שולחן ערוך, חושן משפט ע״ח: הטוען שפרע תוך הזמן. ובו ח סעיפים: – עם 18 מפרשים

א

הטוען שפרע תוך הזמן. ובו ח סעיפים:
הקובע זמן לחבירו ותבעו תוך הזמן וא"ל פרעתיך אינו נאמן דחזקה אין אדם פורע בתוך זמנו (וה"ה דלא יכול לומר מחלת לי) (מרדכי ריש ב"ב) ואפי' מיתמי שמת הלוה בתוך הזמן והניח יתומים אפי' קטנים נפרעים מהם בלא שבועה אם היה מלוה בשטר או אפילו מלוה על פה והעמיד אביהם בדין ונתקבל העדות בפניו דבמלוה על פה נמי איתא להאי דינא ובלבד שיש עדים בהלואה ובקביעות הזמן שאם אין עדים נאמן בשבועת היסת במיגו דלא היו דברים מעולם או לא קבעת לי זמן או כבר עבר הזמן ופרעתיך בזמנו אם תבעו תוך זמנו ואמר ליה פרעתיך וחזר ותבעו אחר זמנו וא"ל השתא פרעתיך הוחזק כפרן ואינו נאמן: הגה (הגהת אשר"י ס"פ השואל ובמהרי"ו סימן פ"ט) [י"א דלא אמרינן חזקה זו אלא במלוה אבל אם היו מעות מופקדין בידו ועוסק בהן לצורך אחרים הוי כשאר פקדון ויכול לומר דהחזירן אפי' תוך הזמן שקבע (מהרי"ו סי' פ"ט) ושכירות דינו כהלואה ואינ' משתלמת אלא בסופה ואינו נאמן לומר שפרע תוך הזמן (טור ריש סימן שי"ז ונ"י ריש ב"ב) מיהו אם שכר סופר לכתוב לו כמה קונטריסים כל קונטרס מיד זמנו הוא וה"ה בכל מלאכה המתפרדת בכיוצא בזה (מרדכי ריש ב"ב):

ב

אם מת בתוך זמן ובא לטרוף (מלקוחו') במלוה בשטר להרמב"ם אינו צריך שבועה וי"א שצריך ואם הלוה חי ואמר שפרעו י"א דצריך המלוה לישבע שלא פרעו וגובה וי"א דאינו צריך שבועה (בטור שני הדיעות) וכן עיקר (נ"י פ"ק דב"ב וב"י):

ג

(וכן משמע מרמב"ם פ"ז משכירות) תבעו ביום שנשלם בו הזמן ואמר ליה פרעתיך היום אם היא מלוה על פה נאמן בשבועת היסת דעביד איניש דפרע ביום משלם זמניה ואם היא מלוה בשטר דינו כמלוה בשטר שלא קבע לו זמן:

ד

וי"א דהא דאמרי' בתבעו ביום שנשלם הזמן וא"ל פרעתיך היום דנאמן ה"מ כשתבעו בסוף היום אבל קודם לכן אינו נאמן וכי אמר בסוף היום פרעתיך תוך זמנו נאמן במגו דפרעתיך היום (וי"א דוקא דטעין איהו אבל ליתמי דידיה לא טענינן) (נ"י פרק השואל):

ה

תבעו אחר זמנו או בסוף יום שנשלם זמנו וטען שפרעו בזמנו נשבע הלוה היסת ונפטר:

ו

נפטר הלוה תוך זמן והוציאו יורשיו כתב פרעון סתם שפרע כל חובו לראובן קודם מותו נתבאר בסימן ע"א (וע"ל בסי' פ"ד סעיף ב' וסי' פ"ה ס"א) .

ז

מי שיש לו שטר על חבירו לפורעו לזמן פלוני ואבד ממנו ותבעו תוך זמנו וכן אם השטר יוצא מתחת ידי אחר וזה תובעו תוך זמנו והלה טוען ממני נפל ופרעתיו לא אמרינן בכי הא אין אדם פורע תוך זמנו בסי' מ"א:

ח

הא דאמרינן חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו היינו דוקא בקובע זמן אבל בסת' הלואה אע"פ שזמנה שלשים יום נאמן לומר פרעתיך בתוך שלשים יום:

א

זמן. דוקא בקבע לו זמן דגיל' הלו' דעתו דצריך להמעות עד שיכל' הזמן משא"כ בסתם הלוא' וכמ"ש הט"ו בס"ס זה. סמ"ע:

ב

ותבעו. היינו כשהתובע טוען ברי אבל לא כשטוען שמא מרדכי ריש ב"ב ד"מ א' עכ"ל סמ"ע ובאמת במרדכי שם מספק' ליה וגם משמע דלא פסק דהנתבע פטור אלא בצירוף טעמים אחרים ברורים ולא סמך ע"ז לחוד וז"ל ועוד חזק' אין אדם פורע כו' אולי לא מהני אלא היכ' דאיכ' ברי וברי אבל הכא טוענים היורשים שמא ועוד דדבר פשוט הוא דהכ' דמי לתבעוהו אחר זמנו כו' ע"ש ונ"ל עיקר לדינ' דאפי' כשטוענים היורשים שמא שייך חזק' דאין אדם פורע כו' והכי מוכח בתשובת הרא"ש שהבי' הטור בסי' ע"א סכ"א גבי יורשי ראובן שתבעו לשמעון בשטר שמת ראובן תוך הזמן כו' ע"ש. ש"ך:

ג

קטנים. כן הוא הסכמת הפוסקים ועיקר ודלא כמ"ש מהרש"ך ס"ב סי' קי"ג דכיון דאיכ' פלוגת' דרבוות' לא מפקינן מיתומים קטנים ע"ש וגם בתשובת מהר"י ן' לב ס"ג סי' ל"ה פסק כהמחבר דלא מצי יתומים קטנים לומר קים לי אלא קי"ל דנזקקין לנכסיהם ע"ש וכ"פ בתשובת מהר"מ אלשיך סי' קל"ז וכ"פ הב"ח וכ"פ בתשובת מהרשד"ם סי' קצ"ו ותנ"ד אלא מ"ש עוד בסי' ר"ח דדוק' כשמתחל' נעש' הז"פ כך אבל אם הגיע הז"פ בחיי הלו' והמלו' נתחסד עמו והאריך לו הזמן וויתר לו החוב אין נפרעין מיתומים קטנים ע"ש אין דבריו נראין בזה דכיון שהוא בתוך הזמן בכל ענין נפרעין מהן. שם:

ד

בשטר. כת' הסמ"ע משמע דבשטר א"צ קבלת עדים מחיים ואף שהטור בשם הרא"ש פסק בסי' ק"י דאפי' בשטר אין מקיימים בקטנותו ע"ש היינו דוק' במילי דצוואה או כשמט' זמן לגבות עמ"ש שם ובסי' (מ"ז) [מ"ו] והש"ך כת' דלית' אלא להרא"ש שם בעינן כאן שנתקיים קודם שמת וכמ"ש בסי' ק"י ס"ק י"ב ע"ש עכ"ל:

ה

נאמן. ואם יש עד א' על הזמן והוא אומר פרעתיך תוך הזמן ה"ל משואיל"מ וכ"כ בסמ"ע סי' ע"ה (כמ"ש שם בס"ק כ"ז ע"ש). ש"ך:

ו

פרעתיך. פירוש ופסקו עליו דאינו נאמן לומר פרעתיך אפי' לאחר זמן וע"ל סי' ע"ט. סמ"ע:

ז

כפרן. צ"ע למה הוחזק כפרן והא יכול לומר ודאי פרעתיך תוך הזמן אלא מאחר שלא הייתי נאמן הוכרחתי לפרעך אחר הזמן. ש"ך:

ח

מופקדין. לכאור' הרא"ש בתשוב' והט"ו בסי' ק"ח ס"ד חולקים ע"ז ויש לחלק דשאני התם כיון דבחצי המלו' אינו נאמן לומר החזרתי גם בחצי האחר שיש לו דין פקדון אינו נאמן דמאן פליג ליה ועוד י"ל דדוק' כאן דמיירי שאין לו הנא' מן המעות כמ"ש מהרי"ו בתשוב' שם משא"כ התם דיש לו הנא' מהמעות דהרי חלק הפקדון משועבד לחלק המלו' להשלים החסרון וע"ש ובתשובת מהר"י ן' לב ס"א כלל י"ז סי' צ"ד. שם:

ט

שקבע. כת' בתשובת מהר"א ששון סי' ע"ד דבפרעון סחור' לא אמרינן חזק' אין אדם פורע תוך זמנו ע"ש וצ"ע לדינ' דמדברי הגהת אשר"י ס"פ השואל ותשובת מהרי"ו לא משמע הכי אלא דוק' בפקדון שאסור ליגע בו וכן בעוסק לצורך המפקיד ואין לו הנא' ממנו הוא דאמרינן דעביד ופרע תוך זמנו אבל כשיש לו הנא' לא וא"כ ה"ה פרעון סחור'. שם:

י

קונטרס. נרא' דדוק' קונטרס קאמר ולא כל דף ודף מפני שהדף הראשון מהקונטרס מדובק להאחרון נמצא כל המונח תוכו שם א' עליו עכ"ל הסמ"ע וע' בש"ך דמסופק אם אפי' על שאר הקונטרסים שלא כתב עדיין נאמן לומר בסוף הזמן פרעתיך מתחל' בעד כולם ע"ש מה שמחלק בזה:

יא

שצריך. בע"ש כת' הטעם דאביהן אינו חש לטובת הלקוחות מ"ה לא פקיד בשעת מית' ע"כ וכת' הש"ך דיפה כוון דמשמע אפי' הלו' בפנינו ומוד' שלא פרע צריך שבוע' להי"א וכ"כ כסמ"ע בסי' קי"ד ס"ד ע"ש וכ"ש כשידוע שלא צוה הלו' כלום כו' וע' במע"מ ריש ב"ב ובתשו' מהר"מ אלשיך סי' ק"ך עכ"ל:

יב

לישבע. הטעם כיון דהלו' טוען ברי שפרעו משא"כ ביתמי דאין כאן מי שטוען ברי והב"ד אינן טוענים עבורם משום דהוי מלתא דלא שכיחא לפרוע תוך הזמן. סמ"ע:

יג

עיקר. כת' הש"ך דנרא' מדברי הרב דר"ל דא"צ שבוע' כלל אפי' לאחר הפרעון וכ"מ בטור וכן מוכח להדי' בבעה"ת ודלא כב"ח שהשיג על הטור בזה שלא כדת ועוד דאל"כ ע"כ לסברא הראשונ' צריך לישבע קודם הפרעון וזה לא נמצא בשום פוסק ואדרב' בהרא"ש איתא שצריך לישבע היסת והיינו ע"כ לאחר הפרעון דלעולם לא תמצא היסת קודם הפרעון אך לפ"ז קשה על הרב דכאן פסק דא"צ לישבע כלל ובר"ס שי"ז סתם כהמחבר דצריך לישבע לאחר הפרעון (וכן הקש' בט"ז והניח בצ"ע ע"ש) ודוחק לחלק בין שכירות להלוא' ואדרב' משמע להדי' בתו' ובנ"י דשכירות עדיף יותר לתובע וא"ל דכאן איירי בשטר דוק' דהא לענין אחר הפרעון ודאי דאין חילוק בין מלו' בשטר למלו' ע"פ וצ"ע ולענין דינא נרא' עיקר כמו שפסק הב"ח דקודם פרעון אין צריך לישבע אפי' במלו' על פה רק יחרים סתם ולאחר פרעון צריך לישבע היסת אפי' במלו' בשטר כו' ע"ש דמביא ראי' לזה:

יד

קבע. לאו דוק' אלא ה"ה קבע לו זמן ועבר זמנו וע"ל ר"ס פ"ב. סמ"ע:

טו

היום. דברי המחבר צ"ע דאף שכת' הטור בסוף זמנו לא לענין פרעון ביומו כת' כן דא"כ קשה דידיה אדידיה דהא בר"ס זה כת' דאם אמר בתחלת היום שפרע אינו נאמן משמע הא אחר תחלת היום נאמן לומר כן אלא נקט סוף היום משום דכת' עליה נאמן לומר פרעתיך בתוך זמנו במגו דהיום פרעתיך ובזה אינו נאמן כי אם בסוף היום דוק' דאז יש לו מגו דאי בעי אמר בתחלת היום התחלתי למנות לך המעות ושכחת שפרעתיך משא"כ כשעומד באמצע היום דכלות הזמן דניח' ליה טפי לומר פרעתיך בתוך הזמן ממה שיאמר היום פרעתיך דאין מדרך העולם לשכוח הפרעון בזמן קצר וה"ל מגו דהעז' וכ"כ התו' ובעה"ת בהדיא עכ"ל סמ"ע וכ"כ הב"ח באריכות ע"ש ואין דבריהם נ"ל דא"כ דטעמא הוא משום מגו דהעזה אפי' בסוף היום נמי כשטוען פרעתיך תוך זמנו אינו נאמן דה"ל העזה לומר פרעתיך היום ושכחת ואין טעם לחלק בין מקצת היום לסוף היום לענין העזה (וכן השיג עליו הט"ז ע"ש) אלא ודאי מ"ש הטור ובעה"ת סוף היום הוא ג"כ לענין פרעון ביומו וס"ל דה"ה אם טוען פרעתיך היום אינו נאמן אלא כשטוען כן בסוף היום כו' ומ"מ נלע"ד דאין דברי המחבר מוכרחים כו' אלא נ"ל עיקר לדינא דבכל היום נאמן לומר פרעתיך היום אך ענין מגו נרא' דמתחלת היום ואילך עד סוף כל היום הוי ספיקא דדינא כשטוען פרעתיך תוך זמני אי נאמן במגו דפרעתיך היום וא"כ המע"ה עכ"ל הש"ך וע"ש:

טז

טענינן. שפרע ביומא דמשלם זמניה אפי' במלו' ע"פ או בשכירות ומ"מ נ"ל דלמאן דס"ל סי' ק"ח ס"ד דטענינן ליתמי מלתא דלא שכיח' א"כ ה"ה הכא ונרא' שלכך כת' הרב דין זה בל' וי"א כו' אע"פ שאפשר לחלק בין נאנסו להך דהכא מ"מ נ"ל לדינ' עיקר דטענינן ליתמי כל דבר וכמ"ש בס"ס שס"א. ש"ך:

יז

ונפטר. במגו דפרעתיך אחר זמנו והוא בעיא בש"ס אי אמרינן מגו במקום חזק' ולא איפשט' ופסקו הפוסקים קולא לנתבע ולפ"ז אם תפס המלו' אפי' בעדים לא מפקינן מיניה אם הוא בהנך גווני דמהני תפיס' בבעיא דלא איפשט' עוד נ"מ אם תפס שלא בעדים דא"צ לישבע מטעם חזק' אין אדם פורע כו' ואף למ"ש בס"ב (כמ"ש בס"ק י"ג) דצריך לישבע לאחר פרעון מ"מ נ"מ בעלמא בתופס אע"ג דאית ליה מגו צריך לישבע בנק"ח קודם פרעון כמ"ש בסי' ע"ב משא"כ הכא שטוען שפרעו תוך זמנו נ"ל דאינו נשבע אלא היסת לאחר הפרעון וכת' הרמב"ן ז"ל דקבעי ליה בי דינא זמן יכול לומר פרעתי דעביד אינש דפרע בגו זמניה דב"ד וכדאמרינן בפרק שנים אוחזין בא מלו' לכתוב אין כותבין ונותנין לו דחיישינן דלמא פרעיה ע"כ משמע דס"ל דבקביעת זמן בב"ד לא אמרינן חזק' אין אדם כו' ולא ידעתי מנ"ל הא ומה שהביא מפרק שנים אוחזין לאו ראי' היא כלל דהתם לא קבעי ליה ב"ד זמן אלא אמרו ליה חייב אתה ליתן לו או צא תן לו מיד וצריך עיון עד כאן לשון הש"ך:

יח

יורשיו. ובסמ"ע גורס נפטר המלו' תוך הזמן והוציאו יורשיו השט"ח והלו' הוציא כתב פרעון. ע"ש:

יט

ע"א. ע"ש בסי"א בדברי המחבר ושם אינו מפורש דאיירי כשכתוב באותו כתב שפרעו בתוך זמנו אבל בטור שם סט"ו מפורש באר היטב. סמ"ע:

א

ל' הטור ממסקנת הגמרא והלכת' כריש לקיש ואפילו מיתמי ב"ב ד' ה' ע"ב

ב

לאפוקי אם תבעו אחר זמנו וטען שפרעו תיך זמנו דהוא בעיא שם ולא איפשטא וכתב הרי"ף דכל כה"ג חומרא לתובע וקולא לנתבע ומישתבע הלוה שבועת היסת כדלקמן בסעיף ד'

ג

הרא"ש דליכא למיחש לצררי שאין דרך לתת משכון אלא כשהמלוה נוגשו והכא כיון דתוך זמנו הוא ליכא למיחש להכי וכ"כ ה"ה בריש פי"ד מהל' מלו' וכתב הב"י בשמו שכן דעת הרמב"ם והרשב"א ושכ"כ מדברי הרמב"ן וכן הסכים בה"ת בשער י"ד

ד

הא לאו הכי אינו גובה עד שיגדלו דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד וקטן כשלא בפניו דמי וכמ"ש בסי' כ"ח אבל אם היה מלוה בשטר הא קיימא לן דמקיימין את השטר שלא בפני בע"ד כמ"ש בסי' מ"ו וכל שנתקיים השטר הרי היא כאלו נתקיימ' חתימתן בב"ד מזמן חתימתן של עדים הרשב"א בת'

ה

הלבושיםטור כ"כ בה"ת בשער הנזכר וכן כ' התוספ' והרא"ש בפר' הנזכר וכן כ' ר"י

ו

מרדכי ריש בתרא

ז

ריש פי"ד מה' מלו' דס"ל דדינה כדי היתומים שנפרעים מהם בלא שבועה כמבואר בריש הסימן

ח

טור בשם רב האי ושכ"כ אביו הרא"ש שם וכת' שם דאפשר הא דחיישינן לפרעון טפי מביתמי משום דאם איתא דהוה פרע הוה פקיד בעידן דמית

ט

שם בשם אביו הרא"ש:

י

בשם הר"י ן' מיגא"ש ותשובת הרי"ף

יא

בעיא מר' ינאי ב"מ סוף ד' ק"ב ופשטה ר' יוחנן שם

יב

כ"כ בה"ת שער ט"ז

יג

שם בשם בעה"ת וכן כ' הטור:

יד

שם בבה"ת ומבואר במ"ש בסימן א':

טו

כתב הב"י נ"ל היינו במלוה על פה בעדים ☜אבל במלוה בשטר אפילו עבר זמנו נשבע ונוטל כדין שאר שטרות

טז

טור ס' ה' כן כ' התוספות והרא"ש והרמב"ן בפ"ק דב"ק ובה"ת בשער ט"ז וש"ע וביאר עוד הרא"ש בתשוב' כלל ע"א סי' נ"ג דבסתם הלואה זימנין דמתרמי ליה זוזי ופרע בו ביום הלכך אי אמר פרעתיך בו ביום נאמן

א

ותבעו כו'. עבה"ג:

ב

וה"ה כו'. דטענת מחילה טענה גרוע ואינו נאמן אלא במגו דפרעתי כמ"ש תוס' גבי סטראי וכמש"ל סי' ע"ה ס"ז ואפי' יש כו' עמש"ש דאל"כ ליהמניה כאן לומר פרעתי במגו דמחלתי ואיבעיא להו אי אמרי' מגו במקום חזקה תיפשט דלא אמרי':

ג

אפי' קטנים. דאמרי' שם קע"ד דחיישי' לצררי וי"ל דאפי' בתוך הזמן אתפסה צררי כמ"ש גבי אלמנה אין אלמנה נפרעת כו' כמ"ש בגטין ל"ד ב' ושם רב לא כו' דחייש לצררי כו' וחיישי' אפי' בתוך זמנו דכתובה לא ניתנה לגבות מחיים דוקא שם חיישי' משום דש"מ סמוך למיתתו אורחיה לאתפסה צררי דניחא ליה שלא תתבזה אלמנותו בב"ד כמ"ש בכתובות צ"ז ב' וראיה ממ"ש קנ"ח א' נפל הבית עליו כו' והקשה תוס' שם ד"ה ובה"א כו' קשיא לר"י למ"ד כו' תיפוק לי כו' אבל למש"ל ניחא כיון דבפתע פתאום ל"ל להכי וכ"כ תוס' שם בשם הר"ש וע' ברא"ש פ"א שם:
(ליקוט) אפי' קטנים. ותוס' שם ד"ה אפי' והר' יונה חולקים ע"ז ע"ש (ע"כ):
(ליקוט) אפי' קטנים. דלא כתוס' שם ד"ה אפי' והר' יונה ומ"ש בגמ' ואע"ג דאמר מר הבא כו' ול"ק רבותא יותר דלא גבי כלל משום דזה אינו כ"א לר"ה בריה דר"י ולא לר"פ ונקט אליבא דכ"ע ומה של"ק בסוף ב"ב א"ב בין ר"פ לר"ה בכה"ג משום דהם לא ס"ל דר"ל ועתוס' הנ"ל. ותו' והרא"ש תי' בע"א דקמ"ל דאפי' שבועה א"צ. ועוד דקדק הר"י דלה"ק בסוף ב"ב משום צררי ול"ק משום פרעון אלא לאשמעי' בכה"ג והרא"ש תי' דבפרעון ה"ל לאהדורי שטרא. ועוד הוכיחו תוס' מדלא תי' בערכין על הא דאר"י אין נזקקין בכה"ג. ואין זה מוכרח דלא ניחא להו לשנויי דלא כאביו ורבא ור"פ ור"ה. וריצב"א תי' הובא גמיי' רפי"ב מה' מלוה דאף אם ר"י ל"ל דר"ל מ"מ הלכה כר"ל והא דל"ק רבא הלכה כר"ל בד' משום דרבא ל"ל דר"ל ואף שהתוס' סתרו זה וכ' מ"מ גם לדידן מוכח כו' ר"ל מדנקט בכמה מקומות הא דרבא ואין זה מוכרח דוקא היכא דלא איתמר בהדיא ומכח זה נדחקו תוס' בע"ז ו' ב' ופ' דלא כר"ל שם אבל הרי"ף ורמב"ם פ' שם כר"ל וכמ"ש בי"ד סי' קמ"ח ס"ב וטעמם דההיא תניא כוותיה נשנית לאחר רבא וכן כאן. והביא הג"מ שם ראיה דהא אמרי' מגו נגד קטנים כמש"ש ל"ג א' וא"כ ה"ה לחזקה דהא איבעיא שם אי חזקה עדיפא וער"ס ק"י (ע"כ):

ד

אם היה. דמקיימין את השטר שלא בפני בעד כמ"ש בב"ק קי"ב ב':

ה

או אפי' כו' ונתקבל. הלא"ה לא כמ"ש שם: (ליקוט) ונתקבל עדות. כו'. תוס' שם ד"ה הנ"ל מגמ' רפ"י דב"ק (ע"כ):

ו

דבמלוה ע"פ כו'. אע"ג דגמ' מיירי בשטר ממ"ש אע"פ שאמרו היא ליפרע כו' מ"מ בע"פ נמי כיון שהטעם משום חזקה כו' ואף מיתומים שהטעם דלא גבי מינייהו מלוה ע"פ דטענינן להו דלמא צררי כו' וטוענין ליתומים כמ"ש בפ"ב שם וכלום טענינן ליתמי מידי דלא מצי אבוהון למטען כמ"ש שם נ"ב א' וכ"כ הג"א בפ"ק שם ע"ש:
(ליקוט) דבמלוה ע"פ כו'. מדפריך שם ממתני' דשם ומתני' דשבועות מנה כו' (ע"כ):

ז

ובלבד כו'. כמ"ש שבועות מ"ה ב' ל"ש אלא ששכרו כו' אע"ג דאיכא תרי חזקה גבי בע"ה כמ"ש שם ואע"ג דע"כ צריך לחלק בין חזקה דכאן דהוא חזקה אלימתא מדאיבעיא להו תבעו לאחר כו' מ"מ כיון דלא איפשטא וקי"ל לקולא כמ"ש בס"ה ה"ה כאן:

ח

אם תבעו כו'. דס"ל דחזקה הוא כמו עדים וכמ"ש בב"מ י"ז א' גבי עדים וצ"ע שהרי איבעיא להו לגמ' אי אמרי' מגו וקי"ל לקולא דאמרי' מגו אלמא לא הוה כעדים ועתוס' שם ד"ה מי ואור"י כו' ועש"ך:

ט

י"א דלא כו'. דדוקא במלוה משום שהנאתו של לוה וכמ"ש ולואי שיפרע כו' אבל בשאינו נהנה ל"ש וז"ש ועוסק כו' ועש"ך סק"ט:

י

כשאר פקדון. דאסור ליגע בו ועהג"א ס"י השואל:

יא

ושכירות כו'. כמ"ש בגמ' ס"פ השואל:
(ליקוט) ושכירות כו'. ער"ס שי"ז וי"ד סי' ש"ה סי"ד (ע"כ):

יב

ואינה משתלמת. שם ס"ה:

יג

מיהו כו'. ב"ב שם שאני הכא דכל שפא כו':
(ליקוט) מיהו כו'. מ' דוקא בסיום הקונט' אבל הטור בסי' קנ"ז פי' דל"ד דאפי' קודם גמר השפה וע"ש בש"ע ס"ח ועש"ך כאן שפי' סוגית הגמ' בע"א דה"ק שאני כו' ומודה בכה"ג ריש לקיש לאביי ורבא דמקדים לשלם בעד הכל דלא ליטרדן בכל שפה ושפה (ע"כ):

יד

אם כו' להרמב"ם כו'. כמו ביתמי וכמ"ש ואע"ג דאמר מר כו':
(ליקוט) להרמב"ם כו'. כמ"ש סי' קי"ד ס"ד (ע"כ):

טו

וי"א שצריך. מדנקט יתמי ולא נקט רבותא יותר לקוחות דקי"ל מלוה ע"פ גובה מיתומים ואין גובה מלקוחות ועסמ"ע וש"ך:
(ליקוט) וי"א כו'. כמו חייב מודה שגובה מיתומים ולא מלקוחות. והמ"מ דחה סברתם דשם משום קנוניא ע"ש (ע"כ):
(ליקוט) וי"א שצריך. דבלקוחות חיישי' לצררי אף במקום דלא חיישי' מב"ח ועתוס' דכתובות ק"ב ב' בד"ה אימר כו' ותי' רבי כו' ובגטין נ"א א' ד"ה אימר כו' ואע"ג דלא חייש לצררי שם גבי יורשין דקתני מב"ח ר"ל מיתומים ולא מלקוחות אלמא חייש גבי לקוחות ולא ליתומים (ע"כ):

טז

ואם הלוה כו' י"א כו'. כיון שטוען בריא אבל ביתמי לא משבעינן ליה מספק. הרא"ש שם וכמ"ש שם ל"ג א' בעובדא דרבה בר שרשום ועתוס' שם ד"ה מיגו כו' ור"ל היסת לאחר שפרעו וכמ"ש ש"ך וכמש"ל סי' ע"א גבי נאמנות:
(ליקוט) י"א דצריך כו'. וכ"ד הרמב"ם וכמ"ש בר"ס שי"ז וגם מ"ש הטוש"ע בסי' פ"ד ס"א וס"ד אא"כ כו' היינו לאחר הפרעון שבועת היסת דאל"כ ק' הא טענינן ליתמי אבל בכה"ג שפיר כמ"ש תוס' ל"ג א' ד"ה מיגו. וי"ל כו'. וכ"פ ש"ך (ע"כ):

יז

וי"א כו'. דס"ל דחזקה הוי כמו עדים שלא פרעו וכמש"ל בס"א גבי הוחזק כפרן וצ"ל לסברתם דדוקא לענין מגו איבעיא להו לגמ' אבל בשאר דברים לא וצ"ע:

יח

וי"א דהא כו'. כגי' הספרים הקובע זמן לחבירו ובא בזמנו כו' ועתוס' שם ד"ה ובא בזמנו וא"ת מ"מ ניפשוט כו' ואור"י כו' ע"ש שחילקו דאע"ג שלאחר זמנו נאמן לומר אפי' פרעתי תוך זמנו מ"מ ביומא דמישלם זמניה אע"ג דנאמן לומר פרעתיך היום אבל בתוך זמנו לא דאין זה מיגו דלא חציף כו'. וכן חילקו שם ל"ג א' ד"ה לקוחה כה"ג וכן בשאר מקומות וע' בטוש"ע בכל המקומות שכ' כס' התוס' אבל בעה"ע ובעה"ת לא חילקו בכך דכל שנאמן לומר היום נאמן אף לומר בתוך זמן אלא דבשואל איירי בסוף היום ודב"ב מיירי בתחלת היום ואף פרעתיך היום אינו נאמן:

יט

(ליקוט) בסוף היום. אבל ש"ך כ' דה"ה כל היום לאפוקי תחלת היום דאז ודאי בתוך זמנו קאמר ע"ש (ע"כ):

כ

וכי אמר כו'. כנ"ל דלא כתוס':

כא

וי"א דוקא. דמילתא דלא שכיחא לא טענינן ליתמי ועתוס' דב"ב ע"ב ד"ה מ"ד וא"ת כו' וי"ל כו' ובכתובות פ"ה ב' ד"ה חדא כו':

כב

תבעו כו'. בעיא שם ולא איפשטא וכ' הרי"ף וכל כה"ג קולא לנתבע וכמ"ש בב"ק פ' הגוזל גבי מוגרמת ע"ש:

כג

או בסוף. כנ"ל

כד

הא דאמרי' כו'. דייקו ממ"ש הקובע זמן דוקא בקובע ועסה"ת שם:
(ליקוט) הא כו'. ודעת הרמב"ן אינו כן כמ"ש בסי' ל"ט ס"ד וכן הרמב"ם כמ"ש בר"ס שי"ז (ע"כ):

א

(ש"ך ס"ק ז) שלא הייתי נאמן כו'. נ"ב י"ל דאמרי' לפי שעלה בדעתך שתהי' נאמן על הפרעון השני אם יכחישך לחנם פרעת לו דהיית נאמן בטענתך הראשונ' דפרעתי חוך הזמן במגו דפרעתי עכשיו אמנם לפי הנרא' מדברי הסמ"ע עיקר הטעם כיון דחזק' מעיד שטען בתחל' שקר בב"ד הוי הוחזק כפרן דאינו נאמן לעולם לפטור מאותה תביעה בלא ראיה:

ב

(ש"ך ס"ק י"ב) אלא ודאי ה"פ לפי דר"ל כו'. נ"ב מדברי ר"ח וריב"ש ורבינו יונה ותוספתא והרא"ש המובא באס"ז לב"ב מבואר כדברי המחבר:

א

סעי' א' (אין אדם פורע תוך זמנו) גם דקיימא לן. חזקה אינו פורע תוך זמנו. שטר של מכירת סחורה ובו הגבלת זמן בחיוב להעמיד הסחורה למקום פ' לזמן פ'. אולי לא שייך בו חזקה ההיא כיון שבסחורה אין המתינות קרוב לשכר יותר מלהפסד למה לא יתן לפני הזמן פרעון ובפרט כשהעיכוב הסחורה בידו גורם לו הפסד פחת שמהסחורה ושכר עבור מקום הנחתה. אך מצד זה אדרבא יש חזקה כנ"ל מצד הקונה שמסתמא לא רצה לקבל ממנו הסחורה לפני הזמן פרעון גם אם כבר נתן כל המעות עבורה מקודם. ולגבי שיתן מעות פשיטא דשייך חזקה והרי אין יכול לסלקו קודם הזמן פרעון כשיש חשש הפסד עי"ז דהו"ל כפורע במדבר כבסי' ע"ד. אך כשאין פחת ולא שום צד גרעון והמעות ניתנו מקודם אולי מצד המוכר לא שייך חזקה כנ"ל אך הרי גם בזמן פרעון מלוה גם אין העכוב קרוב לשכר יותר מלהפסד שאי אפשר להרויח בממון רק בספק הפסד ומ"מ כיון שקבע זמן אינו פורע מקודם. אך שטר שכתב בו להעמיד הסחורה גם כשיהי' הפלגת קלקול הדרכים ואח"כ לא הי' שום קלקול בדרך. אולי מצד שהגבול בהחלט מוכרע שהסיע הסחורה לשם בזמן שהי' דרך בכדי להעמידה ליום המוגבל למקום ההוא גם אם נתקלקלו הדרכים הרבה. ועי"ז לא שייך חזקה הנ"ל ובפרט כשהמוכר הי' צריך לשלם שם הרבה עבור המקום של הנחת הסחורה והלוקח אי"צ שום הוצאה עבור הסחורה שלו. בזה י"ל דלא שייך חזקה כנ"ל:

ב

סעי' ב' [שכתב טענתו] בההיא דסי' פ' בנכתבו הטענות שאינו יכול לחזור ולטעון עוד כשלא הי' זה בפני ג' נראה דלא שייך כן. ולא שייך לומר שקיבל כן. כי י"ל שהי' דעתו שבסוף גמר דין יזדקקו שלשה לזה. וגם כשקיבל קרוב לישב שם כל שלא פירש שיזדקקו לגמר דין יכול לומר שהכשירו לישב שם רק גבי הטענות שיש בזה ג"כ קפידות מי ישב שם. וזה אם סגנון העיר כ"ה לקרוא אנשים אחרים לפעמים להגמר דפס"ד. מצד שאין שם דיינים קבועים ובוחרים כפי העת בשיש להם פנאי לנכון היטב:

א

אינו נאמן כת' הסמ"ע דוקא שתובעו ברי אבל לא כשטוען שמא מרדכי רב"ק וע' ש"ך דחולק וכ' דלא פסק המרדכי כן אלא בצירוף טעמים אחרים עכ"ל והכי מוכח בתשובת הרא"ש שהביא בטור סי' ע"א וע"ש ודבריו נכונים דודאי טענינן ליורש כל מה דאביהן מצי למיטען ואין זה טענת שמא אלא כמו טענת ברי דהא טענתא דאביהן טענינן להו. אלא בזה ראוי לספק היכא דהוא עצמו טוען ספק מאי מי נימא כיון דמלו' טוען שמא אינו נוטל וכמבואר בסי' נ"ט בשטר או נימא כיון דהחזק' דתוך זמנו עדיפא משטר דהא בשטר צריך שבוע' ותוך זמנו א"צ ומדברי הש"ך נרא' דלא בא לחלוק על הסמ"ע אלא בשמא דיורשין ולפי מ"ש הב"י בסי' נ"ט בשם בעה"ת בטעמ' דמלו' בשטר וטוען שמא אינו נוטל משום דדמי לחשוד דאפיק שטרא ואמר לוה פרוע דפקע שטרא דאינו יכול לישבע וע"ש א"כ תוך זמנו דלא בעי שבוע' נוטל המלו' אפי' טוען שמא מיהו לפמ"ש בסי' נ"ט טעמא דידן דאין המלו' נוטל בטוען שמא לאו משום ה"ט הוא דאנן קי"ל דחשיד דאפיק שטרא נוטל בלא שבוע' אלא הטעם הוא משום ברי ושמא ברי עדיף וע"ש וא"ש אפשר דאמרי' נמי בתוך זמנו ברי ושמא ברי עדיף או אפשר כיון דחזק' בתוך זמנו אלים טובא מהני למלו' אפי' בטוען שמא וצ"ע מיהו בטוענין שניהן שמא המלו' והלו' לא גרע חזקה דתוך זמנו משטר דנוטל המלו' במלו' בשטר בטוענין שניהן שמא כיון דלא שייך ברי ושמא ברי עדיף ועמ"ש בסי' פ"ד סק"ב:

א

שאם אין עדים. כת' הש"ך ואם יש ע"א על הזמן והוא אומר פרעתיך ת"ז ה"ל משואיל"מ וכ"כ בסמ"ע סי' ס"ה ועמ"ש בעי' ע"ה סק"י בזה וצ"ע:

א

הוחזק כפרן ובש"ך ז"ל צ"ע למה הוחזק כפרן והא יכול לומר ודאי פרעתיך תוך זמני אלא שמאחר שלא הייתי נאמן הוכרחתי לפורעך אחר זמני ומה"ט מספק' ליה לרבינו יקר במרדכי שם בזה מיהו נרא' דהיינו דוק' בטוען כן שפרעו אח"כ ואומר שהוכרח לפרעו שנית לפי שלא הי' נאמן אבל אם מוד' שלא פרעו שנית אלא אומר שפרעו כבר תוך זמנו ועומד בטענתו הראשונ' אינו נאמן במגו דפרעתי אח"כ דנאמן דא"כ הורעת כחו של מגו דטען פרעתי אח"כ למה פרעו אח"כ ואי משום דהוכרח לפרעו שנית לפי שלא הי' נאמן הא נאמן הוא בטענתו הראשונ' ואם בודאי אינו פורע אחר זמנו תו ליכ' מגו ע"כ צריך אתה לומר דזה ודאי צריך לפורעו שנית ואינו נאמן במגו דפרעתי אח"כ ומשום דלא אמרינן מגו במקום חזק' אלא היכ' דשייך הפה שאסר הוא הפה שהתיר וכמו שיתבאר בסק"ו וא"כ הכא לא אמרינן מגו או משום דאינו טוען ברצון פרעתי אח"כ שלא יאמינו אותו מעולם שפרע שני פעמים דהשת' כיון דאינו נאמן בטענתו הראשונ' במגו דפרעתי אח"כ שפיר מצית אמרת דנאמן לומר פרעתי אח"כ דהא מוכרח לפורעו שנית לפי שאינו נאמן בטענתו הראשונ' ובתומים ראיתי שכת' להוכיח כדברי הרמ"א ממ"ש בעה"מ בסוגי' דשכיר היכא דשכיר שהביא עדים שתובעו בזמנו ואמר פרעתי דשורת הדין שכיר נשבע ונוטל אזי אפי' עבר זמנו לעולם השכיר נשבע ונוטל דלית ליה מגו דלאחר זמנו פרעו דהא אמר בזמנו פרעו וזה מבואר דלא מצי טעין בשביל שפרעתי שאינו נאמן החזרתי ופרעתי לך דאל"כ הא עדיין יש לו מגו ודוחק לומר דאף דאי טעין כן נאמן מכל מקום מגו ליכא דהוא טענ' חלוש' לסתור דבריו דהא לפי הנ"ל אינו טענ' גרוע' עכ"ל ולפי מ"ש ע"כ מגו לא אמרינן דאי נאמן בטענתו הראשונ' תו אינו נאמן לומר פרעתי אח"כ ואם אינו נאמן לומר פרעתי אחר כך איך יהי' נאמן במגו דפרעתי אח"כ אע"כ דמגו ודאי לא אמרינן וגם לדעת הש"ך אינו נאמן אלא כשטוען דוק' פרעתי אח"כ אבל אם עומד בטענתו הראשונ' ודאי אינו נאמן וזה פשוט ובשט' מקובצת הביא בשם הראב"ד דמשיג על הרז"ה וס"ל דשכיר נאמן במגו דפרעו אח"כ וע"ש דאין ראי' מזה דס"ל דלא הוחזק כפרן דכיון דטעמו דשכיר נשבע ונוטל בזמנו הוא משום דטריד בפועליו ואחר זמנו רמי אנפשי' ומדכר כי היכא דלא ליקו באיסור בל תלין א"כ מה"ט נמי לא הוחזק כפרן דזהו אמתלאה שלו שאמר פרעתי בזמנו ואחר זמנו דרמי אנפשיה דכיר ליה שלא פרעו ומש"ה פרעו אחר זמנו אבל בעלמ' דלא שייך מה"ט מצינו לומר דס"ל גם להראב"ד דהוחזק כפרן. וזה ירא' כוונת המרדכי ז"ל ונרא' למורי דהוחזק כפרן ולא דמי להא דאמרינן פ' המקבל גבי בע"הב שנאמן לאחר זמנו אע"ג שאינו נאמן תוך זמנו היכא שתובעו כל זמנו עכ"ל ולא ביאר טעמ' דלא רמי ולפי מ"ש ה"ט דהתם היינו אמתלא' דאחר זמנו רמי אנפשי' משום בל תלין ומדכר לי' שלא פרעו ולכך פרעו אח"כ ומה"ט נמי נאמן אפי' בטענתו הראשונ' במיגו אף ע"ג דבעלמ' ודאי אינו נאמן במגו משום דהכא טענת טוב' לומר שפרעו אח"כ וא"ז נגד העולם כיון שאמתלא' בצדו וגם אינו נגד חזק' ובתומים ראיתי שכת' לעשות מהאי דינא דש"ך ספיק' דדינ' לפי שמחולקים בו הבעה"מ והראב"ד ולפי מ"ש הבעה"מ והראב"ד לא פליגי בזה וכדמוכח מדברי המרדכי שכת' ולא דמי לשכיר הרי שהמרדכי דסובר הוחזק כפרן מוד' בשכיר כדברי הראב"ד וא"כ אין מדברי הראב"ד ראיה) (מיהו נרא' דהיינו דוקא שתובעו בפני עדים בזה איכא למימר דנאמן לומר פרעתי אח"כ לפי שהוכרח לפרעו שנית וכמ"ש רבינו יקר דבעדים לא הוחזק כפרן לאותו ממון אלא שאינו נאמן לומר שפרעו שנית דלמה פרעו כיון דלפי דבריו דכבר פרע לזה אמר רבינו יקר דהוכרח לפורעו אבל תובעו בב"ד וטען בפני ב"ד פרעתי תוך זמנו הוי הוחזק כפרן לאותו ממון ואינו נאמן עד שיביא עדים שפרע אחר זמנו ועיין ש"ע סימן ע"ט סעיף ט':

א

כל קונטריס.) (ונרא' דנהי דלא שייך בי' חזק' דתוך זמנו ומשום דכל קונטריס זמנו הוא אבל עכ"פ בשבועה מיהא נוטל משום תקנתא דשכיר נשבע ונוטל הא אפי' באומן אמרי' תקנתא דשכיר כמבואר בסי' פ"ט ונ"מ דאלו הוי תוך זמנו דלא הוי צריך שבועה וקי"ל דכל קונטריס זמנו אבל בשבוע' מיהא נוטל ובעיר שושן כתב ז"ל כל קונטריס מיד זמנו הוא ויכול לומר על כל קונטריס פרעתי וע"ש. אבל הדין פשוט דאינו נאמן לומר פרעתי ובשבועה נוטל ובמרדכי פ"ק דבבא בתרא דפטר שם לגמרי את הנתבע מה"ט דכל קונטריס זמנו מיד ע"ש דמיירי שהסופר מת ובאו אשה ויורשין לתבוע ובזה לא שייך דינא דשכיר וכמבואר בירושלמי כלום תיקנו אלא לשכיר ולא ליורשיו ועיין בסימן פ"ט אבל כאן מיירי שהסופר בחיים דאלו כבר מת פטרו במרדכי מטעם אחר והוא דתוך זמנו לא נאמר אלא בברי ועיין שם והיכא דסופר חי ודאי בשבוע' נוטל ואע"ג דלאחר זמנו אין השכיר נשבע ונוטל וא"כ אפשר מיירי שתובעו אחר זמן השלמת הקונטריס דאז כבר עבר זמנו ותו ליכא תקנתא דשכיר ונרא' דאפי' אחר זמן השלמת הקונטריס נמי בזמנו מיקרי לענין שכיר כיון דאינו עובר בבל תלין עד אחר השלמת כל הקונטריסים דהא חזינן דאין משלמין לסופר עד אחר השלמת הספר ומשום דכיון דשכרו בבת אחת לא עבר על בל תלין עד אם כלה מלאכתו אע"ג דלענין תוך זמנו כל קונטריס זמנו מכל מקום לאיסור בל תלין אינו עובר עד אחר כלות כל המלאכ' ואם כן לעולם נשבע ונוטל כיון דלא שייך ביה טעמא דאחר זמנו דאין השכיר נשבע ונוטל משום חזקה דאין בעה"ב עובר על בל תלין וכיון דאכתי לא עבר על בל תלין בתוך זמנו הוא לאיסור בל תלין א"כ השכיר נשבע ונוטל וזה ברור:

א

בסוף היום. והתו' והרא"ש והראב"ד ס"ל דאינו נאמן במגו משום דהוי מגו דהעזה דיותר נוח לו לומר פרעתיך תוך זמנו דאינו מעיז כ"כ דאפשר שוכח הוא אבל אם יאמר פרעתיך היום מעיז דאין דרך לשכוח בו ביום וקשה לי טובא דהא בממון קי"ל דאמרינן מגו דהעזה ואפי' מטענה שחבירו אינו מכחישו לטענת שחבירו מכחישו וכמו בהני עיזי דאכלי חושלי ואם נפשך לומר דזה הוי העזה יותר לומר לחבירו היום פרעתיך ואפילו בממון לא אמרינן ליה ובהני עזי דאכלי חושלי יכול למימר לקוח מאתמול דזה לא הוי העזה כל כך דאפשר שכוח היה א"כ הא דהלכה מרווחת בישראל גבי משכון דנאמן במגו דהחזרתי ואם ראו בידו א"נ ובעינן ראו עתה בידו אבל אם ראו שעה קודם נאמן במגו דהחזרתי בשע' זו כמ"ש כל הפוסקים בלשונם ראו עתה בידי וכמבואר בסי' ע"ב ובכמה דוכתי טובא ראו עתה ונימא דאם דאו שעה קודם נמי ליכא מגו דהא אינו יכול לומר החזרתי בשעה זו שיעיז בודאי אלא ע"כ דבממון אמרינן אפי' מאינו מעיז כלל למעיז גדול והתוס' דכתבו משום מגו דהעז' אולי ס"ל דאפי' בממון ל"מ מגו דהעזה ועיין ש"ך בדיני מגו אבל אנן הא קי"ל הלכה מרווחת דבממון אמרי' מגו דהעזה ואפי' לומר הכחשה שנעשה בשעה קודמת נמי אומר וכמ"ש במשכון אמנם הראב"ד הגם דסבירא ליה דאינו נאמן במגו דפרעתיך היום כדעת תו' אבל לא מטעמייהו אלא טעמא אחרינא אית ליה בגוויה וטעמא כתב הראב"ד דאע"ג דאי אמר ליה האידנא פרעתיך נאמן כדקי"ל פ' השואל ל"מ האי מגו במקום חזקה דרובא דאינשי לא פרעי ביומא דמשלם זימניה והיינו דאמר ר"ל ולואי שיפרע בזמנו כלו' שיפרענו היום והוא יום דמשלם זימני' והובא ברמב"ן בחידושיו פ"ק דב"ב בשם מקצת רבותיו ובשם הראב"ד אבל צריך ביאור דמה בכך דרובא דאינשי לא פרעי ביומא דמשלם זימניה כיון דאי טעין הכי נאמן א"כ לית ליה מגו וליכא למימר דס"ל דלא אמרי' מגו דלא שכיח ועיין ש"ך בדיני מגו דהתם היינו משכיח לאינו שכיח אינו אומר אבל הכא תוך זמנו יותר לא שכיח וא"כ ודאי מהני המגו ולכן נראה לפי מ"ש בסי' ק"ח בש"ע סעיף ד' בשטר פקדון דנאמן לומר החזרתי במגו דנאנסו ויורשין נמי פטורי דטענינן להו החזרתי ותוך זמנו חייבים היורשין לשלם ולא אמרינן טוענין ליורש טענתא דאביהן דהיה נאמן אפי' תוך זמנו החזרתי במגו דנאנסו וע"ש בש"ך וכתבנו שם דלא אמרי' מגו במקום חזקה דתוך זמנו אלא דוקא לאחר זמנו דהוא הפה שאסר הפה שהתיר כיון דאינו יודע החזק' אלא על פיו אבל בעומד תוך זמנו דידוע החזקה אע"פ דאית ליה מגו אינו נאמן במקום חזקה וע"ש בסי' ק"ח מ"ש בס"ק ד' ובסי' צ"ז סקי"ב דהוא מוכרח לחלק בכך בין הפה שאסר בין מגו להיה טוען כך ומש"ה דוקא לאחר זמן דלא הוי לפנינו שום חזקה ידוע דהא כבר הוא לאחר זמנו אלא שאומר שפרעו תוך זמנו ה"ל הפה שאסר הפה שהתיר אבל ביומא דמשלם זמניה לאו מפיו אנו חיין דהא דוקא כי טעין פרעתיך ביומא דמשלים זימני' אבל אם לא טען כגון ליורשים לא טענינן להו דרובא דאינשי לא פרעו ביומא דמשלם זימני' והוא סברת הראב"ד ופסקו הרמ"א וא"כ החזק' ידוע לפנינו גם ביומא דמשלים זימניה דהא כ"ז דלא טען פרעתיך ביומא דמשלם זימני' גם היום דמשלם בכלל החזק' הוא וא"כ לא שייך הפה שאסר דלאו מפיו אנו חיין ואינו אלא מגו דהוי מצי טעין פרעתיך ביומא דמשלם זימניה והוי נאמן לזה כתב הראב"ד לא מהימן במגו דהוא נגד חזק' דתוך זמנו ולא אמרינן מגו במקום חזקה אלא הפה שאסר ודו"ק:

א

אבל ליתמי והוא מדברי הראב"ד דלא שכיח לפרוע ביומא דמשלים זימניה ודוקא כי טען הכי בברי נאמן ועמ"ש בסק"ה ומ"ש בסי' פ"ד סק"ד:

א

תבעו אחר זמנו והוא בעי' דלא אפשיטא וקולא לנתבע ואם תפס תובע לא מפקינן מיני' וכ"כ בש"ך ולכאורה ראוי לומר כיון דמהני תפיסה לא ישבע הלוה דאין בדין שישבע הלוה עד שיבטל המלוה את תביעתו דהיום או מחר יתפס ויהיה שבועת הלוה לבטלה דכה"ג כתב הר"ן גבי סטראי דא"צ הלוה לישבע היסת עד שיבטל המלוה את שטרו דאינו בדין שישביע אותו והמלוה נקט שטרו והובא בש"ך בסי' ל"ח. ואפשר דהתם לאו משום חשש תפיסה אלא משום דחיישינן שמא יוציא המלוה שטרו בפני ב"ד אחר שלא ידעו מעדי הפרעון ועוד דאפי' נימא דהיכא דמהני תפיסה אין משביעין הלו' עד שימחול תביעתו הכא ודאי צריך לישבע כיון שאינו נאמן בדין לומר פרעתי תוך זמנו אלא במגו דפרעתי לאחר זמנו וכי היכא דהיה צריך לישבע אחר זמנו ה"נ עכשיו בטענתו פרעתיך תוך זמנו צריך לישבע. ובזה ניחא דקמ"ל הש"ע דצריך לישבע ובסמ"ע הקשה מאי קמ"ל ולפי מ"ש ניחא:

א

בקובע זמן כתב הסמ"ע דוקא בקובע זמן דביקש מתחילה זמן מהמלו' גילה דעתו שצריך לו עד הזמן ע"ש. ואין זה עיקר הטעם דהא שכירות ופדיון הבן גבי מת האב תוך שלשים וכותל חצר בכולהו לא גלי אדעתיה ואפ"ה אמרינן בהו חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו אבל עיקר החזקה הוא מכח מנהג דאין נוהגין לפרוע תוך זמנו וגבי תוך שלשים דסתם הלואה המנהג לפרוע תוך שלשים ומש"ה לא שייך ביה חזקה דלא עביד אינש וכן משמע מדברי נ"י וז"ל ופירשו רב האי גאון והרי"ף בתשובה דהיינו דוקא בקובע זמן בשעת הלואה או לאחר מיכן אבל בסתם הלואה אע"ג דקי"ל בפ"ק דמכות דסתם הלואה שלשים יום היינו דלא ניתן לתבע אבל ודאי עביד אינש דפרע בגוי' כיון דלא קבע זמן בפי' וע"ש והיינו משום דעבד אינש דפרע בגוי' וחזק' דתוך זמנו תליא במנהג העולם בסדרי הפרעון שיש להם) (ומדברי הנימוקי שכתב בקובע זמן בשעת הלואה או לאחר מיכן מוכח דאפי' קובע זמן לאחר הלואה אמרינן חזקה ומוהרשד"ם בחלק ח"מ סימן ר"ח נסתפק היכא דהגיע הזמן והמלוה נתחסד עם הלוה להאריך עוד הזמן אם שייך ביה חזקה והובא בש"ך ותא שמע מנימוקי יוסף:

א

אבל בסתם הלואה והיכא דהיה לו קביעת זמן מב"ד וטוען פרעתי תוך זמן ב"ד כתב הרמב"ן בחידושיו פ' חז"ה דנאמן. והטעם נראה דקביעת זמן שיש לו מן המלוה אפי' אית ליה זוזי בידיה אין צריך לפרוע עד הזמן ומש"ה לא עבידי דפרע תוך זמנו אבל קביעת זמן ב"ד אינו אלא כדי להמציא לו מעות ואם היה יודע שיש לו מעות בביתו לא היו נותנין לו זמן ב"ד ומש"ה כל דאתרמי ליה זוזי אפי' תוך קביעת זמן ב"ד נתחייב לסלק לו ואע"ג דהוי מצי לאשתמוטי ולו' אין לי הרי זה כמלוה ע"פ דמצי כפר ליה ואפ"ה כל שיודע שחייב בודאי פורע והכי נמי כל שיודע דאית ליה זוזי אינו יוצא ידי חובתו עד שישלם לו וכל אימת דאית ליה זוזי היינו יומא דמשלם זימני' לפי זה בפשרנים שקבעו זמן לתועלת הלוה ואפי' אית ליה זוזי א"צ לפרוע עד הזמן שקבעו הפשרנים א"כ ודאי שייך ביה חזקה דקבע זמנו וז"ב:

א

הקובע זמן לחבירו כו'. דוקא בקבע לו זמן דגילה הלוה דעתו דצריך להמעות עד שיכלה הזמן משא"כ בסתם הלואה וכמ"ש המחבר והטור בס"ס זה:

ב

ותבעו תוך הזמן כו'. היינו כשהתובע טוען ברי אבל לא כשטוען שמא. מרדכי ריש ב"ב ד"מ א':

ג

ואפי' מיתמי כו' ולא חיישינן שאבוהון התפיס לב"ח צררי דכיון שהוא בתוך הזמן וא"א לנגשו אין מדרך האדם להתפיס צררי אשר"י:

ד

אם הי' מלוה בשטר מדמסיק וכ' הטור והמחבר או אפי' בעל פה ונתקבל העדות בחיי אביהן משמע דבשטר אי"צ קבלת עדים מחיים והיינו מטעמא דקי"ל דמקיימין שטר שלא בפני בעל דין וה"ה בקטנים דכשלא בפניהן דמי וכל שנתקיים השטר הרי הוא כאלו נתקיימו חתימתן בב"ד מיד בשעת חתימתן בעוד שאביהן קיים וכ"כ הרמב"ם בהדיא בפרק י"ב דמלוה וכ"פ המחבר בהדיא לקמן סי' ק"י ס"ו וגם שם לפני זה בס"ד ביורש גדול שנתן נכסי מוריש לקטן ואף שהטור בשם הרא"ש פסק שם בשניהם דאין מקיימין בקטנותו הא כתבתי שם בדרישה ובסמ"ע דהיינו דוקא במילי דצוואה או כשמטא זמן לגבות ע"ש ובסי' מ"ז מ"ש עוד מזה ודוקא בשטר שכבר נחתמו בו עדים הקילו בקיומו וכמ"ש קיום שטרות דרבנן אבל במלוה ע"פ אין מקבלין העדים שלא בפני בע"ד וקטן כשלא בפניו דמי:

ה

ואמר ליה פרעתיך כו'. פי' ופסקו עליו דאינו נאמן לומר פרעתיך אפי' לאחר זמן וע"ל סי' ע"ט:

ו

מופקדין בידו ועוסק בהן לצורך כו'. דע דבהגהת אשר"י חילק בין מלוה דלהוצאה נתנה לידו ובין פקדון שאסור לו ליגע ביה ומהרי"ק שורש פ"ט חילק בין מעות שנתנה להוצאה לטובתו דאינו נאמן ובין מעות שנתנה לידו להוציאן לטובת הנותן לו דנאמן לומר החזרתי לך ומור"ם ס"ל כאן זה לפשוט דבפקדון לא אמרינן החזקה דאין אדם מחזיר פקדון תוך זמנו דהא לא אמרו אלא אין אדם פורע תוך זמנו והיינו הלואה וכמ"ש ג"כ המחבר בר"ס זה ובא כאן ללמדינו דאף במעות דנתנה לידו להוציאן אם ההוצאה הוא לטובת הנותן אין שייך בו החזקה ודמיא לפקדון והא דקרי ליה פקדון משום דאין על המקבל אחריות דומיא דפקדון והיותר נראה להגיה בידו ואסור ליגע בהן או עוסק וכ"כ בד"מ:

ז

ואינו נאמן לומר שפרע כו'. וסיים שם וכן הדין בפדיון הבן:

ח

כל קונטרס מיד כו'. נראה דדוקא קונטרס קאמר ולא כל דף ודף מפני שהדף הראשון מהקונטריס מדובק להאחרון נמצא כל המונח תוכו שם א' עליו:

ט

מלאכה המתפרדת ע"ל בסי' קנ"ז בדברי הטור והמחבר בשוכר בנאים לבנות לו כותל:

י

אם מת בתוך הזמן כו'. גם בבא לטרוף בחיי המוכר בתוך הזמן כתב הטור פלוגתא זו בסי' קי"ד סי"א והטור והמחבר שכתבו כאן מת משום דבטור לא כתב כאן אלא דעת רבינו האי והרא"ש דפסקו דצריך שבועה וכתבו מת לרבותא דאף על גב דביורשים א"צ שבועה בלקוחות צריך שבועה והמחבר נמשך אחר ל' הטור וגם יש בו רבותא דבמת בתוך הזמן אף שלא בא לטרוף עד אחר כלות זמנו אפ"ה י"א שא"צ שבועה כיון דיתמי אינם אומרים ששלמו לו והלוה מת בתוך זמנו אבל לקמן בסי' קי"ד איירי בבא לגבות תוך הזמן דאי לאחר הזמן פשיטא דלכ"ע צריך לישבע כיון דהלוה עדיין חי שמא פרע ושם נקט דינו בחי לרבותא דדעת הרמב"ם שכ' בשמו דא"צ שבועה ללמדינו דאע"ג דאם בא ליפרע מלוה עצמו צריך שבועה אבל מלקוחות א"צ שבועה:

יא

ובא לטרוף. פי' לגבות קרקעות מהלקוחות שקנו אחריו:

יב

וי"א שצריך ואינו דומה ליתמי דגבינן מנייהו בלא שבועה כנ"ל משום דביתמי אם איתא דפרעי' הוה מצו' אביהן בשע' מיתה והיו היתומים או האפטרופסים שלהן טוענין לפני ב"ד שאביהן צוה לאמר שפרעו משא"כ בלקוחות דאיכא למימר שצוה בשעת מיתה והלוקחים אינן יודעין מצוואה דיטענו כן בב"ד ובע"ש כ' הטעם דאביהן אינו חש לטובת הלקוחות מ"ה לא פקיד בשעת מיתה ומ"ש נראה עיקר:

יג

דצריך המלוה לישבע הטעם דכיון דהלוה טוען ברי שפרעו משא"כ ביתמי דאין כאן מי שטוען ברי שפרעו והב"ד אינן טוענין בעד היתומים טענה שאינה שכיחא דהיינו שפרעו בתוך זמנו:

יד

שלא קבע לו זמן. לאו דוקא אלא ה"ה קבע לו זמן ועבר זמנו ובשניהן אם לא אמר הנתבע השבע לי שלא פרעתיך נוטל בלא שבועה ואם טען השבע לי נשבע ונוטל כמ"ש בר"ס פ"ב וק"ל:

טו

הני מילי כשתובעו כו'. דברי המחבר צ"ע דאף שכתב הטור בסוף זמנו לא לענין פרעון ביומו כ"כ דא"כ קשה דידיה אדידיה דהא בר"ס זה כ' דאם אמר בתחלת היום שפרע אינו נאמן משמע הא אחר תחלת היום נאמן לומר כן אלא נקט סוף היום משום דכתב עליה נאמן לומר פרעתיך בתוך זמנו במיגו דאי בעי אמר היום פרעתיך ובזה אינו נאמן כי אם בסוף היום דאז דוקא יש לו מיגו דאי בעי אמר היום בתחלת היום התחלתי למנות לך המעות (משא"כ בתבעו בתחלת היום ואמר שפרע קודם לכן שהיה אז תוך הזמן וכנ"ל) ופרעתיך ושכחת משא"כ כשעומד באמצע היום דכלו' הזמן דניחא ליה טפי למימר פרעתיך בתוך הזמן ממה שיאמר היום פרעתיך דאין מדרך העולם לשכוח הפרעון בזמן קצר כזה וה"ל מגו דהעזה וכ"כ התוס' ובע"ת בהדיא וכמ"ש לשונם בדרישה ע"ש ודוק:

טז

תבעו אחר זמנו כו' צ"ע הא כבר כתבו בסי' שלפני זה ולמה חזר וכתבו המחבר וליכא למימר דחזר וכתבו והוסיף דצריך לישבע היסת דזה פשיטא דלעולם לא ימלט משבועת היסת בטענת ברי:

יז

ה"ג נפטר המלוה תוך הזמן והוציאו יורשיו השט"ח והלוה הוציא כ' פרעון והוא תשובת הרא"ש והביאה הטור כן בסי' ע"א סט"ו והיא כתובה בחזה התנופה והביאה מהרי"ק בשורש ס"ו והב"י כתבו ג"כ כאן כמ"ש המחבר בטעות שהרי כתב שם וגם כאן בצדה המרא' מקום שכתוב' התשובה בחזה התנופה ושהביאה מהרי"ק שם:

יח

נתבאר בסי' ע"א. ע"ש בסי"א בדברי המחבר ושם אינו מפורש דאיירי כשכתב באותו כ' שפרעו בתוך זמנו אבל בטור מפורש שם זה ביאור היטב בסט"ו:

יט

היינו דוקא בקובע זמן כו'. הטעם כבר כתבתי בר"ס זה דכיון דביקש מתחלה זמן מהמלו' גילה דעתו שצריך להמעות עד סוף הזמן ועמ"ש בפרישה ובסמ"ע בסי' ס"ח עוד מזה:

א

ותבעו תוך הזמן. עש"ך ס"ק א' עד והעדים צריכין דריש' וחקיר'. עיין תומים דביורשים דלא הו"ל למידע אמרינן בהו חזקה אפי' בשמא ושמא אבל אם המלו' גופי' טוען שמא איתרע חזקה רק אם גם הנתבע טוען שמא לא איתרע החזק'. ולפענ"ד נראה דבשמא ושמא לא אמרינן חזקה דהא חזקת הגוף אלים טובא כמ"ש הרמב"ן ואפ"ה לא אמרינן חזקת הגוף בטענת שמא כמבואר בכתובות ע"ו גבי מנה לאבא בידך ובכמ' דוכתי ומכ"ש בחזק' דאין אדם פורע תוך זמנו דהוא חזקה בינונית דלא מהני בטענת שמא וכן חזקת ג' שנים דהיא חזקה אלימתא ואין מוסרין אותו לשבוע' כמבואר בסי' ק"מ ואין מועיל בטענת שמא דהוי חזקה שאין עמה טענ' וא"כ ה"ה הכא בשמא ושמא לא מהני והא דמהני בשטר בשמא ושמא כמבואר בסי' נ"ט דבשטר לא ריע טענתי' דמלו' כ"כ דסמיך אשטרי ולכך אינו זוכה:

ב

הוחזק כפרן. עש"ך ס"ק ז' מה שמתמ' על זה. ולפענ"ד הדין פשוט דהא מבואר בסי' ע"ב סעיף י"ח בהג"ה דאפי' טען אז שהן מכירין שאין ראוין להחזירן לפי אותן טענה כו' מוכח משם דאפי' שטוען אח"כ החזרתי אינו נאמן וע"כ הטעם דלא מצי אמר ידעתי שלא אזכה בדין לפי טענתו לפי שהן דברים העשוין להשאיל ולכך החזרתי וע"כ הטעם משום דמי יימר דמחייבים ליה רבנן כמבואר בב"ב דף ה' ע"ש ועמש"ל בסי' ע"ב סעיף י"ח דכשטוען בניסן להד"ם והכחישוהו עדים בתמוז שא"י לחזור ולטעון פרעתי באייר וא"כ ה"נ הוחזק כפרן מהאי טעמא דמיירי בתובע בעדים בתוך זמנו וטען אז פרעתיך ועכשיו תבעו בב"ד ואומר פרעתיך עכשיו דאמרי' ליה ממ"נ אם אמת הוא שפרעת קודם למה הי' לפרוע עכשיו מי יימר דמחייבים לי' רבנן ואם אמר שקר לפני העדים הרי הוא הוחזק כפרן אבל אם תבעו בב"ד והב"ד פסקו לו שחייב לשלם נאמן לומר פרעתיך אח"כ כמו נגד כל פס"ד דהא בכל פסק דין ודאי הב"ד חייבו משום דלא הי' נאמן ואפ"ה נאמן לטעון פרעתי נגד פס"ד ה"ה הכא. ובתומים הביא ג"כ ראיה דבתבעו בעדים ואמר פרעתיך דא"נ לומר אח"כ פרעתיך בשכיר שטען בזמנו פרעתיך וחזר וטען פרעתי אח"כ דאינו נאמן ע"ש ואין להקשות עליו דהא שכיר טריד בפועליו הוא והאיך שייך לו' הוחזק כפרן ז"א דהא כתבו התוספות שם דשייך ביה הוחזק כפרן,. ובקצה"ח כתב דאם טען בב"ד פרעתיך תוך זמנו וחייבוהו ב"ד לשלם דאינו נאמן לומר פרעתיך אח"כ וליתא דלא הוחזק כפרן רק כשהכחישוהו עדים כמבואר בסי' ע"ט אבל מה שלא האמינוהו הב"ד משום שהוא תוך זמן לא הוחזק כפרן כמו שנאמן לומר פרעתי אחר כל פסק דין שחייבוהו לשלם משום שאינו נאמן בדבריו ולפ"ז ה"ה אם תבעו בתוך זמנו בב"ד ואמר פרעתיך וחייבוהו ב"ד לשלם ושהה מלגבותו עד אחר זמנו וחזר ותבעו בב"ד ואמר גם כן שפרעו בתוך הזמן כמו שאמר קודם נאמן כיון שעכשיו יש לו מיגו דאי בעי אמר שפרעו אחר זמנו דהא ודאי אם חייבוהו ב"ד לשלם מחמת שהוא תוך זמנו או מחמת טעם אחר כך תפס הנתבע שלא בעדים שיש לו מגו ודאי דנאמן וה"נ כיון שיש לו עכשיו מגו דמי לתפס שלא בעדים אחר שחייבוהו ב"ד דנאמן ומ"ש בסקצה"ח דא"נ בזה מטעם דאם נאמן במגו לפרעו אח"כ א"כ אפי' בטענת פרעתיך אח"כ א"נ מטעם דלמה הי' לך לפרוע אח"כ הי' לך לטעון בב"ד פרעתיך בתוך זמנו כמו שטענת מתחל' כי עכשיו היו הב"ד מאמינים לך במגו ליתא דאפי' לפי דבריו מ"מ יש לו מגו דפרעתיך ביום שנשלם בו הזמן דאז לא הייתי מהימן במגו כמ"ש הסמ"ע ס"ק ט"ו והוכרחתי אז לפורעך מחמת ציווי הב"ד שחייבוני לשלם. ועוד נראה דאפי' להנך דס"ל דנאמן במגו ביום שנשל' זמן מ"מ יכול לטעון פרעתיך כיון שחייבוני הב"ד לשלם ולא ידעתי מזה שאהי' נאמן עכשיו לפני ב"ד ועל פסק הראשון סמכתי שחייבוני לשלם דלאו כ"ע דינא גמירי ואף שהש"ך חולק עד הרא"ש בסי' ס"ו ס"ק כ"ו על סברא זו היינו דאמרינן מגו בכה"ג אבל להוכיח מזה שלא פרע ודאי דיכול לטעון כך דאל"כ אחר פס"ד דנאמן לומר פרעתי אם ידוע שהי' לו של חבירו בידו והי' לו מגו שוב לא יהיה נאמן לומר פרעתי מטעם כיון שהי' לך מגו לא הי' לך לפרוע א"ו דאין זה סברא כלל:

ג

מעות מופקדין. ואף דפקדון בלא"ה מהימן במגו דנאנסו כמ"ש הש"ך בסי' ק"ח סעיף ל"ז מ"מ נ"מ לענין שבוע' דבמקום שא"נ רק מטעם מגו דנאנסו חייב לישבע כעין דאורייתא משא"כ במקום דלא שייך כלל חזקה דתוך זמנו אינו חייב לישבע רק היסת כמו בטוען פרעתי נגד מלוה ע"פ, ועיין ש"ך ס"ק י' שכתב דבפרעון סחורה וכו' הכוונה שנתחייב עצמו לפרוע בזמ"פ בסחורה פלוני' לא שייך בזה אין אדם פורע תוך זמנו דחושב אולי לא יהיה מצוי לו הסחור' כזמנו ועל זה משיג הש"ך דמשמע דכל היכא דאית ליה הנאה בהרחבת הזמן אמרי' החזק' דאין אדם פורע תוך זמנו:

ד

כל קונטריס. עש"ך ס"ק י"ב ולכאור' יש ללמוד מדבריו שאם הלוה לו מנה ליתן לו בכל שבוע עשרה זהובים שיהי' נאמן לטעון פרעתיך בתוך הזמן כמו בקונטריס וזה אינו דדוקא בדבר שאין לו זמן קבוע ושמא יגמור הכל ביום א' או כשני ימים לכך שייך שלא לטרדן דבכל יום איכא ספק שמא יגמור אבל בדבר שיש לכל פרעון זמן קבוע הוי כמו הרבה הלואות שכ"א על זמן קבוע דא"נ לטעון פרעתי תוך זמנו ובעיקר הדין של הש"ך יש לפקפק דהנה הר"ן בקידושין פרק האומר גבי ע"מ שאתן לך מאתים זוז כ' וז"ל אפילו כתוב זמן התנאי אם אמר נתתי מכיון שכנס' דנאמן דלא שייך למימר הכא דלא עביד אינש דפרע בנו זימני' דמכיון שרצה לכנוס זמני' הוא דומיא דאמרי' בריש בתרא ש"ה דכל שפא ושפא זימני' הוא ולכאור' אין פי' לדבריו ונרא' כוונתו דבשעת נישואין שאם לא הי' נותן לה לא הי' נישאת לו וממילא הגיע לו תועלת בהפרעון שהי' יכול לכונס' ול"ד לשאר פרעון בתוך הזמן שאין לו תועלת בפרעון תוך הזמן שאין לו תוך הזמן מש"ה אינו נאמן משא"כ הכא בנישואין מש"ה נאמן לו' ג"כ שפרע אחר הנישואין במגו, א"נ דכיון שהגיע זמן הפרעון בשעת הנישואין אפשר שמחמת זה קבעו זמן אחר קרוב ומדמי להא דכל שפא ושפא דהנה יש להבין שם אמאי בכותל חצר קרי ליה תוך זמנו דהא על שניהם מוטל החיוב לבנות ואין אחד מחויב להמתין על חבירו ועכצ"ל דמיירי שקדם אחר וארצי לחברי' וחבירו מסרב כמ"ש התוס' והתחיל אחר לבנות בעצמו וחבירו נתרצ' לפרוע כמו שפורעין לכל פועל ובודאי אם הי' שוכרין פועל לבנות הכותל דלא הי' נאמן לו' שפרע בתוך הזמן דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף והוי תוך זמנו ומדמ' הש"ס הא דשותף א' שבנה לשאר פועל שבנה דבין יורד ברשות ובין שלא ברשות אין הלה נאמן לו' פרעתי באמצע הבנין כיון דאין השומא רק כפי מה שעתיד לעשות כמבואר בסי' שע"ה סעיף ט' ומשני הש"ס כל שפא ושפא זמני' הוא פי' כיון שהשותף לא התחייב עצמו לבנות הכותל אלא שבנה מעצמו מדעתו מש"ה יכול לטעון פרעתיך קודם גמר הבנין ואף דבשאר שכיר לא הי' פורע עד אחר הזמן משום שהי' מחויב לבנות כל הכותל משא"כ בשותף כיון שהי' יכול לומר אחר כל השפא שבנה אני בניתי שפא אחת בנה אתה שפא אחת ואין אני רוצה לבנות יותר וכיון שהייתי ג"כ צריך להכותל משום היזק ראי' הוכחתי לפרעך שפא זו כדי שתבנ' אתה השפא השנית כיון שהי' לו תועלת בפרעון זה כמו בנישואין שכתב הר"ן כנ"ל ומעתה אין מקום לדברי הש"ך למעיין הטיב ודוק. וראיית המרדכי הוא רק כמו דשם אמרי' מן הסתם מסבר' דכל שפא ושפא זימני' ה"ה הכא מן הסתם אמרינן דכוונתו הי' בהשכיר המקח מכל קונטרס שיהי' כל קונטריס זמנו כיון שהוא מלאכ' המתפרדת:

ה

מיד זמנו הוא. נרא' דמיירי שקצב סך על כל קונטרס כגון ששכרו לכתוב ספר ליתן לו בעד כל קונטרס זהוב דהוי כל קונטרוס מלאכ' בפני עצמו ומוכח מהש"ס ס"ק י"ב דהזמן פרעון הוא תיכף אחר כתיבת כל קונטרוס וממילא תיכף כשנתן לו הקונטרוס נאמן הבעל הבית ביום שאחר הנתינ' לטעון פרעתי כמו כל שכיר שעבר זמנו ואין מקום לכל מה שכ' בס' קצה"ח:

ו

מלקוחות. עש"ך ס"ק י"ד עד הי' מברר שפרע פי' כיון שהוא בתוך זמנו ודאי דלא פרע בלא שובר והי' מניח השובר להיתומים מש"ה אפי' במת פתאום אין צריך שבוע' משא"כ בלקוחות דשובר אצל לקוחות ליכא וכ"כ בתומים:

ז

י"א שצריך שבועה עש"ך ס"ק ט"ו דהיינו אחר הפירעון. ועיין בתומים שכ' בפי' דאף בכל שבוע' אחר הפרעון צריך תביעה מחדש אחר הפירעון מ"מ הכא אין צריך תביע' מחדש רק הב"ד אומרים לו תיכף צריך אתה לישבע אחר הפירעון אבל על ידי תביע' חדשה לכ"ע צריך לישבע אחר פירעון והוא נכון:

ח

תבעו ביום שנשלם הזמן עש"ך ס"ק ט"ז עד דהוי מיגו דהעז'. עיין תומים שכ' אף דקיי"ל דאמרי' מגו דהעז' לאפטורי מממון מ"מ הכא כיון דהוא לא שכיח ג"כ שיפרע כיומא דמשלם זימני' לא אמרי' מגו דהעז':

ט

ליתמי דידי' לא טענינן עש"ך ס"ק י"ז שפי' הא דקיי"ל בסי' ק"ח דטענינן ליתמי מלתא דלא שכיח ח"ג טענינן ועמש"ל בסי' ס"ט דהכא לכ"ע לא טענין ליתמי ע"ש:

י

דוקא בקובע זמן. עש"ך ס"ק י"ט עד ב"ד שקבעו לו זמן. ועיין בתומים שכתב הטעם משום דהב"ד אין קובעין לו זמן רק למי שאין לו מעות אבל כשיש לו מעות מחוייב לשלם תיכף לפ"ז בפשרנים שקובעין זמן ע"פ פשר הוי כמו נתחסד עמו המלוה שכתב הש"ך דהוי ת"ז. והנה הא דבעי' קביעת זמן הוא דוקא בהלוא' שנתחייב מיד אבל בדבר שלא נתחייב עד אחר זמן כגון בפדיון הבן ובשכירות הבית ובכותל חצר שנפל הוי תוך זמנו אפי' בלא קביעת זמן ופשוט הוא:

א

ותבעו תו"ז. דוקא תבעו בברי אבל אם אין טוען ברי לא מהני הך חזקה סמ"ע וע"ב) (דאפילו שניהם טוענין שמא ל"מ חזקה דתו"ז ודוקא אם התובע עצמו מספקא ליה אבל אם יורשיו תובעים דלא הו"ל למידע אם היא דבר שאפשר שלא יגיע לכלל חיוב כלל כגון בפדיון הבן או בכותל שנפל אפשר דלכ"ע אמרינן חזקה אין אדם כנ"ל אבל בדבר שחיובו ברור נסתפק במרדכי או"ת:

ב

וה"ה דלא יכול לומר מחלת לי. דמחילה טענה גרועה היא וא"נ רק במגו דפרוע ובזו הא אינו נאמן דפרע:

ג

אפילו קטנים. כן הסכמת הפוסקים ולא מצי למימר קים לי ככל הנך דס"ל דאין מוציאין מיתומים קטנים ואם הגיע זמן בחיים רק המלוה נתחסד עמו והאריך לו הזמן גם כן נפרעין מי"ק ש"ך וע"ל סימן ק"י מדינים אלו:

ד

ונתקבל דאין מקבלין עדות על קטנים דה"ל שלא בפני בע"ד אבל בשטר מקיימין אפילו שלא בפני בעל דין:

ה

ובלבד שיש עדים. אפי' לא הלוה בעדים רק הודה בפני עדים או שנתברר שנתחייב לו:

ו

הוחזק כפרן. דמה"ת יופרע ואי דידע (די עיז) (דינא דא"ל) ולכך פרעו שנית אולי לא יעיז לכפור בב"ד ואימת ב"ד עליו וע"ב) (דאם טען בב"ד פרעתי תו"ז חייבוהו ב"ד לשלם ונמשך עד אחר זמן ל"מ די"ל פרעתי אחר זמנו אלא אפילו טוען פרעתיך תוך זמנו כמו שטען קודם נאמן במגו דפרעתיך אחר זמן והמחבר מיירי שטען מקודם פרעתי לפני עדים שלא בבית דין:

ז

מופקדין. וע"ב) (דבפקדון בלא"ה נאמן במגו דנאנסו רק שנ"מ לענין אי צריך שבועה חמורה ועש"ך דאפי' אם נתחייב לפרוע בסחורה שייך חזקה דתו"ז:

ח

כל קונטרס. וע"ב) (דמיירי שקצוב סך על כל קונטרס זהב דהוי כל קונטרס מלאכה בפ"ע. ועש"ך שכתב דאפילו מה שלא ייגמרו עדיין יכול לומר פרעתיך נדי שלא ליטרדן כשיגמור הקונטרוס לומר פרע לי ומ"מ אם הלוה לזמנים לפרוע לו כל שבוע סך מועט נאמן לומר אחר כל שבוע שפרע שבוע שעברה וע"ב דיש לפקפק בדין הש"ך:

ט

וי"א שצריך. ולא דמי ליתומים דא"צ שבועה דאמרי' דאי איתא דפרע הוי פקיד והיה נוטל שובר אבל גבי לקוחות שובר אצל לקוחות ליכא וע"ב:

י

דצריך. הואיל וטוען ברי משא"כ ביתמי דה"ל טענת שמא ולא טענינן ליתמי להשביע והעלו כל האחרונים דמתחלה פורע לו ואחר כך משביעו היסת:

יא

וכן עיקר. ולא נחלקו שני דיעות הללו רק בזה אי על אותה טענה פוסקים הב"ד תיכף לא יפרע אבל התובע ישבע אחר כך היסת או שהב"ד פוסקין סתם צא ופרע לו אבל (רק הואיל לאחר שפירעו) אם תבעו שנית וטוען עליו פרעתיך שני פעמים יכול להשביעו היסת לכ"ע ולית בזה חולק כלל ובזה איירי לקמן סימן שי"ז ע"ש:

יב

שלא קבע לו זמן. או קבע ועבר הזמן דאם טוען הלוה השבע לי שלא פרעתיך צריך לישבע לו וכדלקמן סימן פ"ב ואם תפס המלוה יכול לומר קים לי דל"א מגו במקום חזקה ואפילו במלוה ע"פ וא"צ לישבע בנק"ח כיון שהוא מוחזק י"ל קים לי דל"א מגו וה"ל תו"ז דא"צ לישבע:

יג

הנ"מ. הסמ"ע והש"ך נחלקו בפירוש דברי הטור באריכות אבל לדינא שניהם כאחד מסכימין דכל היום יכול לומר פרעתיך עתה לאפוקי כשתבעו ברגע כשהאיר היום דאז אין יכול לומר פרעתיך עתה הא עדיין לא האיר היום וצ"ל מקודם והיינו תו"ז וא"נ ואם אמר לאחר שהאיר היום ובאמצע היום פרעתיך תו"ז לדעת התוספות א"נ דאין לו מגו דפרע עכשיו דהוא העזה ויותר נוח לו לומר דפרע מתמול שלשים ולדעת הרמב"ן גם בזה יש לו מגו ובסוף היום כשאמר שפרע קודם זמנו לדעת הסמ"ע ואף לדעת התוספות דיש לו מגו דפרע לאחר שהאיר היום והש"ך השיגו דמ"ש אמצע היום או סוף היום ומי מבחין השעות ורגעים ולעולם אין לשיטת התוספות מגו וכן כתב מהר"ן בהג"ה לכ"ע והנכון אתם:

יד

אבל ליתמי. והש"ך כתב דלמאן דאמר דטענינן ליתמי מילתא דל"ש לקמן בסי' ק"ח אף זהו טוענין וע' ביאורים:

טו

וטען שפרעו בזמנו. פירוש בתוך זמנו וכן משמע בש"ך:

טז

היינו דוקא בקובע לו זמן. דאם נותנין לו זמן ב"ד אף דהוא שואל זמן ב"ד מ"מ נאמן לומר פרעתי תו"ז.) (וע"ב דפשרנים שקבעו זמן ע"פ פשר הוי כמו נתחסד עמו המלוה שכ' הש"ך דהוי כטוען פרעתיך תו"ז ובשכירות וכותל חצר כיון שאין החיוב ברור הוי תו"ז אפי' בלא קביעת זמן:

א

אינו נאמן דחזקה כו'. עי' בת' רע"ק איגר סימן קל"ו שכ' שהוא מסופק בחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו היכא דיש תרי ותרי (ב' כתי עדים המכחישות זא"ז בענין הפרעון) אי מועיל הך חזקה די"ל דכאן לא שייך לומר אוקי תרי להדי תרי ואוקמי אחזקה דהך חזקה הוי בגדר אנן סהדי ולא עדיפא מאילו עוד כת עדים מסייעים להנך דאמרי שלא פרע דהוה אמרי' תרי כמאה ושאני הך חזקה דאוקמי אחזקה ראשונה (עמש"ל סימן רכ"ג ס"א ס"ק ב') דשם אינו מדרך בירור והוכחה כו' וצ"ע לדינא ע"ש (ועמש"ל סימן ע"א ס"א ס"ק א') וע' בת' חתם סופר חח"מ סימן ס"ז שכתב בפשיטות כסברת הגאון הנ"ל דבכה"ג אין מועיל חזקה זו דשם נשאל בכיוצא בזה במי שהאמין לחבירו נאמנות סתם ואתו סהדי דפרעו בתוך הזמן ודעת השואל כיון שהחליט הסמ"ע סי' ע"א סק"ד דנאמנות סתם הוי כבי תרי וכי אתו תרי סהדי אוקי תרי בהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מאריה וא"כ י"ל דזהו בתר זימניה אבל בתוך זמנו כי אוקי תרי להדי תרי הרי יש חזקה דא"א פורע תוך זמנו דמוציאין ממון בחזקה זו והוא ז"ל השיב שאינו מודה לו בזה דהך חזקה אין אדם פורע תו"ז הוא מענין חזקת המנהג דהוי אנן סהדי שאין מנהג שיפרע האדם קודם זמנו ולכן עדיפא מחזקת ממון ומוציאין ממון בחזקה זו ואם גם נתן לו נאמנות איננו אלא כמוסיף סהדי ומה לי תרי או מאה כשיבואו ב' עדים מתנגדים ומעידים שראו שפרע תוך זמנו ה"ל סהדי וסהדי היינו החזקה שהוא אנן סהדי עם הנאמנות הכל עולה נגד תרי המעידים בהיפוך ותשאר חזקת ממון על מקומו ותו יש להשיב בעיקר הכלל שסבר השואל בשני כתי עדים נשאר חזקה קמייתא בתוקפה וזה ליתא לענין זה מועילים עדים המעידים לפנינו לגרוע החזקה עכ"פ כמבואר בעירובין ל"ה ע"ב ופרש"י ד"ה אחת אומרת כו' ואפשר למסקנא קי"ל כר"מ בהא עכ"ד ע"ש:

ב

דחזקה כו'. ע' בתשו' שמן רוקח ח"א סימן ע"ז שנשאל בראובן שתבע לשמעון חוב תוך זמנו והשיב פרעתיך פורתא פורתא כדי שלא תהיה עלי כנושה לגבות כל החוב בבת אחת והורה מורה אחד דל"ש בזה חזקה דאין אדם פורע תו"ז דהואיל דטב הוא ללוה לפרוע לאחדים זימנין דפרע תו"ז ואיזה חכמים פקפקו בזה. והשיב דבספר באר יעקב סימן ע"ח הביא בשם ספר ברית שלום דף מ"ט דכתב להדיא כמו סברת החכם הנ"ל דאם טוען פרעתיך תו"ז זוזא זוזא לא שייך בזה חזקה דא"א פורע תו"ז וחלק עליו והוכיח מסוגיא דב"ב דף ה' ע"ב דאין לחלק והוא ז"ל כ' דמסוגיית הש"ס שם אין סתירה לזה אך נראה דדין זה תליא במחלוקת הפוסקים אי טעכינן ליתמי מלתא דלא שכיחא דאי טענינן אף מלתא דל"ש א"כ מוכח דליתא להאי דינא דאם איתא יקשה היאך גובין אפי' מיתמי בלא שבועה כו' אמנם בירושלמי רפ"ב דכתובות מבואר דלא טענינן ליתמי מלתא דל"ש כו' ובע"כ לחלק דהיכא דלא שכיחא כלל כ"ע מודים דלא טענינן ודלא כנראה מהש"ך סימן ס"ט ס"ק כ"ו דלפי דבריו תיקשי על הפוסקים אלו מדברי הירוש' הנ"ל (עמש"ל בסימן ק"ל ס"ז ס"ק ב') ולפ"ז יש לקיים האי פיסקא דספר ברית שלום כנ"ל לכ"ע ולומר דזה נחשב לא שכיחא כלל בהצטרף גם הסברא דמסתמא לא יקבל המלוה ולכן לא טענינן ליתמי עכ"ד ע"ש:

ג

מעות מופקדין. עבה"ט וע' בת' חתם סופר חח"מ ס"ס קמ"ד דרב א' ירצה לומר בהלואה הנעשה בהיתר עיסקא נאמן לומר פרעתי תוך זמנו משום דעביד דפרע בגו זמניה כדי לפטור מפריעת רווחים והוא ז"ל כתב דזה אינו נראה דהכא אפילו אביי ורבא מודים דלא מהימן כו' ומסיים אך כ"ז לעיקר הדין ומ"מ אם לפי ראות עיני הדיין שהנותן עיסקא קבע הזמן לטובת המקבל ואילו החזירו לו היה שמח בפרעון אפשר לדון לאומד הדעת דמהימן הלוה אך צריך לזה דיין הגון ירא שמים ואומדנא דמוכח וידוע ע' שם. ומדבריו מבואר דס"ל בפשיטות כדעת השבו"י ח"ב סימן קפ"ד שיובא לקמן סי' קע"ו סכ"ג ס"ק כ"ז אבל לדעת התומים סי' ע"ד סק"ו והספר שערי דעה הל' רבית סי' קע"ז סל"ו שיובא שם דס"ל דאם בא הלוה בתוך הזמן לפרוע הקרן והרווחים שעלה עד אותו זמן הרשות בידו דינו של הרב הנ"ל נכון (וכ"כ באמת באו"ת סי' זה סק"ח ע"ש) אמנם לדעת הנה"מ שיובא שם אפשר דאינו נאמן כיון דהיה מחוייב לבא חשבון ולישבע וצ"ע. וע' בתשובת מהרי"ט חח"מ סי' קכ"ד ובכנה"ג בהגב"י אות ד' ובעט"צ סק"ו מענין זה:

ד

כל קונטרס. עבה"ט בשם ש"ך וע' בתשו' משכנות יעקב סימן ל"ו מ"ש בזה:

ה

דוקא בקובע זמן. עמ"ש לעיל סי' ס"ט ס"ב ס"ק ד' בשם תשובת נו"ב בענין שטר שאחרוהו בידיעת הלוה והמלוה אי אמרי ביה חזקה א"א פורע תוך זמנו במשך הזמן שבין כתיבת השטר לבין הזמן הכתוב בו ומחלק שם בין שטר בעדים שיש בו שעבוד קרקעות ובין כ' יד שאין בו שעבוד קרקעות ע"ש:

א

[שו"ע] דחזקה אא"פ תוך זמנו. נ"ב ואם הוא מלוה בשטר והלוה טוען שפרעו ת"ז ומביא עדים ע"ז כתב המ"ל פ' י"ד ממלוה דנאמן לומר סטראי ננהו דאתרע שטרא ודמי לדינא דהגה לעיל סי' ע' ס"ד ע"ש:

ב

[שו"ע] אפי' קטנים נפרעים מהם. נ"ב עיין בש"ך סי' קמ"ו ס"ק כ"ה:

ג

[שו"ע] ובלבד שיש עדים בהלואה. נ"ב בעיר שושן כתב דאם ליכא עדים כלל והיתומים טוענים שיודעים מההלואה וגם שהוא ת"ז וא"י מפרעון דטענינן להו שפרע כיון דאבוהון הי' נאמן לומר פרעתי במגו דלהד"ם או שלא קבע זמן ע"ש ועיין ש"ך לעיל סי' ס"ט ס"ק כ"ו שדין זה תלוי במחלוקת הפוסקים לקמן סימן ק"ח אי טענינן ליתמי מלתא דל"ש ע"ש:

ד

[ש"ך אות ח] דיש לו הנאה מן המעות. נ"ב עיין מהרי"ט ח"ב חח"מ סי' קנ"ד ועיין בס' הראנ"ח ח"א סימן ט"ז ובתשובת חכ"צ סי' ד' ובכלל י"א סי' כ"ו:

ה

[ש"ך אות י] וא"כ ה"ה פרעון סחורה. נ"ב עיין תשובת מהר"א ששון סי' ע"ד:

ו

[ש"ך אות טו בד"ה ולענין דינא] אבל אה"נ דצריך לישבע היסת. נ"ב התם לענ"ד בע"א מחוייב לישבע ש"ד אחר הפרעון דהחזקה דאין אדם פת"ז אינו פוטרו משבועת ע"א דלגבי שבועה ע"א כמו ב' עדים לממון:

ז

[שו"ע] היינו דוקא בקובע זמן. נ"ב ע"ל סי' ל"ט ס"ג ובש"ך שם ס"ק ח':

א

ותבעו תוך הזמן. היינו כשתובע טוען ברי אבל לא כשטוען שמא מרדכי ריש ב"ב ד"מ א' עכ"ל סמ"ע ובאמת במרדכי שם מספקא ליה וגם משמע שם דלא פסק דהנתבע פטור אלא בצירוף טעמים אחרים ברורים ולא סמך על זה לחוד וז"ל ועוד חזקה אין אדם פורע תוך זמנו אולי לא מהני ליה אלא היכא דאיכא ברי וברי אבל הכא טוענים היורשים שמא ועוד דדבר פשוט הוא דהכא דמי לתבעוהו אחר זמנו כו' ע"ש וגם בד"מ העתיק לשון המרדכי אפשר דלא אמרינן חזקה זו כשטוענים שמא כו' ע"ש וגם באמת נראה לפי עניות דעתי עיקר לדינא דאפי' כשטוענים היורשים שמא שייך חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו והכי מוכח בתשובת הרא"ש שהביא הטור לעיל סי' ע"א סעיף כ"א גבי יורשי ראובן שתבעו לשמעון בשטר שמת ראובן תוך הזמן כו' וז"ל ואף על גב דהקובע זמן לחברו אינו נאמן לומר פרעתי תוך הזמן כיון שיש עדים שפרע אין להכחיש העדים בשביל חזקה זו והעדים צריכים דרישה וחקירה כו' ע"ש:

א

אפי' קטנים כן היא הסכמת הפוסקי' ועיקר ודלא כמו שכתב מהר"ש כהן ס' ב' סי' קי"ג ובתשו' השייכי' לס"ב סי' כ"א דכיון דאיכ' פלוגתא דרבוות' לא מפקי' מיתומי' קטנום ע"ש וגם בתשובת מהר"י ן' לב ס"ג סי' ל"ה פסק כהמחבר דלא מצו היתומי' קטנים לומר קים לי וכ"פ בתשובת מהרשד"ם סי' קצ"ו ותנ"ד לא מצו היתומי' קטנים לומר קים לי אלא דקי"ל דנזקקים לנכסיהם ע"ש וכ"פ בתשובת מהר"מ אלשיך סי' קל"ז ע"ש וכ"פ הב"ח ועיין עוד בתשובת מהרשד"ם סי' ר"ח שפסק דדוקא כשמתחל' נעשה הז"פ כך אבל אם הגיע הז"פ בחיי הלוה והמלו' נתחסד עמו והאריך לו הזמן וויתר לו מן החוב אין נפרעים מיתומים קטנים ע"ש ואין דבריו נראי' בזה אלא כיון שהי' בתוך הזמן בכל ענין נפרעים מהן:

א

אם היו כו' והעמיד כו'. משום יתומי' קטנים בעינ' הכי דאין מקבלים עדות שלא בפני בע"ד וקטנים כשלא בפניו דמי אבל ביתומי' גדולים אפי' בעדות בעל פה מקבלים בפניהם וגובים מהם וכמו שנתבאר לקמן ר"ס ק"ח:

א

מלוה בשטר כו'. כתב הסמ"ע משמע דבשטר אין צריך קבלת עדים מחיים והיינו טעמא מדקיימינן השטר אפי' שלא בפני בע"ד ואף להטור בשם הרא"ש לקמן סי' ק"י כו' וליתא אלא להרא"ש שם בעינ' כאן שנתקיים קודם שמת וכמו שכתבתי לקמן סי' קי"ח ס"ק י' [ק"י ס"ק י"ב] ע"ש:

א

ובלבד שיש עדים כו'. דין זה למדו התו' והרא"ש ופוסקי' מלקמן סעיף ד' ועמ"ש שם ותלמוד לכאן:

א

שאם אין עדים כו'. ואם יש עד א' על הזמן והוא אומר פרעתיך תוך זמנו הוה ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם וכן כתוב בסמ"ע סי' ע"ה ס"ק ל"א ע"ש:

א

הוחזק כפרן. צ"ע למה הוחזק כפרן והא יכול לומר ודאי פרעתיך תוך זמני אלא שמאחר שלא הייתי נאמן הוכרחתי לפרעך אחר זמני ומה"ט מספק' ליה לרבינו יקר במרדכי שם בזה ע"ש:

א

אבל אם היו מעות מופקדים כו'. לכאור' הרא"ש בתשובה ריש כלל פ"ו והטור והמחבר לקמן סי' ק"ח ס"ד חולקים ע"ז ויש לחלק דשאני התם כיון דבחצי המלוה אינו נאמן לומר החזרתי גם בחצי האחר שיש לה דין פקדון אינו נאמן דמאן פלג ליה ועוד יש לומר דדוקא כשאין לו הנאה מן המעות וכמו שכתבתי לקמן בשם מהרי"ו משא"כ התם דיש לו הנאה מן המעות דהרי חלק הפקדון משועבד לחלק המלוה להשלים החסרון וע"ש:

א

ועוסק בהן לצורך אחרים ואין לו הנאה מן המעות כן הוא במהרי"ו שם עיין בתשובת מהר"י ן' לב ספר א' כלל י"ז סי צ"ד:

א

הוי כשאר פקדון כו'. עיין בתשובת מהר"א ן' ששון סי' ע"ד דבפרעון סחורה לא אמרינן חזקה אין אדם פורע תוך זמנו ע"ש וצ"ע לדינא דמדברי הגהת אשר"י ס"פ השואל ותשובת מהרי"ו משמע דוקא פקדון כיון שאסור ליגע בו וכן בעוסק במעות פקדון לצורך המפקיד דוקא ואין לו הנאה ממנו הוא דעביד דפרע תוך זמנו אבל היכא דאית ליה הנאה אין אדם פורע תוך זמנו ואם כן ה"ה פרעון סחורה:

א

ושכירות כו'. וסיים שם וכן הדין בפדיון הבן עכ"ל סמ"ע ומתניתין היא ונתבאר בי"ד סי' ש"ה סי"ד:

א

כל קונטרס מיד זמנו הוא. לכאורה משמע דר"ל דאחר כל קונטרס נאמן לומר פרעתיך וכן משמע בעיר שושן שכ' וז"ל כל קונטרס זמנו מיד הוא ויכול לומר על כל קונטרס פרעתי עכ"ל אבל באמת נלפע"ד דאפילו על שאר הקונטרסים שלא כתב עדיין נאמן לומר בסוף הזמן פרעתיך מתחלה בעד כולם דהכי מוכח לפע"ד בש"ס רפ"ק דבתרא (דף ה' ע"ב) דפריך התם אריש לקיש דאמר חזקה אין אדם פורע תוך זמנו ממתניתין דקתני בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן היכי דמי אילימא דא"ל פרעתיך בזמנו פשיטא בחזקת שנתן אלא לאו דא"ל פרעתיך בתוך זמני אלמא עביד אינש דפרע בתוך זימניה שאני הכא דכל שפא ושפא זימני' הוא ויש לדקדק למאי דמשני שאני הכא דכל שפא ושפא זימניה הוא הדרא קושיא לדוכתא פשיטא בחזקת שנתן כיון דזימניה הוא ודוחק לומר דמתני' אשמועינן דכל שפא ושפא זימניה הוא דכי אצטרך ליה לתנא לאשמועינן מנהגי הפרעון ועוד דהל"ל הא קמ"ל דכל שפא ושפא זימניה הוא ומדקאמר שאני הכא כו' משמע דזה פשוט בלאו הכי דכל שפא ושפא זימניה הוא וא"כ ק' פשיטא אלא ודאי ה"פ לפי דר"ל ואביי ורבא פליגי דר"ל ס"ל חזקה אין אדם פורע תוך זמנו ואביי ורבא קאמרי התם דעביד אינש דפרע בגו זימניה זימנין דמתרמי ליה זוזי אמר איזול איפרעיה כי היכא דלא ליטרדן כלו' שלא יטרד אותי המלוה בהגעת הזמן ופריך ממתני' לר"ל ומשני שאני הכא דכל שפא ושפא זימניה הוא כלומר נהי דר"ל פליג אאביי ורבא היינו בהלואה כיון דא"צ לשלם לו אלא בסוף הזמן משום טרד' דיום א' לא עביד אינש דפרע קודם זמנו אבל הכא כל שפא ושפא זימניה הוא ויש לו טרדא בכל שפא ושפא וא"כ עביד אינש דפרע מעיקרא בעד כל הכותל כי היכי דלא לטרדיה בכל שפא ושפא כן נלפע"ד ברור פירוש' דשמעתא וא"כ ה"ה בקונטרסים הואיל וכל קונטרס זמנו הוא עביד אינש דפרע מעיקרא בעד כל הקונטרסים כי היכא דלא לטרדיה בכל קונטרס שהרי במרדכי לקוח דין זה דקונטרסים מהא דמשני בש"ס כל שפא ושפא זימניה הוא: מיהו בטור לקמן סי' קנ"ז סעיף כ"ד לא משמע כן שכתב וז"ל אפי' שטוען שפרעו קודם שגמר בענין הכותל נאמן ואין כאן חזקה אין אדם פורע תוך זמנו דבכל שורה ושורה זמנו הוא ולאו דוקא בכל שורה ושורה אלא ה"ה קודם גמר השורה עכ"ל ומדאצטריך למימר ולאו דוקא כו' משמע דקשיא ליה דאף למאי דמשני דכל שפא ושפא זימניה הוא מ"מ הרי הוא לא השלים שורה אחרונה וא"כ בשורה האחרונה תוך זמנו הוא וניחא ליה דה"ה קודם גמר השורה וכ"פ הב"ח שם ואם איתא הא כיון דכל שפא ושפא זמנו הוא אע"פ שלא השלים השורה האחרונה או אפי' לא התחיל בה כלל או אפי' בשורות שקודם לה נאמן לומר פרעתיך בעד כולם כי היכא דלא ליטרדן וכדפי' ואפשר לדחוק ולפרש דברי הטור בענין אחר ומ"מ לענין דינא נראה לפי עניות דעתי ברור כמ"ש ודוק. ואף לדידן דקי"ל מספיקא לא מפקינן ממונא ובלא"ה נאמן אחר זמנו לומר פרעתיך תוך זמני במגו דפרעתי עתה מ"מ נ"מ היכא דלית ליה מגו כגון ביומו דמשלם זימניה לסברת התוס' וסייעת' דלקמן או שטען מיד בתחלת יומא דמשלם זימניה פרעתיך בתחלת הכתיבה בעד כל הקונטרסים להבא או כגון שיש עדים שלא פרע לו אחר הזמן כגון שלא זזה ידם מידו אפ"ה נאמן לומר פרעתיך קודם לכן בעד הכל משום דבהא גם ר"ל מודה וכדפרישית כנלפע"ד ברור:

א

אם מת כו'. ע"ל סי' קי"ד סעיף ד' דאף אם הלוה חי יש פלוגתא בזה ועמ"ש שם:

א

וי"א שצריך ואינו דומה ליתמי דגבינן מנייהו בלא שבועה כנ"ל משום דביתמי אם איתא דפרעיה הוה פקיד והיו טוענים היתומים כן בבית דין משא"כ בלקוחות דאיכא למימר דפקיד ואינן יודעים מצוואתו ובע"ש כ' הטעם דאביהן אינו חש לטובת הלקוחות מ"ה לא פקיד בשעת מיתה ומ"ש נראה עיקר עכ"ל סמ"ע ולפע"ד יפה כוון הע"ש דמשמע דלהי"א שצריך אפי' הלוה בפנינו ומודה שלא פרע וכ"כ בסמ"ע גופיה לקמן סימן קי"ד ס"ק י"ד וכ"ש כשידוע שלא צוה הלוה כלום ותו לפי מ"ש לקמן דאם הלוה חי ואומר שפרעו אין המלוה צריך לישבע קודם פרעון א"כ הא אפי' פקיד א"צ לישבע וא"כ אמאי בלקוחות ישבע אלא ודאי ה"ט דביתמי אמרי' אם איתא דפרעי' הוה פקיד והיה מברר דבריו לטובת היתומים אבל בלקוחות אינו חש לטובת הלקוחות לברר דבריו ודו"ק וע' במע"מ ריש ב"ב (ע' בתשו' מהר"מ אלשיך סי' ק"ך):

א

וי"א דאינו צריך כו'. נראה מדברי הרב דר"ל דאין צריך שבועה כלל אפי' לאחר פרעון וכן משמע בטור וכן מוכח להדיא בבעל התרומות שער ט"ז ח"ב דלסברא זו אין צריך שבועה כלל (ודלא כהב"ח שהשיג על הטור בזה שלא כדת) ועוד דאל"כ ע"כ לסברא הראשונה צריך לישבע קודם פרעון וסברא זו לא נמצא בשום פוסק ואדרב' בהרא"ש איתא שצריך לישבע היסת והיינו ע"כ לאחר פרעון דלעולם לא תמצא היסת קודם פרעון וכ"כ הב"ח דדעת הרא"ש דצריך לישבע היסת לאחר הפרעון (ומ"ש במרדכי והגהת אשר"י בענין כיוצא בזה היסת ע"כ ט"ס הוא או שהמרדכי אזיל לטעמיה דכתב בפ' האיש מקדש דהיסת נתקנה בימי התנאים א"כ לשבועת המשנה נמי היסת קרי ליה ע"ש) ואף אם ימצא בשום פוסק דס"ל דצריך לישבע קודם פרעון מ"מ ה"ל להר"ב להביאו בד"מ אלא נראה כוונתו כדפי': אך קשה לפ"ז על הר"ב דכאן פסק דא"צ לישבע כלל ולקמן ר"ס שי"ז סתם כהמחבר דצריך לישבע לאחר הפרעון ודוחק לחלק בין שכירות להלואה ואדרבה בסמ"ע שם ס"ק ג' איתא דשכירות עדיף יותר לתובע ע"ש וכן משמע להדיא בתוס' ס"פ השואל ובתוס' ובנ"י רפ"ק דב"ב שכתבו דאפי' אביי ורבא דפליגי בהלוא' מודים בשכירות דאינו נאמן לומר פרעתי תוך זמני ע"ש ודוחק לומר דכאן איירי בשטר דוקא דכיון דקמסייע ליה שטרא א"צ לישבע לאחר פרעון ועוד דלענין אחר פרעון ודאי דאין חילוק בין מלוה בשטר למלוה ע"פ וצ"ע:

ב

ולענין דינא נראה עיקר כמו שפסק הב"י דקודם פרעון א"צ לישבע אפי' במלוה ע"פ רק יחרים סתם ולאחר פרעון צריך לישבע היסת אפי' במלוה בשטר (וגם הע"ש השמיט האי וכן העיקר) דכיון דהתוס' ומרדכי והגהת אשר"י כתבו דא"צ לישבע (וכ"כ הרמב"ן בחדושיו ומביאו הנ"י בסתם) א"כ י"ל דגם הרא"ש מודה להם דאין צריך לישבע קודם פרעון והם מודים להרא"ש דצריך לישבע אחר פרעון וכ"כ הב"ח וכ"כ בעה"ת שם דאיכא מ"ד דישבע היסת ומפטר ושכן דעת רבינו חננאל ע"ש וודאי דר"ל לאחר פרעון וכן משמע לשון ומפטר ונלפע"ד דהר"ב שהכריע כסברא האחרונה נמשך אחר הב"י (וכן נרשם בש"ע שס"ז ושאר דפוסים) שכתב שהרמב"ם סובר כמ"ד דאין צריך לישבע א"כ הכי נקטינן אלא לפע"ד אדרבה הרמב"ם סובר כהרא"ש שהרי כתב בפ"ז מה' שכירות דצריך לישבע לאחר פרעון (וכ"פ ר' ירוחם נתיב י"ב חלק ב' והטור והמחבר לקמן ר"ס שי"ז) א"כ כ"ש בהלואה ומה שהביא ב"י ראיה מדברי הרמב"ם שכתב דבע"א מעיד שהוא פרוע והוא תוך זמנו נוטל בלא שבועה אינה ראיה דלא מיירי התם אלא משבועת המשנה דקודם פרעון כדין עד אחד מעידו שהוא פרוע לאחר זמנו וכן משמע יותר ברמב"ם גופיה ע"ש ר"פ י"ד מהלכות מלוה אבל אה"נ דצריך לישבע היסת לאחר פרעון אם כן הא המחבר גופא כללא כייל בכמה דוכתי דהיכא דהרמב"ם והרא"ש מסכימים לדעת אחד הכי נקטינן וכל שכן הכא דר"ח ושאר רבוותא הכי ס"ל וגם תשובת הרי"ף שהביא בבעה"ת שם לא מכרעא כ"כ די"ל דלא קאמר הרי"ף אלא דאין צריך לישבע על כתובתה קודם פרעון אבל לאחר פרעון צריך לישבע וטעם הדבר דהך חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו משוי ליה כאלו המלוה מוחזק בממון ודומה לחזקה דשלש שנים דמקרי חזקה כיון דלא מיחה ג' שנים חזקה שמכר לו או שהוא שלו ואפ"ה צריך לישבע היסת וכדלקמן ר"ס ק"מ ועמ"ש שם אלמא דלא אלימא חזקה לאפוקי משבועת היסת וה"ה הכא וכן עיקר:

א

ה"מ כשתבעו בסוף היום כו'. דברי המחבר צ"ע דאף שכ' הטור בסוף זמנו לא לענין פרעון ביומו כתב כן דאם כן קשה דידיה אדידיה דהא בריש סי' זה כתב דאם אמר בתחלת היום שפרע אינו נאמן משמע הא אחר תחלת היום נאמן לומר כן אלא נקט סוף היום משום דכתב עליה נאמן לומר פרעתיך בתוך זמנו במגו דאי בעי אמר היום פרעתיך ובזה אינו נאמן כ"א בסוף היום דאז דוקא יש לו מגו דאי בעי אמר היום בתחלת היום התחלתי למנות לך המעות (זה הוא ללא צורך) ופרעתיך ושכחת משא"כ כשעומד באמצע היום דכלו' הזמן דניחא ליה טפי למימר פרעתיך בתוך הזמן ממה שיאמר היום פרעתיך דאין מדרך העולם לשכוח הפרעון בזמן קצר כזה והוה ליה מגו דהעזה וכן כתבו התוס' ובעל התרומו' בהדיא ע"ש ודוק עכ"ל סמ"ע וכן כ' הב"ח באריכות ע"ש ואין דבריהם נלע"ד דאם איתא דטעמא דהטור ובעה"ת הוא דסבירא ליה דזה הוי מגו דהעזה אם כן אפי' בסוף היום נמי כי טען פרעתיך תוך זמני אינו נאמן דהוה ליה העזה לומר פרעתיך היום ושכח הפרעון של אותו היום ואין טעם לחלק בין מקצת היום לסוף היום לענין העזה וכן מוכח להדיא בתוס' והגהת אשר"י דכל היום אינו נאמן לומר פרעתיך תוך זמנו במגו דפרעתיך היום ע"ש ודו"ק אלא ודאי מ"ש הטור ובעה"ת סוף היום הוא ג"כ לענין פרעון ביומו וס"ל דה"ה אם טוען פרעתיך היום אינו נאמן אלא כשטוען כן בסוף היום וכמו שהבין המחבר מדבריהם וכן משמע פשט לשון הטור שכתב תבעו ביום שנשלם הזמן בסופו נאמן לומר פרעתיך היום דעביד אינש דפרע ביומו דמשלם זימניה וא"כ כי אמר נמי בסוף היום פרעתיך תוך זמני נאמן במגו דפרעתיך היום והכי משמע נמי להדיא ממה שכתב הבעה"ת שער ט"ז ח"ב וז"ל הענין הרביעי שתבעו אחר זמנו או בסוף היום שנשלם בו זמנו וטוען שפרעו בזה היום כמו כן נשבע היסת ונפטר דעביד אינש דפרע ביומו דמשלם זימניה ע"כ הרי דלענין פרעון ביומו כתב ג"כ סוף היום ומ"ש הסמ"ע דא"כ קשה דידיה אדידיה דהא בר"ס כתב תחילת היום כו' כבר הרגיש בב"י בזה וכתב דמ"ש תחילת היום הוא לאפוקי סוף היום ע"ש אלא נראה לפע"ד דהבעה"ת והטור חולקין על סברת התוס' וס"ל דאין חילוק בין פרעון ביומו ובין פרעון תוך הזמן דקודם סוף היום אפי' טוען פרעתיך היום אינו נאמן ובסוף היום אפי' טוען פרעתיך תוך זמני נאמן במגו דפרעתיך היום והיינו כסברת הרמב"ן בחידושיו ריש בבא בתרא שהשיג על הראב"ד (וע"ש בהרמב"ם משמע להדיא דלהראב"ד אין חילוק ואפי' בסוף היום אינו נאמן לומר פרעתיך תוך זמני במגו וכמ"ש לדעת התוס' והגהת אשר"י ע"ש ודו"ק) ומביאו הנמוקי יוסף ולא יכולתי לעמוד על סוף דעת הרב בבדק הבית שכ' שדעת התוספת והראב"ד בבעה"ת כו' דאדרבה נהפוך הוא ומ"מ נלפע"ד דאין דברי המחבר מוכרחי' מטעם אחר דהא לפי דבריו בע"כ צ"ל דמ"ש הטור ובעה"ת ברישא תחלת היום הוא לאו דוקא וא"כ טפי מסתבר לומר דמ"ש בסוף היום הוא לאו דוק' ולא באו אלא לאפוקי אם טוען מיד בתחלת היום פרעתיך דאז בע"כ שכוונתו שפרע תוך הזמן דהא עכשיו התחיל היום והכי משמע פשטא דש"ס בהשואל דעביד אינש דפרע ביומו דמשל' זימניה דבכל היום נאמן לומר פרעתיך היום והיינו דלא לשתמיט חד מהפוסקים לחלק בין אמצע היום לסוף היום ומ"ש הב"ח דמדברי הרמב"ם פי"ד מה' מלוה משמע דמחלק בכך לפע"ד לא משמע מידי ע"ש גם מדברי הרב בב"ה משמע להדיא דאין הרמב"ם מחלק בכך ע"ש וכן נלע"ד עיקר לדינא: אך לענין מגו נראה לפע"ד דמתחלת היום ואילך עד סוף כל היום הוי ספיקא דדינא כשטוען פרעתיך תוך זמני אי נאמן במגו דפרעתיך היום וכמ"ש דלהתו' ואשר"י והראב"ד אינו נאמן ולהרמב"ן ובעה"ת וטור נאמן וכן דעת בעל העיטור דף ס"ד סוף ע"ב ואם כן המע"ה כן נראה לפי עניות דעתי:

א

אבל ליתמי דידיה לא טענינן. שפרע ביומו דמשלם זימני' אפי' במלוה ע"פ או בשכירות ומכל מקום נראה לפי עניות דעתי דלמ"ד לקמן סי' ק"ח סעיף ד' דטענינן ליתמי מילתא דלא שכיחא א"כ ה"ה הכא והיינו שכתב הנ"י דין זה בלשון כתב הראב"ד משום דהנ"י גופיה ס"ל בפרק המוכר את הבית דטענינן ליתמי נאנסו ונרא' שלכך כ' גם הר"ב דין זה בלשון וי"א כו' אע"פ שאפשר לחלק בין נאנסו להך דהכא מכ"מ נראה לפע"ד לדינא עיקר דטענינן ליתמי כל דבר וכמ"ש לקמן ס"ס שס"א ודוק:

א

שפרעו בזמנו. אפי' תוך זמנו:

א

נשבע הלוה היסת ונפטר במגו. דאי בעי אמר פרעתיך אחר זמנו והוא בעיא בש"ס אי אמרי' מגו במקום חזקה ולא איפשטא ופסקו הפוסקים קולא לנתבע ולפ"ז אם תפס המלוה אפי' בעדים לא מפקינן מיני' אם הוא בהנך גווני דמהני תפיס' בבעיא דלא איפשטא וכמ"ש בספרי תקפו כהן סימן ע"ה ע"ש עוד נ"מ אם תפס שלא בעדים דא"צ לישבע מטעם דחזקה אין אדם פורע תוך זמנו ואף במ"ש לעיל סעיף ב' ס"ק ט"ו דצריך לישבע לאחר פרעון מ"מ נ"מ בהא בעלמא בתופס אע"ג דאית ליה מגו צריך לישבע בנק"ח קודם פרעון כדלעיל סי' ע"ב וכמה דוכתי משא"כ הכא כשטוען שפרעו תוך זמנו נלפע"ד דאינו נשבע אלא היסת לאחר הפרעון ודו"ק:

ב

כתב הרמב"ן בחדושיו פרק חזקת הבתים גבי הא דאמרינן התם (דף מ' ע"א בש"ס) גבי קנין אי כמעשה ב"ד דמי וז"ל פירוש משום דקיימא לן מעשה ב"ד כמאן דכ' דמי וטריף ממשעבדי ומ"מ יכול למימר פרעתי אפי' קבעי ליה בי דינא זמן דעביד אינש דפרע בגו זמניה דבית דין וכדאמרי' בפרק שנים אוחזין (ריש די"ז) בא מלוה לכתוב אין כותבין ונותנין לו דחיישינן דילמ' פרעי' עכ"ל משמע דס"ל דדוק' בקובע זמן לחבירו אמרי' אין אדם פורע תוך זמנו אבל לא בב"ד שקובעים זמן ולא ידעתי מנ"ל הא ומה שהביא מפרק שנים אוחזין לאו ראיה היא כלל דהתם לא קבעי ליה בי דינא זמן אלא אמרו לו חייב אתה ליתן לו או צא תן לו מיד וצ"ע:

א

(בש"ע סעיף ב') י"א דצריך המלו' לישבע שלא פרעו וגובה בו צ"ע דברי הג"ה זו אי איירי קודם הפרעון דצריך שבועה. כמשמעותן של הדברים שכ' וגובה בו קשה דאם כן צריך שבועה בנק"ח כדין שאר נשבע ונוטל והרא"ש בעל סברא זו כ' בהדיא שבועת היסת ואי מיירי כאן אחר הפרעון וכמ"ש הטור סימן שי"ז גבי שכיר שאמר ב"ה פרעתי תוך זמנו דפורע תחלה ואחר כך נשבע היסת לדעת י"א שמביא אחר כך דא"צ שבועה וכן עיקר היינו אפי' אחר הפרעון וכן מסיק בסה"ת בשער ט"ו דאין המלו' צריך שבוע' לפטור עצמו ואמאי פסק בסימן שי"ז דצריך שבועת היסת אחר הפרעון ואם כן ג"כ כאן צריך אחר כך היסת:

ב

(סעיף ג' דינו כמלו' בשטר) ודינו מבואר בסימן פ"ב בטוען פרעתיך ויש שטר ביד המלו':

ג

(ע"ש ס"ד) כשתבעו בסוף היום הסמ"ע כת' כאן בזה ג' שיעורים דמישלם הזמן דהיינו תחלה ואמצע וסוף תחלה הוה בתוך זמנו לגמרי ואמצע היום יכול לומר פרעתיך אבל לא תוך זמנו דליכא מגו וסוף היום יכול לטעון פרעתיך היום (ולא ידעתי איזה מקרי תחלה וסוף והי' להם לתת חוק וגבול לזה גם בס"ה שנתן לזה כלל הדינים והם ד' ולא זכר חלוקה זו דנאמן לומר פרעתיך היום ולא תוך זמני ומה שהביא סמ"ע ראיה מתוספות ריש ב"ב דף ה' המעיין שם יראה דלא חלקו כלל בין אמצע לסוף אלא דכתבו דביום ההוא ליכא מגו) והטור ושאר פוסקים ס"ל דאמרינן מגו ונלע"ד עוד דהתוספת לא כתבו זה אלא בתחלת הסוגיא דהוה מספקא לן אי אמרי' מגו במקום חזקה והיה קשה להו דיפשוט מזה דלא אמרי' מגו דפרעתיך היום והיו מוכרחים לומר דזה לא הוי מגו דהוה העזה אבל למסקנא דאמרי' מגו במקום חזקה מספיקא ממילא אמרי' נמי מגו זה ומפני הדחק כתבו התו' תחלה דזה לא הוי מגו כצ"ל ליישב דעת התוספות עם שאר הפוסקים ועל מ"ש הסמ"ע דדברי הטור קשים אהדדי לא הרגשתי בקושיא דכל זמן שיש אפשרות לפי ראות הדיין שא"א שפרעו היום מקרי תחלת היום ואחר זה מקרי סוף היום וניחא ליה לפ"ז מה שפרש"י פרק השואל סוף דף קי"ב ביומא דמשלם זמניה הוא אומר נתתי לך [בבקר] עכ"ל לפי מ"ש הוה גם כוונת הטור כן דהיינו בבקר שהי' אפשר או שפרע לפי ראות הדין:

א

אינו נאמן דחזקה וכו' וכתב הסמ"ע דה"מ כשתובע טוען ברי דלא נפרעתי אבל לא בטוען שמא והש"ך כתב דלא ברירא לי הך דינא במרדכי ומספקא ליה ולא סמך על הך טעמא לחוד כי אם בצירוף טעמים אחרים וכן משמע מתשובת הרא"ש בטו' סי' ע"א אות כ"א דאף ביורשים י"ל חזקה הנ"ל ואמת דיבר רק הכל ביורשים דאינם יודעים אם פרע לאביהן א"כ אין השמא גרוע כלל דלא ה"ל למדע אם פרע לאביהן וטענינן ליתמי כל מה דהוה אביהן מצי למטען ולא נגרע כח החזקה דאין אדם פורע ת"ז אבל אם תובע גופיה טוען א"י אם פרע והיא ה"ל לידע ומידק פשיטא דשמא כזו מגרע חזקה הנ"ל כמו אם נאבד דאפי' תוך זמן לא יחזיר כמבואר לעיל משום דאיתרע ומכ"ש ריעותא כזו דא"י אם קיבל פרעון וליתא לחזקה כלל ומזו איירי הסמ"ע ולק"מ וגבי יורשים לכאורה יש ראיה דלא איתרע החזקה דהא בגמ' מייתי ראיה דאין אדם פורע תוך זמנו מן עד שלשים יום בחזקת שלא נתן והא התם הכהן התובע טוען שמא כי איך אפשר לו לטעון ברי שלא נתן אולי נתנו לכהן א' בסוף עולם ע"י שליח וכדומה דהא איכא כהני טובי בעולם אלא דבהך שמא דלא ה"ל לכהן למיד' לא איתרע חזקה הנ"ל וה"ל כמו יורשים מיהו יש לדחות דבכה"ג דאפשר דלא יתחייב כלל ליתן אלים חזקה דאין אדם פורע ואפילו בשמא אמרי' ועיין מש"ל בזה אבל עכ"פ בכה"ג גבי שכירות דג"כ הוי סברא זו שמא יפול הבית כמ"ש התו' ליכא ספיקא ביורשים ועיין מש"ל בס"ק י"א די"ל דלכך לא איתרע הואיל גם הנתבע טוען שמא:

ב

ובלבד שיש עדים כו' אם התנה שיהיה נאמן לומר שפרעו תוך זמנו ודאי מהני ולית ביה ספק אך במרדכי ריש ב"ב כתב בסופר שכתב לו קונטרסים אפילו בתוך זמנו נאמן לומר דפרעו במגו דהיה לי תנאי עמך שאף בתוך הזמן אהיה נאמן והוא איבעיא דלא אפשטא בגמ' וצ"ל לדבריו א"כ הך אין אדם פורע תוך זמנו נפל בבירא אך י"ל דמיירי דהלוהו בעדים וקבע לו זמן ולא התנה שוב א"נ לומר דהתנה אבל במרדכי מיירי שלא שכרו בעדים רק ידוע המלאכה שעשה אצלו וע"ז שפיר י"ל מגו וכ"כ הכה"ג נמי בסי' צ"ז בהגהת ב"י או' כ"ז ע"ש ונראה דהתו' לא ס"ל כן דאף דמה שכתבו התו' בד"ה ובא דמילתא דר"י ור"ל לא איירי במלוה בעדים רק מודה בעדים אין כ"כ סתירה די"ל ג"כ כשהודה ה"ל להזכיר תנאי זו ומדלא הזכירו תו לא מהימן או אפשר לומר דלגבי מלוה מודה המרדכי דלא נאמן התנתי עמך דמהכ"ת יעשה כן המלוה ומה הנאה יש לו בהלואת מעותיו שקיבל זה התנאי להאמין ללוה ועבד לוה לאיש מלוה ולכך הוא מילתא דל"ש ולא מהימן משא"כ בשכיר דמקבל שכרו מבעה"ב ואליו נושא נפשו עד שקרוי עבד ויכול לחזור בו דלי בני ישראל עבדים א"כ שפיר י"ל דבעה"ב אדעתא דהכי השכירו שיהא נאמן אף בתוך זמן ולא אמרו רק בשכיר וכיוצא בו:
אמנם מדברי תו' שם ד"ה ואמר דהקשו הא דפריך הגמ' על מארבע אמות ולמעלה בחזקת שלא נתן אילימא לאחר זמנו אמאי לא אלא דא"ל פרעתיך בתוך זמנו אלמא לא אמרינן מגו וכתבו התו' דהמ"ל שתובעו בתוך או ביומא דמשל' זמנא וקשה מה בכך הא שם לא הלוהו בעדים רק אנן סהדי שבנה הכותל כמ"ש התו' שם להדיא בד"ה אילימא וכו' ואם כן יש לו מגו דהתנתי עמך כשהתחלת לבנו' שאהיה נאמן תוך זמנו וע"ת זה נתרצתי לסייעך בהגבהת הכותל ועדיין מוכח דלא אמרינן מגו וכאן גם כן דמי לשכיר די"ל זולת זה לא היה מתרצה לסייע הגבהת הכותל יותר מד"א ש"מ דלא סבירא ליה כן וכ"נ מסתימת כל מחברים:

ג

הוחזק כפרן ובמרדכי נסתפק רבינו יקר בכך דדלמא הואיל וכפר בו וידע שאין נאמן לפיכך חזר ופרע ול"ל אטרוחי בכדי לב"ד אמנם מהר"ם מיפשט פשיטא ליה דהוחזק כפרן והרב הש"ך גם כן כתב דמסתבר כספיקיה של הרב רבינו יקר והנה הרז"ה בשמעת' דשכיר כפי מ"ש בהרז"ה וכפי מ"ש בס' אסיפת זקנים בשמו כתב דשכיר שהביא עדים שתבעו בזמנו ואמר פרעתי דשורת הדין שכיר נשבע ונוטל אזי אפי' עבר זמנו לעולם השכיר נשבע ונוטל דל"ל מגו דלאחר זמנו פרעו דהא אמר בזמנו פרעו וזהו מבואר כמהר"ם דלא מצי לטעון בשביל שידעתי שאינו נאמן חזרתי ופרעתי לך דאל"כ הא עדיין יש לו מגו ודוחק לומר דאף דאי טען כן נאמן מכל מקום מגו ליכא דהיא טענה חלושה לסתור דבריו דהא לפי הנ"ל אינו טענה גרועה וגם בשכיר הא אמרינן מגו כל דהוא כמ"ש הרא"ש ומחברים אך הרז"ה לשיטתו אזיל כנראה בפי' בגמרא וכי לעולם עד כדי יום התביעה ר"ל לעולם אם טען שפרע ביום תביעה ע"ש בפי' אך לא שוה לו שום מחבר בפירושו ואם כן יש כאן ראיה לכאורה להיפוך דבגמ' פריך ב"מ דף קי"ג ואם יש עדים שתבעו כל זמנו אף לאחר זמנו שכיר נשבע ונוטל ופריך הגמר' ולעולם לא פרע ליה ומשני הגמרא כנגד יום תביעה וקשה מה קושי' דלמא הפי' דיש עדים שתבעו בזמנו ואמר פרעתי ובעה"ב אז טרוד ולא מהימן דפרע אז ואם כן שפיר י"ל דמשתבע לעולם דהא ל"ל דפרעו אח"כ כיון דאמר דפרעו בו ביום אם כן תו לא פרע וכן מבואר בירושלמי פרק כל הנשבעין דאר"מ תבעו וא"ל לא אמרתי לך מאותו היום נתתי לך נעשה כמו שהוא אתמול ונותנים לו שיעור אחר ע"ש הרי דאין נאמן השכיר לעולם אפי' דאמר פרעתי בזמנו וקשה למה ועכצ"ל משום מגו וכ"כ בס' אסיפת זקנים להדיא בשם הראב"ד דהשיג על רז"ה וסבירא ליה דנאמן במגו ולכך נותנים לו שיעור אחר אבל לא שיהיה השכיר לעולם משתבע ונוטל ויפה הקשה הגמ' לעולם ועיינתי וראיתי דמהר"ם גופיה הרגיש בזה במרדכי דכתב וז"ל ונראה למורי דהוחזק כפרן ולא דמי להא דאמרינן בפ' המקבל גבי ב"ה שנאמן לאחר זמנו אע"ג שאין נאמן תוך זמנו היכי דתבעו כל זמנו עכ"ל ולכאורה דבריו סתומים ומה ענין זה לזה אבל ברור דכוון למ"ש דהואיל הגמרא פריך לעולם משמע אפי' תובעו כל זמנו ואמר פרעתי מכל מקום הבעה"ב יכול לטעון אח"כ פרעתי דאל"כ לא פריך הגמ' מידי כמ"ש די"ל כך הפי' במשנה וכתב דלא דמי אבל טעם הענין למה לא דמי לא נתפרש ואולי סבירא ליה כפי' רש"י דפירש ולעולם וכי שכיר משהה שכרו כ"כ וא"כ איתרע דודאי אמר בפיו שפרע בזמנו דאל"כ למה ממתין השכיר ולא תבעו לב"ד לשלמו הא הוא נושא נפשו לשכרו ולכך בעה"ב נאמן אף דטרוד בפועלים דאמרינן ודאי אמת אתו דזולת זה לא היה שכיר משהה אבל לשיטת התו' דחלקו על רש"י ופי' וכי לעולם אין זו תקנה טובה שיהיה נאמן לעולם לומר לא פרע א"כ בכה"ג דבעה"ב אמר דפרעו תוך זמן למה יהיה נאמן לסתור דבריו לא ידעתי הבדל בין שכיר לשארי דברים כמו בנדון שאנו דנין ולכך נראה דהוא פלוגתא דרבוותא דאלו התו' ס"ל כמ"ש לא היה להם מקום להשיג ארש"י דהוצרך לפרש כן ולכך יפה העלה הש"ך דהוי ספיקא דדינא וצ"ע כיון דגבי שכיר מצאנו להדיא מנ"ל לחלק בסברא ולהוציא מיד המוחזק בלי ראיה ברורה:

ד

כל קונטרס וכו' דין זה סתם הרמ"א כאלו לית ביה חולק ולענ"ד במחלוקת שנויה כי לדעת רש"י וטור אין לדין זה שורש כי המרדכי יליף דין זה מהא דאמרינן ריש ב"ב עד ד' אמות בחזקת שנתן ה"ד אי בזמנו פשיטא אלא בתוך זמנו אלמא פרע אינשי גו זימנא ומשני ש"ה דכל שפא ושפא זימנא הוא ומזה למד המרדכי ה"ה לכל המלאכה המתפרדת כגון קונטרס וקונטרס. אך יש להבין ברש"י דפי' במשנה דלכך בחזקת שנתן דכיון דחובה עליו לסייעו ומשפט זה גלוי לכל לא היה בונה משלו אלא היה צועק עליו בב"ד עכ"ל ולפירושו קשה מה פריך הגמרא אלמא דעביד אינש דפרע גו זימנא גו זימנא מה עבידתא אנן אמרינן מעיקרו דבנין לא היה בונה משלו אם לא שפרעו החצי דכי מחויב הוא להקיף משלו וכמ"ש הרמב"ן בחדושיו וכן להיפוך למה פי' רש"י פי' אחר מה דלא משני הגמרא ולא פי' כתירוץ הגמרא בחזקת שנתן הואיל וכל שפא זימנא הוא וה"ל כשאר הלואה דנאמן דפרע במשלם זמנא וצ"ע לכאורה לכן ברור דס"ל לרש"י דזה דוחק לומר במלאכה המתפרדת ליתן מכל דבר ודבר ויהיה כל שפא זימנא וכמו בספר ליתן מכל קונטרס דהא כ"כ דלא נגמר הספר מה תועלת יש אם אינו נגמר כולו ואי שיכול לגומרו ע"י אחר אפילו בלי מלאכה המתפרדת יכול לגומרו ע"י אחר אפילו באמצע המלאכה וכן בכותל כ"כ דלא נגמר בנין גובה ד' אמות. וכן קשה מהא דפריך לאביי ורבא לסיוע לר"ל מד' אמות למעלה בחזקת שלא נח אלמא לא פרע גו זימני' דבממ"נ אי בגמר שפא ושפא מ"ט דר"ל הא זימנא הוא ליתן לחבירו חלקו כנגד אותו שפא שהגביה ואי קודם גמר שפא מה איריא למעלה מד' אפילו תוך ד' אמות בחזקת שלא נתן וגם קשה לרש"י מ"ש הב"ח והש"ך ויתר אחרונים לקמן בסי' קנ"ז בדברי הטור דכתב דלאו דוקא בגמר כל שפא זימנא הוא אלא ה"ה קודם גמר השפ' וכתבו דהיה הטור מוכרח לפרש כך דאל"כ בשפא אחת מה א"ל דמשמע דבחזקת שנתן אפילו קודם שנגמר דהא מוקי לי בת"ז קודם גמר הבנין הכותל וזה נכון אך מ"מ היא גופי' קשיא למה יהיה קודם גמר השורה זמנו הוא. ולכן פי' רש"י כך דודאי כל המשנה איירי כמ"ש הטור ורמב"ן דחזינן דזה התחיל לבנו' הכותל משלו דאל"כ מה בחזקת שנתן למה הוא בחזקת זה יותר מזה הלא על שניהם מוטל הבנין רק צ"ל דידוע דזה התחיל לבנות משלו לבד ועיין תו' שם ד"ה אינימא וכו' ובמהרש"א וא"כ י"ל הסברא כמ"ש הדרישה לקמן בסי' קנ"ז דכיון דכבר התחיל לבנות משלו מסתמא אין תובע מחבירו עד דמשלם הבנין לדעת כמה מגיע לחלק וא"כ קודם גמר כל הבנין הוי קרוי תוך זמנו או י"ל הסברא להיפוך דמה בכך דהתחיל מתחילה לבנות לבד מתחילה בקש לעשות התחלה לבנין וכל התחלות קשות אבל בשכבר בנה שורה או שתים מהכ"ת יגמור הכל משלו ולתבו' אח"כ לחבירו תיכף צועק על חבירו בב"ד תן לי חלקך במה שכבר בניתי ותן לכל שורה ושורה חלקך מה שאבנה עוד כי לך המשפט הבנין כמוני ולמה אקיף לך ומשפט זה גלוי לכל שיזכה בדין ומדשתק ולא בא לב"ד ש"מ דבאמת עשה לו כן ופרעו ואין זה ראיה ממה שמתחילה התחיל לבנות משלו ד' קיפ' עד נמר הבנין עד שיהיה נקרא בתוך זמנו וזה סוגית הגמרא כי בס"ד ס"ל כסברא ראשונה דהוא מתחילה התחיל לבנות משלו הרי זה בחזקת שקיבל עליו להקיפו עד גמר הבנין והרי זה בגדר אין אדם פורע תוך זמנו אי יטעון חבירו שפרע ושפיר דייק דאדם פורע תוך זמנו ומשני הנמרא לא כן הוא אין זה בגד' אדם פורע תוך זמנו דזה שגמר שורה א' ושתים תיכף זימנא הוא להזמינו בב"ד שישלם לו מה שכבר הוציאו ויסייעו להבא בכל שורה בבנין וזה נודע לכל ומדלא צווח ש"מ שכך היה הדבר שפרע לו מה שבנה וסייעו מאז והלאה בבנין ולכך בחזקת שנתן וא"כ אין הפי' סוף כל שורה ושורה אפילו תחילת השורה דהוא מחוייב לסייע ואין חיוב עליו להקיף לו פ"א ופשיטא דאמרינן תחילת כל שורה נתן לו החצי אף דבנה תחילה משלו כמ"ש וא"כ דברי הגמרא כל שפא זימנא ודברי רש"י דהיה צועק עליו לפני ב"ד אחד הם וכוונה אחת לשתיהם ורש"י מפרש כוונת הגמרא כדרכו בכ"מ וא"ש ומעתה לא קשה בד"א ולמעלה נמי נימא כל שפא זימנא הוא דלפמ"ש הכוונה דהיה צועק עליו בב"ד והא אין משפט זה גלוי לכל ולא צועק עליו בב"ד כמ"ש רש"י במשנה להדיא ועוד שורה אחרונה מא"ל דכאן לא שייך תחילת שורה דהא קודם שבנה אותו שורה אין מחויב ליתן לחבירו דבר ובמה יכופו לפרעו וא"ש והן הן דברי הטור כמ"ש ולכך כתב אפילו קודם גמר שורה זימנא הוא וזה ברור ומעתה אין מקום לדברי המרדכי בשכירות שאין משתלמת אלא לבסוף לומר דפרעו קודם גמר הענין אף שהוא מלאכה מתפרדת כי מה לו בחצי ספר הלא שכרו לכל המלאכה ואין יכול לתובעו בב"ד כלל ופשיטא דלא דמי להנ"ל כלל וא"כ יכול המוחזק לומר קים לי' כטור ורש"י ז"ל.

ה

וה"ה כל מלאכה המתפרדת בזו גופי' יש ב' פי' או כפשוטו דכל קונטרס זימנ' וא"כ נאמן לומר דפרע במשלם הקונטרס אבל אינו נאמן לומר שפרע הקונטרס השני קודם כתיבתו איברא הרב הש"ך מפרש פי' שני דאין הפי' כל שפא זימנא ופרע תמיד בגמר השפא דא"כ עדיין קשה פשיטא אלא הואיל וכל שפה זימנא בזו מודה ר"ל לאביי ורבא דאמרו כי היכי דלא לטרדן דבזה טרדותיו מרובה וכל שעה יבא פרע לי ואף הוא אפילו בתוך זמנו מקדים לפרוע אפילו קודם שום כתיבת הקונטרס כלל אלא דכתב דלא משמע כן בדברי הטור דכתב רק בתחילת כל שורה זימנא ולפמ"ש בס"ק הקודם לפי הטור כל דינו של המרדכי לא קאי ואין הך דכל שפא זימנא ענין כלל להך דשכיר במלאכה המתפרדת ואין כאן ראיה מטור לסתור פירושו בשיטת המרדכי:
אך יש לדקדק בתו' דכתבו דאפילו אביי ורבא דס"ל דעביד אינש דפרע ת"ז משום דלא ליטרדן מודים בכותל חצר דאינו משלם תוך זימנא דשמא לא יבנה כלל וא"כ אינו חושש לטרדא ומ"מ אינו פורע ת"ז והא דפריך הנמרא מהך כותל חצר לר"ל הל"ל ולטעמיך ע"ש בד"ה כי היכי וא"כ איך משני הנמרא כל שפא זמנא ואיכא חשש דלא לטרדן הא אביי ורבא ס"ל בעלמא היכי דלא לטרדון ומ"מ מודים בכה"ג מ"מ לא פרע וא"כ מה בכך דלא לטרדון הא אינו חושש לטרד' אם יש לחוש דלא יצטרך לפרוע כלל ודוחק לחלק בין טרדא מרובה לטירדא מועטת דבטירדא מרובה פורע אפילו דאפשר דלא יתחייב כלל וזה דוחק דהא הם ס"ל דאפילו לטרדה מועטת חושש ומה תו לחלק בין טרדא לטירדא. והנה בינותי בספרים לדעת ולברר דברי הש"ך ומצאתי ראיה לדברי הש"ך מדברי ר"ת הובא במרדכי פ' הבית ועליה דהשיב דהקיבע זמן לפרעון כגון מלוה עד אייר או עד סיון ביום קבוע אין לו תו זמן ב"ד אלא מיד יפרע או יכופהו ב"ד כדאמרינן בריש ב"ב כל שפא ושפא זימנא והתם אין שם זמן ב"ד עכ"ל ודברים אלו צריכין ביאור דמה ראיה יש מהך דכל שפא זימנא דתו אין נותנין לו זמן ב"ד דלמא נותנין זמן ב"ד כשתבעו אבל מ"מ משלם זמנא הוא וא"כ פרע אינש במשלם זימנא אף דאלו היה בא לב"ד היה לו זמן מ"מ וכי כל אדם תובע זמן ב"ד כשבא זמן פרעון פרעו דאי לא תימא הכי מה צורך להביא ראיה מכל שפא זימנא הא אמרינן שם להדיא בב"ב וכן ב"מ עביד אינש דפרע ביומא דמשלם זמנא ה"ל להקשות מה בכך דמשלם הא יש לו זמן ב"ד שלשים יום אלא לא בשביל כך דאלו בא לב"ד היה לו זמן יהיה נקרא תוך זמנו דבר זו לא נראה כלל אם הזמן שקבע נשלם שכיח לאינשי דיש להם מעות לפרוע ומהכ"ת יבא לב"ד לתבוע זמן ומעשים בכל יום יוכיח דפרעו בזמנו ואין בא לב"ד לתבוע זמן וגדולה מזו כתב הרמב"ן דאם קבעו לו ב"ד זמן עביד לפרוע תוך זמן ב"ד ומכ"ש דלא מיקרי תוך זמנו בשכבר נשלם הזמן שקבע אף דאלו היה בא לב"ד היו נותנים לו זמן. ולכן נראה דלכאורה יש להבין אביי ורבא דס"ל אי איתרמי ליה זוזי בתוך זמן משלם דלא ליטרדן בסוף זמן פי' אולי לא יהיה מעות מצוים וינגשו המלוה ולכך כשיש לו מעות בתוך זמן פורע וא"כ אף לזה יש לדייק מה להם לנחיצה לפרוע תוך זמן אולי יקרה להם עסק להרוויח בו ואי דחוששין דיגיע הזמן ולא יהיה להם מעות הא יכולים אז לתבוע זמן ב"ד אי אמרינן אף בקובע זמן נותנים זמן ב"ד. אך זהו באמת אין דיוק דחוששים אולי לא יתרמי זוזי אף לאחר שעבר זמן ב"ד נמי דיטרדו ולכך ממהר לפרוע כשיש לו אך הא תינח לאביי ורבא אבל לר"ל דס"ל דאינו חושש בשביל כך לפרוע תוך זמנו ואליביה משנינן כל שפא ושפא זימנא והיינו כפי' הש"ך דבזה דהוא תובעו שעה לשעה כד משלם שפא לטירדא כזו אף לר"ל י"ל דחייש וקשה הא אין כאן טרדה רק במשלם החומה דאם יתבענו כל שעה במשלם שפא יקח זמן ב"ד וטרם יעברו שלשים יום כבר יעברו כל שפא ושפא מכל בנין ד' אמות של הכותל ואח"כ ה"ל רק טרדא חד מכל הכותל ותביעה אחד לכל המעות דהא על כל שפא אינו דואג כלל למעות דיש לו זמן ב"ד וא"כ עדיין הקושיא לר"ל במקומו דמ"ש דאם אין לו זמן רק בגמר החומה דלא חייש לטרדא ומ"ש דיש זמן כל שפא הא מ"מ אין זמן תשלומין כשירצה רק בנמר החומה דיקח זמן ב"ד ומ"ט דר"ל ועכצ"ל דאין לו זמן ב"ד ולכך חושש לטרדא דכל שעה יתבענו ומי יודע אם כל שעה ושעה יהיה המעות מצוי בידו לשלמו וא"ש ודוק וזה ברור כדעת הש"ך: ומה שהקשינו מדברי תו' אמת כי לשיטת התו' קשי' ליה אך י"ל ר"ת ומרדכי ה"ל בקושי' התו' תי' אחרים כמ"ש ריטב"א דתלי' אם קי"ל כרב או שמואל בפודה תוך שלשים אי הוי פדוי כלל ועיין מש"ל בישוב דברי ר"י ודו"ק:

ו

וי"א שצריך המעדני מלך בב"ב דייק מדברי הרא"ש אפילו עומד הלוה ומודה דלא פרע מ"מ צריך לישבע ננד לקוח' דחיישינן לקנוניא והא דכתב בטור אם מת לאו דוקא דל"ל דלא חיישינן לקנוניא א"כ מה איריא לגבי לקוחות הא באומר דפרעו אפילו לגבות מעצמו צריך שבועה לדעת הרא"ש וראיה זו איני מכיר חדא דשם צריך לטעון פרעתי וכאן בליתא קמן כגון מת וכדומה משביעין אותו כמ"ש הטור להדיא אפי' בטענת ספק ושנית דאין ענין שבועה זו לזו דש' הוא שבועת היסת אבל כאן שבועת המשנה כדין הבא לפרוע מנכסים משעובדים וכו' והבדל גדול יש בין שבועת המשנה להיס'. ואמת יש להבין ברא"ש דלכאורה קשה דכתב הבדל בין לקוחות ליתומים דביתומים אמרינן אי איתא דפרע הוה פקיד ולפ"ז במת פתאום שוה דין יתומים לדין לקוחות וצריך לישבע נגד יתומים ואולם הרא"ש כתב שם להיפוך גבי נפל הבית דהקשה דהא אין אדם מוריש שבועה לבניו. ותי' במת פתאים לא חיישינן לצררי וכאן משמע במת פתאום שוה דין יתומים לדין לקוחות דלמא פרע תוך זמנו וא"כ הרי חייב לישבע שלא פרע ואין אדם מוריש שבועה לבניו ומזה משמע לכאורה דאף לגבי לקוחות לא משתבע רק היסת ולא שייך ביה אין אדם מוריש כו' אבל באמת זה דוחק דמשמע להדיא ומכ"ש מדברי הטור דהיא שבועת המשנה וצריך לומר דבשלמא בשאר שטרות חיישינן דלמא פרע אבל בכתובה דליכא למיחש דלמא פרע דמה"ת יפרע הא אפשר דתמו' בחייו ולא יבא לידי גבי' כלל מהיכי תיתי יפרע רק דכל חשש בכתובה דלמא בראותו דהגיע קצו למות מתפיס צררי למשכון וזהו לא שייך במת פתאים וא"כ תו ליכא למיחש לפרעון דבחייו מהכ"ת אולי לא תבא לכלל גבי' וא"ש. אך לפ"ז ביש לו שטר על א' ומת פתאום יתחייב לשיטה זו לישבע נגד יתומים דל"ל דהוה פקד דהא מת פתאום וגבי שטר שפיר י"ל דלמא פרע ת"ז כמו דאמרינן כשגובה ממשעבדי ודבר זה לא מצינו לשום מחבר ולכן יותר י"ל דהא דכתב הרא"ש דהוה פקד לאו דוקא רק כשפורע תוך זמנו מה שהוא נגד חזקה אינו עושה כי אם כשלוקח שובר ואינו מאמין למלוה בלי שובר ולכך ביורשיה כשאין מוצאין שובר אמרינן מסתמא לא פרע משא"כ בלקוחות אמרינן אית להו שובר וכבוש להו ולאו כל כמיני' לגרוע כח לקוחות וא"ש מ"מ מבורר דאין לרב מע"מ ראיה דאף דמודה דלא פרע דחיישינן ובלא"ה היה לדעת הרמב"ם אף נגד לקוחות אינו נשבע וא"כ אפשר אפושי מחלוקת לא עבדינן וצ"ע.

ז

וכן עיקר הקשה הש"ך וכן הט"ז דע"כ כל מחלוקת הפוסקים בשבועת היסת לאחר פרעון דקודם פרעון לא משכחינן היסת וא"כ לפי הכרע' רמ"א אף לאח"כ לא משתבע היסת ולקמן בסי' שי"ז בטוען ששילם שכירות תוך זמנו סתם כמחבר דצריך לישבע אח"כ וקושיא זו ביותר קשה על רבינו ב"י שכתב דדעת הרמב"ם דאין צריך שבועה והך דלקמן בסי' שי"ז הוא לשון הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכ' שכירות ולכן נראה דודאי קשה לומר דאחר פרעון לא יהיה יכול לתבוע אותו מנה לי בידך השבע לי והלא קי"ל בדיעבד א"צ לברר דבריו והלה טוען ברי לי שאתה חייב לי מנה ועוד קשה הא לעיל בסי' ע"א ס"א העלה רמ"א דמגו נגד נאמנות לא מהני במקום דאין לו מגו להכחיש גוף נאמנות וכאן אמרינן מגו במקום חזקה זו דאין פורע ת"ז אמרינן ש"מ דנאמנות אלים מחזקה זו ומ"מ קי"ל לעיל גבי נאמנות בסי' ע"א ס"ה דיכול להשביע היסת אח"כ ומכ"ש בזו החזקה דהא הך חזקה לא אלים כ"כ כמו נאמנות ועיין ב"ב שמעת' הנ"ל תו' ד"ה מי אמרינן דהקשו כעין זו הקושי'. ולכן נראה ברור דיכול אח"כ לטעון עליו פרעתיך ב' פעמים השבע לי היסת וזהו לכ"ע רק במה נחלקו אם צריך לטעון עליו בב"ד מחדש או דסגי במה שטען פרעתיך דהנך דס"ל משביעין אותו היסת היינו שכך פוסקים הב"ד צא ופרע לו ואח"כ צא ונשבע לו היסת כי אין היסת קודם לפרעון ולהחולקים ס"ל דהב"ד אומרים לו סתם צא פרע לו ואין פוסקים כלל היסת ואם הוא אחר פרעון חוזר ותובעו בב"ד פרעתיך ב' פעמים הרי זה תביעה חדשה ומאן מעכב להשביע היסת והרי הן כמו נאמנות הנ"ל דצריך לתובעו שנית בב"ד בתביעה חדשה כדמשמע סי' ע"א ס"ה ע"ש להדיא. ולפ"ז לק"מ מהא דפסק הש"ע לקמן סימן שי"ז דאדרבא שם כך מבואר להדיא יתן ויחרים על מי שלקח ממנו שלא כדין או יטעון עליו בדמים שנתן תחילה טענה בפ"ע וישביעו היסת עכ"ל הרי דמצריך טענה חדשה כמ"ש טענה בפני עצמו והיינו כהך דעת הרי"ף דא"צ שבועה וזה ברור וכן דעת הלח"מ כנזכר שם ולפ"ז חוזר וניעור קושי' הסמ"ע דכאן פסק הטור כהרא"ש דמשמע דא"צ טענה חדשה ושם מצריך טענה חדשה כרמב"ם ובחנם השיג עליו הש"ך שם ויפה תיר' הסמ"ע דשם דהוא חששה רחוקה שמא יפול הבית וכהנה אין פוסקים הב"ד שבועה לכ"ע עד דטען טענה חדשה וא"ש:
אך הרב בעל לח"מ הקשה דאיך פסק הרמב"ם דאח"כ יטעון עליו היסת הא בפ"ג מהל' שכנים פסק בכותל חצר למעלה מד' אמות דהוא בחזקת שלא נתן דהתובע נשבע בנק"ח ונוטל בתוך זמנו הרי דאפילו בתוך זמנו מצריך שבועה לתובע בנק"ח והניחו בצ"ע וקושיא זו ביותר קשה על הש"ע דכאן הכריע כדעת דא"צ שבועה כלל ולקמן סי' קנ"ז סי"א סתם כדעת הרמב"ם דנשבע בנק"ח בכותל חצר מאין זכר דעת הרמ"ה והרמב"ן החולקים דגרע מפורע ת"ז ע"ש בסמ"ע וש"ך ובאמת רבינו ב"י בכ"מ כתב דלכך נשבע ונוטל דאפילו במלוה בשטר אי טען אשתבע לי חייב לישבע וגם זה צריך תלמוד דהא ה"ל כת"ז ואין שבועה בשטר. ולכן נראה דיש לדקדק דרמב"ם בפי' המשנה נתן טעם דלכך בחזקת שלא נתן משום מי יימר דמחייבי לי' רבנן ויש להבין זה הטעם דקאמרי בגמרא לאביי ורבא דס"ל אדם פורע תוך זמנו ולפי דקי"ל כר"ל א"צ לזה רק משום דה"ל תוך זמנו והא קי"ל כר"ל וצ"ל דבסוף הסוגי' דבעינן למפשט מסיפא דלא אמרינן מגו במקום חזקה דה"ד אי לאחר זמנו אמאי אינו נאמן אלא דאמר לאחר זמנו פרעתיך ת"ז וש"מ דלא אמרינן מגו ודחי שאני התם אמרינן מי יימר לי דמחייבי לי' רבנן והקשו תו' דהוי מצי לשנויא דמיירי דבא בתוך זמנו או בזמנו דתו ליכא מגו אלא דניחא לי' לשנויא מי יימר דקאי אף לאביי ורבא ותי' זה לא ס"ל לרמב"ם דהסוגיא שנית קאי אליבא דהלכתא דלאביי ורבא כבר שנינן כן בריש הסוגיא שם רק ס"ל ודאי גם להמקשן קשה דה"ל להקשות כדשנינן ברישא דכל שפא זימנא ה"ל להקשות א"כ סיפא נמי כל שפא ושפא שהגביה למול הכותל זימנא הוא לשלם לחבירו חצי באותו שפא וכמש"ל דמ"ש ומש"ל לתרץ בדברי רש"י לא ס"ל לחלק דפי' כל שפא וכו' הוא כמ"ש הש"ך וכמש"ל וכן דעת ר"ת רק קשה כמש"ל דהא היכי דיש לחוש שלא יתחייב דאולי לא יבנה לא אמרינן דפרע אף די"ל דלא לטרדן רק י"ל דסברת התו' בטעם פדיון בכור שמא ימות אין מוכרע כ"כ דמה בכך אם יתן וימות יחזיר לו הכהן דיש שופטים בארץ ומכ"ש פה בבנין דיכופו בב"ד רק בבכור השתא דקי"ל דאין אדם פורע ת"ז לא קשה דשם ה"ל תוך זמנו ולאביי ורבא י"ל כתירוץ הריטב"א מהך דבכור רק ה"מ בתוך ד"א אם נתן לו החצי והוא לא יבנה יכוף אותו בב"ד בנה הכותל כי נתתי לו כבר חלקי משא"כ בסיפא דהוא בונה כנגדו ודאי שייך סברא זו דאין מקדים לו החצי ממה שהגביה דאולי ימלך הוא או יקרנו אסון ולא יגביה א"כ היה מדין פטור וכשכבר נתן לו גלה דעתו דניחא לי' במה שהגביה ופשיטא דאם נתן לא יחזיר אף דאינו בונה כנגדו כלל וא"כ ודאי דאין מקדים ולא שייך דאתא למטרד. וגם י"ל בשלמא שם ברישא שכנגדו בונה שפיר שייך דכל שורה דהוא יבנה הוא יתבענו ומי יודע אם יהיה מעות אבל בסיפא שהוא בונה מה יחריד מטירדת אם יראה דבונה שורה ואין בידו אזי לפרוע לחבירו ימתין ולא יבנה שורה אחרת עד שיהיה לו זוזי ולא שייך דירבו טרדותיו תכופים זא"ז (אך לפ"ז לכאורה לא מקשה הגמרא מהך דד"א למעלה לאביי דשם י"ל לא שייך טרדה דאם לא יהיה לו מעות לא יגמור הבנין ויתמהמה וי"ל) ולכך לא קשיא מ"ש רישא ומ"ש סיפא דברישא ה"ל כל שפא זימנא ולא בסיפא משא"כ התרצן לא ס"ל לחלק וכמ"ש מהרש"א דמה שהוא תלוי בדעתו לא חיישינן שמא לא יבנה וא"כ אף בסיפא שייך כל שפא זימנא הוא וא"כ קשה למה אינו נאמן וצ"ל הטעם משום מי יימר וא"ש ולכך נתן הרמב"ם הטעם משום מי יימר בפי' המשנה ולא דה"ל תוך זמנו ולפ"ז הך בחזקת שלא נתן וכו' אין הטעם כלל משום דאין אדם פורע תוך זמנו כלל דזימנא הוא דכל שפא וכו' רק מטעם אחר דאין נמהר לפרוע אולי לא אתחייב ויפה כתב הכ"מ דחזקה זו לא אלים כ"כ לחייב בלי שבועת התובע דלא עדיף משטרו בידו דמ"מ חייב לישבע ומה ענין זה להך דאין אדם פורע ת"ז והרי זה כפי מה שאמרו ב"מ דף טו"ב אמרו חייב אתה ליתן ויצא ואמר פרעתי אינו נאמן והטעם כפי מ"ש דס"ל דעדיין מסופקים הדיינים בדינו אם חייב או לא והיינו הך דמי יימר דמחייבי ליה רבנן ומ"מ פירוש רש"י שם דצריך התובע לישבע שבועה בנק"ח וכ"כ הרא"ש ע"ש וא"כ ה"ה זה ודברי רמב"ם מבוארים ברש"י ולק"מ ודוק ומנוצל הרמב"ם מהשגת הרמב"ן ורמ"ה ודברי הש"ע ברורים ועיין מש"ל בס"ק י"ב עוד ישוב בדברי הרמב"ם בקצרה:

ח

וכי אמר סוף היום וכו' עיין אורים דבאמר ביומא דמשלם דפרע תוך זמן דעת התו' דאינו נאמן דלא ה"ל מגו ואע"ג דבממון אמרינן מגו דהעזה רק לא בשבועה צ"ל דהא הכא בלא"ה ה"ל מגו במקום חזקה רק הואיל ואינו חזקה אלימתא אמרינן אבל בצירוף מגו דהעזה ג"כ ודאי לא אמרינן ועיין מ"ש בכללי מגו ועי' מש"ל בסי' ק"ח בזה והרב הט"ז כתב כאן דברי' בלתי מובנים דכתב דהתו' לא ס"ל כן למסקנא דאמרינן דמגו במקום חזקה אמרינן רק כתבו כן לס"ד דקשה דתפשוט דלא אמרינן מגו במקום חזקה ודבריו בלתי מובנים כלל בשום אופן דהא גירסת התו' ובא בזמנו ועל זה סובב כל דבריהם וא"כ אדרבא למסקנא יותר קשה דקי"ל אמרינן מגו במקום חזקה א"כ למה אמר ר"ל ובא בזמנו ואמר פרעתי בתוך זמנו דא"נ הא ה"ל מגו עכשיו פרעתיך ועכצ"ל דלית ליה מגו כלל בו ביום ודינו של תו' לגירסתינו מוכרח וצ"ע להבין דבריו. אך יש להבין לשיטת התו' הא דפריך הגמרא מנה לי בידך ואמר הן למחר אמר תנהו לי אמר נתתי לך פטור אין לך בידי חייב מאי לאו נתתי לך דאמר פרעתיך בזמנו אין לך בידי דאמר פרעתיך בתוך זמנו אלמא לא אמרינן מגו וכו' וקשה מה קושיא לוקמא דמיירי ביום דמשלם זמנו ולכך אי אמר פרעתיך עכשיו מהימן אבל באומר פרעתיך תוך זמנו לא מהימן דה"ל מגו דהעזה. וצריך לומר דקתני למחר אמר תנוהו לי משמע דתבעו ואלו איירי ביום דמשלם זמנא איך יתבעהו הא כל יום שלו ולא ניתן לתבוע אלא דמיירי דעבר היום ולק"מ אך צריך לומר דבעה"ת החולק על תו' לא ס"ל כן וס"ל דביום דמשלם זמנא ג"כ ניתן לתבוע דהא בגמ' אמרינן תבעו לאחר זמן ואמר פרעתיך תוך זמן. וע"כ לאחר זמן לשיטתו פי' היינו בו ביום דמשלם זימנא ופי' לאחר זמן לאחר שעבר האיר השחר שהגיע הזמן לפרוע ובזה מיושב תמיהת הגי"ת לשיטתו דמה איריא דנקט תבעו לאחר זמנו דאית ליה מגו הא אפילו בו ביום אית ליה מגו דלאחר זמן כך פי' כמ"ש ומ"מ קתני תבעו ש"מ דשייך תביעה ביה וכן משמע ברמב"ן ב"ב ע"ש שוב מצאתי בא"ז דף ק"ב מחלוקת רבוותא אי מצי לתובעו ביום דמשלם זמנא:

ט

נאמן במגו וכו' איבעי' זו אי אמרינן מגו במקום חזקה לא אפשטא שם ב"ב ולפ"ז למאן דס"ל תפיסה באיבעי' דלא אפשט מהני א"כ אם תפס מלוה אפילו בעדים ואמר אתה חייב לי מזה דהיית טוען דפרעת לי בתוך זמנו אין להוציא מידו דהא י"ל קים לי דלא אמרינן מגו במקום חזקה וא"כ מוציאין מלוה ונותנים למלוה. ומכ"ש בתפס די"ל קים לי וא"כ הרב המחבר דס"ל בכל דוכתי מהני תפיסה אפילו לאחר שנולד הספק לא ה"ל למסתם פה דנאמן רק דה"ל ספיקא דדינא ונ"מ כמ"ש דאם תפס מלוה אפילו בעדים אלא שגם על הרמב"ם יש לתמוה שהעלים ולא הביא בספרו כלל הך איבעי' דטען לאחר זמנו פרעתיך בתוך זמנו אי נאמן או לא והרי"ף הביאו וכתב דהוא איבעי' דלא אפשטא ואם סתמו כפירושו דה"ל מגו יקשה ג"כ הא לשיטתו דתפיסה בכ"מ מהני ה"ל להביאו דהוא ספיקא ואם תפס מלוה בעדים אין מוציאין ודוחק לומר דס"ל לרמב"ם בקושי' התו' כתובות דף י"ט בהא דפליגי ר"מ וחכמים באין כת"י ממ"א דנאמנים לומר לחכמים קטני' היינו ולר"מ א"נ משום דהוי חזקה אין אדם חותמים אא"כ נעשה בגדול והוקשו התוס' דמשמע דפליגי ר"מ וחכמים אי אמרינן מגו במקום חזקה ובב"ב מספקא ליה וס"ל לרמב"ם דכל הפלפול בגמרא בב"ב הוא לר"מ ולר"מ שפיר מספקא לן אע"ג דר"מ ס"ל בקיום א"נ מקיום אין ראיה כמ"ש התו' שם כתובות ד"ה מודה בשטר דירא לומר מזיוף שמא יתקיים או דד"ת לא בעי קיום ולכך מגו מזיוף מגו גרוע הוא ולא אמרינן במקום חזקה אבל לחכמים דס"ל בקיום אמרינן מגו במקום חזקה מכ"ש במגו דעלמא ועיין מש"ל בכללי מגו דהך חזקה דאין חותמין אא"כ נעשה בגדול אלי' כמו הך חזקה דאין אדם פורע ת"ז עיין שם א"כ לפי דקי"ל כחכמים אפשיטא איבעי' ולכך סתם הרמב"ם דפשיטא דמהני ואפילו תפס מוציאין וגם דוחק לומר דס"ל לרמב"ם כל הפ' בגמרא דב"ב הוא לשנויא דרב' בקידושין דס"ד אבל לשנויא דאביי דרבי ס"ל מה לי' לשק' כעדים דמי ועקרוהו לחזקה ור"ן ס"ל כחזקה דמי וקי"ל כרבי וא"כ אפשט' איבעי' דקי"ל כהך תי' דאביי ועיין בהרא"ש והר"ן דביקש לחלק בין הך מגו למגו דהתם דבידו לעשותו וא"כ ליכא ראיה:
ויותר נראה דס"ל לרמב"ם אע"ג דלא אפשטא בב"ב בב"מ דף ק"ב ע"ב אפשטא דהתם שאלו מר"י שוכר אומר נתתי ומשכיר אומר לא נטלתי מי נאמן ופריך אימת בתוך זמן וכו' דתנן מת האב בתוך שלשים בחזקת שלא נפדה לאחר שלשים בחזקת שנפדה ומשני לא צריכא ביומא דמשלם זמנא מי עביד וכו' ופשטינן מהא דאמרינן שכיר בזמנו נשבע ונוטל שכיר הוא דרמי' שבועה משום דטריד בפועלים אבל בעלמא לא וקשיא ליה לרמב"ם כיון דקי"ל יום שלשים כיום שלפניו א"כ תחלת יום ל"א הוא התחלת הזמן לפדיון והוא יום דמשלם זמנא ובפרט לפי דעת הר"א ממיץ דשלשים בפדיון הבן היינו כ"ט יום י"ב תשצ"ג וא"כ יתכן דכלו ליה שלשים יום באמצע היום ואיזה שעות שאח"כ הוא לאחר שלשים והרי זה ממש ביום דמשלם זמנא וא"כ איך קתני מת לאחר שלשים יום בחזקת פדוי הא אלו מת ביום ל"א הוא יומא דמשלם זימנא ולא עבידי לפרוע ואם הוא אינו נאמן מכ"ש דלא טענינן ליתמי כמש"ל בזה בשם הראב"ד וע"כ דעביד ופרע וטענין ליתמי וא"כ עדיין אפשטא מהך משנה ואי נימא דבפדיון שאני דמצוה רמי' עלי' וזריזין מקדימין למצות וחזקה דקיים המצוה א"כ לא פריך לאחר זמן תנינ' לאחר שלשים יום וכו' דהא שאני התם דמצוה שאני וביותר קשה לפי מה דפשטינן מהך דשכיר כבר צווחו בי' המפורשים דהא שכיר יום זמנו בלילה וע"ז קאי בזמנו היינו בלילה וא"כ מה קפשיט מהך ואין לומר דלילה הוה בגדר משלם זמנא דפשיטא דשם עבידא למפרע בלילה וכי יעבור בבל תלין ח"ו וכי שלומי אמוני ישראל יעברו לאו פשיטא עבידי לפרוע אבל כאן וכי אין דרך בני אדם לעכוב תשלומין שכירות יום או יומיים ומ"ש באסיפת זקנים דגם בזה איכא ב"ת לא מובן כלל וכי מי שאינו פורע תיכף השכירות ביום דמשלם רק מעכבו יום או יומיים עובר בב"ת דבר זה לא נשמע ולא נראה כלל ותירץ הראב"ד כפי מ"ש בשמו בריטב"א וא"ז כתב דהראו לו משמים דמסתמא כי קתני בזמנו נשבע ונוטל משמע כל זמנו אפילו תבעו סמוך לשקיעת החמה שאין שהות לפרוע אלא א"כ פרעו מבעוד היום ומ"מ כי טען כן צריך שכיר לישבע ש"מ דעבידי לפרוע ביום דמשלם זמנא עכ"ל וקשה ל"ל הך דשכיר מהך גופי' נפשוט מת לאחר שלשים יום בחזקת שנתן אפילו מת תיכף לאחר שקיעת החמה מיום ל' ג"כ בחזקת שנתן דהא סתמא קתני וע"כ דפרע טרם הערב שמש דיום ל' וש"מ דפרע אינשי במשלם זמנו בסופו ומ"ש הך דלאח"ל ומ"ש הך דשכיר בזמנו ולכן ס"ל לרמב"ם דספיקא לא היה אי טען פרעתי במשלם זמנו דזה מוכח ממשנה הנ"ל רק הספק דטען פרעתיך בתוך זמנו וא"כ השאלה כך מי עביד אינש דפרע ביומא דמשלם זמנו ושכיח וא"כ י"ל מגו דל"ל כדעת התו' דה"ל העזה דלעומת זה יותר נח לו להעיז ולטעון טענה דשכיח דאינו נחשב בעיני המון כשקרן משיטעון טענה דלא שכיח דתוך זמנו לא עביד אינש דפרע או דלמא לא עביד אינש דפרע ביום דמשלם זמנא וא"כ שפיר י"ל דהוי מגו דהעזה כמ"ש התו' ואי טען טענה דל"ש גם זה לא שכיח לטעון שפרעו ביומו (וכן משמע כמש"ל ס"ק י"א דאל"כ הך בבא דסיפא מה קמ"ל כדפריך כאן בב"ב לאחר זמני פשיטא וכי לעולם לא נימא דפרע וכן יש להבין בגמרא דקאמר אי לאחר זמנו תנינא מה צריך לתנינא פשיטא דנאמן במלוה ע"פ פרעתי ולפמ"ש ברמב"ם ניחא) וע"ז קפשיט הגמרא דקתני סתם בזמנו נשבע ונוטל אפילו תובעו תיכף סמוך לשקיעת החמה דאין לבעה"ב זמן לומר פרעתיך מקדם בזמן ארוך רק עתה בזו הרגע ממש במעמד התביעה כמ"ש הראב"ד וקשה א"כ למה ישבע ויטול וכי שייך בזו בעה"ב טרוד בפועלים מה שצווח עכשיו בזו המעמד התביעה מסרתי לך המעות ול"ל לא פלוג עבדי רבנן כמו בכל הלילה דאף דטוען הוא הבעה"ב בזו הרגע פרעתיך מ"מ נשבע שכיר משום לא פלוג דזה אינו בשלמא כל הלילה דישנו במציאות לומר מקדם פרעתיך עבדי רבנן לא פלוג דשכיר נשבע ועוד דאל"כ בטלת תקנת חכמי' דאם יאמר פרעתיך מקדם יהיה לו מגו פרעתיך עתה בזו רגע ובמקום מגו לא תקנו חכמים ולכך לעולם נשבע אבל בזו הזמן שאינו במציאות שפרעו מקודם וא"כ איך סתם כל זמנו נשבע ונוטל הא איכא הך דאינו נשבע וכקושית הראב"ד ועכצ"ל דגם בזה יכול לומר פרעתיך מקדם בעוד היום גדול ואי דהוי תוך זמנו הא יש לו מגו דפרעתיך עתה אף דה"ל מגו דהעזה ואם כן עדיין ה"ל לא פלוג ולכך סתמו חכמים דלעולם נשבע ונוטל וקשה הא תיכף רצוף לשקיעת החמה כמעט רגע ה"ל כיום דמשלם זמנא ונאמן במגו ש"מ דמפשט בעיין ודברי הגמרא שפיר וא"כ האיבעי' נפשוט וצ"ע:

י

דפרעתיך היום נראה בהלוה בעדים ואמר לו אל תפרעני אלא בעדים ובא ביום דמשלם זמנא ואמר פרעתיך בתוך זמנו בפני עדים והלכו למד"ה או מתו אינו נאמן דמה מגו יש לו מגו דאמר פרעתיך היום בפני פלוני ופלוני והלכו למד"ה הלא בו ביום לא נשאו העדים אבר כנשרים להרחיק נדוד בו ביום עד שאי אפשר למרדף ולברורי הענין ומכ"ש במתו דא"כ צריך להיות פתאום דודאי לא פרעו בפני אנשים הנוטים למות וכבר קצו חיי' בעמל עוה"ז וזהו הכל מנמנע וא"כ לא סגי להו שירחיק דבריו לומר מקדם פרעתיו ובין כך הלכו להם ומתו ולית ליה מגו וזה ברור ונכון ובזה יובנו דברי התו' בשמעתין הנ"ל ד"ה אילימא בזמנו פשיטא והוקשו תו' אמאי פשיטא כיון דאין אדם פורע תוך זמנו ואנן סהדי שזה עשה הכותל איצטרך לאשמעי' דהמלוה חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים ותי' לחלק דכי צריך לפורעו בעדים במיחד עדים דחזינן דלא הימניה ונתקשה הרב המהרש"א מה מנין להא דכיון דאין אדם פורע ת"ז דאפילו דנימא דפורע ת"ז מ"מ מוכח דמלוה בעדים א"צ לפורעו בעדים ותירץ דאלו יכול לומר פרעתי ת"ז הוה אמרינן דמעולם לא בנה משלו ע"ש וזה דחוק דמה ענין זה לפורע תוך זמנו פשיטא י"ל דזה וזה בנאו לכותל והיא בחזקת שניהם רק ע"כ מיירי כאן הכל כמ"ש הרמב"ן וכמש"ל באריכות דנודע דזה בנה משלו והקיף לחבירו וא"כ ס"ל המלוה חבירו בעדים וכו' ודוחק לומר כך כוונתו בפי' התו' כיון דגמרא מדמה הך עובדא דמשנה לאדם פורע תוך זמנו על כרחך דמיירי באופן דאנן סהדי דזה בנה משלו וכמו שכתב הרמב"ן דאם לא כן מה טיבו של פרעון בזה אנן אמרינן שניהם בנאו ואם כן הא הוי ליה המלוה חבירו וכו' דאין זה במשמעות התוס' ומכ"ש במהרש"א ע"ש. ולפי הנ"ל ניחא דשם בשבועות דף מ"א פרכינן למ"ד צריך לפרעו בעדים מהא דקתני בהדיא במשנה אמר תנוהו לי ואמר נתתי לך פטור ומפרשי התוס' בשלמא למאן דאמר יכול לומר פרעתי בפני עדים והלכו למד"ה יש לומר במשנה בכה"ג איירי אבל למאן דאמר דמכל מקום אינו נאמן תיובתא ומשני לחלק בין מלוה למודה בעדים בין לא הימנו ובין הימנו. וא"כ לפ"ז לס"ד בתוס' דלא אסיקו דעתי' הך חילוקא בין הימנו ללא הימנו והיינו משום דנמ"ד א"צ לפורעו בעדים לא ס"ל הך סברא לחלק ולכך ס"ל א"צ לפורעו בעדים כמשמע' המשנה דשבוע' וקושית הגמ' לאביי ורבא והם ס"ל א"צ לפורעו בעדים כדקאמרינן בפ' כל הנשבעין וזהו כוונת התוס' בקושיא דאל"כ דקארי' מה קארי ליה הלא מחלקינן להדיא שם בין הימנוה וכבר כתבו התוס' בדיבור שלפניו כן אלא דס"ל בקושי' למ"ד א"צ לפורעו לא ס"ל הך חילוק כלל ותירץ תוס' דס"ל לגמרא דזהו סברא נכונה היא ואמרינן לכ"ע אך א"כ מה מקשו דלמא קמ"ל דא"צ לפורעו בעדים הא מהך משנה דשבועות שמעינן נתתי לך פטור וצ"ל דמהתם לא הוה שמעינן די"ל דטען פרעתיו בפני עדים והלכו וקשה א"כ אף ממשנה דידן לא נשמע מידי די"ל דטען פרעתי בפני עדים והלכו או מתו ולזה כתבו התוס' בהקושיא דכיון דאין אדם פורע ת"ז לוקמא משנה בטוען בזמנו והיינו בזמנו מכוון ביום דמשלם זמנו וטובא קמ"ל דא"צ לפורעו בעדים דל"ל דטוען פרעתי בפני עדים והלכו או מתו דבו ביום אינו במציאות ממש כמ"ש ובפרט לפי דעת הטור כמ"ש הש"ע דצריך להיות סוף היום אבל באמצע היום לא רק בסוף היום א"כ איך אפשר בשעה חדא הלכו או מתו דבר זה מהנמנע וגם אם יטעון באמצע הזמן פרעתי ג"כ ל"ל מגו מה"ט וא"כ מוכח דא"צ לפורעו בעדים וקושית התוס' שפיר ובזה אמרתי ג"כ בחדושי המשך התוס' בד"ה ובא וכו' דכתבו מתחילה דאין להוכיח דר"ל ס"ל דא"צ לפורעו בעדים דיש חילוק בין מלוה למודה ואח"כ הקשו וא"ת מ"מ נפשוט מהכא דלא אמרינן וכו' דמה ענין זה להא דמוקדם אבל לפי הנ"ל ניחא דלא היה צריך לתוס' לחלק בין מלוה למודה רק י"ל דטען פרעתיך בעדים והלכו להם רק לפי גי' התוס' ובא בזמנו דהיינו ביום דמשלם זמנו לא שייך זה כמ"ש אבל לפי גי' רמב"ן דלא גרס ובא בזמנו דבבא בזמנו באמת יש לו מגו א"כ שפיר י"ל פרעתיך תמול שלשום והלכו להם וזהו כוונת התוס' וא"ת מ"מ קשה תפשוט וכו' ועכצ"ל דלא גרסינן ובא בזמנו וא"כ י"ל דמיירי דטוען דפרע בעדים והלכו להם ולזה כתבו וי"ל דלא שייך מגו וכו' וגרסינן בא בזמנו דמשלם וא"כ ל"ל דפרעו בעדים והלכו להם רק צ"ל בין הלוה למודה ודוק:

יא

לא טענינן עיין ש"ך כפמ"ש באורים ויש להקשות לשיטת הראב"ד א"כ מה קאמר הגמ' אי ת"ז תנינא מת האב תוך שלשים בחזקת שלא נפדה דמה קושיא דלמא ודאי לא שכיח דפרע אינשי בגו זימנא רק מ"מ אם איהו טען אפשר דנאמן אבל ליתמי ודאי לא טענינן להו מכ"ש דאפילו במשלם זמנא לא טענינן להו והתם דמת האב לטעון ליתמי אמרינן דתוך שלשים בחזקת שלא נפדה משא"כ בשוכר טוען להדיא נתתי שכירות אפשר דמהימן כמו במשלם זימנא. וצ"ל כמש"ל בס"ק א' דכי ס"ל לראב"ד דלא טענינן ליתמי היינו בטוען ברי שלא נפרע ובעלמא בלא"ה ס"ל למ"ד ברי ושמא ברי עדיף רק אנן קי"ל הממע"ה אבל במילתא דלא שכיח לא טענינן אבל אם גם התובע טוען שמא אף ליתמי טענינן דמה אולמא דהאי שמא מהאי שמא והממע"ה ולכך שם דאף הכהן טוען שמא כמש"ל בס"ק א' דמי יודע לאיזה כהן נתנו א"כ ה"ז דומה כאלו חי וטוען ברי ושפיר מדמה הגמ' להדדי וא"ש:
אך לפ"ז אין כאן ראיה מ"ש הש"ך הואיל דאמרינן לקמן דטענינן ליתמי מלתא דל"ש דשם אף התובע טוען שמא דטענינן ליתמי נאנסו וכי התובע ידע דשקר הוא אבל כאן הוא טוען ברי לא נפרעתי אפשר דלא טענינן ואפשר לומר דהראב"ד דייק דינו מהך משנה דלא מצינו ראיה לראב"ד בדין זה ומהך לישנא דאמרינן הלואי שיפרע בזמנו כבר כתבו שהוא רק רמז ראיה אבל אין זה לייסד עליו דין אבל נראה דס"ל כמ"ש היש"ש בפרק הזרוע דממון שאין לו תובעים אם תובעו הכהן צריך ליתנו לכהן או להניחו ביד ב"ד וח"ו שיהיה לו זרוע רמה להחזיקו ע"ש וא"כ קשה למה קתני מת האב בתוך שלשים בחזקת שלא נפדה לאשמעינן רבותא טפי אפילו האב קיים ואמר שנתן לכהן פלוני והכהן מכחישו אינו נאמן וכופין הב"ד אותו לפדותו כמ"ש היש"ש דהואיל דהוא בתוך זמנו א"נ לומר שפדה ואי דהאב נאמן אפילו תוך זמנו במגו דנתתי לכהן שבקצוי ארץ וכדומה (וכמ"ש בטוען פרעתי שלא בעדים דנאמן במגו פרעתי בפני פ' והלכו למד"ה או מחו אף כאן יש לו מגו זו) וכיון דהיה טוען ברי ואין א' מכחישו אפשר דנאמן דא"כ תפשוט דמגו במקום חזקה אמרינן ועוד היא גופי' צ"ע מה בכך דאין א' מכחישו כיון דחזקה אין אדם פורע ת"ז איכא אנן אמרינן דשקר דובר ועיין מש"ל בס"ק א' דהיכי דלא איתרע טענת שמא דלא ה"ל למידע אמרינן חזקה ועמ"ש שם מיהו מ"מ יש לו מגו דודאי אין הב"ד והכהן מזדקקים כלל בתוך שלשים לומר פדה בנך דלא מטי זימנא כלל רק במת א"ש דהוא מת תוך ל' ולאחר ל' תובע הכהן ליתומים והם אומרים דלמא פרע אבינו ולזה אמרינן הואיל ומת תוך ל' ודאי לא פרע משא"כ בחיי אב ותובעים לאחר ל' דקודם ל' ודאי לית תביעה ואמר שנתן תוך ל' הא אי' ליה מגו דעכשיו פרעתי ועכ"פ קשה תפשוט דאמרינן מגו וע"כ נ"ל דסיפא לאחר שלשים בחזקת שנתן איירי במשלם זמנא כמ"ש באסיפת זקנים להדיא בשם רמ"ך ע"ש ועיין מש"ל סק"ט וא"כ רבותא קמ"ל דלא מבעיא בחיי האב פשיטא דנאמן פרעתי במשלם זמנא אלא אפילו יתומים דבעלמא אינם נאמנים כמ"ש הראב"ד בזו נאמנים כמ"ש הואיל אף התובע לא טען ברי וטובא קמ"ל וקתני מת אב משום סיפא ודברי הראב"ד מוכרחים דיש לחלק בין אב ליתומים דאל"כ קושי' הנ"ל במקומו. שוב ראיתי דנראה דיש לראב"ד ראיה דגי' הרי"ף וכפי מ"ש המ"מ בהלכות שכירות פ"ז הלכה ג' היה גירסתו בגמ' ברייתא מיוחד על דין זה ולא המשנה דבכורות וכך היא כל שלשים יום בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן לאחר שלשים יום בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן והיא קאי על שכירות דהוא לשלשים יום. והקשה ג"ת והניחו בצ"ע הא יום ל' הוא יום דמשלם זמנא ונאמן לומר נתתי כדפשטינן מהך דשכיר בזמנו נשבע ונוטל וא"כ איך אמרינן כל שלשים בחזקת שלא נתן רק אחר שלשים בחזקת שנתן הא יום ל' ג"כ בחזקת שנתן ובאמת קושי' גדולה היא ולכן ס"ל לראב"ד מדקתני בחזקת ולא נאמן ואינו נאמן אלא דמיירי ביתמי וא"כ אף יום שלשים בחזקת שלא נתן כלל כי לא טענינן ליתמי ואי קשה א"כ הדרא קושיא הנ"ל לדוכתיה מה קאמר תוך שלשים תנינא הא ודאי ביתומים לא טענינן דהוה ל"ש והשאלה הוא ביה דטוען ברי דפרע י"ל דס"ל לראב"ד כמו שאכתוב ס"ק שאח"ז דודאי ס"ל לגמ' הך איבעיא קאי לר"ל וכדקי"ל הלכתא אין אדם פורע ת"ז אפילו ביתמי רק כל הספק אי שכירות הוי כמלוה בקביעות זמן או סתם הלואה ל' יום ושפיר פשיט דהא תנינא בתוך ל' יום בחזקת שלא נתן ואי הוה כמו סתם הלואה אף ביתמי טענינן פרוע כנודע וא"כ דהוי כקובע זמן וא"כ פשיטא דא"נ ולכך קאמר דלא מספקא ליה רק ביומא דמשלם וא"ש ודברי הראב"ד מוכרחים לגי' זו ומזו נראה י"ל כמש"ל בסק"ט דלרמב"ם משמע דאיבעיא אי אמרינן מגו במקום חזקה אפשט' דרך אחר דקשי' ליה לרמב"ם קושי' הגי"ת וסברת הראב"ד לא ס"ל לכך ס"ל דבלא"ה קשה לאחר ל' יום בחזקת שנתן פשיטא כדפריך בב"ב וצ"ל כדאמרינן בב"ב דטען פרעתיך ת"ז. וזהו כל ל' יום בחזקת שלא נתן דל"ל מגו ואפילו ביום דמשלם זמנא כדעת התוס' דמגו מ"מ ל"ל. אבל לאחר ל' יום בחזקת שנתן תוך ל' במגו דעכשיו נתתי וא"ש ונפשט. וא"כ שם ב"ב הוא קודם דנפשט מהך דשכיר דעביד אינש דפרע ביום דמשלם זמנא א"כ שפיר קמספקא אי אמרינן מגו וכו' די"ל דברייתא כפשיטה וקמ"ל דוקא לאחר ל' אבל לא פרעתיך בל' אבל השתא דפשטינן בב"ב מהך דשכי' דפרע במשלם זימנא א"כ ק' קו' ג"ת ועכצ"ל כמ"ש וא"כ מוכח דאמרינן מגו וזהו פשוט ונכון. וכמעט נוטה למרכז האמת יותר ממש"ל בסק"ט אלא שקצת יש לפקפק דא"כ עדיין ה"ל לרמב"ם לכתוב דביום משלם זמנו ל"ל מגו וא"נ דפרע ת"ז כסוגית התוס' ודוק:

יב

הא דאמרינן וכו' וכתב הרמב"ן בחדושיו לב"ב דף מ' דאפילו נותנים זמן בית דין מכל מקום יכול לומר פרעתי ת"ז בית דין והש"ך דחה ראי' שלו וכתב דדין זה צריך לעיון. והנה לברר דין שלו צריך חקירה מה הטעם במלוה לחבירו סתם אף דיש לו זמן ל' יום מכל מקום יכול לטעון פרעתי והנה הסמ"ע בריש סימן נתן טעם דבקובע זמן הרי מגלה דעתו מתחילה עד הזמן צריך למעות ואם כן אמרינן חזקה דלא פרע תוך זמן מה שאין כן בסתם הלואה ל' יום דאין כאן גילוי דעת מתחילה דצריך למעות עד ל' יום ודברי' אלו הם בתשובות הרא"ש כלל ע"ו סי' ב' ע"ש. א"כ לפ"ז בתובע הוא מב"ד זמן ל' יום והב"ד נותנים לו הרי ג"כ גילוי דעת דנצרך לזוזי עד היום ההוא וג"כ חזקה דלא פרע תוך זמן כמו בקובע זמן. אך יש לפקפק בהך טעמא חדא מש"ל בסימן ל"ט במה דהקשו התוס' והרא"ש למה צריכה אלמנה שבועה על כתובתה הא הוי ת"ז דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים וקשה מה קושי' הא לא גילה דעתו דאיצטרך לזוז' וצררי עד היום ההוא רק ממילא לא ניתן כתובה לגבות מחיי' כמו סתם הליאה דהוא לשלשים יום. אך זו כבר ישבתי למעלה דבשטר אין פורע תוך זמנו אפילו בהתם הלואה בלי שובר לא אמרינן דפרע וכ"מ מדברי הב"ח ס"ס זה ע"ש דלא הביא ראיה לדבריו וברור דכוון למ"ש לעיל. אך אי קשיא מהא דלקמן בסי' שי"ז דברי מחבר והן דברי הרמב"ם דבשוכר סתם דסתם שכירות ל' יום אינו נאמן לומר דפרע ת"ז ולדברי המ"מ הוא ברייתא מפורשת בגמ' וקשה הא מ"ש מסתם הלואה ל' יום וכבר עמד בזה הרב הש"ך לקמן בסי' הנ"ל ס"ק ב' וביקש לומר דרמב"ם ס"ל כהנך רבוותא דלא מחלקי בין קובע זמן לסתם הלואה ולכך הניח בקושי' על הרב המחבר דהוא פסק בסי' זה לחלק בין סתם הלואה לקובע. איברא דאף דנימא דהא דאמרינן בגמ' שוכר אמר נתתי וכו' דבתוך זמן משכיר נאמן איירי בשוכר לזמן קבוע כמ"ש הש"ך להדיא עדיין קשה בשלמא אם קובע זמן להלואה גילה דעתו דלית ליה זוזי עד זמן ההוא אבל בקובע זמן ושוכר בית לשלשים יום וכי בשביל זה גילה דעתו דל"ל זוזי עד יום ל'. הגבלת הזמן הוא לגוף שכירות הבית דנצרך לבית עד תשלום ל' יום או שאר זמן שגבל ומה ענין זה לזוזי רק זוזי ממילא לא נפרעין עד סוף דשכירות לא משתלמת רק לבסוף וכמו סתם הלואה ל' יום ובמרדכי ריש ב"ב דנתחבט בסופר שכתב ספר אי שכירות משתלמת בכל קונטרס כמו כל שפא זימנא כדלעיל באריכות והלא שם לא קבע זמן כלל רק ממילא שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף וכו בקישי' הגמ' מכותל הנבני' דהוי ת"ז עד גמר ד' אמות וכי מתחילה קבע זמן וגילה דעתו דאצטריך לזוזי הלא הדבר ממילא כמו בסתם הלואה:
ולכן צריך לומר בדעת הרא"ש דכי בעינן גילוי דעת דאיצטריך לזוזי אבל לא בסתם הלואה היינו היכי דחיובו ברור. ואמרינן דעביד דפרע גו זמנא אבל בדבר שאפשר שלא יתחייב כלל כמו בכתוב' דאולי תמות בחייו או הבית בשכירות דאולי יפול הבית וכדומה כמ"ש התוספות בשמעת' הנ"ל בזו אפי' בסתם בלי גילוי דעת לא פרע ת"ז וכן בכותל אולי לא יבנה. ולפ"ז אין מקום לקושית הש"ך לקמן בסי' שי"ז בשכירות דשם אפי' בסתם שכירות דהוא ל' יום מכל מקום לא פרע גו זמנא וא"ש. ובזה יש ליישב גם כן כמש"ל בס"ק ז' דרמב"ם נתן טעם בהך מד' אמות ולמעלה משום מי יימר וכו' ולא משום דה"ל תוך זמנו. דהא בזה קושיא הנ"ל שפיר דה"ל כסתם הלואה דלא גילה דעתו דאיצטרך לזוזי רק דאין מחויב לשלם עד גמר הכותל ובזו לא שייך שמא לא יבנה דהא כ' מהרש"א במה שתלוי ברצונו לא שייך שמא יבנה ע"ש. ולכך סבירא ליה הקושיא הגמרא גם כן להוכיח דלא זו בקובע זמן אפי' בסתם הלואה אמרינן אין אדם פורע אבל באמת דקושטא דמילתא דיש הבדל בין קובע לסתם כדדייקינן מלישנא דר"ל ע"כ צ"ל בהך לא מטעם אין אדם פורע ת"ז רק מטעם מי יימר וכו' ויפה כתב הרמב"ם. אך אין זה עולה בכוונת דברי התו' דכתבו להדיא דוקא קובע וכו' ומכל מקום כתבו דהמ"ל על הך מד' אמות ולמעלה בתוך זמנו וקושיא הנ"ל במקומו דבזה לא שייך שמא לא יבנה כמ"ש מהרש"א. והעיקר מה דקשיא לי לזה הטעם הא דמספקא לן בב"מ ביומא דמשלם זימנא אי עביד לשלם השכירות או לא וקשה מה זו הספק הלא כבר בררנו דשכירות אפילו בשכרו לזמן הוי כסתם הלואה רק כל הטעם דאינו פורע אולי יפול הבית ותינח באמצע זמן שכירות אבל במשלם זמן בפנות היום מה איכפת ליה אם יפול או לא. הא כלה זמן שכירות ואין לו לדור בתוכו רק רגע מרגעין ואם כן לו יהיה דהוי בתוך זמן הא גם כן יכול לטעון פרעתי כמו בסתם הלואה ומה זו ספק והראב"ד כתב דלא טענינן ליתמי וקשה למה יגרע מסתם הלואה בתוך ל' יום ואפילו נדחוק בתחילת היום דמשלם אפשר דיש לו לדור כל היום מה נימא בסוף היום בבוא השמש וכ"ת באמת בהא לא מספקא דז"א מלבד דדעת הש"ע דכל הספק בסוף היום לבד אף גם אם כן מה פשוט משכיר בזמנו הא שם כבר פנה היום ולתי' הראב"ד כפמש"ל בס"ק ט' פרע ברגע קודם שקיעת השמש. והא בזה לא מספקא כלל. ומכ"ש לדעת הריטב"א דיכול לתבוע במשלם זמנו בב"ד השכירות ע"ש בא"ז ועיין מש"ל בס"ק ח' אם כן ש"מ דלא חיישינן במשלם זמן שמא יפול דהא יכול לתבוע בב"ד אם כן מה קמספקא ליה וכ"ת הא גופא מספקא ליה אם יכול לתובעו אם כן מה פשיט משכיר הא ודאי דא"י לתובעו קודם שקיעת השמש כדתנן שכיר יום גובה כל הלילה. ולכן נראה טעם אחר לחלק והוא מה שהעליתי לעיל בסי' ס"ז בסתם הלואה ל' יום אי תפס משל לוה בתוך זמן לא מפקינן מיניה דאין הזמן רק דאין ב"ד נזקקין לו עד זמן ההוא דאולי לית ליה זוזי דמאן דיזיף לאו לאטמוני גו ביתא יזיף אבל ביש לו חיוב גברא עליו לפרוע ולכך אי תפיס לא מפקינן מניה ולכך שביעית משמטו כמש"ל ולכך י"ל אולי הוה ליה זוזי ויפה עשה דסילק חיובו ופרע או אולי תפס המלוה משלו והוצרך להניחו בידו לפרעון משא"כ בקובע זמן דאין חיוב עליו לפרוע אפילו ביתו מלא זהב וכסף. ואי תפיס מפקינן מיניה כדלעיל בסי' ס"ז ולכך אין שביעית משמטתו וכן בכתובה דלא ניתן לפרוע כלל עד אחר גירושין או מיתה וכן בשכירות דאין חיוב כלל עליו עד לבסוף דאיכא למ"ד דאין התחלת מלוה כלל עד לבסוף כדפליגי אי ישנה לשכירות מתחילה עד סוף וכו' ואי תפיס משכיר מוציאין מידו לכ"ע אם כן ה"ל כקובע זמן ולא עביד לפרוע תוך זמן ואפילו בסתם שכירות דכיון דהוי כשכרו על שלשים יום חזר הדין דשכירות אין חיוב עליו כלל עד סוף זמן השכירות ואי תפס המשכיר מפקינן מיניה דכללא הוא דאין שכירות משתלמת אלא לבסוף ולא דמי סתם שכירות לסתם הלואה דשם סתם הלואה עקרו לזמן פרעון אבל כאן סתם שכירות הוי שלשים יום עיקרו שישתמש בו ופרעון הדרן לכללא דאינה משתלמת אלא בסוף. אפילו יש לו אלפים וחזקה אין אדם פורע ולק"מ מכל הקושיא שכתבנו ובפרטות במה שכתב הש"ך. ומעתה דינו של רבינו הרמב"ן אמת ויציב דב"ד שנותנים לו זמן ל' יום הוא באין לו זוזי אבל ביש לו זוזי וכי יתנו הב"ד זמן והב"ד נותנים זמן מבלי לנגוש אותו אבל על הלוה חיוב גברא לשלם לו כל רגע כשמעות מוכן בידו דהא המלוה לא נתן לו זמן בטובו כלל ואם כן אם יזדמן לו מעות פשיטא דפורע תוך זמנו ופשוט ונכון. ובזה חשבתי ליישב דברי הר"י בתו' דכתב דלא קשה לאביי ורבא דסבירא להו אדם פורע תוך זמנו מהך משנה כל שלשים יום הוא בחזקת שלא נתן משום דהתם לא שייך דלא ליטרדן דה"ל ממון שאין לו תובעין (ומזו נראה דלא כדעת היש"ש שהבאתי לעיל בס"ק י"א ע"ש) והקשו עליו אם כן מה קאמר הגמרא בתוך זמנו תנינא תוך ל' בחזקת שלא נתן הא שם שאני דלא שייך דלא לטרדן ולכאורה קושיא גדולה עד שיש לתמוה על הר"י איך העלים העין הבדולח מגמרא בעידנ' דעסיק ביה. אבל לפי הנ"ל ניחא דודאי כי יש חילוק בין דלא לטרדן לאביי ורבא דסבירא להו דלכך פורע ת"ז אבל לר"ל דסבירא ליה אין אדם פורע ת"ז דלא חש לטרדא דמכל מקום אין פורע ת"ז. אם כן י"ל דשם הא דמספקא ליה שוכר אמר נתתי ודאי ידע מילתא דר"ל והלכתא דאין פורע ת"ז דאל"כ למה שאל בשוכר ולא במלוה. רק מספקא ליה דר"ל אמר קובע זמן אבל סתם הלואה לא מ"ט דר"ל אי הטעם כמ"ש הרא"ש וסמ"ע אם כן בשוכר לא שייך זה דהגבלת זמן הוא לזמן שכירות ולא דלית ליה זוזי כנ"ל ואם כן השוכר נאמן אף לר"ל או הטעם כמ"ש בקובע אין חיוב עליו לפרוע אף דאית ליה זוזי ואם כן אף בשוכר כן כמ"ש ולכך שפיר פשיט ליה מפדיון הבן דשם גם כן אין קביעת הזמן בשביל דלית ליה זוזי רק התורה אמרה ופדויו מבן חודש וע"כ הטעם כנ"ל דאין חיוב פרעון עליו ול"ל דשאני התם דלא שייך דלא לטרדן דלר"ל לא אמרינן הך סברא כלל ובהכי ניחא לדעת האומר מילתא דל"ש לא טענינן ליתמי מה ראיה מייתי הגמרא מהך דפדיון דלמא לא שכיחי לפרוע תוך זמן רק אי טען מהני ככל טענות דל"ש אבל בבכור דמת אב ליתומים לא טענינן וצ"ע לכאורה ולפמ"ש ניחא דכל ספק הוא אי דמי לסתם הלואה או לקובע זמן וידע הגמרא בסתם הלואה טענין אפי' ליתמי ואם כן מוכיח מהך משנה דדינו כמו בקובע וזהו רק הנרצה דדינו כמו בקובע ולייתר לא נחית הגמרא לדייק. (וגם התם י"ל שייך טרדא כמ"ש בס' אסיפת זקנים טרדא דמצוה) . ולר"ל לא מצינו כלל חילוק בטרדא לאינו טרדא כלל ולעולם אמרינן בסתם הלואה פורע וא"ש ודוק. והתו' פקפק עליו דגם לר"ל יש לומר הך סברא דלא ליטרדן עכ"פ ובזו נחלקו בעל תו' אבל ח"ו לומר דיהיה מר"י נעלה גמרא ערוכה:

א

ותבעו תוך הזמן וכו' דוקא תובעו בברי אבל אם אין טוען ברי לא מהני הך חזקה סמ"ע ועיין בתומים דוקא אם התובע עצמו מספקא ליה אבל אם יורשיו תובעים כיון דלא ה"ל למידע אם הוא דבר שאפשר שלא יגיע לכלל חיוב כלל אפשר דלכ"ע אמרינן חזקה אין אדם וכו' אבל בדבר שחיובו ברור נסתפק במרדכי:

ב

וה"ה דלא יכול לומר מחלת דמחילה טענה גרוע ואין נאמן רק במגו דפרעתי ובזו הא א"נ דפרע:

ג

מיתומים קטנים כן הסכמת רוב הפוסקים ולא מצי למימר קים לי כלל בהנך דס"ל דאין מוציאים מי"ק ואם הגיע זמן בחיים רק המלוה נתחסד עמו והאריך לו הזמן ג"כ נפרעין מי"ק דמ"ש הא הוא בת"ז ש"ך ולא כרשד"ם וכ"פ בכה"ג:

ד

ונתקבל וכו' דאין מקבלים עדות על קטנים דה"ל שלא בפני בע"ד אבל בשטר מקיימין אפילו שלא בפני בע"ד ועיין מש"ל סימן ק"י באריכות מזה ע"ש:

ה

ובלבד שיש עדים וכו' אפילו לא הלוהו בעדים רק הודה בפני עדים או שנתברר שחייב לו תו':

ו

דאל"כ נאמן במגו עיין תומים סעיף קטן ב' דהעליתי דלא אמרינן מגו דתנאי היה לי עמך שאהיה נאמן אפילו בתוך זמן אף על פי שמשמע במרדכי דנאמן ע"ש:

ז

הוחזק כפרן דמהכ"ת יפרע ואי דידע דינא דאין נאמן ולכך פרעו שנית אולי לא יעיז לכפור בו בב"ד ואימת ב"ד עליו והש"ך כתב שהוא צ"ע וכן הסכמתי בתומים ס"ק ג' באריכות דהוא ספיקא דדינא ע"ש:

ח

ועוסק בהן לצורך אחרים ומכ"ש דאם הוא פקדון שאין נוגע בהם כלל פשיטא די"ל החזירן תוך זמן אלא אפילו מתעסק בהם רק שאין לו תועלת לעצמו רק כל הפירות לבעל המעות י"ל דהחזירן תוך זמן אבל אם מקבל רווח עסקא לעצמו אף שנותן מהם החצי לנותן עסקא אין נאמן דהחזיר תוך זמן אך זה אצל עסקא דאין לו קצוב כמה יתן רק אם יהיה רווח נותן אם אין רווח אין נותן א"כ מהכ"ת יחזירו תוך זמן מה איכפת ליה אולי יקרה לו רווח ואם לאו הא גם לנותן אינו נותן אבל עסקא הנהוגים בעת שאף שנא' בו שנאמן על הרווחים בשבועה מ"מ יש כ"כ הרבה תנאים שצריך ליתן בכל חדש וחודש חשבון וכדומה עד שמוכרח הוא ממש ליתן הרווחים כפי קצבתו שקצב א"כ י"ל זהו מחזיר תוך זמן להקל מעצמו עול הרווחים דאף דלא ירויח מ"מ יצטרך ליתן ומה לו זה ועיין בתשו' מהרי"ט חלק ח"מ סימן קכ"ד דפסק באם צריך ליתן רווח בבירור כגון להקדש וכדומה אפילו דבר מועט נאמן דפרע גו זימנא וא"כ צ"ע בשטרי עסקא שלנו אם לא דמיא לנדון של מהרי"ט הנ"ל:

ט

הוי כשאר פקדון כתב מהר"א ששון סי' ע"ד אם קבע זמן לפרעון אבל בזמנו לא יפרע לו רק בסחורה עופרת וכדומה י"ל דנזדמן לו בתוך זמן סחורה הנ"ל אחת לאחת יפרעו כי לא רצה להמתין עד זמן מוגבל כי אולי לא יזדמן לו בזמן ההוא סחור' הנ"ל ע"ש כי מסתברים דבריו והש"ך בס"ק יו"ד פקפק עליו ואין דבריו מוכרחים:

י

ושכירות ה"ה פדיון הבן:

יא

כל קונטרס הסמ"ע ביקש לעשות חילוק בין קונטרס לדף ואין לחלק בדחוקים ולשון קונטרס הוא לשון צרפת דבר הנכתב כל דבר הנכתב קורין קונטרא:

יב

מיד זמנו עיין מ"ש בתומים כי נראה דבזה מחלוקת רבוותא ויכול המוחזק לומר קים לי דאף בזה אין פורע תוך זמנו:

יג

וה"ה כל מלאכה וכו' ובס"ת שכתב סופר יריעה אחת נראה דלא דמי לקונטרס דקונטרס בפני עצמו ראוי ללמוד מתוכו ד"ת וא"כ י"ל דמטו זימנא אבל ס"ת יריעה א' אסור דקי"ל דאין כותבין מגילה לתנוק להתלמד וא"כ מה נצרך לו והוי כתוך זמנו ולא שייך מלאכה מתפרדת אך בנשלם חומש אחד בזו הוי כמלאכה מתפרדת דחומשין מותרים:

יד

מלאכה מתפרדת פשוטן של דברים דעל כל קונטרס הנגמר נאמן דפרע אבל לא על קונטרס שעדיין לא נגמר ולא נכתב כלל אמנם הש"ך מפרש אפילו מה שלא נגמר עדיין יכול לומר פרעתיך כדי שלא תטרדנו כל יום ושעה כשתגמור הקונטרס לומר פרע לי ועיין תומים שהסכמתי דעת ר"ת לדבריו ואף דקשי' לי' מדברי התו':

טו

וי"א שצריך דלא דמי דאין צריך לישבע נגד יתומים דאמרינן דאי איתא דפרע הוה פקיד אבל גבי לקוחות אפשר דאינם יודעין מצוואתו סמ"ע והע"ש כתב דאביהן לא חייש לטובת הלקוחות למפקד ולדבריו אם מת והניח ב"ח לגבות רק אח"כ נשתדפו יש לגבות בלי שבועה דהא הוא לא ידע מזה וא"כ ה"ל למפקד דלא יגבה מבניו דהניח להם ב"ח ועיין תומים דהעליתי הואיל וסתמו פוסקים באפי' מת פתאום גובה מיורשים בלי שבועה ש"מ לא פקיד לאו דוקא רק היה נוטל שובר ולגבי לקוחות שובר ליכא עיין תומים ואם חי וטוען לא פרעתי דעת המע"מ וש"ך דמ"מ צריך לישבע נגד לקוח' ועיין תומים מ"ש כי אין ראית המעדני מלך מכרעת כלל ע"ש:

טז

דצריך הואיל וטוען ברי משא"כ ביתמי דה"ל טענת שמא ולא טענין ליתמי להשביע והעלו כל האחרונים דמתחילה פורע לו ואחר כך משביעו היסת:

יז

וכן עיקר עיין תומים דהעליתי דלא נחלקו שני דיעות הללו רק בזה אי על אותו טענה פוסקים הב"ד תיכף צא ופרע אבל התובע ישבע אח"כ היסת או שהב"ד פוסקים סתם צא ופרע לו רק לאחר שפרעו אם תבעו שנית וטוען עליו פרעתיך ב' פעמים יכול להשביעו היסת לכ"ע ולית בזה חולק כלל ובזה איירי לקמן סימן שי"ז ע"ש ועיין בתומים מ"ש בזה דלא תקשי ממ"ש המחבר לקמן סימן קנ"ז סי' ע"ש:

יח

שלא קבע לו זמן או קבע ועבר זמן דאם טוען הלוה ישבע לי שלא פרעתיו צריך לישבע וכדלקמן סימן פ"ב ע"ש:

יט

הני מילי וכו' הספר מאירת עינים והשפתי כהן נחלקו בפי' דברי הטור באריכות אבל לדינא שניהם כאחד מסכימין דכל היום יכול לומר פרעתיך עתה לאפוקי כשתבעו ברגע כשהאיר היום דאז איך יוכל לומר פרעתיך עתה הא עדיין לא האיר היום וצ"ל מקודם והיינו תוך זמנו ואינו נאמן ואם אמר לאחר שהאיר היום ובאמצע היום פרעתיך תוך זמנו לדעת התו' אינו נאמן דאין לו מגו דפרעתיך עכשיו דהוא העזה ויותר נח לומר לו דפרע מתמול שלשום ולדעת הרמב"ן גם בזה יש לו מגו ובסוף היום כשאמר פרע קודם זמנו לדעת הסמ"ע אף לדעת התו' יש לו מגו דפרע לאחר שהאיר היום והש"ך השיגו דמ"ש אמצע היום או סוף היום ומי יבחין השעות ורגעים ולעולם אין לשיטת התו' מגו וכ"כ מהר"ץ בהגה לט"ז והנכון אתם ועיין מה שכתבתי בתומים ליישב מ"ש לשיטת התו' והחולקים וכי נ"מ בין שיטת התו' והחולקים אם יכול לתובעו בבית דין ביום דמשלם זמנו עיין שם:

כ

נאמן במגו וכו' ואם תפס המלוה אחר כך בעדים ואמר שתפסו בשביל דלא נפרע אז בתוך זמנו עיין תומים מה שכתבתי בזה באריכות כי צריך עיון אי מפקינן מיניה עיין שם:

כא

דפרעתיך היום עיין בתומים שכתבתי אי אמר ליה אל תפרעני אלא בעדים ובא ביום דמשנם זמנו ואמר פרעתיך בתוך הזמן בפני פ' ופ' והלכו מד"ה אינו נאמן דלית ליה מגו בזה ע"ש:

כב

אבל ליתמי וכו' והש"ך כתב דלמ"ד דטענינן ליתמי מילתא דל"ש לקמן בסימן ק"ח אף זהו טועניו ועיין תומים מה שכתבתי ליישב לדין זה שהוא מראב"ד:

כג

וטוען שפרעו בזמנו פי' בתוך זמן וכן משמע בש"ך וכתב הסמ"ע דצ"ע מה קמ"ל כבר נאמר בסעיף הקדום בטוען בסוף היום פרעתי תוך זמן נאמן במגו ואפשר לומר לפמ"ש דאם תפס תובע בעדים אין מוציאין מידי א"כ ה"א דיכול הלוה לטעון איך אשבע למחר תתפוס משלי בעדים ותחזיקו ומה לי לישבע קודם שבועה קבל עליך דאם תתפוס שתחזיר ולא תטעון קים ליה קמ"ל דלא ונשבע היסת:

כד

היינו דוקא בקובע לו זמן כו' עיין תומים שכתבתי ב' טעמים או משום דבקבע גילה דעתו דבתוך זמן לית ליה מעות משא"כ בסתם הלואה או דבסתם הלואה אי תפס משל חבירו בתוך זמן א"מ מה שאין כן בקובע זמן עיין שם באריכות גם העליתי בזה כדברי הרמב"ן דאם נתנו לו בית דין זמן ב"ד אף דהוא שואל זמן ב"ד מכל מקום נאמן לומר פרעתי ת"ז ע"ש באריכות ועמ"ש דבשטר אפילו תוך ל' יום גם כן אין פורע בלי שובר ע"ש דכן כ' הב"ח:

א

סעיף א' הקובע זמן לחברו ותבעו בתוך הזמן נ"ב ע' בחיבורי על חו"מ מהדורא ב' בסופו סי' קפ"ב והוכחתי שם שלדעת רש"י נהי דלדינא קי"ל דאמרינן מגו במקו' חזקה עכ"פ שבועה בעי מן התורה ע"ש בטעמו כי טוב הוא ודו"ק:
סעיף א הקובע זמן לחברו וכו'. נ"ב ע' בש"ך סק"א מה שמשיג על הסמ"ע ולפענ"ד דבריו תמוהין דודאי צדקו דברי הסמ"ע דבטוען המלוה שמא נאמן הלוה אף בתוך זמנו. כיון דחזקת ממון מסייע לו אמרינן ברי ושמא ברי עדיף. דבהדי חזקה אמרי' ברי עדיף וכמ"ש הש"ס בפ"ק דכתובות גבי משארסתני נאנסתי דהיכי דאיכא חזקה דגופא בהדי ברי ושמא ברי עדיף אף דמצד עצמו הוי חזקה דממונא עדיף מחזקה דגופא מ"מ בהצטרף בהדי ברי מהני ה"ה נמי הכא. אף דת"ז עדיף מחזקה דממונא מ"מ בהצטרף בהדי ברי ושמא עדיף. ומה שמביא הש"ך ראיה מיורשים דבריו תמוהין ובמחכת"ה נעלם ממנו סוגית הש"ס והרא"ש וכל הקדמונים דרפ"ב דכתובות דקאמר שם הש"ס לימא מתני' דלא כר"ג וכו'. ומשני אפי' תימא ר"ג וכו'. ע"כ לא קאמר ר"ג אלא בברי ושמא אבל הכא ברי וברי היא. והקשו הכל דתינח נתגרשה אבל נתארמלה הרי טוענין היורשין שמא יתרצו כיון דאנן טענינן ליורשים כל מה דמצי אביהן למיטען חשוב כטענת ברי. וכ"כ שם הרא"ש להדיא ובשיטה מקובצת בשם כל הקדמונים א"כ מוכרח דהיכי אמרינן ברי ושמא ברי עדיף מ"מ טענות היורשים חשיב כטענת ברי ולכך גבי יורשים ודאי שייך הך חזקה דאין אדם פורע ת"ז ולא כשהוא בעצמו היה טוען שמא וצדקו דברי הסמ"ע. מיהו בחידושי משפט צדק לחו"מ סימן נ"ט שם העלתי דהיכי דהוא חוב בשטר ותו"ז כיון דאיכא חזקות. חזקה דשטרי בידך מה בעי וחזקה דתו"ז אז הדר ה"ל חזקת ממון חדא במקום תרתי ולאו כלום הוא ושוב לא אמרי' ברי עדיף ובזה גובה המלוה אף כשטוען שמא. וז"ב ונכון לדינא: שם ס"א והניח יתומים אפי' קטנים. נ"ב עבש"ך סק"ב מה שנסתפק בשם המוהרשד"ם באם הגיע הזמן ונתחסד המלוה עם הלוה להאריך לו הזמן אם שייך בהזמן הב' אין אדם פורע תוך זמנו. והקצה"ח פשט ליה מדברי הנ"י שכ' בקבע זמן בשעת הלואה אז אח"כ עש"ה. והנה לדעתי אין זה כלום. דהנ"י כוונתו כגון דתחלה לא קבעו זמן כלל רק הלוה לו סתם ולא שאלו על איזה זמן ואחר כך פגעו זה בזה וקבעו זמן אז בזה נחשב זה כקביעת זמן בשעת הלואה והוי כהוכיח סופו על תחלתו כאלו קבעו בשעת ההלואה כיון שלא היה קביעת זמן אחר תחלה דדרך כל הלואה לקבוע זמן ואם כן מה שקבעו אחר כך הוי כאילו קבעו תחלה וכ"ש אם דברו בשעת הלואה שמלוה לו ע"ת מה שיקבעו אחר כך זמן כשיהיה להם פנאי וזה הוי כקביעת זמן בשעת ההלואה. אבל אם מתחלה בשעת הלואה קבעו זמן ואח"כ קבעו זמן שני בזה נ"ל שפיר כדעת המוהרשד"ם. אך מן הש"ס יש להביא ראיה דמאי פריך שם אילימא בזמנו פשיטא אלא לאו תוך זמנו וכו'. ודילמא מיירי שקבעו זמן שני וקמ"ל דאף שהוא תו"ז שני נאמן לומר פרעתי ובע"כ מוכח דאין חילוק בין זמן ראשון לזמן שני. ודוק היטב: שם סעיף א' בהג"ה אבל אם היה מעות מופקדין בידו ועוסק בהם לצורך אחרים האי כשאר פקדון וכו' נ"ב עיין כאן בש"ך סק"י מה שהשיג על המהר"א ששון בדין סחור' אם שייך בי' אין אדם פורע ת"ז ועיין בחיבורי לחו"מ מהדורא ה' סימן קע"ט מ"ש להחזיק דברי המהר"א ששון ועכ"פ המוחזק יכול לומר קים לי' ע"ש ודוק: