א
כיצד נושאין ונותנין בדבר ושהולכין אחד הרוב ובו ו"ס:
הביא א' מהבעלי דינים עדים לדבריו מכניסין העדים ומקבלים עדותם כראוי כמו שיתבאר בסי' כ"ח ולאחר שיקבלו עדותם יוציאו כל אדם לחוץ וישאו ויתנו בדבר (י"א דטוב להתחיל מן הקטן) (נ"י פרק אד"מ) אם יסכימו לדעת אחת מוטב ואם לאו ילכו אחר הרוב שנים אומרים זכאי וא' אומר חייב זכאי. שנים אומרים חייב וא' אומר זכאי חייב א' אומר זכאי וא' אומר חייב וא' אומר איני יודע ואפי' שנים אומרים זכאי או חייב וא' אומר איני יודע יוסיפו שני דיינים ונמצא שהם חמשה נושאים ונותנים בדבר אם ג' מזכים וב' מחייבים זכאי ואם ג' מחייבים ושנים מזכים חייב שנים אומרים זכאי ושנים אומרים חייב וא' אומר איני יודע יוסיפו עוד דיינים אבל ארבעה אומרים זכאי או חייב וא' אומר איני יודע או שאמרו שלשה זכאי וא' אומר חייב וא' אומר איני יודע בין שהוא אותו שאמר תחלה איני יודע בין שהוא אחר הולכים אחר הרוב: הגה וכן נ"ל עיקר דלא כמ"ש לעיל סי' י"ג סעיף ז' בהיפך והוא דעת החולקים ואפשר דעתו לחלק בין אם נתברר תחלה יותר מג' ובין ירדו מתחלה לג' אך אינו נ"ל רק שחולקים הא' דעת הרמב"ם והשנית דעת הרשב"א קהל שבררו ד' או ה' בירורים אין הולכין אחר הרוב שאין רוב אלא בב"ד ואם אמרו הקהל שילכו אחר הרוב והם שקולים אין אומרים שיבואו אחרים ויכריעו שהרי הקהל לא לקחו רק אלו המבוררים אבל אלו המבוררים יכולים לשאול לאחרים ויפסקו על פיהם מה שירצו (ב"י ס"ס י"ג תשו' הרשב"א):
ב
היו מחצה על מחצה וא' אומר איני יודע הרי אלו מוסיפין ב' אחרים וכן אם נסתפק הדבר מוסיפין והולכים עד ע"א הגיע לע"א ואמרו ל"ה זכאי ול"ה חייב וא' אומר איני יודע נושאים ונותנים עמו עד שיחזור לצד הא' ונמצא ל"ו מזכין או מחייבין ואם לא חזר לא הוא ולא אחד מהם הרי הממון ספק ומעמידים הממון בחזקת בעליו:
ג
כל מי שאומר איני יודע א"צ לתת טעם לדבריו ולהודיע מאיזה טעם בא לו הספק כדרך שמראה המזכה מאיזה טעם מזכה והמחייב מאיזה טעם מחייב:
ד
שלשה שישבו לדין וסילק א' מהם עצמו אין השנים יכולים לגמור הדין: הגה וה"ה אם נבררו מתחלה יותר מג' ונסתלק א' כמו שנתבאר לעיל ס"ס י"ג:
ה
הא דאמרי' בגמ' הרב ותלמידו אין מונים להם אלא אחד היינו דוקא בשעה שמלמדו הרב הדין ועל פיו סומך ואפי' בכהאי גוונא אם הוא תלמיד כרב אמי ורב אסי דלגמריה דרב הוו צריכי ולסברתיה לא הוו צריכי יכול ללמדו בשעת הדין ודן עמו אבל אם אין מלמדו בשעת הדין אע"פ שהוא תלמידו מונים להם שנים רק שיהיה לו קצת סברא להבין לישא וליתן: הגה ולענין איסור והיתר או דיני טומא' וטהר' אפי' צריך לסברתיה מונים להם שנים (נ"י):
ו
ב"ד פוסקים בדיני ממונות שלא בפני בעל דין:
באר היטב חשן משפט
י״ח
א
לחוץ. כדי שלא ידעו הבע"ד מי הוא המזכה ומי הוא המחייב גם חיישינן שמא ישמעו הבע"ד דברי משא ומתן של הדיינים ומתוך דבריהם ילמדו לטעון שקר. סמ"ע:
ב
יוסיפו. הטעם דאין שייך לומר דהולכין אחר הרוב אלא כשכל הג' ישבו ונשאו ונתנו בדבר וכל אחד אומר טעם לדבריו וב' הסכימו לדעת א' אז בטל דעת השלישי ברוב משא"כ כשאומר אינו יודע דמיחשב כאילו לא ישב עמהן אמרינן שמא אם ישב עמהן שלישי והי' אומר דעתו היו השנים מסכימין עמו אבל לאחר שהוסיפו אף שהאחד אומר איני יודע מ"מ כיון שמתחלה לא ישבו כ"א אדעתא דג' והרי נשארו ג' שמסכימים לדעת א' מש"ה הולכין אחריהן. סמ"ע:
ג
עיקר. והסמ"ע כתב דלא עמד על דעת מור"ם בזה דע"כ צ"ל דיש חילוק בין ישבו מתחל' אדעתא דתלתא וכו' וכ"כ הכ"מ בספ"ח דסנהדרין חילוק זה וזה נ"ל ברור ולדעת מור"ם שהוא מחלוקת ושנ"ל עיקר שהולכין אחר הרוב ומיד אח"ז כתב קהל שביררו כו' אין הולכין אחר הרוב צ"ל שמחלק בין קהל שבררו דבזה כ"ע מודים דאין הולכין אחר הרוב. ובין בע"ד שבררו בעצמן דבזה יש פלוגתא עכ"ל:
ד
הרוב. דכיון שנחתו לדעות ליקח יותר מסתם ב"ד שהן ג' לכך צריך שישוו כולם לדעת א'. סמ"ע:
ה
לגמור. היינו כשאינן יודעים להיכן הדין נוטה אבל אם יודעים יכול להסתלק והם יגמרו. ש"ך:
ו
שנתבאר. המחבר השוה שם בין א' אומר איני יודע או שנסתלק לגמרי דבשניהן אין הדין נגמר ע"פ הנשארים אבל מור"ם ז"ל דפסק לעיל בס"א שלא כדעת המחבר בס"ס י"ג בא' אמר איני יודע וכאן בנסתלק פסק כוותיה אפשר דס"ל דשאני מסתלק די"ל אילו הי' כאן הי' אומר טעם לדבריו והיו האחרים מודים לו משא"כ באומר איני יודע לא שייך זה בכה"ג אזלינן בתר הרוב כיון שהם יותר מג' וכוונו לדעה אחת. סמ"ע:
ז
שלא. כתב הסמ"ע דנרא' פשוט דהיינו דוקא כשכבר טענו ב' הבע"ד לפני הדיינים אז יכולין לומר הפסק דין לא' מהן או לכתוב הפסק ולשלחו לכל אחד לביתו ובזה מיושב שאינו סותר דין זה למ"ש בסי' י"ג ס"ו וכמ"ש בש"ך שם:
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
י״ח
א
א) ל' הטור מברייתא דר' נחמי' סנהד' דף ל' ע"א
ב
ב) משנה שם דף כ"ט ע"א
ג
ג) כ"כ הרמב"ם בפ"ח מה' סנה' דומיא דדיני נפשות משנה שם דף מ' ע"א
ד
ד) והא דאמרי' שם דף י"ז ע"א דהאי דאמר איני יודע כמאן דליתיה דמי ואי אמר טעמא לא שמעינן ליה וכמו שהשיג הראב"ד סובר הרמב"ם היינו בדיני נפשות אבל בדיני ממונות שומעין ליה
ה
ה) גם זה שם והביאו הטור בשמו וכתב הכ"מ שם שהרשב"א הביא ראיה לזה מהירושלמי דפרק היו בודקין וכפי פירושו שם וסיים שם יגמור הענין על פי שלשה שהם מנין הראוי וכו' ☜וכתב מהרש"ל דאם ב' מזכין ואחד אומר חייב ושנים אומרים איני יודע צריכין להוסיף כיון דאין כאן רוב כנגד האומרים איני יודע
ו
ו) וכ"כ בכ"מ ספ"ח ועיין במ"ש לעיל בסימן י"ג סעיף ז' וכ"פ הרמ"א בסעיף ד' בהג"ה
ז
ז) יסיים שם הרשב"א שאם לא הושוו כולם לדעת א' הרי הנתבע פטור וכ' עוד ☜דכל ספק תקנה דנין להקל לנתבע כי המע"ה
ח
ח) שם ממשנה שם דף מ' ע"א
ט
ט) שם ופשוט הוא:
י
י) שם ושם
יא
כ) הגהת אשור"י פ"ק דסנה'.
יב
ל) שם דף ל"ו ע"א
יג
מ) מרדכי בס"פ זה בורר
יד
נ) שם בגמ' ע"ב
טו
ס) כיון שעיקר הוראתן ביחיד
טז
ע) רשב"א סימן אלף קי"ח הביאו הב"י בסי' שאחר זה משום שכל זמן שמביא ראייה סותר מה שאין כן בדיני נפשות שהוא מעוות לא יוכל לתקן
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
י״ח
א
י"א דטוב. שם ל"ו א' אנא הואי כו':
ב
יוסיפו. שם כ"ט א' במתנ':
ג
(ליקוט) שני דיינים. תוספתא פ"ו עד כמה מוסיפין אין פחות משנים ומתנ' בפ"ה אצל ד"נ (ע"כ):
ד
(ליקוט) נמצאו חמשה כו'. ס"ל כמאן דאיתיה דמי ולא אמרו שם יז א' כמאן דליתיה אלא בד"נ כמש"ש אי אתה מוצא כו' (ע"כ):
ה
שנים אומרים כו' יוסיפו עוד. תוספתא שם:
ו
אבל ארבעה. ירושלמי סוף פ"ה למה מוסיפין שאם היו שנים מהראשונים מזכין וא' מן האחרונים נגמר הדין בשלשה:
(ליקוט) אבל ארבעה כו' או שאמרו שלשה כו'. ירושלמי תני למה אמרו מוסיפין דיינים שאם היו שנים מהראשונים מזכים ואחד מהאחרונים נגמר הדין בשלשה א"ר אילא מכיון שנראה דינו ליגמר בארבעה אין גומרין אותו בשלשה ומפ' הרמב"ם וא' מהאחרונים ר"ל שגם הוא מזכה והב' מחייב והראשון שאמר א"י נשאר בספיקו והוא הבבא שנית או שאמרו כו' ור' אילא סובר דוקא שכל הד' מזכים כמ"ש בע"ז ע"ב א' כמ"ש בסי' י"ג והוא בבא הראשונה אבל ארבעה כו' ולר' אילא אף אם ד' מזכים אם א' מהאחרונים אומר א"י אינו כלום כמ"ש מכיון שנגמר כו' אבל לת"ק א"צ רק שיהא רובן מזכים וז"ש בין כו' בין כו' (ע"כ):
ז
ואפשר דעתו לחלק. כ"ה בגמ' שם ה' ב' איתביה רבא לר"ן אפי' שנים כו' שאני התם דמעיקרא כו':
ח
(ליקוט) דלא כמ"ש והשני כו'. צ"ע שהרי דעת הרשב"א שאפי' ב' מזכין וא' מחייב ושנים אומרין א"י נגמר הדין כמ"ש יז א' דמ"ד א"י כמאן דליתיה דמי ונגמר הדין ע"פ ג' ומ"ש בירישלמי וא' מהאחרונים ר"ל ?פדן עמהם לזכות או אפי' לחובה וב' הנשארים אומרים א"י נגמר הדין ע"פ דמ"ד א"י כמאן דליתא דמי כמ"ש בגמ' הנ"ל ואר' אילא מכיון כו' שאין נגמר הדין אם א' מאלו ד' אומרים א"י כמו בתחלה בג' והלכה כת"ק ועסמ"ע אלא חילוק הרב נכון כמ"ש ה' ב' שאני התם דאדעתא. כו' אע"ג שלדידיה סגי בב' וה"ה לדידן בד' או יותר וכ"כ בס"ד בהג"ה ע"ש (ע"כ):
ט
קהל שביררו. ע"ז ע"ב א':
י
(ליקוט) שאין רוב כו'. צ"ע דבלא"ה אין הולכים כו' כמש"ל סי' י"ג ס"ז (ע"כ):
יא
אבל אלו. כנ"ל בסי" י"ד ס"א:
יב
היו מחצה על מחצה כו' וכן תוספתא שם לעולם כו':
(ליקוט) היו מחצה כו' מוסיפין כו'. תוספתא שם יוסיפו הדיינים כו' לעולם מוסיפין הדיינין עד שיגמר הדין ואמר עד ע"א דלא עדיף מד"נ כמ"ש במתנ' מ"א (ע"כ):
יג
עד ע"א. גמ' מ"א:
יד
הרי. שם מ"ב א':
טו
כל מי. שם יז א' וערש"י שם ד"ה ואי כו' מ' דלא אמר טעמא:
טז
שלשה שישבו. שם ל"א אי לאו כו' כנ"ל:
יז
(ליקוט) וה"ה אם כו'. כנ"ל ממ"ש ה' ב' שאני התם כו' (ע"כ):
יח
הא דאמרי' כ"כ מרדכי וכן מ' שם בגמ' א"ר שונה אדם לתלמידו כו' מתבי כו' מ' ששונה עמו בשעת הדין:
יט
ולענין איסור. שם בגמ' הטהרות כו' וערש"י שם.
כ
(ליקוט) ב"ד כו'. דלא אמרו בפ"ב דסנה' יבא בעל השור כו' אלא משום דהוא כעין ד"נ דאקשינן מיתת השור כו' ובב"ק קיב ב' ואי אמר נקיט כו' אי לא אתא כו' ושם תינוק שתקף כו' אפי' היכא דאית ליה חזקה כו' דוקא משום שאין מקבלין עדות שלא כו' (ע"כ):
(ליקוט) ב"ד כו'. ב"ק צ"א א' דקבל סהדי וברח כו' (ע"כ):
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
י״ח:א׳
א
וכנ"ל עיקר. ועיין בר"ן בחידושיו פ"ק דסנהדרין דפריך לשמואל דאמר שנים שדנו דיניהן דין מהא דתנן שנים אומרים זכאי וא' אומר א"י דיוסיפו הדיינים ואם איתי' ליהוי כשרם שדנו ומשני הכא דמעיקרא אדעתא דתלתא יתבי וכתב שם בר"ן דעת המקשה כיון דבדיעבד שנים שדנו דיניהן דין אף על גב דלכתחלה הוי בית דין חציף מכל מקום עכשיו ראוי שיוגמר הדיינים עפ"י שנים כשאמר א' א"י ומשני דמעיקרא אדעתא דתלתא יתבי והיינו דהם אינם רוצים להיות בית דין חצוף ועיין שם ואם כן ממילא היכא דלא שייך ה"ט דהיינו כשהוברר עשרה וא' אומר א"י לא שייך בזה אדעתא דעשרה יתבי דאי הוי אמרינן גם בזה אדעתא דעשרה אם כן לא הוי צריך הר"ן לפרש טעמ' דאדעתא דתלתא משום בית דין חצוף ובכסף משנה תמה על החולקין דהא בהדיא אמרינן ריש סנהדרין אדעת' דתלתא יתבי ולפי מ"ש הר"ן התם טעמא משום בית דין חצוף וכיון דשטת הר"ן הוא כן צדקו דברי המחבר שהעלה כן לעיקר:
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
י״ח
א
יוציאו כל אדם לחוץ. כדי שלא ידעו הבע"ד מי הוא המזכה ומי הוא המחייב וגם משום דאל"כ שמא ישמעו הבע"ד דברי משא ומתן של הדיינים ומתוך דבריהם ילמדו לטעון שקר:
ב
דטוב להתחיל מן הקטן. פי' אף שאינו חובה זה כ"א בדיני נפשות וכדתנן בר"פ א' דיני ממונו' הטומאות והטהרות מתחילין מן הגדול דיני נפשות מן הצד ופרש"י מן הצד מן הקטני' שמא יחייבנו הגדול ולא ירצו לחלוק על דבריו משום דכתיב (בפ' משפטים) לא תענה על רב על דבריו של גדול רב כתיב בלא יוד עכ"ל מדכתב ולא ירצו לחלוק משמע דברצונו תליא וכ"כ הנ"י שם בהדיא ז"ל כתבו המפרשים ז"ל לאו למימרא דאסור לענות על רב אדרבא אסור לו לשתוק שהרי בדיני נפשות אמרי' אמר אחד מן התלמידים יש לי ללמד זכות שומעין לו כו' אלא ה"ק קרא שראוי לעשות בענין שלא יצטרך לענות על רב שידברו הקטנים תחלה ולא משום כבודו אלא שמא לא ירצה התלמיד לחלוק שיתבייש ממנו וחששו החששה דוקא בדיני נפשות דחמירי ולא בדיני ממונות ואם רצו מתחילין מן הגדול ומיהו טוב להתחיל מהקטן כו' עכ"ל אבל מהתו' שם דף צ"ד [ל"ו] בד"ה דיני נפשות משמע דאסור לענות על רב בדיני נפשות כ"א דרך שאלה על דרך שאומר התלמיד לפני רבו רבי כך וכך למדתני אלא שבדיני נפשות חששו שגם זה לא יעשה הקטן אם כבר שמע דעת הגדול אבל בדיני ממונות לאחששו כולי האי שלא ירצו לו' לו דרך שאלה אבל דרך ויכוח אסור גם בדיני ממונות אלא שמסקו וכתבו שם התו' דעוד י"ל שלא תענה על רב לא נאמר כ"א בדיני נפשות ולא בדיני ממונות ע"ש:
ג
ילכו אחר הרוב שנים אומרים כו'. בא ללמדינו בזה דאף דבדיני נפשות אין הולכין אחר הרוב לחובה כי אם כשנתרבו שנים המחייבים על המזכים מ"מ בדיני ממונות שמה שהוא חובה לזה הוא זכות לזה בחד סגי ועפ"ר:
ד
ואחד אומר איני יודע. יוסיפו הדיינים הטעם דאין שייך לומר דהולכין אחר הרוב אלא כשכל הג' ישבו ונתנו ונשאו בדבר וכל אחד אומר טעם לדבריו ושנים הסכימו לדעת אחת אז בטלה דעת השלישי ברוב משא"כ כשאומר איני יודע דמחשב כאלו לא ישב עמהם ואמרי' שמא אם ישב עמהן שלישי שהיה אומר דעתו היו השנים מסכימין עמו וזה דוקא בשלשה הראשונים אבל אחר שהוסיפו עליהן אף שאמר הא' אינו יודע מ"מ כיון דמתחלה לא ישבו כ"א אדעתא דג' והרי נשאר ג' שביררו דעתן ומסכימין לדעת א' מש"ה הולכין אחריהן וק"ל:
ה
יוסיפו עוד דיינים פי' יוסיפו עוד שנים כמו שהוסיפו בראשונה וכן מבואר בהרמב"ם ועפ"ר:
ו
אבל ד' אומרים כו' ואחד כו' וכתב מור"ש ז"ל ☜ דה"ה אם ג' מזכין ושנים אומרים איני יודע דהולכין אחר הרוב אבל ב' מזכין וא' אומר חייב וב' אומרים איני יודע צריכין להוסיף כיון דאין כאן רוב נגד האומרים איני יודע ועפ"ר:
ז
בין שהוא אותו שאמר תחלה כו'. קמ"ל שזה רבותא דאע"פ שזה האומר עכשיו הוא אחר לא מחשבינן ליה כאילו גם הראשון היה אומר עכשיו איני יודע ויהיה שנים כנגד שנים ולא מחשב רוב וכמ"ש ועפ"ר מ"ש עוד ישוב אחר:
ח
דלא כמ"ש לעיל סימן י"ג כו'. עמ"ש בסמוך בסעיף ד' בסמ"ע בס"ק י"א:
ט
ואפשר דעתו לחלק כו' עד והשני דעת הרשב"א לא עמדתי על סוף דעת מור"ם בזה הא כ' הרשב"א בהדיא בתשו' והביאו הכ"מ בפ"ח דסנה' דב"ד של שלשה שאמר אחד מהם איני יודע והוסיפו שנים ואח"כ אומר א' מהארבעה איני יודע שהדין נגמר ע"ש השלש' הנשארים כאלו היתה תחילת ישיבתן בג' ואם ב' מהם אומרים זכאי או חייב ואחד אומר היפוכן הולכין אחר השנים שהן הרוב והביא לדבריו אלו ראי' מהירושלמי ע"ש שהאריך ומ"ש המחבר בס"ס י"ג ג"כ הם דברי הרשב"א והביאו הב"י שם ע"ש במס"י וכדי שלא תקשה דבריו זה על זה ע"כ צ"ל דיש חילוק בין ישבו מתחל' אדעתא דתלתא (דאיירי ביה הכא ובו גם הרשב"א מודה) ובין ישבו מתחלה אדעתא דעשרה וכ"כ חילוק זה הכ"מ בספ"ה דסנהדרין כתבתי לשונו בדריש' ע"ש וזה נלע"ד ברור ולדעת מור"ם שכ' שהוא מחלוקת ושנ"ל עיקר דהולכים אחר הרוב ומיד אחר זה כ' מור"ם ז"ל קהל שביררו ד' או ה' בוררים דאין הולכין אחר הרוב צ"ל שמור"ם מחלק בין קהל שבררו דבזה כ"ע מודים דאין הולכים אחר הרוב ובין בעלי דינים שבררו בעצמם שבזה איירי כאן וס"ס י"ג ועליו כתב דיש בו פלוגתא ובע"ש ס"ס י"ז כתב לחלק בין נסתלק אחד מהן ובין אמר אחד איני יודע וכמ"ש מור"ם כאן והנלע"ד בעיני כתבתי ודו"ק:
י
שאין רוב אלא בב"ד. פי' סתם ב"ד הן ג' אבל כשנחתו לדעות ליקח יותר ה"ל כדאמרי' בגמ' פ"ב דע"ז כדשיימי ארבע עד דשיימו כולהו וסיים שם ברשב"א ואם לא הושוו כולם לדעת אחד הרי הנתבע פטור דאין מוציאין ממון עד שיוודע שהוא חייב וכתב עוד דכל ספק תקנה דנין להקל לנתבע כי המע"ה:
יא
ונסתלק אחד. כמ"ש בס"ס י"ג ע"ש בס"ס י"ג דמשוה שם המחבר כשאמר א' איני יודע למי שנסתלק לגמרי וכתב דבשניהן אין הדין נגמר ע"פ תשעה הנשארים הוא מדברי הרשב"א שכ"כ בתשובה אבל למור"ם ז"ל אינן שווין שהרי פסק לפני זה בהג"ה ס"א דלא כוותיה באומר א' מהן איני יודע וכאן פסק כוותיה בנסתלק א' מהן ואפשר דס"ל דשאני מסתלק דאיכא למימר ביה אלו היה כאן היה אומר טעם לדבריו והיו התשעה מודי' לו משא"כ זה שאומר איני יודע שהיה אצל התשעה ולא ידע לומר טעם דבכהאי גוונא אזלינן בתר הרוב כיון שהן יותר מג' הראויין לב"ד שהם דעה א':
יב
יכול ללמדו ודן עמו כו'. ור"ל ונמנה כשנים וז"ל רש"י (ונ"י) פ' אחד דיני ממונות דאי משום גמרא דשמעו מיניה כל ישראל נמי ממשה קבלו ואין אלו טעמי הבנת לבו דנימא אם היה חכמתו מרב אחר הוה אמר טעם אחר ובאיסור והיתר וטומאה וטהרה שהוראתן ביחיד אפי' שאר תלמידים דגם לסברא דרבן צריכין נמנים כשנים אי נחלקו אחרים בדבר ומטין הדין אחר הרוב וכדתני כו':
יג
שלא בפני בע"ד. שם מסיים בטעמא ז"ל דהא כל זמן שמביא ראיה סותר דינו ונרא' פשוט דהיינו דוקא כשכבר טענו שני בעלי דינים לפני הדיינים אזי קאמר דיכולין לומר הפסק דין לאחד מהן או לכתוב הפסק ולשלחו לכל א' לביתו וקאמר דהיינו דוקא בדיני ממונות כדמסיים בטעמא הנ"ל משא"כ בדיני נפשות דלאחר שנתקיים הפסק הוא מעוות שאינו יכול לתקן הגה ועד"ז כ' בד"מ סי' י"ז סס"א בשם הרשב"א ז"ל נתבע שקבעו לו זמן להביא ראיותיו ועבר הזמן ולא הביא וכשרצו הבית דין לפסוק הדין טען הנתבע שנתן זכותו ללוי ואין לפסוק הדין שלא בפניו מסתברא אם לוי הוא במקום קרוב שולחין לו ומודיעין אותו אם בא וטוען והביא ראיה מיד שומעין לו ואם לא בא או שבא ואמר תנו לי זמן שאביא אין שומעין לו דלא עדיף מגברא דאתיא מחמתיה דבממון לא איכפת לן לפסוק הדין שלא בפניו וכל זמן שמביא ראיה סותר' הדין עכ"ל:
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
י״ח
א
וסלק וכו' עש"ך ס"ק ה' אם יודעים אם יוכל להסתלק וכו'. ולבבי לא כן ידמה דהא מדקתני ד"מ דנין ביום וגומרין בלילה והיינו לומר פ' אתה חייב דזה נקרא ג"ד בכל דוכתי ולמד זה מקרא משמע דאי לאו קרא אפי' ג"ד היה אסור בלילה א"כ כיון דקתני ד"מ בשלשה ולא קתני דגומרין בשנים משמע דאף הגמ"ד דהיינו לומר פ' אתה חייב בעי שלשה משום דילמא חזו זכות' ויאמרו בשעת גמר דין כמבואר בשבת דף י' לענין גמר דין קודם מנחה וכ"פ בתומים וכן עיקר:
נתיבות המשפט, חידושים על שולחן ערוך חושן משפט
י״ח
א
לחוץ. כדי שלא ידעו הבע"ד מי הוא המזכה ומי הוא המחייב ושלא ישמעו דברי המו"מ של הדיינים ומתוכן ילמדו לטעון שקר הסמ"ע:
ב
יוסיפו. הטעם דאין שייך לומר דהולכין אחר הרוב אלא כשכל הג' ישבו ונשאו ונתנו בדבר וכ"א אומר טעם לדבריו וב' הסכימו לדעת א' אז בטל דעת השלישי ברוב משא"כ כשאומר א"י דמיחשב כאלו לא ישב עמהן אמרינן שמא אם ישב עמהן שלישי והיה אומר דעתו היו מסכימים לדבריו אבל לאחר שהוסיפו אף שהא' א"י מ"מ כיון שמתחילה לא ישבו רק אדעת דג' והרי נשארו ג' שסומכין לדעת א' מש"ה הולכין אחריהן סמ"ע:
ג
עיקר והסמ"ע כתב דלא עמד על דעת מור"ם בזה דע"כ דיש חילוק בין ישבו מתחלה אדעתא דתלתא וכ"כ הכ"מ חילוק זה והוא ברור. ולדעת מור"ם שהיא מחלוקת ושנ"ל עיקר שהולכין אחר הרוב ומיד אחר זה כתב קהל שביררו וכו' אין הולכין אחר הרוב וכו'. צ"ל שמחלק בין קהל שביררו דבזה כ"ע מודים דאין הולכין אחר הרוב ובין בע"ד שביררו בעצמן דבזה יש פלוגתא עכ"ל:
ד
הרוב. דכיון שנחתו לדעות לוקח יותר מסתם ב"ד שהן ג' לכך צריך שישוו כולם לדעת א' סמ"ע:
ה
לגמור. היינו כשאינן יודעין להיכן הדין נוטה אבל אם יודעין יכול להסתלק והם יגמרו ש"ך וע"ב סעיף קטן א' דהעיקר דאפילו בגמר דין צריך להיות ג':
ו
שנתבאר. המחבר השוה שם בין א"א א"י או שנסתלק לגמרי דבשניהן אין הדין נגמר על פי הנשארים אבל מור"ם דפסק לעיל בס"א דלא כהמחבר בס"ס י"ג וכאן בנסתלק פסק כוותיה אפשר דסבירא ליה דשאני מסתלק די"ל אלו היה כאן היה אומר טעם לדבריו והיו האחרים מודים לו:
ז
שלא. כתב הסמ"ע דכר' פשוט דהיינו דוקא כשכבר טענו ב' הבע"ד לפני הדיינים אז יכולין לומר הפס"ד לא' מהן או לכתוב הפסק ולשלחו לכ"א לביתו. ובזה מיושב דלא תקשה מסי' י"ג ס"ו:
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
י״ח
א
יוציאו כל אדם לחוץ. כ' הב"ח היינו דגם את בע"ד מוציאין לחוץ כמו שמוציאין את העדים אבל שאר כל אדם שאינן בע"ד ואין עדים א"צ להוציאן לחוץ אלא אדרבה ראוי להניח מי שהוא תלמיד ותיק דדוקא תלמיד בור אין להניח לישב לפניו כדלעיל סימן ט' עכ"ל וכ"כ בתשובת בית יעקב סי' ס"ז ע"ש אכן בתשובת שבות יעקב ח"א סי' קמ"א כ' דכוונת הרמב"ם והטור והש"ע כפשוטו שייציאו כל אדם אף לאותן שאינו בע"ד ולא עדים כדי שלא לחוש להם להולך רכיל רק כל השייכים לדיינים כגון א' מן התלמידי' א"צ לצאת אם לא שהוא תלמיד בור ע"ש ועמ"ש לעיל סימן ז' ס"ח ס"ק י"ט:
ב
דטוב להתחיל. עסמ"ע סק"ב עד אבל מהתוס' שם דף ל"ד כו' ועיין בתוס' יו"ט פ"ד דסנהדרין מ"ב וגם בספר בר"י אות ב' מזה עש"ב וע' בתומים שכתב דכוונת הרמ"א להתחיל לעולם מן הקטן אבל לפרקים אסור כי הוא זילותא להגדולים אשר שם ע"ש:
ג
ילכו אחר הרוב. עיין בתשובת שבו"י ח"א סי' קל"ז שכתב בפשיטות דאם יושב חד דגמר בדין עם תרי דלא גמירי והם רבו עליו הולכין אחריהם וכן משמעות הש"ס והפוסקי' כו' ע"ש וע' בספר שער משפט מ"ש בזה:
ד
ואחד אומר א"י יוסיפו עיין בתשובת בית יעקב סימן ט"ו שבא בשאלה שלשה דיינים שישבו בדין ושנים מזכין וא' דעתו לחייב אם רשאי המחייב לעשות תחבולה לומר א"י כדי שיוסיפו עליהם דיינים והאריך בזה ומסיק דאסור לעשות כן ומביא ראיה מגמרא דסנהדרין דף ח' ובתוספות שם דמבואר דחוששין ללעז בכה"ג שמא יאמרו לפי שלא ידעו הדין הוסיפו עליהם כו' ואף אם הוא ימחול אין בידו למחול כבוד השנים המזכים כו' ע"ש. ועיין בתשובת שבו"י ח"א סימן קל"ח נשאל בכיוצא בזה בחד מרבנן אשר נתמנה לדון עם שני יושבי קרנות אם יש לו תקנה לבטל הדין המקולקל אשר יצא מידם להסתלק מן הדין או לומר איני יודע כדי שיוסיפו הדיינים כדי שיצא הדין לאמיתו והשיב וז"ל ודאי דשפיר דמי למיעבד הכי כיון דכוונתך לש"ש להוציא הדין לאמיתו ע"י שיוסיפו הדיינים אע"ג דשקורי קא משקרת כי ידעת הדין מ"מ קיי"ל מותר לשנות מפני השלום ודינא שלמא הוא כו' אכן ראיתי בתשובת בית יעקב סימן ט"ו פסק לאסור ומביא ראיה מסנהדרין דף ח' אהא דתנן מוציא ש"ר כו' אך כל דבריו אינם מוכרחים ואין הנדון דומה לראיה כו' אבל כאן כיון שהדיין סובר שמעקלים ומעוותים את הדין כי הוא לדעתו להיפך יותר יש לחוש לעיוות הדין שלא יצא דבר שאינו מתוקן מלחוש לכבודן של ראשוני' שהוא כבוד המדומה בעה"ז וכיון שהדיין תולה קללתו ולעז בעצמו לומר איני יודע כדי להוציא הדין לאמיתו ודאי זכור לטוב דאין כאן לעז אחרים כלל עכ"ל. והנה מכלל דברי השבו"י הנז' נראה דלאו דוקא בכה"ג דנידון השאלה שהשנים שעמו המה יושבי קרנות שפיר דמי למיעבד הכי אלא אפילו אם גם השנים גמירי וסבירי כמוהו יכול לעשות כן לומר איני יודע כיון שלדעתו ברור הדין להיפך (דאל"כ מה הקשה על הבית יעקב) וכך הבין בדבריו האו"ת לעיל סימן י"ב סק"ג שהעתיק שם דברי השבו"י אלו בקצרה וז"ל שם וכתב בתשובת שבו"י דאם אחד רואה ששני הדיינין מקלקלין הדין וא"כ אף אם יאמר דעתו יהיו שניהם רבים עליו מוטב לומר א"י כו' עכ"ל וכן העתיק בנה"מ שם וכן נראה דעת תשובת חות יאיר סימן קמ"ז יובא לקמן סי' י"ט ס"ב סק"ד. אלא דאם כבר אמר דעתו מכוער הדבר כו' עש"ה. אולם בספר בר"י אות ג' וד' האריך בענין זה ומתחלה פלפל בדברי תשובת בית יעקב הנ"ל וכתב לדחות ראייתו מגמרא סנהדרין הנ"ל ע"פ דברי רבינו יונה בחידושי סנהדרין כ"י וע"פ דברי הנ"י שם אך הביא ראיות אחרות דאסור לשקר ולמיעבד טצדקי בכדי להעמיד דעתו מהא דאמרינן פ' הגוזל בתרא (בבא קמא דף קי"ג) כו' ומהא דפרק שבועת העדות (שבועות דף ל"א) כו' (עמ"ש בסי' ע"ה ס"א ס"ק א') וכתב והגם כי יש איזה דחיות בראיות אלו מ"מ הדין דין אמת לפע"ד דאסור לדיין לשקר ולמיעבד טצדקי להקים מזמות לבו וחיובא רמיא עליה לגלות דעתו באמת ואם חביריו יעמדו בדעתם מה איכפת ליה ויהיה הדין כסברתם כי רבים הם וכך היא המדה. ושוב הביא דברי שבו"י הנ"ל לפקפק בדבריו במה שדחה דברי הבי"ע הנ"ל וכתב ותו אעיקרא דדינא לא ידענא מה קשיא ליה על הבי"ע הרי הרב בית יעקב סתמא קאמר שלשה דיינים שישבו בדין כו' ומסתמא איירי בב"ד חשוב שלשה המה בעלי הוראה והשתא מחלוקתם במידי דתליא בסברא ויש פנים לכל הסברות והני תרי הכריעו לזכות והשלישי הכריע לחובה ורוצה לעשות המצאה זו שיוסיפו הדיינים ובכי הא הדין דין אמת לפי פשט דברי התוספות דאיכא לעז כו' וגם לפי מה דכתיבנא מפורש יוצא דהאי דיינא חייב לגלות דעתו באמת כמש"ל אמנם בנדון השבו"י דהני תרי הם יושבי קרנות ולמראה עיניהם מטים עקלקלותם בזה יודה הרב בי"ע דרשאי לעשות המצאה זו ומאן נינהו אנשים של שוא הללו לחוש ללעז שלהם וזכור לטוב למיהדר אקושטא דדינא כו' עכ"ד ע"ש:
ה
שני דיינים. כ' הלבוש וז"ל ולא סגי באחד שיוסיפו דשמא יחזור בו זה האומר איני יודע ומסכים לדעת זה שמוסיפי' ויהיו כאן שנים מחייבין ושנים מזכין ולא יהיה ב"ד שקול לכך מוסיפין עוד שנים ונמצאו שהם חמשה כו' עכ"ל ועיין בתשובת שבות יעקב ח"א סי' קל"ג בראובן ושמעון שביררו להם חמשה אנשים לדון ביניהם ואח"כ נסתלק אחד מהם לפי שהיה קרוב לראובן ונתרצו שד' אנשים הנותרים ידונו ביניהם ואירע שא' מאלו אמר איני יודע ונשאל אם צריך להוסיף דיינים וכמה יוסיפו. והאריך מתחילה דהעיקר כדברי הסמ"ע שהביא הבה"ט סק"ג דיש חילוק בין ישבו מתחלה אדעתא דתלתא כו' ושכ"כ הב"ח ואגודת אזוב ושארית יוסף בחידושיו ובתשובה סי' ל' כולם כתבו חילוק זה כדי להשוות דעת הרשב"א שהובא בטור ובש"ע לעיל ס"ס י"ג שלא יהיו מתנגדי' לדעת הרמב"ם וא"כ בנד"ז שישבו תחלה אדעתא דארבעה אם אמר א' מהן איני יודע צריכין להוסיף עליהם : ושוב כתב לענין כמה יוסיפו הנה לטעם הלבוש דלכך צריך להוסיף שנים שלא יהיה ב"ד שקול א"כ בנד"ז דהיה מתחלה ב"ד שקול ואם יוסיפו א' יהיה ב"ד נוטה אין להוסיף רק אחד באמת טעם זה ליתא כלל כו' רק יש ליתן טעם אחר לשבח כו' ולפ"ז אף בנד"ז צריכין להוסיף שנים דוקא ואף שהוא ב"ד שקול כי במוסיפין עושין ב"ד שקול לכתחלה כדאיתא בש"ס פ"ק דסנהדרין וכ"ש כאן שנתנו מתחלה הדין על ב"ד שקול. אולם אם נתרצו הצדדים בענין הוספה א"צ שאלה כלל דודאי עושים כפי דעתם ורצונם עכ"ד ע"ש:
ו
ונמצאו שהם חמשה. עיין בשו"ת הרדב"ז ללשונות הרמב"ם ז"ל סי' ע':
ז
וכן נ"ל עיקר. עבה"ט שכ' והסמ"ע כ' דלא עמד ע"ד מור"ם בזה כו' ובסמ"ע עצמו כ' בזה וז"ל הא כתב הרשב"א בהדיא בתשובה כו' וא' אומר היפוכן הולכין אחר השנים שהם הרוב כו' עכ"ל ובגליון הסמ"ע של הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל נ"ב דאותן שאמרו א"י כמאן דליתנהו דמי אבל לדעת הרמב"ם דס"ל דכמאן דאיתא דמי בזה כתב הרש"ל הובא בסמ"ע סק"ו דכה"ג צריכין להוסיף כיון דאין רוב נגד האומרים א"י עכ"ל ומ"ש עוד הבה"ט בשם הסמ"ע ולדעת מור"ם שהוא מחלוקת ושנ"ל עיקר שהולכין אחר הרוב ומיד אח"ז כתב קהל שביררו כו' אין הולכין אחר הרוב צ"ל שמחלק כו' עכ"ל. ובגש"ע דהגר"ע הנ"ל נ"ב וז"ל איני יודע כוונת הסמ"ע בזה דפשוט דהרמ"א ס"ל בההיא דס"ס י"ג דא' אומר א"י מהני אבל מ"מ דוקא היכא דהתנו דניזל בתר רובא אבל בסתם שביררו עשרה שיפשרו בעיניהם בעינן שיסכימו כולם לדעת אחת וא"כ הכא ג"כ בקהל שבררו בעינן שיסכימו כולם לדעת אחת ולא אזלינן בתר רובא ובאמת באם התנו במפורש דנלך בתר רוב אם אמר א' מהם א"י היה מהני ודין דהכא קהל שבררו או בע"ד שבררו הכל א' הוא ופשוט עכ"ל וכיוצא בזה כתב ג"כ באו"ת ע"ש וגם בס' משנת דר"א:
ח
שאין רוב אלא בב"ד עסמ"ע סק"י שכתב בשם הרשב"א דכל ספק תקנה דנין להקל לנתבע כי המע"ה ע"ש (והובא ג"כ בבאר הגולה) ועיין בתשובת נאות דשא סי' צ"א שכתב דהיכא דע"פ הדין זולת התקנה חייב הנתבע לשלם והוא בא לפטור עצמו מכח התקנה ויש ספק בלשון התקנ' בכה"ג לא אמרינן המע"ה רק אמרינן אוקמא אדינא וחייב לשלם וכן מבואר מדברי הרשב"א שהובא בב"י ס"ס י"ג (שהוא מקור דברי סמ"ע אלו) שכתב וז"ל כל שיש ספק במשמעות התקנה הולכין להקל לנתבע חדא שכל שהוא חוץ מגדר הדין אי אתה יכול להכניסו עד שיהיה ברור וכל שאינו ברור העמידנו על דין התלמוד ועוד שכל המע"ה עכ"ל וא"כ היכא שהנתבע מתחייב ע"פ הדין ויש ספק בתקנה חייב הנתבע מטעם הא' דספק תקנה אינו מוציא מידי ודאי ד"ת וכ"ת אכתי נימא המע"ה דדילמא התקנה מזכה להנתבע ואיך נוציא הממון מספק הא ליתא דבזה לא שייך המע"ה וראיה מדברי הש"ך סי' מ"ב ס"ק י"ח גבי ספק בשטר דמבואר שם דכ"ע מודים דאין ספק שבשטר מוציא מידי ודאי של הדין וא"כ ה"ה או כ"ש שאין ספק התקנה מוציא מידי הדין אפילו למוחזק דכיון שהוא בא לשנות ע"פ התקנה את הדין נקרא מוציא ועליו לברר ונ"ל דמה"ט קיצר הסמ"ע בהעתקת דברי הרשב"א ולא כ' רק טעמא דהמע"ה משום דבהאי טעמא נכלל הכל מי שהוא רוצה לעשות חוץ מגדר הדין הוא הנקרא מוציא ועליו הראיה והבירור וכן מבואר במסגרת השלחן סימן ק"מ בדיני חזקה דכנה"ג אות ג' כו' והאריך עוד להביא כמה ראיות לזה ומסיק דכל זה בתקנות בני העיר וכ"ש תקנות ארצות אבל בתקנות של חכמי התלמוד דין תורה נקרא וכל מה שהוא ספק בתקנתם הו"ל כמו ספק בדין דהמע"ה ושכ"כ בתשובת פרח מטה אהרן ח"א סי' י"א גם אפילו בתקנות בני העיר דוקא באם הספק הוא אם ענין זה נכלל בכוונת התקנה אז אמרינן דאין ספק מוציא מידי ודאי הדין אבל אם הענין נכלל היטב בכוונת התקנה אף שאין מבואר בל' התקנה בהדיא אזלינן בתריה ואין זה נקרא ספק בתקנה וחילוקי דין זה ביאר בתשובת צ"צ סימן ק"ט כו' עש"ה ועיין בתשובת פרי תבואה סימן מ"ז ועיין מ"ש לקמן סימן ק"ג סעיף ט' סעיף קטן ו':
ט
לגמור הדין. עיין באר היטב מ"ש אבל אם יודעים יכול להסתלק כו' ורצה לומר באם אינו מסתלק מחששא דשמא החזק יהא רודפו רק שאין לו פנאי להמתין וכדומה וכן מבואר להדיא בב"ח לעיל סימן י"ב וע' בד"מ שם אות ב'. ועיין בתומים שהעלה דאפילו כבר ידעו היכן הדין נוטה אין השנים יכולים לגמור הדין וכ"פ בנה"מ דאפילו בגמר דין צריך להיות שלשה ע"ש ועיין בתשובת שבו"י ח"א סימן קמ"ג:
י
מונים להם שנים. עיין בשו"ת הרדב"ז ללשונות הרמב"ם סימן ע"א:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
י״ח
א
[שו"ע] יוסיפו שני דיינים. נ"ב עיין בת' שבות יעקב ח"א סי' קל"ח שכ' דאם עבר ונצטרף לישב עם שני יושבי קרנות ורואה שרוצים לקלקל הדין מותר ללמד לשונו לומר א"י כדי שיוסיפו שני דיינים ובתשו' חו"י סי' קמ"ז ד' קל"ה ע"ב כ' וז"ל אך אם יאמר הדיין היחי' ואפי' אם כבר אמ' דעתו לחביריו שרבו עליו שנתן לבו על דבריהם והיא מסופק בדין יכול להכריח אותם שיוסיפו דיינים כדין אחד אומר א"י מעיקרא אף שמכוער הדבר וע"ז נאמר ויראת מאלהיך מ"מ אין הב' יכולים לגמור הדין עיי"ש:
ב
[סמ"ע אות ט] השנים שהן הרוב. נ"ב דאותן שאומרים א"י כמאן דליתניהו דמי אבל לדעת הרמב"ם דס"ל כמאן דאיתניהו בזה כ' הרש"ל כמ"ש הסמ"ע משמו ס"ק ו' דכה"ג צריכים להוסיף כיון דאין הרוב נגד האומרים א"י:
ג
[סמ"ע בא"ד] וזה נלע"ד ברור. נ"ב עיי' בת' שבות יעקב ח"א סי' קל"ג שהסכים ג"כ להלכה דיש לחלק בין הוסיפו דייני' מעיקרא אדעתא דג' נחית וע"ש עוד:
ד
[סמ"ע בא"ד] שביררו ד' או ה'. נ"ב א"י כונתו בזה דפשוט דהרמ"א ס"ל כההיא דססי' י"ג דאם אומר א"י דמהני אבל מ"מ דוקא היכי דהתנו דניזל בתר רוב אבל בסתם שבררו עשר' שיפשרו ביניהם בעי שיסכימו כולם לדעת א'. וא"כ ה"נ בקהל שביררו בעי שיסכימו כולם לדעת א' ולא אזלי' בתר רוב ובאמת אם התנו במפורש לילך בתר רוב אם אמר א' א"י דמהני ודין דהכא קהל שביררו או בע"ד שביררו הכל א' הוא ופשוט:
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
י״ח:א׳
א
הביא א' מבעלי דינים עדים כו' עיין בספר באר שבע דף קט"ו ע"ב שכתב דאסור לדיין לדון היכא דגילה דעתו קודם וע"ש וצ"ע (הגה וע' לעיל סי' י"ז ס"ק ט'):
י״ח:ב׳
א
אבל ארבעה אומרים כו' וכתב מור"ש ז"ל דה"ה אם ג' מזכין וב' אומרי' א"י דהולכין אחר הרוב אבל ב' מזכין ואחד מחייב וב' אומרין א"י צריכין להוסיף כיון דאין כאן רוב נגד האומרים א"י עכ"ל סמ"ע ובב"ח חולק ע"ז ע"ש ועיין בכ"מ הביא תשובת הרשב"א ותראה להדיא דהדין עם הכ"מ ומהרש"ל דגם הרמב"ם פסק כת"ק דר' אילא וס"ל לת"ק דבעי ג' שיסכימו לדעת אחד ותו לא משגחי' אף אם ב' אינם יודעים ודלא כרב אילא ודו"ק כן נ"ל כי היכי דלא נישוי מחלוקת גדול בין הרמב"ם והר"ם והרשב"א ודו"ק עיין בתשובות מהרי"ט ר"ס צ"ה:
י״ח:ג׳
א
וכן נ"ל עיקר כו' ועיין בספר א"א דף ע"ו ובשארית יוסף ובתשובת שלום סימן ל':
י״ח:ד׳
א
ואפשר דעתו לחלק כו' עיין בסמ"ע ס"ק ט' ובב"ח:
י״ח:ה׳
א
אין השני' יכולים כו' היינו כשאינם יודעים להיכן הדין נוטה אבל אם יודעים יכול להסתלק והם יגמרו ועב"ח סימן י"ב:
י״ח:ו׳
א
ב"ד פוסקין כו' עמ"ש לעיל סי"ג בזה:
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
י״ח
א
ס"א אבל ארבעה אומרים כו' מ"ש סמ"ע בשם מור"ש סק"ו וקשה לי מה בכך שנסתלקו שנים של אינו יודע מ"מ יש כאן רוב דהיינו ב' מתוך ג' והו"ל כאלו לא ישבו תחלה רק בג' והסכימו שנים מהם לדעת א' דהולכין אחריהן וע"ק לי לפי ידעת מור"ש לכתוב רבותא גדולה במקום שכ' הטור ב' מזכין וג' מחייבין וא' אומר איני יודע דיוסיפו הדיינים דאז כשנסתלק את האינו יודע פשיטא שאין כאן גמר דין דהא שקולים הם עדיפא הל"ל אפי' ב' מזכין וא' מחייב וב' אומרים א"י דאין רוב נגד המסולקים ויוסיפו וכ"ת אי נימא דלא יוסיפו נמי קשה אמאי לא נקט רבותא במקום ג' אומרים זכאי וכו' לימא רבותא אפי' ב' מתוך ג' הא לא קשיא כיון דקאמרי דחשבינא את האינו יודע כמאן דליתא והולכין אחר רוב הנשאר כיון שנגמר הדין בג' ה"ה בשנים מתוך ג' דבכל דוכת' הוה ב' מתוך ג' ככל הג' משא"כ לאידך יש מקום לטעות דדוקא בשקולים לא נגמר ע"כ היה לומר אפי' בשרוב לא נגמר הדין ובתשו' רשב"א שהעתיק סמ"ע סק"ט מבואר בהדיא כדברי ודבר ברור הוא אלו ראה רש"ל ההוא תשובת הרשב"א דהוי הדר ביה שוב ראיתי מחז"ל שפי' דברי הטור בד"א ע"פ הירושלמי וז"ל אם הוסיפו ב' דיינים וג' ויש להם דעה א' וב' אומרים שא"י דל"מ כיון דנחתי לדיעות וקשה עליו טפי לכתוב רבותא כמ"ש ועיקר להלכה למעשה בזה הולכין אחר הרוב ועל הרב בעל הסמ"ע תמיה רבה שהוא עצמו הביא תשו' הרשב"א הנ"ל ומביא ג"כ דעת מור"ש והם סותרים זא"ז:
ב
(ע"ש בהג"ה שאין רוב אלא בב"ד) מ"ש הסמ"ע סק"י תמהתי על פה קדוש יאמר כן דלפי טעם שלו דנחתי לדיעות קהל שביררו דהא בסימן ר"ו כתב דאפי' ביחיד שאמר כדשיימו ד' צריך הסכמות כולם ודבר פשוט הוא דוקא בקהל נקט דין זה דהיינו בעסקי קהל יש להם כח הן לדין הן לפשרה וכמ"ש בתשו' מיימוני דהל' שופטים דכל מה שמקבלין ע"פ טובי העיר הוה כקנין אפי' קבלו ועשו פשרה מש"ה אין הולכין כאן אחר הרוב כמ"ש סי' י"ב דאם ביררו הן לדין הן לפשרה וצריך להתנות בפי' שילכו אחר הרוב אבל סתמא לא וגם בפשרנים דעלמא אי' בסי' י"ב סי"ח דאם רבים הם הולכים אחר הרוב וכן הוא בקהל ואפי' אם לא קיבל עליו בפי' שיעשו פשרה וזהו שסיים כאן הריטב"א שאין רוב אלא בב"ד ר"ל בדיינים שעושין דין דוקא אבל לא בעסקי הקהל והסמ"ע אפשר שנתכוין ג"כ לזה:
ג
(ס"ו ב"ד פוסקין בד"מ) הסמ"ע סקי"ג נתן טעם דבד"נ אין פוסקין אלא בפני בע"ד דהוה מעוות שאינו יכול לתקן תמיה דשם בתשו' רשב"א אי' דגזירת הכתוב היא בד"נ שנא' עד עמדו לפני העדה ג"כ מ"ש סמ"ע דכאן מיירי דטענו לפניהם לא נלע"ד כן דודאי יכולים שני בע"ד לשלוח טענתם בכתב לאיזה ב"ד שירצו וישלח להם פס"ד ולעיל בסי' י"ג דפסק והב"ד לא יפסקו אלא יכתבו שאני התם דיטענו לפני ב"ד זה לא יתכן שב"ד אחר ישלחו להם פסק וזה נכלל בפסוק ועמדו שני האנשים לפני ה' שאותו הב"ד שעמדו לפניהם יפסקו דוקא ואולי גם דעת הסמ"ע כן ולא מיעט אלא א"כ טענו בפני אחרים כמ"ש ע"כ:
אורים ותומים, תומים
י״ח
א
י"א דטוב לכתחילה כו' וכתב הסמ"ע כמו שכתב' באורים דבד"מ לא חששו כולי האי. ונראה טעמו של דבר הואיל וד"ת חד כשר בד"מ ואם כן מה בכך דיכבוש דבריו מפני גדול ולא יאמרו דעתם הנראה הלא גדול לבד יכול לדון וד"ת כשר משא"כ בד"נ דצריך מנין ואם המה יכבשו דעתם אין כאן מנין דני'. וזהו אשר מוכח מדברי תו' סנהדרין דף י"ט ד"ה אבל מלכי ב"ד דכתבו הא דאין מושיבין מלך בסנהדרין היינו בד"נ דבהא שייך לא תענה כו' אבל לא בד"מ. וקשה א"כ מה פריך דף י"ח ע"ב והא אין מושיבין מלך בסנהדרין הא בד"מ לא שייך זה ושם איירי בד"מ כמ"ש התו' ד"ה מעיד כו' ומן מלך לא דן לא פריך כמ"ש התו' ד"ה והא אין וכו'. וצ"ע לכאורה אבל לפי מ"ש ניחא דהתו' כתבו דלכך לא שייך מלך לא דן דלבדו אין דן אבל בצירוף אחרים דן וא"כ כיון דאין מושיבין מלך בסנהדרין דהם לא יחלקו עליו א"כ הרי דעתו לבד דדעות שלהם כמאן דליתא דהם אין חולקים על המלך וא"כ חזר דינו לדון לבד והוא בכלל מלך לא דן דשייך בי' התקוששו וקושית הגמרא שפיר משא"כ במלכי ב"ד דיכולים לדון לבדו שפיר אמרינן דלא שייך אין מושיבין מלך משום לא תענה על ריב בד"מ דהוא דן לבדו ודוק ולכאורה קשה לפ"ז מה פריך בפ' אחד"מ כו' אמר רב אנא הוי במניינ' דבי רבי ובדידי אתחיל ופריך הא תנן ד"מ מתחילין מגדול ומשני שאני מנינים דבי רבי דכולהו מנינים מהצד מתחילין עכ"ל ולדברי הנ"י ורמ"א מה קושיא הא אף בד"מ יש להתחיל מהצד. ולכן נראה וודאי לפרקי' להתחיל בד"מ מהצד אסור כי הוא זילותא לגדולים היושבים במנין אבל אם תמיד מתחילים מהצד ליכא זילותא לגדולים אשר שם כי הלא תמיד כך דרכם ולכך המקשן דלא ס"ל דתמיד היה רבי מתחיל מן הצד שפיר הקשה והתרצן השיב שאני מנינים דבי רבי דכולהו מנינים והיה דבר זה תמיד ולא שייך בי' זילותא וגם הנ"י כיוון לזה ולכך כתב אף בד"מ טוב הדבר להתחיל לעולם מן הקטן הרי דכתב לעולם ולא מן הפרקים דאם מתחיל לעולם לית לן ביה כתי' הגמ' ולכן הרמ"א שהשמיט לעולם יש כאן פקפוק ומ"מ ברור דגם לזה נתכון שיהיה לעולם מתחיל מהקטן:
ב
ואפשר דעתו לחלק כו' עיין אורים שכבר כתבתי כי הסמ"ע הוכיח דע"כ צ"ל כן דאל"כ קשיא דברי הרשב"א אהדדי. ולכאורה צע"ג אמנם בלא"ה יש להבין בדברי הרמ"א חדא מה קשיא ליה דברי הש"ע אהדדי דכמו דאמרינן לעיל דנחתו אדעתא דעשרה כן פה אמרינן נחתו אדעתא דארבעה דהא אחד משלשה הראשונים אמר א"י ונשארים שנים ושנים דהוספה והרי לפי מ"ש בש"ע בהעתיקו לשון הרמב"ם נזכר להדיא דבעינן ארבעה יאמרו דעתם ולא סגי אם שלשה אמרו דעתם ושנים אומרים א"י והרי זהו הטעם דנחתו אדעתא דארבעה וכדעת ר"א בירושלמי כמש"ל באורים ס"ק ג' ואם אפשר דדעת הרמ"א כדעת מהרש"ל והסמ"ע שכתבתי באורים סק"ג דארבעה דנזכר ברמב"ם ל"ד ובתלתא סגי כדעת הת"ק הנזכר בירושלמי מ"מ מנליה לרמ"א להקשות דלמא לרמב"ם ולמחבר שנמשך אחריו דוקא ארבעה כדעת ר"א וכ"כ הב"ח וביותר יקשה מ"ש הרמ"א דרמב"ם ורשב"א מחולקים ולא מובן כלל מה חולק רשב"א ארמב"ם הא הך דינא דמוסיפים שנים בשלשה שאמר אחד אינו יודע משנה שלימה היא ומה מחלוקת שייך בזה. הא הך דינא הנזכר בש"ע וברמב"ם מבואר במשנה. אלא דבאמת גם בדברי הגאון מהרמ"ך שהביא הכ"מ בפ"ח מהל' סנהדרין שכתב שלא פי' רבותיו במשנה דיוסיפו שנים כמו הרמב"ם והוא כתב דמסוגית הגמרא דפריך על שמואל דאמר שנים שדנו דיניהם דין מהא דאם אחד משלשה דאמר א"י דיוסיפו ולא אמרינן דסגי בתרי ומשני הגמרא שאני הכא דאדעתא דתלתא יתבי מוכח נגד רמב"ם דה"נ דכיון דאדעתא דחמשה יתבי לא יכולי תלתא לגמור דינא עכ"ל ויש להבין הא באמת כתב הרמב"ם דצריך ד' לגמור הדין ולפי פשוטן של דברים דוקא ארבעה כפי' הב"ח וכדעת ר"א בירושלמי ומה הוא הפי' שפירשו רבותיו בדרך אחר. וצריך לומר בדעת הרמב"ם דאותו שאמר א"י יכול לחזור מדבריו ולזכות או לחייב בד"מ ולכך כתב הרמב"ם דחמשה נושאים ונותנים בדבר משום דאף הוא בכלל וכמ"ש שם הכ"מ ואם כן ס"ל דהא דמוסיפים בא' אומר א"י שנים ולא אחד הוא הטעם דאנו אומרים ע"י תוספת דיינים ופלפול בחכמה יתברר לאחד ספיקתו ואף הוא יאמר דעתו בבירור וא"כ אם הוא ואחד שהוסיפו יאמרו להיפוך מן שנים ראשונים הרי כאן ב"ד שקול ולכך מוסיפין שנים ואם כן הרי נחתו אדעתא דחמשה וצריך האחד שאמר א"י לחזור מדעתו אבל אם לא חזר ועודנו עומד בדעתו לא מהני מה שכל ארבעה אומרים דעתם דהרי זה נחית לדעת חמשה ולא אמרו הוספה אלא שעי"כ יחזור מדעתו ויתברר לו ספיקא וכ"כ הרמב"ם להדיא בפי' המשנה דאפילו ארבעה אומרים זכאי כל זמן שא' אומר א"י יוסיפו עד שיחזור מדעתו ואולם בספרו חזר בו אבל רבותיו של רמ"ך תפסו זה הפי' לעיקר וזהו שכתב רמ"ך דה"נ כיון דאדעת' דחמשה נחית הרי דדייק אדעת' דחמשה ולא ארבעה משום דס"ל דאף ע"ד הראשון שאמר א"י נחית והרי כאן ה' ואם כן אין לו לגמור בתלתא דהיינו כדעת מהרש"ל וסמ"ע וה"ה לדעת הב"ח נמי קשה דעל כל פנים לא יועיל עד דיהיה דעת כל החמשה ודברי הרמ"ך מובנים וע"ז תי' הכ"מ דשאני הכא דמתחילה לא נאתו רק על דעת שלשה והוא החילוק שכתב רמ"א בהג"ה. והנה ודאי דבר פשוט כזו לא היה נעלם מעיני הרמ"ך רק דקשיא ליה בממ"נ אי אמרינן דהוה כאילו נחית אדעתא דשלשה כמו מתחילה שישבו שלשה לדון א"כ אף בשנים מזכים ואחד מחייב יהיה הדין נחתך בשנים דהא מתחילה נחתו אדעתא דכך דיהיה הדין נחתך אדעתא דרוב משלשה. ועכצ"ל דסבירא ליה דהואיל והוסיפו נחת אדעת' דחמשה ולכך צריך רוב מחמשה שהוא שלשה שיסכימו בדבר אחד כמו בנחית אדעתא דשלשה דצריך דיסכימו הרוב משלשה בדבר אחד. ואם כן יפה הקשה דאם נחית אדעתא דחמשה איך אפשר שיהיה שנים או אחד אומרים א"י הלא בנחית אדעתא דשלשה א"א שיהיה אחד אומר א"י אעפ"י דלשמואל ששנים שדנו דיניהם דין וא"כ ה"ה בנחית אדעת' דחמשה. וקושיא שלו קושיא חזקה לכאורה בדברי הרמב"ם וליישבו צ"ל דס"ל להרמב"ם הא דאמרינן נחית אדעת' דשלשה ולא מהני בא' אומר א"י היינו לשמואל אבל לפי דקיי"ל דלא כשמואל דב' שדנו אין דיניהם דין א"כ אצ"ל כך ואמרינן אף דנחית אדעת' דה' מ"מ אדעת' דרובה נחית ולא איכפת לן אם הנשארים אומרים א"י והא דבג' וא' אומר א"י צריך הוספה בדיינים הוא משום דהדין בעי שלשה דיינים אם כן בא' אומר א"י כמאן דלית' דמי ואין כאן שלשה דיינים אבל במקום שיש שלשה דיינים זולתם לא איכפת לן אי הנשארים א"י וזהו שכתב הרמ"ך יפה פי' הרב כיון דאיכא שלשה שיודעים בד"מ. וזהו ברור בכוונת הרמ"ך וגם דעת רמ"א כך ולכך יפה הקשה דודאי דעת רשב"א לא קשיא אהדדי דפשיטא דסבירא ליה להרשב"א אם נחית אדעת' דה' וכדומה בעינן שכולם יאמרו דעתם ואם אומרים א"י דעת כולם בטל כדאמרינן בתי' לשמואל והא דסגי בהוספה בשלשה משום דתחילה לא נחית רק אדעת' דשלשה כתי' הכ"מ וכמ"ש הרשב"א לת"ק הנזכר בירושלמי ואי קשה א"כ אם שנים מזכים ואחד מחייב יהיה הדין נחתך בב' דהא נחית אדעת' דג' כהנ"ל הא לא קשיא דבאמת ס"ל לרשב"א כן כמבואר בכ"מ וכמש"ל באורים. אבל המחבר דפסק כרמב"ם דצריכים כל שלשה להסכים לדעת אחד ועכצ"ל הטעם דנחית לאדעת' דחמשה ולכך צריך רוב מה' שיסכימו לדעה א' כנ"ל וקשה א"כ למה בא' מה' אומר א"י הדין קיים וצ"ל כהנ"ל דאף דנחית אדעת' דה' מ"מ אין נ"מ אם א' אומר א"י ודוקא בשלשה דלא נשארו דיינים דאוריית' איכא קפידא אבל בה' ויותר ליכא קפידא ולפ"ז שפיר קשה איך פסק המחבר לעיל כרשב"א דאם א' מט' אומר א"י דכל הב"ד בטל דהא יש כאן רוב ויותר משלשה דהם דיינים דאורייתא. ויפה הקשה וזהו שכתב ואפשר דעתו לחלק והיינו כמ"ש בכ"מ דאף לרמב"ם י"ל דנחי' אדעתא דתלתא אך אינו נראה והיינו מטעם שכתבתי דא"כ א"צ שיסכימו כל שלשה לדעת אחד כהנ"ל ודברי רמ"א ברורים. ולכן נראה יותר מסתבר לומר דס"ל לרמב"ם דאף דזה אומר א"י יכול לחזור ונושא ונותן בדין מ"מ לאו אדעת' דחמשה נחית מקרי דהרי כל זמן שלא חזר דעתו כלא היה וכתוהו יחשב. ומתחילה כשהוסיפו עוד שנים סביר וקביל שלא יחזור זה מדעתו וא"כ לא נחית רק אדעת' דארבעה ודעת הרמב"ם באמת דבעינן כל דעת ד' כר' אילא בירושלמי וכמ"ש הב"ח. ודלא כדעת הרמ"ך דס"ל דה"ל כנחית אדעת' דחמשה ונגרר בתרי' הרמ"א. רק ס"ל לרמב"ם דלא נחית רק אדעת' דארבעה ולרב אם גם אחד מארבעה אמר א"י באמת הדין בטל וכמו כן בעינן רוב מארבעה שיסכימו לדעה אחת כמש"ל בנחית אדעת' דחמשה ולכך בעינן לרמב"ם שיסכימו כל שלשה בדעת א'. וזהו הטעם של הרמב "ם דבעינן שיהיו שלשה מסכימין לדעה אחת. וא"צ לטעמו של הרשב"א בתשובה רק פשוט דהא נחית אדעת' דארבע וא"כ בעינן רוב מארבעה. ואם א' מארבעה אומר א"י ג"כ הדין בטל ודברי הרמב"ם נכונים ולק"מ:
ג
עד ע"א כו' משום דיותר מזה לא מוסיפין דזהו שיעור סנהדרי גדולה והקשה בס' באר שבע אם כן איך אמרינן בהוריות דף ג' ע"ב מאה שישבו להורות אינו חייב עד שיורו כולם וכו' היכי משכחת לי' שיש יותר מע"א הא לא עבדינן סנהדרי גדולה במנין יותר מע"א. והניחו בצ"ע וכן הרב בעל משנה למלך הניחו בצ"ע. וי"ל דלפי מה דאמרינן בסנהדרין דף מ' דאם א' מהתלמידים אמר דיש לו ללמד זכות מעלין אותו ומשיבין אותו ביניהם ולא היה יורד משם כל היום כולו ואם כן כל אותו היום יש לו דיעה בהוראה כסנהדרין ומכל שכן ביש ממש בדבריו דאין יורד משם לעולם וכי ישב שם כאלם לא יפתח פיו ודאי דיש לו דיעה כאחד מהם לומר דעתו הנראה ולא בשבילו יאמרו לאחד מב"ד של ע"א רד ואם כן הרי כאן תוספות במנין הורא' ואם שלשים תלמידים אמרו כן אף הם אינם יורדים והרי כאן בסנהדרין מאה המורים ובאים ושפיר אמרינן מאה שישבו להורות דבכה"ג מצינו מאה שמורים וכן יותר ולק"מ:
ד
ג' שישבו לדין כו' אין השנים יכולים לגמור כו' בהגהת הרא"ש בפ"ק דסנהדרין הביא בשם א"ז שלשה שישבו לדין וסילק אחד את עצמו קודם שידע היכן הדין נוטה אין השנים יכולים לגמור הדין דלא עדיף משנים מזכים או מחייבים ואחד אומר אינו יודע וכו' עכ"ל ודייק הב"ח מדקאמר וסילק האחד עצמו קודם שידע היכן הדין נוטה הא כבר ידעו היכן הדין נועה ה"ל כגמר דין ויכולים השנים הנשארים לגמור הדין ע"ש. ואין כאן ראיה די"ל דלכך נקט הגה בלשונו דסילק עצמו קודם שידע היכן הדין נוטה דאטו ברשיעי עסקינן דיסלק עצמו הא אסור לדיין לסלק עצמו ולכך כתב קודם שידעו להיכן הדין נוטה ואז מותר לדיין לסלק את עצמו כדלעיל ריש סימן י"ב ע"ש. אבל באמת אי אתרמי ע"י איזה סיבה וכדומה או דעבר ועשה וסילק עצמו אחר כך מכל מקום אין הדיינים יכולים לגמור דיליף ליה מהך דאמר א"י ואילו דעת הא"ז לחלק היה מבארו להדיא ולא בדרך שלילה. וזהו היה דעת ב"י דהעתיק הגהת הרא"ש והשמיט בהעתקתו מלת קודם שידע להיכן הדין נוטה רק סתם וסילק האחד עצמו אין השנים יכולים לגמור וכו'. ואילו ס"ל בדוקא קתני האיך השמיט העיקר הדין א"ו דס"ל כמ"ש וברור. ומיהו אפילו לפי' הב"ח כבר כתב הב"ח דטעמא של הא"ז דס"ל אי ידעי היכן הדין נוטה היינו גמר דין ויפה כתב דהגהת הרא"ש שם בהגה נוקודם הביא על הך דמשנגמר הדין אי אתה רשאי לומר צאו ובצעו פירש"י שכבר אמר איש פלוני אתה זכאי כו' אבל בא"ז פי' שגמרו הדין ביניהם לגמרי. ולא מיחסר אלא איש פלוני אתה זכאי כו' ואם כן לפי' דקי"ל לעיל סימן י"ב סעיף ב' כפירש"י דג"ד היינו באומרים איש פלוני אתה זכאי וכו' ליתא להך דינא וא"כ אף לפירוש הב"ח לא קאי דינא דא"ז להלכה:
ה
ולענין או"ה כו' הכה"ג נסתפק ברמב"ם דפסק פי"א מהלכות סנהדרין בד"מ הרב ותלמידו מונין להם כשנים אבל בד"נ מונין לו רק כאחד ע"ש לפי גירסתו. ונסתפק הכה"ג בכוונתו בתלמיד שאין צריך לסברת הרב כר"א ור' אסי אי בזה איירי הרמב"ם לחלק בין דיני ממונות לד"נ או מיירי בתלמיד שצריך אף לסברת הרב ומכל מקום בד"מ מונים כשנים. ולא הבנתי מה מקום ספק יש כאן הא בפרק ההוא הלכה י' פסק דתלמיד שא"צ לסברת רבו דן עם רבו בד"נ והיינו דמונין לו כשנים כמ"ש הכ"מ שם ויליף ליה מהך דרב שונה אדם עם תלמידו ודן דיני נפשות. ואם כן עכצ"ל הא דמחלק מקודם בין ד"מ לד"נ אם נמנה כאחד או שנים ש"מ דמיירי בהך תלמיד דאף לסברת הרב צריך ומכל מקום בד"מ מונין שנים. וצריך להבין רבינו המחבר דתופס לעיקר דברי מרדכי איך השליך אחרי גיוו דברי רבינו רמב"ם מבלי זוכרו וצריך לומר דסבירא ליה דלא פליגי רק בגירסא בגמרא אבל לדינא לא נ"מ דהרמב"ם מפרש דאיירי שלמדו מקודם לא בעת שדן ובזה בד"מ מונין כשנים ומכל מקום בד"נ כאחד ואם כן הן הן דברי המרדכי דכשלמדו מקודם אף בד"מ מונין כשנים ואין נ"מ לדינא. אך לפי זה דגירסתו וכן העתיק הכ"מ ד"מ וטומאות וטהרות מונין כשנים והיינו שלמדו מקודם אבל בשעת הדין אין מונין כשנים אם כן אף טומאות וטהרות דמונין כשנים היינו באותו אופן דלא למד באותו פעם דמ"ש הא בחדא כללא כייל להו הברייתא ואם יש ביניהם הבדל לדינא לא ה"ל למתני כחדא ופשוט. ואם כן קשה על הרמ"א דגריר בתר דעת המרדכי וגי' ופוסק דבאיסור והיתר אפילו למדו באותו פעם מונים כשנים ולא כן דעת הרמב"ם ואין לנו להקל לפסוק כמרדכי במקום שהרמב"ם חולק ולכן יש להחמיר.
אורים ותומים, אורים
י״ח
א
יוציאו כל אדם לחוץ אולי כשישמעו הבע"ד משא ומתן של דיינים ילמדו מתוך דבריהם לשקר וכמו כן אולי יתוודע להם מי המזכה ומי המחייב והדיין יבוש לומר דעתו להדיא סמ"ע:
ב
דטוב להתחיל מהקטן ודאי אינו חובה כי אם בד"נ דכתיב לא תענה על רב ולא שיש איסור לחלוק על רב כשרואה כשאין הדין עמו ובפרט אם אומרו בלשון שאלה דמה"ת יכבוש דבריו אפי' תלמיד לפני רבו אין לו לכבוש דבריו רק דיש לחוש אולי יכנוס דבריו מפני כבוד גדול ובין כך יצא משפט מעוקל חס ושלום לשפוך דם נקי והצילו העדה כתיב. אבל בד"מ הואיל והיא רק חששא בעלמא לא חיישינן ולכך מותר להתחיל מגדול אבל מ"מ יותר טוב להתחיל מקטן דתו ליכא חששא כלל סמ"ע ועיין תומים מ"ש בזה דצריך להיות לעולם ע"ש. ועיין תומים מ"ש בטעמיה של הסמ"ע:
ג
אבל ד' אומרים זכאי וכו' בשנים אומרים זכאי וא' אומר חייב וב' אומרים א"י דעת רשב"א בתשובה דמ"מ מהני ולא כן דעת הרמב"ם דס"ל דבעינן שיסכימו כולם בדעת אחד אבל אי שלשה אומרים כדעת אחד ושנים אומרים א"י בזו נחלקו בירושלמי דתני למה מוסיפין דיינים שאם היו שנים מראשונים מזכים ואחד מאחרונים שיגמר הדין בשלשה. (ובזו דעת רשב"א בתשובה דפירש ואחד מאחרונים אומר דעתו ולא שצריך לומר בשוה עם השנים רק לאפוקי שלא יאמר אינו יודע אבל אף דהם מזכים והוא מחייב וכן להיפוך מ"מ הרי כאן ב"ד של שלשה והדין כמו אלו שנים והרמב"ם מפרש שצריך שיאמר כמותם כדמשמע מלשון ירושלמי) רבי אילא מכיון שנראה דינו לגמור בד' אין גומרים אותו בשלשה וכו' עכ"ל. וא"כ מחולק ת"ק עם רבי אילא אם בעינן דוקא דעת ארבעה או סגי בג' והנה דעת מהרש"ל והסמ"ע וכן הסכים הש"ך דהרמב"ם פוסק כת"ק כמ"ש הרשב"א בתשובה הובא בכ"מ שם רק ס"ל כפי' ירושלמי כמ"ש דצריך דיסכימו כל שלשתן לדעת אחד. וא"כ הרמב"ם דנקט ארבעה זכאי וכו' לאו דוקא ה"ה שלשה שכוונו לדעה אחת אף דשנים אחרים אמרו לא ידענו הדין נחתך עפ"י שלשה אלו וכן דעת הרשב"א בתשובה כפירוש הרמב"ם. אבל דעת הב"ח דהרמב"ם פסק כר' אילא ולכך אם שנים אומרים א"י לא מהני דעת שלשה אף ששוים בדעה אחת דלאחר שהוסיפו הרי נחתו למנין ארבעה ולכך בעי הרמב"ם שארבעה יאמרו דעתם על כל פנים אבל אם שנים אומרים א"י לא מהני. ומדוקדק לשון הרמב"ם למאוד וכ"נ דעת הלח"מ. וכן מורה הלשון של הרמב"ם וכן הסכמתי בתומים ע"ש:
ד
אך אינו נאה לי וכו' והסמ"ע כתב דהך חילוק שכתב אם מתחילה נחתו אדעת' דשלשה או יותר מוכרח בלי ספק דאיך אפשר לומר דהרמב"ם והרשב"א מחולקים בזה הא הרשב"א ס"ל בדין זה מוסיף על הרמב"ם דאם הוסיפו ושנים אומרים א"י וא' מחייב ושנים מזכים הרי הדין כשנים וא"כ יקשה דברי רשב"א אהדדי לשיטתו ועכצ"ל לחלק ועין תומים מ"ש לישב דברי הרמ"א ועה היה כוונתו בזה:
ה
קהל שבררו כו' כתב הסמ"ע בס"ק ט' אעפ"י דרמ"א הכריע כהרמב"ם דהולכין אחר הרוב ואיך כתב אח"כ קהל שביררו אין הולכין אחר הרוב צ"ל שהרמ"א ס"ל לחלק בין קהל שבררו דבזה כ"ע מודים דאין הולכין אחר הרוב ובין בע"ד שבררו לעצמן שבזה איירי כאן ובסי' י"ג וע"ז כתב דיש פלוגתא כו' עכ"ל ולא הבנתי דבריו דפשיטא דאם נחתו למנין ובררו יותר מג' הן שבררו הקהל והן שהיה בוררים הבע"ד לעצמן דאין הולכין אחר הרוב כיון דנחתו לדיעות ודבר זה נלמוד מגמ' דע"ז כנודע. רק לעיל איירי דלא נחתו למנין דהא מתחילה לא בררו רק ג' וכן לעיל סי' י"ג מבואר להדיא דהתנו דילכו אחר הרוב אעפ"י דקבלו על עצמן יותר מג' בזו דעת הרמ"א כיון דבלא"ה אזלינן בתר רוב דיעות א"כ מה בכך דאמר א"י מה איכפת לן בדעתו יהיה מזכה או מחייב הא יש כאן רוב זולתו אבל בקבלו הן הבע"ד והן קהל ולא התנו שילכו אחר הרוב לכ"ע כיון דהם יותר משלשה אדעת' שיסכימו כולם נחתו ואין הולכין בזה אחר הרוב ומכ"ש באומרים א"י ודברי הסמ"ע אינם מובנים כלל:
ו
וסילק עצמו מהם וכו' עיין בתומים שהעליתי אפי' כבר ידעו היכן הדין נוטה ודלא כנר' מדברי הש"ך:
ז
וה"ה אם נברר מתחילה וכו' ונסתלק אחד כו' אע"פ דהעלה רמ"א לעיל דהעיקר כרמב"ם דאפי' אמר א' אינו יודע מ"מ הדין נחתך עפ"י הרוב מ"מ בנסתלק מודה דאילו הוה יתיב תמן הוה אמר טעמא דכולהו הוו הדרי בי' משא"כ באם לא הסתלק רק אמר א"י הרי אינו אומר טעם דיהדרו בי' כלל דהא שומעין דעתו וכ"כ הסמ"ע:
ח
יכול ללמדו דכיון דיש לו לב למסבר מה בכך דלמד מן רב זה הדינים א"כ יפסלו כל ישראל להצטרף עם משה בדין דהא למדו ממנו כל הדינים ובשלמא אילו לא מצי לנפשיה למסבר היינו אומרים אילו היה חכמתו מרב אחר היה אומר טעם אחר רש"י והעתיקו הסמ"ע ס"ק י"ב. ובאמת לא היה לו להעתיק הך ראיה מרש"י אדברי מרדכי דס"ל דאי לא למדו ממנו בשעת הדין דתמיד הרב ותלמיד מצטרפין לשנים וא"כ אין ראיה ממשה דאיך מצינו דלמד לסנהדרין הדין בעת מעשה המשפט וגם הטעם שנתן רש"י דלכך בשאר תלמידים מונין לו אחד דאמרינן אילו למד מאחר היה אומר טעם אחר זהו שייך אפי' לא למדו ממנו בשעה שדן דמ"מ אין כאן סברא אחרת וטעם אחר. ולמרדכי צ"ל טעם אחר ודלא כמ"ש רש"י וצ"ע כי נרא' דס"ל דרש"י אינו חולק אמרדכי דאל"כ לא היה מחבר סותם כמרדכי נגד מאור הגולה רש"י ז"ל וכן משמע בכה"ג דרש"י אינו חולק אמרדכי ודוחק ליישבם שיהיו דבריהם עולים כאחד:
ט
ולענין איסור והיתר וכו' משמע אפי' למדו בעת מעשה מונין כשנים דאל"כ אפי' בד"מ מונין כשנים והטעם דהואיל דאיסור והיתר א"צ מנין לכך מונין כשנים ועיין תומים שכתבתי דדין זה צ"ע דנראה דהרמב"ם חולק. ולא היה לו לרמ"א לסתום נגד הרמב"ם ע"ש:
י
ב"ד פוסקים וכו' היינו שאינו במקום קרוב לשלוח אחריו אבל אם הוא במקום קרוב אין פוסקין שלא בפניו כי אם שלחינן אחריו אולי יבא כ"כ רשב"א וסמ"ע. ועיין מש"ל ס"ס י"ג בתומים להסכים לדברי ב"ח ע"ש. ומדנתן טעם דכל זמן שמביא ראיה סותר הדין משא"כ בד"נ דהוא פסיד' דלא הדר נר' אף בד"מ אם הוא דבר שא"א בחזרה כגון דהוא גברא דמבזבז נכסיה וכדומה אם יגיע לידו יטעון קים ליה אבל כל זמן דאין הנכסים בידו יפסקו הב"ד דאחר זוכה בכה"ג משמע מדברי רשב"א דאין דנין שלא בפניו דהא לד"נ דמי ולא שייך כל זמן שמביא ראיה סותר הדין וצריך ישוב לפי ראות עיני הדיין ולש"ש:
חכמת שלמה על שולחן ערוך, חושן משפט
י״ח
א
סעיף א' בסמ"ע סק"ג ילכו אחרי הרוב וכו' משא"כ בד"מ שמה הוי זכות לזה הוי חוב לזה יעו"ש. נ"ב. ולפי"ז היה נראה דבאיסור והיתר או כגון בדין אם אחד' הוא פסול לבא בקהל או אם הוא גזלן וכדומה לפסלו לעדות ולשבועה דכל כה"ג הוי חוב לבד בלי זכות לא מהני לחוב וילך אחרי רבים רק אם יש שנים יותר מן המועטין. והנה בהוראת או"ה היה אפשר לומר דדי באם א' יותר ואין דומה לד"צ או לד"מ וטעמא רבא איכא במילתא דבאו"ה כיון דדי ביחיד ול"ב שלשה. א"כ אף אם יש כאן כת מחייבין וכת מזכין אם אחד נוטה לחובה יותר מהמזכין א"כ אמרינן אוקי הני המזכין כנגד המחייבין ושקולין והוי כמאן דליתא. ונשאר אחד בפ"ע המחויב ואוסר והרי די בהוראת או"ה ביחיד ולכך בזה די בחד אבל בד"נ וד"מ א"א לומר אוקי הני לבהדי הני. דאם כן ישאר אחד ואין די באחד לגמור דינם הללו ובע"כ צריכין אנו לצרף את כל הדיינין יחד וכיון שנצרף יחד וצריכין לבא מטעם הליכת בתר רובא ושיכרעו המחייבין את המזכין ויבטלו דבריהם בזה גלי קרא דבעינן דוקא רובא דמינכר שיהיה שנים יותר לחוב ולפי"ז לפסול את האדם לעדות ולשבועה וכדומה דבזה ודאי בעינן ג' לא מהני רוב רק באם יש שנים ואין לומר דגם לעדות ולשבועה הרי אין נ"מ רק באם שנים תובעין זה לזה והוא ג"כ חוב לא' וזכות לאחד אך ז"א דבתר השתא אזלינן וכל זמן שלא נולד לנו גוף התביעות רק שאנו דנין ע"ז לבד אם הך אדם פסול או כשרהוי רק לחובה לו ואין כאן צד זכות וראוי להצריך שנים. מיהו גוף דברי הסמ"ע אינן מוכרחין דדילמא דוקא גבי ד"נ דחמיר גלי קרא חידוש זה. אבל בד"מ דקיל וה"ה שאר דינים. י"ל מדינא לא נצרך לשנים להכרעת החוב ולא מטעם דהוי חוב לזה וזכות לזה. ולכן בכל דבר ל"ב שנים יותר לחוב וא"ש וז"ב:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב חשן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
נתיבות המשפט, חידושים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
אורים ותומים, תומים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
אורים ותומים, אורים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5