שולחן ערוך, חושן משפט קכ״א: השולח חובו על ידי שליח ובו י"ב סעיפים: – עם 18 מפרשים

א

השולח חובו על ידי שליח ובו י"ב סעיפים:
שלח לו חובו או פקדונו ע"י שליח אם אמר לו המלוה לשלחו על ידו ונאבדו פטור אפילו לא אמר לו פה אל פה אלא ששלח לו בכתב שלח לי ע"י פלוני ושלחם על ידו ונאבדו פטור והוא שיכיר שהוא כתב ידו אפילו שהשליח עכו"ם או חרש שוטה וקטן אפילו לא יחד לו אדם ידוע לומר שלח ע"י פלוני אלא כתב לו שלח לי ביד מי שתרצה ושלחם לו ונאבדו או כפר בהם השליח פטור והוא ששלח לו ביד אדם נאמן ובדרך שבני אדם [רגילים] להעביר שם ממונם אבל אם שלח לו ע"י מי שהוחזק כפרן או במקום סכנת דרכים שאין הרבים רגילים להעביר שם ממונם הרי פשע וחייב שעל דעת כן לא הרשהו אלא אם כן פירש לו:

ב

אפילו לא אמר לשליח אמור לפלוני שישלח על ידך מעות שבידו אלא אם אמר לו בפני עדים מעות יש לי ביד פלוני לך ואמור לו שדעתך לבא לכאן ואם יתנם לך הביאם לי ונתנם לו הלוה ונאבדו בדרך פטור אבל לא עשאו שליח אלא אמר לו יש לי מעות ביד פלוני ואינו שולחם לי אולי אינו מוציא שליח לשלחם לך והתראה אליו אולי ישלחם על ידיך לי לא הוי שליח ואם נתנם לו ונאבדו חייב באחריותם.

ג

לא עשאו שליח בעדים אלא מסר לו חותמו לסימן שהוא שלוחו ומסרו לו לאמר לך והבא לי מעותי והוא בא אצל הלוה לומר פלוני שלחני אליך שתשלח לו מעותיו והילך חותמו לסימן ועדים מעידים שהוא חותמו אבל אינם מעידים שעשאו שליח ושלחם לו ונאבדו לא נפטר הלוה: הגה ויחרים תחלה (על) מי ששלח שליח זה ולא יודה (טור ס"ו בשם הרמב"ם) וי"א שצריך לישבע תחלה כדין שאר נשבעין ונוטלין (טור בשם י"א):

ד

שלח המלוה או המפקיד כתב ללוה או לנפקד מנה שיש לי בידך שלחהו ביד לוי ושלחו בידו וטען המלוה לא כתבתי ולא שלחתי לך ישבע הלוה היסת שכתב ידו בא אליו ולפיכך שלח ויפטר אבל אם לא היה הכתב כתב ידו או שאין הלוה יודע שהוא כתב ידו אפילו היו כתובים בו סימנים ואותיות שביניהם ביחוד אם טען המלוה ואמר לא שלחתי כתב ואחרים רימו בו הלוה או הנפקד חייב באחריותן ומשלם אחר שיחרים על מי ששלח כתב זה מדעתו ולא יודה ויש מי שהורה שישבע ואח"כ יטול כדין כל הנשבעים ונוטלים:

ה

טען המלוה או המפקיד אין זה כתב ידי ואין עדים מצויים לקיימו והנפקד אומר אני מכיר שהוא כתב ידך אם זה הממון נפקד אצלו שלא בעדים או אפילו בעדים על פה מתוך שיכול לומר להד"מ או החזרתים לך מידי לידך נאמן בשבועת היסת אני מכיר שהוא כתב ידך ועל פיו מסרתיו ביד שלוחך (ואם נפקד אצלו בשטר מתוך שיכול לומר נאנסו נאמן ג"כ לומר מסרתיו ליד שלוחך) אלא שצריך לישבע שבועה חמורה כעין של תורה ואם הוא מלוה בשטר אין הלוה נאמן וחייב לשלם אחר שישבע המלוה שבועה חמורה שאין זה כתב ידו: הגה ודוקא במלוה אבל בפקדון אפילו בשטר פטור במיגו דהוי מצי למימר נאנסו בידי (טור ס"ח) אם טען הלוה ישבע לי (השליח) שאומר שנאנסו צריך לישבע שבועת השומרים:

ו

אם התובע מודה שהוא כתב ידו אלא שאומר לשליח איני מאמינך שנאנסו ואיני מאמין לנפקד וללוה שנתנם לשליח: הגה ה"ז מחרים על הלו' או הנפקד שנתנו (טור ס"ט) ונשבע השליח שבועת השומרים:

ז

בד"א שהשליח מודה שבאו לידו ונאנסו אבל אם כופר במלוה או במפקיד שהשליח אומר להם נתתים לכם והם אומרים לא קבלנו השליח אינו נאמן אפילו הם שנים מפני שהם נוגעים בדבר אלא שהשליח נשבע היסת ונפטר והלוה או הנפקד מקבלים חרם סתם שמסרו ליד השליח:

ח

אם השליח כופר בנפקד או בלוה שאומר לא נתתם לי והם אומרים שנתנו לו נשבע השליח ללוה או לנפקד במעמד הלוה או הנפקד שבועת היסת ונפטר והלוה או הנפקד נשבע למלוה או למפקיד במעמד השליח שבועת היסת ונפטר:

ט

בד"א בשעשאו שליח להביא את שלו אבל אם לא עשאו שליח אלא שאמר לו הלוה או הנפקד תוליך לפלוני מעותיו שבידי או שבא אחד ללוה או לנפקד ואמר פלוני עשאני שליח להביא מעותיו והאמינו ומסר לו הממון והשליח אומר נאנסו או מסרתי למלוה (והמלוה אומר לא עשיתיו שליח ולא קבלתיו ישבע השליח שנתנם למלוה (טור) וישבע המלוה או המפקיד בנקיטת חפץ שלא קבלם ויגבה חובו מהלוה או הנפקד שהשליח אינו נאמן לפי שהוא נוגע בעדות שהרי צריך לישבע ליפטר ואפי' יפטר הלוה או הנפקד את השליח משבועה כדי שלא יהיה נוגע בעדות אינו מועיל ומיהו אם מתחלה כשמסרו בידו פטרוהו משבועה יש מי שאומר דמהני ואם אין השליח צריך לישבע כגון שהלך המשלח עם השליח ועמד מרחוק וראה שעשה שליחותו אינו נוגע בעדות והרי הוא עד א' ומזקיק למלוה שבועה דאורייתא ואם הם שני שלוחים והלך המשלחם עמהם ועמד מרחוק וראה שעשו שליחותם הם עדים ופטור הלוה (ולי נראה דאינו נאמן כשנים) לשווינהו עדים על פיו לאפקועי ממונא דמלוה:

י

במה ד"א כששניהם לפנינו השליח והמלוה ומכחישים זה את זה אבל אם בא השליח לבדו ואמר נתתי כמו שאמרת לי אינו יכול להשביעו שעשה שליחותו שהרי אין שם טוען עליו ודאי שלא עשה שליחותו וכן אם מת השליח או הלך למדינת הים ובא ב"ח לתבוע את הלו' אינו יכול להשביעו שלא פרעו השליח שהרי אין כאן מי שטוען עליו ודאי שלקח אלא מחרים הלוה חרם סתם ומשלם החוב שעליו:

יא

ראובן שאמר ללוי מנה שאתה חייב לי תנהו לשמעון שהוא דר בעירך שאני חייב לו לוי אומר נתתיו ושמעון אומר לא קבלתי הדין בזה כמו שנתבאר באומר תוליך לפלוני מעותיו שבידי: הגה מי ששלח שלוחו למשכן לו משכון ומשכנו ואינו יודע אצל מי הוי פשיעה וחייב לשלם לו ואם אמר אצל פלוני והוא כופר חייב לשלם דהוי ליה למשכנו בעדים אבל אם המשלח צוהו למשכנו אצל פלוני והוא כופר פטור (נ"י פרק המפקיד וכפול לקמן סי' קס"ח ס"ט ע"ש):

יב

לוי שבא בשליחות ראובן לגבות משמעון חמשים דינרים שחייב לו וגבאם ממנו וראובן אומר לא שלחתיו לגבות אלא עשרים ועשרים בלבד הביא ישלם שמעון אחר שישבע המלוה בנקיטת חפץ (שלא שלחו רק להביא עשרים) (רמב"ם) ושלא קבל אלא עשרים והשליח ישבע היסת לשמעון שכל החמשים נתן למלוה:

א

פטור. בע"ש מסיים בזה וז"ל דהכי נהיגי תגרי ומנהגא כי האי מילתא היא ע"כ ואמת כן הוא ברי"ף והביאו הרא"ש והב"י אבל ט"ס הוא וכן מוכח מדברי הטור שבעלי ש"ע נמשכין אחריו שדין גמור הוא זה ודוקא כשכתב לו שלח לי מעותי סתם ונתנו למוביל הכתב זהו התלוי במנהג עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך שכך הקשה הרא"ש על הרי"ף ומביאו מהרש"ל והב"ח גם מ"ש שט"ס הוא כ"כ מהרש"ל וב"ח ועיין בתשו' מהרשד"ם סי' ל"ח:

ב

עובד כוכבים. ואצ"ל שלח והפטר. סמ"ע וש"ך:

ג

רגילים. כ' הסמ"ע. דזה שייך דוקא כשכתב או אמר לו שלח ביד מי שתרצה אבל אם אמר או כתב לו שלח לי ע"י פלוני לא על המשלח התלונה כי אם על השליח שלא הי' לו להוליכו בדרך זה המסוכן ע"כ וז"ל הש"ך לכאורה נראה כיון דטעמא הוא שע"ד כן לא הרשהו א"כ גם בא"ל שלח ע"י פ' לא הרשהו אלא בדרך שב"א רגילים אבל לא במקום סכנת דרכים וכן נ"ל בזה כשעשה שליח לפ' לאמר שלח ביד מי שתרצה אך מדברי התוספות שהבאתי לקמן מוכח דלמ"ד שליח שעשאו בעדים הוי שליח אפי' שלח על ידו במקום סכנת דרכים פטור וא"כ כ"ש הכא דהוי שליח לכ"ע מיהו י"ל דהתוספות ס"ל דאף בא"ל שלח ביד מי שתרצה אי הוי שליח ושלח ע"י במקום סכנה דפטור וא"כ לבעה"ת והטור דס"ל דחייב ה"ה בא"ל שלח ע"י פלוני עכ"ל:

ד

כפרן. ק"ו עובד כוכבים וחש"ו כ"כ מהרש"ל ור"ל דעובד כוכבים וחש"ו אפי' לא הוחזקו כפרן ונראה דעובד כוכבים אפי' מחזיקין אותו בנאמן חייב כמ"ש בסימן רכ"ה ס"ס ב' ובחש"ו פשיטא דלא שייך לומר שהוחזקו נאמנים דהא אינן בני דעה. ש"ך:

ה

וחייב. אפי' לא כפר השליח רק הביא עדים שנאבד דכיון שהוחזק כפרן ה"ל תחלתו בפשיעה וסופו באונס דקי"ל בסימן רצ"א ס"ו דחייב. שם:

ו

פירש. בהדיא שלח ע"י מי שתרצה והפטר עכ"ל הע"ש ולעד"נ דבלשון זה לא סגי רק כשפירש לו בהדיא שלח אפי' ע"י מי שהוחזק כפרן או במקום סכנת דרכים. שם:

ז

אמור. וכל שאומר או כותב לחבירו אפי' בינו לבינו שלח לי ע"י פלוני ושלחו ונאבד פטור הלוה אם הוד' המלו' שא"ל שלח ע"י דאז העמיד לשליח במקומו ולא איברי סהדי אלא לשקרא. סמ"ע:

ח

עדים. כתב הסמ״ע דהיינו דוקא כשא״ל כן בפני עדים מטעם דכיון דטרח ויחד עדים לזה מסתמ' שויה שליח אבל אם לא יחד עדים אף שמודה שאמר לשליח אמור לפלוני שישלח לי ואם יתנם לך הביאם לי מ״מ כיון דלא אמר ללוה שלח על ידו לא הוי שליח ולא נפטר הלו' באבידת השליח עכ״ד ועיין בש״ס פ' הגוזל (בבא קמא דף ק״ד ע״א) מוכח כן להדי'. ש״ך:

ט

לו. פירוש אפי' א"ל כן בעדים לא מהני לפטור הלו' והכי מוכח בש"ס ומדברי התוס' שם ומשמע דאף דקי"ל שליח בעדים הוי שליח מ"מ בממציא שליח בעדים דלכ"ע לא הוי שליח דמשמע נמי דטעמא הוא דה"ק אינש מהימנא כו' אינו חייב הלוה רק כשנתנו לו להוליכו במקום סכנת דרכים ודעת כל הפוסקים אינו נראה כן שכתבו סתמא דחייב הלו' משמע בכל ענין ונרא' דלק"מ דאנן הכי קאמרי' דה"ק אינש מהימנא שמוחזק בנאמן ואני איני עושהו שליח ואיני סומך עליו אי סמכת את סמוך ול"ד להא דאמרי' דהיכא דאפקיד איהו גביה א"י לומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר דהתם דוקא ברגיל להפקיד אצלו כמ"ש בסי' רצ"א סכ"ו דהרי אנו רואים שהאמינו משא"כ הכא ואפשר גם התוס' מודים דבממצי' לו שליח חייב בכל ענין. שם:

י

לא. כתב הסמ"ע דהיינו אפי' מודה דא"ל ל' שליחות הנ"ל בסעיף שלפני זה מעות יש לי ביד פ' כו' אלא מסר המלו' חותמו לא מהני עכ"ל והכי מוכח ברמב"ן ותוספ' ומהרש"ל ומיהו יש שטה אחרת דאם המלוה מודה פטור הלו' וכמ"ש לקמן באריכות שם:

יא

חותמו. כתבו התוס' דהיינו דוקא בסתם בני אדם אבל בגדולי הדור וידוע דיוקני שלהם משלחין עלייהו וכ"כ בש"ג ומהרש"ל ואפשר דהתוס' לא כתבו כן אלא לפי שטתם שפירשו דדיוקני היינו שחותם דיוקני שלו תחת כ"י הסופר אבל אם א"ל ע"פ להבי' לו מעות ומסר לו הדיוקני אפשר דאפי' בגדולי הדור לא מהני ואם המלו' כופר שלא עשאו שליח להביא פשיטא דלא מהני בדיוקני לחוד אפי' בגדולי הדור ונראה דדוקא חותמו לסימן אבל אם כתב לו שישלח לו על ידיו אפי' הוא כת"י אחר וחתם שמו למטה וניכרת חתימתו פטור הלוה דהא אי הוי כולו כתב ידו הי' מועיל א"כ ה"ה בזה דדין אחד להם כמ"ש ר"ס ס"ט וכמה דוכתי. שם:

יב

שלחני. פירוש שא"ל השליח שהמלו' א"ל לאמר לך שתשלחם לו כי הוא צריך להן אבל לא שינה השליח לאמר ללוה בשם המלוה שישלחם על ידו כי זה לא שם המלו' בפיו אלא שבאם יתנם לו יביאם לו כנ"ל עכ"ל הסמ"ע וכ' הש"ך ע"ז וז"ל ולא ירדתי לסוף דעתו דכיון דבלא עדים לא הוי שליח אפי' שם המלוה בפיו לאמר ללוה בשם המלו' שישלחם על ידו ועשה כן א"כ מה מועיל הסימן כאן כיון דאין משלחין מעות בדיוקני לפי שטתו דמיירי אפי' מודה המלו' כו' (* א"ה באמת שותא דמרא לא ידענא כי לדעתי החלוש' דברי הסמ"ע ברורים ונכונים בטעמן לפי מ"ש לעיל והש"ך עצמו העתיק דבריו דכללא הוא באם א"ל שלח על ידו סגי בהכי וא"צ עדים דוקא אלא באם א"ל סתם אמור לפ' שיש לי ואם יתנם לך הביאם לי כפי שנתבאר לעיל ולזה כוון הסמ"ע שסיים בזה ז"ל ומיירי דאין הכחשה בין המלו' והלו' והשליח בכל זה כי לא בא ללמדנו בדין זה אלא שמסירת חותם הניכר לכל בידו וא"ל הביאם לי לא הוה טוב כא"ל בעדים הביאם לי ומ"ה לא כתב המחבר כאן שום חרם או שבועה על המלוה והרמ"א שכתב די"א דיחרים כו' הוא תמוה כי לא כתבו כן אהאי דינא אלא אמ"ש הט"ו בס"ד כשמכחיש המלוה הכתב כו' ע"כ הרי עינינו רואות איך במתכוין כפל ושלש הסמ"ע דבריו לפי שיטתו ובמחילת כבוד הרב הש"ך בזה השיג שלא כדת על הסמ"ע וכל מ"ש בס"ק י"ז שלא בדקדוק הוא וק"ל:

יג

מעידים. אפי' מעידים שמסר לו חותמו בפניהם לא מהני וכן נראה מדברי מהרש"ל וכתב דאם עשו ביניהם שמי שיביא לו אותו חותם או אותו סי' ישלח על ידו ויש לו עדים שמסרו לידו פטור דכל תנאי שבממון קיים ע"כ וכ"כ בש"ג ונראה מטעם דה"ה אפי' אין עדים שמסרו לידו רק שמכירים הסי' או שהוא מודה שזהו הסימן כיון שהתנו כן בתחלה. ש"ך:

יד

ישבע. כאן כתב המחבר ל' הרמב"ם ודבריו קצרים ומיירי במלוה ע"פ לכך נאמן הלוה בהיסת ובס"ה כפל הדברים וכתב דברי בעה"ת והטור שהם בביאור יותר וכ"כ בסמ"ע. שם:

טו

אליו. בין שהכת"י לפנינו או לא כיון שטוען ברי שבא לידו כת"י דמלוה פטור ובסיפא דאין הלוה מכיר הכת"י אפי' הכת"י הוא לפנינו חייב וכ"כ בסמ"ע. שם:

טז

שהורה. ומהרש"ל כ' דנ"ל להכריע כסברא הראשונ' דכל טענת שמא אין משביעין עליה כלל ויותר מזה כתב הט"ו בס"ו דליכא על הנפקד או על המלוה רק חרם סתם ע"כ ולענ"ד אין מזה הכרעה דשאני התם דהוא לפטור משא"כ הכא דבא ליטול י"ל דצריך לישבע אף בשמא כמ"ש בס"ט עכ"ל הש"ך וע"ש מ"ש עוד בשם תשו' המבי"ט:

יז

פיו. כתב הב"ח דמה שהצריכו לפרש בשבועה שעל פיו מסרתיו כו' ה"ט דשמא קודם שהגיע כת"י ליד הלוה מסרו לשליח א"כ פושע הוא עכ"ל ול"נ דאפילו מסרו לידו קודם שהגיע הכת"י להלוה אם באותו פעם היה הכת"י ביד השליח אע"ג דהלוה לא ידע מזה מ"מ הרי אנו רואים למפרע שהאמינו וס"ס לא פשע הלוה ומ"ש ועל פיו כו' קושטא דמילתא נקט ואפשר גם הב"ח מודה לזה ולא בא אלא לאפוקי היכא שמסרו לידו קודם שהגיע הכת"י להשליח אע"ג דאח"כ נתן לו כת"י י"ל דעד עתה לא הי' אצל המלוה בחזקת נאמן וגם בזה צ"ע. ש"ך:

יח

ואם. כצ"ל וכן הוא בטור והוא חסרון בדברי המחבר וא"כ א"צ להגהת הרמ"א דלקמן. סמ"ע וש"ך:

יט

בשטר. דלוה חייב באונסין ואין לו שום מגו. סמ"ע:

כ

חמורה. היא שבועת המשנה וכדין נשבע ונוטל דלעיל סימן פ"ב ופ"ז אבל שבועת הנתבע במפקיד בשטר דלפני זה היא שבועת התורה ממש כיון דאינו נפטר אלא במגו דנאנסו ובטענת נאנסו היה צריך לישבע שבועת השומרים שהיא שבועת התורה ממש והחילוק שבין ב' שבועות הללו מבואר בסימן פ"ז עכ"ל הסמ"ע וכן נראה מדברי מהרש"ל ולפע"ד זה אינו דהא הבעה"ת וט"ו כתבו כעין של תורה ומשמע מדרבנן כעין של תורה והכי משמע לישנא דכעין של תורה לעיל סימן פ"ט וצ"א ודוכתי טובא אלא גם שבועת הנתבע במפקיד בשטר הוא מדרבנן בנק"ח וכמש"ל בסימן רצ"ו ס"ב ושם הבאתי עוד ראיות ותימא איך יעלה על הדעת לישבע ש"ד בטענת החזרתי דלא שייכא בדאוריית' כלל. ש"ך:

כא

שנאנסו. בכאן ובכל הסי' שהוזכר שהשליח אומר שנאנסו ה"ה אם אומר שנגנבו או נאבדו אם הוא שליח בחנם ואינו חנוני או שולחני כמ"ש סימן רצ"ב ס"ז ע"ש. שם:

כב

כ'. נראה ודאי דל"ד כתב אלא ה"ה באומר ללוה פא"פ שלח לי ע"י פלוני אלא שאומר לשליח איני מאמינך כ"כ הב"ח ונראה דדינים אלו אפילו במלוה בשטר דכיון שכתב או א"ל שלח לי ע"י פ' ואומר שעשה כן אין עליו אלא חרם סתם וכן כל מ"ש בס"ו וס"ז מיירי אפי' במלוה בשטר כיון שמוד' שעשאו שליח. שם:

כג

ונשבע. כתב הב"י ראובן היה חייב זקוק לשמעון ושלחו ע"י שלוחו ונאבד אין שמעון יכול להשביע השליח עד שיבא ראובן כ"כ המרדכי בשם אבי העזרי ומסיק שם דכן פסק הראב"ן בא' ששלח לאשתו מזונות ונאבד שאינו נשבע להאשה אם לא מדעת בעלה עכ"ל ומשמע דה"ט שהשליח י"ל דלמא המשלח לא ירצה להשביעני וישלם לך ויאמין לי שנאבד ולפ"ז אם מת הלוה או הלך למה"י מחויב לישבע שבועת השומרים מיד נגד המלוה עיין בתשובת מהרשד"ם סימן תי"ו ותכ"ד. שם:

כד

נאמן. פירוש להיות פטור בלא שבועה כדין שליש או לפטור הלוה מהחרם כ"כ הסמ"ע ונראה דלפטור מחרם קאי אשנים אבל באחד אפילו היה עד ממש לא היה פטור מחרם סתם כמש"ל סי' פ"ז ס"ו ע"ש:

כה

נוגעי'. דגם בשליש קי"ל היכא דיש תרעומת עליו צריך לישבע כמ"ש הט"ו בסימן נ"ו. סמ"ע:

כו

חרם. דאף שנשבעו השנים היסת שמסרוהו למלוה אינם נחשבים כעדים לפטור הלוה מהחרם דכל שצריכין לישבע אין עליהן תורת עדים. שם:

כז

השליח. וכתב בתשובת מהרי"ל סימן קע"ב ראובן ששלח מעות ע"י שמעון ללוי שהלוה לו ושמעון טוען שע"י אשתו נתנם ללוי ולוי אומר שלא קבל ישבע שמעון שמסר לאשתו ואין בזה משום שומר שמסר לשומר דכל המפקיד ע"ד אשתו ובניו מפקיד ואשת שמעון תשבע שנתנה ללוי ופטורה ולוי ישבע שלא קיבל וצריך ראובן לשלם לו עכ"ל ד"מ ס"ס זה וע"ל סימן רצ"א סכ"ג עכ"ד הסמ"ע ועיין בש"ך שהשיג על מ"ש שישבע שמעון שמסר לאשתו דשבועה זו למה דכיון שאשתו תשבע שנתנה ללוי א"כ ממילא פטור שמעון וע"ש:

כח

הנפקד. גם כאן אף במלוה בשטר דינא הכי והיינו דסתמו הפוסקים דבריהם ומשמע דמיירי בכל ענין וליכא למימר במלוה בשטר כיון שהשליח מכחיש הלוה ישבע המלוה ויטול דהא כיון דאמרינן בחנוני על פנקסו דנשבע ונוטל מבעה"ב אע"ג דפועלים מכחשי ליה כיון שהבעה"ב הרשהו ליתן א"כ כ"ש הכא שהלוה פטור כיון דהרשוהו ליתן והא דנשבע השליח והלוה כאן היינו כששניהן לפנינו ומכחישים זא"ז דאל"כ אין עליהם רק חרם סתם כמ"ש בס"י. ש"ך:

כט

היסת. עיין מ"ש הש"ך בשם תרומת הדשן ומה שהשיג עליו עיין שם:

ל

תוליך. ע"ש שדקדק הש"ך במ"ש הפוסקים לשון תוליך כו' ע"ש:

לא

והמלוה. כל הג"ה זו חסר מדברי המחבר והגיהו ותקנו הרמ"א בהגהותיו וכן הוא בטור בסי"ב ע"ש. סמ"ע:

לב

השליח. היסת ואע"ג דטענת הלו' עליו היא שמא מ"מ מצטרפין גם טענת המלוה שאומר בברי שלא קיבל שום דבר מהשליח ומזקיקין לשליח לשבועת היסת לפחות כ"כ הסמ"ע וע' בש"ך:

לג

קבלם. קאי אטוען השליח מסרתי למלו' אבל בטוען נאנסו א"צ המלו' לישבע כלל כיון שלא עשאו שליח א"נ קאי גם אנאנסו וכשהשליח אומר שעשאו שליח והמלו' או המפקיד מכחישו וכ"כ בבעה"ת בשם הראב"ד כו' והשליח צריך לישבע ש"ד נגד הלו' כשטוען נאנסו. ש"ך:

לד

לישבע. אע"פ דלאחר השבוע' לא יהא נוגע בעדות מ"מ כיון שנשבע אין תורת עד עליו דרחמנא אמר ע"פ ב' עדים יקום דבר משמע הנאמנים בדבורם בלבד אבל הטעונים לישבע קודם שיאמינו דבריהם אין ממש בעדותם כ"כ התוס' וכה"ג כת' הר"ן ומביאו הב"י וא"ל ממש"ל סי' ל"ז סי"ב ולקמן סי' ק"מ ס"ט דאם יתן המשכיר לשוכר השכירות מועיל להיותו עד לק"מ דהתם המשכיר מחזיר להשוכר את שלו שיעשה בו מה שירצה אבל הכא הרי מיד נתחייב השליח שבוע' ללו' והלו' שפוטרו אע"פ שאינו יודע אם האמת עם השליח או לא חיישינן דבשביל ההיא הנא' דפטרו ומחזיקו בנאמן יעיד לו. שם:

לה

דמהני. בשני עדים לפטרו מממון ובעד א' להזקיקו ש"ד ונרא' דוקא שיש עדים שהאמינם קודם לכן אבל הלו' והם אינם נאמנים בזה דמ"מ נוגעים הם כ"כ הש"ך וז"ל הסמ"ע ולא חיישינן לקנוניא דאין העדים חשודים ע"ז דא"כ כל עד נמי וכיון שפטרו מתחל' משבוע' הרי הוא ככל עד דעלמא עכ"ל:

לו

מרחוק. דין זה בע"כ צריך לפרש במלו' בשטר דוקא דאל"כ אפי' ליכא שום עד כלל נשבע הלו' היסת ונפטר כיון שברי לו. ש"ך:

לז

ומזקיק. ואע"ג דאין ע"א מזקיק לש"ד ליטול כמ"ש סי' פ"ד וק"ח מ"מ יכול להביאו לידי ש"ד כשיפרע לו בפני זה העד ובפני עוד אחר ויחזור ויתבענו על מה שנתן לו תחל' בעד הראשון ויצטרך לישבע ש"ד לפטור כמ"ש בא"ע סי' (צ"ב) [צ"ו] סי"ג וכ"כ בסמ"ע שם:

לח

הם. ע' בסמ"ע במה שמפרש דברי הטור כאן והש"ך דחה פירושו וכת' דדוחק הוא ומפרש בענין אחר ע"ש:

לט

ודאי. אע"פ שהלו' טוען שהשליח אמר לו בודאי שפרע לבע"ח מ"ה השליח לא טען לפני הב"ד נגד הב"ח וע"ל סי' ע"ה סכ"ג אבל אם הי' השליח טוען לפנינו ודאי אע"פ שמת אח"כ או הלך למדה"י צריך הבע"ח לישבע כדמוכח בסי' צ"א ס"ב במת החנוני או הפועלים דטעמא התם לפי שאינו משלם אלא תשלום אח' א"צ לישבע והכא שכבר נתן לשליח ועתה פורע לבע"ח או ליורשיו הרי משלם ב' תשלומין וע"ל סי' צ"א שם ובתשו' רש"ך ס"ג סי' נ"א. ש"ך (וע' בתשו' שב יעקב חח"מ סי' ה'):

מ

תוליך. ולא מצינו חילוק בין הולך לתן אלא לענין זכיי' דאיכא מ"ד הולך לאו כזכי ותן כזכי אבל לענין שבוע' אין חילוק ביניהם עכ"ל הרא"ש בתשו' וע"ל סי' קכ"ה. שם:

מא

מי. כעין זה כתב הט"ו בסי' רצ"א דשומר חנם שאומר איני יודע היכן הנחתיו דהוי פשיעה. סמ"ע:

מב

לשלם. בנ"י כתב הטעם אע"ג דהמלו' יכול לפטור עצמו בלא"ה בטענת נאנסו מ"מ נאנסו לא שכיח ולפ"ז נרא' דלדידן דקי"ל בסי' ע"ב דהמלו' על המשכון שומר חנם ולא מפקינן ממונא מספיקא פטור השליח דהא המלו' יכול לפטור עצמו בלא"ה בטענת גניב' ואביד' ואם כן דברי הרמ"א צ"ע ואפשר משמע ליה דה"ה גנבה ואבדה לא שכיח וקצת משמע כן בפ' המפקיד דאמרי' דנאנסו וגנבה כו' חד דינא אית להו לענין שיפטור השומר עצמו כו' ע"ש ומ"מ ק' מנ"ל להרמ"א הא דהא י"ל דהנ"י לטעמיה אזיל דס"ל המלו' על המשכון שומר שכר ואפשר ס"ל להרמ"א דכיון דאנן לא פסקינן דהוי ש"ח אלא מכח ספיק' דדינא א"כ לא שייך לומר דהי' יכול לפטור עצמו בטענת גנבה ואבידה דירא לטעון כך דשמא יפסקו הב"ד דחייב או שמא יתפוס הלוה אפי' בעדים דמהני בספיקא דדינא וצ"ע. ש"ך:

מג

בשליחות. עיין בש"ך שהאריך הרבה בדין זה והעלה מתוך דבריו איזה דינים חדשים בענין זה ע"ש:

א

משנה ב"מ דף צ"ח ע"ב

ב

כ"כ הרי"ף פרק הגוזל עצים וכתב הנ"י שם בב"מ שכן דקדק הריטב"א מהמשנ'

ג

ל' רמב"ם בפ"א מהל' שלוחין ושותפין דין ח'

ד

ל' הטור כ"כ בה"ת בשער נ' והביא ראי' ממ"ש הרמב"ם שם בפ"ב דין ג' ואפי' היה קטן וה"ה נמי לעכו"ם ושוטה

ה

שם וכ"כ הרמב"ם שם פ"ב דין ג' מדברי הרי"ף שם בפרק הנזכר

ו

ל' הטור כ"כ בה"ת בשער נ' ופשוט היא

ז

שם סעיף ד' כמימרא דרב חסדא דקיימי ר' יוחנן ור' אלעזר כוותי' בב"ק דף ק"ד ע"א וכמ"ש התוס' שם וכן כ' הרא"ש שם

ח

מדעתו אבל אין מחייבים אותו למיתב ליה בע"כ הרי"ף והרא"ש שם

ט

אוקימתא דמתני' דקתני ולא יתן לשלוחו שם

י

שם סעיף ה' כמימרא דרב יהודה אמר שמואל שם ריש כ"ב וכפרש"י שם ושכן פסק הרי"ף ובשאלתות ורב אחאי וכ"כ הרמב"ם שם פ"א ד"ח

יא

ל' הרמב"ם שם

יב

ופי' הכ"מ שם משום שאומר מנה לי בידך והלה אומר פרעתיך שנתתיו לשלוחך לפיכך נשבע היפת

יג

כמימרא דרב יהודה אמר שמואל שם וכמ"ש בסעיף דלעיל גם כן בשמו

יד

דכיון שאינו יודע שהוא כתב ידו ה"ל כאומר לו מנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם פרעתיך

טו

כתב הכ"מ שם שצ"ל הטעם לפי שאפשר שכ' ולאו אדעתי' ורמו רבנן שבוע' עליה כי היכי דלידוק כל מה שכתב בהכותב גבי פוגמת כתובתה (דף פ"ז ע"ב) דפרע דייק ומפרע לא דייק ורמי רבנן שבוע' וכו'

טז

טור ס"ח כן כתב בה"ת בשער כ' בשם הראב"ד

יז

וביאר שם בבה"ת שזה דומה למה שאמרו ואי אמר אישתבע לי משתבע ליה

יח

נתבאר בהגה דלעיל שהגיה כבר הסמ"ע חסרון הניכר מתוך דברי הטור ובה"ת:

יט

שם סעיף ה' ממסקנת הגמרא והשתא דתקון רבנן שבועת היסת כו' קידושין דף מ"ג ע"ב

כ

דה"ל כאומר הלוה ודאי פרעתיך כיון שנתתיו ליד שלוחך כהגיע לידך דמי והמלוה אומר איני יודע אם פרעתני דאין לו עליו אלא חרם סתם

כא

שם סעיף י' ממסקנת הגמ' דקדושין דלעיל

כב

הטעם מבואר במ"ש בסוף סעיף דלעיל

כג

שם סימן א'

כד

כדין כל תובע את חבירו

כה

מרדכי פרק הגוזל קמא מפרק הזהב מימרא דרבה שם דף נ"ח ע"ב מס"א

כו

שם בשם י"א ולזה הסכים הטור כיון שהשליח מסייע למלוה אע"פ שהוא נוגע בעדות ה"ל טענת ודאי ונשבע היסת דמיא קצת לטענו עד אחד אמר לי שנטלת ממוני

כז

שם סי"ב וזה הדין הנזכר בגמרא מימרא דרבא אמר רב נחמן וכו' וכן בדיני ממונות שם בקידושין ע"א

כח

מסקנת הגמרא שם ע"ב

כט

ל' הר"ן דשבועות המלו' היא שבועת המשנ' בנק"ח כשבועת הפועלים דהא מלוה נשבע ונוטל כמותן אבל שבועת השליח אינה אלא היסת כו' דליכ' שבועה המשנ' אלא בנשבעין ונוטלין וכן דעת הרי"ף וכן עיקר וכן היא גירסת הכ"מ ברמב"ם שם פ"ג דף ז' וכן כתב בטור

ל

כ"כ הר"ן שם:

לא

טור ממ"ש הה"ת בשער כ"ע בעובדא בירושלמי דאפקיד' גרבוי גבי חבריה כו' וחייבו שבועה של תורה ע"י הכתף וכו'

לב

שם ושם

לג

הרב רמ"א הגיה כן ע"פ מה שתמה הרב המחבר בב"י על הטור ועל בה"ת שכ"כ וככר כתב הרב סמ"ע שיש לומ' דא"צ להגיה וחזר המחב' ממ"ש בפנים בב"י ושכן נמצא בכמה מקומות שתמה בב"י על מ"ש הרמב"ם או הטור ואפ"ה בש"ע לא סמך על תמיהתו וכתב להלכ' כדבריהם וא"צ להגיה כאן אלא תיבה אחת וכצ"ל שליחותן נאמן לשוינהו כו' וכך פסק הב"ח מטעם דכל מקום שעד אחד נאמן לחייבו שבועה ב' עדים נאמנים לחייבו ממין וכתב בתשובת מהרי"ל סימן קע"ג דאם טוען השליח שנתן המעות להמלו' ע"י אשתו והמלוה אומר שלא קבלם ישבע שמעון שמסרם לאשתו ואין בזה משום שומר שמסר לשומר דכל המפקיד על דעת אשתו ובניו מפקיד ואשת השליח תשבע שנתנה למלו' ופטורה והמלוה ישבע שלא קיבל וצריך הלוה לשלם לו סמ"ע

לד

ל' הרמב"ם שם בפ"פ דין ז' והביאו הטור בשמו וכ"כ בה"ת בשער נ' בשם הראב"ד

לה

מבואר במ"ש לעיל סעיף ד'

לו

טור סימן ד' בשם ת' אביו הרא"ש בסוף כלל ס"ט

לז

רמב"ם שם בספ"א והביאו הטור

לח

וכמ"ש הרב ב"י ובכ"מ לדחות דעת הטור שהרי ראובן אומר ודאי לא פרעתני שמאחר שלא מניתי שליח להביא אלא כ' ומה שנתת לו יותר לא בשליחותי נתת לו ושמעון אומר שמא עשהו שליח להביא כל החוב וה"ל כאומר שמא פרעתיך

לט

וכ' הב"ח "דאם היה ידוע בעדים שעשאו שליח או א"ל פה אל פה או בכתב בזה צדקו דברי רבי' הטור והכל מודים דנשבע הלוה היסת ויפטר כיון שירד ברשות לתת לשלוחו ואיהו הוא דאפסיד אנפשי' וכ' הב"י בפי' דברי הרמב"ם דלעיל שאם שלח ראובן את לוי לשמעון שילוה לו סך מעות והוא שלחם לו ע"י לוי ושמעון אומר שנו"ן היו וראובן אומר לא היו אלא כ' הרי ראובן נשבע ש"ד שלא היו אלא כ' כדין כל מודה במקצת וכו' ולוי נשבע היסת ונפטר:

א

שלח כו' אפי' לא אמר כו'. ע' תוס' דב"ק ק"ד א' ד"ה שליח לכאורה נראה כו' ומיהו כו' אבל בתוס' דב"מ צ"ח ב' ד"ה ואמר חזרו בהם ע"ש וכ"כ הנ"י שם והרא"ש בב"ק וכל הפוסקים ודבריהם דב"ק נדחין דהא אנן קי"ל כשמואל כמ"ש הרי"ף דסוגיא כוותיה כמ"ש ולשמואל מאי תקנתיה כו' וכמ"ש בש"ע בס"ג וס"ד וקי"ל נמי כר"י ור"א דשליח בעדים הוי שליח אלמא דשמואל מודה לו וא"כ מאי קאמר מאי תקנתיה ומוכח ג"כ מב"בפ"ז ב' וכמ"ש תוס' שם ד"ה רבה וי"ל דשאני כו' אלא דאח"כ דחקו עצמן לקיים סברתם וע' תוס' שם ד"ה אין אבל אם כו' א"כ אם כו' אלא שאח"כ כ' ולפי מה שפירש כו' וראיה דמהני אפי' בכתב ושלא בפניו ממה שפליגי בדיוקני וכפי פירושם שאין מעידין רק ע"י הדיוקין ואין מכיר כת"י אבל במכיר או עדים משלחין אלא שתוס' ד"ה הנ"ל במסקנא דחקו עצמן וחזרו ממ"ש בתחילה מכח קושיא הנ"ל אבל לפימ"ש בב"מ שם השמעתא עולה כהוגן:

ב

והוא שיכיר כו'. ע' תוס' דב"ק שם אי כו' ושם בשליח בע"פ:

ג

אפי' שהשליח כו'. דחרש ש"ו חד דינא אית להו ואימעטו מקרא דקטן וערש"י בגטין כ"ג א' ד"ה דלאו בני כו' ועכו"ם ע' בב"מ ע"א ב' ואית ליה דינא דקטן רק לענין זכיה ע"ש ובב"ב שם בשלמא באיסר כו' וה"ה להנך:

ד

אפי' לא יחד כו'. כ"כ הרי"ף לגי' הטור וע' ב"ח ומתני' רי"א בהשואל שם ביד שליחך כו' וכן כו' ומשמע דלא יחד דאל"כ היינו בנו וגם פשטא דלישנא כן:

ה

והוא כו'. ע' תוס' דב"ק שם ד"ה הכי כו' וזה הקו' קשה גם על פר"ח ל"ל למימר להכי טרחו כו' וצ"ל כתירוצם אלמא אע"ג שגילה דעתו שישלח ע"י כמ"ש אינש מהימנא הוא כו' מ"מ רצונו במקום בטוח:

ו

ע"י מי כו'. ע' בפ"ק דגטין כגון שהוחזק כפרן אע"ג דהפקיד לכתב בידו וכ"ש בכה"ג:

ז

אא"כ כו'. כמ"ש בב"ב שם בקטן כנ"ל לשדורי כו'.

ח

אפי' כו'. וכ"כ הרא"ש שם וכפי' תוס' בתחילה כנ"ל דאם אמר מתנה הוא כנ"ל:

ט

לא עשאו כו'. רש"י שם:

י

אבל אינם מעידים כו' תוס' שם וכנ"ל:

יא

ויחרים כו' וי"א כו'. ש"ע פ' בס"ד זה וכפל כאן לאשמעינן דטעמא דאין משלחין לאו משום דכיון דאין עדים על שליחותו לא הוי שליח כלל ואפי' הודה שהוא כת"י חייב הלוה אלא דהטעם דנאמן המלוה לומר שאין זה כת"י וכמ"ש הרמב"ם וש"ע בס"ד ע"ש:

יב

שלח המלוה כו'. ע' ש"ך ס"ק י"ט:

יג

או שאין הלוה כו' אפי' הי' כו'. כן פי' הרמב"ם דאין משלחין מטעם דיוכל לכפור אבל אם הודה א"צ לעדים כמ"ש במתני' דהשואל ומ"ש בב"ק שם שעשאו בעדים דוקא היינו משום דלא א"ל לשליח אמור כו' כנ"ל בס"ב:

יד

אחר שיחרים כו' ויש מי כו'. כ"כ הרמב"ם שם וע' בה"ג ס"ק נ' וכ"כ ב"י וכ"מ ונ"ל טעם ס' אחרונה כמ"ש וחנוני על פנקסו לא שיאמר כו' ופי' שם דבאומר כתוב על פנקסו והוא כופר ודאי אין נאמן בשבועה אלא אומר לו תן כו' משום דאיכא רגלים לדבר וכן כאן איכא רגלים לדבר שהרי עדים מעידים על הדיוקני וכ"כ מהרי"ק סי' ק"כ וע' ש"ך ס"ק כ"ב כ"ג וס' ראשונה ס"ל דשם הטעם משום שמכחישין וכמש"ל ס"ט משא"כ כאן שאין השליח מכחישו וכמ"ש הש"ך:

טו

טען המלוה כו' אם זה כו' כמ"ש בר"פ כל הנשבעין אבל שוכרו שלא בעדים כו' וכמה מקומות וע' סי' צ"א ס"ו וע' מש"ל בסי' קכ"ו סי"א:

טז

ואם נפקד כו' אלא כו'. ב"ב ע':

יז

כעין של תורה. עתוס' שם ד"ה סוף כו'. ואור"ת כו' ואף דלא קי"ל כפי' ר"ת דבעי הודאה במקצת מ"מ הדין אמת ועש"ך:

יח

ואם היא מלוה כו'. גמ' שם נשבע וגובה מחצה:

יט

אם טען הלוה כו'. קאי אלעיל אחר שישבע כו'. ש"ך דלא כרמ"א וכצ"ל והשליח שאומר כו':

כ

אם התובע מודה כו'. עבה"ג ס"ק ר' וע"ל סי' ע"ב סי"ד בהג"ה הלוה כו' וכיון שבציוויו נתן לו נפטר כמ"ש בחנוני שא"ל מאי אית לי גבי פועלים כו' אלא משום שהפועלים מכחישים אותו משא"כ בכה"ג וז"ש בס"ז בד"א כו':

כא

ונשבעה שליח כו'. כמ"ש בשקלים ובב"מ נ"ז נ"ח בני העיר כו' אם משנתרמה כו' וערש"י ד"ה נשבעים כו':

כב

בד"א שהשליח כו' אבל כו'. כמ"ש בקדושין מ"ג ב' והשתא כו' וז"ש בס"ח אם השליח כו' וכמש"ש ודומה לחנוני ופועלים ואמרי' בריש ב"מ דא"ל חנוני לבע"ה כו' מאי אית כו' משא"כ כאן שהמלוה האמין שליח:

כג

אם השליח כו'. זה הדין לדמי למ"ש בקדושין כנ"ל. אלא ששם בשלא עשאו שליח ונשבעין המלוה והשליח ללוה וכאן להיפך וכמ"ש בב"מ נ"ח א' אם משנתרמה התרומה כו' ואם לאו כו' וערש"י שם ד"ה נשבעין כו' וכמ"ש הר"ן בקדושין כיון דהלוה והמלוה טוענים בריא מצטרפים טענותיהם כו':

כד

במעמד כו' במעמד כו'. כמ"ש בשבועות בחנוני ופועלים וכמ"ש בירו' שם דשניהן נשבעין זה בפני זה:

כה

ללוה או לנפקד. צ"ל למלוה או למפקיד. ששבועה להן וכמ"ש בב"מ שם נשבעין לגזברים וא"ל נשבעין לב"ה כו' ועש"ך ס"ק מ':

כו

בד"א כו' אבל כו'. הוא מ"ש בקדושין שם:

כז

או שבא כו' והמלוה כו'. נלמד משם וכמש"ל בס"ה ואם הוא מלוה בשטר כו' וכן כל הנזכר כאן ובס' שקדמו במלוה בשטר מיירי:

כח

ישבע השליח כו'. היסת שהוא ליפטר ואין נשבעין בנק"ח ליפטר אלא מ"ש במתני' השותפין כו'. וישבע המלוה כו' כדין נשבעין ונוטלין וכמ"ש הרי"ף ור"ן שם משא"כ בס"ח ששניהן נשבעין ליפטר:

כט

שהשליח כו'. גמ' שם:

ל

ואפי' יפטר כו'. ר"ל כמ"ש במרדכי וא"ת ויפטור הלוה העדים ויהיו נאמנין כמ"ש בחז"ה ליסלקו בי תרי נפשייהו כו' וער"ן שם וז"ש ומיהו אם כו' ור"ל דל"ד לשם דשם אין הנאה להנפטר ועסמ"ע ס"ק כ"ד וכ"כ הר"ן שם ומ"ש ומיהו כו' כן נלמד משם במכיר שהיא בת חמורו וצ"ל לס' זו שמכיר בה מתחל' קודם הערעור וכס' שניה בסי' ק"מ ס"ט ועמ"ש שם אבל לס' הראשונה ובסי' ל"ז סי"ב ה"נ כאן דיכול לפטור:

לא

ואם אין כו'. ירושלמי שם חד ב"נ אפקיד גרבוי גבי חברוי וכפר ביה אתא עובדא קומי ר' ירמיה ועשה שליח וחייבו שבועה ע"י הכתף וכ' בה"ת שכ"ט ס"ב שבכה"ג איירי וע' בירו' שם דלא מ' כן דשם מסיק דלא כגמ' דידן ואמר מכיון שהאמינתו תורה אינו כנוגע בעדותו אלא שהר"ן כ' דהא דמסיק שם דשליח נעשה עד בקדושי כסף להצריכה גט להחמיר ומ"מ הדין אמת דכיון דאינו נוגע בעדות הוי כמו קידשה בשטר שאמר שם וכמ"ש בגמ' הן הן שלוחיו כו' והשתא כו' משא"כ בכה"ג:

לב

ואם הם כו'. ג"מ הנ"ל הן הן כו'. כנ"ל:

לג

ול"נ דאינו כו'. עבה"ג וכן עיקר דקושית הב"י אינה כלום אטו הלוה משוה להו עדים הא ע"פ הדין הם עדים אלא מצד שהם נוגעים משא"כ בכה"ג וכן אם פטרם הלוה מתחלה או אח"כ לחד מ"ד:

לד

בד"א כששניהם כו'. כמש"ל סי' צ"א ס"ב ואף לדעת ההג"ה שם דכאן ה"ל כאומר מנה לך בידי וא"י אם פרעתי לך:

לה

אלא מחרים. כדין טענת ספק:

לו

ראובן. כנ"ל:

לז

מי ששלח כו'. כמ"ש בריש המפקיד כל לא ידענא כו':

לח

ואם אמר כו' אבל כו'. כמ"ש בריש ב"מ מאי אית לי כו' את האמנתיה דלא כו' משא"כ באם לא א"ל שימשכן אצל פלוני:

לט

לוי כו' ישלם שמעון כו' כנ"ל בס"ה ואם הוא מלוה בשטר כו' וה"ה בכפר על שליחותו במקצתו וכל הסי' הזה איירי במלוה בשטר כנ"ל:

מ

והשליח כו'. כמ"ש בקדושין

א

סעי' א' (אפי' שהשליח עכו"ם עש"כ סק"ד) בההיא דחו"מ קכ"א שכתב הש"כ ז"ל שלא כמ"ש הבעה"ת ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל מצד שעבד כנעני ידו כיד רבו. אולי יש ליישב סברת בעה"ת ז"ל שהוכיח דל"ש בזה דהו"ל כאומר שלח ע"י נכרי והפטר. והיינו מצד שמחילה א"צ קנין שהרי זכי' או שליחות ל"ש ע"י נכרי וכברמ"ג בחו"מ וגם קטן דעדיף ויש לו זכי' מ"מ אין זכי' על ידו לאחרים וא"א להאחריות לחול על המלוה רק מצד שמחילה א"צ קנין והרי בססי' ש"מ שייך ג"כ מחילה גם ע"י עבד כנעני שכיון שאמר שלח ידע שלא ילך הוא והו"ל כאומר והפטר כמ"ש הסמ"ע ז"ל רסי' ק"כ מצד מחילה שמהני גם שם על חיוב האחריות שהי' מוטל על השואל. וגם שיד עבד כידרבו מ"מ סגנון מחילה מדוע לא תועיל והלא באומר הנח ע"ג סלע והפטר מפורש בב"מ ע"ב שנפקע החוב ומשמע שגם בסלע של הלוה כ"ה וכן משמע ביו"ד רסי' קס"ט והיינו מצד מחילה ומדוע יוגרע ע"י עבד כנעני שלו. ובפ' השואל משמע שבחזרה שוה לבשעת שאלה וכ"מ לשונות הפוסקים ז"ל עי"ז משמע שאין בזה סגנון מחילה ממש כיון שמ"מ לא אמר והפטר רק מצד שליחות הו"ל השליח כהמלוה גופי' וזכה בהמעות אליו ולזה בעבד כנעני ל"ש כן וממילא כ"ה בנכרי. ואולי ס"ל לבעה"ת ז"ל שמחילה ל"ש בזה כי לא אסיק אדעתי' כ"כ שיארע אחריות ומעין פשרה דצריכה קנין גם מצד המוחל ע"י שאינו מרצון פשוט. אך נראה מסברא שאין זה כההיא דפשרה ומחילה מועיל בזה גם בלא קנין וכבב"מ ע"ב רק י"ל שבלא אמירת והפטר אינו מחילה וכבר"ס ש"פ חילוק בין שומר לאחר לגבי והפטר. אך מ"מ נראה שהפוסקים ז"ל שכתבו בזה דלא כבעה"ת ז"ל ס"ל שגם בלא והפטר שייך בזה מחילה. מצד סברת הסמ"ע ז"ל כנ"ל. דאל"כ מדוע בס"ס ש"מ מהני בשולח ע"י בנו כו' ומשמע שכן הוא גם ע"י בן קטן גם דל"ש בו שליחות וצ"ל שהוא מצד מחילה וכן הוא ע"י נכרי וצ"ל שעבד גרע גם ששליחות נראה דשייך בו כיון שהוא כאשה לכל מילי מ"מ זכי' ל"ש על ידו וגרע מקטן כי אינו זוכה לעצמו כלל רק לרבו ול"ש זכה לנפשי' וכ"ש לאחריני ואין זוכים על ידו עירוב ומצד מחילה ג"כ גרע עבד כנעני שע"י שידו כיד רבו ממש הו"ל כאומר לו הולך אלי. בין בשאלה בין בחזרה וגם שאיני מבין כ"כ הסברא בבירור כעת האיך יהי' עי"ז פרכא פשוטה שם בפ' השואל יד עבד כו' כיון שיכולים לומר ששייך בזה מחילה דהו"ל כהנח ע"ג קרקע שלך והפטר מ"מ צ"ל שכ"ה פשוט מסברא גם שמפרכא הנ"ל אין הכרע כי שם לגבי תחילת שאלה פריך שפיר בפשיטות כיון דלא מהני שם סגנון מחילה מ"מ ס"ל להפוסקים ז"ל שכיון שאמרו סתם שהחזרה שוה להשאלה. כ"ה ג"כ לגבי עבד כנעני והיינו מצד דל"ש ג"כ מחילה בשליחות ע"י עבד כנעני כיון שאינו סגנון השבה מוציא מרשותו עי"ז אינו פוטרו מאחריות וצלעע"כ. אך היינו רק בפרעון משא"כ באומר שלח מעות ע"י נכרי ואשלח לך סחורה אין חיוב על המוכר כיון דל"ש שליחות וזכי' ע"י נכרי והי' מקום לומר שמ"מ יש חיוב להסוברים בר"ס ש"מ בזרוק מנה לים ואשלם שחייב. ואולי שם י"ל דחייב מדין ערב גם דל"ש שם הנאה שמהימן לי' משא"כ אודות אחריות דהו"ל דאי ואסמכתא וערבות מועיל גם שהוא דאי מצד הנאה שמהימן לי' עש"כ ז"ל ח"מ מ' משא"כ בהנ"ל דל"ש הנאה שמהימן לי' ואולי י"ל שבסחורה הנ"ל שיייך הנאה מצד שהמוכר מרויח בסחורתו ואולי גם הסוברים בש"פ שפטור באומר זרוק מנה לים ואשלם היינו רק מצד שאין הנאה להאומר משא"כ בהנ"ל יודו שחייב באולי ואין הכרע לזה מיד עבד כו' כנ"ל שמשמע שע"י קטן מועיל וכנ"ל והיינו גם בתחילת שאלה כי שם יש הנאה ברורה להשואל ובחזרה שייך מחילה משא"כ בהנ"ל אולי אינו הנאה כ"כ גם דקי"ל אומן שומר שכר וצלע"ע היטב:

ב

(שם) (או חש"ו) י"ל שאין כן רק בשליחות על פרעון משא"כ שולח קטן ללוות בשבילו מאחר. שאם הקטן אינו חריף ובקי לשמור וכ"ש בשוטה המאבד דשייך לפלוגתא שבסי' ש"פ בזרוק מנה לים ואשלם לך ובפרעון י"ל שפטור לכ"ע וצלע"ע:

ג

(שם) (ובדרך שב"א רגילים עסמ"ע סק"ד) בההיא דרסי' קכ"א בחו"מ שחילק הסמ"ע ז"ל בין ע"י פלוני ע"י מי שתרצה. אולי י"ל שהיינו מצד שע"י פלוני הי' כולה מלוה לזרז השליח שיזהר בחששות משא"כ באומר ע"י מי שתרצה. אך סתמיות הל' משמע שע"י פלו' גם בידוע שלא זירז וגם א"א להמלוה לזרזו והלוה יכול לזרזו מ"מ ס"ל להסמ"ע ז"ל שכיון שאמר ע"י פלו' אין חיוב על הלוה או הנפקד וצלעע"כ: באורו"ת ז"ל כתב שם שתחילתו בפשיעה וסופו באונס הוא כשאפשר לאונס לחול ע"י הפשיעה וכ"ה משמעות הש"כ ז"ל שם שכתב מדרצ"א ס"ו. ואולי שייך לחלק בזה בין שולח ע"י מי ששייך בו הלכות שליחות משא"כ ע"י נכרי שהוא רק מצד מחילה כנ"ל בסמוך. אולי י"ל שלא מחל אלא אם לא הי' משנה מהמאמר שא"ל שבכללו שלא יפשע גם שלא נמשך גרעון ע"י פשיעתו והרי המחילה היא בלי טעם כיון שלא יצאו המעות מרשות הלוה כיון שאין להנכרי זכי'. ואולי אם ישיב הלוה המעות לידו מיד השליח בטילה המחילה למפרע. והו"ל כתנאי בהמחילה ע"מ שיושב המעות לידו. ואולי עי"ז שייך בזה ג"כ אונס ע"י פשיעה דוקא דאל"כ הפשיעה כדליתא וצלע"ע: ובכלל מ"ש שם בש"ע בדרך שבני אדם רגילים לשלח מעותיהם אולי יש ג"כ שלא ישלח השליח עם המעות מביתו בלילה כיון שחז"ל אמרו לצאת לדרך בכי טוב. ואונס גזילה שייך לפעמים ע"י פשיעה ששלח בלילה ואולי מנהג ידוע לשלוח בלילה מועיל ופטור:

ד

סעיף ז (השליח אינו נאמן) כמו שע"י שבועת היסת הו"ל השליח נוגע ופסול לעדות כ"ה אם מוטל עליו קבלת חרם. וכן ע"י שאם הי' חברו תופס משלו הי' גובה י"ל דהוא נוגע עי"ז ואולי גם אם הי' התפיסה מועלת רק אם היתה שלא בעדים. ומסברא י"ל שמלתפוס משלו שלא בעדים יוכל להשמר ואולי גם בעדים יוכל להזהר ואינו נוגע. ואם שייך נגיעה בכך צ"ל שמה שלא אמרו בש"ס בקידושין מ"ג נגיעה מצד תפיסה הוא מצד שכנגד טענת נאנסו אין המשלח יכול לומר ודאי שלא נאנסו ולא יועיל בתפיסה. אם יש עד א' שאומר כמאמר השליח שוב איננו נוגע שהרי העד יפטרנו משבועת היסת וגם אם ע"י קבלת חרם הו"ל נוגע מ"מ כשהוא אומר טענת שמא כ' האורו"ת ז"ל דל"ש שום קב"ח וממילא אין נגיעה ול"ש לומר נפק ג' רבעי ממונא ע"י חד כי ל"ש כן רק כשכ"ה ממש היטב משא"כ גרמא בעלמא ול"ש בכך משום בא לישאל בזא"ז או בבת א' ואלו הי' מסולק הנגיעה מקודם הרי לא היה חשש ממילא כ"ה גם כשהעד זולתו בא אח"כ וכשידע מקודם ואמר שיביא עד א' אין חשש מצד להחזיק דבריו הראשונים וכמו שאין חוששים לומר נגיעה עד שמבורר כן אין לחשוש אולי לא ידע שיעיד עד וכ"ש אם לאו הי' ספק אצלו על ידיעתו שאין ספק אולי לא יגיד כיון דכתיב אם לא יגיד ונשא עונו:

ה

סעי' ח (אם השליח כופר) בקכ"א בחו"מ בשליח אומר לא קבלתי כ"כ והלוה אומר שנתן והמלוה אומר לא קיבל ששייך ש"ה על הלוה אולי אם הלוה אומר שנתן והשליח א"י כמה רק שאומר שלא נשאר בידו והמלוה אומר שלא קיבל רק חצי כיון שהשליח נעשה משואיל"מ אם לא הי' אומר הילך י"ל שאין ש"ה על הלוה ע"י הצטרפות מאמר המלוה וצלע"ע:

א

אפי' שהשליח עכו"ם וכתב הסמ"ע ואין צ"ל שלח והפטר והש"ך כתב ז"ל ודלא כמ"ש בעה"ת בשם הרמב"ן דצ"ל שלח ע"י עכו"ם והפטר וראייתו מלקמן סי' ש"מ סעיף ח' דעל ידי עבדו הכנעני חייב ואינו ראי' כו' ועיין פ' איזהו נשך (בבא מציעא דף ע"א) ת"ר מלוה ישראל מעותיו של נכרי כו' כיצד ישראל שלוה מעות מעכו"ם בריבית וביקש להחזירם לו כו' ואם העמידו אצל נכרי מותר וכן נכרי שלוה מישראל בריבית וביקש להחזירם לו כו' ואם העמידו אצל ישראל אסור ופריך שם בשלמא סיפא לחומרא אלא רישא כיון דאין שליחות לנכרי איהו ניהו דקא שקיל מיני' ריבית ומשני כגון דא"ל הנח ע"ג קרקע והפטר ומזה מוכח כדעת הרמב"ן דהיכא דישראל אומר לגוי תן לישראל זה לא נפטר מאחריותו כיון דאין שליחות לעכו"ם וה"ל כאלו הוי דעכו"ם וכן עכו"ם שאמר לישראל תן לישראל זה כמי ה"ל כאלו עדיין ביד ישראל ואעפ"י שצוה לו ליתנו ומשום דאין שליחות לעכו"ם לא יצא כלל מאחריות הלוה ומיהו כי א"ל והפטר תו אינו צ"ל הנח ע"ג קרקע אלא כי אומר תן לזה והפטר נמי מהני וכמ"ש הריטב"א שם וע"ש בשטה מקובצת דאפי' מאן דסובר דצריך דוקא הנח ע"ג קרקע היינו משום דאכתי מיחזי כריבית ע"ש אבל כי לא אמר והפטר מבואר שם בסוגיא דהוי ריבית תורה וא"כ ה"ה הכא כשישראל אומר שלח ביד עכו"ם לא יצא מאחריות כל שלא אמר והפטר והוא ברור:

א

אין הלוה נאמן עיין ש"ך בשם מוהרש"ל השיג על הטור והעלה דנאמן הלוה בהיסת וראייתו מדברי הרמב"ם שהביא המחבר בסעיף ד' ואין דבריו נכונים דהתם מיירי במלוה ע"פ כו' ואולי גם מוהרש"ל לא השיג על הטור אלא לפי מה שהבין דמיירי במלוה ע"פ אלא שהתנה עמו אל תפרעני אלא בעדים וכהאי גוונא וגם בזה דבריו צ"ע ונראה דכיון שהתנה עמו אל תפרעני אלא בעדים ג"כ אינו נאמן לטעון זה כתב ידך וע"ש בש"ך ולי נראה דאפי' התנה אל תפרעני אלא בעדים נאמן לו' זה כתב ידך דלא גרע מאומר פרעתיך בפני עדים והלכו למ"ה וכמ"ש בש"ע סי' ע' וזה נמי אומר זה כתב ידך שהוכר לי ועתה אינו מוצא עדים לקיימו ומיהו בנותן לו נאמנות שיהיה נאמן לומר לא נפרעתי בזה מסתבר כדברי הש"ך דאינו נאמן לומר זה כתב ידך:

א

ונשבע השליח ז"ל הש"ך כתב הב"י מחו' א' ראובן היה חייב זקוק לשמעון ושלחו על ידי שלוחו ונאבד אין שמעון יכול להשביע השליח עד שיבא ראובן מרדכי פ' הגוזל קמא ומסיק שם המרדכי ודכוותה פסק ראב"ן בא' ששלח לאשתו מזונות ונאבד שאינו נשבע לאשתו אם לא מדעת בעלה עכ"ל ומשמע שהטעם הוא שהשליח יכול לומר דלמא המשלח לא ירצה להשביעני וישלם לך ויאמין לי שנאבד ולפי"ז אם מת הלוה או הלך למד"ה מחויב לישבע שבועת השומרים מיד נגד המלוה עכ"ל. אמנם המעיין במרדכי יראה דאין זה טעמו וז"ל וראי' מפ' הזהב בני העיר ששלחו שקליהם ונגנבו אם משנתרמה תרומה נשבעין לגזבר פי' משום דאז ההפסד להקדש ואם לאו נשבעין לבני העיר ובני העיר שוקלים אחרים תחתיהם אלמא דאין הגזברים יכולים להשביע ע"ש ומזה משמע דעיקר הטעם הוא כיון דאחריות הוא על המשלח אין שום אדם יכול להשביע רק המשלח דהוא בע"ד דידיה. ואיכ' למידק למה לא יוכל המלו' או האשה להשביע מדין שעבודא דר' נתן:

א

אינו נוגע בעדות וקשה לפי מ"ש הר"ן בהכותב גבי ההיא בקרא דטעין המלו' מחיים תפסתי' ובקרא אמר לאחר מיתה דמהימן המלו' במגו וכת' שם הר"ן ז"ל וכ"ת ואמאי לא אצרכה שבוע' משום בקרא דהוי ע"א י"ל כיון שלפי דבריו שאומר לאחר מית' תפסי' הוא חייב לשלם ליתומים ה"ל בעל דבר ע"כ וא"כ ה"נ כיון דהשליח צריך לשלם דה"ל ליקח השטר כמבואר בפי' נ"ח וה"נ מיירי במלו' בשטר וכמ"ש בש"ך ע"ש וא"כ ה"ל בע"ד וכן משמע מדברי הר"ן בהכותב שם גבי אבימי דהוי מסיק זוזזי בי' חוזאי שדרינהו ביד חמא וז"ל לענין שלומי שליח מהו כו' ומדאמרינן לענין שלומי שליח מהו משמע דאפי' לא הי' בדין שישלם שליח מצי אמר סטראי משום מגו דלהד"מ ואיכא למידק כו' דהא איכ' לחמא חד סהדא וכיון שמודין לדבריו כו' ה"ל משואיל"מ כו' י"ל דהאי עובדא בתר דתקון רבנן היסת ומבואר מדבריו דלמסקנא דקי"ל דשליח בעי שלומי אפי' קודם דתקון רבנן היסת לא הוי חמא כחד סהדא וא"כ ה"נ נהי דשבועת היסת ליכא הכא דראה מרחוק מ"מ בע"ד הוי כיון דבעי שלומי ואפשר דהטור וש"ע מיירי באופן שאין השליח צריך לשלם וכגון דלא הזכיר לו השטר דהוא פטור מלשלם כמבואר בסי' נ"ח סעיף א'. אבל במקום דהשליח צריך לשלם כגון שהזכיר לו שטרא לא הוי עד כלל אע"ג דליכא שבוע' ומיהו בעיקר דברי הר"ן שכת' גבי בקרא דכיון שלפי דבריו שאומר לאחר מית' תפסי' חייב לשלם ה"ל בע"ד. מה בכך דה"ל בע"ד השתא הא אלו טעין מחיים תפסתי' לא הי' צריך לשלם וא"כ אדרב' לחובתו הוא מעיד ומאי הנאת ממון יש בזו. ונרא' מזה דס"ל להר"ן דבע"ד פסול להעיד על אחרים בין לזכות בין לחוב דכיון דאדם קרוב אצל עצמו וקרוב פסול בין לזכות בין לחוב' ודוקא על עצמו דנאמן לחוב ומשום דאדם נאמן על עצמו אפי' כל הפסולים נאמנין על עצמן ולא על אחרים ועמ"ש בסי' צ"ז סק"ה ובסק"ט שם:

א

דה"ל למשכן בעדים והוא מדברי הנימוקי דהיכא דמשכיר אצל פ' מסתמע הימני' ואם אינו משכיר לא שייך הימני' והי' לו למשכן בעדים וצריך להתנות נמי אל תחזור אלא בעדים דאל"כ אכתי מצי אמר החזרתי. ואיכ' למידק מהא דכתוב בש"ע סעיף א' אפי' לא יחד אדם ידוע אלא כת' לו שלח ביד מי שתרצ' וכפר בהם השליח פטור אם לא ששלח ביד מי שהוחזק כפרן ע"ש וא"כ הכא מ"ש דצריך ליתנו בעדים והתם בסעיף א' אינו צריך ליתנו בעדים. ואפשר דלא כת' הנ"י אלא במשכון דאם נותנו בעדים ומתנה אל תחזיר אלא בעדים תו לא מצי טעין אלא טענת נאנסו דמשכון חייב בגניב' ואביד' ונאנסו לא שכיח ולא עביד דטעין אבל בסעיף א' דהתם אין השליח חייב בגניב' ואביד' וא"כ ע"כ הימני' דשום תנאי ועדים לא מהני אכתי דאכתי טעין נגנבו וע"כ הימני' אבל הרמ"א דס"ל בסי' ע"ב דמלו' על המשכון ש"ח א"כ צ"ל דס"ל דגניב' נמי לא שכיח א"כ בסעי' א' מ"ש דא"צ ליתנו בעדים ולפי מ"ש בש"ך דבמשכון אע"ג דפטור בגניב' מכל מקום ספיקא הוי וכמ"ש רמ"א בסי' ע"ב ואי תפיס לא מפקינן ומש"ה לא עביד דטעין הכי דשמא יתפוס וע"ש וא"כ ניחא דבסעיף א' ודאי פטור בגניב' ואביד' וכבר נחלקו האחרונים בתשובותיהם אי טענת גניב' ה"ל מלתא דלא שכיח והובא בכה"ג בסי' ק"ח ע"ש:

א

שלח לו חובי כו'. סי' זה קאי אמה שהתחיל בו בתחלת סי' שלפני זה שכתב שם המעות באחריות הלוה כו' "עד או ליד שלוחו כו' אזה כתב כאן שאם שלח לו חובו כו':

ב

אלא ששלח לו בכתב כו'. "עד פטור בע"ש מסיים בזה ז"ל פטור דהכי נהיגי תגרא ומנהגא כי האי מילתא היא עכ"ל ואמת כי האי לישנא כתב ברי"ף וכן הביאו הרא"ש וב"י ג"כ הביא ל' הרי"ף מ"מ הוכחתי בדריש' שט"ס הוא שם וכן מוכח מדברי הטור שבעלי ש"ע נמשכין אחריו בדין זה ושהאי דינא לאו מכח מנהגא הוא אלא דין גמור הואיל שכ' לו שלח ביד פלוני או שכ' לו שלח ביד מי שתרצה ודוקא כשכ' לו שלח לי מעותי סתם ונתנו למוביל הכ' זהו התלוי במנהג ע"ש:

ג

אפי' השליח עכו"ם. וא"צ לומר שלח והפטר והטעם כתבתי בסי' שלפני זה ע"ש:

ד

ובדרך שבני אדם רגילים כו'. בפרישה כתבתי שגם זה שייך דוקא כשכתב או אמר לו שלח ביד מי שתרצה אבל אם אמר או ב' לו שלח לי ע"י פלוני לא על המשלח התלונה כ"א אשליח שלא היה לו להוליכו בדרך זה המסוכן לפטור הלוה:

ה

שישלח על ידך. עפ"ר ודריש' שהוכחתי שכל שאומר או כותב לחבירו אפי' בינו לבינו שלח לי ע"י פלוני ושלחו ונאבד פטור הלוה אם הודה המלוה שא"ל שלח ע"י דאז העמיד לשליח במקומו ולא איברי סהדי אלא לשקרא:

ו

אלא אם א"ל כו'. ר"ל שלא א"ל שלח "ע"י אלא אם יתנם לך "הביאם לי בזה צריכין דוקא שאמר לו כן בפני עדים ואז אמרי' מדטרח ויחד עדים לזה להכי העמידו בעדים כדי שיצא קול ששלוחו הוא ויאמין לוה לוה ויתנהו לו נמצא שדעתו היה שיהא שליח גמור ומ"ה פטור הלוה אפי' לא הזכיר לשון שליחות כלל אלא "הביאם לי אבל אם לא אמר ליה כן בפני עדים אפי' אמר לשליח אמור לפלוני "שישלח לי ואם יתנם לך הביאם לי מ"מ כיון דלא אמר לו שלח על "ידו אין כאן שליחות גמור ולא נפטר באבידת השליח ועד"ר:

ז

אלא א"ל יש לי מעות כו' פי' אפי' אם אמר לי' כן בעדים לא מהני לפטור הלוה כיון דלא א"ל הביאם לי:

ח

לא עשאו שליח בעדים כו' בפרישה ודרישה הוכחתי דר"ל דא"ל ל' שליחות הנ"ל בסעיף שלפני זה מעות יש לי ביד פלוני אמור לו שישלחם "לי ואם "יתנה לך הביאם "לי אבל לא א"ל כן בפני עדים (וגם לא א"ל שישלחם ע"י פלוני שהי' מהני בלא עדים כנ"ל) אלא מסר לו המלוה חותמו הניכר שהוא של מלוה וידע בו הלוה שהוא שלוחו ושיאמין לו על ידו מ"ש ליה בשמו וז"ש ומסרו לו לאמר לך "והבי' לי מעותי ר"ל שכשיראה החותם בידו יאמין שאמר לו לך הבי' לי מעותי ומסיק דאפ"ה אין הסימן מהני לפטור הלוה כאלו "א"ל כן בפני עדים ועד"ר:

ט

פ' שלחני אליך שתשלח לו מעותיו. פי' שא"ל השליח המלוה א"ל לאמר לך שתשלח' לו כי הוא צריך להן אבל לא שינה השליח לאמר ללוה בשם המלוה שישלחם על "ידו כי זה לא שם המלוה בפיו אלא שבאם יתנם לו יביאם לו כנ"ל ומיירי דאין הכחשה בין המלוה והלוה והשליח בכל זה כי לא בא ללמדינו בדין זה אלא שמסירת החותם הניכר לכל בידו וא"ל הביאם לי לא הוה טוב כא"ל בעדים הביאם לי ומ"ה לא כתב המחבר כאן שום חרם או שבועה על המלוה ומור"ם שכתב כאן די"א דיחרים וי"א דישבע הוא תמוה כי לא כתב הרמב"ם והטור כן אהאי דינא אלא אדינא שכתב הטור בס"ו והמחבר בסעיף ד' והיינו כשמכחיש המלוה הכתב שטוען הלוה שבא לידו כתב המלוה לשלח לו ועד"ר ופרישה מ"ש עוד מזה:

י

ישבע הלוה היסת שכתב ידו הוא כו' זה מיירי כשאין שט"ח ביד המלוה על הלוה ומ"ה נאמן הלוה במיגו דלהד"ם או החזרתיו לך וכמ"ש המחבר בסמוך ס"ה וכפל דברים יש בדברי המחבר והיינו משום דבסעיף זה העתיק לשון הרמב"ם שקיצר בדבריו ובסעיף שאחר זה העתיק ל' בעל התרומו' והטור שהוא מבואר יותר ובסעיף זה בדברי הרמב"ם כתב ברישא דישבע שכתב ידו "בא אליו משמע דמיירי שאין הכתב בידו דלרבותא כ"כ ללמדינו דאפי' אין שום כתב לפנינו אפ"ה בכה"ג שטוען הלוה ברי שבא לידו כת"י דמלוה פטור ובסיפא דאין הלוה מכיר כת"י כתב הרבותא דאפי' אם הכת"י היא לפנינו אפ"ה חייב הלוה כיון שאינו יודע שהוא כתיבת ידו:

יא

נאמן בשבועת היסת כו'. דגם כשהי טוען להד"ם או החזרתי' לך הי' צריך לישבע היסת כמ"ש בסי' ע"ה ופ"ז:

יב

ביד שלוחך. אלא שצריך לישבע שבועה חמורה יש כאן חסרון מוכרח וניכר (דק' דמתחיל וכתב דנאמן בשבועת היסת וסיים בשבועה חמורה וגם אין טעם לחייבו שבועה חמורה בהפקידו בלא שטר דהא בטען להד"ם היה נפטר בהיסת וגם ה"ל כפל דברים במה שחזר וכתב "שצריך לישבע. וגם קשה דמתחיל וכתב הדין אם זה הממון נפקד אצלו בלא עדים ובע"פ ולא הקדים לומר אם נפקד אצלו בשטר מה דינו אלא ע"כ צריכין להגיה) וכן צריך להיות ביד שלוחך "ואם נפקד אצלו בשטר "מתוך שיכול לומר נאנסו נאמן לומר מסרתיו ליד "שלוחך אלא שצריך כו' וכן הוא בטור בהדיא ובהיות כן א"צ להגהת מור"ם שכ' אחר זה ז"ל "ודוקא במלוה אבל בפקדון כו' וק"ל:

יג

ואם הוא מלוה בשטר כו'. דלוה חייב באונסין ואין ללוה שום מיגו:

יד

אחר שישבע המלוה ש"ח הוא שבועת המשנה וכדין נשבע ונוטל דלעיל סימן פ"ב ופ"ז אבל שבועת הנתבע במפקיד בשטר דלפני זה היא שבועת התורה ממש כיון דאינו נפטר אלא במגו דנאנסו ובטענת נאנסו היה צריך לישבע שבועת התורה ממש שבועת השומרים והחילוק שבין ב' השבועות הללו מבואר בסי' פ"ז ע"ש:

טו

שנתנם לשליח. הרי זה מחרים על הלוה או הנפקד שנתנו גם זה חסר בדברי המחבר ותקנו מור"ם בהגהותיו וכן הוא בטור. והא דאין משביעים גם כן להלוה משום דטענ' הלוה הוא ודאי פרעתי לשלוחך כמותך וטענת המלוה הוא טענת ספק שמא לא נתת ואין משביעין אטענת ספק אפילו היסת אלא חרם סתם:

טז

השליח אינו נאמן כו' פי' להיות פטור בלא שבועה בדין שליש (דהא גם כאן אי בעי היה אומר לא נתנם לי הלוה) או לפטר הלוה מהחרם:

יז

שהם נוגעין בדבר. דק"ל בשליש היכא דיש תרעומות עליו בדבר צריך לישבע כמ"ש הטור והמחבר בסי' נ"ו גם כאן אם הי' אומר לא מסר לי הלוה היה צריך לישבע ואף לאחר שנשבעו השנים היסת שמסרוהו להמלוה אינן נחשבים כעדים להפטר הלוה מהחרם דכל שצריכין העדים לישבע אין תורת עדים עליהן ועפ"ר:

יח

נשבע השליח ללוה כו'. וכתב בתשובת מהרי"ל סימן ☜ קע"ב על ראובן ששלח מעות עם שמעון ללוי שהלוה לו ושמעון טוען שנתנו ללוי ע"י אשתו ולוי אומר שלא קבלם שמעון ישבע שמסר' לאשתו ואין בזה משום שומר שמסר לשומר דכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד ואשת שמעון תשבע שנתנה ללוי ופטורה ולוי ישבע דלא קיבל וראובן צריך לשלם לו עכ"ל ד"מ ס"ס זה וע"ל סימן רצ"א סכ"ג:

יט

והלוה או הנפקד נשבע למלוה דאע"ג דטענת המלוה על הלוה היא טענת ספק וכמ"ש מ"מ כיון דהעד מסייעו להמלוה אע"ג דאין תורת עד עליו כיון דצריך לישבע וכמ"ש מ"מ מצרף העד עם טענת המלוה להצריכו שבועת היסת וכמ"ש ועיין בת"ה סי' ש"ח:

כ

והמלוה אומר לא עשיתיו שליח כו'. כל הג"ה זו הוא חסר בדברי המחבר והגיהו ותקנו מור"ם בהגהותיו וכן הוא בטור בסי' י"ב ע"ש:

כא

ישבע השליח שנתנה למלוה. פירוש נשבע היסת ואע"ג דטענת הלוה עליו הוא טענת שמא מ"מ מצטרפין לטענתו טענת המלוה שאומר בברי שלא קיבל שום דבר מהשליח ומזקיקין לשליח לשבועות היסת לפחות:

כב

בנקיטת חפץ כדין נשבע ונוטל. ואע"ג דאין ללוה עליהן אלא טענת שמא. שמא קבל מהשליח מכל מקום מצטרפין לטענתו טענת השליח שאומר בברי שנתנו להמלוה:

כג

שהשליח אינו נאמן כו' שאלו היה נאמן היה מזקיקו למלוה לשבועה דאורייתא וכמו שאכתוב אחר זה שהיא חמור' משבוע' בנק"ח וכנ"ל:

כד

ואפילו יפטור הלוה כו' משום דאיכא למימר בשביל ההוא הנאה דפטרן מהשבוע' הן מעידין לו:

כה

יש מי שאומר דמהני ולא חיישינן לקנוניא דאין העדים חשודים ע"ז דא"כ כל עד נמי וכיון שפטרו מתחלה מהשבועה הרי הוא ככל עד דעלמא:

כו

ומזקיק למלוה שבועה דאורייתא. בפרישה כתבתי אף דאין עד אחד מזקיק לש"ד וליטול כ"א לפטור וכמ"ש בדרישה לעיל סימן פ"ד וק"ח מ"מ יכול להביאו לידי שבועה דאורייתא והוא שיפרע לו שנית בפני עד הראשון ולפני עוד עד א' שיהיו שני עדים על הפרעון השני ולא יוכל לכפור ויחזור ויתבענו על מה שנתן לו תחל' בעד הראשון ואז יצטרך לישבע ש"ד לפטור וק"ל וכמ"ש הט"ו בא"ע סי' צ"ב סי"ג ע"ש:

כז

הם עדים ופטור הלוה זהו ג"כ חסר בדברי המחבר ותקנו מור"ם וכן הוא בטור ס"ס י"ב ומ"ש מור"ם עוד ז"ל ולי נראה דאינו נאמן. גם בזה כוונת מור"ם להגיה בדברי המחבר דעלי' קאי מ"ש המחבר לשווינהו עדים וכ"כ הב"י בפנים בספרו וז"ל שם ויש לתמוה בשלמא כשהוא א' דין הוא שיהא נאמן הלוה לחייב המלוה ש"ד ע"פ העד כיון שאינו מחייבו ממון אבל האיך נאמן לאפקועי ממון עכ"ל ור"ל לאפקועי ממונו דמלוה שיש לו ביד הלוה ועפ"ר שם כתבתי דלפי סברת הב"י גם לש"ד לא היה לן להאמינו בעד א' שהרי אם לא ירצה המלוה לישבע לא ישלם לו הלוה וכזה כתב הטור בשם הרא"ש סימן צ"ג ס"ז שאין חילוק בין ממון לשבועה דשבועה אתיא לכלל ממון ע"ש ובעיקר הקושיא נראה דהטור דכתב דיש להאמינו איירי שקודם שידענו שום ערעור מהמלוה שמעו מהלוה שאמר אני ראיתי שהשלוחים עשו שליחותם והרי זה דומה למ"ש המחבר לפני זה (והוא מדברי הר"ן הנ"ל) דאם פטר להו הלוה מתחלה מהימני ולא חיישינן לקנוניא עפ"ר שם כתבתי עוד ישובים ע"ש. וע"פ מ"ש י"ל דא"צ להגיה כ"כ בש"ע. די"ל דחזר המחבר ש"ע ממ"ש בפנים בב"י (כי כן דרך המחבר ב"י בכמה מקומות שתמה בב"י על מ"ש הרמב"ם או הטור ואפ"ה בש"ע לא סמך על תמיהתו וכתב להלכה כדבריהן) (וא"צ להגיה כאן אלא תיבה אחת וכן צ"ל שליחותן נאמן לשוינהו כו'. והא דכתב לאפקועי ממונא דמלוה ולא קאמר בקיצור דנאמנים לפטור הלוה י"ל לרבותא כ"כ אף על גב דע"י זה יופקע ממונא דמלוה אפ"ה נאמנים ודוק:

כח

ובא ב"ח לתבוע כו' עיין בת"ה סי' ש"ך ובמהרי"ק שורש ק"ח שהאריך בזה:

כט

הדין בזה כמו שנתבאר באומר תוליך כר לשון הטור אין חילוק בזה בין הולך מנה ובין "תן מנה לפלוני ועפ"ר שכתבתי שר"ל דאף על פי שבעלמא לענין זכייה יש חילוק בין הולך "לתן וכמ"ש הטור והמחבר בסימן קכ"ה ורמ"ג בזה אין חילוק והיותר נראה דקמ"ל דה"א שיש חילוק בין א"ל תן לו מה שאתה חייב לי שאינו בעין ושמא אין לו ומשמט נפשו לומר שנתנו לו עד זמן שיהיה לו ובין א"ל תוליך מעות הללו שמוסר לו עתה בידו שחזקה ששליח עושה שליחתו וק"ל:

ל

מי ששלח שלוחו למשכן כו'. כפול לקמן סי' קפ"ה ס"ט כתבו המחבר רק שהשמיט קצת מיניה והוא השמטת סופר כמ"ש שם בסמ"ע:

לא

ואיני יודע אצל מי הוה פשיעה. כעין זה כתב לקמן בסימן רצ"א בטור ובדברי המחבר דשומר חנם שאומר איני יודע היכן הנחתיו דהוי פשיעה:

לב

דה"ל למשכנו בעדים. ע"ל בסימן מ"ח מ"ש בסמ"ע:

לג

ישלם שמעון אחר שישבע המלוה כו'. משום דה"ל טענת ראובן ברי לא שלחתיו לקבל כל המנה ולא קבלתי יותר מך' וטענת שמעון היא ספק וטענת ברי עדיף וכנ"ל וע' בטור שחולק ע"ז וחילק דשאני הכא דראובן המלוה מודה שעשאו שליח וברשות נתן לו אף על פי שראובן טוען שלא בשביל כל כך שלחו ראובן אפסיד אנפשיה במה ששליח שליח שאינו נאמן לשולחו וישבע שמעון שנתן לו כל החמשים ויפטר ועיין בב"י ועיין בדרישה מ"ש בישוב זה. (הג"ה ועיין בב"י שכתב עוד דין אחד בראובן ששלח ללוי הלויני מעות משמעון ולוה לו שמעון אומר חמשים נתתי לך על ידו וראובן אומר לא קבלתי ממנו אלא עשרים בכה"ג שהוא להוציא מיד ראובן גם הרמב"ם (הטור) מודה דנשבע ראובן ש"ד דמודה מקצת ונפטר ע"ש:

א

אפי' שהשליח עכו"ם עמש"ל בסי' ק"ו ס"ק א' לחלק בין זרוק ע"ג קרקע בין שלחו ביד חש"ו וע"ש ובס' קצה"ח מביא ראיה מדברי התו' בב"מ לחייב בשליח עכו"ם ודבריו תמוהים למעיין בסוגיא דב"מ שם:

ב

ביד מי שתרצה. כל הרואה ישתומם דמ"ש ממ"ש הרב בהג"ה סעיף י"א דאם אמר לו למשכנו סתם ומשכנו והלה כופר דחייב לשלם דכיון שלא הזכיר לו להשכין אצל פלוני רק אמר לו משכנו סתם חייב לשלם משום דהי' לו להשכין בעדים א"כ ה"נ כיון שאמר לו שלח ביד מי שתרצה ולא הזכיר לו ביד פלוני אמאי פטור כשכופר ולפעד"נ לחלק דהא הכא ג"כ כשאומר שלה סתם ודאי דחייב רק כשאמר שלח ביד מי שתרצה א"כ י"ל דכשאומר ביד מי שתרצה הוי כאומר אצל פלוני וא"כ התם ג"כ דייקא כשאמר משכנו סתם אבל אם אמר משכנו ביד מי שתרצה פטור. ועוד נ"ל לומר דשם ג"כ תמה הש"ך בס"ק ס"א ע"ש וגם יש להקשות על מ"ש הר"ן שם בטעמא דנאנסו לא שכיח ע"ש דהא מ"מ נאמן לטעון החזרתי במגו דנאנסו אף אם ימשכנו כעדים ויתרה בו אל תפרעני אלא בעדים דמ"מ מהימן במגו כמבואר בסי' קל"ג ודוחק לומר דכשמתרה בו הוי החזרתי ג"כ לא שכיח דהא טענינן ליתמי החזרתי במגו דנאנסו ולכן נראה דעיקר הטעם שם דחשיב פשיעה משום דכיון שמשכנו שלא בעדים אף אם יראה החפץ בעדים שלא יהי' יכול לטעון לא החזרתי ולא נאנסו מ"מ יהי' נאמן לטעון לקוח או להר"ם משא"כ אם הי' משכנו בעדים דהי' מוציא ממנו ברא' מש"ה הוי פשיעה ועיין סמ"ע סי' ע"ב דמה"ט לא חשיב ליה מגו דהחזרתי כיון שלא הי' יכול להראותו וכיון דהוי פשיעה לענין זה מה שהשכין בלא עדים אף שעכשיו הכפירה הוא בלא ראה מ"מ לא יהי' אלא תחילתו בפשיעה וסופו באונס והאונס בא מחמת פשיעה דהא אם הי' משכנו בעדים לא הי' יכול לכפור ולפ"ז יש חילוק בין חפץ מסוים ובין מעות דבמעות דלא שייך ראה לא הוי פשיעה לענין כפירה:

ג

ובדרך שב"א. עש"ך ס"ק ה' עד ולכך נ"ל בזה דאין חילוק בין כשעשה שליח לפלוני לאומר ביד מי שתרצה כצ"ל וכו'. ועיין תומים שתי' בפשוט דמשכחת לה בד"מ דמירושלים לדמשק דרך צפת יש סכנה ודרך חברון אין סכנה ולכן אם א"ל שלח ביד פ' וידוע שדרך של אותו פ' הוא דרך צפת מש"ה פטור משא"כ כאומר שלח ביד מי שתרצה דחייב:
ג) אלא אם א"ל בפני עדים. עסמ"ע ס"ק ו' ונראה מפשט דבריו שאם א"ל שישלח ע"י פטור שוב הלוה מאחריות אפי' עשאו שליח שלא בעדים וכ"כ בפרישה בהדיא דאם אמר להשליח אמור להלוה ששלחתיך שתאמר לו שישלח ע"י דמהני אפי' בלא עדים ע"ש ובש"ך ס"ק ט"ו רצה לדחוק בדברי הסמ"ע דסובר דגם בזה בעי עדים ולפ"ד צ"ל בדברי הסמ"ע במ"ש שלא א"ל שלח ע"י דכוונתו שלא אמר להלוה אבל באמת כוונת הסמ"ע הוא בפשוט כמש"ל וכמ"ש בפרישה רק שהש"ך לא ראה הפרישה כידוע:

ד

ובדרך שב"א. עש"ך ס"ק ה' עד ולכך נ"ל בזה דאין חילוק בין כשעשה שליח לפלוני לאומר ביד מי שתרצה כצ"ל וכו'. ועיין תומים שתי' בפשוט דמשכחת לה בד"מ דמירושלים לדמשק דרך צפת יש סכנה ודרך חברון אין סכנה ולכן אם א"ל שלח ביד פ' וידוע שדרך של אותו פ' הוא דרך צפת מש"ה פטור משא"כ כאומר שלח ביד מי שתרצה דחייב:
ג) אלא אם א"ל בפני עדים. עסמ"ע ס"ק ו' ונראה מפשט דבריו שאם א"ל שישלח ע"י פטור שוב הלוה מאחריות אפי' עשאו שליח שלא בעדים וכ"כ בפרישה בהדיא דאם אמר להשליח אמור להלוה ששלחתיך שתאמר לו שישלח ע"י דמהני אפי' בלא עדים ע"ש ובש"ך ס"ק ט"ו רצה לדחוק בדברי הסמ"ע דסובר דגם בזה בעי עדים ולפ"ד צ"ל בדברי הסמ"ע במ"ש שלא א"ל שלח ע"י דכוונתו שלא אמר להלוה אבל באמת כוונת הסמ"ע הוא בפשוט כמש"ל וכמ"ש בפרישה רק שהש"ך לא ראה הפרישה כידוע:

ה

לך ואמור לו. עש"ך ס"ק י'. פי' לדבריו דהרש"ל חולק אהמחבר דס"ל דאם א"ל בעדים אם יתנם לך הביאם לי ג"כ הוי שליח שעשאו בעדים והרש"ל חולק וס"ל דזה הוי רק כממציא השליח דמוכח מדברי רש"י ור"ן דשליח לא הוי רק כשמינה המלוה שליח ואמר להשליח הוי שליח לקבלה ולשון הלכך היכא דאמר וכו' מלשון מהרש"ל הוא כמבואר בים של שלמה ונרא' דבזה אפילו בלא עדים רק שמוד' המלו' בזה הוי שליח דהא כתבו התוס' בב"ק ק"ד ד"ה שליח שעשאו בחד תירוצא דאין חילוק בין אמר לפניו שלח ע"י ובין שלא בפניו וכשאמר לו בפניו שלח ע"י ודאי דלא בעי' עדים וא"כ ה"ה כשאמר כן שלא בפניו ואף שבתי' הב' כתבו התוס' להוכיח שיש חילוק בין אמר בפניו שלח ובין אמר שלא בפניו שלח מ"מ הא כתב מהרש"ל בעצמו שם שהתוס' בפ' השואל חזרו מזה והסכימו בתי' הראשון וכן ברא"ש לא הביא רק תי' ראשון של התו' אלמא דהעיקר כהתי' הראשון והא דנקט רש"ל לשון עדים דבלא עדי' יכול לכפור ולא נקט עדים אלא משום הכחשה וכן בטור ומחבר לא נקט ברישא גבי אמור לפלוני שישלח ע"י בעדים רק גבי שליח הבאה נקט בעדים וע"ז כתב הש"ך דמשמע מדברי רש"י ור"ן דאפילו בדאמר לי' אמור לפלוני שישלח ע"י לא הוי שליח עד שיאמר לו בפני העדים הריני עושה אותך שליח והוכחת הש"ך הוא מהא דהרש"י והר"ן סתמו דבריהם וכתבו דוקא שמינה אותן שליח משמע דבכל גוונא אפילו באומר אמור לפלוני שישלח ע"י לא הוי שליח עד שימנה אותו המלוה לשליח בעדים ויאמר לו הוי שליח וכן מבואר בדברי הרמב"ן שהביא הש"ך ס"ק ט"ו ע"ש ובש"ך שם יש ט"ס וכצ"ל עד שיאמר לו בפני העדים הריני עושה אותך שליח לקבל מעות מפ' או אמור לפלוני שישלח מעות ע"י כי עשיתיך שליח בעדים ודו"ק וכו' כי ודאי שני לשונות מהני כמבואר בתוס' והרא"ש והרמב"ן הביאו הש"ך בס"ק ט"ו ע"ש ועוד הא פסק המחבר בסעיף א' דבכתב מהני וא"כ ע"כ ס"ל דאפילו שלא בפניו מהני דלהתי' הראשון של התו' דמחלקין בין בפניו ובין שלא בפניו אפילו בכתב לא מהני כדמוכח בתו' שם בד"ה אין משלחין וכיון דקי"ל דכתב מהני א"כ אפי' בע"פ מהני שלא בפניו דאין סברא לחלק בין כתב ובין בע"פ והעיקר נ"ל דבאומר אם יתנם לך הביאם לי העיקר כדברי הרש"ל אבל באומר לו אמור לפלוני ששלחתיך שישלח ע"י העיקר כדעת הרא"ש והטור והמחבר ותו' בשיט' אחת וכדעת הסמ"ע ובפריש' ודבר זה מהני אפי' בלא עדים דדבר זה לאו מטעם שליחות הוא רק מטעם דכתבו התו' דכיון דאם אמר כן בפניו שלח ע"י פלוני מהני א"כ אם אמר ג"כ שלא בפניו לשליח שילך ויאמר להלוה ששלחו לאמר לו שישלח ע"י דמ"ל אם אמר כן בפניו או אמר כן שלא בפניו ע"ש בתו' בב"ק ק"ד שכתבו בהדיא טעם זה ולפ"ז נ"ל שיש הרבה חלוקים בין אומר להלו' שלח ביד פלוני או שישלח ע"י שליח לומר לו ששלחו שישלח ע"י פלוני ובין אם עושה אותו שליח לקבלה ואמר לו הוי שליח לקבל' דבאמר לו שלח ע"י פלוני כתב השיטה מקובצת שם דהוא מטעם ערבות דדמי לאומר תן לפלוני להוציא ממון ע"פ ע"ש ונרא' דזהו טעם מחלוקתן של הרש"ל והש"ך הנ"ל דמאן דס"ל דלא מהני בלא עדים ס"ל כטעם הראשון שכ' בש"מ שם דהוא מטעם שליחות ובשליחות בעינן עדים משא"כ טעם השני שכתב בש"מ שם דהוא מטעם ערבות דדמי לאומר תן מנה לפלוני ואתחייב אני לך ובאומר תן מנה לפלוני ודאי דאין חילוק בין אמר כן בפניו ובין אמר כן שלא בפניו ואם שלח ע"י שליח לאחד לומר לו תן מנה לפלוני ואתחייב לך דחייב. ולפ"ז נרא' דמהני אפי' ע"י עכו"ם וחש"ו כמבואר בסעיף א' וה"נ באומר כן שלא בפניו כיון שהגיע לו דבריו מהני וכמ"ש הרא"ש ס"פ ראשון דגיטין העוש' שליח לקבל' ע"פ עכו"ם דמעש' קוף בעלמא עביד ה"נ בזה דהשליח שהלך לומר לו שיתן מנה לפלוני ואתחייב לך מעשה קוף בעלמא עביד להביא דבריו משא"כ בשליח קבלה באומר תתקבל מפלוני שעשאו בעדים דסעיף ב' שכ' הש"ך דהוא מטעם שליח קבל' ובעינן דוקא שימנ' אותו בשליח כמ"ש הש"ך ודאי דבעינן שיהי' השליח בר שליחות ועכו"ם חש"ו לאו בני שליחות הן ולדעת הש"ך דס"ל דאפי' בשלח ע"י ג"כ בעי' עדי' נרא' דס"ל דל"ד לערב דדוקא באומר תן מנה לפלוני דבשע' שנתנן לפ' נעש' הממון של פ' והוי בהוציא ממון מרשות לרשות ע"פ ודמי לערב אבל בשלח ע"י פלו' דכ"ז שלא אמר זכה יכול לחזור וליקח מיד השליח כמבואר בש"ך ס"ק י"ד ולא הוציא ממון מרשות לרשות ע"פ ולהכי אין לדמותו לערבות ואינו רק מטעם שליחות משום הכי יש לחלק בין אמר שלח בפני עדים בין אם שלא בפני עדים אך העיקר דהוא מטעם ערבות ואפי' שלא בפניו וכתי' השני בש"ס דגם זה דמי לערב, ובמ"ש י"ל קושית התו' בב"ק ד' ק"ד בד"ה שכירו ולקיטו שהק' אמאי לא פריך מעיקרא ממתני' והדר הו"ל למיפרך מההיא דשואל ולפי מ"ש י"ל דהמקשן הי' מסופק בהא דר"ח דס"ל דשליח שעשאו בעדים דהוי שליח אי ס"ל כן אפילו בשליח קבלה ובאומר שלח ע"י לכ"ע מהני וכמ"ש התוס' בשיטה ראשונה שם או דלא אמר ד"ה דהוי שליח רק באומר שלח ע"י אבל בשליח קבלה כרבה ס"ל רלא הוי שליח דה"ק לי' אינש מהימנא הוא ואם נאמר דדעת המקשה הי' כפי' השני ל"ק ממתניתין דב"ק דהא אף דלא יתן לשלוחו דבכל גוונא מיירי דאפי' בשליח דשלח ע"י לא מהני דאלת"ה קשה הא דתני אבל נותן לשליח ב"ד ליפלוג בדידי' דנותן הוא להשליח דשלח ע"י וכמו שהקש' על התו' דשכירו ולקיטו ומ"מ לא קשה אר"ח אמאי לא יתן לשליח דשלח ע"י די"ל כיון דשלח ע"י הטעם דחייב משום דדמי לתן מנה לפלוני ומטעם ערב וכיון דמתני' בגזלן ונשבע מיירי וגזל ונשבע אפי' אמר היה לי בידך פקדון לא מהני כמבואר שם בב"ק דף ק"ד דבעינן דוקא מטי לידי' דנגזל ע"י וכיון דלא הוי שליח קבלה של הנגזל רק מטעם ערבות הוא דחייב ובאמת אילו היה רוצה הגזלן לחזור וליקח מיד השליח היה יכול ליקח כיון שלא אמר זכה וגם לא הוי זכות לנגזל במה שנותן להשליח דהא הגזלן צריך להוליך אחריו למדי ואם יפטור ע"י שנתן לשלוחו אין לו חוב גדול מזה ואף שאמר לו לשלוח ע"י מ"מ כיון דלאו זכות הוא י"ל שחזר בו כמ"ש התוס' בגיטין פ"ק וכיון דלא הוי רק כפקדון של הגזלן ביד השליח לא הוי השבה לענין שיהי' יכול להביא אשם כפרה משא"כ בשליח קבלה אי הוי שליח כשמוסר לשלוחו הוי כמוסר לנגזל עצמו ולזה מקשה ממתני' דהשואל דעכ"פ הי' לו להיות מועיל בשליח דשלח ע"י דהי' לו להמקשה דוחק לומר דמתני' מיירי רק בשליח קבלה ותי' לו התרצן בשכירו ולקיטו ומזה הי' לו להמקשן הוכחה מדלא תי' לו התרצן דמיירי מתני' בשליח קבלה כיון דבלא"ה מתרץ לו דמיירי מתני' רק בחד גוונא ומדלא משני הכי ע"כ דידע התרצן דאפי' בשליח קבלה סובר ר"ח דהוי שליח ולזה מקשה לו אם כן ממתני' דב"ק דהיה לו להיות מהני עכ"פ בשליח קבלה ובשליח דשלח ע"י או בשכירו ולקיטו הי' דוחק לו לאוקמי מתני' משום קושיא שמקש' אח"כ דליפלוג וליתני בדידי' והתרצן דמשני בשכירו ולא משני דמיירי בשליח דשלח ע"י דלשון שלוחו משמע יותר שהוא שליח של הגגזל והיינו או בשליח קבלה או בשכירו ולקיטו וקרי אותו שלוחו שהוא מיוחד תמיד להיות שלוחו. עוד יש חילוק בין שליח דהביאם לי שהוא שליח קבלה ובין שליח דשליח ע"י לענין אם מת המשלח או ביטל השליחות ויתבאר בסימן קכ"ב אי"ה:

ו

אמר י"ל מעות. עש"ך ס"ק י"א עד ואינו חייב הלו' ונרא' דט"ס הלוה וצ"ל הנפקד דדוקא נפקד ושומר פטורין כשמסרו לשומר דרגיל להפקיד אבל לוה אפי' מסר לאשת המלו' חייב כמבואר בסי' ק"כ ופשוט:

ז

לא עשאו שליח. עש"ך ס"ק י"ב עד ומיהו יש שטה אחרת וכו'. והיינו דוקא כשמסר לו ג"כ הדיוקני ועש"ך ס"ק י"ג וי"ש שם ט"ס וכצ"ל דהתוס' לא כתבו שם כן אלא לפי לשיטתם וכו' ועש"ך ס"ק ט"ו וכצ"ל דה"ק הסמ"ע אבל לא שמינה השליח לאמר וכו'.

ח

ויחרים. עש"ך ס"ק י"ז עד היינו כיון שאין הלוה מכיר הדיוקני וכו' נ"ל שהוא ט"ס וצ"ל הכת"י שע"נ הדיוקני דהא מיירי כעדים מעידין על הדיוקני ומה לי אם מכיר או לאו ועכצ"ל כיון שאינו מכיר הכת"י שע"ג הדיוקנים והיינו דדעת הש"ך להלכ' הוא רק דבין בשליחות דשלח על ידו ובין שליח דהביאם לי בעינן דוקא שליח שעשאו בעדים ובלא עדים לא הוי שליח אמנם כשכתב ככת"י ושיתן לפלוני או אפי' ויכת"י אחר וחתם שמו דהוי ככ"י מהני בלא עדים והוי שליח אבל כשהכתב הוא כת"י אחר ולמטה הוא חותם דיוקני כגון ציור כוורא או מכותא ואינו מגדולי הדור דאצל גדולי הדור הוא כחתימ' גמורה אבל בשאינו מגדולי הדור לא נחשב כחתימ' ואין משלחין מעות על ידו רק כשהוא שליח שעשאו בעדים לדעת התוס' אפי' מודה המלו' שמסר לו הדיוקני ועשאו שליח מ"מ לא הוי כשליח בעדים רק כממציא לו שליח כיון שלא עשאו בעדים ודעת הש"ך בשמוד' שעשאו שליח ומסר לו הדיוקני אף שלא עשאו שליח בעדים הוי כשליח שעשאו בעדים רק דמיירי שהוא כופר ואמר שלא מסר לו הדיוקני עבור שליחות רק איזה ענין אחר או שמצא או שגנב הדיוקני אז נאמן המלו' אף שיש דיוקני תח"י השליח אף שבכת"י וחתימה גמורה לא היה נאמן בטענות אלו מ"מ בדיוקני נאמן בטענות אלו וכן אפי' נכתב ע"ג הדיוקנא שישלח ע"י פ' והשליח אומר שזהו כת"י המלו' גם על הדיוקני יש עדים שמכירין שהוא דיוקני של המלוה רק שאינן מכירין הכת"י אם הוא כת"י של המלו' והמלוה טוען שהכת"י שע"ג הדיוקני הוא זיוף ואינו כת"י כלל רק שמצא השליח הדיוקני שלו וזייף וכתב ע"ג הדיוקני שישלח ע"י ואומר בשקר שהוא בת"י של המלוה ג"כ נאמן המלוה בטענה זו. ועוד נלפע"ד ליישב דעת הרמ"א כיון דבכתב שלה סתם ושלח ע"י מוכ"ז פטור דהוי כשלח ע"י משום מנהג התגרים כמ"ש הסמ"ע וסובר הרמ"א דה"ה אם שלח עם דיוקני ואמר שלח סתם ומסר להמביא דיוקני דדמי למסר למביא הכתב דמהני משום מנהג תגרים כנ"ל ליישב דבריו:

ט

שישבע. עש"ך ס"ק ך"ח הנה התשובת מבי"ט אינו בידי ובתומים מסיק דבנאמנות פטור ע"ש:

י

אין הלוה נאמן עש"ך ס"ק ל' עד שהתנ' עמו אל תפרעני וכו'. ול"ד לאומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם אף דיכול לפרוע ע"י כת"י כמו לפני עדים ש"ה כיון דהכת"י לפנינו וא"א לקיימו ריע טענותיו וצריך מגו דפרעתיך דוקא וכיון שא"י לטעון פרעתיך א"נ גם כן לומר שמכיר שהוא כת"י:

יא

שאומר שנאנסו. עש"ך ס"ק ל"ה עד ואינו חנוני או שולחני משמע מדבריו דבחנווני או שולחני חייב באחריות. ואישתמיטתי' להש"ך דברי הב"י בי"ד סימן קס"ט בד"ה ול"ד למעות וז"ל וכל שאין מקבל אחריות יותר מדינו אין רשות להשתמש בו דאינו אלא שומר אפי' הוא שולחני והן מותרין אין לו רשות להוציאם כיון שלא מסרם שישהא בידו שום זמן אלא כדי שימסרם מיד ללוה וכן בחזירתו שימסרו מיד למלו' ע"ש וזה ברור ומכ"ש במקום שמסרן הלוה ואמר הולך או זכי שיעשה המעות של המלוה והמלוה לא מסרן לידו מותרין ואין כאן הוכחה שהמלוה מתיר להשתמש בהם אבל כשהמלוה עשה שליח לקבל המעות מיד הלוה מותר השליח להשתמש בהם דהוי כאילו הפקיד בידו מותרין וכ"כ הרשב"א הובא בתומים קכ"ח ע"ש ואפשר דגם הש"ך לא קאמר אלא בשליח שעשה המלוה אך לשונו לא משמע כן:

יב

ללוה או לנפקד. עש"ך ס"ק מ' דגרס למלוה או למפקיד ע"ש ואף העיקר הטעם שכ' הש"ך בס"ק ט"ו דמהני צירוף להחשיב לטענת ברי להשביע הוא מטעם שהי' מעותיו בוודאי בידו ונאבד נתקלקל וכו'. ע"ש והכא לא ידעינן אם הי' המעות כלל ביד שליח מ"מ כיון שהשליח קיבל עליו השליחות מחמת זה יכול לפטור הלוה עצמו בטענותיו הוי כידעינן שהי' החוב של המלוה ביד השליח ונתקלקל מידו וצריך לישבע ע"י צירוף שכדבריו בן הוא כמו בהי' מעותיו בידו משא"כ בשולח מעות ללוי לקנות סחורה שהביא הש"ך בס"ק מ"ב לא ידעינן אם היה שום דבר ביד לוי מש"ה א"צ לישבע ולענין אם פרע להשליח ולא לקח השטר מיד השליח ע"ל סי' נ"ח בביאורים ס"ק ח' מש"ש ועש"ך ס"ק מ"ב ויש שם ט"מ וכצ"ל אא"כ פוטר אותו משבועה לגמרי כיון שישבע א' מהן ודאי שבועת שוא ותיבת בין ט"ס:

יג

תוליך לפלוני עש"ך ס"ק מ"ד עד תנו או זכו תו לא מ"ל אהדרינהו וכו' ויש שס ט"ס וכצ"ל כי אמרו פרענו אינן נאמנים ועוד יש ט"ס וכצ"ל אי נמי הפוסקים לא איירי השתא מדין זכי' וכו' לכאורה להך דיעה דס"ל בס' רצ"א במסר הפקדון לאשתו ובניו דאפי' פשעו בו ואין להם לשלם דפטור וא"כ נראה דאם כפרו בו דפטור ע"י שבועה שנשבע שמסר להן כיון דחשיב שמירה כשמוסר להן הרי נשבע ששמר כראוי ומה בכך שכפרו א"כ אפי' בזכו י"ל אהדרינהו ניהלך בתורת פקדון דפטור כמבואר בט"ז בסי' קכ"ה ובמ"ש שם ע"ש וכיון שהחזיר למי שרגיל להפקיד אף שכופר פטור מ"מ נראה דהך שבועה שנשבע השומר שמסר לאמו דפ' המפקיד (בבא מציעא דף מ"ב) שהביא הש"ך בס"ק מ"נ הוא גופי' שבועת השומרים הוא דהוי כנשבע שאינו ברשותו ושמר כדאוי שמסר לאמו לשומרן וכיון דחייב בשבועת השומרים הדר חו"ל עד שצריך שבועה דאינו עד:

יד

ישבע השליח ואם נאנסו ישבע השליח שנאנסו ויכלל שעשאו שליח דאי לא עשאו חייב באונסין ועש"ך ס"ק ט"ו ויש שם ט"ס וכצ"ל והוא שסעון אינו הלוה וכו' פי' רק שהוא שמעון אחר:

טו

ואפי' יפטור. עש"ך ס"ק נ"ב שהקשה מסי' ק"מ ולפענ"ד נראה ליישב דש"ה דכשמחזיר לו המשכיר השכירות וכשהשכירות הוא ביד השוכר נאמן בלא מגו ועד כשר הוא ואין לנו לפוסלו מעד ולומר שהוא נוגע מטעם שעשה לו טובה שפטרו דז"א דאין לומר בהעד שהוא נונע מטעם שעשה לו טובה דהא אפי' נתן מתנה להעד ביום שמעיד לא חשיב נוגע משא"כ הכא דאפי' קודם שתיקן ר"נ שבועת היסת מ"מ אינו עד מטעם דחשדינן להעד שמחזיק המעות לעצמו וע"כ צריך לשקר רק דאמרי' דנאמן מטעם מגו דאי בעי אמר אהדרינהו ללוה וע"ש בתוס' שהקשו דהוי מגו בתרי וכיון דמטעם מגו הוא וכיון שהלוה עשה להן טובה ניחא להו יותר לשקר ולומר שמסרו למלוה מלומר שהחזירו ללוה ולכפור בטובה ולאו מגו הוא ולא מהימני':

טז

הם עדים עסמ"ע שהקשה מה חילוק יש בין ע"א לב' עדים והנה לפמ"ש הש"ך בס"ק נ"ז דמהימני' מטעם מגו י"ל הקושיא דהתוס' בקידושין הקשו דהא הוי מגו בתרי ותירצו לפטור מממון מכווני עדותן וא"כ כשאומר המשלח שהלך עמהם ואין בו כלל משום פטור ממון דהוי התובע כאומר ודאי לי שאינך חייב לי וא"צ להשיב כלל וא"כ כל ענין מגו שלהם הוא רק לענין שיהיו נאמנים בעדותן שוב הוי מגו בתרי משא"כ בע"א מהני מגו.

יז

והוא כופר עש"ך ס"ק ס"א ועמש"ל בס"ק א':

יח

לוי שבא בשליחות ראובן. עש"ך ס"ק ס"ב בסופו שהביא תשובת מבי"ט ומה שסתר דבריו ולא כתב הדין באם לא אמר ראובן ללוי שישלח ביד מי שירצה ונראה דלמאן דס"ל בסימן צ' דעשו תקנת נגזל בפקדון ע"ש בש"ך ס"ק ט"ז ה"נ נשבע שמעון שכך וכך מסר ללוי ולוי פשע במה ששלח המעות שלא ע"י שליח המלוה וראובן נשבע שלא הגיע לידו אלא כ' ולוי חייב לשלם ולא גרע שבועת שמעון מהא דקיימא לן בנגזל דאפי' אשתו או שכירו נשבע כמה נחסר והגזלן מחויב לשלם כמבואר בסי' צ' וה"נ שמעון שהוא שומר שלו נשבע ולוי ישלם כן נראה לי:

א

אם אמר לו אפילו בינו לבינו רק שמודה המלוה:

ב

לו בכתב. ואם כתב שלח סתם ומסר ליד מוציא הכתב מדינא חייב ומשום מנהג התגרים פטור:

ג

ביד מי שתרצה ) (וע"ב דדוקח במעות הדין כן אבל בחפץ מסויים חייב כשמסר שלא בעדים והוא כופר:

ד

ובדרך שב"א ) (ע"ב דאם אמר לו שלח ביד פ' וידוע שדרכו של פ' תמיד לאותו דרך פטור אף שיש שם סכנות דרכים אבל בשלח ביד מי שתרצה חייב:

ה

שהוחזק כפרן. וע"י חש"ו ועכו"ם אפי' הוחזק לנאמנים הוי כמו בהוחזק כפרן:

ו

ה"ז פושע אפילו השליח. שהוחזק כפרן לא כפר רק שנאנס מידו מ"מ חייב דהוי תחילתו בפשיעה וסופו באונס דחייב:

ז

אא"כ פי'. היינו שאמר לו בפי' שלח ע"י עכו"ם אבל בסתם אמרינן בדעתי היה לשלחו ע"י נאמן:

ח

ואם יתנם לך. והש"ך מסיק דזה לא הוי רק כממציא לו שליח ובשליח שאמר לו אמור לפ' ששלחתיך לומר לו שישלח ע"י סובר הסמ"ע דאפי' בלא עדים רק שמודה המלו' הוי שליח ופטור הלוה כשהשליח כופר או נאנס מידו והש"ך פסק דגם בזה ל"ה שליח עד שיעשנו בעדים) (וע"ב דהעיקר לדינא דבשליחות דשלח ע"י מהני בלא עדים ובזה אפי' השליח עכו"ם או חש"ו פטור הלוה משא"כ בשליח שעשאו שליח לקבל' בעינן בר שליחות דוקא ושעשאו בעדים שליח לקבלה ואם אמר לשנית אם יתנם לי הביאם לו העיקר כהרש"ל דל"ה רק כממציא לו שליח דאפי' בעדים לא מהני:

ט

לא הוי שליח. והטעם דה"ק אינש מהימנא הוא אי בעית לשדורי בידיה שדור. פי' לא דקאמר שהוא מחזיק אותו לנאמן דא"כ בפקדון פטור כיון שמסר לגברא שהוא מהימן להמפקיד רק הכוונ' שאינש מהימנא הוא להעולם ולא אצלי מש"ה אפי' בפקדון חייב:

י

חותמו לסימן ) (וע"ב דדעת הש"ך דבכת"י שלח ע"י פ' או אפי' בכת"י אחר והוא חתם שמו או בגדולי הדור שחתם סימן שלו כגון כוורא או מכותא מהני אפי' בלא עדים אבל בכתב יד אחר ולא חתם שמו רק חתם סימן והוא אינו מגדולי הדיר דזה ל"ה חתימ' גמורה או אפי' לא מסר רק הדיוקני לבד ומודה המלו' שעשאו שליח להביאם ומסר לו הדיוקני אפי' לא עשאו בעדים מהני אבל אם אינו מודה שמסר לו הדיוקני אפי' נכתב על גבי הדיוקני שישלח ע"י והשליח אומר שזהו כת"י המלוה והמלו' מכחישו ואומר שאינו כת"י והדיוקני מצאו או גנבו נאמן המלו' בטענות אלו רק שצריך לישבע או קב"ח אבל בכת"י גמור או בחתימ' גמורה אפי' בכת"י סופר א"נ בטענות אלו לומר שגנב או שמצא הכת"י וכן עיקר:

יא

וי"א שצריך מיירי במלו ע"פ ואם יש נאמנות בשטר אין צריך שבועה ש"ך:

יב

שכת"י בא אליו. ואפי' אין הכת"י לפנינו נאמן במגו שהי' בידו כת"י:

יג

שאין הלוה יודע דה"ל כא"י אם פרעתיך:

יד

אין זה כת"י. אבל אם מודה שזה כת"י רק שטוען שנמלך והשליכו ומצאו זה א"נ משא"כ בדיוקני דלעיל נאמן אף בטענה זו:

טו

אחר שישבע. כשטוען ישבע לי ולאו דוקא מלוה בשטר וה"ה מלוה בע"פ שא"י לומר פרעתי ולית ליה מג' נאמן המלוה:

טז

נאנסו. ואם הוא ש"ח ואינו חנוני נאמן ג"כ במגו דנאנסו ונגנבו ונאבדו דפטור ש"ר) (וע"ב דבשליח שעש' הלוה להוליך מעותיו למלוה וכן המלוה שעש' שליח להוליך מעותיו להלוה אפי' הוא שולחני וחנוני פטור מגניבה ואבידה אבל בשליח שעשה המלוה לקבל המעות מיד הלוה והוא חנוני ושולחני חייב בגניב' ואבידה:

יז

ונשבע השליח. ואם הלו' עשה שליח להוליך להמלוה' וטוען השליח נאנסו אין המלו' יכול להשביע להשליח עד שיבא הלוה אם לא שמת הלו' או הלך למדה"י אז יכול גם המלו' להשביע להשליח ש"ך:

יח

נוגעים. ואף דמשתבע ותו ליכא נגיע' מ"מ ה"ל עד הצריך שבועה ואינו עד:

יט

נשבע השליח. כששניהם כאן ואם אין כאן רק א' א"צ לישבע ש"ך:

כ

ללוה או לנפקד. אם ראובן שלח המעות ללוי עם שמעון וטען שמעון שנתנם לאשתו למסור ללוי ולוי אמר שלא קבלן אין בזה משום שומר שמסר לשומר דכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד ולכן אם אשת שמעון לא ידע' שהמעות שלח ראובן לפרוע ללוי ישבע שמסר לאשתו ואשתו תשבע שמסרה ללוי ולוי ישבע שלא קיבל וישלם ראובן ולא סגי בשבועת אשתו לבד כי שמא מעות אחר מסר שמעון לידה ליתן ללוי לכך צריך שמעון גם כן לישבע שמסר אותן המעות לאשתו אבל אם ידעה אשתו שמעות ראובן לפורען נמסר ללוי שאמר לה שמעון בשעת מסירה כך נשבעת אשתו לבד וא"צ שמעון לישבע:

כא

במעמד המלו' והמפקיד ואף דאין כאן מי שטוען ברי מצרפין טענת השליח לעענת ברי ובסמוך יתבאר אימת מצרפין טענת נוגע לברי.

כב

ש"ה ונפטר. אף במלוה בשטר הדין כן כיון שמודה שציוה לשלוח ע"י הרי איתרע שטרא ש"ך) (וע"ב בסימן נ"ח דדוקא כשלא מסר השטר ליד השליח רק שציוה להשליח בלא שטר אבל מסר השטר ליד השליח לגבות אין הלוה נאמן לומר פרעתי להשליח כ"ז שלא נכתב קבל' על השטר:

כג

או מסרתי למלוה. אף שלא מסרו בעדים הואיל ולא אמר לו למסור בעדים ש"ך.

כד

ישבע השליח. אע"פ שהוא טענת שמא מ"מ מצטרפין טענת המלו' וע"פ שניהם נחשב טענת ברי והא דמצרפין דוקא בכה"ג שהגיעו בודאי מעותיו ליד השליח וספק אם יצאו ממנו הוי ספק בפירעון מש"ה מצרפין לטענת ברי אף לשבועת היסת אף שהוא נוגע והא דמצרפין להשביע להמלוה אף שלא היו המעות בודאי בידו הוא משום שבא ליטול ונשבעין אף בשמא כיון שהשליח מכחיש אבל לענין ש"ה אין משביעין רק כשהיו המעות בודאי בודו אבל אם שלח ראובן ע"י שמעון מעות ללוי לקנות איזה דבר וטען שמעון שנתן ולוי אמר שלא קיבל א"י להשביע ללוי ע"י צירוף טענת שמעון כיון שהוא ספק אם באו לידו מעות כלל והוי ספק בחיוב אין מצרפין טענת נוגע לטענת ברי נגד ש"ה ודוקא כשמת שמעון אף שכבר טען בפני ב"ד לא הוי טענת ברי אבל כשחי יכול ראובן לכפות לשמעון שישביע הוא את לוי ויכול שמעון להשביע ללוי שהוא בע"ד שלו וטוען ברי ש"ך וע"ב הטעם הא דנשבע שליח שעשאו המלוה ע"י טענת הלוה אף שהוא נוגע ולא היו המעות בודאי בידו הטעם היא שכיון שקיבל ע"ע להיות שליח ויכול לפטור הלו' באמירתו והיה זכות שלו בידו הוי כאילו היו המעות בודאי בידו:
(כד) ואפי' יפטור. דבהאי הנאה דפטרו משבועה העידו כן וע"ב יישוב דל"ת מכאן להא דסימן ק"מ:

כה

אם מתחל'. ויש עדים שהאמינו מתחל' דאל"כ א"נ שהאמינו בלא שבועה ש"ך. ודוקא בהלואה אבל בפקדון נאמן לומר שהאמינו מתחלה במגו דנאנסו רק שצריך הלוה לישבע שהאמינו ואם הלוה אמר בשעת מסירה תנו או זכו אפי' פטרו מתחלה לא מהני כיון דלית ליה מגו דאי בעי אמר אהדרינהו ללוה כיון שהלוה כבר אמר זכו ש"ך:

כו

כגון שהלך. היינו במלוה בשטר אבל במלוה בע"פ כשטוען כן א"צ לעדותן דהוי כטוען פרעתי דנאמן וכן בפקדון כשיש לו מגו דנאנסו ש"ך:

כז

למלוה ש"ד. היינו שתבעו בהעד אחר הפרעון ולקודם פרעון אינו אלא שבועת המשנה ליטול:

כח

דא"נ כשנים. אבל כע"א נאמן ע"ב הטעם:

כט

אלא כ'. פי' שפי' לו רק כ' דאם אמר סתם הוי כאילו עשהו שליח על כל המעות:

ל

אחר שישבע. ואם המלוה חשוד נועל בלא שבועה ואם כבר קיבל וא"ר לישבע לא מפקינן מיניה רק משמתין אותו שאינו אלא שד"ר ואם שמעון טוען ברי ששלחו לגבות כל הנ' והוא מלוה ע"פ נשבע היסת ונפטר ואם שלח ראובן ללות מעות משמעון וראובן אמר לא שלחו ללות רק ד' ושמעון אמר שבא בשליחותו ללות נ' אין לו לראובן רק קב"ח הואיל והוא טענת שמא והשליח נשבע היסת ונפטר ואם ירצה שמעון יכול לכוף את השליח כשהוא כאן שיתבע הוא לראובן ויכול להשביע היסת ואם שמעון טוען ברי ששלחו ללות נ' מחויב ראובן לישבע היסת ואם ראובן המלוה אמר ללוה שיתנם ליד לוי ולוי ישלח אותם לידו ביד מי שירצה ושלחם לידו וטוען ראובן שלא הגיע לידו דמי ההלואה רק פחות ושמעון הלוה אומר שנתן הכל ולוי אומר שאינו זוכר עם מי שלת וכמה היה רק כל מה שמסר לו ראובן שלח הכל ע"י (נאמן) שמעון פטור משבועה כיון שאין עליו רק טענת שמא ואין צריך רק לקבל בחרם ולוי גם כן פטור כיון שהיה לו רשות לשלוח ביד מי שירצה ש"ך) (וע"ב דאם אמר ללוי שישלח ביר מי שירצה נשבע רק שמעון שכך וכך מסר לו וראובן נשבע שלא מסר השליח לידו כל כך ומשלם לוי שעשו תקנת נגזל בפקדון דאפילו שומר שלא נשבע והכי נמי שמעון דהוי שומר של ראובן ונוטל בשבועתו מלוי:

א

טען המלוה כו'. עש"ך מה שהשיג על הב"ח וע' בת' שבו"י ח"ב סי' קנ"ג מענין כזה:

ב

שאומר שנאנסו. עבה"ט עד אם הוא שליח בחנם ואינו חנוני או שולחני כו' ומשמע מדבריו דבחנוני או שולחני אף אם הוא שליח בחנם חייב בגניבה ואבידה וע' בנה"מ סק"י שכ' דאשתמיט להש"ך דברי הב"י ביו"ד סי' קס"ט בד"ה לא דמי למעות כו' עש"ה וגם בנה"מ לקמן סי' קכ"ה סק"ג מזה ועמ"ש לקמן סימן רל"ב ס"ז סק"ב:

ג

ונשבע השליח. עבה"ט וע' בת' בית יעקב סי' ת' ובת' שבו"י ח"א סימן קל"ה:

ד

שהרי צריך לישבע. עבה"ט עד אבל הכא הרי מיד נתחייב השליח שבועה ללוה כו' וע' בת' הרב מוה"ר משה רוטנבורג חח"מ ס"ס ז' מ"ש בזה עש"ה:

ה

ודאי שלקח. עבה"ט ומה שרמז לעיין בת' שב יעקב סימן ה' ע"ל סימן נ"ו ס"ג סק"ד הבאתי שמה דברי השב יעקב בזה:

ו

בשליחות ראובן עבה"ט וע' בפנים בש"ך דמסיק וכתב העולה מזה לוי שבא בשליחות ראובן המלוה לשמעון שהיה חייב לו נ' זהובים כו' עד ואם שלח ראובן את לוי ללות מעות משמעון וראובן אומר לא שלחתיו ללות רק כ' ושמעון אומר שבא בשליחות ללות נ' אין לו לשמעון על ראובן רק חרם סתם שלא שלחו ללות רק כ' ושלא קיבל רק ך' כו' ואם שמעון טוען ברי ששלחו ללות נ' ישבע ראובן שד"א נגד שמעון ונפטר והשליח נשבע היסת לשמעון שנתן נ' לראובן עכ"ל וע' בת' בית אפרים חח"מ סימן י"א שכתב עליו ולכאורה צ"ע מ"ש הש"ך דאם שמעון טוען ברי כו' ישבע ראובן שד"א כו' דלמה נדין בזה דין מוב"מ דאף דטענת שמעון הוא טענת ברי שנותן לו מ"מ אף אם היה ראובן מודה לטענתו ששלחו ללות נ' אכתי אין עליו חיוב תשלומין דמ"מ שמא לא נתן לו שמעון רק כ' ואף שהיה שמעון נאמן בשבועה מדין חנוני על פנקסו מ"מ כיון שאף ע"י הודאת הנתבע לטענת התובע אינו יכול ליטול כ"א בשבועה אין כאן דין מוב"מ וכמ"ש הפוסקים בסימן ע"ה כו' ואמנם נראה שהש"ך לשיטתו בסימן צ"א סקכ"ו (בבה"ט שם סק"כ) שכ' דהרא"ה והרא"נ אין חולקים על בה"ת ואינך רבוותא דהרא"ה מיירי שהפועלים מכחישים ואומרים לא נטלנו וכאן מיירי שהפועלים מודים שנטלו אלא שבעה"ב אומר שלא צוה ואינו חייב להם אם כן היה החנוני נוטל בלא שבועה כו' וכיון דכאן בסימן קכ"א מיירי שהשליח אומר ג"כ שנתן לו נ' ואם היה ראובן מודה שצוה ללות לו נ' היה שמעון נוטל בלא שבועה דמפי השליח אנו חיין להאמינו שנתן לו כמו שהרשהו ראובן ומה איכפת ליה לשמעון אם נתנה לראובן או לא והלכך כל שראובן כופר שלא צוה לתת כ"כ יש לו דין מוב"מ אלא שצ"ע מ"ש הש"ך דהשליח נשבע היסת שנתן נ' לראובן דלמה יצטרך השליח לישבע על זה כיון שא"י לטעון טענת ברי שלא נתן לראובן ואי משום אמירתו דראובן שאומר שלא נתן לו רק ך' הרי לפי דברי שמעון עצמו ראובן כפרן וחשוד על השבועה שנשבע שלא צוה ליקח רק נ' ושמעון יודע בעצמו שצוה ליקח נ' וא"כ איך יסתייע שמעון מטענת ראובן למשווי ברי ולחייב השליח שבועה ע"י זה וצ"ע עכ"ד ע"ש עוד והובא לעיל סי' צ"א סק"א:

א

[ש"ך אות ד] דצ"ל שלח ע"י פלוני. נ"ב ע' שו"ת מהרי"ט ח"ב חח"מ סי' קי"ח:

ב

[סמ"ע אות יד] הוא שבועת התורה ממש. נ"ב נלע"ד דוקא בכת"י דהמפקיד דמדאוריי' בעי קיום ע' סי' ס"ט בש"ך ס"ק י"ב אבל בכת"י דעדים ליכא שבועה דאורייתא דהא מדאו' לא בעי קיום ונאמן מדאו' בלא מגו דנאנסו:

ג

[ש"ך אות כז] וגם בזה צ"ע ודו"ק. נ"ב לענ"ד במלוה אם נאנסו ביד השליח קודם שהגיע הכתב ליד דשליח בודאי חייב הלוה לשלם דמה בכך כאגלאי מלתא דהוא בחזקת נאמן מ"מ כיון דלא הי' שלוחו המלוה לא מקרי פרעון וממילא המעות הלו' נאנס' ואם אחר שבא הכתב להשליח נאנסה בזה אף אז לא אגלאי מלתא מ"מ מאותה שעה שהגיע הכתב להשליח נעשה עתה שלוחו וכבא עתה המעות ליד המלוה ונגמר הפרעון. וע' תוס' בב"ק ק"ד ע"א ד"ה הכי וכו' תמהו אמאי חייב וכו' ודבריהם תמוהים לי כיון דלא הוי שלוחו דהמלוה מה בכך הל"ש לומר אנת הא מהימנת מ"מ המעות לא יצאו מרשו' הלוה ושלו נאנס' ורק בפקדון דאת מהימנת וצע"ג:

ד

[ש"ך אות לה] כדלקמן סי' רצ"ב. נ"ב עמ"ש בגליון סי' רצ"ב ס"ב בשם ב"י י"ד סי' ק' ס"ט:

ה

[ש"ך אות לח] אפי' הי' עד ממש. נ"ב מבואר דס"ל להש"ך דאע"ג הכי דבלאו העד לא הי' מחוייב שבועה רק חרם מ"מ אין ע"א פוטרו וכמ"ש בגליון הש"ך סי' ע"ה ס"ק ל"ו:

ו

[ש"ך אות נ] אלא אנן הכי קאמרינן. נ"ב וע' ש"ך סי' נ"ו ס"ק כ':

ז

[הגה] דה"ל למשכנו בעדים. נ"ב והיינו דה"ל להתנות אל תחזור אלא בעדים דאל"כ הי' נאמן לטעון החזרתי. כ"כ השט"מ בב"מ וע' לקמן סי' קי"ג /קל"ג/ ודו"ק:

ח

[ש"ך אות סא] ואפשר דמשמע לי' להר"ב. נ"ב ע' כנה"ג לעיל סי' ק"ח ס"ד:

ט

[ש"ך בא"ד] חד דינא אית להו. נ"ב נראה כונתו מדאמרי' דש"ש קונה כפילה דהו"ל למפטר נפשי' בשבורה ומתה נימא דלא רצה למפטר נפשי' בטענת נאנס' דל"ש הוא אע"כ דגם נגנבו ל"ש הוא דכיון דטוען נגנבו הרי דאינו חושש לטענת ל"ש ולכך קנה הכפל אמנם לדידי דבריו צע"ג דהא גם א"א דגם נגנבו ל"ש מ"מ קשה אמאי קנה הכפל נימא דלא רצה למפטר נפשי' בטענת ל"ש דכ"ע יחשדוהו דגוזל ממון חבירו אבל עתה דמשלם על מה יהי' חושש שלא לטעון טענת ל"ש ונראה לפענ"ד פשוט דאף אם באמת טוען מתה מחמת מלאכה ישלם ג"כ לא קנה כפילה דלא רצה למפטר נפשי' בטענת ל"ש וע"כ מוכרחי' אנו לומר בפשוטו דחכמים אמדוהו דעתו דבטענת ל"ש כלל כגון מתה מחמת מלאכה אין רצונו למפטר עצמו אבל בטענת ל"ש קצת כגון טענת נאנסה אינו חושש לטעון. וא"כ אודה לה ראית הש"ך ודו"ק. ע' באו"ת סי' ק"ח ס"ק ה' ובת' שב יעקב סי' כ"ז:

א

אם אמר ליה המלוה כו' כתב בסמ"ע ס"ק ה' דכל שאומר א' כותב לחבירו אפילו בינו לבינו שלח לי ע"י פלוני ושלחו ונאבד פטור הלוה אם הודה המלוה שאמר לו או כתב לו כן עכ"ד וכן מוכח בפוסקים:

א

אלא ששלח לו בכתב כו'. בעיר שושן מסיים בזה דהכי נהיגי תגרי כו' ואמת כן הוא ברי"ף ומביאו הרא"ש ובית יוסף אבל ט"ס הוא שדין גמור הוא זה ודוקא כשכתב לו שלא סתם ונתנו למוביל הכתב זה תלוי במנהג עד כאן דברי סמ"ע ומה שכ' שדין גמור הוא כך הקשה הרא"ש על הרי"ף ומביאו מהרש"ל פרק הגוזל קמא סי' ל"ו והבית חדש גם מ"ש שט"ס הוא כו' כ"כ מהרש"ל ובית חדש וע"ש (ועיין בתשו' מהרשד"ם סי' ל"ח):

א

והוא שיכיר כו'. חלוקי דינים במכיר כתב ידו יתבארו בסמוך ס"ד וה':

א

אפילו שהשליח עכו"ם ואצ"ל שלח והפטר סמ"ע ודלא כמ"ש הבעה"ת שער נ' ח"ג בשם הרמב"ם דצ"ל שלח ע"י פלוני עכו"ם והפטר וראייתו מלקמן סי' שמ"א ס"ח דעל ידי עבדו הכנעני חייב ע"ש בבעה"ת ואינו ראי' דהתם כיון דיד עבד כיד רבו עדיין ברשות השואל קאי נ"ל:

א

ובדרך שבני אדם כו'. כתב בסמ"ע שזה שייך דוקא כשכתב או אמר ליה שלח ביד מי שתרצה אבל בכתב או ת"ל שלא ע"י פלוני לא על המשלח התלונה כ"א אשליח שלא ה"ל להוליכו בדרך זה המסוכן עכ"ל ולכאורה נראה כיון דטעמא הוא שעל דעת כן לא הרשהו א"כ גם באמר לי' שלח ע"י פלוני לא הרשהו אלא בדרך שבני אדם רגילים אבל לא במקום סכנות דרכים וכך נ"ל בזה כשעשה שליח לפלוני נאמר שלח ביד מי שתרצה. אך מדברי התוס' שהבאתי לקמן ס"ק י"א מוכח דלמ"ד שליח שעשאו בעדים הוי שליח אפילו שלח על ידו במקות סכנת דרכים פטור וא"כ כ"ש הכא דהוי שליח לכ"ע. מיהו י"ל דהתוס' ס"נ דאף בא"ל שלח ביד מי שתרצה אי הוי שכיח ושלח על ידו במקום סכנת דרכים דפטור ואם כן לבעה"ת והטור דס"ל דחייב ה"ה בא"ל שלח ע"י פלוני ודוק:

א

ע"י מי שהוחזק כפרן קל וחומר עכו"ם וחרש שוטה וקטן מהרש"ל שם ור"ל דבעכו"ם וחש"ו אפילו לא הוחזקו כפרן נראה דהעכו"ם אפילו מחזיקים אותו בנאמן חייב כדלקמן סי' רכ"ה סוף ס"ב ובחרש שוטה וקטן פשיטא דלא שייך לומר שהוחזקו נאמנים דהא אינן בני דעה:

א

הרי פשע כו'. ואם כן אפילו לא כפר השליח רק מביא עדים שנאבד כיון שהוחזק כפרן ה"ל תחלתו בפשיטה וסופו באונס דקי"ל לקמן סי' רצ"א ס"ו דחייב:

א

אא"כ פירש לו. בהדיא שלח ע"י שתרצה והפטר עכ"ל עיר שושן ולפעד"נ דבלשון זה לא סגי רק כשפירש לו בהדיא שלח אפי' על ידי מי שהוחזק כפרן או במקום סכנת דרכים וק"ל:

א

חמור לפלוני. משמע אם א"ל אמור לפלוני שישלח על ידך מעות פשיטא דהוי שליח ופטור וכתב בסמ"ע דהיינו דוקא כשא"ל כן בפני עדים מטעם דכיון דטרח ויחד עדים לזה מסתמ' שוייה שליח אבל אם לא יחד עדים אף שמודה שאמר לשליח חמור לפלוני שישלח לי ואם יתנם לך הביאם לי מ"מ כיון דלא אמר ללוה שלח על ידו לא הוי שליח ולא נפטר הלוה באבידת השליח עכ"ד ועיין בש"ס פ' הגוזל (בבא קמא ד' ק"ד ע"א) מוכח כן להדיא ויתבאר עוד כן לקמן:

א

לך ואמור לו שדעתך לבוא לכאן כו' ומהרש"ל שם חילק וכתב דהוא הדין אם אמר אם יתנם לך הביאם כו' הוי כממציא לו שליח ורש"י פי' להדיא שליח שעשאו בעדים כגון שמינה שליח בעדים לקבלם הימנו וכן פי' הר"ן הלכך היכ' דאמר בכי האי לישנא ותתקבל מפלוני והיינו שתאמר לו ישלח על ידך הוי שליח אבל אם א"ל לך והודיעו שדעתך לבוא כאן ואם יתנם לך הביאם לידי לא הוי שליח עכ"ל ולא היה צריך להביא ממה שפי' רש"י והר"ן גבי שליח בעדים דבהדיא כתבו רש"י והר"ן גבי ממציא לו שליח וז"ל בממציא לו שליח בעדים בקש מחבירו שימציא את עצמו ללוה ושיאמר לו אם תרצה לשלוח לפלוני שלח בידי עכ"ל ומשמע נמי מדבריה' דהכא נמי פליגי אהרא"ש והטור אפילו אמר ליה אמור לפלוני שישלח על ידך מעות שבידו לא הוי שליח עד שיאמר לו בפני העדים הריני עוש' אותך שליח לקבל מעותי מפלוני ואמור לפלוני שישלח מעותי על ידך כי עשיתך שליח בעדים ודו"ק. וכן נראה מדברי הרמב"ן בס' המלחמות שהבאתי לקמן ס"ק ט"ו ומדברי מהרש"ל נראה דמודה בזה להרא"ש והטור:

א

אלא א"ל יש לי מעות וכו'. פי' אפילו א"ל כן בעדים לא מהני לפטור הלוה. והכי מוכח בש"ס וכתבו התוס' למ"ד שליח בעדים לא הוי שליח דאמרינן בש"ס דטעמא הוא דה"ק אינש מהימנ' הוא אי סמכת סמוך אי בעית לשדורי בידיה שדר וז"ל תימא אמאי חייב הוא מן הדין באחריות אונס הדרך והא אין יכול לומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר כיון דתפיס ליה באינש מהימנא וי"ל דנראה דאפי' הוא עצמו הביאו בדרך ונאנס חייב דפשיע' הוא עושה שמוליכו בדרך במקום שיש בו סכנה ובע"כ חייב לשמור עד שיחזירנו לו בישוב במקום שהפקידו ולאו כל כמיניה להחזיר לו במדבר במקום סכנה עכ"ל וכ"כ באגודה ולפ"ז אף דקי"ל שליח בעדים הוי שליח מכל מקום בממציא שליח בעדים דלכ"ע הוי שליח דמשמע נמי דטעמ' היא דה"ק אינש מהימנ' כו' אינו חייב הלוה רק כשנתנו לו להוליכו במקום סכנת דרכים ודעת כל הפוסקים אינו נראה כן שכתבו סתמ' דחייב הלוה משמע דחייב בכל ענין ונראה דלק"מ דאנן הכי קאמרי' דה"ק אינש מהימנ' שהוא מוחזק בנאמן ואני איני עושה אותו שליח ואיני סומך עליו אי סמכת את סמוך ול"ד להא דאמרינן בפ' המפקיד דהיכ' דאפקיד איהו גופיה גביה אין יכול לומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר דהתם הפקיד אצלו וגם התם דוקא ברגיל להפקיד אצלו כדלקמן סי' רצ"א סכ"ו דהרי אנו רואים שהאמינו משא"כ הכא ואפשר גם התו' מודים דבממציא לו שליח חייב בכל ענין ודוק:

א

לא עשאו כו'. כ' הסמ"ע דהיינו אפי' מודה דא"ל ל' שליחות הנ"ל בסעיף שלפני זה מעות יש לי ביד פלוני אמור לו שישלחם לי ואם יתנם לך הביאם לי אבל לא א"ל כן בפני עדים וגם לא א"ל שישלחם על ידי פלוני שהי' מהני בלא עדים אלא מסר המלוה חותמו לא מהני עכ"ד וכן מוכח ברמב"ן ותו' ומהרש"ל דלקמן ס"ק ט"ו מיהו יש שטה אחרת דאם המלוה מודה פטור הלוה וכמ"ש לקמן ס"ק י"ז באריכות ע"ש.

א

אלא מסר לו חותמו לסי' כו'. כתבו התוס' דהיינו דוקא בסתם בני אדם אבל בגדולי הדור וידוע דיוקני שלהם משלחין עלייהו וכ"כ בשלטי גבורים וכ"פ מהרש"ל שם סי' מ' ואפשר דהתוספות לא כתבו שם כן אלא לפי שטתם שפירשו דדיוקני היינו שחותם דיוקני שלו תחת כ"י הסופר כדלקמן ס"ק ט"ו אבל אם א"ל ע"פ להביא לו מעות ומסר לו הדיוקני אפשר דאפי' בגדולי הדור לא מהני ואם המלוה כופר שלא עשאו שליח להביא פשיט' דלא מהני בדיוקני לחוד אפי' בגדולי הדור וכן משמע בש"ג שם:

א

חותמו לסי' נראה דוקא חותמו לסי' אבל אם כתב לו שישלח לו על ידו אפי' הוא כתב יד אחר וחתם שמו למטה וניכרת חתימתו פטור הלוה דהא אי הוי כולו כתב ידו הי' מועיל כאן כדלעיל ס"ה א"כ ה"ה בכתב יד אחר וחתם למטה דדין א' להם כדלעיל ר"ס ס"ט וכמה דוכתי והכי מוכח ממ"ש התוספו' דדיוקני אחר כ"י הסופר מהני בגדולי הדור ולמדו כן מהא דאמרי' בהשולח (דף ל"ז ע"א) ובהמגרש דמר חתים כוורא ומר חתים מכותא והתם בהשולח אמרי' דחתימת שמו ממש עדיף מכוורא בגדולי הדור ע"ש.

א

פלוני שלחני אליך כו'. פי' שאמר ליה השליח המלוה אמר לי לאמר לך שתשלחם לו כי הוא צריך להן אבל לא שינה השליח לאמר ללוה בשם המלוה שישלחם על ידו כי זה לא שם המלוה בפיו אלא שבאם יתנם לו יביאם לו כנ"ל עכ"ל סמ"ע ולא ירדתי לסוף דעתו דכיון דבלא עדים לא הוי שליח אפי' שם המלוה בפיו לאמר ללוה בשם המלוה שישלחם על ידו ועשה כן א"כ מה מועיל הסי' כאן כיון דאין משלחין מעות בדיוקני לפי שטתו דמיירי אפי' מודה המלוה והכי מוכח ממ"ש התוס' פ' הגוזל קמא (בבא קמא דף ק"ד) ריש ע"ב וז"ל אין משלחין מעות בדיוקני אפי' עדים חתומים עליה פי' אם אמר לסופר כתוב לפלוני שישלח לי מעות על ידי פ' ואח"כ חתם בדיוקני שלו ואפי' עדים חתומים עליה שהוא דיוקני שלו אינו מועיל אבל אם היו חתומים ע"ז שא"ל לשלוח על ידו אז הוי שליח עכ"ל וכן כתב מהרש"ל שם. וכן כ' הרמב"ן בספר המלחמות וז"ל יש לפרש מילתיה דשמואל דאמר אין משלחים מעות בדיוקני הוי יודע כי השליח שעשאו בעדים ואמר ליה לך בשליחותי לפלוני להביא לי מעותי ידו כיד שלוחו דקיימ' לן שלוחו של אדם כמותו אבל הדיוקני אינו ממנה אותו שליח שיהא שלוחו ויקבל מעותיו אלא שכתב לו תן לפלוני כך וכך מעות שלי וחתם דיוקנו באותו שטר והעדים מעידים שהוא דיוקנו אבל אינם מעידים על מה שכתוב בשטר ואין זה שלוחו של אותו משלח אלא כממציא לו שליח הוא מאחר שלא אמר ליה שלח לי מעותי שהוא שלוחי שמניתיו שליח אלא כתב לו סתם בזה אמר שמואל אין משלחים דאי הוי שליח הוי ממנה ליה בפני עדים וכתב ליה שטרא בהכי מדלא מינהו בפני עדים לאו לאוקמינהו ברשותי' בעי ומש"ה לא אחתי' סהדי אשליחות עכ"ל (ונראה דמ"ש אלא שכתב לך כו' היינו בכתב יד אחר ולא בכתב ידו וצריך לומר דה"ק הסמ"ע אבל (לא) שינה השליח לאמר ללוה בשם המלו' שא"ל בפני עדים שישלחם על ידו כי זה לא שם המלו' בפיו בפני עדים ודוחק ודוק):

א

ועדים מעידים שהוא חותמו. אפי' מעידים שמסר לו חותמו בפניהם כיון שאינם מעידים שעשאו שליח וכן נרא' מדברי מהרש"ל שם וכתב אם עשו ביניהם שמי שיביא לו אותו חותם או אותו סי' ישלח על ידו ויש לו עדים שמסרו לידו פטור דכל תנאי שבממון קיים ע"כ וכ"כ בש"ג ונראה מטעמם דה"ה אפי' אין עדים שמסרו לידו רק שמכירין הסי' או שהוא מודה שזהו הסי' כיון שהתנו כן בתחלה ודו"ק:

א

ויחרים כו'. בסמ"ע ס"ק ט' תמה על הר"ב דהא כל זה מיירי שאין הכחשה ביניהם כי לא בא ללמדינו רק שמסירת החותם לא הוי כא"ל בעדים ולא כתב הרמב"ם והטור כן אהאי דינא אלא אדינא שכתב הטור בסעיף ו' והמחבר בסעיף ד' והיינו כשמכחיש המלוה הכתב שטוען הלוה שבא לידו כתב המלוה לשלוח לו עכ"ל גם בספר אגוד' אזוב דף פ"ו ע"ב תמה על הר"ב בזה ולפע"ד יפה כוון הר"ב דהא ג"כ האי או אפי' היו כתובים סימנים ואותיות שביניהם ביחוד כו' שכ' הרמב"ם והמחבר בסעיף ד' הוא פי' דיוקני דבש"ס דאל"כ לא הזכיר הרמב"ם דין דיוקני כלל וכ"כ בהגהת מיי' ובכסף משנה בהדיא דהיינו דיוקני ושפסק כשמואל אלמא מפרש דטעמא דשמואל דאין משלחין היינו כיון שאין הלוה מכיר הדיוקני אע"פ שעדים חתומין עליה שמא הכל זייף וכ"מ בהגהת מיי' שם א"כ להרמב"ם כשהוא מודה ששלחו להביא לו מעות אפילו שלחו בינו לבינו וזה שלח עפ"י החותם שלו פטור הלוה וכן מוכח בסמ"ג עשין פ"ב דף קס"ו ע"ב ע"ש ודוק וגם בטור מוכח כן דמ"ש טען המלו' כו' אדסמיך ליה אדיוקני קאי וכ"כ הרמב"ם טען המלו' כו' וכמו שפי' בבית חדש (וכן מצאתי בטור ישן נושן כתוב על קלף שהיו ב' נקודות ואח"כ היה כתוב וכ"כ הרמב"ם טען המלוה כו') ואע"פ דהוכחה שכ' הב"ח אינה כלום מ"מ בלאו הכי מוכח כן וכמ"ש בביאורי לטור ע"ש ואע"ג דכתבתי לעיל ס"ק י"ב דדעת התו' נראה דאפילו המלו' מודה שא"ל להביא מעותיו כיון שלא עשאו שליח בעדים לא הוי שליח אפי' יש עדים על הדיוקני מ"מ דעת הרמב"ם והסמ"ג והטור אינו כן אלא ס"ל דכשהמלוה מודה שעשאו שליח אפי' בינו לבינו והודה או ניכר שזה חותמו פטור הלוה וגם ראב"ן ד' צ' ע"ג מפרש כן וז"ל ואמר שמואל אין משלחים מעות בדיוקני ע"י מי שמביא הסי' דשמא זה הסי' המביאו גנבו או מצאו ובא ליקח הפקדון בערמה ואם נאבד הפקדון וטען המפקיד לא נתתיו אלא גנבו ממני טענתו טענה עכ"ל ומביאו מהרש"ל שם. שוב ראיתי בשלטי הגבורים כתב ג"כ וז"ל והרי"ף ומיי' פ"ק מה' שלוחים וסמ"ג עשין פ"ב והרא"ש וטור ח"מ סי' קכ"א כולם פסקו דאין משלחין מעות בדיוקני ואם שלח הלוה או הנפקד ע"י דיוקנין אלו ונגנב או נאבד הוי פסיד' דלוה ונפקד מיהו נראה דדע' כולם באמר' דנאבדו ללוה היינו דוקא היכ' שהמלוה טוען שלא שלחו אבל אם אינו טוען שלא שלחו אלא מודה כו' נראה דהוי פסידא דמלוה שכתב מיי' והביא דבריו הטור והסמ"ג לפסק הלכה ומסכים עמו וז"ל וכ"כ הרמב"ם ז"ל טוען המלוה ואומר אני לא שלחתי אלא אחר שלחו ורימה בך הלוה חייב באחריותו ומשלם אחר שיחרים מי ששלח כתב זה מדעתו ולא יודה בו ויש מי שהורה שישבע המלוה ויטול כדין כל הנשבעי' ונוטלי' ע"כ משמע דלא הוי באחריות דלוה אלא משום דאין המלוה מודה שעשאו שליח הא אם יודה המלוה קם ליה באחריות מלוה עכ"ל ש"ג הרי להדיא כדעת הר"ב והוא נכון (וגם בלאו הכי הראב"ן פסק כר"י דמשלחי' מעות בדיוקני וכ"פ התוספות):

א

וי"א שצריך כו'. עיין לקמן ס"ק כ"ד:

א

ישבע הלוה היסת כו'. כאן כ' המחבר ל' הרמב"ם ודבריו קצרים ומיירי במלוה ע"פ לכך נאמן הלוה בהיסת ובסעיף ה' כפל הדברים וכתב דברי בעה"ת והטור שהם בביאור יותר וכ"כ בסמ"ע ועמ"ש בס"ק כ"ט:

א

שכתב ידו בא אליו. בין שהכת"י לפנינו או לא כיון שטוען ברי שבא לידי כת"י דמלוה פטור ובסיפא דאין מלוה מכיר הכת"י אפי' הכת"י לפנינו חייב וכ"כ בסמ"ע:

א

או שאין הלוה יודע כו'. הטעם דכיון שאינו יודע שהוא כתב ידו ה"ל כאומר לו מנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם פרעתיך דחייב וכ"כ בכ"מ:

א

ומשלם אחר שיחרים כו'. ויש מי שהורה כו' אדסמיך לי' קאי שאין הלוה יודע אם הוא כתב ידו אבל באם לא היה כתב ידו דהיינו שהלוה אומר זה כת"י שהביא לי השליח ונודע שזיוף הוא פשיטא דאין כאן שבועה ומשלם שהרי נודע שאחרים רמוהו וק"ל:

א

אחר שיחרים כו'. מיירי שאין השליח לפנינו אבל אם הוא לפנינו ומכחיש המלוה לכ"ע צריך המלוה לישבע וליטול כדלקמן סעיף ט':

א

ויש מי שהורה כו'. ומהרש"ל שם סי' ל"ח כתב דנ"ל להכריע כסברא הראשונה דכל טענת שמא אין משביעין עליה כלל ויותר מזה כתב הטור (והמחבר לקמן סעיף ו') דליכא על הנפקד או הלוה רק חרם סתם עכ"ד ולפע"ד אין מזה הכרעה דשאני התם דהוא לפטור משא"כ דבא ליטול י"ל דצריך לישבע אף בשמא כדלקמן סעיף ט' (ועיין לקמן סוף ס"ק מ"ו כתבתי שהתשוב' שהביא מהרש"ל שם נמי ס"ל כהסברא האחרונה שבכאן) ויותר היה להכריע כן ממ"ש הרמב"ם והטור לקמן סעיף יו"ד כשמת השליח ובא ב"ח ליטול נוטל בלא שבועה אלא דלפ"ז היה קשה דברי הרמב"ם והסמ"ג והטור אהדדי דכאן כתבו ב' דעות ולקמן כתבו בפשיטות דאין על המלו' רק חרם סתם ונראה לחלק דהתם הלוה מודה שידוע לו שלא עשאו המלוה שליח מעולם שהרי הלוה הוא שעשה השליח משא"כ הכא כיון שידוע לו שאחר בא בשליחות המלוה קרוב לומר שהמלו' שלחו לכך צריך לישבע וליטול ודוק. שוב מצאתי במהרי"ק שורש ק"ך כ' ליישב דברי הרמב"ם דלא תיקשי אהדדי מפני שיש יותר רגלים לדבר מתוך הכתב או מתוך הסימנים ע"ש:

א

שישבע כו'. כתב בתשובת מבי"ט ח"ב סימן רס"ו דף קכ"ג ריש ע"ד דנראה דאפי' יש נאמנות בשטר ושפטרו מחרם ושבועה כמו שרגילים לכתוב אם המוציא אומר שהוא נתן לו השטר להוציאו ושפרע קצתו יש חרם או שבועה כו' ואפשר דלא קאמר אלא בעובד' דידי' שהי' כתוב בשטר שיגבה בו פלוני וכל המוציאו כו' ע"ש וצ"ע לדינא:

א

טען המלוה כו'. בטור ובעה"ת כתובי' אם הסכימו שניהם תחל' שישלח ממונו ע"י מי שיביא לו כתב ידו ומשמסרו כו' וטען המלוה כו' וכתב הב"ח ונראה דמ"ש ואם הסכימו שניהם ה"ט דאם לא הסכימו מתחל' יכול נמי לטעון אמת כתב ידי הוא זה אלא שאני לא שלחתיו בכת"י כי אם הכנתי כתבי זה לשלוח ולא שלחתיו א"נ כתבתי כך על ריש מגלתא ואחרים לקחו אותו כתב ושלחו והי' נאמן בשבועה עכ"ל ואין דבריו נכונים דכיון שזה כתב ידו מה ה"ל ללו' או לנפקד לעשות ואם המלוה לא שלחו איהו דאפסיד אנפשי' דה"ל ליזהר שלא יקחוהו אחרים וכן מוכח להדיא מדברי הרמב"ם והמחבר בסעיף א' וסעיף ד' ודו"ק אלא אורחא דמילתא נקטו הבעה"ת והטור ומפני כך השמיטו המחבר:

א

ועל פיו מסרתיו ביד שלוחך כו'. כתב הבית חדש נראה דמה שהצריכו לפרש בשבועה שע"פ כתב ידו זה מסרו לשלוחו ה"ט דשמא קודם שהגיע כת"י ליד הלוה מסרו לשליח א"כ פושע הוא עכ"ל ולפעד"נ דאפי' מסרו לידו קודם שהגיע כתב ידו ליד הלוה אם באותו פעם הי' הכ"י ביד השליח אע"ג דהלוה לא ידע מזה מ"מ הרי אנו רואים למפרע שהאמינו ואע"ג דהלוה לא ידע שהאמינו ס"ס לא פשע ומ"ש ועל פיו מסרתי ביד שלוחך קושט' דמילתא נקט ואפשר גם הב"ח מודה לזה ולא בא אלא לאפוקי היכ' שמסרו לידו קודם שהגיע הכתב יד להשליח אע"ג דאח"כ נתן לו כתב ידו י"ל דעד עתה לא הי' אצל המלוה בחזקת נאמן וגם בזה צ"ע ודוק:

א

ביד שלוחך ואם נפקד אצלו בשטר כו'. כן צ"ל וכן הוא בטור והוא חסרון הניכר בדברי המחבר וא"כ א"צ להגהת הרב דלקמן:

א

ואם היא מלוה בשטר כו' דלוה חייב באונסי' וא"כ לית ליה מגו. והטור כתב ואם הוא לוה שאין לו שום טענה ליפטר כו' וכתב מהרש"ל שם סי' ל"ז ז"ל נראה דלא איירי אלא בהלוה לו ע"מ שלא יפרענו אלא בעדים או בכה"ג שלא יכול לטעון פרעתי עכ"ל ודבר פשוט הוא דאלעיל קאי הטור שכ' ואם נפקד אצלו בשטר קאמר ואם הוא לוה בשטר שאין לו שום טענה ליפטר כיון דחייב באונסים וכוונתו כמ"ש המחבר והוא מבעה"ת:

א

אין הלוה נאמן וחייב לשלם כו'. מהרש"ל שם האריך להשיג על הטור ופסק דנאמן הלוה בהיסת וראייתו מדברי הרמב"ם שהביא המחבר בסעיף ד' ואין דבריו נכונים דהתם מיירי במלוה ע"פ וכ"כ בסמ"ע שם וכן משמע בכסף משנה שכתב הטעם משום שאומר לו מנה לי בידך והלה אומר פרעתיך שנתתי לשלוחך לפיכך נשבע היסת ונפטר עכ"ל משמע דמיירי בע"פ דוקא ואולי גם מהרש"ל לא השיג על הטור אלא לפי מה שהבין דמיירי במלוה שלא בשטר אלא שהתנה עמו אל תפרעני אלא בעדים וכה"ג וכמ"ש בשמו בסמוך אבל במלוה בשטר מודה וכמ"ש המחבר והוא מבעה"ת בשם הראב"ד וגם בזה דבריו צריך עיון ונראה כיון שאינו יכול לטעון פרעתי כיון שהתנה עמו אל תפרעני אלא בעדים ג"כ אינו נאמן לטעון זה כתב ידך וכן כתוב בסמ"ע ס"ק י' דנאמן דוקא במגו דלהד"ם או פרעתיו וכ"כ בע"ש שם ותדע דהא במפקיד אינו נאמן ג"כ אלא במגו וה"ה הכא ודוק:

א

וחייב לשלם כו' אם המלוה טוען שמא כגון שטוען כמדומ' לי שלא כתבתי ליתן אלא חמשים והלוה טוען ברי לי שכתבת ליתן מאה ונאבד כתבך נאמן הלוה בשבועת היסת והכי נמי קיימא לן במי שיש לו שטר על חבירו ואומר איני יודע אם נפרעתי דמחזיר השטר ללוה ואינו גובה בו כלום כמ"ש בח"מ סי' נ"ט וכ"כ ר"מ אלשיך בתשו' סי' כ"א ולא ירדתי לסוף דעתו דכיון דמדמי לאיני יודע אם פרעתני א"כ אפי' שבועה לא בעי כדלעיל סי' נ"ט ואולי שבועת היסת דנקט הוא לאו דוק':

א

אחר שישבע המלוה כו'. היינו כשא"ל אשתבע לי שאין זה כתב ידך וכן משמע בלשון הראב"ד שבבעה"ת ומביאו ב"י. גם דעת הט"ו כן ומה שלא ביארו כן משום שאין כאן עיקר דין זה אלא לעיל סי' פ"ב וסמכו עצמם אדלעיל דבאומר פרעתיך ממש אין המלוה צריך לישבע בשטרו אא"כ אומר אשתבע לי וא"כ ה"ה הכא כן נ"ל ודלא כהב"ח שהניח בצ"ע. שוב נ"ל דהמחבר כתב זה כאן בביאור במה שכתב שישבע המלוה שבועה חמורה שאין זה כתב ידו אם טוען הלוה ישבע לי כו' דלאיזה צורך הוסיף אם טוען הלוה ישבע לי שלא הוזכר בטור אלא ודאי כונתו כמ"ש הבעה"ת בשם הראב"ד ור"ל דוקא כשטוען הלוה ישבע שאין זה כתב ידו ומ"ש שאומר שנאנסו כו' בלאו הכי ט"ס הוא וכך צ"ל והשליח שאומר שנאנסו כו' ואע"פ שמהגהת הר"ב נראה דהאי אם טוען הלוה ישבע לי קאי אלמט' אהשליח וכ"כ בע"ש בהדיא מ"מ אין נ"ל כן דא"כ מאי אריא דטוען הלוה ישבע לי הא בשבועת השומרים פשיטא דאפי' לא טען ישבע לי משבעינן לי' ולאיזה צורך הוסיף המחבר דבר שלא נזכר בטור ובשום פוסק אלא ודאי כדפי' וק"ל:

א

שישבע המלוה כו'. כתב הב"ח דאפי' יש בו נאמנות צריך לישבע דכעין שובר הוא ודמיא לטענת מחילה דשומעין לו אפי' יש בו נאמנות כדלעיל סי' פ"ב סי"א:

א

שבועה חמורה כו'. כתב הסמ"ע הוא שבועת המשנה וכדין נשבע ונוטל דלעיל סי' פ"ב ופ"ז אבל שבועת הנתבע במפקיד בשטר דלפני זה היא שבועת התורה ממש כיון דאינו נפטר אלא במיגו דנאנסו ובטענת נאנסו הי' צריך לישבע שבועת התורה ממש שבועת השומרים וחילוק שבין ב' השבועות הללו מבואר בסי' פ"ז עד כאן לשונו וכן נראה מדברי מהרש"ל שם סי' ל"ז וז"ל ומה שפסק שצריך לישבע שבועה חמורה היכא דנפקד אצלו בשטר היינו טעמא מאחר שאינו נאמן בטענת כתב ידך הוה אלא במגו שנאנסתי א"כ לא עדיף מאלו טען נאנסתי דצריך שבועת שומרים ומ"ש אח"כ שהמלוה צריך לישבע ש"ח שאין זה כתב ידו אין ר"ל שבועת התורה אלא כלומר כעין דאוריית' בנקיטת חפץ עכ"ל ולפע"ד זה אינו דהא הבעה"ת וט"ו כתבו כעין של תורה ומשמע מדרבנן כעין של תורה והכי משמע לישנ' דכעין של תורה בכל דוכתי מדרבנן כדלעיל סי' פ"ט וצ"א ודוכתי טובי אלא גם שבועת הנתבע במפקיד בשטר היא מדרבנן בנק"ח וכמו שכתבתי לקמן סי' רצ"ו סעיף ב' עיין שם שהבאתי עוד ראיות ותימ' היאך יעלה על הדעת לישבע ש"ד בטענת החזרתי דלא שייכא בדאוריית' כלל ודוק:

א

שאומר שנאנסו כו'. בכאן וכן בכל הסי' שהוזכר שהשליח אומר שנאנסו ה"ה אפילו אומר שנגנבו או נאבדו אם הוא שליח בחנם ואינו חנוני או שולחני כדלקמן סי' רצ"ב ס"ז ע"ש:

א

אם התובע מודה שזהו כתב ידו. שכתבו לשלוח ע"י שליח זה וכתב הב"ח נראה ודאי דלאו דוק' כתב אלא ה"ה באומר ללוה פא"פ שלח לי ע"י פלו' אלא שאומר לשליח איני מאמינך אלא דהשתא דמיירי בכת"י כתב דין זה גם כן בכת"י ע"כ ונראה דדינים אלו אפי' במלוה בשטר דכיון שא"ל או כתב לו שלח לי על ידי פלוני ואומר שעשה כן אין עליו אלא חרם סתם וכן כל מ"ש בסעיף ו' וסעיף ז' מיירי אפילו במלוה בשטר כיון שמודה שעשאו שליח:

א

ונשבע השליח שבועת השומרים. כתב הבית יוסף מחודש א' ראובן הי' חייב זקוק לשמעון ושלחו על ידי שלוחו ונאבד אין שמעון יכול להשביע השליח עד שיבא ראובן. מרדכי פ' הגוזל קמא (בשם אבי העזרי) ומסיק שם המרדכי ודכותיה פסק זקני ראב"ן בא' ששלח לאשתו מזונות ונאבד שאינו נשבע לאשתו אם לא מדעת בעלה עכ"ל ומביאו מהרש"ל שם סי' ל"ז ומשמע שהטעם הוא שהשליח יכול לומר דילמ' המשלח לא ירצה להשביעני וישלם לך ויאמין לי שנאבד ולפ"ז אם מת הלוה או הלך למ"ה מחוייב לישבע שבועת השומרים מיד נגד המלוה (עיין בתשובת מהרשד"ם סי' תי"ו ותכ"ד):

א

השליח אינו נאמן. פי' להיות פטור בלא שבועה כדין שליש או לפטור הלוה מהחרם סמ"ע. ונראה דלפטור מהחרם קאי אשנים אבל באחד אפי' הי' עד ממש לא הי' פטור מחרם סתם וכמ"ש לעיל סי' כ"ז סעיף ו' וק"ל:

א

נשבע השליח כו' והלוה או הנפקד נשבע כו' הא דנשבע השליח והלוה כאי היינו כששניהם לפנינו ומכחישים זא"ז דאל"כ אין עליהם רק חרם סתם כדלקמן סעיף י' ודו"ק:

א

ללוה או לנפקד במעמד הלוה או הנפקד. הלשון מגומגם דפשיט' כשנשבע ללוה או לנפקד שנשבע במעמד הלוה והנפקד וע"כ תקן בע"ש וכתב שנשבע השליח ללוה או לנפקד במעמד המלוה או המפקיד אבל בל' הראב"ד שבבעה"ת שממנו מקור דין זה איתא נשבע למפקיד במעמד הנפקד ומביאו ב"י והוא מתוקן יותר דה"ל כהא דאמרי' בפ' הנשבעים פועלים נשבעין לבעה"ב במעמד חנוני כי היכא דליכספו מיניה ודו"ק:

א

והלוה או הנפקד כו'. גם כאן אף במלוה בשטר דינא הכי והיינו דסתמו הפוסקים והטור דבריהם ומשמע דמיירי בכל ענין וליכא למימר במלוה בשטר כיון שהשליח מכחיש הלוה ישבע המלוה ויטול דהא כיון דאמרי' בחנוני על פנקסו דנשבע ונוטל מבעה"ב אע"ג דפועלים מכחשי ליה כיון שהבעה"ב הרשהו ליתן א"כ כ"ש הכא שהלוה פטור כיון דהרשהו ליתן ודו"ק:

א

שבועת היסת כו'. אע"ג דטענת המלו' על הלוה הוא שמא מטעם דלקמן ס"ק מ"ד ע"ש:

ב

כתב בתרומת הדשן סי' ש"ח ראובן ששלח ביד שמעון מעות ללוי לקנות לו איזה דבר ושמעון אומר שנתן ולוי מכחישו שמעון מחויב לישבע היסת ולוי פטור מראובן דאין עליו רק טענת שמא ואם ירצה שמעון לתבוע את לוי מחויב לישבע לוי היסת ולא מצי למימר לאו בעל דברים דידי את שהרי אין הממון שלך לא מבעי' קודם שנשבע שמעון לראובן דבעל דברים דידיה הוא כדי שיפטר משבועתו אם יודה ע"י השבוע' אלא אפי' לאחר שנשבע שמעון הואיל וטוען שמידו נתן ללוי בעל דברים דידיה הוא עכ"ל ולפ"ז אפי' פטר ראובן מתחלה את שמעון משבועה יכול שמעון להשביע ללוי מטעם כיון שמידו נתן ללוי בעל דברים דידיה הוא עוד כתב דמ"מ אין ראובן יכול לכוף לשמעון שיתבע את לוי בין קודם שנשבע שמעון או אח"כ אא"כ פוטר אותו מהשבועה לגמרי כיון שישבע אחד מהן ודאי שבועת שוא עכ"ד ואין זה נ"ל דודאי יכול לכופו וליכא למימר דודאי אחד ישבע שבועת שוא שהרי ראובן יאמר לו אם אתה יודע שהאמת אתך תשבע ולוי לשקר נשבע ומ"מ נ"מ אם מת שמעון או הלך למ"ה אף שהי' מכחיש את לוי קודם לכן בב"ד כיון שעתה אינו תובעו ואין לראובן עליו רק טענת שמא מקבל חרם סתם ונפטר וק"ל:

א

אבל אם לא עשאו שליח כו'. וכתב בתשובת מהרי"ל סי' ר"ב על ראובן ששלח מעות עם שמעון ללוי שהלוה לו ושמעון טוען שנתנו ללוי ע"י אשתו ולוי אומר שלא קבלם ישבע שמעון שמסרם לאשתו ואין בזה משום שומר שמסר לשומר דכל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד ואשת שמעון תשבע שנתנם ללוי ופטור' ולוי ישבע דלא קיבל וראובן צריך לשלם לו ע"כ וכ"ה בב"י וד"מ בשם מ"כ ומביאו ג"כ הסמ"ע. וגבי מ"ש דישבע שמעון שמסרם לאשתו כתוב שם כי האי דקרטליתא ומביאו ב"י ור"ל עובדא דאשלימינהו לאימיה ואותבינהו בקרטלית' ואיגנוב דבפ' המפקיד (בבא מציעא דף מ"ב) ולפע"ד לא דמי להתם דהתם אף דתשבע היא דאותבינהו בקרטליתא מ"מ אינה יודעת שזהו המעות עצמו הוא מעות הפקדון הלכך צריך לישבע ג"כ שמסר לה מעות הפקדון בעצמו אבל הכא כיון שתשבע שנתנה ללוי א"כ ממילא פטור שמעון וראיה לדברי ממ"ש הרב המגיד פרק ד' מהלכות שאלה בשם הרמב"ן והרשב"א והנ"י פ' המפקיד בשם הר"ן דהא דמצרכינן לבן שישבע משום דזוזי לאו דבר מסוים הוא ואם לא היתה יודעת אם המעות שנתן לה בנה שנגנבו היו מעות הפקדון לפיכך צריך הבן לישבע שהם הם אבל בדבר מסוים כגון כלי וכסות וכיוצא בו באלו נשבע שני ולא ראשון עכ"ל וכ"כ הר"ב גופיה לקמן סי' רצ"א סכ"ג א"כ ה"נ תשבע אשתו ששלמה ללוי ואין צריך שמעון לישבע כן נ"ל ודו"ק:

ב

וכתב עוד בתשובת מהרי"ל שמעון תובע מראובן מנה והוא משיב שלחתי לך ואיני יודע ביד מי אם הוא רוצה לישבע שלא בא לידו אשלם לו והוא רוצה להפוך השבועה אינו יכול להפוך כי אומר שישבע שבא לידו והוא לא אפשר לי' לאשתבועי אלא ישבע לוי ויטול. וכתב ב"י וצל"ע דנראה דלוי יטול בלא שבועה כיון דאינו יודע ע"י מי שלח לו ע"כ וכתב בד"מ על דברי ב"י וז"ל וצ"ע דמאי נ"מ דלא ידע ע"י מי שלח דמ"מ טוען ברי ששלח לו ומ"מ נ"ל דאפי' אמר בפירוש ששלח עם פלו' והמלוה אומר שלא קבל שהמלוה נוטל בלא שבועה אם אין השליח כאן שאומר שנתנו דהרי אין הלו' יכול לטעון ברי שנפרע המלוה כנ"ל עכ"ל ונראה דגם כוונת ב"י כן דכיון דאינו יודע ביד מי שלח א"כ הרי אין השליח בפנינו ואין המלוה צריך לישבע וראיה לדברי הב"י והד"מ ממ"ש הפוסקים והרמב"ם והטור לקמן סעיף י' ע"ש ודוק:

א

תוליך לפלוני כו'. וכן ברמב"ם וסמ"ג ושאר פוסקים איתא הוליך לפלוני כו' וראב"ן כתב בתשובה סי' פ"א וז"ל וה"פ וכן לענין ממון אם שלח הלוה חובו ביד שנים אל המלוה ומסר לו (צ"ל להם) החוב בפני עדים ואמר להם צאו ופרעו לפלוני חוב שיש לו בידי ולא אמר להם לא תנו ולא זכו דומיא דנתן קדושין לשני' ואמר להם צאו וקדשו אשה פלוני' אבל אי אמר הוליכו לפלו' חוב שיש לו בידי או תנו או זכו תו לא מצי למימר אהדרינהו לך כי אמרו פרענו [אין] נאמנים דהא אי אמרו אהדרינהו לך מחייבי לפרוע למשתלח ונמצאו נוגעים בעדותן כו' עכ"ל ודבריו נכונים (ועיין בתשו' ר"ש כהן ספר ג' סי' צ"ז) ומיירי התם להדיא קודם תקנת ר"נ כדמיירי בש"ס והלכך הפוסקים דמיירי בתר תקנת ר"נ לא חלקו בין הוליך ובין צא ופרע דבכל ענין נוגעים בעדותן כיון שצריכים לישבע א"כ הפוסקים לא מיירי השתא מדין זכייה ולישנא דהוליך דנקטו לאו דוקא הוא ומיירי דא"ל הוליך לו ויהא ברשותי עד שתתן לו לענין שאם ארצה אחזור ואקחנו ממך ומ"מ יש נ"מ באם האמינם הלוה מתחל' או שהלך עמהם וראו שעשו שליחותן דבכה"ג אין צריכים לישבע וכשרים לעדות כדלקמן ובכה"ג דוקא באמר להם צאו ופרעו אבל באמר להם הוליכו או תנו או זכו נוגעים בעדותן ולפ"ז אם נאמר דמ"ש הטור ל' הוליך מיירי אף בזיכה לו צ"ל דמ"ש הטור דבריהם בהלך הלוה עמהם אף אהוליך לפלוני וכן מ"ש המחבר דבריו בהאמין לו מתחל' אף אהוליך מיירי שאין כאן עדים שאמר להם הוליכו דנאמנים במגו שלא א"ל כן (וכן תירץ הריטב"א פרק האיש מקדש דנאמנים במגו שהיו אומרים שלא א"ל הוליך כו' ע"ש) וראב"ן הא מיירי שא"ל כן בפני עדים ודוק שוב ראיתי במרדכי פרק האיש מקדש הבין שראב"ן פליג על האלפסי שכתב וכן לענין ממון שאומר תנו מנה לפלוני שאני חייב לו כו' ולפמ"ש גם האלפסי מודה ולא פליגי ודוק וע"ל סי' קכ"ה סעיף ג' ס"ק י"ט:

א

או מסרתי למלוה כו' בש"ס איתא דין זה גבי שני שלוחים וכתב ראב"ן בתשובה שם דדוקא שנים דלא מצי אמר להו לתקוני שדרתי יתכון ולא הוי לכו למיתב למלוה בלא סהדי דלא לכפור משום דמצי אמרו אנן הוי סבירין דלהכי ביררת תרי דליהוי אנן סהדי ואת מטעית יתנא דתרי שלוחי מלתא דלא שכיחי הוא ולא דמי לדאבימי דלא הוי רק חד שליח דלא מצי מסהיד ולא ה"ל למטעי עכ"ל וכ"כ בהגהת מרדכי רפ"ק דמציעא אבל לדעת הפוסקים והגהת מיי' רפ"א מה' שלוחין בשמו דה"ה בחד שליח דאינו מחויב ליתנו למלוה בעדים וכן נראה דעת התוס' רפ"ק בב"מ דף ג' ע"א ד"ה ולא אמרת וכ"כ הרי"ף והרא"ש בפרק הכותב גבי עובדא דאבימי דדוק' התם כיון שהזכיר לו השטר חייב השליח אם נתנם לו בלא עדים אבל בעלמ' לא וכ"כ הר"ן פרק כל הנשבעין והרב המגיד פרק ט"ז מהל' מלוה דשמעי' ממתני' דחנוני על פנקסו שהאומר לחברו תן מנה זו לפלוני שאני חייב לו שאינו מחויב ליתנו לו בעדים וכ"כ הט"ו לעיל סי' נ"ח סוף סעיף א' ועמ"ש שם וכן עיקר:

א

ישבע השליח היסת ואף ע"ג דטענת הלוה עליו הוא טענת שמא מ"מ מצטרפים לטענתו טענת המלוה שאומר בברי שלא קיבל שום דבר מהשליח. כ"כ בע"ש והסמ"ע והוא מדברי הר"ן ולעיל בסעיף ח' דהלוה והנפקד נשבע למלוה או למפקיד שבועת היסת נמי י"ל כן דכיון דהי' ממונו בודאי בידו ועכשיו השליח כופר מצטרפים טענת המלוה והשליח להדדי וכה"ג כתוב בתרומת הדשן סי' ש"ח אהך דינא דהכא וז"ל ואע"ג דשמא היא דהא לא ידע אי יהיב ליה או לא והשליח טוען ברי דיהיב ליה נראה דה"ט דכל היכא דידוע הוא דבא ממונו ליד חברו וחברו טוען שנאבד או נתקלקל או באיזה ענין שנפסד מן הבעלים צריך לישבע שהוא כדבריו ואפי' חבירו שכנגדו אינו יודע בודאי להכחישו עכ"ל ור"ל ג"כ כיון שידוע שבא לידו מצטרפים טענת המלוה אבל ליכא למימר מטעם דכיון דהי' חייב לו בודאי והפרעון ספק הוי כטענת ברי ואפי' בלא צירוף טענת השליח דהא אפי' אומר כמדומה לי שלא פרעתני אין משביעין דה"ל טענ' שמא כדלעיל סי' ע"ה סי"ז ודוק (עיין מה שכתבתי לקמן סי' קכ"ו ס"ק ע"ב):

ב

וכתב מהרש"ל שם סי' ל"ח שמצא תשובה וז"ל ראובן שהלוה לשמעון מעות על בתי נפש וראובן הפקיד' ביד לוי והרי היא יוצאת מתחת יד שמעון וראובן טוען את לוי להחזירה לו ולוי משיב החזרתיה לך ע"י שלוחך שמעון ששלחת אחריה וזה כתבך שאתה חתום עליה ששלחת לי להחזירה לך וכדבריך עשיתי וראובן טוען להד"ם אך אותו כתב שמעון זייפו בשמי ושמעון משיב חלילה לי אך פדיתי ממך נראה למהר"ם ששמעון אינו צריך אפי' לישבע דאין לשום א' מהם טענת ודאי עליו אלא טענ' שמא וכן אם הכתב שביד לוי ניכר שהיא חתימת ראובן לוי פטור בלא שבוע' ואם אינו ניכר אז נשבע ראובן שלא בא לידו הפרעון ולא נתן לשמעון הכתב ידו ולוי משלם לראובן כל מה שיש לו עליה מפי מורי הר"מ שיחי' ופי' מהרש"ל דמ"ש שאין על שמעון שבועה כלל אע"ג דראובן יכול להשביעו שהוא טוען ודאי נגדו ומכחישו שלא פדאו ולא נתן לו כתב מעולם מ"מ אין עליו דררא דממונ' אפי' יהא כן שלא פדאו מעולם ולוי נתן לו זה בחנם סוף סוף הוא לא מפסיד מידי דע"כ לוי ישלם לו ולוי שמפסיד ובא בטענת ראובן הוא טענת שמא כי לא יוכל לוי לידע דלמ' שמעון קושטא קאמר עכ"ל וכן פסק בסימנים שם ואני אומר אם הפי' כן ודאי דתשובה זו תמוה והיא דלא כהלכת' דהא בהדי' אמרינן בפ' האיש מקדש דלוה ששלח מעותיו למלוה והשליח אומר נתתי והמלוה אומר לא קבלתי הלוה צריך לשלם ע"פ שבועתו והשליח נשבע ללוה וכ"פ כל הפוסקים וכמ"ש ג"כ הט"ו כאן וגם מהרש"ל גופיה שם בסי' ל"ז העתיק דברי הטור וכתב שהדינים שכתב הטור אין עליהם פקפוק ע"ש הרי אע"ג דליכ' דררא דממונא למלוה דמ"מ הלוה צריך לשלם לו והלוה הוא טוען שמא על השליח אפ"ה צריך השליח לישבע מטעם שנתבאר בסמוך דמצרפי' טענת הלוה והמלו' להדדי א"כ ה"ה הכא לכך נראה דאין הפי' כמ"ש מהרש"ל דאם כדבריו היאך כ' דאין לשום א' מהם טענת ודאי עליו הא יש לראובן טענת ודאי אלא דטענתי' לא חשיב טענה כיון דליכ' דררא דממונא ומ"מ טענת ודאי היא אלא מיירי שלוי משיב החזרתי לך ע"י שלוחך שמעון והוא אינו שמעון הלוה או תיבת שמעון ט"ס הוא וצ"ל החזרתי לך ע"י שלוחך ששלחת אחריה כו' וכן משמע הלשון שמעון הלוה טוען חלילה לי אך פדיתי ממך דהיינו שנתתי המעות לשלוחך שהביא כתבך ללוי וכן משמע הלשון חלילה לי כדפי' ודוק:

ג

עוד כתב מהרש"ל שם ונראה הא דקפסיק בהאי תשובה דאם נשבע ראובן שלא בא הפרעון לידו ולא שלח כתב ידו מעולם ישלם לו לוי היינו היכא דלא ידע לוי בבירור אי קושטא קאמר שמעון אבל אי טען לוי בבירור שהוא יודע שזהו כתבו וחותמו של ראובן נשבע לוי היסת ונפטר עכ"ל וזה נכון ואף דכתב שם בטענת שמא א"צ לישבע כלל אפי' ליטול והבאתיו לעיל ס"ק כ"ד שאני הכא כיון ששמעון מכחישו ובפרט שאין צריך לישבע לפי דברי מהרש"ל א"כ הוי כעד אחד ולפי מה שכתבתי דמיירי בתשובה זו שאין שמעון מכחישו א"כ מוכח דס"ל לתשובה זו כסברא אחרונה דלעיל סעיף ד' ודו"ק:

א

השליח שנתנם למלוה כו' כתב בעל התרומות שער כ"ט ח"ב בשם ר' אפרים דעדים נשבעים תחלה שהם שלוחים ומלוה לכי בעי אפרועי משתבעי ע"כ ומביאו ב"י לעיל סי' צ"א ונראה לפע"ד דרבי' אפרים לטעמיה דס"ל שם כהר"י מגאש דגם המלוה נשבע רק היסת א"כ בע"כ צריך לשלם תחל' להמלוה ואח"כ ישבע היסת דאין לך בהיסת נשבע ונוטל אלא שבועה המהפכת בלבד כמ"ש הרמב"ם פ"א מהלכות טוען והסמ"ג וכ"כ הרב המ' שם בשם הר"י מגא"ש והוא פשוט ומ"ש ומלוה לכי בעי אפרועי ר"ל לעמוד בפרעון שנפרע אבל לדידן דקי"ל דהמלוה נשבע תחלה בנק"ח ואח"כ נוטל א"כ המלו' נשבע תחלה דהיאך ישבעו העדים תחלה הרי יאמרו שמא לא ישבע המלוה ולא תתחייב לו ממון כלל ואין לך עלינו שום תביעה אבל המלוה בע"כ צריך לישבע כדי ליטול ודוק:

א

וישבע המלוה או המפקיד כו'. קאי אטוען השליח מסרתי למלוה אבל בטוען נאנסו א"צ המלוה לישבע כלל כיון שלא עשאו שליח א"נ קאי גם אנאנסו וכשהשליח אומר שעשאו שליח והמלוה או המפקיד מכחישו וכ"כ בבעל התרומות שער נ' ח"ג בשם הראב"ד וז"ל היכ' דלא שדר ליה כתבא ולא הוי מעיקרא תנאי ביניהם דלשדר ביד' דגברא ואתא חד גברא ואמר לנפקד פלוני שויין שליח בסהדי דתשתדר ליה ממוני' ע"י והימניה נפקד ומסר ליה ממוניה ואיתנסו או דכפר ביה ואמר פרעתיהו למלוה ומלוה אומר לא פרע ולא שויתיה שליח מעולם והשתא ליכ' סהדי דשוייה שליח כגון שהלכו להן למ"ה האי ודאי אי טעין שליח נאנסו נשבע לנפקד שבועה חמורה שלא עשאו שליח ולא בא מעו' לידו ויטול מן הנפקד עכ"ל והשליח צריך לישבע שבועת התורה נגד הלוה כשטוען נאנסו:

א

בנק"ח. מקור דין זה דצריך לישבע בנק"ח הוא מהרי"ף פ' האיש מקדש ולא הביא כאן בב"י מי שחולק אבל בבעה"ת שער כ"ט כתב שהר"י מגא"ש ור' אפרים חלקו על הרי"ף ופסקו דגם שבוע' המלוה היא היסת והביאו ב"י לעיל סי' צ"א וגם התוס' רי"ד חלקו על הרי"ף ומ"מ לענין דינא גם דעת הר"ן בפרק האיש מקדש והריטב"א שם כהרי"ף וכן הוא בנוסחאות הרמב"ם שבידינו וכן דעת הטור וכן דעת הראב"ד שהבי' בעה"ת שער נ' ח"ג וכן הוא בתשובת הרא"ש סוף כלל כ"ט ומביאו הטור בסי' זה סי"ד וכן עיקר וכ"פ מהרש"ל שם סי' ל"ז:

א

לפי שהוא נוגע בעדות שהרי צריך לישבע וליפטר ואע"ג דהשת' נמי צריכים לישבע היסת ללוה או לנפקד שנתנו למלוה או למפקיד מ"מ ניחא להו לישבע שבועה זו ללוה שאינו יכול להכחישם. שהרי אינו יודע משישבעו שהחזירו לו עכ"ל ע"ש. ואינו נכון דהא השתא נמי המלו' מכחישם וצריכים לישבע במעמד המלוה אלא אנן הכי קאמרינן אי אמרינן דיהיו נאמנים להעיד א"כ בע"כ יהיו פטורים משבועה דהא עד שצריך לישבע אינו עד כדלקמן וא"כ אי נימא דפטורים משבועה א"כ נוגעים בעדותן הן שהם חושבים אם נאמר החזרנום ללוה נצטרך לישבע משא"כ עכשיו לכך אנו פוסקים דצריכים לישבע ואחר שפסקנו שצריכים לישבע פשיטא דאין תורת עד עליהן כדלקמן ודוק וכן משמע מפירש"י והר"ן וז"ל הם נוגעין בעדותן דאי אמרי אהדרינהו ניהלך בעי אשתבועי לפיכך הם מעידים שקבל מלוה מידם כדי שיפטרו מן השבועה ונוח הוא להם להפסיד הממון למלו' מלהשבע בשקר דחשידי אממונא לא חשידי' אשבועתא וכיון דעדים לא הוי הרי הדין הזה כדין הקצוב בשבועות גבי חנוני על פנקסו משתבע איהו דיהבי למלוה כו' עכ"ל משמע כדפי' ודו"ק:

א

שהרי צריך לישבע ליפטר ואע"פ שלאחר השבועה לא יהא נוגע בעדות מ"מ כיון שנשבע אין תורת עד עליו דרחמנא אמר על פי שנים עדים יקום דבר. משמע הנאמנים בדבורם בלבד אבל הטעונים לישבע קודם שיאמינו דבריהן אין ממש בעדותן כ"כ התוס' וכה"ג כ' הר"ן ומביאו ב"י וכ"כ הע"ש אלא שתלה הדבר בצ"ל ולא ידעתי למה ואפשר משום שהוסיף קצת וז"ל שהתור' לא הכשירה העדים אלא כשיתכשרו ע"י שומעים שבועה אחת שהיא שבועת קול אלה אם לא יגיד ונשא עונו אבל לא כשיצטרכו ב' שבועות בין ראיית המעשה והגדת העדות כגון הכא ע"כ:

א

ואפילו יפטור כו' ובמרדכי איתא לחד תירוצ' דפטור מועיל ואין להקשות בדברי הט"ו דכאן כתבו דאין פטור מועיל ולעיל סי' ל"ז סי"ב וכן לקמן סי' ק"מ ס"ט כתבו דאם יתן המשכיר לשוכר השכירות מועיל להיותו עד לק"מ דהתם המשכיר מחזיר להשוכר את שלו שיעשה בו מה שירצה אבל הכא הרי מיד נתחייב השליח שבועה ללוה. והלוה שפוטרו אע"פ שאינו יודע אם האמת עם השליח או לא חיישי' דבשביל ההיא הנאה דפטרו ומחזיקו בנאמן אע"פ שאינו יודע אם אומר אמת או לא יעיד לו ובב"ח כתב בע"א דחוק והנלע"ד כתבתי:

א

ומיהו אם מתחלה כו' משמע דגם אע"א קאי ויש לדקדק לענין מאי מהני לענין ש"ד הא כל החלוקים שבין ש"ד לדרבנן לא שייכים כאן וכמו שכתבתי לקמן ס"ק נ"ט בשלמא לקמן כשראה הלוה שעשה שליחותו יש לומר דנ"מ להזקיקו ש"ד לענין שלא יוכל להפך עליו כיון שהלוה טוען ברי אבל הכא בטוען שמא לא שייך לומר כן ונראה דנ"מ אם המלוה תפס בפני אותו עד ובפני עוד עד אחר דאי הוה שבועה דרבנן לא מפקינן מיניה אם אינו רוצ' לישבע וכמ"ש לקמן אבל כשמזקיקו לידי שבוע' דאוריית' מהני דנחתינן לנכסיה אם אינו רוצה לישבע ודו"ק:

א

יש מי שאומר דמהני בב' עדים לפטרו ממון ובע"א להזקיקו שבוע' דאוריית' כדבסמיך ונראה דוק' שיש עדים שהאמינם קודם לכן אצל הלוה והם אינם נאמני' בזה דמ"מ נוגעים הם ודוק:

א

ועמד מרחוק כו' דין זה בע"כ צריך לפרש במלוה בשטר דוק' דאל"כ אפילו ליכ' שום עד כלל הלוה נשבע היסת ונפטר כיון שברי לו ודו"ק:

א

ומזקיק למלוה ש"ד. ואע"ג דאין ע"א מזקיק לש"ד ליטול כדאית' בפ' הכותב (סוף כתובות דף פ"ז) ונתבאר לעיל סי' פ"ד וק"ח מ"מ יכול להביאו לידי ש"ד כשיפרע לו בפני זה העד ובפני עוד אחר ויחזור ויתבענו על מה שנתן לו תחלה בעד הראשון ויצטרך לישבע ש"ד לפטור כדאי' בפ' הכותב שם ונתבאר בא"ע סי' צ"ב סי"ג וכ"כ בסמ"ע:

א

הם עדים ופטור הלוה כו' זהו ג"כ חסר בדברי המחבר ותקנו מור"ם וכן הוא בטור בסי' י"ב ומ"ש מור"ם עוד ז"ל ולי נראה דאינו נאמן גם בזה כוונת מור"ם להגיה בדברי המחבר דעליו קאי מ"ש המחבר לשווינהו עדים וכ"כ הב"י בפנים בספרו וז"ל שם. ויש לתמוה בשלמא כשהוא אחד דין הוא שיהא נאמן הלוה לחייב המלוה ש"ד ע"פ העד כיון שאינו מחייבו ממון אבל היאך נאמן להפקיע ממון עכ"ל ור"ל לאפקועי ממונא דמלוה שיש לו ביד הלוה ולפי סברת הב"י גם לש"ד [לא] ה"ל להאמינו בע"א שאין חילוק בין ממון לשבוע' דשבועה אתיא לכלל ממון (גם בספר א"א דף פ"ו ע"ב הקשה על הב"י דמה לי ב' לענין ממון או א' לענין שבועה ולקמן כתבתי ליישב דברי ב"י בזה) ובעיקר הקושיא נראה דהטור דכתב דיש להאמינו איירי שקודם שידענו שום ערעור מהמלוה שמעו מהלוה שאמר אני ראיתי שהשלוחים עשו שליחותם והרי זה דומה למ"ש המחבר לפני זה והוא מדברי הר"ן הנ"ל דאם פטר להו הלוה מתחלה מהימני ולא חיישינן לקנוניא וע"פ מ"ש י"ל דא"צ להגיה כ"כ בש"ע די"ל דחזר המחבר ש"ע ממ"ש בפנים בב"י וא"צ להגיה כאן אלא תיבה אחת וכן צ"ל שליחותן נאמן לשוינהו כו' עכ"ל סמ"ע. ולפע"ד דוחק לפרש דמיירי שאמר הלוה קודם לכן אני ראיתי כו' ועוד דאם איתא דבלא אמר כן קודם לכן לא מהני א"כ מה יועיל שאמר אחר שנעשה השליחות הא הוי לפטרו משבועה אח"כ ול"ד למ"ש המחבר לפני זה דהתם פטרם מתחלה קודם ששלחם ולא חל עליהם שום שבועה כלל משא"כ הכא אלא נראה דמיירי כפשוטו ולק"מ דכיון דהלו' ראה שעשו שליחותו הרי כאלו הוא עצמו שלם למלוה והרי כאלו הן אינן שלוחין כלל ומה שאומרים שהם שלוחים אין בו צורך לעדותן ולא שייך לומר צד נגיעה במה שאין העדות תלוי בו דהא אי טעין פרעתי לו והיו מעידים ידענו שפרע לו הוה סגי בהכי והשתא שאומרים שפרע לו על ידם לא גרע בהכי וגם נאמנים במגו שהיו אומרים כן שפרע לו והם ראו שפרע לו ולא היו מזכירים כלל שהם שלוחים אבל א"צ לטעם מגו דכיון שהלוה עצמו ראה הפרעון לא מיקרי הם שלוחים כלל. דדוקא כשאינו יודע הפרעון רק על פיהם א"כ צריך הוא לשליחתן ונוגעים הן משא"כ הכא כנ"ל ברור (ויש עוד להביא ראי' ברורה לזה מדברי ר"ח שהביא בטור לקמן ריש סימן ק"מ והפוסקים הסכימו לפי' ר"ח וכ"כ המחבר שם סעיף י"א ואפילו הטור שם מודה כאן ע"ש ודו"ק) ובב"ח הסכים ג"כ לדעת הטור ובעה"ת רק שיישב דבריהם בדרך אחר והוא דוחק ע"ש. ובע"ש כתב דמסתברא כדברי מור"ם ומשמע מדבריו שם דגם בע"א כן דאינו נאמן לחייבו ש"ד רק שישבע ש"ח ואפשר גם כוונת ב"י כן ולשון ש"ד דנקט הוא לאו דוקא אלא ש"ח ולפי מה שכתבתי אדרבא מסתבר כדברי הבעה"ת והטור ומ"מ דין זה אין לו ראי' דמ"ש הב"י שלמד הבעה"ת כן מהירושלמי דר' ירמיה עשה שליח בעל הכתף לעד לחייב שבועת התור' ע"כ מיירי כשראה שעשה שליחתו פשיטא דמהירושלמי גופא אין ראייה דהירושלמי מיירי קודם תקנת ר"נ וכ"כ במרדכי פ' האיש מקדש בשם ראבי"ה דהירושלמי מיירי קודם תקנת ר"נ ובש"ס דילן גופא אמרינן דקודם תקנת ר"נ שליח נעשה עד ובוודאי כוונת בעה"ת להביא ראיה מהרי"ף שהביא הירושלמי וכן משמע להדיא בבעה"ת גופא שם ע"ש וכן הוא בחדושי הרמב"ן פ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף ל"א ע"א) וגם זה אינו ראיה דכבר כתב הר"ן פ' האיש מקדש דלכך הביאו הרי"ף היכא דפוטרו מתחלה משבועה. עוד נ"ל דלכך הביאו ללמוד מיניה דאפילו בשליח מושכר דומיא דכתף וכמו שכתב הר"ן הוי עד ונ"מ לענין קדושין (עיין בא"ע סי' ל"ה ס"ב) והיינו דכתב הרי"ף שם כן גבי קדושין ולא גבי ממון ע"ש ודוק ומעתה נסתלק תמיהת הא"א שם שתמה על הב"י שהרי בירושלמי מבואר כן גבי ע"א וא"כ ה"ה בשנים לענין ממון ולפי מה שכתבתי לא מוכח מהירושלמי מידי ודו"ק:

א

א"י להשביעו שעשה שליחתו כו'. אע"ג דצריך לפרוע שנית ליורשי המלוה דאם אין היורשים תובעים אותו א"כ ודאי כבר נפרע אביהם ופשיטא דאין יכול להשביע השליח אלא ודאי היורשים תובעי' אותו ואפ"ה אינו יכול להשביע בטענת שמא עכ"ל ת"ה סימן ש"ח ונכון הוא אלא דלפ"ז היה צריך לפרש דמיירי כאן במלוה בשטר דאל"כ דמי למ"ש הרמב"ם והמחבר בסי' צ"א ס"ב דאם מתו פועלים אין החנוני צריך לישבע וליטול כיון שאין משלם אלא תשלום אחד וכתב ה' המ' שם הטעם וז"ל לפי שאין זה מלוה בשטר אלא על פה ועד אחד מעיד שנתן והם שמא אע"פ שהוא נוגע בדבר אינן נוטלים וצ"ע עכ"ל אבל לפי מ"ש שם ס"ק י' בדעת הרמב"ם מיירי כאן אפי' במלוה ע"פ ע"ש ודו"ק:

א

וכן אם מת השליח או הלך למ"ה. ולא טען ודאי שפרע להב"ח אע"פ שהלוה אומר שהשליח אמר לו בודאי שפרע להב"ח מ"מ לא היה טוען השליח לפני הב"ד נגד הב"ח (ע"ל סי' ע"ה סעיף כ"ג) אבל אם היה טוען לפנינו ודאי אע"פ שמת אח"כ או הלך למ"ה צריך הב"ח לישבע כדמוכח לעיל סי' צ"א ס"ב במת החנוני או הפועלים דכתבו הרמב"ם והמחבר טעמו לפי שאינו משלם אלא תשלום אחד א"צ לשבע והכא כיון שכבר נתן לשליח ועתה פורע לב"ח או ליורשיו הרי משלם ב' תשלומין וע"ל סי' צ"א ס"ק י"א וי"ג ודוק. ועיין בתשובת מהר"ר שלמה כהן ס"ג סי' נ"א:

א

הדין בזה כו'. ולא מצינו חילוק בין הולך לתן אלא לענין זכייה דאיכא מ"ד הולך לאו כזכי ותן כזכי (וכדלקמן סי' קכ"ה ס"א ה' ו') אב לענין השבועה אין חילוק ביניהם עכ"ל הרא"ש בתשובה וע"ל ס"ק מ"ד:

א

והוא כופר חייב לשלם כו'. בנ"י שם כתב הטעם אע"ג דהמלוה יכול לפטור עצמו בלאו הכי בטענת נאנסו מ"מ נאנסו לא שכיח ולפ"ז נראה דלדידן דקי"ל המלוה על המשכון שומר חנם וכדלעיל סי' ע"ב ולא מפקי' ממונא מספיקא פטור השליח דהא המלוה יכול לפטור עצמו בלאו הכי בטענת גנבה ואבדה וא"כ דברי הר"ב צ"ע ואפשר דמשמע ליה להר"ב דהוא הדין גנבה ואבד' לא שכיח וקצת משמע כן בריש פרק המפקיד דאמר התם דגנבה ואבדה ונאנסו חד דינא אית להו לענין שהיה יכול השומר לפטור עצמו בהם לענין שזוכה בכפל עיין שם ומ"מ קשה מנ"ל להר"ב הא דהא י"ל כפשוטו דהנ"י לטעמי' אזיל דס"ל המלוה על המשכון שומר שכר ואפשר ס"ל להר"ב דכיון דאנן לא פסקינן דהוי ש"ח אלא מכח ספיקא דדינא א"כ לא שייך לומר דהי' יכול לפטור עצמו בטענת גנבה ואבדה דירא לטעון כך שמא יפסקו הב"ד דחייב או שמא יתפוס הלוה אפי' בעדים דבספיקא דדינא מהני תפיסה אפי' בעדים וצריך עיון וגם בלא"ה (הר"ן) בנ"י שם מגמגם מטעם דאמרן שצריך להאמין בו (אם) דהמ"ל נאנסו ומצ"ל שם המינתי' וכן משמע בפ' המפקיד שם דגם טענת נאנסו אמרי' דשכיח לענין שהי' יכול שומר לפטור עצמו בזה ומהר"מ מטקטין בגליון האלפסי הקשה על הר"ן מחנוני על פנקסו דלעיל סי' צ"א ומשומר שמסר לשומר דלקמן סי' רצ"א ולק"מ דהכא הא עכ"פ שלחו למשכנו וביד מי שימשכנו על כרחו מוכרח להאמינו בנאנסו וק"ל ומ"מ דינו של הר"ב צ"ע:

א

לוי שבא כו' לפי שראיתי כאן בדברי האחרונים כמה דברים שאינם ישרים בעיני לענין הדין וגם לפי שיסתעפו הרבה דינים חדשים מתוך דברי לכן מוכרח אני להאריך. דע שלשון הרמב"ם ספ"א מהלכות שלוחין כך הוא לוי שבא בשליחות ראובן ולקח חמשים משמעון ובא ראובן ואמר לא שלחתיו ליקח אלא עשרים ועשרים בלבד הביא הרי ראובן נשבע שלא שלחו להביא אלא עשרים ועשרים בלבד הביא כדין כל מודה במקצת ולוי נשבע היסת שהחמשים שנתת לי נתתי לראובן וישלם שמעון מביתו אם הי' חייב לראובן וכן כל כיוצא בזה עכ"ל (וכ"כ הסמ"ג עשין פ"ב דף קס"ו ע"ב ממש בלשון הזה) והטור הביאו קצת בל' אחר וכ' עליו וז"ל ואיני מבין את דבריו דמה ענין זה למודה מקצת דמ"מ נשבע ליפטר אבל האיך ישבע זה ויטול אלא כיון ששלח שלוחו להביא שלו והלוה אומר שנתן לו את הכל והמלו' אומר שלא נתן לו אלא חציו ישבע הלו' ויפטר עכ"ל והב"י כ' ליישב דברי הרמב"ם דלצדדין קתני דכי קתני לוי שבא בשליחות ראובן ולקח חמשים משמעון היינו בשלח ראובן לומר לשמעון שילו' לו סך דינרים וישלחם לו ביד לוי ושמעון אומר נ' היו וראובן אומר לא היו אלא כ' הרי ראובן נשבע ש"ד שלא היו אלא כ' כדין כל מודה מקצת שהוא נשבע ולא משלם ולוי נשבע היסת ונפטר זהו כששלח ראובן ללות משמעון אותם המעות אבל אם לא שלח ראובן אלא לגבות חובו משמעון ישלם שמעון מביתו שהרי ראובן אומר ודאי לא נפרעתי שכיון שלא מניתיו שליח להביא אלא כ' מה שנתת לו יותר לא בשליחותי נתת לו וא"כ לא הוי כהגיע לידי וגם הוא לא הביאם לי ושמעון אומר שמא עשיתו שליח להביא כל החוב וה"ל כאומר שמא פרעתיך הלכך ישלם שמעין לראובן כל חובו אחר שישבע ראובן שלא קיבל אלא עשרים ולא חשש הרמב"ם לכתוב שישבע ראובן לפי שסמך לו על מה שכתב באותו פרק דבשליח אומר נתתי ובעל חוב אומר לא לקחתי שישבע הבעל חוב שלא לקח וישלם לו הלה חובו כן נ"ל ליישב דברי הרמב"ם עכ"ל וקשה לי על דבריו דהאיך אפשר לומר דמיירי ששלחו להלות דא"כ אמאי ישבע כלל הלא שבועה דמודה מקצת אין נשבעין על טענת שמא וכדכתב הרמב"ם פ"א מטוען והוא פשוט ואם נאמר דמיירי כשטוען ברי לי שאתה שלחתו ליקח נ' א"כ בסיפא אמאי ישבע ראובן ויטול ישבע שמעון ויפטר כיון שטוען ברי ודוחק לומר דברישא מיירי בטוען ברי ובסיפא מיירי בטוען שמא ואפשר לומר דמיירי ששמעון אינו תובע לראובן כלל רק שהשליח תובעו ואומר נתתי לך נ' ולא מצי ראובן לומר לאו בעל דברים דידי את אינו ממון שלך וכמ"ש בס"ק מ' בשם תרומת הדשן דכיון דלוי נתן המעות מידו לראובן שפיר הוא בעל דברים דידי' ולפי מ"ש שם יכול כאן שמעון לכוף את לוי שיתבע את ראובן אך פשט דברי הרמב"ם משמע דמיירי כולא בחד ענינא דהיינו שבא בשליחות ראובן ליקח נ' משמעון שחייב לו ומ"ש הב"י בכ"מ ובב"ה מדכתב בסוף דבריו ישלם שמעון מביתו אם הי' חייב לראובן משמע דעד השתא מיירי באינו חייב לראובן עכ"ל אינו דוקא דפשט' דמלתא קאמר דישלם שמעון אם הי' חייב לאפוקי אם אומר שמעולם לא הי' חייב לו רק כ' ישבע שמעון ויפטר וגם בבעה"ת שער נ' סוף ח"ג מבואר להדיא שהבין דברי הרמב"ם כמ"ש וז"ל ויש לבאר אם טען המלו' שלא שלח שלוחו כי אם לקבל כ' דינרים וכ' דינרים בלבד הביא וזה טוען כי נ' מסר לו ע"ז כתב הר"מ ז"ל שהמשלח נשבע שלא שלחו אלא ליקח ך' בלבד כדין כל מודה מקצת והשליח נשבע היסת שהנ' שנתת לי נתתי לראובן וישלם שמעון מביתו אם הי' חייב לראובן עכ"ל והב"ח כתב וז"ל וא"צ לדחוק דלצדדין קתני אלא דבריו הם בין ששלח שלוחו ללות משמעון ובין ששלחו לגבות חובו משמעון דמ"מ כיון שאין כאן עדים שעשאו שליח גם לא הודיע המלו' ללו' שהוא שלוחו לא בע"פ ולא בכתב אלא הלו' האמין לזה שהוא שלוחו של מלו' השתא אין לו דין שליח של מלוה וכל מה שנתן הלו' ליד זה לא בתורת שליח של מלו' נתן לידו אלא שלוחו של לוה הוא וכל דין שליח של לוה כשעשה שליח להוליך מעות למלו' דיינינין ליה להאי ולכן המלוה נשבע ונוטל מן הלו' והשליח שנעקר משליחות ששלחו המלוה ונעשה שלוחו של לוה הוא תובע את המלוה שנתן לידו נ' והמלו' אינו מודה אלא בך' ונשבע כדין כל מודה מקצת ונפטר מתביעת השליח והכי משמע להדיא לישנא דהרמב"ם שכתב לוי שבא בשליחות ראובן ולקח נ' משמעון כו' מבואר להדיא מלשונו שלא הי' כאן שום ידיעה שהוא שלוחו של ראובן ואפי' דמות דיוקנו לא ראה הלוה כי אם שלוי בא בשליחות ראובן ואמר אני שלוחו ולקח חמשים משמעון כו' והדברים ברורים כשמש והדין דין אמת והטור הבין דהרמב"ם מיירי היכא שהי' ידוע בעדים שהוא שלוחו של מלוה דבזה צדקו דברי רבינו דנשבע הלוה ויפטר כיון שירד ברשות לתת לשלוחו ואיהו דאפסיד אנפשי' וחלילה שהרמב"ם יחלוק אזה דהדין דין אמת כמו שכתב הטור כשהוא שליח נעשה בעדים או א"ל פא"פ או בכתב אלא דקשה אדברי הטור שפסק כאן דישבע הלוה ויפטר ולמעלה (סעיף י' בטור וסעיף ז' בהמחבר) כשהשליח כופר במלוה פסק דהלוה מקבל עליו חרם סתם שמסרם ליד השליח ואפשר דהתם כיון דעשאו שליח לגבות כל החוב ולוי טוען ודאי שנתן לו כל החוב ה"ל מלוה טוען שמא ולכן אין על הלוה אלא חרם סתם אבל כאן גם המלוה טוען ודאי לא עשיתיו שליח אלא לגבו' חצי החוב ולא הביא לי אלא חצי החוב ואתה נשארת לי חייב עוד חצי החוב בברי הלכך הלו' ישבע ויפטר עכ"ל ואני אומר שדבריו אינם ברורים כלל והדין אינו דין אמת כלל דכיון דכבר נשבע המלו' ללוה שלא שלחו להביא רק ך' ונוטל מהלו' מה ענין השליח לתבוע למלו' הרי כבר נשבע שלא קיבל רק כ' ומה לשליח עוד שום דין ודברים עליו ובפרט שאין לשליח שום הפסד שהרי הוא נשבע ונפטר משמעון:ועוד מה ענין מודה מקצת לכאן הלא בכ' שמוד' הוא מקבל בחובו ואינו נותנם להשליח וגם השליח אינו תובעו בהם רק תובעו בשלשים האחרים ובזה ה"ל כופר בכל וכדי שלא לשוי' להב"ח טועה לגמרי הייתי רוצ' לומר דכוונתו דהמלו' נשבע תחלה שלא שלחו כלל א"כ הלוה משלם לו כל הנ' ואח"כ חוזר ותובעו השליח שיחזיר לו הנ' והוא מודה מקצת בך' ונשבע ש"ד אבל ודאי דברי הרמב"ם לא משמע כן אלא דנשבע רק שבועה אחד ואין הלוה משלם בתחלה רק עוד ל' ועוד דהרי המלוה יכול לומר לא אקבל רק ל' כי ך' קבלתי ע"י השליח וא"כ לא ישבע אח"כ שבועה דאוריית' כלל גם מ"ש הב"ח דהרמב"ם מיירי שלא עשאו שליח בעדים ושהטור לא השיג עליו אלא לפי מה שהבין שהי' ידוע בעדים שהי' שלוחו כו' ג"כ אינו נראה אלא נראה דהרמב"ם מיירי אפי' מודה שעשאו שליח בעדים או ידוע שהי' שלוחו וכן נראה להדיא מדברי ב"י שכתב על דברי הטור וז"ל ומ"ש אלא כיון ששלח שלוחו להביא שלו כו' טעמו כיון שהמלו' עשאו שליח הרי הלוה ירד ברשות ליתן להשליח החוב ואם השליח הטעהו ותבעו ממנו כל החוב איהו דאפסיד אנפשי' למנו' שליח שאינו הגון ויש לדחות דס"ס ה"ל אומר איני יודע אם פרעתיך עכ"ל וכן נראה להדיא מדברי מהרש"ל שם סי' ל"ז וז"ל והיכא דהלו' לא יכול להכחיש את המלו' בטענתו כגון דין שכ' הרמב"ם שהוא אומר שלמתי כל הממון לשליח והמלו' אומר לא שלחתי אלא אחר ך' כו' דפשיטא דנשבע המלו' ונוטל וכ"פ הסמ"ג דאפי' את"ל שנתן לו הלוה כל הסך מלא דילמא המלו' לא שלחו אלא לך' ולא נתנו לו והלו' גופא לא יכול להכחישו בזה ועוד קשה לי על דברי הטור דע"כ דין הרמב"ם לא איירי בעשאו שליח בעדים או בכתב דאי עשאו בעדים א"כ ע"כ אמר לו הסך בפני עדים כמה יקבל ואם א"ל סתם תקבל מעותי שיש לי ביד פ' א"כ מסתמא אדעת' דכולה מעות קאמר מאחר שלא פי' ובודאי לא נשוה להרמב"ם וסמ"ג טועה כ"כ וכן אם כתב לו נמי כה"ג נראה באיזה סך כתב לו אלא ע"כ איירי בשליח שלא בעדים וכגון שהוא שכירו או בנו או כה"ג א"כ ראוי דנאמין למלו' בשבוע' מגו שיכול לומר לא שלחתי מעולם אלא מעצמו הלך ומ"מ יש ליישב הטור בדוחק דאיירי ששלחו בעדים והעדים שכחו על כמה מינה אותו בשליחות אבל מ"מ לא נראה כדברי הטור מטעמא שכתבתי עכ"ל ומ"מ מה שהקשה על הטור לק"מ דטעמא דהטור דאיהו דאפסיד אנפשיה וכמו שכתב ב"י א"כ מה בכך שיש לו מגו אנן אמרי' שהוא אומר אמת ואפ"ה הלוה פטור דהמלו' אפסיד אנפשיה. גם מ"ש הב"ח אלא דקשה אדברי הטור כו' ואפשר דהתם כו' תירוץ זה אינו נכון כלל דס"ס כיון דדעת הטור דהמלו' אינו נשבע ונוטל וכל מה שנתן הלוה ברשות נתן א"כ למה ישבע הלוה הרי אין למלוה עליו רק טענת שמא אלא נראה דמשמע לו להטור דהרמב"ם מיירי שהלו' טוען ברי שידוע לו ששלחו להביא נ' דאל"כ פשיטא אפי' היה המלו' נשבע להפטר לא הוי שייך כאן לומר כדין מודה מקצת דמודה מקצת ל"ש כלל בשזה תובע שמא וכמו שכתבתי לעיל וע"כ נשבע הלוה ופטור אבל כשהלו' טוען שמא מודה הטור דהמלו' נשבע ונוטל ולא מטעם מודה מקצת אלא מטעם דכיון דבא ליטול והשליח מכחיש צריך לישבע ומעתה כשנפרש דברי הרמב"ם דמיירי כשהלו' טוען שמא לא פליג הטור עלי' בדינא וכן נראה עיקר בדעת הרמב"ם והסמ"ג וכמ"ש מהרש"ל וכן דעת בעה"ת וכמו שכתבתי וכן עיקר לדינא ול"ש כאן לומר איהו דאפסיד אנפשי' דאדרב' הלוה הפסיד אנפשי' דה"ל לחקור לכמה שולחו ובעיר שושן נמשך אחר פי' הב"י ובשלח ללות פסק דנשבע ראובן כדין מ"מ ונפטר ובשלח אחר חובו פסק כהטור מטעם דאיהו אפסיד אנפשיה למנות שליח שאינו הגון וכ' ול"ד לרישא בשלח ללות דהתם להוציא הוא ואינן נאמנים לא שמעון ולא המשלח ולפענ"ד כדאמרן רק מ"ש הרמב"ם והנמשכים אחריו כדין כל מודה מקצת אף שהלשון מגומגם אין להוציא בשביל כך הענין מפשוטו ושלא אליבא דהלכתא ונראה שמפני כך כתב המחבר ככל דברי הרמב"ם רק שהשמיט הלשון כדין כל מ"מ גם נ"ל ליישב הלשון ודבר גדול דבר בזה להורות שאע"פ שאין זה שבועת התורה ממש שהי' ליטול מ"מ כל דין מודה מקצת יש לה לפי שבעלמא בנשבע ונוטל יש הפרש גדול בין שבועת התור' לשבוע' דרבנן כגון פוגם שטרו וכה"ג דנשבע ונוטל אע"ג דמודה מקצת לא שייך לומר שנשבע כדין כל מ"מ דמ"מ היא ש"ד וזה היא שבוע' דרבנן ויש נפקותות בין ש"ד לדרבנן וכמו שיתבאר אבל בשבוע' זו דהמלו' נשבע שלא שלח להביא רק ך' יש לה כל דין מ"מ וכוונתו לפי שבש"ס פרק שבועת הדיינים פרכינן מאי איכא בין ש"ד לדרבנן וקאמר בדאורייתא לא מפכינן ובדרבנן מפכינן ולמר בר רב אשי דאמר בדאורייתא נמי מפכינן כו' איכא בינייהו מיחת לנכסיה בדאורייתא נחתי' בדרבנן לא נחתי' ולרבי יוסי דאמר בדרבנן נמי נחתינן איכא בינייהו שכנגדו חשוד על השבועה בדאורייתא שכנגדו נשבע ונוטל בדרבנן תקנתא היא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן ע"כ סוגית הש"ס בקצרה והנה כל הפוסקים פסקו דיש הני שלשה נפקותות וכמו שביארם ג"כ הסמ"ג והרמב"ם בה' טוען א"כ קאמר הכא דשבועה זו כל דין מודה מקצת יש לה דהא ליכא למימר דנ"מ לענין מיפך שבועה דהא כיון שהלוה טוען שמא אינו יכול להפך וגם ליכא למימר דנ"מ לענין מיחת לנכסיה דהא גם כאן אם המלוה לא ירצה לישבע לא ישלם לו הלוה כלום וגם ליכא למימר דנפקא מינה לענין חשוד דהא גם כאן אה המלוה הוא חשוד לא ישלם לו הלוה וכמ"ש הרמב"ם פרק ב' מטוען וז"ל נתחייב החשוד שבועה מדבריהם אם היה מן הנשבעין ונוטלים א"י לישבע וליטול אלא הנתבע שכנגדו ישבע ויפטר וכן פוגם שטרו וכל כיוצא בזה היה החשוד מן הנשבעים בטענת ספק אין נשבע ואין שכנגדו ישבע לפי שלא נתחייב זה שבועה מן התור' ולפי שאין התובע טוענו טענת ודאי כדי שישבע על טענתו עכ"ל וא"כ הוא הדין הכא והכלל דהרמב"ם בא לומר אע"פ ששבועה זו דרבנן מ"מ כאן נשבע ונוטל כדין כל מודה מקצת ודוק ואף אם תאמר שאין כוונת הרמב"ם כן מ"מ כתבתי פי' זה מחמת הדינים הנ"ל שנתחדשו. ונראה דלדידן דקי"ל דבפוגם שטרו וכה"ג אם היה חשוד נוטל בלא שבועה וכמ"ש לעיל סי' צ"ב ס"ט א"כ כ"ש הכא דהא השתא התם הלוה טוען ברי נגדו ואפ"ה נוטל בלא שבועה כ"ש הכא שהלוה טוען שמא ואין לומר דשאני התם כיון ששטר בידו דהא התם טעמא הוא כיון דמן הדין ה"ל ליטול בלא שבועה א"כ הכא נמי כיון שהמלוה טוען ברי והלוה שמא ה"ל כאומר איני יודע אם פרעתיך דמן הדין היה נוטל בלא שבועה אלא כיון שהשליח מכחישו רמו רבנן שבועה עלי' הלכך היכא דהוא חשוד נוטל בלא שבועה ואפי' היכא שהשליח מכחישו דעת הר"י מגא"ש ור' אפרים שהמלוה ישבע רק היסת והבאתי דבריהם לעיל ס"ק מ"ט וגם הבעה"ת שער נ' כתב בשם הראב"ד שיש לדון ולומר כן כיון שהלוה מודה בחובו הפרעון הוא ספק אלא שיש לסמוך על דברי הרי"ף כו' ע"ש א"כ ודאי דבשבועת היסת אם היה חשוד אינו מפסיד וא"כ נהי דהרי"ף פסק דנשבע בנק"ח מ"מ מן הדין ה"ל ליטול אף בלא שבועה והלכך היכא שהוא חשוד נוטל בלא שבועה ולפ"ז נראה נמי דאם תפס המלוה ולא רצה לישבע לא מפקינן מיניה וכמ"ש לעיל סי' פ"ז סעיף י' דאותן שמן הדין היה להם ליטול בלא שבועה אי תפסי לא מפקינן מנייהו וכן כתבתי לעיל ס"ק כ"ג לדעת המחבר ודו"ק (ועיין בתשו' מהרשד"ם סימן מ"ב):

ב

העולה מזה לוי שבא בשליחות ראובן המלוה לשמעון שהיה חייב לו נ' זהו' ולקח נ' משמעון ובא ראובן ואמר לא שלחתיו ליקח אלא ך' וך' לבד הביא ולוי מכחישו בין שמודה ראובן שעשאו שליח או לא ואפי' יש עדים שעשאו שליח ואינם אומרים שא"ל סתם תקבל מעותי שיש לי ביד פלוני דא"כ מסתמא דכולה מעות קאמר רק שזוכרים שפרט איזה סך ואינם זוכרים כמה כיון שאין שמעון מכחישו ישבע ראובן בנק"ח ונוטל משמעון עוד ל' ולוי נשבע היסת שהנ' שנתן לו שמעון נתן לראובן ונפטר ואין לשליח שוב שום דין ודברים על ראובן ואף אם יאמר שמעון איני רוצה לתבוע את ראובן כלל אלא אתן לו עוד ל' והשליח יתבע אותו אח"כ מ"מ יהיה אח"כ כופר בכל ולא יהא עליו רק היסת ואם ירצה שמעון לומר אתן לו כל הנ' ולא אתבע אותו כלל ולוי השליח יתבע אותו אח"כ ויהי' יודה ך' ויהא מ"מ ויתחייב ש"ד יוכל ראובן לומר לא אקבל רק ל' שהרי קבלתי ך' מיד השליח וא"כ יהא אח"כ כופר בכל אף אם יקבל המלוה נ' י"ל אח"כ להשליח הילך ך' ולא יהא עליו רק היסת ע"כ טוב לו לשמעון להשביעו קודם שיתן לו הל' בנק"ח ואם היה ראובן חשוד נוטל בלא שבועה ואם קבל ל' ואינו רוצה לישבע לא מפקינן מיניה כיון שמן הדין ה"ל לראובן ליטול בלא שבועה כיון שאין שמעון מכחישו א"כ החוב הוא ברור והפרעון הוא ספק אלא משמתי' לו כדין מי שחייב שבועה דרבנן ואינו רוצה לישבע ואם שמעון מכחישו ואומר ברי לי ששלחתו ליקח כל הנ' נשבע שמעון ונפטר אם היה מלוה ע"פ ואם שלח ראובן את לוי ללות מעות משמעון יראובן אומר לא שלחתיו ללות רק ך' ושמעון אומר שבא בשליחות ללות נ' אין לו לשמעון על ראובן רק חרם סתם שלא שלחו ללות רק ך' ושלא קבל רק ך' והשליח נשבע היסת ונפטר אם ירצה שמעון לא יתבע את ראובן כלל רק השליח יתבע את ראובן וישביעו ש"ד כדין כל מודה מקצת והוא ישביע השליח היסת ויכול שמעון לכוף את לוי שישבע את ראובן ואם מת השליח או הלך למ"ה אף שהיה מכחיש את ראובן קודם לכן בב"ד כיון שעתה אינו תובעו ואין לשמעון עליו רק טענת שמא מקבל חרם סתם ונפטר ואם שמעון טוען ברי ששלחו ללות נ' ישבע ראובן ש"ד נגד שמעון ונפטר והשליח נשבע היסת לשמעון שנתן נ' לראובן. כ' בתשובת מבי"ט ח"א סי' ק"מ ראובן היה לו מעות אצל שמעון וצוה לו שיתנו ללוי ולוי שלחו לידו ואח"כ אומר ראובן שלא הגיע לו כל המעות רק חסר קצת ושמעון אומר שמסר הכל ללוי ולוי אומר איני יודע החשבון אבל כל מה שמסר לי שלחתי לך ואיני זוכר ביד מי שמעון פטור אף משבועה כיון שלוי אינו מכחישו רק יקבל בחרם ולוי חייב לשלם דאלו הי' יודע ביד מי שלחם והשליח הי' מכחישו היה פטור מראובן בשבועה שעל ידו שלחם וג"כ השליח היה נשבע והיה פטור אבל כיון שאינו יודע הרי הוא פושע וחייב לשלם כדאמרי' בש"ס גבי פקדון דלא ידענא פושע הוא (ונתבאר לקמן סי' רצ"א סעיף ו') עכ"ל ואין דבריו נראה לפי עניות דעתי כיון שלוי טוען איני יודע החשבון אבל כל מה שמסר לי שלחתי לך הוה ליה כאומר איני יודע אם אני חייב לך דהא יכול להיות שמעולם לא קיבל יותר משמעון ממה שהגיע לראובן ועוד אני חוכך לומר דאפי' היה יודע שקיבל יותר פטור דכיון דהוה ליה רשות לשלוח ביד איזה נאמן שירצה והוא אומר ברי לי שכל מה שקבלתי שלחתי לך ע"י נאמן פטור ול"ד לפקדון דהתם ברשותיה דנפקד קאי עד דמהדר ליה למריה ועליה רמיא למידק היכא אנחיניה וכל דלא ידע פושע הוא אבל הכא הרי לא פשע שהרי מסר ליד נאמן בעיניו ומיד שמסרו לא יצא מרשותו שהרי היה לו רשות לשלחו על ידי מי שירצה וצ"ע:

א

אלא ששלח לו בכתב וכו' עיין סמ"ע ס"ק ב' דהשיג על ע"ש דהעתיק דברי רי"ף כמו שהוא נוסחת הרא"ש דז"ל דשדר לית כתבא האי מדעם דאית לי גבך שדר לי ביד פלוני ושדר ליה אינו חייב באחריות דכך נהיגי תגרי עכ"ל והסמ"ע כתב דט"ס הוא דקשיא קושית הרא"ש דזה מדינא ולא מחמת מנהג תגרים. אלא הנוסחא דכתב ליה סתם שדר לי ולא הזכיר פלוני והוא שלחן ביד פלוני שאינו מוחזק לנאמן וכדומה מ"מ פטור וזהו לא משורת הדין רק מכח מנהג התגרים וכ"כ בדרישה וכ"כ היש"ש והב"ח. ועדיין לא הבנתי למה כתב זה הרי"ף בבא בפ"ע גבי כתב ולא לעיל מיניה דכתב היכי דאמר לחברי' שלח לי ביד פלוני ושלח דפטור ה"ל להוסיף אפילו לא הזכיר פלוני מ"מ פטור מכח מנהג ומה זה דכתב כן גבי שדר ליה כתבא ומה שינוי יש במנהג בין כותב לאומר והיה נראה לומר דודאי לא הזכיר פלוני רק מ"מ דוקא שזה הנפקד מסרו ביד מוביל כתב זה וא"כ אף שמהדין כיון שלא נזכר ביד מוביל זה אין למוסרו לו שלא עשהו שליח רק להביא הכתב אבל לא לקבל המעות מ"מ נהיגי תגרי בכך דכך היה דעתו למסור הדבר ליד מוביל הכתב אבל למסור לאחר לא נהיגי תגרי. וא"כ צריך להיות דוקא שדר כתבא ולא שייך באמירה וזהו נ"ל דהבו דלא לוסיף על התקנה לבטל שורת הדין. מיהו גם לנוסחת הרא"ש בהרי"ף י"ל דמה דכתב הרי"ף דשדר ליה כתבא היינו דכך כתב בכ"י אבל לא חתם עצמו רק כתב שלו בעלמא ודעת הרי"ף כדעת הריטב"א וסייעתו דהיכי דלא חתם ולא הזכיר שמו אף על פי שהוא כת"י אין בו ממש די"ל לטופס כתבתי ועיין לעיל סימן ס"ט בש"ך ס"ק ד' ולכך מצריך מנהג תגרי כמש"ל בסימן ס"ט מנהג שותפים ע"ש ודוק:

ב

ובדרך שבני אדם רגילים וכו' סמ"ע ס"ק ד' כתב דוקא בא"ל שלח ביד מי שתרצה אבל באמר שלח ע"י פלוני לא על המשלח הפשיעה רק על שליח. והש"ך בס"ק ה' כתב דמ"ש. ובאמת מקור הדין בבעה"ת הוא בהתנה בתחילה דמצי לשדר ע"י מי שירצה דהוי תנאי שבממון דקיים ע"ז כתב הראב"ד דמכל מקום על שעת חירום וסכנת דרכים לא היה מתחילה התנאי אבל אם בעת שנתהוה שעת חירום וסכנת דרכים צוה עליו לשלחו מה ה"ל למעבד ואם נאמר דמ"מ לא ה"ל לשמוע בקולו אולי לא ידע מזה א"כ אף בפירוש ביד פלוני עדיין י"ל אולי נעלם ממנו סכנת דרכים וצוק עתים. וא"כ נראה בסברא כש"ך אמנם לשון הטור וש"ע דכתבו כן אהך דינא דשלחו סתם משמע כסמ"ע. לכן נראה ודאי אם שעת חירום וסכנת דרכים בכ"מ וכל דרכים בחזקת סכנה מצויה והוא צוה לו לשלחו פשיטא דמשנח פטור דהרי עשה רצון המפקיד רק ד"מ מירושלים לדמשק דרך צפת יש סכנה אבל דרך חברון אין סכנה וא"כ אם צוה לו לשלחו ע"י פלוני אף שנודע שפלוני הוא מצפת ויעבור דרך צפת כי שם ביתו ודרכו מ"מ פטור כיון דפרט פ' אבל בצוהו סתם והוא שלחו ביד מי שדרכו דרך צפת מקום הסכנה פשיטא דפושע הוא דהיה לו לשלחו ביד איש שאין דרכו במקום סכנה וא"ש וכל דברי ש"ע איירי שלאו בכל דרכים סכנה רק יש דרך שאין בו סכנה ופשוט וברור:

ג

אלא אמר לו וכו' וכתב הסמ"ע דוקא בפני עדים הואיל וטרח כו' ולפי דבריו אם לא טרח רק בלא"ה היה עדים במעמד ההוא כשעשהו שליח לא שייך טעם דסמ"ע לכן העיקר בלי עדים חושב דלא יודע לנפקד וללוה וא"כ אומר פטומי מילי בעלמא ולבו בל עמו משא"כ במעמד עדים יש לו קול וא"כ יודע שיודע הדבר ללוה ומ"מ אמר ש"מ שלבו שלם בזה וא"ש:

ד

אלא אמר יש לי מעות וכו' הש"ך בס"ק י"א הביא דעת התוס' דדוקא שהלך במקום סכנה ולבסוף דעתו לחלק דתוס' לא כתבו כן רק למ"ד שליח בעדים לא הוי שליח אבל לפי דקי"ל הוי שליח רק בממציא לו שליח לא הוי שליח בזה י"ל לעולם חייב באחריותו וראיה שלו הואיל ופוסקים לא חלקו כמ"ש התוס'. ואין זו ראיה דקושית התוס' על פקדון דמיירי שם בגמרא ושפיר הקשו דהוי שומר שמסר לשומר ול"ל את מהימנא וכו' דהא אמר איניש מהימנא הוא ע"ש אבל כאן כל הפוסקים איירי בהלואה ומה טיבו של שומר שמסר לשומר שייך בהלואה כל כמה דלא צוה המלוה למסור ביד שליח אפילו מסר לנאמן ביותר מ"מ באחריותו של הלוה הוא ופשוט. ואגב שיטפא כתב כן אבל בפקדון באמת צ"ע אי אמר אינש מהימנא אם לא הוי כשומר שמסר לשומר:

ה

ויחרים וכו' הסמ"ע בס"ק וי"ו החליט דאם אמר לו שלא בפני עדים אמר לפלוני שישלח לי מעותי ואם יתנם לך הביאם לי דלא מהני הואיל ליכא עדים ולזה הסכים הש"ך לכן כ' בס"ק ט' דמה שנאמר בש"ע מסר חותמו וכו' לך והביא לי מעותי והוא בא ואמר פלוני שלחני אליך וכו' הכל חדא ושיגרא דלישנא נקט ועבור זה תמה על הרמ"א דפסק להחרים חרם זו מה טיבו אף דשלחו מ"מ כיון דליכא עדים לא מהני. והש"ך בס"ק טו"ב כתב דהוא דעת הרמב"ם דס"ל אין משלחים בדיוקני משום הכחשה וכמש"ל בסעיף ד' וזהו קשיא מלבד דא"כ הכפלת הדברים בשני סעיפים זא"ז ל"ל אף גם הלא הש"ך הודה דרמב"ם יחיד בדבר הזה איך יסתום הרמ"א דעתו ואפילו בלשון י"א לא כתבו רק לדין מוחלט מה שהוא לפי פי' הש"ך רוב פוסקים חולקים והש"ך כתב שמצא לרמב"ם חבר שהוא הראב"ן ולא הבנתי דהא הראב"ן מפרש להדיא על הא דאמרינן אין משלחין מעות בדיוקנא אפילו חתם עליו עדים דלכך נקט אפילו דלא מבעיא בלי עדים יכול לטעון אדם אחד גנבוהו והביאו לו אלא אפילו יש עליו עדים דמעידים דנמסר בפניהם ולית חשש כלל מ"מ אין משלחין דלא דמי לשלחו ביד בני דהתם יחד לו השליח משא"כ כאן עכ"ל ועכ"פ מבואר דלא כרמב"ם דאפילו ליכא הכחשה אין לשלח. אמנם באמת לבבי לא ידמה בגוף הדין של הסמ"ע ועיקרא דדינא פירכא דהחליט היכי דאמר אמור לפלוני שישלח לי ואם יתנם לך הביאה לי הואיל לא היה עדים בדבר לא מהני דנ"ל כיון דאמר שישלח לו והודה בכך מהני. ומה לי דאמר ע"י פלוני או סתם שישלח לו ואם יתנם לך הביאם לי היינו ע"י פלוני. והרא"ש בראש דבריו אמר בזה הלשון לך והביא לי מעותי ולא אמר לו אמור שישלח לי. ולפי' הסמ"ע ה"ל לרא"ש לומר ולא אמר שישלח ע"י כי מה בכך שאמר שישלח לו כיון דלא הזכיר פלוני אלא דזה הכל חדא וכ"כ אח"כ ר"י ור"א אמרי שליח שעשהו בעדים היינו שאמר לו לך והביא מעותי ולא הזכיר שאמר שישלח לו והיא גופיה קשיא דלמא כי ס"ל לר"ח דהוי שליח היכי דהזכיר לשון שליחות שאמר אמור שישלח אבל בלי הזכרת שליחות כלל רק הביא לי אף ר"ח מודה דלא נתכוון רק אם רצונו לשלח רק אינו מצוי לו שליח לך אצלו והביא לי וא"כ י"ל משנתינו בכה"ג ואצ"ל בממציא א"ו כשאומר לו לשלח ואמר לו הביא לי סתמא כפירושו לשלח ע"י וכ"כ בדרישה בשם קצת חכמינו. וא"כ בזה לכ"ע הוי שליח וע"כ פלוגתא בלי הזכרת שליחתו ומ"מ ס"ל לר"ח הוי שליח וצ"ל בממציא שליח וכן בתוס' דהחליטו דרבה ור"ח פליגי באומר לעדים שישלח ע"י פלוני רק הואיל ולא היה בפניו א"כ דלמא בלא שויא שליח אף לר"ח כן לא הוי שליח וא"צ לומר בממציא לו שליח א"ו דלשיטת תוס' כל שאומר לו הביא מעות היינו שויה שליח ואי אתה מוצא הבדל רק בממציא שליח ולכן הפי' בש"ע דהמשלח דיוקנא אמר שלא אמר לו רק הביא לי ולא הזכיר לו שליחות אמנם השליח מעל ואמר שהזכיר לשון שליחות והמלוה נאמן וחייב הלוה הא אלו הודה. שהזכיר לשון שליחות א"צ עדים כלל דהוי כאומר שלח ע"י פלוני ולכך כתב רמ"א דיחרים ודוק:

ו

סימנים ואותיות וכו' הוא פי' על אין משלחין מעות בדיוקני. והמחבר לעיל סעיף ג' כתב מסר לו חותמו לסימן שהיא גם כך לקצת רבוותא פי' על דיוקני האמור בגמרא וצ"ל דמחבר תפס פי' שניהם לדינא דלעיל מיירי דאין הכחשה בדיוקני רק לא פרטו לשליח כמש"ל וכאן איירי דפרטו לשליח וצוה בפירוש לשלחו על ידו רק גוף הדיוקנא בו הכחשה כי המלוה אומר לא מאתי בא כלל. כמבואר בפנים ולכך הש"ך בס"ק טו"ב דביקש ליישב דברי רמ"א דכתב ויחרים וכו' דנמשך אחר דברי הרמב"ם דמוכח מדבריו אם מודה יפסיד המלוה. אין דבריו מובנים דכאן שלח ליה בפירוש שלח ע"י לוי כמבואר ברמב"ן ופשיטא דאם מודה דהפסיד אבל לעיל בסי' ג' דלא פירשו לשליח רק אמר הביא לי וכו' כנ"ל בזה מה יועיל הודאתו הא אין כאן שליחות ועיין מש"ל:

ז

ואחרים רימו וכו' זהו מה שפי' הרמב"ם כמ"ש בגמרא דיוקני אלא שקשה להבין הא בגמרא אמרינן אפילו עליו עדים ואיך מצי טעין אחרים רימו. ומה שתירץ דעדים מעידים רק שסימנים הללו רגיל בו אבל אינם יודעים שסימנים אלו יצאו מן המלוה וזהו דחוק דהא פשיטא שנודע שרגיל בסימנים הללו דאל"כ מהכ"ת לשלוח בסימנים מה שאין נודע לו שהמלוה רגיל בהו ועוד מה טעמו של רבי יוחנן דאמר משלחין אם המלוה צווח ככרוכיא לא יצאו הסימנים מאתו וא"כ לא שבקת חיי דכל אחד יעשה סימנים שלו בזיוף ויוציא מעותיו ודוחק לומר דפי' יש עליו עדים מקיימין שניכר להם שהם סימנים שלו וס"ל לגמ' דוקא בכת"י מהני קיוס דבלא"ה לא חציף אינש לזייף ד"ת אבל בסימנים דחציף אינש לזייף לא מהני קיום בעדים. דא"כ ה"ל לרמב"ם להזכירו בהדיא דאף דמקיימינן אותו דלא מועיל ועוד ה"ל לגמרא לומר הך תקנתא לשמואל בדיוקני עצמו שדיבר בו הגמרא דמעיד עדים שזהו דיוקנא שלו. ואין זה בגדר השאלה כלל לשמואל מה תקנתא. ולכן יותר נראה לומר דהרמב"ם פוסק כרבי יוחנן דמשלחין מעות בדיוקני כדעת הראב"ן וקצת מחברים וס"ל עד כאן ס"ל לרבי יוחנן משלחין היינו כשיש עדים על דיוקני דל"ל אחרים רימו אותך ולכך משלחין לר"י ולשמואל מ"מ אין משלחין כמ"ש המחברים אבל בלי עדים אף לר"י אין משלחין כמש"ל דלא שבקית חיי' וכו' וישר בסברא ומהכ"ת לעשות פלוגתא רחוקה לר"י אפילו בלא עדים ולשמואל אפילו בעדים ושפיר פריך הגמ' לשמואל מה תקנה דאפילו בעדים לא מהני לדעתו ולכך העתיק הרמב"ם דאחרים רימו בו דזהו אף ר"י מודה ומיניה דאם יש עדים דלא מצי למימר אחרים רימו בו מפסיד המלוה וא"ש הכל וצ"ע על הג"ה מיימונית והכ"מ דס"ל דרמב"ם פסק כשמואל:

ח

ויש מי שהורה שישבע עיין ש"ך ס"ק כ"ה בשם המבי"ט ביש לו נאמנות בשטר מ"מ צריך לישבע והש"ך פקפק בו וכן נכון דאל"כ מה יועיל נאמנות תמיד יעשה סימנים וכדומה ויזקיקו לשבועה ואי מיירי דשליח לפנינו ואמר שהוא כת"י זהו תליה במחלוקת פוסקים לעיל סימן ע"א אי נאמנות נגד ע"א מהני ומ"מ צ"ע:

ט

השליח שאומר נאנסו וכו' הרב הש"ך בס"ק ל"ב פקפק מה ענין זה לכאן ופשיטא דצריך שליח לישבע ש"ש. ונראה דקמ"ל אפילו המלוה אינו מבקש משליח שבועת שומרים כי מה איכפת ליה הוא תובע מלוה והלוה מודה שהוא כת"י של המלוה רק מעליל עליו ומכחיש כת"י וא"כ יש כאן מקום לומר מי יכריח לשליח לישבע המלוה אינו תובעו וללוה יאמר לאו בעל דברים דידי את הלא אתה מודה דהאמת אתי שבאתי בשליחותו של מלוה וא"כ באמת נפטרת במסירה לידי והרי אני שומרו של מלוה ולא שלך ואם כי המלוה מעליל עליך לא בשביל זה אני שומר שלך באמת ומהכ"ת תכריח אותי לשבועה וטובא קמ"ל דמ"מ חייב שבועה דכיון דצורך הלוה לשלם חזר הדבר שנעשה שומר דלוה אף ששילם לפי טענתו שלא כדין מ"מ הוי בבא בהרשאה ממלוה וחייב לישבע ש"ש ודוק:

י

אם השליח כופר וכו' הש"ך בס"ק מ"ב הביא תשובת ת"ה ראובן ששלח ע"י שמעון ללוי מעות לקנות בו סחורה ושמעון אמר נתתי ולוי אמר לא קבלתי שמעון מחויב לישבע דע"י אמירת לוי הוי טענת ברי ושמעון מודה שקיבל המעות אבל ללוי א"י להשביעו אף ששמעון אמר שנתנם לו כיון דאמר לא קבלתי כלל אבל שמעון יכול לתבוע ללוי ולהשביע כיון דהוא טוען ברי שנתתי לך. אבל מ"מ א"י לכוף ראובן לשמעון שישביע ללוי אם לא שפוטרו לשמעון מן שבועה הואיל ואחד מהם בא ודאי לידי ש"ש עכ"ל. והש"ך טען יאמר ראובן לשמעון מה איכפת לך הלא לפי דברך אתה תשבע באמת ומה לך אם לוי ישבע בשקר או באמת. ובאמת הת"ה דייק בלישנא דאיכא קפידא לשמעון דהואיל דאחד מהם נשבע לשקר ואין מבחין מי נשבע באמת ומי בשקר ויהיה אצל הבריות לעז וחשדא דהוא בספק בעל שבועת שוא והיש לך קפידא יותר מזה ומה לו להכניס עצמו בחשד הלזה. אלא שקשה לי לכאורה הלא כל טיבו שאנו פסוקים שבועה הוא שאומרים לא נחשדו ישראל לישבע בשקר ולא יעשה שבועה ויודה וישלם וא"כ טוען ראובן לשמעון כיון שברור לך שלוי קיבל מעות הטל עליו שבועה ובאשר יבא לידי שבועה ודאי יודה וישלם כי זה המכוון בהטלת שבועה ולא יהיה כאן שבועת שוא בשום צד אבל באמת הוא הטעם דצריך לפטור לשמעון מן שבועה דאמר בממ"נ אם יודה הריני פטור אם ישבע איך תכריחני לישבע גם כן הרי יש כאן ודאי ש"ש ויש קפידא ופגם כהנ"ל. ולפ"ז אם כבר נשבע שמעון יכול אח"כ לטעון שיטיל שבועה על לוי כי ודאי יודה ולא ישבע לשקר וצ"ל באמת מוכרח הוא לתובעו בב"ד אבל ברואו שלוי הולך לישבע יכול שמעון למחול לו השבועה ואין ראובן יכול לעכב דיאמר אם ישבע הרי כאן קפידא כנ"ל ודוק. אמנם מה שכתב שאין להשביע ללוי ע"י טענת שמעון דהוי נוגע צ"ע אם כבר נשבע שמעון שמסרו ללוי למה לא יכול להשביע לפי דפסקינן לעיל סימן פ"ז דיכול להשביעו היסת בהוגד לי אפילו ע"פ קרוב ופסול והת"ה הרגיש בזה וכתב ה"מ שאר פסול אבל פסול מחמת נגיעה לא. ולא הבנתי דהא בנשבע אין כאן נגיעה כקושית התוס' דהא יש לו מגו דלהד"ם ואי דנשבע הא גם בזה נשבע ותי' דגזרת הכתוב עד המשתבע לא יוכשר לעדות וא"כ הרי זה פסול לא מחמת נגיעה רק מגזרת המלך והרי זה כשארי פסולי קורבה וכדומה ולמה לא יוכל לזקוק לשבועה. והרשב"א בקדושין פ"ב בלוה ששלח למלוה ושליח אמר נתן ומלוה אמר לא קבלתי דצריך המלוה לישבע הקשה הא אין כאן טענת ברי דלוה א"י אם קבל או לא והעדים נוגעים בעדותן ותי' כיון דעדים טוענים ברי וחזקה שליח עושה שליחתו ה"ל ברי א"נ בנוטל החמירו להצריכו שבועה עכ"ל הרי לתי' ראשון מחשיביהו לברי גמורה דחזקה שליח עושה שליחתו ואפילו לתי' השני היינו לרשב"א דלא מצינו לו בשום דוכתי דפוסק דיכול להשביעו ע"פ הוגד לי אפילו הגדת קרובים פסולים אבל לפי דקי"ל דיכול להשביעו נראה ברור לדינא דיש לראובן שבועה על לוי ודוק:

יא

ואפילו יפטור הלוה. והקשה הש"ך בס"ק נ"ב דלקמן בסימן ק"ם מבואר שם דאם המשכיר מניח שכירתו בב"ד תו לא הוי נוגע ועיין שדחק. ובאמת לפמ"ש רשב"א ור"ן בקדושין וא"ת יפטור הלוה לשלוחים בין נתנו או לא נתנו וי"ל דאין סילוק מועיל אלא כשאין לעדים הנאה בסילוק זה כגון בבני עיר שנגנב להם ס"ת והשותף הכותב דין ודברים אין לי וכו' אבל הכא שיש הנאה בדבר אינן נאמנים ע"כ ולפ"ז התם בשוכרים אלו אינן מעידים שהחזיק בקרקע המשכיר וחזר הקרקע למערער והם צריכים לשלם למערער שכירות הרי תובעים השכירות מיד המשכיר כי אטו בשופטני עסקינן שישלמו שכירות פעמים ואם כן זה שהקדים להניח השכירות בב"ד אין כאן הנאה רק מיעוט טרחה. אבל כאן אם לא יעידו שמסרן למלוה הרי צריכין לישבע ללוה עכ"פ וא"כ הוא שפוטרן משבועה הרי טובת הנאה גדולה שפטרן משבועה כי לולי זאת היו חייבים שבועה והוי נגיעה ואין בעדותן ממש ודוק:

יב

דאינו נאמן כשנים הסמ"ע תמה מה לי דאין שנים נאמנים לפטור ומה לי אחד לחייב המלוה ש"ד כללא הוא כל מקום ששנים מחייבים ממון אחד מחייבו שבועה ונראה דאמת הא כתב הגי"ת בדף קל"ג וכן מבואר קצת בש"ך דהא יש ללוה מגו מידי פרעתיך והעדים יעידו כדבריו והרי נאמנים ואי דאין הלוה רוצה לשקר השתא נמי משקר (ומגו דהעזה אמרינן בממון) רק התוס' הקשו הא ה"ל מגו דבי תרי ותי' במקום שמרויחין בממון הם מכוונים עדותן ולא אמרינן מגו דבי תרי ולפ"ז י"ל הלוה יש לו פחד לשקר ולומר דפרע בעצמו (דאולי באמת פרעו עדים וא"כ אין להם רווח ממון ומכוונים דבריהם שהם פרעו) דאם ישקר ויאמר שהוא פרע העדים לא יכוונו דבריהם זה אומר כן וזה אומר כן וא"כ יהיה הלוה מוכחש והן לית להו רווח ממון כי אמר פרעו ומהכ"ת ישקרו כאחד אחד יאמר הלוה פרע ואחד יאמר אני פרעתי וה"ל עדות מוכחשת ולא יהיה בטענתו ממש ולכך אומר שראה שהם פרעו וא"כ לזה יכוונו עדותן בממ"נ או האמת כדבריהם או לא אם כן יש להם רווח ממון ומכוונים עדותן ולכך ל"ל מגו ואם כן אנן אמרינן דעדים נוגעים והוא לא ראה רק אומר שראה להחזיק מאמר העדים. אך זהו בב' עדים אבל בע"א פשיטא דאית ללוה מגו כנ"ל דהוא פרע וע"א מעיד כדבריו וזוקק לש"ד ומגו דבי תרי לא הוי ולכך מחייבו ש"ד וא"ש ודוק. כי זה נכון ומיושב כל קושיא:

יג

אינו יכול להשביעו וכו' וכתב הש"ך אפילו טוען לי אמר השליח שפרעך מ"מ הואיל אינו לפנינו א"י להשביעו ויפה פי' כדברי מחבר דס"ל דא"י להשביעו בטענת הוגד לי אבל לפי מש"ל דזה שליח לא קרוי נוגע מחמת ממון כמש"ל באריכות ס"ק י' וא"כ לפי דקי"ל דיכול להשביעו בטענת הוגד לי אף בזה יכול להשביעו:

יד

דה"ל למשכנו בעדים עיין ש"ך במ"ש דהא על יתר מכדי דמיו קי"ל דהוי ש"ח א"כ מה יועיל דמשכנו בעדים יטעון נגנב ונאבד דשכיח וע"כ צריך לסמוך אהימנותיה. ונראה חדא דמ"מ פשע דה"ל למשכנו בעדים ולומר לו אל תחזירני אלא בעדים דאם ימות יטענו יורשים אף שנמצא המשכון מנין לנו ששייך לך משא"כ במשכנו בפני עדים ונמצא בעזבנו חייבים להחזיר וא"כ אף דלא מת והוא כופרו ה"ל תחילתו בפשיעה וסופו באונס ואונס בא מכח פשיעה דאלו לא הפקידו רק בעדים לא היה שייך כפירה וחייב מיהו בלא"ה יכול לטעון לישבע ש"ח אינו חשוד אצלי אבל לשבועה קלה חשוד ולכך פסקו בנשבע שבועה קלה ובא ע"א חייב לישבע שנית ש"ח וא"כ אלו השכינו בעדים וטען נאנס היה צריך שבועת שומרים ש"ח אבל עכשיו דכופר אין לו עליו אלא היסת רק לתי' זה צ"ל עדים לאו דוקא ה"ה בע"א דזוקק ג"כ לשבועה חמורה ודוק:

טו

ישלם שמעון והטור חולק דנשבע שמעון ונפטר ועיין ש"ך דפי' בטור דדייק מרמב"ם ממה שכ' לפני זה דמיירי דטוען הלוה ברי ששלחו לגבות נ' וא"כ למה ישלם ישבע הלוה ויפטר עיין ש"ך שהאריך ונכון כדבריו וברמב"ם י"ל דמיירי בשטר וא"כ אינו נאמן ולכך לא הזכיר הרמב"ם דצריך לישבע כי כך הדין בכל שטרות ופשוט ונכון:

א

אם אמר לו וכו' אין צריך בעדים רק אפילו בינו לבינו רק שמודה המלוה ולוה סמ"ע וש"ך:

ב

ששלח לו בכתב עיין תומים דאם כתב לו בפירוש שלח ע"י פלוני מדינא פטור אבל בכותב לו סתם שלח לי מה שיש לי גבך מדינא חייב באחריות רק מכח מנהג תגרים פטור. וא"כ במקום דליכא מנהג יש לספק. ואני כתבתי די"ל בכותב סתם דוקא למסור ליד מוביל הכתב הוא דאיכא מנהג תגרים ע"ש בתומים:

ג

אפילו שהשליח כותי ואצ"ל והפטר סמ"ע. ודוקא שהכותי אינו עבדו כנעני אבל בעבדו שגופו קנוי לו צ"ל והפטר כן מבואר בגמרא פרק השואל:

ד

ובדרך שבני אדם רגילים וכו' עיין תומים שהעליתי אם א"ל שלח קודם שהיה שעת חירום ואח"כ נולד הרעש וסכנה אפילו בא"ל ביד פלוני חייב ואם כבר היה אפילו בא"ל סתם פטור דהרי עשה מצותו רק בישנו שני דרכים וידוע שאותו שליח הולך דרך סכנה בפורט בשם השליח משלח פטור וא"ל חייב:

ה

ע"י מי שהוחזק כפרן וע"י חש"ו ונכרי תמיד בגדר הוחזק כפרן אפילו מחזקינן אותו לנאמן ש"ך:

ו

הרי זה פשע וכו' ואפילו השליח שהוחזק כפרן לא כפר רק ידוע בעדים שקרהו אסון מ"מ חייב דהוי תחילתו בפשיעה וסופו באונס וחייב אם האונס בא ע"י פשיעה ואלו לא מסרו לו לא קרהו אסון בדרך ש"ך:

ז

אא"כ פירש לו דעת הע"ש שאמר לו שלח ביד מי שתרצה והפטר ודעת הש"ך דלא מהני דמ"מ היה דעתו לשלחו ביד נאמן. רק צ"ל שלח אפילו ביד גוי וכדומה ונראים דבריו:

ח

אלא אמר לו וכו' ובאופן זה אפילו היה עדים בזה מ"מ לא נפטר ועיין תומים דכתבתי דבפקדון ולא הוליכו במקום סכנה יש לספק אם חייב אבל הלואה לכ"ע חייב הלוה ע"ש:

ט

אלא מסר לו חותמו לסימן עיין ש"ך ס"ק י"ג בגדולי דור שהיו חותמין בסימן הוי חתימה וא"כ אם נכתב בכתב יד אחר והוא עשה ציור וסימן כיון דפקיע שמיה ה"ל כאלו חתם ומהני כמו שליח שעשהו בעדים:

י

לך והביא לי וכו' דעת סמ"ע לך והביא לי וכו' ומה שאמר השליח פלוני שלחני וכו' אחת היא ואינו מועיל אפילו הוא אמת כיון שלא בעדים אמר כן אינו מועיל כיון דלא טרח בעדים ואני כתבתי בתומים דמיירי המלוה המשלח אמר לא הזכרתי לו לשון שליחות ולכך אינו מועיל בלי עדים אבל השליח המביא דיוקני כיחש ואמר שלחני שהזכיר לשון שליחות שאמר אמור לו שישלח המעות ואם ימסור לך תביא א"כ הרי שליח אפילו שלא בעדים ועיין תומים:

יא

ויחרים הסמ"ע תמה דהא אין כאן הכחשה דכיון דלא היה בעדים אינו מועיל וא"כ מה טיבו של החרם והש"ך תי' דנמשך רמ"א אחרי דעת רמב"ם בסעיף שלאחריו אבל כפמש"ל דאם האמת כפי שאמר המביא דיוקנא דהזכיר לשון שליחות דמהני פשיטא דיש כאן הכחשה וצריך ק"ח או שבועה ע"ש:

יב

ישבע הלוה היסת היינו במלוה ע"פ דמצי לטעון פרעתי ונאמן בהיסת וה"ה באומר הגיע לידי כתב שלך:

יג

שכת"י בא וכו' ואפילו אין הכת"י לפנינו מ"מ הואיל היא מלוה ע"פ נאמן שהיה לו כת"י במגו דלהד"מ או פרעתי:

יד

או שאין הלוה יודע וכו' דה"ל איני יודע אם פרעתיך ואפילו למ"ד דלא חייב רק במקום דה"ל למידע גם בזה ה"ל למידע לדייק אם הוא כת"י ממש וטרם דדייק לא היה לו לפרוע:

טו

ואחרים רימו בו. והיינו דכתב בו להדיא שישלח ע"י וא"כ אלו הודה פשיטא דנפטר הלוה משא"כ לעיל סעיף ג' לא נזכר שעשהו שליח כמש"ל ועיין תומים מ"ש בזה:

טז

שישבע וכו' בכ"מ נתן טעם כמו בפוגמת דאמרינן לא דייק ה"ה בזה אולי אינו זוכר ולא דייק שנתן לשליח ואם יש בשטר נאמנות עיין תומים דצ"ע:

יז

אין זה כת"י דוקא מכחיש לכ"י אבל במודה רק אמר כתבתיו לשלחו ונמלכתי ומצאו זה או חתמתי שמי במגילה ומצאו וכתב עליו אינו נאמן ש"ך ולא כדעת הב"ח:

יח

כעין של תורה ויש לו כל ד"ת לכל אופן דכיון דכל הימנותא מכח מיגו דינו שוה לשבועה שהיה חייב אלו טען נאנסו ועיין כללי מגו מ"ש בזה:

יט

אחר שישבע כדין שאר נשבעים שצריך לטעון השבע לי אבל במגו דלעיל א"צ לטעון וגם יש הבדל לעיל סימן פ"ז בכמה דברים:

כ

ודוקא במלוה בדפוס היה בדברי מחבר חסר לפיכך כתבו רמ"א אבל לפי הנוסחא שלפנינו הדברים כבר אמורים בהמחבר:

כא

אם התובע מודה דין זה הן מלוה ע"פ הן מלוה בשטר דכיון דמודה נפקע כח השטר ש"ך:

כב

נשבע שליח וכו' הש"ך בס"ק ל"ז הביא בשם מרדכי דראובן ששלח ללוי ונאנס אין שליח צריך לישבע ללוי עד שיבא ראובן דלמא יחזור ראובן לפרוע למלוה ואין כאן שבועה והעלה הש"ך הא במת ראובן צריך לישבע ועיין תומים מ"ש בס"ק יו"ד ע"ש:

כג

אינו נאמן הן שיהיה פטור משבועה והן שיהיה הלוה פטור מק"ח:

כד

מפני שהם נוגעים. וזהו הכלל דאף דמשתבע וא"כ תו ליכא נגיעה דהא יש לו מגו דלהד"מ ואי דצריך שבועה הא עכשיו ג"כ משתבע מ"מ גזרת התורה היא כל עד דמשתבע אינו מוכשר לעדות:

כה

נשבע השליח וכו' היינו כששניהם כאן אבל אם אין כאן רק אחד אין כאן שבועה ש"ך:

כו

ללוה או לנפקד וכו' בסמ"ע ס"ק י"ח הביא תשובת מהרי"ל ראובן ששלח מעות ללוי שהלוה לו ע"י שמעון וטוען שמעון שנתנם לאשתו והיא מסרה מעות ללוי ולוי אמר שלא קיבל אין בזה משום שומר שמסר לשומר כי כל המפקיד על דעת אשתו הוא מפקיד ולכך ישבע שמעון שמסר המעות לאשתו ואשתו תישבע שמסרה ללוי ולוי ישבע שלא קיבל וצריך ראובן לשלם עכ"ל. ועיין ש"ך ס"ק מ"ב דצ"ל דאשת שמעון אינה יודעת שהיה מעות שייך לראובן והוא ללוי לפרעון רק קבלה סתם מעות וא"כ י"ל אולי מעות אחר הוא ולכך צריך שמעון ג"כ לישבע שנתן לה המעות מראובן אבל אם היא יודעת ונשבעת שקיבלה מעות מבעלה לפרוע ללוי בשבילו ובשליחות ראובן וכן עשתה פשיטא דאין שמעון צריך לישבע ונכון הוא:

כז

במעמד הלוה או הנפקד יותר טוב הלשון שצ"ל במעמד המלוה או המפקיד כי הלוה ונפקד כבר אמור ש"ך:

כח

שבועת היסת. אף דלא טען ברי מ"מ אמירת השליח משוי' ברי. ועיין ש"ך דמביא תשובת תרומת הדשן ראובן ששלח ללוי מעות ע"י שמעון לקנות בו סחורה ושמעון אמר נתתי ללוי ולוי אמר לא קבלתי לשמעון יכול להשביע כיון דמסר לו מעות ולוי אמר לא קיבל אבל אין ראובן יכול להשביע ללוי דאומר לא קיבל כלל אבל שמעון יכול להשביע ללוי דטוען ברי שמסרו לו ואין ראובן יכול לכוף לשמעון להשביע ללוי אם לא שפוטר שמעון משבועה ע"כ ועיין תומים דהעליתי דיכול להשביע ללוי ע"ש וגם אם כבר נשבע שמעון לראובן יכול ראובן לכוף לשמעון שיתבע לוי בב"ד להטיל עליו שבועה אבל אם שמעון רואה שלוי רוצה לישבע יכול שמעון למחול לו השבועה ואין ראובן יכול לעכב ע"ש:

כט

ונפטר אף במלוה בשטר הדין כן כיון שמודה שצוה לשלח ע"י הרי אתרע השטר ש"ך ואם טען ראובן ללוי שלם לי ולוי אמר שלחתי לך ביד אחד ואיני יודע ביד מי צריך ראובן לישבע כ"כ מהרי"ל ופי' הכה"ג דלוי טוען השליח אמר לי שקיים שליחתו וא"כ הוי הוגד לי וא"צ שיבא העד לב"ד אבל סתם פשיטא דאין כאן טענת ברי ומה טיבו של שבועה זו ע"ש:

ל

או מסרתי למלוה וא"צ למסור בפני עדים הואיל ולא אמר לו שימסור בעדים ש"ך:

לא

ישבע השליח פי' אע"פ שהוא טענת שמא הואיל יש כאן ברי מהמלוה והוא ודאי קיבלו צריך לישבע סמ"ע וש"ך:

לב

בנק"ח הואיל ונוטל וכל הנוטלים שבועתן בנק"ח:

לג

כו' וכבר כתבתי דאף דגם עכשיו משתבע מ"מ עד המשתבע אינו עד:

לד

ואפילו יפטור וכו' דבהאי הנאה דפטרו משבועה העידו ויש כאן קצת הנאה ועיין תומים מ"ש דלא קשה ממה דפסק לקמן בסימן ק"מ דהמשכיר יכול להניח שכירתו בב"ד עיין בתומים דיש הבדל גדול:

לה

אם מתחילה וכו' ויש עדים שהאמינו מתחילה דאל"כ אינו נאמן שהאמינו מתחילה בלי שבועה ש"ך ונראה היינו בלוה אבל בנפקד נאמן בשבועה דהאמינו בתחילה במגו דנאנסו:

לו

דמהני בשני עדים מהני לפטור הלוה ובע"א להיות המלוה נשבע ש"ד ואף דבלא"ה צריך לישבע כעין תורה נ"מ היכי דתפס ואינו רוצה לישבע אשר דעת הרבה מחברים לעיל סי' פ"ז דלא מפקינן מיניה אבל בחייב ש"ד ודאי אם אינו נשבע מפקינן:

לז

כגון שהלך היינו במלוה בשטר דבע"פ בלא"ה פטור כיון שטוען פרעתי ש"ך וה"ה פקדון יש לו מגו דנאנסו ואפילו בשטר כנ"ל מיהו מהני לפטור משבועה בפקדון בנק"ח ובמלוה ע"פ מהיסת דהוי עד מסייע ופוטר:

לח

ומזקיק למלוה ש"ד אע"ג דכל הנוטלין ונשבעין אינו רק שבועת המשנה מ"מ יכול לשלם לו בעדים ואח"כ לתבוע באותו עד וכן הוא בגמרא דכתובות אי פקח הוא מייתי לידי ש"ד:

לט

הם עדים כך הגיה הרמ"א והסמ"ע פקפק על זה ודברי רמ"א נכונים דדעת הטור דהם נאמנים דמגו דיכול הלוה לומר אני פרעתי והעדים מעידים שראו שפרע נאמן ג"כ לומר שראה הפרעון גי"ת וש"ך ועיין תומים. ולפ"ז ה"ה בטוען הלוה אתה הודית לי שפרעו לך העדים ג"כ נאמן במגו הנ"ל:

מ

דאינו נאמן כשנים אבל נאמן כע"א להזקיקו ש"ד ותמה הסמ"ע והש"ך מ"ש דשנים אין נאמנים וע"א נאמן כל מקום ששנים מחייבים ממון ע"א מחייבו שבועה. ועיין בתומים ישוב נכון וברור ע"ש:

מא

אינו יכול להשביעו. ודאי אם אין א' תובע ללוה לשלם פשיטא דא"י להשביעו אלא אפילו מת המלוה ויורשים תובעים ללוה כי לא ידעו מן פרעון מ"מ פטור שליח משבועה כי לית כאן טענת ברי ואי צריך להיות דוקא במלוה בשטר או אפילו במלוה ע"פ דה"ל א"י אם פרעתיך תליא במחלוקת רבוותא לעיל סימן צ"א גבי חנוני על פנקסו ע"ש:

מב

דה"ל למשכנו בעדים ועיין תומים אע"פ דיתר מדמיו קי"ל דהוי ש"ח וא"כ מ"מ אף דימשכנו בעדים הימנהו דהא מצי לטעון נגנב או אבד וכתבתי שם שני תי' ונ"מ אם השכין אצלו בע"א והוא כופר להכחיש העד ע"ש:

מג

ישלם שמעון וכו' עיין תומים דודאי בטוען שמא פשיטא דצריך לשלם דה"ל א"י אם פרעתיך אבל בטוען ברי במלוה ע"פ נשבע ונפטר ובשטר ישלם אחר שישבע. ולא מצי טעון כיון דהאמנתו לכ"ה דינרים האמנתו להכל ע"ש:

א

ש"ך ס"ק נ"א ע"פ שנים. נ"ב וע' לקמן סי' רכ"ב ס"ק ב' ובתוי"ט ריש מס' ב"מ ובחידושינו סוגיא דשליח נעשה עד:

א

ס"ט במה דברים אמורים כשעשאו שליח להביא את שלו וכו' נ"ב עיין בחבורו לחו"מ מהדורא ג' סימן רס"ט מ"ש שם דאפילו בן הלוה או השואל כל עסקיו עם אביו נמי דינו כאחר והמלוה נשבע ונוטל ואפי' במפקיד אף דע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד ונאמנים לומר נאנסו מ"מ לענין החזרה אינן נאמנים ודינו כא"י אם החזרתי וכדין המפורש כאן דהמלוה נשבע ונוטל ע"ש בטעמו כי נכון הוא ודוק: