א
שלא לדון בדיני עכו"ם ובו ד סעיפים:
אסור לדון בפני דייני עכו"ם ובערכאות שלהם (פי' מושב קבוע לשרים לדון בו) אפי' בדין שדנים בדיני ישראל ואפי' נתרצו ב' בעלי דינים לדון בפניהם אסור וכל הבא לידון בפניהם הרי זה רשע וכאלו חירף וגידף והרים יד בתורת מרע"ה: הגה ויש ביד ב"ד לנדותו ולהחרימו עד שיסלק יד עכו"ם מעל חבירו (מהרי"ק שורש קנ"ד) וכן מחרימין המחזיק ביד ההולך לפני עכו"ם (ריב"ש סי' ק"ב) ואפי' אינו דן לפני עכו"ם רק שכופהו ע"י עכו"ם שיעמוד עמו לדין ישראל ראוי למתחו על העמוד (מרדכי פרק הגוזל קמא) וע"ל סי' שפ"ח מי שהלך בערכאות של עכו"ם ונתחייב בדיניה' ואח"כ חוזר ותבעו לפני דייני ישראל י"א שאין נזקקין לו (מהרי"ק שורש קפ"ח) וי"א דנזקקין לו (מרדכי בפרק הגוזל בתרא) אם לא שגרם הפסד לבעל דינו לפני עובדי כו"ם (מהר"ם מריזבורג) והסברא ראשונה נ"ל עיקר:
ב
היתה יד עכו"ם תקיפה ובעל דינו אלם ואינו יכול להציל ממנו בדייני ישראל יתבענו לדייני ישראל תחלה אם לא רצה לבא נוטל רשות מב"ד ומציל בדיני עכו"ם מיד בעל דינו: הגה ויש רשות לב"ד לילך לפני עכו"ם ולהעיד שזה חייב לזה (בה"ת בשם ר' שרירא) וכל זה דוקא כשאינו רוצה להיות ציית דין אבל בלא"ה אסור לב"ד להרשות לדון לפני עכו"ם (מהרי"ק שורש א'):
ג
המקבל עליו בקנין לידון עם חבירו לפני עכו"ם אינו כלום ואסור לידון בפניהם ואם קבל עליו שאם לא ילך בפניהם יהיה עליו כך וכך לעניים אסור לילך לדון עמו לפני עכו"ם וחייב ליתן מה שקבל עליו לעניים ויש מי שאומר שאין ב"ד מוציאין ממנו אלא מודיעין אותו שחל הנדר עליו:
ד
שטר שכתוב שיוכל לתבעו בדיני העכו"ם אינו רשאי לתבעו בפניהם ואם מסר השטר לעכו"ם שיתבענו בדיניהם חייב לשלם לו כל מה שהפסיד יותר ממה שהוא חייב בדיני ישראל: הגה וכל זה כשיוכל לכופו בדין ישראל אבל אם הלוה אלם מותר למסרו לעכו"ם (ב"י ס"ו בשם הריטב"א) וע"ל ס"ס שס"ט (הרא"ש בתשובה כלל י"ח סי' א') מדין עכו"ם המוכר שטר חוב לישראל על ישראל אחר אם דן הוא בדין עכו"ם:
באר היטב חשן משפט
כ״ו
א
שלהם. כתב בת"ה אפילו בדבר המותר למיעבד דינא לנפשיה מ"מ אסור לעשותו על ידי עובד כוכבים וכתבו הרמ"א בהג"ה לעיל סי' ד'. סמ"ע:
ב
הפסד. וה"ה אם כבר שילם לו בדיניהן אף שבדין ישראל נתחייב לו יותר אין שומעין לו לדונו מחדש. סמ"ע:
ג
רשות. כתב בעה"ת דאין מתירין לו לילך לפני עובד כוכבים אא"כ אין יכולין להוציא מידו ע"י אדרכתא וע"ל ס"ס י"א בענין הקובלין ג"פ לבטל התפל' באיז' יום ובאיז' בה"כ קובלין ע"ש. סמ"ע:
ד
ולהעיד. כתב הסמ"ע דהרמ"א הוציא דין זה מדברי רב שרירא ושם מבואר בהדיא שצריך שלא יהא העובד כוכבים לוקח שוחד ומקבל עדות מישראל כו' וא"כ צ"ע למה סתם מור"ם בהג"ה ולא כתב שבעינן שלא יהא לוקח שוחד ע"כ ובש"ך תירץ דודאי גם ר"ש ס"ל אפילו בלוקח שוחד אם מקבל עדות ישראל מעידין לפניו ולא כ' דאינו לוקח שוחד רק להורות דאם מקבל שוחד אז אין נ"מ בעדותן דהוא לא יקבל העדות ובאמת אם מקבל העדות אין חילוק בין לוקח שוחד או לא כיון שיודעין בבירור שזה חייב והלכך לא כתב מור"ם כלום עכ"ל:
ה
ואסור. בתשובת הרא"ש כתב ואע"פ שכתוב בשטר לדון בדיני העובדי כוכבים אין הכונ' בזה אלא שאם הוא אלם ולא ציית דינא דישראל שיכריחוהו בדיני העובדי כוכבים ולא שיעבור על ד"ת כו' ומשמע מזה דאם כתוב בשטר בפירוש שמתחייב נפשו לדון עכ"פ לפניהם אז אין להמלו' זכות בזה לא חל הקנין דה"ל קנין דברים אבל אם יש למלו' זכות בזה אין בידו לחזור בו דהקנין חל על נכסיו שנשתעבדו לו על הזכות שקיבל עליו לדון בדיני עובד כוכבים ואין חולק בזה וא"כ קשה על המחבר שסתם כאן ובסי' כ"ב ולא חילק דביש לו זכות שצריך לקיים קנינו וע"ל סי' ס"א מ"ש עוד מזה עכ"ל הסמ"ע ועיין בתשובת מהר"א ששון סי' ס"ב ובתשובת מ"ע סי' נ"א ובתשובת ר"מ אלשיך סי' ט"ז ופ"ו ובת"ה סי' ד"ש וביש"ש פ"ח דב"ק:
ו
שאומר. כתב הסמ"ע דלא מצא מי שחולק בזה והש"ך כתב דבבדק הבית חולק ע"ז וכתב על הטור כו' ע"ש:
ז
וע"ל. וכן שם מדיני הנושא אשה במקום שדנין בדיני העובדי כוכבים עכ"ל הסמ"ע:
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
כ״ו
א
א) ברייתא גיטין דף פח ע"ב
ב
ב) כ"כ הרמב"ן בפ' החומש בפ' משפטים
ג
ג) ל' הרמב"ם בסוף ה' סנה' וכ"כ הטור וכן פירש"י בפ' משפטים
ד
ד) אע"פ שהוא אלם וסרבן מלציית דין הו"ל ליטול רשות מב"ד כמ"ש בסי' שאחריו
ה
ה) ג"ז שם וכ"כ הטור וש"פ למדוה מהא דאמרי' קרי חברך ולא ענך רמי גודי שדי ביה ב"ק דף צב ע"ב
ו
ו) וכ' בה"ת בשם רב שרירא ☜והמנהג שלנו לעכב ג"פ בב"ה ואח"כ מתירין לו
ז
ז) וכ' שמתרין בו תחלה התראה מפורסמת וכ' עוד שם אפי' נגזל עכו"ם וגזלן ישראל מעידים אצל השופט וכו'
ח
ח) טור בשם בעה"ת בשער ס"ב שלמד כן מדברי הרי"ף כמ"ש הב"ת שאע"פ שלא נמצא כך בספרי בה"ת שבידינו אין זה מן התימ' שחסר מן הספר
ט
ט) לא מצאתי לא בטור ולא בב"י
י
י) שם בשם בה"ת
יא
כ) שם בשם תשו' אביו הרא"ש כלל יח סי' ה'
יב
ל) שם וביאר שם אפי' שיש להעכו"ם ש"ח על המלוה
יג
מ) ובנטילת רשות מב"ד וכמו שנתבאר לעיל סעי' ב:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
כ״ו
א
(ליקוט) וכל הבא כו'. בתנחומא ר"פ משפטים מנין לבע"ד של ישראל שי"ל דין זה עם זה שיודעים שעכו"ם ידין אותו הדין כדיני ישראל שאסור להזדקק לפניהם ת"ל אשר תשים לפניהם לפני ישראל ולא לפני עכו"ם שכל מי שמניח דייני ישראל והולך לפני עכו"ם כפר בהקב"ה תחלה ואח"כ כפר בתורה שנ' כי לא כצורינו צורם ואויבינו פלילים כו' שנא' כי חקות העמים כו' (ע"כ):
ב
ויש כח. ב"ק קיז א' ההוא שותא כו':
ג
(ליקוט) וכן מחרימין כו'. כמ"ש בפ' כל הנשבעין אזהרה לעוקב אחר נואף (ע"כ)
ד
מי שהלך. כיון דעבד איסורא ודמיא להא דאמרי' בנדרים בסוף פ"ב מי שנזר ועבר כו' בי דינא דמזדקקי כו':
ה
היתה יד. גטין שם ובנכרים חובטין וכנ"ל:
ו
ויש רשות. ב"ק קי"ד א' ולא אמרן אלא חד כו' וחד נמי לא אמרן כו' וכ"ש לישראל:
ז
וכ"ז דוקא כו'. כנ"ל בס"א:
(ליקוט) וכ"ז דוקא כו'. דהטעם דמותר כמ"ש שפ"ח דב"ק קרית כו' (ע"כ):
ח
המקבל עליו. לא מבעיא בכה"ג שהוא איסור אלא אפי' לדבר רשות קנין דברים הוא וכמ"ש בפ"ק דב"ב ג' א':
ט
ואם קבל כו' וחייב. נדרים טז א' חומר בנדרים כו' סוכה שאני עושה כו' בנדרים אסור וכ' הרי"ף בתשו' דר"ל דאם קבל עליו לצדקה אם עושה זה המצוה חל עליו איסור הנדר וחייב לצדקה:
י
וי"א דאין. כ"נ שם מדקא' אסור ול"ק חייב. והב"י בבד"ה חולק עליו ועל פירושו וז"ש בתחלה סברא הראשונה וחייב ליתן כו':
יא
שטר שכתוב. דמתנה עמ"ש בתורה תנאו בטל בכמה מקומות בש"ס:
יב
ואם מסר. כדין מסור בב"ק קיז א' ב':
יג
יותר ממה. אבל מה שחייב לו בדין אע"פ שהוציא בדין עכו"ם מה שהוציא הוציא כמ"ש בב"ק קי"ד ולא אמרן אלא בחד כנ"ל ושם קי"ז א' מצי אמר כי מסרי דידי מסרי ואף רבא ל"פ עליו אלא כל כמיניה:
הגהות אמרי ברוך על שלחן ערוך חושן משפט
כ״ו
א
(רמ"א ס"א) רק שכופהו כו'. נ"ב ע' בשו"ת תולדות אדם שהוא תשו' הרשב"א סי' פ"ד וע' בשו"ת מאירת עינים וע' בשו"ת מהר"ם מלובלין סי' ק"כ וכו':
ב
(ט"ז ס"ק ג') בד"ה ע"ש שאין ב"ד כו'. ובנדר פשיטא דכייפי' כו'. נ"ב אישתמיטתיה דברי רבינו האי גאון ז"ל ודבריו מבוארים בבעל המאור במלחמות בפ"ד דמס' ב"ק:
כסף הקדשים על שולחן ערוך חושן משפט
כ״ו
א
סעיף א' (בדברי הפוסקים) באו"ת סי' כ"ה כתב שהמפורש בש"ע הק' הוי כדבר משנה. מ"מ י"ל בהרבה הלכות שהוקב ובש"ע ע" סוגיא דעלמא ולא מצד הכרעה בעצם ההלכה או רוב ברור. ועי"ז י"ל דגם ע"י ש"ע הק' הוי כשיקול הדעת. אך מ"ש הב"י ע"פ ג' עמודי הוראה ע"ה לקבוע הלכה כן. י"ל דהו"ל כרוב וכן מ"ש מוהרמ"א ז"ל עפ"י גדולי מדינות אלו. וכן מ"ש התה"ד ע"ה שבכ"מ הלכה כתוס' גם נגד הרי"ף ז"ל שבכ"מ הלכה כוותי' י"ל דהוה כדבר משנה:
ב
שם (או שהורה בכשרה שהיא טריפה) מורה הוראה שטעה והי' עי"ז הפסד מבואר בסי' כ"ה בחו"מ. ואם הי' טעותו רק שהטעהו מי בשוגג. וכגון שו"ב שהעיד שכן הוא רביתייהו והכשיר עי"ז ומלחו עם בשר כשר. ואח"כ נודע שטריפה. נרא' שהשו"ב חייב לשלם. איצ"ל אם הי' מזיד ובקלות דעת אמר שכן הוא רבותייהו שגם שלא ידע שעי"ז יכשיר המורה. מ"מ הו"ל גורם קרוב ואולי לכל הפירושים בהחילוק שבין גרמי לגרמא יש בזה חיוב. אך גם. כששגג והי' אנוס בבחינת לביה אנסיה כשהעיד שכן הוא רבותייהו. מ"מ אולי חייב שלזה איננו בגדר מומחה וגם שקבלת השכר שהוא מקבל לא שייך ע"ז. מ"מ מומחה איננו להא מלתא ואולי מ"מ אין ההיזק נעשה מיד שאין ברור שימלחו עם בשר כשר. ולהיפך כשהעיד באופן ושיוטרף בחנם. נראה דהו"ל כהיזק נעשה מיד ודאי ומ"מ צל"ע בכל זה:
ג
סעיף ג' בהגה (שמכריחין הקהל הדיינים) מ"ש בחו"מ כ"ה שעל ידי חרם מכריחים להיות דיינים. פשוט דלא עדיף מכל הסכמה דעיר שאינה בלי חבר עיר וצריך לומר דאיירי בחבר עיר טרוד ואינו יכול לשמוע למנעם מטעיות. או אולי איירי דהדיינים הם חבר עיר שבאו לשם מעיר אחרת שהביאם בני העיר לחבר עיר והזהירים או שלא ידורו שם או שיסכימו וכמ"ש במק"א אודות כל בני עיר לגבי שבא לשם רק כדי שיהי' חבר עיר ואם לא יהי' חבר עיר לא ידור שם. וכן הוא אודות קנס שכתב שם הע"ש ז"ל וכמ"ש שם הש"כ ז"ל והאורו"ת ז"ל שהוא עפ"י חבר עיר וכמ"ש במק"א:
ד
סעיף ג' בהגה (שמכריחין הקהל הדיינים) מ"ש בחו"מ כ"ה שעל ידי חרם מכריחים להיות דיינים. פשוט דלא עדיף מכל הסכמה דעיר שאינה בלי חבר עיר וצריך לומר דאיירי בחבר עיר טרוד ואינו יכול לשמוע למנעם מטעיות. או אולי איירי דהדיינים הם חבר עיר שבאו לשם מעיר אחרת שהביאם בני העיר לחבר עיר והזהירים או שלא ידורו שם או שיסכימו וכמ"ש במק"א אודות כל בני עיר לגבי שבא לשם רק כדי שיהי' חבר עיר ואם לא יהי' חבר עיר לא ידור שם. וכן הוא אודות קנס שכתב שם הע"ש ז"ל וכמ"ש שם הש"כ ז"ל והאורו"ת ז"ל שהוא עפ"י חבר עיר וכמ"ש במק"א:
ה
סעיף א' (אסור לדון בפני עכו"ם) עיקול ע"י עכו"ם. נראה שאין אשמה כל כך כשהולך בדין עכו"ם להנצל מעיקול הזה. גם שלכתחלה ודאי נכון ליטול רשות מבדה"צ ואם על פי בדה"צ מוטל שבועה שינצל מהעיקול כיון שכבר חל העיקול. ראוי להרשותו לילך למקום שמשם צמח כח העיקול לבקש להנצל. ואם עשה בלי רשות מבדה"צ ג"כ אין בזה כל כך אשמה כעין הדן בדיני עכו"ם כי אין זה רק הולך להציל את עצמו מידיהם. והיינו כשרוצה לציית דין ישראל בעירו במקומו לנכון יש לדון לזכות:
ו
בהגה (ונתחייב בדיניהם) באורו"ת ז"ל כתב סברות שלא יועיל מה שבעש"ג חייבו לשהלך נגד יודי לגבי הממון. אולי גם אם לא שייך בכך מעין מש"ה כן משפטיך אתה חרצת. מ"מ שייך מעין מחילה או ייאוש מצד בחי' כתוא כו' ואולי. מצד שוחד לבד. ואינו מסור להגוי לא שייך כתוא כו' ואולי לא שייך עי"ז מחילה כבפשרה וייאוש בחוב יש פלוגתא ולהנ"ל אולי לא נתייאש. וצלע"ע: בהנ"ל בסמוך במ"ש. האורו"ת ז"ל. יש ליישב מ"ש מוהרמ"א ז"ל בש"ע הק'. דהיינו מצד שהליכה לתבוע בעש"ג בלא רשות בדה"צ הו"ל נטיה מהאמונה הנכונה. ולכ"כ דרך אמונה בחרתי משפטיך שויתי שלעב"י המצוה לדון במשפטים שהודיע לנו השי"ת ולא במשפטים שעל פי שכל האנושי ורק לב"נ בכלל ז' מצוות שלהם על משפט הוא כפי שכל האנושי ונטי' ממשפטי השי"ת למשפטים שכפי שכל אנושי הו"ל נטי' מאמונתינו שהשי"ת כל דרכיו משפט ותאחז במשפט ידו הכל כחומר ביד היוצר ואם מאריך מ"מ אינו מוותר מכפי התוה"ק וחפשיות הבחירות טפל למשפטיו ולכך כתבו האחרונים ז"ל כי אין לצרף לעשרה להתובע בעש"ג שלא ברשות בדה"צ. ושייך בכך מעין אביזרא דע"א דכתיב למען תפוס כו' בלבבם ועד שעושה תשובה הו"ל יצא מהדת. והרי ההלכה קבועה שב"נ שבא למשפט עם יודי אם יש ליודי זכות עפ"י משפטי התוה"ק דנין כן. ואם יש לו זכות רק עפ"י משפטי ב"נ דנין ג"כ והרי מכיון שאינו מצורף לעשרה כנ"ל שייך בו כן עי"ז שפיר כ' בש"ע שהבדה"צ דנים כמו שאמרו בהעש"ג. ויפה כתב האורו"ת ז"ל שהכוונה רק א"כ הוא במשפט ב"נ ולא מה שע"י שוחד (בסי' קע"ו גם בין ב' שותפים יודים יש נ"מ אם הוציאו מא' עפ"י משפטי ב"נ מוטל גם על השני ולא כ"ה כשאינו כפי משפטי ב"נ) ומה שעפ"י משפטי ב"נ הוא עפ"י ז' מצוות. ורק כפי כן הוא יד שלהם לקנות. ומ"מ משפטם טפל למשפטי התוה"ק שהרי בשבילה נברא כל העולם ולגבי היד לקנות נקבע כפי שהוא נתפס בלבו ואם עפ"י לבבו הוא קצר יד מלקנות אין ידו משגת יותר ולגבי יד לקנות לכפי משפטי התוה"ק צ"ל דרך אמונתו במשפטי התוה"ק. ובבחינה זו משמע שבפשיטות כל מומר גם ששייך בו גם שחטא ישראל הוא. מ"מ לגבי משפט הו"ל כנכרי ממש לדון ליודי כנגדו בין כפי זכותו עפ"י משפטי התוה"ק בין כפי זכותו עפ"י עש"ג ובבחי' כן משפטיך אתה חרצת שכ"ה לגרעון זכותו שהרי יכול לאבד ממון עצמו כרצונו: ועפי"ז י"ל שגם להפקעת הלוואתו הו"ל כנכרי ממש. ולא שייך בכך דילמא נפק מניה זרעא מעליא. כיון שכפי מהותו אין לו יד לקנות יותר מנכרי:
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
כ״ו:א׳
א
ויש מי שאומר. עיין סמ"ע שכתב וז"ל ולא מצאתי מי שחולק בזה ואפ"ל שזה תלוי במ"ש כל מצוה שמתן שכר' בצדה אין בית דין מוזהרין עליו שפירש הרמב"ן שאין בית דין עונשין עליו אבל אם ירצו הבית דין יכולין להוציא מידו ויותר נראה דרך המחבר לכתוב כן אף שאין בו פלוגתא עיין שם ועיין ט"ז מ"ש בשם מו"ח דהך דאין בית דין מוציאין משום דאין שייך כאן כפי' דיכול לומר אתן ומתי שארצה אתן ועיין שם שכתב ז"ל ואני תמה דודאי לענין צדקה אין כופין לדעת קצת פוסקים משום דמתן שכרה בצדה אבל מה שאדם אומר אתן צדקה ודאי כייפינן לי' ככל הכפיות דהוי כמו נדר ובנדר פשיטא ודאי כייפינן ואיך נעלם מעיניהם ברייתא ערוכה פרק קמא דר"ה מוצא שפתיך תשמור זה ל"ת ועשית אזהרה לבית דין שיעשוך כו' הרי מבואר דכופין בית דין לקיים הנדר ועיין שם ועיין בתשובת ב"ח שכ' וז"ל לענין הקנס בית דין אין כופין אותו והא דב"ד כופין על הצדקה היינו היכא שאינו רוצ' ליתן כל עיקר אבל בנודר לעניי' אין שם כפי' דיכול לשאול ועיין שם בסימן ל"ז לדע' הסמ"ע שוה נודר לדין צדקה ולמאן דאמר כופין בצדקה כופין בנדר ועיין במרדכי פרק קמא דב"ב שאל הרב ר"י את הר"ר יצחק בר יוסף ט"ע אין מעשין על הצדקה כו' ותלמידך חוכך להחמיר וכו' ועוד מדגרסינן בפ' נערה אבל אמיד כייפינן כי הא דרבא אכפי' לר"א ומגבה מיני' ארבעה מאה זוזי לצדקה וכו' ודוחק לומר דהת' מיירי שכבר נדר מעיקרא ולהכי אכפיה מדלא אדכרא תלמודא עיין שם ומבואר מדבריו דבנודר ודאי כייפינן וכדברי הטורי זהב. אמנם גם הסמ"ע יש לו במה לסמוך והוא דעת רב האי גאון דסבירא ליה גם בנודר אין כופין והובא בר"ן פרק נערה ז"ל וכן כתב רב האי גאון ז"ל בתשובה דהא אפילו נודר שעברו עליו שלשה רגלים מיקים הוא בבל תאחר אבל אין חייבין לעשות לו כלום אבל הר"ן השיגו וכתב ז"ל וכן מ"ש דאפילו נודר לא דק דהא אמרינן בר"ה ועשית אזהרה לבית דין שיעשוך ובההיא קרא כתיב צדקה כדדרשינן בפיך זו צדקה עיין שם ואם כן לענין דינא עיקר כדברי הטורי זהב וכפרט שכיון בראייתו לראיות הר"ן אבל אין להתפלא על הסמ"ע אם דעתו שוה לדעת רב האי גאון. אלא דהיא גופי' קשיא לי מ"ש נודר מצדקה דהא טעמא דאין כופין על הצדקה היינו משום דמ"ע שמתן שכרה בצדה דכתיב למען יברכך ואם כן בנודר מי לית ליה האי ברכה ברכת ד' וכי משום דעדר מעיקרא לצדקה יפסיד ברכת ד' ואם כן הוי נמי מ"ע שמתן שכרה בצידה ואי' משום דבנודר איכא נמי לאו דלא יחל וכופין על הלאו הא בצדקה גופי' נמי אית בי' לאוי טובא לא תקפוץ ולא תאמץ ואפילו הכי אמרו דאין כופין על הצדקה. ואי נימא דגם באמירה לעני שייך ביה אמירה לעני כמסירה להדיוט ואם כן קני להו ממש באמירה אם כן ודאי כופין ואפילו לנכסים אינ' יורדין אבל למאן דאמר דלא אמרינן אמירה לעני כמסירה להדיוט ואין בו אלא משום נדר אם כן אכתי ה"ל מ"ע שמתן שכרה בצדה ואין כופין ועמ"ש בסימן ר"ץ: ועיין בתומים מ"ש ליישב דברי הרי"ף שכתב בפי' המשנה דחומ' בנדרי' מבשבועות דהוא בנודר לצדקה באם לא ילך לדון בפני כותים ותמה הב"ת שאין המשנה מתפרש על דרך זה ועיין שם שכתב ע"פ הקדמה שהוליד מדברי ר"ת והרא"ש ר"פ המדיר דהאומר קונם עלי שינה ג"י אם אעשה דבר פ' דאינו נדר אף על גב דיכול לישן ולא יעשה דבר פ' הואיל והוציא שינה ג"י והוא נדר שוא ואינו חל דה"ה איפכא אם אמר אם אישן מהיום תוך ג"י יהי החפץ זה אסור אינו נדר דהא הזכיר שינה ג"י והוי נדר של שוא עיין שם ואין הנדון דומה לראיה דהתם טעמא דר"ת ורא"ש היינו לפי שגוף הנדר הוא שוא אף על גב דתלוהו בדבר שיכול לקיים מכל מקום גוף הנדר אינו יכול להתקיים אבל להיפך היכא דהנדר הוא בדבר שיוכל לקיים אלא שתלה אותן בדבר שאינו יכול להתקיים ודאי הנדר חייל אם לא היכא שנוכל לומר שהוא על דרך גוזמא וכמו קונם פירות אם לא ראיתי נחש כקורות בית הבד וכמ"ש בר"ן בנדרים דכ"ד עיין שם אבל היכא דל"ש דרך גוזמא הנדר חל והוא פשוט:
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
כ״ו
א
אסור לדון בפני דייני עכו"ם. כתב בת"ה אפי' בדבר המותר למעבד דינא לנפשיה מ"מ אסור לעשותו ע"י עכו"ם הביאו ד"מ כאן וכתבו מור"ם בהגהת ש"ע לעיל בסי' ד' ע"ש:
ב
אפילו בדין שדנין כדיני ישראל. ילפינן לה מדכתיב ואלה המשפטי' אשר תשים לפניהם ולא לפני עכו"ם דמשמע אפילו אלו המשפטי' עצמן שדנין דייני ישראל לא ישמע על פיהן לדון לפניהן:
ג
וכאלו חירף וגידף. ילפינן לה מדכתיב בפ' האזינו כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים כן פרש"י ורמב"ן בר"פ ואלה המשפטים:
ד
והרים יד בתורת משה רבינו ע"ה דמדהניח דייני ישראל והלך לפני דייני עכו"ם מראה כאלו תורת מרע"ה ומשפטיו אינו אמת ח"ו:
ה
רק שכופיהו ע"י עכו"ם כו'. ואפילו שהוא אלם וסרבן מלציית דין ישראל ה"ל להלוך לפני דייני ישראל ליטול רשות מהם ואז הן היו נותנין לו רשות להוציא את שלו ע"י דייני עכו"ם ולא שהם יכפוהו לעשות מה שדייני ישראל אומרי' לו כי א"צ לכך להרא"ש והטור וכמ"ש בפר"ד כאן וגם לעיל ר"ס ב' ע"ש וכמשמעות דברי המחבר בסעיף שאחר זה:
ו
וי"א דנזקקין לו. עמ"ש בהגד"מ:
ז
אם לא שגרם הפסד לבעל דינו. נראה דהאי גרם הפסד לבע"ד ל"ד הוא אלא ה"ה אם כבר שילם לו ע"פ דיניהן אף שבדין ישראל נתחייב לו יותר אין שומעין לו לדונו מחדש:
ח
נוטל רשות מב"ד כו'. כתב ב"ת בשם רב שרירא דהמורד בדין מתרין בו התראה מפורסמת ואם אינו מקבל מעידי' עליו וגובין ממנו בדייני עכו"ם ומנהג שלנו לעכב ג"פ בב"ה ואח"כ מתירין לו עכ"ל: הגה וכתב ב"ת בשער ס"ב דאין מתירין לו לילך בפני עכו"ם אא"כ אין יכולין להוציא מידו ע"י אדרכת' ע"ש וכתבתי לשונו בדרישה ועיין בד"מ ובסמ"ע לעיל ס"ס י"א מ"ש בענין הקובלין ג"פ לבטל התפלה באיזה יום ובאיזה ב"ה קובלין ע"ש:
ט
ולהעיד שזה חייב כו'. כתב ב"ת בשם רב שרירא ז"ל מי ☜ שחייבוהו בחוב או בפקדון ואינם יכולים להוציא מידו ויש ביניהן מקום בי דואר של עכו"ם שאינו לוקח שוחד ומקבל עדות מישראל חבירו (לאפוקי יש מקומות שאין מקבלין עדות מישראל אפילו מישראל על ישראל מפני שאין נאמנין בעיניהן) יש רשות לזקנים ותלמידי' שילכו לפני השופט ויעידו שזה חייב לזה ומצוה לעשות כן ☜ אפילו נגזל עכו"ם וגזלן ישראל מעידי' אצל השופט ושפטו כו' והב"י והד"מ הביאו וצ"ע למה סתם מור"ם כאן בהג"ה ולא כתב שבעינן שלא יהא לוקח שוחד:
י
המקבל עליו בקנין לדון כו'. דוקא לדון קאמר וכנ"ל אבל לעדות מועיל הקבל' לכ"ע וכמ"ש בסי' כ"ב ס"ב ועפ"ר:
יא
אינו כלום ואסור כו'. עיין בתשו' הרא"ש והטור הביאו שכתב ז"ל ואע"פ שכתוב בשטר לדון בדיני העכו"ם אין בכלל זה שלא ישמט שאין הכוונה בזה אלא שאם הוא אלם ולא ציית דינא דישראל שיכריחוהו בדין העכו"ם אבל לא שיעבור על ד"ת כו' ומשמע מזה דהיינו דוקא כל שכתב התם שידון בדיני העכו"ם ומטעם שכתב דאז אמרינן דלא היתה כוונתו לעבור על ד"ת אבל אם כתב בפי' בשטר שמתחייב נפשו לדון עכ"פ לפניהם מודה להרי"ף וב"ת שכתבו שאם אין להמלוה זכות בזה לא חל ע"ז הקנין דה"ל קנין דברים אבל אם יש למלוה זכות בזה אין בידו לחזור בו דהקנין חל על נכסי' שנשתעבדו לא על אותו זכות שקיבל עליו לדון לפני דייני העכו"ם ולא מצאתי מי שחולק ע"ז ואף שהר"ן סתם וכת' בתשוב' סי' פ"א דלא מהני קבלתו עליו לדון בפניהן מ"מ יש לפרשו באופן דלא יחלקו על הב"ת והרא"ש ודמיירי כשאין זכות לו יותר בדייני עכו"ם מדייני ישראל וא"כ קשה על המחבר שסתם וכתב כאן ולעיל בסי' כ"ב ולא חילק לכתוב דביש לו זכות צריך לקיים קנינו וצ"ע ועמ"ש עוד מזה לקמן סי' ס"א:
יב
וחייב ליתן כו'. שהנדרים חלים בכה"ג ובקיום המצוה נתחייב ליתן מה שקיבל עליו:
יג
ויש מי שאומר שאין ב"ד כו'. כ"כ בה"ת בשם הרי"ף והטור הביאו ולא מצאתי מי שחולק ע"ז שיסבור שהב"ד מוציאין ממנו וגם בד"מ לא הביא כאן שום דעה שחולק ע"ז ואפשר לומר שזה תלוי במ"ש שכל מצות עשה שמתן שכרן בצדה אין ב"ד מוזהרין עלי' שפירשו הרמב"ן שאין ב"ד עונשין עלי' אבל אם ירצו הב"ד יכולין להוציא מידו בע"כ כמ"ש לקמן בסי' צ"ו [צ"ז] וק"ז ובי"ד ר"ס ר"מ ע"ש וכ"ש בזה. שקבל עליו בתורת נדר והיותר נראה לומר דדרך המחבר לכתוב כן אף שאין בו פלוגתא וכמ"ש ל' בס' י"ו ס"ב ע"ש:
יד
וע"ל ס"ס שס"ט מדין עכו"ם כו'. וכן שם מדין הנושא אשה במקום שדנין בדיני עכו"ם:
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
כ״ו
א
שגרם הפסד. עיין בנימוקי מהר"ט מריזבורק דמיירי שתבעו בעד חבלות בדא"ה וכבר הענישוהו העכו"ם לתת קנס לכן אין דנין אותו פעם שנית בד"י ולזה כתב הסמ"ע ס"ק ז' דה"ה לד"מ וכבר שילם וכו' דכיון שכבר נעשה מעש' ע"פ העכו"ם אין דנין אותו שנית:
ב
והסברא הראשונה נ"ל עיקר. בתומים כתב ב' טעמים. א' דהוי כקיבל עליו קא"פ דא"י לחזור בו אחר גמ"ד. ב' משום קנס שהלך לפני עבו"ם. ונ"מ בין ב' הטעמים דלטעם הא' אם נתחייב התובע מחמת שוחד שנתן שכנגדו לעוות המשפט נזקקין לו דהא בקא"פ אפי' טעו חוזר הדין ולטעם הב' משום קנס שוב אין נזקקין לו. ומדסתמו הפוסקים משמע דהעיקר כהטעם הב' ולעולם אין ב"ד נזקקין לו. אבל אם הבע"ד בעצמו יודע שחייב לו ע"פ ד"ת ודאי דצריך לשלם לו ואפי' אם הוא מסופק צריך לדון לפני ד"י שלא יהיה ספק גזל ת"י:
ג
ומציל בדיני עכו"ם. עסמ"ע ס"ק ה' שנותנין לו רשות להוציא שלו ולא שהעכו"ם יכופהו לעשות וכו'. ונראה דמיירי באופן שידוע החוב לדייני ישראל כגון במלוה בשטר וכיוצא דבמלו' ע"פ אי אפשר לדייני ישראל ליתן לו רשות להוציא דאימר אינו חייב לו כל כך רק משמתין אותו כשאינו רוצ' לבוא וכן מוכח מהב"י שכתב כשא"י להוציא ממנו ע"פ אדרכתא משמע שידוע שחייב לו כבר וכן מוכח מהדריש' סי' ב' שכתב וז"ל שאם הי' העכו"ם אומרים לישראל תן ממון זה לישראל חבירך שאתה חייב לו ע"פ הדין וכו' ולתי' הא' אף זה אסור ולתי' שני שם אינו מותר רק בכה"ג:
נתיבות המשפט, חידושים על שולחן ערוך חושן משפט
כ״ו
א
אסור לדון. ואפי' במקום דעביד אינש דינא לנפשיה מ"מ אסור לעשותו ע"י עכו"ם סמ"ע:
ב
ובערכאות. ונהגו לכוף בדיני מסים וארנוניות ע"י גוים מהרי"ק שורש וא"ו:
ג
אפי' בדין שדנים כדיני ישראל. דכתיב ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם ולא לפני עכו"ם משמע אפי' אלה משפטים שהוא דין ישראל:
ד
והרים יד בתורת משה. משום דמראה באלו תורת משה אינו אמת ח"ו ואין בידו להוציא הדין לאור השמש ולכך הולך לפני עכו"ם שבקיאים בטוב דתו המלכות המוטבע עפ"י שכל אנושי:
ה
רק שכפוהו ע"י עכו"ם. היינו בלי רשות ב"ד. אבל אם הלך לב"ד וטען שהוא אלם מבואר לקמן שב"ד נותנין לו רשות ופשוט סמ"ע:
ו
וסברא ראשונה נ"ל עיקרים וע"ב ס"ק ב' דאפילו נתחייב מחמת ששכנגדו נתן שוחד לעוות המשפט אפ"ה אין נזקקין. אמנם אם הבע"ד יודע בעצמו שחייב לו צריך להחזיר לו:
ז
אם לא רצה לבוא. היינו שמבורר לנו ע"י ש"ע דבהוצאת ממון בעינן ש"ע או"ת:
ח
נוטל רשות מב"ד ומציל. וע"ב ס"ק ג' דדוקא שהב"ד יודעים שחייב ע"פ דין כגון שיש לו שטר וכיוצא בו אבל אם אין הב"ד יודעים שחייב לו כגון במלוה ע"פ אין הב"ד נותנים לו רשות רק לכפותו ע"י עכו"ם לדון לפני ישראל:
ט
ולהעיד שזה חייב. כ' ר"ש אפי' נגזל גוי והגזלן ישראל מותרים להעיד הואיל והם שנים והדין דין אמת סמ"ע. אם לא שידוע שמקבלים שוחד דאז יש לחוש שיפרזו על המדה לקונסו בהוצאות כי שוחד יעור ואסור להעיד או"ת:
י
אינו כלום ואסור. ודוקא אם אין להמלוה זכות בזה לא חל ע"ז הקנין דהו"ל קנין דברים אבל אם יש למלוה זכות אין בידו כח לחזור בו דהקנין חל על נכסיו שנשתעבדו לא על אותו זכות שקיבל עליו לדון לפני דייני עכו"ם ודייני ישראל ידונו זכות בזה סמ"ע. וע"ל סי' ס"א:
יא
וחייב ליתן. ואף שהי' לעבור על התורה מ"מ הנדרים חלים באופן הזה סמ"ע:
יב
שאין ב"ד מוציאין והטעם דהוי כאסמכתא או"ת:
יג
אבל אם הוא אלם. ואם רוצה לציית דין רק לפני ב"ד אחר אפי' דזוטר מיניה. או לפני ב"ד בעיר אחרת ציית דינא מיקרו ולא דיינין ליה בדין אלם:
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
כ״ו
א
נוטל רשות מב"ד. ע' בתשו' חו"י סי' קנ"ה שכתב בענין כ"י שנכתב בו שאם לא יפרע לזמן פ' יתחייב קנס מאה ר"ט להשררה ודאי מצד הדין אסור למלוה לתבוע להלוה בערכאות של עו"ג כבח"מ סי' כ"ו רק באם בע"ד אלם דקיי"ל שנוטל רשות מב"ד ודן בערכאות של עו"ג ובכ"י זה מוטל מאד על הב"ד להיות מתון ולהתרות בלוה על היזק דאפשר להגיע לו מלבד חובו ואם לא ישגיח והמלוה תובע את שלו והמה תובעים הקנס אין ללוה על המלוה שום תרעומות משא"כ בלי רשות ב"ד ודאי לא מהני תנאו אפי' נכתב בפירוש שתיכף שיעכב יורשה זה להגיד הקנס להשררה ולא יהיה לו דין מסור לאנס כל זה לא יועיל למלוה לתבוע אותו בערכאות של עכו"ם או להגיד להשררה מהקנס לבד ואפי' נימא דמ"ש שלא יהיה לו דין מסור לאנס כאילו התנה ע"מ לפטור כמו גבי קרע את כסות ע"מ לפטור (בסי' ש"פ ס"א) מ"מ יש לחלק דהתם אחר דאין הנאה להאומר ודאי פטר ליה בלב שלם דאל"כ למה א"ל משא"כ כאן כו' ע"ש עוד:
ב
לב"ד לילך. כתב בס' בר"י וז"ל כ"כ בעה"ת בשם רב שרירא יש רשות לזקנים ולתלמידים שילכו כו'. וראיתי להרב מקור ברוך סי' מ"ב ולמהר"א ששון שם בסי' נ"ב שכתבו דמה שהוצרך הגאון לומר שילכו החכמים והזקנים ולא שאר עמא דארעא הוא מפני תיקון העולם שאם נתיר להם להעיד ילמדו גם הם ויבואו לפניהם על כל דיניהם אפי' בלא רשות ב"ד ועוד האריך בזה בסי' מ"ב דדוקא לחכמים ותלמידים הותר ודימה זה למ"ש הרמב"ם בחילול שבת לחולה שיהיה ע"י גדולי ישראל וחכמיהם כו' עש"ב ונעלם מהם מ"ש הרב העיטור בסוף אות בירורין כו' דמבואר דלאו דוקא הוא עכ"ל. ולע"ד נראה לכאורה דמ"ש רב שרירא יש רשות לזקנים ולתלמידים הוא לרבותא דאפי' להם הותר דבר זה דלא נימא אדם חשוב שאני כעין מ"ש חז"ל בכתובות דף נב ע"ב ודף פ"ה ע"ב:
ג
ולהעיד שזה חייב. עבה"ט ובגליון ש"ע דהגי' רע"א זצ"ל נ"ב עי' במהריב"ל ח"ג סי' מ"ח ועי' בתשו' ח"ס חח"מ סי' ג' שכ' דנ"ל כוונת רב שרירא במ"ש שצריך שהערכאות של עכו"ם לא יקבלו שוחד היינו לפי מה דקיי"ל אין ת"ח מתחייב להעיד לפני ב"ד דזוטר מיניה כמ"ש בסי' כ"ח ס"ה וע' ס"ס רס"ג או ת"ח רשאי למחול על כבודו ולזלזל בעצמו במקום שאינו חייב והוה ס"ד בב"ד של ערכאות של עכו"ם בודאי אסור לת"ח להעיד קמ"ל רב שרירא דאדרב' יקר ותפארת הוא לדייני ישראל שפסקו הדין עם פלוני אלא שאין בידם להציל עשוק הולכים ומעידים כן לפני ערכאות של עכו"ם פלוני יצא מאתנו חייב כך וכך וע"ז התנה רב שרירא דוקא באם אינם מקבלים שוחד ויוציאו הדין כמו שפסקו דייני ישראל משא"כ אם מקבלים שוחד שאפשר שאחר שביזו ת"ח א"ע להעיד במקום שאינו לפי כבודם אתי חמרא ובטש לשרגא ולשוא צרף צירף אין להם רשות לוותר על כבוד תורתם מספק. וע"ש עוד בענין צוואת ש"מ שהגיד בפני עדים שחייב לפלוני כך וכך דאחר שנפטר והניח יתומים קטנים נתיירא הלוה בדבר חובו מאחר שלא יוכל לגבות עכשיו עד שיגדלו היתומים פן ישכח מלב העדים מה שצוה לפניהם ולגבות העדות ע"פ ב"ד קשה כי הב"ד חוששים לדעת אחרונ' שבסי' ק"י ס"ט שאפי' צוואה אין לגבות לב"ד עדים במקום שיש יתומים קטנים ע"כ רצה המלוה להעלות דברי העדים בכתב אצל ערכאות של עכו"ם לכתוב בפראטיקאל שלהם שיהיה שמור ליום מועד כשיגדלו היתומים אי רשאי לעשות כן או לא אי יש בזה מיקר שם פלילים או לא והאריך בסוגיא דגיטין מ"ד ע"א המוכר ביתו לנכרי כו' ומסיק וז"ל היוצא מדברינו בנד"ז שלא עשאום פלילים כלל רק מפקיד דברים אצלם ליום שיצטרך יוציא הדברים ויביאום לדייני ישראל איני רואה בזה שום נדנוד איסור אפי' בלי רשות ב"ד מכ"ש ברשות ב"ד ולכשיגדלו היתומים ויבואו הדברים לפני בד"צ אם העדים יכולים לחזור ולהגיד לשנות ממ"ש בראשונה כיון שאמרו שלא בב"ד או אם יעמדו בדבריהם אם יאמנו משום דעבידי לאחזוקי שקרייהו בזה אין אני אדון בדבר כי השופט אשר יהיה בימים ההם יוציא לאור משפט צדק אך מ"מ הואיל במ"ש וכתבו בעש"ג שקרוב לודאי כשיגדלו היתומים יאמינו ולא יעררו וישלמו מעצמן וכעין לשון רש"י בע"ז י"ג ע"ב כו' עכ"ל ע"ש:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
כ״ו
א
[שו"ע] ובערכאות שלהם. נ"ב ואם הוציא ממון ע"י דין ערכאות אם אין כן בדיני ישראל הממון גוזל בידו. ואם קדש בזה אינה מקודשת והוא פסול לעדות כמו כל גזלן תשב"ץ בתשו' ח"ב ענין ר"צ:
ב
[הגה] נראה לי עיקר. נ"ב עיין בתשו' של"ה הנדפסת בתשו' אבן השוהם סי' כ"ב. וע' בתשובת פרי הארץ למהר"ר מאיר מזרחי חח"מ סי' י"ג ד' ע"ז ע"ג:
ג
[ש"ך אות ד] כתב רב שרירא. נ"ב עי' תשו' מהריב"ל ח"ג סי' מ"ח. ובתשו' מקור ברוך סי' נ"ב:
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
כ״ו:א׳
א
וכאלו חרף וגדף וכו'. ע' בתשובת מהרא"ן ששון סי' ס"ב:
כ״ו:ב׳
א
היתה יד עכו"ם תקיפה. ע' בתשובת ן' לב ח"ג סי' מ"ח:
כ״ו:ג׳
א
ומציל בדיני עכו"ם כו'. ע' בתשובת רמ"א סי' פ"ו דף ק' ע"ב:
כ״ו:ד׳
א
ולהעיד שזה חייב כו'. כתב רב שרירא ומביאו בע"ת מי שחייבוהו בחוב או בפקדון ואינם יכולים להוציא מידו ויש ביניהם מקום בי דואר של עכו"ם שאינו לוקח שוחד ומקבל עדות מישראל יש רשות לזקנים ותלמידי שילכו לפני השופט כו'. הג"ה ונלפע"ד דודאי גם רב שרירא ס"ל אפי' בלוקח שוחד אם עכו"ם מקבל העדות מעידין לפניו רק שכתב אם אינו לוקח שוחד כלומר דאלו לוקח שוחד לא יקבל עדותן ולא יעשו עדותן פירות ובאמת אם מקבל עדות אין חילוק אם הוא בעל שוחד או לא כיון שהמה יודעין באמת שהוא חייב והלכך לא כתב מור"ם דבעינן שלא יקבל שוחד ובזה נסתלקה תמיהת הסמ"ע ע"ש וק"ל:
כ״ו:ה׳
א
המקבל עליו בקניו לידון כו'. עיין בתשובת מהרא"ן ששון סי' ס"ב ובתשובת מנחם עזריה ס" נ"א וע' ביש"ש פ"ח דב"ק סי' ס"ה מדינים אלו וע' בתשובת רב משה אלשיך סי' ט"ז וסי' פ"ו ובת"ה סי' ד"ש:
כ״ו:ו׳
א
ויש מי שאומר שאין ב"ד מוציאין מידו. כתב הסמ"ע ולא מצאתי מי שחולק ע"ז וע' בב"ה שחולק ע"ז וכ' על הטור מה שכתב שאין ב"ד מוציאין ממנו מה שקבלו עליו לתת לצדקה אם לא ילך לדון עמו לפני עכו"ם גם מה שפירש במתני' דחומר בנדרי' לא משמע לי האי פירושא עכ"ל וע' ב"ח:
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
כ״ו
א
(ס"ב בהג"ה) ולהעיד שזה חייב כו' בסה"ת מבואר שם דוקא שידוע שאינם מקבלין שוחד:
ב
(ס"ג) בפני עכו"ם אינו כלום כו' תמהני על פה קדוש בעל הסמ"ע במ"ש בזה דמשמע מתשו' הרא"ש שאם כתב בפירוש שמחייב נפשו לדון בפני עכו"ם חייב לדון בפניהם והא כתב בהדיא בכלל ס"ג דין י"ג וכיו"ב דנתי על מה שנהגו לכתוב בשטרות בין בדין ישראל בין בדין עכו"ם והא דכתב בשטרות בין בדין עכו"ם צ"ל שלא בא לעקור על ד"ת אלא כגון שהוא אלם כו' מבואר לך דמ"ש הרא"ש כאן שאין הכוונה כו' לא בא לומר שאם כוונתו מפורשת בענין אחר דאזלי' בתר דעתיה כמו שהבין בעל הסמ"ע דזה ודאי שאין הב"ד מניחין לילך אל עכו"ם אלא הרא"ש אמר דבל' שכ' בשטר לדון בדיני עכו"ם אין בכלל זה שתהיה עבירה בדבר כגון שלא ישמט וא"כ תקשה לך וכי כ"ע רשיעי נינהו שיכתבו ל' שהוא עבירה לזה תי' אלא הכוונה שאם הוא אלם וכו' דזהו ג"כ ביאור דברי הרא"ש בתשו' שהביא הטור סי' ס"א שכ' והא דכותבין בשטרות בין בדיני עכו"ם וכו' ר"ל ואם תקשה לך ממנהג העולם שכותבין ל' זה בשטרות לזה תי' שכוונתם בדרך שאין בו עבירה ונמצא שאם ימצא א' שכוונתו ממש לעקור ד"ת אין שומעין לו ומ"ש סמ"ע בפי' דברי הר"ן דמיירי בדרך שאין בו זכות והוא בדיני עכו"ם הוא תמוה וא"א כאומרו דאטו ברשיעי עסקינן שילך לפני עכו"ם במקום שאין בו ריוח וכי יצטרך הר"ן לכתוב דבר זה בתשו' ומש"ה צדקו דברי המחבר בזה שלא חילק כאן כמו שעלה על דעת הסמ"ע וצ"ע. ועוד נ"ל דחפי' אם רוצה זה שידונו לו ישראל באותו זכות שיש לו בדיני עכו"ם אין שומעין לו דהוה מתנה עמ"ש בתורה דהא כתב הרא"ש בתשו' כאן שאין הכוונה שלא ישמט שהוא כנגד ד"ת משמע שגם ב"ד ישראל לא ידונו לו בזה בדין עכו"ם כנלע"ד ברוד ונכון:
ג
(ע"ש שאין ב"ד מוציאין ממנו) בסמ"ע סקי"ג כתב שזה תלוי בפלוגתא דמ"ע וכו' ומוחז"ל כתב בפירוש הך דאין ב"ד מוציאין ממנו משום דאין שייך כאן כפייה דיכול לומר לב"ד אתן לעניים ומתי שארצה אתן ואני תמה דוד אי לענין נתינה שיתן אדם לצדקה בזה אין כופין לקצת דעות משום דהוה מתן שכרה בצדה דכתיב למען יברכך וכמ"ש התוס' בפ' נערה שנתפתתה דהא דרבא אכפיה לרב נתן היינו בדברים אבל מה שאדם אומר אתן צדקה ודאי כייפינן ליה בכל הכפיות דהוה כמו נדר ובנדר פשיטא דכייפינן בכל מילי ואיך נעלם מעיניהם ברייתא ערוכה פ"ק דר"ה מוצא שפתיך תשמור זה ל"ת ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך פי' שיכפה אותך ליתן כפי מה שנדרת [אשר נדרת] זה נדר. בפיך זה צדקה הרי מבואר דב"ד כופין לקיים הנדר בזה ומ"ש בעה"ת שאין ב"ד מוציאין הוא בדרך אחר די"ל דאין כאן נדר גמור דיכול לילך לדיני עכו"ם אלא שאין הב"ד מניחין אותו ומ"ש מודיעין אותו שחל הנדר דהיינו שבודאי נתכוין שלא לילך ולעשות איסור וגמר בלבו לתת הקנס לאידך גיסא ע"כ מודיעין אותו שיש צד לנדר שיחול וקמיה שמיה ית' גליה תוכן דעתו כנלע"ד פי' הדברים על אמיתתן לא כמו שפירשוהו המחברים הנ"ל ואין כאן מי שחולק על הוראה זו כלל אלא בדבר שהוא תידוש בעיני המחבר דרכו לכתוב יש מי שאומר ע"כ:
אורים ותומים, תומים
כ״ו
א
אפי' נתרצו שני ב"ד וכו' הקשה בכה"ג במה שמביא הב"י דברי רי"ו דכתב אם אחד מבע"ד רוצה לדון בערכאות אין שומעין לו וכתב רב אלפס בתשובה מנדין אותו ע"כ ומזה נשמע דבנתרצו שניהם יכול לילך לערכאות ועיין מ"ש ויותר נראה הואיל והביא ע"ז תשובת ר"א דמנדין אותו וא"צ לזה תשובת ר"א דפשיטא דאסור ומייקר שם עכו"ם אלא דמיירי באופן שהביא הבעה"ת תשובת ר' אלפס והיא היא התשובה שנתכוון אלי' רבינו ירוחם והיא התשובה אשר הביא דינו המחבר סעיף ג' ושם מיירי שא' קבל עליו בערכאות והשני רוצה לילך הואיל וחבירו קבל עליו ומ"מ פסק ר"א דאסורא קעביד וע"ש אם קנס עצמו לצדקה כיצד יתנהג עכ"פ אסור לו לילך בערכאות אף ע"פ שבע"ד שכנגדו תבעו בערכאות וזהו כוונתו של רי"ו אם אחד מבע"ד רוצה ר"ל שחבירו תבעו שם וא"כ אומר הואיל ותבעני שם אלך ואדון שם קמ"ל דמ"מ אין שומעין לו וזהו ברור בכוונתו כי יגיד עליו תשובת הרי"ף שהביא והיא התשובה הנזכר בבעה"ת שהביא הב"י ואם כי הלשון דחוק קצת הלא דרכו של רי"ו לקצר בלשונו ולכן מאוד צריך ישוב והתבוננ' כמו שראיתי כאן ק"ק מיץ וכן הוא בשארי קהלות אשכנז אשר תקנות הקהל בענין ח"כ שיש רשות לבע"ד לדון אצל המשפט ערכאות מי התיר להם זה דאף דאמינא דהואיל ותקנו הקהל הוי כאלו הסכימו כל בני עיר וקבלו עליהם הא אפי' כולם מרוצים אסור להתייקר שם ע"א וכתב רשב"א בתשובה ואעפ"י ששניהם רוצים לדון בערכאות והוא דבר שבממון אסור שלא הניחה התורה את העם שהיא לנחלה לו על רצונם שייקרו חוקת עכו"ם ודיניהם ולעמוד לפניהם אפילו בדבר שדינם כדין ישראל עכ"ל ואפילו נימא דדינא ח"כ הם דיני מלכותא דבר פרטי לתקנות המו"מ במדינ' ואינו בכלל שארי נימוסי ומשפטי טיב מדינה שחקק עליהם המלך וזהו ניחא שיש לב"ד של ישראל לפסוק כחק המלך ההוא כי כן יסד המלך וכן קבלו הבע"ד בכתבם תחיל' הח"כ שיהיה לו כל תוקף חק המלך אבל אין כל זה מועיל שיהיו הם מורשים לדון בערכאות דבר שאינו ברשותם וכי עדיף חק המלך מחקו של מלכו של עולם שהוא ד"ת הקדושה ומ"מ אעפ"י שהם דנים בכך אסור לדון לפניהם לכן בעו"ה רע עלי המעשה אפס אין כח לבטלו כי נשרשו בתקנה זו מבלי שומע ומי שיהיה כחו יפה יבטלו ויקבל שכר מאלקי המשפט:
ב
וסברא ראשונה נ"ל עיקר הרמ"א הכריע בזה ולענ"ד צ"ע למאד כי אם בדין א"ה זכה שלא עפ"י הדין להחזיק ממון של חבירו מי התירו לו עפ"י ד"ת ולא מצינו מי שסובר כן רק מהרי"ק הביא כן בשורש קפ"ח בשם ר"י בר פרץ שאם מסר לחבירו בדין מלכות ואחר כך רוצה לתבוע לחבירו בדין מאותו תביעה אין נזקקים לו כיון שהניח דיני ישראל ובחר בדא"ה שוב אין נזקקין לו מאותו תביעה דדינא דמלכות' דינא עכ"ל וזהו יסודו של דין זה. ומהא אין ראיה דהא כתב מהרי"ק שם להדיא דמהר"י בר פרץ סבירא ליה דינא דמלכותא דינא בכל דבר אבל כבר כתב מהרי"ק להדיא שם דלא אמרינן כן ורוב פוסקים חולקים ואעפ"י שרמ"א הכריע כן לקמן בסי' שס"ט דאמרינן דינא דמלכותא דינא בכל דבר היינו כמו שכתב הרשב"א בתשובה בדבר שחקק המלך לטובת המדינה אבל אם אמרינן דינא דמלכותא בכל דתי עכו"ם א"כ בטלת בכלל כל ד"ת ואיבינו פלילים. וח"ו לשוא אנו עמילים בכל הדינים ובחינת ספר' נלך ונבקר בדתי המלך נמוסי עם אשר חקק נשתקע הדבר ולא נאמר וצריך לומר דגם ריב"פ סבירא ליה ודאי כך היינו אם בא לדון בדין ישראל ח"ו לדון עפ"י חוק ודתי הגוים שחקק להם המלך ועין לקמן סי' ס"ח. אבל הוא שהלך בדיני גוים נתרצה לקבל עליו דינא דמלכותא וא"י לחזור בו וכ"כ מהרי"ק שם דאיכא למימר הואיל דהניח דיני דישראל ובחר בדא"ה גלי אדעתא שרוצה להיות לדון בפניהם ולכן משמע שם דר"ל אפילו לא הלך כלל בדא"ה רק השטר שכתב היה עשוי בדתי גוים הרי קיבל על עצמו דיני גוים. וכן כתב הב"י וגדולה מזו כתב מהרי"ק בשם מהר"י בן פרץ ונתכוון לכך. וא"כ אנן דלא קי"ל כך וח"ו לומר דכל שטר' העשוי אצל ערכאות ובנימוסי וטופסי של עכו"ם שיהיה מותר לילך בערכאות וכמ"ש מהרי"ק שם להדיא אף הא ליתא דמה"ת לחלק. ואף דנימא דסבירא ליה לרמ"א לחלק דסבירא ליה דלא אמרינן במעשה שטר הנעשה בדיני גוים שנתרצה לדיניהם רק בהלך לדון בפניהם הוא דאמרינן דנתרצה לדיניהם. מ"מ קשה מה בכך דנתרצה לו יהיה דקיבלו קנין לדון בפניהם מכל מקום הא יכול לחזור בו כמבואר בסעיף ג' ואין לך רצוי גדול מזה וצריך לומר דסבירא ליה לריב"ן פרץ כדעת בעה"ת וסייעתו דמהני קנין לדון בדיני א"ה וסבירא ליה ה"ה בעושה מעשה לכתוב שטר בדא"ה ובנימוסם הוי כקנין אבל לפי מה דקי"ל כהרא"ש וכ"כ המחבר בסעיף ג' דקנין לא מהני אם כן ה"ה בנתרצה והלך בערכאות דלא עדיף מקנין. וצריך לומר דרמ"א אזל לשיטתו סי' כ"ב סעיף ב' דאעפ"י שקיבל לדון בפני גוי יכול לחזור בו מכל מקום אם כבר דן לפניו לא יוכל לחזור בו. וכאן מיירי דכבר דן כמ"ש ונתחייב אבל כבר כתב הסמ"ע וכ"כ לעיל דהכל איירי בקנין אבל בלי קנין לא ידעתי למה לא יהיה יוכל לחזור דהא ממקום שלמד כן הרמ"א שם מבואר במרדכי דקיבל קנין דוקא ואעפ"י דקבל עליו פסול א"צ קנין בגוי שאני דהוי לעבור על ד"ת וע"ש בסמ"ע ובסי' זה ס"ק י"א והבו דלא לוסיף עלה דבלא"ה השיג הש"ך לעיל סי' כ"ב על רמ"א דאין לדבריו שרש במרדכי וכן העליתי לעיל בתומים כי צדקו דברי ב"ה בכוונתו המרדכי ע"ש וא"כ מהכ"ת להוסיף ולומר דאפילו בלי קנין לא יהיה יוכל לחזור בו ולכן דין זה צל"ע מתחיל'. ואמת חשבתי כי בשביל כך אין נזקקים לו לא בשביל שנתרצה לדיני א"ה רק הואיל והלך חשכים וקלקל מעשיו לדון בדיני א"ה ולא טוב עשה בעמיו אין אנו אחראין לשמוע בקולו וכי אנו אחראין לרשעים המבזים דין תורה ומייקרים שם ע"ז. ועשיתי לזה סמוכים מדברי גמרא ב"ק דף צ"ב מנא הך מילתא קרי' חברך ולא ענך רמ' עליו גודא רבא דכתיב יען טהרתיך ולא טהרי מטומאתך לא תטהרי עוד עכ"ל ופי' המפורשים דמי שמסרב לילך בד"י דמותר לילך עמו בדא"ה והדבר דחוק קצת דמה צורך לראי' מהך פסוק הלא כל פסוקי תנ"ך מלאים מזה באשר לא שמעו לקל שרי ישראל נביאיה ושופטיה באו עליהם נכרים ויבוזו חילם ואויביהם פלילים ולמה בחר הגמרא בהך קרא אלא י"ל כמ"ש קרי' חברך לילך לד"ת ומאן הפל עליו גודא רבא לבלי שמוע בקולו אף שיחזור וירצה לשמוע בקול ד"ת אין שומע ומחיצה של ברזל מפסקת וגבה טורו וע"ז מביא ראיה מפסוק יען טהרתיך וכו' לא תטהרי עוד ואפס תקוה וכן בזה אין להזקק לטהרתו וחרטתו. וזה נראה דפי' כוונת רבינו ב"י דהבין דלכך אין נזקקין לו משום קנס דהלך בדיני גוים אין ב"ד אחראין לפקח בטובתו ובאיבוד ממון שלו ולכך כתב הב"י דלפי מ"ש המרדכי סוף ב"ק תשובת מהר"ם בעובדא דר"י ור' אפרים לא נראה כן שר' יואל קבל על ר"א בדא"ה להכריחו לד"ת ור"א מסר עליו והביא לכלל הפסד ופסק מהר"ם דאף דר"י עשה שלא כדין למאוד מ"מ חייב הר"א לשלם מה שהפסידו במסירתו דאפילו הוא מסור גמור לא הפקיעו ממון שלו ע"ש ואם כן הרי דאף שעשה שלא כדין מ"מ אין ממון שלו מותר ולא הפקירו ממון וא"כ מהכ"ת לא נזקק לו לפסוק לו אם חבירו רוצה להוציא ממון שלא כדת ויפה כתב הב"י לשיטתו דתשובת מהר"ם חולק אבל הרמ"א סבירא ליה באמת אין הטעם בשביל כך רק הטעם כמש"ל דנתרצה לקבל עליו דין ערכאות ולכך יפה כתב בד"מ דאין ראיה מדברי תשובת הר"ם במרדכי הנ"ל כי שם מסרו ולא ע"ז נתרצה שימסור ממון שלו ע"ש. ולכן לדינא צ"ע כמ"ש כי הרמ"א הולך לשיטתו מש"ל בסי' כ"ב ובהאי דלעיל לא בריר לן דינו כמש"ל ולכן אפשר אם כבר הוציא המעות בערכאות קשה לפסוק ולהוציאו מיד מוחזק בד"י כי יוכל לומר קים ליה וגם אפשר דבכה"ג לא מצי חוזר אבל כ"כ דלא הוציא מעות מיד מוחזק רק נתחייב בדא"ה קשה להוציא ממון מיד מוחזק אשר לא כדת ישראל והרי זה גזל גמור ומי הפקיר ממון שלו. וצ"ע מאוד כי אין לרמ"א על מי שיסמוך לפי דקי"ל דחוזר בקנין. ונראה אפילו לדעת הרמ"א היינו כשהגוי שפטו צדק לפי דא"ה ודינם שחקק להם המלך אבל אם עוותו משפט בקבלת שוחד וכדומה פשיטא דנזקקין ב"ד להציל הגזל דלא שייך לומר דנתרצה דכי נתרצה לדון דין כפי היושר בנימוסם ודתם כמ"ש הר"י בן פרץ דינ' דמלכותא דינא אבל לא קבל אותם לקלקל משפט ועיין לעיל בקיבל קרוב או פסול ונודע שטעו חוזר ומ"ש שטעו בדינינו שם ומ"ש כי הם טעו בדיני מלכותא עכ"פ אין כאן קבלה כלל ויכול לחזור וזה ברור ופשוט. וכמו כן מ"ש הסמ"ע לדעת האומרים דנזקקים לו אם לא שגרם הפסד לבע"ד דה"ה אם הוציא כבר בדא"ה דאין ב"ד נזקקין לו יותר לא ידעתי מנא ליה הך דינא דכיון דהוציא בדא"ה וקיי"ל דהך תפיסה בדא"ה לאו שמיה תפיסה כלל כמ"ש כל הפוסקים וע"ס כ"ה בדיני קים ליה א"כ מה מהני דתפוס ע"י עכו"ם הא לא הוי תפיסה ולמה לא יזדקקו דייני ישראל לפקח אם גזל בידו להוציאו ממנו כראוי עפ"י ד"ת ולכן דינו של הסמ"ע לא נהירא כלל:
ג
ולהעיד שזה חייב הסמ"ע הביא בשם ר"ש גאון דהיינו שיש ב"ד שאינו לוקח שוחד ואז מותרים לילך ולהעיד ותמה הסמ"ע בס"ק ט' למה סתם מור"ם כאן ולא כתב דבעינן שלא יהיו לוקחי שוחד ע"ש ובכה"ג הביא בשם מריב"ל צריך לעיין מה איכפת לן דלהוי מקבלי שוחדא עכ"ל ע"ש ונר' בקושי' הכה"ג דהא אמרינן בגמ' וכן לקמן בסי' כ"ח במקום שהם מוציאין עפ"י ע"א אסור להעיד בפני גוים שגורם שהם מוציאין ממון שלא כדין ואם כן אף בזו אם הם מקבלים שוחד המה יעוותו משפט ואם הם יעידו שחייב מנה המה יפריזו על המדה לומר שחייב קנס וישלם הוצאות לרוב אשר לא כדת והמה גורמים להוציא ממון שלא כדין כמו ע"א המעיד בפני גוים והדבר מבואר בתשובת ר"ש גאון דהביא ראי' מהך בר ישראל דידע סהדות' וכן הדברים שכתבתי דמדמה להדדי. ולכן נראה גם בתמיהת הסמ"ע ליישב דודאי אם נודע לנו בבירור שהם מקבלים שוחד פשיטא דאינם בחזקת דיינים של מלך והם גזלנים ומי ילך לפניהם למסור ישראל בידם כתוא מכמור. רק כל דברי הגאון הוא דצריך לידע דלא מקבלי שוחדא אבל בסתם אסור ונראה דדעת הגאון כדעת רי"ף לקמן בסי' ס"ח דצריך להיות נודע לנו דלא מקבלי שוחדא אבל בסתם הם בחזקת לוקחי שוחד ולכך אף פה מצריך שנדע דלא מקבלי שוחד אבל לדעת הרא"ש שם סי' ס"ח דסתמא אינם בחזקת מקבלי שוחד אף כאן כ"כ דלא ידעינן בבירור דמקבלי שוחד מותרים להעיד. ולכך הרמ"א דסבירא ליה לקמן סי' ס"ח כהרא"ש השמיט כאן דעת הגאון ואם ברור שמקבלים שוחד פשיטא וא"צ להודיענו כמ"ש דבזה לא דיבר הגאון דפשיטא דמי יעיד לפני חמסנים מעקלי משפט והדין וא"ש:
ד
אינו כלום כו' כתב הסמ"ע ס"ק י"א דהמעיין בתשובת הרא"ש שכתוב אעפ"י שכתב בשטר לדון בדין א"ה לא כיון שלא יהיה שביעית משמטתו רק אם יהיה אלם יכול להכריחו לד"ת הרי דוקא שאפשר לפרש לשון השטר באופן שלא היה תנאי לעבור על ד"ת אבל בכתוב בפי' שמתחייב לדון עכ"פ לפניהם ויש לו זכות יותר בדיניהם מבדינינו דא"כ לא הוי קנין דברים מודה הרא"ש לבעה"ת דיכול לדון בפני עכו"ם. וקשה על המחבר שסתם עכ"ל ולדבריו צ"ל דלא קשה הא מבואר בריש סי' דאפילו שניהם נתרצו אסור לילך בערכאות דג"כ מיירי או בלי קנין דהוי מתנה לעבור על ד"ת או דמיירי דאין לו זכות יותר בדיניהם ואם כן אף הקנין לא הוי רק קנין דברים וכ"כ הסמ"ע להדיא לעיל סי' כ"ב סעיף קטן ט"ו בקבל עליו הגוי לדון וכו' כמ"ש ע"ש. ואין אני מבין כיון דמודה דתנאי לא מהני דהוי מתנה לעבור על ד"ת מה יועיל קנין וזו לא שמענו מעולם המתנה לעבור על ד"ת דתנאו בטל שיועיל בו קנין מה מועיל קנין וכן מוכח בב"מ דף צ"ד מתנה ש"ח כו' דפריך בגמ' הא מתנה על מה שכתוב בתורה וכו' ולא קאמר הניחא דהא שמואל מוקי' לי' התם בשקנו מידו. ולדברי הסמ"ע אין הקושי' רק לר"י והל"ל הניחא לשמואל דסבירא ליה קנו מידו מיירי משנה אלא לר"י דאמר דאפילו בלא קנו מידו מא"ל אלא ברור דלענין זה להתנות על מה שכתוב בתורה אין הבדל בין קנין לאינו קנין ועיין ברמב"ם בפכ"ג מהלכות אישות וכפי מה שביאר בתשובה מוקי הך מילתא דרב ריש הכותב הלכה כרשב"ג ולא מטעמיה בנשואה וע"כ בקנו מידו דאל"כ ידו עדיף מידה כמבואר ומ"מ אמרינן דהמתנה עמש"ב תנאו בטל ע"ש בגמרא וברמב"ם ולכן דברי הסמ"ע צל"ע אבל מ"מ דקדוקו בדברי הרא"ש נכון הוא דטרח הרא"ש בכל התשובות ליישב הלשון ולומר שלא כוון לכך אבל משמע אי נתכוון לכך להדיא וא"א לפרש הלשון בסגנון אחר הוי תנאי וכ"כ גי"ת להדיא בשער ס"א. וקשה הא הוי לעבור על ד"ת כמבואר בריש סי' דאפי' נתרצו שניהם ועיין מש"ל בסעיף קטן א' בשם רשב"א ע"ש ואף דנימא דהא דדחק הרא"ש עצמו היינו דלולי כן היה חיוב על ב"ד של ישראל לפסוק לו כפי הזכות של דיניהם דזהו הוי תנאי ממון ולא איסור דלא אתי קר שם ע"ז ולכך טרח הרא"ש להסיב כוונתו באופן אחר וא"כ אף בד"י אין לו זכות זה ולכך נראה דפסק המחבר כן וסתם כי סבירא ליה כן בכוונת הרא"ש ומ"ש הטור בשם בעה"ת הא כגי' בעה"ת שלפנינו נזכר להדיא ההפוך דלא מועיל קנינו ותנאו כלל כמ"ש הב"י להדיא ולכך סתם כן בש"ע דלא כטור. ואמנם מ"מ בדברי הטור קשי' וצ"ל דודאי אי התנה כן בשעת שנפל ביניהם דברי ריבי' פשיטא דלא מהני תנאי וקנין לעבור ד"ת רק הוא כתב כן מתחילה בעת כתיבת השטר בק"ס לדון בדיני עכו"ם א"כ לא היה כוונתו לייקר שם ע"ז רק שבע"ד יעשה לו ברצון בלי צורך דיינא כלל כפי הדין ונימוס א"ה דרך משל שאם יעבור שביעי' שאף עפ"כ יפרע לו בדיני א"ה וכן בנתנו לו פקדון שיפרע לו אף שיגנב בדין א"ה וזה יעשה ברצון טוב וע"ז היה תנאו ואם אחר כך בהגיע זמן וחבירו ממאן לקיים תנאו א"כ כיון שמהדין נתחייב בכך רק ב"ד של ישראל אינם פוסקים לו א"כ הוי כגברא אלמא דלית ליה דינא בד"י דמותר לילך בדא"ה ואין כאן תנאי לעבור על ד"ת בהחלט כי תנאו היה שחבירו יקיים דיני א"ה ברצון בלי צורך דין וריב כלל ואם הוא אחר כך ממאן הוי כגבר אלי' וא"ש וזהו בעת כתיבת השטר אבל אחר כך בשכבר התחיל המריבה ביניהם זה בכה זה בכה התרצו אפילו בקנין שידונו ביניהם גוים ולא מקדם בעת כתיבת השטר פשיטא דלא שייך בזה מ"ש והתנאי והקנין הוא בהחלט לעבור ד"ת ובטל מכל והיה לא תהיה כלל וכלל ולכך המחבר לעיל סי' כ"ב וכן פה לא הזכיר שהיה קבלה בעת השטר כנזכר בבעה"ת וברא"ש רק אז בעת הדין פשיטא דאסור ואין כאן פקפוק כלל ויפה כתב דהכל בטל ויפה סתם כן י"ל אף לגי' הטור בבעה"ת אבל ברור שהמחבר לא חש ליה כלל ונמשך אחר גי' בעה"ת שלפנינו ששם הכל בטל ואסור מבלי חילוק כלל:
ה
וי"א שאין ב"ד מוציאין כו' כבר כתב הב"י בספר ב"ה דלא אתפרש למה לא יוציאו בדיינים והסמ"ע כתב משום דהוי מצות עשה שמתן שכרו בצידו ואין ב"ד של ישראל כופין עליה ואין דבריו נראי' דחדא בצדקה כופין כדאמרינן ממשכנים על הצדקה ועיין בתו' דב"ב דצדקה שאני אף גם זהו הכל בצדקה דלא נדר אבל אם נדר ליתן לצדקה דקי"ל בפיך זו צדקה הרי עליו חיוב ואי קיימי עניים ואינם נותנים כל שעה ושעה עובר בבל תאחר כמבואר בגמרא דר"ה ובש"ע י"ד סי' רנ"ז הרי חיוב על ב"ד לכופו לבל יעבור לאו כל רגע וכן מבואר שם בגמרא דר"ה ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך וחשבינן בפיך זו צדקה בכלל הרי מבואר דכופין להפריש צדקה לעני' במה שנדר ומכ"ש בזה דאין כ"כ מתן שכר כי לא נדר לצדקה בתורת חמלה וחנינה לדלי' רק בתורת קנס אם לא ילך לערכאות. ודברי הסמ"ע תמוהים וכן מ"ש הב"ח דמצי אמר אתן לעניים בעיר אחרת ומתי שארצה גם זה לא נהיר' דהא כיון דלא פרט איזה עניים עניים הראשונים הבאים ליטול צדקה חייב ליתן להם ואם מסרב עובר בבל תאחר כמבואר בגמרא דר"ה פ"ק ובש"ע י"ד סי' רנ"ז ע"ש ופשיטא דכופין אותו מבלי לעבור על לאו דלא תאחר ולכן יפה תמה הב"ה. ואמת מתחילה חשבתי מ"ש הרי"ף אין ב"ד מוציאין ממנו הרצון דלא נחתינן לנכסים דבנדר לכ"ע שעבודא לאו דאורייתא ותקון עולם לא שייך כאן וכיון דלא נשתעבדו הנכסים אין יורדים לנכסיו ולא כתבינן אדרכתא כלל ולכ"כ אין ב"ד מוציאין ול"כ אין ב"ד כופין ודאי כופין לבל יעבור אבל אין מוציאין בירידת נכסיו אבל הדרינ' בי' חדא דהא מן הך קרא ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך נלמד כפי' לענין קרבנות וכן לצדקה דכתיב בפיך זו צדקה ואילו נודרי קרבנות ומאחרין להביאו קי"ל ממשכנים אותן כמבואר במשנה שקלים וכן הרמב"ם פי"ד מהלכות מעשה קרבנות ע"ש. ועוד הא דסיים הרי"ף אלא מודיעין אותו הל"ל דמנדין אותו לקיים נדרו. ולכן התי' היותר נכון הוא כך דסבירא ליה להרי"ף כהך רבוותא דסבירא להו דאף בצדקה שייך אסמכתא ודלא כמ"ש בי"ד סי' רנ"ח ולקמן ח"מ סי' ר"ז. ואם כן לכאורה זו אסמכתא דתל' הדבר שאם ימנע לילך בערכאות שיפריש לצדקה וה"ל אסמכתא דדעתו היה לילך ומבלי ליתן ולא עלה ברוחו שב"ד ימנעהו. ואין כאן חיוב אך דבר זה בדעתו אם דעתו היה אז באמת לילך שובב בערכאות וקבע נתינת הצדקה רק בדרך קנס להחזיק ענין ההליכה אם כן הרי זה אסמכתא ועיין לקמו סי' ר"ז אבל אם באמת מתחילה לא היה ברוחו רמי' לייקר שם ע"ז והיה באמת דעתו לצדקה ליתנו ועשה כן לפייס דעת התובע שביקש ממנו התחייב' הלזה אבל באמת מאז היה דעתו ליתן לצדקה טרם ילך לפני עכו"ם אם כן הרי זה נדר גמור ומחויב ליתן ולכך היותו דבר המסור ללב איך ומה היה דעתו מתחילה אין ביד ב"ד לכופו דאולי יש בו משום אסמכתא ואין כאן חיוב כלל אבל הב"ד מודיעין אותו שחל הנדר עליו. אם כוונתו היה לשם נדר מוחלט ולא בתורת אסמכת' ואם כן הוא יבחין בלבו כיצד היה דעתו ואן היה לבו נוטה אז ודברים המסורים ללב וא"ש וזה שדייק שמודיעין אותו ואומרים לו שעליך לתת מדעתך מה שפסקת על עצמך הך מילת מדעתך לכאורה אין מובן אמנם כיון למ"ש כפי דעתך שהיה אז דעתך נוטה עליך מוטל לקיים הנדר וא"ש. ואם כן יפה עשה הרב המחבר שכתבו בלשון וי"א כי הא קי"ל לקמן בסי' ר"ז דאין בצדקה משום אסמכתא ואפשר דכאן שאני כי אנוס הוא ומ"מ הוא בלשון י"א וא"ש. אך מ"ש הרי"ף על זה שאמר שאם לא ילך לדא"ה שיתן כן לעניים שהוא הדבר השנוי במשנה חומר נדרים משבועה אמר סוכה שאני עושה לולב שאני נוטל בנדרים אסור ובשבועה מותר שאין נשבעין לעבור על המצות וזהו ששנינו כאן בנדרים אסור זה י"ל כמו זה שאמרנו שאם נדר לצדקה בקיום מצות חייב לאותו צדקה וב"ד מוציאין מידו עכ"ל. וכבר כתב הב"ה דמה שמפרש במשנה לא אתפרש כלל כפשטא דמשנה. ובאמת לכאורה דברי הרי"ף צ"ע כי לפי דבריו הא דאמרינן קונם סוכה שאני יושב לא שאוסר ישיבת סוכה להדיא בקונם רק אמר אם אשב בסוכה יהיה עלי קרבן ובאמת יושב בסוכה רק חייב להביא קרבן אם כן מ"ש נדר ומ"ש שבועה דהאומר אם אשב בסוכה שבועה שאפריש קרבן ג"כ ישב בסוכה ויפריש קרבן וגם בגמרא פריך מ"ש נדר משבועה ומוקי רבא בנדר באומר קונם ישיב' סוכה עלי וא"כ מיתסר חפצא על נפשי' משא"כ בשבועה באומר שבועה שלא אשב בסוכה ולפי' הרי"ף הא ליתא להך פי' במשנה כלל רק תלה נדרו בישיב' סוכה ומעולם לא אסר ישיב' סוכה על עצמו כלל. וראיתי ברמב"ם בפי' המשנה וכן בהל' נדרים שכתב באומר קונם ישיבת סוכה עלי אסור וכ"כ אם תלה בו ואמר יהיה עלי קרבן אם אשב בסוכה יושב ומביא קרבן וגם בזו תמה התי"ט מה צורך לרמב"ם בזה לענין פירוש המשנה והא גם בשבועה שייך כן. ולכן היה נראה דקשי' להרי"ף במשנה דקתני קונם סוכה שאני עושה דאסור הא בהך לישנא אין כאן נדר רק באומר קונם ישיבת סוכה עלי ואם כן להיפוך הל"ל במשנה קונם ישיבת הסוכה עלי אסור ולא לשון הבלתי מועיל כי באמרו קונם סוכה שאני עושה אין כאן מקום לחול הנדר ולזו סבירא ליה כמו דכתב ר"ת והרא"ש ריש פ' המדיר דהאומר קונם עלי אם אישן ג' ימים אם אעשה דבר פלוני אינו נדר ואע"ג דהא יכול לישן ולא יעשה דבר פלוני הואיל והוציא שינה שלשה ימים הוי נדר של שוא ואינו חל ואם כן ה"ה להיפוך אם אמר אם אישן מהיום תוך שלשה ימים יהיה חפץ זה עלי קונם אינו נדר דהא הזכיר שינה ג' ימים והוי נדר של שוא ובהכי ניחא הא דפריך בשמעתי' דהמדיר שם ותתקשט ותאסור ולא מוקי לי' דתלתה קשוט' באכילת כל מיני פירות וזהו אף לר"י דאמר יקיי' היינו במין ממיני פירות אבל בכל מיני פירות אף לר"י א"א למיקם אפילו יום א' ומנ"ל להקשות אלא ודאי דתלונהו בהך אין הנדר באיסור קישוט חל כלל ולפ"ז ה"ה באומר אם אשב בסוכה שבועה שאפריש קרבן כיון דתלי' שבועתו בביטול מצוה והזכיר ביטול מצוה לא חל השבועה כמו בתולה בשינה דמ"ש ואף זהו כמוהו אמנם אם אמרו בלשון קונם אם אשב בסוכה הרי עלי קרבן בנדר חל דהא אינו כאן ברור דתלה נדרו בדבר שלא חל הנדר עליו דהא יש מקום בגוף ישיבת סוכה שיחול הנדר כגון שיאמר קונם ישיבת סוכה עלי. ואם כן אין כאן בהזכרת ישיבת סוכה בירור דבר שלא חל עליו הנדר ולא דמי להזכרת שינה שלשה ימים דשם אינו במציאות חלות הנדר משא"כ כאן ולכך נתלה בו הנדר וחייב וזהו שפי' הרי"ף במשנה קונם שאשב בסוכה היינו אם אשב בסוכה יהיה עלי קרבן וחייב בקרבן משא"כ בשבועה ופריך בגמרא מ"ש ולמה תלי' בנדר חל ולא בשבועה ומשני הגמרא שבנדר חל בפשוט באומרו קונם ישיבת סוכה עלי אם כן אף בתולה נדרו סתם מכל מקום הנדר חל דאין כאן תלוי' בדבר שא"א כמ"ש אבל בשבועה שא"א אף תלוי' בו לא חל ולכך הרמב"ם באשר כתב דקונם ישיבת סוכה חל בנדר כתב וכן באומר אם אשב בסוכה הרי עלי קרבן חייב בקרבן דהא בהא תלי' דלכך חל הואיל ויש במציאות לנדר לחול. משא"כ בשבועה ולכך הזכיר הרמב"ם הך תלי' דקרבן גבי נדר ולא גבי שבועה וא"ש ומזה יליף הרי"ף דאף דתלי' הנדר בדבר עבירה לילך לפני ערכאות חל הנדר דהא אפשר לקיים נדרו בעשותו רצון חבירו ולא ילך אתו בערכאות כמ"ש שאם אין התובע תובעו אין חיוב עליו לילך וא"ש ודברי הרי"ף ודברי הרמב"ם עולים כאחד בלי הבדל ופי' זה היה ישר בעיני אילו מצאתי רמז ממנו בשום מחבר וקשה עלי לחדש פי' אחר:
אורים ותומים, אורים
כ״ו
א
אסור לדון כו' ואפילו במקום דעביד אינש דינא לנפשיה מ"מ אסור לעשותו ע"י עכו"ם סמ"ע ועיין מש"ל בסי' ד' ע"ש:
ב
ובערכאות וכו' ונהגו לכוף בדיני מסי' וארנונות ע"י גוים מהרי"ק שרש א' וי"ו ע"ש:
ג
אפי' בדין שדנים כדיני ישראל דכתיב אלה המשפטים אשר תשים לפניהם ולא לפני עכו"ם משמע אפילו אלה משפטים שהוא דין ישראל:
ד
והרים יד בתורת משה דמראה כאילו תורת משה אינו אמת חס ושלום ואין בו די להוציא הדין לאור השמש ולכך הולך לפני גוים שבקיאים בטיב דתי המלכות המוטבע עפ"י שכל אנושי:
ה
רק שכפוהו ע"י כותים כו' היינו בלי רשות ב"ד אבל אם הלך לב"ד וטען שהוא אלם מבואר לקמן שב"ד נותנים לו רשות ופשוט סמ"ע. וכתב הכה"ג בשם הרש"ך היינו לדון בפני גוי' אבל אם יש לו פס"ד מב"ד ישראל יכול לכופו ע"י עכו"ם לקיים הפס"ד וצ"ע לפמש"ל דלא מצי למיעבד דינא לנפשי' ולהציל שלו ע"י עכו"ם אם לא בגברא אלם. ומ"ש מזה:
ו
וסברא ראשונה נ"ל עיקר וכו' עיין מ"ש בתומים כי יש לפקפק בזה למאד ושיש לחלק אי כבר גבה או לא ועכ"פ קודם שנתחייב בדין בדא"ה רק החל לשפוט ודאי דמצי לחזור ולילך לתבוע אותו בד"י וחייב שני לציי' ד"י כי מצי לחזור בו קודם ג"ד. וכן אי נתחייב בדא"ה וידוע לב"ד שעוותו משפט נימוסם ודתם ואין מחויב עפ"י דיני וחק שקבע להם המלך גם כן הוי גזילה גמורה:
ז
אם לא רצה לבא כו' דהיינו שמבורר לנו בבירור שאינו רוצה לבא אבל שליח ב"ד דהוא עד אחד הואיל והוא מילתא דממון אין עד א' נאמן וצריך ב' עדים כדאמרינן בב"ק לענין ממון צריך שני עדים כ"כ הכה"ג ולא ראיתי נוהגין כן אלא כשהשליח ב"ד מתרה בו ואמר שאינו רוצה לבא נותנים רשות ב"ד לשכנגדו לקבול עליו בערכאות ואפשר דהואיל לא פסיקה לן דהוי מילתא דממון דאפשר דחבירו יזכה בדין א"ה ג"כ והעיקר הוא מילתא דאסורא לילך לדייני גוי' וקי"ל ע"א נאמן באיסורין הקילו ומכל מקום יש לחוש להוראת בעל כה"ג הנ"ל דמסתברים דבריו מבלי ליתן רשות ב"ד כי אם ע"י שני שלוחי ב"ד:
ח
נוטל רשות מב"ד ואם אפשר ויד ב"ד תקיפה כ"כ שיכולים לכתוב אדרכתא על נכסים אין נותנים לו רשות לילך בדא"ה סמ"ע ונכון הוא:
ט
ולהעיד שזה חייב כו' כתב ר"ש גאון אפי' נגזל גוי והגזלן ישראל מותרים להעיד הואיל והם שנים והדין דין אמת סמ"ע ועיין תומים שהעליתי דסתמא מותרים להעיד אם לא שידוע שמקבלים שוחד אז יש לחוש שיפריזו על המדה לקונסו בהוצאות כי שוחד יעור ואסור להעיד:
י
המקבל כו' אסור לדון וכו' דעת הסמ"ע בס"ק י"א וכן לעיל בסי' כ"ב ס"ק ט"ו דאם מבואר להדיא דהיה הקבלה לדין א"ה וא"א להסב כוונתו בפי' אחר מהני קנינו אם יש לו זכות יותר בדא"ה מן ד"י דא"כ לא הוי קנין דברים וגם תנאי בעלמא בלי קנין לא מהני דהוי לעבור על ד"ת ועיין תומים שכתבתי לפי גי' הב"י בבעה"ת כל זה ליתא ואין מועיל שום קנין בשום אופן רק אם אי אפשר לפרש לשונו רק שכיון לזכות בבי דינא א"ה ב"ד של ישראל פוסקים לו כך אבל ח"ו לייקר שם ע"ז. ולכן סתם כך הש"ע ואפילו לגרס' הטור בבעה"ת נראה לחלק בין התנה כן בשעת הלוא' אז חל קנין דלא ברי לן דהוי מתנה לעקור ד"ת דאולי יתרצה שכנגדו ליתן לו כפי זכותו בדא"ה ובין שהתנה כן באשר נפל מריבה דאז ודאי אסור ואין בכל תנאו ממש לבטל ד"ת ולכך סתם מתחלה דאפי' נתרצו שניהם לדון בדא"ה אסור וחייב נידוי ונכון הוא:
יא
חייב ליתן כו' ואף שהיה לעבור על התורה מכל מקום הנדרים חלים באופן הזה כ"כ הסמ"ע ועמ"ש בתומים בישוב דברי הרי"ף במה שמפרש משנה דנדרים ע"ש:
יב
שאין ב"ד מוציאין ממנו הסמ"ע נתן טעם משום דהוי מ"ע שמתן שכרה בצדה ואין ב"ד כופין והב"ח נתן טעם דיטעון אתן לענים אחרים ולאחר זמן ועיין תומים שהוכחתי דכל הנך טעמי לא קאי לדינא ועיין מ"ש די"ל דהוי אסמכתא ודעת הרי"ף דאף בצדקה לא מחייב ליתן כשיש אסמכתא ולכך הדבר נמסר ללב אם דעתו היה לאסמכתא או שודאי לא ילך ויתן צדקה ויד ב"ד מסולק הימנו כי מי יבחין תוכן לבבו ע"ש:
יג
אבל אם הוא אלם כו' ואם רוצה לציית דין רק לפני ב"ד אחר אפי' דזוטרא מיניה או לפני ב"ד בעיר אחרת ציית דינא מיקרי ולא דיינין לי' בדין אלם כה"ג בשם מחברים רבים:
חתם סופר על שלחן ערוך חושן משפט
כ״ו
א
ש"ך ס"ק ד' רב שרירא נ"ב עיין תשובותי ח"ס חו"מ סי' ג':
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב חשן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות אמרי ברוך על שלחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כסף הקדשים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
נתיבות המשפט, חידושים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
אורים ותומים, תומים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
אורים ותומים, אורים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5