שולחן ערוך, חושן משפט רמ״א: המתנה במה תתקיים וכן המחילה והנותן דבר שאינו מסויים. ובו י"ב סעיפים: – עם 18 מפרשים

א

המתנה במה תתקיים וכן המחילה והנותן דבר שאינו מסויים. ובו י"ב סעיפים:
הנותן מתנה לחבירו בין קרקע בין מטלטלין אין המקבל זוכה בה אלא בא' מהדרכים שהקונה זוכה בהם וכיון שקנה באחד מהדרכים ההם אפילו שלא בפני עדים קנה אם שניהם מודים אבל בדברים לא זכה המקבל אלא כל א' יכול לחזור בו ואם אמר ליתן לחבירו מתנה מועטת אם חוזר בו יש בו משום מחוסר אמנה: הגה וע"ל סי' רמ"ט ולעיל סי' ר"ד סעיף ה' ראובן שאמר לשמעון בית לוי נתון לך אע"פ שלוי מקבל קנין לקיים דבריו של ראובן אינו כלום (ריב"ש סי' ר"ז):

ב

מחל לחבירו חוב שיש לו עליו או נתן לו הפקדון שהיה מופקד אצלו הרי זה מתנה הנקנית בדברים בלבד: הגה וי"א אפילו היה לו שטר או משכון עליו אפי' הכי הוי מחילתו מחילה בדברים בעלמא (מרדכי פ"ק דסנהדרין) כל מקום דמחילה אינה צריכה קנין אי הקנה לו לפני עדים פסולים אפ"ה מחילתו מחילה (מהרי"ק שורש י"א) ועיין לעיל ריש סי' קצ"ה ולשון מחילה אינו שייך אלא במעות שחייב לו אבל אם היה לו חפץ ביד חבירו ואמר ליה מחול לך אינו כלום (תשובת הרא"ש ומהרי"ק שורש צ"ד) ועיין לקמן סימן ר"ט ס"ד מדין מחילה אדם שביקש מחבירו שימחול לו שבועה שיש לו עליו ואמר יהי כדבריך הוי מחילה אע"פ שלא אמר בפי' (מרדכי פ"ק דסנהדרין) וע"ל סימן י"ב כל מחילה בטעות יכול לחזור בו אפי' קנו מיניה (שם במרדכי ומהרי"ק שורש קי"א):

ג

המוחל לחבירו מה שיטול מנכסיו יכול לחזור בו קודם שיטול אבל לאחר שנטל מה שנטל נטל ודוקא מטלטלים אבל קרקע לא אפי' דר והחזיק בה וכן האומר לחבירו מנה שיש לי בידך תנהו לזה קנה ואין א' מהם יכול לחזור בו כמו שנתבאר סימן קכ"ו:

ד

י"א שכשם שהמוכר צריך לסיים הממכר כך הנותן כיצד הכותב לחבירו קרקע מנכסי נתונה לך או שכתב לו כל נכסי נתונים לך חוץ ממקצתם הואיל ולא סיים הדבר שנתן לו ואינו ידוע לא קנה כלום ואינו יכול לומר לו תן לי פחות שבנכסייך עד שיסיים לו המקום שנתן לו אבל אם אמר לו חלק כך וכך בשדה פלונית הואיל וסיים השדה אע"פ שלא סיים החלק נוטל אותו חלק מהפחות שבאותה שדה ויש חולקין ואומרים שבין במכר בין במתנה יכול להקנות דבר שאינו מסוים (וע"ל ריש סי' ר"ט וסי' ס' ס"ב מדין זה):

ה

יש מי שאומר שהנותן מתנה לחבירו אינו מתנה אא"כ שיהיה בדעת הנותן שתהא ברשות מקבל לעשות בה כל חפצו בד"א שנתנה לו סתם אלא שניכר מתוך מחשבתו שאינו מכוין ליתנה לו שיעשה בה כל חפצו אבל אם מפרש אפי' אם נתנה לו ע"מ שלא ליתנה לאחר או שלא למכרה או שלא להקדישה או אפילו ע"מ שלא יעשה בה שום דבר אלא דבר פלוני הוי מתנה לאותו דבר שפירש בלבד:

ו

הנותן מתנה ע"מ להחזיר בין מיד בין לזמן קצוב או כל ימי חיי הנותן או כל ימי חיי המקבל הויא מתנה לזמן הקצוב בין בקרקע בין במטלטלים ואוכל הפירות עד אותו הזמן והוא שמחזירה לנותן לזמן הקצוב אבל אם אינו מחזירה נתבטלה המתנה : הגה לא קצב לו זמן להחזיר יכול המקבל להחזיר לו כשירצה ואם הוא דבר הצריך לנותן כגון שהוא אתרוג בימי החג ואמר על מנת שתחזירנו לי בודאי נותנו שיחזירנו לו בעוד שצריך לו וצריך להחזיר לו מיד ואם אמר על מנת שתחזירהו ולא אמר לי יכול להחזיר כשירצה (תשובת רשב"א סי' אלף) הנודר לחבירו ליתן לו מתנה לא מהני אם נותן לו על מנת להחזיר (ריב"ש סי' שפ"א):

ז

לפיכך הנותן שור לחבירו וא"ל על מנת שתחזירהו והקדישו והחזירו הרי זה קדוש אבל אם א"ל על מנת שתחזירהו לי אינו קדוש שלא התנה עליו שיחזיר לו אלא דבר הראוי לו: הגה האומר לחבירו שדה זו נתונה לך על מנת שתתן לי ר' זוז ומת בניו נותנים לו והמתנה קיימת אע"ג דהאומר ע"מ שתתן לי לי ולא ליורשיו קאמר שאני הכא דלא כוון רק שיתנו לו והרי נתנו (ב"י בסי' ר"ז בשם הרשב"א) המתנה עם חבירו לתת לו חפץ פלוני יכול לתת לו דמי החפץ משא"כ בתנאי בגיטין (ר"י ני"א ח"א):

ח

נתן שור לחבירו ע"מ להחזירו בתוך ל' יום ומת בתוך הזמן פטור מלשלם:

ט

כל הנותן מתנה על תנאי בין שהתנה הנותן בין שהתנה המקבל והחזיקו המקבל וזכה בה אם נתקיים התנאי נתקיימה המתנה ואם לא נתקיים התנאי בטלה המתנה ויחזיר פירות שאכל והוא שיהיה התנאי כראוי ע"פ מה שיתבאר בטור אבן העזר סי' ל"ח:

י

האומר לחבירו הריני נותן לך כך וכך ע"מ שתעשה דבר פלוני על המקבל להביא ראיה שקיים תנאו אבל אם אמר ליה ע"מ שלא תעשה על הנותן להביא ראיה שביטל תנאו:

יא

ראובן נתן ממונו לשני בניו וריבה לזה ומיעט לזה והטיל תנאי ע"מ שלא יוכל אחד מהם למכור שום דבר עד שיהא לקטן עשרים שנה ועמד הגדול ומכר קודם שהיה לקטן כ' שנה זה שביטל התנאי נתבטלה מתנתו מעיקרא ונשארה ביד אביו ואחרי מות אביו ירשו הוא ואחיו הקטן ומתנת הקטן קיימת וגם זכה בחצי מתנת אחיו:

יב

בד"א כשהיה תנאי זה כדין התנאים הקיימים על הדרך שיתבאר בטור אבן העזר סימן ל"ח או שכתוב בסוף השטר וקנינא מיניה כחומר כל תנאים וקנינים העשויים כתיקון חכמים שאם לא כן המתנה קיימת והתנאי בטל: הגה הקונה קרקע מחבירו באחריות ונתנה אח"כ לאחר וטרפוה מן המקבל מתנה אין הנותן צריך ליתן לו מה שטורף מן המוכר אלא א"כ הקנה לו כל שיעבודיו שיש לו על הקרקע (תשובת רמב"ן סי' צ"ו):

א

זוכה. כמבואר בדברי הט"ו מסי' ק"צ והלאה עיין בתשובת רש"ך ס"ב ס"ס י"ג:

ב

מועטת. דאינו במתנה מרובה לא סמכא דעתיה דהמקבל מעולם שיתן לו זה מתנה מרובה כזו וכ"כ המחבר טעם זה להדיא בסי' ר"ד ס"ח. סמ"ע:

ג

ולעיל. משמע כמו דהתם לא נקנה המקח מחמת המשכון ה"ה בנותן מתנה והניחו למשכון עליו לא קנה ואע"ג דהעיטור כת' דקנה מ"מ התוספות והריטב"א ושאר כל הפוסקים כתבו דלא קנה וכן עיקר ועיין בר"ן פ' שבועת הדיינים ובנ"י פ"ק דב"מ. ש"ך:

ד

מחל. עיין בתשובת ראנ"ח ס"ס ע"ז ובתשובת מבי"ט ח"א סי' קי"ג וח"ב סי' כ"ה וסי' צ"ו ושי"ד ועיין בתשו' רש"ך ס"ג סי' קכ"ב וע"ל סי' ר"ב:

ה

שטר. וכ"כ בעל העיטור דף צ"ג ע"ב ע"ש ודו"ק דל"ת ממוחל לעיל סי' ס"ז ומביא הירושלמי דפליגי בזה ופסק לקולא ולפ"ז הוי ספיקא דדינא והירושלמי הזה הוא ספ"ק דגיטין מחל שטר רבי חנניה ור' מנא חד אמר לא מחל עד דמסר ליה שטרא ע"כ עיין ברשד"ם סי' רל"ה ורע"ח ובתשו' ראנ"ח סי' ע"ז. ש"ך:

ו

פסולים. גם בצריך קנין הוי דינא הכי כל שאין מכחישין זא"ז וכן הוא בתשובת הרא"ש הביאו הד"מ והרמ"א בהג"ה ר"ס קצ"ה אלא לרבותא כת' א"צ קנין דל"ת כיון דא"צ קנין כלל והוא בא להקנותו הרי גילה דעתו דלא בעי להקנות לו אלא בקנין אלימתא וה"א דדעתו היה דלא יהי' קנין כי אם בעדים כשרים קמ"ל וכן הוא במהרי"ק והביאו בד"מ ע"ש. סמ"ע:

ז

חפץ. צ"ע על הרמ"א דמחלק בין מעות לחפץ וה"ל לחלק במעות גופן בן הן ביד המקבל בחוב דמהני לשון מחילה ובין הם בידו בתורת פקדון דלא מהני לשון מחילה כיון שהוא בעין ביד המקבל דמש"ה דקדק המחבר וכת' גבי פקדון או נתן לו כו' ואפשר דאורחא דמלתא נקט דאין דרך להפקיד מעות אלא טומנם בקרקע משא"כ בחפץ והיותר נראה דכל דבר שהוא בעין נקרא חפץ אפילו מעות מל' דבר שבלבו חפץ. שם:

ח

לחזור. וכן הדין בפשרה בטעות ע"ל סי' י"ב וס"ס כ"ה ובסי' ר"ז ועיין ביו"ד סי' קס"ד במשכן שדהו לחבירו וא"ל אם לא אפרע לך תוך ג"ש יהי' שלך דכל הפירות שאכל אחר ג"ש צריך לשלם לו ע"ש. שם:

ט

שיטול. נ"ל דהכא שייך ל' מחילה לפי שכשיטול מה שירצה בלא רשות יהי' לו תביעה עליו ושפיר מחל ליה התביעה משא"כ כשיש לו חפץ ביד חבירו וחבירו אינו רוצה ליטלו שלא מדעתו וא"כ איך שייך לו' מחול לך ומה תביעה יש לו עליו שימחול לו ועוד אפשר לו' דכאן מיירי שיטול נכסים והנותן עצמו לא ידע מה שיטול הן הממון הן כמה מהמטלטלים וכל זה דלא כהסמ"ע עכ"ל הש"ך (וז"ל הט"ז מה שנטל נטל לפי מ"ש הסמ"ע ס"ס ע"ג דבכ"מ שיש לו רשות להוציא שייך לשון מחילה ניחא ג"כ כאן וא"צ למ"ש הסמ"ע כאן מזה ע"כ):

י

לסיים. עיין בתשובת ר"י לבית לוי סי' נ"ב:

יא

זה. וע"ל ס"ז רל"ב ס"ו בטור ע"ש (נראה דקי"ל כי"ח דהא להרמב"ם הוי הדין במי שמקנה לחבירו ד' אמות אג"ק צריך לסיומי אותן ד"א בפירוש כמ"ש המ"מ בזה וכבר פשט המנהג שמקנין אגב ד"א בלי שום סיום באיזה קרקע אלא ע"כ דקי"ל כי"ח שא"צ לסיים. ט"ז):

יב

להחזיר. עיין בתשובת ר"מ אלשיך סי' נ"ג:

יג

נתבטלה. עיין בא"ע סי' ל"ח ובהרא"ש פ' י"נ ובא"ע סי' ק"מ ובתשובת הרא"ש ובב"ח שם וצ"ע ועיין בריב"ש סי' שמ"א. ש"ך:

יד

זמן. ע"ל סי' קי"א סי"ט ועיין בא"א דף צ"ז וצ"ח:

טו

כשירצה. פירוש אפילו אחר החג דלא גרע מהנותן ע"מ להחזיר והקדיש והחזיר דהוי מתנה כיון דלא אמר ע"מ שתחזירהו לי כמ"ש בסעיף שאח"ז. סמ"ע:

טז

בגיטין. ונ"ל דהאומר ע"מ להחזיר יכול לתת אף דמיה וכ"פ בתשובת הרא"ש הביאו טור א"ע סי' כ"ח ועיין בתשו' מהר"א ששון סי' ס"ג שכת' שהריב"ש חולק בזה ועיין בהרא"ש פ' לולב הגזול. ש"ך:

יז

הנותן. ע"ל ר"ס ר"ז שחילק הרא"ש באם המוכר התנה תנאי שהוא לטובת הלוקח דלא מחשב תנאי כי אם פטומי מילי אם לא שהתנה כן בתחלת המכר די"ל דאדעתא דהכי לקחה וצ"ל דה"נ מיירי בכה"ג בין שהתנה הנותן ע"מ שתתן לי כנגדו כך וכך או שהתנה המקבל וא"ל תן לי זה ע"מ שאתן לך או אעשה לך כנגדו כך וכך או מיירי שהתנה בתחלת המקח די"ל דאדעתא דהכי דוקא נתן לו המתנה עכ"ל הסמ"ע ועיין בתשו' מהר"א ששון סי' קי"ח:

יח

האומר. עיין בתשו' מבי"ט ח"א סי' מ"ב:

יט

מעיקרא. משום דמיירי במתנת שכ"מ ובשכ"מ קי"ל דאף אם נותן בל' מתנה ה"ל כאלו נתנה בל' ירושה ואין לה הפסק וכמ"ש הט"ו בר"ס רמ"ח ע"ש וא"כ ה"נ לא אמרינן דתצא המתנה מיד בנו זה שביטל התנאי מש"ה הוצרך לכתוב דשאני הכא דנתבטלה המתנה מעיקרא וכאילו לא יצא מיד אביו מעולם וכ"כ בתשובת הרא"ש שם. סמ"ע:

כ

שטורף. דמ"מ הנותן חוזר על המוכרו לו באחריות דעכשיו טרפוהו מיד המקבל מכח המוכר שמכר להנותן ויאמר לו הנותן להמוכר עכ"פ היה לי הנאה מהמקבל אם היתה נשארת המתנה בידו. שם:

א

א) ל' הרמב"ם ריש פ"ה מה' זכייה ומתנה וכתב הרב המגיד דבר זה פשוט בהרבה מקומות:

ב

ב) ל' הטור ס"ב ושם ברמב"ם דין ד' מעובדא דמר זוטרא ורב אדא סבא וכולי לקמי' דרב אשי וכו' ומסיק לא אברי סהדי אלא לשקר'. פ"ג דקידושין דף ס"ה ע"ב:

ג

ג) לשון הרמב"ם שם ד"א מימרא דרבה ב"ב חנה א"ר יוחנן בפ"ד דב"מ ד' מ"ט ע"א וכדמסיק שם דלא סמכא דעתיה:

ד

ד) שם אמר רב פפא ומודי ר' יוחנן וכו'

ה

וביאר שם דהא לא קנה אלא לקיים דבריו של ראובן ודבריו של ראובן לא חלו:

ו

ה) לשון הרמב"ם שם דין ב' כיוצא בזה כתב בפ"ה מהל' מכירה די"א וכ' ה"ה שם דין המחיל' שאינה צריכה קנין מדאמרי' בפ"ק דקידושין (דף ט"ז ע"א) שמע מיניה ע"ע גופו קנוי כו' אלמא דמחילת השעבוד אם לא היה גופו קני באמירה בפני ב' סגי

ז

פי' וצריך להחזיר השטר או המשכון:

ח

ו) דין זה כתב המחבר ב"י לעיל סי' י"ב סעיף י"ו:

ט

ז) וביאר שם כגון היכא דסבור שאין עליו עדים ומחל ולאחר זמן מצא עדים התם ודאי לא הוי מחיל' דאלו היה יודע שיש לו עדים לא הי' מוחל:

י

ח) הרשב"א בתשוב' מחס"ב:

יא

ט) שם לפי שהקרקע בחזקתו בעליה עומדת ואפי' בהקנא' מהא דמוכר פירות דקל לחבירו אם שמט ואכל מה שאכל אכל וכו' (ב"מ דף נ"ו ע"א) ואפי' הניחו אוכל מפני שהיה טועם בהקנאתו וסבור שקנה לוקח ואילו היה יודע שלא קנה היה מונעו אפ"ה זכה דמחילה בטעות הוי מחילה כדאיתא ס"ז ע"א:

יב

י) שם ברמב"ם פ"ג מה' זכייה ד"ג:

יג

כ) שם דין ה' כתב ה"ה שכן דקדק רבו הרר"י הלוי מסוגיא דגיטין (דף ט' ע"א) וממ"ש הרי"ף שם דכל דלא סיים לא קנה וכו' ונחלקו עליו חכמי הדורות מדין שטר לך בידי פרוע מבואר בסי' ס"ה ומדין שדי מכורה לך בסי' רי"ח ודין בית מביתי ועבד מעבדי בסי' רי"ד והניחו בצ"ע והכ"מ כתב ליישב ולתרץ שלא יהיה סתירה לדבריו משם ע"ש:

יד

ל) טור בשם הראב"ד והרב המגיד שם בשם חכמי הדורות:

טו

מ) טור ס"ז וכ"כ הרא"ש בפסקיו בפ"ג דב"ב אמתני' דמעשה בית חורון וכו' ואמרו חכמים כל מתנה שאינה וכו' הובאה שם דף קל"ד ע"א.

טז

נ) שם ס"ט ממימרא דרבא אתרוג זה וכו' שם ד' קל"ז ע"ב וכ"כ הרמב"ם שם ד"ט וכ' הרשב"ם שם ואע"ג דלא כפליה לתנאיה כו' וכ"כ התוס' שם דס"ל לרבא כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי:

יז

ס) וצריך להחזיר הפירות שאכל כמ"ש בס"ט ולענ"ד נלמד גם מדין האתרוג נטלו ולא החזירו לא יצא:

יח

ע) פי' שנדר לדעת חבירו מ"ה צריך ליתן לו מתנה גמורה אבל נדר או נשבע סתם ליתן מתנה יכול ליתן אפי' על מנת להחזיר כמ"ש ביורה דעה ס"ס רל"ח סמ"ע:

יט

פ) לשון הרמב"ם שם דין י' וכ"כ הטור בסעיף י' מימרא דרב נחמן שם וכדאמר רב אשי חזינן אי אמר וכו':

כ

צ) כ' הב"י בסי' ר"ז מחסי"ח בשם הרשב"א ☜האומר שדי נתונה לך ע"מ שתתן לי כל שנה ה' זהובים נותן לו כל ימי חייו מת אינו נותן ליורשיו בשנים הבאים לאחריו אבל כל מה שנתחייב לאביהם מן השנים שעברו נותן הוא לבניו וכ"כ הנ"י פ' המוכר פירות הביאו הסמ"ע בשם ד"מ

כא

(הטעם דבגיטין דסתמא לצעורא קא מכוין ובעי מיני החפץ דווקא סמ"ע):

כב

ק) ב"י בשם הרשב"ם וביאר שם דלא ה"ל שואל להתחייב באונסין ואף לא שומר להתחייב בגניבה ואבידה אלא מקבל מתנה ולא יתחייב אלא בפשיעה:

כג

ר) לשון הרמב"ם שם דין ו' וכתב הרב המגיד זה פשוט בכמה מקומות:

כד

ש) ב"י בסעיף ו' בשם הר"ן בפרק מי שאחזו גמרא הרי זה גיטך ע"מ שתתני לי ק"ק זוז

כה

פירוש דלעולם מוקמינן הדבר מסתמא שנשאר כמו שהיה:

כו

ת) טור סי' ב' בשם שאלת אביו הרא"ש בריש כלל כ"א וע' בסי' ר"ז:

כז

א) ביאר שם כיון שלא ביטל תנאו:

כח

ב) שם סעי' י"א בתשובה בשם ר"י ור"ת והרמב"ם שם דין ז':

כט

ג) שם סעיף י"ד תשובת הרא"ש:

א

הנותן כו'. מתני' ב"ב קנו א' המחלק כו' ורבנן ל"פ אלא בש"מ וכן שם קנא א' והא לא משך כו' וכמה מקומות:
(ליקוט) הנותן כו'. תוספתא פ"י דב"ב המסוכן שחלק נכסיו ע"פ בין בחול בין בשבת דברי המת יעשו אבל בריא עד שיקנה בכסף ובשטר ובחזקה כו' (ע"כ):

ב

וכיון כו'. מדאמרי' בב"מ מו א' ואיכפל תנא כו' ולא אוקמי דליכא עדים ובפ"ק דסנה' ס"ל לרבנן פשרה ביחיד אע"ג דבעי קנין ועבה"ג תוס' בב"מ מ"א ד"ה קנין. ובפ"ק דסנה' שם:

ג

מחל כו'. קדושין טז א' לימא ליה כו' ב"מ קיב א' איבעיא להו חוזר כו' וע"כ בלא קנין איירי כתובות קד כ"ז כו' וטענו בחטין כו' לי"מ משום מחילה:

ד

או נתן כו'. ב"ב פ"ה א' ברשות לוקח כו'. ודוקא נתן אבל מחילה ל"ש כמ"ש בהגה. מהרי"ק:

ה

וי"א כו'. כיון דאין גוף המשכון קנוי למלוה אע"ג דקני להתחייב בגניבה ואבידה ואמרינן בקדושין שם ולימא כו' ש"מ כו'. וכ"ש בשטר:

ו

כ"מ דמחילה כו'. ול"ד למ"ש בב"ב קנב א' ש"מ שכ' קנין כו' דשם מדינא בעי קני אלא שלא תטרף דעתו משא"כ כאן לא גרע מגילוי דעת שמחל לו דסגי:

ז

ולשון מחילה כו'. כמ"ש בקדושין שם ש"מ ע"ע כו' ואע"ג שהעבד מוחזק בעצמו כמ"ש תוס' בגטין יז א' ד"ה מפני ואור"י כו' וכ"ש בע"ע וה"ה כאן:

ח

אדם כו'. כמ"ש ברפ"ד דנזיר מי שאמר כו'. ובפ"ק דקידושין היה מדבר עם האשה כו' ובכמה מקומות:

ט

כל מחילה כו'. ב"ב מא א' ועתוס' דב"מ ס"ו ב' ד"ה התם כו':

י

אפי' כו'. ספ"ק דגטין:

יא

המוחל כו' יכול כו'. כנ"ל בהג"ה ס"ב ול' מחילה כו':

יב

אבל כו'. ב"מ ס"ו ומודינא דאי שמיט כו' ועתוס' הנ"ל שם ורא"ש שם:

יג

אבל קרקע כו' אפי'. כמ"ש בב"מ קב ב' ק"י א' דקרקע בחזקת בעליה:

יד

י"א כו'. כפרש"י בגטין ט' א' ד"ה עד וכ"פ הרי"ף ור"ש ל"פ בהא דנכסים לא קנה ואף דלא קיימא במסקנא מ"מ הדין אמת ועמ"מ:

טו

אבל אם כו'. ב"ב ס"ב ב' פלגא בארעא כו' ושם ק"ז ב' מתני' האומר כו' וז"ש מהפחות כו':

טז

וי"ח כו'. ממתני' וגמ' הנ"ל וחילוק שמחלק לא ס"ל דמ"ש ואמרי' בסוף כתובות ההוא דאמר דיקלא לברתי כו' ובסוף מנחות קח ב' בית בביתי כו' ובסוף ב"ב אלא מעתה שדי מכורה כו' ועתוס' דגטין שם ד"ה לעולם ומ"מ פ"ג מהזו"מ:
(ליקוט) וי"א כו'. וכן השיגו הרשב"א ממ"ש בפ"ב דכתובות ההוא דאמר דיקלא לברתי כו' וש"מ (ע"כ):

יז

יש מי כו'. כ"כ הרא"ש בפי"נ קל"ד א' ממש"ש משום מעשה דב"ח כו' ול"ד שא"י להקדישה דה"ה אם א"י לעשות שום א' מהדברים מדקמדמי שמאי עובדא דשם למעשה ב"ח מתוך שא"י להחזיר לבניו נתבטלה המתנה שם:

יח

בד"א כו' אבל כו'. ממש"ש קלז ב' הילך אתרוג כו' ואע"ג שא"י להקדישו כמש"ש חזינן כו' וכן אמרי' בירוש' ר' ירמיה בעי וכו' והביאו תוס' שם וכן אמרי' בנדרים מח ב' משום דסעודתו מוכיח עליו:

יט

או אפי' כו'. כמ"ש בפ"ק דקדושין שנותן לעבד ע"מ שיצא לחירות ובסוף נדרים שנותן לבתו כו'. תוס' דסוכה מ"א ב' ד"ה הילך כו':

כ

הנותן כו'. ב"ב קלז ב' הילך אתרוג כו' שור זה כו' קדושין ו' ב':

כא

אוכל כו'. ב"ב שם ההיא איתתא כו' וכן להיפך:

כב

בין בקרקע כו' ואוכל כו'. דאמרי' בסוף עירובין ל"א א' דמכר בשעת יובל כמו רבית דע"מ להחזיר הוא ואמרי' בת"כ פ' בהר פ"ה וגאל את ממכר אחיו לרבות את הנותן מתנה:

כג

והוא כו'. גמ' ב"ב שם:

כד

לא קצב כו'. דמסתמא יכול לקיים התנאי אימת שירצה כמ"ש בקדושין ס' א' ע"מ שאתן כו' מכאן ועד כו' ש"מ דברישא כ"ז שירצה וערש"י שם ד"ה א"ר הונא:

כה

ואם הוא כו'. כמ"ש בב"ב שם חזינן כו' מידי דחזי כו' וכן באתרוג וכמ"ש שם ודוקא דאיכא אתרוג כו':

כו

אע"ג דהאומר כו'. קדושין ס' ב' גטין ע"ד א' וכת"ק:

כז

שאני הכא כו'. דל"ק אתה תתן ועב"י:

כח

המתנה כו' משא"כ כו'. גטין ע"ב ב' ותסברא כו' ורבה א"ל כו' וערא"ש פ"ג דסוכה סי' ל':

כט

נתן כו'. רשב"ם ב"ב שם ד"ה ה"ז מוקדש כו' והביאו המ"מ וערא"ש בסוכה שם שחולק:
(ליקוט) נתן כו'. כמו בלוקח לשלשים יום וכמ"ש בסי' שמו סי"ח ע"ש (ע"כ):

ל

כל הנותן כו'. כמ"ש בב"ב שם הילך אתרוג כו' שור זה כו'. רא"ש ריש כלל פ"א:

לא

בין כו'. מתני' קדושין מט ב' ע"מ שאני כו' וכן היא שהטעתו ועבא"ע ר"ס ל"ח ס"א:

לב

ויחזיר כו'. כמ"ש בב"מ ס"ז א' ההיא איתתא כו' ועי"ד סי' קע"ד ס"ג:

לג

האומר כו'. בגטין ע"ד א' אמרינן ולאחר לא תנשא כו' ומקשה הר"ן שם דמכאן מ' דאין מתירין להנשא בכל תנאי עד שתקיים תנאה ושם פ"ג א' אמרינן א"ה בכולהו תנאי כו' אלמא דאין חוששין ומותרת מיד להנשא ומסיק דבשב ואל תעשה אין חוששין כההיא דפ' המגרש משא"כ בקום עשה כההיא דכאן ולפ"ז מ' דהאומר לחבירו הריני כו' ובפ' המגרש (גיטין פ"ד א)' פירש"י בד"ה אין חוששין כו' אבל כו' אבל הר"ן שם כ' בשם הרמב"ן דה"ה לפלוני והא דנקט אבא ואביך משום דס"ל בע"מ נמי פליגי רבנן אר"א משא"כ באבא ואביך כמ"ש במתני' פ"ה א' ועוד פי' דה"ק נתקיים התנאי בפני עדים ה"ז גט כו' דבקום עשה עליה להביא ראיה ע"מ שלא כו' דשב ואל תעשה הוא עליו להביא ראיה וז"ש שמא נבעלה דלפירש"י הל"ל שמא תבעל:

לד

זה שביטל כו'. כמ"ש בס"ט:

לה

מעיקרא. דקי"ל כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו כמ"ש בפ"ק דקדושין דהלכה כר' אלעזר:

לו

בד"א כו'. ע"ש ס"ב כל תנאי כו'. דקי"ל כר"מ דשמואל ורבא ס"ל כוותיה בגטין ע"ה ב' וכ"כ תוס' שם א' בד"ה לאפוקי וכל הד' דברים מפורשין בכמה מקומות תנאי כפול עיקרה במתני' דפ"ג דקדושין הן קודם בגטין שם ב' ותנאי קודם שם א' ועיקרה במתני' ספ"ז דב"מ וכן אפשר לקיימו ואיפסק שם הלכתא ובגטין כר"י בן תימא. ועוד יש דבר א' שאפשר לקיומיה ע"י שליח כמ"ש בכתובות ע"ד א' וסמך אמ"ש בה' חליצה. ועוד יש ד"א שיהא המעשה בד"א כמ"ש בגטין שם וכ' הטור והג"ה ס"ד והשמיט הרמב"ם ועבה"ג ור"ל דשאר הד' דברים מפורש בשאר מקומות לבד זו הסוגיא ועוד מדדחיק רב אשי לאוקמיה כרבי ש"מ דלא ס"ל הא דרב אדא דבשלמא תנאי כפול ומעשה קודם בעי לאוקמיה אפילו כפליה והקדים התנאי ועמ"ש למטה: שם בהג"ה הזכיר כו'. כן מפורש בגמ' שם ב': שם ס"ג כל האומר כו'. כ"כ הרי"ף שם ע"ו א' ת"ר ה"ז כו' והלכתא כרבנן. ואע"ג דקי"ל דבעינן תנאי כפול ה"מ באם כמו בתנאי ב"ג וב"ר וכדאתקין שמואל בגיטא אבל בע"מ לא דקי"ל דע"מ כמעכשיו דמי ועבה"ג בשם מ"מ ואינו מוכרח דהא מתני' שם ב' באם ואפ"ה לא הזכיר כפילת. והר"ן כ' דס"ל כפירש"י שם ובפ"ג דקדושין דבשאר דברים ל"פ רבנן אלא בכפילה לבד ומדדחיק רב אשי לאוקמי כרבי אע"ג דשפיר מיתוקמא כדברי הכל אלא משום דבע"מ א"צ לכל התנאים אוקמיה כהלכתא כרבי: שם אבל צריך כו'. דהא ר"י בן תימא ורבנן פליגי בע"מ: שם וי"ח כו'. דס"ל כמ"ש תוס' שם ובקדושין שם דאכולהו פליגי רבנן וכמ"ש בספ"ז דב"מ שם אימא סיפא כל תנאי כו' ואוקמיה רב אשי כרבנן דר"מ וראיה מדאתקין שמואל כו' ושם ע"כ מהיום או מעכשיו כמ"ש במתני' ע"ב א' ועוד עיקר פלוגתא ר"מ וחכמים בע"מ הוא בפ' האומר דשם איירי בע"מ ועוד הביא הר"ן ראיה מירושלמי דקדושין שם תמן תנינן מתנה אדם על עירובו אר"א מאן תנא אם בא אם לא בא ר"מ היא היכא ר"מ מדין ר"מ דקדושין דתני האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שירדו גשמים ירדו גשמים מקודשת וא"ל אינה מקודשת רמ"א בין ירדו בין לא ירדו מקודשת עד שיכפול תנאו הכל מודים בלאחר שירדו גשמים ירדו מקודשת לא ירדו אינה מקודשת ר' חגי בעי קומי ר' יוסי והא אם כלאחר הוא ר"ל תנאי דב"ג וב"ר א"ל שנייא ההיא שהיתה הארץ לפניהם והוא מבקש להוציא מידם מ' להיפך דדוקא בע"מ פליגי ונר' דגמ' דידן פליגא מ"מ מוכח דע"מ גריעי טפי וער"ן בגטין שם וכ"ז י"ל דעת הרמב"ם דהירושלמי ס"ל כרבנן דפליגי ארבי ומה שהקשה הרא"ש בתשו' שם דהא פליגי בקדושין בע"מ יותר הל"ל דהא פליגי בגטין ע"ו א' בע"מ בהדיא אלא שפסק הרי"ף ורמב"ם בהא כרבנן וערא"ש בגטין שם בארו': שם וי"א דאפי' כו'. וז"ש כאן או שכ' בסוף כו' וע"ל סי' ס"א ס"ה בהג"ה והאי מאן כו' עמש"ש: שם ס"ד י"א דלא כו'. דעת הרי"ף בתשו' ורמב"ם בשם מקצת גאונים דלא בעינן תנאי כפול אלא בגטין וקדושין דאיסורא אבל בממונא לא והקשו הרמב"ם ותוס' עליהם הא תנאי ב"ג וב"ר בממונא הוא ועוד הא אמרי' בס"פ שבועת העדות להיפך ותי' הר"ן ומ"מ בשם רמב"ן ורשב"א דודאי ר"מ ס"ל בכולהו אבל אנן לא קי"ל כר"מ ושמואל דאתקין בגיטא לרווחא דמילתא אתקין ולחומרא וכן אנן חוששין לחומרא אבל בממונא אוקמיה אדינא וראיה דהא רבא ס"ל בגיטין שם הא דשמואל ואמר בקדושין מ"ט ב' הוי דברים שבלב כו' מ' אבל אם פירש אע"ג שלא כפל וכ"כ רשב"ם בב"ב קלז ב' ותוס' בקדושין שם תי' דגילוי מילתא שם הוי כמו תנאי כפול והר"ן הקשה דהא באיילונית מ"ו ב' גילוי דעת ואפ"ה בעי ר"מ שם תנאי כפול ועמ"ש בא"ע סי' י' ותוס' חילקו וכ' דג' חילוקים בדבר ע"ש ועוד ראיה ממ"ש בב"מ סו א' אי קיימת דידך כו' מ' שאם התנה הוא כן הוי תנאי ותוש' בגטין שם סד"ה לאפוקי תי' דאתי כרבנן ובירושלמי דקדושין שם בכל אתר אית ליה לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן והכא ל"ל חומר הוא בערוה אבל תוס' שם והרא"ש בפי"נ הגיהו הירושלמי דהא אשכחן דס"ל לר"מ גם במילי אחרינא בפ"ק דנדרים ובספ"ז דב"מ וכנ"ל בס"פ שבועת העדות: שם ד' דברים אלו. ל"ד דתנאי קודם למעשה קי"ל דבעינן דסתם מתני' היא ותנן לה גבי הלכתא פסיקתא וכן שאפשר לקיימו דהא איפסיק הלכתא כריב"ת וער"ן בגטין שם ובקדושין פג שם ובמ"מ פ"ו מה' אישות:

לז

הקונה קרקע כו'. עפ"ג דב"מ ל"ה ב' ואף ר' יוסי שם ל"פ בכה"ג:

א

ש"ך ד' עד דמכר ליה שטרא. נ"ב הגירסא שלפנינו עד דמחל לי' שטרא:

ב

מחבר ס"ג המוחל לחבירו מה שיטול. נ"ב יעוין ברמב"ם פ"ה מהלכות מכירה דין י"א ובהגהו' מל"מ פ"ג מהלכות זכי' ומתנה דין ב' העיר בזה ויעו"ש במל"מ ועיין לעיל סי' ר"ט סוף סעיף ד' ובתשו' מהרי"ט דף מ"ו סוף שאלה כ' ובפ"ט לב"מ ד' לו תו' בד"ה אפקרי':

ג

סמ"ע י"ו וטעות הוא דמ"ש שם כו'. נ"ב י"ל שכוונתו שלא תקשה למה כ' כאן המחבר דיש חולקים ולעיל בסי' ר"ט לא הזכיר וי"ח ע"כ כ' הסמ"ע דשם גרע משום דגם מינו אינו ידוע ולפענ"ד צ"ע לדינא דיש לומר דהאי דינא שבסי' ר"ט באומר כל מה שבבית זה אני מוכר לך אינו בכלל מוכר דבר שאינו מסוים דהא עכ"פ פי' לו שכל מה שבבית יהיה מכור לו. ומה שאין הקנין בכה"ג אינו מטעם דהוי כמוכר דבר שאינו מסוים אלא משום כיון שאין הלוקח יודע אם תבן או זהב לא סמכא דעתו של הלוקח דהוי כמשחק בקוביא טעם זה מפו' לעיל בטוש"ע והוא מדברי הרמב"ם וע"כ אף שהטור חולק כאן על דעת הרמב"ם בדין מקנה לחבירו דבר שאינו מסוים מ"מ בסי' ר"ט תפס להלכה כדברי הרמב"ם ומטעם הנ"ל. וראיה לזה שבמ"מ פ"ג מהלכות זכיה כ' שהרמב"ם הוציא דין זה מסוגיא דפ"ק דגיטין דף ח' ע"ב ועל הדין שכ' הרמב"ם בפ' כ"א מהלכות מכירה האומר כל מה שבבית זה אני מוכר לך כתב המ"מ בזה"ל דבר טעם הם אבל לא מצאתי דבר זה בגמרא שיוכל ללמוד ממנו כן עכ"ל. ואי הוי ה"ל להמ"מ דבכה"ג מקרי מוכר דבר שאינו מסוים ועוד מגרע גרע כיון שאינו מינו ידוע. הרי יש יסוד נכון לשיטת הרמב"ם לדין זה דאתי לי' מפ"ק דגיטין כנ"ל שאין קנין בדבר שאינו מסוים. א"ו כמ"ש דלא מיקני דבר שאינו מסוים אלא מטעם דהוי כמשחק בקוביא וגרע עוד מצד אחד ממשחק בקוביא דשם שניהם נכנסים בספק או לריוח או להפסד אבל כאן המוכר והלוקח אינו יודע ע"כ תפס הטור דין זה להלכה אף דחולק בדין משחק בקוביא. ואי כדברי הנ"ל הוא כן י"ל דרק מכירה. בכה"ג לא קנה אבל במתנה שאומר הנותן כל מה שבבית זה אני נותן לך לא קנה המקבל מתנה וא"ש מה שלא הזכיר ברמב"ם ובטוש"ע הך דינא דכל מה שבבית זה כו' רק בהלכות מכירה ולא בהלכות מתנה:

ד

סמ"ע י"ז נראה דהיינו דוקא בזה דנדר כו'. נ"ב יעוין ביו"ד סי' רנ"ח בש"ך ס"ק כ"א:

א

סעי' ב' בהגה (אלא במעות שחייב) אחד נתן סך מסוים בתורת מקח. על יי"ש וקבעו זמן שיקבל אז הלוקח היי"ש. ויסלק אז מותר מעות היי"ש ולא בא הלוקח ביום ההוא לקבל. ועי"ז רצה המוכר לנכות פחת שנפחת היי"ש בקיץ בייבוש מהזמן עד שבא הלוקח. ואח"כ אמר שמוחל לו הפחת כשיקבל היי"ש בתוך זמן שקבע [עתה]. ואח"כ בא הלוקח לקבל ואז בא המוכר לחזור בו ממחילתו הנ"ל. יש לצדד בזה אם זה בכלל מחילה שאינה צריכה קנין שהרי מחילה לא שייך בדבר ממש שישנו בעין. וכאן אנו באים לחייב את המוכר שיתן לו יי"ש יותר מכפי המגיע ממנו שהרי הפחת מוטל שינוכה משל הלוקח ומה שקיבל על עצמו ליתן יי"ש בלי פחת זהו ודאי חיוב על עצמו במה שהוא דבר מבורר בעין ולא מהני בזה מחילה. ויש ג"כ צד לומר שכיון שאין הלוקח נחוץ ליטול היי"ש רק ע"י מה שכשלא יקבלנו ינכה המוכר מהמעות שקיבל מה שעל פי שומא היי"ש אינו שוה עכשיו כמו השער שהי' ביניהם. ובזה שייך צד מחילה שלא יתבע מהלוקח השווי דביני ביני וממילא לא יגבה זה מהמעות שבידו. גם יש מקום שזה מחילה מצד שהיי"ש כבר קנוי ללוקח כל הכלי ההיא ואם לא יטיל הפחת על הלוקח לא יצטרך הלוקח ליתן סך כזה. ונרא' שזה תלוי בהמדובר שביניה' אם הי' המדובר על כלי זה. יש בזה מחילה וכנ"ל כיון שעבור הפחת לא קיבל עדיין המוכר מעות לידו. ואם הי' המדובר על כל כך מדות. אין בזה מחילה רק חיוב על המוכר ליתן יותר יי"ש וצלע"ע קצת: מי שהתחייב את עצמו בסחורה שאינה בידו. ומצד שמצוי' לקנות חייב או שמכר סחורה שהי' בידו. ונטלה לעצמו שלא מדעת הלוקח (בזה א"צ לשלם רק כשווי שבשעה שהוציאה לצרכו. ואם הי' לו סחורה הרבה ומכר רק מעט ואח"כ הוציא כולה לצרכו נרא' שמשלם כשעת הוצאה של המעט שבאחרונ'. כי כל זמן שהי' לו עוד מעט לא חל עדיין שנוי מקח להלוקח) ואח"כ הי' ביניהם השואה בדיבור בעלמא עבור החוב שייך בזה מחילה אינה צריכה קנין ובמחילה נרא' שמהני חזרה כל זמן שעסוקים באותו ענין כיון שלא הי' הקנא' בגוף הנקנה כבריש הלכות מכירה ואם לא נתן לו כסף עבור החיוב. ואח"כ חזר בו כל זמן שעסוקי' באותו ענין. אולי י"ל שהוא ג"כ כחלופין שיכולים לחזור כיון שאינו בגוף הנקנה ומ"מ נוטה שלא שייך בזה חזרה בעסוקים באותו ענין כי מ"מ הכסף הפקיע החוב תיכף לגמרי ועדיף מקנין כסף החל על מטלטלים שלא משך בהם וצלע"ע היטב: מוכר סחורה שבביתו ע"י סטומתא הו"ל כבבית הלוקח וכשויתר המוכר ממון הו"ל מחילה דאינה צריכה קנין. גם שהוא מוחזק במה שבביתו ואין שום עד על המקח:

ב

(עקצוה"ח סק"ג) בקצוה"ח ז"ל סק"ג תמה על מוהרי"ק ז"ל שהוכיח שמחילה לא מהני במבורר. ממה שבעבד עברי לא מהני לומר זיל כיון שגופו קנוי. וכתב הקצוה"ח שהרי מתנה מהני ודאי במבורר ומדוע לא מהני בעבד עברי ייע"ש. ונרא' לתרץ שכוונת מוהרי"ק ז"ל היא מצד שאם הי' מועיל לשון מחילה א"צ שום קנין כדקיימא לן מחילה אינה צריכה קנין. והו"ל כהפקר זכותו וגם אם העבד אין לו יד לקנות מ"מ כיון שמחל הרי ממילא יצא מרשותו. מה שאין כן לומר לו לשון מתנה. כיון שמתנה צריכה קנין מה קנין שייך בהעבד עברי על עצמו לא משיכה ולא הגבהה. ורק בשטר שייך גזירת הכתוב שגיטו וידו באים כאחד מה שאין כן בעל פה אי אפשר שיחול שום קנין וממילא ע"י שמוכרע שמחילה לא שייך במבורר הרי לשון מחילה כדליתי' ומיושב כוונת מוהרי"ק ז"ל היטב:

ג

סעי' ג' (המוחל לחבירו עש"ך סק"ה) מ"ש הש"ך סק"ה. ב' פירושים בשו"ת רשב"א ז"ל. נרא' שעי"ז הו"ל ספק בהלכה בכל אחד ואחד מאופנים שבשני התירוצים שבש"ך ז"ל שם. ובמחילה הו"ל איני יודע אם פרעתיך. אך הרי גם שכנגדו אינו יודע אם פרע לו ולא שייך ברי ושמא ברי עדיף וגם באיני יודע אם פרעתיך פטור בכזה. אך אם שכנגדו מכחישו ואומר שלא אמר גם לשון מחילה מה שהוא אומר לשון מחילה הי' הו"ל איני יודע אם פרעתיך. וגם שמוחזק יכול לומר קים לי גם נגד רבים. מ"מ היכא דהו"ל איני יודע אם פרעתיך אולי גם בספק פלוגתא דרבוותא בכנ"ל שהתובע ברי חייב באולי. וגם אם בטענת קים לי לא שייך איני יודע אם פרעתיך. מ"מ בהנ"ל בשני פירושים שבש"כ ז"ל אודות מחילה אולי לא מהני שיאמר מוחזק קים לי כפירוש א' או כפירוש שני. כי הרי גם להש"כ ז"ל גופי' לא הי' ברור איזה פירוש עיקר. מה שאין כן גבי קים לי שסומך את עצמו על חכם אחד שפוסק כן בודאי ובפרט לפי מאי דאסבר לן האורו"ת ז"ל בסקת"כ בטעם קים לי ע"ש. וכשחכם אחד אומר ב' פירושים הרי אין סמיכה גם עליו ומצד מוחזק אי אפשר להוציא ממנו נגד שום פירוש כי המוציא מחבירו עליו הראי' מה שאין כן כשהוא באופן דהו"ל איני יודע אם פרעתיך אולי לא שייך בזה קים לי. ואולי בב' פירושי' הנ"ל י"ל מצד אפושי פלוגתא לא מפשינין. דליכא דפליג עלייהו וכולהו איתנהו להלכה לכ"ע. רק שלהסמ"ע ז"ל לא ניחא לי' לאוקמי סתמיות לשון שו"ת הרשב"א ז"ל באחד מן ב' גווני של פירושי הש"כ ז"ל. ולזה כ' שמיירי בלשון מתנה המועיל כי לא נחית הרשב"א ז"ל שם מצד לשון מחילה. והט"ז ז"ל פירש שם דהיינו מצד שמעות מותרים פקדון הו"ל כמלוה ומהני לשון מחילה (מ"ש שם בשם הסמ"ע ז"ל בסי' ע"ג. נראה שהוא ט"ס וצ"ל מה שכתבנו על מ"ש הסמ"ע כו' כי בסמ"ע ז"ל משמע שמעות מותרים הם כפקדון שאר מטלטלים ובפרט ממ"ש בסי' רמ"א סק"ו משמע ביותר כן ע"ש היטב) ואין זה דוחק על לשון סתם שבשו"ת הרשב"א ז"ל כי שכיח ביותר שיהי' המכוון על מעות מותרים (אך משמע דקיימא לן כמ"ש הגאון חכם צבי ז"ל שם בסי' ע"ג וכמ"ש באורו"ת ז"ל שם בשם מוהר"מ ז"ל) ומ"מ כ"ע מודו שבגווני של ב' פירושים שכתב הש"כ ז"ל מהני הלשון וצלע"ע היטב ולפי"ז אם שכנגדו מוחזק אולי ג"כ אינו יכול לבטל הלשון שאמר מה שתטול כו' ומ"מ חמיר להוציא ממוחזק בכנ"ל ובפרט שכ' שם שהוא דלא כהסמ"ע ז"ל שרחוק לפרש שרק אודות הפירוש בהמכוון בלשון שו"ת הרשב"א ז"ל כ' שפירושים אלו הם שלא כהפירוש שכ' הסמ"ע ז"ל רק משמע שלהלכה ג"כ הוא דלא כהסמ"ע ז"ל שאלו הי' ס"ל להלכה שמהני הלשון בא' משני אופנים הנ"ל שכתובי' בדברי הש"כ ז"ל הי' מפרש גם הסמ"ע ז"ל כן: גם צלע"ע אודות מה שהדפיסו בשם הש"כ ז"ל בחלק שני חו"מ וכ' שכתב כן מימי חורפו אולי לא כתב כלל להלכה. והוא לא נתן הדברים אל הדפוס (וממה שע"י חלום תבע להביא לדפוס. אין הכרע הלכה ודברי חלומות לא מעלין כו' לגבי הלכה שלא בשמים היא) ומחבר שכותב שכוונתו רק להלכה ולא למעשה מ"מ יש על פיו הוראת פנים בהלכה מה שאין כן מ"ש בימי חורפו אולי לא כתב כן גם להלכה. ואולי מ"מ יולמד סתום מהמפורש צד הכרע שכ"ה פנים להלכה וכ"ה במקום דפליג כיון שגילה דעתו צד ניגוד על שלפניו הו"ל הכרע כבתראי. ואולי יש הכרע ע"י הרב חתנו של הש"כ ז"ל שהביא להדפוס חיבור הש"כ ז"ל על חו"מ שהוא הי' גדול בתוה"ק ומסתמא כשהביא להדפוס עיין היטב וחזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו מה שאינו מתוקן. ואולי סמך את עצמו להעתיק רק מה שכתב חמיו ז"ל ולא יותר וצלע"ע היטב: ואודות שני הפירושים הנ"ל פירוש השני נראה שאינו רק במי שיטול מה דלא עביד לגלויי כלל כמה נטל גם ע"י עד א' ויוכל לכפור לומר לא נטלתי ועי"ז כיון שלקח הו"ל עליו תביעה ועל תביעה מהני מחילה כי אינו מבורר. מה שאין כן במה שעביד לגלויי נראה שגם שבשעה שאמר לא ידע כמה יקח וכן בשעה שלקח. מ"מ כיון שהי' עביד לגלויי כמה לקח לא מהני בזה מחילה. ואולי מה שעומד להתברר ע"י עד א' אינו דבר מבורר כל כך אך מה שעומד להתברר ע"י שני עדים אינו סגנון תביעה רק מבורר ולא מהני מחילה בזה. ולפום רהיטא הי' מקום להכריע כן ע"פ הראי' שכתב מוהרי"ק ז"ל מעבד עברי והרי אין ידוע כמה שוה העבד עברי ושווי עבדות משתנה בשנים הבאי' בזול ויוקר ואינו עובד הבן ועי"ז אין שומתו ידוע בבירור. אלא ודאי שעל ידי שעביד לגלויי אח"כ הו"ל מבורר. אך אין זה הכרע כי בעבד עברי גם אם אין שומתו עומדת להתברר מ"מ לא שייך סגנון הכחשה ותביעות ע"י חסרון ידיעת שומתו אך בלא ראי' פשוט שכ"ה שכיון שעומד להתברר ע"י ב' אין תביעה שייכת בזה שיהי' שייך מחילה. וכן אם קצת מהממון לא יתברר כמה וקצתו מבורר שהוא לא פחות. גם שבמה שאינו מבורר כמה הוא מועיל בו לשון מחילה כיון ששייך בו תביעה. מ"מ במה שהוא מבורר שכ"ה על כל פנים לא פחות בזה נרא' דלא מהני מחילה. ואם בשעה שאמר הי' נרא' שהוא מבורר ואח"כ נעשה אופן שעל פיו אינו מבורר. אולי יש להבחין אם הוא בר דעת לידע להבחין בין מבורר דלא שייך בו לשון מחילה לאינו מבורר. י"ל שלכך אמר משום דידע שאמירתו כדליתה ואם ידוע שאין לו ידיעה בההלכה שמבורר לא שייך בו לשון מחילה כיון שבלאו הכי אין הלשון חל עד אחר שלוקח ואינו כאומר לכשאקחנה קנוי' שבסי' ר"ט די"א שאין מועיל כי שם אי אפשר לחול שום קנין תיכף מה שאין כן בזה שגם שלשון מחילה אין מועיל קודם שלקח מ"מ הרי אפשר בקנין באופן מועיל בלשון מתנה וגם בלשון מחילה בקנין כ' הט"ז ז"ל כאן שמועיל. וגם בדבר שלא בא לעולם אי שמיט ותפס אחר שבא לעולם מועיל. וכיון שאחר שלוקח חל אמירתו כיון שאז לא הי' מבורר שפיר חל וצלע"ע בכל זה היטב: ופירוש א' שבש"כ ז"ל שם. נראה שהוא רק כשבשעה שאמר ידע שפ' יקח ויוציא ויושאר עליו רק תביעה מה שאין כן אם בשעה שאמר לא אסיק אדעתי' שיוציא אין אמירתו מועלת וצלע"ע היטב:

א

אם שניהם מודים ומשום דלא אברי סהדי אלא לשקר'. ואיכא למידק מ"ש בגיטין וקידושין דבעינן שני עדים על גוף המעשה ובינו לבינה לאו כלום הוא ואפי' שניהם מודים וילפינן לה פ' האומר דף ס"ה דבר דבר מממון וכיון דגבי ממון מתקיים המעשם בלי עדים כל שהענין אמת וקידושין וגיטין דמממון יליף לא נתקיים המעש' בלי עדים. ונתקשיתי בזה עד שמצאתי קושיא זו בחידושי הרשב"א פ' האומר שם וע"ש שכ' דיליף דבר דבר מממון במקום הכחשה דצריך שני עדים ה"נ בעינן בקידושין וגיטין שני עדים על גוף המעשה אפי' שניהם מודים וע"ש שוב מצאתי בשטה מקובצת פ' איזהו נשך וז"ל ויש לנו כיוצא בזה לפי דעתי בקידושין דגמירי עריות בדבר דבר מממון ומיני' אמרינן אפי' קידשה בע"א ושניהם מודים אינה מקודשת דילפי' דבר דבר מממון כתיב הכא כי מצא בה ערות דבר וכתיב התם ע"פ שני עדים יקום דבר ואלו עריות מענין ממון כששניהם מודים אמאי אינה מקודשת דהא גבי ממון הודאת בע"ד כמאה עדים אלא דהתם לא ילפינן עריות מממון אלא ממקום שנאמר בממון דבר דהיינו ע"פ שני עדים והתם במקום הכחשה ומהאי דוכתא דוקא דילפינן מה התם ע"פ עדים אף עריות דוקא ע"פ עדים כממון במקום הכחשה עכ"ל ואכתי לא אתברר לענ"ד דהיא גופה מנלן דדבר דכתיב בערוה הוא נגוף המעשה ולמילף מהך דבר דבממון דכתיב במקום הכחשה נימא דהך דבר דכתיב בעריות נמי במקום הכחשה וקמ"ל דאע"ג דע"א נאמן באיסורין הא בעריות בעינן שני עדים כמו בממון. ועוד קשה לי טובא בהא דפריך שם דף ס"ה בהא דאמרו שם המקדש בע"א אין חוששין לקידושין ואפי' שניהם מודים וא"ל רב אשי לרב כהנא מה דעתך דילפת דבר דבר מממון אי מה להלן הודאת בע"ד כמאה עדים אף כאן הודאת בע"ד כמאה עדים א"ל התם לא חייבה לאחריני הכא קא חייבה לאחריני הא תיפוק ליה דיליף דבר דבר מממון במקום הכחשה ולכן נראה לענ"ד בזה לפי מה שכת' בסי' ל"ד סק"ד בהא דקי"ל הודאת בע"ד כמאה עדים אינה משום מתנה כמו שעלה על דעת מוהרי"ן לב אלא עיקר הטעם משום דהתורה האמינה לכל אדם על עצמו כמא' עדים על אחרים והיינו נמי טעמא דאומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרו משום דשוי' נפשי' חד"א דאינו משום נדר וכמו שעלה על דעת מוהרי"ט אלא משום דהתורה האמינו לכל אדם עצמו ואפי' עבד ושפחה דפסולי לעדות היינו לאחרים אבל על עצמן התורה האמינה לכל פסולי עדות וע"ש שכתבנו דאביהן דכולהן כי הוא זה דכתיב במודה במקצת וכמ"ש רש"י דף ס"ה הודאת בע"ד כמאה עדים דכתיב אשר יאמר כי הוא זה הרי שסמך על מקצת הודאתו עכ"ל ומזה הוכחנו שם בסי' נ"ד דמודה במקצת ע"כ אינו משום מתנ' כמ"ש מוהרי"ן לב דכופר בכל ומחייב עצמו בפני ב"ד בחמשים אין זה מחויב שבועה אע"כ דהתור' האמינ' להודאת בע"ד ומש"ה מחויב שבועה על השאר כיון דמודה מקצת הטענה וע"ש. ולפ"ז נראה הא דכתיב ע"פ שני עדים יקום דבר היינו דבלא עדים לא מתקיים דבר כלל אלא דגבי ממון דבע"ד נאמן כמאה עדים והרי עדיו עמו ואע"ג דהשתא מכחיש מחויב שבועה דה"ל כאומר קדשתיך בפני פו"פ והלכו למד"ה דנאסר בקרובותי' וא"כ בממון מתקיים המעשה ע"פ הבע"ד שהיא כמאה עדים דעיקרא דמילתא דצריך עדים בגוף הקידושין הוא בכדי שיודע לעלמא וכמ"ש הר"ן פ' המגרש בהא דמהני עדי חתימה בלא עדי מסירה לדידן דקי"ל כר"א דאמר עדי מסירה כרתי ע"ש ז"ל ומעת' מה שמודה ר"א דגט החתום בעדים כורת אע"פ שלא נתן בע"מ כמו שמוכיחות כל אותן ראיות שכתבתי למעלה לאו משום דס"ל דעדי חתימה כרתי אלא שהמסיר' כורתת מכיון שיש עדים על עיקר הדבר דהוי להו ע"ח כעדי מסירה שהרי הגט יוצא מתחת ידה בעדים הללו ובידוע שהבעל מסר לה ונמצאו כאלו הן עצמן מעידין על המסירה וע"ש וא"כ כל שבידוע ה"ל כעדים ממש. ועיין בסי' צ' ושם סק"ז כתבנו מזה דס"ל להר"ן דמהני בקידושין וגיטין עדות בידיע' שלא ע"פ ראיה ומש"ה בממון דבע"ד כמאה עדים לא איברי סהדי אלא לשקרי דהא בע"ד הוא עד ונאמן כמאה עדים אצלינו ובידוע הוי הן כעדים ממש או בידיע' בלי ראי' ואם כופר כיון דכבר נתקיים המעשה לפי דברי התובע צריך שבועה וכמ"ש אבל בגיטין וקידושין דלא מהני הודאת בע"ד דליהמני' כמאה עדים ומשום דחייבה לאחריני בקידושין דאסר אקרובותי' ובגירושין אסרן כמ"ש תוס' בפ"ק דגיטין דף ד' וצריך עדים לגוף המעשה בכדי שיודע לעלמא מש"ה צריך שני עדים כשרים וא"כ יליף שפיר דבר דבר מממון מה התם ע"פ שני עדים יקום דבר דאין קימה לדבר הן לקנין או לשאר מעשה אלא ע"פ עדים אלא דגבי ממון בע"ד הוא העד ובגיטין וקידושין בעי עדים כשרים משום דבע"ד אינו עד וזה הוא דפריך בש"ס מה התם הודאת בע"ד כמאה עדים ומתקיים המעשה ע"פ בע"ד שהוא עדיו ה"נ יתקיים המעשה ע"פ בע"ד ולזה כתב רש"י הודאת בע"ד דכתיב כי הוא זה הרי שסמך התורה על הודאתו וכמה פעמים שהוזכר בש"ס הודאת בע"ד כמאה עדים ולא פרש"י בזה ולפמ"ש כיון דפריך דנימא הודאת בע"ד כמאה עדים כשיתקיים המעשה ע"פ בע"ד א"כ תו ליכא לפרש משום מתנה או משום נדר אלא דהתורה האמינו כמאה עדים לזה פירש"י מדכתיב כי הוא זה וכמ"ש ולזה משני התם לא מחייב לאחריני בע"ד נאמן מש"ה לא איברי סהדי אלא לשקרי אבל הכא מחייבי לאחריני ולא יודע הדבר לעלמא ע"פ הודאתו כיון שאין נאמנין בהודאתן וקיים דבר בעי עדים להכי צריך עדים כשרים וכיון דלא נתקיים הדבר מש"ה מותר בקרובותי' ועמ"ש בסי' קכ"ד סק"א ודוק:

א

או משכון עליו. והוא מדברי המרדכי פ"ק דסנהדרין ע"ש. אמנם בריטב"א בחידושיו כת' להדיא דנ"מ מחילה במשכון ע"ש פ"ק דקידושין דף ח' התם במשכון דאחרים וכדר' יצחק וז"ל פי' לענין שלא נעשה מטלטלין אצל בניו ואין שביעית משמטתו וה"ה דלא סגי ללוה במחילת החוב עד שיחזיר לו משכונו וכו'. וכיון שכן הכא במלוה על המשכון שיש לה תקנה ואין המלוה יכול למחול ללוה אחר שנתנו או מכרו לה לכ"ע סמכה דעתה ומקדשת בי' ע"ש ומדכת' דלא סגי ללוה במחילה עד שיחזיר לו משכונו הרי מבואר דס"ל דבמשכון ל"מ מחילה וכן נראה מדברי הרשב"א בחידושיו שם ע"ש ז"ל. הלכך מלוה שיש עלי' משכון כיון דאית לי' בגווה קצת קנין ואינו יכול למוחלו אחר שנתנו לידה וסמכה דעתה מקודשת ע"ש ואע"ג דהרשב"א כתבו לענין נתנו לאחר ובזה כ"ע מודים דלא מצי למחול אחר שכבר נתן או מכר המשכון ואע"ג דמוכר שט"ח יכול למחול אבל מוכר משכון אינו יכול למחול ועמ"ש בסי' ס"ו ס"ק כ"ז היינו משום דאנן ס"ל דמשכון נמכר בלא כתיבה ומסירה וכמבואר בש"ע סי' ס"ו סעיף ח' וכבר נקנה המשכון וכל שעבודי' ללוקח אבל הרשב"א שם בחידושיו ס"ל דמשכון ליתי' במכירה ומשום דבע"ח מכאן ולהבא הוא גובה ומקודשת מחמת סמכה דעתי' דלא מצי מחיל וא"כ אינו מחמת מכירת המשכון אלא אפי' איתיה תחת ידו אינו מחיל עד שיחזור משכונו ושטת הריטב"א והרשב"א היא חדא שיטה ע"ש. וכיון דהמלוה מוחזק במשכון קשה להוציא נגד הרשב"א והריטב"א ומ"ש במרדכי ראיה דמחילה במשכון מהני מהא דאמרי' פ"ק דקידושין לימא לי' באפי תרי זיל ש"מ עבד עברי גופו קנוי ומשמע דאי לאו דגופו קנוי אע"ג דה"ל משכון הוי מחילה וע"ש. ונראה לישב דלא תיקשי לשטת הרשב"א והריטב"א משום דהתם בעבד עברי אי לאו דגופו קנוי אף ע"ג דה"ל כעין משכון אין המשכון בביתו וברשותו אלא הרי הוא כמיחד לו משכון והוא בבית הלוה דבזה ודאי מהני מחילה כיון דהוא אצל הלוה והתם נמי גבי ע"ע אי לאו דגופו קנוי אלא הגוף של העבד וא"כ המשכון שהוא גוף היא אצלו ומוחזק במשכון מהני ליה מחילה וזוכה העבד עברי במשכונו אבל במשכון דתחת המלוה אע"פ דמוחל לו החוב כיון דהמשכון תחת ידי' ולא יצא מרשותו ל"מ מחילה ומש"ה אמרו בעבד עברי שגופו קנוי דאינו יוצא מיד רבו אלא בשטר ודוק:

א

ולשון מחילה אינו שייך אלא במעות ז"ל מוהרי"ק סי' צ"ד דבר פשוט הוא כביעתא בכותחא דלא מהני לשון מחילה במטלטלים ואיתנהו בעינייהו כי אם גבי חוב ומלוה דלהוצאה ניתנה ולית ליה עליו אלא שעבוד בעלמא ונבהלתי עליך מה עלה על דעתך להוציא מחזקת היורש בטעם זה והלא תלמוד ערוך הוא בפ"ק דקידושין דף י"א גבי עבד עברי דפריך למה לי שטרא לימא ליה באפי תרי זיל ומשני רבא ע"ע גופו קנוי ליה משמע כיון דגופו קנוי דל"מ בי' מחיל' דדוקא למאי דס"ד מעיקרא דאין גופו קנוי ואין לו עליו אלא שעבוד בעלמא הוא דשייך למימר באפי' תרי זיל אבל לא כשגופו קנוי דדמי לממון שהוא בעין דל"ש בי' מחילה כדפרישית. ואין לו' דשאני התם שהאדם מוחזק בעבדו שהוא בביתו וברשותו הוא ומש"ה ל"מ בי' מחילה כשגופו קנוי ולעולם נימא כשהמטלטלין ביד אחר ואמר לו בעל המטלטלין מחולין לך דמהני שהרי ע"כ צ"ל מדברי ר"י פ"ב דגיטין דאדרבה דעבד חשוב מוחזק בעצמו שהרי כתבו שם התו' ז"ל וא"ת וגט שחרור למה תיקנו בו זמן כו' עד ואור"י דתיקנו זמן דאי לא הוי בי' זמן פעמים שהוא מוכר עבדו ואח"כ יכתוב לו גט שחרור בלא זמן והי' אומר העבד לרבו שני אייתי ראי' ששטר מכר קודם לשיחרור והעבד מוחזק בעצמו והלוקח בא להוציא ממנו השעבוד עכ"ל התוס' הרי לך בהדיא דחשבינן לי' לעבד אפי' עבד כנעני מוחזק בעצמו וכ"ש עבד עברי וכן יש להוכיח גם מתוך לשון הראב"ד שהרי גבי מודה בקנס כת' וז"ל והיכא דתפס מקמי הודאה ואח"כ מודה מפקינן מיני' ולא אמרי' דתפיס' מקמי הודא' כעדים דמיא מדאמר ר"ג לר"י אי אתה יודע שטבי עבדי יוצא לחירות כו' א"ל ר' יושיע אין בדבריך כלום שכבר הודית והא טבי תופס לפני הודא' שהרי גופו אצלו ולא היה מחוסר גוביינא ואפ"ה לא יצא לחירות מפני הודא' של ר"ג אלא לאו כעדים ומפקינן מיני' עכ"ל. משמע בהדיא דס"ל דאפי' עבד כנעני חשוב מוחזק בעצמו ולא חשבינן לרבו כמוחזק בו ואפ"ה ל"מ מחיל' ואפי' בע"ע כן הוכחנו מפ"ק דקידושין וכן יש לדקדק גם מתוך דברי הרמב"ם כו' ובלשון הזה כ' בטור ח"מ ומדכתבו מחל לחבירו חוב או נתן הפקדון משמע בהדיא דדוקא בחוב מהני מחילה דאין עליו אלא שעבוד בעלמא כדפרישית אבל גבי פקדון דממונא דאיתא בעינא הוא צריך שיאמר לו בלשון מתנה ולא בלשון מחילה ואע"פ שהפקדון ביד הנפקד המקבל הוא עכ"ל מוהרי"ק והנה בעיקר הדין דבריו ברורין בלי גמגום וכמ"ש דכן נראה מלשון הרמב"ם והטור שכתבו גבי חוב ומחול וגבי פקדון נתן:

ב

אמנם בראי' שהביא מהך דעבד עבדי לענ"ד לא ירדתי לסוף דעתו הרמה דלפי דבריו שכת' בטעמא דע"ע גופו קנוי ל"מ מחילה משום דהוא ממון בעין ותמה אני על עצמי נהי דלשון מחילה בדבר שהוא בעין אבל לשון מתנה ודאי מהני אפי' גבי פקדון א"כ יאמר לו ל' מתנה הרי את לעצמך ולשון שכותב בשטר שחרור יאמר לו בע"פ כיון דלדעת מוהרי"ק העבד מוחזק בעצמו וכבר כתבו תו' פ' השולח (גיטין דף מ"ג) גבי מפקיר עבדו דהא דפריך ולימא לי' באפי תרי זיל היינו דאותו הלשון שכותב בשטר יאמר לו בע"פ ע"ש. וא"כ כיון דלשון שטר הוא נמי הרי את לעצמך הרי את קנוי לך יאמר אותו בע"פ אלא ודאי טעמא דע"ע וגופו קנוי היינו משום דהוא ברשות רבו ממש ואינו יוצא מרשותו אלא בשטר ואפי' בשטר אינו יוצא אלא משום דגטו וידו באין כאחד וכמו שאמרו ר"פ הזורק ע"ש ומה שהוכיח מוהרי"ק דאפי' עבד כנעני חשוב מוחזק בעצמו תמו' דהא עבד כנעני הרי הוא לאדון כמו שורו וחמורו ואיך הוא מוחזק בעצמו נגד אדונו והא דכתבו תוס' בפ"ב דגיטין במוכר עבדו וכותב שטר שחרור בלא זמן ויאמר העבד שחרורו קדים לפי שהוא מוחזק בעצמו התם ודאי כיון דלדברי העבד כבר יצא מרשות רבו ע"י שחרורו וחזקת מרא קמא ל"ש בי' כיון דכבר יצא מרשות רבו ראשון ממ"נ או ע"י שחרור או ע"י מכיר' לשני א"כ כיון שהעבד מוחזק יאמר דכבר יצא מרבו ראשון קודם המכיר' ודאי לא ישתעבד לשני מספק אבל היכא דליכא ספיקא אלא דמשחרר אותו בדברים א"כ לא יצא מרשות רבו כלל בדברים כיון דהוא כשורו וחמורו וכמ"ש ואפי' היכא דמספקא לן אם שחרורו שחרור או לא נמי ישתעבד לרבו ומשום דאוקי בחזקת מרי' קמא ולא חשיב מוחזק מספק כיון דהספק בחזקת עצמו וכמ"ש בסי' פ"ח סק"ט ע"ש אבל בזה דכבר שחררו רבו ע"י שטר לפי דברי העבד ואין הס' נגד רבו הראשון כמו האי שכתבו תוס' בפ"ב דגיטין אלא הספק נגד רבו שני א"כ ל"ש בזה חזקת מרא קמא וכיון דליכא חזקת מרא קמא מספק לא ישתעבד לשני וז"ב. ומה שהביא מוהרי"ק ראי' מדברי הראב"ד כבר עמדנו עליו שם בסי' פ"ח סק"ט עמ"ש שם ועוד נראה דהראב"ד לא בא להוכיח אלא לפי מאי דס"ד לו' דהא דבעינן סהדי בקנס היינו היכא דצריך גוביינא אבל תפס דלא צריך גוביינא יתחייב ע"פ הודאתו גרידא לזה הוכיח מהאי דטבי עבדו דהתם נמי אינו צריך גוביינא כיון דעבד מוחזק בעצמו אבל ודאי נגד הקנין הוי רשות רבו עליו ממש ורבו מוחזק בו ואינו יוצא מרשותו אלא בשטר וראי' גדולה לזה מהא דאמרו ר"פ הזורק דיד עבד כיד רבו ואינו יוצא בשטר אלא משום דיד עבד כיד רבו וע"ש ולדברי מוהרי"ק דעבד מוחזק בעצמו אמאי אינו זוכה בשטר ובפ"ק דקידושין למאן דלית ליה גיטו וידו באין כאחד אינו יוצא בשטר. אלא ע"י אחרים ומבואר דהעבד כולו ידו וגופו הכל של רבו כמו שורו וחמורו ואין לו יד לזכות בעצמו נגד רבו אלא בשטר ומשום גיטו וידו באין כאחד אבל באמיר' בעלמא אפי' אם אומר לו לשון מתנה נמי ל"מ וכל זה פשוט וברור:

א

הנותן מתנה על מנת להחזיר. כת' הרא"ש פ' לולב הגזול גבי אתרוג במתנה ע"מ להחזיר וז"ל וצריך שיתנהו לו במתנה גמורה ע"מ שיחזיר ואחר שיצא בו צריך לחזור וליתנו לו במתנה בשעת חזרה אבל אם אמר לו יהא במתנה עד שתצא בו ואח"כ יהיה שלי כבתחל' לא יצא בו דהוי כמו שאול ותדע מדאמר לקמן לא ליקני אינש לולבא לינוקא ביומא טבא דינוקא מיקני קני אקנויי לא מקני ואם אינו צריך לחזור במתנה נהי דקטן לאו בר אקנויי הוא ליקני ליה עד שיצא בו ולחזור ממילא אלא ודאי צריך לחזור וליתנו במתנה וקטן לאו בר אקנויי הוא עכ"ל וכ"כ הריטב"א בחידושיו פ"ק דקידושין וז"ל ומיהו מתנה ע"מ להחזיר הקנאה גמורה הוא וממון שלו וכשמחזירה לו הקנאה גמורה בעי כשאר הקנאות דעלמא ומסתברא שאם שעבדה לבע"ח הרי הוא משועבד ומוחזר וגובה ממנו לאחר חזרה עכ"ל:

ב

אמנם לולי דברי הרא"ש והריטב"א יראה לענ"ד דמתנ' ע"מ להחזיר הוא כמשמעו ואין בו תנאי הקנאה אלא שנתן לו במתנה את האתרוג עד שיצא בו והוא מתנה גמורה וחלוט' עד הזמן ומ"ש הרא"ש דה"ל כשאול נראה לענ"ד דכל כה"ג לאו דין שאול הוא וראיה מהגמ' דאמרי' בפ' י"נ (דף קל"ז) אתרוג זה נתון לך במתנה ואחריך לפ' ונטלו ראשון ויצא בו באנו למחלוקת רבי ורשב"ג ואמרי' עלה הכא אי מפיק לא נפיק למאי יהבי' ניהלי' אלא מפיק לכ"ע נפיק אלא מכרה או אכלה באנו למחלוקת רבי ורשב"ג ע"ש ומבואר דגבי אתרוג לרשב"ג ודאי נפיק בי' וכיון דס"ל דנתן לראשון הגוף א"כ שלו הוא לגמרי ואע"ג דאמר אחריך לפ' לא הוי כמו שאול ומשום דשאול אין לו בזמן השאלה אלא לפירות אבל אחריך לפ' לא הוי הגוף לראשון וא"כ מה לי אחריך לפ' או אחריך לעצמי והרי אחר שעה לעצמי נמי קנה המקבל את הגוף עד הזמן ושלו ממש הוא והתנאי ע"מ שתחזירהו אינו אלא משום דאם הי' אומר ואחר שעה לעצמי הוי ליה דינא דאחריך דאין לשני אלא מה ששייר וא"כ מכר' או אכלה לא יהא לו שיור ולזה מתנה ע"מ שתחזירהו היינו שנותן לו הגוף עד הזמן לצאת בו ובאופן שיהא לו שיור אח"כ לזה מתנה ע"מ שתחזירהו לי אבל גוף המתנה אינו אלא לזמן ונפיק בי' וכדמוכח מאחריך לפ' ודוק היטב ואפי' לדעת הרא"ש בפ' י"נ דף קל"ז בהאי דרב ביבי אקנוי' לבנו קטן דבאומר אחריך לעצמי אין המקבל מתנה יכול למכור ע"ש היינו משום דאמרי' דלעצמו משייר הגוף ואינו נותן אלא לפירות אבל היכא דנותן הגוף למקבל גם באומר אחריך לעצמי אין לו אלא מה ששייר המקבל אם לא שהתנה בפירוש ע"מ להחזיר דה"ל כמתנה שיהיה לו שיור ואם לא יהיה שיור לא יהי' במתנה כלום. והכא באתרוג כיון דאם מיפק לא נפיק למאי יהבי' ודאי נתן לו הגוף וכמו לרבי דס"ל בעלמא אפי' באחריך לפלוני אינו נותן לראשון אלא לפירי ואפי' באתרוג מטעמא דלא נפיק מודה דנתן לו הגוף וא"כ ה"ה באחריך לעצמו שייך האי טעמא אי לא נפיק כו' וכן למאי דכת' בש"ע בסי' רמ"ח סעיף ג' ברמ"א שם נתן ראשון הנכסים לעשר שנים ואח"כ לפ' ומכרן הראשון השני מוצא מיד הלוקח שהרי לא נתן רק לזמן ע"ש היינו נמי משום דאזלי' בתר כוונ' ואמרי' כיון שלא נתן אלא לזמן לא הקנה אלא לפירי. אבל היכא דנתן בפירוש את הגוף אפי' לשעה מהני וכיון דאי לא נפיק למאי יהבי' ה"ל כמפרש שנותן את הגוף וכמו לרבי וכמ"ש ועיין ברא"ש פ' י"נ שם בהא דאמרו אלא מיפק לכ"ע נפיק אלא מכרו או אכלה באנו למחלוקת רבי ורשב"ג. וכ' עלה הרא"ש ז"ל דלרבי דל"מ אחריך ע"כ הוי כמו אתרוג זה נתן לך במתנה ע"מ שיתנהו אחריך לפ' ומש"ה מכרה או אכלה דלא נתקיים התנאי לא נפיק בי' ע"ש והנה ליכא למימר דלרבי ה"ל כתנאי ע"מ שיתנהו הראשון בהקנא' לשני דהא אמר ואחריך לפ' ואחר מיתה אין קנין וגם ליכא למימר דמתנ' שיקנ' הראשון מהיום ולאחר מיתה לשני דזה לא הוזכר בדבריו כלל אלא ודאי דהשני זוכה מכח הנותן ומשום דמתנה לראשון לא היה אלא עד זמן חיותו ואחריו ממילא יהיה לשני אלא דלרבי אכלה או מכרה לא נתקיים התנאי דה"ל כמתנה שיהי' שיור לאחריו וכל דלא שייך לא נתקיים המתנה וא"כ על אופן זה ממש הוא דין מתנה ע"מ להחזיר דגוף המתנה אינו אלא לזמן ואחר שיצא בו יהיה לעצמו כמו באומר ואחריך לפ' דנפיק בי' כיון דהגוף של הראשון בזמן החיים ושיהי' שיור לעצמו אחר שיצא בו שלא ימכרנו או יאכלנו כיון דהגוף שלו מתנה ע"מ שתחזיר לי וכל זה נכון היטב: ואע"ג דכת' הר"ן בנדרים (דף כ"ט) גבי היום את אשתי ולמחר אי את אשתי דלא נפקא בלא גט וכת' שם משום דכל קנין שאינו קנין עולמית אע"פ שהוא קנוי לזמן לגוף מ"מ קנין פירות מיקרי וע"ש היינו דוקא התם לענין אישות בעינן קנין עולמית אבל גבי אתרוג הוי שלו אפי' אינו קנוי לגוף אלא לשעה דהא קנין עולמית בממון גם לזרעו אחריו וגבי אחריך לפ' נפיק באתרוג. וראי' ברורה למ"ש דמהני באתרוג אפי' אינו קנוי לגופו אלא לשעה דהא כ' הב"י בשם הרשב"א בא"ח סי' תרל"ז באתרוג של שותפין והיינו אתרוג הקהל דיוצאין בו ומשום ברירה וע"ש והיינו משום דאמרי' ר"פ השותפין שנדרו דסברי חכמים בשלו נכנס וכ' שם הר"ן באורך דהא קונמות מפקיע מידי שעבור והעלה שם משום ברירה ושותפין הוי קנין הגוף לכל א' בשעה שמשתמש בו וה"ל כמו ואחר שעה לעצמי וע"ש באורך וכיון דיוצאין באתרוג של שותפין משום ברירה דהוי דידי' קנין הגוף בשעה שמשתמש ואע"ג דלאחר שעה הרי הוא של שותפו וא"כ מוכח דכל שקנוי לגופו אפי' לשעה הוי שלו לענין אתרוג ושאול שאני דאינו קנוי לגופו אלא לפירות וז"ב. וכן נראה מדברי תוס' בערכין (דף ל) וע"ש שכתבו דכל דבר שסופו להחזיר לבעלים כגון שאלה ושכירות ומתנ' ע"מ להחזיר אינו נקנה בחליפין ע"ש ואי נימא דמתנה ע"מ להחזיר היינו קנין עולמית ע"מ שיחזיר ויתנ' לו בהקנאה הרי הוא של המקבל מתנה גמורה וחלוט' ומה שצריך לחזור ולהקנותו אינו אלא מצד התנאי א"כ ודאי נקנה בחליפין כמו שארי מתנה אלא ודאי דמתנה ע"מ להחזיר אינו אלא לשעה ומש"ה כיון שסופו לחזור ממילא ה"ל לענין חליפין כמו שאלה ושכירות וכל זה נראה נכון וברור אלא שלא מצאתי לי רב בזה ואחר החיפוש מצאתי רב קדמון כדברינו אלה והוא בתשובת הרא"ש כלל ל"ה סי' ב' שם כת' תשובת הרב ר' אביגדור כהן צדק וז"ל ואותה ששנינו אין אדם יוצא ידי חובתו בי"ט ראשון בלולבו של חבירו אע"ג דיהיב לי' בפירוש הנאת שימושו דהיינו נטילתו לצאת בו לא נפיק בי' עד דמקני' לי' קניית הגוף לשעה לכל הפחות התם היינו טעמא דכתיב לכם משלכם דקנין הגוף משמע ולא סגי בהנאת שימוש לחוד וא"ת הלא מתנה ע"מ להחזיר קנין פירות בעלמא קרי לי' בפ' י"נ ונפיק בי' י"ל דלהכי קרי לי' קנין פירות שאינו יכול לאוכלו אבל מיהו קנין הגוף לשעה מקרי ובהכי סגי דולקחתם לכם משלכם משעת לקיחה קפיד רחמנא שיהי' משלו והא איכא והכי מסיק התם בהדיא דאפי' מאן דפליג במכירה ואכילה למיפק כ"ע לא פליגי דנפיק עכ"ל וע"ש ויעלוז לבי שכוונתי לדעת רב קדמון: ולפ"ז צ"ל הא דאמרו לא ליקני אינש לולבא לינוקא כו' היינו במקנ' בסתם בלי שום שיור אלא שסומך שיחזור ויתן לו המקבל אח"כ במתנה וכה"ג בקטן ל"מ כיון דאקנויי לא מקני הא מקנה לי' בפירוש לשעה גם בקטן מהני כיון דמתנה ע"מ להחזיר ממילא חוזרת המתנה אלא דהתנאי ע"מ להחזיר היינו שישייר דאל"כ אין לו אלא מה ששייר ומכרה או אכלה אין לו ומתנה שישאר אחר שעה לעצמו וא"כ לפ"ז ניחא דהקדישו הקדש ומוחזר כיון דהוא חוזר מאליו בלי הקנאה אלא דכי מכרה ואכלה לא נפיק בי' דהא התנה שיהי' לו שיור אח"כ באופן שיחזיר לו ובהקדש כיון דקנוי לגופו לשעה יכול להקדישו והתנאי מתקיים דהא מחזיר לו ודוק. וע' בסוכה (דף מ"ו) בהא דלא ליקני לולבא לינוקא בפי' רש"י שם נראה דמקנה לו בסתם כמ"ש:

א

ע"מ שתחזירהו לי אינו קדוש עיין ברא"ש פ"ק דקידושין גבי מקדש בטבעת שאולה וז"ל ולכל הפחות תהי' מתנה ע"מ להחזיר והוי מקודשת ויקנהו מן האשה ויחזירנה לו או יחזיר לו דמיו וחזרת דמים הוי חזרה אפי' לרבנן דפליגי אדרשב"ג באיצטלית בגיטין דף ע"ד דדוקא התם דלצעורה קא מכוין אבל הכא משום הרווחה והא קא רווח וגבי שור בפ' י"נ דף קל"ז יראה אם אמר שור זה נתון במתנה ע"מ שתחזירהו לי והקדישו והחזיר לו דמיו הרי זה קדוש אע"ג דאמר לי' דכיון שהחזיר לו דמיו ויכול לקנות בהם שור אחר כיוצא בזה קרינן שפיר מירי דחזי לי' עכ"ל. והא דכ' הרא"ש פ' י"נ (דף קל"ד) גבי מעשה דבית חורון דהקדישו אינו קדוש ז"ל והיינו דוקא אם נתן לו בסתם אבל אם פי' דבריו אפי' נתן שלא ליתן ושלא למכור ושלא להקדיש כו' הוי מתנה לאותו דבר וה"נ לקמן אתרוג זה נתון במתנה ע"מ שתחזירהו לי אע"פ שאינו יכול להקדישו הוי מתנה רק שיחזירהו לבסוף ע"ש. ומאי קושיא מאתרוג הא שפיר יכול להקדישו וליתן דמיו ובתשובת הרא"ש כלל ל"ה שם תשובת הר"ר אביגדור כהן צדק כ' דלא תיקשי מהאי דמתנת בית חורון דכל מתנה שאינו יכול להקדישו אינו מתנה דהא באתרוג ע"מ שתחזירהו לי אינו קדוש ואפ"ה הוי מתנה ע"ש שכ' משום דגבי אתרוג נמי קדוש ובלבד שיתן דמיו והא דאמרי' הקדישו אינו מוחזר היינו בלא פדיון ע"ש אלא משום דהרא"ש כבר כת' בפ' לולב הגזול דאע"ג דחזרת דמים הוי חזרה אבל גבי אתרוג צריך לאתרוג בעינא ע"ש בשם בעל העיטור ומש"ה שפיר קשיא ליה להרא"ש מהך דאתרוג דאם הקדישו אינו קדוש אפי' נותן דמיו. ובטור וש"ע אה"ע סי' כ"ח דנותן מתנה ע"מ להחזיר יכול לקדש בו האשה ויקנהו מן האשה או יחזיר לו דמיו ע"ש ועמ"ש בס"ק ז':

א

אלא דבר הראוי לו. כת' בנימוקי יוסף פ' י"נ ז"ל אמר המחבר גבי ע"מ שתחזירהו לי מידי דחזי לי קאמר מכאן לאומר ע"מ שתתן לי דבר פ' שאם הקדישו או מכרו לאחרים או נתנו קודם לכן ואח"כ נתנו לזה שלא קיים תנאו דהא לא יהיב מידי דחזי ליה והיכא שנתן לחבירו מתנה ע"מ להחזיר' לנותן לו לזמן ידוע ושעבד' לאחרים בעודו ברשותו י"א דשעבודו שעבוד ובאין לבע"ח אפי' אחר שהחזירו דהא מתנה גמור' היתה שלו בעודו ברשותו וכן דעת רבינו מורי נ"י אבל לא נראה לי דא"כ היכי מהדר ליה מידי דחזי ליה ואע"פ דאפשר לסלקו במעות מ"מ כשבא זה וגובה ממנו איגלאי מלתא דלאו מידי דחזי ליה אהדר ליה הריטב"א ז"ל עכ"ל. מיהו נראה דהיינו דוקא באומר ליה דהוא מידי דחזי ליה וכשבא בע"ח טורפ' אינו חזי ליה ובזה הוא דקאמר הריטב"א דאין שעבודו שעבוד אבל לא אמר ליה אלא ע"מ שתחזירהו סתם דלא צריך מידי דחזי שפיר מתקיים התנאי בחזר' שהחזיר ושעבודו שעבוד ואתי בע"ח וטריף ובזה ניחא דלא תיהוי דברי ריטב"א סותרים למ"ש פ"ק דקידושין הובא בסק"ד ע"ש אלא דמדברי נימוק"י משמע דהיכא דאינו צריך להחזיר מידי דחזי ליה אפי' מוכרו או נתנו לאחרים נמי מתקיים התנאי בחזרה דהא גבי מוכרו או נתנו קודם לכן ואח"כ נותנו לזה כת' שלא קיים תנאו דהא לא יהיב ליה מידי דחזי ליה וא"כ למה נקט בפ"ק דקידושין שאם שעבדו לבע"ח כו' אי נימא דמיירי בלא אמר לי א"כ אפי' מכרו או נתנו קודם הרי הוא מכור ומוחזר אלא דבעיקר דברי הנימוק"י במ"ש במכרו או נתנו קודם משום דלאו מידי דחזי לבי מהסס בזה דנראה דאפי' לא אמר לי נמי לא מתקיים התנאי כל שכבר מכרו או נתנו לאחר והקדש שאני ממכירה וצ"ע:

א

לתת לו חפץ פ' יכול ליתן לו דמי החפץ והיינו היכא דליתי' בעינא דבגיטין מתבטל התנאי לגמרי אבל בעלמא דלא מכוין אלא להרווחה ומתקיים בדמיו אבל היכא דאי' לחפץ בעינא צריך ליתן גוף החפץ שהתנה. כן מבואר בתה"ד סי' שי"א שם מהא דאמרי' פ' מי שאחזו אימר דאמר רשב"ג היכא דליתי' בעינא אבל היכא דאיתי' בעינא מי אמר הא קמן דאפי' לרשב"ג היכא דאי' לחפץ בעינא לא מקיים תנאיה בדמיו וע"ש דמסיק טעמא דמלתא דכשהחפץ בעינא אין אומרים שיתן את דמיו שהרי על החפץ התנה ולא על דמיו ואם היה רוצה בדמיו היה אומר שוה כך וכך תן לי אע"כ דדוקא החפץ היה חביב עליו ואפ"ה היכא דנאבד וליתי' בעינא אמדי' דעתי' שאין רצונו שבשביל כך יתבטל תנאו אלא יטול את דמיו וע"ש. והא דכת' הרא"ש פ"ק דקידושין גבי מתנה ע"מ להחזיר דיכול לקדש בו את האשה ויתן לו דמיו ומשום דמתקיים התנאי בחזרת דמים וכ"כ בטור וש"ע אה"ע סי' כ"ח היינו משום דהתם דכבר מכר או נתן החפץ ה"ל כמאן דליתי' בעין ואמדינן דעתיה שאין רצונו שבשביל כך יתבטל תנאו וא"כ מה שמכר או נתן שפיר נתן דהא דידיה הוא אלא שמחוייב לקיים תנאו א"כ אין התנאי מתבטל בזה כיון שנותן לו דמיו אבל איתיה בעינא תחות ידיה בזה הוא דבעינן חפץ בעין דחביב עליו:

ב

אמנם נראה דהיינו דוקא במכרו או נתנו או הקדישו כיון דכבר קנה הלוקח והמקבל וכן ההקדש תו לא הדרא משום התנאי כיון דמתקיים בדמיו היכא דליתיה בעינא וזה נמי הוי כליתיה בעינא וכמ"ש אבל בנתן ת"כ או נשבע ליתן לאחר כיון דאין השבועה עושה קנין ועדיין לא זכה בו אחר ה"ל כמו איתי' בעינא ממש וצריך ליתן גוף החפץ ומה"ט נראה דה"ה בהקדשות דידי' שאינו אלא צדקה לעניים וכמ"ש בטור סי' צ"ה ובש"ע שם א"כ כיון דצדקה לעניים לא הוי זכיה לעניים כיון דלא אמרי אמירה לגבוה כמסירה להדיוט לקנין אלא בקדושת הגוף או קדושת בדק הבית אבל לעניים לא הוי קנין שיזכו בו אלא שצריך לקיים דבריו מתורת נדר משום דכתיב בפיך זו צדקה א"כ ה"ל כמו אי' בעינא וצריך ליתן חפץ בעינא דאדעתא דהכי התנה כל שיהי' בעינא ותחות ידיה יתן לו גוף החפץ ובזה ניחא הא דסתמו טור וש"ע באומר ע"מ שתחזירהו לי דאינו קדוש הא הרא"ש כת' דאם נותן דמיו קדוש הוא וה"ל לטור וש"ע לפרש דהיינו באינו נותן דמיו דהרא"ש מיירי מהקדש שהוא קדושת הגוף או קדושת דמים דקונה הקדש ע"י אמירה כמו הדיוט במסירה וה"ל כנתנו ומכרו לאחר דה"ל כמו ליתיה בעינא ומתקיים התנאי בדמיו אבל הטור וש"ע דמיירי מהקדש ועכשיו שאין לנו הקדשות כי אם צדקה לעניים דאינו עושה קנין ואינו אלא מטעם נדר ואין אדם נודר בשל חבירו דכל זמן שלא נתנו ולא זכה בה אחר צריך ליתן החפץ בעינא ליד הנותן כפי התנאי ודו"ק היטב:

א

ע"מ שלא תעשה על הנותן להביא ראיה. ובמוהרי"ט ח"א סי' קנ"ב ז"ל נסתפקנו בטעמו של דבר זה בין תנאי שהוא בקום ועשה לשב ואל תעשה לענין זה בשלמא לענין גיטין דלאחר לא תנשא עד שתקיים ומסתבר לחלק דבמידי שהוא מעשה דחיישינן שמא תארענה אונס ולא תעשה אבל במידי שהוא שב ואל תעשה איהי מזדהרא נפשה שלא תאסר על שניהם אבל לענין נאמנות דקיים התנאי מה בין זה לזה אם תאמר שכל שהוא בקום ועשה טריחא ליה מלתא לקיים זמנין דמלתא שאין בו מעשה טריחא טפי כגון ע"מ שלא ישתה יין שאינו יכול לחיות אלא ביין וזה ודאי יקשה עליו טפי משאם היה מתנה שישחוק לפניו או ירקוד לפניו רקיד' אחת למה יהי' נאמן שקיים התנאי בזה יותר מבזה אבל היה אפשר לו' טעם דבנותן דבר בתנאי שהוא בשב ואל תעשה מסתמא לא הטילו הראיה אלא על הנותן ולא על המקבל שהמקבל איך יביא ראיה שלא עשה שלא שתה יין וכיוצא אטו עדים בכיפי תלי שיעידו עליו כן אלא מי שטען שביטל תנאו יביא ראיה שביטל אבל בתנאי שהוא בקיום המעשה הראי' על המקבל שיוכל להביא ראי' בקיום התנאי וע"ש שכתב דהיכא דמית מקבל יש להסתפק כיון דמי שהוא יכול לברר מית ונפלו נכסי קמי יתמי הם אינן יכולין לברר וחזר הדין לתנאי שהוא בשב ואל תעשה וראיה מהאי דא' מן האחין שנושא ונותן תוך הבית ע"ש ולי נראה טעמא דהך מלתא דכל שהוא בקום ועשה מוקמינן אחזקה שהוא קודם עשיה ואמרי' שלא הי' עשי' עד שיברר בעדים שהי' עשי' וכיוצא בזה כתבו תוס' ר"פ השולח דנזיר ששתה יין היכי לוקה דהא הוי התראת ספק דשמא ישאל על נזירתו ועוקד הנדר מעיקרו ותירצו דמוקמינן אותו אחזק' כמו שהוא עכשיו ולא ישאל ע"ש ואע"ג דחכם עוקר הנדר מעיקרו אפ"ה מוקי לה בחזק' שהוא עכשיו א"כ ה"ה בתנאי אע"פ שיתבטל המקח מעיקרו כל שהוא בקום ועשה צריך ראיה ואם אין לו ראיה הרי הוא בחזקתו וכמ"ש:

א

כשהי' תנאי זה כדין התנאים הקיימים והוא דעת הרמב"ם ור"י ור"ת דגבי ממון נמי בעינן תנאי כפול ושארי דיני תנאי כמבואר באה"ע סי' מ"ח לענין קידושין ובפ"ק דקידושין (דף ו') אמר רבא הילך מנה ע"מ שתחזירהו לי במכר לא קנה באשה אינה מקודשת כו' ופריך והא אמר רבא מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה דאמר רבא אתרוג נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו לי החזירו יצא לא החזירו לא יצא ומסיק בכולהי קני לבד מאשה דדמיא לחליפין. וז"ל תוס' ד"ה לא החזירו לא יצא וא"ת ואמאי לא יצא הא לא הוי תנאי כפול וי"ל דאיכא תנאה דלא בעי כפילא כגון הכא שהיה דעתו לברך על אתרוג שלו ע"ש ודעת הרא"ש דגבי אתרוג נמי בעי תנאי כפול ע"ש וכן דעת תוס' פרק מי שאחזו ע"ש. ובש"ע אה"ע סי' כ"ט כת' באומר לאשה הילך מנה ע"מ שתחזירהו לי אינה מקודשת ע"ש והיינו כדמסיק בש"ס דדמיא לחליפין כיון שמחזרת המנה וכתבו שם דמיירי דוקא בכפל התנאי דאם לא כפל לתנאי' התנאי בטל ואינה מחזרת המנה ואינו דומה לחליפין ע"ש. ולפי שבדברי הרא"ש והטור וש"ע שם לא הוזכרו בזה דיני תנאי לכן נראה לענ"ד דאין צורך בזה דיני תנאי וכמו שנבאר והוא דודאי לפמ"ש בסק"ד דמתנה ע"מ להחזיר אינו אלא קנין הגוף לזמן עד שיחזירהו אלא שמתנה ע"מ להחזיר דהיינו באופן שיהיה לו שיור דאל"כ אין לשני אלא מה ששייר ראשון כיון דהוא שלו לגמרי עד שיחזירהו וכמו לרשב"ג באומר אחריך לפ' וע"ש שהארכנו בזה א"כ ודאי אינו צריך בזה דיני תנאי כיון דלא נתן לו קנין עולמית אלא לשעה ואח"כ הוא ממילא שלו כיוצא בזה כת' הריטב"א פ"ק דקידושין (דף כ"ג) באומר ע"מ שאין לרבך רשות בו ע"ש שכת' דלא בעינן ביה דיקדוקי תנאים לפי שאינו תנאי אלא שיור בגוף המתנה ע"ש. ולפמ"ש סק"ד מתנה ע"מ להחזיר נמי שיור הוא דהוי ומש"ה לא מקשה תו' אלא בהא דאמר לא החזירו לא יצא הא לא כפל לתנאיה ולא מקשי תוס' שם בריש הסוגיא דקרי ליה מתנה ע"מ להחזיר דהא לא כפל לתנאיה וכבר עמד בזה בס' עצמות יוסף ע"ש. ולפמ"ש ניחא דהחזרה ודאי צריך ואין צורך לדיקדוקי תנאים בזה אלא דקושיות תוס' בהא דלא החזירו לא יצא דהא כיון דבשעה שבירך על האתרוג כדין בירך ולבסוף כשאינו מחזירו ה"ל גזל מכאן ולהבא ולא למפרע אלא משום התנאי שהתנה ע"מ להחזיר ואם לא יחזיר לא יהי' מתנה למפרע וא"כ לזה ודאי צריך דיקדוקי תנאים ודו"ק. אלא דגם לשטת הרא"ש והריטב"א דסברי מתנה ע"מ להחזיר הוי מתנה גמורה ע"מ להחזיר לו בהקנאה דהיינו שיחזיר ויתי לו בהקנאה נמי בזה צריך ומחויב לקיים תנאו כיון שנתן לו אדעתא דהכי אתרוג זה ע"מ שיתן לו אתרוג אחר או אתרוג זה ודאי כל תנאי שבממון קיים ומכי משך באתרוג מחויב בפסיקא שפסק לו בעדו ומה לי דמים או שהתחייב עצמו ליתן לו אתרוג בעדו וכל תנאי שבממון קיים וע' בנ"י פ' הזהב שכ' מי שמשך חפץ מחבירו והתנה ליתן לו כור חטים חדשים חייב ליתן לו כמה שפסק ועמ"ש בסי' ר"ג סק"ב דאפי' במטבע אם יחד לו אם הוא חייב באחריות מחויב ליתן מטבע שפסק וא"כ זה שהבטיח ליתן לו אתרוג זה אחר זמן וכן במתנה ע"מ להחזיר ודאי מחויב להחזיר כמו שפסק בשעת משיכה וזה ברור ומש"ה לא קשיא להו לתוס' בריש המימרא דהילך מנה ע"מ שתחזירהו דהא לא כפל התנאי דלפמ"ש אפי' לא כפל התנאי מחויב להחזיר כעין מה שהתנה כיון שנתן לו ע"מ שיחזיר מחויב הוא בכך דמה לי פסק ליתן לו חטין או אתרוגים או אתרוג ומנה זו אלא בהא דאמר רבא לא החזירו לא יצא בזה הוא דקשיא להו נהי דמחויב להחזיר מחמת תנאו שהתנה בשעת משיכה אבל אם לא החזירו ה"ל גזל מכאן ולהבא ולא למפרע אלא מחמת התנאי ה"ל גזל למפרע ומש"ה קשיא להו דהא לא כפל לתנאי'. וראי' לדברינו אלה ביבמות (דף ק"ט) בת חמוהי דרב פפא דנפלה לפני יבם שאינו הגון לה אתא לקמיה דאביי א"ל חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז לבתר דחלץ לה א"ל אביי זיל הב לי' וא"ל רב פפא ולימא ליה משטה אני בך מי לא תניא הרי שהיה בורח מבית האסורין וע"ש דמסיק אין תנאי בחליצה לפי שאינו דומה לתנאי ב"ג משום שאינו ע"י שליח. וכת' שם הרשב"א בחידושיו שם בתר דחליץ לה א"ל זיל הב ליה וז"ל ואיכא למידק היכי הוי מחייב ליה אביי למיתן ליה ור"פ למאי איצטריך לאתויי ראיה מבורח מבית האסורין והא הכא כיון דאתני ליה בלשון ע"מ לא מחייב ולא מידי משום דכל האומר ע"מ אין מחייבין אותו לקיים תנאי אלא אם רוצה לקיים יקיים ואם ירצה לא יקיים לפי שכבר נתפרשה כפייתו אם יקיים התנאי יקיים המעשה ואם לא יתקיים התנאי לא יתקיים המעשה וכיון שכן ה"נ לימא ליה לא בעינא בחליצה ולא יהבינא והרי החליצה ממילא קיימת והיא פטורה מליתן ויש לו' דכיון שאי אפשר לה לחליצה להתבטל הרי זה כשכירות ולפיכך אי הגון לה מחייבין ליתן ליה מדין שכירות והיינו דאמרי' בירושלמי אמר רב מנא אם אמר ע"מ נותנת אלא מכיון דלא הגון לה ומצוה עלינו מן התירה בחליצה ורמי עלי' למיחלץ האי כעין אנוס' הוא ואיהי נמי לא פסיד מידי דהא לא חזי לי' מני' מידי עכ"ל וכבר קדמו הרמב"ן בחידושיו שם בזה וכ"כ הרא"ש שם ע"ש ומבואר לנו מזה דהיכא דאינו כדיני תנאי כמו התם בחליצה משום שאינו ע"י שליח אבל מחויב הוא עכ"פ לקיים תנאו כמו שהתנה אלא שאם אינו מקיים תנאו היכא שאינו כדיני תנאי ב"ג וב"ר המעשה לא נתבטל. וא"כ ה"נ כיון דהתנה ע"מ להחזיר מחויב הוא בכך כמו התם בחליצה דמחייבין במאתים זוז אי לאו משום משטה וכי היכא דהתם מחייבין מדין שכירות שפסקה ה"נ מחייבין אותו עבור משיכת האתרוג. ומתבאר לנו מדברי הרמב"ן והרשב"א והרא"ש דהיכא דהתנה בדיני תנאי כגון דכפליה לתנאיה ובשאר דיני תנאים בהן קודם ללאו וכמבואר באה"ע סי' ל"ה א"כ הברירה בידו שלא לקיים תנאו אלא שהמעשה יתבטל והיכא דלא התנה כדיני תנאי וכגון דלא כפליה או לאו קודם להן מחייבין אותי לקיים תנאו כיון דהמעשה לא יתבטל לעולם וכיון דהמעשה קיים גם הוא מחויב בתנאן כמו שהתנה עבור המעשה וזה כלל גדול בדיני תנאי וא"כ באומר אתרוג זה נתון לך ע"מ להחזיר אי מנה ע"מ להחזיר אפי' לא כפליה לתנאו מחויב ליתן לו המנה או האתרוג שנתחייב עבור משיכת המנה או האתרוג כמ"ש. וע' בהגהת מיימוני הל' לולב וז"ל בס"ה כ' שצריך ליזהר בארבעה דברים שהתנאי מתקיים בהם כמבואר בהל' אישות וצריך שיאמר ע"מ שתחזיר לי הרי הוא לך במתנה ואם לאו לא יהא שלך ע"כ ולא הבינותי דאדרבה אם לא יקיים תנאו בכל אלה כ"ש שהמתנה טובה והתנאי בטל אפי' אם לא יחזיר לו יצא כדמוכח בגיטין פ' המגרש ובפ' הפועלים עכ"ל וגם בב"י בא"ח סי' תרל"ז כ' קושיא זו על ס"ה בשם הרמ"ה והניח בצ"ע. ולפמ"ש דהיכא דלא היה תנאי כדיני תנאי ב"ג וב"ר דהמעשה לא נתבטל בביטול התנאי דבזה כיון דהמעשה קיים מחויב הוא בקיום התנאי וא"כ כשהתנה ע"מ להחזיר ולא דיקדק בתנאי ב"ג וב"ר א"כ לפי מה דמפרשי הרא"ש והריטב"א דמתנה ע"מ להחזיר היינו שיחזיר ויקנהו לו א"כ מחויב הוא ליתן לו האתרוג וכיון דגבי אתרוג ל"מ חזרת דמים וכמ"ש הרא"ש פ' לולב הגזול בשם בעל העיטור א"כ כשגובה לבסוף האתרוג אמרי' למפרע הוא גובה דכל היכא דלא מצי סלוקי בזוזי אמרינן כן כמ"ש תוס' פ' השולח (גיטין דף מ') ד"ה הקדש חמץ ושיחרור ע"ש גבי איצטלא דפרסוה אמיתנא כיון דרבא לא אמר מכאן ולהבא הוא גובה אלא משום דמצי סלוקי בזוזי וכיון דמצי אמרה כלי אני נוטל משום שבח בית אביה אמרי' למפרע הוא גובה ע"ש וא"כ כיון דלא דיקדק בדיני תנאי ויתחייב להחזיר האתרוג מחמת התנאי ולא מצי נמי סלוקי בזוזי וכמ"ש בעל העיטור ונימא בי' למפרע הוא גוב' א"כ לא הוי לכם כלל אפי' בשעת ברכ' ומש"ה צריך דיקדוקי תנאים דבזה ליכא משום חיוב אלא שהמעשה בטל אם לא יקיים התנאי א"כ ל"ש ביה למפרע גובה וא"כ לבסוף כשמחזיר האתרוג הרי למפרע הי' האתרוג שלו ממש במתנה גמורה וזה עצה נכונה ודוק:

א

בין קרקע בין מטלטלים. בטור הוסיף וכתב ג"כ עבדים בדרך שנקנה בו ופשוט הוא:

ב

אלא בא' מהדרכים שהקונה זוכה בהם והן מבוארים בטור ובדברי המחבר מסי' ק"ץ והלא' ע"ש גם כאן פרט הטור קצת מנהון:

ג

אם שניהן מודים. ל' גמרא דלא איברי סהדי אלא לשקרא (וכ"כ הטור בסי' קפ"ט) פי' מחששא שמא לא יודו זה לזה:

ד

מתנ' מועטת דאלו במתנה מרובה לא סמכה דעתו של מקבל מעולם שיתן לו הנותן מתנה מרובה כזו וכמ"ש המחבר בסי' ר"ד ס"ח בהדיא ה"ט ולא כע"ש דתלה הטעם בהנותן דמתנה מרובה לא היה דעתו מעולם ליתנו לו ע"ש ובע"ש בעצמו כתב בסי' רי"ד [ר"ד] כמ"ש המחבר שם:

ה

אינו כלום נראה דאף אם ראובן עשה ק"ס לשמעון על הבית וכדרך הקנאות המתנות אפ"ה אינו כלום לפי שקנינו של ראובן היה בדבר שאינו שלו וכיון דבמתנה דראובן לאו כלום היא קנינו דלוי ג"כ לא חל כלל דהא לא קנה אלא לקיים דברו של ראובן ודבריו של ראובן לא חלו:

ו

או נותן לו הפקדון שהיה מופקד אצלו. פי' שהיה מופקד ביד המקבל ודקדק וכתב בפקדון ל' "נתן משום דלשון מחילה לא שייך בדבר שהוא בעין ביד המקבל אלא דוק' בחוב שחייב לו דלהוצאה נתנה ואינו בעין. וז"ש מור"ם בהג"ה אחר זה ז"ל אבל אם היה לו חפץ ביד חבירו וא"ל מחול לך אינו כלום אלא שצ"ע שמחלק שם מור"ם בין מעות לחפץ שהי' לו לחלק בין מעות גופן בין הן ביד המקבל בחוב דמהני ל' מחילה ובין הם בידו בתורת פקדון דלא מהני ל' מחילה ואפשר דאורחא דמילתא נקט דאין דרך להפקיד מעות אלא טומנם בקרקע משא"כ בחפץ והיותר נראה דכל דבר שהוא בעין נקרא חפץ אפי' מעות מל' דבר שבלבו חפץ וכמ"ש בר"ס קצ"ה בפריש' ע"ש:

ז

אפילו היה לו שטר או משכון כו'. פי' וצריך הנותן להחזיר להמקבל השטר או המשכון אחר שמחל לו חובו:

ח

כל מקום דמחילה א"צ קנין או הקנ' לו בפני עדים פסולים כו'. גם בצריך קנין הוה דינא הכי כל שאין מכחישים זא"ז וכן הוא בתשו' הרא"ש כתבו הד"מ ומור"ם בהגהות ש"ע ר"ס קצ"ה אלא לרבותא כתב א"צ "קנין דל"ת כיון דא"צ קנין כלל והוא בא להקנותו הרי גיל' דעתו דלא בעי להקנות לו אלא בקנין אלימתא וה"א דדעתו הי' דלא יהי' קנין כ"א בעדים כשרים קמ"ל וכן הוא במהרי"ק והביאו בד"מ ע"ש:

ט

כל מחילה בטעות יכול לחזור בו כו'. וכן הדין בפשרה בטעות ע"ל סי' י"ב וס"ס כ"ה ולעיל סי' ר"ז ובי"ד סימן קס"ה במשכן שדיהו לחבירו ואומר לו אם לא אפרע לך תוך ג"ש יהיה שלך דכל הפירות שאכל אחר ג"ש צריך לשלם כו' ע"ש בדברי הטור והמחבר:

י

אבל לאחר שנטל מה שנטל נטל כו' כבר נתבאר דלא שייך ל' מחילה כ"א אדבר שביד חבירו ואינו בעין וצ"ל דה"נ מיירי דנתן לו במחילה ובמתנה בלשון המועיל ולא בא כאן לדקדק בל' הנתינ' אלא ללמדינו אימת יכול לחזור בו ועיין בתשובת רשב"א הביאה הב"י שכתב ומסיק בטעם דין זה דאף אם היה מחילה בטעות הוי מחילה וצ"ל דכוונתו דוקא במחילה בטעות כזו שא"ל מתחילה ליטול וכעין שכתב הטור בס"ס רמ"ו בהנותן כל נכסיו לחבירו בסוברו שמת בנו ואינך דקחשיב שם עמ"ש עוד שם או ע"ד שכתב הטור ס"ס קנ"ד סל"ח ז"ל מחילה בטעות כי האי דלא מוכח מילתא דבטעות הוא הוה מחילה עכ"ל ע"ש:

יא

ומ"ש אבל קרקע לא כו'. הטעם משום דלא שייך מוחזק בקרקע דבחזקת בעליה עומדת:

יב

ומ"ש מנה שיש לי בידך תנהו כו'. היינו כשהיו במעמד שלשתן וכמ"ש בסי' קכ"ו:

יג

ה"ג וע' לעיל ר"ס ר"ט ובהרבה נוסחאות כתוב וע"ל סימן רנ"ו וטעות הוא דמ"ש שם אינו דומה לזה דהתם בס"ב באומר כל אשר בבית זה אני מוכר לך דאינו מכור ה"ט משום דגם מינו אינו ידוע דיכול להיות דאין שם אלא תבן ועפ"ר:

יד

ומ"ש מור"ם ז"ל ובסי' ס' ס"ב טפי ה"ל לכתוב ולסמן סי' רל"ב ששם בס"ז כ' הטור בשם הרמב"ם שאין אדם מקנה לחבירו דבר שאין לו קצבה ושהוא חולק ע"ז ובפרישה כתבתי דמיון לזה מהאומר בית מביתי אני מוכר לך שנותן לו עלייה שכת' הטור והמחבר בס"ס רי"ד ע"ש:

טו

הוה מתנה לאותו דבר שפירש. דלא גרע ממקנה לו בו חלק וא"ל אני ואת' נהיו בו שותפין דקנה ה"נ הוא של המקבל בדבר זה ושל הנותן בהמותר ועפ"ר:

טז

יכול להחזיר כשירצה. פי' אפי' אחר החג דלא גרע מהנותן ע"מ להחזיר והקדישה והחזיר דהוה מתנה כיון דלא אמר ע"מ שתחזיריהו לי וכמ"ש הטור והמחבר אחר זה:

יז

לא מהני אם נותן לו ע"מ להחזיר נראה דהיינו דוקא בזה דנדר ליתן לחבירו שמשמע שנדר ע"ד חבירו מ"ה צריך ליתן לו מתנה גמורה אבל נדר או נשבע סתם ליתן מתנה יכול ליתן אפי' ע"מ להחזיר וכמ"ש מור"ם ז"ל בי"ד ס"ה רל"ח והוא מדברי ר' ירוחם הביאו הב"י שם ומ"ש כאן הוא מדברי ריב"ש ואין לומר דפליגי אהדדי דא"כ לא ה"ל למור"ם לסתום בי"ד כהרי"ו וכאן כריב"ש וק"ל:

יח

אע"ג דהאומר ע"מ שתתן לי כו' ר"ל בעלמא אמרינן כן וכמ"ש בא"ע סוף סי' קמ"ג וגם לעיל בסי' ר"ט ס"ז ולקמן בסי' הרמ"ז ס"ג כ"כ הטור והמחבר ומור"ם והוא מהגמרא וה"א דגם כאן אמרינן כשמת המקבל דאין היורשין יכולין לקיים התנאי ולקבל המתנה (כיון שאמר "שתתן כו') קמ"ל דשאני הכא. (הג"ה ובב"י בסי' ר"ז מחסי"ח בשם רשב"א האומר שדה נתונה לך ע"מ שתתן לי בכל שנה ה' זהובים נותן לו כל ימי חייו מת אינו נותן ליורשיו בשנים הבאים לאחריו אבל כל מה שנתחייב לו מן השנים שעברו בחיי האב ומת האב ולא קיבל בחייו נותן הוא לבניו וכ"כ נ"י פ' המוכר את הבית עכ"ל ודרכי משה שם הביאו. ע"כ הגה"ה):

יט

משא"כ בתנאי בגיטין הטעם דשם מסתמא לצעורא קא מכוין ובעי מינה החפץ דוקא:

כ

ומת כו'. פי' השור:

כא

פטור מלשלם ורשב"ם בפרק יש נוחלין כ' דאפילו בגניבה ואבידה פטור דאינו עליו אלא שומר חנם קודם זמן חזרתו לו ובד"מ הביאו:

כב

בין שהתנה הנותן בין שהתנה המקבל כו'. ע"ל ר"ס ר"ז שחולק הרא"ש באם המוכר התנה תנאי שהוא לטובת הלוקח דלא מחשב תנאי כ"א פטומי מילי אם לא שהתנה כן בתחלת המכר די"ל דאדעתא דהכי לקחה וצ"ל דה"נ בכהאי גוונא מיירי בין שהתנה הנותן על מנת שתתן לי כנגדו כך וכך או שהתנה המקבל וא"ל תן לי זה ע"מ שאתן לך או אעשה לך כנגדו כך וכך או מיירי שהתנה בתחלת המקח די"ל דאדעתא דהכי דוקא נתון לו הנותן המתנה

כג

אבל אם אמר ע"מ שלא תעשה כו'. דלעולם מוקמינן מסתמא שנשאר הדבר כמו שהיה מעיקרא מ"ה צריך להביא ראיה שנשתנה הדבר ולא קיים התנאי:

כד

נתבטלה המתנה מעיקרא ונשארה ביד אביו. לשון הטור דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו ואם נתקיים התנאי נתקיים המתנה משעת נתינה ואם לא נתקיים התנאי נתבטלה המתנה מעיקרא וכל' המחבר כן הוא ל' הטור אלא שקיצר ועפ"ר שם כתבתי דהוצרך לכתוב דנתבטלה מעיקרא ונשארה ביד אביו משום דמיירי במתנת שכ"מ ובשכ"מ קי"ל דאף אם נותן בל' מתנה כאלו נתנו לו בל' ירושה ואין לה הפסק וכמ"ש הטור והמחבר ר"ס רמ"ח ע"ש וא"כ ה"נ לא אמרינן דיצא המתנה מיד בנו זה שביטל התנאי מ"ה הוצרך לכתוב דשאני הכא דנתבטלה המתנה מעיקרא וכאלו לא יצא מיד אביו מעולם ע"ש וכ"כ שם בתשובת הרא"ש:

כה

ונתנה אח"כ לאחר ולסתם מתנה אין לה אחריות:

כו

אין הנותן צריך ליתן כו'. ומ"מ הנותן חוזר על המוכרו לו באחריות דעכשיו טרפוהו מיד המקבל מכח המוכר שמכר לו דיאמר הלוקח ממנו (שהוא הנותן) עכ"פ היה לי הנאה מהמקבל אם היה נשאר המתנה בידו:

א

אפילו היה לו שטר או משכון עש"ך ס"ק ד' דמסיק שהוא ספיקא דדינא ולפמש"ל בחידושי בסי' ס"ו ס"ק י"ב דבכל משכון אפי' במקום דלא קני ליה מדר' יצחק מ"מ קני לי' מדאורייתא לענין שא"צ להחזיר המשכון עד שיחזיר לו מעותיו וזכות זה יכול למכור מדאורייתא דלא גרע משטר דאף דמכירת שטרות מדרבנן מ"מ יכול למכור מדאורייתא לתפוס בשטר ואפילו המוצאו אחר יאוש קנאו לגמרי לענין זה כדמוכח מדברי התוספות כתובות דף פ"ה בד"ה המוכר שט"ח ע"ש רק לענין לקנות השיעבוד של החוב שיהיה יכול לגבות מהמשכון א"י למכור מדאורייתא רק במשכון שלא בשעת הלוואה דקני ליה מדר"י בשעת גביית ב"ד אבל בשאר משכון דלא קני ליה מדר"י א"י לגבות מהמשכון רק מטעם שיעבוד נכסי דהוא מטעם ערבות דשיעבוד הגוף וכיון דשיעבוד הגוף אינו נמכר גם שיעבוד נכסים אינו נמכר ומזה הטעם ג"כ פסק הש"ך בסי' ע"ב דאף דאם בא לגבות מהמשכון צריך שבועה וגם מיגו דחשיב כבא ליטול משא"כ כשבא רק להחזיק המשכון ולא לגבות ממנו השיב בטוען על גוף החפץ דלענין זה קני ליה מדאורייתא וא"צ לא מגו ולא שבועה וכן לענין משכון שת"י יתומים יכולין להחזיק במשכון מספק כמו שהארכתי בכל זה בסי' ס"ד ס"ק ו' ובסי' ס"ו ס"ק י"ב ובסי' ע"ב ס"ק ג' ע"ש ולזה לענין מחילה ג"כ לא מהני רק לענין שלא יהיה יכול לגבות מהמשכון הן שהוא עדיין ת"י הן שכבר נמכר דשיעבוד הגוף ודאי דיכול למחול וכיון שנמחל שיעבוד הגוף ממילא שוב א"י לגבות גם מהמשכון דאינו רק מטעם שיעבוד נכסים דהוא מטעם ערבות וכל שא"י לתבוע הגוף גם הערב ושיעבוד נכסי נפטרין כמבואר בבכורות דף מ"ח אבל לענין שיצטרך להחזיר גוף המשכון שלא יהיה יכול להחזיר כלל מה דקני ליה לענין זה מדאורייתא בגוף המשכון לא מהני מחילה ובעי קנין דמחילה לא מהני רק לשיעבוד הגוף וכיון שלזה א"צ לבוא מכח שיעבוד הגוף לא מהני מחילה רק קנין וכן בשטר מאן דס"ל דלא מהני מחילה נראה דמודה דמ"מ א"י לתובעו דשיעבוד הגוף ודאי דנפקא ע"י מחילה רק דס"ל דיכול להחזיק בשט"ח עד שיפרע לו דנגד זה לא מהני מחילה ולא קשה ממוכר שט"ח דחזר ומחלו מחל דשם באמת להרבה פוסקים א"צ הלוקח להחזיר השטר להלוה ולא קשה שוב מה שהקשו הפוסקים מהא דאמר בש"ס בקידושין גבי ע"ע לימא ליה באפי תרי זיל אף דהעבד הוא כמשכון בידו ולפמ"ש א"ש דכיון דלשיעבוד גופו דעבד מהני מחילה ושוב אינו משועבד לו לעבוד עבודתו ולהחזיק גופו אין שייך בעבד ודוקא במשכון שייך זה משא"כ בעבד דלעולם אפילו בהיותו עבד לא יהיה לו רשות לאסרו בביתו רק שהיה לו עליו חיוב הגוף לעבוד עבודתו ולחיוב הגוף מהני מחילה:

ב

לפני עדים פסולים עסמ"ק ס"ק ה' שדחק עצמו והנה במהרי"ק לא נזכר שהיה לפני עדים פסולים ובד"מ כתב בלשון שהיה הקנין פסול וי"ל דמיירי שהקנה בק"ס פסול כגון שלא בכלי ובזה שפיר קמ"ל דסד"א כיון דגלי דעתיה שאינו רוצה להקנות לו רק בקנין וכיון דהקנין פסול לא קני קמ"ל אבל לענין עדים פסולין דכשר אפילו בדבר שצריך קנין ודאי דבמקום דלא צריך קנין רק משום גילוי דעתיה דידיה ודאי דלא גרע מדבר שצריך קנין ומילתא דפשיטא הוא ומאי קא משמע לן:

ג

ולשון מחילה אינו שייך אלא במעות הגם כי דין ברור הוא מ"מ הראיה שמביא המהרי"ק מהא דלא מהני בע"ע ל' מחילה היא תמוה דהא בע"ע אפי' ל' מתנה לא מהני וכמו שתמה בקצה"ח אף מ"ש הוא בטעמא דבע"ע לא מהני משום דהוא ברשות רבו ממש וכו' אין לו הבנה ובאמת הטעם פשוט דבשלמא בחפץ שת"י הנפקד מהני דיבור בשהוא בלשון המועיל להקנות לו דקני ליה מטעם חצירו דבשאינו מונח בחצירו אפילו לשון המועיל לא מהני דבמה קני ליה ומש"ה בעבד אפילו אמר לו ל' המועיל לא מהני משום דעבד בעי קנין או שטר או כסף כיון דגופו קני בשלמא להס"ד דאין גופו קנוי ואין לו רק שיעבוד עליו ומחילת השיעבוד נקנה בדיבור בעלמא כיון שהעבד הוא ברשות עצמו והשיעבוד ת"י והשיעבוד כמונח בידו בחצירו דמי' וא"צ קנין אחר כמו בשאר מחיל' שיעבוד אבל למסקנא שגופו קנוי לרבו הרי גופו כחצירו של אדון דמי וממילא בעי קנין דלא שייך לו' דדיבור בעלמא דקנין בדיבור וחצירו באין בבת אחת ואפי' אי שייך הא העבד דמי לקרקע כמבואר בסי' רך"ז סעי' ל"ד ע"ש וקרקע אינו נקנה ע"י חצר רק בכסף או בשטר ואף דמשיכה מהני לקנות עבר כנעני זהו מטעם דמשיכה קנין דרבנן ועבדי' כנעני' במילי דרבנן כמטלטלין דמי משא"כ בעבד לקנו' את עצמו ודאי דלא תיקנו רבנן ובעי קנין דאוריית' כסף או שטר:

ד

המוחל לחבירו מה שיטול עש"ך ס"ק ה' שדבריו תמוהין דלמ"ש בתי' הא' קשה דא"כ בגוזל חפץ מועיל ל' מחיל' דהרי יש לו תביעה עליו ועוד דגם בפיקדון שייך תביעה וגם מ"ש דמיירי שא"י מה יטול אם ממונו או חפץ קשה דמ"מ כשנטל אח"כ חפץ מה"ת יקנה אותו כיון דלשון זה לא מהני ביה ועוד דממון בעין דמי ג"כ לחפץ כמבואר בסמ"ע ס"ק ו' ע"ש ולפענ"ד נראה הטעם פשוט דכמו בהקנה לו דשלב"ל דהקנין לא מהני ביה כלל ומ"מ כשתפס מדעת מהני דהקנין בא לי עכשיו במה שנתרצה לו ליקח אותו ואיכא אומדנא דמוכח שנתן לו במתנה רק שהי' בטעות ומחילה או מתנה בטעות כה"ג מהני מהטעמים שכתבו הפוסקים ע"ש ומבואר ברא"ש בב"מ דף ס"ו וא"כ ה"ה במקום דלא הוה מהני מחילה מחמת שהוא לשון גרוע מ"מ כשמניחו ליטול אח"כ הרי מקנה לו עכשיו באופן המועיל ומתנה בטעות כי האי מהני דמה לי כשלא קנה ליה בראשונה מטעם דבר שלא בא לעולם או מטעם דהוא לשון גרוע כיון דעיקר הטעם הוא דעכשיו במה שמניחו ליטלו איכא אומדנא דמקני ליה:

ה

והקדישו והחזירו תמיה לי דהא מבואר ברא"ש פ' לולב הגזול דאחר שיצא בו מחוייב ליתן לו במתנה בשעת חזרה והביא ראיה מהא דאמר לא ליקני איניש לולבא לינוקא ביומא קמא דיניקא מקני קני קנויי לא מקני וכ"כ הרשב"א בחי' ושם ע"ש שכ' דהוי כתנאי וא"א לקיימו כיון שהקטן א"י להקנות והוא התנה ע"מ שיחזיר דהיינו ע"מ שיחזי' ויקנה לו ע"ש וכ"כ הריטב"א בחי' לקידושין בפ"ק וז"ל ומיהו מתנה ע"מ להחזיר הקנאה גמורה הוא וממון שלו וכשמחזירה לו דקנאה גמורה בעי וכו' ולפ"ז קשה הא כשהקדיש' שוב א"י להקנות לו בשעת חזרה דהא אין אדם מקנה דבר שאינו שלו והרי לא קיים תנאו ועוד דמ"ש הקדישו דנקט הו"ל למינקט מכרו או נתנו דמ"ל מכרו לגבוה או מכרו להדיוט והן אמת שמדברי הנ"י מוכח דאפי' מכרו ומחזירו מכר ומוחזר אבל באמת הוא תמוה טובא דלאיזה ענין החזירו ועוד יש לדקדק אמאי נקט שור הוה ליה למנקט סתם נתן מתנה ע"מ להחזיר והקדישו לכן נלפענ"ד דמיירי בהקדישו לשלמים דקיי"ל כר"י דקדשים קלים ממון בעלים הן ואליביה המוכר שלמיו מכירתו מכירה כמבואר בכמה דוכתי ותופס בהן קנין כשמכרו שמצוות הקרבת הדם הוא של הלוקח והבשר והעור הכל ללוקח וכיון דבר הקניה הוא מהני ביה חזרה וכשעושה הקנאה גמורה כשמחזיר לו מקיים תנאו בחזרה אבל בקדשי בדק הבית או הקדש עניים אין קדוש כלל אמנם הנ"י כתב דאפילו מכרו והחזירו מהני וע"כ צריך לומר דמפרש דאפי' הקדישו הקדש ב"ה דממון גבוה הוא דמ"מ מהני אם החזירו ובזה ודאי קשה הא א"י להקנות ונראה דהנ"י אזיל בשיטת הר"ן בגיטין פרק המגרש גבי המגרש ע"מ שלא תנשא לפלוני ונישאת דהולד ממזר וז"ל וא"ת והיאך יהיה הגט בטל שהרי אם נשאת לזה שנאסרה עליו נמצא גט בטל ואין קידושין תופסין וא"א לה שתינשא ותי' כיון שא"א להגט להתבטל אלא מחמת חלות הנישואין וכו' ה"ה כאילו אמר לה הרי את מותרת לכ"א אלא שאם תינשא לפ' הרי את אשתי עד שעת נישואין ומשעת נישואין ואילך אלא שבשעת נישואין אי את אשתי אע"ג דמסקינן לקמן בהיום אי את אשתי ולמחר את אשתי דכיון דפסקה פסקה הנ"מ היכא דיום א' פסקה לגמרי אבל הכא לא פסק אלא לענין שאפשר לנשואי אותו פ' לחול ע"ש ולפ"ז י"ל דה"נ כיון דהוא התנה ע"מ שתחזירהו ולא אמר לו התנאי שלו הוא רק שיהיה יכול לחזור ולהקנות לו בקנין ואף שאח"כ לא יהי' שלו וא"כ כיון שהקדישו ואין אדם יכול להקדיש יותר ממה שיש לו בו הרי הקדישו ג"כ בע"מ להחזיר דהיינו שיהיה שלו רק בשעה שיחזירו ויקנה לו ואח"כ יהיה ג"כ הקדש וגם קודם החזרה רק שבשעת חזרה לא יהי' הקדש ואף דקדושה בכדי לא פקעה מ"מ הכא כיון דלא פקע אלא כדי שיתקיים התנאי כדי שיהיה אפשר להקדש לחול מהני כמו בגט הנ"ל ומכ"ש במכר דבודאי יכול להתנות שיפסוק ויחזור ויחול ובקצה"ח החליט להלכה שא"צ קנין כשמחזיר שיש קנין גוף לשעה והא שכתב הר"ן בנדרים כ"ט דכל קנין שאינו עולמית לא הוי רק קנין פירות לא כתב זה רק לענין אישות דבעינן קנין עולמית וכו' ע"ש וליתא דהא בר"ן שם מביא ראיה מהמוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג לענין בכורים ולדבריו יהי' יכול להביא ביכורים כיון שבשנים אלו גם הגוף שלו יכול לומר האדמה שנתת לי אלמא דאפי' בממון כל שאינו קנין עולמות קנין פירות הוא. ומה שהקשה בקצה"ח בהא דבב"ב קל"ז באתרוג זה נתן לך במתנה ואחריך לפ' דראשון יוצא י"ח מטעם דאי מפיק לא נפיק למאי יהביה ניהליה וכתב הרא"ש שם דהוי כמ"ש אתרוג זה נתן לך במתנה ע"מ שתתנהו לפ' אחריך וכו' וע"ז הקשה בקצה"ח דהא אמר ואחריך לפ' לאחר מיתה אין קנין וכו' ע"ש לק"מ דהא באתרוג אין לו אכילת פירות אחרות רק לצאת בו ולא ניתן לראשון רק לקיים בו מצות נטילה כמ"ש הרשב"א בד"ה דאי מפיק ע"ש וע"כ היתה כוונתו כמו מתנה ע"מ להחזיר דהיינו תיכף כשיצא בו יתנהו להשני ואחריך דקאמר היינו אחר שיכלה קנין פירות שלך דאחריך משמע בשעה שלא יצטרך כמ"ש הסמ"ע בסי' רמ"ח ס"ק ט"ז והוא מדברי הרשב"ם בב"ב ע"ש דהא אחר שיצא בו שוב א"צ לו דהא ליכא אכילת פירות יותר רק לצאת בו. ומה שהביא ראיה מאתרוג של קהל ג"כ לאו ראיה הוא דשם ג"כ י"ל דהוי כאלו התנה בשעת קנין דיהי' לכל אחד בשעת נטילה במתנה ע"מ להחזיר וכ"כ הרשב"א בהדיא ומ"ש בקצה"ח שמצא בתשו' הרא"ש בשם הר"א שכתב כך אפי' אם הוא סובר כן מ"מ הא הרא"ש פליג ע"ז גם כל הפוסקים ראשונים ואחרונים וגם בדברי הרא"ש יש לפרש דלא פליג על כל הפוסקים לכן העיקר כהרא"ש והריטב"א וכל הפוסקים דצריך קנין כשמחזיר ולפמ"ש אין נ"מ בין אם אמר שתחזירהו לי או אמר סתם שתחזירהו רק לענין בהמה אם הקדישה קדשים קלים. אבל מכר או נתן מקודם לאחרים אין זו חזרה אבל אם שיעבד לאחרים מהני חזרה ובע"ח טורף דהא בע"ח מכאן ולהבא גובה ומהני קנין כשמחזיר משא"כ כשאומר לי לא מהני חזרה כשהוא משועבד לבע"ח דהוי כמו מידי דלא חזי ליה כמ"ש הב"י בב"ב שם:

ו

לי ולא ליורשיו מדברי הב"י בסי' ר"ז משמע דהמתנה בטילה כיון שלא יכול לקיים התנאי ואף להפוסקים דס"ל באה"ע סי' קמ"ג בכ"ש ס"ק י"ז בתנאי שהוא להרוחה כל שהעכב' אינה ממנה דהוי גט מ"מ הכא כיון שהיה יכול ליתן קודם שמת ולא נתן הוי כאלו העכבה הוא ממנה וכמו שהארכתי בספרי תורת גיטין ע"ש. ועסמ"ע ס"ק י"ח שהביא בשם הרשב"א דאם אמר שדה זו נתינה לך ע"מ שתתן לי בכל שנה ה' זהובים ומת שכל מה שנתחייב ליתן מהשנים שעברו בחיי האב ולא נתן להאב שנותן ליורשיו וכו' ודבריו תמוהים דהא כתב הרב בהג"ה דכשמת הנותן דנתבטל המתנה דלי ולא ליורשיו משמע וצ"ל דמיירי שזקף עליו האב במלוה אחר שנתרצה א"נ דמיירי שלא התנה בתורת תנאי שיהיה תלוי בזה קיום המקח רק שהתחייב עצמו המקבל נגד הנותן שיתן לו ג' זהו' לכל שנה ובזה אמרינן שלא היתה כוונתו בהחיוב רק כל ימי חייו וכן בנ"י משמע כן שהביא זה על הא דע"מ שהמעשר ראשון שלי ושם אין קיום המקח תלוי בהתנאי:

ז

לתת לו דמי החפץ עיין בתשובת ת"ה סי' שי"א דא"י ליתן לו דמי החפץ רק כשהחפץ אינו בעין שנגנב אבל כשהחפץ בעין ודאי דחייב להחזיר גוף החפץ דהא על החפץ התנה ולא על הדמים רק בשנים שהחליפו על כל אשר להם פסק דיכול ליתן מותר הדמים שיש לאחד על חבירו וא"צ ליתן גוף החפצים משום דשם רואין דעיקר הכוונה הי' רק להרויח ולא על גוף החפצים והעתיק הרב בהגה"ה לשונו בסי' ר"ג סעיף יו"ד עם הטעם שכתב בת"ה עיין שם אלמא דבמקום דלא שייך הך טעמי מחויב ליתן החפץ דוקא מטעם שכתב הת"ה שם דודאי היתה כוונתו על גוף החפץ דאי על השיווי הי' לו להתנות על הסך לא על החפץ וכ"ה בגיטין בהדיא דע"כ לא אמר רשב"ג היכא דליתא בעינא היכא דאיתא מי אמר ועיין קצה"ח דדוקא כשמכרו או הקדישו שכבר הוציאו מרשותו דהוי כליתא בעינא יכול ליתן דמיו כמ"ש הרא"ש בקידושין דף י"ג ע"ש אבל אם נדר חפץ זה ליתן לצדקה צריך להחזיר להנותן גוף החפץ כיון דהצדקה לא קנה עדיין גוף החפץ הוי כאיתא בעינא דחייב להחזיר גוף החפץ ונכון ועיין עוד בתשובת הרא"ש סי' שמ"א דבמתנה ע"מ להחזיר בעינן שיחזיר מרצון אבל כשלא החזיר ברצון וכפו אותו בית דין להחזיר נתבטלה המתנה למפרע:

ח

ומת בתוך הזמן אבל אם מת אחר הזמן שלא רצה להחזיר אז אם לא נשתמש בו נראה דחייב לשלם כיון דעבר על התנאי במזיד ונתבטל התנאי ע"י פשיעה דידיה נעשה גזלן או שואל למפרע וחייב אבל כשלא נשתמש בו כלל ודאי דלא הוי רק כש"ח ואינו חייב רק בפשיעה ואם המיתו בידים אפילו תוך הזמן והחזירו מת אפילו לא אמר לו חייב לשלם משנה למלך פ"ג מה' זכיה:

ט

פטור מלשלם עסמ"ע ס"ק כ"א דאפילו בגניבה ואבידה פטור דאינו אלא ש"ח ולכאורה תימה דממ"נ אם חשבינן ליה כאלו קיבל שמירה דהיינו כיון דהתנאי נתבטל ונתבטלה המתנה וחשבינן ליה שומר למפרע. א"כ כששימש בהמתנה וכשנגנב או נאבד ונתבטל התנאי שא"י להחזיר וממילא נתבטל המתנה למפרע ומחוייב לשלם שכר שימוש כמ"ש המ"ל בפ"ג מה' זכיה דצריך לשלם הפירות שאכל ע"ש וממילא יש לו דין שוכר שהוא ש"ש. נהי דלא חשיב ליה שולח יד בפיקדון כיון דברשות נשתמש בו מ"מ מה"ת לא יהיה לו דין שוכר ואי נחשבינהו כאלו לא קיבל לשמירה כלל א"כ ש"ח ג"כ לא הוי ואפשר דמ"מ כיון שמחזיקו בביתו להנאתו הוי שומר עליו ומ"מ לא הוי שוכר עליו אף ששימש כי השימוש היה מתחלה מצד מתנה ואחר כך אף שמשלם בעד הנאה לא נעשה שוכר למפרע ואם נתן במתנה ע"מ להחזיר בכדי לקדש אשה ונגנב או נאבד מידה ודאי דחייב לשלם דמיהן לא מיבעיא אם שאל טבעת לקדש ודאי דחייב דאף דתלינן שנתכוון ליתן במתנה ע"מ להחזיר הן או דמיהן כמבואר באה"ע סימן ך"ח מ"מ כיון דהזכיר ל' שאלה מה"ת לא נאמר שהתנאי היא שבאם יחזיר הן או דמיהן יהיה מתנה ובאם לאו יהיה בתורת שאלה ואפילו באונסים נתחייב בכה"ג אלא אפילו לא הזכיר לשון שאלה רק מתנה על מנת להחזיר מ"מ חייב דהא ודאי אם פשע בשמירה אף שהודיע לנותן שיפשע בשמירה מ"מ מסתבר דחייב כיון שלא אמר לו והפטר י"ל דלהכי שתק לו כשא"ל שיפשע כי מה איכפת ליה כיון שכבר התנה עמו שבאם יחזיר דמיהן יהיה מתנה ובאם לאו יש לו דין ש"ח ונתחייב בדין שומרין וכיון שבידו לקיים התנאי שיהיה במתנה אין לו להנותן למחות בו וכיון שנתנו לאשה במתנה גמורה שתתקדש בו אין לך פשיעה גדולה מזו דהא אפילו לרבא דס"ל בב"מ דף י' דשומר שמסר לשומר פטור ולא מיחשב פשיעה אמרינן התם הטעם משום שמסרה לבן דעת והיינו דוקא כשמסרו לשומר שהתחייב בשמירה אבל הכא שנתנו במתנה גמורה להאשה ואין עליה חיוב שמירה פושע גמור הוא שהרי אף אם יעבור הבעל על תנאי ויתבטלו הקידושין מ"מ אין על האשה דין חיוב שומרין שלא בתורת שמירה קיבלה רק בתורת מתנה וכיון שכן אין לך פשיעה גדולה מזו וכיון שהתנה שאם לא יחזיר לא יהיה מתנה ויתחייב בדין שומרין חייב למפרע על הפשיעה ודמי למי שאמר לחבירו אני צריך דבר זה לשורפו או לקורעו וא"ל הנני נותן לך זה במתנה על איזה תנאי דנראה ודאי דאם שורפה ואחר כך עבר על התנאי דנתבטלה המתנה וחייב מטעם מזיק רק שאינו צריך לשלם הדמים שהיה שוה בשעת המתנה רק הדמים שהיה שוה בשעת היזק ה"נ משלם הדמים שהיה שוה בשעת היזק כיון שפשע בו ואחר כך עבר על התנאי אמנם הב"ש בסי' כ"ח ב' דאף אם אין מחזיר דמיהן מקודשת בספק משום תי' הא' של הרא"ש די"ל דמתכוין למתנה גמורה. אמנם תמוה לי דהרא"ש לא כ' זה בדוקא שהיה נתכוין למתנה גמורה רק שכוונתו לומר דהקידושין ודאי שאינן מתבטלין אפילו אם נאמר דמתנה ע"מ להחזיר לא מהני בקידושין מ"מ כיון ששאלו לקדש בו אשה ואם א"א לקדש במתנה ע"מ להחזיר ע"כ היתה כוונתו למתנה גמורה אבל לפי האמת דקיי"ל מתנה ע"מ להחזיר דמיהן מהני לקדש בו אשה ודאי דלא תלינן בכוונתו יותר ממה שיהיה ראוי לקדש בו וכיון דבמתנה ע"מ להחזיר ראוי לקדש בו מה"ת יתן לו יותר ממה שצריך:

י

בד"א כשהיה תנאי זה כדין תנאים בקצה"ח כ' דאם התנאי לא נעשה כדיני תנאי כגון דלא כפלי' דמ"מ חייב לשלם להתנאי דדמי להא דיבמות ק"ו בתנאי בדבר שא"א לקיים ע"י שליח שכתב הרא"ש והרשב"א דחייב לשלם מכח שכירות ולפענ"ד נראה דהא ודאי ליתא דלא אישתמיט שום פוסק לכתוב כן אלא ודאי דכל שלא נעשה כדיני תנאי חשבינן אותו לפטומי מילי בעלמא והארכתי בזה בספרי תורת גיטין סי' קמ"ג ס"ק א' ע' שם:

יא

כחומר כל תנאים אמרתי לכתוב כאן קצת כללים בדיני תנאי בדין האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי אבל אם אמר בל' על תנאי כ' הב"י בסי' ר"ז סעיף י"ד דלאו כאומר מעכשיו דמי ועמ"ש בספרי ת"ג דלפי עניות דעתי ג' דכל תנאי כשלא אמר אם דהוי מעכשיו ובענין אי צריך תנאי כפול באומר מעכשיו ע' באה"ע וכן אי צריך תנאי כפול בממון ע' באה"ע ובב"ש שם ובב"ח ושאר אחרונים כתבו דהמנהג דבקרקע צריך תנאי כפול משא"כ במטלטלין ע"ש ולענין אי ביטול התנאי או מחיל או נתקיים המתנה למפרע ע' בב"ש באה"ע בסי' ל"ה ובר"ן פ' המדיר בכתובות דפליגי בזה הרשב"א והר"ן דהרשב"א סובר דדוקא בתנאי שלממון מהני ביטול דה"ל כאומר הריני כאילו התקבלתי משא"כ בשאר תנאים אי בתנאי בשב ואל תעשה והר"ן סובר דאין לחלק דאפילו בתנאי דמומין ונדרים ושאר תנאים ואפילו בשב ואל תעשה מהני ביטול דה"ל כאילו אמר בשעת התנאי אם אהיה מקפיד ומש"ה בשאינו מקפיד כשנתוודע לו הוי קידושין למפרע והר"ן הקשה ע"ז ממשנה דע"מ שאני כהן ונמצא לוי דאף ע"פ שאמרה בלבי היה להתקדש אינה מקודשת ובס' מחנה אפרים ה' זכי' דין י"ד כ' לתרץ דבשלמא במומין איכא ממון דקפדי ולא קפדי הרי הוא תלוי עד שידע ויקפיד משא"כ כשאמר ע"מ שאני כהן דליכא למימר הכי כל שהקפידה בשעת קידושין והתנ' ונמצא שקר הקידושין בטלין ע"ש לכאורה הוא תמוה באמת ודקארי לה מאי קארי לה הר"ן ע"ז אמנם אחר העיון יפה הקשה הר"ן דא"כ דמומין ונדרים ידועין שפי' אותן והתנה עליהן א"א לבטל התנאי ובש"ס סתמא נקט לכך הוצרך הר"ן לתי' שלו דהיינו כיון שאמר בלבו היתה ולא היתה מקפדת ואפילו הכי התנה עליהם הוי דברים שבלב ואזלינן בתר דיבורא ואי הקפיד כששמע ואח"כ מחל אי היה בדברים שאינן של ממון ונתבטל המעשה לא מהני מחילה לאחר שהקפיד אבל בדברים של ממון הוי בקיום התנאי כ"כ הב"ש שם ובקצות החושן סי' רמ"ג ס"ק ב' כ' דאין דבריו מוכרחין דגם בממון כל שהקפיד והיה יכול לחזור בו מש"ה אף שהמוחל אח"כ אף השני חוזר ומדמה זה לאונאה דסימן רכ"ז ע"ש ואפשר לומר דהב"ש מיירי שהקפיד בתוך הזמן של קיום התנאי כגון שאומר על מנת מעכשיו שתתן זוז אחר שלשים ובתוך שלשים אמר שא"ר לקיים התנאי ואמר הנותן שא"ר במתנה כשלא יתן וכיון שעדיין לא היה יכול המקבל לקיים תנאו כשיגיע הזמן בע"כ של הנותן משום הכי מהני גם כן מחילת הנותן בשהגיע הזמן שיחול המתנה למפרע אבל בתנאי דלשעבר אף שהוא של ממון ודאי כשיתוודע לו ואמר שא"ר נתבטלו דקידושין ושוב לא מהני מחילתו אחר כך ועיין משנה למלך פרק ו' מהלכות אישות ובפרק ב' מה' זכיה דבתנאי דלשעבר אין צריכין לפרט תנאי והקשה ע"ז מהא דקידושין דמקשה מסוטה דהוא תנאי דלשעבר ועיין בספרי תורת גיטין דלר"מ לא אמרינן מכלל הן נשמע לאו אפילו בתנאי דלשעבר רק שאר דיני תנאי לא בעינן בתנאי דלשעבר:

א

מתנה מועטת. דאלו במתנה מרובה לא סמכה דעת המקבל ולכך לא קנה:

ב

ולעיל סי' ר"ד היינו לענין אם נתן מתנה והניח עלי' משכון לחבירו ל"ק כמו במכר (ש"ך):

ג

אינו כלום. ואף אם ראובן עשה ג"כ ק"ס מ"מ כיון דקנין דראובן ל"מ כלל משום דהוי דבר שאינו שלו וגם לוי לא עשה ק"ס רק לקיים קנין של ראובן ודבריו של ראובן לא חלו:

ד

אפילו היה לו שטר או משכון. פי' שצריך הנותן להחזיר לו השטר או המשכון (סמ"ע) והש"ך כתב דהוא פלוגתא בירושלמי ולכך הוי ספיקא דדינא וע"ב דהעיקר דמחילה מהני לענין זה דאמר שמחל שוב א"י לגבות חובו ע"פ ב"ד מהמשכון אבל לענין שיהיה צריך להחזיר לו השטר או המשכון לזה צריך קנין:

ה

עדים פסולין. עיין הפי' בביאורים:

ו

אין שייך אלא במעות שחייב ומעות פקדון המונח בעין כחפץ דמי ול"מ מחילה (סמ"ע):

ז

המוחל לחבירו מה שיטול קשה הא בחפץ ל"מ לשון מחילה ותי' הסמ"ע דמיירי שאמר ג"כ לשון מתנה והש"ך תירץ דהכא שייך ג"כ לשון מחילה משום דכשיטול בלא רשות יהיה לו עליו תביעה ושפיר מוחל לו התביעה משא"כ כשיש לו חפץ ביד חבירו שחבירו א"ר ליטלו בלא רשות ל"ש תביעה ע"ז ועוד דמיירי דהנותן א"י מה יטיל או ממון או חפץ וע"ב שתמוהין דבריו וישוב אחר לדברי המחבר ע"ש:

ח

אבל קרקע לא. דלא שייך מוחזק בקרקע דבחזקת בעלים עומדת:

ט

תנהו לזה. היינו במעמ"ש:

י

לא מהני אם נותן לו ע"מ להחזיר. דוקא בזה שנדר לחבירו שיתן לו דאז הוי כנודר ע"ד חבירו מש"ה צריך ליתן לו מתנה גמורה אבל כשנדר סתם יכול ליתנו אפילו ע"מ להחזיר (סמ"ע):

יא

והקדישו ע"ב דהיינו הקדישה לשלמים אבל הקדישו להקדש ב"ה אז מכרו ל"מ החזרה דהא לחזרה בעי' קנין ואין אדם מקנה דבר שאינו שלו וע"ע בביאורים:

יב

לי ולא ליורשיו. כתב הסמ"ע בשם הרשב"א האומר לחבירו שדי נתונה לך ע"מ שתתן לי בכל שנה ה' זהו' נותן לו כל ימי חייו מת אינו נותן ליורשיו בשנים הבאים אבל מה שנשאר לאביו חייב צריך להחזיר ליורשיו וע"ב דמיירי שלא היה המתנה תלוי בתנאי זו רק חיוב בעלמא שהתחייב לנותן דאז אמרינן דלא התחייב עצמו רק כל ימי חיי אביו:

יג

דמי החפץ. ודוקא כשהחפץ אינו בעין כגון שנגנב או מכר שהוציאו מרשותו אבל אם הוא בעין אפילו נדרו ליתנו לצדקה מ"מ כיון דגוף החפץ לא נקנה להצדקה עדיין צריך להחזיר להנותן גוף החפץ כתב הרא"ש דמתנה ע"מ להחזיר בעי' שיחזיר ברצון אבל כשאינו מחזיר רק ע"י כפיית ב"ד נתבטלה המתנה:

יד

בתוך הזמן. אבל אם מת אחר הזמן ע"ב:

טו

פטור מלשלם. ואפי' בגניבה ואבידה פטור דאינו אלא כש"ח וע"ב דאפי' נשתמש בו פטור ולענין אם שאל לקדש בו אשה ונגנב מידו ע"ב:

טז

בין שהתנהו ודוקא בתחלת המקח אבל שלא בתחלת המקח מבואר בסי' ר"ז אימת הוי פטומי מילי וע"ב הרבה דינים מדיני תנאי:

יז

ע"מ שלא תעשה. דלעולם מוקמינן הדבר כמו שהיה ומי שטוען שנשתנה עליו להביא ראיה:

א

מחל לחבירו. עיין בס' בית מאיר באה"ע סי' ל"ח סל"ה שכ' וז"ל וכבר נסתפקתי במה דקיי"ל בחו"מ סי' רמ"א דמחילה א"צ קנין אם דוקא בלשון המוזכר שם מחל לחבירו דמשמע בפניו או לאו דוקא דה"ה כשמחל בפני עדים או אפי' בינו לבין עצמו שוב אינו רשאי לחזור ולתבוע כי כבר זכה במה שבידו וכדאיתא סי' קצ"ה ס"ב דמסתמא ניחא לו. א"ד שאני מתנה דעכ"פ הזוכה בגינו הוא במעמד הנותן משא"כ במחילה שלא בפני הנמחל י"ל שאינו זוכה טרם ששומע זכותו ולפום רהיטא משמע הכא (באה"ע שם) דצריך דוקא בפניו אך אפשר לדחות כו' עכ"ל ושם בסי' ק"ו ס"ד דעתו לעיקר דמועיל מחילה אף שלא בפני הנמחל עש"ה:

ב

היה לו שטר. עבה"ט עד ולפ"ז הוי ספיקא דדינא כו' וע' בתשובת באר יצחק אה"ע סי' ע"ז ענף ד' שכ' ומרגלא בפומי לדון על כתב יד שתפוס המלוה דמהני מחילה לטעם של הכנה"ג הביאו הקצה"ח לעיל סי' י"ב דלכן לא מהני מחילה בתפוס שטרא משום דהוי כגבוי א"כ הא מבואר בגיטין ד' ל"ח דבשטר שאין בו אחריות נכסים גם לב"ש לא הוי כגבוי ע"כ בכת"י דאינו גובה ממשעבדי מהני מחילה לכ"ע משום דזה לא הוי כגבוי עכ"ל ע"ש עוד ועמ"ש לעיל סי' י"ב ס"ח ס"ק י"ד וע' עוד מדין זה בסי' קנ"ג סט"ז ס"ק ג' ובסי' קע"ו ס"י ס"ק י"ב ובסי' ר"ז סי"א י"ד וע' עוד בתשובת שמן רקח ח"א סי' ע' מ"ש בזה:

ג

כל מחילה בטעות יכול לחזור. עבה"ט וע' בתשובת זכרון יוסף סי' ד' שכ' על נדון דידיה וז"ל מ"ש מר דהוי מחינה בטעות יכילנא לשנויי ליה כיון דגם האחים לא ידעו שתמות היתומה וא"כ לא הטעום לא הוי מחילה בטעות וכמ"ש בס' נחלת שבעה סי' כ"ד סק"ד בהדיא (שכ' שם וז"ל ועוד נ"ל דלא אמרי' דהוה פשרה בטעות אלא היכא שהיאך ידע והאי שנתאנה לא ידע כו' משא"כ אם האי לא ידע כמו האי ושניהם נכנסים בספק כו' עכ"ל) אך כבר הוכחתי נגד סברת הנ"ש הנ"ל מהך דא"ל ר"נ לרב ענן בב"ב דף מ"א כי היכי דאת לא ידעת כו' והוי מחילה בטעות וכ"מ בהדיא במס' ב"מ דף ס"ו ע"ב גני אסמכתא דהדרא ארעא והדרא פירי וכן מהא דבעי רבא לאותבי התם מאונאה כו' רק דבנ"ד לא הוי מחילה בטעות כלל דמחילה בטעות לא שייך אלא כשנתגלה להמוחל או לשניהם עכשיו דבר שהיה בשעת המחילה נעלם מהם משא"כ ע"י דבר הנולד אחר המחילה דאטו המוחל לחבירו בחזקת שהוא עני ואח"כ נפלה לו ירושה ונתעשר תהיה המחילה בטילה למפרע זהו ודאי דבר שאין לו שחר כלל ומוכח בכמה דוכתי בפוסקים רק אזכיר אחת מהנה מ"ש הרמ"א ס"ס רמ"ו וע"ש דלא אמרי' מחילה בטעות למפרע (ועמ"ש בפ"ת לאה"ע סי' צ"ט סק"ז) ועוד אני אומר כיון דלא מוכח מלתא לא אמרינן מחילה בטעות כו' עכ"ל ע"ש וע' בס"ק שאח"ז:

ד

אבל לאחר שנטל. עסמ"ע סק"י עד או על דרך שכ' הטור ס"ס קנ"ד סל"ח דמחילה בטעות כי האי דלא מוכחא מלתא דבטעות היא הוי מחילה עכ"ל ועיין בתשובת זכרון יוסף סי' ד' שהביא דבת' שער אפרים סי' קל"א הקשה בן המחבר על הסמ"ע כאן דהא הב"י בבד"ה שם חולק על הטור בזה וגם בש"ע לא הביא דברי הטור הנ"ל וא"כ לדברי הסמ"ע יהיו דברי הב"י סותרין למ"ש בש"ע כאן עכ"ד והוא ז"ל תמה עליו דבאמת לק"מ דהסמ"ע לא הביא ראיה מדברי הטור הנ"ל רק שלא אמרי' מחילה בטעות היכא דלא מוכחא מלתא דודאי בזה אף הב"י מודה ולא פליג התם אלא עמ"ש דהתם לא מוכח מלתא והב"י ס"ל דהתם מוכח מילתא כמ"ש בבד"ה שם בהדיא אבל ודאי גם הב"י מודה דלא מקרי מחילה בטעות היכא דלא מוכח מלתא וכן בשו"ת הרמ"א סי' ע"ד מפורש דהיכא דלא מוכח מלתא לא מיקרי פשרה בטעות ע"ש ועמ"ש לעיל ס"ס כ"ה ס"ק י"ג:

ה

ויש חולקין עבה"ט בשם ט"ז דקיי"ל כיש חולקין אלו ועיין בתשו' עבוה"ג סי' קי"ד שכ' דגם דעת המחבר ש"ע כן הוא דאף דכתב בתשו' מ"ע סי' צ"ג שדרך המחבר ש"ע להביא תחלה הדעת היותר מוסכמת כו' זהו היכי דכ' כדעה ראשונה בסתם אבל כשמביא גם הדעת הראשונה בשם י"א כמו בנ"ד ואח"כ כ' ויש חולקין נראה יותר שאין דעתו מסכמת עם הדעה הראשונה (ע' בהקדמת הפמ"ג יו"ד בכללים סי' ד') . וע"ש עוד מ"ש ליישב דעה ראשונה שהוא דעת הרמב"ם דגם הוא מודה היכי שאמר בית בביתי אני מוכר לך שעכ"פ ייחד לו בית אע"פ שלא ייחד איזה בית וכן דקל שבדקלים שסיים לו עכ"פ קצת ודוקא היכי שסתם ביותר כגון שלא פרט ולא ייחד לו מקום כלל כו' ע"ש וכפי הנראה דבריו מכוונים למ"ש המגדול עוז שם:

ו

והוא שמחזירה. ע' בקצה"ח סק"ד שהביא דברי הרא"ש פ' לולב הגזול והריטב"א בחידושיו פ"ק דקדושין דמבואר בדבריהם דצריך לחזור ולהקנות כשמחזירה (ע' בא"ח סי' תרנ"ח ס"ה בהגה) והוא ז"ל כ' דלולא דבריהם נ"ל עיקר שא"צ קנין כשמחזיר דמתנה ע"מ להחזיר הוא קנין הגוף לשעה רק דהוי שיור שנתנו לו עד זמן שיחזור לו כו' והאריך בזה ע"ש ובנה"מ סק"ה השיג עליו ומסיק דהעיקר כהרא"ש והריטב"א וכל הפוסקים דצריך קנין כשמחזיר ע"ש גם בתשו' חמדת שלמה סי' יו"ד חולק על דברי קצה"ח הנ"ל ע"ש. ועמ"ש בפ"ת לאה"ע סי' כ"ח סס"ק כ"ח בשם תשו' ח"ס אה"ע סי' ק"ו שכ' דדם רצה הלה למחול לו תנאו אינו צריך משיכה דקנין חדש לקנותו כו' ע"ש:

ז

בניו נותנין לו. כ"כ ב"י בסי' ר"ז מחו' י"ז בשם הרשב"א ומפרש הטעם דודאי לי הוי קפידא משום דמסתרא שדוקא אתני דאיהו צריך להו אבל שתתן אין קפידא כל שניתן ומיד אחר זה הביא הב"י דברי הריטב"א בשם הרמ"ה שכ' גבי הא דאמרינן לי ולא ליורשי ש"מ דהא דתנן הלוהו על שדהו וא"ל אם אין אתה מביא לי מכאן ועד ג"ש הרי הוא שלי שלא נתקיים התנאי אא"כ מביא המוכר בעצמו ונותן ללוקח מדקאמר אתה ולי דלי ולא ליורשי משמע ואתה ולא יורשיך עכ"ל. ולכאורה הריטב"א בשם הרמ"ה פליג על דברי הרשב"א הנ"ל וס"ל דאין בניו יכולים לקיים התנאי אך מלשון הב"י שהביא דברי הריטב"א אחר דברי הרשב"א שלא בלשון פלוגתא משמע דלא פליגי אהדדי ובפרט דהב"י מסיים אחר דברי הריטב"א שכ"כ רבינו ירוחם בשם הרשב"א והוא מ"ש הב"י שם מחו' כ"ו בשם ר' ירוחם בנתיב כ"ז שכ' וכן אתה תתן ומת קודם שנתן לא קיים התנאי כו' כ"כ הרשב"א עכ"ל ואם כן יהיו דברי הרשב"א סותרים זא"ז. ואפשר ליישב ולומר דגם הריטב"א בשם הרמ"ה ור"י בשם הרשב"א לא קאמרי אלא היכא דאמר אתה תתן דמלת אתה יתירא ובזה חזינן דקפיד דוקא אתה אף שאין טעם להקפדתו (ובזה גם הרשב"א מודה) משא"כ אם לא אמר אתה רק שתתן גם אינהו מודו דלא דייקינן תתן ולא יורשיך כיון שאין טעם בקפידא זו וגם ליכא מלה יתירא רק בלי דייקינן אף שאין מלה יתירא כיון שיש טעם לקפידא דאיהו צריך להו וכדברי הרשב"א הראשונים הנ"ל וכן מדויק לשון רבינו ירוחם שהובא בב"י הנ"ל שהתחיל מתנה ע"מ שתתן ומת המקבל כו' וכן אתה תתן ומת קודם שנתן כו' ע"ש ודוק ולפ"ז יצא לנו דין חדש בדברי הרמ"א הנ"ל שכ' בניו נותנים לו כו' דדוקא בע"מ שתתן משא"כ באתה תתן דבזה גם הרשב"א מודה כנלע"ד. שוב מצאתי בס' בית מאיר לאה"ע סי' ל"ח סל"ו שתמה בזה שדברי הב"י סותרים זא"ז וכ' וז"ל ואולי מן הסברא מחלקים בין שתתן סתם אין קפידא אבל אתה קפידא משמע להו כדמצינו כעין הבדל זה בין הולך לאת הולך בשליח הגט בגיטין דף כ"ד אף דשם לא פסקינן הכי מ"מ משמע להו לחלק הכי בתנאי וצ"ע שהרמ"א ז"ל אינו מחלק עכ"ל. וכעת ראיתי בתשו' חות יאיר סי' צ"א ובאמצע התשו' שעמד ג"כ בזה ע"ד הב"י הנ"ל ורצה ג"כ לתרץ כמ"ש ושוב כ' דהוא חוץ ממרכז האמת למדקדק בל' הרשב"א וביסוד הענין בש"ס פ' מי שאחזו ע"ש שנראה מדבריו שדעתו דבאמת הריטב"א פליג ע"ד הרשב"א הנ"ל (עמ"ש בשמו לעיל סי' ר"ז ס"ק י"א) וצ"ל לדבריו הא דסתם הרמ"א ז"ל כאן כדעת הרשב"א משום דהכא מיירי בשכבר החזיק המקבל בשדה וא"כ אפילו אי נימא דהוא ספיקא דדינא אין מוציאין מידו וצ"ע. וע' עוד בתשו' חו"י שם שכ' דהא דבניו נותנים לו דוקא בדירשו כסף או שוה כסף משא"כ בדלא הניח רק הבית או השדה כאחרים דמו. וכ' עוד וז"ל ובחידושי חדשתי שני דינים אמיתים בענין זה דלי ולא ליורשי חדא דדוקא בתנאי דדרך המתנה תנאי להקפיד על כל היוצא מדקדוק לשונו לכן י"ל דדקדק באמרו לי או תתן משא"כ במוכר לחבירו בית בעד מאתים שיתן לו מיד או אחר שנה ונגמר המקח בקנין ושטר ומת מוכר או לוקח דהמקח קיים והמעות הם חוב על הלוקח מה לי הם מה לי בניהם ולכך אפי' עבר זמ"פ ולא נפרע המקח קיים משא"כ בתנאי ואע"פ שהדבר פשוט צריכנא למודעי להציל מטעות הדיוק בזה דתתן ולי ונ"ל עוד דדוקא בדברי התנאי עצמו משא"כ בדברי המעשה וזה מוכח ממ"ש הרשב"א והוא הגה שבסי' רמ"א שדה זו נתינה לך דבניו נותנים ולא דייקינן לך ולא ליורשיך מיהו י"ל דהתם מיירי בשכבר החזיק המקבל בשדה דאל"כ ודאי אמרי' לך דוקא כדקיי"ל בנכסי לך ואחריך לפלוני ומת פלוני בחיי ראשון דזכו יורשי ראשון כבסי' רמ"ח ס"ג וה"ה בנכסי לפלוני ואחריו לך ומת בחי' פלוני (לכאורה לפי המבואר בחו"י שם דהריטב"א והרשב"א פליגי אהדדי וכמש"ל א"כ בדברי הרמ"א בהגה בלא"ה צ"ל דמיירי דוקא בשכבר החזיק המקבל בשדה דאל"כ יכול הנותן לומר קים לי כדעת הריטב"א בשם הרמ"ה דאיכא קפידא בתתן וכמ"ש הוא עצמו שם להלן על נדון דידיה שהזכרתי לעיל סי' ר"ז ס"ז בד"ה שכר לו רק דבדברי הרשב"א ליכא הכרח זה דהא לדידה פשיטא ליה דלא אמרינן כלל דווקא בתתן) והדין השני דלא דייקינן לי ואתה רק לטובת יורשיו וב"כ של המתנה והאומר כגון בנותן מתנה ע"מ שתתן לי כו' או הלוהו על שדהו וא"ל אם אין אתה מביא כו' או במכר ביתו ואמר לוקח ע"פ בקשת מוכר או בשעת המכר או בק"ס אם אתה מביא לי תוך שנה סך המעות אחזיר לך ביתך די"ל דדייק ואמר דוקא אתה ודוקא לי משא"כ בהתנה המוכר ואמר אם אני מביא לך כו' תחזיר לי ביתי לא נימא לדייק לי ולך נגדו עכ"ל ע"ש עוד והבאתי לעיל סי' ר"ז ס"ז ס"ק י"א:

ח

אע"ג דהאומר כו'. עסמ"ע ס"ק י"ח שכ' וכב"י בסי' ר"ז בשם רשב"א האומר שדי נתונה לך ע"מ שתתן לי בכל שנה ה' זהובים כו' עד אבל כל מה שנתחייב לאביהם מן השנים שעברו נותן הוא לבניו (והובא ג"כ בבאר הגולה) וע' בנה"מ שכ' דמיירי שלא התנה בתורת תנאי שיהא תלוי בזה קיום המקח רק שהתחייב עצמו המקבל נגד הנותן דאל"כ הוא תמוה דהא כ' הרב בהגה דלי ולא ליורשי משמע ע"ש. והלשון לא משמע כן רק דהיה בתנאי גמור. ובאמת לא ראה דק שייתו זאת כבר הקשה הרמ"א בד"מ בסי' ר"ז שם (הובא בחידושי הגהות אות ג') ובהגהת דרי"פ כ' ליישב דלק"מ דמאחר שראינו שזה כמה שנים לא פרע לו ולא חזר האב ולקח השדה מיד המקבל אומד דעת הוא דודאי דעתו היה לזקוף עליו במלוה ע"ש:

ט

יכול לתת לו דמי החפץ. ע' בתשו' אא"ז פמ"א ח"א סי' צ"ב שכ' לפום ריהטא משמע אף שהחפץ הוא בעין יכול לתת לו דמי החפץ וכן משמע בטור א"ה ס"ס כ"ח. ונפלאתי דלא נראה כן מדברי הש"ס בגיטין דף ע"ה ע"א כו' וכן משמע בהרא"ש פ' לולב הגזול כו' עכ"ל ע"ש. ובאמת כן מבואר להדיא בתה"ד סי' שי"א דהיכא דאיתא לחפץ בעינא צריך ליתן גוף החפץ שהתנה וראייתו מדברי הש"ס הנ"ל והובא דבריו בקצה"ח ובנה"מ כאן ע"ש עוד:

י

פטור מלשנם. ע' באר הגולה אות ק' ועי' במל"מ פ"ג מה' זכיה דין י' שכ' ויש להסתפק היכא דמת בתוך הזמן דאמרי' דפטור מלשלם אם מחזיר הפירות שאכל או לא דאפשר דחייב להחזיר הפירות שאכל משום דכיון דנאנס ולא החזירו הרי לא קיים תנאו ונתבטלה מתנתו וא"כ חייב להחזיר הפירות ומה שפטור מן התשלומין הוא משום דס"ל דנהי דלא קיים תנאי ונתבטלה מתנתו מ"מ לא ירד לוקח זה להיות כשואל ולא כשומר שכר אלא הרי הוא כשומר בעלמא ואינו חייב כ"א בפשיעה ואפשר לצדד עוד ולומר דכל שנאנס לא נתבטלה מתנתו משום דמה שהתנה ע"מ שתחזירהו לי אינו אלא כשתהיה בעין כו' ולפי צד זה כל שפטור מלשלם אינו מחזיר הפירות שאכל ומכח סברא נ"ל כפי צד הראשון דאם נאנס נתבטלה המתנה ואינו אלא נפקד בעלמא וחייב להחזיר הפירות ויש סעד לזה ממה שחייבו אותו בפשיעה כו' עש"ב ועיין בספר שער משפט שכ' דכן מוכח דעת המחבר ממה שפסק בא"ח סי' תרנ"ח ס"ד כו' ע"ש וע' בתשובת משכנות יעקב סי' מ"ה ובתשובת חתם סופר חח"מ סי' א' באמצע התשובה:

יא

אם נתקיים התנאי. עיין בתשובת רע"ק אייגר ז"ל סי' קכ"ט שכ' בשם שו"ת הראנ"ח ח"א סי' ע"ז בנותן מתנה על תנאי ויש ספק בפירוש התנאי צריך רק לקיים הפחות שיש לפרש בכוונת התנאי והמתנה קיימת ע"ש:

יב

על המקבל להביא ראיה עיין בתשו' שבו"י ח"ג סי' קע"א אודות ראובן שהבטיח ליתן מתנה לשמעון ע"מ שילך אל השררה להשתדל עבורו דבר מה והלך והשתדל עבורו בכל יכלתו לפי טענתו ודבורו רק שדבריו לא עשו פירות והוא מבקש מתנתו וראובן טוען איני מאמינך הבא ראיה שעשית כך. והשיב לכאורה דין זה פשוט בח"מ סי' רמ"א האומר לחבירו כו' על המקבל להביא ראיה שקיים תנאו כו' אבל מ"מ צ"ע דהרי בא"ה ס"ה ל"ח הביא רמ"א ב' דעות די"א דאפי' תנאי בקום ועשה נאמן כל שאין כנגדו מכחישו וכבר תמה בזה בספר בית הלל שם והניח בצ"ע ולפום ריהטא צ"ל כיון שמלק ח"מ הוא אחרון י"ל דחזר רמ"א ממ"ש בא"ה דעה אחרונה וזה נראה דעת הלבוש שהשמיט בא"ה הגהות רמ"א הנ"ל וסמך עצמו אמ"ש בח"מ סי' רמ"א אבל אחר העיון יש לחלק בין קדושין וגירושין לתנאי ממון ע"פ דברי הר"ן פרק האומר וכו' ע"ש. ולכאורה מ"ש אבל מ"מ צ"ע כו' הוא רק לפלפולא אבל לדינא אין נ"מ בנ"ד כי לו יהא שיש שני דעות בזה והוי להוציא מהנותן ואפשר כוונתו אם המקבל תפס משל הנותן בלא עדים וצ"ע. ועמ"ש בפ"ת לא"ה שם:

יג

על הנותן להביא ראיה. עסמ"ע הטעם דלעולם מוקמינן שנשאר הדבר כמו שהיה מעיקרא כו' וע' בתשו' מים חיים חח"מ סי' י"ז בזה עש"ה ועמ"ש לעיל סו' פ"ב סעיף י"ג סק"ט ובסי' קע"ו סי"א וי"ד:

יד

כדין התנאים הקיימים. עיין בקצה"ח שכ' דבר חדש ובנה"מ השיג עליו די"ל דכל שלא נעשה כדיני תנאי לא הוי רק פטומי מילי ע"ש וכן בספרו תורת גיטין סי' קמ"ג סק"א ע"ש וע' בתשו' חמדת שלמה חח"מ סי' י"ד שחולק ג"כ על הקצה"ח הנ"ל ע"ש באריכות:

א

[שו"ע] הנותן מתנה. נ"ב הנותן מתנה לזרעו של פ' אם יש לפ' גם בנים ממזרים אינם בכלל דזרע פסול אינו בכלל זרע וכן ממזר י"ל דלא מקרי ג"כ זרע כמ"ש בפרשת דרכים דרך הקודש דרוש ז' פורת יוסף בספרו תיבת גומא פ' ויחי אות ב':

ב

[שו"ע] מחל לחבירו. נ"ב ע' תשו' מהרי"ט סי' קיח:

ג

[הגה] או משכון עליו. נ"ב ע' ב"ש אה"ע סי' כח ס"ק ל':

ד

[הגה] חפץ ביד חבירו. נ"ב בתשו' מבי"ט ח"א סי' שי"ד כתב וקרוב אני לומר כי לשון מחילת תביעה אפי' על חוב שבועה לא יועיל כיון דאינו מוחל החוב והשעבוד רק התביעה עכ"ל:

ה

[הגה] כל מחילה בטעות. נ"ב ואף השבועה אין בה ממש. ע' בס' בני חייא בהגהת ב"י אות ט' דהביא חבילות שו"ת בזה:

ו

[ש"ך אות ג] ובתשו' מבי"ט ח"א. נ"ב צ"ל ח"ב. וח"ב צ"ל ח"א:

ז

[ש"ך אות ה] דהכא שייך ל' מחילה. נ"ב ע' מהרי"ט ח"ב חאה"ע סי' כ' וכ"א:

ח

[שו"ע] ולא סיים הדבר. נ"ב ע' שו"ת עבודת הגרשוני סי' קי"ד:

ט

[ש"ך אות ו] לבית לוי סי' נב. נ"ב צ"ל כלל ה' סי' ס"ה:

י

[שו"ע] והקדישו והחזירו. נ"ב ואם המיתו בידים והחזירו כתב הה"מ דהוא ספק אם מקרי חזרה והמ"ל הכריע דלא מקרי חזרה:

יא

[שו"ע] אינו קדוש. נ"ב אם שעבדו לבע"ח י"א דבע"ח גובה ממנו וי"א דאינו גובה. ד"מ בשם הנ"י:

יב

[הגה] ולא ליורשיו קאמר. נ"ב ע' מהרי"ט ח"ב חלק יו"ד סי' ה':

יג

[הגה] לתת לו דמי החפץ. נ"ב והו"ה בהיפוך אם התנה ליתן לו ר' זוז יכול ליתן לו מטלטלי' שוה ר' זוז. ע' ס' המקנה ה' קדושין סי' כז ס"א ד"ה ש"פ ואם המקבל מתנה מכרה לאחר י"ל דיכול הקונה לומר לבעלי' כיון דאת' צריכי' להחזיר לי הדמים משום תקנת השוק אני מחזיר לך דמים אלו ונתקיים התנאי ונתחלט המכירה. ע' ס' המקנה ה' קדושין סי' כח ס' י"ט. ובאתרוג דאי' ליתן המעות דקפיד על האתרוג כיון דצריך לו. נסתפק בס' בני אהובה אם יכול ליתן אתרוג אחר טוב כזה ע"ש פ"י ח"א מה' אישות:

יד

[ש"ך אות י] יכול לתת אף דמיה. נ"ב עי' תשו' פנים מאירות סי' צב דאם החפץ בעין צריך ליתן החפץ וע' תשו' שבו"י ח"ב סי' פג וע' תה"ד סי' שיא ובתשו' פרח מטה אהרן ח"א סי' קטז ואם התנה ע"מ שתתן לי ר' זוז אם יכול ליתן לו ש"כ ע' ב"י בת' בדיני קדושין סי' ג' וע' בב"ש אה"ע רס"י כ"ז:

טו

[שו"ע] פטור מלשלם. נ"ב ואם צריך להחזיר הפירות ע' במ"ל:

טז

[שו"ע] על המקבל לה"ר. נ"ב עי' תשו' מהרי"ט ח"א סי' קנב ותשו' רמ"א סי' אות ד' ד"ה והתשו' הג':

יז

[ש"ך אות יב] ח"א סי' מ"ב. נ"ב ותשו' רמ"א סי' ג' ותשו' עבה"ג סי' מד ות' לחם רב סי' קמט:

יח

[שו"ע] נתבטלה מתנתו. נ"ב וכן באומר שדי נתונה לך ע"מ שלא תמכרנו לאחר ומכר לאחר נתבטלה המתנה כ"כ הה"מ פ"ח מה' גרושין הי"ב אבל לדעת תוס' גיטין המכר בטל והמתנה קיים. וע' תשו' הר"ם אלשיך סי' פט:

יט

[שו"ע] מתנתו מעיקרא. נ"ב ואין לומר כיון דהגדול ראוי לירש לא יועיל שום תנאי להוציא הנחלה מידו כמו נכסי לך ואחריך לפ' דנחלה אין לו הפסק (היינו דרצה הרא"ש להשיב אף אם הי' המעשה בשכ"מ ע"ל סי' רמח ס"א) לא דמי דהתם המוריש הוציא הנחלה מת"י בלא שום תנאי וכו' אבל בנ"ד שייר הנותן לעצמו כיון שהטיל תנאי במתנתו ולא נתקיים התנאי נתבטלה המתנה מעיקרא ולא יצאה המתנה מרשות אביהם מעולם ל' הרא"ש שם וע' שט"מ בתשו' סי' לג ובתשו' פני משה סי' ד':

כ

[סמ"ע אות כו] עכ"פ הי' לי הנאה. נ"ב בחי' רשב"א קדושין דף כז מבואר אף אם מכר הקונה לאחר שלא באחריות ג"כ הלוקח ראשון חוזר וגובה אחריות וע"ש דמסתפק אם כתב המוכר ראשון לך ולבאי כחך די"ל דהלוקח הב' מקרי בא מכחו והרמב"ן בתשו' כתב נהגתי אני לכתוב בשטר מתנה ומכר ואג"ק זה אני נותן לך כל שט"ח שיש לי על קרקע זו ויזכה בהם ובכל שעבודם בכדי שיוכל לטרוף ממנו משימכרו או נתנו לו עכ"ל:

א

הנותן מתנה עיין בתשובת ר"ש כהן ס"ב ש"ס י"ג:

א

ר"ד ס"ה כו' משמע כמו דלעיל סי' ר"ד ס"ה לא נקנה המקח מחמת המשכון ה"ה בנותן מתנה והניחו למשכון עליו ל"ק ואע"ג דהעיטור כ' בדין קנין מאמר שני דף ה' סוף ע"ג דקנה מ"מ התוספות והריטב"א פ"ק דקידושין ושאר כל הפוסקים כתבו דלא קנה (ועיין בר"ן פ' שבועות הדיינים ובנ"י פ"ק דמציעא) וכן עיקר:

א

מחל לחברו כו'. עיין בתשובת ר"א ן' חיים ס"ס ע"ז ובתשו' מבי"ט ח"א סימן קי"ג וח"ב סימן כ"ה וסי' צ"ו ושי"ד ועיין בתשו' ר"ש כהן ס"ג סי' קכ"ב וע"ל סי' ר"ב:

א

אפילו היה לו שטר כו' וכ"כ בעל העיטור ד' צ"ג ע"ב ע"ש ודוק דל"ת ממוחל לעיל סי' ס"ו ומביא הירושלמי דפליגי בזה ופסק לקולא ולפ"ז הוי ספיק' דדינא ודוק והירושלמי הזה הוא ספ"ק דגיטין דין ד' מחל שטר ר' חנניה ורבי מנא חד אמר מחל וחרנא אמר לא מחל עד דמכר ליה שטרו ע"כ עי' ברשד"ם סי' רל"ה ורע"ח ובתשו' ר"א ן' חיים סי' ע"ז:

א

המוחל לחבירו כו' נ"ל דהכא שייך ל' מחילה לפי שכשיטול מה שירצה בלא רשות יהיה לו תביע' עליו ושפיר מחל ליה התביעה משא"כ כשיש לו חפץ ביד חברו וחברו אינו רוצה ליטלו שלא מדעתו א"כ איך שייך לומר מחול לך ומה תביעה יש לו עליו שימחול לו ועוד אפשר לומר דכאן מיירי שיטול נכסים והנותן עצמו לא ידע מה שיטול הן הממון הן כמה מטלטלים וכל זה דלא כהסמ"ע (זה מצאתי בכתביו שכתב בימי חורפו):

א

י"א כו' עיין בתשו' ר"י לבית לוי סי' נ"ב:

א

הנותן מתנה כו' ע' בתשובת ר"מ אלשיך סי' ל"ג:

א

אבל אם אינה מחזירה כו' עיין בא"ע סי' ל"ח וברא"ש פרק י"נ ובא"ע סימן ק"מ בתשובת הרא"ש ובספר ש"י וב"ח בטא"ע וצ"ע ודוק עיין בריב"ש סי' שמ"א:

א

לא קצב לו זמן ע"ל סימן קי"א סי"ז [סי"ט] ועיין בא"א דף צ"ז צ"ח:

א

בתנאי בגיטין כו'. ונ"ל דהאומר ע"מ להחזיר יכול לתת אף דמיה וכ"כ בתשובת הרא"ש הביאו טא"ע סי' כ"ח ועיין בתשו' רא"ן ששון סימן ס"ג שכ' שהריב"ש חולק בזה ועיין בהרא"ש פ' לולב הגזול:

א

כל הנותן מתנה כו' עיין בתשובת מהרא"ן ששון סימן קי"ח:

א

האומר לחבירו עיין בתשובת מבי"ט ח"א סימן מ"ב:

א

(סעיף ג' מה שנטל נטל) לפמ"ש הסמ"ע ס"ס ע"ג דבכ"מ שיש לו רשות להוציא שייך לשון מחילה ניחא ג"כ כאן וא"צ למ"ש הסמ"ע כאן מזה:

ב

(ע"ש) אבל קרקע לא בב"י בסמוך מביא עוד תשובת רשב"א בעשה שטר מחילה על קרקע שלו שהוא מחזיק דמהני אי קנו מידו דלא כמו שעלה על דעת השואל שאין זה אלא סילוק דין ודברים דכיון דקנו מידו מגופו של קרקע קנו מידו ולפ"ז נראה דה"ה במוחל חפץ לחבירו דאמרי' לעיל דלא הוי מחילה מ"מ אם קנו מידו מהני דמ"ש מקרקע וא"ל דשאני שם בקרקע שהיה כתוב ל' המועיל ע"פ הדין דא"כ פשיטא שאין אחר קנין כלום אלא ע"כ כמ"ש דהקנין מתקן ל' מחילה כמו שמתקן ל' דין ודברים אין לי על שדה זו בר"פ הכותב כנלע"ד:

ג

(סעיף ד' ויש חולקים) מביאים ראיה מסי' רי"ד בית מביתי אני מוכר לך דהוה עכ"פ מכירה אע"ג דלא סיים ונלע"ד להרמב"ם שהוא דיעה קמייתא מיירי הך דסי' רי"ד במרא' לו ביתו וא"ל א' מבתים אלו וה"ל כמו שסיים השדה ונראה דקי"ל כהיש חולקין דהא להרמב"ם הוה הדין במי שמקנה לחבירו ד"א אג"ק צריך לסיומי אותן ד"א בפי' כמ"ש המ"מ בזה וכבר פשט המנהג שמקנין אגב ד' אמות בלי שום סיום באיזה קרקע אלא ע"כ דקי"ל כי"ח שלא צריך סיום:

ד

ע"ש (ס"ט) בין שהתנה עמ"ש סי' ר"ז:

א

ש"ך סק"ט קט"ו סעי' י"ג נ"ב סעי' י"ט:

א

סעיף א'. הנותן מתנה לחבירו נ"ב הוה בדין הנותן מתנה לחברו ונתן לו גוף הדבר אם יכול לחזור בו תכ"ד. דעת הטו"ז שא"י לחזור בו ותמהו עליו כולם. עיין בתשובתי לאהע"ז לק' זאלקווא מהדורא חית סי' פ"ה מ"ש ליישב דברי הטו"ז על נכון בעזה"י:

ב

סעי' ג המוחל וכו'. נ"ב נשאלתי מאחד הרי הוי מחילה בדשלב"ל. ובאמת לק"מ דהרי מפורש לעיל בסי' ר"ט דאם תפס מהני בדשלב"ל והוא ש"ס מפורש וא"כ ה"נ כיון דלא חזר בו עד שכבר נטלה הרי הוא תפוס בו. לכך מהני המחילה ולכך מה"ט בקרקע ל"מ כיון דקרקע ל"ש תפיס' שוב הוי מחילה בדבר שלב"ל וזה פשוט ואמת:

ג

סעי' ו' בהג"ה לא קצב לו זמן להחזיר יכול המקבל להחזיר לו כשירצה וכו'. נ"ב מה שקשה ע"ז מסי' מ"ב גם התנה לפרוע בפסח עמ"ש בזה בתשובה לק' ראהטין במהדורא ג' סי' רמ"ג עיי"ש היוצא מזה לדינא. וע' בב"ש אהע"ז ה' גיטין סי' קמ"ג סק"ו עיי"ש. והנה ע' בסמ"ע כאן ס"ק ט"ז מ"ש כלומר אחר החג. ועיין בתשובתי מהדורא ג' סי' ש"ל מ"ש בכוונת דברי הסמ"ע והיוצא משם לדינא אימתי בעי תביעה ואימתי ל"ב תביעה עיי"ש גם מה דשייך לסעיף זה בהג"ה כמה חילוקי דינים עייש"ה גם אימתי מהני נתינת בניו מבואר ג"כ שמה:

ד

סעיף ז לפיכך הנותן וכו'. נ"ב עיין סמ"ע בהג"ה בשם הרשב"א ועיין בב"ש אהע"ז סי' קי"ד בשם הטו"ז בנתן ת"כ ליתן מתנה ומת בתוך הזמן. ועיין ביו"ד סי' רכ"ח סעי' כ' בהג"ה ושם מוכח דאם מת צריך ליתן לבניו. גם מוכח שם דאפי' אם הבטיח שלא יעשה סחורה בלתי רשותו נמי מוריש לבניו. וע' בחו"מ סי' רע"ו דאין אדם מוריש לבניו דבר שאין בו ממש או טובת הנאה מוכח דאינו מוריש זה לבניו ועיין בחו"מ סי' קמ"ט סל"א בהג"ה ראובן ושמעון שירשו מאביהן שאין לשום אדם כח לבנות בהכ"נ בלי רשות וכו'. מוכח שם דיורשי' יורשים זכות זה וצ"ע. ואפשר דהתם מיירי דנתנו בפירוש גם ליורשין ועדיין צ"ע בכל זה כי הדברים נראים כסותרים אהדדי עיי"ש ודו"ק: