א
המשכיר בית לחבירו לזמן קצוב ורצה השוכר להשכירו לאחרים. ובו ג סעיפים:
המשכיר בית לחבירו לזמן קצוב ורצה השוכר להשכיר הבית לאחר משכיר עד סוף זמנו והוא שלא יהיו מנין בני בית האחר יותר מבני ביתו ואם אמר לו המשכיר למה תטרח ותשכיר ביתי לאחרים אם לא תרצה לעמוד בו צא והניחהו ואני פוטר אותך משכירותו שומעין לו: הגה וע"ל סי' שי"ב ס"ז ואם השוכר רוצה לצאת מן הבית ולהניחו כך בלא דיורין ורוצה לשלם למשכיר יכול המשכיר להשכירו לאחרים דביתא מיתבא יתיב ושאייה יוכת שער (מרדכי פ' חזקת) מי שנתן ביתו לאחר או השכירו ושייר כח לעצמו שכשירצה יכול לדור עם המקבל מתנה או השוכר בבית יכול למכור כחו לאחר ובלבד שלא יהו בני ביתו מרובים (רשב"א אלף קמ"ה) ויש מחלקים בין אם שייר לעצמו חלק מסויים כגון חצי הבית אז יוכל למכרו לאחר אבל אם שייר לעצמו חלק שאינו מסויים כגון דיוכל לסלקו אינו יכול למכרו או להשכיר זכותו לאחר (ריב"ש סי' רנ"ז) מי שנותן לאחר דירה בביתו ואין המקבל צריך לאותו דירה נ"ל דיוכל להשכירו או למכרו לאחר שבני ביתו אין מרובים ממנו דלא גרע כח המקבל מתנה מכח המשייר לעצמו דנותן בעין יפה נותן וע' לעיל סי' קנ"ד סעיף כ"ח:
ב
שנים ששכרו בית בשותפות לדור בו יחד אין אחד מהשותפין יכול להושיב אחר במקומו אפי' יש לו דיורין פחותים ממנו כי יכול לומר אותך אני יכול לקבל אבל אחר איני יכול לקבל ואינו יכול לכופו לחלוק שהבית אינו שלהם אלא שכור להם לזמן (וע"ל סי' קע"א סעיף ט' דיש חולקין ):
ג
ראובן משכן ביתו לזמן והתנה שאחר הזמן יהיה רשות (בידו) לדור בו הוא וסייעתו או למשכן או להשכיר למי שירצה יש מי שאומר שאפי' בלא תנאי רשאי להשכיר או למשכן למי שבני ביתו אינן מרובין) ומפני התנאי רשאי להשכיר ולמשכן אפי' למי שיש סיעה גדולה מסיעתו:
באר היטב חשן משפט
שט״ז
א
קצוב. עיין בתשובת רשד"ם סי' תע"ו ובספר החנוך להרא"ה מצוה נ"ט וע"ל סי' ס"ו ר"ס כ"ג מ"ש בשם תשובת המבי"ט ומ"ש עליו ע"ש. ש"ך:
ב
להשכירו. שם במרדכי מפורש דאם כבר קיבל המשכיר המעות א"י להחזירו להשוכר אף אם השוכר או' א"כ יעמיד הבית בלי דיורין א"צ לשמוע לו ע"ש אבל אם עדיין לא קיבל המעות מהשוכר והמשכיר משכירן לאחרים מנכה להשוכר מדמי שכירותו מה שמקבל מאחרים אף אם אמר השוכר אני אשלם כולו ולא ידורו בו אחרים והדין נותן שא"צ לשמוע לו מ"מ י"ל אדרבה הרי גילה השוכר דעתו שלא יתן לו כל השכירות אלא אם לא ידורו בו אחרים והני דרו בו ואיך נוציא ממנו ממון. סמ"ע:
ג
למכור. צ"ע לפי מ"ש הטור והמחבר בסמוך ס"ב בשנים ששכרו בית בשותפות כו' ה"נ בכה"ג ואע"פ שבספינה ש"ס ערוך הוא דיכול להעמיד אחר במקומו ואין לבעל הספינה עליו אלא תרעומת י"ל דשאני התם דדרך הוא בכך שיצא זה כשמכר סחורתו ונכנס לוקח הסחורה במקומו ומתחילת השכירות אסיק הספן אדעתו דפעמים יבא לידי כך ומ"מ יש לו תרעומת עליו מפני שינוי הדעת וצריכין לחלק דייאש השוכר נפשו מתחלה לקבל גם אחר במקומו כשירצה המשכיר מאחר שכל אדם שליט בביתו לעשות בו מה שירצ' והרי שייר לנפשו כח לדור בו וה"ה אחר במקומו ודו"ק. שם:
ד
דיוכל. עיין בתשובת מהרש"ל סימן י"ז שחולק ע"ז וכ"פ בס"ס משאת בנימין וע"ש עוד מ"ש בשם מהרש"ל כתב יד ועמ"ש הסמ"ע בזה ע"ש שהאריך. ש"ך:
ה
חולקין. עיין בסמ"ע שהקשה דברי המחבר אהדדי מכאן לסי' קע"א ס"ט דשם סתם המחבר כדברי הרמב"ם דשנים שקנו שדה או שכרו בשותפות אם אין בו דין חלוקה יכול כל אחד לומר לחבירו או שכור ממני חלקי או השכיר לי חלקך ואם יש בו דין חלוקה חולקין וכתב דיש ליישב דהכא דוקא בבית שתשמישו מרובה ויש בו משום היזק ראיה ואם ידורו יחד צריכין לחלק במחיצה כיון דיש בו דין חלוקה בזה קאמר דאין בידם לחלק הבית במחיצה כיון דאינו שלהם אבל בסי' קע"א לא הזכיר בית אלא שדה או חצר דומיא דשדה שאין בו תשמיש קבוע ואין בהן משום היזק ראיה ובזה סגי בחילוק איזה סימן שעושין להכיר גבול כל אחד וזה יכולין לעשות אף בחצר ושדה שאינו שלהן כו' ע"ש (ועמ"ש בזה בסי' קע"א ס"ק ט"ז ע"ש):
ו
רשאי. כ' הסמ"ע דמתשובת הרשב"א זה נלמד דאפי' מת הממשכן והניח בנים קטנים דאף דאינו יכול לתובען בקטנותן מ"מ אין מפקיעין זכותו של זה שהשכינו בידו כיון שמשעה שהשכינו היה בידו להשכירו מיד אפילו בתוך הזמן וגם ה"ל כאילו הבטיחו הממשכן בפירוש שכשיכלה הזמן יהא רשות בידו להשכירו אפי' למי שבני ביתו מרובין הרי הוא בידו כאילו קנוי לו לכל זה בחיי הממשכן ואין מפקיעין זכותו עכ"ל:
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
שט״ז
א
א) ל' הרמב"ם בפ"ה מה"ש ד"ה מכאן אני אומר וכו' וכתב ה"ה וראייתה בצדה מדין הספינה [בפ"ו דב"מ דף עט ע"ב] כמש"ל סי' שיא ס"ו ולא אמרו שיש לו תרעומות אלא בספינה מפני שיש לו לדור לבעל הספינה עם השוכר ולסבול דעתו אבל בבית אפילו תרעומות אין לו נכון בטעמו
ב
ב) וינכה לשוכר משכירתו \
ג
פי' השאלה היתה שם שהתנה השוכר עם המשכיר שאם ירצה לדור אחר זמן השכירות עד י' שנים אינו יכול להוציאו אם לא לצורך עצמו ודירתו דאז יכול לסלקו וכו' והשיב שזה הכח דיוכל לסלקו אינו יכול למוכרו וכו'
ד
ג) וכ"כ הב"י בסי' שטו ובסימן זה בשם תשובת הרשב"א מס"א וביארו שם שאע"פ שאמרו אין השואל רשאי להשאיל וכו' ה"מ במטלטלין אבל בקרקע רשאי ונלע"ד דאיירי שנתן לו בית וחצר בפני עצמו נדור בו דאי לדור עמו בשותפות ודאי יכול לעכב עליו לו' שאינו יכול לעכב את האחר וכמבואר בסעיף שלאחריו וכן ראיתי בסמ"ע והאריך בזה דלא כמ"ש הרמ"א בתשובה הביאו מהרש"ל בתשובותיו בסי' יז דחולק עליו
ה
ד) טור סעיף ב' בשם תשובת הרא"ש כלל א' סי' ב'
ו
ה) וביאר שם שאין לקבל כל אדם בשו' יש מפני חשיבתו שאדם בוש מפניו ויש מפני גריעתו שאדם בוש לדור עמו ויש שהוא בעל קטטה ויש שאינו נאמן הלכך הרונה לדור בשותפו' מדקדק בתחלה עם מי וכו'
ז
ו) ע"ש שסתם המחבר כדעת הרמב"ם שכ' וכל א' יכול לכוף חבירו ולומר לו או שכור ממני וכו' ואם יש בה דין חלוקה חולקין וכאן סתם כדעת הרא"ש שאיני יכול לכופו לחלוק ונ' לענ"ד שמ"ש הרמב"ם שם ויכול לכוף וגו' לא קאי איש בה דין חלוק' חולקין אלא אדינא דגוד או איגוד או שכור ממני וכו' וע"ז כתבו אם יש בה דין חלוקה וכו' ואם אינו רוצה לחלוק כופיהו בדינא דגוד או איגוד או שכור ממני וכו' וכמ"ש שם בשם הרשב"א והרב סמ"ע כתב בענין אחר והמעיין יבחר
ח
ז) ב"י בסי' שטז בשם ת"ה רשב"א מחס"א
ט
כצ"ל וכן היא בב"י
י
ח) וביאר שם כיון שכ' לכל מי שירצה ואפי' לסיעה גדולה ואל תאמר דלא נכתב אלא לשופר' דשטרא דכל היכא דליכא למילף ילפינן ועוד שהרי נתן לו רשות לדור בו. הוא וסייעתו מי לא עסקינן שיהיה לו סיע' גדולה וכו':
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
שט״ז
א
המשכיר כו'. ממ"ש ע"ט ב' ה"ד אילימ' דקא משכח כו' ול"ק שם דאית ליה תרעומת אלא משום שינוי דעתא כו' משא"כ כאן ואף שאמרו אין השוכר רשאי להשכיר כו' היינו במטלטלין משום דאמר אין רצוני שיהא פקדוני כו' כמ"ש בגטין ך"ט א' משא"כ בקרקע כי מטלטלין אפשר לגנבן ולהטמינן ועס"ס שמ"ב. הג"מ שם ועוד ראיה ממ"ש בעירוכין למ"ד א' מכרה לראשון במכה כו' ומ' בלא דעת בעלים דאל"כ מאי קמ"ל אטו בשופטני עסקינן שיתן לו רשות בכה"ג ול"ל דעבד איסורא דא"כ הדק"ל מאי קמ"ל דהא י"ל איני רוצה במכירתי אלא ש"מ שיכול למכור וכל מכירה בשעה שיובל נוהג אינו אלא שכירות שהרי מוכר רק לפירות כמ"ש בספ"ד דגטין ועסי' שט"ו ס"ב. הג"מ שם ומרדכי בב"מ שם ועסי' רי"ב ס"ד וס"ו ולפי מש"ש אין ראייתם מכרחת. ועוד ראיה ממ"ש בפ"ה דמ"ש אר"ג עשור כו' ומקומו מושכר לו וכן בשואל דאינו רשאי להשכיר וגם אינו רשאי להשכיר כמ"ש בתוספתא דב"מ ובגטין ל"ז א' השאילו מקום כו' ואם אית' הלא א"י לגבותו בחובו ואין כותבין עליו פרוזבול ובירושלמי דכתובות גבי מדור אלמנה שאמרה תנו לי ואני אשכרנו אין שומעין לה אלמא בעלמא שומעין לה. רשב"א סי' אקמ"ה אנ"ג:
ב
והוא שלא כו'. כשיטתו כמ"ש בסי' קנ"ד ס"ב ולמד ממ"ש בס"א א' מהשותפין כו' נעשה כמי כו' ואף הרב בסעי' ב' ל"פ אלא בשותפין ולא במשכיר וכמ"ש סמ"ע שם אבל במרדכי והג"מ שם פליג אף בכה"ג וכשיטת רשב"ם וכמש"ש בהג"ה ודעת הרשב"א כדעת הרמב"ם:
ג
ואם א"ל המשכיר כו'. משום הטוב והישר דכיוצא בה אמרינן בפ' המקבל לבעלים הראשונים לית בה דינא דב"מ
ד
ואם כו' דביתא כו'. פ"ב דב"ק שמטעם זה א"ל להעלות שכר:
ה
מי שנתן כו' כנ"ל בשוכר וכ"ש בכה"ג דהא לעצמו בעין יפה שייר כמ"ש למטה:
ו
ויש מחלקים כו'. כמש"ל סי' ר"ט ס"ז לענין יורש כ"ש לענין מכירה וכמ"ש בסי' שי"ב ס"א בהג"ה התנה עמו כו':
ז
מי שנותן כו' דנותן כו'. למד מדברי הרשב"א הנ"ל וכמש"י דלא גרע כו' דנותן כו' ר"ל כמ"ש בב"ב ס"ד לענין בור ודות לר"ע דקי"ל שם כוותיה כמש"ש וכ"ש בכותן כמש"ש ס"ה א' ע"א א' ועסמ"ע שהקשה דהא בכמה מקומות אמרינן איפכא שם ל"ו ע"א א' קמ"ח א' ב' וכמש"ל סי' ר"ט ס"ז וסי' רי"ב ס"ג וסי' רי"ו סי"א וסי"ב:
ח
שנים כו'. כי יש ב"א שא"א לדור עמהם כמ"ש אין אדם דר עם כו' ול"ד לספינה שאין שם רק תרעומת וברמב"ם מ' דבכה"ג פשיטא דיכול להושיב אחר כיון דבעליו עמו א"י להפסידו ע"ש:
ט
ואינו יכול כו'. עמ"ש בסי' קע"א ס"ט דשם סתם המחבר כי"ח ע"ש וע' סמ"ע:
י
ראובן כו' ומפני כו'. כמ"ש בב"ב קל"ח ב' אלמא כיון דל"ל וקאמר כו':
כסף הקדשים על שולחן ערוך חושן משפט
שט״ז
א
סעי' א' (ב"ב האחר יותר מב"ב) מ"ש בסי' שט"ז שאינו יכול להשכיר רק למי שאין בני בית שלו מרובים. אולי כ"ה רק בימיהם שהי' על המשכיר מוטל כל תיקוני הבית ולא על השוכר כלל כי קיימא לן אין שומרים בקרקע ופטור גם בפשיעה לי"א. וכשבני ביתו מרובים יש קלקול ביותר בהבנינים ורוב הקלקולים הם כמתה מחמת מלאכה שאינם בחזרה גם אם הי' דין שומר בהם. מה שאין כן כעת שפשט המנהג במדינות אלו שעל השוכר מוטל להחזיר כל הבנינים בסוף השכירות כמו שהי' בתחילת השכירות וכותבין כן ברוב שטרות והרבה פשוט כן בענינים עד שאין צריך להזכיר כי ד"ה מנהג קבוע עי"ז שבחדר בפני עצמו בשכירות ואין להמשכיר שום שייכות שם נח בבית ולא בהחצר. הו"ל כזה נהנה וזה לא חסר. ומה לו להקפיד אם יהיו שם דיורים כמה נפשות יותר ובמה שאינו יכול לעשות לו הנאה מביתו שייך מדת בדום כשמוחה. אך צריכים להבחין אם אין חשש רעוע או רפיון באיזה פרט מהבנינים על ידי תוספות שיהיו בדיורים. ובמה שאינו ניכר ומסוים כל כך אין מנהג להטיל על השוכר שום תיקון. והו"ל כשחררותא דאשיתא שעל ידי דירה: וכ"ה בשוכר שהי' לו פשר עם המשכיר להחזיר לו הבית בתוך הזמן והי' המדובר בפירוש שידור בו המשכיר שכל שלא הי' תנאי מפורש. יכול המשכיר להשכיר לאחר דהו"ל ג"כ זה נהנה וזה לא חסר ואינו יכול השוכר לעשות לו הנאה מזה: במ"ש שם [בסמ"ע סק"ג] אם שילם אין שכירות מהאחר אח"כ לשוכר ראשון. אם רק תפס משוכר א' גם ברשות ע"י מלוה וכוותי'. מ"מ נוטה שכל שלא שילם עדיין עבור השנה יש לו שייכות בשכירות אח"כ: אחד שכר מחברו זכות לקבוע לו יורה בוויניצא שמשותפת בין המשכיר ועוד איש א'. ולפי הכתב שותפות יש זכות למשכיר לקבוע לו ב' יורות גם שלשותפו אין כי אם זכות לקביעת יורה אחת. אך להשכיר זכותו על יורה הג' אין לו זכות כי אם ברצון שותפו. ועתה רוצה המשכיר לקבוע לו יורה הג' ואין שותפו מוחה בו. רק ששוכר מוחה ואומר שאדעתא דהכי שכר שלא יהי' יורה הג'. וגם שראה הכתב הנ"ל וידע מזכות יורה ג' מ"מ סבר שמסתמא לא יסכים שותפו. גם בעת שכירות הי' דעת המשכיר שיהי' בריחוק מקום מפה כל משך השכירות ואח"כ בטל לו שכירות שהי' לו בריחוק ונשאר פה. ולכאורה הי' צד לבטל שכירות דיורה עי"ז. אך שתיכוף שנשאר פה לא נתבטל אצלו השכירות ולא פקפק והוכיח סופו על תחילתו שהשכרתו בהחלט ופשרנו בזה. כי צ"ע טובא בענין הו"ל לאתנויי במצוי וכנראה שכששכר ברחוק לא הו"ל לאתנויי ויכול למחות ועס"י שט"ז ומה שרשם הש"כ ע"ה [סק"ד] לתשובת מוהרש"ל ע"ה והמ"ב ע"ה. ובנידון דידן הי' צ"ע טובא. ונעשה פשר: בן שיש לו כתב על חדר אחד בבית אביו שהוא שלו ומכל מקום כמה שנים לא דר הבן בהחדר ואביו השכיר למי שרצה אך אינו טוען שקנה מבנו וגם אם הי' טוען הרי אין לאב חזקה בנכסי בנו על ידי שנים ג"כ. ואח"כ שאל השוכר להבן אם רוצה החדר לעצמו ואמר הבן שהוא ידור בבית אחר. ואחר ששכר השוכר חזר בו הבן ואומר שאינו רוצה בהשכירות וגם שהשכירות הי' לזמן קצוב ולא שייך מ"ש בש"ע [סי' שי"ב] אודות בית חתנות לבנו מבטל שכירות ושארי מילי דשם. מ"מ הרי טענתו שמה שאמר שלא ידור בהחדר לא הי' עי"ז שליחות לאביו שישכיר רק אמר שכיון שאין צריך לדור בו אין בדעתו להתגרות עם אביו ולהתנגד לו ומ"מ הוא לא הסכים בהשכירות נראה שעי"ז השכירות בטל וצלע"ע:
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
שט״ז:א׳
א
ואם השוכר רוצה לצאת מן הבית. נראה דאם אין המשכיר יכול להשכירו לאחרים צריך השוכר לשלם כל השכירות ואינו מנכה לו כפועל בטל דהא אפי' בבית מנכה לו כמ"ש במרדכי פ' האומנין בשוכר שמת תוך שנה דאם כבר הקדים לו שכרו ואין היורשים מוצאים אחר להשכירו אין בעה"ב צריך להחזיר שכרו אלא כפועל בטל מחזיר לו מה שהבית פנוי לו לעשות כל מה שירצה ע"ש דהיינו דוקא היכא שהשוכר אנוס כמו התם שהשוכר מת וכמו האי דר"פ האומנין דהלכו פועלים ומצאו שדה לחה דאי אפשר לבעה"ב לקיים השכירות אבל היכא דאפשר לו לשוכר לקיים השכירות אינו מנכה כפועל בטל וכן בפועלים אם בעה"ב רוצה לחזור היכא דאפשר לו לקיים השכירות ורוצה לנכות להם כפועל בטל לאו כל כמיני' כיון שהפועלים רוצים בפועלת' וה"ה בשוכ' כה"ג היכא דאפשר לו לדור בתוכו ואינו רוצה צריך לשלם לו כלן השכירות והא דגבי פרקה בחצי הדרך בספינה משלם לו כפועל בטל עש"ך בסי' שי"א סק"ד התם כיון שפרקה בחצי הדרך ה"ל כמו אנוס אבל גבי שוכר נראה דאפי' מתרמי ליה ביתא כגון שקנה או בנה לא ה"ל אונס כל כך משא"כ בספינה שדרך בעלי הספינה שמוכרין לפעמים באמצע הדרך ואדעתיה דהכי אגרי' מש"ה מנכה כפועל בטל וכן משמע בש"ע סי' שי"ב ס"ז ואם לא הודיעו אינו יכול לצאת אלא יתן השכר ע"ש ומשמע כל השכר והיינו מטעמא שכתבנו כיון דאינו אונס. ובפסק הגאון החסיד מוהר"ם טיקטין היא בדפוס ריש סדר נשים ע"ש שכת' בנדון שהיו מוכרחין לברוח מחמת דבר ר"ל ע"ש שכ' דאינו מנכה לו כלום כיון שהבית קמן וע"ש עוד דמחלק דאינו מנכה לו במה שהי' הבית פנוי דאין חילוק בבית בין אם יש בו דיורין או לא ואדרבה ביתא מיתב' יתיב ע"ש והא דמשמע מדברי המרדכי הנז' דגם בבית מנכה לו כפ"ב היינו משום דיכול המשכיר בעצמו להשתמש בו ובזה מרויח קצת ונהנה אבל התם דהוכרחו כולם לברוח אין לו הנאה כלום במה שהבית פנוי:
שט״ז:ב׳:א׳-ג׳
א
יכול המשכיר להשכירו לאחרים. ז"ל סמ"ע במרדכי מפרש דאם כבר קיבל המשכיר המעות דא"צ להחזיר לשוכר המעות אף אם השוכר אומר א"כ אם יעמוד הבית בלי דיורין א"כ לשמוע לו וכו' אבל אם עדיין לא קיבל המעות מהשוכר והמשכיר משכירו לאחרים מנכה לשוכר מדמי שכירתו מה שמקבל מאחרים אף אם אמר השוכר אני אשלם כולו ולא ידורו בו אחרים והדין נותן שאין צריך לשמוע לו מ"מ י"ל אדרבה הרי גילה דעתו השוכר שלא יתן לו כל השכירות אלא אם לא ידורו בו אחרים והני דרו בו ואיך נוציא ממנו ממון עכ"ל ומשמע מדבריו דאם כבר הקדים שכרו אע"ג דמשכירו לאחרים אין המשכיר מנכה מה שקיבל מאחרים ובעיני יפלא דאיך עושה סחורה בפרתו של חבירו כיון שגוף הבית לשכירות קנוי לשוכר ונהי דס"ל למרדכי בהקדים שכרו אין השוכר יכול להשכירו לאחרים וצריך לשלם כל השכירות וביד המשכיר הברירה שלא להשכירו לאחרים אבל אם הלך המשכיר והשכירו לאחרים למה ירויח בכפל השכירות וראוי להחזיר השכירות דשני לראשון והמעיין בדברי המרדכי אין זה במשמע כלל וע"ש פ' חז"ה ז"ל מצאתי ראובן השכיר ביתו ללוי על עשר שנים ונתן לו לוי השכירות של עשר שנים והי' באותו בית שתי שנים וקנה לוי בית אחר ונכנס בו והשכיר אותו בית שהיה מושכר לו לשמעון ועכשיו תובע ראובן לשמעון מה אתה עושה בבית ושמעון משיבו מלוי שכרתי ששכרו ממך וראובן השיב אין זה רצוני שתהי' בביתי כו' אבל הכא שראובן נקט שכירות בידו וכבר זכה בו קנאו ודאי אין יכול לוי לומר תחזירנו לי ותשכיר ביתך לאחר שהרי זכה ראובן במה שבידו וכשיצא מן הבית עומד הבית בחזקת המשכיר כו' ולמי שישכירנו ראובן תהא מושכרת ואין לוי יכול לומר כיון שנתתי השכירות כל ימי השכירות תהא בדוד' שלא ע"מ כן השכיר שתהא שאיה אלא ע"מ ביתא מיתבא יתיב עכ"ל: ונראה דהמרדכי לא אמר אלא דבהקדים שכרו אין השוכר יכול להשכירו לאחר וגם אינו יכול לומר תהא בדוד' כיון שנתתי שכירות ומשום דביתא מיתבא יתיב ולזה הוא בחזקת המשכיר שלא יהא יכול לומר תהא בדוד' אבל הברירה ביד המשכיר אם רוצה שתהא בדוד' ואם רוצה להניח לאיש א' לדור בחנם נמי יכול ומשום דשאי' יוכת שער אבל אם משכירו לאחר בשכר מוד' המרדכי דהשכר לראשון כיון דקניי' ליה להשכירות ועוד דבעיקר הדין שכ' המרדכי בהקדים שכרו אין השוכר יכול להשכירו לאחר נראה דמוהר"ם פליג בזה כמבואר במרדכי פ' האומנין ז"ל ונשאל לרבינו מאיר בלאה ששכר' בית ומתה ועתה היורשים אין רוצים לפרוע אלא כפי מה שדרה וכו' וז"ל בקצרה אשיבכם מה שנראה בעיני אם לא נתנה כל השכירות היורשים פטורים מכל מה שלא דרה בו כיון שנאנס' כו' ואם נתנה כל השכירות יש כח ביד היורשים להושיב בתוכ' דכוות' אבל לא לדקש' הימנ' וכו' ושלום מאיר בר' ברוך עכ"ל וכן משמע מדברי מוהר"מ במרדכי פ' האומנין הי' שכ"ו ע"ש כגון דפסקה לטוענ' בגוה כו' מכאן מוכיח ר' מאיר ראובן שהשכיר בית לשמעון דשמעון יכול להכניס לוי תחתיו וכו' ועוד ראי' מדתנן בערכין מכר' ראשון במנה ומכרה ראשון לשני במאתים אינו מחשב אלא עם הראשון שנאמר לאיש אשר מכרה לו מכר לראשון במאתים ולשני במנה אינו מחשב אלא עם השני שנא' לאיש כו' וכל שמוכר שדה בשע' שיובל נוהג אינו אלא כשכירות בעלמא הואיל וסופו לחזור ביובל ואפ"ה חזינא שיש לו רשות לראשון למוכרו לשני בלא רשות בעלי' עכ"ל וגבי יובל ודאי משמע אפי' כבר פרע ראשון למוכר אפ"ה יכול למוכרו לשני אע"ג דזמן שיובל נוהג אינו אלא שכירות ולדעת המרדכי דמחלק בהקדים שכרו אינו יכול להשכירו לאחר נראה הא דיובל שאני משום דכבר כ' הרמב"ם פ"ג ממכירה וז"ל ומה הפרש יש בין הקונה שדה זו לפירותיו ובין השוכר שדה מחבירו כו' ואין השוכר רשאי להשכיר אבל הקונה מקנה לאחרים כל מה שקנה ע"ש ומוכר שדה בזמן שיובל נוהג ה"ל דין קונה שדה לפירות ושקנה לאחרים כל מה שקנה ועדיפא מינה דבשדה יובל בונה והורס וכמ"ש במגיד משנה שם וא"כ ודאי אפי' קיבל מוכר הראשון את מעותיו יכול למוכרו לשני:
ב
אמנם לדינא כיון דדעת מוהר"ם בר' ברוך אפי' בהקדים שכרו יכול להשכירו לאחר א"כ כוותי' נקטינן וכן ראיתי בב"י סי' שי"ב וז"ל כ' המרדכי פ' חז"ה מצאתי ראובן השכיר ביתו ללוי וכו' ורוב אותם הדברים הם דחויים למתבונן בהם זולת מ"ש בסוף הדברים וז"ל ואין לוי יכול לומר כיון שנתתי השכירות כל ימי השכירות תהא בדוד' שלא ע"מ כן השכירה שתהי' שאי' דביתא מיתבי' יתיב עכ"ל וגם בד"מ הסכים לדברי הב"ן ע"ש ז"ל וכת' ב"י בס"ס שי"ב על התשוב' זו וכל דבריהם הם דחויין כו' וטעמו דס"ל דנקטינן דיוכל להשכירו למי שירצה כדברי הרמב"ם ומוהר"ם עכ"ל וכן נראה מהשמטת הרמ"א את דברי המרדכי במ"ש לחלק בין הקדים שכרו זולת סוף דבריו הביא במ"ש דיוכל המשכיר להשכירו לאחרים ומשום שאי' וסובר הרמ"א כדעת הב"י:
ג
ולזאת תמה אני על מ"ש הסמ"ע דברי המרדכי לחלק בהקדים שכרו כיון דכבר הכריעו הב"י והד"מ דאין לחלק בזה וכדברי מהר"ם בר' ברוך שזכרנו ובתשו' מוהר"א ששון סי' ס"ח כתב ז"ל כת' הרמב"ם פ"ה משכירות מכאן אני אומר שהמשכיר בית לחבירו עד זמן קצוב ורצה השוכר כו' הוי יודע שכ' המרדכי פ' חזקת בתשוב' המתחלת מצאתי ראובן וכו' דאפי' לדעת הרמב"ם הני מילי בשלא קיבל המשכיר מעות אבל אם קיבלם יכול לומר לו הא ביתא קמך קום ודור בה אבל איני רוצה שתכניס בה אחרים כו' ואפשר שהרמב"ם סובר ג"כ כן עכ"ל ואנו אין לנו אלא דברי הב"י והרמ"א בד"מ שכתבו דלא כמרדכי:
שט״ז:ג׳
א
או השכירו ושייר כח לעצמו במוהרי"ט חלק ח"מ סי' קי"ח כ' בראובן שהשכיר בית לשמעון לזמן י"ב חודש ובתוך הזמן נפלה מריבה ביניהם והקפיד המשכיר כנגדו ואמר לו תריק לי הבית עתה רוצה שמעון להריק הבית באומרו שכבר מחל לו במה שאמר שיריק לו הבית והמשכיר אומר שעדיין חיובו קיים כי מה שאמר לו דברים בעלמא ופטומי מילי ע"ש שהעל' דאין השוכר נפטר בזה דלשון תריק לי הבית אינו לשון פטור דאפשר לומר תריק ושלם לי בעד כל השנה וכהאי דקרע כסיתי כי אתא לידיה בתורת שמירה דצ"ל והפטר ועוד דאפילו תימא דתריק לי והפטר קאמר דאין סברא שיפרע לו השכירות והוא אינו דר בו מ"מ מסתמא לא סילק מעכשיו זכותו ופטרו לגמרי דאדרב' זיל לאידך גיסא דאין סברא שיפטור אותו לגמרי שנמצא יד השוכר על העליונה אם רוצה יריק ואם ירצה יחזיק בבית אלא מסתמא הכי קאמר כשתריק לי ואקבלנ' ממך תפטר אבל כל זמן שבידך להחזיקו כשלך ומצית למיהדר גם אני מחזיק כשלי וכל שעדיין לא הריק הבית יכול לחזור בו ולומר איני חפץ שתריק כמו באומר קרע כסותי והפטר דיכול לו' קודם שקרע אי אפשי שתקרע ועוד דמתכוין הי' לדחותו וכמו האי בשלהי מציעא במי שהיה כותלו סמוך לגינה ונפלו אבנים לגינה וא"ל הגיעוך עכ"ל ועיין משנה למלך פרק ב' משכירות אם א"ל בעה"ב לשוכר צא והניחו ואתה פטור משכירותו אם חזר בו המשכי' ואינו פוטרו כת' הרב בעל דרכי נועם סי' ד' דחייב השוכ' לדור או להשכיר לאחר ולפמ"ש מוהראנ"ח ח"א סי' א' נפטר השוכר בדבו' בעלמא עכ"ל ומסתב' טעמי' דמוהרי"ט לחייב השוכר: ועוד נראה לענ"ד שאין השוכר נפטר בדבור בעלמא לפמ"ש הריב"ש סי' תק"י דאם השוכר מוחל למשכיר אחר שנקנה לו בקנין הראוי לשכירות לא מהני אלא אם כן היה קנין מחדש משוכר למשכיר וע"ש ואם כן אפילו נתרצו שניהם השוכר והמשכיר שיריק הבית ויפטור מן השכירות עדיין לא נקנה הדירה משוכ' למשכיר כיון דמלוה לא קנה וכמבוא' בסי' ר"ד ואם קנה קרקע במלוה לא קנה ושניהם חוזרים והלוקח נמי חוזר ואע"ג דמחל לו המלוה דלא עדיף מכסף במטלטלין שניהם אע"ג דכבר נתן לו הכסף אדעתא דמקח אלא כל שלא נקנה החפץ לא קנה בכספו ובחובו אע"ג דפטרו אדעתא דזביני אם כן ה"ה בזה אע"ג דפטרו לשוכר כיון שלא זכה המשכיר בבית השכורה דהא חוב לא קנה שניהם חוזרים אלא אם כן אומר לו הריני פוטר אותך משכירות ובהנאת מחילת מלוה תריק לי הבית דכה"ג מהני קנין מלוה וקנה הבית השכורה ושוב אין חוזרים לא זה ולא זה ואפילו תוך זמנו מהני מחילת מלוה וכמו שכ' בחידושי לאה"ע סי' כ"ח ובפרט דהכא חשיב כמו הגיע זמנו כיון שרוצים להקנות זה לזה הוה ליה שכירות שעבר כאלו הגיע זמנו:
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
שט״ז
א
ורצה השוכר להשכי' כו' משכיר. הרמב"ם למד דין זה מדין ספינה שאמרו בגמ' וכתבו הטור והמחב' בס"ס שי"א שאם שכר ספינה לילך בה עם סחורתו למקום פלוני ובחצי דרך מכר סחורתו דיכול להעמיד אחר במקומו מאותו מקום והלאה עד מקום ששכרו לילך עמו שם ואע"ג דשם אמרו דיש להספן עליו תרעומות היינו משום דהספן דר עם השוכר בספינה יחד ויכול לומ' דעתי היה נוחה בך יותר מבזה משא"כ במשכיר ביתו דאיירי דהמשכיר אינו דר עם השוכר בביתו ויש בו משום אל תמנע טוב מבעליו ולא אמרו דאין השוכר רשאי להשכיר כ"א במטלטלי שמא יבריחם שומר השני ויאבדם וגם בשדה משום שמא יכחישנו וכמ"ש בסי' רי"ב ולעיל בסמוך סי' שט"ו משא"כ במשכיר ביתו דיכול להראות לו כל פרטי עניני ביתו ויתנה עמו שיחזירנו כן בשלימותו כל זה נתבאר בפרישה בשם הרמב"ם והמ"מ ע"ש:
ב
ואם א"ל המשכי' למה תטריח כו' ג"ז כ' הרמב"ם שם וכ' ג"כ הטעם משום אל תמנע טוב מבעליו עפ"ר:
ג
יכול המשכיר להשכירו לאחרי' כו'. שם במרדכי מפרש דאם כבר קיבל המשכי' המעות דא"צ להחזיר להשוכ' המעות אף אם השוכר אומר א"כ יעמיד הבית בלי דיורין אין צריך לשמוע לו ע"ש אבל אם עדיין לא קיבל המעות מהשוכ' והמשכי' משכירו לאחרים מנכה להשוכ' מדמי שכירתו מה שמקבל מאחרים אף אם אמר השוכר אני אשלם כולו ולא ידורו בו אחרים והדין נותן שאין צריך לשמוע לו מ"מ י"ל אדרבה הרי גילה השוכר דעתו שלא יתן לו כל השכירות אלא אם לא ידורו בו אחרים והני דרי בו ואיך נוציא ממנו ממון וק"ל:
ד
יכול למכור כחו לאחר כו' צ"ע לפי מ"ש הטו' והמחב' בסמוך ס"ב בשנים ששכרו בית יחד בשותפות דאין הא' יכול להושיב אחר במקומי כו' ה"כ בכה"ג ואע"פ שבספינה הנ"ל גמ' ערוכה היא דרשות בידו להעמיד אחר במקומו ואין לבעל הספינה עליו אלא תרעומות י"ל דשאני התם דדרך הספינ' בכך שיצא זה ולהכניס אחר במקומו כשמכר סחורתו ומתחלת השכירות אסיק הספן זה אדעתו דפעמים יבא לידי כך ומ"מ תרעומות יש לו עליו משום שינוי הדעת וצריכין לחלק ולו' שכל משייר לנפשו כח בו ייאש השוכר נפשו מתחלה לקבל גם אחר במקומו כשירצ' המשכי' מאחר שכל אדם שליט בביתו לעשות בו מה שירצה והרי שייר לנפשו כח לדור בו וה"ה אחר במקומו ודו"ק ועמ"ש בד"מ בזה:
ה
ואין המקבל צריך כו'. עד דלא גרע כח מקבל מתנה מכח המשייר לעצמו כו' בד"מ ג"כ כ"כ ז"ל דהא לענין אם הנותן בעין יפה נותן אמרי' דיפה כח המקבל מכח הנותן כו' (ור"ל אם מכר ביתו ושייר בור ודות לפניו דלא שייר לנפשו הדרך ובמכר או נתן לאחר הבור ודות והבית נשאר בידו צריך המוכר או הנותן ליתן להן דרך להבור ודות (וכמ"ש בסמוך) וכן משמע מתשו' הרשב"א סי' א' י"ג כו' ואני אומר דאי משום הא לא אריא דהא גם מצינו איפכא דיפה כח המשייר לנפשו מהמוכר או נותן לאחר דהמוכר שני אילנות לאחר בתוך שדהו קיי"ל דאין לו בקרקע כלום ואפי' כשיתיבשו אין בכחו ליטע אחרים במקומן. וכשמכר שדהו ושייר אילנות לפניו אמרי' דיש לו בקרקע כח ליטע אחרים במקומן לכ"ע ולענין לזרוע ביניהן לבד יש פלוגתא בין הגאונים וכדאית' פ' ח"ה (דף ל"ז) ובפ' המוכר את הבית (בבא בתרא דף ע"א) וכתבו הטור והמחבר בס"ס רי"ו ע"ש וכן המוכר דקל ושייר פירות לפניו אמרי' דשייר לנפשו בעין יפה ושייר לו ג"כ מקום באילנות לקנות על ידו הפירו' שיגדלו וכן אם מכר ביתו ושייר לנפשו דירת ביתו דאמרי' דשייר לנפשו הבית לדירתו משא"כ במכר או הקנה לאחר פירות דקלו או דירת ביתו דאמרי' בגמ' וכתבו הטו' והמחבר לעיל סי' ר"ט ורי"ב דלא קנאו' האחרים לא הדירה משום דאין בה ממש ולא הפירו' משום דהוה דשלב"ל ומ"ש מור"ם ז"ל ראיה ממכר בית ושייר לפניו בור ודות דלא קנה דרך ובמכר בור ודות קנה הלוקח ג"כ הדרך מטעם דהמוכר והנותן בעין יפה מוכרין ונותנין ☜אין ראי' לע"ד דכבר חלקו התו' פ' המוכר את הבית (בבא בתרא דף ע"א ע"ב) בד"ה לימא לי' עקור אילנותך כו' ע"ש וכלל דבריהן הוא דודאי היכא דלא נחית הנותן או המוכר לשיורא אמרי' דבעין יפה מכר או נתן והיינו כמו התם דמכר הבית ואין בכלל מכירת הבית והדות כדאי' בפ' המוכר את הבית וכתבו הטור והמחבר בסי' רי"ד וכיון דממילא נשתיירו להמוכר צריך לקנות נפשו דרך לילך שם וה"ה איפכ' במכר לאחרים הבור והדות והבית נשאר ממילא לפניו דא"צ לקנות להם הדרך ולשניהן טעם א' דכיון דלא נחית המוכר או הנותן לשייר בהדיא לנפשו שום דבר אלא שברישא משוייר ממילא הבור והדות ובסיפא הבית לנפשו אמרי' דבמאי דמכר או נתן בעין מכר או נתן (מיהו דוקא כל דבר הנצטרך לאותו מתנה או מכירה כגון הדרך לבור ודות דבלי דרך אין המתנה והמכירה נחשבת לכלום אבל אם לקח שני אילנות בתוך שדה חבירו אסור לחזור לנוטעם לכשיתיבשו דאינו נכלל בשם המכיר' ונוכל לו' שלא מכר לו האילנות אלא בלחלחותן) משא"כ במכר האילן דבכללו ג"כ הוא הפירות שיגדלו עליו וכן המוכר הבית בכללו הוא הדירה והוצרך המוכר או הנותן לאמר הפירות והדיר' ישארו לי בזה אמרי' כל דפי' השיור בעין יפה שייר וכן במכר השד' בכלל המכיר' הי' ג"כ האילנות שבו והוצרך לשייר ולומ' שישארו מ"ה אמרי' מדנחית לשיור בעין יפה שייר לנפשו וכתבתי כל זה ג"כ בפריש' סי' רי"ד וט"ו ובס"ס רס"ו (רט"ז) ע"ש. וא"כ ה"נ אין ראי' ממה שיש כח למשייר לנפשו להשכירו לאחרים דכאן הוצרך לשייר בפירוש ואמרי' כיון דנחת לשיור בעין יפה שייר לנפשו דומיא דהתם בשייר לפניו ב' אילנות דכתבו התו' שם דהוצרך לשייר לנפשו כדי שלא יאמר לו הלוקח עקור אילנך לאלתר וזיל מיהו בנתן לחבירו דירה בפ"ע ודאי יכול להשכיר לאחרים זכותו וראי' לזה ממ"ש הרשב"א בתשובה סי' א' ?"ג הביאו שם בד"מ וכבר האריך מור"ם בתשוב' ע"ז הביאו מור"ש ז"ל בתשובותיו סי' י"ז ☜ ומוכח שם מתשובת מור"ם ז"ל דפסק דאפי' האב שנתן לבתו וחתנו דירה שידורו עמו יחד בחדרו בבית החורף אחד אפי' הכי פסק דיכולים בתו וחתנו לתת הדירה שנתן להם לאחר בשאינן צריכים לו (שהוי פסק שם באות' תשובה דא"צ הבת ליתן שום דבר לצורך עצים לחמם בית החורף שדרין בו יחד מוכח מזה שמיירי שם בדרין עמו) וראייתו הוא מהמשייר כח לנפשו לדור עם השוכר ממנו דיכול להשכיר אותו כח לאחר והביא ג"כ בד"מ ויפה כח המקבל מכח הנותן וכמ"ש כאן בהג"ה. אבל בזה אני אומר אין ראיות מור"ם ז"ל ראי' מכח זה שחלקתי כמ"ש התוס' הנ"ל דדוק' במשייר לנפשו אמרי' דשייר לנפשו כח לדור בו אפי' עם השוכר בחדר אחד אבל לא בנתן דיר' לאחר דיכול היורש לומר אין דעתי נוחה לדור עם אחר כ"א עמך וכמ"ש הרא"ש והטו' והמחב' בסמוך ס"ב גם מור"ש ז"ל חלק עליו בתשובתו סי' י"ז ע"ש אבל לא נחית לסתור דברי ראייתו שהביא דלא גרע כח המקבל מתנה מכח המשייר לנפשו אלא חלק עליו מכח אומדנות דהנותן גם מ"ש מור"ם כאן דלא גרע כח המקבל מתנ' מכח המשייר לעצמו כו' ובמשייר לעצמו כ' לפני זה דאם שייר לעצמו לדור עם השוכ' יחד יכול להשכי' אותו זכות לאחר משמע דס"ל דכן הדין נמי בנותן דירה לאחר לדור עמו יכול להשכירו לאחר מה"ט דלא גרע כח המקבל וכבר כתבתי דנר' לחלק ביניהן ול"מ כשבאו לדור עמו בחדר א' אלא אפי' בבית א' כשאי לכל א' פתח בפ"ע לכנוס ולצאת בתוכו מר"ה לחדרו ומחדרו לר"ה איכא קפידא ובע"ש כ' דברי מור"ם ז"ל והנרא' בעיני לע"ד כתבתי:
ו
ואינו יכול לכופו לחלוק כו' קשה דכאן סתם המחב' כדברי הרא"ש בתשו' שכ' הטו' בשמו כן כאן ובסי' קע"א ס"ט סתם המחב' כדברי הרמב"ם שכ' הטור בשמו בסוף הסי' ז"ל אחד השוכר מחבירו קצת שדה או חצר שאין בו דין חלוק' או שנים ששכרו מקום א' בשותפות כל א' מהם יכול לכוף לחבירו ולומר לו או שכור ממנו חלקי או השכר לי חלקך ואם יש בו דין חלוק' חולקין עכ"ל ויש לישב ולו' דמ"ש כאן דאינו יכול לכופו לחלוק היינו דוק' בבית שתשמישו מרובה ויש בו משום היזק ראי' ואם ידורו יחד צריכין לחלוק במחיצ' כיון דיש בו דין חלוק' כדי לסלק היזק ראייתן זה מזה בזה דוק' קאמר דאין בידם לחלק הבית במחיצ' כיון דאין הבית הוא שלה' ובסי' קע"א לא הזכיר שם בית אלא שדה וחצר והקדים המחב' שם שדה לחצר וי"ל דמ"ה הקדימו ללמדינו דחצר דנקט היינו חצר דומי' דשד' דמיירי בחצר שאין בו תשמיש קבוע דאין בו משום היזק ראיי' וכמו בשד' שכ' הטו' והמחבר לעיל בסי' קנ"ח דאין בו משום היזק ראיי' ובאלו סגי להן בחילוק באיז' סי' שעושין באמצע השד' או החצר שיורה להן עד כאן גבול פלוני וע"כ גבול פלוני וזה יכולין לעשות אף שהחצר או השד' אינו שלהן והטור שכ' על דברי הרמב"ם שכ' בס"ס קע"א ז"ל ותימא היאך יחלוקו במחיצ' דבר שאינו שלהן אלא בשכירו' עכ"ל לא כ"כ אלא לפי פשיטות משמעו' ל' הרמב"ם שהקדים לכתוב בפ"א דשכנים דין ג' חצר קודם שדה ואז אין במשמעות דחצר דומיא דשדה נקט אלא משמע דאף בסתם חצר דיש בו משום היזק ראי' איירי מ"ה שפיר השיגו. וזה שדקדק הטור שם וכ' היאך יחלוקו במחיצ' כו' דתמיהתו אינו אלא כשצריך לחלקו במחיצ' גמור' אבל המחבר כשהעתיק ל' הרמב"ם בש"ע הקדים שדה לחצר ובודאי לא בחנם שינה לשונו אלא כדי לרמז שכוונת הרמב"ם הוא דלא איירי אלא בחצר דומיא דשדה וכמ"ש ועוד יש קצת לדקדק בלשון הרמב"ם והמחבר הרומז למ"ש והוא שהתחילו בתרתי בשכרו חצר ושדה וסיים בחדא וכ' דאם יש בה דין חלוק' חולקין דק' דהל"ל ואם יש בהן דין חלוק' אלא בודאי לרמז שלא אדין סתם חצר כ"כ אלא דוק' אשדה וכיוצא בה דלית בה היזק ראיה ומ"ה כ' ל' "בה לא ל' "בו כי "בה ל' נקבה נופל שפיר על השדה "ובו ל' זכר שייך בחצר ולפ"ז לא יתכן מ"ש מור"ם וגם ע"ש נמשך אחריו וכתבו באן וגם לעיל בסי' קע"א ס"ט אדברי המחבר שיש חולקין כו' ודוק:
ז
והתנ' שאחר הזמן יהי' רשות לשוכר. האי לשוכר ל' שאינו מדוקדק הוא דהל"ל זה שהשכינו בידו אלא משום דסתם משכונא הוא בנכייתא דאל"כ ה"ל אבק ריבית וכל נכייתא בכל שנה כך וכך בעד הפירות ה"ל כשכירות וק"ל:
ח
שאפי' בלא תנאי רשאי להשכיר כו'. מקור דין זה הוא מתשובת רשב"א והביאו ב"י בסי' שט"ז במחס"א בל' זה כ' הרשב"א ראובן משכן עליית אוצרו לשמעון לזמן בנכיית' והתנה שלאחר זמן יהיה רשות בידו דשמעון לתבוע חובו או לדור בו סיעתו או למשכנו או להשכינה למי שירצה ואחר מזן המשכונה נפטר ראובן ונשארו לו בנים קטנים ואין בידו לתבוע אותן עד שיגדלו ובא למשכנה או להשכיר' לאחרים כו' עד הדין עם שמעון לפי ששורת הדין דאפי' בלא תנאי הי' יכול להשכיר' ולמשכנו אפי' תוך הזמן כו' א"כ מאי תנאי הזה עושה כו' "עד אלא ודאי כוונתו הי' להשכיר' אפי' לסייעה גדולה ולא אמרינן דלשופר' דשטר' כתבה אלא היכא דנוכל לו' דלטפויי' אתא מטפינן ליה עכ"ל מתשוב' זו נלמד דאפי' עת הממשכן והניח בנים קטנים דאף דאין יכול לתובען בקטנותן מ"מ אין מפקיעין מיד זה שהשכינו בידו זכותו כיון שמשע' שהשכינו היתה בידו להשכירו מיד אפי' בתוך הזמן וגם ה"ל כאלו הבטיחו הממשכן בפירוש שכשיכלה הזמן יהא רשות בידו להשכירו אפי' למי שבני ביתו מרובין הרי הוא בידו כאלו קנוי לו לכל זה בחיי הממשכן ואין מפקיעין זכותו והמחב' קיצר בהעתק' ולא כ' הא דאפי' בתוך הזמן כו' ולא הא דאפי' מת הממשכן והניח בנים קטנים משום דגם הרשב"א אף שהתחיל בו במת והניח בנים קטנים לא סיים בו לכתוב עליו דינו ונרא' שהי' פשוט בעיניו ומשום דגם בתוך הזמן הי' בידו להשכירו ומה"נ לא כ' המחב' שניהן מחמת פשיטותו ודוק:
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
שט״ז
א
למה תטרח. עס"ע ס"ק ב' ועפ"ד רימז למ"ש שם דאם השוכר השני רוצה ליתן לשוכר הא' יותר מהסך ששכרו המשכיר צריך ליתן לו כך כיון דאין שומעין לו רק משום דאל תמנע טוב והביא ראיה מסי' שסג סעיף יב בהג"ה ע"ש ופשוט:
ב
יכול המשכיר. עסמ"ע ס"ק ג' דאם כבר קיבל המשכיר את המעות וכו' הנה שם במרדכי מוכח דא"י אפי' להשכירו לאחרים ע"ש בס' א"א וכן בחידושי אנשי שם הנדפסין למטה במרדכי מקשה אהמרדכי מדברי עצמו ומביא תי' בשם מהרי"ק דכאן מיירי בדר עמו והוא לא ניחא ליה בתי' זה שסובר דבמשכיר אפי' דר עמו יכול להשכירו לאחרים ומתרץ תי' אחר דאם כבר קיבל המעות שוב א"י להשכירו לאחרים ע"ש ובהיות כן תמוה לי דשם במרדכי ניחא מה שאינו מחזיר לו השכירות שמקבל מאחרים כיון דהשוכר לא היה יכול להשכירו לאחרים מה לו להשכירות שמקבל המשכיר ודמי להא דסי' שיג סעיף י' בהג"ה דאם אין לו רשות להשכירו שהמותר הוא של בעה"ב אבל להסמ"ע דלא הביא האי דינא דבקיבל מעות שוב א"י להשביע משמע דס"ל כתי' הא' וכ"כ בסמ"ע דשם במשכון שכבר נתן המעות וכיון דיכול להשכירו לאחרים ויכול לומר אני אשכירנו לאחרים ודאי דהשכירות דידיה הוא וצריך להחזיר לו מה שמקבל מאחרים וכ"ה במרדכי פ' האומנין סי' שמ"ה דאפי' נתנה כל השכירות דיש כח להושיב אחרים תחתיהם וע"כ צ"ל כתי' הא' ובדר עמו דא"י להשכיר לאחרים השכירות של המשכיר ואח"כ מצאתי בקצה"ח שכ' ג"כ כן רק שלא חילק בין דר עמו או לא ולפעד"נ כמ"ש ולא ידענא אמאי לא שם עין לדברי המרדכי שהבאתי. עוד מבואר שם דאם לא ימצאו שוכרים אחרים דצריך להחזיר כפי חשבון כמה אדם רוצה ליקח פחות כשלא היתה דרה בו כדאשכחן בכמ' דוכתי בפועל בטל הוא היוצא לנו דבמקום שלא היה השוכר יכול להשכיר לאחרים כגון בדר עמו השכירות שמקבל המשכיר מאחרים הוא של המשכיר אפי' לא נתן המעות כיון דאין להשוכר שייכות בגווי' ובמקום שיוכל להשכיר לאחרים השכירות להשוכר ואפי' נתן לה המעות דמנין לנו להמציא חילוקים שלא נזכרו בש"ע ובפוס' קדמונים ואפי' רק שכיח להשכיר אינו משלם לו השכירות דלהבא כדמוכח גבי ספינה וכן משמע במרדכי פ' חזקת ואפי' במקום שא"י להשכיר לאחרים מנכה לו מהשכירות למה אדם רוצה ליקח פחות כשלא דר בו דומיא דפועל בטל וכמבואר במרדכי שהבאתי לעיל כנ"ל:
ג
ואין המקבל צריך. עסמ"ע ס"ק ה' וע"ש באורך ולולי דברי הסמ"ע נ"ל עיקר כדעת הרב דהא ודאי יש חילוק בין שוכר דבר שהוא שלו דהא חזינן דדוקא בשנים ששכרו מסיק דאין א' יכול להושיב אחר במקומו משמע דב' שהן שותפין לגמרי יכול כ"א להושיב אחר במקומו או למכרו והטעם נ"ל דבשלו יכול כל אדם לעשות מה שירצה אף שע"י גורם היזק לחבירו כל שאינו מזיק ממש בגירי דיליה כמבואר בה' נזקי שכנים אבל בשוכר אין השוכר רשאי להשכיר אם לא שאין בו שום דבר המזיק דבשל חבירו לאו כל כמיניה להזיק דבשכירות לא קניא ומש"ה השוכר א"י להשכיר כשהמשכיר דר עמו דע"כ לא קאמרי דיכול השוכר להשכיר רק במקרקעי משום דמקרקעי אינו מזיק לו וכמו במטלטלין ובשדה דמזיק לו דעת הסמ"ע בסי' רי"ב דא"י להשכיר ואפילו בבית פליג הראב"ד וא"כ כשדר עמו דמזיק לו כ"ע מודים וא"י להשכיר וכן בב' שוכרים כ"א א"י להזיק לחבירו כמו שא"י להזיק למשכיר דלכל שוכר כל זכות המשכיר ובמקום המשכיר קאי משא"כ בדבר שהוא שלו יכול לעשות מה שירצה ומש"ה במשייר לנפשו כיון דמה שמשייר שדה לפירותיה ובית לדירה כמבואר בסי' רי"ב דידיה לגמרי הוא ויכול למכרו ולעשות כל מה שירצה יכול ג"כ להשכירו ואע"פ שמזיק קצת דבדידיה קעביד ומשה"נ כשנותן לא' דירה ע"כ בנותן בית לדירה מיירי דבלא"ה א"י להקנות כמבואר בסי' רי"ב וכיון דיש לו קנין הגוף יכול לעשות כל מה שירצה אף שמזיק כמו במשייר ועדיף מיניה דיותר יש לו קנין הגוף בנותן מבשייר וזה דעת הרמ"א ונסתלק קו' הסמ"ע וכ"כ הסמ"ע בסי' רי"ב ס"ק ט"ז בשם הטור דאף במקום דאין השוכר רשאי להשכיר הקונה שדה לפירותיה יכול למכור ולהשכיר וכל נותן דירה ע"כ נותן בית לדירה דבענין אחר א"א להקנות משא"כ בשוכר א"צ לשכור בית לדירה תדע דהא בבית סתם מחוייב לקנות לו בית אף דלא היה לו מה להקנות כנל"ב:
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
שט״ז
א
ואם א"ל המשכיר כו'. עסמ"ע סק"ב שסיים עפ"ר. רומז למ"ש בפרישה דאם האחר רוצה ליתן לו תוספת בשכירות ממה ששכרו הוא שא"י המשכיר לומר לו צא והניחו כו' אם לא שגם הוא יתן לו ג"כ אותו הריוח וכן מבואר מדברי הרמ"א סי' שסג ס"י בהגה ב' ע"ש. וכ"כ בתשו' רדב"ז ח"א סי' קלט וכתב עוד שם דכל זה בשא"ל המשכיר כן קודם שהשכירה לאחר אבל אם השכירה כבר לאחר ונכנס לדור בה או אפי' לא נכנס לדור בה רק שקנהו מדין שכירות קרקע ואין מצוי לו לשכור בית אחר לא מפקינן זכותו של שני כיון דטעמא דשימעון להמשכיר הוא משום אל תמנע טוב מבעליו לא אמרי' הכי אלא היכא דליכא פסידא ורעה לאחריני אמנם אם השוכר השני לא נכנס עדיין לדור בהבית ומצוי לו לשכור בית אחר אע"פ שכ' לו שטר שכירות וכה"ג שומעין למשכיר הראשון דהא לשוכר שני נמי אמרי' ליה אל תמנע טוב ע"ש והועתקו דבריו ג"כ בס' שער משפט והסכים עמו ע"ש:
ב
להשכירו לאחרים עבה"ט בשם סמ"ע שכתב שם במרדכי (פ' ח"ה סי' תקנט) מפורש דאם כבר קיבל המשכיר המעות א"צ להחזירו לשוכר כו' וע' בקצה"ח שתמה ע"ד סמ"ע אלו וכתב וז"ל ובעיני יפלא דאיך עושה סחורה בפרתו של חבירו כיון שגוף הבית לשכירות קנוי לשוכר ונהי דס"ל למרדכי בהקדים שכרו אין השוכר יכול להשכירו לאחרים וביד המשכיר הברירה שלא להשכירו לאחרים (רקי להניחו פנוי או להניח לאיש א' לדור בחנם) אבל אם משכירו לאחר בשכר למה ירויח בככל השכירות וראוי להחזיר השכירות דשני לראשון והמעיין בדברי המרדכי אין זה במשמע כלל כו' ועוד דבעיקר כדין שכתב המרדכי בהקדים שכרו אין השוכר יכול להשכירו לאחר נראה דמהר"ם ב"ב פליג בזה כמבואר במרדכי פ' האומנין כו' גם בב"י סי' שי"ב כתב על דברי המרדכי דפ' ח"ה הנ"ל שדבריו דחוין למתבונן בה זולת מ"ש בסוף הדברים דאין לוי יכול לומר כיון שנתתי השכירות כל ימי השכירות תהא בדודה שלא ע"מ כן השכירה דביתא מיתבא יתיב כו' וכן הסכים בד"מ סי' זה כו' וכן נראה מהשמטת כרמ"א כאן את דברי המרדכי בר"ש לחלק בין הקדים שכרו זולת סוף דבריו הביא במ"ש דיוכל המשכיר להשכירו לאחרים ומשום שאיה כו' ולזאת תמה אני עמ"ש הסמ"ע דברי המרדכי לחלק בהקדים שכרו וכיון דכבר הכריעו הב"י והרמ"א דאין לחלק בזה (הנה מבואר מדבריו דפליג על הסמ"ע בתרתי חדא בעיקר דינו של המרדכי פ' ח"ה בהקדים שכרו אין השוכר יכול להשכירו לאחר לא קי"ל הכי וא"כ פשיטא דאם המשכיר השכירו לשני שייך השכירות לראשון ועוד דאף אם נודה לדינו של המרדכי בזה דא"י השוכר להשכירו מ"מ אם הלך המשכיר דהשכירו לאחר שייך השכירות לראשון כיון שגוף הבית לשכירות קנוי לראשון) וע' בס' נה"מ שתמה ג"כ על הסמ"ע הנ"ל אך בסגנון אחר דהיה לו להסמ"ע להביא מקודם הדין דבקיבל המשכיר המעות שוב א"י השוכר להשכיר לאחרים ואז היה שייך זה הדין שכתב הסמ"ע דאם כבר קיבל המעות א"צ להחזיר לשוכר מה שמקבל מאחרים כיין דהשוכר לא היה יכול להשכירו מה לו להשכירות שמקבל המשכיר ודמי להא דסי' שסג ס"י בהגה דאם אין לו רשות להשכירו שהמותר הוא של בעה"ב (ואף דמבואר מזה דנגד דמי השכירות שייך לראשון צ"ל שמחלק דשאני התם שהשוכר עצמו השכירו. וזהו דלא כקצה"ח הנ"ל) אבל מאחר שהסמ"ע לא הביא האי דינא דא"י השוכר להשכירו ע"כ דלא ס"ל הכי כאשר באמת מדברי המרדכי שם אין הכרח לזה רק בחדושי אנשי שם הנדפס למטה מפרש כן דברי המרדכי מ"ש שם דא"י להשכירו לאחרים הוא משום שכבר קיבל המעות וז"א כמבואר במרדכי פ' האומנין סי' שמה דאפי' נתנה כל השכירות יש כח להשיב אחרים רק טעמו של המרדכי דפ' חז"ה דא"י להשכירו הוא משום דאיירי בדר עם המשכיר ביחד ובזה אין חילוק אם כבר קיבל המעות או לא א"י השוכר להשכירו לאחרים אבל באינו דר עמו דיכול השוכר להשכירו אפי' כבר הקדים שכרו ודאי דהשכירות דידיה הוא וצריך להחזיר לו מה שמקבל מאחרים כו' ומסיק וכ' היוצא לנו דבמקום שלא היה השוכר יכול להשכיר לאחרים כגון בדר עמו השכירות שמקבל המשכיר מאחרים הוא של המשכיר אפי' לא נתן המעות כיון דאין להשוכר שייכות בגויה ובמקום שיכול להשכיר לאחרים השכירות להשוכר ואפי' נתן לו המעות כו' ואפי' רק שכיח להשכיר אינו משלם לו השכירות דלהבא כדמוכח גבי ספינה וכן משמע במרדכי פ' חזקת ואפי' במקום שא"י להשכיר לאחרים מנכה לו מהשכירות כמה אדם רוצה ליקח פחות כשלא דר בו דומיא דפועל בטל עכ"ד ע"ש (ועמש"ל סי' ריב ס"ו סק"ו) וע' בתשו' ברית אברהם חח"מ סי' לד בעובדא באחד שהשכיר חצי חנות לחברו ועמדו שניהם בה ובכל רבע שנה היה משלם לו שכר דירה וכעת יצא השני מהחנות בתוך הקווארטיל ולקח לו המשכיר משכון סחורה עבור הקווארטיל כי לא שילם לו בתחלתו ומחמת שלא תהא שאיה בפרט בחנות העמיד המשכיר את בתו בחנות עם סחורה בחצי השייך להשני וכעת תובע הסוחר את משכונו בחזרה בטענה אחרי שעמד אחר במקומו פטור ונסתפקו אם יכול השוכר להטיל עליו ח"ס אם לקח שכירות מבתו ועלה בדעת החכם השואל דאף אם בודאי לקח שכירות מבתו לא נפטר השוכר הראשון ע"פ דברי הסמ"ע הנ"ל דבקיבל מעות מהשוכר א"צ להחזיר המעות להשוכר וא"כ בנ"ד שתפס משכון הוי כקיבל מעות. והוא ז"ל השיב הדבר ברור דאין זו דעת תורה להלכה ולמעשה. והאריך מתחלה לבאר דענין זה באם המשכיר השכירו לשני שייך השכירות לראשון לא תליא כלום אי יוכל השוכר הראשון להשכירו לאחר אלא דאפי' לפ"ד הראב"ד וסייעתו החולקים על הרמב"ם וס"ל דיכול למחות בידו מלהשכירו לאחר מ"מ אם יצא השוכר מן הבית והמשכיר השכירו לאחרו השכירות מהשני שייך להראשון דדוקא מתחלה יוכל להקפיד ולמחות אבל כל כמה דלא חזינן קפידא מהמשכיר שזה לא ידור בביתו והוא בעצמו השכירו לי שייך השכירות להראשון ולא מציל מימר שעשה כן ע"פ הכרח שלא תהא שאיה דכל כמה דלא חזינן קפידא מהמשכיר אמרי' דגם מתחלה היה משכיר לזה השני כו' וא"כ ה"ה ומכ"ש לפ"ד הרמב"ם והש"ע דהשוכר יוכל להשכיר לאחר דגם בכה"ג שהדין הוא שא"י להשכיר (כגון בדר עמו או באין נמצא למי להשכיר רק למי שב"ב קרובים או למי שאינו הגון ע"ל סי' שיב ס"ז בהגה) מ"מ באם יצא מהבית והמשכיר השכירו לזה ולא ראינו קפידא מהמשכיר ממילא השכר הוא של השוכר כו' והדבר מפורש ברמ"א סי' שסג ס"י דהיכא דיש לו רשות להשכיר כל השכירות של השוכר הראשון ובאין לי רשות להשכיר מותר השכירות להבעלים אבל נגד דמי השכירות שייך להשוכר הא' ואין לו' דהתם דוקא שהשוכר בעצמו השכירו לאח"ז אינו דהא בכה"ג שא"י להשכיר השכירות שלו בטל לגמרי כי בואר בהגמ"י פ"ה משכירות כו' ומ"מ באם מעל' השוכר הב' שכירות שייך להא' רק דהמותר לבעלים וא"כ ה"ה באם השוכר יצא מן הבית והמשכיר השכירו לאחר דלדעתו עדיף טפי דלא חזינן שום קפידא על השוכר הלזה כו'. ושוב האריך בדברי המרדכי פ' חזקת שהביא הסמ"ע הנ"ל שמחלק דבלא הקדים שכרו מנכה לו מה שקיבל מהב' אבל בהקדים שכרו שייך למשכיר ולפ"ד האנשי שם הטעם הוא דבכבר שילם א"י השוכר להשכיר וכתב דסברא זו דבשילם מודה הרמב"ם דאין השוכר יכול להשכיר כבר הובא במל"מ פכ"ג ממכירה דין ח' ופ"ה משכירות דין ה' ליישב סתירת דברי הרמב"ם והטור בסי' רי"ב שכתבו דאין השוכר יכול להשכיר דחלוק מדין שנה לזמן דהיינו בשכבר שילם כו' אכן לדינא נראה דכיון דהד"מ והסמ"ע והט"ז (והב"ח) בסי' רי"ב מתרצים תירוצים אחרים על סתירת דברי הרמב"ם והטור מבואר דלא ס"ל החילוק הנ"ל בין כבר שילם אלא דבכל גווני יכול השוכר להשכיר לאחר (גם המל"מ עצמו מסיים שיש לו גמגום על דין זה הבאתיו לעיל סי' רי"ב ס"ו ע"ש) אפילו אם נסכים לחילוק זה דבכבר שילם א"י להשכיר מ"מ אינו ברור דאם המשכיר השכירו שיהיה השכירות שייך להמשכיר וראוי לומר דשייך להראשון כו' אך באמת ברור דבגוף הדין דבהקדים שכרו א"י להשכיר לאחר או דהשכירות שייך להמשכיר אין הטעם דיועיל טענת הקפדה בהיותו מוחזק ולא להוציא ממון רק עיקר החילוק הוא בהקדים לו שכרו נתרצה שיהיה שלו לאלתר גם אם יצא מתוכו דמה שיצא השוכר מהבית ע"פ איזה טעם וסיבה שנולד לו לא גרע מאונס ונתרצה ע"ז וכעין מ"ש התוספת ב"מ עט ע"ב ד"ה אי אתה כו' וכ"כ הש"ך סי' של"ד סק"ב במת תוך זמן השבירות דאף דשכירות רק לכל יומא ממכר הוא ופטור היורש מ"מ כיון דהקדים שכרו נתרצה שיהיה שלו גם אם יארע אונס מיתה כו' וה"ה בזה כיון דהקדים שכירות אדעתא דהכי נחית שאיזה ענין שיסתלק מן הבית יוחלט השכירות והבית ישאר להמשכיר דבלא הקדים שכרו על בעה"ב להתנות שגם אם יצא מן הבית לא יוכל להשכירו לאחר וישלם לו כל שכירותו משא"כ בהקדים שכרו אינו מוטל על בעה"ב להתנות (ואין חילוק אם הקדים שכרו בשעת השכירות או באמצע הזמן שילם הכל. כ"כ בסי' לה שם) וזהו גם כן החילוק באם המשכיר השכירו לאחר דהקדים לו שכרו אינו חל על בעה"ב להתנות והשוכר נתרצה לכן השכירות להבעלים אבל בלא הקדים לו שכרו הוה ליה לבעה"ב להתנות שבאם יצא השוכר מן הבית שהבית ישאר לו להשכירו למי שירצה ולכן השכירות להשוכר ואתי שפיר הא דסי' שס"ג ס"י הנ"ל דגם בבה"ג שא"י להשכיר לאחרים כגון למי שבני ביתו מרובים מ"מ השכירות להשוכר הראשון כיון דלא הקדים שברו וחל על בעה"ב להתנות ושאני הקדים לו שכרו כהנ"ל כו' ולפ"ז דוקא אם הקדים השוכר מעצמו את שכרו א"י להשכיר לאחר ואם המשכיר השכירו אח"כ שייך השכירות להמשכיר אבל בלא הקדים שכרו אף דתפיס משכון ודאי לפי דעת הרמב"ם והש"ע יוכל להשכיר לאחר וגם באם המשכיר השכירו לאחר מנכה לו מן השכירות מה שקיבל מהשוכר השני כיון דהיה חל על המשכיר להתנות ולא מהני תפיסת משכון כו'. והאריך עוד בזה ומסיים הנה נתבאר שגוף החילוק דבהקדים שכרו א"י להשכיר לאחר אינו ברור וגם לפי סברא זו דבבה"ג א"י השוכר להשכיר מ"מ אינו ברור דאם המשכיר השכירו שיהיה השכירות שייך להמשכיר אך כמו בהא דסימן שס"ג ס"י בהשכיר השוכר למי שבני ביתו מרובים דרק המותר לבעליו וגוף השכירות לשוכר הראשון כו' וגסאי נסכים לקיים כל דברי הסמ"ע הנ"ל צ"ל דהטעם הוא כיון דהקדים שכרו ולא התנה נתרצה ע"ז א"כ לא שייך זה בתפוס מעצמו משכון. ולפ"ז בנ"ד כיון שנתבאר דבאם קיבל המשכיר שכירות מהבת מנכה להראשון משכירותו ולא מהני תפיסת המשכון הדבר פשוט דיוכל להטיל עליו חרם סתם אם קיבל מהבת או לא דשמא קיבל שכירות ומחזיק לעצמו עכת"ד ע"ש. (הנה מבואר מדבריו שדעתו מסכמת דאף בגוונא דא"י השוכר להשכיר לאחר כגון בדר עמו וכה"ג מ"מ אם המשכיר השכירו לאחר שייך השכירות לראשון כדעת הקצה"ח הנ"ל ודלא כנה"מ זולת היכא דהקדים לו שכרו מטעם דסבר וקיבל מתחלה וכ"כ עוד להדיא בסי' לה שם אות ג' עמ"ש השואל דבחנות כ"ע מודים היכא דדר עמו הוי קפידא גדולה וא"י השוכר להשכיר חצי חנותו לאחר וממילא דאם המשכיר השכירו לאחר שייך להמשכיר והשיב לו וז"ל אני תמה עליו דהמעיין בתשו' הרא"ש כלל א' סי' ב' ובטור וש"ע ס"ב דרק בספן הוי תרעומת לחוד גם בהספן דר עמו אבל בבית ודאי יוכל לעכב מה"ט דאותך אוכל לקבל ואין אנו צריכין לבדות חילוק בחנות אך לדינא כבר העליתי דהגם דא"י השוכר להשכיר לאחר מ"מ אם המשכיר השכירו ולא קפיד אזי השכירות שייך להראשון לנכות לו אם לא בהקדים לו שכרו מה"ט דנתרצה עכ"ל. אמנם לע"ד יסוד ראייתו מדברי הרמ"א דסימן שס"ג ס"י בהגה שכתב דאם לא היה לו רשות להשכיר מותר השכירות לבעלים דמשמע דנגד דמי השכירות שייך להראשון לכאורה יש לחלק די"ל דזהו דוקא באם השכיר למי שב"ב מרובים או למי שאינו הגון דבאמת יש לו להשוכר תפיסת יד בהבית להשכירו למי שהוא הגין ואין ב"ב מרובים רק שהוא השכירו ביותר למי שב"ב מרובים ואינו הגון שפיר כתב הרמ"א דרק המותר לבעלים משא"כ בדר עמו שאין לו רשות להשכיר לשום אדם בעולם י"ל דהנכון עם נה"מ הנ"ל דאם המשכיר השכירו שייך כל השכירות להמשכיר רק שינכה לו דומיא דפועל בטל וצ"ע):
ג
למכור כחו עבה"ט וע' בתשו' עבוה"ג ס"ס קכ"א באחד שנשא אשה והתחייב עצמו לפרנס בניה היתומים שיש לה מבעלה הראשון ונגד זה התנו עמו שידור עם האשה ובניה בבית של היתומים בחנם (ואח"כ נפלו ויכוחים ביניהם והובא קצת לעיל סימן סא סק"א וכתב דמה שטוען דהוא עיקר בבית שהרי רשאי להשכירו לאחר כדין שוכר בסי' שט"ז נלע"ד שאין משם ראיה כ"כ דאפשר לומר שאינו רשאי להשכירו ממ"נ אם רוצה להשכירו לאחר שב"ב הוה כמו ב"ב שלו והוא יעקור דירתו משם אפשר שהיתומים כיון שהם דרים אצלו ימחו ודמות ראיה לזה מאלמנה שאומרת אינני זז מבית בעלי כו' (כתובות קג ע"א) ואם רוצה להשכירו לאחרים שידורו עמו גם כן יכולים למחות שלא ירבה בדיורים ומה שמביא ראיה מתשובת הרשב"א יש לומר משייר שאני שמשייר לעצמו בעין יפה יותר אפי' ממתנה כו' ע"ש.
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
שט״ז
א
[שו"ע] עד סוף זמנו. נ"ב עיין שו"ת מקור ברוך סי' ס"א:
ב
[שו"ע] אם לא תרצו לעמוד בו צא. נ"ב משמע דאין לבעה"ב דין מצרנות. עיין לעיל סי' קע"ג /קע"ה/ ס' מ"ז בהגה. ויש לדחות דנ"מ שרוצה להשכיר לאחר או לקטן גם למ"ש הנ"י דגם דעת הרמב"ם כר"ת דבית אין בו דין מצרנות:
ג
[שו"ע] והריני פוטר אותך. נ"ב דוקא בכה"ג א"י המשכיר לחזור בו שיחזיק השוכר בבית ויתן השכירות אבל באומר סתם צא מביתי לא נגמר עד שיחזיר השוכר ויקנה להמשכיר. עיין שו"ת מהרי"ט סי' פ"ט:
ד
[הגה] מי שנתן בית לאחד. נ"ב בשו"ת הרשב"א כתב רק מי שנתן ועיין תשובת משאת משה סי' ס"ז מה שתירץ על קושית הסמ"ע סק"ד ולפי חילוקו הדין דהכא דוקא בנותן ולא בהשכיר ומכר. וכן ההיא דלקמן ס"ב דוקא ב' ששכרו אבל לא בירשו או קבלו מתנה עיי"ש ועיין במהרי"ו סי' י' ועיין תשובת הראנ"ח ח"א סי' פ"ח:
ה
[ש"ך אות א] רשד"ם סי' תט"ו. נ"ב והובא בתשו' משאת משה ס"ז דאם כבר השכיר לאחר שכירתו קיים לכן אם אית בי' רווחא להשוכר להשכירו ביותר רשות בידו להשכירו לכתחילה ולא שייך בזה למה תטרח וכו' והיכי דהשכיר לבני בית מרובים ונטל שכר יותר המותר לבעלים כמ"ש בהג' ש"ע לקמן סי' שס"ג ס"י בשם הנ"י:
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
שט״ז:א׳
א
המשכיר בית לחבירו. עיין בתשו' רשד"ם סי' תט"ו:
שט״ז:ב׳
א
והוא שלא יהיו מנין בני בית כו' עיין בס' החנוך להרא"ה מצוה נ"ה:
שט״ז:ג׳
א
ואם אמר לו המשכי' כו'. ע"ל סי' ס"ו סכ"ג מ"ש שם בשם תשוב' המבי"ט ומ"ש עליו:
שט״ז:ד׳
א
מי שנותן לאחר דירה בביתו כו'. עיין בתשובת מהרש"ל סי' י"ז שחולק וכ"פ בסוף ספר משאת בנימן ועיין ע"ש מ"ש בשם מהרש"ל כת"י וע' בסמ"ע ס"ק ה':
שט״ז:ה׳
א
ואינו יכול לכופו לחלוק החצר כו'. ע' בסמ"ע ס"ק ו' עד ומ"ה כת' לשון בה ולא לשון בו כי בה לשון נקבה נופל שפיר על השדה ובו לשון זכר שייך בחצר כו' משום הא לא איריא דהא מקרא מלא הוא השדה והמערה אשר בו ובחצר איתא במשנה וש"ס אין מחלקין את החצר עד שיהי' בה דין חלוק' כו' חצר שרבים נכנסים לה בזו כו' ובתוס' פ' הכונס דל"ח ע"ב כתבו דאי אבית סאה קאי הל"ל ל' זכר ופירשו דקאי אשדה וכוונתם דשדה אשכחן נמי לשון נקבה וכדכתיב זרע רב תוציא השדה וכן חצר נמי אשכחן ביחזקאל כמה פעמים ל' זכר וכמה פעמים בל' נקבה ונראה דשדה וחצר הוי כמו מחנה והדומה שמשמשים זכר ונקבה וק"ל:
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
שט״ז
א
(ס"א משכיר עד סוף זמנו) טור מביא סיום דברי הרמב"ם שלא אמרו חכמים אין השוכר רשאי להשכיר אלא במטלטלין שא"ל אין רצוני להיות פקדוני ביד אחר אבל בקרקע וספינה שהרי בעלה עמה אין אומרים כן ויש מי שהורה שא"י להשכירו לאחר כלל ויתן שכרו עד סוף זמנו ויראה לי שאין זה דן אמת עכ"ל וכתב ב"י בשם המ"מ ולא אמרו שיש לו תרעומות אם מעמיד אחר במקומו אלא מפני שבעל הספינה אינו רוצה לדור עם השוכר ולסבול דעתו אבל בבית אפי' תרעומות אין לו עכ"ל משמע דמיירי בבית שאין המשכיר דר עמו וכן מוכח מד"ר שמביא אחר דברי הרמב"ם שאלה של הרא"ש שפסק שאין יכול להושיב אחר במקומו ולא כתב לשון מחלוקת ביניהם. ומ"ש הרמב"ם שהרי בעלה ר"ל דבמטלטלין יש חשש שהשוכר השני מבריחים מן הבעלים במקום שאין עינים שולטות שם משא"כ בקרקע שהבעלים יכולים לראות תמיד עליה שלא תהא מקולקלת ואע"פ שאינו דר עמו באותו הבית מ"מ יכול לילך בכל עת לדרוש מה יעשה בביתו:
ב
(ובלבד שלא יהא כו') דברי רמ"א תמוהין לי בזה שדבר זה נזכר בתשו' הרשב"א אלף קמ"ה מחמת שהיא בתנאי מפורש כן כמו שנעתיק בסמוך ואדרבה בכל התשובה לא הזכיר שם אלא שהשוכר יכול להשכיר ולא הזכיר כלום ממנין בני הבית משמע דלא ס"ל כהרמב"ם דקפיד אבני בית אלא כמהר"ם שמביא המרדכי פ' האומנין שכתב דהא יכול למלאות ביתו דיורים ולפי הנראה בסדר תשו' הרשב"א ירא' דסוף אותם התשובות הם כולם תשובת מהר"ם ושם מבואר כמ"ש דמחמת התנאי פסק כן שהרי כתב וז"ל ומ"מ אין האב רשאי להכניס שם דיורין עמו אלא למי שישמשם ולא להכניס כלים אחרים עם כליו שכן התנ' ושייר שידיר שם עמו מי שישמשנו ולא לאחרים שיכניס שם כליו ולא כליו וכלים של אחרים אבל אם רצה להכניס שם אנשים במקומו כמספר אנשי ביתו ומשמשיו או להכניס שם כלים אחרים ככליו רשאי עכ"ל הרי לך דל' התנאי דוחקו לזה משא"כ אם כתב סתם שהאב שייר לעצמו ודאי אין להקפיד בזה וראי' עוד שבאותן התשובות סי' אלף נג כתב ג"כ הך דינא שאב ששייר לעצמו דירה שיכול להשכיר למי שירצה ולא זכר שם להקפיד אמנין בני בית אע"כ דבלישנא דתנאי דהתם לא הוי מוכח הך קפידא משא"כ בסי' אלף קמ"ה דלעיל הי' מפור' כן בתנאי והיותר תימ' על רמ"א שהבין שאין קפידא דמנין בני בית שם מכח התנאי אלא מצד הדין היה לו לפסוק דגם כליו של אחרים אינו יכול להכניס אפי' בעודו שם כמ"ש בתשי' הרשב"א והא ודאי ליתא דלא קפיד שום פוסק רק אמנין בני אדם אלא על כרחך דלישנא דתנאי דחקו לרשב"א כמ"ש ותו דבתשובת מהרי"ו סי' י' פסק בהדיא דכל המשייר לעצמו יכול להשכיר אפי' לבני בית מרובים ואפי' לרמב"ם דמחמיר בשוכר היינו דוקא בשוכר שאין לו זכות בגוף הבית אזלינן בתר דעתיה דמשכיר משא"כ במשייר לעצמו שיש לו כח בגוף הבית ועוד שהרי אם ירצה יכול למוכרו אפי' למי שיש לו בני בית מרובים ה"ה דיכול להשכיר עכ"ל: [חלק מסוים] היינו דעת הרמב"ן הביאו ב"י בסי' רט דמאי דאמרי בהשוכר את הבית ע"מ שהמעשר ראשון שלי לא זכו בו יורשיו כ"ז שלא אמר בפי' לי ולבני משום דהוי דבר שאינו מסייים משא"כ במסיים מקום לעצמו כגון חצי בית פלוני אם נכנס בכלל המכירה וממילא הוי לו וליורשיו ויכול ג"כ למוכרו למי שירצה (ואף) שמפי' רשב"ם לא נראה חילוק זה כמבואר שם בב"י מ"מ הכריע ריב"ש בסי' רנז כרמב"ם (כרמב"ן) ומי יבא להכריע אחר גדול שבאחרונים כמותו והיינו כיון שאין כח זה מסוים במה שיכול להוציאו לצורכו אינו יכול למוכרו כנלע"ד ברור:
ג
(מי שנתן דירה כו') כבר חלק עליו הסמ"ע גם בעיני יפלא מצד אחר דהא מיירי כאן באיני מסויים דאומר סתם דנותן לו דירה דהיינו דמקנ' לו א' מביתיו לדירה וכן הוא מדברי הרמ"א בדין זה בתשו' הובאה בתשו' רש"ל סי' יז כהך דינא ממש וכתב שם בל' זה ראובן נתן במתנת ש"ח לבתו חזקה לדור בביתו אחריו כל ימיה כו' וכבר פסק רמ"א עצמו כדברי ריב"ש דכ"ז שאינו מסויים אינו רשאי למכור ואם נפשך לומר דכאן מיירי שנתן לו דירה בל' מסוים שסיים לו חלק בית פלוני צ"ע טפי אמאי פסק דא"י למכור רק למי שאין בני ביתו מרובים הא אותו החלק לא נכנס בכלל המכר או מה שנתן לאחרים אותו הנותן והוי כשאר נכסיו של המקבל ויכניס שם מה שירצה כמשמעות דברי ריב"ש בתשו' סי' רנז וכנ"ל עיקר החילוק כל שנתן לאחר דירה בל' מסוים חלק פלוני אז יכול המקבל לעשות בחלקו כל מה שירצה אפי' להשכירו או למוכרו להרבה ב"א ואם נתן לו סתם א' מביתיו לדירה אין לו כח רק לעצמו אבל לא למכור כלל ולא להשכיר כנלע"ד:
ד
(דלא גרע כח המקבל כו') תמהני דהא בתשו' הרשב"א אלף קמ"ה כתב וז"ל ואם באחרים כן כ"ש בנותן ומשייר כו' עכ"ל וגם הק' הסמ"ע על דברי הרמ"א מדברי התוס' ולפענ"ד א"צ להאריך בזה כו' ע"כ לא מתקיימי' דברי רמ"א אלו רקבשייר מקים מסוים ושם ודאי ישלו כח למכור ולהשכיר ומ"ש הרמ"א ואין המקבל צריך לאותה דירה כו' מבואר בתשו' רשב"א אלף קמ"ה דבמשאיל או נותן לא אמרי' שלא היה דעתו אלא לעשות חסד לזה דוקא דגרסי' בפ' אלו נערות הניח להם אביהם פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאילתה כו' עכ"ל ונ"ל פשוט שאין בכלל זה אם גילה הנותן תחלה דעתו בפירוש שעושה דוקא בשבילו שהוא אוהבו והוא פושע ונעשה שונאו כמ"ש בסי' שי"ב כפי מ"ש שם וא"ל על דברי רמ"א שמא לא היה דעת הנותן אלא כ"ז שהמקבל עני דוקא דלפי הנראה אפי' אמר בפירוש כיון שאתה עני אני נותן לך ואח"כ נעשה עשיר דמ"מ עני היה באותו שעה וכההיא דריש פ' הנמצא (הנושא) שפוסק מזונות לבת אשתו ומת כו' דצריך הראשון עכ"פ לתת לה דמי מזונות ע"ש וע' מ"ש בסי' קנ"ד סעיף ב' בשנים שיש להם שותפות בבית:
חכמת שלמה על שולחן ערוך, חושן משפט
שט״ז
א
סעיף ב וא"י לכופו לחלוק שהבית אינו שלהם. נ"ב נלפענ"ד ראיה לדעה זו מן הש"ס דקידושין דנ"ג במה שאמר ר' יוחנן נמנו וגמרו המקדש בחלקו בין קדשי קדשים ובין קדשים קלים לא קידש וכו' אמר אביי כוותיה דר' יוחנן מסתברא וכו' עד מאי חולקין חוטפין עיי"ש ובתו' מוכח שם להדיא דזה תלוי בזה דאם הוי ממון שלהם אז יש בו דין חלוקה וחולקין ואם אין הממון שלהם דמשלחן גבוה קא זכו וא"א לקדש בו אשה אין בו דין חלוקה וא"י לחלוק. ואם כן ה"ה בדבר השכור לזמן כיון דאינו שלו דשכירות ליומא לאו ממכר הוא ואם קידש אשה בגוף הכלי אינה מקודשת לכך אין בו דין חלוקה. ונהי דהתם היינו דוקא לחלוק קרבן אחד כנגד של חברו אבל בקרבן אחד ממש חולקין היינו דאי אפשר בענין אחר כיון שעכ"פ שייך לכולם לאכילה א"א בענין אחר. אך כיון דבקרבן נגד קרבן אין חולקין אם לא הוי שלהם מוכח כיון דאפשר ליטול מכל אחד ואחד ויטלו כולם מכולם לא ניתן לחלק אחד נגד חברו א"כ ה"ה בשכירות כיון שיכולין להשתמש שניהם יחד בכל הבית אין בו חלוקה כמו התם שיכולין להשתמש שניהם בשני הקרבנו' ולאכול מזה ומזה לזה ראי' ברורה לפענ"ד ודו"ק היטב:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב חשן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כסף הקדשים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5