שולחן ערוך, יורה דעה ל״ז: דיני אבעבועות וסרכות הריאה. ובו ז' סעיפים: – עם 17 מפרשים

א

דיני אבעבועות וסרכות הריאה. ובו ז' סעיפים:
ריאה שנמצאו בה אבעבועות אפילו הם גדולי' הרבה אם היו מלאים רוח או מים זכים או ליחה הנמשכת כדבש וכיוצא בו או ליחה יבשה וקשה אפילו כאבן הרי זו מותרת ואם נמצאת בהם ליחה סרוחה או מים סרוחים או עכורים הרי זה טריפה: הגה ורבים מכשירים אפילו בעכורין וסרוחין (הרא"ש והר"ן והרשב"א וטור ומהרי"ל וע"ל סימן ל"ו ס"ז ע"פ) וכן המנהג להכשיר בועות בכל ענין אם אינן סמוכות:

ב

אם סירכה תלויה יוצאה מן הבועה טריפה: הגה וה"ה בועה העומדת במקום שאר ריעותא אעפ"י דכשר בלאו הכי כגון בגבשושית או במקום דמשמעת קול או שהבועה בעצמה משמעת קול טריפה (מצא כתוב):

ג

אם יש בה שתי אבעבועות סמוכות זו לזו אסורה אפילו מלאות מים זכים ואם היא אחת ונראית כשתים נוקבים אותה בא' מצדיה אם שופכות למקום אחד אחת היא וכשרה ואם לאו שתים הם וטריפה והני מילי כשיש בהם מוגלא או מים אבל אם הם צמחים קשים הגה וה"ה מורסא שבריאה דהיינו שקרום הריאה מכסה אותה ואינה גבוה מבשר הריאה (מהרי"ו ושאר אחרונים) אף על גב דסמיכי אהדדי כשרה: הגה ולא מיקרי סמיכי אלא שאין ביניהם כשני חוטי שער לאחר שנפחו הריאה (תוספות והגהות אשיר"י וע"פ) והוא שיהיה במה שמפריש ביניהם מראה ריאה (מ"כ ובד"י בשם מהרא"ק) יש מכשירין אפילו תרי בועי דסמיכי אם המים שבהם זכים צלולים ומתוקים (רשב"ם וריב"ש ומרדכי וע"פ ומהרי"ו) ויש לילך בזה אחר המנהג (ד"ע דקדק במהרי"ל שכ"כ בשיפולי) או לפי ענין ההפסד ושעת הדחק. ובועי בשיפולי ריאה ובמים זכים דינן כמו בסמיכי (ד"ע ממשמעות הפוסקים) . בועה על חריץ וקמט טריפה דהוי כשני בועי דסמיכי (מ"כ) ב' בועות זה כנגד זה בין ב' אונות כשרה. אבל בועה נגד טינרי כהאי גוונא טריפה דהטינרי קשה ומנקבת הבועה שכנגדה (מ"כ) בועי וטינרי סמוכים זה אצל זה כשר (ד"ע):

ד

אבעבוע שנמצא בשיפולי הריאה נוהגין לאסור אם אין בשר כל שהוא מקיף בכל צד (ודוקא בועה אבל טינרי כשר בשיפולי ריאה) (דעת עצמו ומהר"י והג"מ) ושפולי היינו תחתית האומא או האונה אבל לא החתוכים שבין אונא לאונא: הגה וי"א דבכל מקום שיש שם חידוד מקרי שפולי ריאה (מהרי"ו וסמ"ק וכל בו) ולכן יש להטריף אפילו למעלה במקום שהריאה דבוקה לשדרה אם הוא נגד חתוך האונות שעדיין הריאה שם חדה ונקרא שפולי אבל נגד האומות כשר דלא הוי שם שפולי דשם הריאה רחבה (בבדיקות) ויש לילך בזה אחר המנהג ואם אין חוט בשר מקיף נופחין אותה וממשמשין לצד בועה אם על ידי כך חוט בשר מקיף כשרה (בית יוסף) והוא [שיהא] בהיקף מבשר מראה ריאה (בד"י בשם מהרא"ק) ואם לא היה בהיקף מראה בשר ובאו אח"כ בודקים ומומחים ונפחוה ומשמשו בה ועל ידי בקיאותן וכחן יפה שנפחו היטב ומשמשו בבקיאות עשו שהיה שם היקף בשר כשר (ב"י סי' ל"ט בשם תשובת ריב"ן והרא"ש מעשה שהיה):

ה

בועה בריאה ונכרת בעבר אחר אע"ג דלא שפיכי אהדדי כשרה: הגה והוא דלא קיימי במקום סמפונות אבל אי קיימי במקום סמפונות דהיינו ב' אצבעות מן השפולי בדקה וד' בגסה נהגו להטריף (מהרי"ו ועיין ס"ק כ"ג) ואין לשנות ואפילו מים זכים בבועה (מהרי"ק שורש ל"ו וד"ע) ודוקא דשפכי להדדי אבל אי לא שפכי להדדי כשר (מהרי"ו שם) אפילו בעכורים וסרוחים (ד"ע וכ"פ הפו') בועא שהיא תחת הורדא במקום הדק ויש שם סימפון טריפה דניכרת מעבר לעבר (מ"כ ומהרי"ו) טינרי הניכרת מעבר לעבר דינה כבועה (בדיקות ישנים) וע"ל סימן מ"ב איזהו מקרי שופכות להדדי:

ו

אבעבוע שנמצא בו נקב היכא דלא ממשמש ידא דטבחא ואינו יודע אם ניקב מחיים או לאחר מיתה טריפה:

ז

בועה או סירכא שנמצאו בקנה הלב או בכל מקום חוץ מהריאה כשרה (וע"ל סוף סימן מ"ו):

א

סמוכות. וכ' בש"ך אע"ג דלעיל סי' ל"ו גבי ריאה שנימוקה כ' הר"ב דדוקא בהפסד מרובה יש להכשיר בעכורים וסרוחים צ"ל דהתם איכא נמי חששא דסמפונות מה שאין כן כאן. (כיון דבועה יש לה כיס בפ"ע ולא נגע המוגלא בסמפון. מצאתי בועה ישנה טרפה כיצד כשהבודק מכניס ידו לבדוק ומתמסמסת ביד הבודק שהיא מעופשת טרפה וכן אם נמצא מין בועות בריאה שקולפין אותה בידים והריאה נשארת שלימה במקום הבועה טריפה ולא מהני נפיחה דלמא היתה נקובה במקום הבועה וחזרה והבריא וקרום שעלה מחמת מכה אינו קרום. כנה"ג דף קי"ג):

ב

טריפה. וכ' בט"ז ובש"ך אפי' היא בועה ממים זכים ומכ"ש אם יש סירכא גמורה דהיינו שדבוק' למקום אחר ויוצאת מן הבועה ולא מהני בזה מה שנוהגין למעך ולמשמש בסרכות ואפי' מן הטנרא נ"ל דטרפה ולא מהני מעוך ומשמוש ואפי' באונות לא אמרינן דדופן מגין עליה:

ג

טריפה. וכ' בט"ז דמזה למדו הבודקים להטריף בכ"מ שיש שני לקותות ולא דמי לסירכא תלויה יוצאת מטנרא דכשר כמ"ש לקמן סי' ל"ט סעיף ח' בהגה וצ"ל דמשום טנרי אין עליו כלל שם לקותא ובהגהות הר"ץ על בדיקות כתב דבסירכא תלויה יוצאת מבועה שיש בה מים זכים דכשר דמים זכים לאו לקותא היא ול"נ דטריפה הוי וכ' עוד דבועה היוצאת מן הסירכא דבין אונה לאונה למטה מחציין דאין זה מקרי תרתי לריעותא דהא למטה מחצין אין שם סירכא עליה כלל אבל אם יש שם חלון אע"ג דאנו מכשירין כדלק' סי' ל"ט סעיף ד' מ"מ כיון שיש פוסקים שמטריפין שם אפילו בחלון וכאן דיש עוד ריעותא דבועה מקרי עכ"פ תרתי לריעותא וטריפה וכן אם בועה יוצאת מסרכא שבין אונ' לאומא למטה מחציין אפילו בלא חלון כיון שיש פוסקים דסבירא להו דטריפה אע"ג דלא קי"ל כמותם מ"מ כאן הוא תרתי לריעותא ומעשה בא לפני בריא' שנסרכ' לכיס והסרכה היתה מלאה דם עד שבמקום הסרכא לכיס נתמלא כל סביבו אותה מראה דם והטרפתי' דכאן גרע מתרתי לריעותא דלא מהני בזה מעוך ומשמוש (בועה גדולה כמו אגוז שנמצאת באונא האמצעית ע"ג כנגד הצלעות והיא בולטת לחוץ ואין לה דיבוק בריאה אלא השורש שהיה דבוק בה והשאר היה לחוץ ופסק ש"א סי' כ"ה להטריף וכן הסכים הפר"ח אבל לא מטעמי'). וכ' בש"ך אם עור הבועה משתנית למראה הריאה אע"ג דעומדת בגבשושית או שאר ריעותא כשר דכיון דיש בו מראה ריאה לא הוי ליה אלא חסרון מבפנים:

ד

אסורה. והטעם משום דאינן סמוכות אלא מחמת נקב שהוא בריאה:

ה

וכשרה. כ' בט"ז בשם מהרש"ל דצריך עוד בדיקה אם יש לכל א' כיס בפני עצמה טריפה אע"ג דשפכי אהדדי (וזהו ששואלין היכי תמצא שיש הפסק מרא' ריאה בין בועה לבועה ואפ"ה טרפה אף דשפכי אהדדי. אם נקבוהו ולא היו שופכות זו לזו ואח"כ נפחו זו ועלתה גם חבירתה בנפיחה זו או שהטילו מים בא' מהן ועי"כ נתמלא גם חברתה כשרה כמו גבי ב' מרות סי' מ"ג כנה"ג דף קי"ד):

ו

צמחים. פי' צמחים קשים הוא טינרא ואין שם ליחה כלל (וה"ה במלאות רוח כשר בסמיכי ש"ך וב"ח):

ז

הריאה. וכתב בט"ז דהגהה זו מקומה אחר אע"ג דסמיכי אהדדי כשרה שכ' המחבר והטעם כ' מהרש"ל דמורסה דכשרה דלא מקרי בועה אלא דבר הבולט לחוץ ומשמע דיש מוגלא בהאי מורסא ואפילו הכי אינו אוסר בסמיכי ובש"ך כתב דיש מפרשים דמורסא היינו שקורין בלאט"ר שמראה הליחה שבתוכה הוא כמראה טירקס והם גדילין בין עור לבשר אע"פ שהקרום שמכסה עליהם אין לה מראה הריאה רק מראה המורסא כשרה ולא נהירא דאם אין קרום הריאה מכסה עליהם סמיכי נינהו וטריפה. וכתב עוד דוקא אם הקרום הריאה מכסה אותה ואינו גבוה מבשר הריאה אבל אם היא גבוה אפילו אין בו טרפא דאסא ולא צורת אונה אסור בסמיכי אהדדי:

ח

מראה ריאה. ופי' הט"ז אבל אם יש בו מראה מוגלא הוה כסמוכין וטריפה וכ' עוד שמצא כתוב אם נקלף העור העליון של הבועא דהיינו עור הריאה טריפה מפני שהעור התחתון הוא עור הבועה והוא עור הבא מחמת מכה וזה הוא אפי' בבועה יחידי' ואפילו במים זכים:

ט

ומתוקים. פירש הש"ך לאפוקי מרים ומלוחים דהוי כמו עכורים והסי' איזה מים זכים כל שיש לה כיס בפני עצמה ונקלף מן הריאה ואין הרוח יוצא מהם כשמנקבים הבועה וגם עור של הבועה לבנה היא גם בפנים (כ' פר"ח כשבודקין הבועות צריך לתחוב בקוץ ולא בסכין משום דברזל מקלקל המים וגם לא יקבל אלא בכלי ולא ביד וע"ש בע"י). וכ' בש"ך דזה הסי' מהני אפי' לדידן ומ"מ צריך עיון ובספר מח"ב נדחק בזה:

י

הרחק. וכ' בש"ך דמהרש"ל חולק על המנהג ודעתו שאין להכשיר אף בהפסד מרובה וכ"כ הב"ח הלכך נ"ל דמה שכ' הרב או לפי ענין ההפסד ושעת הדחק דוקא קאמר היכא דאיכא תרווייהו ודלא כהעט"ז שכתב או שעת הדחק:

יא

בסמיכי. פי' דבמקום שנוהגים איסור במים זכים בסמיכי ה"ה בשיפולי וכן במקום שנוהגים היתר אבל לענין חוט מקיף לא דמי דלכ"ע בשיפולי סגי בחוט שער אחד:

יב

טריפה. פי' בועה על אונה עליונה של ימין במקום חריץ:

יג

דסמיכי. וכ' בש"ך דלפי זה במים זכים יש להקל במקום המקילין מיהו יש טעם אחר שיש לחוש לחיכוך הבועות בצלעות קטנות ובגרגרת וטוב להחמיר. (ואם קרום מכסה את הבועה אף שיהיה על החריץ ממש לית לן מיחוש כלל לחיכוך גרגרת מפני שהבשר מכסה הבוע' וצריך שיהיה אותו בשר המכסה מראה הריאה. וטעמא דמחלק רמ"א בין ב' בועות לבועי וטינרי דטינרי מנקב הבועה אף בלא דחיקא. משא"כ ב' בועות דאינן מנקבין זא"ז אלא ע"י דחיקא. ומש"ה כשרה באונות דיש הפרש ביניהם. ומ"ש רמ"א בועה וטינרי זא"ז כשר כ' הפר"ח אין מחוור כיון דאפי' בועי דסמיכי טריפה משום דדחקי אהדדי כ"ש בוע' וטינרי שהטינרי קשה ומנקבת וכ"כ דמש"א לאסור אבל כנה"ג הביא בשם כמה פוסקים להתיר וכ"כ בנה"כ (בבדיקות וכן נוהגין):

יד

לאסור. והטעם איתא בש"ך משום דמחזי כתרתי בועי דסמיכי ויש לחוש למראית עין ובט"ז כ' הטעם כיון שעומד בסוף סופו לפסוק ולנקוב וכ' פר"ח דכל קצות הריאה אפי' מן הצדדין נקראו שיפולי שהרי הריא' כשהיה בגוף הבהמה אינה שוכבת אלא תלויה א"כ בכל הצדדים הי' תלויה ועומדת וסופו לפסוק ולנקוב):

טו

ריאה. ומהרש"ל מתיר אף כשאין לו מראה ריאה (מאחר דא"צ אלא שיעור חוט א' א"כ בזה ודאי אין לו מראה ריאה ועוד מאחר שיש הרבה גאונים מקילין בבועה בשיפולי יש להקל. ואם נאבדה קודם שתבדק אם יש בשר מקיף יש להתיר הלק"ט וכנה"ג דף קי"ח). וכ' בט"ז דלפ"ז היה להתיר גם בסמיכי בשיש חוט בשר מפסיק בלא מראה ריאה אלא שאין לסמוך ע"ז כיון שטריפות דסמיכי הוזכר בתלמוד מה שאין כן בשיפולי יש להקל עכ"ל:

טז

יפה. פי' אפי ע"י טורח רב (ואם ע"י נפיחה זו נקרע הקרום טריפה):

יז

לשנות. וכתב בש"ך ודוקא בסתם בהמות אמרינן דהכי שעורייהו אבל אי חזינן דיש סמפונות חוץ לשעורים הללו טריפה אבל בס' ל"ח כתב דמשמע דלא איכפת לן לחוש לסמפונות שהם בקצה וחוץ לשעורים הללו:

יח

בבועה. והנה מהרש"ל והט"ז חולקים על רמ"א ומכשירים במים זכים והש"ך (וכן פסק בנ"ה) חולק עליהם ופוסק דעיקר כדעת רמ"א להטריף (ואין מועיל בדיקה):

יט

וסרוחים. והטעם איתא בש"ך דאז לא דמי לנשפכה כקיתון וליכא למיחש לסמפונות:

כ

לעבר. וכ' בט"ז אפילו אם חוט בשר מקיף וקמ"ל בזה דבבשר האונא אם הבועא בשפולי ויש בשר מקיף ביניהם כ"ש כשר והטעם משום שאין שם סמפונות משא"כ בורדא שיש שם סמפון (דהיינו אצל החריץ של ורדא) וכ"ש אם נמצא במקום עב שלו או בשורש שלו דטריפה (אם ניכר מעבר לעבר. אבל בלא ניכר מעל"ע אין טריפות כלל בורדא כמו בשאר ריאה). ודלא כמהרש"ל שחולק על רמ"א ומכשיר בורדא וכ' עוד דיש להזהיר לבודקים דבכל בועה בשיפולי שהיא כשירה אם חוט בשר מקיף צריך לראות אם היא מתפשטת למטה בריאה עד יותר מן ב' אצבעות משיפולי שאז טריפה מכח מעבר לעבר עכ"ל:

כא

כבועות. ובט"ז כתב שנוהגין היתר בדין זה (וכן הוא עיקר להלכה ש"ך פר"ח):

כב

טריפה. (ואין מקיפין בבועי דבועות עשויין להשתנות ש"ך ועיין ע"י). וכתב בט"ז אבל אם ממשמש שם ידא דטבחא תלינן בו להקל כמו שכתב בסימן ל"ו סעיף ה' מיהו צרך לעיין בצלעות שלא ימצא ריעותא בצלעות וכתב עוד בט"ז דאם היו כאן בודקים בבועה בשיפולי ריאה ונפחוה והסכימו שלא היה בשר מקיף אותה ובודקים אחרים אומרים שנפחוהו והכשירוהו דאף לדעת מהרש"ל דפסק בסימן א' סעיף י"ד דאסורה הבהמה מכח הכחשת העד מ"מ מודה בזה דכשר דהא אפשר לנו לתרץ ולומר דאין כאן הכחשה דוודאי סברא טובה היא שאחד יודע לנפח יותר מחבירו דלא כב"ח שכ' לדידן דס"ל שבהמה שלא נבדקה שנאבדה הריאה אסורה הכי נמי אסור בזה כיון שיש הכחשה ולפי שכתבתי אין כאן הכחשה ועיין לקמן סימן ל"ט סעיף ה' ושם סעיף י"ז כתבתי דאף אם יש הכחשה בענין זה כשר. (ב"י וד"מ):

כג

כשירה. ופר"ח הוכיח שאם נסרכה בכל אברים למקום שהנקב פוסל בו בכל גווני טריפה. ומ"מ אם נסרך הלב או הטחול בסומכא למקום אחר אין להטריף דמאן לימא לן שיגיע הנקב עד מקום שמטריף מאחר דליכא ריעותא אלא מבחוץ:

א

מהא דשמואל ורב נחמן ורב אמי ורב אסי חולין דף מ"ח:

ב

הרי"ף והרמב"ם בפ"ז מה"ש דין י' וטעמם עי' במ"ש בסימן דלעיל סעיף ז':

ג

מ"כ בשם הראב"ד ורוקח ומהרי"ו ושאר אחרונים:

ד

מימר' דרבא שם דף מ"ז ופי' רש"י דקים ליה לרבא שמחמת נקב שהיה בריאה הוא והעלה הנקב את הבועות הללו ויש עוד פ"א:

ה

הרא"ש בשם הר"מ ורבינו ירוחם ועיין ס"ק ג' וכהדה"פ:

ו

תוספות שם בשם ר' יהודה ורבינו שמואל והג"א בשם רבי יעבץ וכ"כ המרדכי וע"פ:

ז

טור בשם בה"ג וכ"כ התוס' בשמו בדף מ"ז וסיימו שטוב ליזהר שכל דבריהם דברי קבלה:

ח

מרדכי בשם ר"ש בן חפני וכ"פ מהר"י ן' חביב ובשם ספר צידה לדרך בשם חכמי טוליטולה ובשם מהר"ר מתתיהו ושכן המנהג וע"פ:

ט

מרדכי ושכן עשה מעשה רבי שמואל:

י

מימרא דאמימר שם דף מ"ו וכפי' רש"י (ור"ן ותוספות ורשב"א וע"פ)
(°) כגון שלא היה במקו' דחוק במצר החזה. א"נ שלא תלשה מלמעל' בחזקה ב"י בסי' ל"ו בשם רש"י:

יא

אורחות חיים ממעש' שהיה:

א

אם היו כו'. זהו כנדי:

ב

או מים זכים או כו'. זהו צמחי וכמש"ש אלא שהתלמידים כו':

ג

או ליחה יבשה כו'. זהו טנרי:

ד

ואם כו' ורבים כו'. ע"ל סי' ל"ו ס"ז:
(ליקוט) ואם נמצאת כו'. כגירסת הרי"ף והרמב"ם שם נ"ה ב' יש כשר בזה ובזה מים זכים יש פסול בזה ובזה לקותא יש כשר בריאה ופסול בכוליא מוגלא יש פסול בריאה וכשר בכוליא נקב ומים זכים דכשרים כאן וכאן לא אמרן אלא דצילי אבל עכירי כו' אבל גירסא אחרת יש ומים זכים לא אמרן ול"ג כאן וכאן ואכוליא קמהדר ואף לגירסא הראשונה יש לפרש כן וכן הסכים בת"ה (ע"כ):

ה

אפי' מלאות כו'. דלא כרשב"ם וריב"ם שכתבו דוקא במלאות מוגלא דלהכי קאמר בועי מלשון פרח אבעבועות והביאו בהג"ה וחלקו עליהם דבמים זכים שייך נמי לישנא דבועי מים תבעה כו' וכן במתני' משינוחו מבעבוען וראיה ממ"ש שם מ"ח א' ההיא בכוליא ולא קאמר בתרי בועי איתמר:

ו

יש מכשירין כו'. כנ"ל:

ז

ובועי בשיפולי כו'. ר"ל שתלוי ג"כ באותו פלוגתא וכמ"ש בש"ך ס"ק כ"א דשפולי איסורו משום דמתחזי כתרי בועי דסמיכי:

ח

ודוקא בועא כו'. כנ"ל בס"ג לענין סמיכי.

ט

והוא דלא כו'. כמ"ש בגמ' בריאה שנשפכה כקיתון וז"ש ואפי' כו' וע"ל סי' ל"ו ס"ז:

י

אבל אי כו'. דאז דין בועא להם:

יא

היכא כו'. רש"י וכמש"ש מ"ט א':

א

א) [סעיף א'] ריאה שנמצאו בה אבעבועות וכו' ואם נמצאת בהם ליחה סרוחה וכו' הרי זה טרפה. הגה. ורבים מכשירים אפי' בעכורים וסרוחים וכו' פי' אפי' בבועות גדולות מאד ולא חיישי לבדיקת סמפונות. ט"ז סק"א. ואע"ג דלעיל סי' ל"ו סעי' ז' גבי ריאה שנימוקה פסק הרב בהגה דדוקא במקום הפ"מ יש להכשיר בעכורים וסרוחים י"ל דהתם איכא חששא דסנפונות דצריכים בדיקה אם לא נמוחו משא"כ הכא דלא איתרעאי ריאה כ"כ. ש"ך סק"א ופר"ח או' א' לה"פ או' ב' בל"י או' ב' שפ"ד או' א' ביא"ב בשפ"ז או' ב' ועיין לקמן או' י"ב.

א

ב) שם הגה. ורבים מכשירים אפי' בעכורים וסרוחים וכו' וכן המנהג להכשיר בועות בכל ענין אם אינן סמוכות ואפי' במקום דליכא הפ"מ. כנה"ג בהגב"י או' ט' פר"ח או' ב' פר"ת או' א' וכתב וכן העלו כל האחרונים ודלא כמרן בש"ע. לה"פ שם. שו"ג או' ג' וכתב וכן נהגו במלכות תוגרמה ובכל מקום ששמענו שמעיהם שלא שמענו בשום מקום שבדקו מי הבועה משום עכורים או סרוחים אלא בכוליא לבד זולת בירושת"ו שנוהגים לבדוק בועות הריאה כבועות הכוליא וה"ט שקבלו עליהם הוראת מרן ז"ל יעו"ש. וכ"כ השמ"ח או' א' דהמנהג במדינות אלו (ר"ל בערי אשכנז) להכשיר אפי' יש בהם מים עכורים וסרוחים ומלוחים או ליחה סרוחה ואין לזוז מהמנהג אבל במקום שאין מנהג יש להטריף. וכ"כ פת"ב או' ג' ביא"ב או' א' בי"צ חלק א' או' א' מז"ה סי' ל"א או' א' אי"צ סי' ט"ז או' א' קומץ כלל כ"א או' א' זב"ר סי' יו"ד או' א' מנ"י ענף א' או' א' וכ"כ הזב"ת או' א' דבמקומו (ר"ל בערי תימן) נהגו להקל כדברי ההגה. וכ"כ התו"ז סי' יו"ד או' ב' זב"צ או' א' וכתב דכן מנהגם בעיר בגדאד יע"א.

א

ג) ומ"ש דבירושת"ו נוהגים לבדוק וכו'. היינו מנהג הספרדים אבל מנהג האשכנזים הדרים בירושת"ו נוהגים כדברי מור"ם ז"ל ואין בזה משום לא תתגודדו כמ"ש בדברינו לאו"ח סי' תס"ח יעו"ש.

א

ד) ובמקומות המטריפין יש להם לפתוח כל בועא שנמצא בריאה ולבודקה שמא יש בהם א' מאלו הפוסלים בה ואם מצא שהם מים צלולים צריך לטועמם אם הם מתוקים שאם הם מרים או מלוחים דינם כעכורים וסרוחים. ואף אם אינה בועא בולטת לחוץ רק מורסא שהוא שוה לשאר מקום !שבריאא יש להחמיר באין הפ"מ. ואם נאבדה קודם שבדק לידע אם הם צלולים או עכורים יש להכשיר בהפ"מ או בשעת הדחק אבל אם ראה שהמים צלולים ולא הספיק לטעום המים אם הם מתוקים עד שנאבדה יש להקל. ואם היו הרבה בועות בריאה צריך לפתוח כולם ולבודקם ואין סומכין על הרוב שנבדקו ונמצאו צלולים. ואם פתח כולם ומצאם צלולים וטעם רובם ומצאם מתוקים די בכך וא"צ לטעום יותר. ואם פתח הרוב ומצאם צלולים ולא הספיק לפתוח כולם עד שנאבדה יש להקל. פת"ב או' ג' ואו' ד' ביא"ב בלב"ת שם. מנ"י שם או' ב'. ועיין לקמן סוף או' ו'.

א

ה) ושיעור לדבר אימתי נקראים סרוחים או מרים או מלואים לא נתבאר בפו' ויראה לי שצריך שלא יהא ראויין לשתיית אדם מחמת זה רק ע"י הדחק. פת"ב סי' ל"ו או' פ"ג. ביא"ב בלב"ת שם. ועיין לקמן או' צ"ט.

א

ו) ולא ינקוב בסכין אלא בקוץ לפי שע"י הסכין המים נעשו מלוחים ותטרוף שלא כדין וגם שאין לטבול אצבעו תוך הבועות וללחוך באצבע משום דבשר האצבע ממררם אך ילחוך בלשונו מן המים לנסותם ולטעמם. כנה"ג בהגה"ט או' כ"ח. ומ"ש שם הכנה"ג דאם יש הרבה בועות מ"ז ותבדוק א' מהם והוא צלול ומתוק בידוע שכולם צלולים כבר הב"ד רא"פ שם או' ד' וכתב דהאחרונים חולקים ע"ז וע"כ פסק בפת"ב כמ"ש לעיל או' ד' יעו"ש. ועיין לקמן או' ק'.

א

ז) שם הגה. ורבים מכשירים אפי' בעכורים וכו' ובבהמת גוי ראוי להחמיר כדעת הרי"ף והרמב"ם ולאסור בעכורים וסרוחים ובבהמת ישראל יש לסמוך כדעת הרשב"א והרא"ש ולהתיר ומפני הגאביל"ה או שכר השוחט או שיש לו מנה מן הכשרה ולא מן הטריפה או לתת לגוי בעל הבהמה ג' או ד' לבנים מקרי ממונן של ישראל. כנה"ג בהגב"י או' ח' שו"ג מחו' או' א' וכתב ועל סמך זה נהגו פה שאלוניקי להכשיר בועות אף ממים סרוחים או עכורים גם בבהמת גוי משום הגאביל"ה או שכר השוחט שמקרי ממונם של ישראל וכן המנהג באדריאני מה"ט עכ"ל. וכ"כ התו"ז סי' יו"ד או' ב' זב"צ או' ב' וכתב וכן המנהג בבגדאד יע"א להכשיר אף בבהמת גוי משום מס הקהל שלוקחים מן הכשרות. ועיין לקמן סי' ט' או' רכ"ח.

א

ח) ומאחר דאין אנו בודקים משום מים עכו"ם ומרורים כדכתיבנא לא הזכרתי פה הסי' שכתבו הפו' לידע אם המים זכים ומתוקים וגם שלא לנקוב הבועות בסכין אלא בקוץ וגם שלא לטבול אצבעו לטעום כ"א ללחוך בלשון וכמ"ש הכנה"ג בהגה"ט או' כ"ק ובהגהות מהרי"ו דלא נפקא לן מידי דמנהגינו להכשיר בלתי שום בדיקה. תו"ז שם או' ג' זב"צ או' ג' ועיין לעיל או' ו'.

א

ט) ודע שדרך הבועות הגדולות לפעמים שאין המים שבתוכם ממלאים כל הבועא ונשפכין כקיתון הנה והנה בתוך הבועא וכשר אפי' אם יש ריקן בתוכו יותר מרביעית וה"ה בבועא מעל"ע או בשפולי במקומות שאין בהם איסור מחמת השפולי או מחמת המעל"ע ואז אפי' יש בהם ריקן בתוך הבועא ביותר מרביעית ג"כ כשר. לב"ש בהגהתו לשמ"ח סוף או' כ"ו. מק"מ או' א' מז"ה סי' ל"א או' ב' זב"ר סי' יו"ד במוספים או' ב' זב"צ או' ב'.

א

י) ואפי' יש בבועא דם כשרה. שמ"ח או' א' וכ"כ הפר"ת בסי' ל"ח או' ה' פת"ב או' ה' תו"ז שם או' ה' בי"צ ח"א או' א' מז"ה שם או' א' קומץ כלל כ"א או' א' זב"ר סי' יו"ד או' א' זב"צ או' ה' וכתב שם הפר"ת דאם הצמחים מלאים דם והעור אדום טרפה דכיון דהאדים העור לקוי הוא דכל שהאדימה ע"י מכה טרפה מספק אבל האדימה בבשרה ולא בעורה כשרה יעו"ש. והב"ד זב"צ שם וכתב דכן מנהגם בעיר בגדאד יע"א כס' הפר"ת דכשנמצאת בועא מליאה דם מריקים הדם מן הבועא ואם האדמומית שלטה בגוף העור מטריפין אותה ואם לא האדים העור רק הדם שכנוס בתוכה מכשירין אותה וכתב וכן עיקר.

א

יא) ומיהו במקום שנהגו להחמיר בעכורים וסרוחים יש להטריף גם בזה (בבועא שנמצא בתוכה דם) וכן אם המים אינם עבים ועכורים רק מראיהם כרכומי כמראה הדבש יש להחמיר במקומות אלו. פת"ב שם. ביא"ב בלב"ת או' א' מנ"י ענף א' או' ב'.

א

יב) וא"צ לבדוק הסמפונות כשנמצא בועות בריאה. ב"י. תב"ש או' ד' לב"ש או' א' וסיים העולה מכ"ז כל בועה יחידית או אפי' הרבה ורחוקים זה מזה אין בו שום חילוק ואפי' יש בה מוגלא עכורה וסרוחה או מים עכורים וסרוחים בין גדולה בין קטנה בין עומדת בעומק מאד או לא לית מאן דחש לה כלל וכשר וא"צ בדיקת סמפונות עכ"ל. פת"ב או' ב' תו"ז שם או' ד' ביא"ב בלב"ת שם. בי"צ שם ובעמ"ז או' א' מז"ה שם. אי"צ סי' ט"ז או' א' קומץ שם. זב"ר שם. מנ"י שם או' א' זב"צ או' ו' ועיין לעיל או' א' ואם בדק ומצא הסמפון נקוב סמוך לבועא עיין לעיל סי' ל"ו או' קי"ט.

א

יג) בועא ישנה טרפה כיצד היא כשהבודק מכניס ידו לבדוק ומתמסמסת ביד הבודק שהיא מעופשת טרפה. כנה"ג בהגה"ט או' ב' לה"פ או' א' בל"י או' א' שה"מ אי' ב' לב"ש או' ב' ענ"ה סי' ט"ז או' מ"ז. תו"ז סי' י"א או' א' וכתב וכן רגילות להמצא ומטרפינן. בי"צ שם בתה"ב או' א' קומץ שם או' ו' וכתב ואין לה שום הכשר בעולם. זב"צ או' ז'.

א

יד) וכי אם נמצאו מין בועות בריאה שקולפין אותם בידים והריאה נשארת שלימה במקום הבועא ולזו קורין שלפוחית יש להטריף ואפי' נפיחה לא מהניא מטעם דדלמא היתה נקובה במקום הבועא וחזרה והבריאה וקרום שעלה אינו קרום. כנה"ג שם. לה"פ שם. בל"י שם. שה"מ שם. לב"ש שם. ענ"ה שם. תו"ז שם או' ז' וכתב להשיג על דברי החולקים בזה וסברי להתיר אלא העיקר לאסור כדברי הכנה"ג ודעמיה יעו"ש. בי"צ בתה"ב שם. מז"ה שם או' ד' זב"צ או' ח'.

א

טו) ומופת לידע אם היא שלפוחית או בועא שלימה הוא ע"י העברת האצבע על השלפוחית בחוזק כיצד אם נקרעה היא שלפוחית דקרום הריאה הוא קשה וכשדוחקים על הבועא היא נשברת למקום הבשר ולא לחוץ מן הקרום וזו שנשברה בהעברת האצבע היא שלפוחית שהיתה נקובה מחיים. תו"ז שם או' ג' זב"צ או' ט'.

א

טז) שלפוחית הנז' אפי' היתה מלאה רוח טרפה. מז"ה שם ביס"ה או' ח' קומץ שם בעשרון או' יו"ד. זב"צ או' יו"ד.

א

טוב) ומ"מ נ"ל דזהו דוקא אם הבועא ההיא ככל בועות הנמצאות בריאה אבל כשנמצאות כעין הרגילות להמצא על שומן וחלב וזה בא בבעל חי שהיה שמן מתחלה והולך הלוך להכחיש וסימנם שהיא לבנה ובתוכה מ"ז ואין לה כיס בפ"ע יש להכשיר ע"י קליפה ובדיקה תחתיה רק שיראה היטב שיהא המקום תחתיה נקי בלי שום רושם איזה נקודה דאל"כ יש לחוש שיש שם נקב והעלה את הבועא ההיא. קומץ שם או' ה' והיא כמו הזכוכית ואין לה כיס כ"א עור השלפוחית והעור שלה דק הרבה והיא כמו שלפוחית הנמצאת לפעמים בבני מעים ומ"מ בועא כזאת צריך להתישב בה הרבה וע"י שאלת חכם ומכניף לכל הטבחים דשמא היא מן הבועות הנקלפות שכתבנו לעיל ומשו"ה צריך ישוב הדעת לזה הרבה. זב"צ או' י"ב.

א

חי) ואם יש על הריאה כמו נמורין (נקודות אדומות או שחורות) יש לבדוק אחר נקבים ומעשה שהיה על הריאה כעין נמורין ונקודות וקנחו ביד ומצאו שהיתה מליאה נקבים קטנים והטריפו. שמ"ח או' י"ח. תו"ז סי' י"ב או' ט"ו. זבח שמואל דף כ"ה. בי"צ בתה"ב שם. קומץ שם או' ג' זב"ר סי' יו"ד במוספים או' ג' וכתב ואם לא בדק טרפה. והחיוב לקנח אותן ביד ולבדוק אחר זה ואם עדיין הנקודות ניכרות ולא מצא נקבים אזי יוציא המוגלא מהבועא דרך צידה באופן שלא יגע לקלקל מקום הנקודות ואם הלכו להם זה מורה שהמוגלא גרמה לצמיחת הנקודות הללו וכשרה. ואם אחר הסרת המוגלא ג"כ לא הלכו הנקודות טרפה שזה מורה על נקבים אלא שעלה בהם קרום ונסתמו ולא כלום הוא. קומץ שם. זב"צ או' י"ב.

א

יט) וכ"ש אם נמצא על הבועא גרב או שחין דטרפה ואינו מועיל שום בדיקה דזה ודאי נקבה והעלה את הגרב או השחין וסופו לסתור ואף בנמצא גרב או שחין על טנרא יש להטריף מספק. שמ"ח שם. בי"צ בתה"ב שם. קומץ שם. זב"צ או' י"ג.

א

ך) נמצא בועא שיש בה שחור מחויב הוא לבדוק אם תלך המראה ההיא ע"י הסרת המוגלא כנז' לעיל או' י"ח ואם לאו טרפה מחמת המראה שחור שבה. קומץ שם או' ד' וכ"כ היא"פ סי' ל"ח בשם הנוב"י סי' י"ג. זב"צ או' י"ד. ועיין עוד לקמן סי' ל"ח או' מ"א ואו' מ"ג.

א

כא) בועא על גבה של ריאה והיא משונה מכל שאר בועות דהיינו שבולטת יותר מן הריאה ונראה לעין שאין ממנה כלל בתוך הריאה רק דבוקה להריאה בשרשה לבד והשאר הוא בולט לחוץ טרפה משום דסופה להתפרק מחמת חבור הצלעות. שו"ת שער אפרים סי' נ"ה. וכ"פ הפר"ח בקו"א כוותיה ולא מטעמיה. לה"פ סוף או' ו' ואו' מ"ו. בל"י או' ד' שמ"ח או' ט"ז. שפ"ד או' י"ב. פת"ב או' ל"ח. ביא"ב בלב"ת או' ד' בי"צ שם או' ה' מז"ה סי' ל"א או' ג' אי"צ סי' ט"ז בזב"ת או' ל"ד. קומץ שם או' ב' זב"ר סי' יו"ד או' ג' מנ"י ענף ד' או' ט' ודוקא אם היא כט"ד אבל אם היא פחות מט"ד כשרה. לה"פ או' מ"ו. בל"י שם. שפ"ד שם. לב"ש או' ע"ח. דע"ק או' ך' מק"מ או' נ"ד. מיהו הפת"ב שם כתב דיש להטריף בזה אף שהבליטה פחותה מט"ד ואינה חדודה כלל ואפי' מליאה מים זכים. וכ"כ מז"ה שה ביס"ה או' ו' אי"צ בזב"ת שם. קומץ שם. עצ"ל בדיני תר"ל או' קכ"ט. זב"ר שם בתמידים או' י"ד. מנ"י שם. וע"כ יש להחמיר אם לא בהפ"מ או שעת הדחק כי אז יש לסמוך על המתירין. ועיין לקמן או' כ"ד.

א

כב) ובועא הנז' גם במלאה רוח ובטנרא דינא הכי. זב"ר בתמידים שם. זב"צ או' ט"ז.

א

כג) וכ"ז בבועא שאינה מושרשת היטב אבל במושרשת אף שבולטת הרבה חוץ להריאה יותר מט"ד ועומדת בין הערוגות וקרובה לצלעות ולשדרה ואפי' היא חדודה ובכל ענין כשרה. קומץ שם. זב"ר שם או' ג' וכ"מ מדברי השמ"ח שם והלב"ש או' ע"ט. וכ"כ פת"ב או' ל"ז. בי"צ שם. מז"ה שם ביס"ה או' ה' מק"מ או' נ"ב. מנ"י שם או' ח' ולא דמי לבועא באונא עליונה דימין דהתם לאו מדוחק לחודיה אתינן עליה אלא משום דדרכה להתחכך בגרגרת ולהתפצל משא"כ הכא. תב"ש או' כ"ז. בי"צ שם בעמ"ז או' ח' זב"ר שם במוספים או' ה' זב"צ או' י"ז. ועי"ש בזב"צ מ"ש לדחות דברי התו"ז סי' י"ג או' ו' ובספרו נדיב לב ח"א סי' ט"ז שכתב להטריף בבועא ע"ג ריאה כט"ד משום יתרת ע"ג יעו"ש.

א

כד) כתבנו לעיל או' כ"א על בועא שהיא מגבה דריאה ואינה דבוקה בה רק השורש דבוק והיא בולטת לחוץ דטרפה. ה"ד מגבה אבל אם היא מקמא דריאה כשרה. זב"צ או' י"ח.

א

כה) ואם בועא הנז' יש מראה ריאה גמורה עליה אפשר להקל דאז ודאי מושרשת יפה ולא תתפרט ועדיין צ"ע. לב"ש או' ע"ח. אבל המק"מ או' נ"ד כתב על דברי הלב"ש הנז' דלו נראה פשוט כיון שנתכסה בבשר הריאה לא גרע מגבשושית וכשר. והב"ד זב"צ או' י"ט וכן עיקר.

א

כו) [סעיף ב'] אם סרכא תלויה יוצאה מן הבועא טרפה. משום דהו"ל תר"ל. לבוש סעי' ז' ב"ח. פר"ח או' ד' שמ"ח או' ב' פת"ב בדיני תר"ל בסוף סי' ט"ל או' כ"ד. ומכאן למדו להטריף כל היכא דאיכא תר"ל כגון בועא העומדת על הגבשושית וכיוצא בזה. ב"ח. ט"ז סק"ג. פר"ח סי' ט"ל או' כ"א. לה"פ או' ו' שמ"ח או' ג' פת"ב שם. בי"צ בדיני תר"ל לסי' ל"ז או' ד' ולא דמי לסרכא תלויה יוצאה מטנרי דכשר כמ"ש סי' ט"ל סעי' ח' דטנרי אין עליה כלל שם לקותא. ט"ז שם. לה"פ שם. ועיין לעיל סי' ל"ה בדיני תר"ל או' א'.

א

כז) שם. אם סרכא תלויה יוצאה מן הבועא טרפה. וכ"כ בהגה לקמן סי' ט"ל סעי' ח' לבוש סעי' ז' ב"ח. ט"ז סק"ג. ש"ך סק"ב. פר"ח שם. לה"פ שם. שמ"ח או' ב' לב"ש אי' ו' פת"ב או' ז' תו"ז סי' ט"ו או' א' ולאפוקי ממנהג שאלוניק"י שכתב השו"ג או' שנוהגים להכשיר סרכא תלויה בבועא וגם הרשד"ם בתשו' סי' ל"ז קרא תגר על המנהג הזה יעי"ש.

א

כח) סרכא תלויה היוצאת מן הבועא טרפה אפי' במים זכים. ט"ז סק"ג. בל"י או' ד' וכתב וכן ראיתי נוהגין. ומיהו הש"ך סק"ג כתב ה"ד לדעת הש"ע ודעמיה דמטרפי בתרי בועי דסמיכי במים זכים אבל למאן דמכשיר בסמיכי במים זכים כמ"ש לקמן סעי' ג' בהגה גם בזה יש להכשיר יעו"ש. והלב"ש או' ז' כתב דגם להמכשירים בסמיכי במים זכים אין להתיר בזה כ"א בהפ"מ כי יש לחוש לדעת האוסרים יעו"ש.

א

כט) וה"ד אם הבועא היא גבוהה מבשר הריאה גם לאחר הנפיחה אבל אם היא שוה לבשר הריאה כשרה דזה לא הוי בועא אלא מורסא כמ"ש לקמן בהגה סעי' ג' זב"צ או' כ"ב. ועיין בדברינו לשם בס"ד.

א

ל) ואם סרכא תלויה יוצאה מבועא מליאה רוח יש להקל דלאו לקותא היא. שפ"ד או' ט' לב"ש שם וכתב ואפי' בלא הפ"מ יש להכשיר. והיינו במקומות שנוהגים להכשיר בסמיכי במים זכים כמ"ש הלב"ש בהגהתו לשמ"ח או' ב' וכ"כ הבי"צ בדיני תר"ל לסי' ל"ז או' ה' ביא"ב בדיני תר"ל לסי' ל"ז או' ו' ומיהו נראה דגם במקום שאוסרים בסמיכי במים זכים במליאה רוח וסרכא ע"ג יש להכשיר בהפ"מ כיון דלא הוי אלא רעותא כל דהו.

א

לא) וסרכא תלויה העומדת אצל הבועא ממש בלי הפסק כלל טרפה. תב"ש או' ט' לב"ש או' ו' פת"ב בדיני תר"ל בסי' ט"ל או' ל"ב. וכתב המש"ז בדיני תר"ל בתנאי הב' דבעי רוחב קש ביניהם ופחות מרוחב קש הוי סמוכים והלב"ש או' ט"ז חלק עליו וכתב דסגי בכל דהו אכן הפת"ב שם או' ל"ג כתב כהמש"ז דבעינן רוחב קש ביניהם אלא שכתב דלצורך יש להקל בהפרש כשני שערות והפרש הבשר שביניהם צ"ל בריא יעו"ש. ועיין לקמן או' נ"ו.

א

לב) מיהו פשוט דבועא במים זכים או מלא רוח לא עדיף מטינרי והוי רעותא כל דהו ואם יש שם סרכא דבוקה (למקום אתר) לא מהני מיעוך. לב"ש או' ז' ביא"ב שם. בי"צ שם בביאור או' ה' והיינו אף לנוהגים להקל במיעוך ומשמוש כמ"ש לקמן סי' ט"ל סעי' י"ג בהגה הכא אסור אבל לדעת הש"ע שם סעי' יו"ד בלא"ה אסור למעך בכל גוונא כיעו"ש. ושאר דיני סרכא תלויה ית' לקמן סי' ט"ל סעי' ח' קחנו משם.

א

לג) שם הגה. וה"ה בועא העומדת במקום שאר רעותא וכו' כלומר דכמו שסרכא יוצאה מבועא טרפה משום דהו"ל תר"ל א"כ ה"ה בגבשושית וכה"ג. ש"ך סק"ד. פר"ח או' ד' לה"פ או' ו' שפ"ד או' ד' ומהו גבשושית עיין לעיל סי' ל"ה סעי' ה' בהגה ובדברינו לשם בס"ד.

א

לד) שם בהגה. כגון בגבשושית וכו' ואם עור הבועא משתנית למראה ריאה אע"ג דעומדת בגבשושית או שאר רעותא כשרה דכיון דיש בו מראה ריאה לא הו"ל אלא חסרון מבפנים. ש"ך סק"ה. פר"ח או' ה' לה"פ או' ז' שה"מ או' ו' שמ"ח או' ד' מש"ז בדיני תר"ל או' ג' חכ"א כלל י"א או' ג' ענ"ה סי' ט"ז או' י"ב. לב"ש או' ד' ביא"ב בדיני תר"ל לסי' ל"ז או' ח' בי"צ שם או' ו' זב"צ או' כ"ח. ועיין לקמן או' מ'.

א

לה) ודוקא מראה ריאה גמורה שנראה מזה שגם בשר יש קצת תחת העור. שמ"ח שם. מש"ז שם. ענ"ה שם. ביא"ב שם. בי"צ שם. זב"צ או' כ"ט.

א

לו) וצריך להיות בשר הריאה הבריא ממש ולא ע"י מוגלא שבבועא שמראיתה כך. דע"ק או' ט'. זב"צ או' ל'.

א

לז) מה שממשמשים גם בכח שתתכסה הבועא בבשר נראה שהשו"ב צריך להבחין בזה היטב שאם ע"י רוב משמושו בכח הוא מעתיק בשר ממקומו שהיה מחובר שם וניתקו מחבורו והביאו ע"ג הבועא שתתכסה שאין שום תועלת בזה כיון שצריכין לשער שבחיי הבהמה היה מתכסה ולא שייך כן אם תולש מה שמחובר שבודאי בחיי הבהמה לא היה נעשה כן ממילא ע"כ צריך ליזהר בזה. דע"ק או' יו"ד. מק"מ או' ט' והכל לפי ראות עיני המורה. זב"צ או' ל"א.

א

לח) בועא על קמט יכול למשמש ביד כדי להעלות בשר הריאה על הקמט ולהשוותו אבל לא בכח והגם דהדע"ק שם פליג ע"ז וכתב דאין למשמש ביד אלא דוקא בנפיחה בכח מ"מ המק"מ שם פקפק עליו והגם דחזר ויישב דבריו מ"מ מנהגינו למשמש ביד וכמ"ש בסמוך גבי העלאת בשר ע"ג בועא דמהני ביד. זב"צ או' ל"ב.

א

טל) הא דאמרנו ס"ת על הבועא אם מתכסית בבשר הריאה כשרה מ"מ צריך למעך (כלומר להסיר) סרכא התלויה ממקום הבועא ואף שמצד הדין אין למעך מ"מ יש לחוש שמא תחת הסרכא תלויה נשאר קצת מן הבועא שלא נתכסית מפני שלא יכול לראות תחת הסרכא משו"ה צריך למעך התלויה אחר שנתכסית הבועא אלא שא"צ מים פושרין ואם לא עברה ע"י מיעוך הו"ל רעותא גמורה וטרפה. אי"צ סי' כ"א בזב"ת או' מ"ג ובלק"י שם או' ט' זב"צ או' ל"ג וכתב שם בזב"צ דכן מנהג עיר בגדאד יע"א דכשיש ס"ת על הבועא בתחלה מסירים הסרכא מן הבועא ומנקין את הבועא מן הסרכא לגמרי ואח"כ רואים אם נתכסית הבועה בבשר הריאה מכשירין אותה.

א

מ) בועא שחוזרת ע"י נפיחה למראה ריאה ממש שדומה מראיתה למראית כל בשר הריאה אעפ"י שעדיין גבוה מבשר הריאה אינה רעותא ולכן אם יש עליה ס"ת או שאר רעותא כשר ומ"מ רעותא כל דהו הוי כמו טינרי. לב"ש בדיני תר"ל או' קל"ז. וכ"כ המש"ז בדיני תר"ל או' ג' בשם השמ"ח. פת"ב בדיני תר"ל סי' ט"ל או' כ"ב. בי"צ שם בדיני תר"ל או' ח' בלק"י שם. ועיין לעיל או' ל"ב.

א

מא) והיינו אם כל הבועא חוזרת למראה ריאה מסתבר שהוא גבשושית ותולין במצוי משא"כ בועא שאין מתכסה רק חציה או מקצתה לא מסתבר כלל שהחציה תהיה גבשושית וחציה בועא אלא מסתבר שכולה היא בועא ואף שחציה מתלבנת אין זה רק מחמת חוזק הנפיחה. לב"ש או' קל"ג. ור"ל דאם יש אצלה רעותא אחרת באופן דהוי תר"ל אין זה מפסיק בין הרעועות וטרפה בי"צ שם או' ז' אי"צ שם בזב"ת סוף או' ג' שבאו' מ"ד. מיהו הבי"צ שם בביאור כתב על דברי הלב"ש הנז' דלמעשה יש לעיין בדין זה. וכ"כ התו"ז סי' ט"ו או' ז' דאם עלה בשר ע"ג הבועא אפי' שלא יתכסה כולה כ"א דוקא במקום הסרכא מכשרינן בה דהרי נתברר לן דאין הסרכא יוצאת מעל הבועא לחוש לנקב הבועא כ"א יוצאה מן הריאה ככל סרכא תלויה היוצאת מן הריאה יעו"ש והב"ד זב"צ או' ל"ו וכתב דבהפ"מ יש להקל אם זה הרעותא שאצל זו הבועא הוא ס"ת וה"ד בס"ת אבל בועא העומדת על קמט וחוזרת קצתה התחתון למראה ריאה יש להטריף כמ"ש הלב"ש בסוף או' קל"ט ודחה סברת אותו חכם המכשיר יעו"ש.

א

מב) אמנם אם הסרכא יוצאת מאמצע הבועא ותחת הסרכא ממש מכוסה הבועא בבשר אבל מסביבות הבועא בכל היקפה ליכא בשר בשום מקום ונמצא דבשר המכסה אמצעית הבועא הוא מופסק בכל צדדיו משאר בשר הריאה אם שייך לומר כיון דמקום יציאת הסרכא מכוסה בבשר כשר או דלמא כיון דמופסקת מכל הצדדין טרפה וצ"ע. מק"מ סוף או' יו"ד. זב"צ או' ל"ז. ונראה דיש להחמיר כיון דבלא"ה י"א דלא חשיב כיסוי אלא א"כ מכסה בשר הריאה את כל הבועא כמ"ש באו' הקודם. ומה שהכשרנו באו' הקודם בהפ"מ אם אינו מכסה מקום כל הבועא ה"ד אם מחובר אותו כיסוי לבשר הריאה מן הצד. וכ"כ זב"צ שם.

א

מג) אם הבועא הזאת בלי נפיחה יש לה מלמטה מראה ריאה זה תלוי בראיית העין אם למראית עיני הבקיאים הכל הוא מהבועא ואם תתרפא הבועא לא ישאר שום גבשושית כשרה ואם לאו הוי ביעא על גבשושית משום דקודם נפיחה ג"כ יש מלמטה מראה ריאה ודאי יש לחשוש שמא היה שם גבשושית ואח"כ צמח עמיה בועא ולכן תלוי במראית עיני הבקיאים ואם לאו טרפה דהו"ל תר"ל ואם יש להסתפק בזה צריך להכנופי לכל הבקיאים ואם יסכימו כולם שא"א לשים בקי להבחין ולהכיר דבר זה יש להכשירו אבל אם יכול להיות שיש שום בקי שיבחין דבר זה הו"ל ספק חסרון ידיעה ולא מקרי ספק וטרפה. לב"ש או' קל"ג וקל"ד וקל"ה וקל"ו בדיני תר"ל על השמ"ח ובלב"ש שם. זב"צ או' ל"ח.

א

מד) מורסא או טינרי העומדת על הגבשושית כשרה. שמ"ח או' ד' מש"ז בדיני תר"ל או' ג' ענ"ה סי' ט"ז או' ע"ו. ביא"ב בדיני תר"ל לסי' ל"ז או' ח' בי"צ שם או' ו' זב"צ או' ט"ל. ומיהו כתב שם ביא"ב דצריך שלא להיות גבוה מפרק אמצעי של אגודל אבל מדברי המש"ז והבי"צ שם משמע דאפי' גבוה הגבשושית ט"ד ויש עליו מורסא או טינרי כשרה וכ"מ ממ"ש לקמן או' מ"ז דדוקא בועא אוסרת בגבוה ולא מורסא וטינרי יעו"ש.

א

מה) וכן טינר או מורסא העומדת במקום המשמעת קול כשרה דבועא אמרו דאוסרת ולא מורסא וטינרי. מש"ז שם. ענ"ה שם. זב"צ או' מ'.

א

מו) מראה כשרה על הגבשושית טרפה משום תר"ל. שמ"ח שם. מש"ז שם או' ד' ענ"ה שם או' י"ז. זב"צ או' מ"א.

א

מז) בועא על הגבשושית דטרפה ה"ד גבשושית כט"ד ובועא עליה אבל פחותה מט"ד ובועא עליה לא הוי תר"ל וכשרה. מש"ז שם או' ב' לב"ש סי' ל"ה אי' קכ"ו. ענ"ה שם או' י"ד. בי"צ שם. אי"צ סי' ך' בלק"י או' ח' זב"צ או' מ"ב. וכתב שם הלב"ש דאפי' כט"ד ובועא עליה דמטרפינן אינו אלא משום דאזלינן לחומרא יעו"ש. זב"צ שם.

א

מח) והא דבועא על הגבשושית טרפה ה"ד בעומדת מגבה אבל גבשושית מקמא ובועא עליה כשרה אפי' אם אם היא יותר מט"ד דלא הוי רעותא. וכתב דהגם דהמש"ז או' ג' נסתפק בזה היינו משום דאזיל לשטתיה דס"ל דיתרת מקמא מיקרי רעותא אבל לדידן דיתמ"ק אינו רעותא פשיטא דאין להחמיר בגבשושית כלל מקמא. וכ"כ פת"ב בדיני תר"ל סי' ט"ל או' ל"ח. בי"צ בדיני תר"ל לסי' ל"ה אי' ז' אי"צ בלק"י שם. זב"צ או' מ"ג.

א

מט) גבשושית באונא העליונה מקמא ובועא עליה יש להסתפק בה. לב"ש שם. בי"צ שם. וא"כ יש להטריף מספק. זב"צ או' מ"ד.

א

נ) בועא על יתרת בדרי דאוני או ס"ת אי שאר רעיתא העומדים על יתרת בדרי דאיני כשרה כי אין זה מקרי תר"ל. לב"ש שם או' צ"ב ודחה דברי האוסרים בזה. בי"צ שם אי' א' אי"צ סי' כ"א בזב"ת או' ז' שבאי' מ"ד. זב"צ או' מ"ה.

א

נא) אבל יתרת מקמא שיש עליה בועא או ס"ת או שאר רעותא טרפה. לב"ש שם או' ק"ז. בי"צ שם או' ב' אי"צ בזב"ת שם. זב"צ אי' מ"ו.

א

בנ) טינרי הייצא מתוך יתרת מקמא יש להכשיר. לב"ש שם או' ק"ט. אי"צ בלב"ת שם או' ח' זב"צ אי' מ"ז.

א

גנ) סרכא תלויה מלאה דם טרפם. בית אפרים סי' י"ט. פ"ת או' ב' זב"צ או' מ"ט. וכן סרכא תלויה מלאה מים טרפה. תו"ז סי' ע"ז או' ד' ועיין לקמן סי' ט"ל אי' קס"ז ומשם ואילך.

א

דנ) יתרת מגבה והיא פחותה מט"ד ובועא עליה יש להטריף. מש"ז בדיני תר"ל או' ב' ענ"ה סי' י"א או' י"ב אבל יתרת מקמא פחות מט"ד ועליה בועא יש להכשיר. ענ"ה שם. זב"צ או' ן'.

א

הנ) [סעיף ג'] אם יש בה שתי אבעבועות סמוכות זו לזו אסורות וכו' חולין מ"ז ע"א. ופרש"י דאינן סמוכות אלא מחמת נקב שהיה בריאה והעלה הנקב את הבועות הללו סביביו. והרמב"ם פ"ז מה"ש כתב הטעם מפני שהדבר קרוב הרבה שיש נקבים ביניהם ואין להם דרך בדיקה. והר"ן כתב דכיון דסמוכות זו לזו מתוך שכל אחת דוחקת את חברתה סופי של עור לינקב והרי הוא כאלו נקב מעכשיו וכ"כ הרשב"א. והב"ד ב"י. ש"ך סק"ו. ויש להחמיר ככל הפירושים שפ"ד או' ו' שמ"ח או' ו' זב"צ או' נ"א. והנ"מ בין הני פירושים הוא אם בתחתיהם הם סמוכות והולכין ומתרחבין לרש"י ולר"מ טרפה ולהרשב"א כשרה ואם בתחתיהן מרוחקין כרוחב קש ולמעלה סמוכין להרשב"א טרפה ולרש"י והר"מ כשרה. מש"ז או' ד' וא"כ לפי מ"ש דיש להחמיר ככל הפירושים צ"ל מרוחקים בתחתיהם ולמעלה מהן. וכ"כ השמ"ח שם דיש להחמיר כשתי הסברות שלא להכשיר כ"א בדלא נגעי אהדדי למעלה ויש הפרש בשרשם שיעור הנז' וצריך שאותו הפרש יהיה לו מראה ריאה ולא מראה מוגלא או מראה אחרת אפי' מהכשרות שית' לקמן סי' ל"ח. וכ"כ הבי"צ ח"ב או' א' ובספרו אי"צ סי' ט"ז או' ב' מז"ה סי' ל"ב או' א' ואו' ב' קומץ כלל כ"ב או' א' זב"ר סי' י"א או' א' ועיין לקמן או' צ"א.

א

ונ) ושיעור הרחקת שורשם הוא כרוחב קש דק שיוכל למצוא ובהפ"מ אם אין רחוקים כ"א כב' שערות די. שמ"ח שם. בי"צ שם בעמ"ז או ב' מז"ה שם או' א' אי"צ שם. קומץ שם. זב"ר שם. והוא לפי שיש פלוגתא בזה כמ"ש לקמן או' ץ' אם הוא כרוחב קש או כב' שערות וע"כ כתבו להחמיר כרוחב קש יבהפ"מ להקל כב' שערות יעו"ש.

א

זנ) ומ"ש הרמ"א בהגה סוף סעי' זה דבועי וטינרי סמוכים זה אצל זה כשר כתב הט"ז סק"ד דזוהי כסברת רש"י שכתבנו באו' הקודם ולא כרשב"א ור"ל ולכן יש להחמיר. מיהו הש"ך בנה"כ כתב דאפי' לרשב"א ור"ן כשר. וכ"כ כנה"ג בהגה"ט או' יו"ד. בל"י או' ט"ז וכתב וכן נוהגין. וכ"כ זב"צ או' ק"י דכן מנהגם בעיר בגדאד יע"א. אבל דעת הפר"ח או' י"ח לאסור. וכ"כ הלה"פ או' כ"ג. שה"מ או' ך' וכ"כ השמ"ח או' י"א אלא שכתב דאי לא נגעי למעלה אעפ"י שאין הפרש בשרשם כ"א כחוט השערה יש להכשיר ובהפ"מ אפי' אין בשרשם הפסק כלל רק דמשפעין והולכין עד דלא נגעי משורש ואילך להדדי כלל יש להכשיר. וכ"כ פת"ב או' י"ח. בי"צ שם או' ב' מז"ה שם או' ה' קומץ שם או' ז' זב"ר סי' יו"ד או' ה'.

א

חנ) שם. אם יש בה ב' אבעבועות סמוכות זו לזו אסורות וכו' ואין שיעור לאלו הבעבועות וכמו שהנקב פוסל במשהו אף הבעבועות פוסלין במשהו. צידה לדרך מאמר י"ב כלל א' פ"ו. כנה"ג בהגה"ט או' ט' פת"ב או' ח' מז"ה שם או' א' תו"ז סי' ך' או' א' קומץ שם או' ב' זב"צ או' נ"ב.

א

טנ) וכן יש בועות והוא הנקרא אשכול והיינו בועות קטנות כגרעינין של פלפלין זה אצל זה וזה בדיקתו תחלה נופחין אותה וממשמשין ביד עד שיבא חוט בשר (ולדידן ב' חוטין. תו"ז. ועיין לקמן או' ץ') מפסיק ביניהם ואם לא בא חו"ב מפסיק אז נוקבין א' מהם אי שפכי אהדדי א' היא וכשרה ואם נשארו אפי' אחת מהם מליאה ואין חו"ב מפסיק בינה לבין חברתה שתים הם וטרפה דמה לי תרתי או תלת או ארבע. שו"ג מחו' או' ז' זב"ת או' י' תו"ז שם או' ך' וכתב וכן הוא מנהגינו. זב"צ שם וכתב וכ"ה מנהג עיר בגדאד יע"א.

א

ס) אל גדר"י (והוא כמו בועות קטנות) נדון כתרי בועי דסמיכי דאפי' בני אדם שיש להם מזל מתים בו והוא שיהיה גדול קצת. זבחים שלמים משם מהריב"ע ומהרב"ץ. ומנהג בגדאד יע"א כשיהיה גדר"י בריאה ומראהו כמראה בשר אזי ממשמשין הרבה בבשר הריאה ואם עלה על הגדר"י בשר הריאה מכשירין ואם ע"י מו"מ לא עלה עליהם בשר הריאה אזי ממשמשין בגב הסכין בריאה בנחת לאט לאט עד שמביאין על הגדר"י בשר הריאה ומכשירין וכן אם ע"י המשמוש חזר למראות הכשרות מכשירין ואם אפי' משמשו בגב הסכין לא יכלו להעלות בשר הריאה על הגדר"י וגם לא חזר למראות הכשרות מטריפין. זב"צ או' נ"ג.

א

סא) בועא א' בריאה דעוף יש להכשיר אם אינה בשפולי ולא מעבר לעבר. דע"ק או' א' מק"מ או' ה' זב"צ או' נ"ד.

א

סב) גם אם יש הרבה בועות קטנות בריאה דעוף אף שנראה עתה שאינם סמוכות יש לחוש שהיו סמוכות וע"י משמוש היד נתפרדו כי שכיח שהם סמוכות. דע"ק שם. מק"מ שם. זב"צ או' נ"ה.

א

סג) תרי בועי בתוך החתוך או במצר החזה אם אין חו"ב מפסיק ביניהם טרפה ואם יש סרכא שנסרכא על שתיהם כשרה דמגין הוא כיון שהיא בחתוך או במצר החזה אבל אם נסרכא לאחד מהם ואחד מהם לא יש סרכא ואפי' קצת ממנה מגולה טרפה. כנה"ג בהגה"ט או' י"ד ואו' י"א. שו"ג מחו' או' ב' תו"ז סי' כ"ב או' א' זב"ש או' ט' זב"צ או' נ"ז. ועיין לקמן סי' ט"ל או' ע"ה.

א

סד) תרי בועי הסמוכות זו לזו בלי חו"ב מפסיק ביניהם והם סמוכות לדופן רחב ויש מכה בדופן טרפה אבל בועא א' עם סרכא לדופן רחב ומכה בדופן כשרה בלי בדיקה דבועא א' כגוף הריאה חשבינן לה והסרכא תלינן במכה. שו"ג מחו' או' ד' תו"ז שם או' ד' זב"צ או' נ"ט ואו' ס'.

א

סה) אם נדבקו ב' אונות או אומא ואונא ע"י בועא נופחין אותה אם היא בתוך החתוך כשרה ואם לאי טרפה. כנה"ג שם או' ט"ו. שו"ג מחי' או' ה' זב"ש או' כ"ד. זב"צ או' ס"א.

א

סו) וכן אם יש בועא באונא או באומא ויש חלל תחתיה כשיעור שיכול להעביר מחט נידון כמינה ובה וטרפה. כנה"ג שם. שו"ג שם. ואנן בדידן ס"ל דטרפה משום בועא הנקלפת כמ"ש לעיל או' י"ד דכיון דיש חלל תחתיה לא גרע מבועה הנקלפת. זב"צ או' ס"ב.

א

סז) שם. ואם היא א' ונראית כשתים וכו' שיש כמין סדק באמצעיתה. רש"י חולין מ"ז ע"א. שמ"ח או' י"ג. פת"ב או' כ"ז. ביא"ב בלב"ת או' ז' מז"ה סי' ל"ב או' ח'.

א

סח) שם. ואם היא א' ונראית כשתים נוקבים אותה וכו' ואם שופכות למקום א' וכו' ואף בשפכי אהדדי כתב רש"ל פא"ט סי' כ"ז בשם מהרי"ל דצריך בדיקה אם הם בכיס א' ואם הם בב' כיסים ויש הפסק ביניהם טרפה דחיישינן לנקיבת הריאה. וכ"כ בהגמ"ר דתרתי בועי דסמיכי לית להו בדיקה אפי' שפכי להדדי וכ"מ בבדיקות הר"ץ. ש"ך סק"ז. פר"ח או' ח' לה"פ או' ט' בל"י או' ו' כריתי או' ד' שמ"ח או' י"ג. פת"ב או' כ"ח. בי"צ ח"ב או' ד' ביא"ב בשפ"ז או' ז' מז"ה שם. קומץ סי' כ"ב או' ט' זב"ר סי' י"א או' ז' ואם לא בדק אם יש שני כיסים ונאבדה הריאה יש להקל ולהכשיר אבל אם לא בדק אי שפכי אהדדי טרפה. שמ"ח שם. פת"ב או' כ"ז ואו' כ"ח. בי"צ שם. ביא"ב בלב"ת או' ז' מז"ה שם. קומץ שם. זב"ר שם במוספים או' יו"ד ואו' י"א.

א

סט) אבל בס' משפטים ישרים כתב דלאו דוקא א' ונראית כשתים אלא אפי' הם שתים ממש ונראות שתים אי שפכי אהדדי כשרה. וכ"כ כנה"ג בהגה"ט או' כ"א בשם מהרי"ס. שו"ג מחו' או' ו' וכתב וכן נהגי האידנא כדברי מהרי"ס ויש לו סמך מר' גרשון וסמ"ק שכתבו הכי. זב"ת או' ו' תו"ז סי' כ"א או' ג' וכתב והכי נהוג ולא קפדינן אכיסי. זב"צ או' ס"ד וכתב וכן המנהג בעירם. וא"כ היכא דנהוג להוג.

א

ע) בועא ע"ג בועא שעומדין זה על זה בין שפכי זה לזה או לא ואף במ"ז טרפה בכל מקום משום די"ל שבועא התחתונה ניקבה ועלה עליה העליונה והו"ל העליונה קרום מחמת מכה שאינו קרום. קומץ שם או' י"ג. זב"צ או' ס"ז.

א

עא) שם. אבל אם הם צמחים קשים וכו' וה"ה במלאות רוח דכשר. ב"ח. ש"ך סק"ט. כנה"ג הגב"י או' ל"ה. לה"פ או' י"ג. בל"י או' יו"ד. מיהו דעת הפר"ח או' ט' לאסור גם במלאות רוח והשמ"ח או' ט' כתב דדינם כמליאות מ"ז ולנוהגים לאסור במ"ז כדברי הש"ע אין להכשיר גם במליאות רוח. וכ"כ פת"ב או' ט"ז. אבל דעת השפ"ד או' ט' כדברי הש"ך וכתב ליישב דברי הפר"ח והתב"ש או' י"ט שהקשו על דברי הש"ך הנז' יעו"ש. וכ"כ זב"צ או' ס"ח הגם דמנהגם להטריף במליאות מ"ז כדבר הש"ע מכשירים במליאות רוח כדברי הרבנים הנז' ועיין לקמן או' ק"ג.

א

עב) מעשה שהיו תרי בועי דסמיכי הא' בועא כדינא מליאה מוגלא והשנית היתה ספק אם מליאה רוח שלא יכלו לעמוד עליה והנה פשוט אם בועא א' מליאה מוגלא והשנית מליאה רוח דכשרה דמה לי אם שניהם מלאים רוח או א' מהם כיון דלסברת המכשירין לא מקרי בועא הויא כמאן דליתא ונשארה בועא המליאה מוגלא לבדה. אמנם בנ"ד יש להטריף משום דהוו ס"ס להחמיר ספק אם הלכה כמ"ד מלאה רוח טרפה ואת"ל דכשרה שמא זה הבועא היתה מלאה מים כיון דהיא ספק ומשו"ה טרפה דתרי בועי דסמיכי דינא דגמ' זב"צ או' ס"ט. והיינו לפי מנהגם שאוסרים במ"ז ומתירים במליאות רוח אבל למנהג שאוסרים במליאות רוח כמו במ"ז אעפ"י שא' מליאה רוח בודאי וא' מוגלא אין להכשיר והוא פשוט.

א

עג) שם. אבל אם הם צמחים קשים. פי' ואין שם ליחה כלל וזה הנקרא טינרי (סלע מתרגמינן טינרא) וכשרה אבל אם יש בו ליחה הוי בועא וטרפה. שו"ת הרמ"א סי' ה' ט"ז סק"ו. ש"ך סק"ח. כנה"ג בהגב"י או' ל"ד. לה"פ או' י"ב. בל"י או' ט' שמ"ח או' י"ב. מש"ז או' ו' שפ"ד או' ח' שה"מ סוף או' י"א. זב"ת או' ח' ענ"ה סי' ט"ז או' כ"ה. תו"ז סי' ך' או' ז' וסי' נ"ז או' ב' דע"ק או' ו' ביא"ב בשפ"ז או' ח' בי"צ חלק ה' או' ח' אי"צ סי' י"ט בלק"י או' א' קומץ שם או' ו' זב"ר שם או' ד' זב"צ או' ע'.

א

עד) וצריך לבדוק אח"ז ואם לא בדק מחזקינן לה בבועא. שמ"ח שם. שפ"ד שם. ביא"ב בשפ"ז שם. בי"צ שם. אי"צ שם. קומץ שם. דע"ק שם. זב"ר שם. מנ"י ענף ג' או' ב' זב"צ או' ע"א.

א

עה) ואם יש הרבה טינרי סמוכות זל"ז צריך לבדוק את כולם ואין לסמוך על בדיקת הרוב אפי' בדיעבד. פת"ב או' י"ז. מז"ה סי' ל"ב ביס"ה או' ו' ופשוט דאי נשאר א' לבד שלא בדקה ליכא חשש כלל. מק"מ או' ל"ה. מיהו הלב"ש או' ס"ה כתב דבטינרי אם לא בדק המיעוט יש להכשיר בדיעבד. והב"ד הבי"צ שם בלב"ת או' ה' ובהפ"מ וצורך גדול יש לסמוך על סברא זו. זב"צ או' ע"ג.

א

עו) כשיש הרבה טינרי סמוכות זל"ז ובדק ראשונה שבקצה ראשון ואחרונה שבסוף ונמצאו בהם טיפת ליחה ואמצעיים שביניהם לא נמצא בהם טיפת ליחה אפ"ה טרפה שהטינרי שביניהם לא הוי הפסק. פת"ב שם. מז"ה ביס"ה שם. מק"מ שם. מנ"י שם. זב"צ או' ע"ד.

א

עז) הטינר שיש בו טיפת ליחה יש בו חומר בועא וחומר טינרי כגון בסמוכה לבועא למעלה ולמטה יש הפרש קש או נגד בועא בשני אונות הגם שבה טיפת ליחה לא אזל מינה חומר טינר דהא מ"מ מבחוץ היא קשה ומנקבת. לב"ש או' מ' דע"ק או' ו' מק"מ או' ל"ד. זב"צ או' ע"ה.

א

עח) ואם הליחה שבטינרי אינה משונה אל מעין מוגלא והיא רק משהו לחלוחית בעלמא יש להקל. דע"ק שם. מק"מ שם. זב"צ או' ע"ו.

א

עט) מוגלא רכה כשעוה או כעור קרוש אע"ג שאין בה לחות אינה טינרי אלא בועא. דע"ק שם. מק"מ שם. זב"צ או' ע"ז.

א

פ) אין לחלק בטינרי במראה הליחה הקשה שבתוכו אפי' היא מראה מוגלא או איזה מראה שיהיה אינה אלא טינרי וכשר. שמ"ח או' ז' ובתב"ש או' י"ד וכתב ודלא כהר"ץ. וכ"כ הקומץ שם. זב"ר שם. זב"צ או' ע"ח.

א

פא) היכא דיש ב' בועות פרודות בשרשם בין יש שם שיעור הפרש או לא ולמעלה נתדבקו מקצת זל"ז והיו לאחדים טרפה. לב"ש או' נ"ה. בי"צ ח"ב בתה"ב או' ב' שבאו' ג' קומץ שם או' א' זב"צ או' ע"ט. ועיין לעיל או' נ"ה.

א

פב) וכן אם יש ב' טינרות ומלמעלה מדובקים מקצתם זל"ז טרפה ואף דק"ל ב' טינרי דסמיכי כשר מ"מ אינם דבוקים אבל בדבוקים טרפה. לב"ש או' ס"ב בהגהתו לשמ"ח או' י"ג. בי"צ ח"ב בתה"ב או' ד' מנ"י שם. זב"צ או' ף'.

א

פג) ויותר מזה אפי' טינרא א' ומתחזי כתרתי שיש בו סדק הוי עכ"פ ספק טרפה שמא שנים היו ונתרחבו עד שנתדבקו ושוב נתקשו. לב"ש שם. בי"צ בתה"ב שם. מנ"י שם.

א

פד) שם. אבל אם הם צמחים קשים וכו' ואעפ"י שאם נופחים בא' עולה גם השנית או נותנים מים בא' ובאים מים להב' דמהני בסי' מ"ב גבי מרה הכא לא מהני כיון דאין מיגלא יוצא מא' לחבירו נראה דשני בועות הם רק דנקובים להדדי. שמ"ח או' י"ג. וכ"ה דעת הש"ך סוף ס"ק ל"ג. מש"ז או' ה' לב"ש או' מ"ז. אמנם הכנה"ג בהגה"ט או' כ"ב כתב דאם נקבוה ולא היו שופכות זו לזו ואח"כ נפחו זו ועלתה גם חברתה בנפיחה זו או שהטילו מים בא' ונתמלאה גם חברתה כשרה כמ"ש לקמן סי' מ"ב גבי מרה. וכ"כ מטה יוסף ח"ב יו"ד סי' ו' בל"י או' ו' ואו' כ"ח ועי"ש באו' כ"ח מ"ש להשיג על דברי הש"ך הנז' זב"ת או' ו' ונראה דבהפ"מ או לצורך גדול יש לסמוך על סברא זו. ועיין לקמן או' רי"ח.

א

פה) שם הגה. וה"ה מורסא שבריאה וכו' דלא נקרא בועא אלא דבר הבולט ומבעבע לחוץ מלשון ומבועי מים. רש"ל פא"ט סי' כ"ז. ט"ז סק"ז. לה"פ אי' יו"ד. מש"ז או' ז' פת"ב או' כ"ג.

א

פו) ומשמע דיש מוגלא בהאי מורסא ואפ"ה אינו אוסר בסמיכי. ט"ז שם. פר"ח או' יו"ד. לה"פ שם. בל"י או' ז' שמ"ח או' יו"ד. פת"ב שם. שה"מ או' י"ב זב"ת או' ט' בי"צ חלק ה' או' ה' מז"ה סי' ל"ב ביס"ה או' ח' אי"צ סי' י"ט או' ד' קומץ שם או' ו' מנ"י שם או' ד'.

א

פז) שם בהגה. דהיינו שקרום הריאה מכסה אותה ואינה גבוהה מבשר הריאה. והיינו שכאשר נופחין הריאה אינה בולטת לחוץ כלל כ"א שוה לבשר הריאה ובין שיש עליה מראה ריאה ובין מראה מוגלא אינו אוסר בסמוכות דלאו בועות נינהו. שמ"ח שם. ועי"ש בתב"ש או' ך' שהשיג על דעת הסוברים דבעו דוקא שיש עליה מראה ריאה יעו"ש. וכן הסכים השפ"ד או' י"א כדברי השמ"ח והתב"ש. ענ"ה סי' ט"ז או' כ"ו. פת"ב או' כ"ו. ביא"ב בשפ"ז או' יו"ד. בי"צ שם. מז"ה שם או' ג' אי"צ שם. קומץ שם. זב"ר סי' י"א או' ו' מנ"י שם. זב"צ או' פ"א והשיג על מ"ש התו"ז סי' ך' או' ט"ו יעו"ש.

א

חפ) ואם המורסא גבוה מבשר הריאה אוסרת משום סמיכי ואפי' אין בה ט"ד ולא צורת אינא. ש"ך ס"ק י"ב. כנה"ג בהגה"ט או' י"ט. פר"ח או' יו"ד. לה"פ או' י"א. בל"י או' ח' שפ"ד או' י"ב. שה"מ שם. זב"ת או' ט' ענ"ה שם. זב"צ או' פ"ב.

א

טפ) שם בהגה. דהייני שקרום הריאה מכסה אותה וכו' פי' לאפיקי אותן טנרין קשין כאבן דע"י שהמורסא שבתוכה שנתקשה כאבן ניקב קרום הריאה והם נרגשים ביד כקוצים ממש ע"ג הריאה והמורסא נראית מבחוץ שאז טרפה משום ריאה שניקבה ואעפ"י שהמורסא סותמא לאו כלום הוא מק"ו דסרכא. וכשהמורסא נראית מחוץ לקרום הריאה מפני שהקרום דק מאד כגלדי ביצה נוהגין לחתוך הריאה מאחורי הטינר ולהוציא דרך שם המורסא מעט מעט עם מים כדי שיתמעך המורסא ואחר שנתרוקן המורסא כילה אז מותחין קרום הריאה ואז נראית אם הקרום נקוב או לאו וכך עושין מעשה בשלוניק"י. זב"ת שם בשם זו"ת וכתב עליו ודברים כנים ואמתיים הם. זב"צ או' פ"ג וכתב וכך הם נוהגין כשנמצא בידיהם מעשה כזה שנתקשה הטינר עד שנראה מבחוץ מנקין קרום הריאה מן הטינר בנחת כנז"ל עד שמנקין אותו לגמרי ואז רואים את קרום הריאה באויר לראות אם יש בו נקב והרבה פעמים ימצא נקוב ומטריפין הבהמה וצריך להזהיר בזה לכל השוחטים עכ"ד.

א

צ) שם הגה. ולא מקרי סמיכי אלא שאין ביניהם כשני חוטי שער וכו' בב"י הביא פלוגתא בזה אי סגי בחוט א' מפסיק ביניהם או צריך כשני חוטי שער וכתב ולענין הלכה נראה דיש לחוש לדברי בה"ג שלא להכשיר בחוט השערה הפסק ביניהם אם לא במקום שנהגו כדברי המכשירים בהפסק כל שהוא יעו"ש ולכן כתב כאן מור"ם ז"ל כשני חוטי שער. ורש"ל פא"ט סי' כ"ז פסק דבעינן הפרש רוחב קש דאין אנו בקיאין בין חוט שער א' לב' וכ"כ ד"מ או' ב' בשם מהרי"ו דבעינן רוחב קש ביניהם. והש"ך ס"ק י"ג כתב דהסכמת הפו' להקל. וכ"כ הלה"פ חו' י"ד. ור"ל להקל כשיעור ב' חוטין כמ"ש בהגה. ועיין לעיל או' נ"ו במ"ש בשם האחרונים.

א

צא) שם בהגה. לאחר שנפחו הריאה. דבכולא מילתא דריאה אחר נפיחה אזלינן כמ"ש לעיל סי' ל"ה או' קל"ה.

א

צב) שם בהגה. והוא שיהיה במה שמפריש ביניהם מראה ריאה. פי' דלא כשר כיש הפרש אלא שיהיה בו מראה ריאה אבל אם יש בו מראה מוגלא הו"ל כסמוכין. ט"ז סק"ח. ואף אם הוא ממראות הכשרות שית' לקמן בסי' ל"ח כיון דמוגלא רבעה תחתיו הו"ל סמיכי. ש"ך ס"ק י"ד. כנה"ג בהגב"י או' כ"ט. פר"ח או' י"ב. פר"ת או' ח' לה"פ או' ט"ו. בל"י או' י"א. שה"מ או' י"ח. שפ"ד או' י"ד. זב"ת או' י"ב. פ"ת או' ג' חכ"א כלל י"א או' ה' ענ"ה סי' ט"ז או' כ"ח. תו"ז סי' ך' או' ד' זב"צ או' ץ' וכ"כ לעיל או' נ"ה.

א

צג) וכן אם בין ב' בועות יש טינרי או מורסא וליכא הפרש בשר ביניהם כדינא יש להטריף דלא עדיפי טינרי ומורסא ממראה מוגלא. שמ"ח סוף או' ו' בי"צ ח"ב בעמ"ז או' ו' אי"צ סי' ט"ז בלק"י או' ה' זב"צ או' צ"א.

א

צד) ואם נקלף העור העליון של הבועא דהיינו עור הריאה טריפה מפני שהעור התחתון הוא עור הבועא והוא עור הבא מחמת מכה וזה אפי' בבועא יחידית וזה מיירי אפי' במים זכים. ט"ז שם. כנה"ג שם. לה"פ שם. בל"י שם. מש"ז או' ח'.

א

צה) תרי בועי דסמיכי דקודם נפיחה היה הפרש ביניהם וע"י הנפיחה הם סמוכים ואין הפרש ביניהם כשיעור הראוי טרפה דכל מילי דריאה בנפוחה משערינן וע"כ צריך לנפוח אפי' אם יש בהם שיעור. רא"פ או' י"ב. זב"ר סי' י"א בתמידים או' ז' זב"צ או' צ"ב. ודוקא שנפחוה כדרכה אבל אם נפחוה יותר מדאי ונתקרבו כשרה. זב"ר שם. זב"צ שם.

א

צו) ואם מחמת דקות ההפרש ליכא למיקם על מראיתו וא"א להבחין אם הוא מראה ריאה או מראה מוגלא או מראה כשרה דלא מכשרינן ליה אלא א"כ חזינן הכשרו בהדיא. לב"ש או' צ"ט. מז"ה סי' ל"ב ביס"ה או' ד' זב"ר שם בתמידים או' י"ח. זב"צ או' צ"ג. ומזה משמע דכ"ש אם נאבדה הריאה או נחתכה ולא הספיקו לבודקה שהיא טרפה. זב"צ או' צ"ד.

א

צז) אם פתחו הבועא והוציאו המוגלא או נתרוקנה הבועא ע"י משמוש א' מהם או שתיהם ועי"כ נעשה הפרש מראה ריאה טרפה. לב"ש שם. מז"ה שם ביס"ה או' ה' זב"ר בתמידים שם. זב"צ או' צ"ה.

א

צח) שם בהגה. יש מכשירין אפי' תרי בועי דסמיכי אם המים שבהם זכים צלולים ומתוקים. לאפוקי מרים או מלוחים דהוי כמו עכורים. מהרי"ו. ש"ך ס"ק ט"ו. פר"ח או' י"ג. לה"פ או' ט"ז. שמ"ח או' ט' שה"מ או' ט"ו. זב"ת או' י"ג. ביא"ב בשפ"ז או' י"ד. בי"צ חלק ה' או' ג' מז"ה שם או' ד' קומץ כלל כ"ב או' ג' זב"ר סי' י"א או' ג' מנ"י ענף ב' או' ה'.

א

צט) ואיזהו מים זכים כל שיש לה כיס בפ"ע ונקלף מן הריאה (מן הבשר שבפנים ואינה נדבקת שם בחוזק. קומץ) ואין רוח יוצא מהן כשמנקבים הבועא וגם עור של הבועא לבנה היא גם בפנים. והוצרך סי' זה משום דכתב במהרי"ק שורש ל"ו בשם תו' הר"פ דאנן השתא לא בקאינן בין מים זכים לעכורים לכן נתנו סי' אפי' לדידן. ש"ך שם. פר"ח שם. לה"פ שם. בל"י או' י"ב. שמ"ח שם. שפ"ד או' ט"ו. חכ"א כלל י"א או' ד' ביא"ב בשפ"ז שם. בי"צ שם. קומץ שם. זב"ר שם. מנ"י שם. וצריך לבדוק אחר כל זה ואם לא בדק טרפה. שמ"ח שם. בי"צ שם. מיהו הלב"ש או' כ"ט כתב כשטעם ואחרי הסימנים לא בדק יש להכשיר ודלא כהשמ"ח בזה. והב"ד ביא"ב בלב"ת או' ג' שבאו' י"ד. בי"צ שם בתה"ב או' ב' וכ"ה דעת המק"מ או' כ"ו. מנ"י שם. אבל אם טעם וראה שהם מ"ז ובדק שוב וראה דלית ביה סימנים אלו טרפה דודאי טעה בבדיקתו. לב"ש שם. ביא"ב בלב"ת שם. בי"צ בתה"ב שם. מק"מ שם. מנ"י שם. ועיין לעיל או' ה'.

א

ק) עוד כתב בהגהות מהרי"ו שהמים יקבל אותם בכלי (זכוכית צלולה. קומץ) ולא ביד ושלא ינקוב בסכין אלא בקוץ שאם ינקוב בסכין מיד יהיו מלוחים. פר"ח שם. לה"פ שם. בל"י שם. שמ"ח שם. שפ"ד שם. חכ"א שם. ביא"ב בשפ"ז שם. בי"צ שם בעמ"ז או' י"ב. מז"ה שם. קומץ שם או' ד' זב"ר שם בתמידים או' כ"ו. ועיין לעיל או' ו'.

א

קא) שם בהגה. ויש לילך בזה אחר המנהג. ובמקום שאין מנהג מבורר ודאי יש לאסור כי הב"י כתב בשם רוב הפו' להחמיר וכן רש"ל פא"ט סי' כ"ז פסק להחמיר בכל גווני. ט"ז סק"ט. לה"פ או' י"ז. בל"י או' י"ג. שמ"ח או' ח' ביא"ב בשפ"ז או' ט"ו. בי"צ שם או' ב' מז"ה שם או' ד' זב"ר שם או' ב' מנ"י שם או' ה'.

א

קב) ואפי' הנוהגים להכשיר במ"ז אם בא' מוגלא ובא' מ"ז אין להכשיר כ"א בהפ"מ ושעת הדחק. שמ"ח או' ט' פת"ב או' ט"ו ביא"ב בלב"ת או' ט"ו. בי"צ שם או' ד' מז"ה שם. זב"ר שם. מנ"י שם אי' ו'.

א

קג) ואם מליאות רוח דינם כמ"ז. שמ"ח שם. בי"צ שם. מז"ה שם. זב"ר שם. מנ"י שם או' ד' ומיהו עיין לעיל או' ע"א שכתבנו די"א מליאות רוח אינם כמ"ז וכשרה אף למאן דאוסר במליאות מ"ז יעו"ש וע"כ יש להלך בזה אחר המנהג ואם אין מנהג יש להכשיר בהפ"מ ושעת הדחק במליאות רוח אפי' לנוהגין לאסור במ"ז.

א

קד) שם בהגה. ויש לילך בזה אחר המנהג. ואפי' במקום שנהגו להקל במ"ז המחמיר לעצמו תע"ב שכ"ה דעת רוב הפו' ב"ח.

א

קה) שם בהגה. או לפי ענין ההפסד ושעת הדחק. ודוקא היכא דאיכא תרווייהו ודלא כלבוש שכתב או שעת הדחק ש"ך או' ט"ז. לה"פ או' י"ז. בל"י או' י"ג. חכ"א כלל י"א או ד' ביא"ב בשפ"ז או' ט"ו. בי"צ שם או' ב' ומשמע דהיכא דאיכא תרווייהו אף במקום שנוהגים להחמיר במ"ז בכה"ג שרי אבל יש מחמירים כמ"ש באו' שאח"ז.

א

קו) שם בהגה. או לפי ענין ההפסד ושעת הדחק. והפר"ח או' י"ד כתב דאין לסמוך על זה אף בהפ"מ אלא העיקר כדברי הש"ע. וכ"כ השי"ג אי' י"ב. שה"מ או' ט"ז. זב"ת או' י"ד. וכ"כ התב"ש או' ט"ז דבמקום דליכא מנהג להתיר אפי' בהפ"מ אין לסמוך אזה. וכ"כ מק"מ או' כ"ב וכתב ודלא כלב"ש או' כ"ח שדעתו דבהפ"מ ושעת הדחק ליכא מאן דאסר אלא שהעיקר כתב"ש יעו"ש. וכ"כ מז"ה בהע"ש או' ג' וכן יש להחמיר.

א

קז) ואף במקומות שלהגו להקל במ"ז אין להקל כ"א כשאילם דבוקים ומחוברות ממש אבל אם יש שם שני כיסים והכיסים הם דבוקות ומחוברות זל"ז עד שנראות כבועא א' ואינם שופכות זל"ז יש להטריף ובמקומות שנהגו להקל במ"ז אף כיוצא בזה אין לסתור מנהגם. פת"ב או' ל"א.

א

קח) שם בהגה. ובועי בשפולי ריאה וכו' פי' כשאין חוט בשר מקיף. פר"ח או' ט"ו. לה"פ או' י"ח. זב"ת או' ט"ו.

א

קט) שם בהגה. דינן כמו בסמיכי. פי' דבמקום שנוהגים איסור במ"ז בסמיכי ה"ה בשפולי וכן במקום שנוהגים היתר אבל לענין חוט מקיף לא דמי דלכ"ע בשפולי סגי בחוט שער אחד. ש"ך ס"ק י"ז. לה"פ או' י"ט. בל"י או' י"ד. ביא"ב בשפ"ז או' ט"ז. ובסמיכי צריך כשני חוטי שער. עולת יצחק על מהרי"ו. לה"פ שם. בל"י שם. ומיהו עיין לעיל או' ץ' דבסמיכי י"א דבעינן רוחב קש יעו"ש.

א

קי) שם בהגה. בועא על חריץ וקמט טרפה. לא מבעיא אם הוא במקום שאין ראוי להיות חריץ או קמט ולעשה כן ובועא עליה פשיטא דטרפה דהו"ל תר"ל ואפי' הבועא במ"ז אלא אפי' הבועא היא על חריץ אונא עליונה דימין או חריץ הורדא טרפה. שמ"ח או' ט"ו. חכ"א כלל י"א או' ח' ביא"ב בשפ"ז או' י"ז. אי"צ סי' י"א או' ג' ובזב"ת שם או' ל"ז. זב"צ או' צ"ז.

א

קיא) ואם אינה ממש על החריץ רק סמוך לו וניכר לעינים שאין נכנס מהבועא אפי' כל דהו לתוך החריץ אפי' ליכא הפרש כחוה"ש כשרה. לב"ש או' ע"ב דלא כשמ"ח שם דבעי הפרש כחוה"ש יעו"ש. זב"ר סי' יו"ד או' ך' זב"צ או' צ"ח. אכן פת"ב או' ל"ד פסק כדברי השמ"ח דצריך הפרש כחיה"ש בינה לחריץ במראה ריאה. וכ"כ הקומץ כלל כ"ב או' י"ד זולת בהפ"מ שכתב דיש להקל. וכ"כ מנ"י ענף ד' או' ו' וכן נראה דאין להקל כ"א בהפ"מ כיון דאיכא פלוגתא בזה.

א

קיב) וכתב בדע"ק או' י"ז דאין בכלל חריץ לגבי חומרא דבועא בחריץ אלא העומק של החריץ ולא מקום שמתחיל לשפע לתוך החריץ וכן מצאתי בתשו' מעיל צדקה סי' נ"ז ולפ"ז מ"ש השמ"ז דצריך הפסק שער בין החריץ סגי כשהפסק בין הבועא לבין עומק החריץ. מק"מ או' נ"א.

א

קיג) וכתב עו"ש בדע"ק דלא שייך חימרא זו רק בחריץ עמוק ולא בסדקים וחריצים קטנים הרגילים בריאה. מק"מ שם. זב"צ או' צ"ט.

א

קיד) ואם קרום מכסה את הבועא אף כשהיא עומדת על החריץ ממש לית בה מיחוש כלל רק צריך שיהא אותו בשר המכסה מראה ריאה דוקא. לה"פ או' כ"א. לב"ש או' ע"ו. פת"ב או' ל"ה. קומץ שם. זב"ר סי' יו"ד או' כ"ג. מנ"י שם. ועיין לקמן או' קי"ז.

א

קטו) והא דמטרפינן בועא על קמט ה"ד בקמט הבא ע"י חולי אבל קמט שהוא מברייתו כשרה. ואם א"א לעמוד עליו אם הוא ע"י חולי או מברייתו הוי תר"ל ואזי במוגלא אסור אף בהפ"מ ובמ"ז שרי בהפ"מ ומלא רוח שרי בלי הפ"מ. מיהו צריך לידע שע"פ הרוב דרך הבועא לפעמים להקמיט הריאה וניכר סביבות הריאה כמין קמטים ואין זה תר"ל כי הכל מחמת הבועא ובהתרפאות הבועא יתפשטו גם הקמטים ולא מקרי תר"ל אלא א"כ הקמט היה מעצמו בלי הבועא וזה ניכר לבקיאים וצריך בכה"ג לאכנופי טבחי. לב"ש או' ע"ד ואו' ע"ה בהגהתו לשמ"ח או' ט"ו.

א

קטז) שם בהגה. דהוי כשני בועי דסמיכי. ולפ"ז במים זכים יש להקל במקום המקילים ובס' מח"ב כתב טעם אחר משום שיש לחוש לחיכוך הבועות בצלעות קטנות ובגרגרות וטוב להחמיר. ש"ך ס"ק י"ט. וכ"כ השפ"ד או' י"ט לאסור אפי' במ"ז מטעם אחר. אבל הלה"פ או' כ"א בשם עי"צ כתב להשיג על טעם המח"ב וכן בחי' רע"ק על השפ"ד שם או' ט"ו כתב להשיג על טעם השפ"ד יעו"ש. וכ"כ השמ"ח או' ט"ו דהמכשירים בסמוכים במ"ז יש להם להכשיר נמי בהא. וכ"כ פת"ב או' ל"ד. מק"מ או' ן' קומץ שם. זב"ר סי' יו"ד או' ד' מנ"י שם.

א

קיז) ובכל דינים אלו אם עולה על הבועא מראה ריאה כשרה. לב"ש או' ע"ו בהגהתו לשמ"ח או' ט"ו. זב"צ או' ק"ד. ועיין לעיל או' קי"ד.

א

קיח) שם בהגה. ב' בועות זה כנגד זה בין ב' אונות כשרה. דהא יש הפרש ביניהם ואפי' לטעם דאחת דוחקת חברתה מ"מ כיון דדרך האונות להיות פרודות בחיי הבהמה אינם דוחקות זא"ז. ש"ך סק"ך. שה"מ או' י"ט.

א

קיט) ב' בועות זו כננד זו בין ב' אונות וסרכא יוצאת מזל"ז טרפה. ד"מ סי' ט"ל או' ז' נה"כ בסי' זה על בט"ז סק"ג. זב"צ או' ק"ו. ועיין לקמן סי' ט"ל או' ע"ח.

א

קך) שם בהגה. אבל בועא נגד טינרי כה"ג טרפה וכו' וכ"כ שה"מ שם. שמ"ח או' י"ז. פת"ב או' מ"ב. בי"צ חלק ב' או' ג' מז"ה סי' ל"ב או' ז' קומץ כלל כ"ב או' ט"ו. אי"צ סי' ט"ז או' ד' זב"ר סי' י"א או' ט' מנ"י ענף ד' או' יו"ד. זב"צ או' ק"ז וכתב וכן מנהגם בעיר בגדאד יע"א ודלא כהכנה"ג בהגה"ט או' יו"ד והשו"ג או' י"ד משם מהרש"ג ומהרי"ם להכשיר אלא כדברי הרב בהגה להטריף.

א

קכא) אבל טינרי נגד טינרי או נגד מורסא לית לן בה. שמ"ח שם פת"ב או' מ"ד. בי"צ שם. מז"ה שם. קומץ שם או' ט"ז. אי"צ שם. זב"ר שם. מנ"י שם. זב"צ או' קי"א. וכן טינרי נגד גבשושית כשרה. פת"ב שם. מק"מ או' נ"ז. קומץ שם. מז"ה שם. מנ"י שם. זב"צ שם.

א

קכב) שם בהגה. אבל. בועא נגד טינרי כה"ג טרפה וכו' ואפי' אינם מכוונים ממש זה נגד זה מ"מ לפעמים פוגעין זה בזה והקשה מקלקל הרך ומנקבו. שמ"ח שם. פת"ב שם. בי"צ שם. מז"ה שם. קומץ שם. אי"צ שם בלק"י או' יו"ד. זב"ר שם. מנ"י שם. ומ"מ אם עלה על הבועא מראה ריאה כשרה. לב"ש או' פ"א בהגהתו לשמ"ח שם. זב"ר שם בתמידים או' נ"ט. מנ"י שם. ואם אינם מכוונים זה כנגד זה ויש ביניהם רוחב קש אחר הנפיחה או כב' שערות יש להכשיר בהפ"מ. פת"ב או' מ"ב. מק"מ שם. בי"צ שם בעמ"ז או' יו"ד. מז"ה שם ביס"ה או' ט"ו. אי"צ בלק"י שם. זב"ר שם בתמידים או' נ"ז. והקומץ שם או' ט"ו כתב דרוחב קש דוקא. ועיין לעיל או' ץ' וע"כ נראה דהכל לפי ראות עיני המורה.

א

קכג) בועא כנגד טינרי אפי' מליאה מ"ז טרפה. שמ"ח שם. וכן אם מליאה רוח דינא כמ"ז וטרפה. פת"ב או' מ"ג. מק"מ שם. מז"ה שם ביס"ה או' י"ד. קומץ שם. זב"ר שם או' ט' ענ"י שם. זב"צ או' ק"ט.

א

קכד) שם בהגה. בועי וטינרי סמוכים זה אצל זה כשר. עיין לעיל או' נ"ז מ"ש בזה.

א

קכה) ובועא וטינרא השוכבין זה על זה י"ל דגם רמ"א מודה דהוי כזה נגד זה דהטינרא מקלקלת הבועא אף במ"ז. עצ"ל דף י"ג סוף ע"ג. זב"צ או' קי"ב.

א

קכו) [סעיף ד'] אבעבוע שנמצא בשפולי הריאה נוהגין לאסור וכו' דין זה אין לו שורש בש"ס רק הוא מדברי בה"ג ודחקו הפו' למצוא טעם ליישב דבריו מפני שכל דבריו דברי קבלה ועיקר הטעם כמ"ש סה"ת וסמ"ג והגמ"ר ושאר פו' משום דמתחזיא כתרי בועי דסמיכי ויש לחוש למראית העין וע"כ הכשירו טינרי בשפילי. ש"ך ס"ק כ"א. ובתו' כתבו בשם בה"ג דכיון שעומד בסוף סופו ליפסק ולינקב. ט"ז סק"י. ואף לטעם זה יש להכשיר בטינרי דכיון דקשות הן אין סופן לינקב. פר"ח או' י"ט.

א

קכז) אבעבוע שנמצא בשפולי הריאה וכו' אפי' בועא קטנה דלא כהב"ח דמיקל אם אינה גדולה כאגודל. תב"ש או' ל"ד. לב"ש או' פ"ז. ביא"ב בלב"ת או' ך' בי"צ ח"ג או' א' מז"ה סי' ל"ג או' א' קומץ כלל ל"ג או' א' מנ"י ענף ה' או' א' זב"צ או' קי"ג ועיין לעיל או' נ"ח.

א

קכח) לפעמים נמצא בועא העומדת רק על השיפול לבד ותלויה בו ככפתור ואין ממנה כלום על השטח נראה דמכ"ש דטרפה. לב"ש או' פ"ח. ביא"ב בלב"ת שם. מנ"י שם. זב"צ או' קי"ד.

א

קכט) שם. אבעבוע שנמצא בשפולי הריאה וכו' תרגום בתחתית ההר בשפולי טורא.

א

קל) שם. אם אין בשר כל שהוא מקיף וכו' משמע אפי' חוט שער א' וכ"כ רש"ל פא"ט סי' ל"ו וכ"ה בבדיקות האחרונים. ש"ך ס"ק כ"ב. כנה"ג בהגה"ט או' ל"ב פר"ח או' ך' לה"פ סוף או' כ"ד. בל"י או' י"ח. שמ"ח או' י"ט. שפ"ד או' כ"ב. שה"מ או' כ"ב. לב"ש או' צ"ב. חכ"א כלל י"א או' יו"ד. ענ"ה סי' ט"ז או' ל"ג. וכ"כ שאר האחרונים.

א

קלא) ואפי' אם נראית בשפול רק שהחוט בשר על החוד בין השטח ובין השפיל כשר. שמ"ח שם. בי"צ ח"ג או' ב' קומץ שם או' ג' זב"ר סי' י"ב בתמידים או' י"ג. מנ"י שם או' ב' ודוקא שהבועא אינה בולטת בשפולי משאר מקומות השיפול אבל בועא הבולטת בשפולי יותר משאר מקומות השפול ודאי דלא מהני חוט בשר אפי' למטה מהחוד כל שהבועא בולטת יותר מן החוט אלא בעינן חוט הולך על אמצעית תחתית הבועא ממש. לב"ש או' צ"ד וצ"א. קומץ שם. זב"ר בתמידים שם. מנ"י שם. זב"צ או' קי"ז.

א

קלב) חוט זה צריך שיקיף אותה בכל צד שנראית הבועא בשפולי ר"ל שהחוט ילך מחוד הריאה שבצד זה של הבועא ע"פ כל ארכה ואמצעיתה של הבועא עד החוד שבצדה הב' לאפוקי אם החוט הולך מצד גב של הריאה לצד קמא למעלה על הבועא דרך רחבה דאפי' ב' או ג' חוטין כי האי לאו כלום הוא אמנם בשפולי אונא הארוכה !ובה ששפולה רחב אין נ"מ בהולכת החוט דאף שהולך מצד קמא לצד גבא כל שהחוט על אמצעית שהיא תחתית הבועא כשרה זולת כשהבועא מחזקת כל רוב השיפול ההוא עד שנראית מצד קמא ומצד גבא דאז אין ניתר בכך. קומץ שם או' ב' זב"צ או' קי"ח.

א

קלג) בועא בשפולי ואין חוט בשר מקיף טרפה מספק כי רבו המכשירים ונ"מ לתערובת או כלים וכה"ג שיש חילוק בין ודאי איסור לספק איסור. לב"ש או' פ"ט. ולפ"ז בועא בשפולי שנתערבה אח"כ בבהמות אחרות יראה לכתחלה לצדד אף שנודע הספק הא' קודם התערובת ומ"מ למעשה חלילה לעשות כן אבל בלא נודע התערובת יש להתיר אף בלא הפ"מ. שפ"ד סוף או' כ"ג. זב"צ או' קכ"א.

א

קלד) בועא בשפולי מלאה רוח כשרה. מש"ז או' ט' ענ"ה סי' ט"ז או' ל"ג. פת"ב או' נ"א. תו"ז סי' י"ד או' ג' קומץ שם או' ו' זב"צ או' קכ"ג. ואם מליאה מ"ז עיין לעיל או' ק"ט.

א

קלה) שם הגה. ודוקא בועא אבל טינרי שרי וכו' וה"ה מורסא בשפולי שרי. שמ"ח או' כ"ב. מש"ז או' יו"ד. ענ"ה שם. פת"ב שם. קומץ שם. זב"צ או' קכ"ה.

א

קלו) שם הגה. ודוקא בועא אבל טינרי וכו' עיין לעיל או' ע"ג ומשם ואילך בדין טינרי יעו"ש.

א

קלז) שם. ושפילי היינו תחתית האומא וכו' לאפוקי חתוכים שבין אונא לאונא אבל כל קצוות הריאה אפי' מן הצדדין נקראו שפולי שהרי הריאה כשהיא בגוף הבהמה אינה שוכבת אלא תלויה וא"כ בכל הצדדין היא תלויה ועומדת וסופה ליפסק ולינקב. פר"ח או' כ"א. לה"פ או' כ"ו.

א

קלח) שם. ושפולי היינו תחתית האומא וכו' הגה. וי"א דבכל מקום שיש שם חדוד מקרי שפולי ריאה וכו' וכתב זב"צ או' קכ"ו דכן נוהגין בעיר בגדאד יע"א כסברת רמ"א ודעמיה דבכ"מ שיש שם חדוד וחתוך בין באומות בין באונות ואפי' למעלה בערוגה נגד חתוך האונות דשם ג"כ נקראת שפולי ומטריפין כשיש שם בועא אבל כנגד האומות מכשירין דשם הריאה רחבה ולא מקרי שפולי עכ"ד.

א

קלט) בועא בקצוות האומא למטה מהדיבוק של ערוגה לערוגה אצל שומן הלב ולמעלה מהשפול תחתית האומה ממש שמעתי !בטם מו"ח ז"ל דכשר שם כי אין שם חדוד ממש כמו החדוד שמערוגה לשדרה אך נראה שיש להבחין בזה הכל לפי המאורע. דע"ק או' כ"ג. מק"מ או' ע' מנ"י ענף ה' בלק"י או' ד' זב"צ או' קכ"ז.

א

קמ) אונא תחתונה דשמאל שהיא אונא הסמוכה לאום דשמאל יש בה חוד גם לצד קמא ואם יש בועא בחוד ההוא צריך חוט בשר מקיף. דע"ק או' ל"ו. מק"מ או' ס"ח. זב"צ או' קכ"ח.

א

קמא) ובמקום החתוכים שמתחילין האונות להתחלק בשורשם זמ"ז ואין החיתוך שם בפילוש עדיין אלא מחוברים מתחת החיתוך אם בחוד של אחת מהם יש בועא יש להקל בהפ"מ. מק"מ או' ס"ט. והגם דהדע"ק או' כ"ו בעי עוד ס' מ"ז אנן לא ס"ל הכי זב"צ או' קכ"ט.

א

קמב) וכן אם נמצא בועא בין חיתוך לחיתוך סמוך לעיקר לא נקרא שפולי. רש"ל פא"ט ססי' ל"ו. ואף למנהגינו דכ"מ שיש בו חדוד נקרא שפולי מ"מ בחיתוך שבשרשי ועיקרי האונות ממש ס"ל דלא הוי כשפולי. מק"מ שם אלא שסיים דיש להקל בהפ"מ. זב"צ או' ק"ל.

א

קמג) אם יש ספק במעמד הבועא אי הויא בשפילי או לאו יש להקל וגם שיש בה חשש ס' חסרון ידיעה אפ"ה יש להקל. דע"ק או' כ"ד. מק"מ או' ע"ג. זב"צ או' קל"א.

א

קמד) שם בהגה. והוא שיהא בהיקף מבשר מראה ריאה. מיהו רש"ל שם כתב דאפי' אין לחוט מראה בשר ריאה כשרה. ט"ז ס"ק י"א. ש"ך ס"ק כ"ג. כנה"ג בהגה"ט או' ל"ג. פר"ח או' כ"ג. בל"י או' ך' שה"מ או' כ"ט. מש"ז או' י"א. פת"ב או' נ"ב. זר"א או' ע"ז. זב"ת או' כ"ג. חכ"א כלל י"א או' יו"ד. זב"ר סי' י"ב או' א' תו"ז סי' י"ד או' י"א. ביא"ב בשפ"ז או' כ"ב. ובלבד שלא יהא מראה פסולה המבואר לקמן סי' ל"ח ואם א"א לעמוד על מראיתו מחמת דקות החוט יש להכשיר. שמ"ח או' ך פת"ב או' נ"ג. ביא"ב בלב"ת או' כ"ב. בי"צ ח"ג או' ג' מז"ה סי' ל"ג או' ב' אי"צ סי' י"ז בלק"י או' ב' קומץ כלל כ"ג או' ז' זב"ר שם בתמידים או' ט"ז. מנ"י ענף ה' או' א' זב"צ או' קל"ב.

א

קמה) ומ"מ צריך שיהיה החוט בשר בריא דאם יש מוגלא רובצת תחת החוט טרפה. פת"ב או' נ"ב. קומץ שם. אי"צ בלק"י שם. מיהו הלב"ש או' צ"ח כתב דאע"ג דמוגלא רבצה תחת החוט ויש לו מראה מוגלא כשר. וכן הסכים מז"ה שם בהע"ש או' ב' והמנ"י שם כתב דבהפ"מ יש להכשיר גם בזה.

א

קמו) אם נמצאת בועא בשפולי ריאה ולא הספיקו לנפחה ולבודקה עד שנאבדה הריאה או נחתכה ונבקעה וא"א לעמוד על בדיקתה כשרה. כנה"ג בהגב"י או' ן' ואו' נ"ב. שעה"מ או' כ"ח. זר"א או' ע"ח. שו"ג מחו' או' ט' ענ"ה סי' ט"ז או' ל"ג. תו"ז סי' י"ד או' י"ז ואו' י"ח. מיהו השמ"ח או' כ"ג כתב דאין לסמוך ע"ז אלא לצורך גדול. וכ"כ השפ"ד או' כ"ג. פת"ב או' ס"ב. ביא"ב בשפ"ז שם. בי"צ שם בעמ"ז או' יו"ד. מז"ה שם או' ד' קומץ שם או' י"ג. זב"ר שם במוספים או' ב' מנ"י שם או' ח'.

א

קמז) ומ"מ אם קרע הבועא במזיד הוי כמבטל איסור דרבנן ולדידיה אסור ולאחרים שלא נקרעה בשבילם שרי. שפ"ד שם. ענ"ה שם. פת"ב או' ס"ד. ביא"ב בשפ"ז שם. בי"צ שם בתה"ב או' ד' זב"ר במוספים שם. קומץ שם או' י"ד. מנ"י שם. תו"ז שם או' כ"ג. זב"צ או' קל"ו. ומיהו כתב שם הפת"ב דה"ד לצורך גדול כגון לכבוד שבת וכדומה. וכ"כ ביא"ב בשפ"ז שם. מק"מ או' ע"ג. מנ"י שם.

א

קמח) ומ"מ אסור לו למכור להם ביוקר ממה שהיה מוכרה לעכו"ם אם היתה טרפה כדי שלא יועילו מעשיו. פת"ב שם. ביא"ב בשפ"ז שם. קומץ שם בעשרון או' כ"א. מק"מ שם. זב"צ או' קל"ז.

א

קמט) והוא שראו הבועא שלימה אחר שהוציאו הריאה מתוך הבהמה אלא שנקרעה או נתבקעה אח"כ אבל אם כשהוציאו הריאה מן הבהמה יצאת בקועה וריקנית ראוי להטריף משום בועא ישנה. תו"ז שם או' י"ט. זב"צ או' קל"ח.

א

קנ) והיכא שראה בבירור שאין שם חו"מ ונאבדה בלא נפיחה טרפה ואפי' אם ראו חו"מ קודם הנפיחה וע"י הנפיחה נסתלק החוט ורצו למשמש שמא יחזור ע"י המשמוש ולא הספיקו למשמש עד שנאבדה טרפה. פת"ב או' ס"ג. קומץ שם או' י"ג. מק"מ שם. זב"צ או' קל"ה.

א

קנא) שם בהגה. ואם לא היה בהיקף מראה בשר ובאו אח"כ בודקים וכו' ואם שנים אומרים שנפחו לפניהם ולא היה היקף בשר ואח"כ באו בודקים ונפחו או שנפחו לפניהם והיה היקף בשר תלינן דאותם אחרים היה כחם יפה יותר וכשרה. ב"י סי' ט"ל. ט"ז בסי' זה ס"ק י"ז. ש"ך ס"ק כ"ד. כנה"ג בהגב"י או' נ"ב. בל"י או' כ"ט וכתב ודלא כהב"ח (סי' זה) שאוסר. שמ"ח או' כ"ד. שעה"מ או' ל' פת"ב או' ס"ז. ביא"ב בשפ"ז או' כ"ג. בי"צ שם בעמ"ז או' י"א. מז"ה שם ביס"ה או' ו' אי"צ שם בלק"י או' י"א. קומץ שם או' ט"ו. זב"ר שם בתמידים או' כ"א. מנ"י שם או' י"ג. תו"ז שם או' כ"א. זב"צ או' קל"ט. ועיין לקמן או' קנ"ד.

א

קנב) ואם היו מתחלה שני בודקים שאמרו שלא היה חו"מ ואח"כ בא בודק א' ואומר שנפח בכח ומשמש בבקיאות עד שהעלה חו"מ אינו נאמן. פת"ב שם. ביא"ב בלב"ת או' כ"ג. מז"ה ביס"ה שם.

א

קנג) ואם מכחישים זא"ז אפעם אחת שניפח בפני שתי הכיתות ואלו אומרים שהוקף ואלו אומרים שלא הוקף אפ"ה יש להכשיר דדין בועא בשפיל הבו דלא לוסיף עלה. שמ"ח שם. ביא"ב בלב"ת שם. בי"צ שם בתה"ב או' ה' מז"ה ביס"ה שם. זב"ר בתמידים שם. מנ"י שם. זב"צ או' ק"מ. מיהו הפת"ב או' ס"ח כתב דאין להקל בזה כ"א בהפ"מ. וכ"כ הקומץ שם או' ט"ז.

א

קנד) אם השנים האחרונים נפחו בריאה והיה חו"מ שהכשרנו לעיל או' קנ"א ה"ד אם לא קרעו הבועא שנים האחרונים אבל אם קרעו הבועא אלא השנים האחרונים במזיד ובמתכוין ראוי להחמיר ולאסור הבשר אבל אם בשגגה עשו הבשר מותר. שו"ג סי' ט"ל מחו' או' ל"ד. תו"ז שם או' כ"ב. זב"צ או' קמ"א.

א

קנה) הא דמשמוש מהני ה"מ כשהבועה במקומה עומדת אחר המשמוש אבל אם ע"י המשמוש נתרוקנה הבועא בפנים אף שיש חו"מ יש להטריף. כנה"ג בהגב"י או' נ"א. בל"י או' כ"א. שפ"ד או' כ"ג. פת"ב או' ס' בי"צ שם בתה"ב או' ב' אי"צ סי' י"ז בזב"ת או' ל"ו. קומץ שם או' י"ב. זב"ר שם או' ב' מנ"י שם או' יו"ד. תו"ז שם או' ט"ו. זב"צ או' קמ"ב.

א

קנו) אבל אם גם אחר שנתרוקנה הבועה לא היה חו"מ ושוב חזרו למשמש ונמצא שהוא מקיף כשר שא"א לתלות שמחמת שנתרוקנה הבועא נראה החוט שהרי עינינו רואות שכבר נתרוקנה הבועא ואח"כ לא היה חוט מקיף א"כ מה שעתה הוא מקיף אין זה כ"א שמשמשו עתה היטב ונעשה היקף בשר וכשר. כנה"ג שם. בל"י שם. פת"ב שם. בי"צ בתה"ב שם. אי"צ בזב"ת שם. קומץ שם. זב"ר שם בתמימים או' כ"ג מנ"י שם תו"ז שם או' ט"ז. זב"צ או' קמ"ג.

א

קנז) וכתב הכנה"ג בהגב"י או' ן' משם הרב יעקב עוזיאל ז"ל שלא היה ממשמש בבועא בשפולי אלא היה מעביר מחט קטנה בסוף שפולי בנחת כדי שלא תנקוב הבועא ואם היתה שופכת הבועא טרפה ואם לאו כשרה. שעה"מ או' כ"ט. תו"ז שם או' ך' מיהו השו"ג במחו' או' י"ב כתב דאם שמופת חותך הוא מ"מ לא נהגו כן אלא ע"י נפיחה. וכ"כ הרא"פ או' פ"ג דאין לסמוך על בדיקה זו. והרב זב"צ או' קמ"ד כתב שתועיל בדיקה זו כשיהיה מחלוקת בין הבודקים שאחד אומר יש חו"מ וא' אומר שלא יש אזי יש לעשות זה הבדיקה ע"י מחט כי הוא מבחן נכון לראות האמת עם מי.

א

קנח) הא דאמרינן דאם ע"י המשמוש נעשה חו"מ כשר ה"ד אם לאחר שסילק ידו ישאר ההיקף במקומו מקרי שפיר חו"מ אבל אם כשסילק ידו יחזור הבשר למעלה ואין ההיקף במקומו טרפה. פר"ת או' י"ב. פת"ב או' נ"ח. קומץ שם או' ט' מנ"י שם או' ז' זב"צ או' קמ"ה.

א

קנט) אבל בחוט המקיף מחמת הנפיחה אינו כן שאעפ"י שאחר שפסק מלנפוח ורפתה רוח הבודק נסתלק ההיקף ואף שממשמשין בה אינו מועיל להכיר חוט המקיף אין בכך כלום שהבהמה בחייה נפוחה היא. פת"ב שם. מנ"י שם.

א

קס) אם הריאה כשאינה נפוחה יש בה חו"מ וכשנופחין אותה הולך החוט ואין בה חו"מ יש להטריף. שמ"ח או' כ"ג. פת"ב או' נ"ז. בי"צ שם או' ה' מז"ה שם או' ד' אי"צ סי' י"ז בלק"י או' ח' קומץ או' יו"ד וכתב שם בעשרון או' ט"ו ודלא כהפר"ת או' י"ב שמתיר בזה. מנ"י שם או' ו' זב"צ או' קמ"ו.

א

קסא) כשהבודק הרגיש בבדיקת פנים שיש בועא בשפולי יצוה למהר מעשה ההפשטה בכדי שלא תתקרר הריאה ואז לא תוכל להעלות בה חוט בשר ויפסיד ממון ישראל בחנם. שפ"ד סי' ט"ל או' ל"ב. פת"ב או' נ"ט. מק"מ או' ע"ד. קומץ שם או' י"א. מנ"י שם או' ה' ומ"מ אם קודם הנפיחה היה חו"מ ושהתה איזה זמן ואח"כ בדק בנפיחה ואינו מקיף אין להקל מחמת זה לומר מה שאינו מקיף עתה הוא מחמת איחור הבדיקה זה לא אמרינן אם לא שנראה לעיני המורה שראוי ליפול שינוי בריאה זו מסיבת הזמן והמקום שהיתה הריאה מונחת משעת שחיטה עד עתה ואז יש להקל בהפ"מ. קומץ שם. ומנהג בגדאד יע"א כששהתה הרבה ונראה בה יובש מניחין אותה בתוך בטן הבהמה בתוך לחלוחית הדקים ואז תחזור לקדמותה ואם לא חזרה גם בזה מניחים מים פושרים בתוך הקנה ותחזור לקדמותה. זב"צ או' קמ"ז.

א

קסב) מעשה שהיה צד ימין של הריאה חסר אונא א' ובמקום האונא היה מראה סדק דכשרה משוס דהסדק משלים כמ"ש לעיל סי' ל"ה סעי' ה' בהגה ונמצא על הסדק בחוד שלו בועא שאין בה חו"מ והכשרנוה משום ס"ס ספק דהלכה כמרן ז"ל ודעמיה דבועא בחידוד שבין אונא לאונא כשרה הגם שאין חו"מ ואף את"ל דהלכה כמ"ד דגם בחוד שבין אונא לאונא מטרפינן מ"מ מי יימר שזה עשויה להתפרק דשמא לא תתפרק וגם לטעם הב' שהוא מפני מראית העין בנ"ד יש מה"ע כיון דאין לה חתוכי דאוני ומשו"ה כשרה. זב"צ או' קמ"ט.

א

קסג) אם נמצא פצול א' כט"ד בתחתית האום ובחוד פצול ההוא היה בועא שאין בה חו"מ כשרה משום דאין דרכה להיות כן וספיקא להקל. וה"ד כגון דיש בה ט"ד הקטן (כמ"ש לעיל סי' ל"ה או' נ"ט) דהוי ס"ס אבל אם יש בה ט"ד הגדול יש להסתפק. זב"צ או' ק"ן.

א

קסד) בועא קטנה שאין בה ט"ד בחוד החתוכים (ר"ל בין אונא לאונא או בין אונא לאומא) הגם שאין בה חו"מ כשרה מכח ס"ס דלסברת הב"ח בועא קטנה שאין בה ט"ד בשפולי מותר והגם דלא ס"ל כן כמ"ש לעיל או' קכ"ז ה"ד בשפולי אבל בחתוכי האונות דלסברת מרן לא חשיב שפולי א"כ הו"ל ס"ס והוא מתהפך ופשיט. זב"צ או' קנ"א.

א

קסה) בועא בשפולי ריאה או מעבר לעבר אם ע"י נפיחה עולה קרום של ריאה ומכסה הבועא שאין ניכרת כשרה ובלבד שיהא במכסה מראה ריאה. ד"מ או' ו' כנה"ג בהגה"ט או' ל"א. מחב"ר או' ד' ענ"ה סי' ט"ז או' ל"ד. תו"ז סי' י"ד או' כ"ו. זב"צ או' קנ"ב. ועיין לעיל או' קי"ז.

א

קסו) [סעיף ה'] בועא בריאה וניכר בעבר אחר אע"ג דלא שפכי וכו' פי' והיה לנו לומר דמתחזי כב' בועות דסמיכי קמ"ל דאין זה דומה לסמיכי ואח"כ כתב רמ"א דמחמת חשש סנפינות גרע טפי בשפיכי אהדדי. ט"ז ס"ק י"ב. לה"פ או' ל"ד בל"י או' כ"ג.

א

קסז) שם. אע"ג דלא שפכי אהדדי כשרה. משמע דדעת הש"ע בבועא מעבר לעבר להכשיר בכל גוונא בין שפכי אהדדי בין לא שפכי אהדדי בין קיימי במקום סמפון בין בכל מקום שהוא וכשרה בלא בדיקה ומ"ש בב"י דחיישינן לדברי הרמב"ם ובודקין לסמפון היינו לחומרא בעלמא. וכ"כ השו"ג או' כ"ג וכתב שכן נוהגין בשאלוניקי להכשיר בלא בדיקה יעו"ש. וכ"כ הזב"ת או' כ"ז דכן הם נוהגין להכשיר בלא בדיקת הסמפון כדברי הש"ע. וכ"כ התו"ז סי' י"ט או' א' דדעת הש"ע להכשיר בכל גוונא אבל מנהגם לאסור כדברי מור"ם ז"ל והאחרונים יעו"ש. וכ"כ זב"צ או' קנ"ג דמנהג בגדאד יע"א כדברי מור"ם ז"ל בהגה. ועיין עוד באו' שאח"ז.

א

קסח) שם. אע"ג דלא שפכי אהדדי כשרה. וכתב ב"י מיהא היכא דקיימא נגד הסמפונות נראה דבכי הא חיישינן לדברי הרמב"ם ובודקין הסמפון שביניהם עכ"ל והרב בהגה משמע דמטריף ולא מהני בדיקה ואפי' במקום הפ"מ. ש"ך ס"ק כ"ו. וכ"כ כנה"ג בהגב"י או' נ"ח דנהגו להטריף אפי' בהפ"מ דאין אנו בקיאין בבדיקה. שה"מ או' ל"ב. ענ"ה סי' ט"ז או' ל"ו. וכ"כ התב"ש או' ל"ה דאע"ג דהרמב"ם מתיר בבדיקת הסמפון אנן ודאי לא בקיאין בבדיקה זו מיהו היכא דנהוג היתר נהוג עכ"ד. ועיין לעיל סי' ל"ו סעי' ט"ו בהגה.

א

קסט) שם בהגה. אבל אי קיימי במקום סמפונות דהיינו ב' אצבעות וכו' פי' במקום שהריאה עבה יש שם סמפונות והיינו עד רחוק משפולי ב' אצבעות בדקה. ט"ז ס"ק י"ג. ומיהו בתשו' מהריק"ו שורש ל"ו הביא שעד קרוב לסוף הריאה כאצבע בשור הגדול נקרא נגד הסמפון. ומהרי"ו כתב שהוא אצבע מן השפולי בבהמה דקה ושנו אצבעות בגסה אלא שבשם י"א כתב ב' בדקה וד' בגסה והב"ד בד"מ או' ו' וכן פסק כאן בהגהת ש"ע כדברי י"א שהביא מהרי"ו שהוא לקולא לפי שיש מתירין בכל גוונא כנז"ל וכ"ה הסכמת האחרונים כדברי מור"ם ז"ל בהגה דמן השיפול עד ד' אצבעות בגסה וב' בדקה אם נמצא שם בועא מעבר לעבר כשרה ולמעלה משיעור טרפה והיינו אי שפכי אהדדי אבל אי לא שפכי אהדדי גם מלמעלה משיעור זה כשרה. שמ"ח או' כ"ה. פת"ב או' ס"ט. בי"צ חלק ד' או' א' מז"ה סי' ל"ד או' א' זב"ר סי' י"ג או' א' מנ"י ענף ו' או' א' חכ"א כלל י"א או' י"א. ענ"ה שם. תו"ז שם. זב"צ או' קנ"ג.

א

קע) שם בהגה. דהיינו ב' אצבעות מן השפולי בדקה וכו' כלומר בסתם בהמות אמרינן דהכי שיעורייהו אבל אי חזינן דיש סמפונות חוץ לשיעורים הללו טרפה. כ"כ בס' מח"ב (על מהרי"ו סי' יו"ד או' א') אבל בס' ל"ח (דברי חמודות פא"ט או' ס"ט) דף קנ"ו ע"א כתוב דמשמע דלא אכפת לן לחוש לסמפונות שהם בקצה וחוץ לשיעורים הללו. ש"ך ס"ק כ"ז. כנה"ג בהגב"י או' נ"ח. פר"ח או' כ"ה. לה"פ או' ל"ז. בל"י או' כ"ד. וכ"פ התב"ש או' ל"ח ובשמ"ח או' כ"ה כדברי הל"ח דלא חיישינן לסמפונות חוץ לשיעורים הללו. וכ"פ השפ"ד או' כ"ז. זב"ת או' כ"ו. פת"ב שם. בי"צ שם. ובספרו אי"צ סי' י"ח או' ב' קומץ כלל כ"ד או' ב' מז"ה שם ביס"ה או' ג' זב"ר שם בתמידים או' י"ד. מנ"י שם. זב"צ או' קס"א.

א

קעא) שם בהגה. דהיינו ב' אצבעות וכו' ואצבעות אלו היינו רוחב אגודל. שמ"ח שם ובתב"ש או' ל"ו. מש"ז או' י"ג. פת"ב שם. בי"צ שם בעמ"ז או' א' אי"צ שם בלק"י או' א' מז"ה שם. קומץ שם. זב"ר שם. מנ"י שם. זב"צ או' קנ"ד. ועיין בדברינו לאו"ח סי' י"א או' י"ד ואו' ט"ו.

א

קעב) שם בהגה. דהיינו ב' אצבעות מן השפולי בדקה וכו' היינו בגדולה שבדקה והקטן לפי קטנו וכן ד' בשור הגדול אבל בקטן לפי קטנו. לב"ש או' ק"ב. קומץ שם. זב"ר שם בתמידים או' י"ג. מנ"י שם. זב"צ או' קנ"ה.

א

קעג) אם ע"י שהקמיטה הבועא את השיפול נראה כאלו היא למטה מד' אצבעות או שקומטה ע"י איין עקליך ששכיח בריאה אולי לא מהני ומודדין כאלו לא נפגמה ונקמטה. דע"ק או' ל"ב. מק"מ או' ע"ו. זב"צ או' קנ"ו.

א

קעד) בועא מעל"ע על הקרום שבין אונא לאונא או בין אונא לאומא פשיטא דלכ"ע אין בה חשש כיון שרואין שאין שה סמפינות ולא שום בשר. דע"ק או' ל"א. וכן בועא מעל"ע עומדת על הקרום המחבר הערוגות אל השומן שביניהם וכדומה קרומים שהם של הריאה עצמה שנרחה שעולים בנפיחה מ"מ כיון שאין שם בשר וסנפונות כשרה. דע"ק שם. מק"מ או' ע"ה זב"צ או' קנ"ז.

א

קעה) בועא שבין תחלת חתוכי האונות שרק מגבה חתוכים ומקמה עדיין מחוברין יש להסתפק אם שייך בזה מעל"ע. דע"ק שם. מק"מ שם. ומנהג בגדאד יע"א להטריף יען שיש בשר שם. זב"צ או' קנ"ח.

א

קעו) שם בהגה. ואפי' מים זכים בביעא. ורש"ל פא"ט סי' ל"ז מכשיר במים זכים ובלבד שיהו צלולים ולא עכורים אלא מתוקים וכ"ה דעת הט"ז ס"ק י"ד אבל הש"ך ס"ק כ"ח חלק עליהם ומטריף אפי' במים זכים כדברי מור"ם ז"ל וכ"כ בנה"כ. פר"ח או' כ"ז. שה"מ או' ל"ג. והשמ"ח או' כ"ו כתב דזה תלוי במנהג המקומות דהנוהגים להכשיר תרי בועי דסמיכי במ"ז לעיל בסעי' ג' ה"ה הכא בבועא מעל"ע במ"ז והנוהגים לאסור שם ה"ה הכא דאין להכשיר. וכ"כ פת"ב או' ע"ב. ביא"ב בלב"ת או' נ"ז. מז"ה סי' ל"ד או' ד' אי"צ סי' י"ח בלק"י או' ו' קומץ כלל כ"ד או' ה' זב"ר סי' י"ג או' ג' מנ"י ענף ו' או' ד'.

א

קעז) ואף במקום שנהגו להכשיר במ"ז יש להחמיר לשפוך הביעא לתוך קערה לבנה לעיין בה אם יש שם חוטים לבנים כדרך שנת' לעיל סי' ל"ו סעי' ז' ואם לא הספיק לבדוק עד שנאבדה או נשפכה הבועא כשרה. פת"ב שם. ביא"ב בלב"ת שם. מק"מ או' ע"ט. מז"ה שם ביס"ה או' ח' מיהו הלב"ש או' ק"ז כתב דבמקומות שמכשירין סמיכי במ"ז פשיטא דמעל"ע במ"ז מותר בלי בדיקה. וכ"כ הקומץ שם. מנ"י שם. ונראה לכתחלה יש להחמיר ולבדוק כדברי הפת"ב ודעמיה.

א

קעח) ובמקום שאין מנהג ידוע אין להכשיר כ"א בהפ"מ ודחק יחד כדין סמיכי. קומץ שם. ועיין לעיל או' ק"ו.

א

קעט) שם בהגה. ודוקא דשפכי להדדי אבל אי לא שפכי להדדי כשרה. וטעמא משום דאז לא דמי לנשפכה כקיתון וליכא למיחש לסמפונות. ש"ך ס"ק כ"ט. ועיין לקמן או' קצ"ו.

א

קפ) שם בהגה. ודוקא דשפכי להדדי וכו' ומביאין סכין ומנקבין במקום א' אם כל המוגלא יצא במקום אחד אז אחת היא וטרפה דחיישינן שמא נימוחו הסמפונות ואם לאו אז שנים הם וכשרה. מהרי"ו. ד"מ או' ו' וכ"כ האחרונים.

א

קפא) ואם לא יצא המוגלא ע"י עשיית הנקב ינקה כל המוגלא משם וישפוך מים בנקב שבצד אחד של הביעא אם מתמלא גם צד השני או כשנופחין בצד אחד של הבועא מתמלא כל הבועא יש להטריף דזה מורה שבועא אחת היא רק מחמת עובי הליחה לא יצאתה תחלה דרך נקב זה. קומץ שם או' ג' מז"ה שם או' ב' מנ"י שם או' ב' זב"צ או' קנ"ט. וכתב שמנהג בגדאד יע"א דכשנופחין בצד אחד של הבועא לנפוח ע"י קנה חלול דק של קש.

א

קפב) ואפי' אם ימצא בתוך הבועא כמו מסך שעומד שם ומבדיל כמחיצה בין המוגלות בין שניקב מסך ההוא ושפכי להדדי ע"י מים או נפיחה ובין לא ניקב ומשו"ה לא שפכי להדדי בכל ענין יש להטריף דהא מ"מ בועא אחת היא ומעל"ע. אבל אם יש ב' כיסים גמורים שמזה נראה שב' בועות הם אף דסמיכי שם בפנים וניקבו מזה לזה ומשו"ה שפכי להדדי ע"י מילוי מים או נפיחה כשרה. קומץ שם. מז"ה שם. מנ"י שם.

א

קפג) וכל זה דוקא לכתחלה צריך לבדוק ע"י הטלת מים או נפיחה אבל בדיעבד אם בדק ע"י נקיבה דאחת מהן ולא יצא כל המוגלא כשרה. פת"ב או' ע"א. קומץ שם או' ד' זב"ר שם במוספים או' ב' מנ"י שם או' ג' זב"צ או' ק"ס.

א

קפד) ואם לא בדק אי שפכי להדדי או לא טרפה. שמ"ח אי' כ"ה. פת"ב שם. ביא"ב בלב"ת או' כ"ה. בי"צ חלק ד' או' א' ובספרו אי"צ !אם בלק"י או' ז' מז"ה שם או' ג' קומץ שם. זב"ר שם במוספים או' א' מנ"י שם. זב"צ או' קס"ג. וה"ד שהם מכוונים ממש זה נגד זה שרגלים לדבר שאחד היא אבל כל שנוכל להסתפק בה כשרה אלא דאם במזיד קרעה אסיר לדידיה. לב"ש בהגהתו לשמ"ח שם. ביא"ב בלב"ת שם. בי"צ שם בתה"ב או' א' מז"ה שם. זב"ר במוספים שם. מנ"י שם. זב"צ או' קס"ד.

א

קפה) ואם באה ריאה לפנינו ובועא ניכרת מעל"ע ולא הספיקו לבדוק אם היא למעלה מד' אצבעית בגסה וב' בדקה עד שנאבדה הריאה או נקרעה באופן שאינו יכול לעמוד על בדיקתה יש להכשיר מכח ס"ס ספק אם היתה עומדת במקום סמפינות או לאו ואת"ל במקום סמפונות שמא הלכה כדעת המכשירים בועא מעל"ע אפי' במקום סמפונות וס"ס זה הוא מתהפך. שו"ג או' כ"ד. תו"ז סי' י"ט או' ג' זב"צ או' קס"ב.

א

קפו) הא דאמרינן דבסמוך לשפולי כשר בועא מעל"ע דוקא כשאינה מתפשטת למטה בריאה עד יותר מב' אצבעות בדקה וד' בגסה אבל אם מתפשטת למטה בריאה עד יותר מב' אצבעות טרפה אפי' התחלתה מן השפול ויש חו"מ כיון שהולכת עד למעלה מב' אצבעות ויש להזהיר הבודקים על זה. כ"מ מט"ז סוף ס"ק ט"ו. לה"פ סוף או' מ"ב. בי"צ שם או' ג' קומץ שם או' ב' זב"צ או' קס"ה.

א

קפז) והא דאמרינן הכא דבסמוך כשרה בועא מעל"ע אע"ג דלעיל או' קל"ח נת' דכל מקום חדוד נקרא שפול הכא אינו כן ולא נקרא שפול כ"א סוף האונות ואומות ממש ששם היא דקה ואין לחוש לסמפונות אבל למעלה במקום העב אפי' סמוך לחדוד ממש טרפה מעל"ע. שמ"ח או' כ"ז. שפ"ד או' כ"ז פת"ב או' ע"ד. ביא"ב בשפ"ז או' כ"ו וכתב ודלא כתשו' הר הכרמל סי' ד' בי"צ שם או' ב' ובספרו אי"צ שם או' ב' קומץ שם או' ח' זב"ר שם בתמידים או' ט' מנ"י שם או' ה' תו"ז שם או' ה' זב"צ או' קס"ו.

א

קפח) ואם יש בועא במקום סמפונות וכנגדו מעבר השני למטה ממקום סמפונות יש להכשיר. שמ"ח שם. פת"ב או' ע"ה. ביא"ב בשפ"ז שם. בי"צ שם או' ג' אי"צ שם. מז"ה שם או' ה' קומץ שם או' יו"ד. זב"ר שם בתמידים או' ז' מנ"י שם. זב"צ או' קס"ט.

א

קפט) ואפי' אם קודם הנפיחה היתה נראית מב' צדדיה במקום הסמפונות וע"י נפיחה נתכסית מקצת ממנה בצד א' בבשר היטב באופן שמהכיסוי עד סוף השיפול אין בו כשיעור ב' אצבעות כשרה. קומץ שם. זב"צ או' ק"ע. והוא פשוט דכל מילי דריאה בנפיחה משערינן כמ"ש בכמה מקומות.

א

קצ) וכל זה שמטריפין בועא מעל"ע ה"ד כשהבועא נראית מעבר זה של גבה דריאה לעבר צד קמא שלה אבל אם היא עוברת מצד גבה להרחבות שבין החתוכים או מצד קמא לבין החיתוכים ואינה ניכרת לעבר השני כלל לא מקרי מעל"ע וכשרה. קומץ שם או' ט' מיהו הרב זב"צ או' קס"ז כתב דמנהגם להטריף בזה דמקרי מעל"ע אך בהפ"מ יש להכשיר יעו"ש.

א

קצא) ואם עוברת הבועא מחיתוך אונא של צד זה לחיתוך של צד השני שלה טרפה זב"ר שם בתמידים או' ב' זב"צ או' קס"ח.

א

קצב) ואם נמצאת בועא בשפולי וחו"מ ומשם ולהלן במקום הסמפונות נמצאת עוד בועא מעל"ע וניכר שכאשר תתרפא הבועא של השפולי תעמוד הבועא שמעל"ע למטה ממקום הסמפונות אפשר דיש להכשיר. זב"ר שם במוספים או' ג'.

א

קצג) ואם נמצאת אונא א' בלי סנפון מ"מ שייך בה דין מעל"ע דהא יש לה סמפונות דקים. זב"ר שם במוספים או' ד' זב"צ או' קע"ב.

א

קצד) ואם אונא א' נתפצלה לב' ובאחת מהפיצולים בועא מעל"ע פשיטא דיש !לה כל דין מעל"ע דמאי שנא. זב"ר במוספים שם. זב"צ או' קע"ג.

א

קצה) ואם יש פיצול מגבה ותחתיו בהגומא נמצאת בועא וניכרת מעבר הב' אין סתימת הפיצול מועיל והו"ל מעל"מ וטרפה. זב"ר במוספים שם. זב"צ או' קע"ד.

א

קצו) שם בהגה. אפי' בעכורים וסרוחים. ואע"ג דלעיל סי' ל"ו סעי' ז' כתב בהגה דדוקא בהפ"מ יש להכשיר בעכורים וסרוחים היינו משום דהתם נשפכה כקיתון מצד זה לצד זה ומטעמא דחשש סמפונות אבל הכא כיון דלא שפכי אהדדי לא דמי לנשפכה כקיתון וליכא כלל חשש דסמפונות. ש"ך סק"ל.

א

קצז) שם בהגה. בוטא שהיא תחת הורדא במקום הדק דיש שם סמפון. כצ"ל. שה"מ או' ל"ד.

א

קצח) שם בהגה. בועא שהיא תחש הורדא במקום הדק וכו' ר"ל דאפי' במקום הדק בתחתית הורדא יש שם סמפון דהיינו אצל החריץ של ורדא וע"כ אם נמצא שם בועא טרפה אם ניכרת מעל"ע אף שחוט בשר מקיף. ט"ז ס"ק ט"ו וכתב וכן יש להחמיר דלא כרש"ל פא"ט סי' ל"ח שכתב דאין להחמיר בורדא יותר מבשאר הריאה יעו"ש. וכ"כ הפר"ח או' כ"ח. שמ"ח או' כ"ח. מש"ז או' ט"ו. שה"מ שם. וכתב הרא"פ או' ק"ט דדוקא אם נמצא אצל החריץ אעפ"י שהוא במקום הדק טרפה משא"כ אם הוא מקום הדק ואינו אצל החריץ כיון שאין שם סמפונות כשר אם יש חו"מ. וכ"כ הבי"צ שם בתה"ב או' ג' ביא"ב בלב"ת או' כ"ח. מז"ה שם או' א' קומץ שם או' י"ב. זב"ר שם או' ב' מנ"י שם או' ח' מיהו בס' זב"צ או' קע"ה כתב דמנהגם להטריף בועא מעל"ע בורדא בין במקום העב בין במקום הדק בכל מקום הדק שיהיה. וא"כ נהרא נהרא ופשטיה.

א

קצט) וכן אם הורדא עומדת על הבועא וניכרת מעל"ע טרפה אבל על הטינרי ועל המורסא כשרה. שמ"ח שם. פת"ב או' ע"ז. ביא"ב בלב"ת או' כ"ח. בי"צ שם או' ד' אי"צ שם או' ד' מז"ה שם. קומץ שם. זב"ר שם. מנ"י שם. זב"צ או' קע"ו.

א

ר) ומיהו כשעומדת על הטינר יש לבדוק הטינר ואם יש טיפת ליחה בטינר הרי היא כמו שעומדת על הבועא וטרפה. גבול בנימין בדין בועא הניכרת מעבר לעבר או' ב' ביא"ב בלב"ת שם. זב"ר שם בתמידים או' כ"ב. זב"צ או' קע"ז. ועיין לעיל או' ע"ג ואו' ע"ד.

א

רא) ובועא בכיס הורדא כשרה בין בשיפולי בין מעל"ע. שמ"ח שם. פת"ב שם. ביא"ב בלב"ת שם. בי"צ שם. אי"צ שם בלק"י או' י"ג. מז"ה שם או' ו' מנ"י שם. זב"צ או' קע"א. וה"ה תרי בועי דסמיכי בכיס הורדא כשרה דלא גרע מנוקב הכיס דכשר. לב"ש בהגהתו לשמ"ח שם. ביא"ב בלב"ת שם. בי"צ שם בתה"ב או' ד' זב"צ או' קע"ט.

א

רב) בועא בצד הורדא אצל אומא במקום שיורד הסמפון תוך הורדא טרפה. ד"מ או' ו' פת"ב שם. ונראה דיש להכשיר בהפ"מ. מק"מ או' פ"ב. זב"צ או' ק"פ.

א

רג) שם בהגה. טינרי הניכרת מעל"ע דינה כבועא. אבל בס' מחזיק הבדק על מהרי"ו סי' י"ב אי' א' כתב דטינרי הנראה מעל"ע כשר וכתב וכן המנהג בכל המקומות הידועים לנו יעו"ש. וכ"ה דעת רש"ל פא"ט סי' ל"ז. ט"ז ס"ק ט"ז. ש"ך ס"ק ל"ב. כנה"ג בהגה"ט או' כ"ו. פר"ח או' כ"ט. לה"פ או' מ"ג. בל"י או' כ"ז. שמ"ח או' כ"ו. שפ"ד או' ל"ב. פת"ב או' ע"ג. ביא"ב בשפ"ז או' כ"ט. מז"ה סי' ל"ד או' ד' קומץ כלל כ"ד או' ו' זב"ר סי' י"ג או' ג' מנ"י ענף ו' או' ו' ענ"ה סי' ט"ז או' ל"ח. קו"ז סי' י"ט או' יו"ד. זב"צ או' קכ"א.

א

רד) וה"ה מורסא מעל"ע יש להכשיר. שמ"ח שם. שפ"ד שם. ביא"ב בשפ"ז שם. מז"ה שם. אי"צ סי' י"ח או' א' זב"ר שם. זב"צ או' קפ"ב. מיהו הפת"ב שם כתב דבמקום שאין הפסד יש להחמיר. וכ"כ הקומץ שם דאין להכשיר כ"א בהפ"מ. וכ"כ המנ"י שם. ומורסא היינו שקרום הריאה מכסה אותה ואינה גבוהה מבשר הריאה כמ"ש לעיל סעי' ג' בהגה יעו"ש.

א

רה) וגם במקום הדק שאצל חריץ הורדא אין טינרי מעל"ע אוסר וכן במורסא. ביא"ב בשפ"ז שם. ועיין לעיל או' קצ"ח.

א

רו) ואם בצד אחד בועא (דהיינו שבולטת לחוץ) וצד השני שוה לבשר הריאה כמורסא מ"מ הו"ל בועא מעל"ע עד שתהא שני עבריה שוים לבשר הריאה ואז אעפ"י שיש מראה מוגלא לעור שעליה אינו אלא מורסא וכשר. שמ"ח שם. פת"ב שם. בי"צ חלק ה' או' ו' אי"צ שם בלק"י או' ה' מז"ה שם. זב"צ או' קפ"ג. ועיין לעיל או' פ"ז.

א

רז) ובועא מלאה רוח מעל"ע יש להכשיר אפי' במקומות שאוסרין סמיכי במ"ז. מז"ה שם. זב"ר שם ובתמידים או' כ"א. זב"צ או' קפ"ד.

א

רח) אם נמצא בריאה מצד זה חסרון מבפנים פחות משיעור רביעית ואחר כלות החסר שם מתחלת הבועא עד שניכרת מעבר השני יש להטריף. פת"ב סי' ל"ו או' ק"ט. קומץ שם או' י"א. זב"צ או' קפ"ה.

א

רט) אבל אם יש בועא מעל"ע וע"י נפיחה ומשמוש עולה מצד א' עור ובשר קצת ואין הבועא ניכרת שם כלל ואפי' היכר מורסא אין שם אלא נתכסה בבשר הריאה הו"ל בועא מצד א' וכשרה. בל"י אי' כ"ב. תב"ש או' מ' לב"ש בהגהתו לשמ"ח או' כ"ו. בי"צ שם או' ז' מז"ה שם. קומץ שם או' ז' זב"ר שם או' ד' מנ"י שם או' ז' זב"צ או' קפ"ו.

א

רי) אכן אם בולטת לחוץ לא מהני מה שנכסה ויש לה מראה ריאה דמ"מ גבוה הוא מבשר הריאה ודוקא אם שוה מצד א' ומראה ריאה יש להכשיר ולא בענין אחר. שפ"ד או' ל"ב. לב"ש שם. בי"צ שם. מיהו הקומץ שם כתב הגם שעדיין ניכר שם הבליטה מתחת לבשר וכמו הר וגבשושית כיון שנתכסית בבשר הריאה יש להכשיר. וכ"ה דעת מק"מ או' ף' ותמה על דברי השפ"ד והלב"ש הנז' וכ"כ !ב"צ או' קפ"ז דכן הם נוהגין כדברי המכשירים.

א

ריא) ומה"ט נ"ל דאם מצד א' בועא ומצד השני טינרי נמי טרפה והוא כ"ש מהיכא שיש מראה ריאה ובולטת דהא טינרי נמי יש לה מראה מוגלא. מיהו צריך לחתוך כל הריאה ולראות אם יש איזה הפרש והבדל בין הבועא ובין הטינרי בפנים בריאה כי א"א לבדוק בזה אי שפכי אהדדי כי הטינרי קשה לכן צריך לבדוק כמ"ש ואם יש קצת הבדל ביניהם כשר. אכן מי שרוצה להתיר בכ"ז בהפ"מ אין מוחין בידו. לב"ש שם. בי"צ שם בתה"ב או' ד' זב"צ או' קפ"ה. ומיהו לפי מ"ש באו' הקודם כי יש חולקים על דברי הלב"ש הנז' ומכשירים אפי' בלתי הפ"מ נראה דה"ה לכאן דהא הלב"ש משוה אותם להדדיה.

א

ריב) ודע שדרך הבועות הגדולות לפעמים שאין המים שבתוכם ממלאים כל הבועא ונשפכין כקיתון הנה והנה בתוך הבועא וכשר אפי' אם יש ריקן בתוכו יותר מרביעית. וה"ה בבועא מעל"ע או בשפולי במקומות שאין בהם איסור מחמת השפולי או מחמת המעל"ע אז אפי' יש בהם ריקם בתוך הבועא ביתר מרביעית ג"כ כשר. לב"ש שם. זב"צ או' קפ"ט.

א

ריג) אונא העליונה של ימין הנקרא רגל חמור אצל החריץ אם נמצא שם בועא יש לאסור משום מעל"ע דיש שם סמפון. תו"ז סי' י"ט או' ז'.

א

ריד) בועא על יתרת מקמא פחות מט"ד הקטן לא שייך חשש מעל"ע. דע"ק או' ל"א. מק"מ או' פ"א. זב"צ או' קצ"א.

א

רטו) אונא תחתונה דשמאל יש לה חדוד גם מקמא ולא שייך שם מעל"ע כיון ששני העברים הם מקמא. מק"מ שם. וכן בימין אם ימצא כך באונא הסמוכה לאום ג"כ דינא הכי. זב"צ או' קצ"ב.

א

רטז) אי ליכא בועא מעל"ע אע"ג דנימוח בשר הריאה כשרה ולא חיישינן לנקיבת הסמפונות. שו"ת בית יהודה ח"א דף קי"ד ע"ג ודלא כהער"ה או' ז' דהחמיר. זב"צ או' קצ"ג. וכ"כ לעיל סי' ל"ו או' קכ"ח בשם כמה אחרונים יעו"ש.

א

ריז) בועא הנמצאת במקום סמפונות ונאכלו הסמפונות טרפה. זבחים שלמים או' כ"ג בשם כ"י וכתב שהוא ברור. זב"צ או' קצ"ד.

א

ריח) שם בהגה. ועיין לקמן סי' מ"ב איזהו מקרי שופכות להדדי. כלומר דשם סעי' ה' גבי ב' מרות נת' דאם נקבוה ולא היו שופכות ואח"כ נפחו זו ועלתה גם חברתה בנפיחות או שהטילו מים בא' מהן ועי"כ נתמלאה גם חברתה מקרי שופכות להדדי וה"ה כאן. ש"ך ס"ק ל"ג. לה"פ או' מ"ד. ומ"ש עו"ש הש"ך אבל בתרי בועי דסמיכי לא ס"ל להרב בהגה הכי עיין לעיל או' פ"ד שהבאנו פלוגתא בזה יעי"ש.

א

ריט) [סעיף ו'] אבעבוע שנמצא בו נקב היכא דלא ממשמש ידא דטבחא וכו' כגון שלא היה במקום דחוק במצר החזה א"נ שלא תלשה מלמעלה בחזקה. ב"י סי' ל"ו בשם רש"י. באה"ג. ועיין בדברינו לשם או' מ"ח ואו' מ"ט.

א

רך) שם. היכא דלא ממשמש ידא דטבחא וכו' משמע אבל היכא דמשמש ידא דטבחא תלינן ביה כמ"ש בסי' ל"ו סעי' ה' וכ"כ ב"י בשם הר"ן. ט"ז ס"ק י"ז. ש"ך ס"ק ל"ד. פר"ח או' ל' לה"פ או' מ"ה. בל"י או' כ"ט. שמ"ח או' כ"ט. פת"ב או' ע"ח. ובלבד שיעיין בצלעות נגד הבועות שלא נמצא ריעותא בצלעות. ד"מ או' ז' ט"ז שם. לה"פ שם. בל"י שם. שמ"ח שם. פת"ב שם. ובדיעבד אם לא בדק בצלעות יש להכשיר. שמ"ח שם. פת"ב שם. וכ"כ לעיל סי' ל"ו או' ע"ז יעו"ש.

א

רכא) אמנם השו"ג במחו' או' י"ג כתב דבשאלנוקי נהגו להטריף כל בועא הבא לפנינו קרועה בין בדופן צר בין בדופן רחב בין בכל מקום שהוא דחיישינן שמא שלפוחית היתה ומתוך שאינו יכול לעמוד על בדיקתה לראות אם היא שלפוחית או לא טרפה עכ"ל וכ"כ התו"ז סי' י"ב או' יו"ד דכ"ה מנהגם להטריף כל בועא הבאה נקובה ולא תלינן בידא דטבחא ולא ביד הקצב ולא בשום ענין כלל יען על הרוב נמצאים בועות ישנות ושלפוחית יותר קרוב ומצוי הוי דמחמת שהיתה נקובה בעור הריאה והיתה שלפוחית נשברה ונשפכה מלתלות ביד הטבח וכך אנו עושים מעשים בכל יום להטריף עכ"ל. זב"צ או' קצ"ה.

א

רכב) ואפי' אומר הבודק ברי לי כשהעברתי ידי עליה היתה שלימה לא מהימן להכשיר משום דהשלפוחית אינו נראה מבפנים כ"א בחוץ דבהעברת ידו בפנים וראה בועא אפשר שהיא שלפוחית מלאה. שו"ג שם. תו"ז שם או' י"א. זב"צ או' קצ"ו.

א

רכג) וכ"ש אי איכא רעותא אחרת בנקב דאיכא טיפת דם דטרפה אפי' לדעת המכשירים במקום דיש לתלות בידא דטבחא כמ"ש הפר"ת או' י"ז. תו"ז שם או' י"ג. זב"צ או' קצ"ז.

א

רכד) לפעמים ימצא בועא שניקבו ב' קרומות הריאה אשר עליה ויראה למי שלא ידע בהם שלא ניקבו יען כי בתוך הבועא איכא שלפוחית מלאה מים ויחשבו שהוא קרום הריאה ומי שידע יכירה כי מראה השלפוחית אינה כמראה קרום הריאה שהיא יותר לבנה. כנה"ג בהגה"ט או' ל"ז. ופי' טרפות זה הוא דנראה ע"ג הבועא קרום נגלד עגול או משוך ונראה במקום המוגלא קרום אחר ומראיתו יותר לבן מקרום הריאה והיינו קרים השלפוחית דניקב קרום הריאה וכיון שכן לא שייך שום בדיקה בזאת הבועא כיון דהנקב בפנינו ומה שאינה שופכת מי הבועא היינו מחמת קרום השלפוחית ולאו בר קיימא הוא. תו"ז סי' י"א או' ב' ומ"ש השו"ג מחו' אי' י"א דנוהגים בבועא כזאת לבדוק בנוצה אם נכנס ראש הנוצה בין הקרום ובועא בידוע שניקבה הריאה ואם לא נכנס ראש הנוצה בתוכו אעפ"י שנראית כשלפוחית כשרה כתב עליו התו"ז שם דאין לסמוך ע"ז ובדיקת הנוצה לא תועיל ולא תציל ואין לה בדיקה אחרת כ"א לנקות הבועא ע"י קליפת אותו קרום ורובם ככולם מאלו יוצאות הבועות נקובות תחת הדלדול הנז' להיות הבועא ישנה שניקבה ועלה בה קרום ולא נשפכה הבועא מחמת השלפוחית שבה ומהליחה נסתמה. כך היא סדר בדיקתנו בבועא כזאת ואין לזוז ממנה יעו"ש. והב"ד זב"צ או' ר"א וכתב וכן מנהגם בבגדאד יע"א.

א

רכה) והמופת לידע אם היא שלפוחית או בועא שלימה הוא ע"י העברת האצבע על השלפוחית בחוזק כיצד אם נקרעה היא שלפוחית דקרום הריאה הוא קשה וכשדוחקים על הבועא היא נשברת למקום הבשר ולא לחוץ מן הקרום וזו שנשברה בהעברת האצבע היא שלפוחית שהיתה נקובה מחיים. כנה"ג שם. תו"ז שם או' ג'.

א

רכו) וגם דע שכנגד השלפוחית בא איסקאלדאדו בריאה (פי' כמו ריר עב על הריאה) או בדופן והאסקאלדאדו הוראה שהיתה נקובה הריאה והטרפות כזה נמצא הרבה בכבשים וכ"ז בבקיאות הבודק וה' יצילנו משגיאות. כנה"ג שם. תו"ז שם או' ד' זב"צ או' ר"ב.

א

רכז) בועא בריאה ונמצא בתוכה תולעת וליכא נקוב בבועא רק כשפתחו הבועא נמצא תולעת בתוכה כשרה. שו"ת גבעת שאול סו' פ"ה. לב"ש או' קכ"א. תו"ז סי' ט"ז או' א' זב"צ או' ר"ד.

א

רכח) ואפי' אם נמצא נקב בבועא והתולעת היא מקצתה בנקב ומקצתה חוץ לנקב כשרה. גב"ש שם. לב"ש שם. תו"ז שם או' ב' וכתב שם התו"ז דאפי' להנוהגים להטריף כל בועא נקובה מחשש בועא ישנה (כמ"ש לעיל או' רכ"א) כל שנמצא נקב דק והתולעת בתוך הנקב אף שנשפכה הבועא יש להכשיר כל שנראה ברור דמנקיבת התולעת נשפכה וליכא שום חשש שלפוחית ופשוט עכ"ל. זב"צ או' ר"ה.

א

רכט) אבל אם נמצא נקב בבועא והתולעת אינה בתוך הנקב אלא על הריאה יש להטריף דלא דמי לריאה שיש בה מורנא דכיון דיש כאן בועא הוי תר"ל וטרפה. גב"ש שם. לב"ש שם. תו"ז שם או' ג' זב"צ או' ר"ו.

א

רל) שם. או לאחר מיתה טרפה. ואין מקיפין בבועי כמו שמקיפין בריאה כמ"ש לעיל סי' ל"ו סעי' ה' דבועות עשויות להשתנות. ש"ך ס"ק ל"ה. והאידנא גם בריאה אין מקיפין כמ"ש לעיל סי' ל"ו או' קי"ד יעו"ש.

א

רלא) [סעיף ז'] בועא או סרכא שנמצאו בקנה הלב וכו' כשרה. ומ"מ צריך לפתוח הבועא אפי' אין שם כ"א אחת ולבדוק אם הבשר תחתיו שלם בלא לקותא או נקב ואם לא פתח ובדק כשרה. שמ"ח או' ל' פת"ב או' ף' ביא"ב בלב"ת או' ל"ג. מנ"י ענף ו' או' י"א. ועיין לקמן סי' מ"ו או' ע"ה.

א

רלב) רק דאי אתרעי כ"כ דאיכא בועות הרבה תכופות וכן בדקין של תרנגולות היושבים על הביצים להוציא אפרוחין שחלושין מאד ונמצא בועא בהא יש להטריף בדלא בדק. שמ"ח שם. פת"ב שם. ביא"ב בלב"ת שם. מנ"י שם. והגם דבתשו' הר הכרמל ססי' ח' חלק על דברי השמ"ח הנז' שהחמיר בלא בדק מ"מ לרבים שומעים ועוד האיכא כמה פו' דמטריפים בלא בדק אפי' אם לא היה שם כ"א בועא א' כמ"ש לקמן סי' מ"ו או' ע"ה יעו"ש. וכן הסכים חת"ס חי"ד סי' מ"ט לדברי השמ"א הנז' והב"ד פ"ת לקמן סי' מ"ו או' ז'.

א

רלג) וכבר אווזא מצוי מאד שימצאו בועות לבנות הרבה בדקין וקצת פעמים מצוי אפי' באווזות ויש לנהוג להפך ולראות בפנים נגד אותן בועות אם אין שם שינוי מראה כלל כשר ואם יש שם שינוי קצת יש לחוש לבשר שהרופא גורדו וטרפה. וכן אם יש בועות הרבה שיש לחוש שמא נסתמו המעיים יש לבדוק ע"י קש או נוצה לידע שלא נסתמו ואם לא בדק טרפה. פת"ב שם. מנ"י שם. ועיין לקמן סי' מ"ו או' ע"ג.

א

רלד) וגם אם אין שם בועות בולטות רק מורסא יש להצריך בדיקה לכתחלה דכיון דנתקלקל בשר הדקין יש לחוש שמא נתקלקל כולו. ובטינרי יש להסתפק בו אם צריך בדיקה. מנ"י שם. ונראה כיון דהחשש הוא משום בשר הדקים או נסתמו בני מעיים לא יש הפרש בזה בין בועי לטינרי. וית' עוד מזה לקמן בדברינו להגה סוף סי' מ"ו קחנו משם.

א

רלה) קנה אווז זכר שבסוף הגרגרת כשמתחיל להתפצל לג' ראשים דנקיבתו במשהו והיה שם בועא א' גדולה מלאה מים כשרה משום דהיינו רביתייהו. כנה"ג במפתחות שבסוף ס' קב"ל סי' קי"ח. שו"ג או' כ"ח. זכ"ל בסי' ל"ד. תו"ז סי' כ"ג או' ג' זב"צ או' ר"ח. ויש בועא מלאה רוח וכשרה. כנה"ג בשו"ת בע"ח יו"ד סי' קי"ח. ויש כעין בועא בלי מים והיא קשה כעור הקנה וכשרה דהיינו רביתייהו. שו"ג שם. זכ"ל שם. תו"ז שם. זב"צ או' ר"ח.

א

רלו) בועא מלאה ליחה כביצה מבושלת שנמצאת בלב או באוזן הלב ואין רעותא בחלל הלב ולא בקנה הלב מעשה היה בירושת"ו והכשירוהו רבני מתא. פרי הארץ חיו"ד סי' יו"ד. שו"ג סי' מ' מחו' או' ה' תו"ז שם או' ד' זב"צ או' ר"ט.

א

רלז) מעשה אירע בלב בהמה גסה שנמצא שם בועא וניכרת מעל"ע מן החלל לחוץ אלא שלצד החלל היה קרום בשר ע"ג הבועא ומצד חוץ היה מגולה והכשרנוהו מטעם זה דלא אשכחן בועא אלא בריאה ועוד אפי' ניחוש לסברת רש"ל (לקמן סוף סי' מ"ו) הא איכא בשר תחתיה שלם. שו"ג מחו' או' ט"ז. תו"ז שם או' ה' זב"צ או' ר"י.

א

רלח) ועוד אירע מעשה בלב בהמה גסה שהיה בו בועא גדולה רבוצה וניכרת מעל"ע ומצד חלל הלב היתה כל הבועא טמונה בתוך בשר הלב רק שיעור זוז א' היה לבן שהיה נראה שהוא קרום הבועא והיה נראה להם להטריף דבועא הרי היא כנקב אלא שאח"כ קרעו הבועא ונשאר תחתיה עוד קרום דק של בשר והכשירו דכיון שנשאר תחת הבועא קרום דק של בשר הלב לא הגיע לחלל קרינן ביה. שו"ג שם. תו"ז שם או' ו' זב"צ או' רי"א.

א

רלט) לפעמים יבא הריאה עקומה בערוגות שיש לה במקום א' גבוה ובמקום א' נמוך וקורין לה ערוגה של עז מפני שרוב הערוגות של עז הם באים כזה ושמעתי מבודקים שהיא סרכא ובועא רעה בתוך הבשר של ריאה ומסירים אותה בסיכין אם לא יבצבץ כשרה ואם יבצבץ טרפה. כנה"ג בהגה"ט או' ל"ח. זב"צ או' רי"ב וכתב וכן בא מעשה בעיר בגדאד יע"א בערוגה של עז לפני טבחי מתא והסירו אותם בידים בנחת ומצאו בועא בתוכה והסירו את הריר שהיה סביבה ונפחו אותה ובצבצה והטריפו.

א

רמ) שם הגה. ועיין לקמן סוף סי' מ"ו. בהגה ובדברינו לשם בס"ד.

א

וכן המנהג להכשיר אף על פי דלעיל פסקינן בעכורי וסרוחי טריפה שלא במקום ה"מ וכתב הש"ך דשם יש חשש נימוק סמפונות וא"כ אף כאן במקום דקיימי סמפונות יש להחמיר:

ב

יוצאות כו' זה הכלל כיון דאיכא תרתי לריעותא טריפה ובמי' זכים דעת הרבה דלא מיקרי תרתי לריעותא והכל לפי ענין יש למורה להורות

ג

אסורה אפי' מים זכים דתרתי בועי או שא"א שלא הי' נקב בריאם ומחמת כך עלו בועות סמוכים או שסופן ע"י הדחק נדחקין זה לזה לנקוב והקרום הוא קרום ריאה:

ד

אי שופכות וביש לכל אחד כיס מחמיר הש"ך אפילו בשופכות:

ה

צמחים קשים היינו טינרא:

ו

מראה כי זולת מראה שולט לקותא דבועי לשם ולא הוי סמיכי כראוי:

ז

מים זכים הפר"ח טען להרשב"א דנתן טעם לאסור סמוכי דסופן לדחות זה את זה ולנקב וא"כ מ"ש מים זכים או עכורים עיין פלתי שכתבתי ישוב בזה:

ח

בשיפולי היינו שאין חוט בשר מקיף:

ט

כמו בסמיכי לענין מים זכים אבל לענין חוט בשר מקיף בזה שני חוטין ובזה חוט אחד:

י

דהוי כב' בועי כו' ואף די"א הטעם דמתחכחין בצלעות וא"כ מה לי מים זכים ומה לי עכורים עיין מ"ש בפלתי דאין זו קושיא:

יא

בועי וטינרא מה שקשה הא עכ"פ דוחקן וסופן להתפרק תרצתי בפלתי גבי מים זכים וה"ה בזה ולק"מ.

יב

בשיפולי ריאה התוס' בקשו לומר הטעם דהוי יתרת. וצ"ל דאתי למחניף ביתרת דבועה הוא קרום הריאה ובועי חדא הדר ברי' וכשהדר לבשרא יהי' רק בליטה לחוץ והיינו יתרת ממש

יג

מעבר לעבר העיקר בזה כי מהרש"ל חשבהו לחומר' בעלמא דהוי בכל בועי' סמיכי ולכך מכשיר במים זכים וכהנה קולות אבל הש"ך האריך במקו' דקיימי סמפונות מדינא דגמ' אסור דה"ל ריאה שנשפכה כקיתון ועיין פלתי דהוכחתי דעיקר כרש"ל ואין לזוז כלל מדבריהם בכל ענין:

א

וכן המנהג כתב הש"ך אע"ג דלעיל לא מכשיר גבי נשפכה כקיתון רק בהפסד מרובה שמא יש חשש סמפונות שנמוחו. ומוה משמע דכאן מיירי דקיימי סמפונות אבל במקום שיש סמפונות הא גם בזה חשש לנמוח אלא שאני תמה דהא הרמב"ן במלחמות ה' בלחמו לסייע הרי"ף נתן טעם דלכך עכירי וסריחי אסור דא"א לבדוק סמפונות לרב עכירות וחוששין שמא נמוח סמפונות א"כ משמע הא דעכירי וסריחי בבוע' אסורות היינו במקום סמפונות אבל שלא במקום סמפונות אף להרי"ף מותר. מיהו לרמב"ן דס"ל דטעם דא"א לבדוק בסמפונות א"כ אף צמחים וטינרי יש לחוש אולי נמוחו סמפונות וכי במוגל' יותר לבדוק מן מים נמוחים. והרמב"ן אזיל לשיטתו דס"ל בצמחין בעי בדיקה דלא עכירי ור' יוחנן באמת לא מורי בי' התירא דס"ל צריך בדיקה אבל לפי דקיימ"ל טנרי וצמחי' וכנדי הכל כשרים וא"צ בדיקה א"כ ליתא לטעמא של רמב"ן. וצ"ל טעם אחר הואיל והם עכירי וסריחי ע"כ יש כאן רקבון ועפושי ויש לחוש לרקבון הקרום וסופו לרקוב משא"כ בקיימי טינרי וקשין והם מוגלא אף הסרחון הוא מחמת עיפוש המוגלא וזהו סופו לרפאות ולא שליט לקותא בקרום וכשר. ולכן במקום דקיימי סמפונות באמת יש להחמיר לכתחילה:

ב

ויש מכשירין וכו' מים זכים הפר"ח טען לדעת רשב"א דתרי בועי סמיכי להדדי החשש דדוחקים זה לזה ומנקבים א"כ מה נ"מ במים זכים או עכורים מיהו לפי מה דמשמע בהגהת שחיטות דאם הוא מים זכים יתהפך מהם למוגלא וישוב לבשרו וא"כ י"ל טרם שיבא לידי ניתוק ונקב יתרפא ולא יהיה עוד: ובזה יש ליישב מה דקשה להך שיטה דמים זכים כשר א"כ מה זו דנתחבטו שם דף מ"ח אי העלתה צמחין וטנרי וכנדי אסורים ורבא גופא הוצרך להביא מן ר' נחמן ולא פשיט רבא מדידיה דאמר ב' בועין סמוכין וכו' הא חד בועי כשר ומכ"ש דטינרי כשר דלכ"ע חמור בועי מטנרא ודוחק לומר הא דנסתפקו היינו בטינרי סמוכי זה לזה דלא כן משמעות הגמ' ופוסקים וע"כ צ"ל די"ל הנך תרי בועי במים זכים ולכך בלתי סמוכים כשרה אבל במוגלא י"ל אפי' טינרי מכ"ש בועי אסור ולכך הוצרך להביא ראיה דאין מטריף וה"ה לבועי וא"כ מוכח דאף מים זכים קרוי' בועי ולדעת המכשירין אין קרוי' בועי כלל קשיא ולפי הנ"ל ניחא דהא דמכשירין תרי בועי במים זכים דסופו להיות מוגלא ושב לבשרו אבל בס"ד דמוגלא אסור אף מים זכים אסור דדוחקי' זה לזה וא"ש. אבל למסקנא דמוגלא כשר דשב לבשר אף מים זכים שרי דשב למוגלא ודו"ק: ובזו יובנו דברי הרא"ש דטען א"כ למה קאמר בגמ' על מים זכים כשרי' מוגלא פסול בכולי' אתמר ולא קאמר בבועי ולכאורה אין מקום לדבריו דהא י"ל הך דמכשירים ס"ל דמים זכים אין שם בועי עליו כלל וא"כ איך יתכן בבועי אתמר הא מילת בועי ע"כ במוגלא איירי ולפמ"ש ניחא דע"כ בס"ד הוי אמרי' בועי איירי במים זכים ואף זהו קרוי בועי ודו"ק:

ג

ואפילו מים זכים וכו' דעת מהרש"ל דבועה מע"ל הוא רק חומרא בעלמא ולכך מקיל במים זכים וכן דעת הט"ז בס"ק י"ד אמנם הרב הש"ך בס"ק כ"ה האריך דבוע' מע"ל אסור מדינא דגמ' במקום דקיימי סמפונות כמו ריאה שנשפכה כקיתון דבעינן עכ"פ בדיקה לקיום סמפונות ובזו לא שייך בדיקה והאריך בזה הש"ך. #א) ואני שואל ובהך ריאה שנשפכה כקיתון מה יאמר בו הש"ך אי פירשו כל ריאה אבל מקצתו לא א"כ אין מקום לדבריו דבכל הריאה כיון דלקותא כ"כ גדול עד שנתפשט בכל הריאה חוששין לסמפונות אבל במקצת דאין כ"כ לקותא לא חיישינן לסימפון. ואי תאמר ריאה סתמא קתני אפי' מקצתה א"כ כמו דאמרינן באורך ורוחב דא"צ בכל אונה כן בעובי אונא וא"כ בועה במקום סמפונות ועברה ממש כל עובי ריאה עד שנשתייר כל דהו יהי' ג"כ חשש סמפונות כי מה יתן ומה יוסיף שיור כל דהו להכשיר או לפסול ולמה בעינן דוקא מע"ל הא שיור כל דהו כשר אלא אמת יורה דרכו מלבד שיש לחלק בין פשטה הלקותא בכולו ובין פשטה במקצת' כמ"ש דפשוטו של דברים נשפכה כקיתון היינו בכולו אף גם זה העיקר דנשפכה כקיתון ובועי לא דמיא להדדי דשם נחסר מגוף הריאה דהא נשפכ' כקיתון ולא אפשר רק נחסר מגוף הריאה כמ"ש רש"י להדיא וכיון דשליט הלקותא לחסור מגוף הריאה אף בסמפונות יש חשש ולכך אמרו בלשונם חסרון מבפני' וכו' כי נחסר מגוף הריאה ואבד ברקבון משא"כ בבועי אין כאן חסרון בגוף הריאה אדרבה יותר מחזיק בכמות ממקדם שהרי פולט ואינו הלקות' מחסרון רק נפוח בין עור לבשר נעשה מוגל' ונתפשטו בכל הריאה וכמ"ש רשב"א ור"ן וא"כ אין זה כלל ענין לנשפכ' כקיתון וראי' לכך הא דפריך הגמ' על ר' יוחנן דמכשי' ריאה שנשפכה כקיתון ממשנה דחסרון מבפנים חסרון ולא פריך לעיל בדף שלפניו דאתמר רבא בועי חדא דמתחזי כתרתי כשרה ה"ל לגמ' לפרוך הך קושי' ממשנה דמוכח חסרון מבפני' שמי' חסרון אלא ברור כמ"ש בועי' לא שמיה חסרון דלא נחסר מריאה רק מחמת חולשא נעשה נפוח דרך מכות ואבעבועות ולא קשה מן משנה ולפ"ז דברי הש"ך ממילא מפורכים ולכך כתב המרדכי וכן הגהת מרדכי דעולם נהגו להכשיר כל בועי אפי' מע"ל ולא הי' נעלם ממנם ריאה שנשפכה כקיתון וכדומה וכן מהרי"ק ויתר מחברים ולכן אין לזוז מדברי מהרש"ל כמ"ש:

א

טריפה. עבה"ט ומ"ש בשם ט"ז וש"ך אפי' הוא בועה ממים זכים. המעיין בש"ך סק"ג יראה דלא כתב כן אלא בפי' דברי המחבר אבל לדינא מצדד להקל וכן מורין דבריו בנה"כ. [ועיין בתשובת משכנות יעקב סי' י"ז שכתב דמלשון מהרי"ו בבדיקות שלו מבואר להדיא כדברי הש"ך דתלויה מתוך הבועה לא חמיר מתרי בועי דסמיכי וכן מצא מפורש בתשובת מהרי"ן לב ח"ג סי' ק"ה ובתשובת פני יהושע סי' י"ב וכן פסק בספר בית אפרים בתחלת קונטרסו מתרתי לריעותא דבמקום שנוהגין להקל סמיכי ממים זכים ה"נ בתלויה ודלא כהט"ז. וע"ש עוד במעשה שאירע בקהלה אחת שמצאו בריאה אונא אמצעית של ימין גדולה מהתחתונה ובועה עליה ממים זכים ושם המנהג להכשיר תרי בועי דסמיכי במ"ז וגם החילופים של רמ"א (בסי' ל"ה ס"א) מכשירים בפשיטות בכן הורה המורה גם בעובדא דא להכשיר ונעשה מעשה על פיו ורב אחד קרא ערעור על ההכשר מחמת תר"ל ולחלוק יצא להטריף גם הכלים. והוא ז"ל האריך מאד לברר דטב הורה המורה משום דהך ריעותא דחליפין לדעת המכשירין קיל טפי מריעותא דסירכא תלויה וכיון דהרבה פוסקים מתירין בסירכא תלויה מבועה במ"ז כ"ש בהך דחילופין אמנם אם היה נמצא על אלו החילופין ריעותא דעכורין או סירכא תלויה מבואר שם דיש להטריף. וכתב עוד ובדבר הנקבים שנמצא בריאה זו ובתוכן מורנין שיצאו לחום השמש הנה לפי מכתב השואל שהיה המורנא במקום אחר מהריאה שהיה באומה אין מהצורך להשיב ע"ז דכיון שאינו במקום אחד ולא סמוכין זה לזה ודאי אין שם תר"ל עלייהו אך לדברי הרב הנ"ל שהיה המורנא באונא מהחילופים יש לדון בדבר ומ"מ אפשר לצדד גם בזה להכשיר ע"ש] ועיין בדגמ"ר שכתב ומ"מ נ"ל דבתרתי בועי דסמיכי להדדי במים זכים וסירכא תלויה יוצא מא' מהם ודאי טריפה משום תרתי לריעותא אפילו במקום שנהגו להכשיר סמיכי לחוד במים זכים. עוד כ' שם דנראה מדקדוק לשון הר"ץ שכתב דמים זכים לא חשיב ריעותא כו' ולא לענין סירכא תלויה היוצא ממנה ואינה דבוקה למקום אחר. מכלל שאם דבוקה למקום אחר שפיר מיחשב ריעותא אף שיש בה מים זכים ואין מועיל מיעוך ומשמוש עכ"ד ע"ש. [ועיין בת' ח"ס סי' ל"ו שהביא דברי השמ"ח בסי' ל"ט סעיף מ"ז שכתב דסירכא תלויה יוצאה מבועה שנתכסה מבשר הריאה כשירה אפי' גבוה מבשר הריאה אבל נסרכה למקום אחר טריפה אם היא גבוהה דלא עדיף מסירכא על הגבשושית ונסרך למקום אחר דפשיטא דהוי תר"ל כמו בועה על גבשושית עכ"ד והוא ז"ל כתב עליו כי דמיונו של הגאון ז"ל לא נראה לי מה ענין בועה גבוה לגבשושית בשלמא גבשושית היא ריעותא קצת בגוף הבשר ואם יצטרף לזה סירכא למקום אחר טריפה משא"כ בועה שנתכסתה מבשר הריאה דה"ל רק חסרון בפנים ומה שהוא גבוה מבשר הריאה אינו מחמת הריאה עצמה רק מחמת המוגלא שבתוכו וסופו לצאת ע"י שיפול אין בזה שום ריעותא ע"כ דעתי להתיר בכל גווני ע"ש]. ועיין בת' גבעת שאול סימן מ"א שנשאל בריאה שהיה בה סירכא עוברת ע"י מיעוך ומשמוש רק שהסירכא היה על מקום שנקלף עור עליון קצת והשיב לאיסור משום תרתי לריעותא כמו בסירכא היוצא מבועה ע"ש באריכות. ועי' בתשו' הר הכרמל חלק יו"ד סי' ב' וסוף סימן ג' ובת' פרי תבואה סי' ל"ח ול"ט [ובתשובת ח"ס סי' ל"ו באורך] מה שכתבו בענין דין תרתי לריעותא ע"ש:

ב

טריפה. עבה"ט. ועיין בתשובת בית אפרים חלק יו"ד סי' י"א בענין סירכא דבוקה היוצאת ממראה אדומה והמראה חוזרת למראה ריאה ע"י נפיחה אי הוי תר"ל ע"ש. ומ"ש הבה"ט בשם ט"ז מעשה בריאה שנסרכה לכיסה כו' עיין בתשובת בית אפרים סי' י"ט שכתב דזה פשוט דה"ה בסירכא תלויה מלאה דם טריפה אפילו אם אחר שמסירין הסירכא תלויה נמצא תחתיו שלם ויפה ובודקין אותה ואין מבצבץ אפ"ה טרפה גם בהפ"מ ושעת הדחק דודאי נקב יש כאן ע"ש באריכות:

ג

[מראה ריאה. עבה"ט. ועי' בס' בית אפרים ס"ק י"א שכתב דאפילו אם יש ביניהם הפרש כמה אם אין עליו מראה ריאה יש לו דין סמיכי על הבועות ע"ש והביאו ג"כ בס' מאירת עינים וכ"כ בס' עצי לבונה ע"ש]:

ד

וממשמשין. עיין בתשובת מהרי"ט ח"ב סי' י"א שנשאל בבועה בשיפולי שלא הספיקו למעכה ולנפחה לראות אם יהיה חוט בשר מקיף עד שנקרעה מה דינה והשיב דדעתו דכל עיקר דין זה שאם ע"י המשמוש חוט בשר מקיף כשירה זה אינו אלא היכא דכשהיתה בלא נפיחה נראית כבשר מקיפים וכשנפחה נתגלה הבועה ונשמט הבשר בזו אמרו ממשמשים אבל אם בלא נפיחה אין בשר מקיפה לא נקיף בידים כלל וכן מוכיח הלשון בב"י שאומר שאם נפחוה ואין בשר מקיפה כו' ולפיכך זו שלא הספיקו למשמש ולנפחה אם הריאה קודם נפיחה למ"ע נראה שאין בשר מקיף פשיטא דטריפה ואפילו אם לא ביחנו. אבל אם מתחלה נראה שבשר מקיף אלא דאעפ"כ צריך לנפחה אם תקיף אח"כ בזו אמרינן העמידנה על חזקתה ע"ש ועי' בשו"ת מגיד מראשית ח"ב סי' ב' בבהמה שנמצאת בועה בשפולי אונה ולא ראו אם היה בשר מקיף ונפחוה וראו שאין בשר מקיפה ואח"כ בא אומן בקי עשוי למשמש בכל שעה וע"י המשמוש נעשה בשר מקיף מה דינה. והביא דברי מהרי"ט הנ"ל דמדבריו משמע בנד"ז לאסור כיון שלא נודע שקודם הנפיחה היה בשר מקיף והעלה כיון שעיקר דין בועה בשיפולי לא נזכר בש"ס כל מה שנוכל לפרש דבריו להקל מפרשינן דלא אמרה הרב אלא בנדון דידיה דמיירי בשיפולי אומא דרבו המטריפים בלא היקף בשר אבל בשיפולי אונא דרבו המכשירים לא. ועוד דלא אמר הרב ז"ל אלא בשראוה קודם נפיחה שלא היה בשר מקיף אבל אם קודם נפיחה לא ראו ואחר משמוש היד העלתה בשר מקיף נעמידנה בחזקת היתר והסכימו עמו שלשה רבנים להכשיר בהמה הנ"ל. והם צדדו להתיר אף אם בודאי לא היה בשר מקיף קודם נפיחה כיון שדעת הב"י והרמ"א שלא כדעת מהרי"ט להם שומעין להקל בדין זה ע"ש:

ה

השיפולי בדקה. עיין תב"ש שכתב דכ"ע מודו כאן דשיפולי היינו תחתית אבל בשאר חידודין וקצוות מיד מתחילין הסמפונות ועיין בתשובת הר הכרמל חלק יו"ד סי' ד' שחולק עליו והעלה דגם בכל הדין יש שיעור מרחק הסמפונות מהחוד כמו בתחתית ע"ש:

א

(סי' ל"ז סק"ב) יוצאה מן הבועה. וכן אם ניקב עור עליון מהבועה. שמ"ח סעיף י"ח:

ב

(שם) וה"ה אם סרכה תלוי' סמוך לבועה ואין רוחב לפחות ב' שערות ביניהם מקרי תרתי לריעותא. וכן אף ברחוקים ומה שביניהם אינו בריא כדרך שאר ריאות כנון טנרא או מורסא מפסקת ג"כ אסור. הסכמת אחרונים:

ג

(ש"ך סק"ב) כ"ש לדידן. ר"ל דאף דהראב"ד אוסר רק בלא סריך. מ"מ לדידן דקיי"ל דסירכה לדופן בכל ענין אסור ממילא הכא דיצא מהבועה אף דסריך לדופן מ"מ כיון דהוי ב' לריעותא רדבוקה דחמיר יותר מתלוי' לא מהני בי' המיעוך ודנין לנקב וממילא אסור לדידן דלא מהני סתימת דופן. (דאף דיש לחלק דדוקא בתלוי' דלפי צד החששא לדונו לנקב אין עוד שום צד קולא אבל בסרוכא לדופן ואזלא ע"י מיעוך דאף אי חיישת לנקב. מ"מ הא מדינא מהני סתימת דופן. אלא דאנן מחמרי' דא"א בקיאים אם הוא סבוך כראוי. או שמא אינו במקום רביתא ממש. וא"כ עכ"פ אף בנקב ממש לא הוי ודאי טריפה. א"כ י"ל היכא דליכא ודאי נקב רק מכח ב' לריעותא חיישינן לנקב בכה"ג לא מחמרינן. מ"מ ס"ל להש"ך מסברא להטריף. והא דנקטי' הש"ך בלשון כ"ש. היינו דכ"ש דמקרי ב' לריעותא דדבוקא במיעוך הוי יותר ריעותא. מתלוי' בלא מיעוך). וע"ז כתב וגדולה מזו דמהרש"ל וכו' א"כ אם נידון לנקב אין כאן צד קולא דאין מתדבקת היטב. ודוק:

ד

(שם) משא"כ בבועה הבולטת. ומה"ט אף בטינרא אסורה דמצד הסירכא עצמה אם היא דבוקה כמו כל סירכה דבוקה יוצא מטינרא דלא מהני מיעוך וסתימת דופן ליכא דאינה מתדבקת יפה. וע' במהריב"ל (ח"ג סי' ק"ז):

ה

(שם סק"ג) אינם מוכרחים כלל. מ"מ בסירכא דבוקה יוצא מבועה דמים זכים טריפה דלא עדיף מיוצא מטינרא דטריפה כמ"ש הט"ז סק"ד:

ו

(ס"ב בהג"ה) כגון בגבשושית. מסתבר דוקא בגבשושית מגבה אבל מקמא לאו ריעותא הוא. פמ"ג בכלל דתרתי לריעותא אות ו':

ז

(ט"ז סק"ג) דאין זה מקרי תרתי לריעותא. הנה לשיטת רש"י דאין סירכא בלא נקב אלא דמהני סתימת האונא שפיר אמרינן דאף דיוצא מבוע' דהוי ב' לריעותא ומורה על הנקב. הא בלא"ה ידעי' דיש נקב. אלא דהאונא סותמת (זולת לדעת רש"ל הובא בש"ך סק"ב דמכח בועה הבולטת אינה מתדבקת יפה). אבל לשיטת תוס' דאונא אינה סותמת אלא דהסירכא לא בא מחמת נקב. א"כ י"ל דיוצא מתוך הבועה דהוי ב' לריעותא דנין לניקב ואסורה. זולת די"ל דלא מקרי ודאי ב' לריעותא דדלמא הסירכא יוצא מהאונא אחרת. וא"כ אם יש [ב'] בועות זו כנגד זו והסירכא יוצא מן ב' הבועות טריפה לשיטת תוס'. וכן בתרתי בועות וסמיכי וסירכא כסדרן יוצא מהם טריפה:

ח

(ש"ך סק"ה בסוף) מבפנים. ואפילו אם גבוה מבשר הדיאה. וכן סירכא תלויה יוצאה מבועה כזה בעוד הבועה משונה למראה הריאה. וגבוה מבשר הריאה כשר. אבל סירכא רבתה מבועה כזה טריפה. תב"ש:

ט

(ש"ך סקי"א) נקט לשון מורסא. ואין חילוק בין אם יש בהם רקבון בשר או לא. דכל שאין גבוה מבשר הריאה שהקרום שמכסה אין לו מראה ריאה אלא מראה מוגלא כשר:

י

(סעיף ג' בהג"ה) שבהם זכים צלולים. ע' תשו' בעי חיי להכנה"ג סי' ל"ט:

יא

(שם בסופו) בועי וטנרי. בזה אם סירכא תלוי' יוצא מהטנרא וכן ב' טנרות סמוכים וסירכא תלויי' יוצא מא' מהם טריפה דהוי ב' לריעותא:

יב

(ט"ז סק"ח) אבל אם יש בו מראה מוגלא הוי לי' כסמוכין. ע"ל (סימן ל"ו ס"ב) בהגהה ובש"ך (שם סק"ג):

יג

(ש"ך סקי"ט) במים זכים יש להקל. וכן בחוט בשר א' מקיף בין הבוע' ובין החריץ דהוי כבועה בשפולי:

יד

(סעיף ד') אם אין בשר. ואם נאבד ולא דקדקו לראות אם חוט בשר מקיף. ע' בכנה"נ ובת' מגיד מראשית סי' ב' וג' ובאונא בודאי יש להכשיר. ובאומה ג"כ יש מקום להקל בהפ"מ:

טו

(ש"ך ס"ק כ"ג) יש להקל. עיין בתשובת בעי חיי לבעל כנסת הגדולה סימן ח':

טז

(ט"ז סקט"ו) עד יותר מן ב' אצבעות. הוא תמוה דהא מ"מ במקום הסמפונות לא נראו מעבר לעבר אלא בשיפולי הוא דנראית מעבר לעבר ודו"ק:

יז

(ש"ך סקל"ב) וכן נוהגין. מורסא מעבר לעבר כשר. אבל אם בצד אחד גבוה מבשר הריאה ומצד הב' אינו גבוה טריפה תב"ש:

יח

(שם סקל"ג) משום דס"ל כמ"ש על שם מהרש"ל. בר"מ שם כתב דאפשר גם בב' בועות מכשירים אם לא שפכי וע"י נפיחה עלה גם חברתה. עיי"ש:

א

ורבים מכשירין אפילו בעכורין כו'. כלומר אפילו בבועות של מוגלא שהן עכורים וסרוחים ג"כ וכן משמע מדברי הפוסקים והאחרונים ופשוט ואע"ג דלעיל סי' ל"ו ס"ז גבי ריאה שנימוקה פסק הר"ב דדוקא במקום הפסד מרובה יש להכשיר בעכורים וסרוחים י"ל דהתם נמי איכא חששא דסמפונות דצריכים בדיקה אם לא נימוחו ועיין בס"ק כ"ו וס"ק ל':

א

אם סירכא תלויה כו'. כב"י שמ"כ בשם הראב"ד שאם סירכא תלויה יוצאה מן הבועה אסורה ואפי' באונא לא אמרינן דדופן מגין עליה כו' וכב"י ואיני יודע טעם לדבר דלא יהא אלא ניקבה הא אמרי' ריאה שניקבה ודופן סותמתה כשרה והרוקח כתב כ"מ שיש סריכת חוט בבועה טורפין ואפשר דשלא במקום רביתא קאמר עכ"ל מיהו לקמן סי' ל"ט הביא דברי הראב"ד בארוכה ומבואר שם טעמו דאמרי' בש"ס דוקא כי סביך בבישרא הוא דכשר כשדופן סותם והא לא סביך ולא סריך כו' ע"ש וכן פירש הב"ח וס' ל"ח דף קנ"ה ע"א וכן הב"י עצמו חזר מדבריו בספר ב"ה שלו והב"ח ול"ח לא ראו דבריו שבב"ה ע"ש ולפ"ז כ"ש לדידן דקיי"ל לעולם אין הדופן מגין וכמו שכתב בהג"ה סי' ל"ט סעיף י"ח דטרפה וכן כתב הגאון אמ"ו זכרונו לברכה בתשובה והאריך בראיות ברורות וגדולה מזו שמהרש"ל פרק א"ט סי' מ"ד כתב דאפילו האידנא כשר כדסביך ופסק בסימן כ"ח כהראב"ד מטעם דלא אמרינן דופן מגין והיינו רביתייהו אלא על חלוקת הריאה שאז היא מתדבקת יפה משא"כ בבועה הבולטת:

א

יוצאה מן הבועה. מדסתים משמע אפילו בועה של מים זכים וכן משמע מדברי מהרש"ל פא"ט סי' כ"ח מיהו י"ל דאזלי לטעמייהו דמטרפי סמיכי במים זכים וכ"כ הר"ץ שמ"כ בשם הא"ז) דמים זכים לא חשיב ריעותא לא לענין סמיכי ולא לענין סירכה תלויה היוצאה ממנה ואינה דבוקה למקום אחר וכן המנהג עכ"ל וכ"כ הב"ח דלמאן דמכשיר סמיכי במים זכים כל שכן דמכשיר סירכא תלויה מבועה במים זכים ומהר"מ בס' ב"ה שלו השיג על הא"ז והר"ץ בזה ודעתו להטריף בסירכא היוצאה מבועה דמים זכים אפי' למאן דמכשיר בסמיכי במים זכים וכל דבריו אינם מוכרחים כלל ע"ש גם מ"ש בשס מהרי"ב ומהר"ם לאסור אין ראיה דהא מבואר בדבריהם דאסרי בסמיכי ועיין בתשובת בן לב ח"ג סי' ק':

א

וה"ה בועה כו'. כלומר דכמו שסירכא יוצאה מבועה טרפה משום דה"ל תרתי לריעותא א"כ ה"ה בגבשושית וכה"ג ומהו גבשושית נתבאר סי' ל"ה ס"ה בהג"ה:

א

בגבשושית. אבל משתנית למראה ריאה כשרה עכ"ל מ"כ שבד"מ ונ"ל דר"ל דאם עור הבועה משתנית למראה ריאה אע"ג דעומדת בגבשושית או שאר ריעותא כשר דכיון דיש בו מראה ריאה לא ה"ל אלא חסרון מבפנים:

א

סמוכות כו' אסורה. רש"י פירש הטעם שאין סמוכות אלא מחמת נקב שהיה בריאה והעלה את הבועות וכן הסכים הרא"ה בס' ב"ה דף ל"ד והרמב"ם פ"ז מה"ש פי' מפני שהדבר קרוב שיש נקבים ביניהם ואין להם דרך בדיקה והרשב"א והר"ן ורבי' ירוחם פי' דכיון דסמוכו' זו לזו מתוך שכל א' דוחקת חבירתה סופו של עור לינקב וה"ל כאלו ניקב מעכשיו ובהנך גווני דכשר תרתי בועי דסמיכי ליכא כל הנך טעמי:

א

אם שופכות. כתב מהרש"ל פרק א"ט סי' כ"ז שמ"כ בשם מהרי"ל דאף בשפכי צריך בדיקה לראות אם בכיס אחד הן מונחים דאם הם בשני כיסים ויש הפסק ביניהם טרפה דמאחר שיש נקב ביני ביני דשפכי להדדי א"כ חיישינן לנקיבת הריאה שהרי מקרום של הריאה עלה הבועה אלא שנתקרבו אח"כ להדדי והוי כקרום שעלה מחמת מכה בריאה דאינו קרום ע"כ וכ"כ בהגהות מרדכי דתרתי בועי דסמיכי לית להו בדיקה אפילו שפכי להדדי וכן משמע בבדיקות הר"ץ גבי מ"ש כל בועה ובועה יש לה כיס ושוכבת בה ותרתי בועי דמתחזיא כחדא שנוקבים אחד מהן ושפכי אהדדי אז ודאי ניקבה הריאה בין שתי הבועות וטרפה כו' ע"ש (אלא דלא הזכיר דצריך בדיקה לכתחלה) וכן נראה דעת הר"ב וכמ"ש בס"ק ל"ג ובספר מח"ב כתב דמדברי התוס' שכתבו דבהפסק שני חוטי שער לא חשיב סמיכי משמע שאם אין ביניהם שיעור הראוי ושפכי להדדי כשרה ודבריו תמוהין דאדרבה מדכתבו לא חשיב סמיכי משמע דבאין ביניהם ב' שערות חשיב סמיכי וגבי סמיכי משמע ודאי דאפילו שפכי להדדי טרפה דאל"כ ל"ל לרבא וכן להפוסקים למימר חדא ומתחזי' כתרתי ה"ל למיסתם בכל גווני אי שפכי להדדי כשרה אפי' בסמיכי אלא ודאי כדאמרן:

א

צמחים כו'. הם הנקראים בש"ש ופוסקים טינרי ובתשובת הר"ב סימן ה' ו' ז' נמצא שנתוכח עם מהרש"ל שדעת מהרש"ל דטינרי היינו קשה ויש בה ליחה קצת דאם לא נמצא בה שום ליחה כלל היינו אטום שנתבאר דינו לעיל סימן ל"ז ס"ט ודעת הר"ב דאפילו אין בו שום לחלוחית רק היא קשה לגמרי כאבן מ"מ כיון דמראהו דומה למראה מוגלא הוי טינרי וכמ"ש בהג"ה סימן ל"ו וע"ש בתשובה שביאר טעמו כי טוב הוא וכן הוא בבדיקות האחרונים:

א

קשים. כתב הב"ח נ"ל דה"ה במלאות רוח דכשר בסמיכי ע"כ ונ"ל ראי' דהא הפוסקים דמטרפי במים זכים בסמיכי לא מטרפי אלא מטעמא דשייך בהו נמי לישנא דבועה דכתיב מים תבעה אש וכדאיתא בהרא"ש א"כ במלאות רוח ליכא למימר הכי:

א

וה"ה מורסא כו'. בכל הספרים כתוב הג"ה זו אחר וה"מ כשיש בה מוגלא או מים וע"כ כתב בל"ח דף קנ"ז ע"א בשם מהרי"ו דמורסא שבריאה דהיינו שקרום הריאה מכסה אותה ואינה גבוה מבשר הריאה דינה כבועה שיש בה מוגלא דטרפה עכ"ל ולא עמדתי על סוף דעתו דהדבר פשוט דט"ס הוא וצ"ל הג"ה זו אחר אבל אם הם צמחים כו' (והשיב וז"ל כן הגהתיו ג"כ בש"ע שלי זה כמה שנים ע"כ) וכ"ה בהדיא במהרי"ו ובד"מ ובמהרש"ל שם ובב"ח דלא הוי בועה לאסור בסמיכי כשקרום הריאה מכסה כו' והסכים כן מהרש"ל שם בטעמים נכונים ע"ש וכן הוא בעט"ז ובאפי רברבי ושאר אחרונים:

א

שקרום הריאה מכסה כו'. כתב מהר"מ בס' ב"ה מורסא היינו שקורין בלאט"ר שמראה הליחה שמתוכה כעין מראה אבן טוב שקורין טירק"ס והם גדלים בין עור לבשר אע"פ שהקרום שמכסה עליה אין לה מראה ריאה רק מראה המורסא כשרה אבל בועות דרכן להיות בתוך הבשר והוא רקבון הבשר לכן צריך התם חוט מראה בשר מקיף כו' וע"ש ולא נהירא דמה בכך ס"ס אם אין קרום הריאה מכסה עליהם סמיכי נינהו וכן הוא בדברי הרשב"א והר"ץ שהבאתי בס"ק כ"ח דבועות דש"ס היינו הגדלים בין עור לבשר דאמרי' תרתי דסמיכי טרפה גם לא מצינו לשום פוסק שחילק בכך אלא קושטא דמלתא נקט לשון מורסא דמסתמא אינן רגילים להיות גבוה מבשר הריאה וכן משמע במהרש"ל פא"ט סי' כ"ז כדפי':

א

ואינה גבוה כו'. וכתב בס' ת"ה שם אבל אם היא גבוה משיעור טרפא דאסא ויש לה צורת אונה אוסרת משום יתרת עכ"ל ודבריו תמוהין דמה ענין זה ליתרת דאונה אלא פשוט דר"ל דאם הוא גבוה אוסרת משום סמיכי והלכך אפילו אין בה טרפא דאסא ולא צורת אונה אוסר בסמיכי:

א

כשני חוטי שער. ומהרש"ל שם פסק דבעינן הפרש רוחב קש דא"א בקיאין בין חוט שער א' לב' והסכמת הפוסקים להקל:

א

מראה ריאה. פי' לאפוקי מראה מוגלא דאף אם היא ממראות הכשרות שיתבאר בסי' ל"ח כיון דמוגלא רבעה תחתיו ה"ל סמיכי:

א

ומתוקים. לאפוקי מרים או מלוחים דהוי כמו עכורים מהרי"ו שם ונמצא בבדיקות האחרונים ע"ש הר"מ סי' איזהו מים זכים כל שיש לה כיס בפני עצמה ונקף מן הריאה ואין רוח יוצא מהן כשמנקבים הבועא וגם עור של הבועא לבנה היא גם בפנים עכ"ל ונ"ל דהוצרך סי' זה משום דכתוב במהרי"ק שורש ל"ו בשם תו' הר"ף דאנן השתא לא בקיאינן בין מים זכים לעכורים לכן נתנו סי' אפילו לדידן. ובסמח"ב נדחק בזה:

א

המנהג כו': או לפי ענין ההפסד. ומהרש"ל שם חולק על המנהג ונראה דעתו שאין להכשיר אף בהפסד מרובה ובאמת נראה לענין דינא דברי האוסרים עיקר וגם לפי עיקר הטעם דאחת דוחקת חברתה אין חילוק וכן כתב הב"ח דהמחמיר לעצמו תע"ב הלכך נ"ל דמ"ש הר"ב או לפי ענין ההפסד ושעת הדחק דוקא קאמר היכא דאיכא תרווייהו ולא כהעט"ז שכ' או שעת הדחק:

א

דינם כסמיכי. פירוש דבמקום שנוהגים איסור במים זכים בסמיכי ה"ה בשיפולי וכן במקום שנוהגים היתר אבל לענין חוט מקיף לא דמי דלכ"ע בשפולי סגי בחוט שער א' כמ"ש בס"ק כ"ב ועיין בס"ק כ"ח:

א

בועה על חריץ. באונה עליונה של ימין במקום חריץ כן הוא במ"כ שם:

א

דהוי כב' בועות כו'. ולפ"ז במים זכים יש להקל במקום המקילים ובסמח"ב כתב טעם אחר משום שיש לחוש לחיכוך הבועות בצלעות קטנות ובגרגרת וטוב להחמיר:

א

בין שני אונות כשרה. דהא יש הפרש ביניהם ואפי' לטעם דאחת דוחקת חברתה מ"מ כיון דדרך האונות להיות פרודות בחיי הבהמה אינם דוחקות זא"ז:

א

בשיפולו כו'. דין זה אין לו שורש בש"ס רק מדברי בה"ג הוא ודחקו הפוסקים למצוא טעם ליישב דבריו מפני שכל דבריו דברי קבלה ועיקר הטעם כמ"ש סה"ת וסמ"ג והגהת מרדכי ושאר פוסקים משום דמתחזיא כתרתי בועי דסמיכי ויש לחוש למראית העין וע"כ הכשירו טינרי בשיפולי:

א

כל שהוא. משמע אפילו חוט שער אחד וכן כתב מהרש"ל וכן הוא בבדיקות האחרונים:

א

והוא שיהא בהיקף כו'. וכן הוא בבדיקות האחרונים ומשמע דאתא למעוטי שאר מראות אפי' מראות הכשרות דלקמן סי' ל"ח ודלא כמ"ש ר' תנחום בסוף בדיקות הר"ץ ומהרש"ל שם כ' שמ"כ בהג"ה אחת שא"צ לאותו היקף מראה ריאה והסכים כן מאחר דסגי בחוט שער אחד א"כ לזה בודאי אין לו מראה ריאה ועוד דמאחר שהרבה גאונים מכשירים בועה בשיפולי יש להקל ע"כ:

א

ואם לא היה בהיקף כו'. ז"ל הב"ח השיב ר"י בן הרא"ש על מעשה שהיו שנים בדקו ריאה וראו בועה בשיפולי והסכימו שלא היה חוט בשר מקיף לאחר הנפיחה ואח"כ באו הבודקים ונפחוה והכשירוה וקרעו הבועה ואמרו שמי שנפחה לפניהם היה כחו יפה יותר מן הראשון ולכן הקיפה בשר אוקי תרי לבהדי תרי ובהמה שנשחטה בחזקת היתר עומדת ויש לסמוך עליהם דבשר היה מקיפה והכשירה כך הביא ב"י בסי' ל"ט והסכים עמו ב"י ומיהו לדידן דמחמירים להטריף הבהמה כשלא נבדקה הריאה א"כ הבהמה בחזקת איסור עומדת ואסורה וכ"פ מהרש"ל פ' קמא דחולין סי' כ"א עכ"ל ותימא שדילג בדברי ר"י בן הרא"ש שהרי הב"י הביא שם לשונו וגם כי בועא בשיפולי ריאה לא הוזכרה רק מפי הגאון ולא בש"ס ועוד דאוקי תרי כו' וא"כ אפי' בלא טעמא דאוקי תרי מכשיר מטעמא כיון דבוע' בשיפולי אינה רק מהגאון והבו לה דלא לוסיף עלה דהיינו דוקא היכא דידעינן בודאי שלא היה חוט מקיף ועוד דהא ליכא הכחשה בעדים דאפשר דקושטא קאמרי שכח האחרון יפה מן הראשון ומהרש"ל שם מיירי בהדיא בהכחשה בסירכא ולא בשיפולי גם לפי מ"ש לקמן סי' ל"ט ס"ק מ"ב דליתא לדברי מהרש"ל א"כ כ"ש הכא דכשר דקי"ל נשחטה בחזקת היתר עומדת וכן בד"מ הביא תשובת הר"י ודברי ב"י בסתם:

א

אע"ג דלא שפיכי כו'. בהגהמ"ר מבואר דיותר מסתבר להכשיר בלא שפיכי שכ' נראה להכשיר אי לא שפיכי כו' וכן הר"ר שמואל הלוי בקע וראה דלא שפיכי והכשיר עכ"ל ומביאו ב"י והיינו משום דבשפיכי כיון דאתרעי כ"כ דמיא לנשפכה כקיתון ואיכא חששא דסמפונות (וכן הוא במהרי"ו ומהרי"ק ושאר אחרונים) וצ"ל דהמחבר ס"ל דיותר מסתבר להטריף בלא שפיכי משום דמתחזי כתרתי בועי דסמיכי ומשמע ליה הכי מדסיים בהגהמ"ר שם והעם נהגו להכשיר בועא מעבר לעבר בין שפיכי בין לא שפיכי דלא מתחזי כתרתי בועי דסמיכי להדדי עכ"ל משמע דסד"א דמחזי כב' דסמיכי והיינו דוקא בלא שפיכי וק"ל:

א

כשרה כו'. וכתוב בב"י מיהא היכא דקיימא נגד הסמפונות נראה דבכי הא חיישינן לדברי הרמב"ם ובודקין הסמפון שביניהם עכ"ל והר"ב משמע דמטריף ולא מהני בדיקה וכן משמע מדברי שאר אחרונים שסתמו דבריהם וכ"כ מהרש"ל פא"ט סי' ל"ז דבבועה גדולה (ומליאה מוגלא או מים עכורים אבל מים זכים מכשיר מהרש"ל במקום הפסד מרובה ע"י בדיקה וע"ש) במקום הסמפונות ומעבר לעבר אין מועיל בדיקת חכם אפילו בהפסד מרובה מאחר דאין אנו בקיאין בבדיקה עכ"ל וכן משמע מדברי הר"ב דאפילו במקום הפסד מרובה מטריף מדלא חילק אבל קשה דהא כתב לעיל סי' ל"ו ס"ז גבי ריאה שנשפכה כקיתון דאפילו בעכורים וסרוחים כשר ע"י בדיקה בהפסד מרובה וי"ל דס"ל להר"ב דשאני הכא דהא הך בדיקה דסמפונות היא דשפכינא לה בכלי ורואין אם נראין בו כמין חוטין לבנים אז נימוחו הסמפונות ואם לאו לא נימוחו כדאיתא לשם והיינו דוקא בנשפכה כקיתון בלא בועה אבל הכא כיון דאיכא בועה ודרך הבועות להעלות רקבון בפנים ואפשר דנימוחו הסמפונות בפנים ונרקבו עד שנשתנה מראה הליחה שבתוך הבועא והלכך א"א לראות בכלי שום חוטים לבנים לכך טרפה בכל ענין וכן הוכחתי לקמן ס"ק כ"ח מהגהת מרדכי ומהרי"ק ע"ש:

א

בדקה כו'. כלומר בסתם בהמות אמרי' דהכי שיעורייהו אבל אי חזינן דיש סמפונות חוץ לשיעורים הללו טרפה כן כתוב בסמח"ב אבל בס' ל"ח דף קנ"ו ע"א כתוב דמשמע דלא איכפת לן לחוש לסמפונות שהם בקצה וחוץ לשעורים הללו:

א

ואפי' מים זכים. ומהרש"ל שם מכשיר במים זכים במקום הפסד מרובה ע"י בדיקה וכתב שם טעמו דמסתבר דבמים זכים לא נימוחו ועוד דחומרא יתירא היא ורוב הפוסקים לא הזכירוה גם הרא"ש וטור לא הזכירו ע"כ לשונו ולפעד"נ דבועה מעבר לעבר יש לו מקום בש"ס ומוסכם מכל הפוסקי' דאמרי' בש"ס (סוף דף מ"ו) אריאה שנשפכה כקיתון והוא דקיימי סמפונוהי ואם כן כל שכן בועא מע"ל דקיימא במקום סמפונות וכי גרע מפני שהיא בולטת סוף סוף יש חסרון בפנים כמו בנשפכה ואדרבה בועא גרע מנשפכה דהיא בולטת וגם אין קרום הריאה מכסה אותה (וכן גבי נשפכה איירי אף במים זכים וכדמוכח מכל הפוסקים עיין שם) וכן מהר"מ שממנו מקור דין זה הוציא דין זה מריאה שנשפכה כקיתון כדאיתא בתשובת מהר"מ (דפוס פראג) סימן ס"ו ובמרדכי ובתשב"ץ ומהרי"ק שורש ל"ו ושאר אחרונים וכן נמצא בהגהות על שם מהרי"ו בחבורו להטריף בועה מעבר לעבר אף במים זכים ומביאו מהרש"ל שם וכן משמע באגודה והכי מוכח להדיא מדברי הרשב"א והר"ן ומביאם ב"י שהשיגו על מ"ש הרמב"ם דבכל בועה צריך לבדוק הסמפון שתחתיה שלמדה מהך דנשפכה כקיתון דלא מחוור דל"ד לנשפכה לפי שנמס בשר מבפנים אבל בבועות הגדולות בין עור לבשר אין חוששין לנקיבת הסמפונות ע"כ לשונם משמע להדיא דבבועות שהן מבפנים מעבר לעבר לא בין עור לבשר חיישינן לסמפונות ומ"ש מהרש"ל שרוב הפוסקים לא הזכירו דין דבועה מעבר לעבר לאו מלתא היא דבכלל ריאה שנשפכה כקיתון הוא וגרע מיניה וגם הב"י פסק כן דבמעבר לעבר צריך בדיקה וכדהבאתי לשונו בריש ס"ק כ"ו. ובאמת לכאורה תמהתי על מ"ש הגהמ"ר דהמנהג להכשיר בועה מעבר לעבר והלא הוא גרע טפי מנשפכה וריאה שנימוקה וכן על מה שצידד מהרי"ק שם להקל בבועה מעבר לעבר כיון דהסמ"ג וסמ"ק ורשב"א ושאר פוסקים לא הזכירוה דהלא הוא בכלל ריאה שנשפכה ונימוקה וגרע מיניה ונ"ל ברור דאף הגהת מרדכי ומהרי"ק לא קאמרי אלא להכשיר ע"י בדיקת הסמפונות וראיה שגם המחבר כתב בסתם להכשיר וע"כ מיירי ע"י בדיקה וכמ"ש בס"ק הנזכר והאוסרים דבהגהת מרדכי שם ס"ל דהכא לא מהני אפי' בדיקה דל"ד לנשפכה וכן למאי דבעי מהרי"ק לאסור אפי' ע"י בדיקה קאמר וכמ"ש לדעת הר"ב שם:

א

אבל לא שפכי כו'. וטעמא משום דאז לא דמי לנשפכה כקיתון וליכא למיחש לסמפונות:

א

אפילו בעכורים כו'. ואע"ג דלעיל סי' ל"ו ס"ז כתב בהג"ה דווקא במקום הפסד מרובה יש להכשיר בעכורים וסרוחים היינו משום דהתם נשפכה כקיתון מצד זה לצד זה ומטעמא דחשש סמפונות וכמ"ש בס"ק א' אבל הכא כיון דלא שפכי אהדדי ל"ד לנשפכה כקיתון וליכא כלל חשש דסמפונות:

א

בועה שהיא תחת הורדא כו'. וכן הוא במהרי"ו ובדיקת האחרונים ומהרש"ל פא"ט סי' ל"ח הביא דעות חלוקות בזה ומתוך כך הכריע דגם בורדא אין להטריף רק כשאין חוט בשר מקיף:

א

טינרי כו'. ומהרש"ל שם סי' ל"ז חלק על זה מטעם דטרפות מעבר לעבר חומרא יתירא היא והבו לה דלא לוסיף עלה ולפי מ"ש בס"ק כ"ח שהוא מן הש"ס ופוסקים נתבטלה טענתו ומ"מ אפשר דיש להקל בטינרי דלא מצינו חששא דסמפונות רק בנשפכה וכ"כ בבדיקות האחרונים ובסמח"ב שכן נוהגין:

א

וע"ל סימן מ"ב. כלומר דשם סעיף ה' גבי ב' מרות נתבאר דאם נקבוה ולא היו שופכות ואח"כ נפחו זו ועלתה גם חברתה בנפיחות או שהטילו מים בא' מהן ועי"כ נתמלאה גם חברתה מיקרי שופכות להדדי וה"ה כאן ונראה דהא דלא כתב כן הר"ב לעיל גבי סמיכי משום דס"ל כמ"ש על שם מהרש"ל והר"ץ בס"ק ז' ע"ש:

א

דלא ממשמש כו'. אבל במקום דמשמש ידא דטבחא תלינן ביה:

א

טריפה. ואין מקיפין בבועי כמו שמקיפין בריאה כמ"ש לעיל סי' ל"ו סעיף ה' דבועות עשויות להשתנות:

א

ורבים מכשירים. פי' אפי' בבועות גדולות מאד ולא חיישי לבדיקת סמפונות וכ"כ רש"ל:

ב

אם סירכה תלויה כו'. פי' רש"ל הטעם כיון שאין סירכה בלא נקב בפרט כה"ג דאיכא ריעותא לפנינו והסירכה יוצאה ממנה עכ"ל ופי' סירכא תלויה עיין סי' ל"ט ס"ח. ונראה דמכ"ש אם יש סירכא גמורה דהיינו שדבוקה למקום אחר והיא יוצאת מן הבועה דטרפה ולא מהני בזה מה שנוהגים למעך ולמשמש בסרכות כמ"ש סי' ל"ט סעיף י"ג דהא סירכא תלויה מותר לכ"ע ואפ"ה אסור כשיוצאה מן הבועה ק"ו לסירכה דבוקה שהרבה פוסקים אינם מתירים בשום מיעוך ומשמוש כמ"ש סי' ל"ט פשיטא שיש להטריף לכ"ע במקום שיש עוד ריעותא דהיינו כשיוצאה מן הבועה ואפילו מן הטינרא נ"ל דטרפה ולא מהני משמוש כמ"ש בס"ד סי' ל"ט ס"ח :

ג

וה"ה בועה העומדת כו'. מזה למדו הבודקים להטריף בכל מקום שיש ב' לקותות ול"ד לסירכה תלויה יוצאה מטנרי דכשר כמ"ש סי' ל"ט ס"ח דטנרי אין עליה כלל שם לקותא ובהגהות הר"ץ על בדיקות כתב דבסירכא תלויה יוצאת מבועה שיש בה מים זכים כשירה דמים זכים לאו לקותא היא כלל ול"נ דטרפה בזה דהא כתבו התוס' בפא"ט דף מ"ג ד"ה יפלח כו' דמים זכים לקותא היא וכשרה נמצא דהכא טרפה מכח תרתי לריעותא ומו"ח ז"ל כתב גם כן דכשר למאן דמכשר בשני בועי דסמיכי במים זכים כמ"ש סעיף ג' ה"ה דכשר בזה ול"נ דשאני התם דאין כאן אלא חד לקותא דכשרה דכל שאתה אומר שמים זכים לקותא דכשר הוא אין לך פסול גם מחמת סמיכי דהא סמיכי אין אוסר אלא מחמת לקותא דבועה משא"כ כאן יש ב' לקותות כל אחד אין תלוי בחבירו דסירכא תלויה לקותא בפני עצמה ובועה דמים זכים לקותא בפני עצמה והצירוף מטריפם וכן ראיתי בספר מחזיק בדק על הבדיקות וכתב שם שהר"ץ כתב דין שלו בשם א"ז ודבר זה אינו בספר א"ז כלל כי חפשתי אחריו ואינו שם. נ"ל דבועה היוצאת מן הסירכא דבין אונא לאונא למטה מחציין דאין זה מקרי תרתי לריעותא דהא למטה מחציין אין שם סירכא עליה כלל אכן אם יש שם חלון אע"ג דאנו מכשירין כדלקמן סי' ל"ט סעיף ד' מ"מ כיון שיש פוסקים שמטריפים אפי' שם בחלון וכאן דיש עוד ריעותא דבועה מקרי עכ"פ תרתי לריעותא וטרפה וכן אם בועה יוצאת מסרכא שבין אונא לאומא למטה מחציין אפי' בלא חלון כיון שיש קצת פוסקים דס"ל בהאי סירכה טרפה אע"ג דלא קי"ל כמותם מ"מ כאן יש לקרות בו תרתי לריעותא כן נלע"ד. מעשה בא לפני בריאה שנסרכה לכיס והסירכא היתה מלאה דם עד שבמקום הסירכא לכיס נתמלא כל סביבו אותה מראה דם והטרפתיה דכאן גרע מתרתי לריעותא ולא מהני בזה מיעוך ומשמוש דכאן א"ל שאינו [אלא] הפשטת ליחה דדם זה בא מריאה שניקבה ויצא דם מסמפונות שלה דהפשטת ליחה ודאי נעשה אע"ג דלא ניקבה משא"כ בדם זה ואע"ג דלא מבצבץ טרפה כי אין הבדיקה מועיל להכשיר במקום שיש ספק איסור וכמ"ש בסי' ל"ט ס"ד:

ד

סמוכות זו לזו. פרש"י הטעם דקי"ל דאינן סמוכות אלא מחמת נקב שהיה בריאה והעלה הנקב את הבועות הללו סביבותיו ורשב"א ור"ן פי' כיון שסמוכות דוחקות זא"ז וסופן לנקוב הוה כניקב עכשיו אלא דמ"ש רמ"א בסמוך בועה וטנרי כשר משמע כסברת רש"י ולא כרשב"א:

ה

אחת היא וכשרה. כתב רש"ל בשם מהרי"ל דצריך עוד בדיקה אם יש לכל א' כיס בפני עצמה טרפה:

ו

אבל אם הם צמחים כו'. פי' ואין שם ליחה כלל זה הנקרא טינרי:

ז

וה"ה מורסא כו'. הג"ה זו מקומה אחר אע"ג דסמיכי אהדדי כשרה ונתן רש"ל טעם למורסא דכשרה דלא מקרי בועה אלא דבר הבולט לחוץ ומשמע דיש מוגלא בהאי מורסא ואפ"ה אינו אוסר בסמיכי:

ח

והוא שיהיה במה שמפריש. פי' דלא כשר כשיש הפרש אלא שיהיה בו מראה ריאה אבל אם יש בו מראה מוגלא ה"ל כסמוכין מ"כ אם נקלף העור העליון של הבועה דהיינו עור הריאה טרפה מפני שהעור התחתון הוא עור הבועה והוא עור הבא מחמת מכה וזה אפילו בבועה יחידית ע"כ וזה מיירי אפילו במים זכים:

ט

ויש לילך בזה אחר המנהג כו'. ובמקום שאין מנהג מבורר ודאי יש לאסור כי הב"י כתב בשם רוב הפוסקים להחמיר וכן רש"ל פסק להחמיר בכל גווני:

י

נוהגין לאסור. בתוספות כתבו בשם בה"ג דכיון שעומד בסוף סופו ליפסק ולינקב וטוב ליזהר שדבריהם דברי קבלה עכ"ל:

יא

והוא שיהא בהיקף מבשר מראה ריאה ואם לא היה בה היקף בשר ובאו אח"כ כו'. בבקיאות עשו שהיה שם היקף בשר כו' כצ"ל ור"ל בזה אע"פ שלא נעשה ההיקף בשר אלא אחר שבאו בודקים אחרים וע"י טורח רב אפ"ה כשר כנ"ל ורש"ל כתב וז"ל ראיתי בה"ג שא"צ לאותו חוט בשר מראה ריאה אלא כמין חוט קטן וכן נראה להתיר מאחר שבהרבה בדיקות ראיתי כתוב בהן אפילו כחוט השערה וא"כ אין לו בודאי מראה ריאה ועוד מאחר שהרבה גאונים הכשירו אפילו בלא חוט בשר מקיף עכ"ל ולפי הוכחה ראשונה היה להתיר גם בסמיכי ביש חוט בשר מפסיק בלא מראה ריאה אלא שאין לסמוך ע"ז כיון שטריפות דסמיכי הוזכר בתלמוד משא"כ בשיפולי וכמ"ש רש"ל בהוכחה שניה:

יב

אע"ג דלא שפיכי כו'. פי' והיה לנו לומר דמתחזי כב' בועות דסמיכי קמ"ל דאין זה דומה לסמיכי ואח"כ כתב רמ"א דמחמת חשש סמפונות גרע טפי בשפיכי:

יג

דהיינו ב' אצבעות כו'. פי' במקום שהריאה עבה יש שם סמפונות והיינו עד רחוק משיפולי ב' אצבעות בדקה ועיין מה שאכתוב בסמוך בסעיף זה מדין זה:

יד

ואפי' מים זכים. דבריו תמוהים דבסמיכי שהוא מדין התלמוד טריפה כתב לעיל שהולכין אחר המנהג וגם בשיפולי כתב שהדין במים זכים כמו בסמיכי וכאן בדין מעבר לעבר שאינו רק מנהג כמ"ש הפוסקים החליט להחמיר ורש"ל כתב בזה בשם הר"ש מווינא כיון שקבלה בעלמא היא אין להחמיר במים זכים אך צריך שיהיו המים צלולים ולא עכורים מתוקים ולא סרוחין ומלוחין כי העכורין והסרוחין והמלוחים מכלים הסמפונות ולא הדרי בריא ודבריו נראים להכשיר אפילו בלא בדיקת סמפונות כי מים זכים אינם מקלקלים ועוד מאחר שחומרא יתירא היא ורוב הפוסקים לא זכרוה ואינה דומה לשיפולי ריאה שנזכר בתוס' בשם בה"ג כו' עכ"ל וכן עיקר ומו"ח ז"ל הכשיר ג"כ במים זכים בזה אלא שבשם רש"ל כתב בזה לאסור אף במים זכים ואפשר שמצא כן באיזה כתב שם משמו אבל כאשר העתקתי כאן בשמו הוא מספרו פא"ט סי' ל"ז:

טו

ויש שם סמפון כו'. ראיתי רבים בודקים טעו בפירוש דין זה שהוקשה להם במה שכתב דניכרת מעבר לעבר ממה נפשך אם היא באמת ניכרת מעבר לעבר מאי קא משמע לן דטריפה ואם לאו אמאי באמת טריפה ע"כ אמרתי לכתוב פירושו של דבר דהענין הוא בבועה בשפולי דכשר באם יש חוט בשר מקיף דקשה הא עדיין יש טריפות באותה בועה מחמת בועה הניכרת מעבר לעבר אלא ע"כ לומר דשם אינו פוסל מכח מעבר לעבר כיון שאין שם סמפונות כמ"ש לעיל סעיף ה' שיעור ב' אצבעות מן מקום הדק דהיינו שיפולי וע"ז אמר כאן בוורדא דאינו כן דאפילו במקום הדק שם בתחתית הוורדא יש שם סמפון דהיינו אצל החריץ של ורדא וע"כ אם נמצא שם בועה טרפה אם ניכרת מעבר לעבר אף שחוט בשר מקיף כיון שיש שם סמפונות והוה כמו במקום עב שלה משא"כ בשאר אונות הריאה שאין פוסל במקום הדק שלהם כיון שאין שם סמפונות ואם יש בועה בורדא במקום העב או בשורש שלה כ"ש דטריפה אם ניכרת מעבר לעבר אבל בלא ניכרת מעבר לעבר אין טריפות כלל בורדא כמו בשאר ריאה וראיתי לרש"ל שהביא דין זה בשם ליקוטים וכתב עליו ונ"ל שאין להחמיר כלל בורדא יותר מבשאר הריאה כיון שכמה גאונים מכשירים אפי' בליתא לורדא כל עיקר א"כ מוכח שלשם אין עיקר הסמפונות של הריאה שיהיה תלוי בהם החיות עכ"ל ודבריו תמוהים מאד דמי ביקש שיהיו הסמפונות של הורדא חמורים טפי משאר סמפוני הריאה הלא לא באנו אלא לומר כיון שיש סמפון אפילו במקום הדק הוה דינו ליאסר בניכר מעבר לעבר וכן נכון להלכה למעשה להחמיר כפי מה שכתבנו ושפיר אמר כאן דנכרת מעבר לעבר להורות דכאן הוה אסור מכח מעבר לעבר כמו בשאר ריאה ויצא לנו עוד מזה דבכל בועה בשיפולי שהי' כשרה אם חוט בשר מקיף צריך לראות אם היא מתפשטת למטה בריאה עד יותר מן ב' אצבעות משיפולי שאז טריפה מכח מעבר לעבר וצריך להזהיר הבודקים ע"ז וכנ"ל פשוט וברור:

טז

טינרי הניכרת מעבר לעבר כו'. גם בזה תמוהים דבריו דמה בסמיכי ושיפולי שטריפות שלהם ברור לדברי הכל כשר בטינרי כמ"ש לעיל ק"ו במעבר לעבר ורש"ל כתב ג"כ שמצא כתוב בזה דטריפה אבל לא משגחינן ביה מטעם שכתבתי וכן הוא עיקר להלכה למעשה גם בס' מחזיק בדק העיד שנוהגין כן בהדיא להיתר:

יז

היכא דלא ממשמש ידא דטבחא. משמע אבל אם משמש תלינן בו להקל כמ"ש בסי' ל"ו ס"ה וכתב בד"מ אחר דין זה דמשמש כשר ובלבד שיעיין בצלעות שלא ימצא ריעותא בצלעות עכ"ל כן מצא כתוב בב"י סימן ל"ט הביא תשובת ר"י בן הרא"ש בשנים שראו בועה בשיפולי ריאה ונפחוה והסכימו שלא היה בשר מקיף אותה והבודקים אחרים אומרים שנפחוה והכשירוה וקרעו הבועה ואמרו שאותן אחרונים היה כחן יפה יותר מן הראשונים לנפחה וכתב שלא היה אוכל הבשר הזה וכתב ב"י שחומרא הוא שהחמיר עליו ומדינא כשרה הבהמה ונראה דאף רש"ל שס"ל בההיא דסי' א' סעיף י"ד דאסורה הבהמה מכח הכחשת עד כמו שזכרתי שם משמו מודה בזה דהא אפשר לנו לתרץ ולומר דאין כאן הכחשה דודאי סברא טובה היא שאחד יודע לנפח יותר מחבירו ואפי' בדיני נפשות לחיוב אמרינן לתרץ העדים כל מה שאנו יכולים כדתנן ריש היו בודקין וע"כ בדין זה מותר אפי' לדידן וכן הביאו רמ"א כאן בד"מ ומו"ח ז"ל כתב שלדידן שהבהמה שלא נבדקה שנאבדה הריאה אסורה ה"נ אסור בזה כיון שיש הכחשה ולפי מ"ש אין כאן הכחשה ובהדיא מבואר בסי' ל"ט סעיף ה' דאם יש חילוק בין כשנופחין הרבה לנופחין מעט אזלינן להיתר וה"נ כן הוא כנ"ל ובסי' ל"ט סעיף י"ז כתבתי דאף אם יש הכחשה כשר ע"ש:

א

(סימן ל"ז סעיף ב') אם סירכא תלויה יוצאה מן הבועה טריפה. כתב הש"ך ומביא בלחה"פ והבאה"ט ס"ק ו' וז"ל אם עור הבועא מישתנית למראה הריאה כשר דכיון שיש בו מראה ריאה לא ה"ל אלא חיסרון מבפנים עכ"ל. ולפ"ז כ"ש סירכא תלויה או שאר ריעותא שיוצאה מן המורסא שקורין בלאט"ר דלא הוה תרתי לריעותא (שהרי קרום הריאה מכסה אותה) ואדרבה עדיפא מורסא מבועא דאינה אוסרת בסמיכי כיון שאינה גבוה מבשר הריאה. משא"כ בועא אף שנתכסית אוסרת בסמיכי כיון שגבוהה כמבואר בסעיף שאח"ז. וכל זה ברור ופשוט. ולא ירדתי לסוף דעתם של לחה"פ והאחרונים ס"ק י' שכתבו בשם מ"כ וז"ל מורסא שנמצאת בראשה סירכא תלויה אם יש בו מים זכים כשירה ואם מוגלא טריפה עכ"ל. וליתא אלא אפילו יש בו מוגלא כשירה דלא הוי תרתי לריעותא כיון שהיא אינה גבוהה. ות"ל שאחר כתבי ראיתי כן בס' פמ"ג והנאני. וע"ש שכתב דה"ה מורסא וטינרי העומדים על גבשושים או במקום דמשמעת קול כשירה דבועא דוקא אמרו וא"כ ה"ה מורסא על הקמט וכן שנוי מראה מהכשירות. וכן מע"ל אינו פוסל בה. סירכא תלויה מן האטום או מן מראה כשירה או מראה כשירה על הגבשושית מקרי ב' לריעותא. וב' לריעותא לא הוי אלא בשעומדין זא"ז ואין הפרש קש ביניהן ומעידין על שם א' ואיכא דעת א' להטריף בכה"ג מצטרפין. ולענין מיעוך ע"ל סי' ל"ט סעיף י"ג דל"מ רק בתלויה מבועא. ובשו"ת טור האבן סי' יו"ד מתיר ג"כ בסירכא לדופן במצר חזה מבועא כיון דכשר מדינא דגמרא מהני מיעוך אף בב' ריעותא:
ועיין בנודע ביהודה מ"ת חלק יו"ד סי' כ"ג דמטריף סירכא תלויה מחסרון בפנים כמו יוצא מבועא שאין לסירכא במה להתחזק כיון שהעור ריק ואין תחתיו בשר. עוד מטריף שם סירכא בגומא דאין לך תרתי לריעותא גדול מזה כי איך לא נחשב החיסרון לריעותא כיון שהרמב"ם מטריפו לחלוטין. וזה דלא כס' ל"ש דמתיר משום דגומא וחסרון בריאה אין סופו לנקוב ואין ב' ריעותא על שם א' וחולק על התב"ש. ובתשובה הארכתי והוכחתי דהעיקר כהתב"ש דכל מילי מטעם שסוף לנקוב הוא:

א

אם אינן סמוכות. עבה"ט ועיין בשו"ת ב"י בשלחופית מלא מ"ז שעומד ע"ג הריאה בולט לחוץ:

ב

יוצאה מן הבועה טרפה. עבה"ט וכתב בשו"ת פ"י סי' י"ג בריאה שהיה תלויה ממנה רירין ודלדולין ושלחופית היתה תלויה ברירין אין לדון בזה דין בועא בשיפולי דכאן מקומה שלה הוא הרירין ואם תטול הרירין עם השלחופית תשאר הריאה שלימה ובועא בשיפולי גופא חומרא יתרה הוא. וגם אין בזה משום תלויה מבועא שאין זה אלא אם הבועא בריאה עצמה כדמייתי מהעלתה צמחים. אבל בועה תלויה מסירכא תלויה לא שמענו. ועוד נראה כיון דקי"ל סמיכי במ"ז כשר ה"ה בזה ומ"ז לא נקרא בועא אלא שלחופית ואף אם היה במקצת מוגלא כחודה של מחט בתר רובא אזלינן ולא מיקרי בועא אלא ברוב מוגלא. והסברא גם כן נותנת כיון שהיה בזה לחות כ"כ אם באה ע"י נקב היתה נסרכת למקום אחר כמ"ש הב"י ולכן יש להכשיר ע"ש ועיין בספרי ב"א סי' ל"ט ס"ק יו"ד קט"ו ובזר זהב ס"ס ל"ט ומבואר שם ג"כ דבכה"ג שאין כאן רק רירין ודלדולין והבועא של מ"ז כשר ודוקא בסרכה עבה או שהכפתור גדול ועב מלא מוגלא יע"ש:

ג

משמעת קול טרפה. עבה"ט ומ"ש מדברי הט"ז נתמלא כל סביבות אותה מראה דם (כתבתי בספרי שהוא ט"ס וצ"ל כל סביבותיו מראה דם כו') ובספרי שו"ת ב"א חלק שני בכת"י כתבתי בסירכא מתוך בועה בולטת למטה מחציו בין אונא לאומא עם חלון ולא נתכסה הבועא והמים שבתוך הבועא היו מלוחים והסרכא עברה על ידי מיעוך כראוי ונבדקה בפושרין ולא בצבצה עיין בספרי בדיני תר"ל סעיף וא"ו ומשם תראה שיש להקל בענין כזה במקום הפ"מ וצ"ג דוקא כיון שהבוע' אינה של מ"ז. ואפילו הוא ממ"ז במקום שנהגו להחמיר בתלויה אפילו ממ"ז. אבל במקום שנהגו להקל בתלויה ממ"ז יש להקל בזה במקום הפסד קצת. ומ"ש בספרי שם סעיף ה' במים עכורים יש להחמיר ולאסור קאי על אונא ועוברת ע"י מעוך וגם כמדומ' לי שיש חסרון בדפוס והשמטה וכצ"ל ואם הבועא של מים עכורים במקום שנהגו להחמיר בבועא ר"ל מים עכורים יש להחמיר ולאסור. ועי' בספרי שיש עמודי עולם הב"ת והמג"ש המתירין בלמטה מחציו אף בלא מעוך וכ"ש במעוך ואף שמשמעות הדברי' בספרי שלא סמכתי להקל בדסריכא אונא לאומא וחלון מ"מ לפי הסברא שכתבתי שם שאין הריעותא מתנגד ומיעוך שייך אף בזה ולכן התרתי בהפ"מ ולכבוד שבת. אבל לדברי מי שהציע שאלה שלא היה מיעוך רק ניתוק מצד א' כיון שאביו של הש"ך והש"ך מחמירין מי יערב לבו להקל ע"ש. ועי' בספרי שו"ת ב"א סי' י"ט על דבר סירכא תלויה דקה שנמצא בריאה על אונה עליונה ומיעכו את הסירכא מעל הריאה וקנחו את הדם שעל הריאה אחר המיעוך ויצא אח"כ דם ואעפ"כ לא בצבץ בבדיקה והיה הפ"מ ושעת הדחק שנטרפו כמה בהמות דבר פשוט הוא שהוא טרפה גמורה והמתירה בר נדוי הוא והכלים אסורים ואפילו לא חזר ויצא דם אחר הקינוח ולעין נראה שהוא שלם ויפה אחר הסרת הסירכא ואין מבצבץ בבדיקה טרפה היא שאם אין נקב דם זה מנין ואפילו בלא סירכא אם נמצא טיפי דמים על הריאה וכשמקנחין חוזרין ויוצאין ד' טיפי דמים על הריאה אין ספק שהוא טרפה אעפ"י שבודקין במקום הזה ואינו מבצבץ ואפילו לעשות ספק שהוא מזעת זיעה אדומה אין לעשות מזה והבל הבלים הוא בפרט אחר שחיטה פשיטא שלא יצא טיפי דם אם היו הקרומין שלימים והוא דבר פשוט בכל תפוצות ישראל לאסור כשמוצאין הריאה שהיא מוציאה דם וק"ו אם יש סרכא ג"כ כפי השאל' הנ"ל ומוציאה דם וחוזרת ומוציאה שאין הבדיקה שאין מבצבץ מועיל להתירה ע"ש אך אם לא השגיחו מיד על הריאה ונמצא דם עליה ויש לתלות במשמוש ידים יש מקום להכשיר כאשר כתבתי בספרי ב"א סימן א' ובק"ה שם ע"ש. וזימנא חדא איקלענא לההיא אתרא והגידו לי השוחטים שיש להם צער גדול שמצוי שם באונא עליונה שימצא סרכא תלויה דקה אדומה קצת וכשממעכין אותה מעל הריאה יוצא דם על הריאה ויש הפסד הרבה. ואמרו לי שבוודאי ברור להם שהסרכא דבוקה מבפנים רק מחמת שהמקום צר ודחוק והסרכא דקה מאד היא מתנתקת ממקום חיבורה ונשארת דבוקה בריאה וצויתי שאם יארע כזאת יביאו לפני קודם המיעוך וכן עשו והצצתי וראיתי שלפי שהסירכא עומדת שם על מקום שהסמפון הוא סמוך לקרום ממש והקרום דק הוא מאד שאין לה מקום להאחז בבשר ומחמת שהסירכ' דקה היא השוחטים לפי רגילותם במהירות ממעכין אותה ביד ואף שהולכת בקל מ"מ מחמת חלישת הקרום נעשה בו נקב דק ע"י חטיפה זו שחוטפין הסרכא דקה משם יוצא הדם וצויתי לחתוך כל האונא העליונה והנחתי אותה בספל של מים פושרין והייתי ממעך וממשמש בה בנחת כדי לרככה הרב' והייתי עוסק בזה כמו רבע שעה ואח"כ הוצאתיו משם וצויתי להבודק מומחה שימעך הסרכא לא כמנהגו במהירות וחפזון רק במתינות הרבה ומחמת הריכוך הלכה משם בקלות ולא נשאר בה שום רושם ולא יצא הדם ממנה כלל ואח"כ נפחו את האונא עליונה דרך הסמפון שלה ונבדקה בפושרין כראוי ולא בצבצה כלל והכשרתיו. אז אמרתי כמה גדולים דברי חכמים שהפושרים הם מועילים לרכך הסרכא וכמ"ש אא"ז בת"ש סימן ל"ט ס"ק ט"ו והבדיקה היא שיניחה בפושרין כדי שיתרכך קצת כמ"ש הר"ן בטעם הפושרין כו' והיינו שהר"ן גבי ריאה הסמוכה לדופן כ' ואם תשאל לכולהו פירושי כו' שעל ידי שרייתה בפושרין תקרע ויתגלה הנקב כו' ומזה למד הט"ז שהיה סובר שצריך להניח הריאה בפושרים ולשרותה בהם. ואע"ג שבחבורי תמהתי על הט"ז ואא"ז ושאר פוסקים שעיקר כוונת הר"ן שלא יצטרך להסיר הסירכא בסכינא דחליש פומיה שמא יקלקל ויטריף שלא כדין ולכן מניחי' בפושרי' שתתרכך ותפסק מאליה ואז נדע אם יש נקב או לא ע"ש בסי' ל"ט. ?מ"מ דברי הר"ן מלמד אותנו שעל ידי שרייה בפושרין הסרכ' מתפרקת יותר בקלות מן הריאה וכתבתי זה למען ישמעו וילמדו השוחטים מומחים שאם יארע זה לא ימהרו יחישו במשמושם במקום כזה דאף דרייקי עליו רוקא בשעת המיעוך מ"מ אין ממתינן לה בכדי שתפעל פעולת הריכוך וגם שהרוק מתפשט לצדדין ומוטב לעשות כמ"ש. ואם אין שם בקי לנפוח האונא העליונה לבד כראוי לו אין להם לחתוך רק יניחו כל הריאה בכלי גדול מלא מים בענין שיהיה המים צפים על מקום הסרכ' וימשמשו שם בנחת הרבה זמן מה שלפי אומד הדעת נתרככה הריאה. וטוב שלא יסירנה משם ע"י מיעוך עד שיוציאנה מהמים שלולי מחמת המים לא יהיה ניכר כשתצא טיפת דם ואם תעלה בידם שתסור הסרכא מכל וכל ולא יצא דם ויבדוק אח"כ בנפיחה בפושרין ולא יבצבץ יש להכשיר כמ"ש ואין לעשות כ"א שוחט מומחה וירא ה' מרבים ובהקבץ כל הבקיאים בדבר לפי שצריך ליזהר מאד בענין הפושרין ובחמימי לא משום דכווצי כו' וגם בענין בדיקת הנפיחה שתהיה כראוי והואיל ובא מעשה לידי לא אמנע טוב להודיע על שער בת רבים כי התורה חסה על ממון ישראל:

ד

נוהגין לאסור. עבה"ט ועי' שו"ת אהל יעקב סי' י"ב בבועא שנמצאת בין התחוכי' הספרדי' נוהגים שהחתוכים אינם נקראים שיפולי ובמתא פיס מקילין יותר ואומרים דוקא שפולי אומא ואין להכריע בדבר זה והכל תלוי במנהג שנהגו מקדם להכשיר אין להטריף ע"ש ועי' בספרי מבואר הכל יפה:

ה

טינרא הניכרת מעבר לעבר. עבה"ט ועיין בשו"ת חב"י סי' למ"ד באווזא שנמצא בריאה שלה בועא מעל"ע והבאתי בספרי ב"א סי' ל"ז ע"ש:

ו

חוץ מהריאה כשיר'. עבה"ט ועי' בחות יאיר סי' ע"ו. דקין שנסרכו זה לזה יש להתיר דאין סרכא אלא בריאה ומכ"ש בזה דאף בתה"ד לא אסר אלא לנסרכא לדופן או למקום אחר וכן במרה וכה"ג דהוי סרוכה שלא כסדרן משא"כ דקין שנסרכו להדדי כסרכא כסדרן דיינין ליה ועי' בספרי ב"א סי' ל"ט מן ס"ק קצ"ו והלאה:

א

(שם סעיף ב') אם סרכה תלויה יוצאה מבועה. עי' ש"ך ס"ק ד' והנה אחרונים ס"ל דדין תרתי לריעותא דאסרו גבי ריאה לית לן עיקר בש"ס ולדעת הרז"ה ע"כ מוכח בש"ס דתרתי לריעותא בריאה טריפה דהנה הרז"ה כתב הא דאמר ר"נ בריאה הסמוכה לדופן כשירה לא משום דתלינן המכה בדופן אלא כיון דנסרך לדופן שאצלה הוי כמו כסדרן וכשר לפ"ז קשה העלתה צמחין אמאי טריפה דהא צמחין לחוד כשר ומשום דנסרך לדופן הא הוי כסדרן אע"כ צ"ל דאסור משום תרתי לריעותא:

ב

(שם סעיף ג') וה"ה מורסא וכו'. עי' ש"ך סק"ד ונ"ל הא דמורסא כשרה היינו להפוסקים דס"ל דטעמא דשני בועות דסמיכי טריפ' משום דמתחככין אהדדי לכך שני בועות טריפה א"כ מורסא שהוא שוה לבשר הריא' ליכא למיחש למידי משא"כ להמפרשי' הטעם משום דסמיכי וודאי ניקב הריאה אין לחלק בין מורסא לבועא דמנ"מ אם הם שווים: