שולחן ערוך, יורה דעה ח׳: שעור סכין של שחיטה. ובו סעיף אחד: – עם 17 מפרשים

שעור סכין של שחיטה. ובו סעיף אחד:
כמה הוא אורך הסכין ששוחט בו כל שהוא (רק) שלא יהא דבר דק שנוקב ואינו שוחט כמו ראש האזמל הקטן וכיוצא בו. ובמחט אפילו הוא רחב קצת כאותן של רצענים שחותכין בו החוט אין שוחטין בו (טור) . וכיון דלא ידעינן שיעורא השוחט בסכין קטנה צריך ליזהר ולשער לפי אומד דעתו שכשיוליך ויביא בה שלא ידרוס. אבל בקטנה יותר מדאי לא ישחוט : הגה ומי שלא יוכל לשער יקח סכין כמלא אורך ב' צוארין של אותו דבר ששוחטין (מרדכי בשם ר"ח) וי"א לשער בי"ד אצבעות ורמז לזה שנאמר ושחטתם בז"ה מנין י"ד. (שם ושחיטות ישנים):

שהוא. פירושו בלבד שיוליך ויביא בו ועיין לקמן סי' כ"ד סעיף ב':

האזמל. שאלה ראובן קנה סייף מתליון שדן בו דיני נפשות ונתן לאומן לתקנו לסכין של שחיטה אם מותר לשחוט דקיימא לן חרב ה"ה כחלל ומטמא לבשר ששוחט בו. י"ל דסכין נטהר ע"י טבילה. ע"כ הגהת לחם הפנים. ואני תמה מה טומאה שייך בזמן הזה ואם שייך טומאה מאי מהני טבילה הלא צריך הזאת ג' וז':

בו. והטעם איתא בט"ז מתוך שהאזמל קטן נשמט ונוקב בראש הסכין משמע דבסכין גדול לא איכפת לן כשיש עוקץ בראשו אלא מ"מ נוהגים שלא יהא עוקץ אפילו בראש סכין גדול:

צווארין. בין בהמה בין בעוף:

י"ד. ומהרש"ל והב"ח פסקו לכתחלה בין בהמה בין בעוף אין לשחוט אלא בסכין שהוא כשיעור שני צוארים של אותו דבר ששוחט ועיין לקמן סימן כ"ד ס"ב. כתב ב"ה מעשה היה בבריסק דליטא שלא היה השוחט יודע הרמז של בז"ה והעבירו לשוחט הזה על שלשים יום. ופר"ח בק"א כ' דאינו כלום כיון שבקי בדינים אף שאינו בקי ברמזים אין להעבירו בשביל זה:

ל' הרמב"ם פ"ג מה"ש ממשנה חולין דף ל

מימרא דרב מנשה שם דף ל"א

בעיא שם ולא אפשטא ולחומרא

הר"ן שם בהלכות
(°) ונהגו שלא לשחוט ואפילו בסכין גדול כשיש לו עוקץ בראשו. מהרש"ל:

והוא שלא כו'. שם באזמל שאין כו' ומפרש הרמב"ם בכה"ג:

ובמחט. שם:

ומי שלא כו'. דזה שיעורו אפי' הוליך או הביא בלבד כמ"ש שם:

וי"א לשער כו'. מ"ד ס"פ קדושים ופ' נשא פ"י קע"ז ד' רבנין אמרין סכין הראה להן כמה היה צריך להיות שיעור ארכו מנין בז"ה ב' תרין כו' א"ל כסדר הזה תחיו שוחטים ואוכלים:

א) [סעיף א'] כמה הוא אורך הסכין ששוחט בו כל שהוא. ובלבד שיוליך ויביא כדלקמן סי' כ"ד סעי' ב' ש"ך סק"א. פר"ח או' א' לה"פ או' א' שו"ג או' א' זב"צ או' א'.

ב) כתב הרי"פ איכא מ"ד דה"מ דסגי בסכין כל שהוא בעוף שצוארו דק אבל בבהמה לא וכתב העיטור שזה דעתו של הרי"פ וכ"כ בהג"א. והר"ן כתב דברים אלו דברי ר"ח הם ואין להם עיקר בגמ' וכ"כ הרשב"א בתה"ב ומ"מ כתב שיש לחוש לדבר לכתחלה. ב"י. והב"ד בהגה לקמן סי' כ"ד סעי' ב' יעו"ש. והב"ח כתב דאנן נהגינן דלכתחלה בעינן אורך הסכין שיעור ב' צוארים אף בעוף. ועיין לקמן או' ו'.

ג) שם. רק שלא יהא דבר דק שנוקב ואינו שוחט כמו ראש האזמל וכו' בטור כתוב ובלבד שלא יהיה לו עוקץ בראשו והטעם מתוך שהאזמל קטן נשמט ונוקב בראש הסכין משמע דבסכין גדול לא אכפת לן ביש עוקץ בראשו אלא דמ"מ נוהגין שלא יהיה עוקץ אפי' בסכין גדול וכמ"ש רש"ל. ט"ז סק"א. וכ"כ הב"ח. כנה"ג בהגב"י או' ב' באה"ג. לה"פ או' ב' בל"י או' א' מש"ז או' ב' ועיין לעיל סי' ו' או' י"ג ואו' י"ד.

ד) שם. רק שלא יהא דבר דק וכו' שמתוך שהוא קטן מאד יש לחוש שע"י הולכה והובאה יסתבכו הסימנים בעוקץ וינקבו. זב"ת או' ג'.

ה) שם. ובמחט אפי' הוא רחב קצת כאותן של רצענים וכו' ונקרא בגמ' מחטא דאושכפי והטעם דאין שוחטין בו לפי שהוא קורע ונוקב ואין זו שחיטה. ב"ח בשם הרשב"א. זב"ת או' ד'.

ו) שם. הגה. ומי שלא יוכל לשער יקח סכין אורך ב' צוארין וכו' ומהרש"ל ביש"ש פ' השוחט סי' י"א והב"ח האריכו בזה ומסקי דלכתחלה בין בבהמה בין בעוף אין לשחוט אלא בסכין שהוא כשיעור ב' צוארין של אותו דבר ששוחט יעו"ש. ש"ך סק"ב. לה"פ או' ג' שמ"ח או' ב' ועיין לקמן סי' כ"ד סעי' ב' בהגה ובדברינו לשם בס"ד.

ז) ומ"מ צריך ליזהר לכתחלה שלא לשחוט עוף בסכין גדול ששוחט בו בהמות שקרוב לעשות דרסה מפני כובדו ובדיעבד אם ברי לו שנזהר מדרסה כשרה ואפי' לכתחלה לצורך גדול ובלבד שיזהר היטב. שמ"ח שם. אהל יצחק סי' ו' או' ז' ובלק"י או' י"א. זב"ר סי' ה' או' ה' ובמוספים או' ה' וה"ד בסכין ששוחטין בו בהמה גסה שהוא ארוך וכבד לכתחלה אין שוחטין בו עוף אבל בסכין ששוחטין בו בהמה דקה יש מקומות שעושין אותו קטן ושוחטין בו עופות אפי' לכתחלה. ועיין לקמן סי' כ"ד או' כ"ה.

ח) שם בהגה. יקח סכין כמלא אורך ב' צוארים וכו' ואם שחט ע"י הולכה או הובאה לחוד כמלא ב' צוארים והתיז כל הראש עיין לקמן סי' כ"ד או' ז'.

ט) שם בהגה. וי"א לשער בי"ד אצבעות ורמז לזה וכו' כתב ביה"ל דשוחט א' שלא היה יודע הרמז של אורך הסכין י"ד אצבעות והעבירו לשוחט ההוא עד שלשים יום שלא ישחוט שום עוף ועד צ' יום שלא ישחוט בהמה יעו"ש. מיהו הפר"ח בקו"א כתב דכיון שבקי בדינים אף שאינו בקי ברמזים אינו מעלה ואינו מוריד ואין ראוי להעבירו בשביל זה עכ"ל והב"ד הלה"פ או' ד' אבל דעת התב"ש סי' א' או' י"א כדברי ביה"ל והב"ד השפ"ד או' ב' והבל"י או' ב' כתב דלכתחלה בודאי מחוייב השוחט שרוצה ליטול קבלה לידע כל הרמזים וכן אנחנו נוהגים שאין נותנין קבלה אם אין בקי בהם עכ"ל ומשמע אבל בדיעבד אין להעבירו וכ"כ המחב"ר או' א' דמסתבר כהפר"ח דאין להעבירו יעו"ש.

י) ראובן שקנה סייף מתליון גוי שדן בו נפשות ונתנו לאומן לתקנו לסכין של שחיטה מותר לשחוט בו ע"י שיטביל הסכין. לה"פ או' ב' והבל"י או' א' והכרתי או' ג' תמהו על זה כי מה שייך טומאה בזה"ז ואם שייך מה מהני טבילה יעו"ש וכ"כ להשיג בשאלת יעב"ץ ח"ב סי' קנ"ח אלא שכתב דמ"מ חושש אני בבשר שנשחט בסכין זו משום איסור הנאה שכן בהרוגי ב"ד סייף שנהרג בו נקבר עמו ויש לדונו כדין של משמשי ע"ז דלקמן סעי' יו"ד דאסור לשחוט בה מסוכנת יעו"ש והב"ד פ"ת או' א' אבל המחב"ר או' ב' כתב דשאני הכא דאפי' אם נודע דבסייף זה נהרג ישראל קרוב אני לומר דשרי דהגוים לא נצטוו בזה יעו"ש. והשפ"ד או' ב' כתב מאחר שבשר אדם אסור מה"ת להרמב"ם ז"ל א"כ הוי כסכין ששחט בם טריפות תדיר שהרי בלע אגב דוחקא וחום הצואר באדם כמו בבהמה ויש להגעילו וכ"ש אם רוצה לעשות ממנו סכין (לאכילה) אמנם אם בא באש א"צ עכ"ל והב"ד המחב"ר שם. ועיין לקמן סי' ק"ך סעי' ה' ובדברינו לשם בס"ד.

יא) שם בהגה. ורמז לזה שנאמר ושחטתם בזה וכו' וכן איתא במד"ר סוף פ' קדושים.

יב) שם בהגה. ורמז לזה וכו' ואי זה אלא להידור מצוה אבל בודאי אפי' לכתחלה יכול לשחוט בסכין כשיעור ב' צוארין של אותו דבר הנשחט אעפ"י שאין בו י"ד אצבעות כמ"ש לעיל או' ו' יעו"ש וגם אין זה אלא לשחיטת בהמות שכן הפסוק הזה מדבר על שחיטת בהמות אבל עופות אין לשחוט בסכין כזה לכתחלה מפני כובדו דחיישינן לדרסה כמ"ש לעיל או' ז' יעו"ש. ועיין לקמן סי' כ"ד או' י"א.

כל שהו עיין לקמן סי' כ"ד מ"ש בזה בפלתי בדברי ר"ח וסייעתו כי שמה מקומו ולא רציתי לכפול הדברים ולשכנו תדרשנו:

כמו ראש אזמל ויש להחמיר על כל עוקץ:

אזמל נדפס ספר לחם הפנים וכ' בו בהגה וז"ל שאלה ראובן שקנה סכין מן הממונה להרוג חייבי מיתות שקורין תליון ונתן לאומן לתקנו לסכין של שחיט' אם מותר לשחוט בו דקיי"ל חרב הרי הוא כחלל ומטמא לבשר ששחט בו. י"ל דסכין נטהר ע"נ טבילה עכ"ל וכל דבריו דברי בורית ואני חושש שיגררו שוחטים אחריו לדברי שטות כזה לכן אני כותב כי ראשון מה בכך שמטמא וכי אוכלין חולין בטהרה ואיזה סכין אשר תמצא שאין טמא טומאת מת ובעו"ה כולנו טמאי מתים וכל כלים וגולמי' מתכות נכנסים באוהל מת ומגע מת עד שלוח ר"ח כהן לר"ת דאוסר לכהן ליגע בחלל חרב אי זה בית אשר תבנה לי וכו'. ואם לא יטמא הסכין לבשר מ"מ בנגיעה דיד נטמא והוסיף בבורית לטהר חלל חרב וכלי שנוגע במת בטבילה מה דצריך שלישי ושביעי ואין טבילה מועיל בו כמבואר במשנה דאהלות. ולכן מצוה למוחקו מהספר ואל יזכר ויפקד ודי:

בי"ד אצבעות היינו בבהמה אבל עוף לכ"ע א"צ שיעור זה כי ממקום שבא מן שאול ושחטתם בזה וזהו הי' בבהמה ולא בעוף ועיין בסי' כ"ד. שם תמצא יותר:

האיזמל. עיין בה"ט ועיין בשאילת יעב"ץ ח"ב סימן קנ"ח שהשיג ג"כ על לחה"פ אלא שכתב דמ"מ חושש אני בבשר שנשחט בסכין זו משום איסור הנאה שכן בהרוגי ב"ד שנו חכמים סייף שנהרג בו נקבר עמו וביחוד אם דן בו ישראל פשיטא דיש לחוש ונראה שדינו כדין סכין של משמשי עבודת כוכבים דלקמן סי' יו"ד דאסור לשחוט בה מסוכנת ה"ה בזה [באמת ברמב"ם פט"ו מה"ס הלכה ט' איתא הטעם הנקבר עמו שלא יהא לו זכרון רע שיאמרו כו' אולם במס' עבודת כוכבים ד' ס"ב ע"ב בד"ה כולן נקברין עמו מבואר דאסור בהנאה וכן משמע בגמ' שם ע"ש וכעת אין הס' שי"ע לפני]:

כל שהוא. ובלבד שיוליך ויביא כדלקמן סימן כ"ד ס"ב:

ומי שלא יוכל כו'. ומהרש"ל פ' השוחט סימן י"א והב"ח האריכו בזה ומסקי דלכתחלה בין בבהמה בין בעוף אין לשחוט אלא בסכין שהוא כשיעור שני צוארים של אותו דבר ששוחט ועיין שם וע"ל סימן כ"ד ס"ב:

כמו ראש האיזמל. בטור כתוב ובלבד שלא יהא לו עוקץ בראשו והטעם מתוך שהאיזמל קטן נשמט ונוקב בראש הסכין משמע דבסכין גדול לא אכפת לן ביש עוקץ בראשו אלא דמכל מקום נוהגין שלא יהיה עוקץ אפילו בראש סכין גדול וכמ"ש רש"ל העתקתיו בסימן ו' סעיף א':

שנאמר ושחטתם בזה מנין י"ד. עיין בה"ט וכתב מח"ב דבת"ש כ' דדברי בה"י בשם הגאון מהר"י נכון שכיון שא"י הרמז נראה שאינו שוקד על לימודו והמחבר כתב דכיון שיודע עיקר הדין אינו מקפיד לדעת הרמז והגאון מהר"ז אפשר דלהטיל אימה קעביד להעבירו ולא מן הדין וכ"ש אי טען הכי שסבור שאין קפידא ברמזים אם בקי בעקרי הדינים אין להעבירו: