרובה. ונראה לי הבדיקה הראויה בדבר הזה והנסיון האמתי הוא בהיות הבהמה תלויה שאז הבשר שבין הצלעות מתפשט כמו שהוא חי וכשהוא מוטל ארצה הבשר מתקבץ ומתכווץ כבשר המת ושיעור חז"ל הוא בחיים. החכם השואל בתשו' מבי"ט ח"ב סי' י"א. והרב השיבו כי בדיקה האמתית היא כשהיא תלויה. כנה"ג בהגב"י או' ר"י. וכן הסכים השמ"ח או' נ"ד. מיהו הרב זב"צ או' רמ"א כתב דמנהגם לבדוק כשהיא מושכבת בקרקע על מתניה.

שו) ואם נסרכה האונא על שמנונית החזה טרפה דהיינו בהיות הבהמה שמינה הרבה מתהוה בחזה שלה שומן הרבה קרוב לשמנינית הלב והוא דבוק שם בחזה אם נסרכה אונא לשם טרפה. נד"ל שם ובתו"ז שם או' י"א בשם כמה פו' יעו"ש. זב"צ או' רמ"ב.

שז) ואם משומן החזה נמשך ע"ג הצלעות ונסרכה האונא לשם נידון כצלעות וכשרה. ב"י בשם בעל העיטור ורי"ו. פר"ח או' מ"א. שמ"ח או' נ"ד. זב"ת או' ע"ד. מק"מ או' קנ"ו. זב"ש או' ס"ח. נד"ל שם ובתו"ז שם או' י"ב. זב"צ או' רמ"ג. והטעם כתב שם בזב"צ דכיון דאיכא כמה פו' מכשירין אם נסרך לעצם לבד שבדופן צר אע"ג דאינן מחמירין ובעינן רוב הסרכא בבשר כמ"ש לעיל או' רצ"ג בכה"ג דאיכא שומן על העצם ונסרכה לשם יש להקל יעו"ש.

שח) אם נסרכה האונא מאחורי הערוגה הנקרא גג האונות לדופן למטה בשדרה במקום החליות ושם בשדרה במצר החזה הנה שם בשר הלימב"ו מושכב על השדרה דנמצאת הסרכא הנסרכת לשם היא באה ע"ג בשר ואין שם שום עצם מגולה ומגין יותר משאר הדופן וע"כ יש להכשיר בפשוט. תו"ז שם או' י"ט. זב"צ או' רמ"ד.

שט) שם בהגה. וכבר נתבאר שנהגו להקל בסרכא המתנתקת ע"י מיעוך ומשמוש. וכן בכל הסרכות שיתבארו בסי' זה בכולן נוהגין למעך וזה הכלל נקוט בידך כל סרכות שבעולם נוהגין למעך ולבדוק אח"כ אם עולה בנפיחה חוץ מכסדרן דהיינו מחתוך לחתוך למטה מחציין לצד עיקרן וסרכא תלויה ודבוקה בגרגרת או בסמפון השומן או בשדרה בענין שנתבאר סעי' ז' דכשר. וכן אם הורדא נדבקת למטה בשורש שלה בסעי' ו' כל אלו כשרים בלא מיעוך ובלא שום בדיקה מטעם דהיינו רביתייהו כך נוהגים במדינות אלו וכ"ה בדברי האחרונים. ש"ך ס"ק מ"ו. לה"פ או' ס"ז. בל"י או' מ"ת. וכבר נת' כ"ז כל אחד במקומו יעו"ש. ועיין לעיל או' רמ"ח.

שי) ובס' של"ה צוה לבניו שלא יקנו מבשר בהמה שמיעכו בה הסרכא שלא כסדרן ודומיהן. וכן נוהגין אנשי מעשה במדינות הללו עד היום. וחיוב על הבודק להגיד להם איזה בהמה שנתכשרה ע"י מיעוך או כפשוטה. אי"צ בזב"ת או' ל"ב. ועיין לעיל או' רכ"ב.

שיא) ואנו אין נוהגין למעך ובכסדרן מכשירין בכל גוונא אף למעלה מחציין וכן דבוק בשדרה וגם בורדא שנדבקה בשורש שלה מכשרינן אבל דבוק בגרגרת או בשומן הסמפון מטריפין. פר"ח או' מ"ג. לה"פ שם. בל"י שם. וזהו למנהג הספרדים ההולכין על פסק הש"ע לעיל סעי' יו"ד יעו"ש ובדברינו לשם וגם זה נת' כל אחד במקומו.

שיב) [סעיף יט'] ודוקא כנגד האונות הוא דמכשרינן וכו' דכל שכנגד האונות דוקא הוי רביתייהו ושלא כנגד האונות לא הוי רביתייהו. ב"י. ש"ך ס"ק מ"ז. פר"ח או' מ"ד. לה"פ או' ס"ח. זב"ת או' ע"ז.

שיג) ואפי' אם נסרכה האונא לדופן צר באלכסון דהיינו כנגד האונא שאצלה כשרה. ב"י. פר"ח שם. שמ"ח או' נ"ו. זב"ת או' ע"ט. תו"ז שם או' י"ח. זב"צ או' רמ"ה.

שיד) הא דמכשרינן בנסרכה באלכסון היינו כשאין בשר הריאה מקמיט אחר הנפיחה ע"י אלכסון אבל אם מקמיט עשוי להתפשט ולהתפרק ואין זה בדק טוב וטרפה. שמ"ח שם. זב"צ או' רמ"ו.

שטו) ואם סרכא יוצאת מגב אונא והיא לעומת הצלע וכדומה באלכסון לבשר שבין הצלעות מספקא לי אם מגין כיון דהכל הוא במקום הצר או כיון שמקום שיוצא ממנו הסרכא אין הגנה כנגדה שעצם אינו מגין ונראה להקל בהפ"מ רק שלא בשר הריאה מקמיט. שמ"ח שם. והרב זב"צ או' רמ"ז כתב דמנהגם להכשיר בשופי ואפי' בהפסד מועט.

שטז) גב האונא שניקבה ונסתם בבשר ובעצם שכנגד האונות ולא שנסתם בסרכא כ"א הבשר והעצם נדבקו היטב על הנקב לסתום מכל צד נראה דאפי' רוב הסתימה בשר ומשהו עצם טרפה דכיון דמקום עצם עשוי להפתח הרי יהיה נקב משהו. שמ"ח או' נ"ח. זב"צ או' רמ"ח.

שיז) גב האונות ל"ד דה"ה כל מקום שבריאה מסוף החתוכים ולפנים ורואים מהחיתוך שבין אונות לאומא כאלו חוט מתוח משם לצד פנים עד מקום דבוקה בשדרה מהחוט ולמעלה לצד הצואר הכל נידון כגב האונות שכולו מקום צר ומהחוט ולמטה דינו כאומא דשם מתחיל להתרחב. ב"י. שמ"ח או' נ"ה. תו"ז שם או' ה' זב"צ או' ר"ן.

שיח) ואם החיתוך אינו ישר אלא נחתך באלכסון ימדוד מסוף החיתוך עד הגובה שכנגד השדרה דרך ישר ולא באלכסון כדרך שנחתך החיתוך. הרשב"ץ בס' יבין שמועה דף ך' תו"ז שם או' ו' זב"צ או' רנ"א.

שיט) מעשה בא לידי באונא התחתונה של ימין הנקראת עבה וארוכה (ר"ל אונא הסמוכה לאום) שנחתכה באלכסון הרבה לצד ראש הבהמה עד סוף הערוגה והיתה האומא באחורי הערוגה עולה למעלה הרבה כמעט נגד צלע ג' ונסתפקתי אי נידון אותו מקום של האומא כדין השלם שכנגד האונות לענין סרכא משם לדופן צר או לא אמרינן למדוד בחוט ישר מן קצה החתוך אלא כשלא נחתך החיתוך עד סוף הערוגה עד היסוד בא והמקום שלם בלתי חתוך שכן אמרו השלם שכנגד האונות דהיינו שלם בלי שום חתך אבל כל שכבר נחתכה כולה הרי האומא בפנינו ואיך נתיר אומא לדו"צ. וסוף דבר הסכמתי בתשו' נד"ל סי' ל"ד דאומא גמורה הוי ולא מתכשר בסרכא לדו"צ משם כ"א ימצא מכה בדופן יעו"ש. תו"ז שם או' ז' זב"צ או' רנ"ב.

שך) סרכא מן האונא לבשר שבין הצלעות ונרקב הבשר ונסרכה לעור טרפה דהעור אינו מגין. שו"ת בית יהודה ח"ב סי' ק"ד. תו"ז שם או' כ"ד. וכן בא מעשה ליד טבחי עירנו שהבשר שבין הצלעות שנסרכה לו הסרכא היה מתמסמס והגיע לבשר שהרופא גירדו ודוקא העור היה קיים והטריפו מטעם הנז' זב"צ או' רנ"ג.

שכא) אם יש בועא ע"ג האונא וסרכא מן הביעא לדו"צ מהריב"ל ח"ב סי' פ"ג כתב דבקושטא נהגו להטריף ובשאלוניקי ועירנו המנהג להכשיר וא"צ שיכסה הסרכא כל הבועא דלא חיישינן לנקב בכל הבועא אלא במקום הסרכא. תו"ז שם או' כ"ו. ועיין כנה"ג בהגב"י או' רנ"א שהביא מנהג זה ודעת האוסרין והמתירין וגם למ"ד דבעינן שתכסה הסרכא את כל הבועא יעו"ש. וא"כ כל אחד יעשה כמנהגו.

שכב) אמנם אם יש תרי בועי דסמיכי אהדדי בלי חוט בשר מקיף או איזה מראה פסולה וסרכא מעל גבה לדו"צ או אטום וסרכא מעל גבו לדו"צ בעינן שתכסה הסרכא כל התרי בועי או המראה פסולה או המקום האטום כדי שיגין על הנקב היכא דאיתיה ואם לא מכסה הסרכא כל התרי בועות וכו' טרפה. כנה"ג שם ובאו' רי"ז. שו"ג מחו' או' ל"ח. חו"ז שם או' כ"ז. זב"צ או' רנ"ו.

שכג) שם. אבל שלא כנגד האונות. כגון מן האומות ולמטה טרפה ששם החלל הוא רחב ודרך הסרכא להתפרק ואין הדופן סותם כיון שהיא רחוקה מן הריאה. לבוש. זב"ת או' ע"ח ואו' ע"ט.

שכד) [סעיף ך'] הא דמכשרינן דוקא כשהנקב כנגד הדופן אבל אם רקבה מבפנים וכו' טרפה. דלאו רביתייהו. ביאור הגר"א או' ל"ה.

שכה) שם. אבל אם ניקבה מבפנים וכו' וכן האונא העליונה הימנית שקורין רגל חמור כל שטח הגב של אותה אונא הנוטה לצד גב האונות דנין לה כדופן צר אבל מאותו חוט שנוטה לצד פנים דנין ליה כסרכא אם היתה מצד פנים לדופן שאין הדופן מגין. כנה"ג בהגב"י או' רי"ו בשם מהרש"ג. שו"ג מחו' או' מ"א. תו"ז שם או' כ"א. זב"צ או' רנ"ז.

שכו) שם. ואם סרכא יוצאת משיפולי אונא ומתפשטת וכו' הכלל בזה עד סוף הסי' דכל שרובו נסתם לא מיפרקא. ביאור הגר"א או' ל"ו.

שכז) שם. אם רוב הסרכא היא בגב האונא כשרה וכו' ואם הבודק לא יוכל לשער בפנים יחתוך בזריזות ראש הסרכא הדבוקה לדופן ויוציא הריאה וישער אם רובה היא בגב האונא כשרה. מט"י ח"ב סי' ו' דף ל"ז ע"ב. זב"ת או' פ"ב. ומנהגינו בתחלה מביאין סכין ופותחין כל החזה מראשו ועד סופו ויהיה צד א' מכאן וצד א' מכאן ואז הריאה והדופן היא גלויה לפניו ויכול לשער בטוב ואם אף גם בזה לא יוכל לשער אזי חותכין הסרכא וכו' כנז"ל. זב"צ או' רנ"ח.

שכח) וה"ה אם הסרכא יוצאה מבפנים ומגבה ג"כ אזלינן בתר רובא אם הרוב מבפנים טרפה ואם הרוב מן הגב כשרה. כנה"ג בהגב"י סוף או' פ"ט. נד"ל סי' מ"ב. זב"צ או' רנ"ט. ואם נמצא עצם דבוק על הריאה ית' לקמן או' שצ"ו ומשם ואילך יעו"ש.

שכט) [סעיף כא'] אם סרכא עולה וכו' אזלינן בתר רובא. וגם בזה יחתוך ראש הסרכא הדבוקה לדופן ויוציא הריאה לחוץ וישער. מט"י שם. וגם מנהגינו בזה כמ"ש לעיל או' שכ"ז. זב"צ או' ר"ס.

של) [סעיף כב'] אם האומא סרוכה לדופן אם יש מכה בדופן כשרה וכו' וה"ה אם האונא סרוכה לדו"צ בעצם לבדו ויש מכה בדופן כשרה. ב"י בשם מהר"ר דוד ן' יחיא. פר"ח סוף או' מ"ה וכתב וכן עיקר ודלא כיש חולקין. שמ"ח או' ס"א. זב"צ או' רס"א.

שלא) שם. אם יש מכה בדופן כשרה וכו' ואין חילוק בין אם הסרכא יוצאה מגב האומא או משיפולי או מבפנים (ר"ל מקמא) אל הדופן דהא לא הוי טעמא משום הגנה אלא משום דתלינן רעותא בדופן ולא בריאה. הרדב"ז ח"ג סי' תס"ה פר"ח או' מ"ו. לה"פ או' ס"ט. בל"י או' ן' מט"י ח"ב סי' ו' שמ"ח או' ס"ג. שה"מ או' ן' ער"ה או' ל"ב. זב"ת או' פ"ז. והגם דהתו"ז סי' פ"א או' ב' ובספרו נד"ל שם כתב דמנהגם להטריף מ"מ כתב שם בנד"ל היכא דנהגו להתיר אין בו כח לאסור יעו"ש. והב"ד זב"צ או' רס"ב וכתב וכ"ה מנהגם להתיר בשופי.

שלב) וה"ה אם יש מכה בדו"צ ונסרכה לשפולי או מקמא כשרה. זב"צ או' רס"ג.

שלג) וכן אם סרכא עולה מהאונא לדו"ר שכנגד האומא ויש שם מכה בדופן כשרה. וכן אם סרכא עולה מן האומא לדו"צ שכנגד האונא ומכה בדופן כשרה. מהרימ"ט ח"ב סי' י"א. כנה"ג בהגה"ט או' ע' ואו' ע"א ובהגב"י או' רנ"ו. מט"י שם. שו"ג או' ס"ה. והגם שהתו"ז שם או' ג' כתב דמנהגם להטריף אנן בדידן מנהגינו להכשיר ככל הנך רבוותא. זב"צ או' רס"ד.

שלד) והא דמכשרינן אם יש מכה בדופן אפי' הריאה נקמטת קצת בנפיחה ע"י סרכא זו אין לחוש דעיקר רעותא דקמט שסופה להתפשט ולפסוק הסרכא ויתגלה הנקב שבריאה הא סרכא זו תלינן דמן הדופן באה ונהייתה ואין בריאה שום רעותא. שמ"ח או' ס"ד. זב"צ או' רס"ה.

שלה) שם. אם יש מכה בדופן כשרה וא"צ בדיקה. והגם דמדינא א"צ בדיקה נד"מ אי אתרמי משום ספק אחר שהסירו הסרכא מן הריאה בנחת ונמצא נקב בריאה במקום הסרכא דהיינו שנפחו הריאה ובצבץ שם במקום הסרכא טרפה. ב"י בבד"ה וכסברת הראב"ד. כנה"ג בהגב"י או' ע"ד. פר"ח או' מ"ה. שמ"ח שם. ער"ה או' ל"ו. והגם דהתו"ז שם או' ל' כתב דמנהגם להכשיר אנחנו מנהגינו להטריף כסברת מרן ז"ל זב"צ או' רס"ו.

שלו) סרכא היוצאת מן הבועא וסרוכה לדו"ר שיש בו מכה כשרה. שו"ג או' ס"ז. ער"ה שם. תו"ז שם או' ז' זב"צ או' רס"ז.

שלז) ודוקא בועא א' או אפי' בועות הרבה בחוט בשר מפסיק ביניהם אבל אם היו תרי בועי דסמיכי אהדדי ואין חוט בשר מפסיק ביניהם טרפה ואף אם מכסה הסרכא כל הבועות אינו מציל אותם דהסרכא תלינן מן המכה ולאו הויא הגנה דלאו מקום רביתא הוא ונשארו השתי בועי בחזקת איסורן. שו"ג שם. תו"ז שם או' ז' זב"צ או' רס"ח.

שלח) וה"ה נמי אי איכא מראה פסולה או מקום אטום וכיוצא וסרכא ע"ג לדופן עם מכה דטרפה מטעם האמור. שו"ג שם. תי"ז שם או' ח' זב"צ או' רס"ט.

שלט) כשם דמהני מכה שבדופן להכשיר סרכת הריאה דתלינן דמן המכה יצאת כן נמי מהני למטה מן הצלעות עד השדרה דאם נסרך גג האומא ע"ג החליות ומכה שם בחליות כשרה. תו"ז שם או' ל"א. זב"צ או' ע"ר.

שמ) [סעיף כג'] מכה זו שאמרנו היינו שיש בדופן כעין נגע אבל אם יש בהרות שחורות וכו' דדוקא היכא דחזינא מכה בדופן תלינן סרכת הריאה במכת הדופן שמחמת לחלוחית המכה וגליד שעליה נדבקת הריאה בדופן אבל אם אינו ניכר שהיה מכה בדופן לא תלינן ובהרות שחורות הנראות בבשר שבין הצלעות אינו סי' מכה שחיתה כי אפשב שבאו מחמת הכאה שהכו הבהמה על גבה שכן דרך מקום המכה להשחיר הילכך לא תלינן להקל ומטרפינן לה. תשו' הרא"ש כלל ך' סי' ז' ב"י.

שמא) וכל שיודעים בודאי שמכה היתה שם אעפ"י שחיתה המכה תלינן בה וכשרה. שמ"ח או' ס"ו. פאת נגב סי' א' נד"ל סי' ל"ח. זב"צ או' רע"א. ואפי' היתה המכה כעדשה מכשרינן. זב"ש סוף או' פ"ז בשם מהריב"ד. זב"צ או' ער"ב.

שמב) אם נשבר הצלע והיה בו עוקץ ולא היה סרכא בריאה לדופן כשרה בלי בדיקה. זב"ש או' פ"ט בשם מהרד"פ. זב"צ או' רע"ג. ועיין לקמן או' שנ"א.

שמג) אם נסתפק לו אם הסרכא היתה במכה אם לאו ולא יכול לעמוד על הדבר טרפה. זב"ש או' צ"ג. זב"צ או' עד"ר.

שמד) אם כל זמן שלא נקשר השבר של המכה היו השברים שוכבים זע"ז אבל כשמפרידין את השברים היה נראה כמין עוקץ בראשי השברים אינו כלום דכל השברים כך הם כל זמן שלא נקשרו כל א' נראה כסכין חדה וכיון שהיו דבוקים זל"ז עתידים להתרפאות וכשרה. זב"ש או' ק"ג משם שו"ת מהראד"ב סי' צ"ד. זב"צ או' ער"ה.

שמה) אם יש מכה בחוץ בדופן לצד העור ובהרות מבפנים שפיר קרינן לה מכה וכשרה. שמ"ח או' ס"ו. זב"צ או' רע"ו.

שמו) אבל אם יש מכה בדופן בחוץ לצד העור ומבפנים הוא ברי ואין רואים מבפנים שום רעותא ונסרכה בפנים כנגד המכה שבחוץ טרפה. שמ"ח שם. בני דוד דף נ"ד. ער"ה או' ל"ה. זב"צ או' רע"ז.

שמז) לענין מכה בדופן כל מה שיש בקבלה אמיתית שהיתה מכה וחיתה יש לסמוך עליהם אבל אם השוחטים מסברת ראשם אומרים שכך נראית להם ושאר העם אין רואים יש לבטל דעת השוחטים. מהריט"ץ סי' ס"ג. לה"פ או' ע' בל"י או' נ"א. מחב"ר או' ל"ד. זב"ש או' צ"ג. זב"צ או' רע"ט.

שמח) מכה בבשר שבין הצלעית הכנה"ג או' ל"ז נסתפק בזה דאין מכה אלא בצלע שהוא קשה וכתב שכ"ה דעת מהר"י פיגון יעו"ש וכ"כ הברכ"י בשיו"ב או' ו' בשם תשו' הכנה"ג סי' מ"ח. אבל הרב בני דוד דף נ"ד כתב דמדברי מהרימ"ט סי' ט' מוכח דמכה בבשר נמי תלינן בה יעו"ש. וכ"כ בהדיא הרשב"ץ ביבין שמועה דף ך' והרשב"ש סי' ק"ך וראב"ן סי' רמ"ב הב"ד ער"ה או' ל"ג. וכ"כ פאת נגב סי' א' חו"ז שם או' יו"ד ובספרו נד"ל סי' ל"ח. זב"ש או' ץ' זב"צ או' ר"ף וכתב וכן מנהגם להכשיר.

שמט) אם יש מכה בבשר והקרום שע"ג הצלע דהיינו שהבשר שע"ג הצלע או הקרום שע"ג הצלע נלקה ונעשה ע"ג מוגלה אבל בעצם ליכא שום רושם מכה אעפ"י כן יש להכשיר. פאת נגב שם. נד"ל שם. זב"ש או' צ"ב. זב"צ או' רפ"א.

שנ) ואם הבשר או הקרום שע"ג הצלע יפה וטוב ומכה יש בעצם שתחתיו והסרכא היא ע"ג בשר של העצם יש להכשיר. נד"ל שם וכתב והגם דהפאת נגב שם החמיר והצריך נפיחה יש להכשיר בפשיטות ושפיר מקרי סרכא במקום מכה יעו"ש. זב"צ או' רפ"ב וכתב וכן מנהגם להכשיר בפשיטות כפסק הרב הנז'.

שנא) הא דמכשרינן סרכא עם מכה בלא בדיקה דוקא כשאין באותה שבירה עוקץ אבל אם יש שם עוקץ והסרכה נאחזת בעוקץ יש לחוש לנקיבת הריאה ומנהגינו להכשיר אם עולה בנפיחה (ר"ל ואם יש נקב בריאה טרפה) ואפי' בדו"צ כי האי גוונא שיש מכה ועוקץ בדופן ונסרכה הריאה ע"ג העוקץ צריך בדיקה בנפיחה דאעפ"י שאנו מתירין נקב בפועל כשהיא סרוכה לדו"צ הני מילי כשהיא סרוכה כדרכה שהדופן שוכב על הריאה מגין הוא וסותם אבל כשהיא סרוכה ע"ג העוקץ אין העוקץ מניח לשכב הריאה על הדופן אלא הנקב בריאה תמיד וסימניך וחטאתי נגדי תמיד. שו"ג מחו' או' מ"ה. תו"ז שם או' ט"ז.

שנב) מעשה בריאה א' שהיתה האומא סרוכה לדו"צ ומכה בדופן וכשבא הבודק להפריד הריאה מן הדופן שם היה תחוב חתיכת עופרת עגולה טרפה. תו"ז שם או' י"ח ובספרו נד"ל סי' ל"ז. זב"צ או' רפ"ד.

שנג) אם ראינו שהוכית הבהמה לפנינו ואח"כ נשחטה וראינו שנשבר הצלע אין להכשיר במכה זו ואם נסרכה לו הריאה טריפה דכיון דהשבר הוא חדש ודאי דהסרכא לא באה מן השבר אלא מחמת הריאה וטרפה אבל אם נשחטה אחר כמה ימים אפי' שידענו שהוכתה תלינן הסרכא במכת השבר ומכשרינן. תו"ז שם או' י"ב ואו' י"ג. זב"ג או' רפ"ה.

שנד) יש מקומות ששוברים העצם במקום הסרכא ומקיפין אותו מקום עם הצלעות הסמוכות לאותו עצם בשוה לאותו מקום ואם רואים שנוי בין הצלעות במראה המוח שבתוך העצם דנין אותו כמכה וצריך לזה אומנות יתירה ואין מוסרין זה אלא לאדם זריז עם יראת חטא. הרשב"ץ ביבין שמועה דף ך' זב"ת או' צ"ב. מיהו הרשב"ש סי' כ"ב כתב דהעושים כן הם מאכילי טרפות לישראל והגם דמר אביו הרשב"ץ הסכים לזה מ"מ משום שראה הרשב"ש וידע כי נתמעטו הדורות ואין הדור שלו ראוי לכך ע"כ גזר אומר שכל העושה כן מאכיל טריפות לישראל. זב"ש סוף או' פ"ח. וכ"כ התו"ז סי' פ"א או' י"ד דאנן לא נהגינן להכשיר בכיוצא מבדיקות אלו אלא א"כ נראה בעצם עצמו שום שנוי שגבוה או נמוך או נגע וכיוצא הנראה בחוש העין או במשמוש היד דוקא ותו לא מידי עכ"ד.

שנה) אם נסתפק אם יש שם מכה אם לאו כתב הרב בית יהודה במנהגי ארגיל דף קי"ד שנהגו לצלות הצלע על האש ואם יש בו מכה יבצבץ משם הדם ודוקא בבהמה גסה שהוא הפ"מ וכו' יע"ש והב"ד הער"ה או' ל"ז וכתב דאיך להקל בזה. וכן החמיר בדבר זה הזב"ש או' ח' וכתב שמהר"ח קצבי ז"ל עשה נסיון והביא צלע א' כנגדו מצד האחר כמוהו והניחו על האש ובצבץ דם כמוהו אעפ"י שלא היה נראה ממנו שום מכה כלל ומשם קבל על עצמו להחמיר בדבר יעו"ש. וכ"כ זב"צ או' רפ"ז דכן מנהגם שאין סומכין על נסיון זה.

שנו) אם נסרכה האונא בדו"צ לצלע והצלע היה גסטרא פי' שנסדק לארכו ונעשה נקוב ונסרכה שם האונא בין עור לבשר ובצלע עצמו דבוקה ואדוקה טרפה דנקב שבדופן לא חשיב מכה. כנה"ג בהגב"י או' רס"א. שו"ג מחו' או' מ"ז. ער"ה או' ל"ד. והגם דהנד"ל בסי' נ"ד דעתו להכשיר מ"מ כתב דלא ימלאו לבו להתיר נגד דעת הרבנים הנז' זב"צ או' רפ"ח.

שנז) אמנם אם נסרכה לדופן שיש בו מכה אפי' אם ניקב הדופן כיון שיש מכה יש להכשיר. כנה"ג שם נד"ל שם. זב"צ או' רפ"ט.

שנח) מעשה שהיה סרכא בריאה למכה שבדופן דהיתה הצלע שבורה והיה בצדו של צלע נקב ולא היה מעל"ע כ"א לרוחב הצלע עד חציו ושם היתה הסרכא יש להכשיר. תו"ז שם או' ל"ב וסיים דבנידון זה גם הכנה"ג יודה דכשר כיוך שלא היה הנקב מעל"ע אלא מקצתה נקובה לרחבה דהו"ל מכה ברורה. זב"ץ או' ר"ץ.

שנט) ואני תמהתי על מי שהורה בשום מקום להכשיר הסרכות בנפיחה ובפרט מאלו החכמים האחרונים וכ"ש הבא מחדש לדור במקום שאין נוהגין בנפיחה שודאי זה ממיעוט הבנה ויראת חטא ומגודל לב וגאוה עצומה מאחר שכל הפו' והגאונים ז"ל אמרו שהנפיתה אינה מועלת כשאין מכה בדופן ולא ראינו מי שהורה כן כ"א ר"ת לחכמי מרסלייא אבל רוב העולם וכמעט כולו אוסרים מן הדין לכן שומר נפשו ירחק מהם וכ"ש במקום שלא נהגו והבא להתיר בנפיחה במקומות האלו מנדין אותו ומכריזין על בשרו שהוא טרפה. כנה"ג בהגב"י או' רפ"ג משם מהר"י בירב בתשו' סי' א' וגם הפר"ת או' ל"ב האריך הרבה וגם הביא דברי מהרי"ב הנז' וסוף דבריו כתב דכל דנהוג איסור בנפיחה לא מצו להתיר וכו' דכל המתיר מתיר בלא כרצונו ית' שאין להם התרה ואי עביד התרה ונהוג להתיר בנפיחה מנהג אחרון מנהג בטעות גמור הוא וצריך כפרה ויחזור למנהג ראשון שלא להכשיר הנפיחה וכו' וכל עוד דלא חזר למנהגו הראשון הרי הוא מורד בתורה ובדברי חכמים וכל העוזר בדבר הרי הוא מעמיד דגל השכינה ומונע הטומאה מנפשות עם ה' ומטהר בית אלהינו ומשיב עטרה ליושנה יעוש"ב. זב"צ או' רצ"ב. וכבר כתבנו מזה לעיל על סעי' יו"ד ועל סעי' י"ג בהגה.

שס) מי שהלך ממקום שנהגו לעשות נפיחה למקום שלא נהגו לעשות נפיחה נותנים עליו חומרי מקום שהלך לשם. הרשד"ם חי"ד סי' מ' וסי' מ"ב. משא מלך בתורת המנהגות חקירה י"א. כנה"ג שם או' רפ"ו. זב"צ או' רצ"ג.

שסא) נתרבו אותם שנהגו לעשות נפיחה ורוצים לעשות נפיחה יעשו התרה. מהרשד"ם שם. כנה"ג שם או' רפ"ז. ומיהו אם אפשר יעשו סימן באותו בשר שיצא נקי בלא סרכות כדי שיאכלו ממנו אותם שנוהגין לאסור בנפיחה וכמ"ש לעיל או' רכ"א ורכ"ב יעו"ש.

שסב) ואם מעיקרא כשהלכו למקום שלא היו נוהגים לעשות נפיחה לא יחיד או יחידים אלא קהל בפני עצמו ינהגו כמנהגם. הרשד"ם שם. מהריב"ל ס"ג סי' י"ד. משא מלך שם. כנה"ג שם או' רפ"ח.

שסג) ואם הלכו אותם שאין נוהגים בנפיחה למקום שנוהגין ונהגו והנהיגו שלא להתיר הנפיחה וגם אנשי העיר נהגו כן אעפ"י שנותנין טעם לדבר שנהגו כן להיות באותו זמן הבשר בשובע אין יכולין להנהיג הנפיחה. הרשד"ם שם סי' מ' כנה"ג שם או' רפ"ט. ועי"ש עוד בכנה"ג מ"ש בשם משא מלך יעו"ש. ועוד עיין לקמן או' ת"ג.

שסד) [סעיף כד'] אם כל הריאה דבוקה לדופן וכו' האומא למעלה במקום שהיא דבוקה אל הערוגה נגד הכליות סמוך לחצר הכבד צריכה שתהא נפרדת לשם כעובי הגודל ויש מכשירין בכל שהוא. מהרי"ו סי' ה' או' ו' ונקרא עוקץ האומא או אוזן האומא. והיינו שצריך להיות אוזן האומא שלא תהיה שם סרכא אל הטרפש או אל הדופן או לשרשה או למקום אחר ואפי' בלא חלון ורגילות להמצא שם סרכא הנדמית לשרש והנסיון גדול לזה ונבחן כמה פעמים והוא לראות תמונת דבקית האוזן האומא האחרת אם נפסקה מן השורש יותר למעלה מזו דהיינו פרודה יותר מזו הוא על הרוב שהיא סרכא דכמעט כל הריאות שתי אומות בסקירה אחח נסקרין ונפרקים מן השורש בשוה ואם גם חברתה היא מחוברת האוזן אל השורש כמו זאת על הרוב היא שורש וברייתה כך ולא סרכא. תו"ז סי' ט' או' א' והמנהג בבגדאד יע"א לעשות זה הנסיון של אוזן האומא האחרת והיינו אם יש קשר אגודל כשרה ואם לא יש קשר אגודל אזי עושין הנסיון של אומא האחרת. ועוד עושין נסיון אחר שמביאין עפר תיחוח ומניחין על מקום הנז' ולמעלה ממנו ומשליכין עליהם מים או רוק ואם הוא סרכא מקום הסרכא נשאר מלוכלך בעפר ומקום שלמעלה יהיה נקי ואם אינו סרכא הכל יהיה נקי. ועוד נמי על הרוב ניכרת היא לבקיאים אם היא סרכא או אם כך רביתא וע"כ צריך הבודק לעשות כנופיא של בודקים ויכשיר ולא לבדו. זב"צ או' רצ"ד.

שסה) [סעיף כה'] אם האומא והאונא נסרכו בסרכא א' לדופן אם רוב הסרכא מהאונא כשרה וכו' ולא אזלינן בתר רובא כשהאונא והאומא נסרכו לדו"צ אלא דוקא כשהסרכא דבוקה ע"ג הריאה ונמשכה כאחת עד הדופן בהא הוא דאזלינן בתר רובא אם רוב מן האונא תלינן הסרכא בה וכשרה ואם רובא באומא טרפה דלא מגין אבל אם ראשי הסרכות שע"ג הריאה מופרדות ובדופן הן דבוקות כאחת לא אזלינן בתר רובא וטרפה דחיישינן שמא מגב לגב יצאה ושוב נסרכה לדופן. מהרימ"ט חי"ד סי' י"ב. כנה"ג בהגה"ט או' ע"ג. פר"ח או' מ"ט. תו"ז סי' ף' או' ל"ב ובנד"ל סי' ט"ל. זב"צ או' רצ"ה.

שסו) עוד יש חילוק אחר דאף שיהיו מופרדות במקום דבוקם בריאה יש להתיר והיינו כשאין שני רגלי הסרכא שוות אלא הרגל שבאונא או שבאומא הוא יותר עב והב' דק ממנו דמוכחא מלתא דאין הסרכא מגב לגב דאם היא מגל"ג הוו ב' קצותיה שוות ובהא מתרינן ע"י רוב דאם הרוב באונא כשרה דאמרינן סרכא א' היא שיוצאת מן הרוב והמיעוט הוא התפשטות ליחה. וכן אם ב' אונות נסרכו בסרכא א' לדופן א' עבה וא' דקה כשרה אבל כשהם שוים ב' הרגלים טרפה דחיישינן שמא נסרכו מגל"ג ואח"כ נדבקו לדופן. מהרימ"ט שם. כנה"ג שם. תו"ז שם או' ל"ג ובנד"ל שם. זב"צ או' רצ"ו.

שסז) נמצא העולה לנו ממ"ש למעלה דאם ב' אונות נסרכו בסרכא א' לדופן אם אינם מופרדות מעיקרם אלא מתחלתם הם סרכא א' שיוצאת מעיקר שתי אונות ודבוקה על הדו"צ הרי זו כשרה דהדופן מגין וכן אפי' אם הם מופרדות בראשיהם במקום דבוקם בריאה דהיינו שלכל אונא יצא ראש א' ואח"כ חזרו ונתדבקו ונעשו סרכא א' ונסרכו אל הדופן אבל אין ב' קציתיה שוות שראש הא' היוצא מן אונא הא' הוא עב והראש הב' היוצא מן אונא הב' הוא דק ג"כ כשרה דאמרינן דהעיקר הוא הסרכא העבה והב' היא התפשטות ליחה ולא הוי מגל"ג. אמנם אם האונא ואומא נסרכו בסרכא א' בין אם אינם מופרדים ובין אם הם מופרדים בראשיהם למעלה בדופן והם מתחלתם סרכא א' אין חילוק בזה דבשני האופנים אזלינן בתר רובא. זב"צ או' רצ"ז.

שסח) אמרינן לעיל דאם רוב הסרכא מן האונא כשרה אפי' אם נמצא איזה הוכחה שבאה מן האומא כגון שיש שם כמו גומא אפ"ה אזלינן בתר רובא באונא וכשרה. מבי"ט ח"ג סי' ק"ס. ונראה דה"ה איפכא אם הרוב באומא והמיעוט באונא ויש הוכחה שבא מן האונא תלינן באומא שהיא רובא וטרפה. כנה"ג בהגה"ט או' ע"ד. זב"צ או' רצ"ח ואו' רצ"ט.

שסט) היה שם גומא ממש ורוב סרכות האונא נעקרא ויצא בנקל ומיעוט הסרכא שהיתה באומא היה נדבקן וחזק נראה כי מצד האומא היתה אותה סרכא מפני אותה גומא ויש להחמיר ובענין כזה אין לדיין אלא מה שעיניו רואות אם היה רעותא אם לא. מבי"ט שם. כנה"ג שם. זב"צ או' ש'.

שע) ואם איפכא שהמיעוט באונא ויש בה גומא ממש והרוב באומא ומיעוט שבאונא היה נדבק וחזק והרוב שבאומא נעקר בנקל יש להסתפק דאפשר הא דהטריפו בסמוך משום דלחומרא אבל הכא דקולא הוא ונשאר בספק. זב"צ או' ש"א.

שעא) שם. וכן אונא הסרוכה בסרכא א' לחזה ולדופן אזלינן בתר רובא. מעשה שהיה סרכא מן האונא לשתי צלעות קטנות הראשונות דהיינו שנסרכה האונא לצלע קטנה הראשונה שבצד ימין והים מכה בצלע הנז' ונסרכה עליה הסרכא והכשירו מכח ס"ס יען דשני צלעות קטנות הנז' אית בהו פלוגתא דיש דס"ל דנקראו חזה ואיכא דס"ל דחשיבי דופן כמ"ש ב"י ועוד איכא פלוגתא אחריתי דאם נסרכה הריאה לשאר מקומות שיש בהם מכה כגון לחזה וגרגרת ושומן הלב וכו' ועבדינן ס"ם ספק אם הלכה כמ"ד דב' צלעות קטנות נקראו דופן וכשרה ואת"ל נקראו חזה שמא הלכה כמ"ד דאפי' בחזה אי איכא מכה כשרה והוא מתהפך. זב"צ או' ש"ב יעו"ש. ועיין לעיל או' רצ"ח.

שעב) שם. וכן אומא הסרוכה בסרכא א' לדופן שיש בו מכה וכו' אם רובה במכה כשרה וכו' וכ"ש אם כל המכה חוץ לשבר דטרפה דלא כמקצת שוחטים שנהגו להכשיר כשהסרכא ע"ג הצלע שיש בו שבר אעפ"י שהשבר במקום אחר והסרכא חוץ למכה משום שכל אותו העצם בחזקת רעותא הוא והוי כאלו כולו נשבר דאין לסמוך ע"ז כלל וכבר הכה על קדקודם מהרימ"ט חי"ד סי' ט' ודחה אותם באמת הבנין והרס יסודם באבני הקלע. כנה"ג בהגה"ט או' ע"ח. פר"ח סוף או' ן' מט"י סי' ו' דף ל"ז ע"ד. לה"פ או' ע' שמ"ח או' ס"ט. שו"ג מחו' או' מ"ט. והגם דהזב"ת או' צ"ו כתב דיוכל לסמוך ע"ז להכשיר בהפ"מ אין לסמוך עליו בזה דאנחנו מנהגינו כסברת מרן ז"ל. זב"צ או' ש"ג.

שעג) וכל אלו הסרכות דאזלינן בתר רובא אם היו מחצה על מחצה דהיינו מחצה במקום המכשיר ומחצה במקום המטריף ואין ניכר בהם רוב לשום צד טרפה. ב"י בבד"ה. כנה"ג בהגב"י או' של"ד. פר"ח שם. שמ"ח שם. ער"ה או' מ"א. תו"ז סי' ש"א או' כ"ח. זב"צ או' ד"ש.

שעד) הא דאזלינן בכל הסרכות האלו בתר רובא בעינן רוב גדול הנראה לעינים ודלא כבודק א' שהיה מביא חתיכות נייר כדי לשער אם הוא רוב וגערו בו חביריו ואין מכשירין כ"א ברוב גמור הנראה לעינים ולא ברוב מצומצם. שו"ג מחו' או' נ"א. תו"ז שם או' כ"ד. זב"ש או' צ"ה. זב"צ או' ש"ה.

שעה) ואם נסרכה האונא מגבה לדו"צ וגם נתפשטה הסרכא לקמא ונסרכה לשומן הלב י"א דאזלינן בתר רובא ואם הרוב של הסרכא בדופן ומה שנסרך מקמא לשומן הוא מיעוט כשרה. כנה"ג בהגה"ט או' ע"ט בשם מהר"י סמוט. שו"ג מחו' או' ן' תו"ז שם או' כ"ב. וי"א דבהא לא אזלינן בתר רובא כיון שאינן בשטח א' וטרפה. מהרימ"ט ח"א סי' ע"ז. כנה"ג בהגב"י או' של"ג. מהריט"ץ סי' ל"ז. ולענין הלכה יש להחמיר כסברא האחרונה מאחר שבעיקר דברי בעל העיטור דאזיל בתר רובא רוב הפו' פליגי עליה והוא יחיד בדבר אלא משום דנהגו כוותיה אזלינן בתריה כמ"ש בב"י והבו דלא לוסיף עליה. זב"צ או' ש"ו.

שעו) אם נתפשטה הסרכא מדו"צ לשומן שבין ב' הערוגות או לשדרה רואין אם רוב הסרכא לדופן כשרה ע"י מכה אם הסרכא באומא או אם היתה באונא דכשרה אפילו בלא מכה אם היתה לבשר ועצם. בית יהודה ח"א בסופו במנהגי ארגיל דף קי"ד ע"א סעי' א' ולא דמי לאו' הקודם שכתבנו דיש להחמיר דשאני הכא דהוי בשטח א' ובזה לכ"ע דפליגי באו' הקודם הכא אזלינן בתר רובא וכן עשינו מעשה להכשיר. זב"צ או' ש"ז.

שעז) אם יש סרכא מן האומא לדו"ר והסרכא במכה וחוצה לה מב' צדדי המכה והמכה באמצע וזיל הכא מצד א' ליכא רובא וזיל הכא מצד הב' ליכא רובא אבל בהצטרף כל ההיקף שחוץ למכה איכא רובא חוץ למכה טרפה. והגם שהמבי"ט ח"ג סי' ק"ס התיר בזה ובנו מהרימ"ט חי"ד סי' ט' הסכים עמו והכנה"ג הגה"ט או' ע"ז מ"מ רבני האחרונים לא סברי הכי והטריפו. פר"ח או' ן' שמ"ח או' ס"ח. שו"ג מחו' או' מ"ח. תו"ז שם או' כ"ו וסיים שם התו"ז וכן מנהגינו להטריף. זב"צ או' ש"ח.

שעח) אם המכה בדופן בצלע ויש בו ב' מכות מכה א' מקצת מזה ומכה א' מקצת מזה אם נשאר מה שבנתים שהוא חוץ למכות ולכל צד יש רובא חוץ למכה יש להטריף דלא אמרינן כיון דנשברה מקצת מזה ומקצת מזה הו"ל ככולה שבורה כמו קנה רצוץ אלא אזלינן בתר רובא וטרפה. כנה"ג בהגה"ט או' ע"ח. שו"ת פאת נגב סי' א' ואם בהצטרפות המכות איכא רובא נגד מה שבנתים כשרה. פאת נגב שם. זב"צ או' ש"ט.

שעט) אם נסרכה האומה לדו"ר במכה וחוצה לה דאזלינן בת"ר כבה"ע אין לטעות למנות הצלעות דוקא דהיינו כשנסרכה ע"ג ג' צלעות ובב' צלעות איכא מכה ובצלע א' אין בו מכה הוי מיעוט ולהכשיר אלא לשער כל מקום הסרכא אם רוב הסרכא חוץ למכה טרפה והכא בכגון דא הוי רובא חוץ למכה כיון דאיכא ב' בשרים שבין הצלעות דאין מכה בהם וגם צלע א' בלי מכה הרי הוו תלת לגבי הב' צלעות והוא רוב גמור מהסרכא חוץ למכה דאין מקום לבטל הבשר לגבי הצלע שיש בו מכה וכן הוקבע המנהג בעירנו מזמן הגאון אבינו מלכנו שלא להכשיר כ"א ברוב הסרכא במכה והבשר עודני בין שניהם חשבינן ליה חוץ למכה. תו"ז שם או' כ"ז. זב"צ או' ש"י וכתב ודלא כפאת נגב שם שהכשיר.

שפ) מעשה שנסרכה האומא לדו"ר והיה מכה בדופן ומן הבשר הסמוך למכה הנז' יצאת סרכה אחרת דקה ונאחזת בחוד האונא שבצדה בגבה והטרפתי. תו"ז סי' ף' או' ל"ד ובספרו נד"ל סי' ט"ל. זב"צ או' שי"א.

שפא) ס"ת עבה דעומדת על בועה ורוב הסרכא היא חוץ מן הרעותא בזה לא אזלינן בתר רובא כהנהו דבעה"ע ומכשרינן אלא הכא מטרפינן דהא לעיל סי' ל"ז או' ל"א כתבנו דס"ת העומדת סמוך לבועה טרפה וכ"ש הכא. לב"ש או' קצ"א. זב"צ או' שי"ג.

שפב) שם הגה. ריאה שנמצא עליה כמו כסוי חלב והוא בשר בלוי וכו' חלב בלוי הנמצא בריאה בהמה דקה על הרוב נמצא תחתיו נקובה ואם נאבדה הריאה וכיוצא ולא הספיק לבדוק אם שלם ויפה תחתיו יש להטריף מדינא יען דרובם שכיחי נקובה תחתיו. תו"ז סי' נ"ו או' ז' זב"צ או' שי"ד.

שפג) בשר בלוי דמכשרינן אחר הנפיחה לא הוי רעיתא ואם יש תחתיה עוד רעותא כגון גבשושית או קמט וכיוצא לא הוי תר"ל וכשרה. ט"ז ס"ק כ"ד. כנה"ג בהגב"י סי' ל"ח או' מ"ז. פר"ח או' נ"א. לה"פ או' ע"א. כריתי או' ך' שה"מ או' נ"ו. זב"ת או' צ"ז. תו"ז שם או' א' ומיהו הבל"י או' נ"ב כתב דהוי רעותא ואם נמצא תחתיו קמט וכיוצא יש להטריף. וכ"כ השמ"ח או' ע' דהוי רעותא ואם נמצא עוד איזה רעותא מצטרף לתר"ל וטרפה. וכ"כ פת"ב או קנ"ט. והמיקל בהפ"מ לומר דבשר בלוי אינו רעותא לא הפסיד. לב"ש או' ר"ד. בי"צ בדיני תר"ל לסי' ט"ל או' י"ד. זב"צ או' שט"ו וכתב וכן מנהגם להכשיר בהפ"מ. ולכן אם יש בשר בלוי בריאה וכנגדו בדופן מכה לא הוי תר"ל וכשרה. זב"צ שם. והיינו נמי בהפ"מ כנז'.

שפד) כתב הרשב"ש בסי' ר"י אם נמצא ע"ג הריאה או מבפנים שומן הלב דבוק על גבה כיון שאין שם סרכא אין לחוש שהיה סרוך לשומן הלב אלא היינו רביתא וכשרה ע"כ. וביאור דבריו דהיינו ודאי באופן דהשומן הנז' הוא נדבק ע"ג הריאה דומיא דחלב בלוי דקולפין אותו ובודקין תחתיו ואינו תלוי כתמונת סרכא דאי תלוי ועומד איכא למיחש דהיתה סרכא זאת סרוכה לשומן הלב ונתפרקה וראוי להטריף. תו"ז שם או' יו"ד. זב"צ או' שט"ז.

שפה) אם נמצא חלב בלוי ואחר שקלפנוהו נמצא תחתיו נקב קטן ודם נצרר ע"ג ולא בצבץ בנפיחה יש להטריף דנהי דהנקב אינו מטריף כדין נגלד קרום העליון אם אינו מבצבץ אבל הדם שנצרר בתוכו הוי רעותא וטרפה דיש לחוש דגם התחתון ניקב ומשום דהדם נצרר אינו עובר הרוח. תו"ז שם או' ט' זב"צ או' שי"ז.

שפו) אם נמצא ע"ג הריאה טיפות דם ומעבירין ביד ויוצאין טיפות אחרות אם יש לחוש לנקב או מזיעת הריאה מתהווה עיין לב"ש או' ר"ג שכתב לחקור ברופאים והרב בית אפרים יו"ד סי' י"ט הסכים להטריף והרבה להקשות על הלב"ש שכתב לחקור ברופאים וכן נראה לאסור דודאי דם זה מעיד על הנקב ואין העין שולטת בו. תו"ז סי' מ"ג או' א' ומנהגינו לקנח אותם ב' פעמים ואם חזר ויצא פעם ג' מטרפינן. זב"צ או' שי"ח.

שפז) אם הבשר בלוי הוא דבוק ואדוק בריאה הרבה וא"א לקולפו כלל אפי' בסכינא דחליש פומא או ביד בכח בענין שלא יקרע אלא מוכרח הוא שיקלף עמו קרום העליון של הריאה פשיטא דטרפה מאחר דא"א לבדוק תחתיו כיון דנקרעה הריאה וזה הנדון הוא גרע מנאבדה הריאה ולא הספיק לבדוק תחתיו (שכתבנו לעיל או' שפ"ב) מיהו אם יכול לקלוף ע"י סכינא דחליש או ביד בכח הגם שאינו נקלף בנחת ונבדק בנפיחה ונמצא יפה יש להכשיר. מק"מ או' קס"ב. וכשיש תחת הנקלף אטום אף שהוא מחמת מוגלא ואינו גבוה מהריאה שאינו בכלל רעותא מ"מ הרי א"א לבדוק אחר נקב וטרפה לכ"ע. והיינו כשנקלף בחוזק. דע"ק או' פ"ב באמצע הדיבור יעו"ש. זב"צ או' שי"ט.

שפח) אם הבשר בלוי נקלף למרחוק א"צ בדיקה רק תחת מקום הבלוי אבל לא בשאר מקום הנקלף ואם אירע ובצבץ תחת שאר מקום הנקלף תולין שהבצבוץ נעשה ע"י משמוש היד בכח. דע"ק או' ף' מק"מ או' קס"ג. זב"צ או' ש"ך.

שפט) מעשה בריאה א' שהיה בה בשר בלוי וקלפתי כדינא ותחתיו מצאתי כמה עורות זע"ז וקלפתי את כולם בכדי להעמיד את הריאה על טהרה ומצאתי תחת כל העורות שסמפון הריאה הוא שיצא מתוכה לחות כאורך קשר ראשון דאגודל וסביבו היה הריאה שלימה ולא בצבצה והטרפתי. קומץ בדיני תר"ל או' ב' בעשרון או' ל"ז. זב"צ או' שכ"א.

שצ) מאד צריך ליזהר שאחר קליפת הבשר הבלוי יראה שתהא הריאה תחתיה שלימה ויפה בלי שום רושם ושנוי. קומץ שם או' ל' זב"צ או' שכ"ב.

שצא) לפעמים נמצא קרום בריאה שמשונה ועב יותר משאר קרום הריאה ונראה בו כמו גידין וקמטין ויש לו מראה ריאה. דין קרום זה כדין סרכא מינה ובה ויש לקלפו ולבדוק תחתיו בנפיחה. מק"מ או' קס"א. זב"צ או' שכ"ג. ועיין לעיל או' קצ"ה.

שצב) קרום שבו אודם הוא בגדר בשר בלוי וצריך לקלפו ולראות תחתיו שלם ויפה ואם תחת קרום הנז' אודם בעור גופיה של הריאה הוי כאלו נגדו מכה בדופן וטרפה. דע"ק או' ע"ט. מק"מ שם. זב"צ או' שכ"ד.

שצג) קרום קטן זז ממקום למקום אינו בגדר בשר בלוי וקיל מסרכא תלויה. דע"ק שם. מק"מ שם. זב"צ או' שכ"ה.

שצד) מעשה שבדקו בהמה א' וכשפתח הבודק טרפש הבהמה כדי לבדוק קפץ עליהם קלוח גדול של מים עכורים והוצרכו להפוך הבהמה דרך ישר תחלה עד שיצאו כל המים ואח"כ בדקו הריאה ומצאוה טובה ובריאה כשרה. שו"ת פני משה ח"ב סי' קכ"ח. מיהו מהר"י אלכסנדרי הובא שם בשו"ת פני משה כתב שצריכה נפיחה ואם לא בצבצה כשרה. והב"ד כנה"ג בהגב"י סי' ל"ח או', מ"ח. והפר"א סי' ן' או' א' האריך בזה וסיים דאין להתיר בדבר זה אלא בנפיחה ובמקום הפ"מ. וכן הרב שה"מ סי' ן' או' ה' האריך בזה וסיים ולענין דינא הפר"ח הסכים להתיר בהפ"מ והיינו אחר הבדיקה כהוגן בכל המקומות שהגיעו אלו המים ובפרט בריאה שצריכה בדיקה בנפיחה בחוזק גדול ולצורך גדול יעו"ש. וכ"כ התב"ש סי' ן' או' ב' וכתב וכל הבדיקות אלו מעכבין אפי' בדיעבד יעו"ש. וכ"כ השפ"ד סי' מ' או' א' וססי' ן' בי"צ בתה"ב ססי' ט"ל. קומץ כלל ל"ז או' א' מנ"י ענף י"ז או' ד' והמיקל לצירך שבת בשעת הדחק אפי' בדליכא הפ"מ לא הפסיד ודוקא אחר בדיקה הנז' תב"ש שם. מחב"ר סי' ן' או' ז' בי"צ שם. קומץ שם. ואם נתמסמס בשר הריאה יש להטריף. תו"ז סי' ע"א או' א' ובספרו נד"ל סי' כ"ג. ועוד עיין לקמן סי' מ"ה או' כ"ה ואו' כ"ו.

שצה) ודוקא קילוח גדול אבל מה שלפעמים נמצא מעט מים במקום הריאה לחוד ודאי יש להתיר עכ"פ ע"י נפיחה ופושרין אף בלא שום הפ"מ. קומץ שם. מנ"י שם. זב"צ או' שכ"ז. ואם נמצא על הריאה כמו שלפוחית ויש בו מים אף שקולפין אותו מן הריאה והריאה שלימה יש להטריף. זבח שמואל. בי"צ חלק י"א או' ז'.

שצו) מעשה בריאה שהיה עצם דק אחד ארוך קצת מונח על הריאה מבחוץ ודבק בעורה לרחבה וקלף אותו ממנה ונפח ולא בצבצה והכשירה מטעם שהבודקים אומרים שמצלעות הבהמה נקלף ונדבק בריאה שתחת הצלעות. ט"ז ס"ק כ"ג בשם גדול א' והוא חלק עליו והטריף אבל הפר"ח או' ו' הסכים לדברי הגדול הנז' דלא כהט"ז. תו"ז סי' פ"ז או' א' שבאו' ע' ובספרו נד"ל סי' כ"ח וכתב וכן מנהגם. זב"צ או' שכ"ח וכתב וכן מנהגם. מיהו בעולת יצחק כתב להחמיר כדברי הט"ז. וכ"כ הלה"פ או' ס"ח. בל"י או' מ"ט. שמ"ח או' ע' אלא שכתב שם השמ"ח דלצורך גדול יש לסמוך על הנפיחה בפושרין. וכ"כ פת"ב או' קס"ג. בי"צ חלק י"א או' ו' מז"ה סי' מ"א או' א' מנ"י ענף י"ז או' א'.

שצז) ואם אינו יכול להקלף מן הריאה וכשקולפין אותו נקלף קרום העליון של הריאה עמו יש להטריף בכל ענין. פת"ב שם. מז"ה שם. קומץ כלל ל"ז או' ב' מנ"י שם. וכ"ש אם נמצא בין קרום לקרום דטרפה. קומץ שם. מנ"י שם. תו"ז שם או' ב' זב"צ או' ש"ל.

שצח) וכן אם יש עוקץ בעצם טרפה. לה"פ שם. בל"י שם. קומץ שם. זב"צ או' שכ"ט.

שצט) אבל עצם הבא מכח גדולי הריאה דהיינו שהוא רך כמו !החסחוס שקורין קנארפו"ל כשרה רק צריך לקלוף העצם מן הריאה ולנפוח ואם הריאה שלם ויפה כשרה. בי"צ שם. דע"ק או' פ"ד. זב"צ או' של"א.

ת) אם העצם אילו דבוק בריאה רק שנמצא בחלל הגוף יש להטריף ואפי' אם לפי אומד הדעת לא בא העצם הזה ממקום אחר לתוך חלל הגוף רק נפרד מן הצלעות יש לחוש שמא עשה נקב באחד מהאברים שנקיבתן במשהו וטרפה. פת"ב או' קס"ד. ועי"ש ברא"פ או' קצ"ג מ"ש להשיב על דברי המש"ז או' כ"ג שדעתו להתיר יעו"ש ומ"מ נראה דאם אין בו עוקץ וניכר שנפרד מן הצלעות יש להכשיר ע"י נפיחה.

תא) ריאה שהרגיש בה הבודק דבר קשה יהיה באותה ריאה דבר הצריך נפיחה ונפחוה ויקר מקרה שבכח יציאת הרוח מהריאה אחר נפיחה יצא ובא לו דרך פה הקנה כדמות חתיכת עצם קטן וכשחתך מקום הקשה לא נמצא בו שום דבר ובדקו ומצאו חתיכת עצם הנז' וידעו בבירור שיצא מאותו מקום ובדק בחתיכה ומצא שהיא ליחת הריאה קרושה שנקרשה על שבולת תבואה זה היה מעשה והטרפתי דהו"ל כמחט דחיישינן שנקבה וחזרה לאחוריה דשבולת כמחט וכמ"ש הפר"ח בקו"א סי' מ"א בשבולת שועל אלא שהטבחים העידו שדרכם ומנהגם להכשיר. הרב זכות אבות סי' כ"ד סעי' י"ג. תו"ז שם או' ו' זב"צ או' של"ד.

תב) סרכא שאינה בריאה רק בשאר מקומות שניקבתן במשהו ודבוקה למקום אחר ואינה ניתקת במיעוך ומשמוש או שדבוקה למקום אחר בלא סרכא יש להחמיר ולאסור (והמיקל ע"י בדיקה בהפ"מ לא הפסיד. לב"ש או' ר"ט) ומ"מ סרכא מסומכיה דטחול או מלב כיון שאין הנקב פוסל בהם אלא א"כ עבר הנקב דופן עב דהיינו הסומכא בטחול ועד בית חלל בלב תלינן דהנקב לא עבר עד מקום המטריף וכשר וכ"ש היכא דלא מטריף כ"א בניקב ב' העורות כגון קרקבן וכדומה יש להכשיר דתלינן דלא ניקב כ"א עור החיצון ובין בהא ובין בטחול ולב אין להכשיר כ"א אחר הבדיקה שלא ניקב או עברה הרעותא תחתיו לסוף המקום המטריף ואפי' בדיעבד מעכבת הבדיקה זו. וסרכא מכיס הורדא למקומות אחרים שאין הנקב פוסל כשר. שמ"ח או' ע"א.

תג) וכגון דא צריך לאדועי לשו"ב שלפעמים הוא ניתק ממקום למקום או למדינה אחרת והוא רוצה לנהוג בדבר התלוי במנהג כמו שראה מרבו במקום הראשון וזה לא יתכן דלאו במנהג הבודק תליא מילתא כ"א במנהג המקום וצריך לחקור אחר מנהג המקום שהוא שם עתה ואם א"א להוודע לא יסמוך על מנהגו דמקדם רק יעשה כדינא. שמ"ח או' ע"ב. פת"ב או' קע"ג. מנ"י ענף ך' או' ה'.

אין לבדוק דאזלינן בתר רוב.

חוץ מריאה דהוי מעוטי דשכיחי

וכל הפורץ גדר ובדיקה זו מדרבנן ועיין פלתי מ"ש בזה ליישב דברי הרא"ש וע"ש מ"ש ליישב דברי תוס':

שלא לנפחה צ"ל דלא שכיח שיהי' ריעותא ולא יהיה ניכר קודם נפיחה דאל"ה פשיטא דצריך נפיח' דכל הבדיקה הוא מיעוטא דשכיח:

הרי זו מותרת אבל בידים ודאי אסור כמו מבטל איסור:

ויש מחמירין והש"ך נתן טעם דאל"כ מה הועיל חז"ל בתקנתם כל א' יאבד הריאה עיין פלתי אם התלב שהוחלב תוך ג"י מותר או אסור ע"ש וגם אי השופט הלך לו ואין כאן איש לבדוק ובין כך יתקלקל הבשר ע"ש

נופחין וט"ז מחמיר שאין אנו בקיאין בבדיקה

כסדרן כשרה הש"ך הביא שני דעות או הטעם אין סרכא בלי נקב או סופו לנקוב ועי' פלתי שכתבתי מה נ"מ לדינא בין שסופו לנקוב או כבר נקב

אם היא מעיקר אונא להיות כי דינם הללו נבוכים בו מחברים זה בכה וזה בכה ורוב שוחטים סומכי' הכל על מיעוך לא חפצתי להאריך כי דברי מחבר ורמ"א די והותר להורות ממנס הלכה למעשה

נראה שהוא בחוץ אין לדקדק הא כל הטעם של היתרא משום דבהמה בחזקת היתר עומדת וכאן ריעותא מחיים עיין פלתי מ"ש בזה

ממקום למקום באותו אונא ודעת מהרש"ל לאסור לשיטות רש"י עיין פלתי בזה

טוב להשקות למ"ד אין סרכה בלי נקב יש להבין מה מועיל ההשקתה עיין פלתי:

בלי רפיון ידים הרבה אזהרות כתבו אחרונים אבל בעו"ה לשוא עשו עט סופר כי אמת אם ימעכו אם היא סרכה כל היום לא יתבטל ויפסיק אבל הם ממעכים והולכים עד שנעשה הסירכה כחוש ואז דוחין באצבע עד שנפסק ואח"פ מפרקינן הסרכא מן הריאה וע"ז מכשירין והרגישו בזה חכמי דור הוותיקין בפראג והיה רעש גדול על השוחטי' ובעו"ה גברה החנופה אשר מקצת חכמים החניפו וגברו ע"י השררה מבלי למחות בדבר שנהגו בו היתר מימות קדמונים ומחותני הגאון מהו' יעקב בק' אובן היה מן התומכים ידיהם של שוחטי' ואח"כ הדפיס אותו בספרו חלק שני משבות יעקב סי' ס' והודה כי הפרצה משונה וכתב וכי חכמי ישראל העלימו עין ח"ו רק לא היה סיפוק בידם למחות מהרסייך וכו' כי רבים חכמי' החזיקו בידם ע"כ תיפוק תורה ויצא בעו"ה משפט מעוקל ועכ"פ הירא ורך לבב בפראג לא אכל משחיטה שהיה בו חשש סירכה וכן כל איש הירא וחרד לדבר ה' ימנע מלאכול כי בנפשו הוא כי שקר האומרי' שממעכים הסירכא והיא כל היום לא תנתק אשריכם תושבי ק"ק המבורג שכל הבשר הוא מבהמה שלא נמעכו ויערב ויבושם לכם:

הראשון נאמן אפילו לפני ב' שאין בו סירכא מ"מ אולי ראשון העביר הסירכות בכח עד שאין רשומו ניכר

כיון שבאו בב"א אבל אם בא זא"ז הראשון נאמן דכיון דהאמינו התורה ובכ"מ שהאמינ' התור' ע"א הרי הוא כשנים ואין דבריו של אחד במקום שנים עיין פלתי שהרא"ה חולק שלא שייך זה באיסורין רק במקום שצריך מדינא כגון דבר שבערוה אבל באיסורין דקיי"ל ע"א נאמן באיסורין לא שייך דהוי כשנים והבאתי ראיה דס"ל להרמב"ם כן ע"ש

שנאבדה ריאה והיינו באונס דלא עבר על תקנת חכמים ולא שייך מה הועילו חכמים בתקנת' ולכך כשר והפר"ח השיג ודעתו להחמיר ועיין פלתי סי' נ' ושם הדברי' מבוררי' דלא כש"ך

מיהו אם וכו' דזה הוי כמאבד ריאה במזיד וה"ל כהנ"ל דמה הועילו חז"ל בתקנת'

חזה סתם מיצר חזה היא ב' אצבעות ובשומן לפעמים מתפשט ובשומן לפעמים מתפשט ביותר

סרוכה לדופן עיין פר"ח שהשיג וגם (קשה על מרדכי. ועיין פלתי בפלפול הזה התי' ישר ונכון וישוב דברי מרדכי

ביפה וכו' ואם יש קמטים תחתיו דעת הט"ז להכשיר ונכון הוא ע"ש:

חוץ מן הריאה וכו' דהוי כמו מיעוט דשכיח ויש להבין הא דדייק הרא"ש בפ' אין צדין: מהא דאמר ר"ע מבית טביחת' בלי הפשט ונתוח דמותר לאכול מריאה בלי בדיקה וכן הוא בש"ע א"ח סי' תצ"ח ע"ש וקשה מנלן דלמא ודאי לידע כל י"ח טריפות צריך הפשט ונתוח לידע פרטי בהמה אבל לידע מומי הריאה א"צ הפשט כלל ומעשה בכל יום חותכין קצת מעור וחצי הכבד ומכניסין יד ובודקין ובהמה נשארה בלי הפשט כמה ימים בשלמא אם אמרינן אין חילוק בטריפות ניחא אבל אם יש לחלק בין שאר טריפות לטריפות הריאה לא ידעתי איך למדו מדברי ר"ע לשיטה זו וצ"ל דכך למד דהא דאמרינן דא"צ בדיקה משום דאזלינן בתר רובא אבל לר"מ דחיישינן למעוטי י"ל דצריך למיבדק וצ"ל דלא אזלינן בתר רובא וחיישינן לכך ור"ע ס"ל בבכורות דאזלינן בתר מיעוטי ועיין ספ"ק דמכות בתוס'. וא"כ מדר"ע בשאר ח"י טריפות יש לנו להחמיר בבדיק' כיון דאפשר ומ"מ ס"ל משום פסידא לא מחמירין לבדוק ומכ"ש לדידן בריאה דאזלינן בתר רובא דא"צ למיחש ואחד הוא לדידן בדיקת הריאה לר"ע דחייש למעוטי שאר ח"י טריפות וא"ש. אלא באמת איהו גופי' קשי' הא לר"מ אמרי' דלא אפשר וכ"כ רשב"א בחדושיו דלר"מ דוקא דלא אפשר אבל לרבנן דאזלי בתר רובא אפי' אפשר וא"כ לר"ע דס"ל כר"מ הא אפשר למבדק ודוחק לומר הואיל טריחא למבדק הוי לא אפשר וכן בדיקת הריאה ודוחק וצ"ע:

הפורץ גדר וכו' ואין לדקדק מדברי תוס' ביצה דף כ"ה ע"ב ד"ה אורח וכו' דס"ל דלא הוי איסורא דמשנשחט' הותרה רק אם אח"כ נמצא טריפה נדון כשוגג ולא כאונס דלא הי' לו למהר. וכאן אמרו ישכנו נחש ול"ל דתו' מיירי בשאר טריפות ולא טריפות הריאה דזה לא שמענו מעולם לבדוק אח"כ ואין בו פקפוק עד שיהי' נאמר מקטע רגל הממהר גם קשה מה שהקשה התוס' דלמא הא דאמרי' אורח היינו בשאר ח"י טריפות והא דאמרי' מקטע היינו בטריפות הריאה ואין לומר מה מקטע הא עביד איסורא בועל נידה יוכיח וצ"ע. והנה אם נאבדה ריאה ויש כאן חלב דנחלב תוך ג' ימים אפשר דלא הוי כנאבדה דכיון דאתה חושש לבשר תו לא שייך מה הועילו חכמים בתקנתם וגם הוי ס"ס ספק לא הי' ריעות' ואת"ל הי' דלמא לאחר החליבה נולד. וגם יש לצדד כי רש"י טען על המחמירים בבדיקות ריאה אתמול אכלנו מחלבו וליישב נראה כי י"ל בגמ' דחולין דטרח למצוא ראיה דאזלינן בתר רובא ולא דייק איך אכלינן חלב דלמא בהמה טריפה ודוחק דלא אכלינן חלב רק לאחר שחיטת בהמה ונבדקה ונראה דודאי כל בהמות בכלל ספק וברור דרוב בהמה כשרים והרי זה כמו ט' חנוית דלא נודע הטריפות וא"כ פריש מרובא קפריש רק הואיל והכל בבית הספק ה"ל קבוע אבל החלב ה"ל פרוש כמבואר לקמן סי' ק"י גבי ביצה דהוי לגבי תרנגולת כמו פרוש ולכך לח קשה מחלב וגם קושי' רש"י מיושב דהוי פרי' ומרוב קפריש ולכן יש להקל ודו"ק:

ויש מחמירין אם נאבדה הריאה וכתב הש"ך דבספרו הוכיח דהוא רק מדרבנן ואסורה הואיל ועבר אתקנתא דרבנן דאם לא כן מה הועילו חז"ל בתקנתם ונכון הוא ואווזת הנלעטים וושט יש להם אשר דימו אותן רמ"א לעיל סי' ל"ג לריאה שכיח בהו ריעותא אפשר דיש להחמיר בו ביותר אם נאבד הושט י"ל דושט ה"ל ספק בשחיטה כמ"ש באריכות בסי' ל"ג וצ"ע. ונראה דאם שחט השוחט והלך לו ואין כאן לבדוק הבהמה ואם ימתין עד שיבא הבודק יתקלקל הבשר דמותר לאכול בלי בדיקה דבמקום פסידא לא גזרו כמבואר בהלכות יו"ט סי' תצ"ח דמשום פסידא דהיה מסוכנת מותר לאכול בלי בדיקה וה"ה בכיוצא בזה:

שלא כסדרן טריפה הש"ך בס"ק י' הביא דעת רש"י וסייעתו דס"ל אין סרכה בלי נקב רק כסדרן הסרכה סותמת ודעת החולקים דיש סרכה בלי נקב רק סופו לפרוק ולנקוב וכסדרן אין סופו לפרוק והדברים מבוארים באריכות בגמ' דף מ"ו ובתוס' ד"ה היינו רביתא ע"ש וצריך לבאר מה נ"מ בין שני דיעות הללו סוף כל סוף כסדרן כשר שלא כסדרן טריפה ונראה דאם היה סירכא כסדרן וקפלוהו לסרכה ולגליד וקרום ואח"כ נמצאת ריאה נקובה לדעת רש"י כשרה דהא ידעינן דיש כאן נקב רק הסירכה סותם ובכסדרן הוי סתימה מעליא משא"כ לתו' אין סרכה סותם נקב כלל ולא הוי סתימה כי הוי קרום מחמת מכה רק סתם סרכה הוא בלי נקב ובכסדרן אין סופו להתפרק וא"כ בנמצא נקב הרי זה טריפה וכן לפי מה דס"ל לרוב פוסקים לקמן סי' פ"א דאין סרכה פחות מג' ימים והחלב תוך ג' ימים טריפה וקצת פוסקים חולקים תלי' בהנ"ל דאם הי' נקב רק העלה סרכה וקרום לסתום פשיטא דצריך לזה ג' ימים כדאמרי' הוגלד פי מכה דהיינו שעלה גליד על מכה ודאי בעי ג' ימים ואף בנקב שהוא המכה והעלתה גליד וקרום הסרכה לסתום פשיטא דצריך לזה ג' ימים אבל אי סרכה כבלי נקב ואין כאן מהכלל רק להתפשטות הליחות נסרך למקום אחר ושם יתפרק זה סגי ביום יומיים ואין מוחלט שצריך ג' ימים וא"כ נ"מ טובי ודו"ק:

אם נסתפק אם הוא וכו' הוא רשב"א ונתן הטעם נשחטה הותרה והעמידה בחזקת היתר ולפי מ"ש רמ"א לקמן בסי' נ' דכל היכא דאיכא ריעותא מחיי' לא אמרינן נשחטה הותרה א"כ קשה מה יועיל וביחוד קשה על רשב"א דאיהו גופי' גבי חרותה בידי שמים וכו' כ' להדי' די"ל דנולד ריעות' דחרותה בחיים לא אמרינן נשחטה הותרה. וצ"ל דהואיל דהיינו רביתא א"כ אם הוא בחיתוך היינו ריבות' ואין כאן שום ריעותא כלל וא"כ לא ברירא לן דנולדה ריעותא בחיים ולכך תלינן ואוקמינן אחזקה משא"כ בחרותה אף דהוא בידי שמים מ"מ ריעותא איכא רק הדרא בריא א"כ לא אוקמינן אחזקה כיון דריעותא מחיים ודו"ק:

סרכא שהיא ממקום למקום וכו' ודעת מהרש"ל לאסור לשיטות רש"י דס"ל אין לסירכה בלי נקב וק"ק א"כ למה קתני תרי אונא דסרכון שלא כסדרן לית להו בדיקותא לאשמועינן רבותא טפי אפי' באותו אונא טריפה ומכ"ש מאונא לאונא במקום דלאו רבית' ואולי י"ל למהרש"ל מאונא לאונא לית להו בדיקותא כלל דודאי נקב אבל באותו אונא מועיל בדיקה רק בדיקה צריך ואנן לא בקיאין בבדיקה וא"כ לא קשה מכלבו דאיהו אפשר ס"ל דאנן בקיאין בבדיקה ודו"ק:

כיון שבאו שניהם כאחת עיין לקמן סי' קכ"ז דהביא הש"ך דעת הריטב"א דכי אמרינן כן בדבר שבערוה ובדכוותי' דצריך שנים א"כ אם מאמינים לע"א שבא ראשונה ה"ל כשנים אבל בשאר אסורין דקי"ל ע"א נאמן באיסורין אין לו נאמנות יותר מע"א אפילו בא בתחילה וצ"ע כי לענ"ד כן דעת רמב"ם דהלח"מ נתקשה בו גבי שני' אומרי' מת ושנים אומרים לא מת דעת הרמב"ם לא זו בבא ע"א כשר תחלה דינו כשנים אף גם בבא אשה בתחילה דינם כשנים ואין אשה אחרת יכולה להכחישה. ואולם גבי ע"א אומר נטמאה בסוטה וע"א או' ראיתי הורג בע"ע פוסק הרמב"ם דוקא בעדות כשר הוא בבא תחילה ה"ל כשנים אבל לא בבא אשה תחילה והניח הלח"מ בצ"ע. ונראה דלפי ריטב"א צ"ל הא דקאמר הגמ' גבי סוטה וע"ע בבא ע"א תחילה דה"ל כשנים הא הוי כאיסורין דעלמא כמו שהקשה כן הש"ך לקמן וצ"ל כיון דקרא מיותר להכשיר ע"א ל"ל קרא הא כללא ע"א נאמן באיסורין וצ"ל דבכוונה יחדה התורה קרא להורות דע"א בזה דינו כשנים הואיל ופרטה התורה להדיא דאל"כ מיותר אך זה על ע"א כשר אבל נשים וכיוצא לולי דרבינהו קרא לא היה נאמן כלל ודי דרבינהו להיות נאמן אבל לא להיות נאמן כשנים וא"כ א"ש גבי שנים אומרים מת שורת הדין דאין דבר שבערוה פחות משנים רק חז"ל הימנהו כשנים וא"כ בבאה אשה תחלה נאמנה כשנים אבל בע"ע וסוטה דא"צ לשנים א"כ התורה הימנהו להיות כשנים מדאיצטריך קרא ולכך בבא תחילה ה"ל דבריו של א' משא"כ פסול עדות די דהורה לנו הקרא להיות כעד כשר אבל לא כשנים והוא רק כשאר עד כשר דנאמן באיסור וחזר הדין לסברת הריטב"א ולא אמרי' דהוי כשנים ודוק וזה ברור ולכן הואיל הרמב"ם מסכים לריטב"א ודאי יש להחמיר כדבריו ואפי' בא ע"א תחלה ואמר כסדרן היה ואח"כ הכחישו השני מ"מ ספיקא הוה ודו"ק:

ודופן סותמתה וכו' הפר"ח ס"ק מ' האריך להשיג על הטור דבגמ' אמרינן אר"נ ריאה שנקבה ודופן סותמה כשרה אמר רבינא והוא דסביך בבשרא ופריך הגמ' מהא דתנן זהו פסול דחוזר לכשרת' לאו למעוטי כה"ג וכו' וכתבו התוס' והרא"ש דרב בר שלום פסק כר"נ ולא כרבינא ומדבריו למדנו דס"ל דפליג רבינא אר"ן והוכח' לדבריו דאלו גם ר"נ ס"ל כרבינא הא דפריך לעיל אר"נ דאמר ריאה הסמוכה לדופן והעלתה צמחים דחוששין לה דהא ר"נ ס"ל בדופן סותם כשר ומשני הא במקום ריבות' דאונא ולמה לא משני דלא סביך וכו' ש"מ דס"ל דלא בעינן ועוד מדפריך לרבינא ולא לר"נ ש"מ דר"נ ס"ל לא סריך ולא סביך וכו' עכ"ל וכתב הטור ברמזים ובטור דרבינו שר שלום פסק כר"נ דסריך סותם ולא בעינן סביך ותמהו דהא התוס' והרא"ש העלו מכח קושי' דלר"נ לא בעינן לא סריך ולא סביך וכבר דחק הב"ח ומרי"ט ליישב והפר"ח דחה דבריהם אלא יפה הי' שתיקתו מדיבורו שכתב על הטור שלא הבין כונת אביו: ולענ"ד נכונים דברי הטור דהא דנימא דרבינא ור"נ מחולקים הוא מכח שני הוכחות הוכחה ראשונה דהא דפריך הגמ' על העלתה צמחים מהא דדופן סותמה ומשני דאיירי שלא במקום רביתא ולא משני דלא סביך וזהו נכון ומוכרח דלר"נ סותם אפי' לא סביך אבל מהכ"ת לעשות פלוגתא רחוקה דר"ן מכשיר אפי' לא סריך כלל. וי"ל דמודה ר"נ דבעי סריך ומל הא העלתה צמחים לא הוי מ"ל דאיירי דלא סריך כלל דהא ר"ן אמר ריאה הסמוכה לדופן ופירש"י דבוקה לדופן. ואין לך סריך גדול מזה עד שצריך סכין לפרוק מהדדי כמבואר בגמ'. והוכחה שניה היא דלמה פריך מהא דתנן ניקב פסול על רבינא ולא על ר"נ (ומה שתמה מהרי"ט והפר"ח דהא דברי ר"נ סתומים ואיך נפרוך עלה אולי כוונתו דלא סריך כלל כבר עמד בזה מהרש"א וכ"כ מהר"מ מלובלין ושיעור כוונות תי' של מהרש"א אי רבינא לפרש דברי ר"ן דאמר דופן סותמ' כשר קאתי דפרושו דסביך וקשה איך סתם ר"נ כולי האי ואמר סתם דופן סותמה אולי נטעה בפשוט דהנקב נגד הדופן א"כ כיון דאיירי במקום רביתא דאונא פירש"י דהריאה והדופן גדילין כאחד סמוכין תמיד ה"ל סתם ריאה שנקבה נגד דופן כשרה דהא במיצר החזה ע"כ לא סגי בלא"ה דדופן יסתום כמ"ש רש"י דהם סמוכים תמיד וע"כ צ"ל דכוונתו דיהי' סביך בדופן וזהו פי' דופן סותמה וא"כ זולת דברי רבינא ג"כ צ"ל דעכ"פ מיירי בסריך דאל"כ דופן סותמה מיותר כמ"ש וא"כ תיכף ה"ל להקשות אר"נ מהך ברייתא ניקב וכו' וא"ש ותי' הלזו פשוט ונכון וא"צ לפנים) והוכח' זו מוכרח לומר דר"נ אפי' סריך לא צריך דאל"כ ה"ל לפרוך אר"נ מהא דתנן ניקב דעכ"פ לא הי' סתימ' מעיקרא ומזה הוכחות התוס' והרא"ש דלר"נ א"צ כלל לא סריך ולא סביך אך זהו לס"ד אבל לבסוף הקשו ז"ל דלמא פסק רבינו שר שלום כר"ן ולא כרבינא דהוא בתרא והעלו דאין זה רבינא אחרון רק רבינא דהיה קודם לרבא בימי ר"י ומכ"ש קודם לר"ן ולפ"ז אין כאן מקום קושי' וטענה למה פריך לרבינא ולא לר"נ הא רבינא הי' מוקדם ואז הקשה ר' יוסף קושיתו לרבינא ור"נ ממש לא היה בעולם ואז תי' רבינא וכשבא אח"כ ר"ן ואמר מימרא שלו כבר נודע תירוץ של רבינא ותו לא הי' יכול להקשות לר"נ מידי וא"כ ליכא כאן הוכח' וס"ל דר"כ לא פליג רק אסביך ולא אסריך מהכ"ת נימא פלוגתא רחוקה וגם דופן סותמה מכריח לכך כמ"ש וזה ברור ועי' דף מ"ז בתוס' דכתבו להדי' דר' יוסף הקשה קושיא זו מן ברייתא ניקב וכו' למה דשמע ברישא ולכך לא הקשו לרבא דהך שמע ברישא ע"ש. בזה צדקו ג"כ דברי מרדכי שהביא בשם ר"ח בריאה סמוכה לדופן במקום רבות' דכשר היינו כשאין שחין ובועות במקום הסירכה אבל ביש טריפה ותמהו על ר"ח דאם דופן יסתום נקב למה יטרו' שחין ובועות ועוד הא על העלת' צמחים קאמר דשלא במקום רבותא טריפה אבל במקום רבותי' כשר ועיין פר"ח ס"ק הנ"ל ומה שדחק ולענ"ד הדבר פשוט וכ"כ מהרי"ט דאם בעינן מסובך בבשר לא שייך בבועי ושחין דהא אינו מסובך דאיך יסבוך ובועי מעכב וס"ל לר"ח כתוס' דרבינ' פליג אר"ן וס"ל דרבינא הוא רבינא אחרון והלכת' כותי' כמ"ש התוס' ולכך לר"נ דפליג ארבינא וס"ל דלא בעינן סביך א"כ שפיר אמרינן במקום רבות' אפי' העלתה צמחים כשר אבל לפי דקי"ל כרבינא בעינן סביך ובצמחים ושחין לא שייך כן ולכך טריפה ולק"מ. ובזה יובן מ"ש התוס' מדמשני במקום רבית' ולא משני דלא סביך ש"מ דר"נ פליג והקשה הפר"ח דלמא שלא במקום רבותא אפי' סביך טריפה וקושטא קמשני ולפמ"ש אינו במציאות דיהי' מעלה צמחים אפי' סביך וא"כ ליכא למימר דקמ"ל דשלא במיצר החזה והעלתה צמחים אפי' סביך טריפה דזה אינו במציאות אי העלתה צמחים ליכא סביך ודו"ק:

היתה בה סירכא. עיין בתשובת גבעת שאול סימן מ"ט בטבח שהכניס ידו למעי בהמה להוציא הריאה וע"י משמוש במקום דחוק תלש קצת עור הריאה ולאחר שהוציא הריאה ראו שהיה על אותו עור שתלש סירכא דבוקה ולאחר מיעוך ומשמוש עברה הסירכא וידוע בודאי שאותו הקרע נעשה לאח"ש אך כיון דכל סירכא העוברת ע"י מיעוך צריך לנפחה והכא אי אפשר לבדוק דודאי יבצבץ וכתב להתיר במקום הפסד מרובה ע"ש ועמש"ל סק"י:

נופחין אותה. עבה"ט סק"ט בשם ט"ז דלדידן שאין בקיאין אין תקנה. ובתשו' עה"ג סימן כ' השיב דבשעת הדחק יש להקל ע"י שיבדוק ויעיין בצלעות אם לא נמצא שום דלדול סרכא ע"ש ועיין בתשו' מקום שמואל סי' ט' שהרבה להקשות על הט"ז והעלה כדעת עה"ג להקל ע"י בדיקה ע"ש ועיין בתשובת פרי תבואה סי' ט"ז שסתר הראיות של בעל מק"ש ומ"מ העלה לדינא ג"כ דיש לסמוך על בדיקתנו ובפרט במקום שיש הפסד ע"ש וכן מתיר התב"ש בזה בהפ"מ ועיין בתשובת שמש צדקה חיו"ד סי' כ"ז מ"ש בזה:

בלא בדיקה. עבה"ט. ועיין בתשובת הר הכרמל חלק יו"ד סי' א' שנסתפק בנמצא סירכא בעגלים כסדרן מעיקר האונות עד חציין אם נימא מאחר דאסרינן מיעוך ומשמוש בעגלים הרכים (כדלקמן סעיף י"ג בהג"ה) מטעם דמתוך רכותן גם סירכא ממש יתמעך א"כ י"ל ג"כ מתוך רכותן סוף הסירכא להיות נפסק אפי' בכסדרן. או אין לחלק ולסוף העלה שיש להקל ע"ש. ועי' פמ"ג לקמן בשפ"ד ס"ק ל"ח שכתב בפשיטות דכסדרן כשירה אפילו בגדיים וטלאים אף לרש"י ע"ש:

מחודה של זו. [עיין בתשובת משכנות יעקב סי' ט"ז מ"ש בזה]:

להטריף כל סירכא. [עבה"ט. ועיין בתשובת ח"ס סי' מ' דשוחט אחד קרא תגר על מנהג השוחטים לבדוק ע"י רוק במקום פושרין אי מבצבץ או לא דמנ"ל להמציא בדיקה זו ובש"ס לא מצינו בדיקת רוק אלא בריאה דאוושא ובאטום דתרווייהו חשש נקבים גדולים איכא שהרוח היוצא משם ראוי לנוד גם רוק עבה וכו' והוא ז"ל הראהו שכ"כ כמה ראשונים לבדוק ע"י רוק וכל הבא לחדש אין שומעין לו ע"ש]:

סירכא כפולה כשירה. [עבה"ט. ועמ"ש לקמן סק"ה ועיין בתשובת ח"ס סי' ל"ז שהאריך בזה ומסיק דהמיקל בסירכא כפולה ממקום למקום לא הפסיד והמחמיר תע"ב ע"ש]:

בשורש שלה. עיין בתשובת בית אפרים סוף סי' ג' שכתב דהיכא דאיכא ספיקא ואינו ברור שהוא השורש לבד יש להחמיר ואין להכשיר רק בבירור שלא נדבק רק השורש לבד. וע"ש בסימן ט' שכתב שיש להקל בדבוק זה ותחלת מקום חבורה עד המקום שהוא מתחיל להתעגל ולהתלבש בצורת ורדא שעד המקום ההוא חל עליו שם שורש הורדא ע"ש:

ממקום למקום. עבה"ט ס"ק כ"א בשם ט"ז ועיין בתשובת נו"ב חלק יו"ד סימן י"ב שכתב דאנן קיי"ל כשיטת הב"י והרמ"א והש"ך דזה מיקרי סירכא תלויה ממש ע"ש וכ"כ הפמ"ג דהמנהג להכשיר במינה ובה. ועיין בתשובת שמש צדקה חיו"ד סי' מ"ה:

שתחתיה מקמיט. עש"ך דהטעם הוא מפני שסופה להינתק. והנה אם חתבו הסירכא והקמט נשאר כך. לכאורה יש להתיר דלא שייך לומר שמא היה סופה להתפשט ולהתקרע דהא חזינן דנשאר מקומה אמנם התב"ש ס"ק נ"ב והפמ"ג כתבו לאסור משום תרתי לריעותא ועוד שמא בחייה היה מתפשט הקמט ולא מהני מיעוך ומשמוש ע"ש ועיין בתשובת נו"ב חיו"ד שם שחולק ע"ז ומסיק להכשיר באם הסירכא עברה ע"י מיעוך ומשמוש ע"ש [ועיין בתשובת ח"ס סי' ל"ז שהאריך בזה ודעתו להסכים להנו"ב הנ"ל ומסיק נהי דהמיקל לא הפסיד מ"מ המחמיר תע"ב ע"ש]. עוד כתב בתשובת נו"ב שם אי לאו דמסתפינא הייתי אומר דלא הטריף רמ"א אלא כשאין עוברת ע"י מיעוך ומשמוש שאז אמרינן שמעכבת הריאה מלהנשים כראוי אבל באם עוברת ע"י מיעוך אין בה כח לעכב על הריאה אלא דמסתפינא להקל כו' וכל זמן כשמסירין הסירכא מתפשט הקמט ע"ש ועיין פמ"ג שכתב בזה דבהפ"מ יש לצדד להקל במיעוך ע"ש היטב [ועיין בתשובת ח"ס סי' ל"ה אודות הריאות שבשיפוליהם הם עשויים פגימות פגימות זה נכנס וזה יוצא ושפה של עור מקפת הריאה ומחברת הפגמים ולפעמים נראים כמקמיטים עי"ז אלא בשום פעם אינו עושה חלון אלא השפה של עור נכנסת ויוצאת בשוה עם הפגימות ההמה. וכתב האמת אגיד דכל ימי ראיתי ראיות לאלפים כאלו ולא שמעתי מי שפקפק בהם וגם על לבי לא עלה שום ספק שאין זה רק דלדול ושפה של עור הריאה עצמה המתדקדק בסוף השפול עד שבאתי לכאן שמעתי שכבר נתעורר בזה גאון אחד בכאן והרעיש העולם וחקר בעירות גדולות וכולם הסכימו שזה הוא רק דלדול הריאה. ובכל זאת אם המה מקמיטים הבשר הרבה באים ושואלים אותי ולבי נוקף מאד בכזה ואין לי בזה דבר מקובל לסמוך עליו ואני נמנע מכיוצא באלו אבל איני מורה לאחרים לאיסור עכ"ל]:

סירכא תלויה שעולה ג"כ. עיין בתפל"מ שכתב דצ"ע בסירכא שבין אונא לאונא כסדרן מחציה למטה אי מטרפה כה"ג ע"ש:

מכה בדופן כנגדה. עי' בסעיף כ"ג איזה הוי מכה בדופן ש"ך. ועי' במה שאכתוב שם סק"כ בשם תשובת מהרי"ט. ונראה לי דהכא יש לחוש לחומרא ולומר דכל הצלע בחזקת ריעותא וחשיב כמכה דכל עיקר דברי מהרי"ט שם דאין לנו להקל אחרי דלא מצינו סברא זו מפורש ודי לנו במה שהקיל הרא"ש דאע"פ שחזר ונקשר חשיב מכה ולא להקל כ"כ ע"ש וא"כ אפשר דדוקא לקולא לא אמרי' כן אבל לחומרא חיישינן דאפילו אין המכה כנגדה ממש רק אם הוא באותו צלע טריפה וצ"ע לדינא. ועיין בתשובת גבעת שאול סי' נ"ז שכתב דמה שנהגו איזה בודקים שמטריפין היכא דנמצא סירכא דבוקה למכה בדופן ומתנתקת ע"י מיעוך ומשמוש ואומרים דכ"ש הוא מסירכא תלויה. טעות גדול הוא בידם והם מפסידים ממון של ישראל בחנם ע"ש:

הגבהה כל שהיא. עיין בספר בני חייא שכתב דשיעור כל שהוא היינו שיגביה הסירכא בלתי שיגביה האבר שתלוי בה הסירכא באותה הגבהה ואז אם נפסקה הסירכא כשירה אמנם אם הגביה האבר עמה תלינן דמכבדות האבר נפסקה ע"ש:

ריר בעלמא. עבה"ט. ועיין בתשובת חינוך בית יהודה סי' מ"ב דמ"מ אם אי אפשר לבדוק בנפיחה אח"כ כגון שעשה העובד כוכבים נקב בריאה לפי תומו יש להקל ע"ש וכן כתבתי לעיל סק"א בשם תשובת גבעת שאול (ועיין מ"ש לעיל סימן ל"ו ס"ק ב') וכן פסק בתשובת שבו"י ח"ב סימן סמ"ך דסירכא שעברה ע"י משמוש וקודם הנפיחה נתקרעה או נאבדה יש להכשיר בפרט בהפ"מ. אלא שכתב דמ"מ אין להקל אלא כשנתמעך הסירכא בין אצבעותיו ע"י משמוש בנחת אכן ביש מקומות שמקילין וממעכין בחוזק קצת כו' אין להקל שני קולות וכן בנמצא עצם על הריאה דאז צריך נפיחה מדינא אין להקל כלל בלא נפיחה אליבא דכ"ע ע"ש:

שלא ינתק בכח. עבה"ט. ועיין פמ"ג שכתב דמה שנהגו שוחטי זמנינו שמקלפין הסירכא בצפורן מעל הריאה מאכילין טריפות בישראל. ועיין בתשובת תפארת צבי חיו"ד סימן ד' שהאריך ליישב מנהג זה שנתפשט במדינות אשכנז ופולין וליטא שקולפים הסירכא מהריאה ואם עברה בודקים ע"י נפיחה ומצא סעד טוב למנהגנו. רק המחמיר על עצמו קדוש יאמר לו ע"ש [גם בתשובת ח"ס סי' ל"ט כתב וז"ל מריש הוי קשיא לי מנהג השוחטים בכל התפוצה לקלוף הסירכא מעל הריאה ולבדוק אח"כ ע"י פושרים ולא שקטה ולא נחה דעתי עד שהגיעני ספר פרי תבואה וראיתי בס"ק קנ"ג תשובת הגאון מוהר"ר סענדר שור אמרתי ברוך שבחר במנהגים ישרים. ומ"מ שומר נפשו ירחק מכל כיוצא בזה עכ"ל ע"ש]. ועיין בתשובת בית אפרים חלק יו"ד סימן י"ח שנשאל בבודק שהכניס ידו לפנים והרגיש סירכא בדופן ופרק אותה לצד הדופן על סמך שיבדקנה במיעוך כנהוג ואח"כ הכניס הארבעטער את ידו והוציא הריאה וחפשו אחר הסירכא ולא מצאו ובדקו בפושרין כל שטח האונה במקום ההוא ולא בצבץ כלל והיה הפ"מ ולכבוד שבת וכתב להכשיר דאף שכתב בשמ"ח דדוקא אם אין לה כח להתחזק אפילו באחת מקצוותיו הו"ל רירא בעלמא לא בענין אחר וא"כ בזה לא חזינן כי האי סימנא דהא הצד האחר כבר הפרידו במתכוין ואשר הועיל בהעברה בעלמא מצד אחד לבד לא מהני מ"מ י"ל דדוקא בדבוקה צריכה שתתפרק משני קצוות דאל"כ אפילו סירכא גמורה בקל תתפרק כשבא עליה היד הדוחה אבל הכא שכבר נחתכה מצ"א אם סירכא גמורה היא לא היתה עוברת ע"י הכנסת ידו שהרי אינה מעכבת על ידו וה"ל הסירכא שעברה ע"י מיעוך ע"ש. ועי' בשו"ת תולדות יצחק סי' י"ט:

ע"י מיעוך. עבה"ט בשם ש"ך ועיין בתשובת הר הכרמל חי"ד סוף סי' א' שכתב דלדעת הש"ך דבעגלים בעינן דוקא יונק. הזמן שניתן בזה ליונק שפירש דלא לקרותו יונק. היינו אחר שפירש מעל"ע שלא ינק וא"כ יש תקנה בעגלים הרכים אפילו תוך שנה ויונק להשהותן מעל"ע בלי יניקה ושוב מתכשרת סירכא שבה ע"י מיעוך ע"ש. [ובשם הרב הגאון מוה' משה זאב זצ"ל שהיה אב"ד דק"ק ביאליסטאק שמעתי שלא הסכים לזה ואמר דשיעור יונק שפירש דלא לקרותו יונק היינו אחר שפירש שלשה ימים מעל"ע כמו גבי תינוק לקמן סימן פ"א ס"ז] ומ"ש הבה"ט ועי' פר"ח שחולק. ר"ל דס"ל דגם בעגלים דינא הכי אף שאינו יונק כל שנקראים בלשון ב"א עגלים וכן דעת התב"ש ועיין בתשובת הר הכרמל שם שכתב דזה תלוי במנהג ובמקום שאין מנהג ידוע יש לסמוך אדברי הב"ח דתוך שנה ואינו יונק שוב מהני מיעוך ע"ש. ועי' בתשו' גבעת שאול סי' נ"ח שמעשה בא לפניו בריאה של עגל שכבר פירש מלינק וספק אם הוא בן שנה שהיה בה סירכא עוברת ע"י מיעוך ומשמוש והכשיר וכתב דדוקא בכה"ג דספק אם הוא תוך שנתו אבל בודאי תוך שנתו אף דאינו יונק ודאי דאין להתיר ע"ש. ומ"ש הבה"ט בשם בה"י. עיין בתשובת גבעת שאול שם שכתב דזה דוקא בגדי וטלה ולא בעגל. ואף בגדיים וטלאים יש לפקפק אם לסמוך על מנהג זה כיון שלא נמצא בשום אחרון דעה זו ע"ש. ודע דאף שכתבו הפוסקים דלא מהני בהו מיעוך. נראה דה"ה אם נפסק בהגבהת אצבע לא מהני אף דקיל יותר ממיעוך (שהרי אף להמחבר מהני כדלעיל סעיף י"א אף דמיעוך לא מהני לדידיה) ובדברי הפוסקים לא מצאתי זה:

ואחד מכחישו. עיין בשו"ת שיבת ציון סוף סי' כ"ג וסי' כ"ה שכתב דמיירי שגם האחר שמכחישו הוא ג"כ ממונה על הבדיקה ויש לזה נאמנות כמו לזה דאל"כ יהיו דברי הש"ע סותרים למ"ש בסוף סימן א'. וכן התב"ש בסעיף נו"ן כשהעתיק דין זה נקט שני בודקים המכחישים זה את זה ע"ש ולע"ד איני מבין מה שהעמיס כן בכוונת התב"ש דהרי התב"ש בסוף סי' א' פוסק כדעת האחרונים שם דאוקי חד לגבי חד ולא כש"ע שם משום דלא אמרינן כ"מ שהאמינה תורה כו' אלא בעדות אשה ע"ש וא"כ עכצ"ל דהתב"ש כאן אורחא דמלתא נקט:

בבת אחת לב"ד. עט"ז וש"ך ועיין לקמן סימן קכ"ז בש"ך ס"ק י"ד דדוקא שנפסק הדין ע"פ עד האוסר הא לא"ה אוקי עד לגבי עד ואוקי אחזקה ושם הביא דברי הריטב"א שחולק על דין זה וסובר דוקא בעדות אשה הוי כשנים ולא באיסורין ועיין פמ"ג שכתב דהלכה י"ל כמ"ש המחבר. ונראה לי דהאי ב"ד לאו דוקא ודי ביחיד וכ"כ החלקת מחוקק באה"ע סי' י"ג ס"ק ע"ח גבי עדות אשה ואף הב"ש שם שחולק עליו היינו מטעמא כיון דלפעמים איכא נמי דיני ממונות לענין הכתובה ע"ש אבל כאן כ"ע מודו:

ששוחטין אצל עובד כוכבים. עיין בתשובות הר"א מזרחי סימן כ':

או בבשר ובעצם. עיין בתשובת רדב"ז החדשות סימן שכ"ח שכתב דכל מקום שהצלע מגולה נקרא עצם. וכל מקום שהבשר חופה את העצם נקרא בשר. דלא כקצת טבחים שאומרים דלא נקרא לעצם ולבשר אלא כשהיא סרוכה לבשר שבין ב' הצלעות שאין שם עצם כלל אבל אם נסרכה לבשר שעל העצם לפי שהצלע אמצעיתו מגולה ושני צדדיו מכוסים בבשר ואם נסרכה לאותו בשר נקרא לעצם כיון שיש תחתיו עצם וטרפה. דהא ליתא דבשר שעל הצלע בשר הוא ולא עצם ומ"מ צריך ליזהר שיהיה בשר ממש מה שעל העצם אבל אם הוא קרום לבד כדרך הבהמות הכחושות אין זה לבשר אלא לעצם ע"ש:

לעצם לבדו טריפה. עיין בת' רשב"ש סי' ט"ו בסופו:

ומשמוש. עבה"ט [ועיין פמ"ג שהביא דהשמ"ח כתב כשיש מכה גרע טפי ונוהגין שלא למעך דאומרים משום דמקום המכה רך ומחלחל ומש"ה מנותקת דלא כאותן השוחטים שממעכים. והוא ז"ל כתב דיש לילך אחר המנהג בזה והיכא דנהוג למעך אף בכה"ג אין לגעור בהם ע"ש. וכן מסיק בתשובת ח"ס סי' מ"א. וכתב עוד ובעיר חדשה שאין מנהג דעת הגאון בית אפרים לאסור. ולפענ"ד להתיר בבהמת ישראל דאיכא הפסד מרובה ע"ש] ומ"ש הבה"ט בשם ט"ז במעשה שהיה עצם דק כו' עיין בתשובת מקום שמואל סי' ט' שהשיג על הט"ז והעלה כדעת הפר"ח להכשיר ע"ש ועיין בתשובת שבו"י ח"ב סימן ס' שכתב בזה להתיר בהפ"מ ע"ש וכן פסק התב"ש בזה להקל בהפסד מרובה ועיין בתשובת הר הכרמל חיו"ד סי' ה' שכתב דזה דוקא בנמצא מונח על הריאה מבחוץ אלא שנדבק בעורה אבל אם נמצא מונח בריאה בין קרום לקרום דכבר יש ריעותא לפנינו שניקב קרום אחד ע"י העצם שפיר יש לחוש שניקב גם השני במשהו ואין אנו בקיאין וטרפה אפילו במקום הפסד מרובה ע"ש:

אזלינן בתר רובא. עיין בתשובת מהר"י טראני ח"א סימן ע"ז מ"ש בזה:

נשבר הצלע. עיין בתשובת מהרי"ט ח"ב סי' ט' שהאריך לחלוק על השוחטים שאמרו שיש להכשיר בסרוכה לצלע שנשבר וחזר ונקשר דחשיב מכה אעפ"י שהשבר במקום אחד והסירכא להלאה ממנו שכל אותו הצלע בחזקת ריעותא והביאו ראיות לדבריהם והוא ז"ל דחה ראיותיהם והעלה שחלילה להקל בזה ועמ"ש לעיל סק"ח:

רוב הסירכא. עי' בתשובת מהר"ט ח"ב סי' י"ב מ"ש בזה:

רובה במכה. עיין בתשובת מהרי"ט ח"ב סי' ט' באמצע התשובה שכתב דהבודקים הוסיפו עוד קולא אם המכה היא באמצע הסירכא אע"פ שהיא מתפשטת חוצה לה מכל הצדדין ומה שבצדדין יש רוב כשירה מאחר שאין במה שחוץ למכה רוב במקום אחד הואיל ואפשר לסירכא שתתפשט מקצת חוץ למכה כשם שנתפשטה מצד זה כך נתפשט מכל צד וזיל להכא ליכא רובא וכו' וכן הורה אביו הרב המבי"ט ז"ל בכיוצא בזה ע"ש. ודע כי מה שכתבתי בזה אף דלדידן אין נפקותא כמ"ש הרמ"א סעיף י"ח כתבתי בשביל גלילות אחרות הנוהגים כפסק הרב המחבר ז"ל:

תחתיו שלם. עיין בספר לבושי שרד בסי' זה ס"ק ר"ג לענין אם יש מקום בריאה שמזיע טיפין קטנים של זיעה כחודו של מחט ומראה הטיפין אדומים כדם וכשמקנחין חוזר ומזיע ובודקין בפושרין ואינו מבצבץ אי הוי זה ריעותא וגם אם היו הזיעות הנ"ל תחת בשר בלוי אי הוי תרתי לריעותא ע"ש באורך. ועי' בתשו' בית אפרים חי"ד סי' י"ט שהשיג עליו וכתב דאין מקום ספק בזה כלל וחלילה להקל בזה ע"ש:

(סי' ל"ט סעיף ב' בהג"ה) ואין להתיר רק במקום הפסד גדול. ואם יש לו בהמה מסוכנת ומצוי אצלו שוחט שיודע לשחוט. אבל אין בקי בבדיקת הריאה. צ"ע אם נתיר לו לשחוט ולאכול בלא בדיקה משום הפסד ממון. דאם תמתין תמות או תסרח הבשר. משבצות זהב בא"ח (סי' תצ"ח סק"ד). ועל אופן זה מסתפק עוד במשבצות זהב (סי' ח"י סק"ז) באם יש לפנינו סכין בדוק ע"י מומחה ויש כאן שיודע לשחוט אבל אינו יודע לבדוק הסכין אחר השחיטה אם מותר לשחוט בשעת הדחק:

(ש"ך סקי"ט) וכסדרן כשרה. ולא מקרי ב' לריעותא דכסדרן לא מקרי ריעותא כמ"ש הט"ז (סל"ז סק"ג). אבל ס"ת או בועה על היתרת הוי ב' לריעותא. ודוקא דניכר דזהו היתרת. אחרונים:

(ט"ז סקי"ב) ה"ה בזה דצריך בדיקה. היינו לראות אם אינו עולה בנפיחה תב"ש:

(ש"ך ס"ק כ"ז) וכן נוהגין. ובמהרח"ש בדיני טריפות סתם לאסור וכן בת' (סימן ל"ז) החמיר למאד בזה:

(ט"ז סקי"ט) וע"א נאמן באיסורין כו'. משמע דבלא"ה לא היה נאמן כלל לאסור הבהמה דהוי נגד רוב בהמות כשירות. וקשה לי דא"כ בסי"ז הקונה ריאה וכו' ואמאי נאמן לאחרים לאסור מה שקנו. וצ"ע:

(ש"ך סקמ"ג) הוה כמזיד. משמע דוקא ברגילים בכך אבל בלא"ה אף דהעובד כוכבים עשה כן מותר בדיעבד דהוי כנאבדה בשוגג ומ"מ נראה בנמצא סירכא תלויי' טריפה:

(ט"ז ס"ק כ"ג) ול"נ דטריפה. ע' במשבצות זהב דנמצא עצם בתוך חלל הגוף ויש לתלות דמצלעות הוא דכשר דל"ד למחט בחלל הגוף דהתם חיישי' שמא דרך וושט באה דרוב הנבלעים כן משא"כ כאן ול"ח דשמא ניקב א' מאברים הפנימים דמ"ש משבר שבצלע עי"ש. ולענ"ד שגג בזה דהא להדיא מבואר (בסימן נ"א) דמחט בחלל הגוף אף אם ראינו שבא מבחוץ דרך דופן טריפה דחיישינן שמא ניקב אחד מאברים הפנימים. א"ו דמה דמכשרינן הכא בעצם דבוק בריאה דאמרינן מיד כשפירש מצלעות בסמוך לו נדבק בו ולא היה מנדנד מעולם. ועי' בט"ז לקמן (רסי' נ"ד) ובמשבצות זהב שם. וא"כ בנמצא עצם בחלל הגוף י"ל דטריפה כיון דמנדנד חיישינן לנקב ואין הפרש בין עצם זה לבין מחט בחלל הגוף היכא שידענו שבא מבחוץ דרך דופן אלא לפי החילוק דבדופן דניקב בכח גרע וזהו תלי' במחלוקת הרשב"א והר"ן במחט בכבד וחודה יוצא לחוץ. ע' בש"ך (סי' מ"א סק"ח) ולהר"ן דמטריף התם ה"נ טריפה. ודו"ק:

א"צ לבדוק כו'. דרוב בהמות בחזקת כשרות הן:

חוץ מן הריאה. שעלולה ליטרף מפני הסרכות ושאר טריפות דשכיחי בה:

וכל הפורץ כו'. משמע דבדיקה זו מדרבנן וכמבואר בדברי הפוסקים שהביא הב"י ועיין בס"ק ח':

ונהגו ג"כ לנפוח. אבל אי נאבדה בלא ניפוח לכ"ע כשרה כיון דנבדקה וזה פשוט ומוכח בש"ס בכמה דוכתין וכל הפוסקים וגם הב"ח כ"כ אלא שהבין מד' מהרש"ל פ"ק דחולין סי' כ"א דבעל נפש יחמיר לעצמו בבהמה גדולה אם נבדקה הריאה ונאבדה בלא נפיחה ולא דקדק היטב בדבריו דאדרבה נראה בדבריו איפכא ולמה לו לבעל נפש להחמי' בדבר שפשוט היתרו בש"ס וכל הפוסקים ראשונים ואחרונים:

רק אם היתה בה סירכא כו'. וה"ה כל שאר ריעותא כדאמרי' בש"ס גבי ריאה דאוושא וגבי אטום בריאה וכן גבי ריאה שנגלד קרום העליון לעיל סימן ל"ו וכן בדוכתי טובי וכ"כ הרמב"ם סוף פי"א מה"ש ורוב המקומות אין נופחין שהרי לא נולד דבר שגורם לחשש ומעולם לא נפחנו הריאה בספרד ומערב אלא א"כ נולד לו דבר שחוששין לו עכ"ל משמע דבכל שום חשש צריך ניפוח:

ונטלה והלך לו כו'. אבל אם השליכה או איבדה במזיד נר' דלכ"ע דינא כמו ביטל במזיד איסור דדבריהם שנתבאר דינו בסי' צ"ט סעיף ו' וכ"כ הריב"ש בתשובה סי' תצ"ח ע"ש:

ואין אומרים כו'. דרוב בהמות בחזקת כשרות הן:

ויש מחמירים כו'. בספרי הוכחתי בכמה ראיות דלכ"ע בדיקת הריאה אינו אלא מדרבנן וכן משמע בתשובת בן לב חלק ג' ס"ס כ' ולכ"ע מדינא אמרי' בהמה כיון שנשחטה בחזקת היתר עומדת וכל ספק שלאחר שחיטה תלינן לקולא ומה"ט תלינן לעיל סי' ל"ו סעי' ה' נקב בטבח וזאב אלא דהאוסרים סבירי להו דכיון דהצריכו חז"ל בדיקה אסרו אפילו דיעבד כשלא נבדקה משום דאם לא כן מה הועילו חכמים בתקנתן דכל אחד ישליך הריאה בלא בדיקה וכן כתב הב"ח אבל ודאי היכא דהריאה לפנינו ונבדקה כל ספק שבה תלינן לקולא ומוקמי' לה אחזקת היתר ע"ש (וע"ל סי' נ' ס"א בהג"ה דבעינן דוקא שנוכל לתלות שנעשה לאחר שחיטה) ואולי לזה דקדק הר"ב בצחות לשונו ויש מחמירין ולא כתב ויש אוסרין אלא רצה לומר דהאוסרים לאו מדינא אסרי אלא דס"ל שחכמים החמירו בדבר כדי לחזק דבריהם:

או בגדיים כו'. מדברי הר"ץ שכתב בשם הרב דלהכי אין נוהגין למעך בגדיים וטלאים ועגלים כיון דסירכא לא שכיח בהו והאי נסרכה אמרי' ודאי סירכא גמורה היא היה נראה להתיר גם בעגלים הרכים אם נאבדה הריאה אבל הר"ב גופי' בד"מ ובהג"ה סעיף י"ג כתב טעמא אחרינא כי הסירכא עדיין רכה ומנתקת ואפשר דה"ק דהסירכה לא שכיח בהו וכיון דנסרכה סירכא גמורה היא והאי דניתקת מפני שהיא רכה וע"ל ס"ק ל"ח איזו נקרא גדי וטלה ועגל:

שלא כסדרן כו'. דע שנחלקו הפוסקים בטעם הדבר ורש"י וסייעתו פירשו הטעם דשלא כסדרן טרפה משום דאין סירכא בלא נקב ולפירושו מסקי התוס' דהיינו טעמא דכסדרן כשר משום דכשהיא סרוכה במקום שאינה עומדת להתפרק סותמתה ומגינה יותר שהקרום הולך וחזק עכ"ל ור"ל דהסירכא סותמתו והב"י העתיק דאונא חברתה סותמתה וזה כבר דחו התוס' שם וכן מבואר בהרא"ש כדפי' וכן הבין מהר"מ מטיקטי"ן בהג"ה בגליון האלפסי והרשב"א והר"ן כתבו לדעת רש"י דאונא חברתה סותמתה ובשם הראב"ד כתבו בכסדרן הסרכא באה מחמת דוחק רביצתה ולא מחמת נקב והרשב"א והר"ן גופייהו ס"ל דיש סרכא בלא נקב ושלא כסדרן טרפה משום דסופה להתפרק וכנקב דמי ומהרש"ל בבדיקות שלו ובפ' אלו טרפות סי' כ"ה כתב על שמם דסבירא להו אין סירכא בלא נקב כרש"י וליתא:

וי"א להכשירה כו'. אפי' בלא בדיקה וכ"כ כל האחרונים וכן נוהגין:

אם היא מעיקר כו'. וכתב ר"מ בסת"ה נ"ל שאפילו עומדת בכסדרן במקום החיתוך ונפרדו האונות עד שנראה מקום הסירכא נקרא ג"כ שלא כסדרן עכ"ל ולא נהירא גם לא משמע הכי מדברי הפוסקים והאחרונים וכן נוהגין להכשיר:

אפי' מפולש. כלומר שיש חלון וכן נוהגין וכ"כ כל האחרונים ומשמע דאין חילוק בין אונא לאומה וכ"כ בהג"ה סעיף י"ח וכ"כ הב"ח שכן המנהג וכ"כ שאר אחרונים וכן נוהגין דלא כמהרש"ל בבדיקות ופא"ט סי' כ"ה דאוסר חלון בין אונא לאומא:

כמין קרום. בב"י פסק דאין חילוק בין קרום עב לדק כיון שהפוסקים סתמו דבריהם ולא חילקו ועוד דא"כ מי מפיס לשער העוביה והב"ח כתב דאין זו טענה דהפוסקי' נקטו בדבריהם קרום שקורין טיל"א והוא ניכר לבקיאים בדקותו ולכן כתב הר"ב בהגהת ש"ע בסתם דאם יש קרום כו' אין להטריף ונסמוך על הבקיאין שיודעים ומכירים אותו עכ"ל ול"נ כד' ב"י דהא הסמ"ק ר"ס ר"א והכל בו ומהרי"ק שורש ל"ז לא נקטו אלא קרום סתמא ולא הזכירו טיל"א וזה נראה דעת הר"ב בהג"ה מדכתב סתם קרום אלמא דאין חילוק וכ"כ בד"מ בהדיא ותמהני על הב"ח שהשיא דעת הר"ב למה שלא עלה על לבו מעולם וכן נוהגין להכשיר בכל ענין:

מעיקרו. פי' שאינו מפולש אבל אם יש בו חלון דינו כסירכא וכ"כ הפוסקים:

עד אמצעיתו. אורחא דמלתא נקט שכן הוא דרך קרום להמצא אבל אה"נ אפי' יותר מאמצעיתו דאל"כ אין חלוק בין סירכא לקרום והכי משמע מדברי קצת פוסקים שלא הזכירו עד אמצעיתו וכ"כ מהרש"ל והב"ח דבליכא חלון מכשירין אפילו נדבקה כולה ביחד מראשו עד סופו:

אף אם יש כו'. וכב"י ואם יוצא סירכא תלויה מהדיבוק שבין אונא לאומא ונסרכה באותה אונא או אומא עצמה כשרה ולא אמרינן דדלמא סרכא זו באה מהאומה וראשה השני נסרך לאונה (כלומר מחיתוך לגב וכה"ג) דהוי ליה ס"ס ספק מחמת הריאה ספק מחמת הדיבוק ואת"ל מחמת ריאה שמא בא ראשה האחד במקום שנסרכה אליו ראשה השניה עכ"ל ומביאו בד"מ ובב"ח וכ"כ העט"ז והאחרונים מיהו אינו כשר אלא כשאין בשר הריאה שתחת הסירכא מקמיט בנפיחה וכמ"ש הר"ב בהג"ה ס"ט:

לכל מקום כו'. דכלהו לגבי דידה שלא כסדרן נינהו וכ"כ הפוסקים:

לכל יתרת. שנמצאת מקמא עכ"ל א"ח שהביא ב"י אבל יתרת בדרי דאונא פשיטא דדין אונא יש לה וכסדרן כשרה:

מיהו אם הורדא כו'. וכ"כ הר"ן שמכשירין ור"מ בסת"ה כתב דנ"ל דלמ"ד אין סרכא בלא נקב טרפה ולא נהירא דהכא כשר מטעם דהיינו רביתייהו:

טרפה. ולא מהני בדיקה כדלקמן סעיף כ"ב:

דבוקות כו' עד לגמרי כו'. משמע דס"ל כמסקנת פי' ב"י דאע"פ דליכא חלון כל שאין האבר כולו דבוק לארכו טרפה וכן משמע בד"מ אבל יש מכשירים בדבוק לגרגרת או לסמפון שומן אפילו יש הפרש שנתפצל כל שאין חלון דהיינו שסתום משני צדדים והפרש בנתים דוקא והוזכר סברא זו בב"י וכ"כ ר"מ בסמח"ב וכן נוהגין קצת בודקים מומחים:

מראשן עד סופן. צ"ע מ"ש בדבוק לגרגרת שכשר כל שאינו יכול להכניס אצבע ביניהם ואע"ג דבמעשה דראבי"ה שבמרדכי והג"ה אשר"י ואגודה שהכשיר לא היה יכול להכניס אפילו מחט מ"מ הא כתבו שם בשם ראבי"ה נמי ויכול להכניס אצבע ביניהם ש"מ הא בציר מהכי כשר וכן משמע בב"י ששיעור דביקות אלו אחד ונראה דהרב נמשך אחר דברי מהרי"ו שגבי גרגרת כתב שיעור אצבע וגבי סמפון כתב אומא הדבוקה מעיקרא לסופה לסמפון שומן כו' וטעמא משום די"ל דקים להו להגאונים דהכא הכי רביתייהו והכא הכי רביתייהו ואין אומרים בטריפות זו דומה לזו ומכ"מ לדינא צ"ע:

וכן אם היתה כל הריאה כו'. בהא המחבר נמי מודה כדאיתא להדיא בב"י ובטור ע"ש הרשב"א ע"ש:

והיא תלויה כו'. ואפילו למ"ד אין סירכא בלא נקב לפי שהסירכא הבאה מחמת נקב היא נסרכת למקום אחר אבל סירכא תלויה אינה אלא הפשטות לחות הריאה ולא בא ממקום נקב הרא"ש ורבינו ירוחם וכ"כ האחרונים:

וסירכא תלויה היוצאת כו'. ע"ל סי' ל"ז ס"ב ובמ"ש שם:

ממקום למקום כו'. כ' ב"י אפי' למ"ד אין סירכא בלא נקב שאילו היתה סרכא ממש היתה נדבקת באונה אחרת וכיון שנדבקת באותה אונה עצמה ודאי אינה סירכא אלא הפשטות לחות הריאה ולא בא מחמת נקב ומהרש"ל בבדיקות ובפא"ט חלק עליו בלא טענה מוכרחת ודעתו דלמאי דקי"ל אין סירכא בלא נקב ממקום למקום טרפה ודעת המחבר והרב נראה עיקר דהא הכל בו שממנו מקור דין זה דממקום למקום מותר ס"ל אין סירכא בלא נקב ועוד דהא מהרי"ו נמי מתיר ממקום למקום וכן דעת האחרונים וכן נוהגין:

אבל אם קצרה כו'. הטעם כתב מהר"ר אברהם מפראג מפני שסופה להינתק וכן הוא בבדיקות האחרונים ובעט"ז וכתב בד"מ וצ"ע מה בכך שסופו להנתק הלא זהו לאו סירכא מחמת נקב היא אלא דלדול אלא נ"ל הטעם משום דכיון דאינו יכול לעלות בנפיחה ה"ל כאטום בריאה עכ"ל וטעם זה דחוק אלא נ"ל כמ"ש מהר"א וסייעתו ואע"ג דסירכא זו לא מחמת נקב הוא בא מ"מ כשתנתק יהיה נקב מידי דהוה למ"ד דיש סירכא בלא נקב דשלא כסדרן טרפה משום דסופה להתפרק ויהא נקב נ"ל ברור:

שעולה ג"כ כו'. דאז ודאי ניקבה הריאה ולכן נכנס הרוח אל תוך הסירכא ועולה עכ"ל בדיקות ישנים שבד"מ. וסירכא שמתנתקת ע"י נפיחה כתוב בתשובת רבי משה אלשקר סימן ב' דטריפה ומדמי לה למיעוך ומשמע דלדידן דמקילין במיעוך ה"ה בהכי:

או שיש מכה בדופן. דודאי נתקה משם. שם. ושם דבסירכא תלויה צריכה בדיקה נגדה בצלעות. ועיין בסעיף כ"ג איזהו הוי מכה בדופן:

יש מי שכתב כו'. ולא הזכיר המחבר מדין נענוע שהסכים בספרו ב"י שאין אנו רגילין לנענע כי א"א בקיאין בנענוע וגם אנן לא נהיגין הכי לנענע כלל לכן לא הזכרתי דינו:

טוב להשקות כו'. כ"כ הכל בו קבלה מרבותיו ומאת זובחי הזבח הבקיאין בהמה שלא הושקתה מים קודם לשחיטה כולה מלאה סרכות דקות וקשות כו' ואמר הגאון אמ"ו ז"ל שנ"ל שיצא להם זה ממאי דאמרינן בש"ס סוף ביצה (דף מ') ל"ל למימר משקי' ושוחטים מלתא אגב אורחא קמ"ל דלישקי' אינש בהמתי' והדר לשחוט משום סירכא דמשכא ופירשו רש"י והר"ן שתהא נוחה לפשוט שהעו' נדבק ביותר בבשר ונראה שהם פירשו משו' סירכות דמנתקות מחמת השקאה וראיה מצאתי לדבריו ממאי דאיתא להדי' בהרי"ף דאי איכא סירכא משתמטח:

ויש מתירין כו'. וז"ל מהרש"ל פא"ט סימן כ"ה והמנהג בכל אשכנז למעך הסרכות באצבעות אף שהרשב"א כתב שבזה לא שמענו מחכמים בשום מקום וכל הנוהג כן כאילו מאכיל טריפות לישראל. כך הוא לפי דעתו אבל לא שמעתי אינו ראיה ודברי המתירין אני אומר עליהם ברוך שבחר בהם ובדבריהם כי מושג בשכל ובחוש שכך היא כו' וכן מאחר שכתב הרא"ש שנוהגין בכל ארץ אשכנז דכל סירכא שהיא ניתקת כשהטבח מכניס ידו בנחת לבדוק הריאה אמרי' דלאו סירכא היא אלא ריר בעלמא שנתפשט מלחות הריאה וכשרה והסירכא אם ימעך אדם אותה כל היום בין אצבעותיו היא הולכת ומתחזקת עכ"ל אלמא שאם מנתק בכך שהיא כשרה אכן שמעתי שמקצת קהלות שאינם בני תורה לוקחים סמרטוט עבה וממעכים בה בודאי אנשים כאלו מאכילים טריפות לישראל להדיא וראוי להזהיר הטבחים שלא ימעכו כ"כ בחזקה אלא לגלגל בין האצבעות וקצת בדרך המיעוט עכ"ל מהרש"ל וכדברי הרא"ש כתב ג"כ רבי ירוחם וז"ל וכמו כן המתפרקים בהכנסת יד הטבח אינן סרכות אלא לחות הריאה וכן נהגו באשכנז וברוב המקומות כו' ובודאי כן היא כי כל סרכא שניתקת כשמכניס הטבח ידו בנחת ריר הוא ומלחות הריאה היא וכשרה כי הסרכא אם יפרוק אותה כל היום באצבעותיו הרי היא יותר הולכת ומתחזקת עכ"ל ועוד הביא בב"י פוסקים המקילים בזה ע"ש:

כל מקום שיתמעך כו'. ואחר שנתמעך נוהגין לבדוק ברוק או פושרים לראות אם אינו מבצבץ וכ"כ כל האחרונים:

שיודע ליזהר למעך כו'. וכתב בד"מ שע"כ לא ימשמש ע"י עפר וחול והעושה כן הוא מאכיל טרפות לישראל עכ"ל. וכבר כתבתי בס"ק ל"ג דברי מהרש"ל בזה:

שלא למעך בורדא. דהוי נמי שלא כסדרן כמ"ש בס"ק י"ח:

ונכון לחוש כו'. כ' הב"ח ונוהגין להתיר אפי' שלא במקום הפסד מרובה והנח לישראל מוטב שיהיו שוגגים כו':

גדיים וטלאים כו'. כתב הב"ח נראה בעיני שדקדק הרב בלשונו לחלק בין עגל לעגל דדוקא בעגלים הרכים דהיינו שהוא תוך שנתו והוא יונק וכר' יוחנן כו' אבל גדיים וטלאים אע"פ שאינו יונק כל שהוא נקרא בשם גדי וטלה בלשון בני אדם דינו שלא למעך בהם עכ"ל וע"ל סי' ל"ה ס"ק מ"ו:

הראשון נאמן כו'. שאולי הבודק השני הכניס ידו בחזקה והעביר הסירכא או העביר הראשון בהוצאת ידו עכ"ל ר' ירוחם ותשובת הרא"ש וכתב בד"מ ונ"ל דאפילו לדידן דמתירין כל הסרכות הנימוחים ע"י משמוש מ"מ טרפה דדילמא העביר בחוזק עכ"ל וכ"פ מהרש"ל פא"ט סימן כ"ה והב"י כתב דמדברי רבינו ירוחם איכא למשמע הפך מה שכתבו הפוסקים דסירכות המתפרקות כשהטבח מכניס ידו ובודק לאו סירכות נינהו ולפי זה לדידן ליתא לדברי רבינו ירוחם וליתא שהרי הרא"ש ורבי' ירוחם גופייהו כתבו כהפוסקים והבאתי לשונם בס"ק ל"ג:

ואחר מכחישו כו'. מיירי בבאו שניהם בבת אחת לב"ד כמו בסעיף שאחר זה:

כיון שבאו שניהם כו'. דאילו בזה אחר זה ה"ל דברי האומר טרפה כשנים כיון שכבר נתקבל עדותו בב"ד וכי אתא אחרינא ומכחיש ליה ה"ל חד ואין דבריו של אחד במקום שנים וכמ"ש בסי' קכ"ז ס"ק י"ג וע"ש שהארכתי בדינים אלו:

אין כאן עדות וה"ז כבהמה כו'. וכתב הב"ח ותימה שלא כתב הר"ב בהג"ה דלדידן דמחמירים בנאבדה הריאה גם בהני תרי דינים יש להחמיר וכך פסק מהרש"ל פ"ק דחולין סי' כ"א עכ"ל (גם בד"מ הביא הר"ב דברי הרשב"ץ בסתם) ובאמת פסק מהרש"ל כך אבל לפעד"נ דעת הר"ב דהא על כרחך אנן דמחמירין בנאבדה הריאה ע"כ מדרבנן היא דהא בדיקת הריאה דרבנן וכמ"ש כל הפוסקים וכיון דלא עביד כתקון רבנן אסרו אפילו דיעבד דאי לאו הכי לא הוה מקיים תקנתא דרבנן אבל כשאחד אומר נבדקה כהוגן וכשרה היתה ואחד אומר טרפה היתה דבין להאי ובין להאי נבדקה מיהת ועביד כתקון חכמים אלא דזה אומר כשרה היתה וזה אומר טריפה היתה א"כ ה"ל חד לגבי חד ואוקמא בהמה בחזקת היתר דהא ודאי כ"ע מודים נשחטה בחזקת היתר גמור עומדת וכל ספק לאחר שחיטה תלינן לקולא אלא שחז"ל הצריכו לבדוק הריאה מפני שעלולה ליטרף ומתוך כך אסרו אפילו דיעבד כשלא נבדקה אבל מדינא היתר גמור הוא וכדהוכחתי זה בספרי בהרבה הוכחות וראיות ברורות וכמ"ש בס"ק ח' וגם הב"ח גופי' כ"כ בריש סי' זה וא"כ כשהריאה לפנינו וא' אומר כסדרן וא' אומר שלא כסדרן וכה"ג ודאי דבחזקת כשרה קיימא (ובלאו הכי נמי לא קשה מידי דהא רוב הפוסקים והמחבר סוברים דנאבדה הריאה כשירה ושטתם עיקר בכמה דוכתי בש"ס למ"ש בספרי וגם הרב בהג"ה והב"ח סמכו עליהם בהפסד מרובה הלכך אף דמחמירין בשאין הפסד מרובה מ"מ הבו לה דלא לוסיף עלה והיינו דוקא בנאבדה ממש משא"כ הכא) והרשב"ץ והמחבר שכתב וה"ז כבהמה שנאבדה ריאה שלה כו' ה"ק דכי היכי דהתם שרי מדינא מטעם נשחטה הותרה ה"ה הכא וזה ברור:

מיהו אם טבחים כו'. כ"כ הרשב"א וקשה לי נהי דעובדי כוכבים מורגלים בכך מ"מ מאן לימא לן דהיתה סרוכה הא כיון שנשחטה בחזקת היתר עומדת וכי גרע מנאבדה הריאה דמכשיר הרשב"א וכן הרב בהג"ה מכשיר בהפסד מרובה ונ"ל כיון דהניחו אצל העובד כוכבים הוה כמזיד:

כשרה. וא"צ בדיקה טור וכ"פ ב"י:

טרפה. ולא מהני בדיקה טור וב"י:

וכבר נתבאר כו'. וכן כל הסירכות שיתבארו בסימן זה בכולן נוהגין למעך וזה הכלל נקוט בידך כל סירכות שבעולם נוהגין למעך ולבדוק אח"כ אם עולה בנפיחה חוץ מכסדרן דהיינו מחיתוך לחיתוך למטה מחציין לצד עיקרן וסירכא תלוי' ודבוקה בגרגרת או בסמפון השומן או בשדרה בענין שנתבאר סעי' ז' דכשר וכן אם הורדא נדבקת למט' בשורש שלה בסעי' ו' כל אלו כשרי' בלא מיעוך ובלא שום בדיקה מטעם דהיינו רביתייהו כך נוהגים במדינות אלו וכן הוא בדברי האחרוני':

ודוקא כנגד האונות. ז"ל הב"י הנה נתבאר שיעור מקום רביתייהו דאונא ברוחב אבל לאורך הבהמה לא נתבאר שיעורו ונראה דכל שכנגד האונות דוקא הוי רביתייהו ושלא כנגד האונות לא הוי רביתייהו וכן מוכח לשון העיטור:

ונהגו ג"כ לנפח כו'. בב"י הביא כאן דברי המרדכי בשם בה"ג דצריך לאפוקי לריאה ואי לא עביד הכי ספק טרפה הוא. והקשה בדרישה דהא הביא ב"י ר"ס ל"ה בשם הרא"ש בשם בה"ג דאי איגלידה ריאה כאהינא סומקא דכשר והוא דלא מפקא זיקא דהיינו בעי בדיקה וא"כ קשה דידיה אדידיה דכאן הצריך בכל בהמה להוציא הריאה ולנפחה והאריך בתירוצים דחוקים ומו"ח ז"ל דחק עצמו ג"כ לומר דבה"ג מיירי שאחר שיכניס ידו בפנים וימצא ריעותא אז יוציא את הריאה. ונ"ל לתרץ דס"ל לבה"ג דלא סמכינן ארובא במקום שנוכל לברר כמ"ש המרדכי ריש חולין בשם ר"י הלוי וזכרנו זה לעיל כמה פעמים מ"ה כל שהריאה לפנינו ונוכל לבדקה לא סמכינן ארובא וה"ל ספק טרפה אם לא יבדוק בנפיחה אבל אם נאבדה מודה דסמכינן ארוב בהמות שלא ניקבה ריאה שלהם אבל גבי ריאה דאגלידא לעיל הואיל ויש ריעותא יצאה מכלל הרוב ואין הכשר בעולם אלא אחר הבירור שלא הוציאה רוח וע"כ כתב שם והוא דלא מפקא זיקא פירוש שדבר זה יהיה ברור לנו ואח"כ יהיה מותר אפילו אם נאבדה הריאה כנ"ל ברור דעת ההג"ה אבל רמב"ם ושאר פוסקים ס"ל דאפי' היא לפנינו די בבדיקה בפנים אם אין בה סירכות ותו לא. ומה שהביא רמ"א בסעיף ב' יש מחמירין אם נאבדה כו' ונרשם שם מראה מקום שזה הוא דעת בה"ג הוא טעות אלא לבעל ה"ג כשר כל שאין ריעותא ונאבדה אלא היש מחמירין הוא ר"י הלוי והראב"ן ואע"פ שבב"י משמע שלא נחית לזה הנלע"ד כתבתי:

נופחין אותה. בסעיף ד' כתבתי דכאן צריך להניח הריאה בפושרין ולבודקה ולדידן אין תקנה:

אונא הסרוכה. פי' חוט של ריר יוצא מזה ונדבק בזה וטעם טריפות הסירכא פירש"י דאין סירכא בלא נקב שהריאה שואבת כל מיני משקה ונעשה עב בתוכה ויוצא מעט דרך הנקב ונקפה ונעשה קרום וסופו להתפרק והתוס' כתבו אף שאין עכשיו נקב סופה להתפרק ויהיה נקב:

כסדרן כשירה. לרש"י הטעם דאע"פ שיש נקב חבירו סותמו ומגין על הנקב והקרום הולך וחזק ולתוספות אמרינן בכסדרן שאין סופו להתפרק:

וי"א דאפי' בכסדרן צריך בדיקה. דהך סתימה לא חשיב שפיר סתימה כההיא דסעיף כ' והך בדיקה מבואר בש"ס דרבי נחמיה בדיק לה בפושרין וכ"כ הטור בסוף סימן זה וז"ל וכל בדיקה דהכא דנפחינן במיא דפושרין כו' וא"כ גם לעיל סעיף ג' צריכה הבדיקה שתהיה בפושרין וכתב הרא"ש הטעם דצריך פושרין כדי שירגיש בנקב כל דהו א"נ כיון שהריאה סמוכה לדופן נסרך קרום שלה מליחות הדופן אם ינפח בלא פושרין ינקוב הקרום עכ"ל ומדברי הר"ן פא"ט משמע שכל הריאה צריך להניח בפושרין ולשרותה בהן:

שאין אנו בקיאין בבדיקה. פי' בנפיחה כן הוא בספר כל בו ולפ"ז צ"ל דמה שאנו בודקין בנפיחה ושמין רוק על מקום הסירכא וסומכין ע"ז להכשיר היינו לפי שכבר עברה הסירכא ע"י משמוש כמו שכ' בסעיף י"ג ממילא לא היתה כאן סירכא כלל בזה אנו מצריכין בדיקה לחומרא דאם תבצבץ תהיה טרפה ואם לא תבצבץ כשר מצד הדין כיון שאין כאן סירכא ומ"ש כאן רמ"א דיש להטריף כיון שאין אנו בקיאים היינו כל שאינה עוברת ע"י המשמוש ויש כאן סירכא וטרפה אלא שאתה בא להכשיר מכח הבדיקה שלנו וזה אינו מועיל כיון שאין אנו בקיאים בנפיחה היאך תהיה ושמא אי היה מנפח כראוי היה מבצבץ כ"ז הוא ברור ודלא כהרבה בודקים סומכים להתיר גם בספק איסור כיון שאינו מבצבץ והם מאכילים טריפות דא"כ למה לן המיעוך והמשמוש בסירכא יחתוך אותה בסכין ויראה אחר הבצבוץ אלא ודאי דלא מהני להקל ולפ"ז הך דסעיף ג' שהעובד כוכבים נטל הריאה קודם הבדיקה שאנו מתירין שם ע"י נפיחה כיון שקי"ל בנאבדה הריאה אנו מחמירין ואוסרין כמ"ש רמ"א סעיף ב' א"כ עיקר ההיתר כאן מחמת הבדיקה וכיון שאין אנו בקיאים לא מהני בדיקתנו להכשיר וכן בההיא דסי' ל"ו סעיף ב' דנגלדה הריאה שצריכה בדיקה לא מהני לדידן דמאי שנא מהכא ע"כ לפי מה שאנו תופסים לחומרא בסעיף ב' יש להחמיר גם בההיא דסעיף ג' דלא מהני בדיקה אם לא שיש הפסד מרובה או גדיים וטלאים דפסק רמ"א להקל בנאבדה כנ"ל וכבר הקשה בפרישה על מה שאנו בודקין ברוק ולא מניחין כל הריאה בפושרין ועושין שלא כדין ומו"ח ז"ל השיב דכבר עברה הסרכא ע"י משמוש וכוונתו למה שכתבנו דהבדיקה שלנו אינה אלא לחומרא וזה מבואר:

אפי' מפולש. ואפילו באלכסון כל שהאלכסון כולו למטה מחציה כ"כ רש"ל וכל היתר שלמטה מחציין היינו כסדרן דוקא כנ"ל וכ"מ לשון כל בו וסמ"ק שכתבו וז"ל ומיהו כי ליכא סרכא רק קרום ההולך מאונה לאונה כסדרן רגילין להכשיר כי ליכא חלון אבל אי איכא חלון טרפה עכ"ל וכ"מ ל' רמ"א דדוקא כסדרן וא"כ יש לאסור אם אין הקרום מחתוך לחתוך אלא מחוד לחוד אלא שהב"י כתב מנהגנו להכשיר אם הקרום מחידוד לחידוד ומשמע מדברי רמ"א דלא קי"ל הכי אלא כסדרן ממש בעינן וכמ"ש בסמוך ויש ללמוד מדברי כל בו והסמ"ק האלו דלאו דוקא עד חציה אלא אפי' אם הקרום הולך מעיקר האונות עד כל צד בין האונות דהיינו עד ראשם כשר בדליכא חלון וכ"כ רש"ל בהג"ה בדיקות ומ"ש רמ"א כאן עד אמצעיתו הוא לשון סמ"ג וכתב מו"ח ז"ל דנקט עד אמצע שהוא לשון ברור דשם אפי' איכא חלון אין איסור משא"כ למעלה מחציה דשם טרפה כשיש חלון אבל בלא חלון כשר עד למעלה וכן עיקר:

או בין אומא לאונא. משמע דגם בזה כשר למטה מחציין אפילו כשיש פילוש דהיינו חלון אבל רש"ל כתב שמ"כ שיש להטריף חלון בין אונא לאומא וכן ראוי לפסוק כיון שר"ת כתב קבלה בידו רב מפי רב שחלון טרפה אפילו בכסדרן אלא שאנו מחלקין דלמטה מחציין מותר כיון שיש הרבה גדולים ראשונים שאוסרים בין אונא לאומא אפי' אם הוא כסדרן אפשר דבזה כ"ע מודים דטרפה כשיש חלון אפילו למטה מחציין בין אונה לאומה כך הם דבריו וכן הוא במהרי"ל וכן ראוי לפסוק שלא להכשיר חלון אלא בין אונה לאונה מחציין ולמטה ולא בין אונה לאומה ושוב מצאתי למהר"ל מפראג שכ' וז"ל נראה דהלכה כר"ת דלא אמרינן באונא ואומא היינו רביתייהו אלא דוקא באונות שהם ב' דברים שוים אבל באומא הוא כאילו נסרך בגרגרת ולאו היינו רביתייהו וכך יש לפסוק והוא נכון עכ"ל. מבואר דעתו דבאונא לאומא אפילו בלא חלון יש לאסור אפילו למטה מחציין כיון דלאו רביתייהו כן שם אלא דמ"מ יש לנו להכשיר גם בין אונה לאומה למטה מחציין דבזה רש"ל ורמ"א שוים אלא דבחלון יש להטריף שם כנלע"ד:

אם יש סרכא תלויה כו'. אבל אם גם אותה סרכא נדבקת למקום אחר טרפה ואפילו לאותה אונה עצמה לפי מה שיתבאר בסעיף ט' דזה לא מקרי סרכה תלויה ולא מהני בזה מיעוך ומשמוש כיון שבמקום אחד יש תרתי לריעותא כנלע"ד:

בגב או בחיתוך. פי' שנסרכה בשפת האונה כסדרן אלא שיש להסתפק אם היא מחיתוך לחיתוך וכשרה או מגב וטרפה אזלינן בתר רוב בהמות שהם כשרות וכיון שיש ספק היאך היתה נפוחה בחיי הבהמה אם הרבה אם מעט העמידנה על חזקת היתר כ"כ ב"י בשם רשב"א מטעם נשחטה הותרה ועמ"ש מזה בסעיף י"ז:

לכל מקום שתסרך כו'. דבכ"מ הוה לגבה שלא כסדרן. מ"כ בשם א"ז מעשה בבהמה שהיתה שמינה ביותר והיו ראש האונות מובלעין בשומן מרוב חלב והפריד רבינו יואל השומן מהאונות ולא היה נשאר דלדולי שומן בריאה ועלתה בנפיחה והכשיר עכ"ל:

שאינה דבוקה לשום מקום. אע"ג דאין סירכא בלא נקב כדלעיל כאן מותר לפי שהסירכא שמחמת נקב נסרכת למקום אחר אבל סירכא תלויה אינה אלא הפשטת ליחה כ"כ הרא"ש וע"כ נ"ל דאע"ג דסיים הש"ע כאן וא"צ בדיקה מ"מ לפי מ"ש רמ"א בסעיף א' דנהגו דבאם יש סירכא עוברת ע"י משמוש נוהגין לנפחה ה"ה בזה דצריך בדיקה דהא חד טעמא הוא דסירכא תלויה וסירכא עוברת שניהם אנו מחזיקים להפשטת ליחה כנ"ל:

מטינרי כשרה. משמע דאתלויה דסמיך ליה קאי אבל בדבוקה למקום אחר אין כאן שום קולא וכן בבדיקות מהרי"ו כתוב סירכא היוצאת מתוך הטינרי כשר ר"ל סרכא תלויה הוא דבר פשוט דאל"כ לא שייך לומר כשרה אלא עכ"פ בעי משמוש ואם תעבור יבדקנה בנפיחה דפשוט שלא עדיפא משאר סירכות אלא דאסירכא תלויה קאי וכן הביאו רש"ל אסירכא תלויה גם בהגהת הר"ץ כ"כ אלא שבספר אחר חלק עליו וכתב דאפילו בדבוקה כשר שאין בטינרי ליחה ודאי הסירכא מעלמא אתי ואין דבריו נכונים כלל דאדרבה תרתי לריעותא מקרי ושם לא מהני משמוש ומיעוך כלל ועמ"ש בסי' ל"ז סעיף ב' ונראה דה"ה אם למטה מחצייה יוצאת מטינרי דלא מקרי תרתי לריעותא אע"פ שנדבקת בב' צדדין וכן יש בהגהות בדיקות להכשיר בזה אפילו יוצאת מבועה ונראה דבזה צריך משמוש כמו בשאר סרכותיה:

או באומה עצמה כו'. כ"כ הכל בו וטעמו בב"י בזה דאלו היה מחמת נקב היתה נדבקת באונא אחרת אלא הפשטת ליחה היא ומשמע מדברי רמ"א שמסכים לזה אלא שחילק בין אם היא אינה קצרה מבשר הריאה כו' אבל הרא"ש והטור כתבו בפירוש שאינה נסרכת למקום אחר משמע שאם נסרכת לשום מקום לא מקרי סירכא תלוי' וכן כתב רש"ל להלכה שלא תהיה נסרכת לשום מקום. אז דוקא נקראת סירכא תלוי' ומ"ש הב"י שכיון שלא נסרכה לאונה כו' לאו סברא היא דאיזה מקום שתפגע תחלה בדיבוקה נסרכת ע"כ וכן סברא שזכר רמ"א מבשר הריאה שארוך מן הסירכא אין מזה הוכחה דאף אם עכשיו שוה שמא בחייה היתה נפוחה יותר והיתה קצרה. עוד כתב רש"ל וז"ל מ"כ בשם המרדכי שאם נסרכה מגג ערוגה זו לגג ערוגה אחרת שטרפה ותמהו עליו למאי כתביה דפשוט הוא ונ"ל למידק דוקא מגג ערוגה אבל למטה הימנה מחיתוך ערוגה זו שכשרה לפי ששם שתי הערוגות במיצר השדרה ואינן מתפרקות וגם לא חשבינן לה כמקום גלוי דהא בין שתי ערוגות הן ותדע דאל"כ מחיתוך ערוגה זו לחיתוך ערוגה אחרת דטרפה הל"ל עכ"ל ולעד"נ דאנשי קנדיא ס"ל בכל כסדרן א"צ בדיקה כדברי הש"ע סעיף ד' ע"כ הם מחזיקים סירכא מחיתוך הערוגה לקנה שבין הערוגות בסירכא כסידרן ואין אוסרין אלא בסירכא מגג לקנה או מגג לגג אבל לפי מ"ש רמ"א שם דצריכה בדיקה אפי' כסדרן ואנן אין בקיאין בבדיקה גם בזה י"ל כן ע"כ אם יש סירכא בין חיתוך הערוגה להקנה וכל שכן מחיתוך ערוגה זו לחיתוך ערוגה שאצלה צריך מיעוך ומשמוש ככל סירכא ואם לא יבצבץ אז דוקא כשר כנ"ל פשוט:

כל מקום שאסרו כו'. ז"ל רש"ל ובענין הנענוע אם נוכל לנענע אף שאינה ניתקת במיעוך היד המנהג להתירה בבהמת ישראל ודוקא בבהמה גסה ומ"כ בשם מהרי"ל מתי שמנענעין הריאה ונשאר הסרכא בבשר הריאה טרפה משום דאין סירכא בלא נקב אבל נשאר בשומן הלב כשרה ודנין אותה כריר בעלמא ע"כ וסברא ישרה היא שאם נשאר בבשר הריאה ולא ניתק' [אלא] מהשומן איגלאי מילתא דמן הריאה היא אכן אם ניתקה באמצע אין כאן הוכחה דמן הריאה בא עכ"ל וכתב עוד דיכול לנענע אפי' הרבה פעמים ונוהגין לחתוך הכבד קודם הנענוע ע"כ ומבואר בב"י דאין היתר נענוע אלא בנסרך לשומן הלב דוקא ופשיט הוא שצריך בדיקה ג"כ בהיתר זה אבל הב"י כתב שהדבר פשוט שאין אנו בקיאים בנענוע זה וע"כ לא הביאו בש"ע ע"כ לא יסמוך אדם על נענוע רק חכם גדול:

בזריזות בלא רפיון ידים. ז"ל רש"ל לא כן קבלנו ואדרבה בכל נוסחי הלכות בדיקה כתוב שיכניס ידו בנחת וכך הוא הלשון כשבא לבדוק יחתוך בחצר הכבד ויזהר שיחתוך בנחת ולהטות ידו לצד הצלעות שלא יחתוך לצד חלל הגוף כו' וכשיכניס ידו לפנים יוליכנו בנחת בין הערוגות לצלעות כו' וכן יראה מלשון הרא"ש שכתב בנחת כו':

ליזהר למעך כו'. ז"ל רש"ל אכן שמעתי שבמקצת קהלות שאינן בני תורה לוקחין סמרטוט עבה וממעכין בו בודאי אנשי' כאלו מאכילי' טריפות לישראל וראוי להזהיר הטבחים שלא ימעכו כ"כ בחזקה אלא לגלגל בין האצבעות וקצת בדרך המיעוט עכ"ל וראיתי עוד לאיזה בודקים אינם נזהרים למעך בנחת וסומכים על נפיחת הריאה והם מאכילים טריפות דודאי בכל סירכא גמורה אין מועיל ניפוח:

ואין חילוק בין סירכא לסירכא. נראה דאפ"ה אין למעך ולמשמש בסירכא דבוקה היוצאת מבועה או מטינרי וכמ"ש בסי' ל"ז סעיף ב' וסימן זה סעיף ט':

הראשון נאמן. דשמא השני העבירה כשהכניס ידו בחוזק או הראשון העבירה בהוצאת ידו ועד אחד נאמן באיסורין בדבר המסור בידו:

מכשירין אותה. נראה שזה מיירי שהטבח אומר בפירוש שבריאה מצא טריפות אבל אם אמר סתם טריפה יכול לומר שמצא איזה נקב בחצר הכבד מה שלא מצא השני כי אין חיוב על הבודק לבדוק אחר זה אם יש נקב בחצר הכבד כמו שנזכיר בסי' מ"א בסייעתא דשמיא בזה ודאי אין להכשיר ואפילו אם אומר אני חפשתי בחצר הכבד ולא ראיתי שם נקב לא ראיתי אינו ראיה דאפשר שהראשון ראה מה שלא ראה זה איזה נקב קטן וכן מוכח ענין המעשה בתשובת ריב"ש סימן תצ"ז שהכשיר הבהמה לפי שהראשון תלה הטריפות בריאה והיה סבור שהיא דבוקה כולה ובאמת לא היתה פתוחה כלל שם:

בחזקת היתר. הטעם שאמרינן נשחטה הותרה ועיין מ"ש בסעיף שאחר זה מזה:

כיון שבאו שניהם בבת אחת. נראה דהוצרך לזה דאילו בא הקונה תחלה לב"ד והיו אוסרים על פיו תו לא היו מאמינים לשני להתיר כיון שהראשון היה נאמן ואמר עולא ביבמות (דף קי"ז) כל מקום שהאמינה תורה עד אחד ה"ל כשנים ואין עד אחד יכול להכחישו ומוקי לה התם כשהתירו האשה על פיו ה"נ הכא כשאסרו על פיו ע"כ הצריך כאן שיבואו שניהם בבת אחת וכ"ש אם בא המתיר תחלה לב"ד דמותר אלא דאין שייכות להמתיר שיבוא לבית דין תחלה כל שאין איסור לפניו ונראה דגם בסעיף הקודם לזה צ"ל דבאו שניהם בבת אחת דחד דינא הויין ושניהם בב"י בשם הרשב"ץ ובש"ע קאמר לא זו אף זו דמתחלה בסעיף ט"ז קאמר דהאוסר והמתיר הם מסתמא שניהם לפניהם והוסיף אח"כ אע"ג דהקונה אמר להמוכר תחלה שהוא אסור מ"מ כיון שבאו לבית דין כאחת לא משגחינן במה שאמר חוץ לב"ד ורש"ל פ"ק דחולין סי' כ"א הביאם וחלק עליהם וכתב שכיון שההיתר הוא מכח דהוה כנאבדה הריאה בלא בדיקה ממילא לדידן דאסרינן בנאבדה גם בזה אסורה ע"כ וא"כ לפי מ"ש רמ"א בסימן זה סעיף ב' דבהפסד גדול או בגדיים כו' יש להכשיר בנאבדה הריאה גם כאן מותר דוקא בכה"ג וכבר תמה מו"ח ז"ל על רמ"א שלא כתב כאן כלום על דברי הש"ע ולפ"ז מ"ש הש"ע סעיף ה' אם יש ספק אם היא בגב כו' והוא מדברי רשב"א בב"י מטעם נשחטה הותרה לפי דברי רש"ל יש לנו לאסור גם שם ולא יועיל חזקת נשחטה הותרה דמאי שנא מהכא דמדמינן לה לנאבדה ריאה אבל הנלע"ד דיפה כתב הש"ע להכשיר שם וגם כאן בב' סעיפים הללו ויפה עשה רמ"א שלא הגיה כלום כאן ולא בסעיף ה' דודאי אמרינן נשחטה הותרה והוה כזאב שנטל בני מעיה כו' והא דלא מהני לקצת גדולים לומר כן בריאה שנאבדה ריש סימן זה הוא משום דסירכות מצויות בבהמות וכל הריאה היא בחזקת זו אמרינן אילו היתה בפנינו שמא היינו מוצאים בה סירכות שיותר מצוי שנמצא סירכות ממה שלא נמצא וסירכות אוסרות ברוב הריאה זולת במקומות מעטים שמותר דהיינו כסדרן ע"כ חשו שמא יש סירכא ברובה של ריאה משא"כ כאן בב' הסעיפים ובסעיף ה' דהכל רואים שריאה זו יפה היא כולה רק שבמקום אחד נסתפק בה בזה אם היא אסורה או לא ודאי לא אמרינן דסירכא אסורה מצויה טפי במקום הזה מסירכא שאינה אסורה ואין שום ריעותא לאיסור דהיינו לומר שהיתה שלא כסדרן טפי ממה שנאמר שהיתה כסדרן וכן בכל הדומה לזה שיש ספק לפנינו ושני הצדדין שוין פשיטא שאמרינן בזה נשחטה הותרה וכן בההיא דסעיף ה' הצדדין שוין ואנו רואין שכל הריאה במקום ששייך בה איסור אין כאן ריעותא רק שבמקום אחד יש ספק אמרינן נשחטה הותרה שהרי מצוי סירכא אף במקום היתר ותו דהוה ספיקא דרבנן וכמ"ש רמ"א בסמוך אחר זה והא דתלה רשב"ץ הטעם דהוה כנאבדה הריא' הוא לרווחא דמילתא כיון דלדידי' כשר בנאבדה אבל באמת אפילו מאן דאוסר בנאבדה מתיר כאן וכל אפייא שוין שהיתר גמור יש כאן וק"ו אם נצרף לזה שאפילו אם נאבדה מותר מצד הדין כמ"ש רש"י אתמול אכלנו מחלבה ועכשיו נחזיקנה בטרפה וכן הושוו רוב הגדולים רק מיעוטם החמירו וחשו האחרונים לדבריהם בזה ודאי אין כאן איסור לכ"ע ושומעין לדברי בעלי הש"ע כי נכונים הם אבל מכל מקום מה שכתבתי לעיל סוף סימן א' בשם רש"ל ביש הכחשה אם שחט כהוגן שאסור אינו ענין לזה דהתם אמרינן בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיוודע לך שנשחטה כהוגן והתם הספק בגוף השחיטה כנלע"ד ברור:

אם רוב הסירכא כו'. בטור כתב שהרא"ש הסכים לזה והקש' ב"י דהא לעיל כתב הטור בשם הרא"ש דכשהוא נגד הצלעות והבשר אסור כיון שהוא גם נגד הצלעות ותירצו בזה הרבה תירוצים ולא ידענא קושיא מעיקרא מאי היא דהתם הוה הנקב בבירור כנגד הצלעות וכנגד הבשר ע"כ לא מהני סתימת הבשר כיון שחלק הנקב שכנגד הצלעות אינו סתום משא"כ כאן שיש סירכא אע"פ שאין סירכא בלא נקב מ"מ אין הנקב גדול כ"כ כמו הסירכא אלא שהנקב העלה ליחה סביבו עד כי הגדיל מ"ה אמרינן אם הרוב של הסירכא מן האונא אז חלק הסירכא שבו הנקב הוא משם אלא שהרחיב ועשה סירכא גם נגד האומה ושם לא יש נקב וכן איפכא זה הנלע"ד פשוט. ומ"כ אם סירכא תלויה יוצאה בשיפולי אומ' ובסוף הסירכא עבה היא ותלוי בה כמין כפתור ונראה כבועה מליאה מוגלא אפי' הכי נראה דכשר דהתפשטות ליחה היא ומ"מ בדיקה בעי עכ"ל ואני אומר דהוה בועה בשיפולי וטריפה . בילדותי ראיתי מעשה בטבח אחד מומחה בריאה שהיה עצם דק אחד ארוך קצת מונח על הריאה מבחוץ ודבק בעורה לרחבה וקלף אותו ממנה ונפח בה ולא היה מבצבץ והכשירה מטעם שהבודקים אומרים שמצלעות הבהמה נקלף ונדבק בריאה שתחת הצלעות ואח"כ ראיתי דין זה שנדפס בשם גדול אחד. ולי נראה דטריפה כיון שאפשר לו לנקוב הריאה בעי בדיקה מדין התלמוד כמו בריאה שהרגיש בה מחט בסימן ל"ו סעיף ט"ז ואנן אין בקיאין בבדיקה כמ"ש רמ"א סימן זה סעיף ד' וכפי מה שכתבתי בכל מידי דהכשר שלו תלוי בבדיקה מן הדין ותו דיש לחוש שמא נקב גם במקום אחר וכן שמעתי ממהר"ם יפה ז"ל:

ואם הריאה תחתיו שלם ויפה כו'. אין לפרש דאם נמצא תחתיו שאינו יפה דטריפה אע"פ שמצד הריאה עצמה לא היה טריפות מכח ההיא שאינה יפה מ"מ הבשר בלוי מצרף שיהיה טריפה דזה אינו כלל דאם בא להשמיענו שיש כאן טריפות היה לו לכתוב הטריפות ולומר אם אין תחתיו יפה טריפה ותו דהיה לו לבאר באיזה ענין מקרי אינו יפה דנטריף בשבילו ותו דאין כאן טעם לטריפות דא"ל דהוי תרתי לריעותא דמה ריעותא יש בכיסוי החלב או בשר בלוי אלא נראה פשוט דהיתירא אתי לאשמועינן דלא לימא דהבשר בלוי עושה אותה טריפה דאותו הבשר הוא ממשת של ריאה וא"כ יש כאן שינוי מראה דטריפה דהא כמראה בשר או לבן כמראה חלב טריפה קמ"ל דקולפין אותו הבשר ואין משגיחין בו ובמראיתו אלא בריאה עצמה בודקין אם אין בה ריעותא להטריף כשר ואין זה הבשר בלוי מזיק לה כלל ושוב שמעתי שמורה אחד הטריף בריאה שנמצא בשר בלוי וקלפוה והיה תחתיו כמו צלקת דהיינו קמטים מטעם זה שהבין דכל שאינו יפה טריפה אע"פ שאין טריפה בלאו הכי ולא נהירא כלל דאין לנו להוסיף טרפות ומעולם לא נתכוין בעל הרוקח ללמדנו איסור מטעמים שכתבתי כנלע"ד וא"ל דיש כאן ריעותא מחמת דהוי כמו סירכא מריאה לאותו בשר דאם כן לא היה מועיל בדיקה דהא אנן מטרפינן כל הסירכות כדלעיל בהג"ה אלא פשוט שזה לא מקרי סירכא כלל אלא כך היא בתולדתה וכעין שזכרתי בסי' ל"ה סעיף ח' בשם רש"ל במעשה דרינוס שהיה עור פרוס על כל הריאה וקלפוה והכשירוה ה"נ כן הוא כנ"ל ומ"ה נקט כאן שלם ויפה דמתחלה לא היה ניכר בה חיתוכי דאוני מחמת הכיסוי וגם היה בה מראה בשר לזה כתב שמאחר שיש עכשיו למטה שלם מצד חיתוכי דאוני ויפה מצד המראה לא משגחינן בכיסוי העליון:

(סימן ל"ט סעיף ב' בהגה"ה) ויש מחמירין אם נאבדה הריאה כו'. יש לשאול אי היתה תקנת חז"ל להצריך בדיקה גם לענין החלב שיש לו כבר ממנה כיון שאם נמצא סירכא אסור החלב שנחלב תוך ג' ימים למפרע כמ"ש סי' פ"א ס"ב בהג"ה. אי הצריכוה לבדוק הריאה בשביל זה. והאיך דינו אם נאבדה בלא בדיקה אי אסור החלב או לאו.
תשובה. נלענ"ד דהיינו דאיבעי' לן בש"ס פ"ק דחולין (דף י"ז) איברי בשר נחירה שהכניסו ישראל לארץ מהו. דמי אמרינן מהשתא אסר להו לינחור אבל מה שיש בידם ממה שנחרו כבר כשהיו במדבר שהיה בהיתר שרי או דילמא ל"ש. ועפרש"י והרא"ש שם שיש נפקותא בזה. ולענ"ד דיש נפקותא בזה לענין תקנת חכמים כגון זה שתקנו דאסור לאכול הבשר בלא בדיקת הריאה אי על הבשר לבדה היתה אבל אם יש בידו חלב שנחלב כבר בהיתר שרי לאכול או גם על מה שיש בידו כבר שהיה בהיתר ג"כ חלה על זה התקנה. וכיון דלא נפשטה בעיין נקטינן דספיקא דאורייתא לחומרא ודרבנן לקולא. וכן מצאתי להדיא ביו"ד הל' נדרים סי' רי"ח ס"ב בהגה"ה ובט"ז וש"ך ע"ש. וקיי"ל בדיקת ריאה דרבנן וספיקא לקולא וכמ"ש הרשב"א בתשובה ומביאו הג"ה סי' זה סעיף י"ז. ואין להקשות אמאי לא פשיט הש"ס ספק זה מהא דתניא בת"כ ר"פ תזריע ומביאו הילקוט שם על פסוק אשה כי תזריע וילדה פרט לשילדה לפני הדיבור. ומביאו תוס' בנזיר (דף נ"ד ע"א) ובנדה (דף ע' ע"ב) ע"ש. יש לומר דהתם בלידה תלה רחמנא והרי כבר עברה בהיתר קודם הדיבור אבל לענין נחירה הכי קא מיבעי ליה אי תלוי בנחירה והיא בהיתר היתה. או דילמא בתר שעת אכילה תלוי והרי היא אסורה ודוק היטב. אך קשה לי דתפשוט לי' מברייתא דת"כ ומייתי לה בהוריות (דף י') אדם כי יהיה בעור בשרו לנגע כי יהיה מן הדיבור ואילך ופרש"י דאותן נגעים שאירעו לפני הדיבור אין מטמאין לאחר הדבור. והכי תניא בת"כ פ' מצורע גבי זב איש איש כי יהיה זב מן הדבור ואילך. ומדאיצטריך קרא גבי נגעים וזב לטהר מה שהיה קודם הדבור ש"מ דבעלמא דליכא קרא נאסרו גם מה שהיה מקודם. וי"ל ע"פ מ"ש בשו"ת נו"ב מ"ת חי"ד סי' ס"ד דלא מיבעי לי' רק באיברי בשר נחירה דבשעה שנצטוו לא נאסרו בהם מיד רק לאחר זמן משא"כ בדבר שנאסר מיד ודאי נאסר גם מה שהיה בידם מכבר ולכך לא מבע"ל בכל איסורים שנאסרו בשעת מתן תורה אם נאסרו במה שהיה בידם מקודם עכ"ד. ולפ"ז א"ש דלא הוי מצי למיפשט מההיא דנגעים וזב לאיברי בשר נחירה שיאסרו דש"ה שהיה הצווי שיטמאו מיד משא"כ בציווי זה דאיברי בשר נחירה:
ומיהו לענין השאלה לכאורה יש לה"ר לאיסור ממתני' דרפי"א דנגעים דתנן הלוקח בגדים מן העובד כוכבים יראו בתחלה. ופי' הר"ש דהאי בגד הוי חזי לנגעים. ובתשובת הב"ח סי' ק"ל מביאו האחרונים ס"ק ה' כתב לענין להאביד הריאה בידים דאסור משום החלב שיש לו כבר. ולפענ"ד דלענין נאבדה הריאה בלא בדיקה אפילו למאן דמחמיר לאסור הבשר אבל לענין החלב אין להחמיר:

(ש"ע סעיף ט"ו) טבח שהכניס ידו ואמר טרפה ואח"כ נתברר שלא נפתח הטרפש מכשירין אותה. זה מיירי שאומר בפירוש שבריאה מצא טריפות (כמ"ש הט"ז). אבל כשאומר סתם טריפה יש לומר שמצא פגימה על הסכין לאחר שחיטה מה שאין השני יודע. דכן המנהג אצל השוחטים דכשמוצא פגימה על הסכין תולה הטריפות בבדיקה. ומש"ה ראיתי כתוב שאין נכון שיבדוק אחר אלא השוחט הוא יבדוק:

(שם סעיף ט"ז) אמר הבודק שלא כסדרן היתה ואחר מכחישו כו' מעמידין הבהמה בחזקת היתר. וצ"ל דמיירי שנאבדה הריאה וא"א לברר אבל אם היה אפשר לברר חיישינן לדברי האוסר וצריך לברר. וכמ"ש התוס' פרק האומר (דף ס"ה ע"ב) ד"ה נטמאו (ובדף ס"ו) ד"ה שלח. וכ"פ הג"ה סי' קכ"ז ס"ג. וכן הדין בענין בועא בשיפולי שכתב הג"ה לעיל סי' ל"ז ס"ד. ועיין במ"י כלל כ' ס"ק י"ט. ועי' ש"ך סי' פ"ג ס"ק י"א דהיכא די"ל דמהיכי תיתי יש כאן אי' כלל א"צ לברור ומיהו ע"א גרע. והריטב"א בעירובין (דף נ"ט) כתב דאף בדרבנן היכא דאפשר למיקם עלה דמילתא לא אזלינן בהפיקו לקולא אא"כ איכא טירח' רבה דיינינן כמו דליכא למיקם עלה. ויש לי להביא ראיה דבסד"ר בספיקא דדינא א"צ לברר דהא דקיי"ל דבדרבנן עבדינן עובדא ואח"כ מותבינן תיובתא. והיכא דאיכא ס"ס א"צ לברורי וכן ברוב סמכינן רק בחזקה לא סמכינן וכ"כ בפסקי מהרא"י ובשעה"מ הל' מקואות. ובזה י"ל מה שהקשה על הרמב"ם פי"ב מהל' בכורים ע"ש. וכתב בשעה"מ דהיה ספק א' בדרבנן. ומיהו כתב בס' ב"א דאם עומד להתברר ממילא כגון בהמה שצולעת אסור לאכול חלבה אף היכא דאיכא ס"ס שמא לא נשמט ואת"ל נשמט שמא לא איעכל ניבי'. מיהו בשו"ת ג"ש כ' להתיר. וכן בשו"ת טור האבן מתיר אף בודאי שף וא"י אי איעכל ניבי' דהוי ספק שקול והוה לה חזקה גופה להיתר שהרי לא נולדה בספק זה וגם בס' ב"א בעצמו חזר בו לקמן. ומיהו מ"ש הב"א ראיה מדברי הרא"ש פ"ב דע"ז אישתמיטתיה דכבר דחה זה בס' מ"י. גם בשעה"מ מסיק דלעולם א"צ לברר. ועי' בנו"ב שמחלק בענין ס"ס שהיה לו חזקת איסור אם החזקה היה מעולם כגון חזקת דבהמה בחייה שמעולם לא היה לה חזקת היתר צריך לברור. אבל איסור שהיה לו חזקת היתר מהני ס"ס להוציא מחזקת איסור ולהעמידה בחזקת היתר דמעיקרא וא"צ לברורי כגון חזקת א"א וכהג"מ גבי ג' ספיקות. וק"ל על הנו"ב דא"כ מאי מקשה הגמ' בפסחים (דף ט') מבדיקת חמץ על חבר שמת כו' וצ"ל דבדרבנן שאני:

(שם סעיף י"ז) כיון שבאו שניהם בבת אחת לב"ד אין כאן עדות. עיין ש"ך ועי' מ"ש בכרו"פ שהריטב"א שהביא הש"ך סי' קכ"ז חולק בזה דדוקא בדבר שבערוה שאין אחד נאמן הראשון כשניים ולא באיסורים דכל עד אחד נאמן. וכ"מ בש"ך ח"מ סי' פ"ז ס"ק ט"ו דלא הוי עד בתרא כחד לגבי תרי רק היכא דקמא מהימן ולא בתרא משא"כ היכא דעד בתרא מהימן כעד קמא כגון בממון. ואם כן ה"נ באיסור דעד אחד מהימן אין נאמן הראשון כשניים:

(ש"ע בהגה"ה) מיהו אם טבחים עובדי כוכבים רגילין לעשות כך יש לחוש אפילו בדיעבד. נראה דאם לא נמצא שום דלדול סירכא לא גרע ממ"ש הרמב"ם והעתיקו הש"ע לעיל סעיף ג'. בא עובד כוכבים או ישראל והוציא הריאה קודם שתבדוק והרי היא קיימת נופחין אותה. ולדעת האחרונים שמכשירים שם בלי הפס"מ ה"נ מכשירין כאן. ומיהו כשהניחה במזיד דה"ל כמבטל אי' במזיד כנראה מדברי הש"ך אסור לכ"ע. ודלא כהפמ"ג שכתב דלאחרים שרי כמו בכל מבטל אי' במזיד. וכ"כ בס' חגורת שמואל והביאו בס' ל"ש. וליתא דהא כתב הריב"ש בתשובה סי' תצ"ח גבי מבטל בדיקת הריאה דה"ל כאלו נתבטל בשביל כל הקהל למי שירצה לקנות ואע"פ שלא נעשה בשביל אדם מיוחד אלא על הסתם בשביל מי שירצה לקנות והרי הוא כמו שנעשה בשבילם ביחוד. וה"ר מהא דספ"ב דעירובין גבי תחומין דאם בא למכור גם בשביל ישראלים ה"ה כבא להם ביחוד. ושוב ראיתי שכ"כ גם התב"ש סי' ט"ז וה"ר לזה מגמ' דבכורות וגם הוא לא ראה שכבר הקדימו הריב"ש בזה. וכ"ז נעלם מהאחרונים כאן:
ובדין סירסא טרפש לכרס ואירע שלא בדק דעת הנ"ב סי' ט"ו לאסור בהפס"מ. אבל אם בדק ומצא מחט מונח ולא נתחב מתיר וכן בכל מחט הנמצא בפנים ויש קורט דם בחוץ. ובמהדורא תניינא חי"ד סי' ט"ז אוסר אף שאשה אומרת שברי לה שלא היה מחט ומשום דכ"מ דלא רמיא שלא היתה יודעת עדיין מהסירכא ולא מהדין וע"ש:

סרוחה היתה. עבה"ט ועי' בספרי שו"ת ב"א סימן ט"ז פרה שנשחטה ונמצא בה סרכא שאוסרים החלב שתוך ג' ימי' הנך ג' ימים חשבי' להו מעל"ע כיון שהענין טבעי שאין פי המכה נגלד אלא במשך זמן של ג' ימים וא"א לתת הדבר לשיעורין שבזו נגלד במשך נו"ן שעות ולזו במשך ע"ב שעות. וע"ש שכתבתי לחלק בין הך דהכא ליולדת לענין תענית יוה"כ שאין מונין מעל"ע כמ"ש בא"ח סי' תרי"ז והבאתי שם מכמה מקומות הדומים לזה ע"ש ועי' בספרי סימן כ"ג בחלב שנחלבה מבהמה שנטרפה מסרכא עם בועא וגם היה קמט בריאה והחלב שנחלבה יום א' לפני השחיטה נתערב בתוך חלב שנחלב מארבע בהמות כשרות ונשתמש מחלב התערובות הנ"ל בכלים שונים לכתחלה אין להורות היתר ובפרט שלפי הנראה אין בזה הפ"מ והחלב ימכור לעובד כוכבים והכלים שאפשר להגעילם יגעול ואם יש הפ"מ מחמת הכלים שא"א להגעילם ושימשו בהם בחמים של כ"ר עכ"פ ישהה אותם מעל"ע. ואם כבר יצא בהיתר יש לסמוך על מ"ש בפ"מ סי' פ"א להתיר בהפ"מ בלא נודע ע"ש:

וי"א להכשירה. (בש"ע עם הבה"ט נדפס ויש להכשיר כו' והוא ט"ס) ופשוט דבכסדרן למטה מחציין אין חילוק בין בהמה לחיה וגדיים וטלאים ועגלי' הרכים בכולם יש להתיר בכה"ג ועי' בהר הכרמל סי' א' ועיין בספרי שו"ת ב"א סי' יו"ד הארכתי לברר לשואל פי דברי הרמ"א ודברי הט"ז והש"ך שם ואא"ז בת"ש והמשבצות שם הכל בביאור יפה וסוף דבר שחלילה לזוז מהמנהג שאין להתיר כי אם למטה מחציין אבל אם הוא למעלה מחציין אף בלא פילוש טרפה וכן צריך לנהוג אף במקום שאין שם מנהג קבוע מקדם אם לא כשהוא מקובל מרבותיו מה קרום שקורין טילא שכתב ז"ל:

מיהו אם הוורדא כו'. ועי' בספרי שו"ת ב"א סי' ג' הא דמכשרי' בוורדא שנדבקה בשורש שלה דוקא שיודע בבירור שלא נדבק רק השורש לבד אבל כשאינו ברור שהוא השורש לבד יש להחמיר ע"ש וע"ש עוד סי' ט' שכתב שר"ל שאם דבוקה כולה טריפ' רק אם אין הדבקות בכל תחתית הוורדא רק בשורשה מקום שהיא תחלת צמחה במקום חיבורה באונה והיינו אם דבוק בשולי הכיס בסופו דהיינו השפול שלו המסויים במקום חיבור הוורדא בין חיתוך האונא לאומה ושיעור משך הדבוק נלע"ד להקל מתחלת מקום חיבורם עד המקום שהיא מתחלת להתעגל ולהתלבש בצורת וורדא שעד המקום ההוא חל עליה שם שורש הוורדא ששם מקום גידולה ורביתה בכך להיות דבוק השורש עם הכיס ע"ש:

סירכא. עי' בהר הכרמל סי' ב' שכתב שם באמצעית גדולה מארוכה ועבה וסרכא דבוקה יוצאת ממנה לשומן הלב ועברה ע"י מיעוך במקום שאין מנהג להטריף יש להכשיר בהפ"מ ואין נלענ"ד בזה שהמעוך קולא גדולה הוא וא"כ י"ל דהוי תר"ל דתולין לומר שגם גדלות האמצעית אינו בטבע רק חולי גרם לה שנתנפחה ונתגדלה וכן אם הסירכא הוא מארוכה ועבה י"ל דחולי גרם לה שנתקטנה והסרכא דבוקה מורה ע"ז ומכ"ש לפמ"ש הט"ז והש"ך בשם רש"ל גופיה דבריעותא כ"ד יש להטריף חלופים אלו ומ"ש לומר דקיל ריעותא זו דסרכא ע"י מיעוך מרעותא אחרת לפי דסרכא מצויה תמיד כו' ובמחכ"ת דברים אלו מוקצים מן הדעת כמבואר באחרונים ומ"ש לפקפק על מ"ש הב"ח לסייע דין תר"ל מ"ש ריש נדה והוא כתב לחלק בין דברים ההוים כו'.

מטנרי כשרה. עבה"ט ועי' בספרי שו"ת ב"א סי' י"א דהסרכא הדבוקה היוצאת ממראה אדומ' טריפה משום תר"ל ואין מועיל מיעוך אף אם ע"י הנפיחה חוזר למראה ריאה:

ואינו עולה בנפיחה כו' טרפה. עבה"ט ועי' בנ"ב סימן י"ב מ"ש על דברי אא"ז הת"ש לענין אם הסיר הסרכ' ועדיין מקמיט והארכתי בזה ס"ק ל"ד קל"ו קל"ז ובקונטרס התשובות ע"ש ועיין בשמש צדקה סי' מ"ה סירכא בריאה ממקום למקום באומא או באונא:

אלא ריר בעלמא. עבה"ט ועיין בספרי שו"ת ב"א סימן כ"ד במה שנוהגים קצת לנפוח הריאה קודם הסרת הסרכא לראות אם תעלה בנפיחה לע"ד אין צורך שאם הסרכא תעלה בנפיחה ע"כ שהקרום נקוב וא"כ פשיטא שתבצבץ אחר הסרת הסירכא וא"ל דאחר הסרה לא יכירנו עוד מקומו של עמידת הסירכא ממש מחמת שבמיעוך שנוהגי' בו קולטין הרבה. ז"א כיון שעכ"פ צריך לבודקה במיעוך ועל המיעוך סומכין ובדיקת הבצבוץ הוא לחומרא כמ"ש הט"ז בהכי סגי וגם דלעולם עמידת הסרכא מקומה ניכר וידוע להבודק ויוכל לכוין לעיין על אותו מקום היטב אם מבצבץ במקום הזה ולכן אין צריך רק במקום שנהגו יחזיקו במנהגם ע"ש:

בין סרכא לסרכא. עבה"ט וכ' בפמ"א ח"ב סימן קנ"א בריאה שהיה בה ב' בועות וסרכא מבועא לבועא ע"ש ועי' בספרי ב"א ועי' בשו"ת פרי תבואה סי' ל"ט בענין תר"ל ועי' במאמר מרדכי סימן כ' וכ"א בענין סרכא מטינרי:

ע"י מיעוך. ועי' שו"ת פ"י סי' י"א בענין מיעוך בסרכות עגלים הרכים ובארתי יפה בספרי ב"א:

הראשון נאמן. עבה"ט ועי' בספרי שו"ת ב"א סי' י"ב בשוחט שהכניס ידו לפנים לבדוק והרגיש סירכא בדופן ופירק אותה ממקום חיבורה לדופן והניחה שם עד שיבדקנה במיעוך כנהוג ואח"כ הכניס הארביטארר את ידו להוציא הריאה וחיפשו אחר הסירכא ולא מצאוה כלל ובדקו בפושרין כל שטח האונא שבמקום ההוא ולא בצבץ כלל. ולפי מ"ש השואל אין הארביטאריר חשוד להעביר סירכא רק שזה המוני בער ולא ידע בהמ' היתה עמו בהכנסת ידו איך היה החזק הוא הרפה וא"כ לא היתה עוברת מן הריאה ע"י הכנסת ידו אפילו בחוזק שהרי כבר היא חתוכה מן הדופן ולא היתה הסירכא מעכבת עליו שנאמר שהכנסת ידו גרמה אם לא שבמתכוין ביקש לעקור וזה אינו חשוד על זה ע"כ שבנגיעה דרך העברת ידו אזדה לה. או הראשון העבירה בהוצאת ידו וכמיעוך דיינינן לה ואע"ג דבסירכא שלא כסדרן וספק אם עבר ע"י מיעוך או נתפרקה בחוזק יש להטריף דאיתחזיק איסורא הכא דהיתרא שכיח טפי ואינו ספק השקול ותולין בוודאי שזה נעשה ע"י הוצאת יד הראשון או השני בנגיעת ידו והוא ריר בעלמא שלא מחמת נקב ע"ש:

יש לחוש אפילו בדיעבד. וכתב בשבו"י ח"ג סי' ס"א במקום שהנכרים הקצבים תוחבין ידיהן אחר השחיטה וסוחטין הדם לנפוח הבשר יש לנפוח כל הריאות שלהם ואם אפשר לתקן הדבר ע"י השררה יתקן מה דאפשר כו' ועי' בספרי ב"א סימן קפ"ב ועי' בחב"י סי' ל"ה מי שמצא סירכא שנתמעך בין אצבעותיו והיה כמו ריר בעלמא ורצה לנפוח הריאה ומצא שהנכרי לפי תומו תחב בריאה ההיא וא"א לנפוח:

ע"י מעוך ומשמוש. עבה"ט ועי' בספרי שהכל כמנהג המדינה. וכ' בפמ"א ח"ב סי' פ"ט שיש מקומות בין הספרדים שמנהגם להכשיר בסירכא לתוך הדופן לחתוך בסירכא ולבדוק בנפיחה הוא מנהג בטעות ומכ"ש בסירכא שלא כסדרן בריאה עצמו שלא עלה על לב שום פוסק להתיר יש למחות בידם ואם לא ישמעו אסור לאשכנזים לאכול משחיטתם ובדיקתם וצריך להרחיק אף מכליהם ע"ש ועי' בסי' קצ"ב שכתב בבילגראד שהיה שם קהל ספרדים משנים קדמוניות ונתישבו שם אשכנזים שלא היה להם דעתם לחזור יש להם לתפוס מנהגם אפילו לקולא אך עכשיו שקהל אשכנזים היו עם קדוש בפני עצמן ינהגו כמנהגם. ואם יזדמן סעודות מצוה צריך בעל הסעודה להודיע שאירע דבר שהם נוהגין לקולא כגון בענין ורדא וכה"ג וכל א' ממקהלות יחזיקו במנהגם בין לקולא או לחומרא והם ממש שני ב"ד בעיר אחת דלא חיישינן משום לא תתגודדו ע"ש וכ' בשבו"י ח"ב סי' סמ"ך בסירכא עוברת ע"י משמוש וקודם הנפיחה נתקרע או נאבדה היה נראה להכשיר ובפרט בהפ"מ וכ"כ חב"י ח"ב סי' מ"ב וכן נ"ל במ"ש הט"ז דהבדיקה אינה אלא לחומרא ומ"מ אין להקל אלא כשנתמעך הסירכא בין אצבעותיו ע"י משמוש בנחת כמ"ש הרא"ש ואז הבדיקה חומרא. אכן במקומות שמקילין וממעכין בחוזק קצת וגם בק"ק פרא"ג שהבודקים ממעכין בסירכא ובריאה עד שהסירכא נקלף מהריא' לגמרי כי סירכא גמורה נקלף מהריא' לגמרי כי סירכא גמורה אינה נקלפת כו' והעלימו חכמי הדור עיניהם וא"כ אם תמעך קצת ע"כ שמעשה הנפיחה עיקר. ואם ניקול בנקרעת או נאבדה באונס הו"ל תרי קולי דסתרי אהדדי וחלילה להקל בזה וכן בנמצא עצם על הריאה צריך נפיחה מדינא ואין להקל בלא נפיחה אליבא דכ"ע ע"ש ועי' בת"ש סי' ל"ו שכתב ג"כ להטריף בנאבדה בלא נפיחה. ובספרי בית אפרים העליתי שדבריו הם מחוורים כשמלה ע"ש וכתב עוד שם בעצם שנמצא על הריא' וראינו שהיא מצלעות. הנה אף שבט"ז אוסר בפירוש ושחיטת אחרוני' מתירים וכן הסברא נותנת כיון שמונח שם תמיד לא חיישינן לנקיבת שאר אברים גם הריאה אולי היתה עדיין תחובה בה שהבהמה בחייה נפוחה ודובקת עצמה בצלעות. ודוקא שהריאה תחתיה יפה בלי ריעותא ועלתה בנפיחה. ומ"מ אין להתיר כי אם בבהמ' גדולה של ישראל שהוא הפ"מ ועי' בספרי בית אפרים סי' ל"ט ס"ק ו':

(בסוף הגה"ה) ריאה שנמצא עליה כו'. וכתוב מראה מקום ב"י ס"ס ל"ח ולפענ"ד נראה שיצא לו מא"ז שמביא הט"ז מ"כ בס"ק י"א ע"ש:

(סימן ל"ט בש"ך סעיף א') דרוב בהמות בחזקת כשרות הן. לכאורה יש להקשות דהיכא סמכינן ארובא נימא כל קבוע כמחצה על מחצה וצ"ל דהאי בהמה ששחט כבר נפרשה ממקום קביעותא ואמרינן כל דפריש מרובא פריש וא"ל הא אנן קיי"ל דוקא בפירש ממילא אבל אם הוא פירש לא אמרי' כל דפריש כו' וצ"ל דמן התורה אפילו פירש הוא נמי אמרי' כל דפריש כו' רק מדרבנן צריך שיהיה דווקא פירש ממילא וכאן לא רצו לגזור דהוי גזיר' שאין הציבור יכולים לעמוד בה לבדוק כל פעם אחר עיין טריפות שמנה הרמב"ם: