שולחן ערוך, אורח חיים תנ״ט: מקום וסדר לישת המצות. ובו ו' סעיפים: – עם 21 מפרשים

מקום וסדר לישת המצות. ובו ו' סעיפים:
אין לשין במקום השמש וביום המעונן אסור תחת כל אויר הרקיע משום דיומא דעיבא כולי' שמשא: הגה וע"כ נהגו ליזהר מללוש נגד החלון הפתוח אפי' אין שם שמש שמא יהיה מעונן ולאו אדעתיה (ת"ה סי' קצ"ג) וכן יש ליזהר מלהוליך המצות לתנור תחת הרקיע מגולה וכן המים או הקמח (הגהות מיימוני פ"ה בשם סמ"ק ומהרי"ו) ולא יתקרב ללוש אצל התנור מפני חום התנור:

לא יניחו העיסה בלא עסק ואפי' רגע אחד וכ"ז שמתעסקים בו אפילו כל היום אינו מחמיץ ואם הניחו בלא עסק שיעור מיל הוי חמץ ושיעור מיל הוי רביעית שעה וחלק מעשרים מן השעה: הגה ויש להחמיר למהר בענין עשיית המצות כי יש לחוש שהשהיות יצטרפו לשיעור מיל או שיהיה במקום חם שממהר להחמיץ (הגהות מיימוני פ"ה ומרדכי פרק אלו עוברין) ואחר שנתעסקו בבצק ונתחמם בידים אם יניחוהו בלא עסק מיד יחמיץ ואם התחילו בשתי עיסות כאחד והחמיצה האחת בידוע שהחמיצה גם השנית אפי' אין רואין בה סימני חימוץ ואם החמיצה עד שיש בה סדקים אפי' לא נתערבו הסדקים זה בזה אלא אחד הולך הנה ואחד הולך הנה הוי חמץ גמור והאוכלו חייב כרת ואם אין בו סדק אלא הכסיפו (פי' נשתנה מראיתו ללובן. ערוך) פניו כאדם שעמדו שערותיו האוכלו פטור: הגה ואם המצה עשויה וירא שלא תבא לידי חימוץ מותר לשברה ולחזור לעשותה כדי שהעסק יבטל החמוץ מיהו טוב ליזהר לכתחלה: מהרי"ל בשם אגודה ורוקח):

אם האשה שהיא לשה היא מקטפת במים לא תקטף באותן מים שמצננת בהם ידיה מפני שהם מתחממים ומחמיצים את העיסה אלא יהא לה כלי אחר מלא מים שתקטף בו: הגה ומיהו בעברה ולא צננה ידיה מותר: (רמב"ם פ"ה):

אם לש אחר זמן איסור חמץ אלו המים עם שאר המים שרוחצים בהם העריבה לא ישפכם אלא במקום מדרון כדי שלא יתקבצו במקום א' ויחמיץ: הגה והכלים שמתקנים בהם המצות והסכין שחותכין בו העיסה יגרדם תמיד בשעת עשייה שלא ידבק בהן הבצק ולאחר עשייה ידיחם וינגבם היטב לחזור ולתקן בהם פעם שנית (מהרי"ל) וזהו עדיף טפי ממה שנוהגי' לגרדן כי אי אפשר לנקותן היטב ע"י גרידה והמחמיר יגרדן ואח"כ ידיחן (ד"ע) ובי"ט מותר לעשותו על ידי עכו"ם ואם אין עכו"ם יטילם לצונן או יתנם לתנור שיאפה הבצק שעליהם והערבות שאפשר לתת דבר בתוכו מותר להדיח וכן כל כיוצא בזה ויש ליזהר בעריבה שלשין בה שלא יהיה בו שום גומא או סדק שלא יוכל לנקרו אחר הלישה ותחמיץ ואח"כ כשחוזר ולש בו מתערב בבצק (מהרי"ל) ולא יתן העריבה על כר או כסת צמר בשעת הלישה שמחמם העריבה אבל על של עור שרי: (מהרי"ו):

עברה ולשה תחת השמש הפת מותרת:

אם העיסה רכה לא יוסיף בה קמח אלא עושה עיסה קטנה מגיבול קשה ויערבנה עם העיסה הרכה: הגה וירחיק המצות מהקמח כי הקמח הנדבק בהן בא אח"כ בתבשיל ומתחמץ (מרדכי ר"פ אלו עוברין):

וכן יש ליזהר כו' מטעם שחום השמש מחמם למים או להקמח ומחמיץ על כן בין השמשות דליכא כלל שמש על הארץ אין להקפיד בכך (ב"י ת"ה):

לא יניחו ונו'. ושיעור זה לא נאמר אלא בבית שאין בו אש אבל יש שם אש או איזה יתרון חמימות ממהר להחמיץ וצריך לתת לב לפי הענין (ב"י הגהת מיימוני) וכן אף שלא מגביה ידו מן העיסה אלא שעושה רקיקין דקין ביותר ומתעצל בהן כדי הילוך ד' מילין הבצק אסור אע"פ שאין סימן חימוץ ניכר (מורי בב"ח בשם מ"ג בשם הירוש') אמנם כן אין ראוי להורות איסור לאחרים בדיעבד אלא להזהיר לכתחלה לחוש לזה והמחמיר על עצמו בדיעבד תע"ב:

השמש. אבל שלא במקום השמש מותר ללוש ולא חיישינן שמא יהיה מעונן כיון שהוא במקום מגולה תחת אויר הרקיע ודאי ירגיש כשיהיה מעונן ומבואר בש"ס ובפוסקים דכל שאינו נתקרב אל השמש ממש רק שהוא קרוב אל השמש אין לחוש דל"ד לקרוב לפי התנור שחומו מרובה. ופשוט דבית החורף שהסיקו בתנור גרע טפי מיום המעונן. ולא להסיק בו ביום או לפתוח הדלת וחלונות עד שיצא החום:

אסור. עיין בב"ח דבלש בחמה או ביום המעונן אף בדיעבד אסור ועיין ס"ה:

החלון. ומן הצד של חלון או רחוק מן החלון בענין שא"א לשמש לזרוח אל מקום הלישה מותר. ח"י:

הפתוח. אבל אם החלון סתום אף אם היא של זכוכית כדרך סתם חלונות אפילו הכי מותר ללוש נגדה. ח"י עיין שם:

מעונן. אבל בה"ש אין לחוש כלל. ב"י:

מלהוליך. ובתשובת הרשב"א סימן קכ"ד כתב שהרמב"ן שלח המצות להפורני רחוק הרבה יותר מט"ו בתים ועח"י:

מגולה. אלא יכסנו במפה ואין להניח מפה אחת פעמים הרבה על המצות דשמא נדבק בו בצק ונתחמץ. מ"א:

כל היום. ובש"ל סימן נ"ט כתב ולא ישהה מתחילת לישתה עד שיניחנה בתנור כשיעור ד' מילין וכ"כ הב"ח בשם ריא"ז וסיים ונראה שאף ע"פ שלא לשה האשה יותר מן השיעור ולא הגביה ידה מן העיסה כל עיקר אלא שהיתה עושה רקיקין דקין ביותר והיתה מתעצלת בהן כדי הילוך ד' מילין הרי בצקה זו אסור אע"פ שאין סימן החימוץ ניכר וזה שלא כדעת הרמב"ם והרשב"א ורבינו דכל שמתעסקים בו אפילו כל היום אינו מחמיץ ולפיכך אין ראוי להורות איסור לאחרים בדיעבד אלא להזהיר לכתחלה והמחמיר לעצמו אף בדיעבד תע"ב ע"כ ועיין ח"י:

רביעית. דהיינו לפי מה דאמרינן מהלך אדם בינוני י' פרסאות ביום וכל פרסה הוא ד' מילין נמצא י' פרסאות מ' מילין כשתחלוק י' שעות למ' חלקים מגיע לכל מיל רביעית שעה ואח"כ תחלוק הב' שעות כל שעה לכ' חלקי' נמצא מגיע לכל מיל עוד חלק כ' מהשעה. ולאותם שמחשבים מהנץ החמה עד שקיעתה הוי ב' חומשי שעה וכ"כ מהרי"ל ועיין ח"י שהאריך בענין זה:

יצטרפו. וכתב בת"ה שבעיטת הידים וברידוד שמגלגלין בו מבטל החימוץ אבל בניקור שמנקרין המצות אע"פ שהוא עסק שלא יתחמץ מ"מ אינו מבטל השהיות כמו עסק גמור עיין אחרונים. ואין להעביר ידיו על המצות ולשפשף בהם. וכתב בכנה"ג וכ"ש שלא יפה עושין מה שתוחבין בו המון עם סכין א' או עץ תוך העיסה ומניחים אותו בלי עסק. גם אותן המכבידים ידיהם על המצות לא קרי עסק וגרע טפי. וכתב בספר זכרונות ואין להתחיל להעריך ולרדד המצות עד שיגרפו התנור בתחלה כדי שיוכל לאפות מיד ולא ישהה אפי' רגע אחת ועיין ח"י (שכ' להדיא הכל לפי רוב חום התנור) ובעו"ה רוב ישראל אפי' הלומדים אינם נזהרין בזה רק מניחים כמה עיסות על השלחן טרם התחלת הגרפת התנור והוא עון פלילי:

חימוץ. אפי' לא נשתהה שיעור מיל. ט"ז:

הכסיפו. וצריך לדקדק בזה כי מצוי הוא ואין איש שם על לב מ"א. ועח"י שמיקל בזה קצת אא"כ שהה שיעור מיל אסור:

מקטפת. פירוש שטחה פני החררה במים. ואין נוהגין במדינות אלו בקיטוף המצות במים:

שמצננת. הב"ח מסכים דצריכה לצנן ידיה בשעת התעסקות בעיסה אפילו אינה עסוקה בתנור וכ"כ הש"ל. אכן דעת הר"ן והמ"מ אינו כן דכל שאינה מתחממת מחום התנור ואח"כ נוגעת בעיסה א"צ לצנן כלל (ובדיעבד אין לאסור. אחרונים) וכן המנהג שלא לצנן הידים כשעוסקים בלישת העיסה וכן נ"ל. ח"י ע"ש:

עשייה. וכתב המ"א דלא כמו שנוהגין העולם שלא לגררם עד אחר עשיי' כי אע"פ שאין שוהין שיעור מיל מ"מ לכתחלה אסור לכן יעמוד אחד על גביהן שיגרד תמיד כל כלי בשעת הנחתו ע"כ ועח"י:

ידיחן. והמרדה א"צ להדיחו. דרשות מהרי"ל:

לצונן. ויכבד אותם שיהיו למטה מן המים ואל יצופו למעלה. מהרי"ו ועיין ח"י:

שיאפה. דהיינו באותה תנור שהוסק לאפיה ולא להסיק מחדש בשביל כלים אלו ח"י. ומ"מ אסור לאכול הבצק ההוא דבצד השני ובסדקים לא נאפה יפה מהרי"ל. וכתב המ"א ונ"ל שיבטל החמץ קודם שיחמיץ או יתן הכלים עם הבצק במתנה לעכו"ם ואם צריך לאפות שנית בי"ט פשיטא דשרי להדיחן אבל אסור לגורדן כמ"ש סוף סימן שכ"ג:

סדק. יש מצפין השלחן והעמילה בטס של מתכות ויש שעושין מאבן חלקה כדי שתקרר. ספר זכרונות. ואחר כל עיסה ועיסה ידיח ידיו והספל יפה וינגבו במפה אא"כ לש מיד בלי הפסק ובשל"ה כתב דנכון שיכין ב' כלים ומיד אחר לישה הראשונה יהא מוכן אחד לרחוץ הכלי היטב ועיסה השניה ימדוד בכלי שני וכן חוזר חלילה ע"כ. (וח"י כתב דלא ראיתי נוהגין כן דא"כ בין מצה למצה ודקירה לדקירה נמי יש לחוש ע"ש עד לא נתנה תורה למה"ש). ונ"ל דוקא בכלי נחושת שייך זה דיכול לקנחו אבל של עץ דא"א לקנח שלא יהא בו עדיין מים מהדחה לא שייך זה. כתב מהרי"ל שלא להתחיל ללוש שניה עד אשר הוסק התנור שנית וביני ביני ירחוץ הספל וכל הכלים. וכתב מהרי"ו אותו שנותן הקמח ידיח ידיו וכן אותו שתיקן המצות. הסדין צריך להחליף בין לישה ללישה ואם עושה על דף בלא סדין ויש נקבים בדף צריך לסותמם שלא יכניס בה הבצק. וגם במרדה לא יהיה סדק או חריץ וע"ל סימן תנ"א סעיף י"ח וא"ז כתב דטוב יותר לעשות המצות על דף מלעשות על סדין וכ"כ הט"ז בסי' תנ"ג ס"ק ה' עיין שם. והעולם נוהגין לעשות על סדין לפי שרוב שלחנות אינם חלקים:

צמר. אבל בגד צמר שרי מ"א. ובדיעבד בכל ענין ליכא איסור. ח"י:

מותרות. הסכמת אחרונים לאסור בדיעבד והנ"ץ כתב דוקא בדעבר ולש במזיד אבל בשוגג שרי. וכתב המ"א וה"ה בלש סמוך לתנור ונ"ל דוקא כשהוחמה העיסה ועיין מ"ש לעיל סעיף קטן ב':

קמח. ואם עבר והוסיף בה קמח מותר לאכלו כך רק שלא ישימם לתוך דבר לח ואי משום שלעסו אין מתחמץ תיכף ער"ס תס"ו הסכמת אחרונים ובדיעבד אף ששמו לתוך התבשיל יש להתיר דאין זה אלא חששא בעלמא. א"ז וח"י ואחרונים:

קשה. ודוקא ע"י אדם אחר דאדם א' א"א ללוש ב' עיסות ולהתעסק בהם יפה מ"א. אחר כל עיסה יבער הפירורין מעל השלחן ואחר גמר הלישה יכבדו המקום (אחר כל עיסה ידיח ידיו והספל שלשין בה וכשא"א יתן לתוכו מים צוננין על כל גדותיו. מהרי"ל):

מהקמח. לכן אותו המודד קמח לא יקרב אל העיסות עד שינקה מלבושיו מקמח וידיח ידיו תחלה:

מימרא דרב פסחים מ"ב

יומא כ"ה

רא"ש שם בפ"ב דפסחים

מהא דרבא שם וכפירש"י או ממשנה פ"א וכחכמים

ברייתא שם מ"ו

שם בגמ'

תשובת רשב"א כלל י"ד

משנה שם מ"א

משנה שם מ"ח וכחכמים:

מימרא דרבא שם מ"ג וכפי הר"ן

משנה שם מ"ב וגמרא מ"ב

הרמב"ם בפ"ה שלא כדעת הרא"ש דאוסר

תרומת הדשן

ס"א וכן יש. עמ"א:

ולא יתקרב. כ"ש במקום השמש וערש"י שם ד"ה ולא בחמי חמה כו' דע"כ לרבותא נקט דאפילו הגרופין מן המולייר אסר שם:

ס"ב אפילו כל היום. שם מ' ב' קמח שנפל כו' אפילו כל היום כו' ודלא כר"ן בשם י"מ ע"ש:

ואם הניחוהו כו'. דלא כי"מ שיעור מיל עם העסק ומ"ש יוכל שעסוקין כו' היינו בשיעור מיל ובלא עסק אפי' ברגע מחמיץ וליתא דהא אמרינן בפרק קמא דפסחים הב"ע בתלמיד היושב כו' מקמי דתחמיץ כו'. רשב"א סי' קכ"ה:

ושיעור מיל כו'. כך כ' בתה"ד לפי חשבון עשרה פרסאות ביום. אבל הוא תמוה מאד ושגגה גדולה היא מאד דהא אמרינן בפרקמי שהיה דעשרה פרסאות הוא מע"ה עד צ"ה וא"כ י"ב שעות ביום בינוני לדידי' מע"ה עד צ"ה וטעות גדולה הוא שכ"כ כל התוכנים שבתקופת ניסן תקופת תשרי שהן ימים בינונים י"ב שעות מנץ החמה עד השקיעה ומע"ה עד צ"ה הוא ט"ו שעות וג"כ ידוע שהימום בימות החמה שוין להצילות בימות הגשמים וכן להיפך וכמ"ש במ"ר שלוים זה מזה כו' וזהו מנ"ה עד ש"ה אבל מע"ה עד צ"ה הוא יותר ששה שעות על הלילות וכ"ש באופקים הנוטים הרבה לצפון וכן בקו השוה שכל ימים ולילות שוות אינן אלא מנ"ה עד ש"ה אבל תע"ה עד צ"ה הרבה יותר היום על הלילה ועוד כמה קושיות עצומות יש ונלאתי לכותבן. ועיקר כדברי האומרים שהחשבון הוא מהנ"ה עד ש"ה ואין לזוז ממנה ועמ"א וכ"כ הרמב"ם בפירושו בפ"ג דפסחים מתני' ב' ששיעור מיל ב' חומשי שעה וכ"כ סרע"ב שם והרמב"ם אזיל לשיטתו שפסק בפ"ה מה' ק"פ כעולא אבל הוא תמוה דהא איתותב עולא וא"כ שיעור מיל ג' שמינית ואפשר שגי' אחרת לו שם דלא איתותב. אבל בפי' במתני' א' פ"א דברכות כ' שמע"ה עד נ"ה הוא שעה וחומש והוא כר' יהודה ועוד סתירה אחרת ששם דס"ל די"ב שעות מע"ה עד צ"ה ואין לך אלא כמו שכתבתי דהחשבון מנ"ה עד ש"ה י"ב שעות ומיל ג' שמינית ומע"ה עד נ"ה שעה ומחצה אבל שיעור זה מע"ה עד נ"ה אינו שוה בכל אופק וגם בכל זמן וגם החשבון של שעות זמניות בכל מקום איני אלא מנ"ה עד ש"ה והן נקראין שעות כי שעות שאמרו ודאי שיערו על יום בינוני שהן נקראים שעות כ"ד ליום וכבר אמרתי שי"ב שעות ביום בינוני הוא מנ"ה עד ש"ה ואע"ג שאמרו שמחלקין כל יום ליב"ש וכן הלילה מ"מ לאו על אותן שעות דברו אלא אנחנו מחלקין כן אלא כמ"ש ואף גבי ק"ש כן הוא ודלא כמ"א ריש סי' נ"ח שכ' נ"ל דהכא לכ"ע מנינן מע"ה והביא ראיה מתוס' ג' א' ד"ה למאן כו'. וראייתו לענין ק"ש אינה כלום משם אבל הראיה משם הוא דחשבון ג' משמרות של לילה הוא עד ע"ה ובאמת לכאורה תוס' ס"ל דהחשבון מע"ה כמ"ש בפסחים י"א ב' ד"ה אחד כו' וזה עולה לשעה ומחצה כו'. אבל כבר סתרתי ובלא"ה תוס' דשם צ"ע דלא נקטו האמת דאינה רק ד' מילין אלא העיקר נראה דגם התוס' ס"ל דחשבון יב"ש הוא מנ"ה עד ש"ה אלא דט"ס בתוס' שם ה' מילין וצ"ל ד' מילין. תלמיד טועה הגיה בתוס' ה' מילין מפני שהיה סובר דשיטת התוס' הוא כשיטת הרמב"ם שד' מילין הוא שעה וחומש לפי חשבון מהלך אדם כו' והתוס' כ' שעה ומחצה ולכן הגיה בתוס' ה' מילין שהוא שמינית מי' פרסאות ושמינית יום בינוני הוי שעה ומחצה. וכן נמשך אח"ז בתוס' דריש ברכות ד"ה ביאת אורו כו'. אבל הוא טעות כנ"ל שהוא נגד מסקנא דגמרא הנ"ל אלא שצ"ל ד' מילין וכ"ה בתוס' דשבת ל"ה א' ד"ה תלתא. ד' מילין כו' וכ"ה בתוס' דפסחים צ"ד א' ד"ה ר"י. ד' מילין כו'. וס"ל לתוס' דמש"ש אדם מהלך י' כו' היינו מע"ה עד צ"ה כמש"ש. והני ד' מילין שמע"ה עד נ"ה ושמן ש"ה עד צ"ה. אינם בחשבון הי"ב שעות לשיטתם דחשבינן מנ"ה עד ש"ה כנ"ל. ולפ"ז נשאר מנ"ה עד השקיעה מהלך ח' פרסאות ליב"ש הנ"ל וא"כ עולה שיעור פרסה לשעה ומחצה. ולפ"ז א"ש מ"ש התוס' שמע"ה עד נ"ה הוי ד' מילין ועולה לשעה ומחצה כנ"ל ושיטת הרמב"ם ג"כ נראה דודאי ס"ל דחשבון יב"ש מנ"ה עד ש"ה כמש"ל. אלא דמ"ש שמע"ה עד נ"ה הוי שעה וחומש הוא מפני שמפרש הסוגיא דפ' מי שהיה דלא כהתוס' אלא דר"י דס"ל דמהלך אדם כו' י' פרסאות היינו מנ"ה עד ש"ה וכן חשבון הי"ב שעות דמהלך כו' ג"כ מנ"ה עד ש"ה רק שהד' מילין בין דהנץ ובין דשקיעה הן לבד הי' פרסאות שמהלך אדם כו' וגמ' שם תרתי קפריך. א' דרבא ועולא שם אמרו שמע"ה עד נ"ה ומש"ה עד צ"ה ה' מילין ור"י דאמר ד' מילין. והב' דאינהו אמרי שהוא א' מששה ביום וקא חשבי מה שאדם מהלך קודם הנץ ואחר השקיעה ג"כ מהמ' מילין. ור"י לא קחשיב מדאמר א' מעשרה ביום. ומ"ש א"ל ר"י אנא ביממא כו' ר"ל מ"ש שמהלך אדם כו' היינו ביום שהוא מנ"ה עד ש"ה ורבנן כו' דאינהו קטעו וחשבו גם מה שאדם מהלך קודם הנץ ואחר השקיעה ג"כ בחשבון העשרה פרסאות ולפ"ז מדוקדק לישנא דגמ' שם א"ל ר"י אנא ביממא כו' ורבנן דחשבי דקדמא וחשוכא כו' וכן לישנא דברייתא דר"י א' מעשרה ביום הוי שפיר דומיא דמש"ש נמצא עובי כו' מששה ביום דקאי אמנ"ה עד ש"ה כנ"ל משא"כ לשיטת התוס' הל"ל בברייתא דר"י א' משמנה ביום וכן אינו מדוקדק לשיטתם לישנא דגמרא א"ל ר"י כו' אנא כו' דקחשבי כו' וכ"ז הכריחו להרמב"ם לפרש כנ"ל. וראיה לשיטת הרמב"ם מירושלמי ריש ברכות וז"ל שם דתני בשם ר' יהודה עוביו של רקיע מהלך נ' שנה אדם בינוני מהלך ד' מילין החמה מהלכת ת"ק שנה עד שהחמה מנסרת ברקיע מהלך נ' שנה אדם מהלך ד' מילין נמצאת אומר שעוביו של רקיע אחד מעשרה ביום כו' ע"ש הרי מפורש בהדיא דהד' מילין הן לבד הי' פרסאות וכנ"ל. ולפ"ז ניחא הכל. וגם הראיה שהביא מ"א ממש"ש ב' שית דליליא ותרתי דיממא הוא לפי מ"ש תוס' דהמשמרות מסיימין בע"ה אבל לפי מ"ש שהוא שקר מפורסם שהשש שעות מסיימין ביום בינוני בנ"ה וכנ"ל. מוכח להיפך דמנ"ה חשבינן וגם קושיית תוס' הנ"ל ד"ה למאן מתורץ בזה שר"א לטעמיה דאמר וגומרה עם הנ"ה דודאי ההודעה ההיא אינה לזריזים כ"א למתעצלים כמ"ש הדלת תסוב כו' זה השוכב באשמורה אחרונה וגם לר"י נ"מ לותיקים ולשאר עמא כו' ואף שזמנו מע"ה מ"מ שיעור של השעות חשיב גמ' כדרך כל השעות וכן בכ"מ אף שזמנו עד צה"כ מ"מ החשבון של השעות עד ש"ה כמו פלג המנחה וכיוצא וכן מ"ש שעה ראשונה מאכל כו' ג"כ מנ"ה דלא כמ"א ומ"ש בתענית ד"ה ב' שכן מצינו באחאב כו' אע"פ שרש"י פירש דחשבינן מן קומו ליתא אלא שכן דרך מלכים כן כמ"ש בפסחים ק"ז ב' אפי' אגריפס כו' וכבר סתר תוס' שם בד"ה שהיה כו' לפירש"י ומוכח דתשע שעות של המלכים אינו כפרש"י דל"ק כששה שעות לדידן כמ"ש תוס' שם:

יש לחוש כו'. כמ"ש שם מ' ב' והוא דעביד טיף להדי טיף אבל בלא"ה אסור אע"פ שאין שיעור מיל ביניהם משום שמצטרפין רק שי"ל דוקא בעסק קטן כמו ניקור שדומה לדלף ועמ"א:

או שיהיה כמ"ש למטה:

ואחר שנתעסקו כו'. וכמ"ש שם עברה ולשה מאי ומסקינן דאסור וע"כ בלא שהה שיעור מיל דאל"כ בלא"ה אסור ולשאר פוסקים קאי אף אלשה בחמה:

האוכלו פטור. כסתם מתני' שם דלא כר"מ דמחייב בשיאור ואע"ג דלענין עצם השיאור וסידוק קי"ל כוותיה דמתני' שנאו בלשון חכמים:

ואם המצה כו'. כנ"ל וכ"ז שעוסקות כו':

ס"ג ומיהו. דהרמב"ם סובר דפלוגתא דעברה ולשה לא קאי אלא בחמי חמה ובמים הגרופין מדהביא ראיה מאין לותתין דדמיא להו:

ס"ד אחר זמן ב"י ועט"ז:

לא ישפכם. אע"ג דבגמ' מחלק בין נפישי או לא אנן לא בקיאי בזה:

והכלים כו'. ששוהא בהן הבצק שיעור מיל:

ובי"ט מותר. עמ"א:

ואם אין. כמ"ש בסי' תנ"ז ס"ב:

או יתנם כו'. דראוי לאכילה ועמ"א:

והעריבות שאפשר כו'. כמ"ש בפ' ט"ז דשבת מדיחין כו':

ויש ליזהר כו'. כמ"ש בססי' תמ"ב ובסי' תנ"א וכמ"ש תוס' בפסחים מ"ה א' ע"ש:

ולא יתן כו' אבל. עמ"ש בסי' תנג ס"ז:

ס"ה עברה כו'. כנ"ל ס"ג:

ס"ו אם כו': וירחיק. אע"פ שנקלה בתנור הקמח כמש"ש מ' ב' לא לימחי אינש בקימחא דאבישונא דילמא כו':

וביום המעונן וכו' – עיין בחידושי מהר"ם חלאווה בשם הרמב"ן דדוקא כשהוא מעונן גמור אבל כשהעננים עוברים ושבין פעם נגלין ופעם נכסין אין בכך כלום וכן עשה מעשה וכן עיקר עכ"ל וכן הביא הפר"ח דברי הרמב"ן אלו בשם מצא כתוב ומיהו אפשר דכ"ז מעיקר דינא דש"ס אולם לפי מנהג שהביא בהג"ה בסמוך יש ליזהר גם בזה דאפשר דהעננים יתפשטו בחוזק ולאו אדעתיה וכן משמע מפר"ח:

ואם הניחו וכו' הוי חמץ – ואפילו אם ספק שמא שהה שיעור מיל ג"כ אסור דהוא ספק דאורייתא [פמ"ג]:

הוי רביעית שעה וכו' – עיין מ"ב דיש פוסקים שחולקין על שיעור זה ולדידהו שיעור מיל הוא שליש שעה וחלק ט"ו מן השעה (עיין מגן אברהם ופר"ח וח"י וביאור הגר"א) ויש מבעלי סברא זו (עיין ביאור הגר"א ולפי גירסתנו בגמרא ועיין בספר סדר זמנים) שחושבין שיעור מיל לחשבון כ"ב מינוטין וחצי ולכתחלה במקום שאין הפסד מרובה מששהה י"ח מינוטין הוי חמץ ואסור בהנאה וכדעת השו"ע וכ"כ הגר"ז אמנם בהפסד מרובה אפשר דיש לסמוך על הני פוסקים דפליגי וכל כמה דלא שהה עכ"פ כ"ב מינוטין וחצי אין לאסור אם לא ראינו בה סימני שיאור וסידוק ועיין בספר סדר זמנים שכתב דגם לענין מליחה יש להחמיר אף דיעבד ולאסור כל זמן שלא שהה שיעור זה:

ואחר שנתעסקו וכו' מיד יחמיץ – מקור דין זה מת' הרא"ש וכעין זה כתבו ר' אליעזר ממיץ והמרדכי לענין לישה בבית חם או אצל פי התנור וכן הביא האגודה בשם הגאונים לענין בית שהתנור בו עיין בב"י ובט"ז ולפי טעם זה כתב הרא"ש ג"כ בבצק לאחר שנתעסקו בו דהוא ג"כ חם מפני ריבוי העסק בו דג"כ מחמיץ מיד וס"ל דבזה לא שיערו חכמים מיל ושיעורא דמיל דאיתמר בגמרא הוא בבצק לאחר לישתו קודם שרידדו אותו דהלישה גופא אינו מחמם העיסה הרבה לכו"ע [עיין בפסחים דף ז' ע"א וברבינו מנוח פ"ג מה' חמץ דין י' עיי"ש היטב] והנה אף שבעיקר סברת הרא"מ והמרדכי לא מצינו מי שחולק עליהם אכן בדינא דבצק לאחר שנתעסקו בו דנקט הרא"ש מצינו לרבים מן הפוסקים דפליגי עליו עיין ברמב"ם פ"ה מה' חמץ ומצה שכתב וז"ל כ"ז שאדם עוסק בבצק אפילו כל היום וכו' ואם הגביה ידו וכו' אם שהה כדי הילוך מיל וכו' עיי"ש הרי דגם לאחר שעסק בו כל היום והניחו ג"כ אינו מחמיץ אלא בשיעור מיל וכן מוכח להדיא בת' הרשב"א ח"א סי' קכ"ד מ"ש בשם הרמב"ן [והובא באחרונים] שהיה מוליך המצות לתנור שהיה בריחוק כמה בתים ואף שלבסוף חזר בו הוא מטעם שחשש שמא יתעכב עד כדי שיעור מיל וכדמבואר התם להדיא ומצאתי לד"מ שהעיר כבר בזה ועוד תמה על הא שהביא בעל ת"ה לענין שהיות מצטרפות ולסברת הרא"ש אפילו בלא צירוף משהייה ראשונה נאסרה [ומכ"ש שאין לחלק כפי סברתו בין עסק גדול בעיסה לעסק מעט דאדרבה כל מה שעוסק בבצק יותר הוא יותר קרוב להחמיץ אח"כ בשהייה מועטת קודם שיתחיל לעסוק בה עוד לפי סברת הרא"ש] והניח בצ"ע ותימה על האחרונים שלא הביאו דברי הד"מ בזה וגם על הד"מ גופא תימה שהעתיק להא דת"ה בהג"ה והוא סתירה מיניה וביה להאי דהרא"ש שהביא המחבר תיכף אחר זה אם לא דנימא דהד"מ חזר בו וסבר דהרא"ש מיירי בשאנו רואים שהבצק חם ובאופן כזה אפשר דכו"ע מודה ולפ"ז דינא דהמחבר לאו בסתם עיסות קאי אלא בשאנו רואין להדיא שנתחממה ומ"מ צ"ע:

במג"א ס"ק י"ג באכילה רק שהוא חומרא בעלמא וכו' נ"ב ומותר לבטלו לכתחלה בס' כדאי' ביו"ד סי' צ"ט ויכול לאוכלו בפסח אפי' וכו' וכעין שכתבו התוס' בפסחים דף מ"ו ע"א, אמנם עיין לעיל במג"א סי' שכ"ג סקי"ד ועיין מ"ש שם על הגליון:

(שם ס"ק י"ד) בגד צמר נ"ב ר"ל צמר טווי אבל לא בגד שקורין פעלץ שאין הצמר טווי ומחמם:

סעיף ד' בהג"ה ויש ליזהר בעריבה שלשין בה שלא יהיה שום גומא או סדק שלא יוכל לנקרו אחרי הלישה ותחמיץ. נ"ב הנה אם בדיעבד ולש בזה אם נאסר או לא לא נתבאר בהאחרונים. והנה מדברי הה"י בסימן תנ"א ס"ק נ"ב במ"ש דאם עבר ועשה על הסדין בלא היפוך אם הוא תוך הפסח אף בדיעבד יש לאסור מוכח שם דה"ה אם היה סדק או גומא בהעריבה נמי הדין כן דתוך הפסח אסור אף בדיעבד וקודם פסח אין לאסור בדיעבד. מיהו אפשר לחלק דהח"י מיירי אפשר שלא הפסיק שיעור מיל בלא עסק בזה אף אם היה עליו מעט חמץ כיון דעורכין עליו כל פעם ועוסקין בו א"כ הוה בלא שהה שיעור מיל בלא עסק ולכך אין לחוש בדיעבד קודם פסח אבל באגן ועריבה כדרך שנוהגין להחליף פעם כפעם האגן ורוחצין אותו ועומד זמן מה פנוי עד שמתייבש מן המים בזה כיון שעומד זמן רב פנוי נעשה חמץ ממש ואף קודם פסח יש לאסור. ועוד אין לדמות סדין דאין הנקבים ברורין בו כ"כ אבל בנקבים ברורים יש לאסור אף קודם פסח. ועוד נראה דהח"י מיירי בענין שאינו נראה לעין חמץ בבירור עליו אבל אם נראה לעין חמץ על הסדין או בעריבה נמצא בנקבים שלה חמץ ממש בזה כיון דיש כאן ודאי חמץ דספק אם נתערב בו פירור אחד ובספק כהך י"ל דאף קודם פסח אסור וכדמשמע ברמ"א סימן תמ"ז דאף לספק תערובות משהו חיישינן ואף קודם פסח חיישי' לתערובות משהו ובספק וכדמשמע גם בסי' תמ"ו גבי קמח שנפל עליו מים דאם נתייבש לא מהני ריקוד דחיישי' שמא נתערבו משהו וכדמשמע שם בפוסקים דרק ספק הוי אם נתערב שם משהו ואעפ"כ אסור אף ק"פ ולכך היה נראה אם נמצא חמץ ממש בנקב אף קודם פסח יש לאסור. מיהו יש לחלק די"ל דבנקב קטן שהוא אפשר לגרר ממנו בניקל אף ע"י הלישה לא יצא ממנו הבצק וזה לא הוי מלתא דלא שכיחא שיצא הבצק מן הנקב ולמלתא דלא שכיחא אין לחוש מספק. ומיהו מלשון הרמ"א שכתב ואח"כ בשחוזר ולש בו מתערב בבצק משמע דמן הסתם הוה כך ושכיח הוא להתערב א"כ דומה ממש להני דינים הנ"ל דחיישינן לספק משהו ולכך נראה דשלא בשעת הדחק יש לאסור המצות ובשעת הדחק או הפסד מרובה יש להתיר ק"פ ויש לסמוך על השאלתות דחמץ בטיל בסמ"ך ואף דכתב הח"י בסי' תמ"ז דלא סמכינן על השאלתות רק בהרבה צדדים להקל י"ל כאן כיון די"א דיבש ביבש בטל בפסח ניהו דאנן לא קיי"ל כן מ"מ הוי תרתי צדדים להקל דלמא יבש ביבש בטל דכאן הוי יבש ביבש דקודם פסח בשעת לישה הרי בטל בסמ"ך ובפסח כבר הוי יבש ביבש וא"כ דלמא בטיל ברוב ודלמא לא נתערב בו כלל וכיון דהוי תרתי צדדים להקל סמכינן על השאלתות דהוי בסמ"ך. ולכך נראה דהיינו דוקא לאוכלן ביבש אבל להשליך אותן במים ורוטב או לעשות מהם סופגנין בזה כיון דיהיה יבש בלח בזה לכ"ע חוזר וניער וקמח שנטחן אחר האפייה ודאי אין לו דין לח בלח וכמ"ש החק יוסף א"כ אין כאן רק צד אחד להקל שמא לא נתערב בו משהו ובחד צד לא סמכינן על השאלתות ובפרט דבזה אינו שעת הדחק דאפשר בל"ז כן נראה לפענ"ד נכון וברור לדינא ומזה נלמוד כל כהאי גוונא ודוק היטב:

[א] במקום השמש וכו'. אבל קרוב לשמש אין לחוש דלא דמי לקרוב לפי תנור שחומו מרובה שולט (חק יעקב), ועיינתי ברבינו ירוחם דף מ"ב שכתב שלא יהא קרוב לשמש שיחממהו:

[ב] [לבוש] ויש אוסרים וכו'. בשולחן ערוך פסק כסברא ראשונה והב"ח כאוסרים אפילו בשוגג משום שהם רוב פוסקים הלא המה הרא"ש ורשב"א ורבינו ירוחם וספר יריאים וסמ"ג, וכן הנחלת צבי כתב שכל הפוסקים אסרו חוץ מהרמב"ם ומכל מקום הכריע דבמזיד אסור ובשוגג מותר, ולי צריך עיון דברמזים מבואר דמותר בדיעבד וכן בספר יריאים שהשמיטו לא בחמה ומסמ"ג ורבינו ירוחם אין ראיה שכתב עברה ולשה בהני וכו', יש לומר היינו במים כמו שדקדק המגיד פרק ה' דאין לישה אלא במים, ומכל שכן בזה דנקט לישה בהני רצה לומר במים שלשין הן בחמי אור או הן בחמי חמה אבל לא בחמה עצמה וכן מצאתי להדיא בתניא, ומה שכתב בשם הרשב"א לא ראיתיו ובהנאה נראה לי בכל ענין מותר עיין סימן תנ"ה ס"ק [ח']:

[ג] כנגד החלון וכו'. אבל מן הצד מותר (חק יעקב), ולפי מה שכתבתי ריש סימן זה יש ליזהר:

[ד] שמא יהיה מעונן וכו'. אבל תחת אויר הרקיע מותר כשאין מעונן כיון דמקום מגולה יבין כשיתקשרו השמים בעבים יסלק משם:

[ה] [לבוש] מגולה אלא יכסה במפה וכו'. ואין להניח מפה אחת פעמים הרבה על המצות שמא נדבק בו בצק ונתחמץ (מגן אברהם), ובדיעבד כשהוליך המצה או המים או קמח או מגולה או עמד בבית החורף חם אין לאסור אם לא שנחמו כמו שכתב בריש סימן תנ"ה:

[ו] אצל התנור וכו'. ואם לש נגד פי התנור או שם גחלים לוחשין לפני פי התנור אפילו לש אחורי התנור בכל אותו החדר אסור אף דיעבד אף בשוגג כמו שכתבו ב"ח וט"ז הוסיף דבבית החורף גרע טפי וצריך שלא להסיק בו ביום או יפתח הדלת וחלונות, אבל במהרי"ל כתב הלשין בבית האופה אצל התנור אז הבית חם וממהרין להחמיץ, לכן יזהר מאד כל אדם למהר לכתחילה בכל יכולתו לרדותם לתנור תיכף לעשייתם, עד כאן, משמע דאם אינו שוהא מותר, גם לשון הרא"ש אין נכון ללוש קרוב לתנור וכו' משמע דבדיעבד אין איסור כשאין שוהא, וזה נראה טעם מה שכתבו תוס' בדף ל"ו דהיו לשין בעזרה סמוך לתנור נראה לי טעמייהו משום דסבירא ליה נמי דכשאין שוהא מותר דיעבד, ובמקדש היו זריזין התירו לכתחילה אי נמי שהיו אחורי תנור. כללא דמילתא דאין לאסור דיעבד אם לא ברואין שנחמה העיסה כמו שכתב מגן אברהם:

[ז] בלא עסק וכו'. המעבירים ידיהם על המצות לא מקרי עסק וגרע טפי שמחמם, והוא הדין כשמניחין הסכין בעיסה בלא עסק (מהרי"ו):

[ח] אפילו כל היום וכו'. וריא"ז אוסר כדי הילוך ארבע מיל וכתב דלכתחילה יש ליזהר, והמחמיר לעצמו אף בדיעבד תבוא עליו ברכה. ועוד בב"ח שלא יניחו העיסה בלא עסק כלל דלפעמים אסור אף בפחות משיעור מיל, ובעונותינו הרבים רבים פושעים וכו' וצריך להזהירם גם לכופם וכו', עד כאן. כתב בספר זכרונות צריך ליזהר שלא להעריך עד שיגרפו התנור בתחילה, עד כאן, ופירש ב"ח דלאו דוקא כל מגריפות תנור דאז יצטנן התנור בזמן שיעריך אלא שלא יתחיל להעריך עד שיתחיל לגרוף, וכן נוהגים בבית זקיני הגאון זכרונו לברכה, גם מתחילה לא יתחיל ללוש עד זמן מה אחר שהוסק התנור כדי שיוכל מיד אחר הלישה לגרף ולהעריך:

[ט] רביעית שעה וכו'. ומהרי"ל שהוא שליש שעה ומעט יותר, ובחק יעקב האריך לפרש ובספרי ליורה דעה סימן ס"ט סעיף ה' יתבאר:

[י] [לבוש] מיהו טוב וכו'. שמא לא יקטפה יפה בפעם שניה שלא יהיה גוש אחד דבוק והוי כמצה כפולה שאין האש שולט שם (מהרי"ל):

[יא] בידוע וכו'. אפילו לא נשתהא שיעור מיל (ט"ז):

[יב] [לבוש] בפניו מכסיפין. פירוש בקו האמצעי בין שחרות ולובן שהוא התחלות השחרות כמו ירוק שקורין בלשון אשכנז בלעבל"יך, כתב בחק יעקב שאין אנו בקיאין בזה השיעור על כן אין לאסור אלא בשהא שיעור מיל בלי עסק וכן כתב הכלבו דף מ"ח עד כאן לשונו, ועיינתי בכלבו שכתב ומי שאינו בקי בזה וכו' משמע דלאו כלל לכל עולם וכמשמעות השולחן ערוך ולבוש, גם מגן אברהם כתב צריך לדקדק בזה כי הוא מצוי ואין איש שם על לב וכו':

[יג] וכלי אחר מלא מים או כלי מתכות או אבנים של שיש שהם צוננים (כלבו), משמע דבמתכת או של שיש יכול לצנן בכלי עצמו בלא מים וכל זה כשעוסקת באפיה שמתחממות:

[יד] [לבוש] אחר שהגיע וכו'. כן כתב בית יוסף דקודם זמן איסור חמץ שופכין אפילו במקום אשבורן, עד כאן. וקצת קשה אם כן מאי פריך בפסחים דף מ"ב תני חדא שופכין במקום מדרון ותני חדא שופכן במקום אשבורן, הא יש לומר דהא אשבורן מיירי קודם זמן איסור חמץ:

[טו] מדרון וכו'. שנבלע בקרקע מהרה לכך לא ישפוך על רצפת אבנים (מגן אברהם), ורוקח סימן רע"ג כתב מדרון שלא יאסוף כזית במקום אחד או ישפכם ברשות הרבים:

[טז] בשעת עשיה וכו'. דלא כמו שנוהגין העולם שלא לגררם עד אחר עשיה כי אף שאין שוהין שיעור מיל מכל מקום לכתחילה אסור לכן יעמיד אחד על גביה שיגרר תמיד כל כלי בשעת הנחתו (מגן אברהם), וזה סייעתא למה שכתב בשל"ה דנכון שיכין שני כלים של לישה ומיד אחר עיסה ראשונה יהא אחד מוכן לרחוץ הכלי היטב, ועיסה השניה ימדוד בכלי שני וכן חוזר חלילה, עד כאן, אבל מהרי"ו כתב זה לשונו אחר כל עיסה ועיסה ידיח ידיו וידיח הספל וינגבו במפה אלא אם כן שלש מיד בלי הפסק, עד כאן, הרי דבלש בלי הפסק אין צריך כלום. בשלמא על של"ה לא קשיא מידי דיש לומר דמדות חסידות קאמר ונכון שיכין שני כלים וכו' אבל בגרירת כלים קשיא, ויש לומר דשאני ספל דלשין בו בלי הפסק ותמיד יכול הלש לחבר כל הפרורים המתדבקים למעלה ולמטה לערבן והוי כמתעסק מה שאין כן בסכין ומגלגלים שמניחין מידם בתוך עשיה לכך צריך אחד לגררן תמיד, ועיין סימן ת"ס סעיף ה'. כתב מהרי"ו אותן שנתן הקמח לאותן שתיקנו המצות ידיח ידיהם ויבער הפירורין מעל השולחן וידרסם ברגליו בעפר קודם שיבואו לידי חימוץ דכשיבואו לידי חימוץ צריך לשרפם אחר כל עיסה ואחר כל גמר לישה יכבדו המקום, על כן ראוי ליזהר שהמודד הקמח לא יתן מים לאותו שלש כי שמא נדבק מעט קמח בידו ויפול לתוך המים, גם המודד ישים הכתונת מעל הזרוע עד המרפק כדי שלא יבוא קמח למלבושיו ואחר כך יתעסק בעיסה וכל זה לכתחילה:

[יז] על ידי כותים וכו'. דהגרירה הוי שבות ושבות דשבות לא גזרו ושרי במקום מצוה (מגן אברהם), וצריך עיון דבסוף סימן שכ"ג נראה דגרירה אב מלאכה הוא וכדאיתא בשבת דף נ' וכן כתב הרמב"ם פרק כ"ג זה לשונו, הגורר כל שהוא חייב עד כאן לשונו, ודוחק לחלק, גם קשיא לי מנא ליה למגן אברהם הא דמותר לעשותו על ידי כותים קאי אגרירה דילמא קאי אהדחה וכן הוא להדיא במהרי"ל במקור הדין, גם באמת גרירה למה לי כיון דדי בהדחה רק המחמיר קאמר דיגררן וכיון שהוא יום טוב הוי קולא לעשות ולא חומרא כן נראה לי ברור:

[יח] לצונן וכו'. ויכביד אותן שיהיו למטה ואל יציפו למעלה (מהרי"ו):

[יט] לתנור וכו'. ובחק יעקב תמה דבמהרי"ל אוסר בזה משום דבסדקים לא נאפה ועוד שלא לצורך הוא, עד כאן. ונראה לי דרמ"א מיירי כשאין סדקין כמו בעריבה בסמוך וזה שאמר שהבצק שעליהם יאפה אף מטעם שני צריך עיון גם במהרי"ו לא התיר אלא במים צוננים, ועל מגן אברהם צריך עיון ביותר ואולי היה להם נוסחא אחרת במהרי"ל. כתב מגן אברהם ונראה לי שיבטל החמץ קודם שיחמיץ או שיתן הכלים עם הבצק במתנה לכותים ואם צריך ליאפות שנית ביום טוב פשיטא דשרי להדיחן אבל אסור לגוררן, עד כאן, וצריך לומר דאזיל לטעמיה שכתב בסימן תנ"ז שאין לסמוך על צוננין בזמן הזה, אך צריך עיון דאי יש כותי הא יש תקנה להדיחו ואפשר כוונתו שיזכה לכותי שלא בפניו, ומכל מקום ודאי טוב שיתנו גם לצוננין דהא מכל מקום כשיתחמץ הוא ברשותו:

[כ] בעריבה וכו'. לא יהא חריצין במדה וכן כשעושין המצות על הדף להדיא (מהרי"ל) אבל במעגלי צדק כתב בשמו זה לשונו, תוך הדף שהיה עושין המצות כלפי סדין וכו', עד כאן, משמע דאף שעושין על הסדין לא יהא בדף שתחתיו נקב וצריך עיון. עוד כתב במהרי"ל הסדין יקח בכל לישה ולישה אחרת אבל לא מהני מה שמהפכין כמו שכתב מגן אברהם סימן תנ"א דחמץ מבצבץ מעבר לעבר, ונראה דטוב יותר לעשות על דף חלק להדיא מלעשות סדין:

[כא] [לבוש] שמא ישכח וכו'. משמע אף בסדקין שאפשר לגררו אסור שמא ישכח אבל מלשון רמ"א גומא או סדק שלא יוכל לנקרו וכו' משמע קצת דבסדק שאפשר לנקרו מותר. ודרכי משה כתב מזרק שנסדק בשפתו ירחיבוה ברוחב אצבע:

[כב] כסת צמר וכו'. אבל בגד צמר שרי דאינו מחמם כל כך (מגן אברהם), ולא מסתבר מיהו בדיעבד מבואר במהרי"ו דאף בכר צמר מותר:

[כג] ולא יוסיף וכו'. ואם עבר והוסיף יזהר שלא יעשו מאלו מצות תבשיל והמצות עצמו מותרין באכילה אף בפסח (עולת שבת), אי משום שלועסו אין מתחמץ תיכף עיין ריש סימן תס"ו, ואם עשה ממנו תבשיל כתבתי בספר אליהו זוטא דאין לאוסרו בדיעבד וכבר הסכימו עמי החיבורים שנדפסו אחר ספרי הנזכר לעיל:

[כד] [לבוש] שיתעסק וכו'. במגן אברהם כתב דאדם אחר צריך ללוש עיסה קשה דאדם אחד אסור ללוש שאי אפשר ללוש שתי עיסות כאחד, עד כאן, ואם עברו ועשו אדם אחד נראה לסמוך על משמעות הלבוש להתיר:

השמש. וע"י פריסה סדינים. ואהלים מלמעלה שרי ת' בית יהודה סי' מ"ו:

והאוכלו. ואפילו כשהיא במקצת מעיסה כולה מחמץ גמור הוא ת' מהר"ם מלובלין:

מיהו שמא לא יקטפנו יפה בפעם ב' ולא יהיה גוש א' ואין האש שולטת שם:

מדרון. מ"א הזהיר שלא ישפכן במקום רצפת אבנים. וכל זה אחר זמן איסור אע"פ דהפקירן מסתמא ע' סי' תמ"ד מ"מ לכתחלה צריך ליזהר עכ"פ וע' סי' תמ"ה דודאי חמץ אסור לסמוך על העורבים ה"ה הכא:

לחזור ולתקן מה שנוהגין שמניחין מצה א' על השלחן ועוסקים בה משך זמן הסקות התנור ומשתמשים בכל הכלים פעם ב' בלי גרידה והדחה וגם על המפ' ראשונה או שמהפכין המפה ראוי להזהר ולמחות בהם ת"י:

עכו"ם. דגריד' שבות אמירה ובמקום מצוה לא גזרו מ"א:

א) [סעיף א'] אין לשין במקום השמש. לפי שחום השמש מחממת. רש"י פסחים מ"ב ע"א. ב"י לבוש.

ב) שם אין לשין וכו' ומי שאין לו מקום רחב בתוך הבית מותר לו ללוש המצות באמצעה של חצר מקום זריחת השמש ע"י פריסת אהלים וסדינים מלמעלה. תשו' בית יהודה סי' מ"ו. ברכ"י או' א' כס"א או' א'.

ג) שם. אין לשין במקום השמש. ואם עברה ולשה תחת השמש הפת מותר. הרמב"ם פ"ה. וכ"פ הש"ע לקמן סעי' ה' וכתב הפר"ח לקמן בסעי' ה' וכ"ש כשלש ביום המעונן תחת הרקיע ומסתמא נמי דה"ה אם לש סמוך לפי התנור וכיוצא דבדיעבד מותר לדעת הרמב"ם. וכ"כ המש"ז או' א' לדעת הש"ע ה"ה ביום המעונן שרי בדיעבד יעו"ש וכ"כ החמ"מ או' א' אבל דעת הרא"ש בס"פ כל שעה לאסור בעברה ולשה תחת השמש, והביאו ב"י. וכ"פ הב"ח וכתב דאסור אף דיעבד ושוגג וה"ה ביום המעונן דדינו כלש בחמה וכ"ש דאסור אף בדיעבד בלש קרוב לפי תנורים שלנו שפיהן מן הצד והעיסה מתחממת מיד אצל פי התנור יעו"ש והביאו מ"א ס"ק ט"ו וכתב ונ"ל דוקא כשהוחמה העיסה עכ"ל והביאו ח"י או' כ"ו. וכ"כ א"ר או' ו' חמ"מ שם. ר"ז או' ח' ח"א כלל קכ"ח או' י"ז. מ"ב או' כ"א. ועיין במגן האלף או' ו' שכתב דבמזיד יש להחמיר אפי' לא הוחמה העיסה כיון דכל הלישה היתה בחמה מיהו בהתחילה בחמה וגמרה אח"כ במקום אחר אפשר דאין להחמיר עכ"ל אמנם מדברי הפו' הנז' משמע דאין חילוק אלא כל שלא הוחמה בדיעבד שרי וכ"כ הר"ז שם דאם לא הוחמה מותרת אפי' לש במזיד ומשמע שם בר"ז דאף אם הוחמה אינו אסור רק באכילה אבל בהנאה שרי יעו"ש ונראה בזה דהכל לפי העניין דאם אנחנו רואים שהוחם הרבה אז יש לאסור אף בהנאה אם הוא בתוך הפסח או בע"פ אחר זמן איסורו. ועיין לעיל סי' תנ"ה או' ע"א.

ד) שם וביום המעונן אסור וכו' אבל ביום שאינו מעונן מותר ללוש ולקטף בצל תחת הרקיע ובלבד שלא יהא קרוב לשמש שיתחמם. ב"י בשם רי"ו. וכתב עליו בד"מ או' א' ואפשר דאף התה"ד שכתב בסי' קכ"ב נהגו ליזהר שלא ללוש תחת חלון וכו' מודה בהא דהכא ליכא למיחש ליום המעונן מאחר שלש בצל אית ליה היכרא דאין כאן שמש יעו"ש. וכ"כ מ"א סק"א. א"ר או' ד' ח"י או' א' חק יוסף או' א' חמ"מ או' א' ר"ז או' א' ומיהו מ"ש שם ח"י ומבואר בש"ס ופו' דכל שאינו מתקרב אל השמש ממש רק שהוא קרוב אל השמש אין לחוש ודלא כראש יוסף שמפקפק בזה יעו"ש עיין בא"ר או' ב' ומאמ"ר או' א' שהשיגו עליו מדברי רי"ו הנז' וכ"כ י"א בהגה"ט דמ"ש הראש יוסף בזה הוא ברור. וכ"כ המש"ז או' א' דכל שהוא קרוב לשמש גם הצל חם ויחמם העיסה ודוקא רחוק שרי עכ"ד. ועיין באו' שאח"ז.

ה) שם. וביום המעונן אסור וכו' ודוקא כשהוא מעונן גמור אבל כשעננים עוברים ושבים פעם נגלה ופעם נכסה אין בכך כלום. פר"ח בשם הרמב"ן אלא שכתב ומיהו לפי דברי התה"ד והביאו הגה עכ"פ נהגו ליזהר שלא ללוש תחת הרקיע עכ"ל והגם דבד"מ כתב אפשר דגם התה"ד מודה בהא כמ"ש באו' הקודם מ"מ כיון דכתב בדרך אפשר נהגו ליזהר משום דאפשר לומר בהיפך דלא שנא מחלון דכיון דעסוקין בלישה וקיטוף יהיה מעונן ולא ירגישו. ועוד י"ל הטעם דנהגו ליזהר שלא ללוש תחת הרקיע אעפ"י שאין עננים משום דאם יהיה עננים צריך לילך למקום אחר ועד שיבקשו מקום ולהעתיק שם העיסה והכלים יהיה העיסה בלא עסק איזה זמן וע"כ נהגו שלא ללוש תחת הרקיע אלא מקודם שיתחילו בלישה מזמינים מקום הראוי ללישה שאף אם יהיה עננים א"צ להעתיק למקום אחר.

ו) שם. וביום המעונן אסור וכו' ונראה פשוט דבית החורף שהסיקו בו בתנור דגרע טפי מיום המעונן אלא צריך שלא להסיק בו ביום או יפתח הדלת והחלונות עד שיצא חום ההסקה. ט"ז סק"א. חק יוסף או' ב' חמ"מ או' א' ר"ז או' ז' ובדיעבד אין לאסור אם לא שהוחמה העיסה כמ"ש לעיל או' ג' יעו"ש. ועיין לקמן או' י"ט.

ז) שם. וביום המעונן אסור וכו' נראה דלאו דוקא תחת כל אויר הרקיע אלא אפי' בתוך הבית במקום שהיתה החמה זורחת אם לא היה מעונן אסור. וכ"כ הרוקח בסי' רמ"ג. ב"ח. עו"ש או' א'.

ח) שם. הגה. וע"כ נהגו ליזהר מללוש נגד החלון וכו' משא"כ מן הצד של חלון או רחוק מן החלון בענין שא"א לשמש לזרוח אלא מקום הלישה אף אם יהיה השמש בכל שטח הרקיע כיומא דעיבא דכולא שמשא כגון שהחלון עומד במקום צר בין החומות שאר בתים וכיוצא בזה מותר ללוש. ח"י או' ג' ומיהו מ"ש מן הצד מותר כתב עליו הא"ר או' ג' דלפי מ"ש או' א' בשם רי"ו (והב"ד לעיל או' ד') שלא יהא קרוב לשמש גם כאן יש ליזהר.

ט) שם בהגה. נגד החלון וכו' אפי' אם החלון פתוח למזרח והיא לשה אחר חצות שכבר סיבבה החמה לדרום יש לחוש ואפי' ביום שאינו מעונן דזמנין דמתקשרין העבים ולאו אדעתיה. תה"ד סי' קכ"ב. ב"י. עו"ש או' א'.

י) שם בהגה. נגד החלון הפתוח וכו' אבל אם החלון אינו פתוח אף אם היא של זכוכית כדרך סתם חלונות אפ"ה מותר ללוש נגדה. ח"י או' ד' ועי"ש והביאו הר"ז או' ה' אלא שכתב ומ"מ צריך ליזהר שלא תחמם העיסה עכ"ל. אבל חק יוסף או' ג' כתב דאם יש שמש אף שהחלון אינו פתוח אסיר אם היא של זכוכית דהחמה מבערת יותר ע"י זכוכית ולא כמ"ש ח"י לחלק בין מים לשאר מילי יעו"ש. וכ"כ א"א או' א' כל שהשמש זורחת אף בזכוכית אסור ללוש נגד השמש יעו"ש. וכ"כ חמ"מ או' א' ח"א כלל קכ"ח או' י"ז וכ"כ בשו"ת לב חיים ח"ב סי' פ"א והביאו בספרו רו"ח או' ד' והיפל ח"ב בסי' זה או' א' יעו"ש. וכתב שם חק יוסף וכן ראיתי שנזהרין בזה שלא ללוש בכה"ג. וכ"כ ח"א שם שנוהגין לכסות בסדינים. וכ"כ קיצור ש"ע סי' ק"י או' ג' אבל אם אין החמה זורחת שמה מותר ללוש נגד חלון של זכוכית קיצור ש"ע שם.

יא) שם בהגה. אפי' אין שם שמש. כגון שהוא פתוח לרוח צפון. ר"ז או' ב'.

יב) שם בהגה. שמא יהיה מעונן וכו' פי' שמא פתאום יבואו עננים. מ"א סק"א. ר"ז או' ג'.

יג) שם בהגה. וכן יש ליזהר וכו' מה"ט דשמא יהיה מעינן אבל ביה"ש אין לחוש. תה"ד סי' קט"ו. ב"י. מ"א סק"ב. ח"י או' ה' חק יוסף או' ד' חמ"מ או' א' ר"ז או' ו'.

יד) שם בהגה. מלהוליך המצות וכו' ובתשו' הרשב"א סי' קכ"ד כתב שהרמב"ן ז"ל היה מתחלה לש בביתו ושולח פתו לפורני רחוק יותר מעשרה ומחמשה עשר בתים ולא היה חושש אלא ששמעתי שלאחר מכאן נמנע ולא מחמת ריחוק הפורני אלא מחמת שחשש דלמא היה הפורני מלא והיה ירא שמא יתעכב פתו בחוץ מיל או יותר אבל לחוש לסילוק היד לא שמענו עכ"ל והביאו מ"א שם וח"י או' ו' ומיהו הפר"ח בסעי' ב' כתב ע"ז דהוא היפך דעת הגאונים ואין לחוש לדבריו ועוד שהרי לאחר מכאן נמנע ומי שעושה כן גוערין בו בנזיפה עכ"ד. ויתבאר עוד מזה לקמן סעי' ב'.

טו) שם בהגה. מלהוליך המצות וכו' אלא יכסנו במפה. דרשות מהרי"ל. ד"מ או' ו' ח"י או' ז א"ר או' ה' חק יוסף או' ה' חמ"מ שם. ר"ז שם.

טז) ואין להניח סדין א' הרבה פעמים על המצות דשמא נדבק בו בצק ונתחמץ. מ"א שם. ח"י שם. א"ר שם. חק יוסף שם. חמ"מ שם. ר"ז שם. ואם אין לו סדין אחר אפשר טוב להוליכו מגולה מלכסות באותה מפה. מחה"ש.

טוב) שם בהגה. וכן המים או הקמח. לכן יש ליזהר כשמוליכין הקמח מהרחיים שלא יהיו השקים פתוחים למעלה או מנוקבים. ח"י או' ח'.

חי) שם בהגה. וכן המים או הקמח. ובדיעבד אין לאסור כלל. ב"ח. ח"י שם. אם לא כשנחמו כמ"ש ברסי' תנ"ה. א"ר או' ה' ועיין בדברינו לשם או' י"ט.

יט) שם. ולא יתקרב ללוש אצל התנור וכו' זהו לשון הרא"ש שהביא בב"י אבל בטור כתב אצל פי התנור וכתב הב"ח משמע דשלא אצל פי התנור אלא באחוריו או בצדיו אפי' קרוב לתנור לית לן בה וכ"כ הרוקח (סי' רע"ג) ולא אצל פי התנור ואעפ"י שהרא"ש בס"פ כל שעה כתב סתם שאין ללוש קרוב לתנור מפני חום האש נמי קרוב לפי התנור קאמר עכ"ל. וכ"כ ח"י או' ט' דכל שאינו קרוב לפי התנור אלא מאחוריו אין לחוש בתנורים שלנו שאופין בהם שעשוים מלבנים עבים שאין החום שולט לחוץ כמו בתנור בית החורף רק דרך פי התנור יש לחוש משא"כ אם אינו קרוב לפי התנור יעו"ש. מיהו העו"ש או' ב' כתב דפשט דברי הרא"ש משמע אפי' אינו לש אצל פי התנור אלא מאחריו או מצדדיו דכיון דהאש הוא בתנור וחום יוצא ממנו אסור ללוש קרוב לחים ומ"מ הב"ח אין דבריו נראין להקל יעו"ש. וכ"כ חק יוסף או' ו' אבל הר"ז או' ז' פסק לחלק כח"י דבתנור שאופין בו שהוא עשוי מלבנים עבים ואין חומו שולט חוץ לדפנותיו מותר ללוש מאחוריו או מצידיו אבל תנור בית החורף שהוסק אין ללוש בסמוך לו מכל צדדיו לפי שהוא מחזיק חומו ביותר ומתפשט חומו חוץ לדפנותיו ואף ברחוק ממנו אם מרגישין שם חום ההסקה אין ללוש באותו בית עד שיפתח הדלת והחלונות שיצא החום יעו"ש. וכ"כ החמ"מ או' א' דבתנורים שאופין בו אין לחוש אלא שלא ילוש נגד פי התנור. ועיין לעיל או' ו' ובאו' שאח"ז.

ך) והיכא דמשימין עצים בוערות וגחלים לוחשות לפני פי התנור אסור ללוש בכל אותו החדר דהכל הוא אצל האש כיון שאין האש בתוך התנור וכל החדר הוא חם וגרע טפי מלש בחמה וכ"כ באגודה פ' אלו עוברין וז"ל בשם הגאונים שיעור מיל דוקא בבית שאין התנור בו אבל בבית שהתנור בו הוא חם ביותר ואפי' בפחות ממהלך מיל הוא מחמיץ עכ"ל. ב"ח, והביאו ח"י שם וכתב ולא ראיתי נזהרין בזה והטעם נ"ל עיקר דהאגודה לא קאמר אלא בתנורים של בית החורף שע"י ההסקה מחזיק חומן וכה"ג מקום שמרגישין החמימות של אש קרוב לפי התנור או לאש משא"כ כשאופין במקום שאין מרגישין החמימות ולא סמוך לתנור של בית החורף שמחזיק החמימות או שאין הבית סתום   ואינו קרוב לפי התנור סמוך לאש אף שאופה סמוך לתנור שאופין בו אין קפידא יעו"ש. וכ"כ החמ"מ או' א' דאם מניח עצם בוערות וגחלים לוחשות לפני פי התנור אף מן הצד אסור ללוש קרוב לתנור אבל רחוק מן התנור או אחוריו אין לחוש כלל והכל לפי הענין אם החדר קטן והחום רב או החדר גדול והחים מעט כן הוא הסכמת כמעט כל האחרונים עכ"ל. וכן סיים במ"ב או' ט' דהכל לפי הענין אם החדר קטן והחום רב וכו' ורק קרוב לפי התנור צריך ליזהר מאד בכל מקום שלא ללוש שם או להניח שם מצות קודם אפייה דמוכרח שיש שם חמימות והחוש יעיד ע"ז.

כא) שם. מפני חום התנור. ולכן טוב לאפות בתנור ולעשות המצות בחדר אחר. מש"ז או' א'.

כב) שם. מפני חום התנור. ובדיעבד אם לש נגד פי התנור אין לאסור אם לא שרואין שנחמה העיסה. א"ר או' ו' וכ"כ החמ"מ שם דבדיעבד אם לש נגד פי התנור דינו כמו לש תחת השמש עכ"ל וכבר כתבנו לעיל או' ג' דדעת האחרונים דאין לאסור בדיעבד אם לא שהוחמה העיסה יעו"ש.

כג) ודע דיש שנכשלים בזה כגון האופין שיש מהם שבשעה שהמצות בידם על המקל להורידם לתנור ומקרבין אותם לפי התנור הם שוהים ומתישבין באיזה מקום להניחם בתנור או גרוע יותר מזה שפונים ראשם ומשיחין עם העורכים ובין כך המצה מתחמם מאד כנגד פי התנור והוא איסור גמור לפי המבואר כאן. וכן יש עוד ליזהר להחליף המקלות שמשימים עליהם המצות כפעם בפעם דאנו רואין בחוש שמתחממים הרבה מחמת שהיו בתנור ומחמת זה נתחמם המצה עוד טרם שמקריבה לפי התנור ובעו"ה הרבה נכשלים בזה. מ"ב או' יו"ד. ועתה פה עיר קודשינו ירושת"ו כל ק"ק עדות האשכנזים היו נזהרין בזה להזמין קנים הרבה להכניס בהם מצות לתנור וקנה שהכניסו בה פעם א' אין מכניסין בה עוד פעם אחרת עד שמנקין אותה וממילא ע"י איחור הנקיון הוא מתקרר ורק המנוקין ומזומנים להכניס בהם מצות לתנור צריך ליזהר שלא להניחם אצל פי התנור כי עי"ז הם מתחממים ואח"כ כשמשימים עליהם המצות להכניסם לתנור הם מתחממים קודם הכנסם לתנור וע"כ יש ליזהר בזה.

כד) [סעיף ב'] לא יניחו העיסה בלי עסק וכו' אותם המעבירים ידיהם על המצות לא יפה הם עושים דלא קרי עסק אלא העריכה והלישה או כשנוקבין המצות אבל כשמעבירין ידיהם על המצות גרע טפי. מהרי"ו סי' קצ"ג ד"מ או' ג' כנה"ג בהגה"ט. מ"א סק"ד. ח"י או' י"ב. א"ר או' ז' חק יוסף או' ט' ר"ז או' ט' וה"ה נמי שאין מקום למה שנוהגין המון העם שתוחבין סכין בעיסה ומניחין אותה בלא עסק. כנה"ג שם. ח"י שם. א"ר שם. חק יוסף שם. חמ"מ או' ב'.

כה) מאד צריך ליזהר שלא להתחיל להעריך ולרדד עד שיגרפו התנור בתחלה כדי שיוכלו ליתן בו המצות ולא יעמידו בחוץ ולא ישהו אפי' רגע אחד. ס' הזכרונות דף כ"ד ע"ב. כנה"ג שם. מ"א שם. ח"י שם. חק יוסף או' יו"ד. וכתב שם ח"י ונראה דלאו דוקא כל מגריפות התנור דאם יגרוף כל התנור ואח"כ יתחיל להעריך ולרדד המצות גם ינקרו עי"ז יצטנן התנור מאד לפעמים אלא דלא יתחיל להעריך עד שיתחיל לגרוף כדי שיוכל לאפות מיד וכן ראיתי נוהגין בבית הגאון מוח"ז. גם מתחלה לא יתחיל ללוש עד זמן מה אחר שהוסק התנור כדי שיוכל מיד אחר הלישה לגרוף התנור ולהתחיל להעריך המצות ולאפות מיד עכ"ל. וכ"כ א"ר או' ח'.

כו) שם. אפי' כל היום אינו מחמיץ. עיין לקמן או' ל"א שיש שכתבו בשם הירושלמי דדוקא עד שיעור ד' מילין אינו מחמיץ יעו"ש.

כז) שם. ואם הניחו בלי עסק שיעור מיל וכו' ובספק שהה שיעור מיל לחומרא דהוי איסור תורה. א"א או' ה'.

כח) שם. שיעור מיל וכו' וכתב רא"ם השיעור הזה הוא דוקא בבית שאין בו איש או שאר יתרון חמימות מחמת שאר דברים לפי שיתרון חמימות ממהר להחמיץ וצריך לתת לב לפי הענין עכ"ל. הגמ"י פ"ה. וכ"כ המרדכי פ' אלו עוברין. והב"ד ב"י. עט"ז. ח"י סוף או' יו"ד. וכ"כ לעיל או' ך' יעו"ש.

כט) שם. שיעור מיל וכו' משמע דשיעור זה אע"ג דלא ניכר ביה שום סימני חימוץ המבואר לקמן וכ"מ מדברי הרמב"ם פ"ה יעו"ש.

ל) שם. ושיעור מיל הוא רביעית שעה וכו' כ"כ בתה"ד סי' קכ"ג דשיעור מיל רביעית שעה וחלק עשרים מן השעה לפי חשבון מהלך אדם בינוני עשר פרסאות ביום שהוא י"ב שעות כדאיתא (פסחים צ"ד ע"א) פ' מי שהיה טמא עכ"ל והביאו ב"י. וכ"פ בש"ע יו"ד סי' ס"ט סעי' ו' גבי מליחה דאינו פחות מכדי הילוך מיל שהוא כדי שלישית שעה בקירוב ומבואר בב"י ובש"כ שם שהוא י"ח מינוטין יעו"ש. אמנם הרמב"ם בפי' המשנה פ' אלו עוברים כתב שהוא שני חומשי שעה משעות השויה. וכ"כ הרע"מ בפי' המשנה שם משנה ב' וכ"כ המ"א סק"ג דלאותם המחשבים מהנץ החמה עד שקיעתה הוי שני חומשי שעה ולזה הסכים ח"י או' יו"ד יעו"ש. ובביאור הגר"א כתב דשיעור פרסה הוא שעה וחצי יעו"ש וא"כ הוי שיעור המיל כ"ב מינוטין וחצי מיהו בא"א או' ג' כתב דלהלכה ק"ל כמ"ש כאן שהם ח"י מינוטין ולחומרא יעו"ש. וכ"פ ח"א כלל קכ"ח או' י"ט אבל הר"ז או' יו"ד כתב דלענין הלכה העיקר כדעת האומרים שהוא שני חומשי שעה רק אם אין שם הפ"מ יש להחמיר כדעת האומרים שהוא ח"י מינוטין יעו"ש. וכ"כ בב"ה דלכתחלה במקום שאין הפ"מ מששהה י"ח מינוטין הוי חמץ ואסור בהנאה וכדעת הש"ע וכ"כ הר"ז אמנם בהפ"מ אפשר דיש לסמוך על הני פו' דפליגי וכל כמה דלא שהה עכ"פ כ"ב מינוטין וחצי אין לאסור אם לא ראינו בו סימני שיאור וסידוק עכ"ד.

לא) שם. ושיעור מיל וכו' בתלמוד א"י מפרש שיעור כשהייה כדי הילוך ד' מילין ולא נאמר השיעור הזה אלא משהתחילה ללוש הבצק ועד שתדביק בתנור. ונראה בעיני שאעפ"י שלא לשה האשה יותר מן השיעור שאמרו חכמים ולא הגביהה ידה מן העיסה כל עיקר אלא שהיתה עושה רקיקין דקין ביותר והיתה מתעצלת בהם כדי הילוך ד' מילין הרי בצק זה אסור אעפ"י שאין סימן חימוץ ניכר בו. ריא"ז הב"ד בשה"ג פ' אלו עוברין. וזה שלא כדעת הרמב"ם והרשב"א (סי' קכ"ד) והטור ושאר גדולים דכל שמתעסקים בו אפי' כל היום אינו מחמיץ ולפיכך אין ראוי להורות איסור לאחרים בדיעבד אלא להזהיר לכתחלה לחוש לדברי הגדול באחרונים והמחמיר לעצמו אף בדיעבד תע"ב. ב"ח. ח"י או' י"א. א"ר או' ח'.

לב) ואם העיסה גדולה ויחיד או יחידה לשה אותו אינו יכול להצילו מן החימוץ בשעת לישה וא"כ להר"ן אם מתחנת לישה עד גמר הלישה הוי שיעור מיל הבצק אסור שכבר בא לידי חימוץ קודם שיצילוהו העוזרים משעת עריכה והכי נקטינן. עוד נראה דאעפ"י דלא הוי כשיעור מיל מתחלת לישה עד סוף לישה אם יניחוהו בלא עסק קצת בשעת עריכתו יצטרף ויאסר. ב"ח. מיהו ח"י שם כתב דבדיעבד אין להורות איסור נגד כל הני גדולים (ר"ל הרמב"ם והרשב"א וכו' כנז' באו' הקודם) אפי' בלש יותר מכשיעור שלא מצינו שחילקו בזה יעו"ש. ועיין לעיל סי' תנ"ו או' כ"ד.

לג) שם בהגה. כי יש לחוש שהשהיות יצטרפו וכו' ובתה"ד סי' קכ"ג כתב שאם העסק בין שהייה לשהייה עסק גמור הוא כגון בעיטת הידים בבצק וכגון הרידוד שמרדדין המצות בעץ עגול כה"ג אין השהיות מצטרפות דעסק כזה יכול לבטל מה שכבר התחיל להתחמץ אבל הניקור שמנקרין המצות אע"ג דיש לחשבו לעסק מ"מ לא חשיב עסק לבטל השהיות יעו"ש. והב"ד ב"י אבל מהרי"ל כתב דהשהיות מצטרפות בכל ענין שלא חילק. ב"ח. אמנם הט"ז סק"ב ומ"א סק"ד הביאו דברי התה"ד הנז' ומשמע שמסכימין לדבריו. וכ"כ ח"י או' י"ב וחק יוסף או' ח' דכ"ה הסכמת האחרונים. וכ"פ החמ"מ או' ב' ר"ז או' ט'.

לד) שם בהגה. או שיהיה במקום חם וכו' כגון במקומות החמין כמבואר לעיל או' כ"ח יעו"ש.

לה) שם מיד יחמיץ. כ"כ הרא"ש בתשו' כלל י"ד סי' ד' והביאו ב"י. ומאד צריך ליזהר בזה במה שנוהגין לחתוך כל מצה ולתקנה בידים כחצי כדור והיא מתחמצת ביד שאין לי להניחה עד שיתננה לאותו שמרדד אותה בעץ העגול כי אז הבצק הוא חם ומחמיץ מיד ומיהו אפשר דמיד ל"ד ממש אלא שאין להקל בלא ראיה והרבה מקילין בזה להניחה זמן מה ואעפ"י שאינו זמן ארוך מ"מ אינו נכון כמבואר מדברי הש"ע. מאמ"ר או' ד'. ועיין לעיל או' ג'.

לו) שם. ואם התחילו בשתי עיסות וכו' זה מיירי אפי' לא נשתהא בודאי שיעיר מיל אפ"ה אמרינן שבודאי היה כאן חמימות הרבה מדרואין השנית שהחמיצה. ט"ז סק"ג ח"י או' י"ד. א"ר או' י"א. פר"ח. חמ"מ או' ג' ר"ז או' י"ב ואפי' עסק בה כל שעה כל שרואה אחת החמיצה בעסק כזה א"כ הוא ג"כ חמץ. מש"ז או' ג' וכ"כ הפר"ח. חמ"מ שם.

לז) ודע שכתב הרמב"ם בפ"ה דכל זמן ששהה הבצק עד שהגיע להשמיע קול בזמן שהאדם מכה בידו עליו כבר החמיץ וישרף מיד וכן עיקר להחמיר אעפ"י שהראב"ד בהשגית חולק עליו. ב"ח. פר"ח.

לח) שם. עד שיש בה סדקים וכו' ואי נולד חימוץ של סידוק אפי' למקצת עיסה כל העיסה נאסר תשו' מהר"ם מלובלין סי' קכ"ה. ח"י או' ט"ו. חק יוסף או' י"א. חמ"מ או' ג' ר"ז או' י"ג.

טל) שם. אלא הכסיפו פניו וכו' פי' של הכסיפו הוא כמו הכסיף העליון ולא התחתון דפ' במה מדליקין ועיין בערך ערך כסף והיא קו אמצעי בין השחרות והלובן שהוא התחלת השחרות שהוא כמו ירוק שקורין בל"א בלייכלי"ך וזה כאדם שעמדו שערותיו מחמת פחד ורתת ונשתנה צורתו זה אסור אך שאין אנחנו בקיאין בזה השיעור וע"כ אין לאסור אלא א"כ בשהה שיעור מיל בלא עסק וכ"כ הכלבו להדיא עי"ש וכן משמעות הש"ס פ' אלו עוברין גבי בצק החרש. ח"י או' ט"ז. אבל המ"א סק"ה כתב דצריך לדקדק בזה כי הוא מצוי ואין איש שם על לב. וכ"כ א"ר או' י"ב על דברי ח"י הנז' שעיין בכלבו שכתוב ומי שאינו בקי בזה וכו' שיעורו משהניח העיסה והלך מיל משמע דלאו כלל לכל העולם וכמשמעות הש"ע ולבוש עכ"ד. ור"ל דמי שהוא בקי בזה וידע שהכסיפו פניו יש לאסרו אעפ"י שלא שהה שיעור מיל וע"כ יש למהר בעשיית המצות בכל מה שאפשר כדי שלא לבא לידי כך.

מ) שם. אלא הכסיפו פניו וכו' והוה נוקשה דרבנן לדידן וי"א בטל בס' א"א או' ה' וכ"כ הר"ז או' י"ג הרי זה אסור באכילה ובהנאה מד"ס כחמץ גמור והוא נקרא חמץ נוקשה שאינו ראוי לאכילה מחמת חמיצתו שלא גמר כל צרכו עכ"ד. ועיין לעיל סי' תמ"ז סעי' י"ב ובדברינו לשם בס"ד וגם שם באו' ז' יעו"ש.

מא) שם. האוכלו פטור. אבל אסור. הרמב"ם פ"ה דין י"ג. חמ"מ או' ג' וכ"כ באו' הקודם.

מב) שם. הגה מיהו טוב ליזהר לכתחלה. דשמא לא יקטפו יפה בפעם שנית שלא יהיה גוש א' דבוק והוי כמצה כפולה שאסורה משום שאין האש שולט שם. דרשות מהרי"ל. מ"א סק"ו. א"ר או' יו"ד. חק יוסף או' י"ב חמ"מ או' ג' ר"ז או' ט'.

מג) שם. בהגה. מיהו טוב וכו' ומה שנותנין מיד ליד אינו טוב וכ"ש שמקרבין אצל פי התנור ושוהין מעט ביד שם דאסור. א"א או' ו'.

מד) וראוי להשגיח מאד ולהעמיד איש הגון בכל בתי האפייה להשגיח ע"ז ושלא לעשות המצות ע"י נערים קטנים ועוזרים יקח כל בעה"ב חדשים לא שיהיו עומדים יומם ולילה וידים מתחממים מאד ממש יס"ב ראוי לאסור העיסה כה"ג. א"א או' ד'.

מה) [סעיף ג'] אם האשה שהיא לישה וכו' ואשה שצבעה ידיה בצבע הנקרא אלחנייא כנהוג מותרת ללוש כי ידוע שאין שום ממשות צבע כ"א חזותא בעלמא. שד"ח מע' חו"מ סי' י"ג או' ד'.

מו) שם. מקטפת במים. פי' שטחה בו פני החררה. טור. וכתב הר"ן אפשר שלא חייבו חכמים שתצנן ידיה אלא לומר שאם היא מקטפת במים שלא תקטף באותם מים שמצננת בהם את ידיה מפני שהם מתחממים ומחמיצין את העיסה אבל כל שאינה מקטפת במים לא הצריכוה לדקדק אם ידיה חמין או צוננין שאין חשש חימוץ בכך ולכך פירש (הרמב"ם. כ"כ הדרישה והט"ז ומאמ"ר) דלא אמרו שצריכה לצנן ידיה אלא כשהיא אופה לפי שידיה מתחממין מחמת חום התנור. ב"י. ט"ז סק"ד. מיהו הב"ח כתב דלעולם צריך לצנן ידיה אעפ"י שאינה עוסקת באפייה ובצרכי התנור דיש לחוש שיתחמם העיסה מחום ידיה שמתחממין במשמוש העיסה יעו"ש. אמנם העו"ש או' ד' כתב על דברי הב"ח הנז' דלא ראה נוהגין כן. וכ"כ ח"י או' ח"י דכל שאין ידיה מתחממות מחום התנור ואח"כ נוגעת בעיסה א"צ לצנן כלל וכתב וכן המנהג יעו"ש. וכ"כ א"ר או' י"ג. חק יוסף או' י"ד. חמ"מ או' ד' ר"ז או' י"ד. וכ"כ הפר"ח על דברי הב"ח הנז' דליתא אלא שכתב דאם הרגישה בעצמה שידיה חמין צריכה לצנן לכתחלה וכתב דהכי נקטינן יעו"ש. והביאו המאמ"ר או' ז' וכתב דיש לחוש לדבריו אלא שאין נוהגין כן וכתב ומ"מ טוב ונכון שתצנן ידיה בדופני הכלי שלשה בהם יעו"ש.

מז) שם. מקטפת במיה. ובמדינות אלו נוהגין שלא לקטף המצות במים. ד"מ או' ה' מ"א סק"ז. ח"י או' י"ז. חק יוסף או' י"ג. חמ"מ שם. ר"ז או' ט"ו. ומ"מ אם אירע כך שלחלחו המצות במים אינו נאסר. ד"מ שם. ר"ז שם. והיינו אם לחלחה במים שאינה מצננת בהם ידיה אבל אם לחלחה במים שמצננת בהם ידיה ית' לקמן או' מ"ט.

מח) שם הגה. ומיהו בעברה ולא צננה וכו' משמע דלכתחלה צריכה לצנן ידיה והיינו כשהיא עוסקת עם התנור ועוסקת ג"כ אח"כ בבצק. מ"א סק"ח. מאמ"ר או' ז' ועיין לעיל או' מ"ו. ומיהו עתה לא יש מנהג זה שהאשה שלשה היא אופה אלא אחד לש ואחר אופה.

מט) שם בהגה. ומיהו בעברה וכו' ואם צננה במים וקטפה באותם המים צ"ע אם נאסרת המצה א"א או' ח' ונראה דאם היו עדיין אותם המים נקיים וזכים וקרים יש להתיר בפשיטות ואם נראה בהם מראה לבן מחמת שהיתה עוסקת בעיסה וצננה בהם ידיה וגם נעשו פושרים יש לאסור דהא כבר נתחמצו אותם המים אבל אם היו פושרין וזכין או יש בהם מראה לבן וקרים בזו יש להסתפק ואפשר דבדיעבד יש להכשיר, ועיין לעיל סי' תנ"ה או' ע"א ודוק.

נ) [סעיף ד'] אם לש אחר זמן איסור חמץ וכו' אבל קודם לכן שופכן אפי' במקום אשבורן (לשון שבירה שמשתבר הקרקע ויש בקעים שהמים נאספים ושוהין בתוכם ואין נבלעים ומחמיצין. רש"י פסחים מ"ב ע"א. והרע"מ סוף פ"ח דטהרות פי' אשבורן מקום עמוק שנקוו בו מים) ואינו חושש ב"י. ולפי מ"ש בסי' תל"ג דבחצר של אדם אחד אין להשליך שם חמץ אפי' קודם זמן איסור אף כאן אסור לשפוך המים במקום אשבורן בחצר של אדם אחד יעו"ש. ב"ח. וכ"כ הט"ז סק"ה דלפי מ"ש בסי' תמ"ה דודאי חמץ אסור להניחו ברשותו שהוא שלו ולסמוך על העורבים שיאכלוהו אפי' קודם זמן איסורו א"כ ה"נ אסור אם יש במה ששופך כדי קיבוץ עכ"ל. ועיין לעיל סי' תמ"ה או' ל' ולקמן או' ג"ן.

נא) שם. אלו המים. בין מים שמקטפת בהם ובין המים שמצננת בהם ידיה. לבוש. ר"ז או' ט"ז.

בנ) שם. שרוחצין בהם העריבה. וכן של שאר כלים ששימשו בעיסה. לבוש. ר"ז שם.

גנ) שם. כדי שלא יתקבצו וכו' וצ"ע דמה בכך אם יתחמצו הרי שופכם והפקירם כמ"ש סס"י תמ"ד וי"ל דלכתחלה צריך ליזהר שלא יבואו לידי חימוץ. מ"א סק"ט. וכ"כ הר"ז שה דאפי' אם שופכם לרה"ר ונמצאו שיצאו מרשותו קודם שנתחמצו מ"מ כיון שכבר הגיע זמן איסור חמץ צריך ליזהר לכתחלה בכל אשר יש לו שלא יבואו לידי חימוץ כלל.

דנ) שם. כדי שלא יתקבצו וכו' אבל במקום מדרון נבלעים בקרקע מהרה. רש"י. ולכן לא ישפכם על רצפת אבנים. מ"א שם. ור"ל וברצפת אבנים אפי' במקום מדרון אסור. וכ"כ ח"י או' י"ט. ר"ז או' י"ז. וברוקח סס"י רע"ג כתב במקום מדרון אלכסון שלא יאסף כזית במקום אחד או ישפכם לרה"ר עכ"ד. והביאו א"ר או' ט"ו. ומיהו כבר כתבנו באו' הקודם דלכתחלה יש ליזהר אפי' אם שופכם לרה"ר יעו"ש.

הנ) ודע דצריך למהר ולשפוך אותם אחר שקיטף בהם או שצונן בהם ידיו או לאחר הדחת העריבה מפני שהם ממהרות להחמיץ. מ"ב או' ל"א.

ונ) שם. כדי שלא יתקבצו וכו' ולאחר גמר הלישה יכבדו המקום שלשו שם. מהרי"ו סי' קצ"ג. כנה"ג בהגה"ט. ועיין עוד לקמן סי' ת"ס או' כ'.

זנ) שם הגה. והכלים שמתקנים בהה המצות וכו' אבל המרדות א"צ להדיחן אחר שנשתמשו בהם. דרשות מהרי"ל סוף ה' תיקון המצות. מ"א סק"י. ח"י או' כ"א. חק יוסף או' ט"ז. ר"ז או' ל"ב. כי המרדה נקיה היא דאם יש עליה בצק שהחמיץ אין מהני לה אף הגעלה כמ"ש סי' תנ"א סעי' י"ט ומ"מ נכון לבדוק ולראות אם אין עליה בצק. א"א או' יו"ד. ועיין בדברינו לשם בדין המרדה.

חנ) שם הגה. והכלים שמתקנים בהם המצות וכו' כגון העריבה ועצים מגלגלים שמרדדין בהם המצות ועצים שמנקרין בהם המצות. ר"ז או' ח"י.

נט) שם בהגה. יגררם תמיד בשעת עשייה וכו' דלא כמו שנוהגין העולם שלא לגררם עד אחר עשייה כי אעפ"י שאין שוהין שיעור מיל מ"מ לכתחלה אסור כמ"ש סעי' ב' לכן יעמוד אחד על גביהן שיגרר תמיד כל כלי בשעת הנחתו. מ"א ס"ק י"א. וכ"כ בשל"ה דנכון שיכין שני כלים של לישה ומיד אחר עיסה ראשונה יהא אחד מוכן לרחוץ הכלי היטב ועסה השניה ימדוד בכלי שני וכן חוזר חלילה ע"כ. והביאו מ"א ססי' זה. אבל מהרי"ו בסי' קצ"ג כתב אחר כל עיסה ועיסה ידיח ידיו וידיח הספל וינגבו במפה אלא א"כ שלש מיד בלי הפסק יעו"ש משמע דאם לש מיד בלי הפסק א"צ כלום וכ"כ בדרשות מהרי"ל ה' תיקון המצות דאם תכף ללישה נותנין קמח אחר ולשין מיד שנית אין קפידה בזה דכל זמן שעוסקין תוכו אינו מחמיץ עכ"ל. וכ"מ מדברי הרוקח סי' רע"ג שכתב לאחר שילוש כל עיסתו יגרור העיסה מן הכלי משמע הא אם לש מיד באותו כלי א"צ לגרור בין כל עיסה ועיסה וכ"כ ח"י או' ך' ר"ז או' ח"י. וכ"כ ח"א כלל קכ"ח או' כ"ג וז"ל ויזהר לרחוץ ידיו ולנקותם היטב עכ"פ לאחר שלש שיעור חימוץ (ר"ל מיל) וכן הכלים שלשין בהם ירחצו היטב לאחר שעשו בהם ב' או ג' עיסות עד שלא יהיה מתחלת הלישה יותר משיעור מיל וכן הסדינים שמכסים בהם השולחנות די להחליף משיעור מיל לשיעור מיל והמדקדקים יותר ינוח ברכה על ראשם ומנהג חסידות הוא עכ"ל. ועיין עוד לקמן או' ע"ו.

ס) וכן ישגיחו על עצים המגלגלים שיהיו נקיים ולהחליפם בזמן הנז' וכן כלים המנקבים בהם. ח"א שם או' כ"ד. ועיין לקמן סי' ת"ס או' ט"ל.

סא) המגלגלים ישגיחו אם מודבק בידיהם עיסה שירחצו ידיהם ג"כ משיעור מיל לשיעור מיל. ח"א שם או' כ"ה.

סב) ראוי ליזהר שהמודד הקמח לא יתן מים לאותו שלש כי שמא נדבק מעט קמח בידו ויפול לתוך המים. גם המודד יסיר הכתונת מעל הזרוע עד המרפק כדי שלא יבא קמח למלבושיו ואח"כ יתעסק בעיסה וכ"ז לכתחלה. א"ר או' ט"ז. וכן הנותן מים לתוך הקמח יזהר שלא יקרב כלי המים לכלי הקמח שמא יפרח מהקמח לכלי המים ויתחמץ וכן המים יהיה רחוק מהקמח שלא יפרח מהקמח למים. והלש יהיה זהיר להסיר מלבושיו מעל הזרוע עד המרפק כדי שלא ידבק בהם בצק ואח"כ יפלו אל העיסה ובכל פעם שרוחץ ידיו ומנקה אותם צריך לרחוץ עד המרפק ויבדוק אותם שמא נדבק בהם בצק וכן יבדוק תחת הצפורן שמא נדבק בהם עיסה וגם יעיין במלבוש העליון שעליו שמא נדבק בו בצק ואח"כ יפול לעיסה כי הלש הרבה בצק יהא נדבק בו כידוע וכן כל העוסקים בבצק ולכך צריך זהירות בנקיון תמיד.

סג) שם בהגה. שלא ידבק בהם הבצק. ויבער הפירורין מעל השלחן אחר כל עיסה ואחר גמר הלישה יכבדו המקום. מ"א סוף הסי' ועיין לעיל או' נ"ו ולקמן סי' ת"ס או' כ"ו וכ"ח.

סד) שם בהגה. ולאחר עשייה ידיחם וכו' היינו אחר גמר לישת העיסות הנאפות בהיסק תנור א' כשחוזר ומסיקו לאפות בו פעם שנית ידיח כל הכלים שישמשו בעיסה וינגבם לחזור ולהשתמש בהם פעם שנית. ר"ז או' ך'.

סה) שם בהגה. ולאחר עשייה ידיחם וינגבם וכו' כשלשין במצה עשירה יש מי שהקפיד שלא לשטוף העריבה שלשין בה בין לישה ללישה במים אלא ביין דבמים יש לחוש שמא תשאר טיפת מים וכשילוש ביין הו"ל מי פירות עם מים שממהרין להחמיץ והנוהג כן שפיר עביד אך המנהג לשטפם במים ומניחין בחמה או באויר לנגבם ומעביר בגד לנקותם מקודם ואין לחוש. ואם באולי נשאר לחות לית לן בה. ויר"ש יזהר לנגבם יפה ואם מדיחן ביין תע"ב. כנה"ג בתשו' סי' ס"ב. ובארץ הצבי מנהג פשוט להדיחם ביין. ברכ"י או' ב'.

סו) שם. בהגה וביו"ט מותר לעשותו ע"י עכו"ם. דהגרירה הוי שבות והוי שבות דשבות דשרי במקום מצוה (שלא יהיה חמץ בבית) כמ"ש סי' ש"ז סעי' ה' מ"א ס"ק י"ב. מיהו הא"ר או' י"ז כתב לפקפק בדברי המ"א הנז' דגרירה הוי אב מלאכה ומ"ש מור"ם ז"ל מותר לעשותו ע"י עכו"ם קאי אהדחה יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' ך' ידיחם ע"י עכו"ם. אמנם הא"א או' י"ב כתב ליישב דברי מ"א יעו"ש. ומ"מ כיון דאפשר ע"י הדחה יעשה ע"י הדחה אך אם א"א כגון שהוא דבוק הרבה ונתייבש אז יש להתיר כדברי מ"א.

סז) שם בהגה. וביו"ט מותר לעשותו ע"י עכו"ם, והיינו באין רוצה לאפות עוד אח"כ אבל אם רוצה לאפות עוד היום מותר להדיחם בעצמו. וכ"כ מ"א ס"ק י"ג דאם צריך לאפות שנית ביו"ט פשיטא דשרי להדיחן אבל אסור לגוררן כמ"ש ססי' שכ"ג עכ"ל. וכ"כ המש"ז או' ו' חמ"מ או' ו' ר"ז או' כ"ב ואו' כ"ג. מ"ב או' ל"ו. ומ"ש המ א דאסיר לגוררן היינו כשאפשר בהדחה אבל כשא"א מותר דאפי' כשנשבר מותר לתקנו כמבואר בסי' תק"ט יעו"ש. מק"ח.

סח) שם בהגה. ואם אין עכו"ם יטילם בצונן. מיהו בדרשות מהרי"ל כתב להטיל לצונן אי אפשר דשייטיה למעלה ואין המים נוגעים בכל צד ועוד דילמא העץ מפסוק בין המים אבל מהרי"ו סי' קצ"ג כתב שיכביד אותם שיהיו למטה מן המים ואל יצופו למעלה. והביאו ט"ז סק"ו. א"ר או' ח"י. חמ"מ או' ו' ר"ז או' כ"א.

סט) שם בהגה. יטילם בצונן. שהצונן מונע החימוץ כמ"ש לעיל סי' תנ"ז סעי' ב' ועיין בדברינו לשם או' ס"ב ואו' ס"ג יעו"ש.

ע) שם בהגה. או יתנם לתנור וכו' ומ"מ אסור לאכול הבצק דבצד השני דבסדקים לא נאפה יפה. מהרי"ל. וקשה א"כ היאך רשאי לאפותו ואפשר דמדינא שרי באכילה רק שחומרא בעלמא הוא שלא לאכול לכן מותר לאפותו. מ"א ס"ק י"ג. ועיין בח"י או' כ"ב שכתב לפקפק בדברי המ"א הנז' דבדרשות מהרי"ל שלפנינו לא כתוב היתר זה של אפייה יעו"ש והא"ר או' י"ט כתב דרמ"א מיירי כשאין סדקים כמו בעריבה דבסמוך יעו"ש. והמחה"ש ס"ק י"ג כתב על דברי המ"א הנז' צריך ביאור כיון דאין דעתו לאכלו יהיה מצד הדין או מצד חומרא יהיה אסור ומ"ש מאופה ואין דעתו לאכלו היום עכ"ל ונראה דמפני זה כתב המ"א שם תיקון אחר שיבטל החמץ קודם שיחמיץ או יתן הכלים עם הבצק במתנה לעכו"ם. ועיין לקמן סי' ת"ס סעי' ג' וכתב הר"ז או' כ"א ואף שיתחמץ אח"כ (ר"ל אחר שהפקירו) א"צ להעבירו ולבערו אם בכל כלי וכלי בפ"ע אין בו כזית בצק דבוק כמ"ש בסי' תמ"ב יעו"ש. ועיין באו' שאח"ז.

עא) שם בהגה. או יתנם לתנור שיאפה וכו' דהיינו באותו תנור שהוסק לאפיה ולא להסיק מחדש בשביל כלים אלו שהוא הבערה שלא לצורך כיון שאסור לאכול הבצק וגם הוא דבר מועט ואין מקפידין עליו לאכלו. ח"י או' כ"ג. וצ"ע כיון דאין להסיק התנור בשביל כלים אלו משום דהוי הבערה שלא לצורך א"כ כיצד יעשה אפיה שלא לצורך אלא הנכון לעשות כמ"ש באו' הקודם שיבטל הבצק קודם שיחמיץ ואם יש כזית בצק בכל כלי יתנם במתנה לגוי ואם אין שם עכו"ם יתנם בצונן כמ"ש לעיל סי' תנ"ז סעי' ב' ועיין בדברינו לשם או' ס"ב ואו' ס"ג יעו"ש.

עב) שם בהגה. והערבית שאפשר לתת דבר וכו' וכן הסכין שחתכו בו העיסה ידיח לצורך יו"ט. ולדקור המצות בעצים קטנים ולשורפם לצורך טרם יחמצו. דרשות מהרי"ל ה' תיקון המצות.

עג) שם בהגה. שלא יהיה בו שום גומא וכו' יש מצפין העמילה בטס של מתכת ויש שעושין אותה מאבן חלקה כדי שתתקרר. מ"א ס"ק י"ג בשם ס' הזכרונות. וכבר כתבנו זה לעיל סי' תנ"ו או' כ"ג קחנו משם.

עד) אגן נחושת קנו מגוי והיה נשבר בשפה ומחמת השבירה נתפשטו סדקים קטנים הורה מהרי"ל לשפשף יפה ולהרחיב את הסדקים לגרר ביניהם יפה ולהגעילו אח"כ ואז יתנו לאומן גוי להתך בדיל על השבירה ועל הסדקים ולהחליק יפה להשוותו לשפת האגן ואל יסתום השבירה בחתיכת נחושת מחובר ביתדות (פי' במסמרים) כרגילים להטליא כלי נחושת כי אז נכנס קמח ובצק בין הדבקים ולא מצי בכל פעם ופעם לגרר אחריו כדי לטהרו כראוי. ובשם מהר"ר מולין אביו ז"ל העיד שהיה לו אגן אחד שנפגם בשפתו והניח לחתוך את הפגימה ולהרחיבה כמלא אצבע ולא רצה להסתים הפגימה בחתיכת נחשת מטעם הנז' דרשות מהרי"ל ה' הגעלה. ומזה תדע דמהרי"ל הוא מהר"י סג"ל והוא מהר"י מולין דפעמים קורין אותו מהר"י מולין ע"ש אביו. ועיין שם הגדולים מע' גדולים סעי' יו"ד או' רל"ח ובהקדמת דרשות מהרי"ל ודוק.

עה) וגם במרדה לא יהיה סדק או חריץ. מהרי"ו סי' קצ"ג. מ"א ס"ק י"ג. ח"י או' כ"ד. א"ר או' ך' חק יוסף או' כ"א. חמ"מ או' ו' ר"ז או' ל"ב. ח"א כלל קכ"ח או' כ"ג.

עו) הסדין המונח על הדף שעושין עליו המצות צריך להחליף בין לישה ללישה (והיינו בשוהין להסיק התנור בין לישה ללישה אבל באין שוהין א"צ להחליף עד שיעור מיל וכמ"ש בח"א) ואם עושה על הדף בלא סדין ויש נקבים בדף צריך לסותמן שלא יכנס בהם בצק. דרשות מהרי"ל ה' תיקון המצות. מ"א שם. ח"י שם. א"ר שם. חק יוסף שם. ח"א שם. וכתב שם הא"ר דטוב יותר לעשות על דף חלק להדיא מלעשות על סדין אבל ח"י שם כתב דרוב העולם נוהגין לעשות על סדין לפי שרוב שלחנות אינם חלקים. וכ"כ הר"ז או' ל' ועוד עיין מדין סדין לעיל סוף או' נ"ט ובסי' תנ"א או' רי"ז ובסי' תנ"ג או' צ"א יעו"ש.

עו) שם בהגה. שלא יהיה בו שום גומא וכו' ואודות המצות הנאפות ע"י המכונות שאחת לשה ואחת עורכת ואחת מרדדת ותיכף מכניסין אותם לתנור עיין בשד"ח מע' חו"מ ס' י"ג או' י"ב שהביא מחלוקת הפו' בזה יעו"ש ונראה שאף במקום שנהגו היתר צריך שקודם כל לראות המכונות אם הם חלקים בתכלית בלתי שום גומא ושום סדק ושיהיה אחד יר"ש עומד עליהם תמיד לראות שלא יניחו העיסה בלי עסק אפי' רגע א' ואחד משגיח על המכונות שלא ידבק בהם בצק ואם נדבק יגררנו במגרדת ובכל שיעור מיל יבדקו את כל המכונות והכלים בודק היטב עד שלא ישאר דבוק בהם משהו ומ"מ לענין מצת מצוה יש להחמיר שלא לעשותה ע"י מכונות לפי שראיתי מכונה חדשה שגם הלישה טושין ע"י מכונה ורק יש אחד שמנענע יד מכונה אחת שעושה הלישה והבצק נילוש מאליו וא"כ הו"ל כנעשה ע"י קטן וא"כ אף במקום שנהגו היתר במצת מצוה יש להחמיר.

עז) שם בהגה. או כסת צמר וכו' אבל על בגד צמר שרי דאינו מחמם כ"כ. מ"א ס"ק י"ד. והביאו ח"י או' כ"ה חק יוסף או' כ"ב. ר"ז או' כ"ד. ח"א כלל קכ"ח או' כ"ג. מיהו הא"ר או' כ"ב כתב על דברי המ"א הנז' דלא מסתבר לחלק בין כסת צמר לבגד צמר. והביאו א"א או' י"ד. ובדיעבד בכל ענין ליכא איסור. ח"י שם. א"ר שם. א"א שם.

עח) [סעיף ה'] הפת מותרת. והסכמת האחרונים לאסור בדיעבד. והנ"ץ כתב דוקא בדיעבד ולש במזיד אבל בשוגג שרי. ח"י או' כ"ו. וכ"כ חקת הפסח או' ג' בשם ה"ר מנוח כדברי הנ"ץ והסכים לדבריו יעו"ש. אבל המ"א ס"ק ט"ו כתב דוקא כשהוחמה העיסה. והביאו ח"י שם. חק יוסף או' כ"ג. ומשמע דאין לחלק בין שוגג למזיד אלא באם הוחמה העיסה יש לאסור בכל ענין ואם לא הוחמה יש להכשיר. וכ"כ לעיל או' ג' יעו"ש.

עט) [סעיף ו'] אם העיסה רכה וכו' והטעם מבואר בתה"ד סי' קכ"ד לפי שהקמח שמוסיפין אינו נילוש ונגבל יפה ונשאר מעט בעין בתוך העיסה ואפי' לאחר אפייה עודנו בעין ושמא לא נאפה אותו קמח יפה ויש לחוש שמא יפול במרק בקערה ויתחמץ עכ"ד. והביאו ב"י. ט"ז סק"ח. מ"א ס"ק ט"ז. מיהו מהרי"ו סי' ת"ל כתב הטעם דאין להוסיף קמח משום דאינו נילוש עם הראשון ונמצא מפסיק בין העיסה עכ"ד. והביאו מ"א שם וכתב משמע דס"ל דאין העיסה נאפית יפה מפני הפסקת הקמח עכ"ל. ונ"מ בין הטעמים דלטעם התה"ד דהחששא משום הקמח דלא נילוש יפה בדיעבד מותר לאכלה כך רק שלא ישימם בדבר לח שלא יתחמץ הקמח אבל לטעם מהרי"ו דהקמח מפסיק ואין העיסה נאפית יפה אף לאכול המצות עצמם כך בלי שישימם לתוך דבר לח יש להחמיר אבל דעת האחרונים כהתה"ד כאשר יבואר באו' שאח"ז ובאו' שאחריו.

פ) שם. אלא עושה עיסה וכו' ומשמע מדברי התה"ד שם שאם א"א לעשות עוד עיסה קשה אין איסור להוסיף קמח רק ישמור המצות שלא ליתן אותם לדבר לח ואי משום שלועסו אין מתחמץ תיכף וכ"מ רסי' רס"ו ועוד דהא הקמח נקלה באור כמ"ש סי' תס"ג סעי' ג' וגם בדרשות מהרי"ל בשם מהר"ש מתיר לכתחלה. מ"א שם. וכ"כ העו"ש או' ו' דאם עבר והוסיף קמח יזהר שלא יעשה מאלו המצות שום תבשיל אבל המצות עצמם מותרין באכילה בפסח. וכ"כ ח"י או' כ"ז. א"ר או' כ"ג. חק יוסף או' כ"ד. ר"ז או' כ"ו. ח"א כלל קכ"ח או' ך'.

פא) ואם נתנוהו לרוטב כתב ח"א שם דיש להחמיר מאחר שהמצה מפסקת בין הקמח והאור יעו"ש. אבל בס' א"ז כתב דאם עשה ממנו תבשיל דאין לאסרו בדיעבד מאחר דאינו אלא חששא בעלמא יעו"ש והביאו בספרו א"ר או' הנז"ל. ח"י שם. חק יוסף שם. וכ"כ החמ"מ או' ב' ר"ז שם. אבל מצה שידוע שנילוש בתוכה קמח יש להחמיר אפי' בדיעבד שעבר ונתנה לתוך דבר לח. מ"א סי' תס"ג סק"ד. א"ר שם או' ג' חק יוסף שם או' ד' ר"ז בסי' זה או' כ"ו. וכ"כ א"א בסי' זה או' ט"ז ובסי' תס"ג או' ד' דאם נתנו בתבשיל ונמצא קמח במצה שיש לאסור אף דיעבד יעו"ש. מיהו בס' בני חיי סי' תנ"ג כתב דאם הוסיף בה קמח אסור לאכול אפי' הלחם לבדו יעו"ש. והביאו הברכ"י או' ג' וכתב שכן הורה מורו הרב ז"ל בתשו' כ"י הלכה למעשה כדעת הרב בני חיי יעו"ש אמנם בספרו חיים שאל ח"א סי' ל"ב כתב דהמיקל לאכלה לבדה לא הפסיד מאחר דמוכח מתה"ד ומרן דשרי ורבנן בתראי שרו חכימייא בפירוש ואולם בעל נפש יחוש לדברי הרב בני חיי ומ"מ אין להחמיר לבער המצות האלו ומותר להשהותם בפסח ואין חשש כלל יעו"ש. והביאו בספרו מחב"ר או' ב'.

פב) והרב כס"א או' ג' כתב נראה פשוט דלא אסר התה"ד אלא במצה עבה הוא דאיכא למיחש להכי אבל במצות שלנו שהם דקות עד מאד שהם ממש כמו רקיקין אין לחוש לזה כלל שהרי האור נכנס לתוך המצה ונקלית יפה ועינינו הרואות שהיה קלויה יפה מבית ומבחוץ וקרוב לזה כתבו האחרונים לענין איסור מצה נפוחה דלא נאמר זה ברקיקין שלנו אלא במצה שעבה קצת ויש ממש באמצעיתה כמ"ש בדב"ש סי' רל"ד ושע"ד עיי"ש שהאריך בזה עכ"ד. ועיין לקמן בהגה ססי' תס"א בדין מצה נפוחה.

פג) וכתב עו"ש הכס"א דמזה יש ללמוד שאם נתן את המצות במקום שאינו נקי מעפרורית של קמח שיחזר ויתן אותם המצות בתנור לקלות אותם ושרו דאף אם נדבק במצות מעפרורית של קמח בהכניסו אותם פעם אחרת לתנור הוא נקלה ושרי וכתב שכן ראה באו"ח (דף ע"ג ע"ד) ולהרדב"ז ח"ב סי' תצ"א יעו"ש. ומיהו עיין בשע"ת סס"י זה והב"ד לקמן או' ח"פ שכתב שגם להחזיר המצות לתנור חם שיעשה הקמח קלוי להקל האיסור אין לעשות כן ובפרט כשידו משגת ועדיין יוכל לעשות מצות אחרים יעו"ש ונראה דדוקא התם דודאי איכא עליהם קמח יש להחמיר אבל היכא דאינו אלא חששא בעלמא יש להקל בחזרה לתנור.

פד) שם. אלא עושה עיסה וכו' ודוקא כשיש אדם אחר שיכול ללוש עיסה קשה אבל אדם אחד אסור   ללוש שתיהן כאחת שא"א ללוש שתי עיסות כאחת ולהתעסק בהם יפה. מ"א ס"ק ט"ז. ח"י או' כ"ח. א"ר או' כ"ד. חק יוסף או' כ"ה. חמ"מ או' ה' ר"ז או' כ"ה. ח"א כלל קכ"ח או' ך' ואם עברו ועשו אדם אחד נראה לסמוך על משמעות הלבוש להתיר. א"ר שם.

פה) שם הגה. וירחיק המצות מהקמח וכו' לכן אותו המודד קמח לא יקרב אל העיסות עד שיקנה מלבושיו מקמח וידיח ידיו תחלה. ח"י או' כ"ט. ר"ז או' כ"ז. ועיין לעיל או' ס"ב.

פו) שם בהגה. וירחיק המצות מהקמח וכו' ואפי' מצות נילושות במי פירות דזיל בתר טעמא. פר"ח.

פז) שם בהגה. כי הקמח הנדבק בהם וכו' ומה שנוהגין במדינות אלו במין הנקרא בראשאדי"ב שחותכין חתיכה חתיכה מהעיסה ומעגלין אותה בתוך הקמח כדי שלא תדבק העיסה בידים בשעת עריכה דאיסור גמור הוא לכ"ע וגם במין הנקרא בושקאטיל"ו לפעמים נמצא בתוכה קמח בעין ממש שלא נילושו היטב וראוי ליזהר בכל זה ועכ"פ לא ישרו אותם לתוך משקה בפסח. מאמ"ר או' ט' ועוד עיין בתשו' שמש צדקה סי' צ"ט בזרק קמח על העיסה כשמרדדין אותה לעשות מצה מן הדקה ואח"כ לבשל אותה דדעת המחבר להחמיר ובהגה שם מבנו דבזה קל מהוספת הקמח בעיסה כי הקמח נשאר למעלה ונקלה יפה ולכן אין לחוש בדיעבד לאסור הכלים אבל לכתחלה אין להתיר יעו"ש והב"ד עיקרי הד"ט סי' ח"י או' י"ד ופ"ת. ועיין עוד מזה לקמן סי' תס"א סעי' ב'.

חפ) שם בהגה. כי הקמח הנדבק בהם וכו' עיין בתשו' דב"ש סי' שמ"א בענין שהניחו מצות האפויות שעושים למכור בבית שהיו מרקדים שם הקמח והסולת ונתמלאו המצות מאבק הקמח עד שאם היה עולה בידו ובלבושו יתמלא אבק ומי שלא נזהר בהם בשלו אותם במרק או במים שבודאי היה צריך לעמוד בפרץ בתחלה ולהכריז עליהם שהמצות אסורים אמנם עתה שעבר הפסח והשאלה על הכלים יש כמה ספקות וע"כ אין להחמיר בכלים יעו"ש. ונראה שבשעה שבאו להשתמש במצה לצורך בישול ניערו ממנו האבק שעל פניו וקינחו ביד או במפה ואעפ"י כן היה מקום לחוש שלא ניער יפה כי האבק דרכו להתדבק דמסתמא לאו ברשיעי עסקינן שעיניהם רואות האבק מונח ע"פ המצה ויתנו אותה כמות שהיא בתוך המים. ועיין בסוף הספר משנת דר"ע דאיתא ג"כ תשו' על ענין זה ומסקנתי לאסור אפי' לאכול בעיניה שהרי יש נקבים פתוחים לפנינו ובודאי נכנס מהקמח לתוך הנקבים וא"א לנקותם שמא יפול מהם לתוך התבשיל ולאו אדעתיה. וגם הביא שם מס' בני חיי שאוסר בעיסה שהוסיפו בה קמח אף לאכול המצה כמות שהיא מטעם דלמא משתלי ויפול במרק ולאו אדעתיה. וגם לפי מ"ש בשכנה"ג (לקמן סי' תס"א בהגב"י או' ו') משמע דיש לאסור לפי שהרוק מחמיץ ולפעמים נושך המצה לשנים ויש שם מאותו קמח והנשאר ישהה שיעור מיל עם לחלוחית הרוק ויתחמץ וכו' ועי"ש שגם להחזיר המצות לתוך התנור חם שיעשה הקמח קלוי נהקל האיסור אין לעשות כן ובפ"ע כשידו משגת ועדיין יוכל לעשות מצית אחרים יעו"ש. בע"ח.

טפ) שם בהגה. מרדכי ר"פ אלו עוברין. והביאו ב"י ססי' תס"א.

שמא יהי' מעונן. פי' שמא פתאום יבואו עננים אבל מותר ללוש בצל תחת הרקיע דכשיבואו עננים ותתכס' השמש ירגיש מיד בדבר (ת"ה):

וכן יש ליזהר. מה"ט דשמא יהי' מעונן אבל בין השמשות אין לחוש (ת"ה ד"מ) עסי' תנ"ה ס"א: ואין להניח סדין א' פעמים הרבה על המצות דשמא נדבק בו בצק ונתחמץ עס"ד ובתשו' הרשב"א סי' קכ"ד כתב שהרמב"ם שלח המצות לפורני רחוק הרבה יותר מט"ו בתים:

הוי רביעית. ולאות' המחשבים מהנץ החמ' עד שקיעת' הוי ב' חומשי שעה וכ"כ מהרי"ל עמ"ש סי' תמ"ג:

שהשהיות יצטרפו. ובת"ה כתוב דעסק גמור כגון בעיט' הידים ורידוד מבטל החימוץ ואין שהיות מצטרפות אבל בנקור שמנקרין המצות שהיות מצטרפות ואף על פי שמנקר במקום זה שוהה במקום אחר: אין להעביר ידיו על המצות ולשפשף בהן (מהרי"ו ד"מ) ואין להתחיל להעריך המצות עד שיגרפו התנור כדי שיאפו מיד (זכרונות דף כ"ד כ"ה):

הכסיפו פניו. וצריך לדקדק בזה כי הוא מצוי ואין איש שם על לב:

טוב ליזהר לכתחלה. דשמא לא יקטפו יפה בפעם שני' שלא יהי' גוש א' דבוק והוי כמצ' כפול' שאסור' משום שאין האש שולט שם (מהרי"ל):

מקטפת. במדינות אלו נוהגין שלא לקטף המצות במים (ד"מ):

ומיהו בעברה כו'. משמע דלכתחלה צריכה לצנן ידיה והיינו כשהיא עוסקת עם התנור ועוסקת ג"כ אח"כ בבצק:

שלא יתקבצו. אבל במקום מדרון נבלעים בקרקע מהרה (רש"י) ולכן לא ישפכם על רצפת אבנים ומ"מ צ"ע דמה בכך אם יתחמצו הרי שופכם והפקירם כמ"ש סס"י תמ"ד וי"ל דלכתחלה צריך ליזהר שלא יבואו לידי חימוץ ועסס"י תמ"ה:

והכלים כו'. והמרדות א"צ להדיחן (מהרי"ל):

בשעת עשיי'. דלא כמו שנוהגין העולם שלא לגרדם עד אחר עשיה כי אף על פי שאין שוהים שיעור מיל מ"מ לכתחלה אסור כמ"ש ס"ב לכן יעמוד א' על גביהם שיגרר תמיד כל כלי בשעת הנחתו:

ע"י עכו"ם. דהגריד' הוי שבות והוי שבות דשבו' דשרי במקום מצוה כמ"ש סי' ש"ז ס"ה:

שיאפה הבצק. ומ"מ אסור לאכול הבצק דבצד השני דבסדקים לא נאפה יפה (מהרי"ל) וק' א"כ היאך רשאי לאפותו ואפשר דמדינא שרי באכילה רק שחומרא בעלמא הוא שלא לאכול לכן מותר לאפותו: ונ"ל שיבטל החמץ קודם שיחמיץ או יתן הכלים עם הבצק במתנה לעכו"ם ואם צריך לאפות שנית בי"ט פשיטא דשרי להדיחן אבל אסור לגורדן כמ"ש ססי' שכ"ג: יש מצפין העמילה בטס של מתכות ויש שעושין אותה מאבן חלקה כדי שתתקרר (זכרונו' דף כ"ב כ"ה): מזרק שנסדק בשפתו וצוה מהרי"ל להרחיב הסדק ולגרדו יפה ולהגעיל ולסתום הסדקים ויחליק' להשוות' יפה או ירחיבוהו ברוחב אצבע אבל לא ידביק עליו חתיכה נחשת (ד"מ) וגם במרדה לא יהיה סדק או חריץ וכו' (מהרי"ו): הסדין צריך להחליף בין לישה ללישה ואם עושה על הדף בלא סדין ויש נקבים בדף צריך לסותמן שלא יכנס בהן בצק (מהרי"ל ד"מ) עמ"ש סי' תנ"ח סי"ח בענין כבוס הסדין:

כסת צמר. אבל על בגד צמר שרי דאינו מחמם כ"כ:

הפת מותרת. וב"ח אוסר וה"ה כשלש סמוך לתנור ונ"ל דוקא כשהוחמה העיסה עסי' תנ"ה ס"א בהג"ה:

לא יוסיף בה קמח. שאותו הקמח אינו נילוש יפה ואחר אפיה עודנו בעין ושמא לא נאפה אותו קמח יפה ויש לחוש שמא יפול במרק בקערה ויתחמץ ואם היה אפשר בלא שהיי' העיסה עושה גיבול קשה וכו' עכ"ל ת"ה ונ"ל דוקא כשיש אדם אחר שיכול ללוש עיסה קשה אבל אדם א' אסור ללוש שתיהן כא' שא"א ללוש שתי עיסות כא' ולהתעסק בהן יפה ומשמע מדבריו שאם א"א לעשות עוד עיסה קשה אין איסור להוסיף קמח רק ישמור המצות שלא ליתן אותם לדבר לח ואי משום שלועסו אין מתחמץ תכף וכ"מ רסי' תס"ו ועוד דהא הקמח נקלה באור כמ"ש סי' תס"ג ס"ג וגם במהרי"ל בשם מהר"ש מתיר לכתחילה אבל מהרי"ו בסי' ת"ל כתב וז"ל ואין להוסיף קמח משום דאינו נילוש עם הראשון ונמצא מפסיק בין העיסה מפי מהר"י ז"ל עכ"ל משמע דס"ל דאין העיסה נאפת יפה מפני הפסקת הקמח עססי' ת"ס: אחר כל עיסה ועיסה ידיח ידיו ויחזור וידיח הספל וינגבו במפה אח"כ לש מיד בלי הפסק ואם א"א להדיח הספל ימלאנו מים צוננין על כל גדותיו (מהרי"ל) והמנהג הנכון להיות לו ב' ספלים להחליף בין עיסה לעיסה (של"ה) וכן אותו שנתן הקמח ואותן שתקנו המצות ידיחו ידיה' ויבער הפירורין מעל השלחן אחר כל עיסה ואחר גמר הלישה יכבדו המקום:

(א) במקום וכו' – שהשמש מחמם העיסה וקרוב להחמיץ. ודעת ח"י שכל שאינו מתקרב ללוש במקום השמש ממש רק שהוא קרוב אל השמש אין לחוש אבל דעת כמה אחרונים להחמיר גם בזה ואין מותר רק במקום הצל:

(ב) השמש – ואפילו בתוך הבית כל שהחלון פתוח כנגד השמש אסור. והיכי שהחלון אינו פתוח רק שהשמש מזהיר דרך זכוכית החלונות כתב בח"י שאין להחמיר בזה אבל כמה אחרונים חולקים עליו בזה שהחמה מבעיר גם דרך הזכוכית וכן נהגו לכסות החלונות בסדינין בשעה שהשמש מזהיר:

(ג) תחת כל אויר וכו' – ר"ל אפילו במקום שאלו היתה החמה בעולם בזה המקום זו העת צל הוא ואין בו חמה:

(ד) משום דיומא וכו' – שטבע החמה אז להגביר חומה בכל מקום ומיהו כ"ז ביום אבל בבין השמשות אין לחוש לזה שהרי כבר שקעה החמה (תה"ד):

(ה) אפילו אין שם שמש – כגון שהחלון פתוח למזרח והוא לש אחר חצות שכבר סבבה החמה לדרום וא"כ משום אין לשין במקום השמש אין כאן אפ"ה יש ליזהר משום שמא יתענן הרקיע פתאום ולא ירגישו ויומא דעיבא כולו שמשא ואע"ג דבחוץ מותר ללוש עכ"פ בצל לכו"ע ולא חיישינן שיעיב הרקיע שאני בחוץ דירגיש תיכף כשיבואו עננים ויתכסה השמש משא"כ בבית אין מרגישים כ"כ:

(ו) וכן יש ליזהר – ר"ל כמו דאסרו בגמרא ללוש במקום השמש או ביומא דעיבא כן יש ליזהר לכתחלה להוליך וכו' וגם כן מטעם הנ"ל שחום השמש מחמם למים או לקמח:

(ז) מגולה – אלא יכסנו במפה ואין להניח מפה אחת פעמים הרבה דשמא נדבק בה בצק ונתחמץ:

(ח) או הקמח – פי' אם השקין פתוחין למעלה:

(ט) אצל התנור – היינו פי התנור ובצדדים או מאחוריו לית לן בה שאין החום גדול שם והאחרונים האריכו בה ומסקנתם הוא כן דבתנור של בית החורף שכשמסיקין בו מתחמם כל החדר אסור ללוש בכל החדר אלא צריך שלא להסיק בו כלל ביום הלישה ואם הסיק אותו יפתח הדלת והחלונות עד שיצא החום לפי אומדן דעתיה ואז ילוש וה"ה בסתם תנור רק שאופין בו כל היום ומוציא חום הרבה בכל הבית ג"כ אסור ללוש בכל אותו בית אא"כ יפתח הדלת והחלונות ומ"מ הכל לפי הענין אם החדר קטן והחום רב או בחדר גדול והחום מעט:

(י) מפני חום התנור – ובדיעבד אם לש נגד פי התנור דינו כלש במקום השמש ומבואר לקמן סעיף ה' עיי"ש. ודע דיש שנכשלים בזה כגון האופין שיש מהן שבשעה שהמצות בידם על המקל להורידן לתנור ומקרבין אותה לפי התנור הם שוהים ומתישבין באיזה מקום להניחה בתנור או גרוע יותר מזה שפונים ראשם ומשיחים עם העורכים ובין כך המצה מתחמם מאד כנגד פי התנור והוא איסור גמור לפי המבואר כאן וכן עוד יש ליזהר להחליף המקלות שמשימים עליהם המצות כפעם בפעם דאנו רואין בחוש שמתחממין הרבה מחמת שהיו בתנור ומחמת זה נתחמם המצה עוד טרם שמקריבה לפי התנור ובעו"ה הרבה נכשלין בזה:

(יא) לא יניחו העיסה – ר"ל לאחר לישתה קודם שהתחיל לערוך אותה אע"פ שלא נתחממה עדיין במשמוש ידים הרבה:

(יב) בלא עסק – ועסק מיקרי שלש אותה או מגלגלה בעץ וכהאי גוונא אבל לא כמו שיש נוהגין לדחוק ולבעוט העיסה בעץ במקום אחד דלא מהני זה למנוע מחימוץ בכל העיסה במקום שהעץ אינו דוחק [אחרונים]:

(יג) ואפילו רגע אחד – ואפילו אינו עוסק בדבר אחר רק בצרכי התנור גם כן אסור לכתחלה וצריך להסיק התנור ולגרוף אותה מקודם כדי שלא יהא צריך להניח המצות בלא עסק וכדמבואר לקמיה:

(יד) הוי חמץ – אע"ג דלא ניכר ביה שום סימני חימוץ המבואר לקמיה:

(טו) הוי רביעית שעה וכו' – והוא י"ח מינוטין בס"ה. ועיין בביאור הלכה דלענין מליחה דשיעורו הוא ג"כ כדי שיעור הילוך מיל בדיעבד אין להקל אלא א"כ שהה כ"ד או כ"ג מינוט עכ"פ ולכתחלה שיעורו הוא כדי שיעור שעה ואין לשנות:

(טז) כי יש לחוש שהשהיות וכו' – ובתרומת הדשן כתב דבשעה שעוסק בעיסה עסק גמור דהיינו בעיטת הידים ורידוד אפילו שהה בינתים מעט וחזר ושהה מעט אין מצטרף לשיעור מיל דהעסק שעוסק אח"כ מבטל האתחלתא שהתחיל להתעורר בו כח החימוץ בשעה שהיתה מונחת בלא עסק אבל בשעה שעוסק בה עסק מועט כגון בשעה שמנקר המצות אע"ג דמקרי עסק ג"כ שאינו מניחו להחמיץ באותה העת מ"מ אינו מבטל השהיה הראשונה ואם ישהה עוד יצטרף לשיעור מיל ואסור ודעת מהרי"ל להחמיר בכל גווני:

(יז) שממהר להחמיץ – כי שיעורא דמיל לא נאמר אלא בסתם בתים שאין בהם חום גדול אבל ביש בו יתרון חמימות ממהר להחמיץ בפחות משיעור זה:

(יח) מיד יחמיץ – ולפי זה צריך ליזהר מאד לאחר שערכו ורידדו המצה ומניחים אותה לפני המנקר שינקר אותה מיד וגם אחר הניקור יראו לרדותה תיכף לתנור כיון דלאחר שנתעסקו בה מחמצת מיד שמסלקין את הידים ממנו והעולם אין נזהרין בזה כ"כ ואפשר דמיד דקאמר המחבר לאו דוקא אלא ר"ל שיעור מועט ומ"מ לכתחלה בודאי יש ליזהר מלהניחה כך אפילו רגע אחד אם אפשר וכנ"ל בראש הסעיף ועיין מ"ש בביאור הלכה:

(יט) אפילו אין רואין וכו' – ואפילו לא נשתהה שיעור מיל אפ"ה אמרינן מסתמא היה שם איזה חמימות שנתחמץ מהר:

(כ) עד שיש בה סדקים – ואפילו יש סדקים במקצת העיסה הרי כל העיסה חמץ וכן לקמן גבי הכסיפו פניו נמי כן:

(כא) האוכלו פטור – אבל אסור באכילה ובהנאה ואי איכא איסורא דאורייתא בזה או רק מדרבנן אסור נתבאר לעיל בסימן תמ"ב ס"א וכתבו האחרונים דצריך לדקדק בשיעור זה כי מצוי הוא שיכסיפו פניו ואין איש שם על לב לראות:

(כב) מותר לשברה וכו' – אבל לא מהני במה שמעביר ידיו על המצות ומשפשף דזה לא מיקרי עסק ואדרבה עוד גרע דמחמם אותה בידיו:

(כג) טוב ליזהר לכתחלה – דשמא כשמתקנה פעם שניה לא יערוך אותה יפה יפה ולא תהא גוש אחד דבוק כבתחלה אלא יהיו בה סדקין וכפלות והרי מצה כפולה נוהגין לאסור משום שאין האש שולט שם וכמו שיתבאר בסימן תס"א. ולכן אין להתחיל להעריך ולרדד המצות עד שיגרוף התנור מתחלה כדי שלא יהיו המצות מונחות בלי עסק עד שיתקן התנור:

(כד) מקטפת – ר"ל שטחה פני החררה במים:

(כה) שמצננת – דצריך לצנן הידים בשעת לישה לכתחלה משום דהידים מתחממים מרוב העסק ומתחמם העיסה מהידים:

(כו) אלא יהא לה וכו' – ובמדינות אלו נוהגין שלא לקטוף המצות במים [ד"מ]:

(כז) ולא ציננה – וה"ה אם עברה וקטפה את המצות במים שציננה ידיה ג"כ נראה לכאורה שמותר בדיעבד. ודע דיש פוסקים דס"ל דלא מצרכינן כלל לצנן הידים בשעת לישה אפילו לכתחלה ולא הצריכו לצנן ידים לכתחלה אלא אם אותה שלשה אופה ג"כ ומשום דמתקרבת לתנור ידיה חמימות וכשלשה אח"כ חששו חכמים שלא תחמם העיסה בידיה וכתבו שכן המנהג שלא להחמיר ומיהו כ"ז בסתם אבל במרגשת שנתחממו ידיה לכו"ע צריך לצנן. ואפילו בסתם טוב לכתחלה להחמיר שכן הוא דעת כמה ראשונים:

(כח) אחר זמן וכו' – וקודם זמן איסורו שופכין בחצירו אפילו שלא במקום מדרון ודעת הב"ח והט"ז דאפילו קודם זמן איסור אין לשופכן בחצירו שלא במקום מדרון:

(כט) אלו המים – ר"ל המים שמקטף בהם או שמצנן את ידיו:

(ל) כדי שלא יתקבצו וכו' – והרי החמץ שלו הוא כיון שהוא ברשותו ומיהו לשפוך אותם בר"ה מותר בכל ענין דמאי איכפת לן שיחמיצו אחר כן כיון שכבר הפקירן ויש אומרים דאפילו בר"ה אין נכון לכתחלה שלא במקום מדרון דכיון שהוא בזמן איסור חמץ יש לו לדקדק בפרורי בצקו שלא יבאו לידי חימוץ:

(לא) במקום אחד – אלא יבלעו בקרקע וכתב מ"א דאין לשפוך אותם על רצפת אבנים דג"כ אין נבלעים בקרקע. ודע דצריך למהר ולשפוך אותן אחר שקיטף בהם או צינן בו ידיו או לאחר הדחת העריבה מפני שהן ממהרות להחמיץ:

(לב) והכלים – היינו העריבות ועצים העגולין שעורכין בהם המצות והרעדלי"ך שמנקרין בהם המצות ועיין בפמ"ג שכתב דנכון לפעמים לבדוק ולראות גם המרדה שמכניסין בה המצות לתנור אם אין עליה בצק [דלפעמים כשהעיסה רכה נדבק עליה בצק]:

(לג) בשעת עשייה – היינו בין כל עיסה ועיסה לנקותם דאע"פ שאין שוהין שיעור מיל בין כל עיסה ועיסה ונמצא שהבצק הדבוק בכלים אינו שוהה בלא עסק אעפ"כ לכתחלה צריך ליזהר בכך וכנ"ל בס"ב [ומש"כ לאחר עשייה היינו לאחר שנאפה מהיסק אחד] וה"ה שצריך לרחוץ ידיו וגם לרחוץ האגן שלשין בו ולנגבו במפה בין כל עיסה ועיסה. ומנהגנו כהיום לרחוץ אשה הלשה את ידיה וכן הכלים שלשין בו לאחר שעשו בו שנים או ג' עיסות עד שלא יהיה מהתחלת הלישה יותר משיעור מיל וכן המגלגלים ישגיחו אם מודבק בידיהם עיסה וירחצו ידיהם ג"כ משיעור מיל לשיעור מיל וכן ישגיחו על עצים המגלגלין והרעדליך שיהיו נקיים ולהחליפם או לגרד החמץ מהם בזמן הנזכר וכן הסדינים שמכסין בו השולחנות ג"כ מחליפין אותן בזמן הנזכר ובמקום שעורכין על השולחנות מגרדין אותן בזכוכית בזמן הנזכר וכתבו האחרונים דהמנהג הנכון להיות שני אגנים ללוש בהם ובעת שלש בהשניה יהיה איש אחד מוכן לרחוץ הראשונה ולנגבה היטב וכן חוזר חלילה והמנהג הנכון להעמיד משגיח בבית אופי המצות להשגיח על הכל כי רבה המכשלה מאד:

(לד) ואח"כ ידיחן – והמרדה א"צ להדיחה:

(לה) ע"י נכרי – דהדחת הכלים הוי שבות וע"י נכרי הוי שבות דשבות ושרי במקום מצוה כמ"ש סימן ש"ז ס"ה:

(לו) יטילם לצונן – שהצונן מעכב מלהחמיץ וכדלעיל סימן תנ"ז ס"ב ויכביד אותם כדי שירדו למטה במים ולא יציפו למעלה וכ"ז כשאין דעתו לאפות עוד בו ביום הא דעתו לאפות רשאי להדיחם בעצמו ולגרדם אסור בכל גווני:

(לז) או יתנם לתנור וכו' – ומ"מ אין נכון לאכול הבצק הנאפה דשמא לא נאפה יפה הצד השני שבתוך הסדקים:

(לח) שיאפה הבצק – והאחרונים מפקפקים בעצה זו דכיון דאין נכון לאכול את הנאפה וכנ"ל וגם אין כוונתו לאכול א"כ הוא אפיה שלא לצורך דאסור ויש עוד עצה שיבטל החמץ קודם שיחמיץ או יתן הכלים עם הבצק במתנה לנכרי:

(לט) שלא יהיה בו שום גומא וכו' – ואפילו על שפת הכלי שלש בו לא יהיה בו סדק. ומזרק שנסדק בשפתו כתבו הפוסקים דצריך להרחיב הסדק ולגרדו יפה ולהגעיל ולסתום הסדקים ויחליקם להשוותם יפה או ירחיבוהו ברוחב אצבע כדי שיכנס היד לנקות אבל לא ידביק עליו חתיכה נחושת במסמרים שהחמץ נכנס תחת המסמר אלא א"כ ידביק הנחושת ע"י היתוך. גם במרדה שרודים בו המצות לא יהא בו סדק או חריץ וכן על הדף שעורכין ומגלגלין עליו המצות ג"כ צריך שיהא חלק בלא סדקים וחריצים ואם יש בהם נקבים צריך לסותמן שהבצק נכנס בהם ויש שעורכין מטעם זה על סדין אכן על הסדין ג"כ אין טוב שהבצק נכנס בנקבי האריגה [אם לא שיחליפם בחדשים בכל שיעור מיל] ולהפכם לעבר השני אינו מועיל ג"כ וע"כ יותר טוב לערוך על דף חלק ואנשי מעשה נוהגין לצפות השולחנות בטס של מתכות חלק או על אבנים חלקין וגם יש שמגלגלין בוועלגע"ר העלצע"ר שמצופין בטס של מתכות או בשל זכוכית:

(מ) כסת צמר – וטוב ליזהר שלא להעמיד אף על בגד צמר אבל בדיעבד בכל ענין ליכא איסור:

(מא) הפת מותרת – אפילו לש במזיד ומסקנת אחרונים לאסור באכילה אם שהה כ"כ בחמה עד שהוחמה העיסה וה"ה בלש סמוך לתנור המבואר בס"א:

(מב) לא יוסיף בה קמח – לפי שאותו הוספה אינה נילושה יפה ונשאר מעט בעין תוך העיסה ושמא לא נאפה אותו קמח יפה ויש לחוש שמא יפול במרק בקערה ויתחמץ:

(מג) אלא עושה – כתבו האחרונים דאדם אחר יעשה העיסה הקשה דהוא בעצמו אי אפשר לו ללוש שתי עיסות כאחת ולהתעסק בהן יפה ולהניח העיסה הראשונה בלי עסק אין נכון לכתחלה אפילו רגע אחד וכדלעיל בס"ב ומ"מ בדיעבד אם עבר ועשה אדם אחד אין לאסור [א"ר]:

(מד) ויערבנה וכו' – ואם אי אפשר לו לעשות עוד עיסה קשה אין איסור להוסיף קמח בעיסה הרכה רק יזהר שלא יתן אותן המצות בדבר לח [אחרונים] ומ"מ בדיעבד אם נפלו תוך התבשיל הסכימו האחרונים להתיר שהרי אין ידוע בודאי שנשאר בעיסה קמח בעין ואף אם נשאר אפשר נאפה ונקלה יפה. כתבו האחרונים שצריך ליזהר לבער הפירורין מעל השולחן אחר כל עיסה:

(מה) מהקמח – לכן אותו המודד קמח לא יקרב אל העיסות עד שינקה מלבושיו מן הקמח וידיח ידיו תחלה. וכן צריך ליזהר שהמודד הקמח לא יתן מים לתוך העריבה כי מתדבק רטיבת המים על ידיו וכן הנותן מים לא יהיה מודד הקמח אלא כל אחד יהיה על משמרתו:

מג"א סק"ט ולכן לא ישככם על רצפת אבנים ע' בס' ששה זרעוני גנה להגאון ר"ז עמריך זצ"ל:

סעי' ב' האוכלו פטור. ע' במג"א סי' תמ"ב ומ"ש שם ובשו"ת בית אפרים בדברי הטור כאן:

מהקמח עבה"ט וכתב בדבר שמואל, סי' שמ"א בענין שהניחו מצות אפויות בבית שהיו מרקדים שם הקמח והסולת ונתמלאו המצות מאבק הקמח עד שאם היו עולה בידו ובלבושו יתמלא אבק ויש שלא נזהרים ובשלו אותם שבוודאי היו צריך לעמוד בפרץ בתחל' ולהכריז עליהם שהמצו' אסורים. אמנם עתה שעבר הפסח והשאלה על הכלים יש כמה ספיקות חדא אם מתחלה בא אותו אבק הקמח שע"פ המצה לכלל חימוץ כשנופל למים או למרק מחמת מיעוט שיעורו שנבלל והיו למים כנראה לפעמי'. שנית אם כשנפל למים אם היו בכ"ר בשעת רתיחה שריא מדאורייתא שהוא דרך חלוטה ואם היו בכ"ש דעת רוב הפוסקים דאין מבליע בכ"ש וגם אפי' בספיקא דאורייתא י"ל דמוקמינן אחזקה דהיתרא כמבואר בי"ד סי' ק"ז וגם שכעת הוא נט"ל ומכ"ש אם נתערבו בכשרים מחמת כל הני ספיקות אין להחמיר בכלים ע"ש. ונראה שבעת שבאו להשתמש במצה לצורך בישול ניערו ממנו האבק שעל פניו וקינחו ביד או במפה ואעפ"כ היה מקום לחוש שלא ניעור יפה כי האבק דרכו להתדבק דמסתמא לאו ברשיעי עסקינן שעיניהם רואות האבק מונח ע"פ המצה ויתנו אותם כמות שהוא בתוך המים ועיין בסוף הספר משנה דר"ע איתא ג"כ תשובה על ענין זה ומסקנתו לאסור אפי' לאכול בעיני' שהרי יש נקבים פתוחים לפנינו ובודאי נכנס מהקמח לתוך הנקבים ואי אפשר לנקותם ושמא יפול מהם לתוך התבשיל ולאו אדעתיה:
גם הביא שם מס' בני חייא שאוסר בעיס' שהוסיפו בה קמח אף לאכול המצה כמות שהיא מטעם דלמא משתלי ויפול במרק ולאו אדעתי'. וגם לפמ"ש בכה"ג משמע שיש לאסור לפי שהרוק מחמץ ולפעמים נושך המצה לשנים ויש שם מאותו קמח והנשאר ישהה שיעור מיל עם לחלוחית הרוק ויתחמץ כו' וע"ש שגם להחזיר המצות לתוך התנור חם שיעשה הקמח קלוי להקל האיסור אין לעשות כן ובפרט כשידו משגת ועדיין יוכל לעשות מצות אחרים ע"ש:

תחת כל אויר הרקיע. כתב ב"י בשם רבינו ירוחם נראה מכאן דביום שאינו מעונן מותר ללוש ולקטוף תחת הרקיע ובלבד שלא יתקרב לשמש שיתחמם עכ"ל. וכתב מו"ח ז"ל דאפי' בדיעבד אסור אם עבר ע"ז וכ"ש בקרוב לפי תנור ונרא' ג"כ פשוט דבית החורף שהסיקו בו בתנור דגרע טפי מיום המעונן אלא צריך שלא להסיק בו ביום או יפתח הדלת והחלונות עד שיצא חום ההסק' וכתב באגוד' בשם הגאונים שיעור מיל דוקא בבית שאין התנור בו אבל בבית שהתנור בו הוא חם ביותר ואפי' בפחות ממיל מחמיץ:

רביעית וחלק מעשרים. פי' לפי חשבון מהלך אדם בינוני. עשרה פרסאות ביום שהוא י"ב שעות ומבואר בת"ה דהא דאמרינן כ"ז שמתעסקין בו אינו מחמיץ היינו אפי' הניקור שמנקרין המצות מציל מזה שלא יתחמץ אלא לענין שיבטל השהיות שהיתה העיסה פנוי' בזה צריך דוקא עסק גמור כגון בעיטת הידים בעיס' או מה שמגלגלין בעת הגלגול אבל לא ניקור:

ואם התחילו בשתי עיסות כו'. זה מיירי אפי' לא נשתהא בודאי שיעור מיל אפ"ה אמרינן שבודאי היה כאן חמימות הרבה מדרואין השניה שהחמיצה:

מקטפת. פי' שטחה במים פני החררה לא תקטף באותן המים שמצננת בהם הידים מפני שהם מתחממים אבל כל שאינה מקטפת במים לא הצריכוהו לדקדק אם ידיה חמין באין חשש חימוץ בכל ולכך פי' הרמב"ם דלא אמרי' שצריכה לצנן ידיה אלא כשהיא אופה לפי שידיה מתחממים מחמת חום התנור כ"כ הר"ן וה"ה:

אחר זמן איסור. אבל קודם זמן איסור שופכן אפי' במקו' אשבורן ואינו חושש כ"כ ב"י ולפמ"ש בסי' תמ"ה דודאי חמץ אסור להניחו ברשותו שהוא שלו ולסמוך על העורבים שיאכלוהו אפי' קודם זמן איסורו א"כ ה"נ אסור אם יש במה ששופך כדי קיבוץ כנלע"ד:

יטילם לצונן. כ' מהרי"ו שיכביד אותם שיהיו למט' מן המים ואל יצופו למעלה:

שלא יהא בו שום גומא כו'. ואפי' על שפת הכלי שלש בו לא יהא בו סדק כ"כ מהרי"ל ולענין המפה שלשין עליו עמ"ש סי' תנ"ג ס"ד:

לא יוסיף בה קמח. לפי שאותה הוספה אינה נילושה יפה ונשאר מעט בעין תוך העיס' ומשמע מת"ה שם דבדיעבד אין לאסור:

במקום השמש. אבל שלא במקום השמש מותר ללוש ולא חיישינן שמא יהיה מעונן כיון שהוא במקום מגולה תחת אויר הרקיע ודאי ירגיש כשיהיה מעונן ומבואר בש"ס ופוסקים דכל שאינו נתקרב אל השמש ממש רק שהוא קרוב אל השמש אין לחוש דל"ד לפי התנור שחומו מרובה ושולט בקרוב משא"כ חום השמש אינה שולטת רק במקום שהיא זורח וכל זה פשוט ומבואר דלא כראש יוסף שמפקפק בזה:

וביום המעונן אסור. עיין בב"ח דבלש בחמה או ביום המעונן אף בדיעבד אסור וע"ל סעיף ה' ס"ק כ"ו:

נגד החלון. משא"כ מן הצד של חלון או רחוק מן החלון בענין שא"א לשמש לזרוח אל מקום הלישה אף אם יהיה השמש בכל שטח הרקיע כיומא דעיבא דכולא שמשא כגון שהחלון עומד במקום צר בין החומות שאר בתים וכיוצא בזה מותר ללוש וזה כוונת הרוקח סימן רע"ג ע"ש ופן משמע במהרי"ל ועיין בב"ח שפי' כן דברי הטור:

החלון הפתוח. אבל אם החלון אינו פתוח אף אם היא של זכוכית כדרך סתם חלונות אפ"ה מותר ללוש נגדה. ול"ד למ"ש לעיל סימן תנ"ה ס"ק ד' לענין המים דכל שהשמש זורח תוך הזכיכות מבעור ומחמם יותר היינו דוקא אצל מים אמרינן הכי וכל' הש"ס דביצה דף ל"ג אין מוציאין האש מן המים וכן משמע בכלבו וכן ראיתי נוהגין ללוש נגד חלון סתים של זכוכית:

שמא יהיה מעונן. אבל ב"ה אין לחוש כלל (ב"י בשם ס"ה):

מלהוליך המצות. ובתשו' הרשב"א סימן קכ"ד כתב שהרמב"ם שלח המצות להפורני רחוק הרבה יותר מט"ו בתים וסיים ולבסוף נמנע ולא מחמת ריחוק הפורני אלא שחשש דלמא הפורני מלא ויתעכב פתו בחוץ שיעור מיל או יותר אבל לחוש לסילוק היד לא שמענו עכ"ל ועמ"ש המחבר והרב סעיף ב' בהגה:

מגולה. וכ' המ"א אלא יכסנו במפה ואין להניח מפה אחת פעמים הרבה על המצות דשמא נדבק בו בצק ונתחמץ:

או הקמח. לכן יש ליזהר כשמוליכין הקמח מהרחיים שלא יהיו השקים פתוחים למעלה או מנוקבים ובדיעבד אין לחוש לכל זה כיון שהוא רק דרך העברה בעלמא רק לכתחלה יזהר וכל' הרב וכ"פ הב"ח ומדין המים ע"ל סימן תנ"ה:

אצל התנור. בטור כ' אצל פי התנור משמע דכל שאינו אצל פי התנור אין לחוש אכן המחבר העתיק ל' הרא"ש שכ' סתם שאין ללוש קרוב לתנור מ"מ נ"ל דהיא היא דכל שאינו קרוב לפי התנור אלא מאחוריו אין לחוש בתנורים שלנו שאופין בהם שעשוים מלבנים עבים שאין החום שולט לחוץ כמו בתנור בית החורף רק דרך פי התנור יש לחוש משא"כ אם אינו קרוב לפי התנור וכן מצאתי בתו' פ' כ"ש דף ל"ו ע"א ד"ה במקום וז"ל מאפה תנור היו לשין בעזרה סמוך לתנור של קודש שלא תחמיץ עכ"ל. ובב"ח כ' וז"ל היכי דמשימין עצים בוערות וגחלים לוחשות לפני פי התנור אסור ללוש בכל אותו חדר דהכל הוא אצל האש וכל החדר הוא חם וכ"כ באגודה בפ' אלו עוברין בשם הגאונים שיעור מיל דוקא בבית שאין התנור בו אבל בבית שהתנור בו הוא חם ביותר ואפילו פחות ממיל הוא מחמיץ עכ"ל הב"ח ולא ראיתי נזהרים בזה והטעם נראה לי עיקר דהאגודה לא קאמר אלא בתנורים של בית החורף שע"י ההסקה מחזיק חומן וכה"ג מקום שמרגישין החמימות של אש קרוב לפי התנור או לאש וכ"מ להדיא מדברי הרוקח בסימן רע"ג ומהרי"ל (וזה ג"כ דעת הגה"מ פרק אלו עוברין הובאו בב"י) משא"כ כשאופין במקום שאין מרגישין החמימות ולא סמוך לתנור של בית החורף שמחזיק החמימות או שאין הבית סתום ואינו קרוב לפי התנור סמוך לאש אף שאופה סמוך לתנור שאופין בו אין קפידא וכמ"ש להדיא בשם התוס' להיפך ופיק חזי מאי עמא דבר:

ושיעור מיל הוי רביעית שעה וחלק מעשרים מן השעה. כ"כ בת"ה סי' רכ"ג ומהריו סי' קצ"ג דהיינו לפי מה דאמרינן בפ' מי שהיה טמא מהלך אדם בינוני י' פרסאות ביום וכוונתו לפי שבכל פרסה ד' מילין נמצא י' פרסאות מ' מילין וכשתחלוק י' שעות למ' חלקים מגיע לכל מיל רביעית שעה ואח"כ תחלוק הב' שעות כל שעה לכ' חלקים נמצא מגיע לכל מיל עוד חלק כ' מהשעה. או כלך בדרך זה חלוק מ' מיל לח' חלקים ואח"כ חלוק י"ב שעות היום לח' חלקים נמצא מגיע לכל שעה ומחצה ה' מילין ובשעה ומחצה הם ו' רביעית שעה נתצא שמגיע לכל מיל רביעית שעה וחלק חמישית מרביעית שעה הנותרת שהוא חלק העשרים. ולענין מליחה מבואר בי"ד סימן ס"ט והוא ג"כ מת"ה סימן ק"ס דשיעור מליחה כשיעור מיל דהיינו חלק ג' מן השעה פחות חלק ל' מן השעה ובודאי אידי ואידי חד שיעורא היא דה' מילין לשעה ומחצה ובשעה ומחצה הם ד' שלישים מהשעה וחצי שליש. ואם היה ה' שלישים שלמים היה מגיע לכל מיל שליש שעה ועכשיו שנחסר חצי שליש שהוא חלק ו' מהשעה ואם תחלוק אותו חלק לה' מילין נמצא שנחסר חלק ל' מן השעה כשתחלוק חלק ו' מהשעה על ה' חלקים וק"ל. או כלך בדרך זו אם תחלוק י"ב שעות על מ' חלקים מגיע לכל חלק שליש שעה אך שנחסר עדיין ד' שלישי בי"ב שעות אין בו רק ל"ו שלישים וכשתחסר ותחלק ארבע שלישי שעה למ' חלקים א"כ תחסר מכל י' מיל שליש א' מהשעה וכשתחלוק שליש שעה על י' חלקים נמצא נחסר מכל חלק חלק הל' מהשעה נמצא החשבון מכוון ומצומצם הכא והתם. ונראה לי דלהכי נקיט שינוי בלשונ ודהתם לענין להשהות במליחה נקט חלק ג' מהשעה פחות חלק ל' כדי שלא להקל בענין המליחה אם אינו יודע לצמצם כ"כ ולהשהותה חלק ג' מהשעה לפי האומד להחמיר וכאן נקט חלק רביעית כדי להחמיר אם אינו יודע לצמצם אם הניחו בלי עסק רביעית מהשעה נתחמץ כל זה הוא נכון וברור לדעת הת"ה וסייעתו ואחריו נמשכו האחרונים. אכן ראיתי להרמב"ם והרע"ב שכתבו במתני' דאלו עוברין ושיעור מיל הוא שני חומשי שעה משעות ההשוי' עכ"ל (פי' כל השעות הם בשוה כל א' חלק כ"ד מיום ולילה ולא שעות זמניות) והוא שליש שעה וחלק ט"ו מהשעה שהרי כשתחלוק השעה על ט"ו חלקים נמצא שב' חומשין מהם הם ו' חלקים נמצא שהוא שליש שעה וחלק ט"ו מהשעה ונראה דלדעתייהו כיון מהרי"ל שכתב שהוא שליש שעה ומעט יותר דהוא כדעת הרמב"ם אך הדבר תימה על הגדולים כאלו שלא כיוונו החשבון ע"פ הסוגיא דש"ס דמהלך אדם בינוני י' פרסאות ביום וכמ"ש דעכ"פ החשבון שכתבתי הוא מעט משליש שעה וכבר הרגישו בתמיהה זו האחרונים המ"מ פ"ק דברכות דף ז' ע"א ובתי"ט פי"ג דפסחים מ"ב ובחוט השני סוף הספר בקונטרס החפבון. ובמ"מ שם תירץ שהרמב"ם הוא מהכת דסוברים שהיום מתחשב מהנץ החמה עד השקיעה כדעת הלבוש בסי' רל"ג ובסי' רס"ו וכשתנכה עשר מילין שאמר עולא שם בגמ' דמהלך אדם בינוני דהיינו ה' מילין מעלות השחר עד הנץ החמה וה' מילין מהשקיעה עד צאת הכוכבים פשו להו תלתין מילין מהנץ עד השקיעה שהי"ב שעות מתחשבים כן לדעתו נמצא שעולה החשבון לשני חומשין שכן יש ו' חומשין בי"ב שעות כל שעה לה' חלקים שעולה החשבון לכל מיל ב' חומשין וצ"ל דהרמב"ם פסק כעולא דלר"י דס"ל קודם הנץ ואחר השקיעה הולכין רק ח' מיל נמצא דנשאר מהנץ החמה עד השקיעה י"ב מילין אם כן אינו מגיע לכל מיל ב' חומשין עכ"ל תוכן דבריו שם אלא שהאריך יע"ש: הנה מ"ש שהרמב"ם פסק כעולא דבריו נכונים ואף שבש"ס הניח דבריו בתיובתא כמו שהאריך שם בביאור הדבר וכן נראה מדברי התוס' דפ' היו בודקין (סנהדרין דף מ"א) ובפסחים י"א והרא"ם בספר יראים וברש"י ריש ברכות. אך מ"ש שדעת הרמב"ם הוא ככת הסוברים שהיום מתחשב מהנץ החמה עד השקיעה זה הוא דוחק מאוד כמו שהאריך להשיג על זה בסוף תשובת חוט השני ותו דאדרבא דעת הרמב"ם להיפך בכמה מקומות בפי' המשנה ובספרו הי"ד כמו שהאריך במנחת כהן בחלק מבוא השמש מאמר א' פ"ב ע"ש: ובאמת לא ירדתי לסוף דעת המ"מ ותשובת חוט השני והמ"א בס"ק ג' שנמשכו אחריו וכתבו דזה תלוי בפלוגתא אי היום מתחשב מהנץ החמה או מעלות השחר. וכל המעיין ומדקדק בסוגיא דש"ס יראה להדיא דחשבון הרמב"ם והרע"ב הוא חשבון אמיתי לפי הסוגיא והאחרונים שגגו בזה לע"ד. ואציע לשון הש"ס ופירש"י לשם בדף צ"ג דגרסינן אמר עולא מן המודיעים לירושלים ע"ו מינין הוי (פירש"י מדקאמר במתני' לענין קרבן פסח איזה דרך רחוקה מן המודיעי' ולחוץ שאין יכול להגיע שם משעת שחיטת הפסח שהוא חצות היום עד השקיעה) ס"ל כי הא דאמר רבה בר בר חנה אמר ר"י כמה מהלך אדם בינוני ביום י' פרסאות מעלות השחר ועד הנץ החמה ה' מילין משקיעת החמה עד צ"ה ה' מילין פשו להו תלתין חמיסר מצפרא לפלגא דיומא וחמיסר מפלגא דיומא לאורתא (פירש"י מהלך אדם בינוני ביום ביניני דתקופת ניסן ותשרי היום והלילה שוים) הרי מבואר להדיא דביומי ניסן ותשרי שהימים והלילות שוים מהלך אדם בינוני מנץ החמה עד השקיעה ל' מילין וזהו יתד שלא תמוט דהא דאמרי' ביומי ניסן ותשרי היום והלילה שוין היינו דוקא מעת הנץ החמה עד השקיעה כי מעלות השחר עד צה"כ יהי' היום יותר ארוך מהלילה באיזה שעות כאשר הדבר נראה לעין במופת ובחוש וכן הוא בירושלמי ריש ברכות וכן הארוך בזה הבעל מנחת כהן חלק מבוא השמש מאמר א' פ"ד ושכן הוא ע"פ התכונה והטבע וע"ש במאמר א' פ' י"א בסופו והוא פשוט ועפ"ז דעת הרמב"ם מכוין לסוגיא דש"ס ומדוקדק ע"פ החשבון. שהרי מבואר מסוגיא זו שביומי ניסן שהיום מהנץ עד השקיע' שהוא י"ב שעות משעות ההשוי' יוכל להלך ל' מיל נמצא מגיע לכל מיל ב' חומשי שעה. אך אי קשיא על הרמב"ם הא קשיא כיון שפסק כעולא נמצא שמעלות השחר עד הנץ החמה יוכל להלך ה' מילין שהוא ב' שעות ע"פ חשבון הרמב"ם ובריש ברכות בפי' המשנה כתב דהוא רק שעה וחומש שעה וכה"ג מתמיה עליו שם בתשו' חוט השני יע"ש. ואפשר לומר דרמב"ם סובר דפלוגתא דר' יהודה ועולא לכאור' קשה איך פליגי בסברות הפוכות נגד הסברא במציאות דר' יהודה סובר דמהנץ החמ' עד השקיעה הולכין ל"ב מילין ש"מ דס"ל דהולכין מהרה מדעולא דסובר דהולכין רק ל' מילין ולענין קודם הנץ החמ' ולאחר הנץ יהיה סובר דהולכים רק ד' מילין ועולא סובר דהולכין ה' מילין. לכך מפרש הרמב"ם דגם עולא ס"ל דאין יכולין להלך ה' מילין והא דקאמר ה' מילין היינו לפי מה דקדמי וחשכי והא דקאמר מעלות השחר הוא רק זמן מוגבל אבל באמת מקדמי ומחשכי כדאמר ר"י שם ועוד יש לחלק בכמה גווני עיין במנחת כהן במבוא השמש. ולא פליג עם ר' יהודה רק במהלך מהנץ החמ' עד השקיעה דלר"י יכול להלך ל"ב מילין ולעולא ל' מילין נמצא שהחשבון הרמב"ם והרע"ב דפסק כעול' מדוקדק ע"פ הסוגיא שהוא שני חומשי השעה דהיינו שליש שעה וחלק ט"ו משע' וזה דעת מהרי"ל שכת' שליש שעה ומעט יותר והא דלא נקט כלשון הרמב"ם ממש שני חומשי שעה אפשר דחושש לדעת פוסקים כר' יהודה דמהלך אדם בינוני בי"ב שעות ל"ב מילין וע' במ"כ שכ' ג"כ שדעת הרבה פוסקים כר"י וא"כ כשתחלוק ל"ב מילין לי"ב שעות היום מגיע לשעה ומחצ' ד' מילין ובשעה ומחצ' יש ד' שלישי' משעה וחצי שליש נמצא מגיע לכל מיל שליש שעה ואח"כ תחלוק חצי שליש שהוא חלק ששית מהשעה לד' חלקים נמצא שהוא חלק כ"ד מהשע' נמצא מגיע לכל מיל שליש שעה וחלק כ"ד מהשעה לכך כ' מהרי"ל בסתם שהוא מעט יותר משליש שעה ולא רצה לכתוב כלשון הרמב"ם ויהיה איך שיהיה עכ"פ מוכח להדיא מתוך מ"ש דשיעור מיל בין לעולא ובין לר"י הוא יותר משליש שעה בין להקל כמי כאן לענין חמץ ובין להחמיר לענין מליח' ודעת בעל ת"ה ומהרי"ל שאחריהם נמשכו האחרונים אי אפשר להתיישב כלל ע"פ הסוגיא (ויותר תמוה על בעל מנחת כהן אף שהוא ראה וידע הא דביומי ניסן ותשרי שהיום והלילה שוים היינו מהנץ החמה עד השקיע' כמ"ש לעיל בשמו ואפ"ה נמשך בזה אחר הת"ה במאמר ח' פרק א' יע"ש וצ"ע) אם לא שרצינו לומר דבעל ת"ה קאמר שיעורו על שעה זמניות שיש ביומי דניסן דהיינו מעלות השחר עד צ"ה אותו זמן חלוק אותו לי"ב שעות וא"כ ג"כ החשבון מכוון לדעת הרמב"ם בשעות השוות אך סתימת ל' בעל ת"ה כאן וכ"ש לענין מליח' ושאר כל האחרונים לא משמע כן ואינו עולה דבריהם כלל ע"פ הסוגיא. ועל הרמב"ם נאמר משה שפיר קאמר וברוך י"י אשר הנחני בדרך אמת ומקום הניחו לי להתגדר בזה וחושבנא בעלמא ידענא. ואם יאמר האומר מה צורך לכל האריכות בזה נחזי אנן באדם בינוני באיזה זמן מהלך מיל כבר הרגישו תוס' בשבת דף ל"ה ע"א בקושיא כזו ותירצו דמספקא להו מהו אדם בינוני ע"ש בתוס' ודוק: וחלק מעשרים מן השעה וכו'. ושיעור זה לא נאמר אלא בבית שאין בו אש אבל יש בו אש או איזה יתרון חמימות ממהר להחמיץ וצריך לתת לב לפי ענין (עטרת זקנים):

למהר בענין בעשיית המצות. וכת' בש"ל סי' נ"ט ולא ישהה מתחלת לישתה עד שיניחה בתנור כשיעור ד' מילין (והוא ע"פ החשבון שכתבתי בס"ק י' שעה ומחצה לר"י ולדעת הרמב"ם היא שעה ומחצ' וחלק עשירית מהשעה שהרי יש כאן ח' חומשין הרי כאן שעה ושני חומשין וחצי היא חצי שעה וחצי חומש היא חלק עשירית מהשעה) והכי איתא בירושלמי עכ"ל וכ"כ הב"ח בשם ריא"ז שסיים עוד ונראה שאע"פ שלא לשה האשה יותר מן השיעור ולא הגביה ידה מן העיס' כל עיקר אלא שהיה עוש' רקיקין דקין ביותר והיתה מתעצלת בהן כדי הילוך ד' מילין הרי בצקה זו אסור אע"פ שאין סי' החימוץ ניכר בהן עכ"ל וכת' הב"ח וז"ל וזה שלא כדעת הרמב"ם ורשב"א ורבינו ושאר גדולים דכל זמן שמתעסקים בו אפי' כל היום אינו מחמיץ ועכ"פ מיירי בלש שיעור עיסה ולא יותר ולפיכך אין ראוי להורות איסור לאחרים בדיעבד אלא להזהיר לכתחלה לחוש לדברי הגדול שבאחרנים והמחמיר לעצמו אף בדיעבד תע"ב ראוי לחוש לדבריו בפרט שהריא"ז לאו יחידאה הוא בדין זה וכ"ש עכשיו שנוהגין ללוש עיסות גדולות יותר מכשיעור וכמ"ש לעיל ס"ס תנ"ו אך בדיעבד אין להורות איסור נגד כל הני גדולים אפי' בלש יותר מכשיעור שלא מצינו שחילקו בכך וע"ל סי' תנ"ו:

שהשהיות יצטרפו. וכת' בת"ה שבעיטת הידים ורידוד שמגלגלין בו מבטל החימוץ אבל בניקור שמנקרים המצות אע"פ שהוי עסק שלא יתחמץ מ"מ אינו מבטל השהיות כמו עסק גמור עכ"ל וכן הסכמת האחרונים וכתבו עוד בשם מהרי"ו דאין להעביר ידיו על המצות ולשפשף בהם (וכ' בכ"ג וכ"ש שלא יפה עושין מה שתוחבין בו המון עם סכין א' או עץ תוך העיס'): וכתבו עוד בשם ספר זכרונות ואין להתחיל להעריך ולרדד המצה עד שיגרפו התנור עכ"ל. ונראה דלאו דוקא כל מגריפות התנור דאם יגרוף כל התנור ואח"כ יתחיל להעריך ולרדד המצות גם ינקרו ע"י זה יצטנן התנור מאוד לפעמים אלא דלא יתחיל להעריך עד שיתחיל לגרוף כדי שיוכל לאפות מיד וכן ראיתי נוהגין בבית הגאון מוח"ז. גם מתחלה לא יתחיל ללוש עד זמן מה אחר שהוסק התנור כדי שיוכל מיד אחר הלישה לגרוף התנור ולהתחיל להעריך המצות ולאפות מיד ועיין מ"ש לעיל ס"ק ה' ס"ק ו' וראוי להזהיר כל כיוצא בזה להמון עם ולא אמרי' בזה מוטב שיהא שוגגין כיון שאפשר לבוא לידי איסור דאירייתא כמו שכתבו האחרונים. מ"מ בדיעבד אין איסור כל שלא שהה שיעור חמץ ולכתחילה יזהר:

במקום חם שממהר להחמיץ. כגון במקומות החמין וכמבואר לעיל ס"ק ט' ע"ש ועי' לעיל סעיף ה' אם יש לאסור אף בדיעבד בלש סמוך לפי התנור ועיין שם:

בידוע שהחמיצה גם השנית. אפילו לא נשתהה שיעור מיל אפילו הכי אמרי' מסתמא היה שם איזה חמימות שנתחמץ מהר:

שיש בה סדקים. וכתב בתשובת מהר"מ מלובלין סי' ק"ה אי נולד חימוץ של סידוק אפי' למקצת עיסה כל העיס' נאסר עכ"ל:

הכסיפו פניו. פי' של הכסיפו הוא כמו הכסיף העליון ולא התחתון דפרק במה מדליקין ועיין בערוך ערך כסף והוא קו אמצעי בין השחרות והלובן שהוא התחלת השחרות שהוא כמו ירוק שקורין בל' אשכנז בלייכלי"ך וזה כאדם שעמדו שערותיו מחמ' פחד ורתת ונשתנ' צורתו וזה אסור אך שאין אנו בקיאין בזה השיעור (ועיין לעיל בהלכו' שבת סי' רס"א) על כן אין לאסו' אח"כ בשהה שיעור מיל בלי עסק וכ"כ הכל בו בדף מ"ח ע"א להדי' ע"ש וכן משמעו' הש"ס פ' אלו עוברין גבי בצק החרש:

מקטפת. פירוש שטחה פני החררה במים ואין נוהגין במדינות אלו בקיטוף המצות במים:

שמצטננת בהם ידים הב"ח מסכים דצריכה לצנן ידיה בשעת התעסקות בעיסה אפילו אינה עסוקה בתנור לפי שמתחממין ידי' מהתעסקות בעיסה ושכן דעת רוב הפוסקים וכ"כ הש"ל ע"ש אכן דעת הר"ן והמ"מ אינו כן דכל שאינה מתחממות מחום התנור ואח"כ נוגעת בעיסה אינה צריכה לצנן כלל וכן המנהג שלא לצנן הידים כשעוסקין בלישת העיסה וכן נ"ל לדקדק קצת ממשמעות לשון הש"ס דקאמר האשה צריכה שני כלים האחת שמקטפת בו ואחת שמצטננת בו ואם איתא דצונן קאי משום התעסקות בעיסה הוי ליה למימר להיפך דזה הוא קודם הקיטוף וק"ל:

אמר זמן איסור חמץ. וכת' הב"י אבל קודם זמן איסור חמץ שופכין אפי' במקום אשבורן והטורי זהב השיג עליו לפי שאזיל לשיטתו שבסימן תמ"ה מקשה דברי הש"ע מסי' תל"ג אהדדי אבל כבר ביררתי לעיל דלק"מ ועיין במ"א שכתב וז"ל וברצפת אבנים אפילו מקום מדרון אסור:

יגרדם תמיד בשעת עשייה. וכ' המ"א וז"ל דלא כמו שנוהגין העולם שלא לגרדם עד אחר עשייה כי אע"פ שאין שוהין שיעור מיל מ"מ לכתחלה אסור לכן יעמוד אחר על גביהן שיגרר כל כלי בשעת הנחתו עכ"ל וכן משמעות הרא"ה הובא בב"י סי' ת"ס גם בשל"ה כת' להיות לו שני עריבות כדי שיוכל להדיח בין כל עיסה ועיסה ובאמת לא ראיתי נזהרים בכל זה אף המדקדקים תוך לישה אחת דהיינו מה שנאפ' מהיסק אחד והטעם נ"ל דא"כ גם במצה אחת יש לחוש ולגרר בין דקירה לדקירה וכה"ג ולא ניתנה תורה למלאכי השרת רק לזרז ולמהר בענין עשייתה ואדרבא דקדוק גדול כזה יבא לידי שהיות ועוד דהא ע"י גריד' אי אפשר לנקותן היטב א"כ יצטרך גם כן הדחה וזה א"א לעשות בשעת הלישה גם יש לחוש דאם נחמיר כולי האי אם כן לבו נוקפו ופורש מלאכול מצות ודרכיה דרכי נועם. ואין להחמיר יותר ממה שהחמירו הראשונים וכ"כ הרוקח סי' רע"ג וז"ל לאחר שילוש כל עיסתו יגרור העיסה מן הכלי עכ"ל וכן לענין העריבה והאגן וכמ"ש מהרי"ו סי' קצ"ג וידיח האגן אלא אם כן שלש מיד בלי הפסק וכ"כ במהרי"ל הל' תיקון המצות שאין להחמיר כל שלש מיד תוך האגן. והא דמחמיר מהרי"ל לענין גירור כלים היינו בלש הרבה עיסות שיש לחוש שישהה העיסה שע"ג כלים בלי עסק שיעור מיל אבל בלא"ה אין לחוש ופוק חזי מה עמא דבר. אכן מה שיש נוהגין שמניחין מפה אחד על השלחן ועוסקים בהם וחוזרין ומסיקין התנור ומשתמשין בכל הכלים שנשתמשו בו בראשונה בלי גריד' והדחה כלל וגם על המפה הראשונה או שמהפכין המפ' זה ודאי ראוי להזהיר ולמחות שלא לעשותו וכן נכון לעשות כמ"ש מהרי"ל שאין ראוי להתחיל ללוש שנית עד אחר הוסק התנור שנית וביני ביני ידיח הכלים ויקח מפה אחרת וע"ל סי' תנ"א ס"ק ג':

ואח"כ ידיחן. והמרדה א"צ להדיחו דרשות מהרי"ל וע"ל סי' תנ"א ס"ק נ"ד:

יטילם לצונן או יתנם לתנור. בכל ש"ע נדפס בהגה זו מהרי"ל ועיין במ"א מה שכתב בשם מהרי"ל דאסור לאכול הבצק זה אף שנאפה משום דבצד השני דבסדקי לא נאפ' יפה וקשה א"כ איך רשאי לאפות ומדחיק לתרץ ובאמת אנכי הרואה בספר מהרי"ל שלפנינו ולא כתב כלל היתר זה דאפי' ואדרבא שכתב וז"ל ולא ידעתי איך יטהרו הכלי שלשין בהם ביום טוב של פסח דהא אסור להדיח שהוא טרח' שלא לצורך וכי תימא לאפות המגלגלין בתנור הא שבפנים בסדקים לא נאפ' ועוד שלא לצורך הוא. להטיל לצונן אי אפשר דשייטי למעל' ואין המים נוגעים בכל צד: (עיין במהרי"ו סי' קצ"ג שכתב שיכבידם למטה) ועוד דלמא העץ מפסיק יבין המים ואם לשרפם איכא פסידא ואלולי דרבותי גמגמו בדבר הוי אמינא דשרי להדיחם כמו קערות לצורך דחשיב צורך קצת שלא יחמיץ ויפסיד הכלי וחשיב קצת צורך היום משום חימוץ אך לא מלאני לבי ע"כ טוב להדיחם ע"י עכו"ם או לעשות עיסות קשות שאין נדבק בהן והאגן שלש בו מדיח על ידי עכו"ם ומאן דלית ליה עכו"ם ידיח בעצמם כיון דמצי ליתן בו דבר וכן הסכין ידיח לצורך יום טוב ולדקור המצות בעצים קטנים ולשרפם לצורך טרם יחמיצו עד כאן לשון מהרי"ל הרי להדיא דאוסר באפי' וליתן למים צוננים וצ"ע ועיין במ"א שכ' שיבטל קודם שיחמיץ או יתן הכלים עם הבצק במתנה לעכו"ם ואם צריך לאפות שנית בי"ט פשיטא דשרי להדיחן עד כאן לשונו:

או יתנם לתנור שיאפ'. דהיינו באותה תנור שהוסק לאפי' ולא להסיק מחדש בשביל כלים אלו שהוא כהבערה שלא לצורך כמ"ש בסק"ב בשם מהרי"ל כיון שאסור לאכול הבצק וגם הוא דבר מועט ואין מקפידין עליו לאכלו:

שלא יהיה בו שום גומא. וז"ל מ"א יש מצפין העמילה בטס של מתכות ויש שעושין אות' מאבן חלק' כדי שתתקרר (זכרונות דף כ"ב כ"ה) . ומזרק שנסדק בשפתו צוה מהרי"ל להרחיב הסדק ולגרדו יפה ולהגעיל ולסתום הסדקים ויחליקם להשוותם יפה או ירחיב' כרוחב אצבע אבל לא ידביק עליו חתיכה נחושת (פי' במסמורים) אלא ע"י היתוך וכמ"ש לעיל סי' תנ"א סקמ"א וגם במרד' לא יהיה סדק או חריץ (מהרי"ו) הסדין צריך להחליף בין לישה ללישה ואם עושה על דף בלא סדין ויש נקבים בדף צריך לסתמן שלא יכנס בה הבצק עכ"ל מ"א וגיסי הרב כתב בסא"ז דטוב יותר לעשות על דף מלעשות על סדין עכ"ל ורוב העולם נוהגין לעשו' על סדין לפי שרוב שלחנות אינם חלקים וע"ל סי' תנ"א ס"ק נ"ב מדין הסדין:

כסת צמר. אבל בגד צמר שרי מ"א ובדיעבד בכל ענין ליכא איסור:

הפת מותרת. והסכמת האחרונים לאסור בדיעבד: והנ"ץ כת' דוקא בדיעבד דלש במזיד אבל בשוגג שרי וע"ל סי' תס"א ס"ק א' וכ' המ"א והוא הדין בלש סמוך לתנור ונ"ל דוקא כשהוחמה העיסה עכ"ל ועמ"ש לעיל ס"ק ט':

לא יוסיף בה קמח. ואם עבר והוסיף בה קמח מותר לאכלו כך רק שלא ישימם לתוך דבר לח הסכמת האחרונים ובדיעברד אף ששמו לתוך התבשיל יש להתיר וכ"פ גיסי הרב בספרו א"ז והסכמת שאר אחרונים:

עיסה קטנה מגיבול קשה. דהיינו ע"י אחר שאדם אחד א"א ללוש שתיהן כאחד וכ"כ מ"א:

המצות מקמח. לכן אותו המודד קמח לא יקרב אל העיסות עד שינקה מלבושיו מקמח וידיח ידיו תחלה: