שולחן ערוך, חושן משפט קפ״ג: עשה שליח לקנות לו חטין וקנה לו שעורים ובו ט"ס: – עם 18 מפרשים

א

עשה שליח לקנות לו חטין וקנה לו שעורים ובו ט"ס:
הנותן מעות לשלוחו לקנות לו סחורה ידועה ולא לקחה אין לו עליו אלא תרעומת ואם ידוע שלקח (במעות המשלח) מוציא ממנו בעל כרחו:

ב

הנותן מעות לחבירו לקנות לו קרקע או מטלטלים והניח מעות חבירו אצלו והלך וקנה לעצמו במעותיו מה שעשה עשוי והרי הוא מכלל הרמאים ואם היה יודע שזה המוכר אוהב אותו ומכבדו ומוכר לו ואינו מוכר למשלחו ה"ז מותר לקנות לעצמו והוא שיודיענו ואם מפחד שמא יבא אחר ויקדמנו לקנות הרי זה קונה לעצמו ואח"כ מודיעו: הגה קנאה סתם במעותיו יכול לומר אח"כ לעצמי קניתי (ב"י בשם ר"ן פ"ב דקידושין) ודוקא בקרקע סתם אבל בקרקע מיוחד הואיל והוא מנהג רמאות ודאי מעיקרא קנאה משלח ולא יכול לחזור בו (ר"ן ספ"ב דקידושין) קנאה בא' מדרכי הקנאה בלא מעות זכה המשלח ואפי' מכרה השליח אינו כלום (ב"י בשם תשובת הרשב"א):

ג

שליח שקנה לעצמו במעות המשלח אע"פ שזקפן עליו במלוה המקח של משלח: הגה מיהו אם אמר השליח לפני עדים שחוזר בשליחותו י"א דקנה לעצמו (המגיד פ"ז דמכירה ומרדכי פ' הגוזל קמא) וי"א דבכל ענין הוא של המשלח (ר' ירוחם נכ"ו ח"א וב"י סי' קע"ו שתי הדעות):

ד

ראובן שאמר לשמעון זבין לי האי מידי וזבין ליה סתמא קנייה ראובן משעת משיכת שמעון ואע"פ שחזר שמעון אחר משיכה ואמר לעצמי כוונתי לקנות אינו נאמן אע"ג דיהיב שמעון דמים שלו קנייה ראובן ויהיב לשמעון זוזי אבל אם חזר בו שמעון קודם משיכה ואמר שקונה לעצמו אפי' חזר בין מתן מעות למשיכה קנה לעצמו אי יהיב שמעון למוכר זוזי מדיליה אבל אי יהיב ראובן זוזי לשמעון ואזל ויהיב זוזי למוכר בשמא דראובן ומקמי משיכ' הדר ביה שמעון ואמר לעצמי אני קונה לא קנה שמעון עד דמודע למוכר ומכוין מוכר לאקנויי ליה בד"א בדאמר זבין לי אבל אי אמר אייתי לי דאזבין ואזל וזבין לנפשיה זכה: הגה ראובן שהיה יודע סחורה בזול ואמר לשמעון לקנותה להם ביחד ושמעון שתק וקנאה ושוב אומר לעצמי קניתי אם קנאה במעות שלו זכה שמעון במה שקנה ואפי' אם נתרצה בתחלה בפי' יכול לחזור בו ואינו אלא רמאי אבל אם קנאה במעות ראובן צריך לחלוק עמו (ב"י בשם עיטור והגה"מ פ"ד דב"מ) ואין המשלח יכול לחזור בו ואפי' קנה שמעון במעות עצמו (ב"י בשם רשב"א):

ה

נתן מעות לשלוחו לקנות לו חטים בין לסחורה בין לאכילה והלך וקנה לו שעורים או בהפך אם היה בהם הפסד הוא לשליח ואם היה בהם ריוח הוא למשלח: הגה וה"ה אם נתן לו מעות במחצית שכר נמי דינא הכי (טור) וכן אם שלחו עם סחורה להוליכה למקום פלוני והשליח הוליכה למקום אחר אם הפסיד ההפסד לעצמו ואם הרויח הריוח לשניהם (טור סי' קע"ו ורבי' ירוחם נ"ל ח"א):

ו

היה השער קצוב וידוע והוסיפו לשליח במנין או במשקל או במדה כל שהוסיפו לו המוכרים הרי הוא של שניהם וחולק התוס' השליח עם בעל המעות ואם היה דבר שאין לו קצבה הכל לבעל המעות מיהו אם אמר המוכר בפי' שנותן לשליח הכל של שליח (ר"ן פ' אלמנה ניזונית ותשובת רמב"ן סי' ס' ):

ז

(ע' בד"מ דכ"כ לדעת רש"י) שלח שלוחו לקבל מעות מהעכו"ם וטעה העכו"ם ונתן לו יותר הכל לשליח: הגה ודוקא שידע השליח בטעות קודם שבאו ליד המשלח אבל אם לא ידע בטעות ההוא ונתנו ליד המשלח הכל של המשלח (מרדכי פ' אלמנה ניזונית) ומי שהיה עושה סחורה עם העובדי כוכבים ובא חבירו וסייעו והטעה העכו"ם במדה או במשקל או במנין חולקין הריוח בין שעשה עמו בשכר או בחנם (מרדכי פ' הנ"ל ותשוב' מיי' דקנין סי' כ"ב וד"ע אף להרא"ש):

ח

ראובן שלח את שמעון שיקח לו בגד בהקפה וכשהגיע זמן הפרעון נתן לו המעות לפרוע ונמצא שהמוכר שכחם צריך להחזירם לראובן ואינו יכול לומר אני רוצה לעכבם שמא אחר זמן יזכרם העובד כוכבים וגם אינו יכול לומר אני רוצה לקדש השם ולהחזירם לעובד כוכבים: (דומה לזה בטור ובדברי המחבר בסי' ע"ב סל"א):

ט

והוא הדין אם ראובן חייב מעות לעכו"ם ונתנם לחבירו לפרעו ושכחם העכו"ם יחזיר לראובן: הגה וכן מי שנתן ביד חבירו חמשים זהובים לפשר עם בעלי חובות שלו ופשר בכ"ה המותר למשלח (ב"י בשם הגהות מרדכי דכתובות) וכן אם נתן לו מאתים לשלם לעכו"ם והשליח הטעה לעכו"ם ונתן לו רק מאה והעכו"ם סבור שנתן לו מאתים דהכל למשלח דהו"ל כאלו מחל העכו"ם חצי החוב דהוי של משלח (הגהות מרדכי פ' אלמנה ניזונית):

א

לשלוחו. עיין בתשו' ן' לב ס"ג סי' קי"ב ועיין מדיני שליחות באריכות בתשו' רש"ך ס"ג סי' ס"ה וסי' ס"ו ובתשו' מבי"ט ח"ב סי' פ"ג. ש"ך:

ב

ידועה. לאו דוקא שא"ל קנה לי בגד פלוני מאיש פלוני בפרטות אלא שא"ל קנה לי בגד והא ראיה שבתוספתא כתוב קנה לי פירות סתם וכ"כ הט"ו בי"ד ס"ס קע"ז ע"ש ואפילו בכה"ג יש עליו תרעומת ונקרא רמאי כשקנאו לעצמו מיהו גם כשא"ל בהדיא קנה בגד פלוני מאיש פלוני אין לו עליו אלא תרעומות עכ"ל הסמ"ע (והט"ז כ' דנ"ל לענין שיקרא רמאי אינו אלא ביחד לו שם סחורה הידועה וכדאיתא רפ"ג דקידושין דרבה בב"ח כו' אלא לענין תרעומת מ"מ מצי א"ל הפסדתני שהייתי נותן לאחר לקנות ע"כ):

ג

הנותן. כת' רבינו ירוחם ואם הקנה במעותיו ומתכוין לזכות לחבירו לא קנה חבירו אפילו אם אמר בפני עדים לצורך חבירי אני קונה במעותי אא"כ הודיעו למוכר ע"כ וב"י הביאו והקשה עליו מדברי הרא"ש בפ"ט דב"ק ולא ירדתי לסוף דעתו דבהרא"ש שם משמע להדיא כר"י ע"ש גבי מ"ש דל"ת מר' אבא גבי צבע שצבע לשמן כו' גם ממ"ש הטור כמאן דאוזפינהו דמי אין ראיה דהתם א"ל זיל זבין לי כן נ"ל אך על הרא"ש גופיה ק"ל דא"כ היכי קאמר בש"ס התם גבי לוקח שדה מריש גלותא נימא פליגי אבני מערבא דהא אפילו למאן דפליג בעינן שיהא בעל המעות והא הר"ג לא נתן מעות וא"כ דמי לצבע שצבע לשמן דאין אדם זוכה בשלו לאחר וצ"ל דהתם כיון שאמר הלוקח לעדים לכתוב השטר בשם ר"ג א"כ העדים עומדין במקום ר"ג ודוק וצ"ע. עיין בתשו' מהרשד"ם סי' קכ"ה וקנ"ה. ש"ך:

ד

במעותיו. פירוש במעות השליח. סמ"ע:

ה

יודע. מלשון זה משמע דהיה יודע כן משעה ראשונה שא"ל לקנותו לו ומש"ה אמרינן שמחויב להודיע מיד כדי שלא יסמוך עליו ואפי' בכה"ג אם מפחד שמא יאמר לו זה אל תקנה עד שאשלח ואשתדל שימכרנו לי וביני ביני יקדמנו אחר מותר לקנותו בלי הודעתו מיד רק שיודיעו אח"כ אבל לשון הטור לא משמע כן מדכת' ואם המוכר אינו מתרצה ולדינא נראה דמודים זה לזה עכ"ל הסמ"ע (והט"ז כת' דדבריו תמוהין דבש"ס בהא דרבין אזיל לקדושי איתתא לבריה וכן במעשה דרבה בב"ח בכולן מבואר דלכתחלה לא היו יודעים עד שבאו לשם אלא אשעת המקח קאי ע"כ) ועיין בתשו' ראנ"ח סי' מ"ד:

ו

במלוה. ויש עדים כן משמע דעת הרמב"ם והמחבר וכן משמע בהה"מ שזהו דעת הרמב"ם ולשון הרב מגומגם עיין בתשו' רשד"ם סי' קע"ה וקע"ז ובתשו' רש"ך ס"ב סי' ק"ג וסי' קע"ד. ש"ך:

ז

שחוזר. דאין לך שליחות יד גדול מזה והחולקים ס"ל דגם בשולח יד לא קנה כ"א בששינה דא"ל המשלח לקנות חטים והוא קנה לנפשו שעורים דאז קנאו בהשינוי. סמ"ע:

ח

לעצמו. וכ"פ מהרש"ל בפ"ט דב"ק סי' ל"א בשינוי ואפשר דגם דעת הי"א מודים בזה וכמ"ש הסמ"ע וע"ש במהרש"ל כי אין דבריו מוכרחים שם עיין בתשו' ר"מ אלשיך סס"י ובתשו' מבי"ט ח"א סי' ק"ה. ש"ך:

ט

המשלח. (נראה דהכי קי"ל כיון שהרי"ף והרמב"ם ס"ל כן והטור מביא דבריהם וטעמם נראה דמסתמא אמרינן דודאי לא חזר בו וניחא ליה דליקו בהימנותיה. ט"ז):

י

סתמא. (פירוש שלא הודיעו בפירוש שקונה לעצמו ולפ"ז הא דס"ב הנותן מעות כו' מה שעשה עשוי היינו שמפרש בהדיא בפני עדים שקנה לעצמו. ט"ז) ע' בתשו' ר"מ אלשיך סי' ל"ג ובמהרשד"ם סי' קנ"ה:

יא

שלו. דאמרי' דהלוה מעותיו לראובן ויחזור ויפרע ממנו דמסתמא אדם קאי בהימנותיה דהבטיחו לקנות לו. סמ"ע:

יב

משיכה. ז"ל הטור כיון דמעות אינן קונות נמצא דעדיין לא קנה ראובן ובשעת משיכה זכה לעצמו ואפילו מי שפרע ליכא שלא תקנו מי שפרע אלא בין מוכר ללוקח אבל בין שליח והמשלח לא עכ"ל. שם:

יג

הדר. כת' הסמ"ע דמשמע אם נתן בהדיא המעות להמוכר משמיה דראובן אפילו הן של השליח אפ"ה א"י לחזור בו אפילו קודם משיכה (ואין כן דעת הט"ז ע"ש):

יד

בפירוש. עיין בסמ"ע מה שיישב בזה דל"ת ממה שמסיק בס"ס בס"ט דלכ"ע אם נתרצה מתחלה לקנות לשניהן זכה לשניהן וא"י לחזור בו כו' והש"ך כת' בשם הב"ח דכאן מיירי שלא עשו ביניהם מעמד גמור אלא דברים בעלמא שיקנו ביחד ולא אמר היאך יקנו ובכמה יקנו אבל לקמן איירי דעשו ביניהם מעמד גמור איך ומה אז אם נתרצו כו' ע"ש (והט"ז כת' דל"נ לו לא כדברי זה כו' ודעתו דפליגי אהדדי ודעת רמ"א בזה צ"ע ולענין הלכה ודאי נקטינן דמהני נתרצה ע"כ וע"ש):

טו

ואין. זהו ענין בפ"ע ואדלעיל קאי ור"ל כל מ"ש עד הנה איירי בחזרת השליח אבל המשלח לעולם א"י לחזור בו. סמ"ע:

טז

לשלוחו. עיין בתשו' מהר"א ששון סי' קל"א דף קמ"ג ע"ב ובתשו' מהרי"ט ריש סי' קט"ז ובתשו' רש"ך ס"ב סי' קט"ז וקי"ז וס"ג סי' ס"ד ס"ה ס"ו ובתשו' ן' לב ס"א דף ק"מ:

יז

הפסד. דוקא פחת יוקרא וזולא אבל אם אירע לו אונס והאונס לא בא מחמת השינוי שנגנב ונאבד ואין לו שום שכר להשליח מהמשלח פטור השליח תשו' מבי"ט סי' קע"ט וע"ש ופשוט הוא עכ"ל הש"ך (ועיין בספר בני חיי להגהת הטור אות ו' שהביא דעת הפוסקים בזה ע"ש):

יח

ריוח. ודעת בעל מתיבות ובעל העיטור דחולקים אפילו בדבר שאין לו קצבה כיון ששינה וכ"כ הנ"י פרק הגוזל בשם הרא"ה וכן נ"ל עיקר בש"ס ואע"ג דקי"ל כרבי יהודה דשינוי אינו קונה מ"מ כיון שבגרמת השליח ששינה הריוח חולקין אף שרבו הפוסקים הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ורש"י ותוספות ושאר פוסקים שפסקו כהט"ו מ"מ נ"ל דהמוחזק י"ל קים לי כפוסקים הנ"ל וכ"כ מהר"י ן' עזרא בתשו' רש"ך ס"ב סי' קט"ז דף פ' ריש ע"ג דיכול המוחזק לומר קים לי כהני רבוותא ע"ש ועיין בתשו' מבי"ט בשאלות השניות סי' רכ"ו ובח"ב סי' צ' וק"ג וקע"ט. ש"ך:

יט

וכן. בסי' קע"ו ס"י נתבאר דין זה לענין שותפין ע"ש:

כ

לשניהם. כששלחו למחצית שכר דאל"כ הריוח של משלח לבדו לדעת הטור וסייעתו. ש"ך:

כא

וידוע. פירוש כגון שמוכרים בשר ויין במדה או במשקל וקצוב סך המדה והמשקל בדינר וכשנתן המוכר טפי ממדה בדינר מן הדין הי' הכל להשליח אלא כיון דההנאה באה ע"י מעות המשלח אמרו חז"ל שיחלקו המותר וטעם זה כתבו הרי"ף והרא"ש והעיטור וכת' הר"ן דאליבייהו אפילו אמר המוכר בהדיא שנותן המותר להשליח אפ"ה חולקין אבל רש"י כת' הטעם דיש להם להסתפק למי נתן המוכר וכת' הרמב"ן שטעם זה נכון וזהו דעת הרמ"א שכת' ע"ז מיהו אם אמר המוכר בפירוש כו' ומ"מ לפעמים לפי ראות הדיין יש לסמוך על טעם הראשון כ"כ הסמ"ע אבל הש"ך מתמיה על הרמ"א שפסק כן בפשיטות נגד דעת הרי"ף ושאר פוסקים הנ"ל וכת' דגם בירושלמי איתא כסברת הרי"ף דהואיל והנאה באה כו' עיין בתשובת רשד"ם סי' תנ"ח עכ"ל (וכן דעת הט"ז דעיקר לדינא הוא דיחלוקו אפי' אומר המוכר בפירוש ע"ש):

כב

קצבה. כגון טלית וחלוק וכיוצא בו שנמכרים באומד אמרינן דמסתמא בעד המעות שקיבל נתן הכל דלפעמים מוכרים כ"כ בדינר. סמ"ע:

כג

לשליח. דין זה אתיא אפילו להרי"ף וסייעתו בסעיף שלפני זה דאם גנב או גזל והטעה מה טיבו של בעה"ב בזה וכ"כ ב"י ומוכרח כן דהא הרא"ש כת' לעיל כהרי"ף והכא ס"ל דהכל להשליח עיין בתשו' ר"מ אלשיך סי' א' ובתשו' רשד"ם סי' כ"ו וכ"ז. ש"ך:

כד

המשלח. הרמ"א הלך בדרך המרדכי שכת' דין זה כאן מיהו נ"ל דגם בס"ו בדבר שיש לו קצבה דחולקין אם לא ידע בטעות קודם שנתנו למשלח הכל למשלח דלא זכה השליח שלא מדעת ואם המשלח טוען שמא לא ידע והשליח טוען ברי שידע אוקי ממונא בחזקת משלח כן נ"ל עכ"ל הש"ך (א"ה לדעתי הקלושה אינו מוכרע כ"כ לדמות דין זה לס"ו די"ל שם המוכר זיכה להשליח כדכתבו שם הפוסקים טעמם וא"כ אף בדלא ידע זכה משא"כ כאן וצל"ע ודוק):

כה

חולקין. בד"מ כת' דגם ר"י והרא"ש מודים כאן כיון דעסקו תרווייהו ודבריו צ"ע ועיין במרדכי ובתשו' מיי' מי ששולח סחורה לחבירו ממקום אחר והיו מחויבים במכס להאנסים והשליח בערמתו וחכמתו הבריח מהמכס מיד האנסים אין זה מבריח ארי וכו' כיון דהפסד המכס היה ברור וצריך לשלם להשליח שכר ההנאה שההנהו וכמה חלוקים וספיקות בדין זה תמצא בתשו' מהר"א ששון סי' ר"א ע"ש ש"ך:

כו

לפשר. וה"ה בראובן ששלח עם משכנות שלו להלות עליהם ברבית מעובד כוכבים כפי מה שיוכל להמציא והשליח אומר שהמציא בסך כך וכך ואח"כ נודע לראובן שלוה בפחות מסך שאמר. א"צ ראובן ליתן כי אם מה שנותן השליח להעובד כוכבים כ"כ בתשו' ד"ר סי' של"א והאריך בזה ע"ש והוא פשוט בעיני ונכון עיין בתשובת רשד"ם סי' קפ"ד. שם (עיין בתשו' הגאון ח"צ ז"ל סי' קמ"ז):

א

א) ל' הטור תוספתא וירושלמי כתבוהו הרי"ף והרא"ש בפ' איזהו נשך:

ב

ב) ל' הרמב"ם פ"ז מה' מכירה דין י' ברייתא כתובות דף נ"ט ע"א:

ג

ג) מעובדא דרבה ב"ב חנה יהיב לי' זוזי לרב וכו' באג' דאלימי הוה וכו' שם:

ד

ד) שם בגמרא:

ה

ה) כ"כ הרמב"ם לדעתו בפ"ז מה' מכירה דין י"ב:

ו

ו) וכתב שדעת אלו בעלי הוראה היא מכח שמועה דהגוזל עצים (דף קב ע"ב) גבי הנותן מעות לשלוחו ליקח בהן חיטין וכו' דודאי דוקא כשיש עדים ששלח בהם יד לעצמו או שאמר לפניהם שחוזר משליחותו וקונ' באותן מעות לעצמו וכ"כ הרשב"א ☜

ז

פי' אם לא שינה:

ח

ז) טור ס"ד בשם הרמ"ה

ט

(דקדק לכתוב האי מידי דהוא דמי לסחורה ידועה שכתב המחבר בר"ס זה סמ"ע):

י

ח) שם ס"ה

יא

בטור כתב אדעתא דראובן וכתב הסמ"ע דלאו דוקא קאמר אלא ר"ל שנתנם סתם ומסתמא דעת המוכר לאקנויי לבעל המעות:

יב

ט) ממשנה ראה את המציאה וא"ל תנה לי וכו' ב"מ ד' ע' ע"א ושם בגמרא דף י' ע"א

יג

עיין ס"ס רס"ט שכתב שם שי"א שצריך לחלוק ונלענ"ד דהכא מיירי שאמר בפי' אדעתא דהכי קניתי' שתהי' הסחורה לי לבדי ושם מיירי שקנאה סתם וכן משמע ממ"ש שם דהוי כמגביה מציאה וכו':

יד

י) וכ"כ לעיל בריש סי' קפ"ב בהגה:

טו

כ) שם ס"ו וכ"כ הרמב"ם בפ"א מה' שלוחין דין ה' מבריית' הנותן מעות לשלוחו וכו' ב"ק דף ק"ב ע"ב וכאוקימתא דר' אלעזר שם וכתב הרא"ש וכיון דקי"ל כר' יהודה אין חילוק בין לאכילה בין לסחורה ולעולם הוי בתורת שליחות אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לבעל המעות וכך העלה הרי"ף:

טז

ל) לשון הרמב"ם שם מימרא דרב נחמן אמר רבה בר אבוה וברייתות משמי' דרב יוסי וכדמוקי לה רמי בר חמא וכדמסיק ר"פ שם הלכתא וכו' כתובו' ד' צ"ח ע"ב

יז

כתב הרמב"ן בתשובת סי' ט' קהל שמינו את ראובן לשליח בגביית המס ולפרוע לעכו"ם והעכו"ם ההנהו משלו ממעות הקהל כו' ופסק שהכל של ראובן סמ"ע בשם ד"מ:

יח

מ) טור סעיף י' בשם ה"ר יונה ושלזה הסכים הרא"ש וכ"כ התוס' שם בד"ה אמר רב פפא בסוף הדבור ולרבי נדחה שהכל לסלוח וכו' מטעם דלא דמי לשאר טעות שנותן הכל בשביל המעות שסבור שהמעות שוות כל מה שנתן לו אבל הכא טעות בעלמא ודבר בפני עצמו הוא וכו' וכ"כ הב"ח שחשבון הוא דבר בפני עצמו וה"ל כאלו גנב לו:

יט

נ) וביאר שם משום דאלמלא מעותיו של זה לא הי' זה מטעה לעכו"ם ואלמלא היה זה מטעה לעכו"ם לא הי' שם אותו ריוח:

כ

ס) שם סעיף י"א בשם תשובה להר"מ מרוטנבורג והכל בפסקי הרא"ש בפרק הגוזל בתרא ובמרדכי שם ופ' אנמנה ניזוני' ועיין בתשובת מהרד"ך בית י"ט:

כא

ע) וביאר שם דכיון דהימני' שמעון לראובן מעיקרא ונעשה עירב בשבילו בלא משכון גם עתה לא יעכבם על הספק בשביל ערבון:

כב

פ) וביאר שם דבשלו יכול לקדש השם ולא בשל אחרים ועיין במ"ש בשם הרמב"ם בסי' שמ"ח בסוף הגהות רמ"א שם:

כג

צ) שם וכדעת הרמ"ה שסתר דברי ה"ר אפרים

כד

והיינו משום דהמעות של המשלח והנשאר ברשות דמרא קיימת:

א

במעות המשלח. כ"כ הר"ן בשם ריש מתיבתא דלא תיקשי אהא דקדושין רפ"ג וכמש"ו בס"ב:

ב

והניח מעות חבירו. כנ"ל וז"ש או מטלטלים דל"ת שהחילוק הוא בין כאן להא דס"א בין קרקע למטלטלין:

ג

קנאה כו' יכול. ונאמן ע"ז דמסתמא קנאה לעצמו כמ"ש בקדושין כ"א ב' וס"ד ב' הב"ע דשויתיה שליח מ"ד כו':

ד

ודוקא כו'. שם מ"ה ב' כתיב שארית כו' ומסתמא לקריבה וז"ש רש"י נ"א ב' שם ד"ה דשויתיה. לכל הבא כו':

ה

שליח כו' אע"פ כו'. ב"א יו"ד א' אבל אמר לו כו' לפי שמעשה ידיו למשלח וע"ש רש"י ד"ה נכש. והוא ינכה כו' וזהו כמו זקפן במלוה:
(ליקוט) שליח כו'. ב"מ י' א' אבל א"ל כו' וע"כ כשהגביהו בשביל עצמו ואם בשביל בע"ה אף ברישא לבע"ה לפי המסקנא דקי"ל המגביה מציאה לחבירו קנה חכירו וכן מדפריך רבא לר"נ מ' דלמ"ד קנה חבירו ניחא ושם כיון שמעשה ידיו לבע"ה הוי כמו מעותיו של בע"ה (ע"כ):

ו

מיהו אם. שם א"ל כל כמה כו' כי הדר. ודוקא אמר כמ"ש בב"ק קי"ז הכא בפועל כו' ורשב"א הביא ראיה מב"ק ק"ב ב':

ז

וי"א. דל"ד להא דב"מ הנ"ל דשם כי הדר לא הוי מעשה ידיו של בע"ה אבל כאן מעותיו של המשלח וכנ"ל בס"א וס"ב:

ח

זבין לי. והוא כאמר זכה לי כמ"ש למטה ולפיכך קנה ב"מ שם וא"ת משנתינו:

ט

ואע"פ שחזר. ב"מ יו"ד ח'. וא"ת משנתינו כו' ולא תי' כעולא ש"מ דל"ס להא דעולה ועסי' רס"ח ס"ו ואין המגביה נאמן כו':
(ליקוט) ואע"פ שחזר כו'. כמ"ש ברי"ף ב"ק ת"ר שיירא כו' הכא בפועל כו' אמר מיהדר כו' אלמא דוקא אמר כל מה כו' אבל אינו נאמן לומר שכך כיוונתי. תה"א סי' פ"ז (ע"כ):

י

אע"ג דיהיב. כנ"ל במציאה:

יא

אבל אם. שם במתני' ואמר אני זכיתי זכה בה לתי' ראשון שתחלה קאמר ואע"ג דפליג ר"י היינו משום דלא אמר ושם כי הדר ביה כו' כנ"ל וב"ק שם:

יב

אפי' חזר. כמו בין שכירות הפועל להגבהתו וכן במתני' קודם הגבהה:

יג

אי יהיב כו'. הוא כי"א דס"ג וכמו מציאה:

יד

אבל כו' עד דמודע. ב"ק ק"ב ב' וכי מי הודיעו כו' דשליחותיה קעביד כו'. מ' דאם הודיעו קנה לו ואע"ג דלא עביד שליחותיה והדר בו או שינה ושם לימא פליגא דבני מערבא כו' אי משום הא ל"ק כגון כו':

טו

בד"א כו' אבל. ב"מ שם:

טז

ראובן כו' ושוב כו'. וצ"ל שאמר קודם משיכה כנ"ל בס"ב וס"ד כיון שהיא סחורה ידועה וע"ל ס"ס רס"ט ובבה"ג שם ס"ק ע':

יז

ואפילו כו'. ואינו קדושין שם כנ"ל:

יח

אבל אם. כנ"ל ס"א וסבר כי"א דבפ"ג:

יט

ואין המשלח כו' ואפילו. קדושין ז' א' הילך מנה והתקדשי כו' וכן לענין כו' וע"ל סי' ק"צ ס"ד ע"ש:

כ

וה"ה. גמ' שם ורצה בזה דבין לסחורה כו' דלא כמ' מלשון הרמב"ם לעיל סי' קע"ו סי"א וע"ש:

כא

וכן אם. כ"מ מגמ' שם דה"ה בכל שינוי:

כב

מיהו אם אמר. לפי פירש"י שם ד"ה שיש כו' וכן פי' רב החי:

כג

שלח. דהוי כמו מציאה:

כד

ודוקא. ך"ו א' דשתיך טפי וע"ש בתוס' והג"א שם:

כה

ומי שהיה. כפי' הרי"ף ובע"ה שם בדבר שיש לו קצבה וע"פ המדרש איכה את בפריטי ואנא ברגלי כו' וע"ש ובב"י:
(ליקוט) ומי שהיה כו'. כפי' הרי"ף ובע"ה דלהכי חולקין דמחמת מזל של שניהם ע"י מעותיו ושליחותו יחד וכ"כ תוס' ורא"ש וכן הכריחו מרדכי והג"א שם מדמדמי למתני דשם ובירושלמי מפורש דמתני' מיירי שהוקיר המקח והביאו תוס' שם ע"ש צ"ח א' בד"ה אלמנה כו' ועיין בירושלמי פ"ו דדמאי ועהג"א (ע"כ):

כו

ראובן. ב"ק קי"ו אדעתא דארי' כו':

כז

וה"ה. כנ"ל:

כח

וכן מי שנתן. כתובות צ"א ב' וטרפא בכמה כו':

כט

וכן אם נתן. דהמעות ברשות המשלח כ"ז שלא נתן לעכו"ם דלא אמרו תן כזכי אלא אצל ישראל והוי כהולך מנה לפלוני ולא מצאו יחזור למשלח סוף פ"א דגטין:

א

ש"ך ו' עי' בשו"ת ר"מ אלשיך. נ"ב יעוין בדברי הרשב"א המובא בב"י מ"ש ובדברי הרי"ף כו' יעו"ש:

א

סעי' ד בהגה (אפי' אם נתרצה) הי' הכחשה בין שותפים א' אמר שחברו הבטיחו קודם שנסע לקנות סחורה שיהי' שותף עמו בשוה וכשבא מקנייתו אמר שיתן רק חלק קטן וקודם הנסיעה אמר בפירוש שיקנה בסך מרובה מכפי הסך שקנה בו. והשותף טוען שאמר רק סתם שיתן לו חלק. פסקנו שמוטל בזה שבועה כי בין להב"ח בין לט"ז וש"כ וסמ"ע ז"ל בסי' קפג כשאין עדים שחזר בו משותפות קודם שקנה הוא בחזקת שותפות והו"ל טענת ודאי וגם שלא קצבו בסך שקנה נראה שכיון שהסכים לקנות גם ביוקר מזה הו"ל כדבר מסוים להב"ח ז"ל. ומצד שסתם שותפות היינו חלק כחלק בשוה כבריש סי' קעו ובכלל דבריו שיתן חלק היינו שווי. הנה כיון שהוא המוחזק יכול לטעון קים לי כהמחבר סי' קעו ולא כהפוסקים שהביא הש"כ ז"ל והשותפות הי' בפירות וגם שאינם שווים הרי גם שליש משור אינו שוה לשליש השני רק א"צ כאן שווי גמור טבי ותקולי לחלוק שלא מדעת שותפו. ומ"ש שם בסעי' שאח"כ לגבי שישלים ההפסד מכיסו יש בזה ג"כ פלוגתא ולגבי ריוח צל"ע לדיעה זו אם הוא שוה להפסד ממש בערך או שהוא לגבי הריוח בשווי ביניהם תמיד: נכרי בא להחליף בשר מאיל עבור עור איל שביד ישראל ובא א' וא"ל אני אחזיר לך חצי שווי עור שלך סך זה שאתה אומר עכשיו ששוה בעיניך והמקח יהי' בשותפות ושתק חברו. ואח"כ אמר שכשיתן לנו הנכרי סך כך מלבד הבשר עבור עור שלי יהי' הבשר קנוי בסך פלו' ואח"כ קנה זה שאמר שישתתף. תבואה והלך לביתו ובתוך כך גמר חברו המקח עם הנכרי והוליך האיל לביתו ואח"כ תפס ממנו זה שהי' בבית את האיל. עשיתי בזה פשרה ברצונם שהרי לפי דברי הב"ח שהביא הש"כ ז"ל בסי' קפג כיון שלא הי' בעיניהם מעמד גמור נאמן לומר שקנה לעצמו גם אם הי' מעות להמשלח ג"כ אז וכ"ש בזה שלא הי' עור מוכשר בעיני הנכרי רק לזה שקנה ממנו. ולפימ"ש שם הסמ"ע ז"ל לחלק בין שטוען שקנה לעצמו בפירוש מלבד מה שהקונה הכחיש לשכנגדו לגמרי ואמר שהשיב לו על מה שאמר שיקנה בשותפות שאיננו רוצה בזה. וא"כ ממילא עכ"פ הו"ל כטוען שקנה בפירוש לעצמו שמהני גם אמר מעמד גמור ביניהם על שותפות מלבד זה י"ל שמה שהמתין וגמר המקח בעת שהלך שכנגדו לביתו ה"ז כמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שקנה שלא ע"מ שותפות ולפמ"ש הסמ"ע בסי' רסט לחלק בין בזול דהו"ל כמגבי' מציאה ואינו נאמן שחזר לשלא בזול. בנדון הנ"ל הי' ספק אם הוא בגדר זול שהרי יש ספק אם יוכשר האיל וגם כדרך התגרים על הספק ג"כ הי' ספק. ולפי דברי הקונה עור שלו הי' שוה הרבה אך לפי דברי שכנגדו הי' מדובר בפירוש שרוצה עבור עור שלו סך מסוים. אך במה שאומר שאמר הקונה שאם יתן הנכרי סך פ' יהי' עולה סך הבשר בסך פ' לא נתקיים כן כי אח"כ בשעת גמר המקח נתן הנכרי שני זהו' יותר מזה ומצד זה י"ל שגם אם הסכים על השותפות הי' זה רק אם לא יתן הנכרי יותר משא"כ כשיתן הנכרי יותר ויהי' איגלאי מלתא שהוא בזול ע"מ כן לא נשתתף. ולהב"ח ז"ל גם בלא מעמד קבוע אין שותפות כ"ש בכזה שמצד אפושי פלוגתא לא מפשינן י"ל דלכ"ע אין שותפות בזה כיון שמשמעות השותפות הי' רק בסך מסוים משא"כ כשקנה בזול ואודות הי' לו מעות להמשלח י"ל שבזה ה"ז כאלו לא הי' לו מעות שהרי הנכרי לא רצה להחליף רק על עור של הקונה. והיינו להט"ז ז"ל שכתב שההבדל הוא רק מצד יש לו מעות. אך יש מקום לומר שבנדון הנ"ל לכ"ע ל"ש שליחות שהרי הקנין הוא לבעל המעות וכמ"ש שם בשם הרמ"ה וכ"ה סוגיא שלימה בש"ס וע' בקצוה"ח כאן ובשלמא גבי קונה במעות משלח שייך שפיר שליחות וכן כשהמעות של הקונה אם הקנין הוא מישראל שייך בזה זכי' והקנאה בבת אחת שהמוכר מקבל המעות אדעתא של המדובר שהי' ביניהם וכיון שהי' המדובר ביניהם שהמעות יהי' בהלואה תיכף שיצאו מיד הקונה נקנו להמשלח ג"כ והי' ההקנאה לבעלי המעות בשותפות משא"כ בזה דל"ש זכי' להנכרי והעור כל היכא דאיתי' של הקונה הוא. ויצא רק מרשותו לבד ליד נכרי גם שהי' מדובר תחלה שכשישלם חברו לו עבור חצי העור יהי' שותפות הרי מ"מ המוכר הקנה לבעל המעות וכאן בעל המעות הוא רק הקונה וצלע"ע בזה. גם צל"ע שגם שבש"ע ובפוסקים ז"ל שם כתוב סתם זבין לי מידי גם ששתק חברו מ"מ י"ל שאין זה כי אם כשמודיע להקונה מקום סחורה שלא היתה ידוע לו בלי הודעה זו של חברו. וכן משמעות הלשון בההיא דסי' קפג וסי' רסט בפוסקים ז"ל שם שבזה שייך הישב אדעתא דליקו בהימנותא כי אין בגידה גדולה מזו במה שנודע לו רק ע"פ חברו על דעת שותפות וילך ויקנה לעצמו. וכפי סוגיא דעלמא ה"ז כגניבה ממש. וגם כפי שורת ההלכה יש בזה איסור גניבת דעת כיון שרק אהימנותא דידי' סמך והודיעו מקום הסחורה פשיטא שכשישנה יש בזה גדר גניבת הדעת. וקי"ל דערב משתעבד רק בהאי הנאה דסמך אהימנותי' משא"כ בנדון הנ"ל שהקונה דיבר עם הנכרי אודות החילוף קודם שבא לפניו חברו מאין הי' בזה הכרע ששתיקתו למה שנאמר לו דרך שותפות היא כהסכמה והודאה וששתיקה זו תתנגד למה שהי' ממנו גלוי דעת להדיא שרוצה לקנות רק בשביל עצמו וגם אם לא רצה לקנות עד שבא רעהו ואמר זבין לשותפות עכ"ז יש מקום לומר שכיון שלא הודיעו מקום הסחורה אין בזה שנוי נאמנות כ"כ אך זה מוכרע מצד שהפוסקים ז"ל למדו כאן מההיא דהמגבי' מציאה לחברו ושם מיירי גם כשלא הודיעו המשלח מקום המציאה. אך עכ"פ כשכבר רצה לקנות לעצמו תחילה י"ל שאין הפקעה לגלוי רצונו שבתחילה ע"י שתיקה ומכ"ש שכשלפי סוגיא דעלמא עכשיו אם לא הי' שותפות ביניהם הי' חשש שיוסיפו זע"ז במעות ויוקירוהו ע"י חפזון של כאו"א לומר אני אקננו ולזה שתק ואין שום הכרע מהשתיקה וכ"ש בזה שתיכף הוכיח סופו על תחילתו שקנה לעצמו וצלע"ע. נראה דגם להסוברים שגם כשלא הי' מדובר בקצבה ידועה. כל שאמר שיקנה בשביל חברו או לשותפות וקנה סתם קנה חברו עכ"ז כשפירש הטעם שמחמת שאין לו מעות עי"ז יקנה בשותפות או בשביל חברו ואח"כ הי' לו מעות משלו וקנה סתם הרי גלוי דעתו שמתחלה בעל בזה ממילא וגם בדהו"ל לאסוקי אדעתא שאח"כ יהי' לו מעות שלו כיון שפירש תחילה שמצד המעות יהי' לחברו זכות בזה ועכשיו הרי קנה במעות של עצמו. אך מ"מ כיון שיש מקום לומר שיצטרך אח"כ למעות ועי"ז יש לו גם עכשיו תועלת כשיתן לו חברו מעות על מקח זה עי"ז אין כאן בירור על ביטול מדובר הראשון ע"י מה שנתן מעותיו. וממילא יוכל חברו להביאו לקבלת חרם בזה וגם נראה שיכול להשביעו כי ע"י מדובר הראשון יש רגלים לדבר וה"ז כתיבה פרוצה. וגם אי נימא שבזה דברים שבלב הם דברים וגם אם קנה סתם כל שהי' בלבו שקונה בשביל עצמו לבד אין מדובר הראשון מועיל לומר שסתמיות קנינו כניכר המחשבה מתוך מעשי מדובר הראשון שקונה בשביל חברו והכי מסתבר וגם אם הי' המוכר ג"כ בשעת המדובר ל"ש בזה מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו כי אם כשלא זזה יד המוכר מיד הקונה מעת שהבטיח ע"פ המדובר בהחלט שהי' לחברו זכות בזה. או אולי גם כשהמוכר לא שמע מהמדובר כל שיש עדים ששמעו ולא זזו משם עד הקנין שבסתם אולי י"ל ג"כ שה"ז כמחשבה ניכרת וצלע"ע בכ"ז. ועכ"פ גם אם ל"ש בכ"ז צד מחשבה ניכרת ומצד שכל העושה סתם על דעת הראשונה הוא עושה. פשיטא שמועיל מה שחישב להדיא שרק בשביל עצמו לבד הוא קונה עכ"ז יש רגלים לדבר שלא חישב מחשבה אחרת מכפי המדובר שגם שבן אדם ויתנחם עכ"ז לא ניחא לי' לאינש לשוויי נפשי' הדרנא בינו לחברו וגם דחזינן השתא דקהדר בי' בזה חזקה דמעיקרא אלימתא מחזקה דהשתא. וגם אם סמוך לקנייתו מקודם ראינוהו שחזר בו באיזה מדובר שהי' בינו לזולתו. עכ"ז לא מחזקינן בזה מעסק לעסק שכיון שכל שאינו עומד בדיבורו אין רוח חכמים נוחה הימנו לא מחזקינן לי' בנטי' מהנכון במה שאין לנו בירור על נטי' כזו ומכ"ש אם יש מקום לתלות שמצד יוקרא וזולא אחר הקנין שהי' שנוי בזה הוא דשווי נפשי' הדרנא והרי מי שאינו עומד בדיבורו ויש שנוי יוקרא וזולא קיי"ל כבש"ע ואיננו שוה לשאינו עומד בדיבורו סתם. אך לפעמים יש ג"כ סברא שכשהי' שנוי ביוקרא וזולא בין המדובר להקנין דל"ש בזה כ"כ אין רוח חכמים נוחה ממי שאינו עומד בדיבורו עי"ז יכול לטעון שקנה בפירוש לעצמו ואין רגליים לדבר להשביעו בזה וצלע"ע בכ"ז להלכה: ב' שותפים שהיו רוצים לשכור מה שקורין ארנדא מכמה כפרים והשוו א"ע עם א' על כפר א' והם היו קרובים למקח שכירותם שייך בכך מ"ש בסי' קפג שבמקח ידוע הו"ל זכי' והשכירות הוא בשביל הג' ג"כ ואם הי' המדובר אחר שרשם שר המשכיר כל פרטי השכירות ונתן לידם אולי גם שנתנו מעות וחתמו א"ע על הרשימה כל שנוהגים לכתוב שטר גמור ולא כתבו עדיין ל"ש דינא דמלכותא דינא ולא קנין כסף והו"ל כקודם שכירות כנ"ל. ומה שנכרי כל קנינו בכסף אולי צ"ל כל הכסף ואולי כשידוע שנוהג בשטר ל"ש כן ובפרט בשכירות הנ"ל שמוחזק ותקיף על כל רכוש השוכר וצלע"ע. ואם השלישו ג"כ שט"ח קנס על השותפים אם יחזרו בהם שייך מעין יד בעל השטר על התחתונה ולא נפקע גוף השכירות שע"י זכי' ע"י סכום שבשט"ח וכשישאר בהשכירות ע"י ב"ד י"ל שאין הקנס חל כי אולי אם הפקיעו כל השכירות חל. ובפרט כשלא ידעו בבירור אודות זכי' כנ"ל ואולי מ"מ י"ל שכיון שגילו דעתם שרק סך שבשטר חוב מוטל עליהם כשיחזרו בהם עי"ז איתרע הזכי'. ואם א' מהם מסר מודעא אולי אין הקנס שייך רק החצי עכאו"א ובפרט שלא כ' רצה מזה גובה ואם לא כ' בבד"ח וצלע"ע: בנודע ביהודא ע"ה כ' שמיגו מועיל בדסי' קפג ורס"ט באמר שיזכה בשביל חברו לדס"ל שחזרה בפ"ע מהניא (היינו בפני עדים) לפי"ז י"ל שגם במאי דקי"ל בסי' רט כי טרח וקנה על דעת הימנותי' כו' מועיל ג"כ מיגו. ומסברא גלוי דעת בפני עדים שקונה לעצמו ע"מ שלא ליתן לפלו' מהניא גם שם. כעת איני מרגיש בדסי' ק"ג מי שיאמר שאין גלוי דעת בפני עדים מועיל. לא עיינתי כעת בכך ואין דוחק לפרש לחז"ל ואם משהגבי' אמר כך שאיירי בהיו שם ב' עדים (וגם א' כשאינו מכחישו הו"ל כב' ומחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם) שאמר בפניהם שיזכה בשביל פ' וכי"ל לשון כי טרח כו' איירי כן וגם מאמר סתום שיקנה בגינו י"ל דהו"ל כמפרש גם כשיקנה בממון של עצמו כיון דיש ממון ביד אשר הובטח שבשליחותו יוקנה ולא קפדי סוחרים בכך במה שמובן לפניו ליתן והו"ל כאלו נתן רק אם לא הי' בידו ממון ליתן תיכף אי שעכ"פ יש איזה חשש עד שיתן או הוצאות בכך י"ל שמסתמא אין זה נכלל במאמר סתום וכסגנון לא שנא הב זוזי וסב שטרא כו' ומסתמא המכוון בדרך שאין בו חשש וצד קפידא לסוחרים. ואם בידו ממון רק שבמטבעות ההם לא הי' מוכר בעל הסחורה. גם שעי"ז הו"ל מסייע שיש בו ממש זה יכול וזה אינו יכול והי' יכול לקנות לעצמו ולא חברו. אם לולא הבטחתו לקנות בגינו הי' צד חשש עכוב מלקנות הסחורה או שלא ידע המקום או שהי' חשש שהסרסור יקלקל או ייקר י"ל שהמאמר סתום כולל גם בכך שהרי זה נהנה וזה לא חסר ונותן תיכוף מטבעות שוה כמו שקנה בה מסתמא נתרצה בכך וגם כשלא הי' חשש עכוב על המקח לולא ההבטחה י"ל ששייך בכך מעין מ"ש חז"ל מה לי זוזי מה לי איצטלא וכל שלא נתכוון לצעורי קי"ל כן וגם כשהסחורה קרובה לשכר מלהפסד וחריפא י"ל כן היטב. אחד קנה בכסף וסטימתא ביד אל יד בהמות מנכרי ואח"כ אמר לחברו שמקבלו לשותף כדי שלא יעכב לקיחתו הבהמות ע"י שיוסיף במקח ואח"כ חוזר בו והתובע חלק ריוח מוחזק ואינו יודע אם הי' כסף וסטומתא קודם המדובר. אחר שקנה אין מועיל המדובר לשלא יוכל לחזור בו גם באופנים שמועיל מדובר כבסי' קפג. ומ"ש איני יודע הו"ל ספק פרעון קודם להלואה דהו"ל איני יודע אם פרעתיך. אך האחרונים ז"ל כ' שהעיקר שבנכרי במשיכה אך סטומתא קונה גם בנכרי כבמג"א ז"ל סי' תמח ע"ש והחק יעקב ז"ל כתב שם שיש פקפוק בזה ורק גבי חמץ היקל ושו"ת אמ"ש ז"ל אינה לפני לעיין ואולי אם בדיניהם הסטומתא היא קנין מועיל לכ"ע ואין לי ידיעה האיך הוא בדיניהם ועשיתי פשרה ברצונם היטב:

ב

סעי' ז בהגה (והטעה העכו"ם במדה) א' העמיד מוזג בכפר ששכר הוא הארנדא כידוע המנהג במדינות אלו ונתן לו י"ש והמוזג עשאו מהול במים מה שנתוודע להשוכר אח"כ מזה וכן ע"י קוטן מדה עשה לעצמו ריוח בלי דעת השוכר כי בכלים שאין שמם שם מדה וכגון כל כלי זכוכית צלוחיות שקורין גלעזליך ופלעשליך אין בזה גם משום איסור מדות שקר ואולי עשה המוזג גם שלא בדרך היתר ומכר בכלי ששם מדה עליו שקורין קוואטירל ואיננו מדה נכונה יש לדון בזה אם הריוח שייך להשוכר. ולכאורה המשקל בזה הוא מה הי' קודם שאם תתלה נתן הי"ש ואח"כ ניתן לו המעות עבורו הרי במזג מים כבר זכה השוכר אחר שתיית המזוג במה שמגיע לו כפי הנהוג עבור זה וגם במותר מדה לכאורה הי"ש הנשאר עי"ז נשאר של השוכר. וכבססי' קפג (סעי' ט בהגה) כעין זה. ואם לקח תחלה מעות והי' מוטל עליו ליתן י"ש י"ל שזכה בהמעות שעבור המיזוג או של יתרון מדה ואולי הי' שותפין הי' זה נוגע למ"ש הש"כ ז"ל סי' קעו וס"ב שמציאה וגניבה אינו שייך לשותפות וע' אורו"ת בזה אך בשליח נראה כנ"ל וצלע"ע בזה ועשינו פשר:

ג

סעי' ט בהגה (ונתן לו רק מאה) שותפין על מו"מ אחד לבד וכששילם א' לנכרי טעה הנכרי וסבר על מאה שהם ח' עש"ע בזה סי' קפג וכשנתן על דעת מקח ואח"כ החזיר לו הנכרי מעות כפי החשבון נראה שאם נתן א' המעות משלו אין לשותף חלק בזה ועיקר ההשתתפות הי' רק מו"מ לא על כזה והא' ששילם מעותיו ואח"כ הוחזר לו הוא לבדו זכה וצלע"ע. ואם עירבו מעותיהם תחלה אולי י"ל דהשותפות אינון עבדי להו הסרסרותא דהיתרון שקיבלו וגם שראובן נתן מעותיו ליד שמעון שהשתדל בזה ל"ש לומר מהיכן קנה ראובן חלק במעות של שמעון שלא יצאו מידו ומטבע אינו נקנה בחליפין ע"י שמשך מעותיו של ראובן מ"מ כמו שלגבי קניית סחורה לשותפות מהני עירוב המעות ול"ש לומר מי הודיע לבעל החטים כו' וגמרי ומקני אהדדי היטב כ"ה לגבי גוף המעות שנעשו כולם בשותפות תיכף וצלע"ע היטב:

א

הנותן מעות לחבירו. בפ' הגוזל קמא (בבא קמא דף ק"ב) ת"ר הנותן מעות לשלוחו לקנות לו חטין ולקח לו שעורין שעורין ולקח חטין תנא חדא אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו ותניא חדא אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע אמר ר' יוחנן לא קשיא הא ר' מאיר הא ר' יהוד' דאמר שינוי לא קנה מתקיף לה ר' אלעזר דלמא ע"כ לא קאמר ר' מאיר אלא במידי דחזי לי' לגופיה אבל לסחורה לא אלא אמר רבי אלעזר לא קשיא כאן לאכיל' כאן לסחורה וכו' מחכו עלה במערבא לר' יוחנן אליבי' דר' יהוד' וכי מי הודיעו לבעל חטין שיקנ' חטין לבעל מעות מתקיף לה רב שמואל בר ססרטי אי הכי אפי' חטין וחטין נמי לא אמר ר' אבוהו שאני חטין וחטין דשליחותי' קא עביד וכיד בעה"ב דמי תדע דתנן אחד המעריך ואחד המקדיש אין לו בכסות אשתו ובניו ולא בצבע שצבען לשמן ולא בסנדלים שלקחן לשמן ואמאי ה"נ נימא מי הודיעו לצבע שיקנה צבע לשמן אלא לאו דאמרינן שליחותי' קא עביד וכיד אשתו דמי ה"נ שליחותיה קא עביד וכיד בעה"ב דמי אמר ר' אבא כל המקדיש אין דעתו על כסות אשתו ובניו וכו'. ובתוס' שם כתבו דאם נאמר דהיכא דהמשלח לא קנה משום דכי מי הודיעו למוכר קנה אותו השליח א"כ איכא למיפרך נמי לר' אלעזר אמאי לא אוקי נמי כר' יודא והא לאכילה והא לסחורה ולאכילה דהוי שינוי אע"פ דשינוי לא קנה מ"מ כיון דשינוי הוא א"כ מי הודיעו למוכר כיון דלאו שליחותי' הוא והא לסחורה דלאו שינוי שליחותיה קא עביד ואם נפרש מי הודיעו לבעל חטין שיקנ' חטין לבעל המעות והרי בעל המעות לא קנה וגם השליח לא קנה שלא נתכוין לקנות לעצמו וחוזר המקח כמו מקח טעות א"כ ליכא למיפרך לר"א דלא מצ' לאוקמי תרווייהו כר' יודא דכיון דשינוי לא קנה לר' יודא א"כ אמאי אם פחתו פחתו לו אפי' לאכיל' כיון דקא מקפיד ולאו שליחותי' קא עביד ואיכא למימר מי הודיע לבעל חטין שיקנ' חטין לבעל המעות א"כ חוזר המקח וא"כ אמאי אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו דמשמע שקונה אותו השליח עכ"ל ומבואר מדברי תוס' דהיכא דהמשלח לא קנה וגם השליח לא קנה וחוזר המקח נא הוי פחתו פחתו לו והא דמוקי ר"א הא לאכילה הא לסחור' ותיקשי נמי נהי דהותירו לאמצע כיון דאיכא רווחא לא הוי שינוי כלל אבל עכ"פ פחתו דאיכא שינוי ולאו שליחותי' קא עביד לא קנה המשלח ולא השליח ויחזור המקח אלא כיון דמוקי ר"א כרבי מאיר דס"ל שינוי קונה ואפילו לא נתכוין לקנות וכדס"ל לר' מאיר גבי צבעו שחור א"כ קנה השליח בשינוי אלא דתוס' כתבו דבריהם דאי נימא אידי ואידי כר' יודא א"כ אמאי פחתו לו כיון דחוזר המקח דלר' יודא שינוי לא קנה. והנה לפי מ"ש בש"ע סי' קפ"ב סעיף ב' בשינה השליח ולא הודיע למוכר שהוא שליח דצריך השליח לקנות לעצמו וא"כ מאי קושיא פחתו לו דהא כיון דלא הודיע למוכר שהוא שליח צריך לקנותו לעצמו וא"כ אכתי מצי מוקי תרווייהו כר' יודא ופחתו לו כיון דלא הודיעו שהוא שליח וכמ"ש וגם בדברי תוס' ד"ה מי הודיע לצבע תיקשי נמי כנז' דפי' קושיות הש"ס על המעות שביד האומן שיהי' הקדש דכיון דאשה לא קנה הצבע והבעל נמי לא קנה כיון שלא נתכוין לעצמו א"כ יחזור המקח כו' והצבע יחזיר ויתבע השכירות מן האשה ע"ש והא היכא שלא הודיעו שהוא שליח אינו צריך להחזיר משום מקח טעות. ותו קשיא לי בדברי תוס' במ"ש דהמעות שקיבל הצבע כיון שחוזרין לבעל יהי' הקדש והא לפי מ"ש נ"י ר"פ המוכר פירות דכל היכא דהוי מקח טעות ה"ל מעות הלואה וכן פסק הרמ"א ס"ס רל"ב דאינו אלא בעל חוב וכיון דאינו אלא חוב היכי הוי הקדש כיון דאין אדם יכול להקדיש מלוה ע"פ וכמ"ש תוס' ר"פ שור שנגח ד' וה' שם בד"ה יד עניים אנן ע"ש ואין לו' דקושיות הש"ס אינו אלא ממעריך וגבי מעריך שפיר יוכל הקדש לגבות משום שעבודא דר' נתן דהא משמע מתירוצא שם דאמרו כל המקדיש ומעריך אין דעתו כו' דקשה נמי ממקדיש ולכן נרא' דתוספות לשיטתי' בר"פ המוכר פירות שם דכל היכא דהוי מקח טעות ה"נ מעות פקדון וא"כ שפיר פריך גם ממקדיש כיון דפקדון יכול להקדיש ומיהו לפי מ"ש בסי' שנ"ד סק"ח דגם במעות פקדון כל היכא דהנפקד לא יחזירו עד שיתבע אותו בב"ד ה"ל נמי דבר שאינו ברשותו ודוקא פקדון שהנפקד אין לו שום עסק עמו דה"ל כמונח בקופס' אבל במקח טעות אע"ג דדין פקדון אית ליה אפ"ה ה"ל דבר שאינו ברשותו וע"ש וא"כ הדרא קושין לדוכתי':

א

קנאה סתם במעותיו. כת' רי"ו נתיב כ"ב ח"א שאם קנה במעותיו ומתכוין לקנות לחבירו לא קנה חבירו אפי' אם אמר בפני עדים לצורך חבירי אני קונה במעותי אא"כ הודיעו למוכר בפ"ט דקמא עכ"ל ובב"י הקשה עלה מדברי הרא"ש שם בב"ק ע"ש והש"ך כת' וז"ל לא ירדתי לסוף דעתו דברא"ש משמע להדיא כדברי רי"ו ע"ש גבי מ"ש דלא תיקשי מר' אבא גבי צבע שצבען לשמן וכו' גם רד"מ כת' וז"ל ומ"ש הטור כמאן דאוזפינהו הוא שלא כדברי רי"ו דאפי' אם קנה במעותיו ומחכוין לזכות לחבירו לא קנה אפי' אם אמר בפני עדים לצורך חבירי אני קונה במעותי אא"כ הודיעו למוכר וב"י כת' דגם דעת הרא"ש אינו כדברי רי"ו עכ"ל וזה אינו וכמ"ש גם ממ"ש הטור כמאן דאוזפינהו דמי אין ראיה דשאני התם דא"ל זיל זבין לי עכ"ל הש"ך ועמ"ש בס"ק ג':

א

זבין לי האי מידי. והנה כבר העתקנו הסוגיא בסק"א ע"ש ומבואר מדברי הראשונים גם האחרונים דקי"ל כר' יוחנן ודלא כחוכא דבני מערבא אלא מדברי תוס' שם נראה דיש לו' דגם ר' יוחנן סבירא ליה לדינא כבני מערבא דהיכא דלא הודיעו למוכר לא קנה אלא דמוקי הברייתא בהודיעו למוכר וז"ל תוס' שאני חטין וחטין דשליחותיה קא עביד כו' דתנן א' המקדיש וא' המעריך תימא אמאי איצטריך לאתויי מהא דתנן והלא מגופה דברייתא משמע הכא דדוקא נקיט חטין ושעורין אבל חטין וחטין משמע דפשיטא אם הותירו הותירו לאמצע וכו' י"ל דברייתא מצי לאוקמי דמיירי בהודיעו שהוא קונה לבעל המעות והא דפריך מי הודיעו בעי למימר דמסתמא מיירי הברייתא בכל ענין אפי' לא הודיע ואהא פריך רב ושמואל אי הכי אפי' חטין וחטין נמי מיירי בלא הודיעו אע"כ מיירי כשהודיעו ומשני שאני חטין וחטין דשליחותי' קא עביד והשתא ודאי צריך להביא מהא דתנן דמגופה דברייתא ליכא למישמע מידי דאיכא למימר דמיירי כשהודיעו עכ"ל: ולפ"ז ר' יוחנן לא פליג בעיקר הדין עם בני מערבא אלא בפירושא דברייחא דלרבי יוחנן מוקי לה בהודיעו למוכר שהוא קונה לבעל המעות ולבני מערבא לא משמע להו הברייתא בהודיעו כיון דסתמא קתני וקשה במ"ש תוס' דמוקי הברייתא בהודיעו למוכר שהוא שליח דאם כן פחתו לו אמאי הא בשינ' השליח והודיעו למוכר שהוא שליח המקח בטל לגמרי וכמבואר בטור וש"ע סי' קפ"ה ואפשר דמיירי דליכא בירור שאמר לו המשלח לקנות חטין ויכול המוכר לו' שלא שינה אלא דלפי מ"ש הסמ"ע סי' קפ"ה סקי"ב דהיכא שאומר המשלח התניתי בהדיא שלא יתנהו אלא בחטין דהמקח בטל ע"ש א"כ קשיא:

ב

אמנם מדברי הפוסקים מבואר דלא קי"ל כבני מערבא אלא כר' יוחנן דפליג וס"ל דלא בעי הודעה כלל ובישוב קושיות תוס' לענ"ד לפי מ"ש הרא"ש וז"ל מי הודיעו לבעל חטין שיקנה חטין לבעל המעות וליתי' לחוכא דבני מערבא דאע"ג דשני שליח מ"מ אינו מתכוין לקנות ודעתו לזכות לצורך בעל המעות ואע"ג שבעל החטין מזכה החטין לשליח יד שליח כיד בעה"ב שהוא מתכוין לזכות ולא בעינן שידע בעל החטין שהוא זוכה לבעל המעות ואף ע"ג דרבי אבא משני הך משנה דערכין אליביה דבני מערבא דאי לאו דכל המקדיש נכסיו אין דעתו על כסות אשתו ובניו הוי אמרינן מי הודיע לצבע שאני התם כיון שהצבע מזכה לבעל האשה אפילו אם ירצה הבעל לזכות לאשתו בגד הצבוע אין אדם זוכה בשלו לאחר אם לא יזכה לו על ידי אחר הלכך צריך רבי אבא לתרץ כל המקדיש נכסיו אין דעתו על כסות אשתו ובניו אבל הכא השליח זוכה לבעל המעות עכ"ל: ומבואר מדבריו דאפי' לדידן דליתי' דבני מערבא היינו דוקא היכא שהמשלח נותן מעותיו ויר השליח כיד בעה"ב אבל היכא דליכא מעות אלא שהשליח קנאו במעותיו ודעתו לזכות לו ודאי בעינן הודעה למוכר ומש"ה גבי צבע אין האשה קונה כיון דלא נתנ' מעות וליכא הודע' לצבע וזה הוא שטת רי"ו דאם הקנ' במעותיו ומתכוין לזכות לחבירו לא קנה חבירו אא"כ הודיעו למוכר ועיין בסק"ב ולפי"ז ניחא דבני מערבא סברי דצריך הודע' ואפילו בקנאו במעות משלחו. ולזה מתקיף לה רב שמואל אי הכי אפי' חטין וחטין נמי אע"כ כיון דאין מעות המשלח אין צריך הודעה וא"כ חטין ושעורין נמי מה"ט א"צ הודעה ור' אבהו דחי שאני חטין וחטין ודאי אין צריך הודעה דשליחותי' קא עביד וקאמר תדע דהא תנן אחד המקדיש וכו' וכי מי הודיעו לצבע דהא היכא דליכא מעות ודאי צריך הודעה וע"כ משום דשליחותי' קא עביד ומה"ט נמי חטין וחטין משום דשליחותי' קא עביד ואם כן מגוף הברייתא אינו מוכח דשליחותיה קא עביד דהא רב שמואל בר ססרטי ס"ל דטעמא דחטין וחטין נמי משום דאין צריך הודעה היכא דאיכא מעות אבל מהא דתנן אחד המקדיש כו' שפיר מוכח דע"כ אינו אלא משום טעמא דשליחותי' קא עביד דהא גבי צבע ליכא מעות ולכ"ע צריך הודעה ומה"ט דשליחותי' חטין וחטין נמי וזה נכון. וכת' בעה"ת שער א' שהשיב לו הרמב"ן והביא ראיה מפרק הגוזל קמא דלמאי דס"ד דשליחותי' קא עביד אשה זו מידו של מוכר הוא זוכה ולא היה זכות לבעל בכסות אשתו וסנדלים הללו מעולם ולמאי דמוקי ר' אבא כל המקדיש נכסיו נעשה כמי שהקנה להם כסות אשתו ובניו מעיקרא הבעל זכה בהן מיד המוכר והוא הקנה אותן לאשתו ובניו וכיון דהלכתא כר' יוחנן דאמר לא אמרינן מי הודיעו שיקנ' חטין לבעל המעות וסוגיא דשמעתין דר' אבא לתרוצי לר' יוחנן אתמר שמעינן מינה דבעל זוכה מיד המוכר והם זוכים מידו עכ"ל והובא בב"י סי' צ"ד ונראין דבריו דברי תימא דאזיל בתר איפכא דהא לפי המבואר מסוגיא שם לבני מערבא דס"ל דצריך הודע' וצריכין לתירוץ דר' אבא דנעש' כמי שהקנ' לה והאשה זוכה מיד הבעל אבל לר' יוחנן דא"צ הודעה א"כ האש' זוכה מיד מוכר כיון דא"צ הודעה ולפי מ"ש ניחא דלר' יוחנן דלא ס"ל כבני מערבא היינו דוקא היכא דאין מעות והיכא דליכא מעות ודאי צריך הודעה וא"כ ודאי צריכין אנו לדר' אבא דנעש' כמי שהקנה להם מעיקר' אבל לבני מערבא דס"ל אפי' בדאיכא מעות צריך הודעה וא"כ קשה אפי' חטין וחטין נמי וצריך לומר לדידהו דשליחותי' קא עביד וכיד בעה"ב דמי וא"כ במקדיש נכסיו נמי תו א"צ לדר' אבא אלא הטעם משום שליחותיה קא עביד כדר' אבהו דאמר משום שליחות ואמר תדע דתנן א' המקדיש וכו' וא"כ דברי ר' אבא אינו אלא לר' יוחנן דלדידיה לא אמרינן שליחותי' קא עביד וטעמא דחטין וחטין נמי הוה משום דא"צ הודעה ומשום דאין מעות אבל לבני מערבא ע"כ טעמא משום שליחותיה דא"כ תיקשי חטין וחטין נמי ודברי הרמב"ן נכונים דלדידן דלית לן לבני מערבא הוא דצריך לו' נעשה וכמ"ש. ונ"מ בין טעמא דנעש' וזוכה אשה מיד הבעל או מיד מוכר היכא דכת' לבע"ח דאקני והובא אצלינו בסי' צ"ז סקי"ג ע"ש:

א

אבל אם חזר בו שמעון כת' בטור בשם הרמ"ה וז"ל ראובן שאמר לשמעון זבין לי האי מידי וזבין לי' מסתמא קני' ראובן משעת משיכה דכיון דא"ל זבין לי לזבוני מעליא קא מתכוין וכמו דא"ל זכי דמי ואפי' שחזר שמעון אחר משיכה ואמר לעצמי כוונתי לקנותו אינו נאמן אע"ג דיהיב שמעון דמים שלו קני' ראובן דיהיב לשמעון זוזי דכמאן דאוזפינהו דמי ודוקא שלא חזר שמעון קודם משיכה אבל אם חזר בו קודם משיכה ואומר שקנה לעצמו אפי' חוזר בין מתן מעות למשיכ' קונה כיון שמעות אינו קונ' נמצא שעדיין לא קנה ראובן ובשעת משיכה זוכה לעצמו ואפי' מי שפרע ליכא שלא תיקנו מי שפרע אלא בין מוכר ולוקח אבל בשליחות לא ודוקא היכא דיהיב שמעון למוכר זוזי מדיליה אבל אי יהיב ראובן לשמעון זוזי למזבן לי' מידי ואזל ויהבינהו זוזי למוכר אדעתא דראובן ומקמי משיכה חזר בו שמעון וזבני' לנפשי' לא קנה שמעון עד דמודע ומכוין מוכר לאקנוי לי' לדידי' דמעיקרא לא אכוין לאקנויי אלא לבעל המעות וכי לא הדר בי' מקמי משיכ' וכו' ע"ש. והנה לפי מ"ש בסק"ג דלר' יוחנן ור' אבא דאמר נעשה לית להו הך סברא דשליחותי' קא עביד והיכא דליכ' מעות לעולם צריך הודעה למוכר ומש"ה הוצרך ר' אבא לו' נעש' ושתהי' אשה זוכה מיד הבעל ולא מיד מוכר ע"ש סק"ג ותיקשי לפי"ז במ"ש הרמ"ה דאם קנה השליח במעות עצמו קנה המשלח והא היכא דליכ' מעות אין צריך הודעה למוכר. ובש"ך כת' על דברי רי"ו דכת' דצריך מעות וז"ל גם ממ"ש הטור כמאן דאוזפינהו דמי אין ראי' דשאני התם דאמר זבין לי עכ"ל והובא בסק"ב ומשמע טעמא דש"ך כיון דאמר ליה זבין לי ה"ל שליחותי' ולפי מ"ש לית לי' לר' יוחנן ור' אבא האי טעמא דשליחותי' קא עביד וכדמוכח מאתקפתא דרב שמואל בר ססרטי דפריך אפילו חטין וחטין נמי ומוכח מזה דרב שמואל ס"ל כר' יוחנן דאין צריך הודע' ומשום דאיכא מעות המשלח אבל אי לאו מעות לא מהני שליחות: והנרא' לי בזה דהיכא דא"ל זיל זבין והשליח קונה במעותיו ה"ל המשלח בעל המעות דה"ל כמאן דאוזפינהו כיון דעל פיו הוציא והמשלח צריך להחזיר לו המעות ואינו אלא הלואה וה"ל המשלח בעל המעות כמ"ש. אבל בדינא דרי"ו דלא א"ל זיל זבין אלא שקונה מעצמו במעותיו ולא הוי לוה כלל על המעות דאי בעי אינו רוצה במקחו א"כ לא הוי בעל המעות אלא השליח וכן בצבע ואשה דהבעל נותן מעות ואין האשה מחזרת כלום א"כ לא הוי האשה בעלת מעות ובנדון הרמ"ה דא"ל זיל זבין ה"ל המשלח בעל המעות דכמאן דאוזפינהו וכמ"ש והא דעצי הדר בי' מקמי משיכ' אע"ג דהיכא דמשלח נותן מעותיו לא מצי הדר עד דמודע למוכר וכמ"ש הרמ"ה היינו משום דלא הוי ליה כמאן דאוזפינהו אלא אחר שקנ' השליח את המקח ואינו בחזר' וה"ל המעות שהוציא על המקח ברשות המשלח כאלו הלוה אותן לו כיון דברשותו הוציא אבל כל שלא משך דאי' בחזר' והמעות אינו אלא פקדון ביד המוכר לפי מ"ש תו' בחד תי' בפ' המפקיד (בבא מציעא דף מ"ג) ע"ש וא"כ עדיין לא הוציא את המעות ואין המשלח מתחייב כלל. וכעין זה כת' הריטב"א פ"ק דקידושין גבי התקדשי לי במנה תנם על הסלע וז"ל הלכך האומר לחבירו תן מנה ע"ג הסלע שהוא מקום האבוד ואתחייב אני לך ונתנו שם על פיו חייב והוא שלא חזר ונטלו משם דאם חזר ונטלו משם הא לא עבד כלום על פיו ובמה נשתעבד לו עכ"ל ע"ש. וה"נ אחר משיכ' דתו ליתי' בחזר' ה"ל כמקום האבוד אבל קודם משיכ' דאי' בחזר' ולא הוי מקום האבוד ולא נשתעבד ותו לא הוי כמאן דאוזפינהו ודו"ק. ועוד נרא' דרי"ו מיירי שנותן מעותיו דרך מתנה להקנות לפ' א"כ ודאי לא הוי כמאן דאוזיף ותדע דהא כת' הרמ"א בסי' קצ"ה במקח שלא בפניו ולא קנה דלא הוי זכות שמא לא יתרצה במקח ואפילו נתרצ' הקונה בתר דשמע אמרינן שמא מעיקרא לא ניחא לי' ולא הוי זכות ע"ש ואי מיירי רי"ו בנותן מעותיו ע"ד לחזור וליקח מעותיו מן הקונה בכה"ג לא הוי זכות כלל אלא ע"כ דרי"ו מיירי שנותן מעותיו דרך מתנה ולא שייך בזה כמאן דאוזיף לי' וכמ"ש. והרמ"ה שכת' ז"ל דמעיקרא לא אכוין לאקנויי אלא לבעל המעות ע"ש משמע דאפי' היכא דלא אמר אדעת ראובן מסתמא דעת מוכר דוקא על בעל המעות וכמ"ש בסמ"א סק"א ע"ש ובזה ממילא מרווח שמעתא דר' יוחנן ס"ל דאין צריך הודע' למוכר ומשום דדעת מוכר אינו אלא לבעל המעות ולא לשליח וגבי צבע ואשה דבעל נותן המעות ולזה צריך ר' אבא לומר נעשה כמו שהקנ' להם מעיקרא דאשה לא זכתה ע"י הבעל כיון דדעת הצבע לבעל המעות והוא הבעל ושטת הרא"ש נראה לכאור' כשטת הרמ"ה שהוא מחלק ג"כ בין נותן מעות המשלח או לא. אבל אכתי הפרש ביניהם כמו שאפרש והוא דלפי שטת הרמ"ה בטעמא דר' יוחנן דאין צריך הודע' למוכר הוא משום דכל עיקר כוונת המוכר ממילא אינו אלא לבעל המעות וכמ"ש וגבי צבע ואשה דליכא מעות מש"ה צריך ר' אבא לומר נעש' וכו' אבל מלשון הרא"ש נראה דטעמא דר' יוחנן משום דהשליח דעתו לזכות לצורך בעל המעות ע"ש באשר"י ז"ל וניתי' לבני מערבא דאע"ג דשני השליח מכל מקום אינו מתכוין לקנות ודעתו לזכות לצורך בעל המעות ואע"ג שבעל החטין מזכה לשליח החטין ידו כיד בעל המעות שהוא מתכוין לזכות וע"ש ולפ"ז נרא' לדבריו בהך דינא דהרמ"ה היכא דשליח זבין סתמא ולא פי' למוכר אדעת ראובן וקודם משיכה הדר ביה דאינו צריך הודעה למוכר כיון דלהרא"ש עיקר כוונת מוכר לשליח אלא דשליח דעתו לזכות לצורך בעל המעות וכיון דקודם משיכה דעת השליח לעצמו הרי הוא לעצמו. אמנם אם השליח אמר למוכר על דעת ראובן ורוצה לחזור קודם משיכה בזה נראה דצריך הודעה למוכר שקונה לעצמו כיון דכבר הי' כוונת מוכר לראובן ואחר כך שרוצה לחזור ולקנות לעצמו מי הודיע זה למוכר וכיון דהמשלח נתן מעות וגם אודעי' למוכר אדעת משלחו שוב אינו יכול לחזור ולקנותו לעצמו עד דמודע למוכר אלא דלשטת הרא"ש לא ירדנו דכיון דמוכר אינו מכוין אלא לשליח אמאי זוכה המשלח טפי כשנותן מעות כיון דהכל תלוי בכוונת שליח ואם כן כי ליכא מעות והשליח זוכה למשלחו נמי יזכה המשלח וביותר תמוה סוף דברי הרא"ש בזה שכת' בצבע ואשה אין אדם זוכה בשלו לאחר אם לא יזכה לו ע"י אחר ע"ש דהא כיון דבעל מעיקרא מתכוין לזכות מיד הצבע לאשה ולא לעצמו א"כ אין זה זוכה בשלו וכיון דמעולם לא הי' שלו ובשל אחר הוא דזוכ' לאשה וצ"ע. ושטת הרמ"ה מחוור ומשום דדעת מוכר מעיקרא אינו אלא לבעל המעות וכמ"ש. והשלטי גבורים פ' הגוזל הניח דברי הרמ"ה בצ"ע וז"ל עד דמודע למוכר שמכוין לאקנויי ליה הא לא מודע לא קנה וזה הוא כבני מערבא דבעי הודעה למוכר והא אנן קי"ל כר' יוחנן ולא בעי כלל הודעת מוכר ע"ש. וכן הקשה בט"ז על הש"ע שהביא דברי הרמ"ה שהם אליבא דבני מערבא ואנן קי"ל כר' יוחנן דלא בעי הודעה למוכר וע"ש שהניח ג"כ בצ"ע ולפי מ"ש מבואר דטעמא דר' יוחנן דא"צ הודעת מוכר ומשום דכל כוונת מוכר לבעל המעות והיכא דליכא מעות בעי הודעת מוכר וכמ"ש ובזה ניחא ליישב מאי דקשיא לן בפ"ק דמציעא דף ט"ו גבי חזר ולקחה מבעלים הראשונים דמה מכר ראשון כל זכות שתבא לידו ומשום דניחא לי' דליקו בהימנותא כו' מתקיף לה רמי בר חמא מכדי האי לוקח במה קני בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא ע"ש ומאי קושיא נימא כיון דניחא ליה דליקו בהימנותא א"כ כוונת הגזלן בשעה שקונה מן הנגזל על דעת הלוקח וזכין לאדם שלא בפניו ולפי מ"ש דהיכא דליכא מעות צריך הודעת מוכר והתם ליכא מעות ודו"ק. שוב מצאתי קושיא ופירוקא בשטה מקובצת שם בשם הריצב"א ע"ש ות"ל כוונתי לזה: ובש"ך ס"ק כ"ב ז"ל. אך קשה לי על הרא"ש דא"כ היכי קאמר בש"ס גבי לוקח שדה בשם ר"ג נימא פליגי אבני מערבא דהא אפילו מאן דפליג על בני מערבא בעינן שיהי' בעל המעות והא התם הריש גלותא לא נתן מעות וא"כ דמי לצבע שצבען לשמן דאין אדם זוכה בשלו לאחר עכ"ל וע"ש שהניח בצ"ע. והמעיין בש"ס יראה דאין זה קושיא כלל והכי אי' שם ת"ר הלוקח שדה בשם חבירו אינו כופין אותו למכור ואם אמר לו על מנת כופין אותו למכור ופריך מכלל דמקני קני' לי' נימא פליגי אבני מערבא דאמרי וכי מי הודיעו לבעל חטין שיקנה חטין לבעה"ב אי משום הא לא קשיא כגון דאודעי' לבעל שדה ואודעינהו לסהדי ונראה שהבין הש"ך דקושיות הש"ס מכלל דמקני קני' לי' היינו לר"ג ומש"ה קשיא לי' דהא ר"ג לא נתן מעות ואין זה כוונת הש"ס דא"כ מאי משני כגון דאודעי' לבעל שדה וא"כ מקני קני לר"ג ומאי האי דתני כופין אותו למכור כיון דקני לי' אלא קושיות הש"ס מכלל דמקני קני לי' היינו ללוקח דכיון דתני אין כופין ר"ג למכור דהיינו לכתוב שטר ראי' ללוקח ומשמע דקני לי' לוקח לשדה וכי מי הודיעו למוכר דהא לבני מערבא אפי' היכא דאי' מעות צריך הודעת מוכר והכא דעת מוכר הי' לר"ג דמוכר לא ידע שזה רוצה לקנותו ומשני דאודעי לבעל שדה ומה שאומר על ר"ג הוא לכוונה אחרת וקמ"ל דאע"ג דשדה דלוקח הוא אין כופין ר"ג למכור והיינו שיתן שטר ראיה וזה פשוט. ומזה נראה דאי' ברורה דלדידן דלית' לבני מערבא היכא דזבין לנפשי' במעות עצמו ואומר למוכר בשם פ' דזוכה לעצמו וכמו בהאי דר"ג דקנה לוקח. ולפי מ"ש הרמ"ה דלעולם עין המוכר לבעל המעות והכא הוא עצמו בעל המעות וכן לשעת הרא"ש דהיכא דאין השליח קונה זוכ' המשלח שהוא בעל המעות וה"נ כיון דאין הלוקח רוצה לזכות לשם אותו פ' אלא לעצמו זוכה לעצמו משום שהוא בעל המעות ומש"ה בהאי דר"ג נהי דהי' דעת המוכר על דעת ר"ג אבל כיון דהקונה לא רצה לזכות לר"ג ממילא זוכה לעצמו שהוא בעל המעות ובסמ"ע ס"ק י"א כת' דאפי' נותן מעותיו אם נתנ' למוכר בשם ראובן אפילו כוונתו לעצמו אינו זוכה ע"ש. ולענ"ד הדברים כמ"ש דכל כה"ג זוכה לעצמו וכדמוכח מהאי דר"ג וכמ"ש ואין לחלק משום דעשאו המשלח שליח אבל בהאי דר"ג לא עשאו שליח דמה בכך דעשאו שליח אם בדעתו לחזור משליחות בטלה שליחות וכיון דהמעות של עצמו זוכה לעצמו אע"ג דאמר למוכר בשם משלח פ'. וגם בט"ז חלק על הסמ"ע וע"ש אלא שדעתו דתרתי בעינן שיזכור בפירוש על דעת ראובן וגם המעות יהי' של ראובן ע"ש. ומיהו בזה נראה כדברי הסמ"ע דדעת מוכר מסתמא לבעל המעות וכן משמע מלשון הרמ"ה שכת' דעת מוכר לאקנויי לבעל המעות ע"ש וא"כ עיקר כוונת מוכר לבעל המעות וכמ"ש וכן מוכח מהא דר"ג דלמאן דפליג על בני מערבא קונה הלוקח אע"ג שאמר למוכר ע"ד ר"ג אע"כ משום דכוונתו לבעל המעות והקונה הוא בעל המעות והנה מבואר מדעת כל הפוסקים דליתי' לבני מערבא וכ"כ יש"ש פ' הגוזל מדלא הביא הרי"ף דצריך הודעא למוכר ש"מ דלא ס"ל הך דבני מערבא. ואיכא למידק בדברי הרי"ף שכת' בפרק הגוזל קמא רב כהנא יהיב זוזי אכיתנא לסוף אייקר כיתנא זבנא מרוותא דכיתנא אדעת' ליתן המעות לרב כהנא אתא לקמי' דרב א"ל אי קא מזבני לכיתנא אמרי האי כיתנא דכהנא הוא זיל שקול ואי לא לא תשקול רב לטעמי' דאמר רב עושין אמנה בפירות ואין עושין אמנה בדמים ולית הלכתא כוותי' דקי"ל כר' ינאי בפ' הריבית מה לי הן מה לי דמיהן ע"ש. ובהגוזל שם דף ק"ג בהאי עובדא דרב כהנא אמרו כמאן כבני מערבא דאמרי מי הודיע לבעל חטין שיקנה חטין לבעל המעות אטו מי יהיב רב כהנא ארבע ושקיל תמני כיתנא ממילא הוא דאייקר מגזל גזלי' ותנן כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה אמנם התם אמנה הואי ולא משכי' רב כהנא לכיתנא ורב לטעמי' דאמר עושין אמנה בפירות ואין עושין אמנה בדמים ע"ש:

ב

ומבואר דכל זה אינו אלא לבני מערבא דצריך הודעה למוכר אבל לדידן דל"ל הודעה למוכר א"כ כיון דזבני' מרוותא דכיתנא אדעתי' דרב כהנא ודאי שרי רב כהנא למשקל הני זוזי כיון דמיד הלוקחין זוכה ולא ממרוותא דכיתנא וא"כ למה הביא הרי"ף הך דרב לטעמי' כיון דלדידן בלא"ה זוכה רב כהנא מיד הלוקחין אפילו נימא דאין עושין אמנה בדמים ונרא' לפי מ"ש דכל שלא נתן המשלח מעות צריך הודע' למוכר והוא שטת הרמ"ה והרא"ש ורי"ו וכמ"ש ולפי מאי דס"ד בש"ס דרב כהנא משכי' לכיתנא וה"ל כיתנא דרב כהנא ואפ"ה מצריך רב הודעה ללוקחין וא"כ ע"כ אינו אלא לבני מערבא דמאן דלית ליה הודעה היכא דאיכא מעות ה"נ אין צריך הודעה דדעת הלוקחין לזכות במעות לבעל הפירות אבל למסקנא דמסקינן דמיירי באמנ' ולא משכי' רב כהנא לכיתנ' וא"כ לא הוי בעל הפירות וא"כ אפי' לדידן כה"ג צריך הודעה ואע"ג דדעתי' דמרוות' דכיתנ' לזכות במעות לרב כהנא מי הודיעו ללוקחין כיון דרב כהנא לא הי' בעל הפירות ודוק היטב:

א

הפסד הוא לשליח. כת' הש"ך וז"ל דוקא פחת יוקרא וזול' אבל אם אירע לו אונס והאונס לא בא השינוי שנגנב ונאבד ואין לו שום שכר לשליח מהמשלח פטור השליח תשובת מבי"ט סי' קע"ט ופשוט הוא עכ"ל. ומה דפשיטא לי' לש"ך תמוה דהא כיון ששינ' אינו שלוחו כלל והוי מעות הלוא' אצלו וראוי להתחייב בכל אונסין וכן משמע מדברי רי"ו במשרי' נתיב מ"ו ח"א וז"ל כתבו הגאונים המפקיד אצל חבירו סחורתו להוליכה למקום פ' ושינ' והוליכה למקום אחר חייב באחריות הסחורה ונעשית מלוה וב"ד יורדין לנכסיו לפרוע לו כו' ומדכתיב ונעשית מלו' א"כ ודאי חייב בכל אונסין כדין מלוה וכן בנימוקי יוסף בשמעתין דפחתו לו ז"ל שמעינן מיני' שמותר להלו' ע"מ שלא ילוה אלא ע"ג כספים ואם שינה ומלוה ע"י אחרים אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע ואע"פ שעתה קרוב לשכר ורחוק להפסד שכל האחריות עליו לא חשוב ריבי' עכ"ל. ומדכתב כל אחריות עליו משמע אפי' אחריות אונסין. שוב מצאתי במשנה למלך פ"א משלוחין הביא תשובת מבי"ט הנז' וכת' שהב"י בתשובת כ"י חולק עליו ומביא ראיות מהרבה פוסקים דחייב באונסין כששינה ע"ש. וכן עיקר לדינא (דף צ"ח):

א

היה השער קצוב וידוע והוסיפו לשליח. בפ' אלמנה ניזונית תנן אלמנה שהיתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה נתקבלה כתובתה. ובגמ' פריך עלה מ"ש שוה מאתים במנה דאמרי לה את אפסדתי' שוה מנה במאתים נמי תימא אנא ארווחנא אמר רב נחמן כאן שנה רבי הכל לבעל המעות כדתניא הוסיפו לו א' יתיר' הכל לשליח דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר חולקין והתניא ר' יוסי אומר הכל לבעל המעות אמר רמי ב"ח לא קשיא כאן בדבר שיש לו קצבה כאן בדבר שאין לו קצבה אמר ר"פ הלכתא דבר שיש לו קצבה חולקין דבר שאין לו קצבה הכל לבעל המעות מאי קמ"ל שינוייא דשנינן שינוייא היא ופי' רש"י כדתניא דאי' פלוגתא דתני בהאי מלתא כו' וסתם לך רבי במתני' דהכא כר' יוסי דמתני' נמי דבר שאין לו קצבה היא דכל קרקע נמכר באומד זה בפחות וזה ביוקר ע"ש: ובתוס' שם שאל ר' יעקב ישראל את ר"ת והשיב לו ואשר שאלת על ראובן ששלח לשמעון לקבל מעותיו מן הנכרי וטעה הנכרי בחשבון נראה שחולקין בין שניהם דהוי המעות כדבר שיש לו קצבה כו' ושוב חזר בו דכל טעות בין ע"י מקח בין שהטעה במנין הכל לבעל המעות והטעם משום דהטעות הגיעו ע"י מעות המשלח וע"ש. וקשה טובא דא"כ מאי מקשי בש"ס תימא אנא ארווחנא הא שוה מנה במאתים הוי טעות וכדמוכח בירושלמי שהובא בתוס' שם דפריך ויחזור המקח ע"ש וכיון דהוי טעות א"כ אפי' בדבר שיש לו קצבה הכל למשלח וצ"ע. ועיין בתוס' שם ד"ה כאן שנה רבי הכל לבעל המעות וז"ל אין לדחות לפי הירושלמי דמוקי לה כשהוזל וכשהוקר הא לאו הכי הדר דהכ' משום דלא יצא הקרקע מרשות היתומים דא"כ גבי שוה מאתים במנה תחזור לו השד' אלא ודאי הכא והכא קנאתן כדפרישית עכ"ל. וכוונתם למ"ש תוס' ד"ה אלמנה שמכרה וז"ל וטעמא דנתקבלה כתובתה גבי מכר' שוה מנה במאתים תימ' קצת אע"ג דהוזל המקח מ"מ תחזור בה לגבי הלקוחות שהרי המכר לא הי' כלום ותחזור הקרקע ליתומים וי"ל הואיל דבשע' שקיבל' הקרקע הי' שוה מאתים מיד רצתה להוציא הקרקע מרשות היתומים ולהכניס לרשות הלוקח והרי הוא כמו שנתכוונ' לקנות הקרקע באות' שעה עכ"ל. ולזה כתבו דהכא והכא קנאתן האלמנה משעה שרצתה להוציא הקרקע מרשות יתומים ולהכניסה לרשות לוקח. ודבריהם צריכין ביאור דאי קנאתן א"כ הוי אלמנה בעל המעות ויהי' הריוח דיד'. והנה בחידושי מהרש"א כת' דאע"ג דקנאתן הכא גבי שוה מנה במאתים לא הוי אלא כשליח והכל לבעל הקרקע כי התם דהכל לבעל המעות אבל לחובתה כגון בשוה מאתים במנה קנאתן לגמרי שלא תוכל להחזיר להם הקרקע כמ"ש תוס' לעיל עכ"ל. ולדבריו תיקשי קושיות תוס' דהכא משום דלא יצא הקרקע מרשות יתומים כיון דלטובתה לא קנאתן ועוד דהרי כתבו תוס' להדיא דהכא והכא קנאתן ומשמע בין לזכות בין לחוב. וראיתי בבית שמואל סי' ק"ג שהרגיש ג"כ בדברי תוס' וע"ש סקי"א שכת' וז"ל כ' תוס' אע"ג דאכתי יכולה לחזור דהא בתחלת המכירה הי' מקח טעות ויכול' לחזור נגד הלקוחות ותחזור הקרקע ליתומים ותירצו כיון דבתחל' המקח הי' כוונתה ליקח בעד הכתובה אינה יכולה לחזור נגד היורשין אע"ג בדאוקיר יכולין היורשין לחזור כיון דמכרה בלא ב"ד וקיימא ברשותם מ"מ בדאוזיל קיימא ברשותה אף לדעת הפוסקים דס"ל אם מכרה בלא ב"ד המכר בטל היינו היורשין יכולין לבטל אבל בדאוזיל קיימא ברשותה עכ"ל:

ב

ונראה מדבריו דמפרש למשנתינו שמכר' בלא ב"ד ומש"ה בדאוקיר לא קנאתן. ותיקשו נמי דא"כ מאי פריך ותימא אנא ארווחנא דהא המכר בטל כל שמכרה בלא רשות ב"ד והריוח ליתומים אלא ודאי דכל שמכרה בלא רשות גם בדאוזיל לא קנאתן ומשנתינו מיידי לדעת תוס' דבעי ב"ד מיירי שמכר' ברשות ב"ד הדיוטות ולדעת הפוסקים דא"צ ב"ד א"כ הכא והכא קנאתן בלא ב"ד ועכ"פ משנתינו ע"כ מיירי שמכרה ברשות דאל"כ גם בדאוזיל לא קנאתן כיון דהמכר לא הי' מכר כלל. ולכן נראה לענ"ד דברי תוס' דודאי כיון דמיירי משנתינו שמכרה ברשות וכמ"ש ומש"ה הכא והכא קנאתן דכיון שנתכוונה להוציא מרשות יתומים קנאתן לגמרי ובדאוזיל לא מצי הדרא ליתומים דאע"ג דלעצמה אינה יכולה למכור הא כל שמכרה לאחר ויש לה רשות בכך קנאתן והא דשוה מנה במאתים דאין הריוח דיד' ולא אמרי דקנאתן היינו משום דמוקי לה כר' יוסי דס"ל בדבר שאין לו קצבה הכל לבעל המעות ומשום דכל שאין לו קצבה הכל הוא על המכר וכמ"ד רש"י דכל קרקע נמכר באומד זה בפחות וזה ביותר וכיון דהכל דמי הקרקע הוא ה"ל כמו נתייקרה ואם נישם הקרקע במנה ונתייקרה על מאתים ודאי היוקר ליורשין וכיון דהאלמנה לא קנאתן אלא בשעה שמכר' שאז נתכוונה להוציא מרשות יתומים ולהכניס לרשות לוקח וכיון דאז בשעה זו נתייקר' דהא שוה מנה במאתים מה שנותן הלוקח בעד הקרקע מאתים על הקרקע נותן והוי רווחא ליתומים וא"כ הכא והכא קנאת' אלא דגבי שוה מנה במאתים כיון שנותנין בעד הקרקע יותר הרי הוא כמו שנתייקרה בשעת המכר דרווחא ליתומים אבל במאתים שמכרה במנה נמי קנאתו לגמרי ואע"ג דלא לקחה בעד הקרקע אלא מנה אמרינן לה את אפסד' וזה ברור. וניחא בזה ליישב מה דקשיא לן בהא דפריך ותימא אנא ארווחנא דהא שוה מנה במאתים ה"ל טעות ובטעות הכל למשלח דכיון דטעמא דגבי טעות הכל למשלח הוא משום דהגיע ע"י מעות המשלח וכיון דאלמנה הכא והכא קנאתן וא"כ הרי האלמנה בעל המעות דהא הקרקע שלה דהא לפי ס"ד לא ס"ל לחלק בין דבר שיש לו קצבה לדבר שאין לו קצבה וא"כ כיון דבדבר שיש לו קצבה דודאי יש יתרון ואעפ"כ אמרינן גבי טעות דהכל למשלח ומשום דע"י מעותיו היה הטעות וא"כ גבי אלמנה הרי היא בעל' הקרקע דהכא והכא קנאתן ולזה משני כאן שנה רבי הכל לבעל המעות וכו' וכדמסיק כאן בדבר שיש לו קצבה ומשנתינו דבר שאין לו קצבה והכל על הקרקע וא"כ ליכא יתרון כלל אלא שנמכר כך פעמים בפחות פעמים ביותר וכיון דליכא יתרון אלא שנותן על הקרקע ביותר והרי הוא כמו נתייקרה ומש"ה העודף ליתומים וכמ"ש. ועיין ל' רש"י כאן שנה רבי במשנתינו הכל לבעל המעות השולח שלוחו לשוק לסחורה כו' ולכאורה הלא במשנתינו גופה קמ"ל רבי הכל לבעל המעות אלא משום דלישנא דהכל לבעל המעות לא יתכן גבי אלמנה כיון דהכא והכא קנאתן והרי היא בעל המעות אלא דלישנא דהכל לבעל המעות יתכן לפרש גבי שלח שלוחו כו' וממילא הכא גבי אלמנה הריוח ליתומים כיון דגבי דבר שאין לו קצבה ליכא יתרון כלל לבעל המעות או לשליח אלא הכל הוא דמי המקח וכיון שעולה המקח של הקרקע הוא מאתים ה"ל כנתייקרה אז בשעת המקח וכמ"ש ומש"ה הריוח ל' תומים ודו"ק: ובזה נראה ליישב קושית תוס' שהקשו במ"ש רש"י וסתם לך רבי במתניתין דהכא כר' יוסי דמתני' נמי דבר שאין לו קצבה והקשו אמאי לא קאמר מתני' מני ר' יוסי היא ולמה קאמר כאן שנה רבי וכדתניא וכו' ע"ש ולפי מ"שמהא דקאמר ר' יוסי הכל לבעל המעות מתני' לא מתרצה כיון דאלמנה היא בעל הקרקע דקנאתן אלא מש"ה קאמר הא מני רבי הוא וכדתניא והיינו כדמסיק כאן בדבר שיש לו קצבה כאן בדבר שאין לו קצבה וכיון דטעמא דדבר שאין לו קצבה דליכא העודף אלא על הקרקע גופה וא"כ הריוח שעל' על הקרקע דיתומים הוי וכמ"ש ודו"ק:

א

אמר המוכר בפירוש עיין סמ"ע שכת' בשם הר"ן דלפי טעמא דהרי"ף דחולקין משום דבאה לו הנאה על ידי בעה"ב אפילו אומר בפירוש שנותן לשליח אפ"ה חולקין ע"ש. מיהו נראה דהיינו דוקא בנותן לשליח ומשום דבאה לו הנאה ע"י בעה"ב אבל אם נותן בפירוש לבעה"ב גם לדעת הרי"ף הכל לבעה"ב דאטו מי שנותן מתנה לחבירו ע"י שליח יהי' לשליח חלק בו ועיין ש"ך שתמה על הרמ"א שפסק דלא כהרי"ף ונרא' דכיון דכת' הרמב"ן בתשובה שטע' הגאון ורש"י יפה והובא בב"י וע"ש בתשו' הרמב"ן דאפילו לטעמא שכתבו לפי שבאה הנאה על ידי בעל הבית היכא שטוען שליח שהוא ההנהו למוכר ומש"ה נתן לו ודאי הכל לשליח ע"ש:

א

וטעה הגוי ונתן לו יותר. כת' הטור וז"ל והר"ר יונה כת' דגבי מקח אין חילוק בין שהוסיף מדעתו בין שטעה אלא שחילק בין טעות שבמקח ובין היכא שטעה בחשבון דגבי מקח הי' סבור שאין המקח שוה יותר מן המעות שקיבל ונתן הכל לבעל המעות ולפיכך אם אין לו קצבה הכל לבעל המעות וחולקין כשיש לו קצבה וכו' ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל וקשה לי בדבר שיש לו קצבה אמאי חולקין דהא לפי טעמא דרש"י אין לו לשליח אלא משום דאמרינן מתנה יהיב ולשליח הוא דיהיב וכאן בטעות שבמקח ליכא מתנה כלל וא"כ יהי' הכל לבעל המעות וכן לפי טעמא דרי"ף משום דבאה לו הנאה ע"י שליח נמי לא שייך אלא במתנה אבל זה שנותן בפירוש בטעות ועל המקח ודאי לבעל המעות הוא והוא בעל המקח ואפילו לפי מ"ש הר"ן דלדעת הרי"ף אפילו נותן בפי' לשליח בעה"ב חולק עמו ומשום דבאת לו הנאה על ידו כבר כתבנו דהיינו דוקא לשליח הא נותן בפירוש לבעה"ב ודאי הכל לבעה"ב וכמו שאר נותן מתנה ע"י שליח דהכל להמקבל המתנה עיין סק"ז. ולכן נרא' דהר"ר יונה ס"ל כטעמא שכת' בהגהת אשר"י דדבר שיש לו קצבה חולקין משום דלא מחמת המקח בא אלא מחמת מזל שניהם ודבר שאין לו קצבה הזלזול מחמת המקח בא בשויו ומזלו דבעל המקח גרם ע"ש ומש"ה בטעות שבא על דבר שיש לו קצבה נמי מחמת מזל שניהם בא וחולקין אבל לפי טעמא דרש"י ורי"ף כל שהיה טעות במקח בדבר שיש לו קצבה הכל לבעל המעות ומה"ט נרא' הא דהשמיט בש"ע האי דינא דר' יונה משום דלדידן דס"ל כטעמא דרש"י ורי"ף ליתיה להאי דינא ומ"ש בטור וכן הסכים א"א הרא"ש נרא' דלא קאי על טעות שבמקח בדבר שיש לו קצבה דלא הוזכר באשר"י מזה אלא קאי על מ"ש בטעות שהכל לשליח ובב"ח הגיה בטור במ"ש ור' יונה הגיה ור' יצחק והוא ר"י שבתו' ולפענ"ד תו' לא ס"ל האי דינא אלא הוא דעת ר' יונה והוא כטעמא דהגה' אשר"י:

א

אבל אם לא ידע בטעות. כת' בש"ך ז"ל דגם בדבר שיש לו קצבה דחולקין אם לא ידע השליח בטעות קודם שנתנו למשלח הכל למשלח דלא זכה השליח שלא מדעת ע"ש. ול"נ דלטעמא דרש"י דחולקין בדבר שיש לו קצב' ומשום דה"ל מתנה ושמא נתן הכל לשליח א"כ אפי' שלא בידיעת השליח זוכה השליח דאע"ג דעודר בנכסי הגר וקסבר שלו הן לא קנה והרי אינו קונה שלא במתכוין דבגר כ' הרשב"א פ"ב דגיטין ובנ"י פ' חזק' דהיינו דוקא בהפקר ומציאה אבל היכא דאין דעת אחרת מקנה אפי' אינו מתכוין לקנות ולא ידע כלל נמי זוכה וכמ"ש בסי' ק"מ בס"ק א' ובסי' ער"ה סק"ד ע"ש וכי היכי דחולקין אפילו הכל ביד השליח כן חולקין נמי היכא שהוא עתה ביד בעה"ב וכן לפי טעמא דרי"ף לפי שבאה הנאה לשליח ע"י בעה"ב א"כ ה"נ איכא הנא' לבעה"ב על ידי שליח וחולקין ומש"ה לא כת' הרמ"א האי דינא אלא בטעות גוי דהוי הפקר וליכא דעת אחרת מקנה ובזה ודאי כל שהשליח לא ידע אינו זוכה שלא במתכוין כמו במציאה ובנכסי הגר אבל בדבר שיש לו קצבה אין חילוק בין ידע או לא ידע ולעולם חולקין וכמ"ש. אמנם גם בטעות גוי והשליח לא ידע נמי מידי ספיקא לא נפקא והוא במחלוקת בין הפוסקים אם חצירו וידו זוכה שלא מדעת בדבר שאין רגיל לבא ועיין במרדכי פ"ב דמציעא אלא דרמ"א פסק בסי' רנ"ב סעיף י"ח ובסי' רס"ח סעיף ג' דכה"ג לא זכה ע"ש. אמנם אם תפס השליח אחר כך מיד בעה"ב לא מפקינן מיניה כיון דאין דעת כמה פוסקים דחצירו וידו זוכה לו שלא מדעת אפי' בדבר שאינו רגיל לבא וכל זה בטעות גוי אבל בדבר שיש לו קצבה דאין דעת אחרת מקנה לא בעינן דעת זוכ' כלל וכמ"ש:

א

לקנות לו סחורה ידוע כו' עפ"ר שם כתבתי והוכחתי דהאי סחורה ידוע לאו דוקא שא"נ קנה לו בגד פלוני מאיש פלוני בפרטו' אלא שא"ל קנה לי בגד והא ראי' שבתוס' כתוב קנה לי פירות התם וכ"כ הטור והמחבר בי"ד ס"ס קע"ז ע"ש ואפי' בכה"ג יש עליו תרעומות ונקרא רמאי בשקנאו לעצמו מיהו גם כשא"ל בהדיא קנה בגד פלוני מאיש פלוני אין לו עליו אלא תרעומות:

ב

לעצמו במעותיו פירוש במעות של עצמו דהיינו של השליח:

ג

ואם היה יודע שזה המוכר כו' ל' היה יודע (ולא כ' ואם נודע לו) משמע שיודע זה משעה ראשונה שא"ל לקנותו לו ומ"ה אמר שמחוייב להודיעו מיד כדי שלא יסמוך עליו זה ואפי' בכה"ג אם מפחד שמא יאמר לו אל תקנ' עד שאשלח ואשתדל שימכרו לי וביני ביני יקדמנו אחר מות' לקנותו בלי הודעתו מיד רק שיודיעו אח"כ מילתא בטעמא אבל ל' הטור אינו משמע כן מדכ' ואם המוכר אינו מתרצה ולדינא נראה דמודים זה לזה:

ד

ואח"כ מודיעו כדי להוציא נפשו מהחשד וגם כדי שלא יסמך ע"ז:

ה

שזקפן עליו במלו' פי' שחושב בנפשו מעות הללו שנתן לי המשלח אקנ' לי בהן לעצמי ויהיו בידי מעותיו בתורת הלואה ואשלם לו היום או מחר:

ו

שחוזר בשליחותו כו' דאין לך שליחות יד גדול מזה והחולקים ס"ל דגם בשולח יד לא קנה לנפשו כ"א כששינה דא"ל המשלח לקנות לו חיטין והוא קנה לנפשו שעורים דאז קנאו בהשינוי ועד"ר וד"מ:

ז

זבן לי האי מידי דקדק לכתוב האי מידי דהוא ר"ל סחורה ידוע שכ' הטור והמחבר בר"ס זה:

ח

וזבין ליה סתמא קניא כו' בטור כ' מסתמא קניא ועפ"ר דנראה דגם ל' מסתמא מתפרש' כמו סתמא וה"ק מסתמא כיון שלא גילה דעתו בשעת קניי' ודאי קנאו לראובן:

ט

אע"ג דיהיב שמעון דמים שלו כו'. דאמרי' הלוה שמעון ממעותיו ויחזור ויפרע ממנו דמסתמא אדם קאי בהימנותיה דהבטיחו לקנות לו וז"ל הטור דכיון דאמר זבין לי לזבוני מעליא קא מכוון וכמו דאמר זכי לי דמי כו' עד ודוקא דאמר זבין לי אבל אי אמר אייתי לי דאזבן ואזל וזבין זכי לנפשי' דלא שוויה שליח אלא לאתויי והא הדר ביה עכ"ל וזהו שכ' ג"כ המחבר בס"ס זה בד"א בדאמר זבין לי כו':

י

אבל אם חזר בו שמעון קודם משיכה כו'. ז"ל הטור כיון דמעות אינן קונות נמצא דעדיין לא קנה ראובן ובשעת משיכה זכה לעצמו ואפי' מי שפרע ליכא שלא תקנו מי שפרע אלא בין מוכר ללוקח אבל בין שליח והמשלח לא עכ"ל וכאן לא צריך להטעם שכתבתי בסי' קפ"ב ס"ז אלא כיון דכאן התקיים המקח להלוקח עכ"פ תו לא שייך דין מי שפרע דלא נתקן אלא על מי שחוזר בו מהמקח אחר נתיר הדמים:

יא

בשמא דראובן כו'. בטור כ' אדעת ראובן ובפרישה כתבתי דנ"ל דל"ד קאמר אלא ר"ל שנתנה לו סתם ומסתמא דעת המוכר לאקנויי לבעל המעות ולאפוקי אם גילה דעתו לפני המוכר שהוא קונה לנפשו דאלת"ה קשה מאי איריא דהמעות הן של ראובן הא אפי' אם המעות הן של השליח אם נתנן להמוכר בהדיא משמי' דראובן אין השליח יכול לחזור בו דהא ברישא כשהמעות הן של השליח התחיל וכ' שנתן להמוכר סתמא ועליה קאי מ"ש דשמעון יכול לחזור בו קודם משיכה ומשמע הא נתנם בהדי' משמיה דראובן אין שמעון יכול לחזור בו:

יב

ואמר לעצמי אני קונה ל' הטור ומקמי משיכה חזר שמעון וזבניה לנפשי' כו' וכתבתי בפרישה דנראה דר"ל דחזר שמעון מיד ויחד מעות אחריה משלו לתת להמשלח (דזהו זבניה לנפשי' מיקרי) ולא בקש לזקפן עליו במלוה ולהכי כשהודיעו להמוכר קנה לעצמו דאל"כ קשה הא פסק הרמב"ם וגם המחבר לפני זה דאפי'. זקפו עליו במלוה המקח של המשלח ודו"ק:

יג

ואפילו אה נתרצה בתחלה כו'. קשה דלקמן ה"ה רס"ט שם מסיק דלכ"ע אם נתרצה מתחלה לקנו' לשניהן זכה לשניהן וא"י לחזור בו ועוד דמסיק מור"ם וכתב אבל אה קנאה במעות ראובן צריך לחלק עמו ושם בס"ס רס"ט מסיק דלכולי עלמא אם היה לראובן מעות אף שקנה שמעון במעותיו זכה לשניהן ויש ליישב דכאן מיירי דטוען אף שנתרצתי מתחלה לקנות לשניהן מ"מ בשעת מקח חזרתי בי וקניתי לעצמי בפי' מ"ה כתב כאן דאין מועיל לו הריצוי שהיה מתחלה כיון שחזר בו בפירוש בשעת המקח ומה"נ אף אם היה לראובן מעות לקנות בו ל"מ כיון שקנאה שמעון במעותיו אחר החזרה משא"כ לקמן ס"ס רס"ט דמיירי שאינו טוען שחזר בו בשעת קנין בפי' אלא קנאוהו סתם אלא שאח"כ בא לחזור בו והוא הדבר הלמד מענינו שהרי דימהו שם למגביה מציאה לחבירו דמיירי ג"כ בהגביהו סתם מ"ה שם לכ"ע אם איתא חדא למעליותא או שנתרצה בתחלה או שהיה לראובן מעות שהיה יכול לקנות בו זכו בו שניהן מאחר שמודה שלא חזר בו בשעת קנין כן נ"ל ליישב דברי מור"ם דבשני המקומות הנ"ל שלא יסתרו אהדדי ושניהן הן מהמרדכי כמ"ש ל' ס"ס רס"ט וכמו שאכתוב שם ועמ"ש מזה עוד שם:

יד

ואין המשלח יכול לחזור כו' זהו ענין בפני עצמו ואדלעיל קאי ור"ל כל מ"ש עד הנה איירי בחזרת השליח אבל המשלח לעולם אינו יכול לחזור בו:

טו

בין לסחורה בין לאכילה כו'. עפ"ר שם כתבתי דכ"כ לאפוקי ממ"ד דהשליח קנאו בשינוי להיות הריוח לנפשו דאליבי' יש חילוק בין א"ל לקנות לאכילה דמקרי שינוי מחטין לשעורין משא"כ בא"ל לקנות לסחורה ע"ש:

טז

ואם הי' בהם ריוח כו'. כבר נתבאר בסימן קע"ו דשליח ושותף המשני' ידן על התחתונה דאם הפסידו יכול השני לומר אם לא שנית לא הי' בה הפסד ואם הרויח הרי הוא לאמצע כפי תנאם:

יז

וכן אם שלחו עם סחורה וכו'. גם בסימן קע"ו יתבאר דין זה לענין שותפין ע"ש סי' י':

יח

השער קצוב וידוע. פי' כגון שמוכרים בשר או יין במדה או במשקל וקצוב ועומד סך המדה או המשקל דרך משל בדינר וכשנתן המוכר להשליח טפי ממדה אח' בדינר מן הדין הי' הכל להשליח אלא כיון דבאתה ההנאה להשליח ע"י מעותיו של המשלח אמרו חז"ל שיחלקו בהדדי המותר והאי טעמא כ' ברי"ף והרא"ש והעיטור וכ' הר"ן דאליבי' אפי' אמר המוכר בהדיא שנותן המותר להשליח אפ"ה חולקין אבל רש"י כ' הטעם משום דיש להסתפק למי נתן הנותן המוכר למשלח או לשליח מ"ה חולקין וכ' הרמב"ן שטעם זה הוא נכון וזהו דעת מור"ם ז"ל שכתב ע"ז מיהו אם אמר המוכר בפי' כו' ועד"מ ס"ח ומ"מ כתבתי טעם הרי"ף והרא"ש והעיטור דלפעמים לפי ראות הדיין יש לסמוך עלייהו:

יט

ואם הי' דבר שאין לו קצבה כו'. כגון טלית וחלוק וכיוצאבו שנמכרים באומד:

כ

הכל לבעל המעות דאמרי' מסתמא דעל המעות שקיבל ממנו נתן לו כל כך שהרי אין לו קצבה וידוע ופעמים מוכרים כ"כ בדינר:

כא

שלח שלוחו לקבל מעות כו'. עיין בטור שכ' בשם ר"י והרא"ש שדין זה הוא דוקא בהטעה העכו"ם בחשבון אבל לא בהטעהו במקח שנתן לו בעד דינר יותר ממה שהי' לו ליתן והטעם דבטעות שבמקח כיון שבעד הדינר שנתן לו עתה נותן לו מה שנתן דהי' סבור שאין המקח שוה יותר מן המעות שקיבל ודעת המוכר הוא שיקנה זה בעד המעות שקיבל מ"ה אמרו חז"ל שחולקין בו בדבר שיש לו קצבה ולא יקחנו השליח לנפשו אף שבטעות נתנו לו כיון דעכ"פ כוונת העכו"ם המוכר ליתנו בשביל הדמים משא"כ בהטעוהו בחשבון דלא נתן להעכו"ם עתה כלום וידע העכו"ם כמה חייב לו והיתרון דבר בפני עצמו הוא כאלו גנב לו ואלו הי' רוצה השליח הי' אומר להעכו"ם טעות בחשבון והי' מחזיר לו המותר עכ"ל ודלא כר"ת שכ' הטור בשמו דס"ל דבטעות שבמקח אפי' בדבר שיש לו קצבה הכל למשלח ומהתימ' שהמחב' ומור"ם לא הזכירו הדין של טעות שבמקח והל"ל דאין חילוק בין טעות שבמקח להוספה מדעתו מאחר שפליגי בו דלר"ת בכל ענין הוא להמשלח ור"י והרא"ש חולקין בדבר שיש לו קצבה ועמ"ש מזה בסמוך ועד"ר:

כב

הכל לשליח☜ וכ"כ הרמב"ן בתשוב' ס"ט על קהל שמינו את ראובן לשליח בגביות המס ולפרוע להעכו"ם והעכו"ם ההנהו משלו ממעות הקהל כו' ופסק שהכל של ראובן ועד"מ א' שהאריך בזה:

כג

הכל של המשלח. דלא זכה השליח שלא מדעת:

כד

וסייעו והטעה את העכו"ם כו' בד"מ כתוב הטעם כיון דעסקו תרוייהו בסחורה לכך חולקין אע"ג דהא' לבד הטעהו עכ"ל:

כה

שמא אחר זמן יזכרם העכו"ם כו'. ז"ל הטור כיון דהמניה שמעון לראובן מעיקרא ונעשה ערב בשבילו בלא משכון גם עתה לא יעכבם על הספק בשביל הערבון וגם אינו יכול לומר אני רוצה לקדש השם ולהחזירם דבשלו יקדש השם ולא בשל אחרים עכ"ל. ול"ד למ"ש לפני זה בהטעה את העכו"ם דאם ירצה יכול להחזיר להעכו"ם דשאני התם דעדיין לא זכה בה ראובן המשלח מעולם אבל הכא המעות הן של ראובן וכן צ"ל ביישוב הטור דל"ת דבריו אהדדי מ"ש בס"ט ובס"י ע"ש:

כו

כאלו מחל העכו"ם חצי החוב כו'. היינו משום דהמעות הן של המשלח לכן מה שנשאר מהמעות ברשותא דמרי' קיימא משא"כ לעיל בשליח שהטעה לעכו"ם דמקבל מעות מאחרים ע"כ זכה בו וכן בסייעו והטעה את העכו"ם זכו שניהן וק"ל:

א

אין לו עליו אלא תרעומת ודין זה מבואר בי"ד סי' קע"ז בסעיף י' דהנותן מעות לחבירו לקנות פירות למחצית שכר ואמר לא לקחתי דאין לו עליו אלא תרעומת ולכאורה ק"ל דהא מבואר בב"מ דף ע"ג בהאי דיהיב זוזי לחברי' למזבן ליה חמרא ופשע ולא זכין ליה דמשלם ליה כדקא אזיל אפרוותא דזול שפיט ורב אשי פליג התם ופריך הש"ס ולרב אשי מ"ש מהא דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא ועיין בש"מ שם שפי' דפריך כיון דשם תיקנו כך היה להם גם כאן לתקן כך ומבואר שם דבהא דאם אוביר דאף אם לא נכתב חייב וכן מבואר לקמן סי' שכ"ח דאף אם לא נכתב הוי כנכתב ע"ש בסמ"ע ומשני הש"ס שם התם בידו והכא לאו בידו וכתבו התוס' שם בד"ה התם בידו וז"ל דהכא אין בידו בשער הזול דשער הזול דזול שפוט לא משוך כולי האי וכו' ועסמ"ע סי' ר"ז סקכ"ח כ"ט דדוקא במקום פ' מיקרי לאו בידו ע"ש ולפ"ז אם שולח לו לקנות חיטין אתרעא דמשיך ולא קנה ונראה משאר כל הסוחרים שקנו תבואה באותו מקום שהרויח שחייב לשלם מטעם אם אוביר ולא אעביד (ועמ"ש בביאורים בסי' קע"ו ובסי' ש"ו דשותף או פועל חייב על מניעת הריוח מטעם אם אוביר): ולכן נראה דשם בי"ד מיירי בנותן לו למחצית שכר על זמן וכיון דפועל יכול לחזור בו וכמבואר לעיל בסי' קע"ו במקבל עיסקא לזמן וכיון דיכול לחזור בו מלהיות פועל פטור מלשלם וכאן נמי הטעם כיון דשליח בחנם הוא יכול לחזור משליחותו כמבואר בסימן של"ג סעיף ה' בהג"ה ולכך אין לו עליו אלא תרעומות ולפז"נ בשליח בשכר ולא נתן לו לזמן רק בקבלנות על עסק לקנות בתרעא דמשיך ולא קנה חייב לשלם לו מניעת הריוח כדרך שהרויחו שאר הסוחרים מטעם אם אוביר הנ"ל:

ב

הנותן מעות. ע' ש"ך ס"ק ב' עד דא"ל זיל זבין ליה צריך ליתן טעם כיון דבצבע לא קנה כמ"ש הרא"ש כיון שקונה במעות שלו והמוכר מקנה לו אין אדם יכול לזכות בשלו לאחר ואף דזכי' הוא מטעם שליחות מ"מ ל"א דעשה עצמו שליח לזכות לחבירו מיד המוכר א"כ קשה אמאי מהני כשאמר זיל זבין ונראה דיש לחלק דבשלמא באמר לו זבין לי במעותיך דתיכף שנתן לחבירו המעות על פיו נתחייב לו המעו' דהוי כאומר תן מעות לפ' ואתחייב לך דהא הכא הוציא ג"כ המעות על פיו ומש"ה כמאן דאיזפינהו דמי משא"כ כשלא נתן ע"מ. ומה שהקשה על הרא"ש מריש גלותא נראה שהבין קושיית הש"ס דשם דמקשה אלמא מיקניא קניא ליה דקאי אריש גלותא שפי' דאין כופין הריש גלותא למכור והוא של ריש גלותא והיה ס"ד דשם דלא הודיע למוכר רק לעדים ופריך אלמא מיקנא קניא ליה פי' דריש גלותא כו' וכן משמע בתשו' הרא"ש כלל צ"ו סי' ג' ולזה מקשה הש"ך שפיר על הרא"ש אכן לפ"ד כל המפרשים קאי הקושיא על הלוקח והלוקח ודאי דיכול לזכות לעצמו וע' באסיפת זקנים ב"ק ובקצה"ח והוא פשוט:

ג

בקרקע מיוחד. נראה אפילו ליכא עידי שליחות דיש לו מיגו דקנה המשלח דהקרקע קיימא בחזקת המשלח תיכף כשקנאה וא"י להוציאה מחזק' במיגו ובמטלטלין כה"ג צ"ע אם יש לו מיגו אי נאמן כיון דהוי להחזיק ומיגו מהני אפי' במקום דמשים עצמו רשע והא דא"נ כאן אף בלא מיגו דהא לפטור מממון נאמן אפי' במקום דעושה עצמו רשע מ"מ שליח שאני כיון דהוא רמאי וחזקה שליח עושה שליחותו חזקה אלימתא הוא ומ"מ במקום מיגו צ"ע דהא אפי' במקום חזק' אמרינן מיגו להחזיק אח"כ מצאתי בתומים סי' פ"ג שכ' בהדיא גבי מגביה מציאה דנאמן במגו לומר לעצמי כוונתי ודין זה מדמין אותו הפוס' למגביה מציאה כמבואר בסעיף ד' בהג"ה ובט"ז א"כ ה"נ נאמן כשיש לו מיגו ע"ש:

ד

י"א דקנה לעצמו טעם ב' הדיעות דמאן דס"ל דקנ' לעצמו ס"ל דכיון דנעש' גזלן על המעות ועמדו ברשותו לענין אונסין נעשה בעל המעות וכיון דדעת המוכר להקנות לבעה"מ וכיון דהשליח כבר גזל המעות הוי השליח בעה"מ וקנאו השליח ומאן דס"ל דהמשלח קונה ס"ל דאף שנעש' גזלן על המעות מ"מ נהי דקנה לענין חיוב אונסין מחמת שנעשה גזלן מ"מ גוף המעות לא נעש' של השליח והמעות של המשלח לקדש בו אשה ולקנות בו עבדים וקרקעות והמשלח נקרא בעה"מ ודעת המוכר להקנו' לבעה"מ ואפי' אם הודיע למוכר שקונה לעצמו מ"מ קנאו המשלח כדמוכח בסמ"ע ס"ק י"ב דדוק' ייחד מעות אחרים מהני אבל זקפן במלוה לא מהני אבל כששינה כגון מחיטין לשעורין כתבו הסמ"ע והש"ך דמהני אף דקי"ל כר"י דשינוי אינו קונה נראה דבמתכוין לגזול ולקנות לעצמו מודה ר"י לר"מ דשינוי קונה וכמבואר כ"ז בש"מ ב"ק ובחי' רשב"א (ולפז"נ דמ"ש הסמ"ע בסי' קע"ו ס"ק ל"ז דמשמע מדבריו שם דבמתכוין לקנות לעצמו דשינוי קונה מיירי בשותפין על עסק ידוע כגון בשותפין לקנות חיטין וקנה שעורין אז מהני שינוי אבל בשותפין בכל עסקיהם לא מהני שינוי וכמ"ש שם) אך לכאורה קשה הא דבלא שינה דקנאו המשלח הא השליח חזר משליחותו וביטל שליחותו ונתכוין בהמשיכ' לקנות לעצמו וא"כ נהי דדעת המוכר להקנות לבעה"מ שהוא המשלח מ"מ הא המשלח לא עשה קנין משיכה ואינו רק קנין מעות ומעות לא קנה וא"כ יהיה המוכר יכול לחזור בו וי"ל דהא עיקר הטעם דמעות אינן קונות הוא משום שלא יאמר נשרפו חיטיך בעליה וכדי שהמוכר יטרח ויציל והיכא דל"ש טעם דנשרפו חיטיך בעליה באמת מעות קונות וכמבואר בסי' קצ"ח א"כ הכא כיון דמשך השליח החטין לביתו אף דלא נתכוין לקנות להמשלח מ"מ ל"ש הטעם כדי שיטריח המוכר להציל מדליקה דכיון שלא הודיע למוכר ממילא אינו ברשות המוכר לשריפה כשמשכן השליח לביתו וממילא המעות קונות (ומוכח מדין זה דאף דבמעות פקדון כשהן מותרין מותר להשתמש בהן מ"מ בשליח אסור אם לא שמייחד מעות אחרים וכמ"ש הסמ"ע ס"ק י"ב וכ"ח בב"י בטור י"ד סי' קס"ט דאפי' בשליח לפרוע חוב אסור להשתמש בהן) ועש"ך ס"ק ד' שכתב דגם דעת המחבר דאפי' יש עדים המקח של המשלח ואשתמיטתיה הא דבי"ד סי' קע"ז פסק המחבר בהדיא דכשיש עדים המקח של השליח ע"ש:

ה

בשמא דראובן. עסמ"ע ס"ק י"א והיוצ' מדבריו דבשנתן מעות שלו בסתמא יכול לחזור בו קודם משיכה וכשנותן בשם המשלח א"י לחזור וכשנתן מעות המשלח אפי' בסתם א"י לחזור בו אפי' קודם משיכה עד דמודע למוכר וייחד מעות אחרים ועיין בט"ז שחולק עליו ולהסביר טעם דברי הסמ"ע נראה דבנתן מעות המשלח אפי' בסתם נעשה קנין מדאוריית' בין המוכר להמשלח דהמוכר מקנה לבעה"מ רק שיכולין לחזור בהן מדרבנן וכשחוזרין מחוייבים לקבל מי שפרע וכ"ז שאינן חוזרין קנין דאורייתא הוא והשליח הוי כאחר כיון שכבר יצאו המעות מת"י ולאו כל כמיניה דהשליח לחזור בו עד דמודע למוכר פי' שמודיעו שחוזר משליחותו ואין רוצה לעשות משיכה רק לעצמו וכיון דמייחד מעות אחרים תחתיהן שוב לא הוי כגזלן על המעות וכיון דהמוכר ממשיך ליה החפץ ע"פ דבריו והוא לא רצה למשוך רק ע"ד שיקנה לעצמו הרי המוכר הנותן לו אדעתא דידיה כאילו חוזר בו מקנין המשלח ומקנהו לשליח ועושה כן מיראתו שלא יחזור בו המשלח כיון דאיכא רק קנין מעו' ולכך מקנהו לשליח בקנין משיכה ועוד דכיון שהשליח ייחד מעות אחרים הרי הוא נעשה בעה"מ ואם השליח נותן מעות שלו בסתם יכול לחזור בו קודם משיכה אף דכתב הטור באם שאמר זיל זבין דהוי כמאן דאוזפינהו מ"מ נראה דלא נעשה עליו הלוואה עד אחר שקיבל החפץ בידו דהא ודאי אם נאנסו המעות ביד המוכר קודם משיכ' באופן שהוא פטור מלהחזיר המעות או שהמוכר אלם וא"ר ליתן החפץ אין המשלח חייב לשלם לשליח מעותיו דכיון דאמר זיל זבין לי לא גרע מהא דסי' נ"ח באם שהזכיר את השטר וכן בחפץ בסי' ע"ב וה"נ צריך ליקח החפץ קודם שיתן הדמים ואז נעשה הלואה על המשלח ולכך יכול לחזור בו קודם משיכה ואם נתן בשמא דראובן אינו יכול לחזור בו קודם משיכה הטעם דכיון דאמר הילך מעות והקנה השדה לפ' הוי כאלו זיכה מעותיו ע"י מוכר להמשלח והנה אם המלוה הבטיח להלו' להלוות לו וזיכה לו מעות הלוואה שלא בפני הלוה ע"י אחר ודאי דאין המלוה שוב יכול לחזור בו וכשהלוה רוצה זוכה במעות למפרע אבל הלוה ודאי דיכול לחזור בו תיכף כשנתוודע כמו בזיכה לו על ידי אחר וצווח בסי' רמ"ה א"כ ה"ג כשאמר בשמא דראובן הוי כאילו זיכה לו המעות על ידי המוכר דכשהלוה מתרצה אח"כ זכה במעות למפרע ונעשה בעה"מ וקנה המשלח החפץ למפרע וקנין דאורייתא הוא והשליח כאחר הוא וא"י לחזור בו וכמ"ש לעיל:

ו

ראובן שהיה יודע סחורה בזול. עסמ"ע ס"ק י"ג מה שתמה בזה מהא דס"ס רס"ט ועט"ז ולפענ"ד ליישב והנה בלא"ה תמוה דמה"ת יהיה נאמן הא כתב רמ"א לעיל סעיף ב' בהג"ה דבקרקע מיוחד הואיל והוא מנהג רמאות ודאי מעיקרא קנאו למשלח וכ"כ המחבר סעיף ד' בא"ל זבין לי האי מידי דא"נ לומר לעצמי קניתי וגם קשה דל"ל להר"ן לתלות הטעם בקרקע מיוחד משום דהוא מנהג רמאות הא כשאמר זבין לי הוי כאמר זכה לי כמבואר בטור בשם הרמ"ה והוא דינא דהמחבר בסעיף ד' ובסי' רס"ט מבואר דבאומר זכה לי דא"נ לומר לעצמי הגבהתי ושם לא תלה הטעם בדמאי כלל וגם שם נראה דאם אמר בפירוש קודם דגבהה לעצמי אני מגביה דלא הוי רמאי כלל דלא אישתמיט תנא ושום פוסק לומר דהוי רמאי בזה כשחוזר משליחותו ומגביה לעצמו. ועכצ"ל דרק בזביני שייך לומר דטעם משום רמאי דהא עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה הוי רשע וכיון שהי' משט' בחבירו שעשאו שליח לקנות וקנאו לעצמו הוי רשע משא"כ במציא' דלא הוי רשע כמבואר בסי' רל"ז ולכך גם רמאי לא הוי ולכך כתבו דפוס' טעם אחר בהא דסי' רס"ט דהיא מטעם דשתיקה הוי כהודא' וקיבל לעשות שליחותו לזכות בשבילו (וע' בתשו' הגאונים בתראי סימן כ"ג) וכיון שנעשה שליח אמרי חזק' שליח עושה שליחותו והגבי' להמשלח וזה לא שייך בזביני כשאין לו מעות להמשלח והשליח הבטיח להלוות לו המעות דבזה ליכא הוכחה שעשה שליחותו דאימר חוזר מלהלוות לו דאפשר שנתוודע לו שאינו בטוח ואינו רוצה להלוות לו ועוד דשמא לא מצא מעות להלוות לו ונגד הבטחה להלוות לו ודאי דלא שייך לומר חזק' שליח עשה שליחותו והלווה לו וכן אפילו נתן לו מעות והניח מעות חבירו אצלו וקנה במעותיו לא שייך לומר חזק' שע"ש כיון דחזינן דשינ' ולא קנה במעות המשלח רק במעותיו ולכך הוצרכו ליתן בזביני הטעם מפני שהוא רמאי דנהי דלא רצה להלוות לו מעותיו מ"מ רמאי הוא במה שקנאו לעצמו מכח הוכחא זו אמרי' שקנא' לשותפות. ולפ"ז ל"ק קושית הסמ"ע מסי' רס"ט דכאן מיירי בסחורה בזול דהוי כמציא' דלא הוי רשע כשקונה לעצמו כמבואר בסימן רל"ז ולא שייך טעמא דרמאי שהביא הרמ"א גבי קרקע מיוחד וגם לא שייך הטעם דחזק' שליח עושה שליחותו כמו במציאה כיון שצריך להלוות לו מעותיו ואפילו נתן לו מעות והוא קנה במעות עצמו הרי חזינן ששינה בשליחותו כמש"ל ואפילו לקח סתם במעות שלו והיה מעות להמשלח גם כן לא שייך חזקה שע"ש כיון דחזינן דלא לקח מעות אצל המשלח ולקח במעות שלו ולכך נאמן שקנה לעצמו כיון דלא שייך הנך תרי טעמי אבל בסימן רס"ט מיירי ששלחו רק לקנות היינו לעשות קנין במשיכה או אגבהה ואחר כך יתן המשלח בעצמו המעות ובזה שייך שפיר חזקה שליח עושה שליחותו כיון דלא היה צריך להלוות מעות עבורו דהא לא שלחו רק לעשות קנין וגם א"ל שהיה ירא לקנותו להמשלח כי שמא לא יסלק המשלח המעות למוכר ויצטרך הוא לשלם דז"א דאילו היה ירא היה יכול להודיע להמוכר שקונה בשם המשלח ולכך אינו נאמן ובזה מדוקדק לשון הרמ"א שבסימן זה כתב וקנאה במעות שלו ובסי' רס"ט כתב סתם וקנאה והשמיט במעות שלו משמע שקנא' באחד משאר קנינים: ע' בב"י בטור שהביא בשם הרשב"א נהגו בעלי חניות כשרוצין לקנות בגדים שאומרין קצת קונים וכו' אם יכולין לומר משטה אני בך כדי שלא תפסיד על המקח וכו' והשיב שיכול לומר כן נראה דמיירי שלא אמר לו חבירו בתחילה זבין לי האי מידי דבאמר לו חבירו זבין לי האי מידי ואינה סחורה בזול פסק הטור והמחבר דאינו נאמן לומר לעצמי קניתי ומ"ש הרשב"א שם אלא אפי' אמר לו קנה לי וכו' מיירי שחזר בו לפני עדים קודם שקנה א"נ שהרשב"א פליג אהרמ"א ואנן קיי"ל כהמחבר:

ז

הפסד לשליח. עש"ך ס"ק ט' דאם אירע לו אונס שלא בא מחמת השינוי וכן אם נגנב ונאבד ואין לו שכר להשליח שפטור השליח תשובת מבי"ט עכ"ל הש"ך ותמיהני למה כתב זה בשם המבי"ט הא מבואר הוא ברשב"א ובש"מ ב"ק ק"ב אך לכאורה אין הבנה לדברים אלו דכיון שעבר פי המשלחו וקנה דבר אחר אינו שלוחו כלל והמעות נעשה הלואה בידו ולמה לא יתחייב באונסין וכן הקשה בקצה"ח. אמנם נראה כוונתו דהנה אם בא השליח להמשלח אחר ששינה וקנה השעורים ואמר להמשלח או קיבל עליך השעורין לשכר ולהפסד או החזיר מעותיך והשעורין הן שלי לריוח ולהפסד דלאו כל כמיניה לומר כן וע"כ הן של המשלח לריוח ולשליח להפסד עד שימכרו דכיון שקנה השעורין להמשלח נקנה להמשלח ועל השליח לתקן ההפסד כמו בסימן קפ"ב סעיף ו' וה"נ המקח למשלח ותיקון העיוות דהיינו ההפסד להשליח וראיה לזה דהרשב"א והש"מ שם כתבו דהא דהותירו לאמצע פחתו לו הוא מטעם קנס כמו כל המשנה דידו על התחתונה ואם מיירי בהותירו תיכף כשבא להמשלח דין גמור הוא דהא קנהו אדעתא דהמשלח וכשהמשלח מרוצה תיכף מדינא הן שלו וכן ההפסד תיכף כשבא להמשלח מדינא הן לשליח דהמשלח יכול לומר איני מרוצה בשינוי שלך וע"כ הקנס הוא במה שבע"ב מחייב השליח להמתין עד זמן המכירה והריוח לאמצע וההפסד להשליח וכיון שהמשלח מקבל העסק לענין הריוח ממילא ההפסד של אחריות האונסין וגניבה להמשלח אבל אם נאנס קודם בואו להמשלח או שלא נתרצה המשלח כלל בהקנין ודאי דאחריות הוא להשליח דהמעות היו כהלואה בידו:

ח

ואם היה בהן ריוח. עש"ך ס"ק י' שהביא דעת הרבה פוס' דחולקין אפי' בשליח ע"ש ולפעד"נ דלא קיי"ל כן דכיון שלא קנה חטין נעשה המעות בפקדון בידו וכיון שקנה בשם המשלח השעורין ודאי דהריוח הכל להמשלח דהא מבואר בסי' רצ"ב סעיף ז' בהג"ה דבמעות פקדון כשקנה על דעת בעל הפקדון שהכל להמשלח אף דהריוח בא ע"י גרמת הנפקד ואפשר דהנך פוס' מיירי כששינה ונתכוין לקנות אדעתא שיהיה לאמצע וגם נראה דאפי' לדעת הש"ך מחייב עכ"פ לסלק חצי המעות תיכף כשרוצה לחלק בריוח:

ט

השער קצוב עט"ז שהקשה על שיטת רש"י דאי מטעם ספק היה ראוי להיות הממע"ה ע"ש ונראה דזהו כוונת התוס' בכתובות ד' צ"ח בד"ה אמר ר"פ שכתבו וז"ל האי טעמא דפרישית הוא עיקר דמוחזק ידו על העליונה וחולקין שהוא תמוה לכאורה כיון דכבר הוכיחו התוס'. והירושלמי דא"א לומר דהכל לבעל המעות והספק לא היה רק אי הכל לשליח ול"ש לומר דחולקין מטעם מוחזק ולפ"ז אפשר לומר דכוונתם להוכיח בפירושם דלא כפי' רש"י דהא מוחזק ידו על עליונה וא"א לומר כפי' רש"י וע"כ מוכח דהטעם הוא כפירושם משום שהשליח נשתכר במעותיו ולכך חולקין:

י

שלח שלוחו. עסמ"ע ס"ק כ"א דבטעות שבמקח דחולקין בדשיל"ק ע"ש האמת שכן מוכח בתוס' מדברי הירושלמי אבל מ"מ צריך טעם למה חולקין:

יא

הכל לשליח עסמ"ע ס"ק כ"ב שהביא תשובת הרמב"ן וקיצר בהעתקתו דשם מיירי שטוען השליח שהוא ההנהו לעכו"ם בדבר אחר ולכך נתן לו ע"ש ומש"ה הוא לשליח אפי' לדעת הרי"ף והרא"ש דס"ל דהטעם דחולקין משום שנשתכר במעותיו אבל אם אין השליח טוען כך חולקין לדעת הרי"ף והרא"ש:

יב

אבל אם לא ידע. עש"ך ס"ק י"ד מור"מ הלך בדרך המרדכי שכתב דין זה כאן וכו' כוונתו דדוקא כאן בטעות דדמי למציאה אין ידו קונה לו שלא מדעתו בדבר שאינו רגיל לבוא כמבואר בסי' רס"ח סעיף ג' בהג"ה אבל לעיל בסעיף ו' בהוסיפו לו אף שלא ידע השליח בהוספה ועדים ראו והגידו שהיה ע"י הוספה ומסר להמשלח ע"י שכחה צריך להחזיר לשליח דהוספה כמתנה הוא ובמתנה דאיכא דעת אחרת מקנה קונה שלא מדעתו כיון דאיכא דעת מקנה כמ"ש הרשב"א בחי' בגיטין ד' ך' ע"ש לזה סיים הש"ך מיהו נ"ל דגם בסעיף ו' בדשיל"ק דאם לא ידע דהכל להמשלח והיינו בטעות שבמקח שהביא הסמ"ע ס"ק כ"א מהטעם כיון דטעות הוא דמי למציאה דליכא דעת אחרת מקנה לא זכה בו השליח והכל למשלח:

א

אין לו עליו אלא תרעומת כתב הסמ"ע דל"ד שאמר לו בגד פ' אלא אפי' אמר לו בגד סתם ג"כ יש לו עליו תרעומת ונקרא רמאי והט"ז חולק וס"ל דלא נקרא רמאי רק בייחד לו סחורה ידוע וע"ב דדוקא בשליח בחנם או במקבל עסק לזמן דדמי לפועל שיכול לחזור בו אז אין לו עליו אלא תרעומות אבל בשליח בשכר או בקבלנות לקנות לו סחורה בתרעא דמשיך ולא קנה חייב להשלים לו מניעת הריוח כפי שהרויחו שאר סיחרים בעסק כזה:

ב

ואם היה ידוע. הסמ"ע כתב דאפי' היה יודע בשעה שאמר לו המשלח לקנות רק שהיה ירא להודיע כדי שלא ישתדל המשלח לקנות לעצמו מותר להשליח לקנות לעצמו ולהודיע להמשלח אחר הקניה והט"ז חולק דדוקא כשנתוודע לו אח"כ אז מותר לקנות לעצמו אבל כשידע בשעת שליחות צריך להודיע תיכף להמשלח ועש"ך שכתב דה"ה אם היה ראוי לשליח יותר ממשלח כגון שהי' בקעה אלמים ומתיראים משליח ולא ממשלח מותר לקנות לעצמו ועש"ך ס"ק ב' שכתב בשם ר"י דאם קנה ראובן במעותיו קרקע ומתכוין לקנות לשמעון ולא הודיע להמוכר אף שנתכוין שיהי' זה במתנה לשמעון לא קנה שמעון אם לא שהודיע למוכר ודוקא כשאמר לוי שמעון זיל זבין לי אז קנה שמעון משם דכמאן דאוזפינהו דמי' כמבואר בסעיף ד':

ג

בקרקע מיוחד ע"ב ואפי' יש לו מיגו לא מהני ובמטלטלין כה"ג צ"ע אי מהני מיגו ובתומים כתב דמהני מיגו:

ד

י"א דקנה לעצמו והט"ז כתב דעיקר כדיעה בתרייתא אבל כששינה מחיטין לשעורין קנאו המשלח בהשינוי סמ"ע וש"ך וע"ב:

ה

אבל אם חזר בו שמעון קודם משיכה הטעם דמעות אינן קונות ובשעת משיכה זכה לעצמו ואפי' מי שפרע ליכא שלא תקנו מי שפרע רק בין מוכר ללוקח אבל בין שליח למשלח לא תקנו (סמ"ע):

ו

בשמא דראובן עסמ"ע כלל דבריו דכשנותן מעות שלו בסתם יכול לחזור בו קודם משיכה וכשנותן מעות המשלח אפי' בסתם א"י לחזור אפילו קודם משיכה עד דמודע למוכר שחוזר מהשליחות וקונה לעצמו וגם דוקא בייחד מעות אחרים והט"ז חולק וס"ל דבעינן תרתי לטיבותא דדוקא כשנתן מעות של משלח ובשמא דמשלח אז א"י לחזור בו אבל כשחסר חד מהנך תרתי יכול לחזור בו קודם משיכה כשייחד מעות אחרים וע"ב טעם לדברי הסמ"ע:

ז

ואפי' אם נתרצה עסמ"ע שהקשה מסי' רס"ט דשם מסיק דלכ"ע אם נתרצה זכה לשניהם וכן אם היה לראובן מעות קנה לכ"ע וכאן כ' דוקא קנאה במעות ראובן ותי' דכאן מיירי שחזר בו קודם הקנין ובסי' רס"ט מיירי שחזר בו אחר הקנין והט"ז תמה עליו דהא מדמין דין זה למגביה מציא' ושם מבואר דא"נ לומר אחר שמגביה שחזר בו קודם שהגביה ומסיק להלכה דמהני נתרצה והש"ך מחלק דכאן מיירי שלא עשו מעמד גמור ובסי' רס"ט מיירי שעשו ביניהם מעמד גמור איך יקנה ובכמה וע"ב דבאמר זבין לי בסחורה שאינו בזול אף שלא נותן מעות דנהי שלא נעשה רמאי במה שחוזר בו ממה שהבטיחו להלוות לו מעותיו מ"מ נקרא רמאי במאי שקנאו לעצמו ולא הודיע וכיון דהוא מנהג רמאות א"נ לומר שקנאו לעצמו כמבואר בסעיף ב' בהג"ה ובסעי' ד' גבי זבין לי האי מידי אבל בסחורה בזול דהוי כמציא' דלא יקרא רשע כשקונה לעצמו לכן לא מיבעיא כשלא נותן לו מעות והשליח הבטיחו להלוות לו מעותיו ודאי דנאמן לומר שחזר בו ממה שהבטיחו להלוות מעותיו דלא שייך בזה חזקה שליח עושה שליחותו דאימר נתוודע לו שאינו בטוח אלא אפי' נותן לו מעות חבירו אצלו וקנאה במעותיו מ"מ ל"ש חזקה שליח עושה שליחותו דהרי אנו רואין ששינה שליחותו ולא עשהו מש"ה נאמן משא"כ בסי' רס"ט דמיירי במציא' דשייך חזקה שליח עושה שליחותו וכן גבי סחורה בזול דסי' רס"ט מיירי ששלחו רק לעשות קנין והוא יתן לעצמו מעותיו שייך ג"כ חזקה שליח עושה שליח תו מש"ה א"ל לעצמי קניתי כמו במציא' ואם לא אמר לו זיל זבין לי אלא הקונה בעצמו אמר אני קונה דבר זה לשותפות יכול לומר משטה אני בך (ב"י בשם הרשב"א):

ח

הפסד הוא לשליח ואין השליח יכול לומר להמשלח קבל עליך מיד השכר וההפסד או הילך מעותיך מטעם שכ' הש"מ דקנסו שכל המשנה להיות ידו על התחתונה ויכול המשלח לומר העסק הוא שלי לשכר ומחוייב להמתין עד זמן המכירה ואם יהיה הפסד הוא לשליח וכתב הש"ך דדוקא פחת דיוקרא וזולא הוא לשליח אבל אונס שלא בא מחמת השינוי או גניבה ואבידה כשאינו מקבל שכר על העסק השליחות פטור וע"ב דדוקא בשכבר קיבל המשלח העסק לשכר או פטור מהאונסים אבל אם נאנס קודם שנודע למשלח כלל מקניות הסחורה יכול המשלח לומר אין רצוני כלל בסחורה ונעשו המעות הלואה בידו וחייב באונסים:

ט

ואם היה בהם ריוח הש"ך כ' דאפי' בשליח ממש ואפי' בדבר שאל"ק כל ששינה וקנה שעורים יכול לומר קים לי כדעת הרבה הפוסקים דס"ל השכר לאמצע כל שהריוח בא מחמת גרמת השליח וע"ב דדוקא כשנתכוין השליח בשעת קנין שיהיה לאמצע וגם צריך שיתן תיכף חצי המעות להמשלח אבל כשעסק בשביל המשלח לכ"ע הכל להמשלח:

י

הריוח לשניהם כששלחו למחצית שכר דאל"כ הריוח של משלח לדעת הטור (ש"ך):

יא

השער קצוב וידוע. כגון שמוכרין בשר ויין במדה או במשקל וקצב סך המדה והמשקל בדינר וכשנתן המוכר טפי יש להסתפק למי נתן המוכר לכך חולקין זהו שיטת רש"י ודעת רוב הפוסקים דנתן הכל לשליח רק כיון שע"י מעותיו של משלח משתכר לכך חולקין (סמ"ע):

יב

שאין לו קצבה כגון טלית וחלוק שנמכרו באומד אמרינן במסתמא בעד המעות שקיבל נתן לו כ"כ דלפעמים מוכרין כ"כ בדינר (סמ"ע):

יג

אמר המוכר בפי' קאי על דבר שיל"ק וזה הוא לטעמא דרש"י ז"ל הנ"ל אבל לשיטת הפוסקים דס"ל דחולקין בדשיל"ק מטעם הואיל ונשתכר במעות של המשלח א"כ אפי' אמר בפי' חולקין ומסיק הט"ז שכן עיקר:

יד

הכל לשליח דין זה חתיא אפי' לשיטת הפוסקים דס"ל דהא דחולקין בדשיל"ק משום שבמעותיו נשתכר מ"מ הכא הכל לשליח מטעם דאם השליח גנב או גזל או הטעה מה טיבו של בעה"ב בזה דהא אם השליח היה רוצה היה אומר לעכו"ם טעית בחשבון (ש"ך) ודוקא טעות שבחשבון אבל טעות שבמקח בדשאל"ק הכל לבעל המעות ובדשיל"ק חולקין המעות והטעם דאפשר שהיה סבור שאין המקח שוה יותר ממה שקבל (סמ"ע) וכתב הרמב"ן בתשובה בקהל שמינה לראובן לשליח לפרוע מס והשר ההנהו משלו דאם טען השליח דהוא ההנהו להשר בדבר אחר הכל לשליח אבל אם אין השליח טוען כך חולקין לדעת הפוסקים דס"ל הטעם הואיל שמעותיו נשתכר והסמ"ע קיצר בהעתקה:

טו

הכל של המשלח ולא זכה השליח שלא מדעת (סמ"ע) וע"ב דדוקא בטעות הדין כך אבל בסעיף ו' גבי הוספה דהוא מטעם מתנה זכה השליח אפי' שלא מדעת ולפ"ז בטעות שבמקח בדשיל"ק שחולקין ואם לא ידע ונתן הכל למשלח הוא של המשלח:

טז

וסייעו והטעה הטעם כיון דעסיקו תרוויהו ודוקא כשהטעו לעכו"ם שנתן העכו"ם מעות שלו יותר אבל כשסייעו לאחד שהיה חייב לגוי ליתן פחות הכל לבעל המעות כמבואר בסעיף א' כ' הש"ך דשליח שהבריח המכס כיון דהפסד המכס הוא ברור מחוייב ליתן לו מה שההנהו:

יז

שמא אחר זמן יזכרם העכו"ם ז"ל הטור כיון דהימני' שמעון לראובן מעיקרא ונעשה ערב בשבילו בלא משכון גם עתה לא עכבם על הספק וגם א"י לומר אני רוצה לקדש השם דבשלו יקדש ולא בשל אחרים ול"ד להטעה את העכו"ם דאם ירצה יכול להחזיר לעכו"ם שא"ה דעדיין לא זכה בהן המשלח לעולם אבל הכא המעות הן של ראובן (סמ"ע):

יח

כאילו מחל העכו"ם חצי החוב. היינו משום דהמעות הן של המשלח לכן מה שנשאר ברשותא דמרא קיימא משא"כ לעיל בשליח שהטעה לעכו"ם דמקבל מעות מאחרים ע"כ זכה בו (סמ"ע) וה"ה בראובן ששלח עם משכונות שלו להלוות עליהם בריבית ונודע לו שהמציא בפחות מסך זה שאמר השליח א"צ ראובן ליתן רק מה שנותן השליח לעכו"ם (ש"ך):

א

אלא תרעומת. ועיין בתשובת חתם סופר חח"מ סימן קע"ח ויובא לקמן סימן רצ"ב ס"ז בנ"צ בד"ה חייב ליתן הרויח. ועמ"ש שם:

ב

ואם ידוע שלקח כו'. עי' בתשב"ץ ח"ב סימן רכ"ט:

ג

הנותן מעות. עבה"ט בשם ש"ך ועיין בתשובת בית אפרים חא"מ סי' ל"ח מ"ש בזה:

ד

השליח לפני עדים. עיין בתשובת נו"ב חח"מ סי' ל' אות ט"ו שכתב על נדון דידיה וז"ל מ"ש הדיין מהר"מ לחייב להקצין ר"ו מצד שאם ידוע שקנה במעות המשלח מוציא ממנו בע"כ כו' אין ממש בדברים אלו חדא דזהו כידוע בעדים אבל אם אין כאן ידיעה שקנה במעות המשלח רק הודאת פיו והוא עצמו הפה שאמר ששלח בהם יד וקנה בהם לעצמו פשוט הדבר שלדעת הסוברים בסי' קפ"ג ס"ג בהגה שאם אמר כן בפני עדים מהני גם כאן נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ועוד מאי מעות המשלח שייך כאן ואף שמבואר שם ס"ב בהג"ה שאם קנה בלא מעות כלל רק בשאר דרכי הקנייה ג"כ זכה המשלח היינו בקרקע המיוחד שמיירי שם אבל בקרקע סחם לא ואדלעיל מיניה קאי דמיירי בקרקע המיוחד וזה פשוט עכ"ל ועוד חזר ושנה דבר זה בקצרה שם אות י"ט על דין המבואר בס"ס רס"ט רחובן אמר לשמעון קנה לנו ביחד סחורה פלונית כו' וכ' דדוקא כשידוע בעדים שקנה הסחורה כו' ע"ש. ומדבריו מבואר דנא ס"ל כהט"ז שהובא בבה"ט סק"ט שהכריע חלוטין כדעה השניה דבכל ענין הוא של המשלח רק ס"ל דהוא ספיקא דדינא ולכן מספק א"א לחייב את הקצין הנ"ל שהוא מוחזק וע' בס"ק שאחר זה:

ה

של המשלח. עבה"ט שכ' נראה דהכי קיי"ל כו' וכן העלה לדינא בתשובת משכנות יעקב סי' נ"ב אולם מ"ש הע"ז ומטעמם נראה דמסתמא אמרינן דודאי לא חזר בו כו' כתב הוא ז"ל שדבריו צ"ע דאין זה טעם הרמב"ם ז"ל ודעימיה ואף שאומר בפירוש בפני עדים שזוקף עליו במלוה אפ"ה הוי של המשלח שאין יכולת בידו לקנות לעצמו במעות של המשלח עש"ב וע' בס"ס הקודם:

ו

הדר בי' שמעון עבה"ט עד ואין כאן דעת הט"ז ועיין בתשובת בית אפרים חח"מ סי' ל"ח מ"ש בזה:

ז

של המשלח. עבה"ט עד א"ה לדעתי הקלושה אינו מוכרע כו' גם בס' דגמ"ר השיג על הש"ך בזה וז"ל ולענ"ד אין הדבר דומה כיון שהמוכר נתן מדעת ביותר והיה כוונתו לוותר לשליח איך יזכה בו המשלח והשליח זוכה גם בלא דעת כיון דדעת אחרת מקנה עכ"ל וע' בנה"מ שביאר דגם דעת הש"ך כן הוא ומ"ש מיהו נ"ל דגם בס"ו בדבר שיש לו קצבה כו' כוונתו בטעות שבמקח דהביא הסמ"ע ס"ק כ"א כו' ע"ש:

א

[שו"ע] סחורה ידוע. נ"ב בתשו' הגאונים סי' קנ"ב ראובן נתן לשמעון סחורה למכור. ומכרה שמעון ללוי ולא קיבל ממנו המעות והודיע לו שהסחורה של ראובן. ואח"כ לקח שמעון המעות או הסחורה לחזרה מלוי. יכול ראובן לומר אחרי שידעת שהסחורה הוי שלי לא הי' לך ליתן המעות לשמעון והעתיקו בת' מ"ב בסוף הספר בחי' דינים וצ"ע:

ב

[ש"ך אות ב] לא קנה חבירו. נ"ב עיין חי' רשב"א בב"ק ד' ק"ב ע"ב [שכתב שם שהמקבל עסק אם שלח בו יד במקצת העסק ומתעסק בשאר העסק שהריוח סתמא לבעליו ואם פחתו פחתו לו דקם לו ברשותו כולו להתחייב באנסי' משעת ששלח במקצתו ואם הותירו לבעל המעות דמסתמא לדעתו הוא מתעסק ואם שותף הוא הותירו לאמצע ואפי' אם החזיר אותו מקצת שנטל שהרויח בו אפי' לדעת הפוסקים כרע"ק דצריך דעת בעליו מה שהותר הותר לבעל המעות או לאמצע אם הוא שותף לפי שזה מתכוין לזכות לבעל המעות] ותשו' רשב"א הובא בב"י סי' קע"ו סל"ו במחודשים עיי"ש:

ג

[ש"ך בא"ד] אך קשי' לי על הרא"ש. נ"ב תמיהני. דהא התם באמת ל"ק הריש גלות' ועיקר הפלפל שם דמדקתני אין כופין הר"ג למכור משמע דעכ"פ קנה הלוקח וע"ז פריך לימא פליגי אבני מערבא דלב"מ לא לקני הלוקח כיון דהמוכר חישב דקונה עבור ר"ג אבל לדידן דלא קיי"ל כבני מערבא שפיר קנה לוקח כיון דהוא בעל המעות אח"כ ראיתי דמדברי שו"ת הרא"ש כלל צ"ו סי' ג' נראה ג"כ דמפרש דקנה ר"ג עיי"ש ועיין תשובת שב הכהן סי' מ"ו ובאורים גדולים לימוד קצ"ב:

ד

[הגה] י"א דקנה לעצמו. נ"ב במ"ל כתב עיין בספר פ"מ ח"א סי' ע"ט דנראה מדבריו דאם ידע המוכר שהוא שליח דקנה המשלח לכ"ע ואף שאמר השליח בפני עדים שרוצה השליח לקנות לעצמו:

ה

[שו"ע] וקנה לו שעורי'. נ"ב ואם קנאם לעצמו הריווח לעצמו כמ"ש הסמ"ע סק"ו ועיין הגהת אשרי פרק הגוזל דנאמן לומר לעצמי קניתים ועיין לקמן סי' רצ"ב ס"ז בהגה וסמ"ע שם סק"כ ודו"ק:

ו

[שו"ע] או בהיפוך. נ"ב נאבדו השעורי' ביד השליח אף דידע המוכר שהוא שליחו א"י המשלח לתבוע מעותיו מהמוכר כ"כ בפשיטות בתשו' מהר"א ששון סי' קל"א וצ"ע לדינא:

ז

[ש"ך אות ט] דוקא פחת יוקר'. נ"ב עיין תשובת מהר"י הלוי כלל י' סי' ע"ו:

ח

[ש"ך בא"ד] ועיי"ש. נ"ב בספר בני חיי' הביא חבילות תשוב' חולקים ע"ז ועיין אורים גדולים לימוד קצ"ד:

ט

[הגה] הכל של שליח. נ"ב כאן שייכים דברי הסמ"ע ס"ק כ"ב:

י

[שו"ע] הכל לשליח. נ"ב עיין תשובת לחם רב סי' קכ"ד:

יא

[ש"ך אות טו] וצריך לשלם. נ"ב עיין מוהריק"ש:

יב

[ש"ך בא"ד] תשובת ר"א ששון. נ"ב ועיין תשובת בני אהרן סי' מ"ג ותשובת רש"ך ח"ב סי' ג':

א

הנותן מעות לשלוחו כו' עיין בתשובת ן' לב ס"ג סימן קי"ב ועיין מדיני שליחות באריכות בתשובת ר"ש כהן ספר שלישי סי' ס"ס ס"ו ועיין בתשובת מבי"ט ח"ב סי' פ"ג:

א

הנותן מעות לחבירו כו' כתב ר"י בנכ"ח ח"א ואם הקנה במעותיו ומתכוין לזכות לחבירו לא קנה חבירו אפי' אם אמר בפני עדים לצורך חברי אני קונה במעותי אא"כ הודיעו למוכר בפ"ט דקמא עכ"ל וב"י הביאו במחו' ג' והקשה עליו מדברי הרא"ש בפ"ט דקמא ולא ירדתי לס"ד דבהרא"ש שם משמע להדיא כר' ירוחם ע"ש גבי מ"ש דלא תיקשי מר' אבא גבי צבע שצבע לשמן ולכך כ' ר' ירוחם בפ"ט דקמא ואע"פ שאין בש"ס מפורש כן מ"מ דרך ר"י לכתוב כשמפורש בהרא"ש כן וכן הוא בכמה מקומות בר' ירוחם למי שמעיין בספרו גם בד"מ כ' וז"ל ומ"ש הטור כמאן דאוזפינהו דמי הוא שלא כדברי ר"י נתיב כ"ח ח"א דאפי' אם קנה במעותיו ומתכוין לחבירו לא קנה חבירו אפי' אמר בפני עדים לצורך חבירי אני קונה במעותי אח"כ הודיעו למוכר ע"כ וב"י כ' דגם דעת הרא"ש אינו כדעת ר"י עכ"ל ד"מ וזה אינו וכמ"ש גם ממ"ש הטור כמאן דאוזפינהו דמי אין ראיה דשאני התם דא"ל זיל זבין לי כן נ"ל ודו"ק. אך קשה לי על הרא"ש גופיה דא"כ היכי קאמר בש"ס התם גבי לוקח שדה בשם ריש גלותא נימא פליגי אבני מערבא דהא אפי' למאן דפליג אבני מערבא בעי' שיהא בעל המעות והא התם הריש גלותא לא נתן מעות וא"כ דמי לצבע שצבע לשמן דאין אדם זוכה בשלו לאחר ונ"ל דהתם כיון שאמר הלוקח לעדים לכתוב השטר בשם ריש גלותא א"כ העדים עומדים בשם ריש גלותא ודוק וצ"ע עיין בתשוב' מהרשד"ם סי' קכ"ה וקנ"ה:

א

ואינו מוכר למשלחו כו' הוא ל' הרמב"ם וכ"כ הטור אבל אם המוכר אינו מתרצה למכרה למשלח כו' וכן משמע מפירש"י אבל ר"י כ' ודוקא שראוי לשליח יותר ממשלח כגון שהיתה בקע' אלמי' ומתייראי' משליח ולא ממשלח ונ"ל דגם דינו אמת וק"ל עיין בתשוב' ר"א ן' חיים סי' מ"ד:

א

שזקפן עליו במלוה כו'. ויש עדים כן משמע דעת הרמב"ם והמחבר וכן משמע בה' המ' שזהו דעת הרמב"ם ולשון הרב מגומגם עיין בתשובת רשד"ם סי' קע"ה וקע"ז ובתשובת ר"ש כהן ס"ב סי' ק"ג וסי' קע"ד:

א

י"א דקנה לעצמו וכ"פ מהרש"ל בב"ק פ"ט סי' ל"א בשינוי ואפשר דגם דעת הי"א מודים בזה וכמ"ש הסמ"ע וע"ש כי אין דבריו מוכרחים שם עיין בתשובת ר"מ אלשיך סס"י ובתשובת מבי"ט ח"א סי' ק"ח:

א

ראובן שאמר לשמעון עיין בתשו' ר"מ אלשיך סי' ל"ג ובמהרשד"ם סי' קנ"ה:

א

ואפי' אם נתרצה כו'. עיין בסמ"ע ס"ק י"ג שכ' קשה דלקמן ס"ס רס"ט שם מסיק דלכולי עלמא אם נתרצה מתחלה לקנות לשניהם זכה לשניהן וא"י לחזור בו ועוד דמפיק מור"ם כו' עכ"ל והב"ח תירץ דכאן מיירי שלא עשו ביניהם מעמד גמור אלא דברים בעלמא שיקנו ביחד ולא אמר היאך יקנו ובכמה יקנו אבל לקמן איירי דעשו ביניהם מעמד גמור איך ומה אז אם נתרצו כו' או אם היה לראובן מעות כו' ע"ש עוד:

א

נתן מעות לשלוחו כו' עיין בתשובת מהרא"ן ששון סי' קל"א דף קמ"ג ע"ג ובתשובת מהרי"ט ר"ס קי"ו ובתשוב' ר"ש כהן ס"ב סי' קי"ו קי"ז דף פ"ג וס"ג סי' ס"ד ס"ה ס"ו ובתשו' ן' לב ס"א דף ק"מ:

א

הפסד הוא לשליח דוקא פחת יוקרא וזול' אבל אם אירע לו אונס והאונס לא בא מחמת השינוי שנגנב ונאבד ואין לו שום שכר להשליח מהמשלח פטור השליח תשובת מבי"ט סי' קע"ט וע"ש ופשוט הוא:

א

ואם הי' בהם ריוח כו'. ודעת בעל מתיבות ובעל העיטור דחולקים אפילו בדבר שאין לו קצבה כיון ששינה וכ"כ הנ"י פ' הגוזל בשם הרא"ה וכן נ"ל עיקר בש"ס ואע"ג דקי"ל כר' יודא דשנוי אינו קונה מ"מ כיון שבגרמת השליח ששינה הריוח חולקים אף שרבו הפוסקים הלא המה הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ורש"י ותוס' ושאר פוסקים שפסקו כהטור והמחבר אך מ"מ נ"ל דיכול המוחזק לומר קי"ל כבעל מתיבות ובה"ע והרא"ה וכ"כ מהר"ר יוסף ן' עזרא בתשו' ר"ש כהן ספר שני סי' קי"ו דף פ' ריש ע"ג דיכול המוחזק לומר קים לי כהני רבוותא וע"ש. עיין בתשו' מבי"ט בשאלות השניות סימן רכ"ו וח"ב סי' צ' וק"ג וקע"ט:

א

הריוח לשניהם כו' כששלחו למחצית שכר דאל"כ הריוח של משלח לבדו לדעת הטור וסייעתו:

א

מיהו אם אומר כו'. תימה שפסק כן בפשיטות דהא לדעת הרי"ף והרא"ש ובעל העיטור חולקים וכן נראה דעת הר"ן וגם בירושלמי אית' כסברת הרי"ף דהואיל ובא לשליח הנאה ע"י בע"ה חולקים עיין בתשובת רשד"ם סי' תנ"ח:

א

הכל לשליח. דין זה אתיא אפילו להרי"ף וסייעתו שהבאתי לעיל אם גנב או גזל או הטעה מה טיבו של בעל הבית בזה וכ"כ ב"י וכן מוכרח דהרא"ש כתב כהרי"ף וסייעתו וס"ל הכא דהכל לשליח ודלא כמ"ש בכ"מ ע' בתשוב' ר"מ אלשיך סי' א' ובתשו' מהרשד"ם סי' כ"ו וכ"ז:

א

הכל של המשלח כו' מור"ם הלך בדרך המרדכי שכתב דין זה כאן. מיהו נ"ל דגם בס"ו בדבר שיש לו קצבה חולקים אם לא ידע בטעות קודם שנתנו למשלח הכל למשלח דלא זכה השליח שלא מדעת ואם המשלח טוען שמא לא ידע והשליח טוען ברי שידע אוקי ממונ' בחזקת משלח כנ"ל (ג"ז כתב בימי חורפו):

א

ומי שהי' עושה סחורה כו'. עיין בד"מ שכ' דגם ר"י והרא"ש מודים כאן כיון דעסקי תרוייהו ודבריו צ"ע וע' במרדכי ובתשו' מיי' מי ששולח סחורה לחבירו ממקום אחר והיו מחוייבים במכס והשליח בערמותו ובחכמתו הבריח מהמכס אין זה מבריח ארי כו' כיון דהפסד המכס הי' ברור וצריך לשלם להשליח שכר ההנאה שההנהו וכמה חלוקים וספיקות בדין זה תמצא בתשובת רא"ן ששון סי' ר"א ע"ש:

א

ראובן שלח כו'. עיין בתשובת רשד"ם סי' קפ"ד:

א

דהוי של משלח כו'. וה"ה בראובן ששלח עם משכנות שלו להלוות לו עליהם ברבית מעכו"ם כפי שיוכל להמציא מהם והשליח אומר שהמציא בסך כך וכך וראובן נודע לו אח"כ שלוה בפחות מסך שאמר אין לראובן ליתן כ"א מה שנותן השליח לעכו"ם כ"כ בתשובת דברי ריבות סי' של"א והאריך בזה ע"ש והוא פשוט בעיני ונכון:

א

(סעיף ח') סחורה ידוע. נ"ל דלענין שיקרא רמאי אינו אלא בייחד לו שם סחורה הידוע וכדאיתא רפ"ג דקדושין דרבה בב"ח שאמר לרב זיל זבנה לי לההיא ארעא כו' וכך כתב הר"ן וז"ל אבל בקרקע מיוחד כיון שנהג בו מנהג רמאות כו' וכן מוכח כל הסוגיא דהתם גבי אשה שייחד לו אשה פלונית אבל לענין תרעומות מ"מ מצי א"ל הפסדתני שהייתי נותן לאחר לקנות ונקט רבינו סחורה ידועה בשביל כסיפא דהוא רמאי והמחבר נמשך אחר לשון רבינו:

ב

(סעיף ב ואם היה יודע כו') מ"ש הסמ"ע דקאי משעה שאמר לו לקנות תמוה דשם בגמרא אי' דרבין אזיל לקדושי אשה לברי' וכן מעשה דרב' בב"ח כולם מבוארים דלכתחלה לא היו יודעים עד שבאו לשם אלא אשעת המקח קאי:

ג

(סעיף ג' וי"א דבכל ענין) נראה דהכי קיימא לן כיון שהרי"ף והרמב"ם ס"ל כן ורבינו מביא דבריהם ולא כי"א קמא שאם אמר בפני עדים כו' ונראה טעמם דמסתמא אומרים דודאי לא חזר בו וניחא ליה דליקו בהמנותיה:

ד

(סעיף ד' וזבין ליה סתמא) פי' שלא הודיעו בפי' שקונה לעצמו ולפ"ז האי דאמר ברישא ס"ב דשליח שקנה לעצמו מה שעשה עשוי היינו שמפורש בהדי' בפני עדים שקנה לעצמו:

ה

(ע"ש ואמר) שקונה לעצמו מ"ש סמ"ע סקי"א משמע מרישא דאם נתן דמים משל עצמו בפי' לשם ראובן אינו יכול לחזור אפי' קודם משיכ' תמוה הוא דהא אין שום קנין עדיין ואע"פ דס"ל דהרמ"ה בע"ד זה אזל לטעמיה שכתב רבינו משמו בסי' קפ"ד בשליח שקונה לא' דאפי' אם חוזר בפי' לא מהני' שאני התם שנתן כבר מעות של פלוני משא"כ כאן שנתן מעות שלו וכל כמה דלא קנה אותו פלוני בקנין משיכה ודאי יכול זה לחזור תדע שכך הוא דהא רבינו מביא כאן דברי הרמ"ה להלכ' ובסימן קפ"ד הסכים עם הר"ר ישעיה שחולק על הרמ"ה וס"ל דחזר' בפי' מהני אלא ע"כ צריך לחלק כמ"ש ונלע"ד דמצי הדר ביה קודם משיכ' ורישא דנקט סתמא הוא לרבותא דאפ"ה אינו נאמן שמעון לומר לעצמי קניתי אלא קנאו ראובן אבל אם חוזר בו בפירוש ודאי מהני אלא א"כ יש תרתי לטיבותא דהיינו שהמעות של המשלח וגם מפרש שמא דמשלח בפני המוכר אז לא מצי הדר ביה עד דמודע למוכר והסמ"ע שכתב דמ"ש רבינו מדעת' דראובן לאו דוקא הוא פי' תמוה דא"כ הא ג"כ ברישא קנאו אדעתא דראובן בסתמא ולמה לא אמר שם אלא כדפירשתי דתרתי לטיבותא בעי' ואע"ג דבסי' א' כ' דבמעות המשלח קנאו המשלח בכל ענין שאני התם דחזר' דידיה לאו חזר' דהתם המעות של המשלח משא"כ כאן שבשעה שחוזר בו מייחד מעות אחרים לראובן כמ"ש סמ"ע סקי"ב אלא אי קשיא לי' הא קשיא לי' דהם סברו שצריך להודיע למוכר נמי הוא קונה דאי' בפ' הגוזל דף ק"ב אליבי' דבני מערבא כן ור' יוחנן פליג סתם דהכל תלוי בדעת השליח וכ' רש"ל שם סי' ל"ג כיון דלא הביאו הרי"ף ורא"ש הך דצריך להודיע ש"מ דלא קי"ל בבני מערבא וכבר כתב הרא"ש כן בהדיא וא"כ אנו רואין דהרמ"ה פסק כבני מערבא בזה ולא היה לו לרבינו להמחבר להביא דעת הרמ"ה בזה וצ"ע:

ו

(ע"ש בהג"ה ראובן שהיה יודע כו') הסמ"ע הקשה מזה דנתרצה תחלה בפי' לא מהני כלום ובסי' רס"ט משמע דמהני נתרצה לכ"ע ומוקי לה דהכא אומר שבפי' חזר בו קודם המקח ואמר לעצמו הוא קונה וקשה דהא אינו נאמן לומר כן דהא כשנתרצה תחלה לקנות ביחד דזכה לשניהם הוא מטעם דהוה כמו מגביה מציאה לחבירו כמבואר במרדכי בפ"ק דב"מ בשם ראב"ן וראבי"ה ומגביה מציאה פסק בסי' רס"ט ס"ו דאינו נאמן לומר לעצמי הגבהתי אפי' בעוד' בידו דאי מיירי הכא שחוזר בפירוש בפני עדים הא פשיטא הוא וא"צ לכתבו ובס' ב"ח מחלק בין נתרצה בהדיא לההיא דסי' רס"ט ולא מתיישב לי כלל ועל העיטור עצמו מריה דהאי דינא דהכא ל"ק אמאי לא מהני נתרצה תחלה מ"ש מהגביה מציאה לחבירו די"ל דמיירי דלית ליה מעות ע"כ לא מהני נתרצה דלא דמי למציאה שאפשר לו ג"כ להגבותה כמ"ש המרדכי פ"ק דב"מ בשם ראבי"ה ומ"ש כאן בסיפא אבל אם קנאה במעות ראובן כו' ולא אמר אבל אם היה לראובן מעות אורחא דמלתא נקט כל שיש לו מעות מוציא על חלקו וא"כ הוא פליג על ראבי"ה דהוא י"א בתרא בסי' רס"ט דמהני נתרצה אפי' באין לו מעות ודעת רמ"א בזה צ"ע ולענין הלכה ודאי נקטי' דמהני נתרצה כמ"ש סוף סי' רס"ט:

ז

(סעיף ו') היה השער קלוב פי' כגון דבר שמוכרים במדה והוסיפו לו א' ומ"ש סמ"ע דלפי ראות הדיין יש לפסוק כרי"ף והרא"ש יפה כתב ונלע"ד דכן עיקר מצד הדין דהא הרי"ף והרא"ש ועיטור אזלו בחד שיטה כמו שכ' ב"י ובתו' פ' אלמנה ניזונית דף צ"ח כתבו בד"ה (אר"פ) ור"ת ור"י ס"ל הטעם דהואיל שע"י מעותיו נשתכר וכן במרדכי פ' זה והגהות מיימון נמצא ה"ל רש"י יחיד לגבייהו ולא עוד אלא דצ"ל דגם רש"י ס"ל בקצת סברת הרי"ף דאל"כ תקשה לך ולרש"י אמאי חולקין נימא המע"ה כמו דאמרינן בסי' שי"ב לענין ב' לשונות דסתרי אהדדי ובשאר ספיקות אלא ע"כ דיש עכ"פ זכות בבירור למשלח שמעותיו גורמים ויש עכ"פ זכות לשליח שהוא הולך אצל זה המוכר ואיני יודע איזה עיקר ואף שמפרש המוכר שהוא עושה בשביל שליח היינו העיקר אבל מ"מ מגיע קצת למשלח ומספק אמרינן שיחלוקו ולא מהני כאן מוחזק:

א

ש"ך ס"ק ב' אך קשה נ"ב. ועיין ביש"ש פ"ט דב"ק סי' ל"ג דלק"מ:

ב

שם ש"ך סס"ק ט' נ"ב עיין משנה למלך פ"א ופ"ד משלוחין שאינו פשוט:

א

סעיף א'. הנה ראיתי בנ"מ סימן זה שהעלה דשליח או שותף אם פשעו ולא קנו חייבין לשלם אף הריוח אם היה משוך השער יעו"ש. ולפענ"ד לא דק בזה דכוונת הש"ס כך הוא כיון דעיקר קושייתו הוי למה לא תקנו חז"ל לכתוב כך או להיות כאילו נכתב ומשני כך דהתם הוי בידו לכך כיון דשכיח הוא לכך במילתא דשכיח תקנו חז"ל כן אבל זה אין בידו וכיון דעכ"פ הרוב אין בידו לכך לא תקנו שוב אף אם לפעמים הוי בידו. אין חילוק כיון דלא תקנו לא תקנו ועיין כיוצא בזה פירוש הש"ך בסי' סמ"ך כיון דעשאוהו כאילו לא נכתב הוו כאילו לא נכתב כלל אף במקום דל"ש תק"ה יעו"ש. כן ה"נ בזה. ועוד נראה יותר כיון דדרך הסחורה הוי כך אם יש לו שער קבוע לשער הזול הוי הריוח לא שכיח כיון דהשער משוך ולהיפוך אם אין שער הזול קבוע רק שהוזל דרך מקרה אז הוי הריוח שכיח כיון דהוי רק עפ"י מקרה סופו להתייקר. אך אז א"כ שוב הוזל לא שכיח ולכך זה הוי כוונת הש"ס דגבי אם אוביר ולא אעבוד הוי שניהם בידו הן הזרוע לזרוע עכשיו הן הריוח שיהיו אח"כ כי יגדל אבל גבי קניית הסחורה ממ"נ ותבואה ממ"נ אם הוי תרעא דמשיך הוי הזול שכיח אז אין הריוח שכיח. ואם הוי הזול רק במקרה הוי הריוח שכיח אז אין הזול שכיח והמעשה דשם הי' בזול דהוי הזול ל"ש. נקט הש"ס האמת כפי מה שהיה שם וה"ה נמי להיפך לכך העיקר דאין שותף ושליח חייבין במניעת ריוח כיון דלא תיקן כן לא הוי כאלו נכתב זולתי אם נתחייב כן בפירוש אז כל תנאי שבממון קיים כנלפע"ד נכון לדינא:

ב

סעיף ב' הנותן מעות לחברו. נ"ב עיין בש"ך סק"ב מ"ש כדברי רבינו ירוחם. והנה הגיע לידי ספר מחנה אפרים וראיתי בו בהל' שלוחין סי' י"ח שהאריך בזה והראה בקיאתו להביא ראיות מן הש"ס ומן הירושלמי לכאן ולכאן. והנה בקיצור אני אומר להכריע עפ"י מ"ש בחידושי בילדותי בסוגיא דשליחות והוא דהנה יש ב' עניני שליחות. יש שליחות דהשליח מקנה כחו למשלח והוי ידו יד המשלח או להיפוך דהמשלח מקנה כחו לשליח ונעשה השליח כאילו הוא הי' המשלח והנה הנ"מ יהי' בזה דין רבינו ירוחם הנ"ל דאם השליח מקנה כמו למשלח וא"כ אף שהוא שמעון הוי כאילו היה ראובן והרי לא הודיעו לבעל המוכר שהוא ראובן והמוכר סובר שהוא ברשות עצמו ולא הקנה רק לו ולא למשלמו ולא קנה אבל אם המשלח הקנה כחו לשליח וא"כ סוף סוף השליח הוא עצמו שבתחלה רק שהוא קנה גם כח המשלח והרי עכ"פ לעצמו הקנה לי המוכר וממילא קנה המשלח. וממילא לא סתרו הש"ס דגיטין פ"ה גם פדו לכם מע"ב להירושלמי שהביא המח"א דבש"ס מיירי בת"ח שידע לאקנויי ובפרט דמיירי בקטנים והרי אין להם דעת להקנות עצמו למשלח רק אדרבה המשלח מקנה כחו להם ונעשו הם כמשלח לכך מהני פדייתם להקנות לו אבל הירושלמי מיירי להדיא בע"ה שאמר לחבר והנה הע"ה לא ידע לאקנויי כחו לשליח וכעין דאמרי' בפ"ב דגיטין אשה לא ידעה לאקנויי א"כ בזה הוי האמת כן דע"ה לא ידע לאקנויי בסתמא והחבר מקנה כחו למשלח וא"כ בזה שפיר נ"ק המשלח כיון דלא הודיעו לבעל המעות וי"ל דגם החולקי' מודים לזה רק מ"ש דלא קי"ל כהך תירוצא והיינו דהרי התוס' הקשו ד"ה שאני חיטין וחיטין דהקשו למה איצטריך לאתווי ממקום אחר ממקומו משמע כו'. ולפי הנ"ל א"ש דמברייתא הנ"ל לא הוי משמע רק אם המשלח עשאו שליח לקנות בזה י"ל כיון דודאי עשאו באופן המועיל הוי כוונתו שמקנה כחו בשליח לכך קנה המשלח אבל הך משנה דתנן באין לו כסות אשתו ובניו בזה אם הוא קנה אותם שלא מדעתם כלל א"כ ל"ש לומר דהם הקנו לו כחו רק להיפוך הוא יכול להקנות להם כחו דזכין לאדם שלא בפניו. מזה מוכח דאף בכה"ג קונה המשלח דאל"כ כיון דקיי"ל חזקה מה שביד האדם הוא שלו. א"כ נימא כיון דכסות אשתו ובניו הוי ברשותו הוי מן הסתם שלו ומן הסתם קנה להם שלא בשליחותן והוי שלו ובע"כ בכה"ג נמי קנו הם והרי זה ראינו דהוי כסות אשתו ובניו ומזה מוכח דאף בכה"ג קנה המשלח. ובזה חולקים הרא"ש ורבינו ירוחם די"ל בזה ל"ק המשלח אבל היכי דעשאו שליח מודים דקנה המשלח והסוברים דל"ק מיירי דקנה השליח מדעתי' דנפשי' עבור השני או במשלח ע"ה שלא ידע הדין אבל באם עשאו שליח והוא צורבא מרבנן מודו דקנה. ומזה מיירי הפוסקים דס"ל קנה המשלח. ויתיישבו בזה שני הדעות ואף אם הם לא כוונו לכך. עכ"פ לדינא נראה להכריע כך. והוא מילתא דסברא בעזה"י ודו"ק: